ללחוץ להורדת הספר

‫‪NICI LUPESCU‬‬
‫נתן לבון ‪ NICI LUPESCU‬מסע במנהרת חיי ילדות‪ ,‬בגרות‪ ,‬הורות וזוגיות‪...‬‬
‫‪cover_sofi.indd 1‬‬
‫‪20/07/2010 15:11:25‬‬
‫נתן לבון‬
‫נתן לבון‬
NICI LUPESCU
‫בהוצאת המחבר‪.‬‬
‫© כל הזכויות שמורות למחבר‪ .‬אין להעתיק‪ ,‬לשכפל‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן‬
‫במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי‪ ,‬אלקטרוני‪,‬‬
‫אופטי או מכאני )לרבות צילום והקלטה(‪ ,‬ללא אישור בכתב מהמחבר‪.‬‬
‫הודפס בדפוס איילון‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תש"ע‪.2010 ,‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪NICI LUPESCU‬‬
‫ספר זה מתאר קרוב ל‪ 75-‬שנה‬
‫מימי חיי ומשתרע על יותר ממאה שנה‬
‫מקורות משפחות לופסקו ושמואל‬
‫מוקדש באהבה עזה וענקית‬
‫ליקירי מכול‬
‫ילדי אורן ואלה‪,‬‬
‫לנכדי המופלאים‬
‫כרמל‪ ,‬יעל‪ ,‬ניצן‬
‫ניתאי וידידיה‬
‫ולניני שעוד יבואו‪...‬‬
‫תודה מיוחדת למרים‪ ,‬שלמרות שלא כול מה שכתבתי הנו לרוחה‪,‬‬
‫עודדה ועזרה להביא ספר זה לדפוס‪.‬‬
‫ועוד תודה נעימה ל לגילת עירון שעזרה בהגהות ועריכה לשונית‪.‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪1‬‬
‫לפ ְלנָק )‪(FELNAC‬‬
‫המסע ֶ‬
‫פלנק הוא כפר קטן ונידח בצפון‪-‬מערב רומניה‪ .‬בכרוניקה המשפחתית שלנו‬
‫נזכר כפר זה בעיקר בפי אמי‪ ,‬סבתא סטינה‪ ,‬כמקום טראומתי שאליו הגיעו היא‬
‫ואבי איליה בשנות נישואיהם הראשונות עם בנם הבכור‪ ,‬אחי ארמנד‪ ,‬שהיה אז כבן‬
‫שנה‪ .‬זמן קצר לאחר הגיעם למקום הם רכשו בסיוע המשפחה טחנת קמח‪ ,‬בתקווה‬
‫ישׁ ֶטה )‪,(Targoviste‬‬
‫רגוֹב ְ‬
‫בט ִ‬
‫שמזלם ישפר עליהם יותר מאשר עד אז‪ ,‬בעיסוקיהם ֶ‬
‫בחזקת משנה מקום‪ ,‬משנה מזל‪ .‬הם קיוו שיוכלו להתפרנס בכוחות עצמם ולגדל‬
‫ילדים בכבוד‪ ,‬אך נחלו אכזבה מרה‪ .‬הסביבה הזרה‪ ,‬המנהגים ואורח החיים בכפר‬
‫הלא‪-‬מוכר‪ ,‬העדר הידע והניסיון בניהול טחנת קמח ואולי קורטוב של אנטישמיות‪,‬‬
‫גרמו להורי כישלון צורב‪ ,‬מצוקה‪ ,‬עליבות‪ ,‬מפח נפש‪ ,‬רעב ומחסור‪ ,‬והם נאלצו לעזוב‬
‫בהפסדים גדולים‪ ,‬בבושת פנים ובתחושה מרה של "לא מוצלחים" או חסרי מזל‪.‬‬
‫דוֹרל‪ ,‬ואולי נסיבות הולדתו גרמו לו לחוש בתקופות שונות‬
‫בפלנק נולד אחי ֵ‬
‫של חייו תחושות של החמצה וכישלון אישי‪ .‬לפני שנים נסע דורל לרומניה בניסיון‬
‫למצוא את כפר הולדתו‪ ,‬ומסיבות בלתי ברורות לא הצליח‪.‬‬
‫*‬
‫ישׁוֹאָרה )‪ ,(Timisoara‬מרחק שעה‬
‫ָ‬
‫ימ‬
‫בט ִ‬
‫בביקורנו האחרון ברומניה‪ ,‬בהיותנו ִ‬
‫נסיעה לפלנק‪ ,‬החלטתי לעשות מעשה ולהגיע לכפר שעליו שמעתי פעמים אין‪-‬ספור‬
‫מאמי‪.‬‬
‫ביום השלישי לשהותנו בטימישואורה‪ ,‬אכלנו מוקדם ארוחת בוקר ויצאנו‬
‫למסע לפלנק‪ .‬נהג מונית בעל אוטו מפואר‪ ,Dacia 82' ,‬חטף אותנו לאחר משא ומתן‬
‫עסקי קצר‪ ,‬והתחלנו לנסוע‪ ,‬לפי המפה שהכינה מרים מבעוד מועד‪ .‬הנהג שלנו‪ ,‬יליד‬
‫המקום ומתמצא באזור‪ ,‬מתברר שלא שמע מעולם על הכפר הזה‪ ,‬שהוא כה חשוב‬
‫בהיסטוריה המשפחתית שלנו‪ ,‬ומדי פעם נאלץ לעצור ולברר כיצד מגיעים )כשהוא‬
‫מוודא שוב ושוב את שם הכפר‪" :‬פלנק? פלנק‪ ,‬אמרתם?"(‪.‬‬
‫תוך כדי נסיעה שאלתי את עצמי כיצד הגיעו לכאן הוריי עם תינוק‪ .‬איך עברו את‬
‫‪ 600‬הקילומטרים מטרגובישטה ‪ -‬ברכבת קיטור? בעגלה רתומה לסוסים? ובתוך‬
‫כמה זמן?‬
‫*‬
‫לאחר כשעה נסיעה באוטו נושף ורועד‪ ,‬ללא חגורות בטיחות וללא ידית אחיזה‪,‬‬
‫פלנק ניצבה לפנינו‪ .‬הנהג שאל אותי לשם המשפחה שאני מחפש‪ ,‬והופתע מאוד‬
‫‪5‬‬
‫נתן לבון‬
‫כשהשבתי לו שאיני מחפש שום משפחה‪ ,‬אלא זיכרונות‪ ,‬דפים צהובים בהיסטוריה‬
‫המשפחתית‪...‬‬
‫כביש ראשי חוצה את הכפר‪ ,‬משמאל בית קפה או בית מרזח קטן‪ ,‬ובו כמה‬
‫שולחנות שסביבם ילדות שסיימו באותו יום את שנת הלימודים‪ .‬חנות לחומרי בניין‬
‫וחנות חלקי חילוף למכוניות‪ .‬בהמשך הכביש כנסיית הכפר‪ ,‬שפעמוניה הזכירו את‬
‫השעה‪ .‬מרפאה ציבורית‪ ,‬בית ספר גדול‪ ,‬בית דואר‪ ,‬עירייה‪ ,‬תחנת מכבי אש ובית‬
‫תרבות‪ .‬כלים חקלאיים לאורך הדרך‪ ,‬עגלה רתומה לסוס‪ ,‬ברווז תועה ותרנגול גא‪.‬‬
‫בתים יפים יותר ויפים פחות‪ ,‬כפר לא זוהר ולא מוזנח‪ ,‬גם ירוק וגם אפור‪.‬‬
‫הופתעתי לגלות שטחנת הקמח עדיין קיימת ופועלת‪ .‬כשהגענו ראינו בניין גבוה‬
‫וארוך‪ ,‬צבוע לבן‪ ,‬שבקצהו נראים כמה חדרי מגורים‪ .‬האם כאן גרו הוריי? מדרגות‬
‫רעועות מעץ הובילו לכניסה לטחנה‪ ,‬ובדיוק כשרציתי להיכנס הגיע איש זקן רכוב‬
‫על אופניו‪ .‬ניגשתי אליו ודיברנו‪ .‬זקן חביב וידידותי‪ ,‬פתוח לשיחה‪.‬‬
‫הזקן נולד בכפר לפני ‪ 83‬שנה‪ ,‬באותה שנה ובאותו חודש שבהם דורל נולד )אולי‬
‫גם באותו יום‪ (?...‬הוא עבד כל חייו בטחנת הקמח‪ .‬היום הוא בא לטחון את החיטה‬
‫הפרטית שלו‪ ,‬שלפי דבריו "היא הכי טובה"‪ .‬הזקן סיפר שהטחנה קיימת יותר‬
‫ממאה שנה‪ ,‬היו לה שלושה בעלים עיקריים ועוד כמה בין לבין‪ .‬ביניהם נדחקו גם‬
‫הוריי‪ ,‬שאותם לא ציין ולא זכר‪ .‬לפי השמות‪ ,‬כל הבעלים היו ממוצא גרמני‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫נוסף על טחינת שעורה‪ ,‬תירס וחיטה‪ ,‬זיקקה הטחנה שמן‪ .‬היא הייתה ועודנה מכרה‬
‫של זהב‪ ,‬ואפילו בתקופתו של צ'אושסקו אנשים התפרנסו יפה בזכותה‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הזקן התרפק בגעגועים על הזמנים הטובים שבהם בילה ועבד בטחנה‪ ,‬ואני‬
‫סגרתי מעגל נוסף בחיפושיי אחר עצמי ואחר עברי‪ .‬מעגל אחד נסגר ואחר נפתח‪.‬‬
‫עברי האישי טומן בחובו הפתעות‪ ,‬אך על כך במקום אחר‪.‬‬
‫להתראות‪ ,‬פלנק!‬
‫מוקדש באהבה לאחייניי איריס ואילן‪ ,‬ילדיו של דורל‬
‫‪ 16‬ביוני ‪2006‬‬
‫אחי דורל‬
‫‪7‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪2‬‬
‫בית ילדותי‬
‫לפי הסיפורים המשפחתיים‪ ,‬כמה חודשים לאחר הולדתי עברנו לגור בבית‬
‫חלומותיו של אבי‪ ,‬בית שבנה בכספו שלו ולפי תכנונו‪ .‬לאחר שנים רבות של קשיים‬
‫כספיים‪ ,‬מצוקות ועלבונות‪ ,‬הגיע אבי אל פסגת שאיפותיו‪ ,‬ביסס את מעמדו הכלכלי‬
‫בכוחות עצמו‪ ,‬בנה כאמור בית משלו‪ ,‬וגם נולד לו בן זכר )ולא בת‪ ,‬כפי שקיוותה‬
‫אמי(‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬שנת ‪ 1932‬הייתה שנת שיא האור‪ ,‬הסיפוק‪ ,‬העושר והאושר בחייו של‬
‫אבי‪.‬‬
‫גם עבור אמי הבית החדש היה קלף חשוב ביחסי הקנאה שהתנהלו מאז‬
‫נישואיהם עם כמה מבני משפחתו של אבי‪ ,‬במיוחד עם אחיו מיליקה )על כך ידובר‬
‫במקום אחר(‪.‬‬
‫בבית הזה גרתי עד סוף כיתה א‪ ,‬כשהייתי כמעט בן שמונה‪.‬‬
‫*‬
‫ישנוֹ )‪ 12 (Strada Major Brezisanu‬בטרגובישטה‪,‬‬
‫הבית שכן ברחוב ָמאיוֹר ְבּ ֵר ִז ָ‬
‫רחוב מרכזי יחסית‪ ,‬לא רחוק מהעירייה‪ ,‬שהוביל לאתר ההיסטורי של העיר‪,‬‬
‫ִקינְ ִדיָה )‪ - (Kindia‬מבצר ששימש בעבר משכן לנסיכים ולשליטים‪ ,‬ביניהם הנסיך‬
‫דרקולה המפורסם‪ .‬כאן שכנו מוסדות המדינה בעת שטרגובישטה הייתה הבירה‬
‫של רומניה‪.‬‬
‫אך עבורי לא קדושת ההיסטוריה היא שמילאה תפקיד‪ ,‬כי אם מדרון הרחוב‬
‫התלול‪ ,‬שבחורף התגלשנו בו על השלג‪ ,‬במזחלת או על הטוסיק‪ ,‬כי שקיות ניילון‬
‫לא היו אז‪.‬‬
‫הבית עמד בפינת הרחוב‪ ,‬מוקף מצדו הקדמי והימני גדר עץ שצבעה אינו זכור‬
‫לי‪ ,‬ומאחוריו בצבצה צמחייה פרחונית עליזה ורעננה‪ .‬משמאל לבית ומאחוריו גרו‬
‫שכנים‪ .‬מסביב לבית הייתה חצר גדולה ובה מבנה נפרד עם מחסן וסככה לאחסנת‬
‫עצי החימום לחורף‪ ,‬וגם חדר אחד או שניים עבור המשרתים‪ .‬בפינה אחרת של‬
‫החצר היה לול תרנגולות ולידו עץ‪ ,‬עץ הדמיונות וההרפתקאות שלי‪ ,‬שעליו התקנתי‬
‫תחנת רדיו סודית וממנו תכננתי להמריא לשמים‪.‬‬
‫המחצית השנייה של הגינה‪ ,‬שבה אבי חשב לבנות שלוש דירות‪ ,‬השתרעה על‬
‫שטח גדול‪ ,‬כולו שיחי ורדים‪ ,‬ובקצהו שלושה–ארבעה עצים גדולים שתחתיהם‬
‫היינו יושבים בקיץ ואוכלים‪ .‬בעיקר אהבתי לאכול אבטיח ותמיד קיוויתי בדריכות‬
‫שהאבטיח יהיה מהזן הצהוב‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫וכעת הבית עצמו‪ ,‬מבנה מרובע בן קומה אחת‪ ,‬בצבע ורוד‪ ,‬מסביבו פרחים‬
‫ריחניים‪ ,‬אחד מהם "מלכת הלילה"‪ ,‬שהפיץ בערבים ריח חלומי‪ .‬לבית היה גג רעפים‬
‫ובקדמתה מרפסת‬
‫אדומים‪ .‬בפתח הבית הייתה דלת הכניסה הראשית )לאורחים( ִ‬
‫מקורה‪ .‬בכניסה לבית היה חדרון קטן‪ ,‬הול‪ ,‬ובו מתלה מעוצב למעילים ולמטריות‬
‫וגם מקום אחסון לתבניות רחבות הידיים מלאות "אוזני המן" המפורסמות של‬
‫אמי‪ .‬לשם התנגבתי מדי פעם לטעימה אסורה‪ .‬להול זה היה צמוד חדר גדול המיועד‬
‫לחגיגות ולקבלת אורחים חשובים‪ .‬שם התנהלה גם מסיבת הפורים האחרונה‪ ,‬שבה‬
‫התחפשתי לכבשה‪ .‬אני זוכר שיום למחרת המסיבה התעצבתי מאוד שהמסיבה‬
‫נגמרה‪ ,‬שהאורחים הלכו ונשארו שאריות כיבוד וכלי אוכל מלוכלכים‪ .‬אולי הרגשתי‬
‫בתוכי שזו הייתה המסיבה האחרונה שנחוגה בבית ילדותי‪.‬‬
‫דלת זכוכית גדולה הפרידה בין חדר האורחים לחדר המגורים‪ ,‬שבו אכלנו ליד‬
‫שולחן גדול שמעליו מנורה ועליה תלוי סרט דביק ללכידת זבובים‪ .‬ליד שולחן זה‬
‫שיחקתי‪ ,‬ציירתי‪ ,‬הכנתי שיעורים‪ ,‬ולפעמים ישנתי על הספה שליד השולחן‪ .‬ואסור‬
‫לשכוח את הרדיו‪ ,‬מכשיר הפלא שממנו בקעו כל יום ראשון הלהיטים של זוג‬
‫יל ֶקה )‪ (Vasilache‬הגוֹי‪ .‬באותו חדר היו גם‬
‫ָס ָ‬
‫רוֹא )‪ (Stroe‬היהודי וו ִ‬
‫הבדרנים ְס ְט ֶ‬
‫מונחים בימי ראשון עיתוני סוף השבוע‪ ,‬שבעזרתם למדתי לקרוא‪.‬‬
‫והיה גם אח עשוי טרקוטה בצבע אדמדם‪-‬בורדו‪ ,‬שהוסק בעזרת בולי עץ‪ ,‬והיה‬
‫תענוג לשבת לידו‪ ,‬לחמם את הגב ולהביט אל מעבר לחלון על פתיתי השלג הנופלים‬
‫לאטם‪.‬‬
‫ִ‬
‫מחדר המגורים הייתה יציאה לפרוזדור ארוך שממנו התפצלו חדרים נוספים‪.‬‬
‫ליד חדר המגורים שכן מטבח גדול ממדים ובתוכו תנור ענק שבער על עצים‪ ,‬ועליו‬
‫היו מונחים כל הזמן מאכלים ומטעמים שונים‪ .‬ממטבח זה יש לי זיכרון עצוב על‬
‫לספרו‪.‬‬
‫מעשה אכזרי שאני עצמי עשיתי‪ ,‬אך לא זה המקום והזמן ַ‬
‫מול המטבח ניצב מזווה שבו אחסנו שימורים‪ ,‬ריבות‪ ,‬דברי מתיקה וגם נקניקיות‬
‫ובשרים משומרים‪ .‬את כולם הכינה כמובן אמי‪ ,‬בעזרת המשרתת או הטבחית‪.‬‬
‫למזווה הזה קשורים הרבה זיכרונות קולינריים‪ ,‬המעוררים מדי פעם את מיצי‬
‫הקיבה שלי‪.‬‬
‫בין המטבח למזווה הייתה דלת יציאה לחצר‪ ,‬ההיא עם הלול והעץ‪ ,‬הדלת‬
‫ששימשה בימי חול את בני הבית והמקורבים‪ .‬מול הדלת‪ ,‬בקצה השני של הפרוזדור‪,‬‬
‫עמד ארון לבן גדול ובו שתי מגירות‪ ,‬שלאחת מהן היה לי קשר אישי מיוחד‪.‬‬
‫ליד הארון הייתה דלת שהובילה לאגף השינה – חדר הילדים וחדר ההורים – זה‬
‫בתוך זה‪ ,‬ומחדר הילדים הכניסה לאמבטיה ולשירותים‪ .‬לכל אחד מהחדרים הללו‬
‫סיפור משלו וזיכרונות ילדות משלי‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫נתן לבון‬
‫עד כאן תיאור בית ילדותי‪ ,‬שבו גדלתי והתוודעתי אל העולם ובו גרתי כמעט‬
‫שמונה שנים‪ ,‬שנים מלאות התרחשויות ומעשיות‪ .‬כעת אני רואה שאלו היו ברובן‬
‫שנים של תמימות נעימה ואושר ראשוני‪.‬‬
‫‪ 27‬ביוני ‪2006‬‬
‫‪10‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪3‬‬
‫חוויות נוספות מבית ילדותי‬
‫במשך שנים רבות לאחר שעזבתי את הבית בטרגובישטה‪ ,‬אולי עד תום שירותי‬
‫הצבאי‪ ,‬פקד אותי חלום חוזר ונשנה‪ .‬בחלום אני מצליח להשיג כסף‪ ,‬הרבה כסף‪,‬‬
‫פעם בהגרלה‪ ,‬פעם במתנה‪ ,‬פעם בירושה מסתורית‪ ,‬ופעם שכר אסטרונומי פרי‬
‫עבודתי‪ .‬בעזרת הכסף הזה אני חוזר לטרגובישטה‪ ,‬קונה את הבית בחזרה ונותן‬
‫את המפתחות לאבי‪ .‬חלומות לחוד ומציאות לחוד‪ .‬אמנם את הבית לא רכשתי‪ ,‬אך‬
‫חזרתי אליו כמה פעמים‪.‬‬
‫*‬
‫בשנת ‪ ,1949‬לפני שעזבנו את רומניה‪ ,‬נסעתי עם אבי לטרגובישטה להיפרד‬
‫מחברים ובני משפחה‪ .‬הצעתי לו לעבור גם ליד הבית שבו גרנו‪ .‬הוא סירב באמתלה‬
‫כלשהי ואף ביקש ממני לא לגשת לשם‪ .‬אך הכמיהה לראות את בית ילדותי הייתה‬
‫חזקה מרצוני למלא את בקשתו‪ .‬רצתי לשם‪ ,‬הקפתי אותו במבטיי ותרתי באפי אחר‬
‫ריח הפרחים שצמחו ליד החלונות‪ ,‬אך הוא התנדף‪.‬‬
‫בבית היה מרתף שבו אוכסנו החמוצים ואולי גם הריבות למיניהן‪ .‬את‬
‫יאָצה )‪ ,(Dulciata‬מעדן פירות‪ ,‬כיבוד רומני מסורתי‪ ,‬אכסנה אמי במזווה‪.‬‬
‫הדוּל ִצ ָ‬
‫ְ‬
‫יקה )‪ ,(Mamica‬לימים סבתא סטינה‪ ,‬הייתה מכינה חמוצים מכל‬
‫אמ ָ‬
‫אימא שלי‪ָ ,‬מ ִ‬
‫דבר‪ ,‬אך חמוצי האבטיחים הננסיים שלה היו המפורסמים ביותר‪ ,‬ואת טעמם אני‬
‫מחפש עד היום‪ .‬את החמוצים היינו משמרים במרתף‪ ,‬בחביות עץ גדולה‪ ,‬בדומה‬
‫לחביות יין‪ .‬נוסף על החמוצים אכסנו שם ריבות שזיפים‪ ,‬משמשים‪ ,‬דובדבנים ועוד‪.‬‬
‫לקראת בישול הריבות היו מזמינים צוענייה שמומחיותה לצפות בשכבה של אבץ‬
‫את חבית הפח הענקית שבה היינו מרתיחים בדרך כלל כביסה‪.‬‬
‫התקופה של הכנת התבשילים לחורף הייתה בעבורי מפחידה מאוד‪ ,‬וזאת משום‬
‫שמדי פעם הזהירו אותי שהצוענים חוטפים ילדים‪ .‬כמו כן‪ ,‬בכל הזדמנות שבני‬
‫משפחתי סברו שלא התנהגתי כראוי‪ ,‬הם היו מאיימים עליי שיפקירו אותי בידי‬
‫הצוענים או שיסגרו אותי במרתף‪.‬‬
‫זה המקום להסביר‪ ,‬לתרגם ולפרש את הביטוי הרומני ‪purtat cu minte" "Nu‬‬
‫‪ ,teai‬שמשמעו התנהגות בלתי ראויה ובתרגום מילולי‪" :‬התנהגות בלי שכל‪ ,‬לא‬
‫בתבונה"‪ .‬נראה שכבר אז החלו לחלחל בלבי ספקות לגבי כושרי השכלי‪...‬‬
‫באותה תקופה היו לי הרבה חברים‪ ,‬בעיקר מבין השכנים‪ ,‬רובם לא יהודים‪,‬‬
‫אך עובדת יהדותי לא הפריעה להם ולא לי‪ .‬אפילו במריבות כמעט לא קיללו אותי‬
‫בקללה המסורתית של "יהודי מלוכלך"‪ .‬שיחקנו במשחקים שונים שבהם ילדים‬
‫‪11‬‬
‫נתן לבון‬
‫משחקים עד היום ‪ -‬תופסת‪ ,‬קלאס‪ ,‬חמור ארוך ועוד‪ ,‬אך אני רציתי בעיקר לעניין‬
‫אותם בתכניתי להמריא לשמים מהעץ שליד הלול שלנו‪.‬‬
‫לצערי ההצלחה לא האירה לי פנים‪ .‬רק ילד אחד נענה והוא הוזמן להופיע באחד‬
‫הבקרים בשעה חמש‪ .‬כן‪ ,‬כן בחמש בבוקר‪ .‬אמנם לקרוא על שעון עדיין לא ידעתי‪,‬‬
‫אך לפי תחושת הבטן שלי זאת הייתה שעה ראויה כדי להספיק להגיע למרומים‬
‫ובחזרה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬למחרת בבוקר‪ ,‬בשעה חמש בדיוק‪ ,‬הגיע חברי‪ ,‬נרגש כולו‪ .‬מובן שאני‬
‫ישנתי וכך גם שאר בני הבית‪ ,‬אך מתוך דבקות במשימה דפק החבר בדלתות והצליח‬
‫להעיר את אבי‪ .‬אבי‪ ,‬רדום ורוטן‪ ,‬שלא שותף בסוד המבצע החשוב‪ ,‬גער בו וגירשו‬
‫בבושת פנים‪ .‬מתוך פחד או מפאת השעה המוקדמת‪ ,‬פרץ חברי בבכי מר ועשה את‬
‫צרכיו במכנסיים ולכלך את הכניסה לבית‪...‬‬
‫כשהתעוררתי המתינה לי נזיפה עדינה ומנומסת מצד אבי‪ .‬הוא הבטיח להשאיר‬
‫את הסיפור בינינו‪ ,‬וזאת כדי להציל אותי מזעמה של אמי‪ ,‬כמובן בתנאי שאוותר על‬
‫תכניותיי האסטרונאוטיות שלי‪ ...‬חרבון גדול‪...‬‬
‫*‬
‫בוקר קיץ אחר‪ ,‬חמים ורענן‪ ,‬כשטרם מלאו לי חמש‪ ,‬קמתי מלא תכניות‬
‫והתחבטויות‪ :‬היכן להשיג חוטים וכפתורים לרדיו הפלאים שלי; עם מי להתייעץ‬
‫לגבי האפשרות להפוך את אופניי בעלי שלושת הגלגלים לכאלה בעלי שני גלגלים‪...‬‬
‫ואז מאמיקה קראה לי להתלבש‪ .‬נעניתי לקריאתה והיא הלבישה אותי בבגד‬
‫מבד פרחוני שתפרה בעצמה‪ ,‬בגד כזה שמתכפתר מלמטה‪ .‬אני כבר לבוש ורוצה‬
‫לרוץ לעיסוקיי החשובים והבוערים‪ ,‬כשפתאום אני זוכה למטר של מכות נמרצות‬
‫מלוות בהטפות מוסר על טיפשותי הגדולה ועל התנהגותי חסרת הרסן‪ .‬באותה עת‬
‫לא הבנתי את פשר הדבר ואת סיבת העונש‪ .‬רק מאוחר יותר התברר לי שזה היה‬
‫אַר ַמנְ ד מה נאמר בהתייעצות המשפחתית ביחס למצבו‬
‫משום שסיפרתי לאחי הגדול ְ‬
‫בלימודים‪.‬‬
‫באותה תקופה העסיקו הוריי‪ ,‬או ליתר דיוק מאמיקה ‪ -‬למען הכבוד‪ ,‬הרושם‬
‫והמעמד יותר מאשר לצרכים אובייקטיביים ‪ -‬מבשלת )‪ ,(Bucatareasa‬עוזרת‬
‫)‪ (Servitoare‬ונער שליח )‪ .(Ucenic‬כולם אהבו ופינקו אותי בתור הבן הצעיר‬
‫)‪ ,(Domisoru Nicu‬לעתים יותר מאשר בני משפחתי‪.‬‬
‫אני אהבתי מאוד את השליח‪ ,‬שכן היה נוהג לשחק איתי ולמלא את כל‬
‫משאלותיי‪ .‬יום אחד הוא חזר עייף משליחויותיו הרבות‪ ,‬ולחוסר מזלו שמט את‬
‫ראשו על השולחן במטבח ונרדם‪ .‬כיוון שציפיתי לבואו‪ ,‬לא השלמתי עם העובדה‬
‫שהוא נרדם וחיפשתי דרך להעירו‪ .‬לשם כך מצאתי דרך אכזרית מאין כמוה‪ .‬גם‬
‫היום‪ ,‬לאחר ‪ 70‬שנה‪ ,‬אני מתחלחל ומקבל צמרמורת כשאני נזכר במה שעשיתי‪,‬‬
‫‪12‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מובן שלא מדעת‪ .‬פשוט לקחתי סכין‪ ,‬חיממתי אותה בתנור‪ ,‬ואת קצה הלהב הנחתי‬
‫על לחיו‪ .‬הוא התעורר בבהלה ופרץ בבכי מר ובצווחות כאב‪ .‬כשראיתי את הכווייה‬
‫בפניו התחוור לי המעשה הנורא שעוללתי ושנינו בכינו יחד‪ .‬לזכותו ייאמר שסירב‬
‫לספר להוריי מה קרה לו‪ ,‬אך כשהדבר נודע קיבלתי בהכנעה‪ ,‬בהבנה ובסיפוק‪-‬מה‪,‬‬
‫את מנת המכות המתבקשת‪.‬‬
‫*‬
‫מראות ומעשים מבית ילדותי חוזרים ועולים לתודעתי‪ .‬בתקופה זו גיליתי‬
‫את ההבדלים בין המינים ועמדתי על חילוקי הדעות בין הוריי‪ ,‬שהיו בעיקר סביב‬
‫טענות של אמי כלפי אבי‪ .‬אני זוכר את השכמות הבוקר המוקדמות‪ ,‬עוד בחושך‪ ,‬כדי‬
‫להתכונן לנסיעה בת שעה וחצי ברכבת לבוקרשט; את הלוח השחור שעליו העתקתי‬
‫אותיות ומספרים מן העיתון‪ ,‬ואת השיחות עם אחי האמצעי דורל‪ ,‬שלו סיפרתי את‬
‫סודותיי‪ ,‬פחדיי ותכניותיי‪...‬‬
‫אין כמו טעמם המר‪-‬מתוק של הגעגועים המתמשכים לבית ילדותי‪.‬‬
‫‪ 19‬ביולי ‪2006‬‬
‫‪13‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪4‬‬
‫כיתה א'‬
‫ברומניה הולכים לבית הספר בגיל שבע‪ .‬אני נולדתי ב‪ 4-‬באוקטובר ‪ ,1932‬כך‬
‫שב‪ 15-‬בספטמבר ‪ 1939‬התייצבתי לראשונה בשערי בית הספר הממלכתי מס' ‪1‬‬
‫בטרגובישטה בלבוש חגיגי‪ ,‬בתלבושת אחידה בצבע אפור עם נקודות לבנות‪ ,‬חלוק‪-‬‬
‫שמלה שעליו רקום סמל בית הספר‪ .‬על גבי נשאתי תיק חום ובתוכו לוח שחור שעליו‬
‫היו תלויים גיר כתיבה מיוחד וספוג צהוב למחיקה‪.‬‬
‫אף שהתרגשתי מעצם המעמד‪ ,‬בבית לא הורגשה כל תכונה מיוחדת‪ ,‬בניגוד‬
‫למקובל כיום וכפי שאני זוכר שהיה בעת שילדיי ונכדותיי הלכו לכיתה א'‪ .‬מאמיקה‬
‫ליוותה אותי עד פתח בית הספר והשאירה אותי לנפשי‪ .‬מורה או משגיח כלשהו‬
‫הראה לי את הכיתה שבה אלמד‪ .‬תפסתי מקום בספסל השלישי בטור האמצעי ליד‬
‫ילד שלא הכרתי‪ ,‬ובהמשך התברר שלא הכרתי ולו ילד אחד‪.‬‬
‫לא הספקנו להתיישב וכבר קראו לנו לטקס פתיחת שנת הלימודים‪ .‬הילדים‬
‫הסתדרו שורות‪-‬שורות לפי הכיתות ואני נדחקתי בין חבריי החדשים‪ .‬ברגע זה‬
‫החלו לחשושים של מורים שהתייעצו ביניהם‪ ,‬ולאחר מכן התבקשתי להמתין בצד‪.‬‬
‫לאחר דיבורים נוספים החזירו אותי לשורה יחד עם כולם‪ .‬פשוט‪ ,‬מאחר שהייתי‬
‫הילד היהודי היחיד בכל בית הספר‪ ,‬הם התלבטו אם מותר לי להשתתף בטקס שבו‬
‫ינגנו את ההמנון ויניפו את הדגל הלאומי‪ .‬לבסוף הוחלט שמותר לי להשתתף‪ ,‬ומאז‬
‫השתתפתי בכל הטקסים והחגיגות הלאומיים והדתיים כאחד‪.‬‬
‫יש לציין שרק שבועיים לפני כן‪ ,‬ב‪ 1-‬בספטמבר‪ ,‬פרצה מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫אני לא הבנתי בדיוק את פשר הדבר‪ ,‬חוץ מזה שטורים‪-‬טורים של חיילים ברכבים‬
‫שונים עברו ברחוב שלנו‪ .‬אנחנו הילדים ספרנו ומיינו את סוגי הציוד‪ ,‬ויודעי‬
‫המספרים רשמו את מספרי הרכבים‪ .‬לימים התברר שאלה היו חיילי הצבא הפולני‬
‫שבעקבות המלחמה עזבו את מולדתם‪ ,‬חלקם הגיעו לאנגליה והצטרפו מאוחר יותר‬
‫לצבאות של בנות הברית‪.‬‬
‫*‬
‫נחזור לכיתה א'‪ .‬אחרי הטקס נכנסנו לכיתות‪ ,‬והמורה בירכה אותנו‪ ,‬איימה‬
‫עלינו והנחתה אותנו בדרכנו החדשה‪ .‬נתבקשנו להניח את הלוח השחור והתחלנו‬
‫לכתוב‪ .‬אני‪ ,‬שכבר למדתי מלאכה זו על ידי העתקת אותיות מהעיתון‪ ,‬שמחתי‪ ,‬אך‬
‫מהר מאוד התאכזבתי‪ .‬האותיות שנתבקשנו לכתוב לא היו האותיות שאני הכרתי;‬
‫אלו היו אותיות אחרות‪ ,‬אותיות בכתב יד שהקשו עליי את החיים מאז ועד היום‪.‬‬
‫בארץ אנחנו מכירים את "דנה קמה"‪ ,‬ברומנית היה "‪") "o.i.oi‬אוי" פירושו עיזים(;‬
‫‪14‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כך הכניסו לי את העז הראשונה‪ ...‬חזרתי הביתה כולי נרגש וחלקתי את חוויותיי‬
‫המסעירות עם איש הסוד שלי‪ ,‬אחי האמצעי‪ ,‬דורל‪.‬‬
‫למחרת התחלנו ללמוד גם חשבון‪ .‬לקראת יום ראשון בשבוע הגיע תורם של‬
‫לימודי הדת‪ .‬בהתחלה הרשו לי להשתתף וכך הכרתי את ישו ואת מריה ושמעתי‬
‫לראשונה על בית לחם‪ ,‬על נצרת ועל ירושלים‪ ,‬כולם מקומות דמיוניים ורחוקים; מי‬
‫חלם שלימים אתגורר באחד מהם ואת זיכרונותיי אכתוב דווקא בירושלים‪.‬‬
‫כאשר ישו הקדוש היה קטן‪ ,‬טוב לב ונחמד‪ ,‬נהניתי מאוד מהשיעורים‪ ,‬אך סיפור‬
‫צליבתו היה כבר מוגזם וייתכן שגם מסוכן‪ ,‬וכך בזמן שיעורי הדת היה לי שיעור‬
‫חופשי‪ ,‬רעיון לא רע‪...‬‬
‫למרות קשיי הכתיבה התחלתי לכתוב בעיפרון ולאחר מכן בדיו‪ .‬כתבנו בעט בעל‬
‫ציפורן ובדיו מכסת‪ .‬קנו לי מחברת מיוחדת עם שורות‪ ,‬אחת צרה ואחת רחבה‪.‬‬
‫אחר הצהריים ניקיתי היטב את שולחן האוכל‪ ,‬הכנתי את כל הציוד‪ ,‬התחלתי‬
‫להכין את שיעורי הבית‪ ,‬וכתבתי את כל הדרוש‪ .‬בעוד אני מרוצה מעצמי על ההישג‬
‫של השימוש בדיו‪ ,‬קרה "ברוֹך" גדול‪ :‬הכסת התהפכה והדיו נשפך על המחברת‪.‬‬
‫התייעצתי עם דורל והוא הציע לקנות מחברת חדשה אך לא היה לו כסף‪.‬‬
‫למחרת הגעתי לבית הספר עם המחברת המוכתמת‪ .‬המורה לא גילתה נכונות‬
‫לשמוע את הסבריי ונזפה בי‪ ,‬ולאחר כמה ימים קראה לאמי לשיחה‪.‬‬
‫כשחזרתי הביתה חיכתה לי מאמיקה במטבח בסבר פנים חמור‪ ,‬סגרה את הדלת‬
‫והכתה בי נמרצות במערוך‪ ,‬בתוספת "מחמאות" שאני טיפש‪ ,‬לא יוצלח‪ ,‬עצלן‪ ,‬חסר‬
‫שכל ולא מבין דבר‪ ,‬והביעה תקווה שאולי בעזרת המכות אתעשת‪.‬‬
‫המסר של מאמיקה נקלט היטב והכתם ההוא נשאר טבוע בי עד השנים‬
‫האחרונות‪" .‬חיזוקים" מהסוג הזה כבר שמעתי בעבר והם התרבו בהמשך‪ .‬למרות‬
‫זאת צלחתי בשלום את כיתה א'‪ ,‬ציוני נעו בין שמונה מינוס לשמונה פלוס; בשביל‬
‫תלמיד בעל חסרונות וחטאים כל כך גדולים‪ ,‬ועוד יהודי‪ ,‬זה לגמרי לא רע‪...‬‬
‫*‬
‫לקראת סוף שנת הלימודים מכרנו את הבית והמשפחה עברה לבוקרשט‪ .‬אני‬
‫נשארתי לבד זמן‪-‬מה ולאחר מכן לקחו גם אותי בלי לסיים את כיתה א' עד תום‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1978‬כשבתי אלה הייתה על סף כיתה א'‪ ,‬חזרנו לרומניה לביקור של‬
‫כמה שבועות וכמובן תכננתי לבקר בטרגובישטה כדי לראות שוב את הבית‪ ,‬את‬
‫בית הספר ואת בניין העירייה שבראש המגדל עם השעון‪ .‬מרים רעייתי חשה ברע‬
‫ומסיבות נוספות לא הצטרפה לביקור ואנחנו לקחנו את הרכבת ונסענו‪.‬‬
‫אלה נרדמה ואני חזרתי במנהרת הזמן למחוזות ילדותי‪ .‬לאותו שעון במגדל‬
‫העירייה שבעזרתו למדתי להכיר את פשר הזמן ולמדוד אותו‪ ,‬לחנות של אבי בשוק‬
‫שבה חיכה לי שרפרף‪ ,‬פטיש ומסמרים שבעזרתם רציתי לתקנו ולשפצו‪ .‬כאילו לא‬
‫‪15‬‬
‫נתן לבון‬
‫השתנה דבר בטיטו‪ ,‬אחת התחנות שבדרך‪ :‬נשמעו בה אותן קריאות של "גזוז"‪,‬‬
‫"לימונדה קרה" ו"מאפה חם" )‪.(Placinta Calda‬‬
‫הגענו לטרגובישטה‪ ,‬שבה נמצאו חפירות והריסות לפי מיטב המסורת של‬
‫'אוֹש ְסקוֹ‪ ,‬אך למרות זאת הגעתי לבית‪ ,‬כאילו רק אתמול הייתי שם‪ .‬אבן נגולה‬
‫ָצ ֶ‬
‫מלבי כשראיתי שהבית‪ ,‬בית הספר והשעון‪ ,‬כולם היו שם‪...‬‬
‫מעגל אחד מיוחד ומוזר נסגר‪ :‬עזבתי את המקום כשסיימתי כיתה א'‪ ,‬וזכיתי‬
‫לבקר בו שוב עם אלה על סף כניסתה שלה לכיתה א'‪...‬‬
‫‪ 20‬ביולי ‪2006‬‬
‫‪16‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪5‬‬
‫אבי‪ ,‬טאטיקו )‪(TATICU‬‬
‫אהבתי לקרקס נזקפת ללא ספק לזכותו של אבי‪ .‬מדי קיץ היה מגיע קרקס לעיר‪,‬‬
‫ממקם את אוהלו בשוק‪ ,‬לא רחוק מחנותו של אבי‪ ,‬ולידו נפתח יריד‪ .‬לונה פארק‬
‫משעשע היה נפרס בסביבה ובו קרוסלה עם שרשראות ל"גדולים" ואחת עם סוסים‬
‫לילדים‪ .‬מוזיקה‪ ,‬גזוז‪ ,‬צמר גפן מתוק על מקל ואטרקציות רבות אחרות‪ ,‬כמו אישה‬
‫חסרת ראש ואישה בעלת שני ראשים‪ ,‬היו מהפנטים אותנו ומרתקים את דמיוננו‪.‬‬
‫אבי היה לוקח את כל המשפחה לקרקס‪ ,‬אך הוא ואני היינו המתלהבים והנהנים‬
‫הראשיים‪ ,‬אם לא היחידים‪ .‬אהבתי את החיות‪ ,‬את האקרובטים ואת הלוליינים‪,‬‬
‫ויותר מכול את הליצנים‪ .‬כל כך התלהבתי‪ ,‬עד שהחלטתי להקים קרקס בעצמי‪.‬‬
‫גייסתי מרתף מאחד השכנים‪ ,‬מתחתי לאורכו חבל‪ ,‬דורל הכין מודעות וכרטיסים‪,‬‬
‫ויחד עם חבריי הצלחתי גם למכור כמה‪ .‬בשעה היעודה‪ ,‬כשהקהל המתין בדריכות‪,‬‬
‫הופעתי כשארשת חשיבות על פניי‪ ,‬קדתי קידה‪ ,‬אחזתי בידי מקל כדי לשמור על‬
‫שיווי המשקל‪ ,‬עליתי על החבל‪ ,‬המתח בשיאו ו‪ ...‬נפלתי ופצעתי את ברכי ואת‬
‫גאוותי‪ ,‬בוכה בכי עצור‪ .‬מחיאות כפיים לא קיבלתי‪ ,‬אך כמה סטירות לחי הגונות‬
‫ומצלצלות מאמי‪ ...‬כן!‬
‫יליֶה )‪ .(Ilie‬אנחנו הילדים קראנו‬
‫שמו של אבא שלי הוא אליהו‪ ,‬או ברומנית‪ִ :‬א ְ‬
‫אטיקוּ )‪ .(Taticu‬טאטיקו היה גבר יפה‪ ,‬מרשים‪ ,‬גבוה‪ ,‬גדול מידות‪ ,‬לא שמן‪,‬‬
‫לו ָט ִ‬
‫בעל עור שחום‪ ,‬שיער שחור‪ ,‬תסרוקת עם שביל בצד‪ ,‬עיניים גדולות כחולות )שאותן‬
‫ירשנו ממנו אלה ואני( ושפמפם‪ .‬הסמל האופייני בתלבושתו היה כובע מגבעת כמו‬
‫בסרטים‪ .‬היו לו רגליים גדולות‪ ,‬נעליים כנעלי גוליית‪ ,‬הליכתו הייתה הליכה בוטחת‬
‫וצעדיו נשמעו למרחוק‪ .‬לפעמים נדמה לי שהליכתה של אלה דומה לזו שלו‪ .‬לא היה‬
‫כמעט קשר בין דרך הליכתו לאופיו הרך‪ ,‬הנוח‪ ,‬השקט‪ ,‬הוותרני‪ ,‬הביישני‪ ,‬המאופק‬
‫והעדין‪ .‬איש טוב אמיתי היה אבי‪ ,‬במובן החיובי והשלילי של המילה; אופי שאמי‬
‫האנרגטית‪ ,‬הרגזנית והתובענית ידעה לנצל עד תום ומעבר לכך‪ ,‬ואולי גם סבלה‬
‫מכך‪.‬‬
‫הקשר של טאטיקו איתי‪ ,‬ואני משער שגם עם אחיי הגדולים‪ ,‬היה מוזר‪ .‬עם‬
‫ממד של ריחוק‪ ,‬אך לא של קרירות; אינני זוכר ששאלתי אותו שאלות כלשהן וגם‬
‫הוא לא הרבה לדבר איתי; הוא היה מנשק ומחבק אותי רק בהזדמנויות חגיגיות‪.‬‬
‫את בקשותיי ומשאלותיי לקנות דברים הייתי מפנה אל אמי ויותר מאוחר אל אחי‬
‫ארמנד‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫נתן לבון‬
‫בימי ראשון‪ ,‬כמין ריטואל קבוע‪ ,‬הלכתי איתו אל הספר לתגלחת‪ ,‬לתספורת‬
‫ולסידור השפם‪ .‬לפעמים הוא היה מספר ומסרק גם אותי‪ ,‬עם שביל בצד שמאל‪.‬‬
‫במקרה או שלא במקרה‪ ,‬לימים אני עצמי הלכתי יחד עם אורן להסתפר ולאחר מכן‬
‫חגגנו במתנה‪ :‬קנינו איזו צעצוע או ספר או פריט לבוש שהוא חשק בו‪.‬‬
‫המספרה שכנה בשדרה הראשית של העיירה‪ ,‬שדרה רחבה שהובילה מתחנת‬
‫הרכבת אל מרכז העיר ומצדיה עצי תה‪ .‬בשדרה זו עברו כרכרות רתומות לסוסים‬
‫ובימי החורף המושלגים היו מזחלות‪ ,‬שסימן ההיכר שלהן היה הפעמונים‪ ,‬או לפי‬
‫השיר המפורסם ‪" – Sanie Cu Clopotei‬מזחלה עם פעמונים"‪ .‬בימים של חסד‬
‫ומצב רוח מרומם של אבי גם אני זכיתי לסיבוב בהן‪.‬‬
‫בשדרה היו עוד שני מוסדות חשובים‪ .‬הראשון הוא קיוסק שבימי החורף מכרו בו‬
‫סופגניות מיוחדות‪ ,‬ענקיות‪ ,‬חלולות בפנים‪ ,‬שהמוכר קרא להם "סופגניות עצבניות"‬
‫)‪ .(Gogosi Infuriate‬אני עדיין מחפש את טעמן וריחן עולה לי מדי פעם בחלומות‪.‬‬
‫המוסד השני היה בית הקולנוע היחיד בעיר‪ ,‬שבו ראיתי את הסרטים הראשונים‬
‫שבהם כיכבו ילדי הפלא דאז‪ ,‬הכוכבים שירלי טמפל ומיקי רוני‪ ,‬שאחי דורל טען‬
‫שאני דומה לו‪ .‬איזו מחמאה‪...‬‬
‫*‬
‫אלה מעט הזיכרונות שיש לי מהילדות המוקדמת בנוגע לקשריי האינטימיים עם‬
‫אבי‪ .‬אלה היו ללא ספק ימי ההצלחה והזוהר של טאטיקו‪ .‬הייתה לו חנות בשוק‪,‬‬
‫שרשמית הוא מכר שם כלי בית‪ ,‬אך את הכסף הגדול עשה ממכירת משכון ומקניית‬
‫זהב מהאיכרים בסביבה‪ .‬עיסוק זה היה בתחום האפור‪ ,‬בין מותר לאסור‪.‬‬
‫מקור הצלחתו הפך גם סיבת נפילתו‪ .‬יום אחד הגיעו אלינו הביתה שוטרים‬
‫וחקרו אותו בקשר לעיסוקו עם זהב‪ ,‬ונשמעה גם הטענה שמכר זהב גנוב‪ .‬הפרשה‬
‫נגמרה ללא מאסר או משפט אך השלכותיה היו הרות אסון עבורו‪ .‬אבא פחד כל כך‬
‫עד שחלה במחלה משונה‪ :‬הוא פחד להתהלך בחוץ לבדו! הוא היה יוצא לרחוב וכולו‬
‫רועד בלי יכולת לצעוד אף לא צעד אחד‪ .‬היום יש שם למחלה הזאת – "אגורפוביה"‬
‫– פחד ממרחבים פתוחים‪ ,‬ומן הסתם יש היום טיפול יעיל יותר ממה שקיבל אז‪.‬‬
‫אמי‪ ,‬שהייתה הדמות הדומיננטית במשפחה‪ ,‬רצה איתו מרופא לרופא‪ ,‬ממגיד‬
‫עתידות אחד למשנהו‪ ,‬לעושי קסמים ולרבנים‪ ,‬לקוראים בקפה ובקלפים ולמחוללי‬
‫נסים אחרים‪ ,‬אך דבר לא עזר‪.‬‬
‫המחלה הייתה כנראה הסיבה העיקרית למעבר לבוקרשט‪ ,‬כי שם היו רופאים‬
‫טובים יותר‪ .‬אך היו גם סיבות אחרות‪ ,‬כמו התגברות האנטישמיות‪ ,‬פרוץ המלחמה‬
‫וכמיהתה של אמי להיות בעיר הגדולה ובקרבת משפחתה‪ .‬תלותו של טאטיקו באמי‬
‫הלכה וגדלה‪ .‬עוד לפני המחלה הוא לא ידע להכין לעצמו כוס תה והכול היו מכינים‬
‫‪18‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ומגישים לו‪ ,‬מתוך כבוד כמובן‪ ,‬אך מאז המחלה השגיחו עליו בשבע עיניים‪ ,‬בלוויית‬
‫הנחיות והוראות ברורות‪ ,‬והוא מצדו לא החסיר דרישות וטענות‪.‬‬
‫במחשבה לאחור דאגת היתר הזאת חיזקה את פחדיו‪ ,‬הגבילה וצמצמה את‬
‫תפקודו‪ ,‬וכמובן הגדילה את תלותו בשירותיה הטובים של אמי‪ .‬תהליך השתלטותה‬
‫עליו ועל ענייני המשפחה היה כמעט מוחלט‪ .‬באופן אכזרי אפשר לומר‪ ,‬ואולי אחטא‬
‫כלפיה וכלפיו‪ ,‬זה היה בגדר מעשה סירוס‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬נשמרו גינונים וטקסים סמליים של כבוד‪ .‬אבי ישב בראש השולחן‪,‬‬
‫אמי הייתה מבשלת עבורו את המאכלים המועדפים עליו‪ ,‬לא היינו מתחילים לאכול‬
‫בלעדיו‪ ,‬הוא היה עושה את "הכפרות" ליום הכיפורים‪ ,‬ובחגים נשמר לו מקום עם‬
‫חשובי העדה בבית הכנסת‪.‬‬
‫בנסיבות מסוימות‪ ,‬במיוחד כשאימא לא רצתה להיענות לבקשותיי או לאלו של‬
‫אחיי‪ ,‬היא הייתה אומרת‪" :‬צריכים להתייעץ עם טאטיקו"‪...‬‬
‫‪ 21‬ביולי ‪2006‬‬
‫‪19‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪6‬‬
‫אמי‪ ,‬מאמיקה )‪(MAMICA‬‬
‫את אהבתי לתאטרון אני חייב בראש ובראשונה לאמי‪ ,‬מאמיקה‪ .‬מגיל שלוש עד‬
‫גיל שבע היינו נוסעים מדי ערב חג המולד לבוקרשט לבקר את סבתא מטילדה‪.‬‬
‫אף שהנסיעה מטרגובישטה לבוקרשט ארכה כשעה וחצי‪ ,‬מאמיקה הייתה מעירה‬
‫אותנו עם פרפורי הלילה‪ ,‬לפני זריחת השמש‪ ,‬ומזרזת אותנו להתרחץ ולהתלבש‪.‬‬
‫אותי היא הייתה מושיבה על הסיר כדי לגמור את "העניינים החשובים" של הבוקר‪,‬‬
‫מה שהפך אצלי להרגל לכל החיים )כמובן שכבר לא על הסיר‪.(...‬‬
‫רחוצים ולבושים בחגיגיות ומצוידים לדרך‪ ,‬עלינו לכרכרה שחיכתה לנו בפתח‬
‫הבית‪ ,‬ובעזרתה הגענו לתחנת הרכבת‪ .‬זו הייתה אותה רכבת שחזרתי‪ ,‬לאחר שנים‪,‬‬
‫לנסוע בה עם אלה מבוקרשט לטרגובישטה וחזרה‪.‬‬
‫סבתא וסבא קיבלו אותנו בחיבוקים‪ ,‬נשיקות ומתנות‪ .‬התמקמנו‪ ,‬אכלנו‪ ,‬נחנו‪,‬‬
‫והחלו ההכנות החגיגיות לביקור בתאטרון‪ .‬יצאנו מוקדם‪ ,‬כי סבתי הייתה אישה‬
‫שמנה וכבדה שהתקשתה בהליכתה וכל תהליך ההגעה להצגה היה מורכב יותר‬
‫מטיסה לחלל החיצון בימינו‪.‬‬
‫המקומות שלנו היו תמיד ב"לוֹזָ'ה" – שורה של תאים ביציע‪ ,‬רצוי קרוב ככל‬
‫האפשר למקום המיועד למלך עצמו‪ .‬לפני כל הצגה קם הקהל לכבוד השמעת ההמנון‬
‫הלאומי שניגנה תזמורת אמיתית עם מנצח ועשרות נגנים‪.‬‬
‫מכל ההצגות הללו זכורה לי עד היום התמונה האחרונה של המחזה "חלום‬
‫ליל חורף"‪ :‬תפאורה של חורף‪ ,‬פתיתי שלג יורדים וילדים משחקים‪ ,‬מוזיקה ערבה‬
‫ומתוקה‪ .‬בלבי איחלתי לעצמי שזה לא ייגמר לעולם‪ .‬האם חשבתם פעם כמה )מעט(‬
‫רגעים כאלה יש לנו בחיים?‬
‫מאז צפיתי בהרבה הצגות עם ההורים‪ ,‬עם האחים‪ ,‬עם חברים‪ ,‬עם מרים‪ ,‬עם‬
‫הילדים‪ ,‬עם הנכדים ועם מי לא‪ ,‬אך הרוח של אותם ימים רחוקים מלווה אותי בכל‬
‫הצגה ומופע‪.‬‬
‫לאמי קראו ְס ִטינָה )‪ ,(Stina‬קיצור של אסתר‪ ,‬וכאמור‪ ,‬אנחנו הילדים קראנו לה‬
‫מאמיקה‪ .‬אישה חיננית‪ ,‬מקרינה נחישות‪ ,‬נמוכת קומה‪ ,‬עגלגלה‪ ,‬חיוך לבבי נסוך על‬
‫פניה היפות‪ ,‬שערותיה מקורזלות ושחורות‪ ,‬עיניה חומות וערניות‪.‬‬
‫אימא הייתה אישה טעונת אנרגיות‪ ,‬רעיונות ותכניות‪ ,‬השולטת בבית ובמשפחה‪,‬‬
‫ביקורתית ודרשנית‪ ,‬מקרבת ומרחיקה‪ ,‬ועל פיה יישק דבר‪ .‬היא אהבה לישון אך‬
‫לא נחה לרגע‪ ,‬הייתה בריאה וחזקה אך לא הפסיקה להתלונן על מחושים ולהזעיק‬
‫‪20‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫רופאים‪ .‬בעלת כריזמה בלתי רגילה‪ ,‬שהשפעתה הייתה מכרעת במשפחתה הגרעינית‬
‫והרחבה כאחד‪.‬‬
‫מפורסמת בבישוליה ובאפייתה‪ ,‬מאמיקה לא חסכה כל מאמץ כדי להכין לכל בן‬
‫משפחה‪ ,‬קרוב או רחוק‪ ,‬את המאכל האהוב עליו‪ ,‬מנהג שנמשך כמעט עד סוף ימיה‪.‬‬
‫ארוחות יום השישי שלה זכורות עד היום במשפחתנו‪.‬‬
‫למאמיקה היו שלושה אחים‪ ,‬שניים גדולים ממנה ואחד צעיר ממנה )מוֹני –‬
‫וסמי – הצעיר ממנה בעשר שנים(‪ .‬אחיה מוני‬
‫בשבע שנים‪ִ ,‬ג'יוֹן – בחמש שנים‪ָ ,‬‬
‫התאבד בנסיבות מסתוריות כשהיה כבן ‪ ,17‬אך אמי זכרה אותו בערגה ודיברה עליו‬
‫בהערצה‪.‬‬
‫ערב מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬כשהייתה כבת ‪ ,11‬הפליגה מאמיקה עם‬
‫משפחתה למונטריאול‪ ,‬קנדה‪ .‬היה לה שם דוד‪ ,‬והוריה פתחו חנות לדברי סדקית‪.‬‬
‫הם שהו בקנדה כשנתיים‪ ,‬ועל התקופה הזאת דיברה בגעגועים עמוקים ותיארה‬
‫את עצמה כמין ילדת פלא או כ"מיני סוּפר ווּמן"‪ :‬הצטיינה בלימודיה‪ ,‬ניהלה את‬
‫החנות‪ ,‬גידלה את אחיה התינוק סמי‪ ,‬וגם עזרה בניהול משק הבית ובבישולים‪.‬‬
‫תמיד נהגה להתפאר שבאותם ימים למדה אנגלית וצרפתית‪ ,‬ובהזדמנות זו חזרה‬
‫והדגישה שחבל שאנחנו הילדים דומים לאבא בכך שאין לנו אוזן מוזיקלית ואין לנו‬
‫כישרון לשפות‪ .‬קביעה זו הטביעה את חותמה על כל חיינו‪ :‬שלושתנו אכן התקשינו‬
‫ללמוד שפות‪ ,‬וגם למוזיקה פחדנו להתקרב‪.‬‬
‫לעולם לא נדע היכן הגבול בין מציאות לדמיון‪ ,‬אך אין כל ספק שמאמיקה בנתה‬
‫לעצמה אז את מעמדה הבכיר במשפחה‪ .‬היא הייתה אדם מורכב ביותר‪ ,‬בעלת‬
‫פנים רבים ומנוגדים‪ .‬אהבה לישון אך לא נחה לרגע; הייתה בריאה וחזקה אך לא‬
‫הפסיקה להתלונן על מחושים ולהזעיק רופאים; מצד אחד‪ ,‬הייתה חמה‪ ,‬מחבקת‬
‫ומלטפת‪ ,‬מפרגנת‪ ,‬נכונה לתת ולעזור לקרובים ולרחוקים‪ ,‬מפייסת ומנחמת‪,‬‬
‫ובקיצור ה"דבק" של המשפחה‪ .‬היא הייתה עורכת ארוחות בחגים ובימי חול כדי‬
‫לפייס בין אחים שהסתכסכו‪ ,‬קרובים שנישואיהם היו במשבר או גיסים שסירבו‬
‫לדבר זה עם זה‪ .‬סעודותיה היוו כיסוי טוב כדי לשדך בין בת השכנה לקרוב משפחה‪.‬‬
‫היא גם השתדלה לעזור לאחיינית צעירה שהסתבכה בהיריון מחוץ לנישואין‪ ,‬ובכך‬
‫פעלה בניגוד לדעת רוב המשפחה‪ .‬מצד אחר‪ ,‬הייתה קרירה ועוינת‪ ,‬כועסת ורוטנת‪,‬‬
‫מסכסכת ומסתכסכת‪ ,‬לפעמים על סף האכזריות‪ .‬גם מילדיה לא חסכה את שבטה‬
‫ואת נחת זרועה ‪ -‬ללא חשבון‪ ,‬ללא היגיון וללא רחמים‪.‬‬
‫כשהייתי כבן ‪ 11‬נהגתי לאסוף את הפרוטות האבודות שהסתובבו בבית‪ ,‬ומדי‬
‫פעם הייתי מקבל כמה גרושים מאחיי‪ ,‬מדודים טובים ומאחרים‪ .‬באחד מימי‬
‫ראשון‪ ,‬לאחר שצברתי סכום מכובד‪ ,‬הלכתי למגדנייה השכונתית וקניתי לכל‬
‫המשפחה את העוגה האהובה עלינו‪ ,‬קדאיף‪ .‬כולנו אכלנו בתיאבון רב ואני הייתי‬
‫שבע רצון ממעשיי‪ ,‬אך ציפתה לי הפתעה‪ :‬מאמיקה קראה לי למטבח ושאלה אותי‬
‫‪21‬‬
‫נתן לבון‬
‫מאין היה לי כסף לעוגות‪ .‬אני עניתי מה שעניתי‪ ,‬אך מאמיקה החליטה שגנבתי את‬
‫הכסף והכתה אותי במערוך שעה ארוכה‪.‬‬
‫אימא קינאה בהישגיהם ובממונם של אחרים‪ ,‬בעיקר באחיו של אבא‪ ,‬הדוד‬
‫מיליקה ורעייתו אמליה‪ ,‬שהייתה מסוכסכת איתם עד סוף חייה‪ .‬למען האמת‬
‫הקנאה הייתה הדדית‪ :‬הם קינאו בה על ילדיה כי לא היו להם ילדים‪ .‬חוץ מזה‬
‫מאמיקה האשימה אותם בכל כישלונותיהם העסקיים וייחסה זאת לדוד מיליקה‪,‬‬
‫היות שסבי‪ ,‬לטענתה‪ ,‬העדיף אותו על פני אבי‪.‬‬
‫מיצר הרפתקנות ומרצון להוכיח למיליקה ולכולם את יכולותיה‪ ,‬ודווקא בזמנים‬
‫שגלי האנטישמיות גאו וכבר חשבנו לעבור לבוקרשט‪ ,‬היא פתחה במרכז העיר חנות‬
‫גדולה לכלי בית ולרהיטים‪ .‬החנות סבלה מהתנכלויות‪ ,‬וזכור לי אותו יום שפעילי‬
‫המפלגה האנטישמית כתבו על חלונות הראווה של חנויות היהודים "חנות של‬
‫זידוב – ‪ ,JIDANI‬הכניסה אסורה!" והציבו שומרים בפתח החנויות לחסום כניסת‬
‫לקוחות‪.‬‬
‫מאמיקה הייתה תשבץ לא מפוענח‪ ,‬צבעונית ומלאת ניגודים של טוב ורוע‪ ,‬אהבה‬
‫ושנאה‪ ,‬מתיקות ומרירות‪ ,‬אור וחושך‪ ,‬עידוד ודחייה‪ ,‬חום וניכור‪ ,‬הקפדה ורשלנות‪.‬‬
‫תכונותיה הרבות השפיעו רבות על מהלך חיי ועל מעשיי‪ ,‬על הישגיי הרבים כמו גם‬
‫על הנפילות‪ .‬ההתפכחות והמודעות להשפעתה הרבה התפתחו אצלי מאוחר מאוד‪,‬‬
‫בגיל ‪ ,70‬ואולי כתיבת שורות אלו היא אחד הביטויים לכך‪.‬‬
‫‪ 10‬באוגוסט ‪2006‬‬
‫‪22‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪7‬‬
‫האחים שלי‬
‫את היכרותי עם צ'רלי צ'פלין ואת הערצתי אליו אני זוקף לזכות אחיי‪ ,‬ארמנד‬
‫ודורל‪ .‬בחורף ‪ ,1943‬חורף קשה במיוחד‪ ,‬חליתי באבעבועות רוח ומיד לאחר מכן‬
‫בשׁנית )סקרלטינה(‪ .‬נאלצתי להישאר בבית ימים ארוכים‪ ,‬להתמודד עם מכאובי‬
‫ָ‬
‫המחלות ועם התופעות הנלוות‪ :‬פצעים‪ ,‬גירודים וכתמים מכוערים שכיסו את פניי‬
‫ואת כל גופי‪ .‬כדי להקל על סבלי וכדי לנחמני‪ ,‬ביוזמתו ובעצתו של ארמנד קנו לי‬
‫מכונת הסרטה ידנית לילדים וקטעי סרטים של צ'פלין‪.‬‬
‫שנתיים מאוחר יותר‪ ,‬בתום המלחמה‪ ,‬הציגו בקולנוע את "הדיקטטור הגדול"‪,‬‬
‫ודורל התרצה ולקח אותי לראות את הסרט‪ .‬זהו סרט בלתי נשכח‪ ,‬כמו צ'פלין עצמו‪.‬‬
‫מאז לא הפסדתי אף לא סרט אחד של צ'פלין ובחגיגת יום הולדתי ה‪ 70-‬דאגה‬
‫משפחתי להקרין לכבודי בסינמטק בירושלים את הסרט "זמנים מודרניים"‪.‬‬
‫*‬
‫אחי הגדול ארמנד‪ ,‬שחי כיום בחיפה‪ ,‬נולד עשר שנים וארבעה חודשים לפני‬
‫שאני נולדתי‪ .‬במבנה גופו המוצק והגבוה דומה ארמנד לאבי‪ ,‬ואילו בהבעת פניו‬
‫ובכמה מתכונותיו מזכיר את מאמיקה‪ :‬עיניים שחורות בורקות‪ ,‬חיוך מלבב‪ ,‬נעים‬
‫הליכות ונימוסים אך נוקשה וקפדן בכעסו‪ .‬בטוח בעצמו ומשרה ביטחון בסביבתו‪,‬‬
‫מרוצה ממעשיו‪ ,‬מקרין אופטימיות גם כשהוא פסימי‪ .‬נכון לעזור לזולת‪ ,‬דאגן‬
‫ואוהב משפחה‪.‬‬
‫אחי השני‪ ,‬דורל‪ ,‬היה גדול ממני בשמונה שנים ושבעה חודשים‪ .‬הוא נפטר בערב‬
‫יום הולדתו ה‪ ,79-‬לפני כשלוש שנים‪ .‬בלונדיני‪ ,‬נמוך‪ ,‬בעל עיניים כחולות‪ .‬בתווי‬
‫הפנים שנינו דומים לדוד מיליקה‪ .‬דורל היה איש עליז ואוהב לצחוק‪ ,‬בעל הומור‬
‫מיוחד המהול במרירות ובאי‪-‬שביעות רצון‪ .‬איש שיחה ושיח‪ ,‬נוח להתרגז ונוח‬
‫להתפייס‪ .‬דורל היה בעל חוש אסתטי מפותח ובנעוריו צייר דומם וטבע בעיפרון‬
‫ובפחם‪ .‬לאחר שהתאלמן‪ ,‬בגיל ‪ ,63‬חזר לצייר והשתמש גם בצבעי שמן‪ ,‬למד‬
‫והשתלם בחוגים והשאיר עשרות ציורים פרי מכחולו‪.‬‬
‫ילדיו ונכדיו היו אצלו בראש סדר העדיפויות‪ .‬הוא התאמץ למענם מאוד מבחינה‬
‫פיזית‪ ,‬נפשית וכספית‪ .‬דאגתו וחרדותיו אליהם היו על גבול הכפייתיות; הם היו‬
‫מרכז חייו ותכליתם‪.‬‬
‫*‬
‫‪23‬‬
‫נתן לבון‬
‫בילדותי חשו אחיי אחריות כלפיי‪ ,‬לטוב ולפחות טוב‪ .‬לפעמים הגנו עליי מפני‬
‫לברכה‪ ,‬למופעים‬
‫כעסיה של מאמיקה‪ ,‬לקחו אותי איתם ועם חבריהם לטיולים‪ֵ ,‬‬
‫שונים ולמסיבות שלא תמיד התאימו לגילי‪ .‬הם חשו חובה לדאוג להצלחתי בלימודים‬
‫ודאגה זו הפכה לסיוט‪ .‬כל ערב כשהגיעו הביתה‪ ,‬כל אחד מהם בדק ביסודיות את‬
‫הכנת השיעורים ואת הבנת הנקרא שלי‪ .‬לעתים קרובות גם מאמיקה לא הפסידה‬
‫את ההזדמנות לערוך "וידוי למידה"‪ .‬כולם כנראה רצו שאלמד ואשכיל‪ ,‬אם לא הם‪,‬‬
‫אז לפחות אני‪.‬‬
‫היחסים בין אחיי היו קרובים‪ .‬הם נראו לפעמים כתאומים‪ ,‬הם עשו כמעט הכול‬
‫יחד‪ ,‬אך לא חסרו ביניהם גם מתחים וסכסוכים‪ .‬ארמנד התנהג כאח הגדול עם כל‬
‫הזכויות הנלוות לכך‪ ,‬ודורל היה אב טיפוס של "ילד סנדוויץ'" – עם רגשות קיפוח‪,‬‬
‫קנאות והסתגרות‪.‬‬
‫לארמנד עבר עתיר הצלחות עם בנות‪ ,‬וכפי שאומרים ברומנית‪ ,‬הוא "סובב להן‬
‫את הראש"‪ .‬לדורל היו הצלחות בסגנון אחר‪ :‬הוא רקד בחן ובכישרון‪ ,‬דבר שהקל‬
‫על יחסיו עם בנות המין היפה‪ .‬תכונה זו היוותה לא פעם עילה לסכסוכים בין שני‬
‫האחים‪ ,‬מאחר שדורל רקד גם עם החברות של ארמנד‪ ,‬וזה התרגז על כך שהוא‬
‫"גונב לו את החברות"‪.‬‬
‫בשנות ילדותי בילה ארמנד תקופה ארוכה אצל הסבים בבוקרשט‪ ,‬ולמד שם‬
‫בבית הספר התיכון‪ .‬באותה תקופה הוא סיפר על נטייתו לכתיבה ועל מעורבותו‬
‫בעריכת עיתון בית הספר‪ .‬כשעברנו לבוקרשט הוא היה "חיל החלוץ" והשחקן‬
‫המרכזי בארגון החנות החדשה‪.‬‬
‫דורל למד בתיכון למדעי המסחר והחשבונאות‪ .‬הוא החליף כל בית ספר‪ ,‬ורק‬
‫לאחר שנים‪ ,‬בשנת ‪ ,1997‬כשחזרנו יחד לטרגובישטה וניסינו למצוא את מבנה בית‬
‫הספר שבו למד‪ ,‬הוא סיפר על התלאות שפקדו אותו בתקופת הלימודים‪ .‬יום‪-‬יום‬
‫קיללו אותו וכינו אותו בשמות גנאי‪ ,‬וגם מכות לא החסירו ממנו‪ .‬כילד יהודי יחיד‬
‫בכיתה‪ ,‬המורים והתלמידים התנכלו אליו קשות‪ ,‬אך למרות הכול הוא סיים שש‬
‫שנות תיכון‪ .‬בזכות תעודת הגמר הוא התקבל לעבודה כמנהל חשבונות זוטר בעסק‬
‫סיטונאי לכלי בית בבוקרשט‪ .‬לאחר שישה חודשים פוטר על פי צו ממשלתי האוסר‬
‫על העסקת יהודים‪ .‬הוא קיבל מכתב הערכה יפה שאותו שמר כל חייו‪ .‬אגב‪ ,‬אותם‬
‫לימודים עזרו לו מאוחר יותר בעבודתו כתמחירן ב"וולקן"‪ ,‬מפעל המתכת המפורסם‬
‫בימים ההם במפרץ חיפה‪.‬‬
‫בימי המלחמה נקראו שני אחיי לעבודות כפייה‪ .‬בשל הגיל גויס ארמנד ראשון‬
‫לעבוד בחפירות במחנה הצבאי "פוליגון"‪ .‬לשם כך קנו לו הוריי לבוש וציוד הולם‪.‬‬
‫למרות הנסיבות המאיימות‪ ,‬דורל קינא בארמנד וחש מקופח‪ ,‬אך גם תורו לא איחר‬
‫להגיע‪ ...‬הם עבדו תקופות קצרות בעבודות פיזיות‪ ,‬כמו פינוי שלג‪ ,‬אך לאחר זמן‪-‬מה‬
‫מונו לפקידים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ .‬זו הייתה עבודה נוחה‪ ,‬מארבע עד‬
‫‪24‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫שמונה‪ ,‬והמשרד היה במרחק כמה צעדים מן הבית‪ .‬עבודה זו אפשרה להם לפתח‬
‫כבר אז את עסקי מכירת הרהיטים‪ .‬כך נולדה החברה שאת שמה הגה דורל "אר‪-‬‬
‫דור" )‪ ,(Ar-Dor‬ואת הלוגו שלה עיצב במו ידיו‪ .‬אל שותפות זו על תקופותיה השונות‬
‫אולי אחזור בהמשך‪.‬‬
‫כשהייתי כבן תשע החליט דורל לפנק אותי ואת עצמו והלכנו יחד לאכול גלידה‪,‬‬
‫"ק ְפּ ָשׂה" )‪ .(Capsa‬דורל‬
‫ולא סתם גלידה אלא בבית הקפה המפואר והיוקרתי ַ‬
‫הזמין גלידה מוצקה שהוגשה עם סכין‪ ,‬מזלג וכפית‪ .‬אני רציתי ללקק אותה אך‬
‫דורל סימן לי להיעזר בסכין‪ .‬אני ניסיתי‪ ,‬אבל הגלידה נפלה על הרצפה והצלחת‬
‫נשברה‪ .‬כשאנחנו "מבואסים"‪ ,‬דורל כעוס ואני פגוע‪ ,‬שילמנו את החשבון ומאז אני‬
‫לא אוהב גלידה‪.‬‬
‫לאחר ‪ 56‬שנה חזרנו שנינו לקפה "קפשה"‪ ,‬אך הפעם לא הסתכנתי והזמנתי רק‬
‫עוגת קצפת וקפה הפוך‪...‬‬
‫‪ 13‬באוגוסט ‪2006‬‬
‫‪25‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪8‬‬
‫הסבים והסבתות‬
‫מומחיותה הגדולה של סבתא מטילדה היא המרציפן‪ ,‬המעדן המועדף עליי‪.‬‬
‫אני לא מתכוון למרציפן רגיל בצבע אפור‪-‬חום‪ ,‬אלא לכזה צבעוני ומעוצב בצורות‬
‫שונות; פסלונים למיניהם‪ ,‬דמויות של טווסים‪ ,‬אפרוחים ופילים‪ ,‬סוסים וארנבות‪,‬‬
‫איכרים ואצילים‪ ,‬בקתות וארמונות – כמו שאומרים היום‪" ,‬חבל על הזמן!"‪ .‬בתוך‬
‫כל היופי הזה ויחד איתו פורצים הטעם המופלא והאלוהי של תערובת הסוכר‪,‬‬
‫השקדים‪ ,‬הלימון והווניל‪ ,‬וריח שושנים בהשראתה הפיוטית של סבתא‪.‬‬
‫סבתא הכינה מרציפן לכבוד חגיגת הבר‪-‬מצווה של ארמנד‪ ,‬ושנה לאחר מכן‬
‫– לזו של דורל‪ .‬בשל גודל האירוע היא לא הסתפקה בסתם דמויות‪ ,‬אלא פיסלה‬
‫כאלו מאגדות ילדים מפורסמות‪ :‬שלגייה ושבעת הגמדים בביתם הקטן בתוך היער;‬
‫כיפה אדומה ניצבת ליד סבתה טובת הלב ולידן הזאב הנוראי והערמומי; ממרחקים‬
‫מגיעה על כרכרה מדלעת סינדרלה היפה ובצד מונחת נעל מיותמת – בקיצור‪ ,‬שלל‬
‫מרציפנים ממחוזות דמיוני‪ .‬סבתא שמחה לשמוע את הצעותיי ולמלא את בקשותיי‪.‬‬
‫כך היא נענתה לרעיון לפסל את משפחתנו סביב לשולחן‪ .‬כל הדמויות המפוסלות‬
‫הונחו ביד רועדת על "המגש" – מגש כסף שרקועים בו עיטורים עדינים ובמרכזו‬
‫חרוט השם רבקה‪ .‬סבתא קיבלה אותו מסבתה‪ ,‬שקיבלה אותו מאותה רבקה שאין‬
‫לדעת מה מידת קרבתה המשפחתית‪ .‬מגש המרציפנים הכסוף שמור אצלנו בבית‪,‬‬
‫תלוי במרכז הקיר‪ ,‬במקום כבוד בין אוסף הצלחות‪ ,‬ומשמש בשמחות ובימים טובים‬
‫להגשת מרציפן‪.‬‬
‫בעת שסידרה את יצירותיה על גבי המגש‪ ,‬קנאתי בערה בי ושאלתי אותה‬
‫מתי תכין גם לי מרציפן‪ .‬תשובתה הייתה‪" :‬כשתחגוג בר‪-‬מצווה‪ ."...‬בלי היסוס‪,‬‬
‫ובמחשבה של ילד בן ארבע‪ ,‬הערתי‪" :‬עד אז תמותי‪ ."...‬ואכן‪ ,‬שלוש שנים לפני‬
‫שמלאו לי ‪ 13‬שנה‪ ,‬סבתא נפטרה‪.‬‬
‫חיפשתי את טעם המרציפן ההוא במקומות רבים – בארץ‪ ,‬בטולדו‪ ,‬מולדת‬
‫המרציפן‪ ,‬בקלגנפורט‪ ,‬שאליה הגענו לאחר סיבוב של מאות קילומטרים‪ ,‬ועוד – אך‬
‫לשווא‪ .‬לבסוף לקחה רעייתי מרים את המתכון מאיריס האחיינית שלנו‪ ,‬שכנראה‬
‫ירשה את כישוריה של סבתא‪ ,‬ואכן הגֵנים עשו את שלהם‪ ,‬ואני מצאתי קורטוב‬
‫מהטעם הנכסף ההוא‪.‬‬
‫שמה של סבתא שלי היה מטילדה‪ ,‬אך אנחנו הנכדים קראנו לה וָאוָה )‪,(Vava‬‬
‫שפירושו בלדינו "סבתא"‪ .‬היא הייתה אישה נמוכת קומה ושמנה‪ ,‬התקשתה‬
‫בהליכתה ורוב הזמן ישבה על כיסא והביטה אל הרחוב דרך אשנב‪ ,‬לידה טלפון‬
‫ותמיד שמחה לענות למי שצלצל ולומר‪" :‬מדברת מטילדה‪ ,‬אמו של עורך הדין‬
‫‪26‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫המכובד סמי"‪ .‬הדוד סמי‪ ,‬בנה הצעיר‪ ,‬למד משפטים ופתח משרד בחדר המפואר‬
‫ביותר בביתם‪.‬‬
‫ואוה הייתה אמנית בנפשה שבשל צוק העתים לא מימשה את עצמה‪ .‬היא פיסלה‬
‫לא רק מרציפן‪ ,‬אלא גם צורות ודמויות יפהפיות מבצק של לחם בעת הארוחה‬
‫ואחריה‪.‬‬
‫לפעמים ביליתי אצלה בחופשות הפסח או הקיץ‪ ,‬אך לא זכור לי שסיפרה‬
‫סיפורים או שניהלתי עמה שיחה‪ .‬היא נתנה לי עצמאות מלאה‪ ,‬סמכה על המשמעת‬
‫העצמית שלי שאגיע בזמן לארוחות ושאקפיד על שעות השינה והמנוחה‪.‬‬
‫מהרחוב שבו גרו‪ ,‬אולימפולוי ‪ ,59‬מצטיירת לנגד עיניי תמונה שכאילו שאובה‬
‫מסרט או מציור עתיק יומין‪ :‬לעת ערב עובר איש עם אבוקה ומדליק את פנסי‬
‫הרחוב שדלקו על גז בזה אחר זה‪ ,‬וטרם הזריחה חוזר ומכבה את הפנסים כולם‪ ,‬כל‬
‫אחד בתורו‪...‬‬
‫בביתם עברתי ניתוח פוליפים‪ .‬אינני יודע אם כאב לי‪ ,‬אך גיגית מלאה דם חרוטה‬
‫בזיכרוני היטב‪ .‬לביתם גם הלכתי לניתוח אוזני השמאלית‪ .‬את הניתוח המופלא‬
‫והמסוכן ביצע המומחה היחיד בכל רומניה שנודע בכך שמשאיר את האוזן ללא‬
‫צלקות וסימנים אחרים להשאיר‪ .‬האגדה מבית מדרשה של אמי מספרת שהניתוח‬
‫נערך ברגע האחרון וכך ניצלתי‪ .‬מאז היו לי עוד כמה רגעים אחרונים‪...‬‬
‫באותו חורף קנו לי מעיל פרווה‪ ,‬אך בשל האשפוז לא הצלחתי ללבוש אותו‬
‫בחורף ובשלג‪ .‬הדבר לא הפריע לי להתגנדר בו באביב החם‪ ,‬בחג הפסח‪.‬‬
‫סבא אברהם‪ ,‬שקראנו לו פאפו )‪ ,(Papu‬היה מבוגר בהרבה מוואוה‪ ,‬איש יפה‬
‫תואר‪ ,‬גבוה‪ ,‬מלא אך לא שמן‪ ,‬מקריח בעל שיער אפור‪-‬לבן‪ ,‬עיניו כחולות צוחקות‬
‫והליכה יציבה אך אטית‪ .‬לבוש תמיד בחליפת שלושה חלקים‪ ,‬שעון זהב תלוי על‬
‫שרשרת ומונח בתוך הכיס השמאלי של הווסט‪ .‬מכיסו הימני היה שולף למעני‬
‫סוכריית כרמל עטופה בנייר‪ .‬בכך למעשה התמצה הקשר בינינו‪.‬‬
‫למרות גילו המתקדם הוא עבד כפקיד שליח בבנק של הדוד סמי הגדול‪ ,‬אחיה‬
‫של סבתא‪ ,‬שנחשב לעשיר מופלג‪ ,‬גאוות המשפחה‪ .‬עבודתו של סבא בבנק שימשה‬
‫תירוץ של כבוד שכיסה על העובדה שהדוד נשא למעשה בעול פרנסת המשפחה‪ .‬הוא‬
‫גם מימן את לימודי המשפטים של הדוד סמי‪.‬‬
‫לאחר שוואוה נפטרה‪ ,‬עבר פאפו לגור אצלנו ואף ישן תקופת‪-‬מה עמי באותה‬
‫מיטה‪ .‬מאוחר יותר היה לו חדר קטן משלו שללא בושה חשקתי לרשתו‪.‬‬
‫הוא נפטר בשיבה טובה בגיל ‪ .90‬עליי הוטל לנסח את מודעת האבל לעיתון‬
‫"‪ "Universul‬וכתבתי בה‪" :‬אנו מצטערים להודיע שאבא וסבא שלנו‪ ,‬אברהם‪ ,‬נכנע‬
‫לכובד השנים‪."...‬‬
‫‪27‬‬
‫נתן לבון‬
‫סבתא מטילדה וסבא אברהם קבורים בבית הקברות הספרדי בבוקרשט‪ .‬אחי‬
‫ארמנד דאג כמה פעמים לשקם את הקבר‪ .‬ברבות השנים חזרתי לבקר שם עם‬
‫רעייתי‪ ,‬ילדיי ונכדיי‪ ,‬האחיינים ובני משפחותיהם‪.‬‬
‫*‬
‫את סבתא חנה‪ ,‬אמה של טאטיקו‪ ,‬לא הכרתי‪ .‬היא נפטרה זמן‪-‬מה לפני שנולדתי‪.‬‬
‫רק לפני כמה שנים נודע לי מפי בן דוד רחוק שהיא נולדה בטולדו וסבא הכיר אותה‬
‫שם עקב עסקיו בספרד‪.‬‬
‫דמותו של סבא הרמן רחוקה ומטושטשת‪ .‬אני זוכר רק את המעמד שבו אכלנו‬
‫ארוחת צהריים כשנכנס איש זר בעל סבר פנים חמור ולחש באוזנו של טאטיקו‬
‫שאביו שנפטר‪.‬‬
‫לסבתא חנה ולסבא הרמן נולדו הרבה ילדים‪ ,‬אך רק שבעה מהם‪ ,‬ארבעה בנים‬
‫ושלוש בנות‪ ,‬הגיעו לפרקם‪ .‬הבכור‪ ,‬קוּצ'וּ התאבד ככל הנראה במהלך שירותו הצבאי‬
‫במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬אך זמן מותו ומקום קבורתו אינם ידועים‪ .‬אחרים היו‬
‫יקה‪ .‬עד פרוץ מלחמת העולם‬
‫ובּ ָ‬
‫יקה ִ‬
‫יקה‪ ,‬אבי איליֶה‪ ,‬מוֹנְ קוּ והבנות ֶר ֶבּ ָקה‪ָ ,‬ס ִר ָ‬
‫יל ֶ‬
‫ִמ ִ‬
‫השנייה גרו כולם בטרגובישטה‪ ,‬מלבד רבקה וסריקה‪ ,‬שגרו בפלוישטי )‪,(Ploiesti‬‬
‫עיר במרחק ‪ 60‬ק"מ מבוקרשט שהתפרסמה בבתי הזיקוק לנפט שבה‪.‬‬
‫יקוּצ'ה‬
‫ול ָ‬
‫'יצ'י‪ ,‬הבת של רבקה‪ִ ,‬‬
‫היו להם מעט נכדים‪ :‬אנחנו‪ ,‬שלושת האחים‪ִ ,‬צ ִ‬
‫ָארה‪ ,‬הבנות של ביקה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬היו להם הרבה דודים ודודות‪ ,‬אחיינים‬
‫ישׁו ָ‬
‫ואָנִ ְ‬
‫ובני אחיינים‪ ,‬רובם בטרגובישטה‪ ,‬שהיוו את המעגל החברתי של משפחתנו‪..‬‬
‫כדי לסגור מעגל ולהחזיר את כבודם האבוד של סבא הרמן וסבתא חנה‪ ,‬החלטתי‬
‫בביקורי ברומניה בשנת ‪ ,2003‬לעלות לקברם עם אל‪ ,‬האחיינים אילן ואיריס ובני‬
‫משפחותיהם‪ .‬נראה לי לא הוגן לעלות לקבריהם של הורי אמי בלי לעלות גם לאלה‬
‫של הורי אבי‪ .‬ארמנד‪ ,‬כאמור‪ ,‬דאג לשיפוץ את הקברים של הורי אמי‪ ,‬אך את מקום‬
‫קבורתם של סבא הרמן וסבתא חנה לא פקד כלל‪.‬‬
‫החלטתי ויצאנו לדרך! לאחר סיבובים רבים בפרפרי טרגובישטה וביקור בשבעה‬
‫בתי קברות שונים‪ ,‬הגענו לבית קברות יהודי שנמצא בקצה שכונה של צוענים‪ .‬אלה‬
‫היו הימים שלאחר הפשרת השלגים והדרך הייתה מלאת בוץ שהגיע עד הברכיים‪.‬‬
‫הנהג חשש למכוניתו וסירב להמשיך‪ .‬אך החלטה היא החלטה‪ ,‬ירדתי מהאוטו‬
‫מאלה רוב בני המשפחה היססו ופחדו לבוא איתי‪ ,‬אך אט‪-‬‬
‫ָ‬
‫ויצאתי לדרך‪ ...‬חוץ‬
‫אט גברה סקרנותם וגם הם הצטרפו אליי‪ .‬רוב צועני השכונה באו לראות את‬
‫התיירים וניסו לעזור‪ ,‬להושיט יד‪ ,‬להעמיד קרשים‪ ,‬ואישה טובה אחת אף קיפלה‬
‫את המכנסיים שלי כדי שלא יתלכלכו וכשרציתי להודות לה היא נעלמה‪.‬‬
‫הצוענייה השומרת על המקום הובילה אותנו לקבר‪ .‬מצבה שחורה של גרניט‬
‫ניצבת מעליו‪ ,‬מצבה מרשימה שכולה הוד וכבוד ועליה חרוטות המילים‪HANA" :‬‬
‫‪28‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪ .H. LUPESCU‬חייה נקטעו ב‪ 13-‬בפברואר ‪ 1928‬בהיותה בת ‪ 54‬שנים‪ .‬התפללו‬
‫למענה"‪.‬‬
‫גם סבא הרמן קבור באותו מקום אך שמו מצוין באותיות זעירות בתחתית‬
‫המצבה‪ .‬את המצבה הקים מיליקה ולדעתי היא מקפלת בתוכה את סוד החשבון‬
‫שלו עם אביו שעל כך אפרט בהמשך‪.‬‬
‫שנה לאחר מכן ביקרתי שוב במקום בחברת מרים‪ ,‬אורן והנכדות כרמל ויעל‪,‬‬
‫דורית – הבת של ארמנד‪ ,‬וילדיה מעיין ואורי‪ ,‬וגם עם אלה‪ ,‬שהפעם באה עם בן זוגה‬
‫צח‪ .‬בביקור זה גיליתי שגם סבא של אבא קבור כאן‪.‬‬
‫בכתיבת דברים אלה אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להשיב את כבודם האבוד‬
‫של סבא הרמן וסבתא חנה ולגאול אותם את מאלמוניותם‪.‬‬
‫‪ 4‬בספטמבר ‪2006‬‬
‫סבתא מתילדה וסבא אברהם‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪9‬‬
‫הדודים‪ ,‬הדודות ומי שביניהם‬
‫את המושגים הראשונים ברזי הבורסה הקנה לי דוד סמי הגדול‪ ,‬האח של ואוה‪,‬‬
‫בנקאי במקצועו‪ .‬הוא רצה להבטיח את עתידי ומדי שנה בחג המולד‪ ,‬קיבלתי ממנו‬
‫מתנה מניות של הבנק שלו‪ .‬אמנם רציתי מאוד אופניים‪ ,‬אך כולם הסבירו שהניירות‬
‫האלו‪ ,‬שאפילו לא נתנו לי להחזיקם פן יינזקו‪ ,‬שווים יותר‪.‬‬
‫בחגים ובימים טובים או כששרר מצב רוח טוב‪ ,‬טאטיקו היה מוציא את המניות‬
‫מכספת הברזל‪ ,‬מראה אותן לכולנו‪ ,‬סופר‪ ,‬מחשב ומודיע את שווי הרכוש שנצבר‬
‫לכל אחד מהילדים‪.‬‬
‫סמי היה גאוות המשפחה‪ ,‬דמות מופת‪ ,‬עשיר מופלג‪ ,‬אורח קבוע בטרקליני‬
‫העיליתות החברתיות במדריד ופריז ומעמודי התווך של הקהילה הספרדית המיוחסת‬
‫ִ‬
‫בבוקרשט‪ .‬איש נדיב ונדבן‪ ,‬שכאמור פרנס למעשה את סבי וסבתי ולפעמים עזר גם‬
‫לנו ולבני משפחה אחרים‪.‬‬
‫קוֹנקוֹרדיֶיה‬
‫ְ‬
‫הוא ואשתו‪ ,‬טנטי טינה )‪ ,(Tanti Tina‬גרו בבית מפואר ביותר ברחוב‬
‫‪ .(Concordiei) 6‬היו בבית חדרים בסגנונות שונים‪ :‬חדר תה בנוסח אנגלי‪ ,‬חדר‬
‫טורקי‪ ,‬ספרייה רחבת מידות‪ ,‬פטיו ובו צמחים טרופיים‪ ,‬חדר עבודה‪ ,‬חדר המתנה‬
‫ועוד‪ .‬כל הקירות היו מצופים טפטים עם ציורים אמנותיים‪ ,‬שהובאו מצרפת‬
‫ומספרד‪ .‬גינה גדולה עיטרה את הבית והייתה אפילו חניה מקורה; רק יחידי סגולה‬
‫החזיקו אז מכונית פרטית‪ ,‬ועוד עם נהג‪.‬‬
‫היו להם שלושה בנים‪ ,‬שהיו שלושה עולמות שונים‪ .‬ז'אן היה איש העולם הגדול‪,‬‬
‫מעורה בחברה של נסיכים ואצילים וגלגל עסקים רבים‪ .‬בתום המלחמה הוא לקח‬
‫חלק מהרכוש המשפחתי‪ ,‬היגר לפריז‪" ,‬צפצף" על כולם והמשיך בעסקיו ובבילויו‪.‬‬
‫ניקו‪ ,‬ששמי כשמו‪ ,‬דוקטור למשפטים בוגר הסורבון בפריז‪ ,‬היה מוזיקאי‪ ,‬ניגן‬
‫בצ'לו ובכלים נוספים בתזמורות קאמריות‪ ,‬ולימד שיעורים פרטיים‪ .‬ניקו נפטר‬
‫בשיבה טובה בגיל ‪ .90‬עיקר עיסוקו ופרסומו לא באו לו מכישוריו המוזיקליים‬
‫אלא מרדיפתו אחר נשים‪ .‬הוא התחתן והתגרש כמה פעמים‪ ,‬חי עם בלונדיניות‬
‫ושחרחורות‪ ,‬גבוהות ונמוכות‪ ,‬צעירות פחות ובעיקר יותר‪ ,‬יהודיות ורומניות‪ ,‬ואולי‬
‫גם אחרות‪ .‬הלשונות הטובות דיברו שגם אחרי גיל ‪ 80‬חיזר אחר תלמידותיו‪.‬‬
‫הבן האמצעי סילביו‪ ,‬המיושב בין הבנים‪ ,‬מהנדס במקצועו‪ ,‬איש רציני‪ ,‬ציוני‪,‬‬
‫הגיע ארצה לפני הקמת מדינת ישראל‪ ,‬התיישב בקרית טבעון והקים משפחה‪.‬‬
‫כשאנחנו הגענו ארצה הוא קיבל אותנו יפה ואף עזר לנו‪ .‬סילביו נפטר לפני שהגיע‬
‫לגיל ‪.50‬‬
‫‪30‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מדי שנה בחג המולד‪ ,‬נוסף על הליכתנו לתאטרון‪ ,‬התקיימה גם "הארוחה"‪,‬‬
‫הארוחה החגיגית המסורתית אצל ננה סמי‪ .‬אני הלכתי או הוּלכתי לשם ברגשות‬
‫מעורבים‪ .‬מצד אחד‪ ,‬אהבתי את עץ האשוח המקושט והצבעוני עם האורות‬
‫המרצדים‪ ,‬את הציפייה למתנות )רק לא מניות‪ (...‬ואת הממתקים שהדיפו ניחוח‬
‫של חו"ל‪ .‬כמו כן הוקסמתי מהשולחן הארוך שהיה ערוך כמו בסרטים‪ ,‬צלחות רבות‬
‫בגדלים שונים‪ ,‬מערכת כלים של החברה המפורסמת ביותר באירופה "רוזנטל"‪,‬‬
‫סכו"ם מכסף מעוטר בזהב‪ ,‬כוסות צבעוניות מבדולח‪ ,‬מפה לבנה‪ ,‬מפיות‪ ,‬נרות‪,‬‬
‫פרחים וקישוטים אחרים – כל אלה כישפו אותי‪.‬‬
‫מצד אחר‪ ,‬שנאתי את הישיבה המעומלנת והמנומסת מסביב לשולחן וחשתי‬
‫מבוכה בזמן הארוחה כשלא ידעתי מה לעשות עם כל הסכו"ם וכיצד להחזיק את‬
‫הכף כך שהמרק לא יישפך עליי‪.‬‬
‫בחג המולד של שנת ‪ ,1946‬כבר כנער‪ ,‬נערכה הארוחה החגיגית הזאת בפעם‬
‫אחרונה וגם אז יחסי הדו‪-‬ערכי לאירוע עמד בעינו‪ .‬כמה ימים לאחר מכן כתבתי‬
‫סיפור קצר שכותרתו "בין סנובים ומתעשרים"‪ ,‬שבו תיארתי ברוח אותם זמנים‪,‬‬
‫שבהם השוויון וזכויות הפועלים נשבו באוויר‪ ,‬את אורח החיים הנצלני והמזויף של‬
‫הבורגנים‪ ,‬ואת הפערים בינם לבין העם הפשוט והעמל‪.‬‬
‫כעבור זמן‪-‬מה השלטונות החדשים של רומניה הלאימו את הבנק‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫גירשו את ננה סמי וטנטי טינה מהבית‪ .‬בפעם אחרונה שראיתי את ננה סמי‪ ,‬זמן‪-‬מה‬
‫לפני שעזבתי את רומניה‪ ,‬הוא גר בחדר קטן‪ ,‬טחוב ועלוב‪ ,‬בודד‪ ,‬חולה מריר‪ ,‬כואב‬
‫וכועס‪ .‬ילדיו ואשתו נטשו אותו‪ ,‬ניצלו את ההזדמנות הראשונה וברחו לפריז עם כל‬
‫הרכוש שנותר‪.‬‬
‫הבית של ננה סמי נשמר עד היום במלוא הדרו‪ .‬ביקרתי עם משפחתי במקום‬
‫בשנים האחרונות‪ ,‬עמדנו מלאי התפעלות מול שערי הברזל הרקועים ובקושי הרשו‬
‫לנו להציץ בקדמת הבית‪.‬‬
‫ג'ון‪ ,‬האח הגדול של מאמיקה‪ ,‬ואשתו הרמין‪ ,‬גרו כל השנים בחדר הטורקי‬
‫בביתו של ננה סמי‪ .‬ג'ון היה אדם משכיל וידען‪ ,‬שלט בכמה שפות‪ .‬הוא עסק בעסקי‬
‫אוויר ורווחיו הכספיים היו בהתאם‪ .‬הוא כבש את שומעיו בסיפורי הגבורה והנסים‪,‬‬
‫באנקדוטות ובבדיחות מפולפלות‪.‬‬
‫הרמין אשתו התחנכה בצרפת‪ .‬רזה‪ ,‬גבוהה‪ ,‬בעלת שיער ג'ינג'י ועיניים קטנות‬
‫ירוקות‪ ,‬מגונדרת‪ ,‬ריחנית‪ ,‬מטופחת ובעלת נימוסים של האצולה הגבוהה‪ .‬ממנה‬
‫שמעתי לראשונה את המושג "דיאטה"‪ .‬היא שתתה תה תפוחים ומרק ירקות‪ .‬הרמין‬
‫אהבה אותי ומדי פעם פינקה אותי בכל מיני עוגות של מגדניות בוטיק בבוקרשט‪.‬‬
‫אמנם נסענו בחשמלית )‪ ,(Tranvai‬אך בשל האיסטניסטיות שלה היא לא התיישבה‬
‫על ספסל ליד איש זר‪ ,‬ובטח לא ליד פשוטי העם‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫נתן לבון‬
‫מהלחשושים בבית הבנתי שחיי הנישואים של ג'ון והרמין לא צלחו‪ .‬ג'ון ניהל‬
‫רומן עם אישה אחרת וכולם ריחמו על הרמין וניסו להשכין שלום בית‪ .‬ניסיונות‬
‫אלה נמשכו שנים ולבסוף הם התגרשו‪ .‬הוא נישא לאהובת לבו‪ ,‬צ'וּקוּ‪ ,‬שבלטה‬
‫בכיעורה ובמזגה המפולפל והסוער‪ .‬הם עלו ארצה בתחילת שנות החמישים וג'ון‬
‫הבטלן וההולל הפך בגיל ‪ 53‬לאדם חרוץ‪ ,‬שעבד כרצף ובעבודות שחורות אחרות עד‬
‫שהתקבל לעבודה כשליח בשגרירות האמריקנית‪.‬‬
‫הרמין נסעה לאמה ולאחותה בפריז‪ ,‬והתפרנסה מכספי החיסכון שדוד סמי‬
‫השאיר לה‪ .‬כך התגלה שהרמין המסכנה‪ ,‬החלשה והנבגדת‪ ,‬שכולם ריחמו עליה‪,‬‬
‫הייתה במשך כל השנים המאהבת של דוד סמי‪...‬‬
‫*‬
‫רבקה וסריקה‪ ,‬האחיות של טאטיקו‪ ,‬גרו עם משפחותיהן בפלוישטי‪ .‬רבקה‬
‫"כּ ָהאנֶה" )‪,(Cahane‬‬
‫נשואה לאהרון אברמוביץ‪ ,‬שהחזיק עם אחיו חנות גדולה בשם ָ‬
‫בעלת שתי קומות ובה ביגוד ובדים אופנתיים‪ .‬יש להם בת‪ ,‬ציצי‪ ,‬שלמרות תלאות‬
‫המלחמה גדלה עם כפית זהב בפה‪ .‬היא מבוגרת ממני בארבע שנים וחרוטה בזיכרוני‬
‫כילדה נעימה ועליזה‪ ,‬גבוהה ושמנה‪ ,‬בעלת חיוך גדול ומזמין‪ .‬בעת שהתארחתי‬
‫אצלם השתדלה לגונן עליי כאילו אני אחיה הקטן ולהנעים את שהותי בממתקים‬
‫ובטיולים במקומות מעניינים‪ ,‬מקומות שלפני כמה שנים חיפשתי בביקורי בפלוישטי‬
‫אך לשווא‪ .‬לציצי יש בת דודה‪ ,‬בערך בגילי‪ ,‬שאת שמה שכחתי‪ ,‬אך בכל ביקור אצלם‬
‫תמיד "במקרה" הופיעה גם היא‪ .‬לא ברור אם היא חיזרה אחרי או אני אחריה‪.‬‬
‫אביה של ציצי‪ ,‬אהרון‪ ,‬היה אדם גדול ממדים בעל קול בס רעשני ובעל ארשת‬
‫מאיימת‪ ,‬אך מאחוריה הסתתר אדם רך וטוב לב שפחד מצלו של עכבר‪ .‬כשהתארח‬
‫אצלנו בלילה היה מגיף במנעול ובריח את כל הדלתות והחלונות ומדליק את האורות‪.‬‬
‫היה מקדים להגיע לרכבת שעתיים לפני מועד יציאתה‪ ,‬וזאת לנסיעה שארכה פחות‬
‫משעה‪.‬‬
‫הוא וגיסו אוסקר‪ ,‬בעלה של סריקה‪ ,‬היו חלוקים תמיד בענייני תרבות‪,‬‬
‫פילוסופיה‪ ,‬מוזיקה וכמובן ייחוס משפחתי וכבוד‪ .‬לכל ביקור שלנו בפלוישטי קדם‬
‫מסע פיוס נמרץ שתמיד צלח‪ ,‬עד הביקור הבא‪...‬‬
‫סריקה‪ ,‬אישה גדולת ממדים שמשמניה "נזלו" ממנה‪ ,‬מסבירה פנים וחייכנית‪,‬‬
‫מכבדת בנדיבות‪ ,‬אך אני שמרתי מרחק מנשיקותיה ומחיבוקיה הרטובים‬
‫והדביקים‪.‬‬
‫אוסקר בעלה‪ ,‬איש משכיל ומוזר‪ ,‬רופא שיניים‪ ,‬שנהג למשל לבשל ביצים קשות‬
‫עם מכשירי העבודה ששימשו לטיפולי השיניים‪ ,‬למען שמירה על הסטריליות כמובן‪.‬‬
‫אוסקר ניגן בכינור בעת הטיפול כדי להנעים למטופליו את הזמן כשהם כבולים‬
‫‪32‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לכיסא בפה פעור‪ ,‬מוכן לעקירה או להשחזה‪ .‬מטעמי בריאות )?( הוא שתה תה‬
‫מאותו ספל‪ ,‬בלי לרחוץ אותו מעולם‪.‬‬
‫הוא הגה ממוחו פנטזיות ורעיונות שהתחרו עם אלה של הברון מינכהאוזן‪ ,‬ורק‬
‫הוא הבין את מהותם‪ .‬אמן אמיתי‪ ,‬רב פעלים ויכולות‪ ,‬שחרז שירים והתנסה גם‬
‫בכתיבת פרוזה‪ .‬בגיל ‪ ,90‬בהיותו בבית אבות בישראל‪ ,‬הוא נאלץ לברוח דרך החלון‬
‫מחדרה של אישה שבעלה תפס אותם בשעת מעשה‪...‬‬
‫ביקה‪ ,‬אחות נוספת של טאטיקו‪ ,‬גרה בטרגובישטה‪ .‬היא נחשבה אישה יפה‪,‬‬
‫נישאה פעמיים וילדה שתי בנות‪ ,‬ליקוצ'ה ואנישוארה‪ .‬בעלה הראשון נטש אותה‬
‫לאחר הולדת ליקוצ'ה‪ .‬בעלה השני פסקל התחתן איתה בשל רכושו של אביה‪ ,‬סבי‪.‬‬
‫פסקל היה בעל לשון חלקלקה‪ ,‬ערמומי‪ ,‬הולל ובדאי מדופלם‪ .‬הם גרו אצל סבי‬
‫הרמן‪ ,‬ובעזרת חנפנותו ותחכומו הוא מצץ את כספו‪ .‬הוא נהג בצביעות ללא גבולות‬
‫ובושה‪ .‬היה למשל רוחץ את רגליו של סבי ואומר בתוך כך‪ ,‬שמרוב אהבה והערצה‬
‫הוא מוכן אפילו לשתות את המים שטבלו בהם‪...‬‬
‫מאחר שסבי העדיף את חתנו פסקל על פני בניו‪ ,‬מיליקה‪ ,‬הבן הגדול‪ ,‬החליט‬
‫לעשות סדר‪ ,‬ולאחר זמן‪-‬מה גירש במכות את פסקל ואת אחותו ביקה עם שתי‬
‫ילדותיה הקטנות‪ .‬מיליקה לא סלח לאביו גם לאחר מותו‪ ,‬ואולי מסיבה זו הקים‬
‫מצבה רק על קברה של אמו‪ ,‬סבתא חנה‪.‬‬
‫ביקה נשארה מחוסרת כול וללא מקור פרנסה‪ ,‬התקיימה בעיקר מחסדיהם של‬
‫אחותה רבקה‪ ,‬אבי ואחיו מונקו‪ ,‬שתמכו בה בסתר מחשש מנשותיהם‪.‬‬
‫ליקוצ'ה‪ ,‬הבת הגדולה‪ ,‬נכנסה להיריון בגיל ‪ .16‬מאמיקה ניסתה לגייס מהאחים‬
‫והאחיות כספים להפלה‪ ,‬אך לדאבון הלב הניסיון לא צלח‪ .‬מיליקה ואוסקר‪,‬‬
‫"מטעמי מוסר"‪ ,‬לא ניאותו להשתתף‪ ,‬ואם הם לא אז גם אנחנו לא!‬
‫ליקוצ'ה ילדה בן וכדי לפרנסו עבדה בניהול משק בית ובעבודות שחורות אחרות‪.‬‬
‫היא התגלתה כאם מסורה ואוהבת וכולם התפעלו מבנה‪ .‬הילד גדל התחיל ללמוד‬
‫בגן ואז קרה אסון גדול ונורא‪ :‬בעודו הולך ברחוב דרך על חוט חשמל והתחשמל‬
‫למוות‪ .‬ליקוצ'ה המסכנה נשארה לבד עם כאבה ועם מחסורה‪ ,‬ובין כל הדודים‬
‫והדודות לא נמצא לה עוזר ומושיע‪ ,‬למעט הדודה רבקה‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬מחוסר ברירה‪ ,‬התחתנה ליקוצ'ה עם גבר רומני‪ ,‬מבוגר ממנה בשנים‬
‫רבות‪ ,‬קבלן מצבות בעל משק גדול עם הרבה עובדים וסוסים‪ .‬היא נאלצה לטפל‬
‫בכל המשק הזה‪ ,‬לבשל‪ ,‬לנקות‪ ,‬לקרצף את הסוסים ולהאכיל את הפועלים‪ ,‬ומאחר‬
‫שנחשבה כמשכילה )סיימה תשע שנות לימוד(‪ ,‬ניהלה גם את החשבונות‪.‬‬
‫החיים לא פינקו אותה‪ ,‬וכדי להתנחם ולממש את רגש האימהות‪ ,‬אימצה בת‬
‫ואת כל חייה הקדישה לחינוכה ולהשכלתה‪.‬‬
‫כיום היא חיה בארץ עם בתה‪ ,‬עדיין מנותקת כמעט לחלוטין מבני משפחתה‬
‫שנותרו‪ .‬היא בת ‪ ,87‬אינטליגנטית‪ ,‬מעורה‪ ,‬קוראת ספרים‪ ,‬מתפקדת וצלולה‪ .‬דבריה‬
‫‪33‬‬
‫נתן לבון‬
‫מתובלים בחוש הומור ובציניות‪ .‬היא זוכרת הכול ואת כולם‪ ,‬ואף שאינה שומרת‬
‫טינה אפשר להבחין בכעסה‪ ,‬במרירותה ובתחושת ההחמצה שלה‪.‬‬
‫משפחתנו כוללת עוד הרבה דודים ודודות וקרובים כאלה ואחרים‪ ,‬כאלה שהזמן‬
‫איוֹבה )‪ ,(Craiova‬בעלת הסנטר‬
‫השכיח אותם מהווייתי‪ ,‬כמו דודה רבקה מהעיר ְק ָר ָ‬
‫הכפול שנחירותיה נשמעו כרכבת נוסעת שורקת ושורקת‪...‬‬
‫‪ 27‬בספטמבר ‪2006‬‬
‫‪34‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪10‬‬
‫ימי מלחמה – מבוא‬
‫בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת הלכו וגברו גילויי האנטישמיות‬
‫ורדיפות היהודים ברומניה ובמדינות אחרות‪ .‬צ'כוסלובקיה נפלה קורבן לוויתורי‬
‫המערב להיטלר‪ .‬ביום ‪ 1‬בספטמבר ‪ ,1939‬עם פלישת הצבא הנאצי לפולין‪ ,‬ניתן‬
‫האות לפרוץ מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ויום לאחר מכן צרפת ובריטניה הצטרפו גם‬
‫הן למעגל הלחימה‪.‬‬
‫מצאתי לנכון לציין עובדות ידועות אלו כדי לתת את הרקע להחלטה התמוהה‬
‫של משפחתי לפתוח דווקא אז דף חדש בחייהם‪ :‬למכור את הדירה בטרגובישטה‬
‫ולפתוח חנות בבוקרשט‪ .‬את כל הכספים שקיבלו ממכירת הדירה השקיעו בחנות‬
‫החדשה‪ .‬הם לא שמו פרוטה בצד ליום סגריר‪ ,‬אף שכבר נשמעו קולות הרעם ונראו‬
‫אורות הברק שהחלו להקדיר את האופק‪.‬‬
‫אופטימיות מטורפת‪ ,‬התכחשות למציאות‪ ,‬הדחקה‪ ,‬התעלמות מהמציאות‪,‬‬
‫עיוורון או פשוט רצון לשרוד‪ – .‬מי אני שאשפוט היום לאור המציאות המורכבת‪,‬‬
‫המסוכנת ורוויַת האלימות שבה אנחנו חיים בישראל‪.‬‬
‫*‬
‫החנות החדשה שברחוב בראציאי ‪ (Baratiei) 59‬נמצאה במקום מרכזי למדי‬
‫בבוקרשט‪ ,‬בקרבת השכונות היהודיות‪ .‬בחנות היו שתי קומות ונמכרו בה רהיטים‪,‬‬
‫בדי ריפוד‪ ,‬כלי בית וכלי מטבח‪ .‬בסידורה הושקעו מרץ רב‪ ,‬חום‪ ,‬יצירתיות ומחשבה‪,‬‬
‫והכול בעבודת צוות נאמנה של הוריי ואחיי כשמאמיקה מנצחת על המלאכה‪.‬‬
‫ליד החנות שכן מעין בית קפה‪-‬חלבייה‪ ,‬סוג של "תנובה" מימי הצנע אצלנו‪,‬‬
‫שבו מדי פעם פינקה אותי מאמיקה בקפה בחלב עם קצפת – מחווה קטנה עם רכות‬
‫מלטפת‪.‬‬
‫בבוקרשט שכרנו דירה זמנית ברחוב וולטורילור ‪ ,(Vulturului) 13‬שפירושו‬
‫"הנשרים"‪ ,‬שם מרשים ומבטיח‪ ,‬מסתורי ומפחיד‪ .‬חיש מהר מצאתי לי כמה חברים‪,‬‬
‫חלקם יהודים וחלקם רומנים טהורים‪ .‬חגגנו ימי הולדת עם עוגות קרם שוקולד‪,‬‬
‫קצפת‪ ,‬פרלינים וגזוז אדום‪ .‬שיחקנו ולפעמים רבנו וגם הגענו לידי מכות‪ ,‬אף שאני‬
‫לא הצטיינתי בתחום הזה‪.‬‬
‫בכיתה ב' רשמו אותי לבית הספר של הקהילה הספרדית‪ ,‬שנחשב בית ספר‬
‫יוקרתי כמו הקהילה עצמה‪ .‬מבנה בית הספר‪ ,‬בניין אבן בעל שתי קומות‪ ,‬עשה‬
‫עליי רושם עז ועורר בי יראת כבוד‪ .‬ההיכרות עם המנהל עצמו‪ ,‬פרופ' סגל‪ ,‬בעל‬
‫קרחת מבריקה‪ ,‬לבוש עניבה‪ ,‬בעל עמידה כריזמטית שרמזה שכדאי לשמור מרחק‪,‬‬
‫‪35‬‬
‫נתן לבון‬
‫השלימה את התמונה והיה לי ברור מעל לכל ספק שאני לומד בבית ספר מכובד‪ .‬כבר‬
‫ביום הראשון התחלתי ללמוד שיעורי השלמה ללימוד השפה העברית‪ ,‬כיאה לבית‬
‫ספר יהודי המכבד את עצמו‪ .‬במחברת שורות נתבקשתי לכתוב אין‪-‬ספור פעמים‬
‫את האות למ"ד‪ .‬למה דווקא למ"ד‪ ,‬לא ברור‪ ,‬אולי כקריאת כיוון ללמוד‪ ,‬להשכיל‪,‬‬
‫להתקדם או לחמוק מהסכנות שארבו לנו אז‪ ,‬היהודים‪.‬‬
‫כיתה ב' התחילה ברגל ימין‪ .‬עברנו לדירה אחרת‪ ,‬מרווחת יותר‪ ,‬ברחוב קוּזָה‬
‫ווֹדה )‪ .(Cuza Voda‬ההורים קנו מיטות חדשות לחדר הילדים‪ ,‬מיטה רגילה לדורל‬
‫ָ‬
‫ומיטה כפולה לארמנד ולי; מיטות אופנתיות בצבע צהוב עם משבצות אדומות‪-‬‬
‫שחורות‪ .‬את השיעורים המשכתי להכין על שולחן האוכל שבסלון‪.‬‬
‫אבל לא הכול התחיל ברגל ימין‪ .‬בשיעור המוזיקה הראשון אמר לי המורה‪,‬‬
‫ללא היסוס ובושה‪ ,‬שכדאי שאשתוק כי אני מזייף‪ ,‬דבר שכמובן לא חיזק אצלי את‬
‫הדימוי העצמי‪ .‬אגב‪ ,‬מקרה דומה אירע לבני אורן כשהתחיל לנגן בחליל‪ .‬מעניין‬
‫לראות שהשנים עוברות‪ ,‬המורים מתחלפים‪ ,‬אך המנגינה נשארת‪...‬‬
‫על כל פנים‪ ,‬עם מוזיקה לא תמיד הולכים למכולת‪ ,‬לכן ניסיתי את כוחי‬
‫במקצועות אחרים‪ ,‬בהשגחתם הקפדנית של מאמיקה ואחיי‪ ,‬השגחה שגם היא לא‬
‫תרמה להצלחתי ולא חיזקה את אמוני ביכולותיי‪ .‬כך‪ ,‬כבר באותה תקופה‪ ,‬החלטתי‬
‫לנהוג לפי הפתגם "אוויל מחריש לחכם ייחשב" ולשתוק כדי שלא יגלו מה אני לא‬
‫יודע – החלטה אסטרטגית חשובה שתלווה אותי לאורך שנים‪...‬‬
‫*‬
‫שנת הלימודים רק החלה‪ ,‬אני חגגתי את יום הולדתי השמיני‪ ,‬ובאחד הלילות‬
‫של אוקטובר ‪ 1940‬פקד רעש כבד את העיר והסב נזקים גדולים ברכוש וקורבנות‬
‫רבים בנפש‪ .‬רעידת אדמה זו הרעידה גם את מחשבותיי והפכה אורחת לא רצויה‬
‫בחלומותיי‪ .‬שעות רבות שכבתי מתחת לשמיכה‪ ,‬קופא מפחד שהבית יתנדנד שוב‪,‬‬
‫זגוגיות החלונות תישברנה ואני‪...‬‬
‫גם בית הספר המפואר שבו למדתי ניזוק כהוגן‪ ,‬והעבירו אותנו לבית דירות‬
‫גדול שאלתרו בו כיתות‪ ,‬חדרי מורים ואת הדברים הבסיסיים הדרושים ללימודים‪.‬‬
‫מאחר שהיו כיתות נפרדות לבנים ולבנות‪ ,‬התחלנו ללימוד במשמרות‪ ,‬בבוקר ואחר‬
‫הצהריים‪ .‬הרווח היחיד מכל הסיפור הזה היה שמבנה בית הספר החדש שכן קרוב‬
‫יותר לביתי‪.‬‬
‫טרם התאוששנו מאסון אחד ולאחר כשלושה חודשים‪ ,‬בינואר ‪ ,1941‬פרץ‬
‫מרד‪ .‬המפלגה הפשיסטית הקיצונית "משמר הברזל"‪ ,‬שהייתה חברה בממשלת‬
‫אנטונסקו‪ ,‬דרשה לקבל לידיה את השלטון‪ .‬אנשי המפלגה‪ ,‬שקראו לעצמם לגיונרים‬
‫ולבשו חולצות ירוקות‪ ,‬תקפו את עמדות הצבא וגם החלו בפרעות נגד היהודים ונגד‬
‫אינטלקטואלים רומנים שנחשדו כבעלי נטיות דמוקרטיות‪ .‬הפורעים הללו היו‬
‫‪36‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫חמושים בנשק חם‪ ,‬סכינים‪ ,‬אלות ושרשראות ברזל‪ ,‬הסתובבו ברחובות‪ ,‬נכנסו‬
‫לבתים‪ ,‬לכדו אנשים והתעללו בהם באכזריות רבה‪ .‬את אלה ששרדו תלו בבית‬
‫המטבחיים‪ .‬הם לא חסכו מזמנם וממרצם‪ ,‬והפגינו את שנאתם‪ ,‬את אכזריותם ואת‬
‫זעמם בזמן שגנבו‪ ,‬אנסו‪ ,‬התעללו‪ ,‬בזזו ושרפו חנויות ורכוש בבעלות יהודים או‬
‫רכוש שנחשד ככזה‪ .‬בין היתר הם שרפו והשמידו עד תום את בית הכנסת הספרדי‬
‫הגדול‪ ,‬שנחשב המפואר ביותר באירופה‪.‬‬
‫כשברחובות השתוללו הרוצחים‪ ,‬ישבנו אנחנו בבית עם דלתות נעולות בסוגר‬
‫ובריח‪ ,‬חסומות בעזרת חפצים שונים‪ .‬חששנו להדליק את האורות‪ ,‬דיברנו בלחש‬
‫ואכלנו אוכל קר כדי לא להפיץ ריחות בישול‪ .‬אוזננו הייתה צמודה לרדיו‪ ,‬שהועבר‬
‫עודכּנו על הזוועות שהתרחשו בעיר‪ .‬פיללנו שהפשיסטים "הטובים" של‬
‫ַ‬
‫מיד ליד‪ .‬כך‬
‫אנטונסקו ינצחו ובדרך זו אולי נינצל‪.‬‬
‫מאמיקה לא יכלה להתאפק וסחבה עמה את אחיי לבדוק מה קרה לחנות שלנו‪.‬‬
‫היא נוכחה לראות שהיא אכן נשרפה עד היסוד‪ .‬טאטיקו ואני נשארנו בבית בהמתנה‬
‫משתקת‪ .‬אני זוכר שבאותו זמן הכנתי שיעורי בית וקראתי בספר כיצד מכינים‬
‫חמאה‪ .‬להסבר התלוותה תמונת איכרה עם חבית והיא שמורה בזיכרוני עד היום‪.‬‬
‫הפרעות הסתיימו‪" ,‬הטובים" של אנטונסקו אכן ניצחו‪ ,‬ואנחנו תלינו תקוות‬
‫בקבלת פיצוי‪ .‬אחיי מילאו טפסים‪ ,‬הדביקו בולים וכיתתו את רגליהם למשרדים‪.‬‬
‫בתום הפרעות התפרסם "ספר שחור" עם תמונות ותיאורים מצמררים‪ ,‬גברים‬
‫כרותי ראש‪ ,‬נשים ערומות מצולקות שאיבריהן חתוכים‪ ,‬גוויות זרוקות בתעלות‬
‫ביוב‪ .‬תמונות ותיאורים אלה חזרו ביתר עוצמה בתום המלחמה‪ ,‬כשנודע כיצד‬
‫השמידו הנאצים שישה מיליון יהודים ומיליונים רבים מבני עמים אחרים‪.‬‬
‫*‬
‫בית ילדותי נמכר‪ ,‬החנות שלא מזמן נפתחה נשרפה ונהרסה כליל ונשארה רק‬
‫קופת ברזל ריקה‪ ,‬אך היינו צריכים להתפרנס‪ .‬כמו בשירו של אורי זוהר‪" ,‬המוח‬
‫היהודי המציא לנו פטנטים"‪ :‬התחלנו למכור רהיטים בדירה שלנו‪ .‬פרסמנו מודעת‬
‫לוח בעיתון וקיבלנו את הלקוחות בסבר פנים יפות בכל שעה שחפצו בכך‪ .‬טלפון היה‬
‫אז מכשיר יקר המציאות ולא התאפשר לתאם את הביקור מראש‪ .‬הפטנט עבד אך‬
‫נאלצנו לעבור לדירה גדולה יותר שתאפשר לנו גם קורטוב של פרטיות וגם לנהל את‬
‫מכירות הרהיטים‪.‬‬
‫במבט לאחור קשה להאמין שבתוך פחות מעשרה חודשים החלפתי בית ספר‪,‬‬
‫עברנו דירה )לדירה הרביעית(‪ ,‬חווינו רעידת האדמה‪ ,‬פרצו פרעות ברחובות וחיילי‬
‫הצבא הגרמני החלו להסתובב בחוצות העיר‪.‬‬
‫מוקדש למרים‬
‫‪ 3‬באוקטובר ‪2006‬‬
‫‪37‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪11‬‬
‫עוד על ימי המלחמה‬
‫אף שהימים היו ימי מלחמה‪ ,‬מקומה של האהבה לא נפקד ממחוזותינו‪ .‬דודי‬
‫סמי‪ ,‬אחיה של מאמיקה‪ ,‬החליט להתחתן עם בחירת לבו ֵמ ָלה‪ .‬היו גרסאות שונות‬
‫על נסיבות היכרותם‪ :‬סמי סיפר שזה קרה באירוע חברתי‪ ,‬ואילו מאמיקה טענה‬
‫שהיא זו ששידכה ביניהם‪.‬‬
‫כל בני המשפחה שמחו ובירכו על הצעד המשמעותי‪ ,‬ובמיוחד ואווה‪ ,‬אמו של‬
‫סמי‪ ,‬שמפאת מצבה הבריאותי חששה שלא תזכה לראות את בנה‪ ,‬עורך הדין‬
‫המוצלח והמוכשר‪ ,‬תחת החופה‪ .‬סמי היה אז בן ‪ ,30‬ולפי המושגים של פעם הוא‬
‫נחשב זקן‪ .‬גם על גילה של כלתו – ‪ 27‬שנה – הוכרז איסור פרסום‪.‬‬
‫בחתונתם הצלחתי לעורר את זעמה של החותנת‪ ,‬מאחר שזללתי קערה מלאה‬
‫של סוכריות שוקולד‪ ,‬והיא לא החמיצה שום הזדמנות להזכיר זאת גם זמן רב לאחר‬
‫האירוע‪.‬‬
‫סמי ואשתו הצטיירו בעיניי כזוג נחמד‪ ,‬שניהם חיבבו אותי וגם נתנו לי מספיק‬
‫הזדמנויות כדי להציץ בגיפופיהם ובנשיקותיהם‪ .‬במזל טוב הם התחתנו ועברו‬
‫לדירה שלנו בקוזה וודה‪ ,‬וכאמור‪ ,‬אנחנו עברנו לדירה אחרת מרווחת יותר‪ ,‬לא‬
‫רחוק משם‪ ,‬ברחוב שרבאן וודה )‪ ,(Serban Voda‬דירה ששימשה מקום מגורים‬
‫וחנות רהיטים גם יחד‪.‬‬
‫היות שגרנו בשכנות‪ ,‬סמי ומלה שימשו לי מדי פעם שמרטפים‪ .‬באחת הפעמים‬
‫שהוריי רצו שאשאר אצלם וסירבתי‪ ,‬ניסו לשכנעני בנימוק שגם הם משאירים‬
‫לפעמים אצלנו את כלבם‪ .‬השוואה מעניינת ו"מחמיאה"‪ ,‬אך אני עמדתי בסירובי‬
‫ובעלבוני‪.‬‬
‫בין אביב לקיץ ‪ 1941‬הלכו והחמירו הרדיפות נגד היהודים‪ .‬לעבודות הכפייה‪ ,‬כפי‬
‫שכבר כתבתי‪ ,‬ארמנד הלך למזלו בתוך בוקרשט‪ ,‬אך רבים נשלחו למחנות עבודה‬
‫במקומות רחוקים‪ .‬לאחר מאמצים רבים ושלמונים ישירים ועקיפים קיבל טאטיקו‬
‫שחרור מטעמי מחלה‪ .‬גם העובדה שלחם במלחמת העולם השנייה בחיל הפרשים‬
‫וזכה באות הצטיינות‪ ,‬הקלה על קבלת הפטור‪.‬‬
‫הוטלו מיסים ואיסורים שונים‪ ,‬כגון איסור תנועה מעיר לעיר‪ ,‬אחזקת רדיו‪,‬‬
‫טלפון ועוד‪ .‬כל היהודים פוטרו ממקום עבודתם‪ ,‬כולל רופאים ועורכי דין‪ ,‬ושחקנים‪,‬‬
‫מחזאים ומלחינים "נזרקו" מהתאטראות‪.‬‬
‫המזון היה במשורה‪ .‬מדי פעם הסתכנו מאוד וקנינו סוכר‪ ,‬קמח ושמן בשוק‬
‫השחור‪ ,‬אך ההצלה האמיתית באה ממאמיקה‪ ,‬שהמציאה תחליפים מקוריים‪ ,‬כגון‬
‫‪38‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫תה מגֶזר מגורד )אז טרם הכירו את תה הצמחים(‪ ,‬קציצות בשר מקישואים‪ ,‬קפה‬
‫ללא קפה וטורט מחצילים‪.‬‬
‫מוצרי המזון ניתנו בהקצבה אך לא היו תמיד בנמצא‪ .‬בעת החלוקה היה תפקידי‬
‫לעמוד בתור‪ ,‬בקור המקפיא‪ ,‬מקפיא מאוד‪ ,‬שאף שהייתי לבוש כהלכה‪ ,‬חדר לאחר‬
‫כמה שעות של המתנה עמוק עד לעצמות‪ .‬היה נהוג לחשוב שלילד קל יותר להסתדר‬
‫בתורים‪ .‬לפעמים אכן הצלחתי "להתפלח" אבל פעמים אחרות תפסו אותי‪ ,‬גערו בי‬
‫והעמידו אותי בסוף התור‪.‬‬
‫פנקסי החלוקה של היהודים סומנו ב‪ ,X-‬והמשמעות הייתה שהקציבו לנו רק‬
‫חצי מנה! האחריות לסימון הפנקסים הוטלה על בעלי הבתים שבהם התגוררו‬
‫פּוֹפּסקוּ )‪ ,(Nerone Popescu‬עשה‬
‫היהודים‪ .‬בנו של בעל הבית שלנו‪ ,‬קולונל נֵרוֹנֵה ֶ‬
‫את מלאכת הסימון תוך הפגנת רגשות פטריוטיים נעלים‪ .‬בביקורי ברומניה בשנת‬
‫‪ ,1995‬פגשתי באותו בן והוא הזכיר בגעגועים את הזמנים ה"טובים" ההם‪ ,‬ולא‬
‫שכח לציין כמה הוא ומשפחתו התייחסו יפה אלינו ואל הדיירים היהודים האחרים‪.‬‬
‫במבט לאחור‪ ,‬יחסם היה הוגן יחסית‪...‬‬
‫בכוח ההישרדות‪ ,‬היוזמה‪ ,‬הנחישות והאלתור של הקהילות היהודיות‪ ,‬הן‬
‫האשכנזית והן הספרדית‪ ,‬נמצאו דרכים עקיפות לפעילות‪ ,‬לתעסוקה ולפרנסה‪.‬‬
‫נפתח התאטרון היהודי "ברשאום" )‪ ,(Baraseum‬נפתחו מרפאות ואף בית חולים‬
‫יהודי‪ ,‬וחלק מהמחזאים והמלחינים המשיכו ליצור בשמות רומנים‪ .‬מאוחר יותר‬
‫נפתחה גם פקולטה לרפואה‪.‬‬
‫אם יש תאטרון‪ ,‬ועוד יהודי‪ ,‬אז הולכים לראות‪ .‬ראינו שם הרבה הצגות; כולן‬
‫נשכחו ממני חוץ משיר מלא נוסטלגיה "מדוע אני כבר לא בן ‪ ,"?20‬ששר השחקן‬
‫ניקו קנר‪ .‬השיר נחרת בזיכרוני כי אני נוסטלגי לנוסטלגיה‪.‬‬
‫*‬
‫לקראת קיץ ‪ 1941‬נפטרה ואווה‪ ,‬סבתי מצד אמי‪ .‬לאחר השבעה עבר פאפו לגור‬
‫אצלנו ומיטתי הפכה להיות גם מיטתו‪ .‬ארמנד עבר לישון במיטה של דורל‪ ,‬ולדורל‬
‫השיגו כורסה מתקפלת שהוצבה בחדר האוכל‪ ,‬שגם הרהיטים בו עמדה למכירה‪.‬‬
‫בבוקר בהיר ונאה של ‪ 21‬ביוני ‪ ,1941‬בישר לנו ארמנד ששמע ברדיו של השכנים‪,‬‬
‫כי צבאות גרמניה‪ ,‬יחד עם הצבא הרומני‪ ,‬פלשו לברית המועצות כדי למגר את‬
‫החיה היודו‪-‬בולשוויסטית‪ .‬שוב נדרשו היהודים לשלם את מחיר המלחמה‪ ,‬עוד‬
‫מיסים ועוד דרישות וגזרות‪ ,‬בין היתר לשלוח בגדים חמים‪ ,‬סדינים ושמיכות עבור‬
‫החיילים‪ .‬מאמיקה התחכמה ותפרה בעצמה סדינים מהבד הזול ביותר ובמידות‬
‫ננסיות‪ .‬היא תפרה עשרות סדינים כאלו והתנחמנו בכך שהתרגיל עבד‪ .‬כל הציוד‬
‫הזה עלה הרבה כסף‪ ,‬אבל היה לנו חשוב להאמין שסידרנו אותם‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫נתן לבון‬
‫חורף ‪ 1941-2‬היה חורף קשה ומושלג‪ ,‬ושררה בו צינה עזה‪ .‬סופות שלג חזרו‬
‫ופקדו את העיר יום ולילה‪ .‬מזל שהיו יהודים‪ ,‬כי הם ניקו ופינו את השלג מהכבישים‪,‬‬
‫ממסילת החשמלית‪ ,‬מהרחובות ומהמדרכות‪.‬‬
‫העיתונים היו מלאים מאמרי שטנה אנטישמיים ואנטי‪-‬קומוניסטיים‪ ,‬וברחובות‬
‫התנוססו כרזות עם קריקטורות שבהן יהודים בדמות השטן האדום זוממים להרוס‬
‫את הגזע הרומני‪ .‬נוסף על כך החלו להגיע אלינו ידיעות על הגליית יהודים למחנות‬
‫עבודה באוקראינה‪ ,‬ונפוצו שמועות שגם את יהודי בוקרשט ישלחו לשם‪ .‬בבית‬
‫נרקמו תכניות לברוח ולהסתתר‪.‬‬
‫בבית הספר התנהלו הלימודים כסדרם‪ .‬אני הייתי כבר בכיתה ג'‪ ,‬וחוג חבריי‬
‫התרחב‪ .‬ילדי הכיתה התחלקו לשתי קבוצות "יריבות" שניהלו בהפסקות מלחמות‬
‫שלג "חמות"‪ .‬אני שימשתי סגנו הבכיר של ראש אחת הקבוצות‪ ,‬חברי הטוב וקרוב‬
‫משפחה רחוק‪ ,‬מירצה פוליקוב‪ .‬השלג היה מרכז הבילוי‪ ,‬הפעילות וחדוות היצירה‬
‫והיצירתיות שלנו‪ ,‬הילדים‪ .‬ליד ביתנו נערם גוש לבן ענק‪ ,‬גבוה בהרבה ממני‪ ,‬שעליו‬
‫טיפסתי אל ה"אוורסט" והפלגתי ל"אנטרקטיקה"‪ .‬גם עיצבתי כמובן אנשי שלג בעלי‬
‫עיני פחם‪ ,‬אף מכפתורים ופה מרוכסן‪ ,‬כובע קש‪ ,‬צעיף ישן וגם כפפות קרועות‪.‬‬
‫בחורף ההוא‪ ,‬כמו בחורפים אחרים‪ ,‬אהבתי להתכרבל או לחמם את הגב ליד‬
‫תנור הטרקוטה היפהפה שבסלון שצבעו חום‪-‬סגול‪ ,‬שעמד בפינת החדר והקרין את‬
‫חומו המלטף אל החלל‪ .‬לפעמים אף חטפתי לידו תנומה קצרה‪.‬‬
‫בכיתה ג' זכיתי להכיר את אוגֵ'ן ַקמפּוּס )‪ – (Eugen Campus‬מורה מיוחד במינו‪,‬‬
‫מחנך ומדריך‪ ,‬שאהב ילדים מכל הלב‪ ,‬הראש והבטן‪ ,‬אדם קפדן שגם ידע להעניק‬
‫חום והבנה‪ ,‬הייתי אומר מורה לחיים‪ .‬בסוף כל שנת הלימודים הוא נהג להזמין‬
‫אליו הביתה כיתה‪-‬כיתה‪ ,‬כי הוא גם ניהל את בית הספר לבנים‪ .‬היינו משוחחים‪,‬‬
‫מחליפים חוויות ומשחקים משחקי חצר‪ ,‬והוא היה מכבד אותנו בדברי מאפה –‬
‫והכול בצניעות‪ ,‬בשקט עטוף יחס אישי ותומך‪ .‬הוא גם כתב סיפורי ילדים ובאמנות‬
‫מופלאה סיפר לנו סיפורים מרתקים שתמיד הצטערנו שנגמרו‪.‬‬
‫במהלך כיתה ג' התקנאתי מאוד בתלמידי כיתה ד' על שהם עורכים עיתון קיר‬
‫משלהם‪ ,‬וחשבתי שאם להם יש‪ ,‬אז גם לנו מותר‪ .‬הגיתי וביצעתי‪ .‬בתוך סוף שבוע‬
‫כתבתי סיפור‪ ,‬גזרתי קטעי עיתונות ותמונות‪ ,‬בעיקר מעיתוני ילדים‪ ,‬הדבקתי הכול‬
‫על בריסטול כחול ולמחרת מוקדם בבוקר תליתי אותו לפני כולם על הקיר בכיתתנו‪.‬‬
‫המורה של השיעור הראשון הופתע מאוד ונזף בי מדוע פעלתי ללא רשות‪ ,‬אך למזלי‬
‫קמפוס נכנס לכיתה‪ ,‬שיבח את מעשיי ואמר רק שחבל שלא ביקשתי קודם רשות‪.‬‬
‫מאז כל שבוע ילד אחר הכין את עיתון הקיר של הכיתה‪.‬‬
‫ומחדש‪ .‬בתקופת ניהולו בוטלו העונשים הפיזיים; נאסר‬
‫ֵ‬
‫קמפוס היה פדגוג דגול‬
‫להרביץ בסרגל על הידיים‪ ,‬לסטור על הלחי או להעמיד בפינה‪ .‬היה זה חידוש גדול‬
‫‪40‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫במערכת החינוך היהודית והרומנית בכלל‪ ,‬ורק שנים רבות אחר כך בוטלה הענישה‬
‫הגופנית בכל בתי הספר ברומניה‪.‬‬
‫לפני כשנתיים פגשתי את מורי הנערץ כשבני המחזורים הצעירים ממני חגגו לו‬
‫יום הולדת ‪ .90‬הוא היה עדיין מלא חיוניות ואופטימיות‪ ,‬רהוט‪ ,‬שנון‪ ,‬לבבי‪ ,‬עם חוש‬
‫הומור ובלי צל של מרירות‪.‬‬
‫מעולם לא אהבתי כל כך ללמוד‪ .‬גם את רוב המורים לא סימפטתי‪ ,‬אך מזל גדול‬
‫נפל בחלקי שקמפוס חינך ולימד אותי במשך שנתיים‪.‬‬
‫‪ 8‬באוקטובר ‪2006‬‬
‫‪41‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪12‬‬
‫המלחמה נמשכת‬
‫קיץ ‪ .1942‬סיימתי את כיתה ג' עם ציונים‪ ,‬הרגילים שלי‪ ,‬בין שמונה מינוס‬
‫לשמונה פלוס‪ .‬אלה עם הפלוס בזכות עידודו המתמיד של מורי אוג'ן קמפוס‪ ,‬ואלה‬
‫עם המינוס בשל תחזיותיה השחורות של מאמיקה‪ .‬בכלל‪ ,‬בעיניה הייתי תוצאה של‬
‫טעות גנטית‪ ,‬כי היא רצתה שתיוולד לה בת‪.‬‬
‫העיקר שהייתי פנוי עד ספטמבר‪ ,‬לקרוא עיתונים מכל הסוגים‪ ,‬לחשוב ולשחק‪.‬‬
‫בימי חופש הגדול לא התעניינו בי כל כך‪ ,‬רק הקפידו שלא אחצה את הגבול המותר‪,‬‬
‫עד סוף הרחוב‪.‬‬
‫ופלוֹריקה )‪ ,(Florica‬הוא יהודי‬
‫ָ‬
‫בחצר גרו בני זוג בשם סינמטוב‪ ,‬יַנקוּ )‪(Iancu‬‬
‫והיא רומנייה‪ .‬הוא היה טיפוס קשוח ובעייתי‪ ,‬מבוגר ממנה בכמה שנים טובות‪,‬‬
‫והיא צעירונת שהגיעה מן הכפר חמודה‪ ,‬עליזה וחיננית‪ .‬אנחנו התייחסנו אליהם‬
‫בכבוד מיוחד‪ ,‬כיוון שבזכות היותה רומנייה הם הורשו להחזיק מקלט רדיו‪ .‬כל ערב‪,‬‬
‫בשעה שמונה‪ ,‬לאחר שהגפנו את כל הדלתות והחלונות‪ ,‬שמענו את שידורי "רדיו‬
‫לונדון" ברומנית‪ ,‬שאות הפתיחה שלהם היה סימן הניצחון‪ ,‬צלילים מהסימפוניה‬
‫החמישית של באהובן‪.‬‬
‫באותו קיץ באו לבקרם שתי קרובות משפחה בערך בגילי‪ ,‬וכך הזדמן לי להכיר‪,‬‬
‫ממש על יד ביתי‪ ,‬חברים חדשים‪ ,‬ועוד בנות‪ .‬שיחקנו בחצר‪ ,‬טיילנו בפארק הציבורי‬
‫הקרוב "פרקול קארול" )‪ ,(Carol Parcul‬ולפעמים שטנו באגם הקטן שבתוכו‪,‬‬
‫חלקנו סודות‪ ,‬ובקיצור בילינו בכיף‪.‬‬
‫החופשה תמה‪ ,‬ענני סתיו כיסו את השמים‪ ,‬הבנות חזרו לבתיהן ואני שבתי‬
‫לבית הספר‪ .‬בחופשת הקיץ שלאחר מכן חזרו הילדות והפעם הקשרים בינינו‬
‫קיבלו תפנית‪ :‬זכיתי לטעום את הנשיקה הראשונה‪ ,‬עם היהודייה כמובן‪ .‬לרומנייה‬
‫סירבתי‪ ,‬לא ברור אם מטעמי מוסר או גזענות לשמה‪.‬‬
‫כאן המקום לספר שפלוריקה השכנה היפהפייה בעלת העיניים הממזריות‪ ,‬חיזרה‬
‫נואשות אחרי אחי ארמנד‪ .‬היא כתבה לו מכתבי אהבה לוהטים ואני שימשתי בלדר‬
‫עברה‪ .‬לא התגברתי על סקרנותי וקראתי את מכתביה‪ ,‬אבל שמרתי‬
‫או סוכן לדבר ֵ‬
‫בסוד את עצם קיומם והם שמרו בינם לבין עצמם את הקשר שלהם‪.‬‬
‫*‬
‫נחזור לסוף קיץ ‪ .1942‬טיילתי לכיוון בית הספר‪ ,‬ראיתי‪ ,‬בחנתי‪ ,‬בדקתי מכל‬
‫הכיוונים ושמחתי להיווכח שמבנה בית הספר עבר שיפוץ יסודי‪ ,‬סימן לכך שכיתה‬
‫ד' המתינה לי‪ .‬עם זאת‪ ,‬ציפתה לי הפתעה לא כל כך נעימה‪ .‬מכיוון שבאו ילדים‬
‫‪42‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫חדשים חילקו את הכיתה שלי לשתיים‪ :‬ד'‪ 1‬ו‪-‬ד'‪ .2‬כך יצא שהפרידו ביני לבין חברי‬
‫הטוב מירצה פוליקוב‪ .‬ניסיתי להתנגד ולשנות את רוע הגזרה‪ ,‬ואף הצלחתי להפעיל‬
‫את מאמיקה ולשלוח אותה לבית הספר לטפל בעניין‪ ,‬אך דבר לא הועיל‪ .‬המצב‬
‫החדש שבו חברי הטוב ואני לומדים בכיתות נפרדות יצר בעיה במלחמות השלג‪,‬‬
‫היות ששתי הכיתות נלחמו זו בזו‪ .‬מתוך נאמנות לחברי המשכתי לשמש סגנו‪ ,‬וכך‬
‫מצאתי את עצמי בקונפליקט עם ילדי כיתתי‪ .‬לכן העדפתי לא לקחת חלק פעיל‬
‫במלחמות השלג ולהסתפק בתפקיד של יועץ אסטרטגי‪.‬‬
‫למרות כל הבעיות וחוסר שביעות הרצון הראשוני שלי‪ ,‬שנת לימודים זו הייתה‬
‫שנה טובה‪ ,‬נעימה ומוצלחת‪ ,‬ללא לחצים ואיומים‪ .‬מסיבה שלא ברורה לי‪ ,‬בשנה‬
‫זו לקחו לי מורה פרטית‪ ,‬כנראה קרובת משפחה‪ ,‬פרידה )‪ (Frida‬שמה‪ .‬היא הכינה‬
‫אתי יום‪-‬יום את שיעורי הבית‪ .‬כך השתחררתי מהחשש שמא מישהו מבני המשפחה‬
‫יבדוק אם הכנתי את המוטל עליי‪ .‬אני הרווחתי ראש שקט ושלווה נפשית‪ ,‬ודורל‪,‬‬
‫שחיזר אחרי פרידה‪ ,‬זכה להיפגש עמה לעתים קרובות ומזומנות‪.‬‬
‫בכיתה ד' גם הצטיינתי בלימודי המתמטיקה‪ .‬הבנתי בקלות את פעולות החילוק‬
‫ולאחר מכן את נושא השברים‪ ,‬וכך בפעם הראשונה וכמעט היחידה בחיי החזקתי‬
‫בתואר התלמיד הכי טוב במקצוע כלשהו‪.‬‬
‫בבית הספר הספרדי היה נהוג לציין את החגים ואת סיום שנת הלימודים‪.‬‬
‫בחנוכה ובסוף השנה התקיים טקס גדול שכלל נאומים‪ ,‬נגינת אורגן ומזמורים וגם‬
‫חלוקת תעודות ופרסים לתלמידים משני בתי הספר הספרדיים‪ ,‬של בנים ושל בנות‪.‬‬
‫נוסף על כך נהגנו להציג מחזה‪ ,‬שלרוב נכתב בידי מורי האהוב קמפוס והתלמידים‬
‫שיחקו בו‪ .‬ההצגות הועלו בתאטרון היהודי‪ ,‬וההורים המאושרים ונכבדי הקהילה‬
‫מחאו כפיים בהתלהבות‪.‬‬
‫ניסינו להמשיך בחיי השגרה בתוך אימי המלחמה‪ ,‬הרדיפות‪ ,‬הגירוש‪ ,‬ההגליה‪,‬‬
‫שלילת החופש וסכנת החיים‪ .‬בערבים ישבנו בבית עם חלונות מוגפים בווילונות‬
‫שחורים‪ ,‬כדי שזיק של אור לא ייראה מבחוץ‪ .‬מפחד ההפצצות בלילה הוכרז על משטר‬
‫של האפלה‪ .‬בשונה ממה שהיה נהוג אצלנו במלחמת יום הכיפורים‪ ,‬שאז אנשי הג"א‬
‫רק צעקו "כבו את האורות"‪ ,‬ברומניה שלחו את ה"עבריינים" לבית הסוהר‪ ,‬ואת‬
‫היהודים חיפשו במיוחד‪ .‬העבריינים נדרשו לשלם קנסות ונענשו במגוון אמתלות‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬מבוקר לבוקר ומלילה לילה האווירה הלכה וקדרה‪ ,‬והשמועות והאיומים על‬
‫הגליה‪ ,‬מאסרים וחקירות הלכו וגברו‪ .‬יהודי בוקרשט‪ ,‬ואנחנו ביניהם‪ ,‬חיפשו דרכי‬
‫מילוט ומסתור‪ .‬הקשבנו לכל רחש‪ ,‬שמועה או ידיעה על המתרחש בחזיתות‪ ,‬בעיקר‬
‫בזו המזרחית‪ .‬החלו קרבות סטלינגרד המפורסמים‪ ,‬שנמשכו מיוני ‪ 1942‬עד פברואר‬
‫‪ .1943‬קרבות אלה שינו את גורל המלחמה‪ ,‬וגם את גורלנו‪ .‬בשל הניצחון בסטלינגרד‬
‫החל השלטון הרומני לחשוש לקיומו וביטל ברגע האחרון את משלוח יהודי בוקרשט‬
‫למחנות המוות באושוויץ )עובדה זו התגלתה לי כמובן שנים לאחר המלחמה(‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫נתן לבון‬
‫במציאות הבלתי‪-‬נתפסת הזאת‪ ,‬שבה הפריד קו דק בין חיינו למותנו‪ ,‬המשכנו‬
‫בעסקים ובבילויים‪ .‬כמעט בכל יום ראשון הלכנו להצגה או לסרט‪ .‬בין השאר‬
‫ראינו את הסרט האנטישמי "היהודי ג'וס"‪ ,‬שבו תוארו היהודים כמכת עכברושים‬
‫המסוכנת לגזע ה"ארי" הטהור‪ ,‬שכמובן יש להשמידם‪ .‬תמונת העכברושים הללו‬
‫הופיעה לעתים בחלומותיי אז וגם אחר כך‪.‬‬
‫אחיי ארגנו מסיבות ריקודים וב‪ 6-‬ביולי ‪ 1943‬חגגו ברוב פאר את יום הולדתו‬
‫ה‪ 21-‬של ארמנד‪ ,‬גיל שנחשב בעת ההיא לגיל הבגרות הפורמלי‪ .‬מאמיקה הצליחה‬
‫לחסוך בארון ‪ֵ 21,000‬לאי‪ ,‬וקשרה את השטרות בסרט אדום‪ .‬ביום החשוב התייצבה‬
‫מלאת סיפוק‪ ,‬עם חיוך רחב‪ ,‬בעיניים נוצצות ובדמעות‪ ,‬ובידיים רועדות הגישה‬
‫אותם לארמנד‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1943‬סיימתי ארבע שנות לימוד‪ .‬הייתי כבר ילד גדול לקראת התיכון‪ ,‬אך‬
‫המעבר היה מותנה בבחינות קבלה )‪ .(Admitere‬פרידה‪ ,‬המורה הפרטית‪ ,‬הכינה‬
‫אותי היטב ועברתי אותן בהצלחה‪.‬‬
‫למזלי באותה שנה נפתח בית ספר יהודי תיכון חדש בשכונה‪ ,‬כמה דקות הליכה‬
‫מהבית‪ ,‬כך שלא דאגתי יותר מלשכוח את הכריכים‪ .‬התחלתי בגאווה את לימודיי‬
‫התיכוניים ב"בית הספר התיכון הפדגוגי היהודי"‪ .‬הופעתי לבית הספר מלא‬
‫התרגשות וסקרנות‪ ,‬מצויד בקסקט שעליו רקומים ראשי התיבות של בית הספר‪,‬‬
‫ועל שרוולי הימני תפור תו מבד‪ ,‬שם בית הספר ומספר התלמיד שלי‪.‬‬
‫נכנסתי לכיתה ולא האמנתי למראה עיניי‪ .‬בכיתה היפה והמרווחת היינו רק‬
‫שישה תלמידים‪ .‬כך למדתי שנה שלמה בכיתה קטנה שבה לא היה ניתן לדלג על‬
‫הכנת שיעורי הבית‪ .‬לימודיים אינטנסיביים‪ ,‬אך ללא דיסטנס‪ ,‬ברוח טובה‪ ,‬כמעט‬
‫משפחתית‪ .‬חגגנו ימי הולדת לתלמידים ולמורים כאחד‪ ,‬וגם הכרנו את בנות ובני‬
‫הזוג של המורים שלנו‪ .‬אהבתי במיוחד את המורה לציור‪ ,‬צעירה יפה ושופעת חיים‬
‫שאף היא חיבבה אותי‪ ,‬ילד בלונדיני עם תלתלים‪ .‬כדי לא לאכזבה‪ ,‬כמה מציוריי‬
‫הכין עבורי השכן הסרטט‪ .‬עם המורה להיסטוריה לא הסתדרתי כל כך‪ ,‬אולי בגלל‬
‫השאלות המתחכמות והמביכות שלי‪ ,‬שנחשבו בעיניו טפלות‪.‬‬
‫*‬
‫ביום ‪ 4‬באפריל ‪ 1944‬הודיעו על ניסוי צופרים‪ .‬שמענו את הצפירה‪ ,‬מיד את‬
‫הזמזום הכבד של המטוסים ואת קולות הפצצות‪ .‬התחבאנו בבית וכעבור כ‪20-‬‬
‫דקות‪ ,‬לאחר שנדמו הקולות‪ ,‬יצאנו לרחובות‪ .‬מראות זוועה‪ ,‬לא רק בתים שקרסו‪,‬‬
‫אלא עשרות גופות וחלקי גופות שרועים על הקרקע וריח כבד כיסה את העיר‪ .‬במשך‬
‫כמה ימים התעניינו בגורלם של הקרובים‪ ,‬המכרים והחברים שלנו‪ ,‬שלאושרנו יצאו‬
‫ללא פגע‪ .‬הלימודים בבתי הספר הופסקו וכך סיימתי את שנתי הראשונה בתיכון‪.‬‬
‫לימים חילקו ציונים ותעודת מעבר‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בימים הבאים החל גל כבד של הפצצות ביום ובלילה‪ .‬המפציצים היו "החברים‬
‫שלנו"‪ ,‬שרצינו בניצחונם המהיר במלחמה‪ ,‬אבל פצצותיהם הפכו לסכנה נוספת‬
‫לחיינו‪ .‬מדי יום ולעתים קרובות גם בלילה‪ ,‬עם השמעת האזעקה‪ ,‬רצנו למקלט‪,‬‬
‫שנמצא כשני קילומטרים מהבית‪ .‬ארמנד בתפקיד הסבל ושומר האוצר המשפחתי‪,‬‬
‫לוקח על גבו את מזוודת הנצרים הענקית שבה היה רכושנו הבסיסי‪ ,‬וככה היינו‬
‫מגיעים למקלט‪ .‬שם "בילינו" עם אנשים זרים ומוכרים על ילדיהם‪ ,‬חפציהם‬
‫וכלביהם‪ .‬חלקם בוכים‪ ,‬חלקם שותקים‪ ,‬מקללים‪ ,‬רוטנים או מתפללים‪ ,‬ואחרים‬
‫צועקים בהיסטריה עם כל נפילה שהרעידה את המקלט‪ .‬תמיד חרדנו שביתנו ייחרב‬
‫באחת ההפצצות‪ ,‬ואבן נגולה מלבנו כשראינו כל פעם שהדבר לא קרה‪.‬‬
‫כל תקופה‪ ,‬קשה ומכבידה ככל שתהיה‪ ,‬יש לה הווי משלה‪ .‬בבית השכן בקומה‬
‫השלישית גר זוג צעיר‪ ,‬יהודים‪ ,‬חברים שלנו‪ .‬האישה הייתה בעלת אזרחות בריטית‪,‬‬
‫זרה לתרבות הסביבה‪ ,‬נחמדה ומצחיקה‪ ,‬בייחוד בשל הרומנית המשובשת שבפיה‪.‬‬
‫כמעט כל ערב הם התארחו אצלנו להחליף דעות ושמועות‪ .‬היא בכורסה אחת‪ ,‬אבי‬
‫בכורסה ממול‪ ,‬השעות חלפו‪ ,‬הכיבוד נגמר‪ ,‬השיחה נדמה‪ ,‬והיא ואבי נרדמו עד‬
‫שהאזעקה או הצעקה של מאמיקה העירו אותם‪.‬‬
‫באותה תקופה‪ ,‬מאחר שהמטבח שלנו היה מרוחק מחדר האורחים‪ ,‬קנינו‬
‫קומקום שצפצף כשהמים רתחו‪ .‬כל פעם שהקומקום צפצף השכנה שלנו הייתה‬
‫יורדת בבהלה עם תיק ביד להימלט למקלט ואנחנו התמוגגנו מצחוק‪.‬‬
‫בעת ההפצצות גם נפלו מטוסים‪ ,‬והטייסים שניצלו נשבו ושוכנו במבנה גדול‬
‫ברחוב המקביל לשלנו‪ .‬הם הפכו לאטרקציה גדולה‪ ,‬אמריקנים ואנגלים אמיתיים‪,‬‬
‫בשר ודם בשכונתנו‪ .‬מדי יום אחרי הצהריים טיילנו באותו רחוב‪ ,‬נפנפנו לשלום‪,‬‬
‫שלחנו פתקאות וגם קיבלנו תשובות‪ .‬לפעמים זרקו לנו חפיסות שוקולד משלהם‪.‬‬
‫הרומנים התייחסו אליהם בכפפות משי‪ ,‬פינקו אותם מכל טוב‪ ,‬להבדיל מהיד‬
‫הקשה שנהגו בשבויים הרוסים‪.‬‬
‫*‬
‫כאמור‪ ,‬אף שהייתה מלחמה מקומה של האהבה לא נפקד‪ ,‬ואכן‪ ,‬מלה דודתי‪,‬‬
‫בעיצומן של ההפצצות‪ ,‬ילדה ב‪ 1-‬במאי ‪ 1944‬בת בשם ָמריאנה )‪ .(Mariana‬גם שכנתנו‬
‫יטא )‪ (Tita‬ילדה באותו יום‪ ,‬בן זכר‪ .‬מתברר שלכוח החיים‪ ,‬הרצון להמשכיות‬
‫ִט ָ‬
‫ולצורך בהישרדות אין מעצורים‪ ,‬בושה‪ ,‬התחשבות‪ ,‬מוסר‪ ,‬זהות לאומית או ערכית‬
‫וכללים של מותר ואסור‪ .‬הקיום‪ ,‬הרצון לחיות את הרגע‪ ,‬הוא חזות הכול או סוג של‬
‫אמונה שיש גם מחר‪ .‬האומנם?‬
‫ההפצצות נמשכו‪ ,‬הלכו והתעצמו ואשר יגורנו בא לנו‪ .‬בהפצצה הלילית‬
‫האחרונה עלה ביתנו באש והפך לחלק ממופע האימים המרהיב‪ ,‬הצבעוני והנוצץ של‬
‫‪45‬‬
‫נתן לבון‬
‫בוקרשט הבוערת‪ ,‬כשברקע זרקורי ענק מאירים את השמים‪ .‬לא הרשו לנו להתקרב‬
‫לדירה‪ ,‬וכל הלילה המתנו ברחוב ממול וחיכינו בדריכות לראות אם יש חפצים‬
‫שניצלו מהאש‪ .‬אותי הדאיגה במיוחד גורלה של החליפה הכחולה שקנו לי בחנות‬
‫היוקרתית "גלאי לפנאט" ועוד כמה חפצים סודיים ששמרתי באותו חלק בארון‬
‫ובמגירה שהוקצו לי‪.‬‬
‫בבוקר התאכזבתי מאוד לגלות שמכל חפציי היקרים לא נשאר דבר‪ .‬במידה זו‬
‫או אחרת ההיסטוריה חוזרת על עצמה‪ .‬כזכור‪ ,‬בבית ילדותי היה ארון גדול בצבע‬
‫לבן עם שתי מגירות‪ ,‬שלאחת מהן היה לי קשר אישי מיוחד כי הורשיתי להשתמש‬
‫בה רק זמן קצר לפני שעזבתי את טרגובישטה‪ .‬בשקידה רבה סידרתי בה את חפציי‪,‬‬
‫והנה נאלצתי לעזבם בפתאומיות‪ .‬מתברר שגם לחפצים יש משמעות‪ ,‬כי חלקם‬
‫מסמלים את הווייתנו‪ ,‬את עברנו ואת מה שהיינו‪.‬‬
‫לאחר השרפה עברנו לגור בדירה של סבא וסבתא ברחוב אולימפולוי‪ ,‬שבה‬
‫שמרנו שני חדרים לעצמנו כדי לעסוק במכירת רהיטים‪ .‬כך חזרתי שוב למחוזות‬
‫ילדותי המוקדמת‪.‬‬
‫‪ 15‬באוקטובר ‪2006‬‬
‫‪46‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪13‬‬
‫השחרור‬
‫אור ליום רביעי‪ 6 ,‬בספטמבר ‪ ,2006‬י"ג באלול תשס"ו‪ ,‬נולד במשפחתנו נכד‬
‫ניתאי‪ ,‬בנם של אלה ושל בן זוגה צח‪ .‬האירוע החשוב הזה התרחש על רקע‬
‫נוסף‪ַ ,‬‬
‫טקס קבלת פרס על מפעל חיים שהוענק לי באותו ערב‪.‬‬
‫השמחה והתרוממות הרוח שאפפו אותי עם קבלת הבשורה‪ ,‬החזירו אותי‬
‫להתרגשות שחשתי כשהודיעו לנו שרומניה התנתקה מהברית עם גרמניה הנאצית‪,‬‬
‫שהדיקטטורה הרצחנית הודחה עם הדיקטטורים האכזריים ושהמשטר הדמוקרטי‬
‫הושב על כנו‪ .‬אנחנו היהודים יכולנו להיתבשם מרוחות החופש ומניחוחות הדרור‪,‬‬
‫הדיכוי וההשפלות פסקו‪ ,‬וחשוב מכול‪ :‬איום ההשמדה הוסר‪ ,‬נולדתי מחדש!‬
‫ב‪ 23-‬באוגוסט ‪ ,1944‬קרוב לחצות‪ ,‬הכריזו השכנים בצהלה‪" :‬המלחמה נגמרה!‬
‫יחאי )‪ (Mihai‬הראשון )אז לא העליתי בדעתי שייוולד לי‬
‫המלחמה נגמרה!"‪ .‬המלך ִמ ַ‬
‫נכד בשם ניתאי‪ (...‬נשא את בשורת החופש‪ .‬בשורה שחיכינו לה יום‪-‬יום‪ ,‬ערב‪-‬ערב‪,‬‬
‫בלילות חסרי שינה ומלאי סיוטים‪ ,‬ברגעים של חרדה שכל אחד מהם נמשך כנצח‪.‬‬
‫בעת המלחמה ספרנו כל מטר וכל צעד שהצבא האדום התקדם בדרכו לגבול רומניה‬
‫ובתוך שטחה‪ .‬היו מקרים שחברים לא חסכו כל מאמץ כדי להודיע לנו ולחלוק עמנו‬
‫כל ידיעה על תבוסה נוספת של הנאצים‪ ,‬גם אם היו צריכים להגיע אלינו בחצות‬
‫הליל ברגל‪ ,‬ממרחק רב‪ ,‬בשעות העוצר‪ ,‬כדי לתת לנו עוד זיק של תקווה‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬הרגע הגדול‪ ,‬הענק‪ ,‬שציפינו לו הגיע! צעדנו בחשכת הליל סהרוריים‬
‫משמחה ואחוזי אופוריה לחוצות העיר כדי לפגוש בני משפחה וחברים ולחלוק עמם‬
‫את שמחתנו‪-‬שמחתם‪ .‬ברוב טיפשותנו לא הבנו את האדישות ואת האיפוק של מעט‬
‫עוברי האורח הרומנים שהסתובבו ברחובות‪ ,‬שכנראה לא הרגישו כמונו‪.‬‬
‫למחרת היה יום בהיר‪ .‬שמש מופלאה האירה את היקום ואת לבנו‪ .‬יצאנו לחגוג‬
‫ברחובות הכרך בבגדים החגיגיים ביותר שנותרו לנו משרפת דירתנו בהפצצה‬
‫הלילית האחרונה‪ .‬פתאום שמענו רעש של מנועי מטוסים‪ ,‬בעקבותיו קולות נפץ של‬
‫פצצות ויריות של כדורי מקלע‪ ,‬ומיד לאחר מכן אזעקה‪ .‬רצנו למקלט הקרוב וברדיו‬
‫שמענו שהצבא הגרמני ששהה בעיר‪ ,‬השתלט על שדה התעופה ובמנוסתו הפציץ את‬
‫בוקרשט‪ .‬נמסר גם שמתנהלים קרבות עם הצבא הרומני‪.‬‬
‫ההפצצות‪ ,‬האזעקות וצפירות ההרגעה נמשכו לסירוגין כמה ימים‪ .‬האנשים‬
‫יצאו מהמקלטים וחזרו אליהם‪ .‬הגרמנים הפציצו את העיר וירו לעבר הולכי הרגל‬
‫ממטוסים שהנמיכו טוס‪ .‬רבים נהרגו או נפצעו‪ ,‬וגם אנחנו כמעט נפגענו‪ .‬למזלנו‬
‫הספקנו להשתטח על הארץ‪ ,‬כשכדורים שורקים מעל ראשינו ולידנו‪ .‬בעת שמאמיקה‬
‫‪47‬‬
‫נתן לבון‬
‫וסבי נשארו תקועים באיזה מקלט‪ ,‬טאטיקו‪ ,‬אחיי ואני ישבנו שעות על גבי שעות‪,‬‬
‫רועדים מפחד‪ ,‬במזווה הצר בביתו של דוד סמי‪ ,‬בהנחה שזה מבצרנו הבטוח ביותר‪,‬‬
‫שהיום קוראים לו מרחב מוגן‪...‬‬
‫מבנים רבים נהרסו אך לבי נצבט כשראיתי את בניין התאטרון הלאומי על‬
‫באהובי התאטרון‪ ,‬ועצוב יותר היה שאחד המחזאים הרומנים‬
‫ִ‬
‫חורבותיו; פגיעה‬
‫האנטי‪-‬פשיסטים נהרג באותן הפצצות ברבריות )כאילו יש הפצצות לא ברבריות‪.(...‬‬
‫פריז שוחררה אף היא באותו יום‪ ,‬והרומנים ייחסו לעובדה זו משמעות סמלית שכן‬
‫הם רצו לראות בבוקרשט את פריז הקטנה‪.‬‬
‫עיתונים חדשים יצאו מהחושך המחתרתי לאור‪" :‬רומניה ליברה" )‪Romnia‬‬
‫‪ – (Libera‬עיתון עצמאי בעל דעות סוציאל‪-‬דמוקרטיות שנוסד שנים רבות עוד לפני‬
‫המלחמה‪" ,‬סקנטיה" )‪ = Scanteia‬הניצוץ‪ ,‬כשם ביטאון המפלגה הקומוניסטית של‬
‫ברית המועצות(; והחשוב מכול‪ ,‬בעיקר עבור דורל ועבורי‪ ,‬העיתון לענייני תאטרון‬
‫וקולנוע‪" ,‬קורטינה" )‪ = Cortina‬המסך(‪ ,‬שעסק במה שקורה על הבמה‪ ,‬מאחורי‬
‫הקלעים‪ ,‬בין הקלעים וגם בין הסדינים של המפורסמים דאז‪.‬‬
‫הימים הקשים עברו‪-‬חלפו להם בראש מורם חזרנו לשגרה‪ .‬החופש הגדול היה‬
‫עדיין בעיצומו‪ ,‬הלימודים לא היו בראש מעייניי‪ ,‬ואפילו לא רשמו אותי לבית הספר‬
‫כי לא ידענו מה עלה בגורל המוסד החינוכי שלמדתי בו‪.‬‬
‫חזרתי לצפות במדליק הפנסים‪ ,‬והיות שגבהתי מעט הוא היה מפקיד בידי מדי‬
‫שאתם התיידדתי לפני‬
‫פעם את מקל ההדלקה‪ .‬חידשתי את קשריי עם הילדים ִ‬
‫כמה שנים בביקורי אצל סבתי ואווה‪ ,‬ושיחקנו "סטנגה" ו"חמור ארוך"‪ .‬פגשתי‬
‫את אותה ילדה חיננית שבהיותנו בני חמש ערכנו יחד טקס קבורה מרשים לאחת‬
‫מחתולות השכונה‪ ,‬טקס שכלל הנחת זרי פרחים‪ ,‬בכי והספדים‪.‬‬
‫ארמנד ודורל החלו לחגוג את עידן החרות ולעשות את צעדיהם הראשונים‬
‫בעולם העסקים – מכירת רהיטים כמובן‪ .‬הם הלכו למסיבות‪ ,‬נסעו לבנות דודות‬
‫לפלוישטי‪ ,‬ואף טיפסו על הרי הקרפטים המקסימים‪.‬‬
‫ארמנד חלה פתאום בדלקת מסתורית ולקה בכאבים קשים‪ .‬תרופות לא היו‪.‬‬
‫גם סולפה‪ ,‬שהועילה במקרים כאלה‪ ,‬היה אפשר להשיג רק בשוק השחור ואני‬
‫נשלחתי להביאה‪ .‬כרגיל‪ ,‬מאמיקה לא אמרה נואש‪ .‬היא שמעה שגילו באמריקה את‬
‫הפניצילין‪ ,‬ואם באמריקה יש‪ ,‬אז למה לא כאן‪ ,‬ברומניה? ללא היסוס הלכה למטה‬
‫הצבא האמריקני‪ ,‬השחיזה את האנגלית שלה והביאה את התרופה הגואלת‪ .‬ארמנד‬
‫הבריא וחזר לעסקים ולבילויים‪.‬‬
‫ברוח התקופה התחלתי לכתוב גרפיטי על קירות הבתים ועל גדרות‪ ,‬בזכות‬
‫הדמוקרטיה המתחדשת ולכבוד מנהיגי החזית הדמוקרטית‪ ,‬שעמדו בראשות‬
‫הממשלה לאחר השחרור‪ .‬החזית כללה את המפלגות ההיסטוריות‪ ,‬המפלגה‬
‫הליברלית‪ ,‬מפלגת האיכרים וכן המפלגה הסוציאל‪-‬דמוקרטית והקומוניסטית‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בהמשך עידנתי את טעמי האידאולוגי ובגרפיטי שלי לא הופיעו עוד שמותיהם של‬
‫מנהיגי המפלגות השמרניות‪.‬‬
‫כך החלה והתגבשה תודעתי הפוליטית‪ .‬שמעתי שבמפלגות אלו היו בעבר‬
‫התבטאויות אנטישמיות ושהן נתנו יד לניצול הפועלים והאיכרים‪ .‬התחלתי לצדד‬
‫יותר בסוציאל‪-‬דמוקרטים ובקומוניסטים‪ .‬אז נזרעו במוחי הזרעים הראשונים של‬
‫השקפתי השוויונית‪ ,‬שלימים פרחה והתפתחה‪ ,‬אך גם עשבים רעים ושוטים לא‬
‫חסרו‪.‬‬
‫למרות הצפיפות שנבעה מהשימוש הכפול של דירתנו – מגורים וחנוּת יחד‪,‬‬
‫התחילו לבקרנו קרובים מחוץ לעיר וביניהם גם דוד מונקו‪ ,‬אחיו של טאטיקו‪ ,‬עם‬
‫אשתו‪ .‬לא יכולנו לישון כל הלילה בגלל המריבות שהיו ביניהם‪ ,‬יותר נכון טענות‬
‫וטרוניות אינסופיות שאשתו הטיחה בפניו‪ .‬מונקו נחבא אל הכלים‪ ,‬ספג וסבל‬
‫בשקט‪ ,‬כנראה כהרגל חיים וכלחם חוקו; שמא גם של אחרים מבני משפחת לופסקו‬
‫)‪?(Lupescu‬‬
‫לימים התברר שהם נשארו בטרגובישטה זמן‪-‬מה אחרינו‪ ,‬בעת התקוממות‬
‫הפשיסטים‪ .‬גם חנותם נשרפה והם עזבו בעור שיניהם ונאלצו לעבור לגור בבוזאו‬
‫)‪ ,(Buzau‬בבית משפחתה של רעייתו הקוּטרית‪ .‬כאן מצא לעצמו מונקו מקצוע מעניין‬
‫ויוצא דופן‪ :‬אילוף והפעלה של יוני דואר‪ ,‬כהגשמה של חלום ילדות או כרמז לחזון‬
‫דון קישוטי‪ .‬עיסוק זה סיפק לו מקור פרנסה ופורקן‪ ,‬וייתכן שגם נחמה בהזדהותו‬
‫עם מעופן של היונים למחוזות ולעולמות אחרים‪.‬‬
‫*‬
‫עקב האירועים התארכה חופשת הקיץ שלי‪ ,‬אך גם היא הגיעה לסיומה‪ .‬בית‬
‫הספר שבו למדתי נסגר וכך הגעתי לבית הספר היהודי לבנים "קולטורה" ‪,((Cultura‬‬
‫שמנהלו‪ ,‬פרופ' ליטמן )‪ ,(Litman‬נמנה עם ראשי הקהילה‪ .‬שוב ילדים חדשים אך‬
‫הפעם לא שישה אלא ‪ .36‬נוסף על כך הייתי הילד היחיד החדש בכיתה‪ ,‬כי רוב‬
‫התלמידים למדו יחד שנה קודם לכן‪ .‬מתוך זהירות נכנסתי לשתיקה ולכוננות ספיגה‪,‬‬
‫אך בהמשך נשבר הקרח והתיידדתי עם כמה ילדים‪ .‬למקצועות הלימוד התווספו‬
‫צרפתית ולטינית‪ .‬המורה לצרפתית שלי‪ ,‬פרופ' לוּפּוּ‪-‬זאב‪ ,‬הייתה גברת מגונדרת‬
‫כמיטב הסגנון הצרפתי הקלאסי‪ ,‬שיצא לה שם של זאבה אמיתית‪ :‬מורה קפדנית‬
‫ונוקשה שהטילה מורא ופחד‪ ,‬אך את מעט הצרפתית שלי אני זוקף לזכותה‪ .‬ימים‬
‫שלמים ישבתי ושיננתי את ‪ 63‬הפעלים יוצאי הדופן שבדקדוק הצרפתי‪ ,‬שבאופן‬
‫בלתי מוסבר קלטתי אותם‪ .‬בשליש הראשון קיבלתי ציון ‪ ,4‬בשני – ‪ ,5‬וכפסע הפריד‬
‫בין הכישלון להצלחה‪ .‬בניגוד לכל התחזיות‪ ,‬בשליש האחרון קיבלתי ‪ !9‬כך ניצלתי‬
‫מהאיום של מבחן חוזר בסוף הקיץ‪ ,‬וגם הייתי פטור מלהכין למורה את עצי ההסקה‬
‫‪49‬‬
‫נתן לבון‬
‫לחורף‪ ,‬כפי שנדרשו לעשות אותם תלמידים שנכשלו והוזמנו לביתה בתירוץ של‬
‫קבלת עזרה בלימודים‪...‬‬
‫*‬
‫במשפחתי החלו דיבורים על מעבר לדירה גדולה ומרווחת יותר‪ ,‬גם כדי להרחיב‬
‫את העסקים וגם כדי שלנו ירווח‪.‬‬
‫הדירה ברחוב אולימפולוי‪ ,‬שבה גרו פאפו וואווה‪ ,‬תישאר לעד בשבילי מילה‬
‫נרדפת לחופש‪ ,‬סמל לחיים חדשים‪ ,‬היום הנכסף‪ ,‬הוא יום השחרור – ‪ 23‬באוגוסט‬
‫‪ – 1944‬מהימים המאושרים בחיי‪.‬‬
‫מוקדש לניתאי‬
‫‪ 21‬באוקטובר ‪2006‬‬
‫‪50‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪14‬‬
‫נדנטיב )‪(PANDANTIV‬‬
‫ה ֶפּ ֶ‬
‫"פנדנטיב" הייתה בעיניי מילת קסם‪ ,‬מילה טמירה ונעלמה‪ ,‬קוד מוסכם של‬
‫המשפחה שפירושו עוגן הצלה בעת מצוקה כלכלית‪ .‬מאוחר יותר הבנתי שפנדנטיב‬
‫הוא אותו תליון שמאמיקה ענדה בחתונות ובשמחות חגיגיות במיוחד; תליון מזהב‬
‫לבן משובץ יהלומים קטנים‪ ,‬מרשים‪ ,‬הדור ואלגנטי מאוד‪.‬‬
‫את התליון‪ ,‬בלוויית עגילים תואמים‪ ,‬קיבלה מאמיקה מדודהּ סמי ליום‬
‫נישואיה‪ ,‬והוא נשמר בכספת ברזל כרכוש יקר שביקרים‪ .‬אולי אפילו את הכספת‬
‫עצמה קנו למטרה זו?‬
‫בעת צרה נתנו הוריי את הפנדנטיב לדוד סמי כפיקדון להלוואה שלוו ממנו‬
‫בזמני דוחק כלכלי‪ ,‬וקיבלו אותו חזרה לאחר שהחוב נפרע או בוטל בתירוצים‬
‫שונים‪ ,‬כמתנה ליום הולדת או לשמחות אחרות‪ .‬כך נהגו הוריי בעת קניית תחנת‬
‫הקמח בפלנק‪ ,‬מקום שבו נולד דורל‪ ,‬כשחזרו לטרגובישטה ופתחו עסקים חדשים‪,‬‬
‫ובתקופות אחרות של מצוקה כספית‪.‬‬
‫הפנדנטיב שימש תחליף לחברת ביטוח‪ ,‬להשקעות במניות או לתכניות חיסכון‪.‬‬
‫מלבד זאת הוא שימש דרך להפגנת עושר‪ ,‬ראוותנות‪ ,‬ביטוי למעמד חברתי‪ ,‬וגם‬
‫אמצעי לנקר את עיני השונאים‪.‬‬
‫*‬
‫בסוף שנת ‪ ,1944‬לאחר השחרור‪ ,‬חיפשה משפחתי דירה בעלת חדרים רבים‬
‫שתתאים להגדלת היקף מכירת הרהיטים וגם תשכן אותנו – הוריי‪ ,‬אחיי‪ ,‬סבא‬
‫אברהם‪ ,‬פאפו ואני – עם מעט פרטיות‪.‬‬
‫לאחר חיפושים ובירורים קדחתניים נמצאה דירה כזאת‪ ,‬אך אליה וקוץ בה‪,‬‬
‫דמי המפתח שנדרשנו לשלם עבורה לא תאמו את תוכנו הדל של כיסנו המדולדל‪.‬‬
‫טאטיקו התלבט והיסס‪ ,‬אך אחיי התלהבו ומאמיקה לחצה‪ .‬הם הציעו ללכת שוב‬
‫לדוד סמי להמשיך את מעגל הפנדנטיב‪ ,‬אך למיטב זיכרוני הפעם הרעיון לא צלח‬
‫יפה‪ .‬בתחושת ביטחון בערכם הרב של העגילים של הפנדנטיב‪ ,‬בצעד כואב ויוצא‬
‫דופן החליטו למכרם‪ ,‬ובכספים שקיבלו שילמו את דמי המפתח לדירה‪.‬‬
‫מאושרים ומלאי תקווה נכנסנו לדירה החדשה ברחוב ָבּ ָס ָר ֵביי )‪,(Basarabiei‬‬
‫ידנְ טוּלוּי )‪ – (Occidentului‬רחוב מרכזי‪ ,‬כמה‬
‫לאוֹק ִצ ֶ‬
‫ְ‬
‫ששמו שונה ברבות הימים‬
‫דקות הליכה מהרחוב הראשי והיוקרתי של בוקרשט‪ ,‬שדרות ויקטוריה‪ ,‬שבו שכן‬
‫גם ארמון המלך‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫נתן לבון‬
‫ניצל גם בלי כספת‪ .‬מאמיקה שמרה עליו באדיקות עד סוף חייה‪,‬‬
‫הפנדנטיב עצמו ַ‬
‫והסתירה אותו במעיל כשעלינו לארץ‪ ,‬בבית העולים ובארון מתחת לכלי המיטה‪.‬‬
‫היא הספיקה לענוד אותו בגאווה‪ ,‬כסמל לימים עברו‪ ,‬בחתונותיהם של אחיי ושל‬
‫נכדיה דורית ואילן‪ .‬היום הוא נשמר אצל אחייניתי האהובה איריס‪ ,‬הבת של דורל‪.‬‬
‫טוב שהכול נשאר במשפחה‪...‬‬
‫*‬
‫הבית ברחוב אוקצידנטולוי היה אכן בית רחב מידות‪ ,‬בעל שתי קומות‪ ,‬עם דלת‬
‫כניסה מרשימה ובה ריקועי ברזל וחלונות ובהם זכוכיות ויטרז' ססגוניות‪ .‬כמה‬
‫מקירות החדרים היו מצופים טפטים מקטיפה צבעונית‪ .‬בית עם ניחוח של הוד‬
‫והדר‪ ,‬בעל אופי אמיתי‪ ,‬שאי‪-‬אפשר להישאר אדיש למראהו‪.‬‬
‫בקומה התחתונה היה מרתף‪ ,‬בצד שמאל מטבח ובו תנור בישול ואפייה‬
‫בממדים של תנורי מסעדות‪ ,‬ופרוזדור ארוך שהוביל לחדר ההורים‪ .‬גודלו של חדר‬
‫ההורים היה כ‪ 30-‬מטר מרובע‪ .‬חלונותיו פנו לרחוב שבו עברה תחבורה רבה‪ ,‬כולל‬
‫חשמלית שנסעה גם בלילות‪ ,‬אך הדבר לא הפריע להוריי לישון היטב‪ .‬החדר שימש‬
‫גם חדר אוכל עם שולחן גדול שהכיל לעתים גם ‪ 12‬סועדים‪ .‬הייתה בו פינה לשולחן‬
‫הכתיבה שלי‪ ,‬שולחן ענק עם דלתות‪ ,‬מגירות ומגירות סודיות‪ ,‬שקיבלנו עם הדירה‬
‫והועמד לרשותי הבלעדית‪ .‬שולחן עבודה חלומי‪ ,‬בצבעים בהירים ובריח עץ‪ ,‬מזמין‬
‫ומפנק‪ ,‬מקום שבו יכולתי להתנתק מהסביבה ולהתייחד עם הגיגיי ועם דמיונותיי‪.‬‬
‫עליו הכנתי שיעורים‪ ,‬כתבתי סיפורים שנשכחו‪ ,‬יומן נעורים שאבד‪ ,‬מכתבי אהבה‬
‫ניסיוניים‪ ,‬תגובות למערכות העיתונים ומאמרים ראשונים לעיתון שתכננתי להוציא‬
‫לאור‪ ...‬זיכרון ילדות‪-‬נעורים חמוץ‪-‬מתוק‪ ,‬עוד חוליה בשרשרת הגעגועים הארוכה‬
‫שלי‪.‬‬
‫באותה קומה של הבית‪ ,‬מימין‪ ,‬נמצאו המדרגות לקומה השנייה‪ ,‬חדר הסקה‬
‫ועוד כמה חדרים שאחד מהם שימש את המשרתת ובאחרים עשו ניסיון שווא לייצר‬
‫נרות או סבון‪.‬‬
‫בקומה העליונה היו שלושה חדרים שיועדו למכירת רהיטים ושימשו גם למסיבות‬
‫משפחתיות‪ .‬עוד חדר גדול שבו ישנו אנחנו‪ ,‬ארמנד‪ ,‬דורל ואני‪ ,‬כרגיל בכורסה‬
‫מתקפלת‪ .‬לידנו היה חדר אמבטיה ושירותים מודרני ובו האביזרים החדישים‬
‫ביותר‪ ,‬המים חוממו בגז ומיד זרמו מים חמים‪ ,‬חידוש גדול בזמנים ההם‪.‬‬
‫ליד האמבטיה היה עוד חדר קטן‪ ,‬נחמד וקומפקטי‪ ,‬מואר היטב‪ ,‬עבור פאפו‪ ,‬חדר‬
‫שברוב עוונותיי חמדתיו בלבי‪ .‬לצדו היה חדר ארונות גדול‪ ,‬שהיה אמור להכיל את‬
‫הבגדים של כל בני המשפחה‪ ,‬אבל הוא לא הספיק לכך‪ .‬אני זוכר שק ענק של גרביים‬
‫מכל הסוגים‪ ,‬הגדלים והצבעים‪ ,‬בערבוביה מסקרנת‪ ,‬בתוכו פטריית עץ שעליה היו‬
‫מלבישים את הגרב כדי לתקנו‪ ,‬ובה כמה מחטים שהיה כדאי להיזהר מהן בעת‬
‫‪52‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫החיפוש‪ .‬בשק הזה כל אחד מבני המשפחה היה צריך לאמץ את כל חושיו הבלשיים‬
‫כדי לזווג לעצמו את הזוג המתאים‪ .‬למזלנו אז לא החלפנו גרביים כל יום‪.‬‬
‫יתרון מיוחד לבית הזה היו השכנים שגרו מול חלוני‪ :‬זוג צעיר ונחמד‪ ,‬הוא חייט‬
‫שכל בוקר הלך בחריצות לבית המלאכה שלו‪ ,‬והיא אישה בעלת גוף חטוב ושיער‬
‫גולש שנהגה להסתובב בביתה חצי ערומה‪ ,‬בלי לשים לב שילד בניצני התבגרותו‬
‫מביט בה בהשתאות ובהערצה עמוקה‪.‬‬
‫בהקפה‪ ,‬חדרי אוכל‪ ,‬פינות‬
‫ָ‬
‫העסקים הלכו לא רע‪ .‬קנינו מהנגרים רהיטים‬
‫ישיבה ומערכות שינה‪ .‬מכרנו אותם‪ ,‬שילמנו‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬כך הצלחנו להתפרנס‬
‫ואף השלינו את עצמנו שאנחנו עשירים‪ .‬גם אחיי שכרו כמה דירות לעסקי רהיטים‬
‫משלהם‪ ,‬ואימפריית "אר‪-‬דור" הלכה ופרחה‪ .‬העסקים שגשגו כל כך‪ ,‬שגם דוד סמי‪,‬‬
‫עורך הדין‪ ,‬ואחיו ג'ון‪ ,‬הצטרפו כשותפים‪.‬‬
‫בין הרהיטים היו כמה יקרים במיוחד‪ ,‬בסגנון עתיק‪ ,‬חיקויים של רהיטים‬
‫מתקופות הרנסנס‪ ,‬לואי ה‪ 14-‬או ה‪ ,16-‬פרנץ יוזף וקיטשים אחרים‪ ,‬עם גילופים‬
‫וריפוד מבד סטן וציורי יד‪.‬‬
‫בבית הספר המשכתי להתמודד בגבורה עם לימודי הצרפתית והלטינית‪,‬‬
‫והתנחמתי בכך שבאורח פלא הצטיינתי בלימודי החיבור והלשון הרומנית‪ .‬אך גם‬
‫זה לא כל כך סיפק את משפחתי‪ ,‬ותמיד נשאלתי‪ :‬למה קיבלת רק ‪ 9‬מינוס או ‪8‬‬
‫פלוס?‬
‫מההשגחה הטורדנית של מאמיקה ואחיי על מצב שיעורי בית‪ ,‬מצאתי פטנט‬
‫לצאת "בסדר" על ידי זה שבחרתי לי תמיד את אותם שיעורי בית ששיננתי הכי טוב‪,‬‬
‫והם לא כל כך שמו לב מה אני לומד‪ .‬זאת כנראה הסיבה שאני זוכר עד היום יותר‬
‫טוב את מעלליו של וְ ָלד ֶצ ֶפּש )‪ ,(Vlad Tepes‬הלוא הוא דרקולה‪ ,‬מאשר את אלה של‬
‫מירצ'ה הגיבור )‪.(Mircea Viteazul‬‬
‫ֶ‬
‫הנסיך‬
‫בהתאם לרוח הזמנים‪ ,‬שר החינוך פרסם הנחיה האוסרת על ענישה גופנית כלפי‬
‫התלמידים‪ .‬אך הדבר לא השפיע על המורה להתעמלות שלנו‪ ,‬שהמשיך בתחביבו‬
‫לסטור לילדים‪ .‬מעשיו לא מצאו חן בעיניי ופעם כשהוא סטר לאחד מילדי הכיתה‪,‬‬
‫הערתי לו על כך‪ .‬כתגובה חטפתי גם אני סטירה הגונה‪ ,‬אך זאת הייתה הסטירה‬
‫האחרונה שהוא העז לתת‪ .‬זה היה שיעורי הראשון בפרק "מחיר המלחמה על‬
‫הצדק"‪.‬‬
‫*‬
‫בביתנו החדש אירחנו חברים ומשפחה לסעודות כיד המלך‪ ,‬ערכנו ימי הולדת‬
‫וחגגנו ברוב עם את יום סילבסטר הקדוש; לפעמים ההורים עם בני גילם‪ ,‬לפעמים‬
‫האחים עם ידידיהם וידידותיהם ומפעם לפעם גם ביחד‪ ,‬מבוגרים עם הצעירים‪.‬‬
‫אך החשוב מכול היה שאני השתתפתי בכולן‪ .‬האזנתי לסודות‪ ,‬לרמזים‪ ,‬רכילויות‪,‬‬
‫‪53‬‬
‫נתן לבון‬
‫לאהבות‪ ,‬לכיבושים ולמזימות נרקמות‪ .‬הייתי עד לזיווגים ולפרידות‪ ,‬ליחסים‬
‫מותרים ואסורים‪ ,‬כאלה ואחרים‪ ,‬מי עם מי‪ ,‬איך‪ ,‬למה ומתי‪ .‬כל אלה עוררו בי‬
‫תהיות‪ ,‬סקרנות רבה מהולה ברתיעה ובדחייה ושאלות חסרות מענה‪.‬‬
‫החברים של ארמנד ודורל לכאורה חיבבו אותי‪ ,‬ליטפו אותי ושאלו בנימוס‬
‫לשלומי‪ ,‬אך התנהגו בנוכחותי כאילו אינני קיים‪ .‬הרבה שנים שאלתי את עצמי איזו‬
‫חוויה מעצבת לקחתי עמי למסע חיי ממעורבות זו‪.‬‬
‫החיים הפוליטיים תססו‪ ,‬המאבקים בתוך הקואליציה הלאומית החמירו‪ ,‬הרדיו‬
‫והעיתונות מלאו ויכוחים אידאולוגיים‪ ,‬השמאל נגד הימין ולהפך‪ ,‬והקומוניסטים‬
‫רצו לממש את הסכמת המעצמות לחלוקת אזורי ההשפעה באירופה‪ ,‬כשרומניה‬
‫נמסרה לחסות ברית המועצות‪.‬‬
‫ב‪ 6-‬במרס ‪ 1945‬ארגנו הקומוניסטים הפגנה גדולה למען זכויות הפועלים‬
‫והאיכרים‪ .‬נוצרה מהומה רבתי‪ ,‬שכללה מכות‪ ,‬יריות‪ ,‬הרוגים ופצועים‪ .‬כתוצאה‬
‫מכך הקומוניסטים והסוציאל‪-‬דמוקרטים חיזקו את מקומם בשלטון‪.‬‬
‫הפגנה זו‪ ,‬הנחשבת היום כפרובוקציה מכוונת לתפוס את השלטון‪ ,‬עשתה עליי‬
‫רושם רב‪ .‬רעיונות השוויון והצדק החברתי קנו את לבי ואת ראשי‪ .‬כתבי הגל‪,‬‬
‫מרכס‪ ,‬לנין והאוטופיסטים סן סימון‪ ,‬רוברט אובן ואחרים הפכו לחומר הקריאה‬
‫המועדף עליי‪.‬‬
‫ב‪ 1-‬במאי ‪ ,1945‬שכונה "האחד במאי הראשון החופשי"‪ ,‬צעדתי עם אלפי‬
‫הפועלים של בתי החרושת‪ ,‬עם איכרים שהגיעו או הובאו מהכפרים‪ ,‬סטודנטים‪,‬‬
‫ארגוני נשים וכל מיני אגודות‪ .‬הייתה זו הפגנה גדולה ומרשימה עם מכוניות‬
‫מקושטות כמו בקרנבל‪ ,‬שחצתה את כל בוקרשט‪ .‬ראשוני הצועדים הגיעו לבימת‬
‫הכבוד בשעה עשר בבוקר‪ ,‬והאחרונים בשעה שבע בערב‪.‬‬
‫רוח רעננה‪ ,‬מכשפת ומלטפת של אביב‪ ,‬נשבה ברחובות ובלבבות‪ ,‬שהיו מלאי‬
‫כמיהה לחיים אחרים‪ ,‬שונים ממה שהורגלנו עת עתה‪ ,‬טובים יותר‪ ,‬עם רעות‪ ,‬אחווה‪,‬‬
‫רצון טוב ותמיכה של אדם לרעהו‪ .‬הריח‪ ,‬ריח פרחי הלילך והדובדבן‪ ,‬סחרר את אפי‬
‫ואת עיניי‪ ,‬ומגוון הצבעים המשכרים היוו חגיגה חד‪-‬פעמית של שיכרון חושים‪.‬‬
‫ההמון הגדול צעד‪ ,‬שר ורקד‪ ,‬ואני לידם‪ ,‬לבדי‪ ,‬ללא מסגרת‪ ,‬ראשי מבולבל ומלא‬
‫חדווה וגיל‪ ,‬ועיניי מביטות אל החזון הבהיר והצח‪ ,‬לשמים הנקיים מעננים ולשמש‬
‫שחיממה את כל נימי גופי ונפשי‪.‬‬
‫באותו יום חשבתי לעצמי שרכשתי אוצר רוחני וערכי גדול לאין שיעור‬
‫למשכּן לעולם!‬
‫ֵ‬
‫מהפנדנטיב‪ ,‬אוצר שלא התכוונתי‬
‫‪ 6‬בנובמבר ‪2006‬‬
‫‪54‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪15‬‬
‫הפרדה מאלוהים‬
‫ֵ‬
‫פסח של שנת ‪ 1945‬נערך ב‪ 29-‬במרס‪ ,‬ט"ו בניסן התש"ה‪ .‬כולנו חשנו שאת הפסח‬
‫הראשון לאחר השחרור חייבים לחגוג כראוי‪ ,‬ועוד בדירה חדשה ומפוארת‪ .‬כמו‬
‫בימים ההם‪ ,‬יצאנו גם בזמן ההוא מעבדות לחירות‪ .‬זכינו להשתחרר מאימת המוות‬
‫והדיכוי‪ ,‬הפחד מאחורינו וחווינו ימים סוערים ולילות שקטים של חופש וחירות‪,‬‬
‫כשברקע עדיין מלווים אותנו שאריות הפחד והחלומות הרעים‪.‬‬
‫יחסם של הוריי לדת‪ ,‬למסורת ולאלוהים היה מוזר ואמביוולנטי‪ .‬בימי חול נהגנו‬
‫כחילונים גמורים‪ ,‬לא הפרדנו בין בשר לחלב ולא הבדלנו בין כשר לטרף‪ .‬אדרבה‪,‬‬
‫העדפנו את "הדבר האחר"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בחגים ובמועדים דתיים נהגו כאדוקים‬
‫למהדרין‪ .‬בראש השנה שמרנו את כל המנהגים‪ ,‬להוריי היו מקומות מכובדים בבית‬
‫הכנסת והם התפללו מבוקר עד ערב‪ .‬ביום כיפור לא רק שהם צמו‪ ,‬אלא גם טאטיקו‬
‫עשה כפרות‪ ,‬וסובב את התרנגול מסביב ראשיהם של כל בני משפחתנו‪ .‬הארוחה‬
‫המפסקת הייתה נשמרת בקפדנות‪ ,‬וכך גם הארוחה בתום הצום‪ .‬אחיי‪ ,‬במיוחד‬
‫ארמנד‪ ,‬היו שותפים פעילים לטקסים ולתפילות‪ .‬הם צמו כל שנה‪ ,‬וכש אני הגעתי‬
‫לגיל‪ 11 ,‬גם אני התנדבתי לצום‪ .‬יאמר לזכותו של ארמנד‪ ,‬שעד היום הוא שומר על‬
‫הזיק של אותם ימים‪ ,‬בכל יום כיפור הוא מתפלל בביתו וקורא באותו סידור ישן‬
‫מרופט וזהוב הדפים‪ ,‬שכתוב ברומנית ובעברית ועד לפני כמה שנים נהג ללכת לבית‬
‫הכנסת‪ .‬כמצופה‪ ,‬כל הארוחות בחגים הללו נערכו מסביב לשולחן ערוך בקפידה‪,‬‬
‫מכוסה מפות לבנות‪ ,‬ועליו צלחות לבנות עטורות פסי זהב וסכום מכסף‪ .‬הדלקת‬
‫הנרות נעשתה בליווי תפילה חרישית‪.‬‬
‫מאז שעמדתי על רגליי הוטל עליי התפקיד לערוך את השולחן והשתדלתי למלאו‬
‫על הצד הטוב והאסתטי ביותר‪.‬‬
‫את חג הסוכות עשינו בסוכה הגדולה שליד בית הכנסת‪ ,‬זה שבטרגובישטה וזה‬
‫שבבוקרשט‪ .‬אז לא הבנתי את פשר הישיבה והאכילה בסוכה‪ ,‬ולפי ארבעת המינים‬
‫קישרתי את המנהגים לפלשתינה‪ ,‬אך את מהות החג האמיתית למדתי רק בארץ‪.‬‬
‫פסח היה החג החביב והמועדף עליי‪ .‬אהבתי את הכלים המיוחדים שהיו‬
‫שמורים במיוחד לשמונת ימי החג ואת הזלילה המסורתית‪ .‬התענגתי על המטעמים‬
‫המיוחדים‪ :‬ביצי החמינאדוס האדומות שהתבשלו שעות בתערובת של קליפות בצל‬
‫וקפה‪ ,‬שאותן אימצתי כמסורת גם בביתי‪ ,‬המרק עם הכופתאות‪ ,‬לטקס תפוחי‬
‫אדמה‪ ,‬קציצות הבשר הקטנטנות בתוספת החזרת החריפה והחרוסת‪ ,‬וכל מיני‬
‫עוגות ועוגיות מקוקוס ומאגוזים בטעם תפוח‪ ,‬תפוז‪ ,‬לימון וקינמון – מזור למצוקות‬
‫ילדות ולמכאובי זקנה‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫נתן לבון‬
‫את העופות לא אהבתי וכמעט לא אכלתי מהם‪ ,‬בשל טעמם וריחם ובמיוחד‬
‫משום שבעל כורחי נוכחתי בריטואל הדוחה וצובט הלב של השחיטה‪ .‬בחלתי‬
‫ומאסתי בטקס הזה‪ ,‬שבעל כורחי נאלצתי לנכוח בו מאחר שהעוזרת תמיד לקחה‬
‫אותי עמה כשהביאה את העופות לשחיטה הכשרה‪.‬‬
‫הצד המרגיז בחג הפסח היה האיסור לאכול שוקולד‪ ,‬שלא נחשב כשר‪ .‬שמונה‬
‫ימים שלמים וארוכים של המתנה דרוכה לסוף החג‪ ,‬כדי לרוץ לקנות שוקולד‪.‬‬
‫לממתק הנפלא הזה במשך שנים רבות התמכרתי והעדפתי אותו כמעט על פני כל‬
‫מאכל – מתוק או מלוח אחר‪ .‬לפני כמה שנים‪ ,‬לאחר שהחלמתי ממחלה קשה בדרכי‬
‫השתן‪ ,‬באופן פתאומי ובלתי מוסבר‪ ,‬נגמלתי משוקולד‪ .‬בכל זאת גם היום אני מוכן‬
‫לעתים לטעום קוביית שוקולד בלגי משובח‪.‬‬
‫היו שנים שבפסח הרחיקו לכת עוד יותר בשמירת המנהגים‪ ,‬חיפשו את החמץ‬
‫בנרות והחביאו את האפיקומן שתמורת גילויו קיבלתי באחד הפעמים מכונית‬
‫כבאים ענקית‪.‬‬
‫כך התנהלו ימי החג בבית ילדותי‪ .‬כאמור‪ ,‬באביב ‪ 1945‬חגגנו פסח מהסרטים עם‬
‫סדרת ארוחות שהתחרו זו בזו‪ .‬סעודות אלו השתתפו אורחים רבים מכל הסוגים‬
‫והגילאים‪ ,‬שכולם הוזמנו כדי לראות את דירתנו החדשה ולהיווכח במו עיניהם כמה‬
‫אנחנו מאושרים ואולי גם עשירים‪ .‬שנה לאחר מכן חזרו על עצמן חגיגות הפסח‪,‬‬
‫והפעם הזמנתי את שני חבריי הטובים מירצ'ה היהודי ומירצ'ה הרומני‪ ,‬שעליהם‬
‫עוד יסופר‪.‬‬
‫*‬
‫כיום במשפחתי מקיימים תמיד בחגים ארוחות חגיגיות‪ ,‬משתדלים להסב‬
‫אל השולחן יחד – מבוגרים‪ ,‬ילדים ונכדים ולפעמים קרובים או חברים‪ .‬למרות‬
‫ההתלבטויות‪ ,‬הוויכוחים והחיפושים לא השכלנו לגבש תוכן רוחני כתחליף לאגדה‬
‫ולתפילות‪ .‬היו גישושים וניסיונות שאלה ואיריס ניצבו בראש יוזמיהם‪ ,‬אך הם לא‬
‫צלחו ממש‪ .‬אולי בשנה הבאה‪...‬‬
‫*‬
‫כשאביב באוויר ובאווירה המתאימים‪ ,‬כיאה לעונה מלבבת ובעיתוי מושלם‪,‬‬
‫הסתיימה מלחמת העולם השנייה‪ .‬אחרוני הקברניטים של הרייך השלישי נצרו את‬
‫נשקם וחתמו על כתב כניעה ללא תנאי‪ .‬ב‪ 9-‬במאי ‪ 1945‬חייל סובייטי הניף את‬
‫הדגל האדום על חורבות הרייכסטג החייל הזה לחם בכל הקרבות במשך ארבע שנים‬
‫ארוכות ממוסקבה ועד ברלין‪.‬‬
‫בעולם כולו חגגו כשיכורים‪ ,‬ובבוקרשט גם‪ .‬זיקוקין דינור האירו את שמיהן של‬
‫מדינות העולם – מברית המועצות‪ ,‬ארצות הברית וקנדה‪ ,‬בירות אירופה ועד סין‬
‫ואוסטרליה הרחוקה‪ .‬בכולם הבטתי מוקסם ביומני החדשות בקולנוע‪ ,‬שהוקרנו‬
‫‪56‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לפני כל סרט‪ .‬יומנים אלה הקדימו את יומני החדשות של הטלוויזיה‪ ,‬שעל קיומה‬
‫רק שמענו‪ .‬זאת הייתה הפעם הראשונה שצפיתי במו עיניי בזיקוקין דינור‪ ,‬בהבזקים‬
‫המהפנטים של הניצוצות הצבעוניים‪ ,‬המקפצים והמרקדים‪ ,‬הנבלעים בין הכוכבים‪.‬‬
‫יותר מאוחר הבנתי שהמלחמה טרם נגמרה‪ ,‬ובמזרח הרחוק ממשיכים להילחם‬
‫ולהקיז דם‪.‬‬
‫בבית הספר הסתמנו סיכויים טובים לעבור את משוכת הצרפתית‪ .‬התחלתי‬
‫לרקום את תכניותיי לבילוי בחופש הגדול‪ ,‬ואז אחד מחבריי לכיתה הציע לי להצטרף‬
‫לתנועת "הנוער הציוני"‪ .‬הוא סיפר שבקיץ הם מקיימים מחנה צופים בהרים ובו‬
‫טיולים‪ ,‬משחקים‪ ,‬תחרויות ופעילויות‪ ,‬ואף שלא כל כך הבנתי מה זה‪ ,‬הסכמתי‪.‬‬
‫התחלתי לפקוד את הקן‪ ,‬להשתתף בפעולות‪ ,‬בשיחות ובאירועים השונים‪.‬‬
‫בין היתר גויסתי להשתתף בהפגנה של כל תנועות הנוער הציוניות נגד "הספר‬
‫הלבן"‪ .‬אני הכרתי ספר שחור‪ ,‬זה שתיעד את הזוועות והפרעות של הפשיסטים‬
‫הרומנים בינואר ‪ ,1941‬אבל ספר לבן? מה יש ליהודים נגד ספר לבן?‬
‫הבנתי שמשמעות הספר היא איסור העלייה לפלשתינה שהטילו האנגלים‪,‬‬
‫ומכאן החובה להתנגד לו‪ .‬כך צעדתי בשעות הערב ברחובות בוקרשט‪ ,‬מבסוט עד‬
‫הגג שהחשמליות וכל התנועה נעצרת כדי שהיהודים יפגינו‪ .‬ההפגנה הסתיימה קרוב‬
‫לחצות‪ ,‬ואני חזרתי הביתה גא ומלא רשמים‪ .‬בפתח הבית טאטיקו ומאמיקה עמדו‬
‫דום וחיכו לבנם האובד‪ .‬לא נשיקות וחיבוקים משמחה‪ ,‬אלא שתי סטירות מצלצלות‬
‫על פניי היו מנת חלקי‪ .‬לא מחיתי‪ ,‬לא בכיתי ולא הוצאתי קול‪ ,‬פשוט עשיתי אחורה‬
‫פנה‪ ,‬חזרתי לקן ושם לנתי באותו לילה‪ .‬למחרת החזיר אותי דורל הביתה בסוף יום‬
‫הלימודים בבית הספר‪.‬‬
‫כך נגמלה מאמיקה מהרגלה להכות אותי‪ .‬כביטוי לעצמאותי‪ ,‬מאז סירבתי‬
‫להודיע לאן אני הולך ומתי אחזור‪ .‬בדרך זו או אחרת כך המשכתי לנהוג כל חיי‪.‬‬
‫שנת הלימודים נגמרה בשלום לשביעות רצוני‪ ,‬אך בני משפחתי טענו שעם ציונים‬
‫כאלה – כרגיל‪ ,‬משהו בין שמונה מינוס לשבע פלוס – לא יקבלו אותי לבית הספר‬
‫היוקרתי הרומני "מטאי בסרב" )‪ .(Matei Basarab‬למרות תחזיותיהם השחורות‬
‫התקבלתי!‬
‫לאחר כמה ימים יצאתי עם תנועת הנוער למחנה קיץ אי‪-‬שם הרחק בהרים‪,‬‬
‫במקום שאינני זוכר את שמו‪ .‬נסענו במשאית פתוחה בעמידה או בישיבה על הרצפה‪,‬‬
‫ואחר כך המשכנו ברכבת משא‪ .‬המחנה היה רחב ידיים‪ ,‬בתוך חורשה‪ .‬בין עצים‬
‫ושיחים עמדו בתים וצריפים שבהם שיכנו אותנו לפי שכבות הגיל‪ .‬ישנו על דרגשים‬
‫והתכסינו בשמיכות שהבאנו מהבית‪ ,‬ואני המפונק הבאתי גם סדין וגם נמנמת‪ .‬חריג‬
‫בשטח אך בתחום זה – לא בפעם האחרונה‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫נתן לבון‬
‫כל משחקי הצופיות קנו את לבי‪ ,‬ובתחרויות על מיומנויות השימוש בפטיש‪ ,‬צבת‬
‫וכלי עבודה אחרים זכיתי בכמה פרסים – מה שהעלה את מעמדי בקרב הילדים‬
‫האחרים‪.‬‬
‫ילדה נחמדה בעלת צמות ועיניים שחורות התחברה אליי‪ .‬התחלנו להחזיק‬
‫ידיים והחבר'ה הכריזו עלינו כעל זוג‪ .‬עוד בטרם הספקתי להבין מה קורה‪ ,‬היא‬
‫חלתה ונכנסה לבידוד‪ .‬באחד הערבים‪ ,‬כשיצאנו לא"ש לילה‪ ,‬דיברתי ִאתה מעבר‬
‫לגדר‪ ,‬הגשתי לה את מטפחתי להקל עליה את הנזלת ונפרדנו‪ .‬אמרה רומנית עממית‬
‫אומרת שאסור לתת מטפחת לחבר או לחברה כי זה יגרום לריב‪ .‬אנחנו לא רבנו‪ ,‬אך‬
‫הילדה חזרה הביתה למחרת בבוקר ונעלמה ללא שוב‪.‬‬
‫בתום שלושה שבועות של משחקים וחוויות מרתקות‪ ,‬ברגשות מעורבים חזרתי‬
‫הביתה ושם הבנתי שהחופשה עדיין לא תמה וממתינים לי ריגושים נוספים‪ .‬הורי‬
‫החליטו ללכת למרחצאות לטפל במכאוביה הנצחיים של מאמיקה‪ .‬באוגוסט ‪1945‬‬
‫הגענו למקום נחמד ששמו בוזיאש )‪ ,(Buzias‬עיירת מרפא קטנה ובמרכזה סככה‬
‫גדולה שתחתיה ניגנה תזמורת המשטרה בשעות אחר הצהריים‪ .‬אני זוכר לטובה את‬
‫ארוחות הצהריים שברובן אכלנו פרגיות על האש בתוספת שום וכמובן צ'יפס טרי‬
‫וריחני‪ .‬אינני שוכח גם את המלצרית הצעירה‪ ,‬הבלונדינית ושופעת הגוף שדאגה לי‬
‫לכל מיני תוספות מתוקות והופיעה אצלי בחלומות‪.‬‬
‫כאן קיבלנו את הידיעה על הפצצת הירושימה‪ ,‬ששימחה את כולם מלבדי‪.‬‬
‫היום‪ ,‬לאחר יותר מ‪ 60-‬שנה‪ ,‬רבים מההיסטוריונים וחוגים רחבים בציבור העולמי‬
‫חושבים שהפצצה זו הייתה מיותרת‪ .‬מה לעשות‪ ,‬תחושת בטן של ילד‪...‬‬
‫חזרנו הביתה‪ ,‬ועל סדר היום ההכנות לבית הספר החדש ולאירועי הבר‪-‬מצווה‬
‫ההולכים וקרבים‪ .‬נהניתי מההכנות לבית הספר‪ ,‬אהבתי את הריח של הספרים‬
‫והמחברות ושל נייר העטיפה הכחול‪ ,‬וכבקשיש קיבלתי גם ילקוט חדש‪ ,‬אביזרי‬
‫כתיבה וכלים ללימוד גאומטריה‪.‬‬
‫באשר לבר‪-‬מצווה היו מחשבותיי מבולבלות‪ .‬מצד אחד‪ ,‬הרגשתי שיהיה כיף‬
‫שיעשו לי בבית הכנסת ובבית מסיבה שאני אהיה במרכזה‪ .‬מצד אחר‪ ,‬תהיתי היכן‬
‫האל? אותו אלוהים שבזכותו ולמענו אני מצוּוה לערוך את טקס הבר‪-‬מצווה? היכן‬
‫אותה השגחה עליונה שאמורה לשמור עלינו מכל רע? היכן היא הייתה בפוגרום‬
‫בינואר ‪ ?1941‬היכן נמצא האל הקדוש כששרפו את חנותנו והפציצו את ביתנו?‬
‫האם האל הכול‪-‬יכול התחבא בעת שהובילו את היהודים ובני עמים אחרים לתאי‬
‫הגזים?‬
‫על זוועות המלחמה ועל פשעי הנאצים למדתי מהמאמרים בעיתונות‪ ,‬מהספרים‪,‬‬
‫מאותם יומני קולנוע שצולמו במחנות הריכוז והראו את הבלתי‪-‬נתפס‪ .‬הראו את‬
‫ערמות הגופות‪ ,‬את מחסני המשקפיים‪ ,‬השיניים התותבות והמזוודות היתומות‪.‬‬
‫למדתי על הגאנום "משם" גם ממכרים שחזרו מטרנסניסטריה )‪(Trasnistria‬‬
‫‪58‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫וממחנות ריכוז באירופה‪ .‬מראות‪ ,‬עדויות ותיאורים מפלצתיים אלה היו המקור‬
‫לשאלותיי לגבי אלוהים‪.‬‬
‫לבסוף חשבתי שאינני יודע אם יש או אין ישות כזאת שבני תמותה קוראים‬
‫לה אלוהים‪ ,‬אבל אם היא קיימת‪ ,‬היא ישות רעה‪ ,‬נוקמת ונוטרת‪ ,‬ולא מיטיבה‪.‬‬
‫האלוהים הזה הוא לא האלוהים שלי!‬
‫לטוב או לרע‪ ,‬נפרדתי מהאל ומטקסיו‪ ,‬גם אם לימים הבנתי שלטקסים יש ערך‬
‫משלהם‪ .‬בלי כל קשר לקדושה ולאמונה בכוח עליון‪ ,‬בני אדם באשר הם זקוקים‬
‫לטקסים שתפקידם להבחין בין טפל לעיקר‪ ,‬בין יום עבודה ליום מנוחה‪ ,‬בין ילדות‬
‫לבגרות‪ ,‬בין חיי רווקות לחיי זוגיות‪ ,‬בין הולדת ילד להולדת ילדה‪ ,‬בין שמחה לעצב‪,‬‬
‫בין הצלחה לכישלון‪ ,‬בין חיים למוות‪ .‬כמו כן‪ ,‬טקסים נועדו לציין ימים‪ ,‬שבועות‪,‬‬
‫חודשים‪ ,‬עונות‪ ,‬שנים‪ ,‬מעברים‪ ,‬תקופות ושלבים בחיים‪.‬‬
‫‪ 18‬בנובמבר ‪2006‬‬
‫‪59‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪16‬‬
‫בית הספר התיכון מטאי בסרב‬
‫‪LICEUL MATEI BASARB‬‬
‫ב‪ 15-‬בספטמבר ‪ 1945‬התייצבתי בשערי "מטאי בסרב" להתחיל בלימודי כיתה ג'‬
‫של בית הספר התיכון‪ ,‬המקבילה לכיתה ז' בארץ‪ .‬זו הייתה השנה השלישית ברציפות‬
‫שהחלפתי בית ספר‪ ,‬סביבה‪ ,‬מנהגים‪ ,‬נהלים‪ ,‬מורים וחברים‪" .‬מטאי בסרב"‪ ,‬בית‬
‫ספר יוקרתי מאוד‪ ,‬נוסד ב‪ 1856-‬והעמיד מפורסמים רבים של העלית הרומנית‪.‬‬
‫בין כל בוגריו בעלי השם אני זוכר רק את כוכב התאטרון הלאומי ג'יורג' וראקה‬
‫)‪ (George Vraca‬הנערץ ואת הדיקטטור המקולל יון אנטונסקו‪ .‬כל הפרסום הזה‬
‫עורר בי הרבה יראה וחששות ושוב‪ ,‬מאז כיתה א'‪ ,‬אני חזרתי ללמוד עם תלמידים‬
‫רומנים וגם עם כאלה שבאו מהכפרים‪.‬‬
‫טקס מרשים נערך באולם הכנסים‪ ,‬שגודלו כאולם תאטרון‪ ,‬וכלל נאומים‪,‬‬
‫ברכות וגם תכנית אמנותית )תכנית שלא שיערתי שכעבור שנתיים אני אנחה חלק‬
‫ממנה(‪ .‬בטקס למדתי שמטאי בסרב מלך בשנים ‪ 1654–1580‬כנסיך של חבל ולכיה‬
‫)‪ ,(Valahia‬ונחשב אבי התרבות הרומנית‪ .‬הוא הקים עשרות בתי ספר‪ ,‬ביניהם בית‬
‫ספר לאמנויות וכנסיות רבות‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי מחפש מקום ישיבה בכיתה‪ .‬לאחר מבט חטוף שמחתי לפגוש‬
‫ילד שלמד אתי שנה קודם וכמובן התיישבתי לידו‪ .‬המחנך נכנס‪ ,‬איש שמן‪ ,‬קירח‪,‬‬
‫לבוש חליפה אפורה הבנויה משלושה חלקים‪ ,‬בעל סבר פנים חמור שחיוך דק בצבץ‬
‫בקצה פיו‪ .‬כנהוג קמנו לכבודו‪ ,‬זה היה פרופ' יון פופסקו )‪ ,(Ion Popescu‬שלימד‬
‫אותנו גם את הלשון והספרות הרומנית )ברומניה לכל המורים קוראים פרופסור(‪.‬‬
‫עד סוף היום הכרתי את כל חבריי היהודים שבכיתה‪ ,‬חמישה במספר‪ ,‬מתוך כ‪35-‬‬
‫תלמידים‪ .‬ביטחוני העצמי גבר‪.‬‬
‫התרשמתי מאוד ממבנה בית הספר בעל ארבע הקומות‪ ,‬שנבנה בצורת האות‬
‫חי"ת‪ .‬משמאל הכיתות‪ָ ,‬בּאמצע מעבדות ואולמות למיניהם‪ ,‬ומימין ההנהלה וחדרי‬
‫המורים‪ ,‬שפחד מוות היה להתקרב לשם‪ .‬חצר קדמית מטופחת היטב עם פרחים‪,‬‬
‫שיחים ועצים‪ .‬בצד האחורי הייתה חצר פנימית גדולה ורחבה למשחקים ולתחרויות‪,‬‬
‫ומאחוריה בניין הפנימייה‪.‬‬
‫רושם מיוחד עשו עליי המעבדות לפיזיקה ולכימיה‪ ,‬למעט הריחות‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שבשליש הראשון הצלחתי לקבל בפיזיקה ציון ‪ ,9‬אך בהמשך התהפך גורלי ובסוף‬
‫השנה נכשלתי ונאלצתי לעמוד במבחן חוזר בסוף הקיץ‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לוועד הכיתה לא נבחרתי‪ ,‬אך למערכת עיתון הקיר – כן‪ .‬לכל כיתה היה עיתון‬
‫קיר משלה שהיה תלוי בכניסה‪ ,‬במסגרת זכוכית‪ ,‬בפרוזדור הארוך שחיבר בין כל‬
‫חדרי הלימוד‪.‬‬
‫הודות לחברותיי במערכת העיתון הכרתי את שני חבריי הטובים‪ ,‬מירצ'ה הרומני‬
‫ומירצ'ה‪-‬משה היהודי‪ ,‬שהקשרים עמו נמשכים עד היום‪ .‬עקבותיו של השני נעלמו‬
‫וכל מאמציי לאתרו לא עלו יפה‪ .‬היינו שלישייה מלוכדת מאוד וכל הניסיונות של‬
‫מיני אנטישמים וגם של יהודים קנאים לסכסך בינינו רק חיזקו את הידידות בינינו‪.‬‬
‫ייסדנו אגודה שקראנו לה ‪" ,.O.T.O‬ארגון הנוער האופטימי"‪ ,‬חיברנו תקנון‪ ,‬חזון‬
‫ועיצבנו לוגו‪ .‬לא הצטרפו עוד חברים‪ .‬ערכנו שני ערבי ספרות וערב על‪ ...‬פתולוגיה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬פתולוגיה‪ .‬חברי משה חלם להיות רופא‪ ,‬ובאמת‪ ,‬לימים‪ ,‬בייסורים רבים הגשים‬
‫את חלומו ונהיה פסיכיאטר מבוקש ומפורסם‪ .‬הוא סחב אותי לכל מיני הרצאות‬
‫באוניברסיטה‪ ,‬אך גרועים מכול היו הביקורים במכון הפתולוגי של בוקרשט‪ ,‬שם‬
‫התחלחלתי למראה הגופות שפורקו ממשאיות פתוחות‪ .‬אך מה לא עושים בשביל‬
‫חבר‪ .‬בזכותו התחבבו עליי שיעורי מדעי הטבע‪ ,‬בייחוד שיעורי האנטומיה‪ .‬מאז אני‬
‫מכיר את מבנה הלב וזרימת הדם‪ ,‬ודבר לא השתנה מאז בנושא זה‪.‬‬
‫עם שני המירצ'ה ערכנו כל מיני טיולים ואירועים חברתיים‪ ,‬ופעם אף עלינו‬
‫להרים בסביבות סינאיה )‪ (Sinaia‬וישנו בבקתת רועים שמצאנו בדרך‪ .‬לטיול הזה‬
‫היו לנו תכניות ופנטזיות‪ ,‬כי היו אמורות להצטרף אלינו שלוש בנות‪ ,‬השכנות של‬
‫מירצ'ה הרומני‪ ,‬אך לאכזבתנו לאחר כל ההכנות והקניות הן הבריזו לנו‪.‬‬
‫לבית הספר הייתה פנימייה שבה השתכנו התלמידים הכפריים שבדרך כלל היו‬
‫תלמידים חרוצים‪ ,‬שקדנים וטובים בהרבה ממני‪ ,‬אך חלשים בחיבור ובדקדוק‪ ,‬כך‬
‫שבכל המבחנים במקצועות אלה נהגתי לכתוב שני מבחנים‪ ,‬עבורי ועבור יון‪ ,‬השכן‬
‫שמאחוריי‪ .‬בתמורה הוא הגן עליי מפני כל מיני פרובוקציות אנטישמיות ולפעמים‬
‫קיבלתי מטעמים שהוא הביא מהכפר )במהלך כתיבת זיכרונותיי נודע לי שחברי יון‬
‫כיהן כשר בשלטון אנטונסקו(‪.‬‬
‫המורה לצרפתית שלימד בכיתה ד' )ח' אצלנו( היה איש יבש‪ ,‬רגזן‪ ,‬מצומק‪,‬‬
‫קטן מידות בגופו ובנפשו ואנטיפת אמיתי‪ ,‬ולא ברור לי עד היום אם באמת ידע‬
‫צרפתית‪ .‬מאחר שכולנו שנאנו אותו‪ ,‬מדי פעם חיפשנו דרכים "לשמחו"‪ .‬בזמנו היה‬
‫נהוג לרסס את הכיתות מדי פעם‪ ,‬בהפסקות‪ ,‬בדי‪-‬די‪-‬טי‪ .‬בעת אחד הריסוסים הללו‬
‫סגרנו את כל החלונות ואת הדלת‪ ,‬כך שהריח החריף נשמר והאבקה הלבנה של‬
‫החומר התעופפה בחלל הכיתה‪ .‬הוא נכנס לכיתה וכמעט נחנק‪ .‬הסקנדל עלה לטונים‬
‫גבוהים‪ ,‬חיפשו את היוזם‪ ,‬וכשזה לא נמצא הכריחו את כולנו‪ ,‬כעונש‪ ,‬לגלח את שער‬
‫ראשינו לקרחת‪ .‬ביצענו את העונש וכמחאה ערכנו גיליון מיוחד של עיתון הקיר שבו‬
‫מחינו על העונש הקולקטיבי וגינינו אותו‪ ,‬פרסמנו קריקטורה ובה גוזל שקוצצים לו‬
‫את הכנפיים‪ .‬כל זה לפני חופשת הפסחא‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫נתן לבון‬
‫את אותה החופשה ביליתי בעיירת הנופש ההררית ברשוב )‪ ,(Brasov‬אצל הדוד‬
‫אהרון‪ ,‬טנטי רבקה )אחותה של טאטיקו( ובת דודתי צ'יצ'י )‪ (CICI‬נסעתי לבד‬
‫ברכבת‪ ,‬נהניתי מהנופים המוריקים ובעיקר מהעובדה שאני אדון לעצמי‪ .‬קיבלתי‬
‫אפילו תקציב נדיב שבזבזתי אותו על סוכריות קרמל המפורסמים של בית החרושת‬
‫"סטולברק" )‪ (Stolverk‬ועל כרטיסים לשתי הצגות‪ ,‬אחת של יונסקו והאחרת של‬
‫שייקספיר‪ ,‬שלא הבנתי מהן מאומה‪.‬‬
‫באותה התקופה הייתה לנו עוזרת‪ ,‬בחורה חמודה וצעירה‪ ,‬מבוגרת ממני בכשלוש‬
‫שנים‪ .‬מצאתי חן בעיניה וגם היא בעיניי‪ .‬ניסיתי את כוחי בתרגילים בסיסיים של‬
‫חיזור‪ ,‬מפה לשם התחלנו להתגפף וללמוד פרקים ראשונים באנטומיה של האישה‪.‬‬
‫הרבה לא התקדמנו כי מאמיקה החליטה יום אחד שהיא גנבה זוג גרבי משי‪ ,‬סטרה‬
‫לה וגירשה אותה בבושת פנים‪ ,‬ובקושי הסכימה לשלם לה את שכרה‪ .‬למחרת‬
‫מאמיקה מצאה את הגרביים ה"גנובים"‪.‬‬
‫את כיתה ד' עברתי בשלום‪ ,‬למרות הלחצים‪ ,‬הספקות‪ ,‬הנבואות השחורות‪,‬‬
‫והאיומים הרגילים מצד משפחתי התומכת והמעודדת‪ .‬הצלחתי לעבור גם את‬
‫משוכת המבחנים המיוחדים לכניסה לכיתה ה'‪ ,‬הכיתה החמישית של התיכון‪.‬‬
‫כפרס על הצלחתי לקחו אותי הוריי למרחצאות חרקולנה )‪ ,(Herculane‬מקום‬
‫עם נוף מהמם‪ .‬מעל לעיירה שתי שורות של הרים‪ ,‬האחד חשוף והשני מיוער ובוואדי‬
‫זורם לו נחל‪ .‬גרנו בבית פרטי‪ ,‬הוריי הלכו כל יום לטיפולים ואני הצטרפתי לחבורה‬
‫של בני גילי‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬בנים ובנות‪ .‬עלינו להרים‪ ,‬השתוללנו‪ ,‬ובפעם הראשונה‬
‫עישנתי סיגריה‪ .‬שיא המעללים שלנו היה התפלחות למופע של קוסם שהגיע לעיירה‪.‬‬
‫לבושתנו‪ ,‬הקוסם תפס אותנו וכעונש העלה אותנו על הבמה וסיפר לקהל אילו גנבים‬
‫מסוכנים תפס‪ .‬הקהל מחא כפיים‪ ,‬אך עד היום לא ברור לי למי – לו או לנו – כי‬
‫המשכנו לחזות במופע עד סופו‪.‬‬
‫כל כך התרשמתי מהמקום‪ ,‬שהשנה ערכתי ביקור בזק עם אורן ואלה‪ ,‬ובקיץ‬
‫חזרתי עם מרים לעיירה מיוחדת זו‪ ,‬ששהינו בה עשרה ימים‪ .‬כולנו נשארנו עם טעם‬
‫של עוד‪.‬‬
‫*‬
‫הכיתה החמישית בתיכון נחשבה כבר למעמד אחר‪ .‬קנו לי אפילו ז'קט חדש‬
‫וכובע שהסרטים המעטרים אותו התחלפו בהתאם‪ .‬חבורת ‪ O..T.O‬המשיכה לפעול‬
‫ואף התחזקה‪ .‬להפתעתנו כי רבה צירפו אותה לארגון הגג הארצי של התאחדויות‬
‫התלמידים‪ .‬הודות למעמדי כמייסד הארגון התכבדתי להנחות את החלק האמנותי‬
‫של טקס פתיחת שנת הלימודים ‪.1947‬‬
‫בבית נשמעו זמירות חדשות ודיבורים על תכניות חשאיות לעזוב את רומניה‪.‬‬
‫היהודים שהיו עמודי התווך של המפלגה הקומוניסטית ותומכיה הנלהבים החלו‬
‫‪62‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לפחד מהמשטר החדש שתמך עכשיו בפועלים ובאיכרים ולא בזעיר‪-‬הבורגנים‪.‬‬
‫מעמדם של היהודים התערער והגל החברתי החדש לא בחל בשימוש ברמזים‬
‫אנטישמיים‪.‬‬
‫רבים עזבו‪ ,‬גנבו את הגבול לאוסטריה‪ ,‬דרך הונגריה‪ ,‬היו כאלו שהיגרו לארצות‬
‫הברית‪ ,‬ומישהו אף סיפר שניתן לקבל ויזה ל‪ ...‬פטגוניה‪ .‬פטגוניה הצטיירה בעיניי‬
‫שם דמיוני המתאר מקום רחוק שלמעשה לא קיים‪ ,‬אך כשפתחתי את האטלס‬
‫ראיתי שפטגוניה אכן קיימת‪.‬‬
‫אחיי לא כל כך התלהבו מהרעיון‪ .‬העסקים הלכו יותר מטוב‪ ,‬הקשרים והמסיבות‬
‫החברתיות פרחו‪ .‬לארמנד הייתה חברה‪ ,‬אדית שמה‪ ,‬יפהפייה‪ ,‬גוף בנוי לתלפיות‪,‬‬
‫עיני תכלת‪ ,‬שיער בלונדיני גולש וחיוך מלבב וכובש‪ ,‬חתיכה של ממש‪ .‬ארמנד אהב‬
‫אותה עד האוזניים‪ ,‬הם אף נרשמו לנישואים אך בעיני מאמיקה היה לה חיסרון‬
‫גדול‪ :‬היא הייתה גויה‪ ,‬רומניה‪.‬‬
‫ערב אחד‪ ,‬כמה ימים לפני חג המולד‪ ,‬כשההכנות למסיבה היו בעיצומן‪ ,‬מאמיקה‬
‫בישרה לכולנו שהיא פגשה את אחד השליחים מפלסטינה‪ ,‬שבמקרה הוא גם בן‬
‫דודו של טאטיקו‪ ,‬והוא סידר מקום לאחיי‪ ,‬באונייה שמפליגה בעוד יומיים לארץ‬
‫ישראל‪.‬‬
‫באישון לילה‪ ,‬בקור מקפיא עצמות‪ ,‬התייצבנו מול בניין גדול ובלתי מזוהה‪ ,‬אחיי‬
‫היו לבושים כאילו למסיבה‪ ,‬במעילים שחורים וחבושים כובע "עדן" גדול על ראשם‬
‫)על שם שר החוץ הבריטי באותה תקופה(‪.‬‬
‫ארמנד ודוראל נעלמו בחשכה‪ .‬בעיניים דומעות נשארנו עוד רגע קט במקום‬
‫ובצעדים מהוססים חזרנו הביתה‪ .‬אדית‪ ,‬שאף היא ליוותה אותם‪ ,‬בכתה בכי מר‬
‫ואנחנו ניחמנו אותה שארמנד יביא אותה לארץ‪...‬‬
‫אחרי עזיבתם המאורעות התרחשו במהירות‪ ,‬ושינויים פוליטיים ומדיניים‬
‫ושינויים נוספים חלו במשפחתנו‪ .‬ב‪ 30-‬בדצמבר ‪ 1947‬הודח מלך רומניה ורומניה‬
‫הוכרזה רפובליקה עממית‪ .‬מבנה הממשלה השתנה שוב לטובת הקומוניסטים‪.‬‬
‫החלה תקופה של אי‪-‬ודאות וחששנו שלא נוכל לעסוק יותר במסחר‪.‬‬
‫בעצת ההורים‪ ,‬יחד עם חבריי‪ ,‬החלטנו לבטל את מסיבת הסילבסטר שתכננו‪,‬‬
‫בחוסר רצון ובצער‪ .‬מילא ביטלנו‪ ,‬אך מה נעשה עם תרנגול ההודו שקנינו ומקרקר‬
‫מאחורי הבית? לאלוהים הפתרונים‪ ,‬שיקרקר‪...‬‬
‫נסענו לפלושטי לבקר את הדודים והדודות אך חזרנו בחיפזון כי פפו‪ ,‬אבא של‬
‫מאמיקה‪ ,‬נפטר בשיבה טובה‪ .‬לפפו היה שעון זהב שכל ילדיו חמדו אותו‪ .‬את ג'יון‬
‫נפנפו בקלות כי הוא לא דאג לו‪ ,‬סמי רצה אותו כי כבן הקטן הוא רצה מזכרת‬
‫מאביו‪ ,‬ומאמיקה טענה שהיא טיפלה בו‪ .‬לבסוף התברר שהשעון מקולקל וסמי‬
‫התנדב לקחת אותו לתיקון‪ ,‬והוא עדיין שם‪...‬‬
‫‪63‬‬
‫נתן לבון‬
‫באותם ימים ערכו הוריי התייעצות עם המשפחה הרחבה בקשר להיערכות‬
‫לקראת העלייה לפלסטינה ובמיוחד מה לעשות אתי‪ ,‬להמשיך או להפסיק את‬
‫הלימודים‪ ,‬וכן אילו נסיבות יקלו את יציאתנו מרומניה‪ .‬לבסוף החליטו הוריי‬
‫שכדאי להפסיק את הלימודים‪ .‬כך הם נפטרו מהוצאות שכר הלימוד‪ ,‬ואני – מעול‬
‫הלימודים המעיק‪ .‬בתום חופשת החורף חזרתי לבית הספר‪ ,‬ערכתי בפעם האחרונה‬
‫את עיתון הקיר‪ ,‬גיליון שהוקדש לכינון הרפובליקה העממית הרומנית‪ .‬ברגשות‬
‫מעורבים נפרדתי מחברי בתואנה שיש לי מחלת עיניים‪ .‬נראה שאז פתחתי את הפה‬
‫לשטן כי לאחר עשרות שנים חלו עיניי ונחלשו‪.‬‬
‫*‬
‫חזרתי הביתה‪ ,‬התיישבתי ליד שולחן הכתיבה‪ ,‬עשיתי סדר בספרים ובמחברות‪,‬‬
‫השמחה הראשונית פגה ופינתה את מקומה לחרטה‪ ,‬להרגשה של סוף‪ ,‬לתחושת‬
‫החמצה ולחרדה מהולה בעצבות‪.‬‬
‫‪ 1‬בדצמבר ‪2006‬‬
‫‪64‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪17‬‬
‫אדית מול אימת צ'אושסקו ונרדי גם‪...‬‬
‫כפי שסיפרתי‪ ,‬אדית הייתה אהבת נעוריו האולטימטיבית של ארמנד‪ .‬בחורה‬
‫חיננית‪ ,‬שופעת נשיות‪ ,‬עליזות‪ ,‬שמחת חיים‪ ,‬אהבת הבריות ונכונות לעזור‪ .‬אדם‬
‫נעים לבריות‪ ,‬מקרינה חום‪ ,‬רוח אביבית‪ ,‬חן רב‪ ,‬אמפטיה‪ ,‬קרבה ומצב רוח סוחף‪.‬‬
‫לאחר שעזבו אחיי‪ ,‬היא הזמינה אותי בתור הגיס המיועד ללכת עמה לסרטים‬
‫ולהצגות‪ .‬אני הוחמאתי מההזמנה וחברתה נעמה לי מאוד‪.‬‬
‫הקשרים בינה לבין משפחתנו היו לכאורה טובים מאוד‪ .‬היא המשיכה לבקר‬
‫אצלנו ומאמיקה קיבלה אותה בסבר פנים יפות‪ .‬הראינו זה לזה את המכתבים‬
‫שקיבלנו מארמנד מקפריסין‪ .‬רקמנו תכניות לעתיד ובהן התקווה שכולנו נעלה‬
‫לארץ ושהמשפחה תתאחד שוב‪ .‬היא סיפרה על חלומותיה בקשר לטקס הנישואין‬
‫שלה עם ארמנד בארץ הקודש ולמסיבה שתהיה בעקבותיו‪ .‬מאמיקה הקשיבה‬
‫והוסיפה חלומות משלה‪.‬‬
‫אני הקשבתי ושתקתי‪ ,‬ובתוכי כעס עצום‪ .‬התקוממתי בלבי על הצביעות של‬
‫מאמיקה ועל התרמית הגדולה שתפרה ביד אמן‪ .‬היא הרי לא רצתה בזיווג הזה של‬
‫ארמנד‪ ,‬היהודי בעל הדם הכחול‪ ,‬של ספרדי‪ ,‬עם הגויה‪ ,‬הרומנייה ממוצא גרמני‪.‬‬
‫הרי היא הלכה יום‪-‬יום לריקו השליח‪ ,‬בן הדוד של טאטיקו‪ ,‬כדי להוציא את ארמנד‬
‫מן הארץ ולשים קץ לרומן הזה‪ ,‬שבעיניה היה בלתי רצוי ובלתי ראוי‪ .‬וכמו במקרים‬
‫רבים אחרים‪ ,‬לטוב או לרע‪ ,‬היא השיגה גם הפעם את מבוקשה‪.‬‬
‫גיבור נוסף של פרק זה הוא נַרדי )‪ ,(Nardi‬בן דוד רחוק שלנו‪ ,‬בן גילם של ארמנד‬
‫ודורל‪ ,‬חבר טוב שלהם ואחד מהחבורה שבילו וכייפו יחד‪ .‬איש סימפטי בעל הומור‪,‬‬
‫יוהרה‪ ,‬ביטחון וחשיבות עצמית לא מעטה‪.‬‬
‫נרדי השתלב מהר מאוד במוסדות המשטר החדש והתחיל לעבוד במשטרה‪,‬‬
‫אך לבש בגדים אזרחיים ונשא אקדח בכל שעות היממה‪ .‬התפקיד החדש הוסיף‬
‫לו תחושת עליונות והתנהגותו השתנתה בהתאם‪ .‬הוא היה עסוק מאוד‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שאמו סיפרה שכדי לראותו היא הסתובבה שעות לפני משרדי המשטרה והמתינה‬
‫שייצא מהבניין‪.‬‬
‫הוא נמנה גם הראשונים בחבורה של אחיי שהתחתן‪ ,‬אך הנישואים לא ארכו‬
‫זמן רב והם הסתיימו בצורה טרגית‪ ,‬כשאשתו הצעירה התאבדה בעזרת אקדחו של‬
‫נרדי עצמו‪ .‬צער רב השתרר בקרב כל החבורה‪ ,‬וגם בלבי‪ ,‬אך גם הרבה סימני שאלה‬
‫על נסיבות מותה‪ .‬אולי אני חוטא לאמת אך לפי מה שזכור לי מאז‪ ,‬נרדי התרגש‬
‫‪65‬‬
‫נתן לבון‬
‫פחות והתאושש מהר‪ .‬לאחר זמן קצר חזר לבילויים של חבורת הרווקים העליזה‬
‫והתוססת‪.‬‬
‫לימים שמענו שנרדי היגר עם משפחתו החדשה לפריז והחל לעסוק שם בטקסטיל‪.‬‬
‫ב‪ 1976-‬ביקרתי עם דורל ועם משפחתו אצל נרדי בפריז‪ .‬הוא קיבל אותנו מאוד יפה‬
‫בביתו ואף קבענו להיפגש למחרת ב"קפה דה לה פה"‪ .‬הם הלכו ואני לא‪.‬‬
‫הקשרים בין ארמנד‪ ,‬דורל ונרדי נמשכו עוד הרבה שנים‪ .‬הם נפגשו לסירוגין‬
‫בארץ ובפריז‪ .‬זיכרונות נעורים קשרו ביניהם והם אהבו לשוחח ולהעלותם יחד‪.‬‬
‫אחרי מות נרדי ביקר דורל את אלמנתו בפריז והיא עצמה התארחה לאחר מכן אצל‬
‫ארמנד‪.‬‬
‫על פניו‪ ,‬זאת הייתה חברות נאמנה‪ .‬אני חושד‪-‬חושש שנרדי הגיע לפריז כשליח‬
‫של השירות החשאי של צ'אושסקו‪ ,‬שמימן את נסיעתו‪ ,‬את דירתו‪ ,‬עסקיו ואת כל‬
‫הכרוך במעבר לארץ אחרת‪ .‬הוא נשלח כסוכן חשאי שיופעל בעת הצורך‪ .‬אם אמשיך‬
‫להפליג בקו דמיוני זה‪ ,‬ייתכן אף שהוא היה תקופה מסוימת סוכן כפול‪.‬‬
‫במאי ‪ 1997‬חזרתי עם דורל לרומניה‪ .‬היינו קצת בהרים‪ ,‬טיול נוסטלגיה‬
‫בטרגובישטה ובבוקרשט‪ ,‬ובין היתר רצינו לנסות להיפגש עם אדית‪ .‬גם ארמנד היה‬
‫סקרן לדעת מה עלה בגורלה וממנו קיבלנו את כתובתה ואת שמה‪.‬‬
‫את רוב הערבים שלנו בבוקרשט הקדשנו לביקור בתאטרון‪ ,‬אך השארנו ערב‬
‫פנוי אחד כדי לחפש את אדית האגדתית‪ .‬הגענו לבית שממוקם באחד הרחובות‬
‫המרכזיים של בוקרשט‪ ,‬בית ישן‪ ,‬נאה‪ ,‬רב‪-‬קומות‪ .‬היא גרה בקומה הרביעית ללא‬
‫מעלית‪ .‬עלינו‪ ,‬דפקנו בדלת‪ ,‬צלצלנו ושוב צלצלנו‪ ,‬אין כל מענה‪ .‬בינתיים השכנים‬
‫יצאו החוצה‪ ,‬אחד אמר שנפטרה והשנייה שהיגרה לחו"ל‪.‬‬
‫היינו מאוכזבים‪ ,‬גם הפסדנו הצגה וגם לא מצאנו אותה‪ .‬למחרת בשעות אחר‬
‫הצהריים הצעתי לדורל שננסה שוב‪ ,‬כי תגובות השכנים לא נראו לי אמינות‪ .‬הוא‬
‫היסס ולבסוף הסכים‪ .‬חזרנו לבניין המוכר‪ ,‬למדרגות‪ ,‬נעמדנו לפני הדלת וצלצלנו‬
‫בפעמון צלצול ארוך וצורם‪ .‬לאחר כמה ניסיונות פתח גבר חריץ בדלת ושאל מי‬
‫אנחנו ומה אנחנו רוצים‪ .‬הסברנו לו‪ .‬התרשמנו ששמותינו לא זרים לו‪ ,‬והוא אמר‪:‬‬
‫"תמתינו‪ ,‬אשאל את אשתי"‪ .‬כשחזר תשובתו הייתה שלילית‪ ,‬וההסבר היה שהיא‬
‫אינה במיטבה היום‪ ,‬ושאולי נבוא בפעם אחרת‪ .‬אמרנו לו שלמחרת אנחנו עוזבים‬
‫וחשוב לנו להיפגש עם אדית‪ .‬הוא סגר שנית את הדלת ולאחר כמה דקות פתח‬
‫שוב ותשובה חיובית בפיו‪ ,‬אך ביקש שנחזור בעוד כשעה כדי שהיא תוכל להסתדר‬
‫לכבודנו‪ .‬כך עשינו‪.‬‬
‫לאחר שעה חזרנו והפעם הדלת נפתחה לרווחה‪ .‬דירה קטנה‪ ,‬חשוכה ואפלולית‪.‬‬
‫אישה זקנה‪ ,‬בלויה‪ ,‬כפופת גב ומלאת קמטים באה לקראתנו‪ ,‬מחבקת ומנשקת‬
‫‪66‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫אותנו בחום‪ ,‬ממששת ומלטפת‪ ,‬על סף בכי‪ .‬חוזרת על שמותינו‪ :‬דורל‪ ,‬ניקו‪ ,‬ניקו‪,‬‬
‫דורל‪ ,‬דורל‪...‬‬
‫התיישבנו‪ ,‬היא לידנו‪ ,‬בעלה ממול ועל ספה רחוקה בנם‪ ,‬בן ‪ .25‬היא פתחה‬
‫בשאלות אין‪-‬ספור על ארמנד‪ ,‬על ההורים‪ ,‬על משפחתנו אך לא חיכתה לתשובות‬
‫וגם לא הקשיבה לכל מה שאמרנו‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬למען האמת‪ ,‬היינו בשוק‪ .‬זכרנו את הצעירה היפהפייה ועתה ישבה לפנינו‬
‫שבר כלי‪ ,‬נראית זקנה הרבה מעבר לגילה‪ ,‬מקומטת ממש‪ ,‬חסרת שיניים‪ ,‬שיער דליל‬
‫ולא מסודר‪ ,‬לבושה ברישול בשמלה דהויה ומלוכלכת‪.‬‬
‫כששאלנו לשלומה ולמעשיה פתחה במונולוג ארוך ופירטה את קורות חייה מאז‬
‫אותה הדקה שבה ליוותה את ארמנד באותו ליל חורף קר‪ ,‬בעת שעזב את רומניה‬
‫וגם אותה‪ .‬היא סיפרה שזמן קצר לאחר שגם אנחנו עזבנו את רומניה באו אליה‬
‫אטה )‪ (Securitate‬המפורסם‪ ,‬עשו לה חיפוש בכל הבית‪,‬‬
‫קוּריט ֶ‬
‫ָ‬
‫הס‬
‫נציגי השלטונות‪ֵ ,‬‬
‫שברו רהיטים וחפצים‪ ,‬החרימו מסמכים וניירות ושאלו על‪-‬אודותינו‪ ,‬על העסקים‬
‫שלנו ועל חלקה וחלקה של אמהּ בכך‪ .‬נוסף על כל חטאיה‪ ,‬היא הגישה בקשה להגר‬
‫לישראל עם כל משפחתה‪.‬‬
‫החיפושים‪ ,‬האיומים‪ ,‬החקירות‪ ,‬ההזמנות למשטרה‪ ,‬טלפונים טורדניים‬
‫ומסתוריים היו מנת חלקם בשגרה היומיומית במשך שנים רבות‪ .‬בתחילת שנות‬
‫השבעים‪ ,‬כשארמנד עבד בשגרירות ישראל בבוקרשט‪ ,‬הלכו וגברו הלחצים עליה‪.‬‬
‫נרדי‪ ,‬בן הדוד והחבר הטוב‪ ,‬נפגש עמה פעמים רבות ודרש ממנה באיומים ובהפחדות‬
‫שתיפגש עם ארמנד כדי לפתותו ולהכשילו‪ .‬הוא עקב אחריה יומם וליל ולפי דבריה‬
‫באחד הבקרים הקרים של החורף‪ ,‬כשעמדה בתור לקנות בשר‪ ,‬לחץ עליה שוב ודרש‬
‫ממנה לבצע את מזימתו‪ .‬לא הפריעה לו העובדה שאדית כבר אישה נשואה ובהיריון‬
‫נראה לעין‪.‬‬
‫מחוסר ברירה היא הסכימה‪ ,‬הלכה לשגרירות ואכן התקיימה פגישה סתמית‪,‬‬
‫חטופה ומביכה ללא כל תוצאות‪ .‬גם ארמנד סיפר בזמנו על הפגישה המוזרה הזאת‪,‬‬
‫שאת מטרותיה הוא כמובן לא שיער‪.‬‬
‫ההתנכלויות נמשכו הפעם נגד בעלה‪ ,‬מהנדס במקצועו‪ ,‬והם ניצלו מעשה של‬
‫חוסר זהירות וטיפשות מצדו כדי להכניסו לבית הסוהר‪ .‬לבעלה היו שתי מכונות‬
‫כתיבה‪ ,‬אחת עם רישיון מהשלטונות והשנייה ללא רישיון‪ .‬ברוב תמימותו הוא‬
‫מכר את מכונת הכתיבה עם הרישיון ונשאר עם זו הבלתי‪-‬חוקית‪ .‬באחד החיפושים‬
‫השגרתיים בביתם מצאו את המכונה‪ ,‬אסרו אותו‪ ,‬העמידוהו למשפט ודנו אותו‬
‫לשלוש שנות מאסר‪ .‬אדית נשארה לבד עם ילד קטן וללא מקור פרנסה‪ .‬הוריה‪ ,‬שהיו‬
‫פעם אמידים‪ ,‬כנראה עזרו לה‪ .‬היא עסקה בעבודות משק בית‪ ,‬כי למקום עבודה‬
‫מסודר לא קיבלו אותה‪ ,‬בגלל "פשעיה" וקשריה עם משפחת לופסקו ה"בוגדת"‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫נתן לבון‬
‫כשסיים בעלה לרצות את מאסרו חזר והתקבל לעבוד כמהנדס‪ ,‬בתפקיד משגיח‬
‫בשירותים של המכון המדעי של הגברת צ'אושסקו – מקום עבודה מכובד בעיני‬
‫כול‪.‬‬
‫לצד המצוקות הקשות‪ ,‬העלבונות‪ ,‬החיים בפחד ועל סף רעב‪ ,‬גאוותה וגאוות‬
‫בעלה היה בנם‪ ,‬שלמד ונהיה גם הוא למהנדס‪ .‬הוא עשה עלינו רושם של בחור חביב‬
‫ומשכיל שהכיר את סיפורה של אמו והזדהה עמה‪.‬‬
‫בעת הביקור היה אפשר לראות את עליבותם‪ ,‬את הצל הכבד של שלטון צ'אושסקו‬
‫ומה שהם עוללו לה ולהם‪ .‬במשך כל שעות הביקור לא כיבדו אותנו בכוס קפה או‬
‫תה‪ ,‬אלא לבסוף באיזה משקה חריף ומעופש‪ ,‬תוצרת בית‪ .‬היכן הימים וההרגלים‬
‫שבכל ביקור בביתם כיבדו אותנו כיד המלך במיטב המטעמים‪...‬‬
‫בעיניים דומעות נפרדנו בשקט וללא מילים‪ ,‬כי מה יש לומר מול חיים שלמים‬
‫שדעכו ובוזבזו בייסורים ובתקוות שווא‪.‬‬
‫בדרכנו חזרה למלון השתרר שקט‪ .‬שנינו היינו מזועזעים וכואבים מגורלה המר‬
‫של אדית‪ ,‬אותה צעירה עליזה‪ ,‬אוהבת חיים ונחשקת שאז‪ ,‬לפני שנים‪ ,‬עתידה נראה‬
‫מבטיח‪ ,‬זוהר וורוד‪.‬‬
‫למחרת דיברנו על התרשמויותינו ואז שמעתי מדורל וידוי מפתיע‪ .‬התברר‬
‫שבאותם ימים רחוקים הוא ניהל רומן עם‪ ...‬אמה של אדית‪ ,‬שהייתה מבוגרת ממנו‬
‫ב‪ 15-‬שנה‪ ,‬ובסתר לבו ציפה‪ ,‬כמעט לבלתי אפשרי‪ ,‬לפגשה‪.‬‬
‫נסתרים רגשות לב אדם‪ :‬גם לאחר עשרות שנים שאל דורל את עצמו האם היא‬
‫אהבה אותו או שמא היה זה סתם סטוּץ‪.‬‬
‫‪ 20‬בדצמבר ‪2006‬‬
‫‪68‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪18‬‬
‫השנים שלפני העלייה לארץ‬
‫ארמנד ודורל עזבו את רומניה דרך בולגריה בסוף ‪ ,1947‬בלי דרכון או אישורי‬
‫יציאה‪ .‬הם הפליגו לפלסטינה‪ ,‬עם אלפים רבים אחרים‪ ,‬באונייה "פן קרשטן" )‪Pan‬‬
‫‪ .(Crescent‬אף שכבר ביום ‪ 29‬בנובמבר ‪ 1947‬הכיר האו"ם בזכות היהודים למדינה‪,‬‬
‫הבריטים עדיין לא הרשו להם להיכנס לארץ ולקחו אותם לקפריסין‪ ,‬שבה שהו כ‪-‬‬
‫‪ 15‬חודשים‪.‬‬
‫בתקופה זו ניהלנו עם אחיי התכתבות ענפה‪ ,‬שבה דנו כמעט בכל הנושאים‬
‫שבעולם‪ ,‬מזוטות היום‪-‬יום ועד לשאלות פילוסופיות וערכיות שברומו של העולם‪.‬‬
‫ויכוחים אידאולוגיים על מצפון ומוסר‪ ,‬על ערך האדם‪ ,‬על מה קודם למה – הפרט‬
‫או החברה‪ .‬שיח עמוק על הקיבוץ‪ ,‬על הסוציאליזם ברומניה ועתידו הצפוי בישראל‪,‬‬
‫ואיפה וכיצד נרצה לחיות בארץ‪ ,‬אם בכלל‪ .‬באותה תקופה טענתי בלהט שכולנו‬
‫צריכים לחיות בקיבוץ כהגשמה הבלעדית של הציונות‪ ,‬אך לאחר זמן‪-‬מה חשבתי‬
‫מחשבות אחרות‪.‬‬
‫חלק ממכתביי מאז שמורים אצל ארמנד‪ ,‬אך לדאבוני‪ ,‬בשל מגבלות ראייה‪ ,‬איני‬
‫מסוגל לפענחם‪ .‬בכל אופן‪ ,‬כל מכתב ומכתב שקיבלנו מאחי היווה עבורנו יום של‬
‫שמחה וחג‪.‬‬
‫*‬
‫לאחר עזיבתם‪ ,‬אף שהפסקתי ללכת לבית הספר המשכתי את פעילותי במועצת‬
‫התלמידים הארצית‪ ,‬קראתי‪ ,‬כתבתי מאמרים לעיתוני נוער )שלא תמיד התפרסמו(‪,‬‬
‫המשכתי להיפגש עם שני המירצ'ה‪ ,‬חבריי הטובים‪ ,‬ואף נותר בידי פנאי‪.‬‬
‫חבר טוב של אחיי‪ ,‬מרטין )‪ ,(Martin‬שאף הוא רצה לעלות לארץ אך לימים‬
‫היגר לאמריקה‪ ,‬נרשם לתנועה הציונית "בני עבודה"‪ ,‬האחות הבוגרת של "השומר‬
‫הצעיר"‪ ,‬ונהיה שם מזכיר הקן השכונתי‪ ,‬הסניף האזורי שבו גרנו‪ .‬יום אחד הוא‬
‫הציע לי שאצטרף לתנועה‪ ,‬במחשבה שהדבר יקל עליי את דרכי לישראל‪ .‬בתשובה‬
‫לשאלתי איך אוכל להצטרף היות שאני עדיין לא בן ‪ ,18‬הוא ענה‪" :‬אנחנו נגיד שאתה‬
‫כמעט בגיל הזה"‪ .‬חשבתי‪ ,‬התלבטתי‪ ,‬ובעידודה של מאמיקה נעניתי‪.‬‬
‫כך הגעתי ערב אחד לקן ד'‪ ,‬ברחוב גריויצ'י )‪ ,(Grvitei‬לא רחוק מביתנו‪ .‬חדר‬
‫קטן‪ ,‬נקי‪ ,‬מסודר‪ ,‬מקושט אך אפלולי‪ 19 .‬חברים וחברות‪ ,‬מהם שלושת המופלאים‪,‬‬
‫בנו )‪ (Beni‬ובני )‪ ,(Beno‬סטודנטים לפילוסופיה‪ ,‬רופוס )‪ (Rufus‬הגאון‪ ,‬סטודנט‬
‫‪69‬‬
‫נתן לבון‬
‫להיסטוריה‪ ,‬והמדריכה‪-‬השליחה בוני‪ .‬מצאתי את עצמי‪ ,‬אני הקטן והמושתן‪,‬‬
‫בחברה של מלומדים וידענים גדולים‪.‬‬
‫מרוב רגשי נחיתות וחיבוטים‪ ,‬לילה שלם חככתי בדעתי אם להמשיך בפעילות‬
‫ולחזור לשם‪ .‬למזלי הם התייחסו אליי יפה‪ ,‬שאלו מה ארצה לעשות ומיד צירפו‬
‫אותי למערכת עיתון הקיר‪ .‬מאחר שעיתוני הקיר הייתה המומחיות שלי‪ ,‬אימצתי‬
‫את הרעיון ומיד ניגשתי למלאכת הכתיבה‪ .‬תחילה כתבתי כמה מאמרים בפוליטיקה‬
‫היומיומית‪ ,‬אך את עולמי קניתי כשלקראת פורים כתבתי בעיתון סאטירה שבה‬
‫"ירדתי" על גדולי הסניף‪ .‬הם מצדם גילו חוש הומור‪ ,‬נהנו מאוד‪ ,‬צחקו‪ ,‬ומרוב‬
‫התפעלות שלחו את ההומורסקה שלי לעיתון הארצי של התנועה וכך התפרסמתי‬
‫בקנים בכל הארץ‪ .‬ביקשו ממני לכתוב מאמרים נוספים‪ ,‬ואף נשלחתי לסמינר‬
‫ִ‬
‫הארצי שנערך בפסח כאחד מנציגי הסניף‪.‬‬
‫חבריי החדשים בנו ובני הזמינו אותי מדי פעם לפקולטה לפילוסופיה להאזין‬
‫להרצאות על סוגיות שונות ומעורפלות‪ ,‬כמו הפילוסופיה של הקיום האנושי והאדם‪.‬‬
‫על קנט‪ ,‬מלטוס‪ ,‬ניטשה שמעתי אז לראשונה ולא הבנתי מילה‪ .‬היו גם הרצאות על‬
‫הגל‪ ,‬מרכס ואנגלס‪ ,‬שעליהם היה לי מושג כלשהו‪ .‬השתדלתי להתעמק‪ ,‬לעשות רושם‬
‫שאני מבין בשאלות נשגבות אלו‪ ,‬ואף העזתי לטעון לצדקת המרכסיזם‪ ,‬השולל את‬
‫התאוריות המטפיזיות השונות‪.‬‬
‫את בנו פגשתי לאחר יותר מ‪ 35-‬שנה‪ ,‬בבית מלון בפרפרי אוסלו‪ .‬זיהיתי אותו‬
‫אף שאז היה רזה כמקל ואילו לאחר כל השנים עמד לפניי איש שמן ומגושם‪ ,‬אך‬
‫עם אותן מניירות‪ ,‬תנועות ידיים רחבות והבעת פנים של טוב לב‪ .‬מתברר שהוא עבר‬
‫להתגורר עם משפחתו בפריז לאחר שלא הצליח להיקלט בארץ‪ ,‬ושם עבד כפסיכולוג‬
‫קליני מצליח ומפורסם‪.‬‬
‫את בני‪ ,‬שלמד ארכיטקטורה בטכניון ונישא לאחת היפהפיות מהתנועה‪ ,‬פגשתי‬
‫בתקופת לימודיו‪ .‬את רופוס ואת האחרים לא ראיתי ולא שמעתי עליהם מאז‪.‬‬
‫*‬
‫מסיבות שונות‪ ,‬מרטין צמצם את פעילותו בתנועה ופרש מתפקידו כמזכיר‬
‫הקן‪ ,‬ולהפתעתי הרבה נבחרתי במקומו‪ .‬לאגו שלי לא היו גבולות‪ .‬התחלתי בסדרה‬
‫שלמה של פעילויות‪ :‬מפגשים‪ ,‬מסיבות‪ ,‬חוג דרמטי של שלושה חברים ומקהלה של‬
‫חמישה‪ ,‬טיולים ודיונים פוליטיים בחיק הטבע‪ .‬ארגנתי גם ערב התרמה אמנותי עם‬
‫הצגה על הוויי הקיבוץ‪ ,‬שאני כמובן כיכבתי בה בתפקיד הראשי‪ ,‬ועם מקהלה שלא‬
‫העזתי לשיר בה אף שחיברתי את המנון הקן‪ .‬לאירוע הזה הוריי סירבו לבוא אך‬
‫דודה עמליה ודוד מילקה‪ ,‬שגרו בסביבה‪ ,‬כיבדו אותי בנוכחותם ולא חסכו במילים‬
‫לשבחני‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בקדחת הפעילות וההתלהבות התאהבתי בבוני השליחה‪ ,‬אך לא העזתי‬
‫להתוודות בפניה על רגשותיי‪ ,‬כי למעשה היא הייתה גדולה ממני בארבע שנים‪ ,‬ולפי‬
‫הגיל המדומה – בשנתיים‪ .‬אני לא העזתי אבל היא כן‪ ,‬ובאחד הערבים שליוויתי‬
‫אותה הביתה הפכנו לזוג‪ ,‬קודם במחתרת ולאחר מכן לעיני כול‪.‬‬
‫בוני הייתה נמוכת קומה‪ ,‬עגולת גוף‪ ,‬מודגשת במקומות הנכונים‪ .‬בעלת צמה‬
‫ארוכה שחורה‪-‬שחורה ומבריקה קשורה בסרט אדום‪ ,‬עיניים ירוקות גדולות‪ ,‬מבט‬
‫חם וחודר‪ ,‬אף סולד ומיוחד‪ ,‬קול נעים ומקרב‪ ,‬חיוך רך וצחוק מדבק‪ .‬למען האמת‬
‫איני יודע אם הייתה יפה או מכוערת‪ ,‬אך בעיניי הצטיירה כנערת החלומות‪ .‬רגשות‬
‫חדשים ולא נודעים עטפו אותי כצמרמורת‪ ,‬מבלבלים‪ ,‬מסחררים‪ ,‬נעימים‪ ,‬חמימים‪,‬‬
‫מפחידים‪ ,‬טעמה המתוק‪-‬המר והבלתי‪-‬מוכר של מה שנקרא אהבה ראשונה‪...‬‬
‫הרומן הזה הזרים אדרנלין לפעילותי‪ ,‬ליוזמותיי ולעשייתי‪ .‬השיא היה כשזכינו‬
‫הקנים בבוקרשט‪ .‬התחרויות מדדו גיוס חברים‬
‫בתחרויות שנערכו בין ארבעת ִ‬
‫חדשים‪ ,‬מספר פעולות‪ ,‬התרמות‪ ,‬הופעות בציבור ו‪...‬ספורט‪ ,‬שכלל טורניר כדורעף‬
‫לבנים‪ .‬הופענו למשחק הגמר‪ ,‬אך לרוע המזל אחד השחקנים לא הגיע‪ .‬מה לעשות‪,‬‬
‫מה לעשות‪ ...‬גייסתי את ערכי השוויון של התנועה וניסיתי לשכנע אותם שמותר‬
‫לשתף במשחק גם אישה‪ ,‬ולאחר התייעצויות בדרג גבוה‪ ,‬הסכימו‪ ,‬שיחקנו ו‪...‬‬
‫ניצחנו‪.‬‬
‫בתנועה החל מיון מועמדים כשליחים למקומות שונים בארץ וגם אני ביניהם‪,‬‬
‫אולי בזכות כישוריי ואולי בשל קשריי‪ .‬כך או כך‪ ,‬נשלחתי לסמינר המדריכים הארצי‬
‫שנערך בצפון המדינה‪ .‬מקום מקסים ופסטורלי‪ ,‬בחוות איכרים נטושה שמסביבה‬
‫יערות ונהרות‪ .‬למדנו את תולדות הציונות ומרכסיזם‪ ,‬שוחחנו על הקיבוץ‪ ,‬עקבנו‬
‫אחר מלחמת העצמאות שהתנהלה בארץ ועל העזרה שהושיטו צ'כיה וברית‬
‫המועצות‪ .‬לא פסחנו על ערכי התנועה‪ ,‬על שלושת הלאווים "לא לעשן‪ ,‬לא לשתות‬
‫ולא לקיים יחסי מין"‪ .‬בהתחשב בגילם של חבריי ב"בני העבודה"‪ ,‬ציוויים אלה‬
‫עוררו סימני שאלה‪ ,‬כי לא תמיד מה שנכון לילדים ולנערים צעירים מתאים לבני‬
‫‪ 18‬או ‪.24‬‬
‫במהלך הסמינר ראשי לא היה תמיד בלימודים‪ ,‬אלא בגעגועיי לבוני ובציפייה‬
‫לסיומו ולתחילת מחנה הקיץ הגדול שהיא אמורה להשתתף בו‪.‬‬
‫היום המיוחל הגיע‪ .‬המתנתי לבאים וביניהם ראיתי את חברי הטוב מירצ'ה‪.‬‬
‫תחילה שמחתי‪ ,‬אך לאחר מכן הבנתי ממנו שסיפור הגיל שלי התגלה‪ .‬מאמיקה‪,‬‬
‫שלא הייתה מרוצה מיחסיי עם בוני ולא מהתכנית שאעזוב את הבית‪ ,‬הלכה לראשי‬
‫התנועה בבוקרשט‪ ,‬סיפרה להם את האמת ודרשה שלא אשלח כשליח‪ .‬אף על פי‬
‫שראשי התנועה לא אמרו לי דבר‪ ,‬מרוב בושה‪ ,‬תסכול‪ ,‬מרירות וכעס‪ ,‬בסוף מחנה‬
‫הקיץ‪ ,‬ללא מילים והסברים‪ ,‬הפסקתי את פעילותי בתנועה‪.‬‬
‫כך הסתיים רומן הנעורים שלי‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫נתן לבון‬
‫*‬
‫מול ביתנו מוקמו משרדים של המפלגה הקומוניסטית‪ .‬יום אחד‪ ,‬לאחר פסח‬
‫‪ ,1948‬הגיעו אלינו שוב פקידי המפלגה והחרימו חלק גדול מדירתנו כדי להפעיל שם‬
‫בית ספר לפעילי המפלגה‪ .‬לנו השאירו חדר וחצי‪ ,‬שירותים ומטבח‪.‬‬
‫במצב החדש טאטיקו לא היה יכול להמשיך בעסקי מכירת הרהיטים‪ .‬אמנם‬
‫נשארה דירה אחרת שבה ניהלו אחיי את עסקי הרהיטים‪ ,‬אך גם היא נלקחה לאחר‬
‫זמן קצר‪ .‬בוקר‪-‬בוקר התעוררנו לקולות שירת האינטרנציונל‪ ,‬הוריי זעמו והתרגזו‪,‬‬
‫ונפשי הזדהתה עם שיר כל התקוות‪.‬‬
‫בעת ההיא‪ ,‬כהכנה לעלייה לארץ‪ ,‬מאמיקה התחילה ללמוד תפירת חולצות בסניף‬
‫של "ויצ"ו" ולקחה גם אותי ללמוד‪ .‬היא סברה שעליי לרכוש מקצוע מועיל כדי‬
‫להיות מוכן לקראת הבאות ויחד נפתח מפעל לחולצות‪ ,‬תפירה עלית‪ ,‬בארץ הקודש‪.‬‬
‫הייתי הבן היחיד והמוזר בקורס‪ ,‬בכיתה של נשים קשקשניות שלא תמיד הבנתי‬
‫את דיבוריהן ואת רמזיהן‪ .‬את הקורס סיימתי בהצלחה‪ .‬תפרתי לעצמי‪ ,‬בתפרים‬
‫עקומים‪ ,‬חולצה בצבע קרם בעלת צווארון מעוצב לפי כל הכללים‪ .‬את המתפרה‬
‫המהוללת לא פתחנו מעולם‪ ,‬אולי כי חזינו את המשבר בתעשיית הטקסטיל‪.‬‬
‫לקראת החורף הגיעו שוב פקידי המפלגה והודיעו שעלינו לעזוב גם את מה‬
‫שנשאר מהדירה‪ .‬העמידו לרשותנו משאית ושיכנו אותנו בדירה קטנה בשכונה‬
‫אחרת של העיר‪ .‬מאחר שהדירה לא מצאה חן בעיני מאמיקה‪ ,‬עזבנו ועברנו לגור‬
‫בחדר אחד עם משפחתו של דודי סמי‪ ,‬באותה דירה שבה גרנו בזמנו בעת רעידת‬
‫האדמה ופרעות הפשיסטים ב‪.1941-‬‬
‫הרגשתי כפליט‪ :‬מקום צפוף‪ ,‬שלושה חדרים‪ ,‬אנחנו בחדר אחד‪ ,‬הם באחרים‪,‬‬
‫מטבח ושירותים משותפים‪ .‬בבית שררה אווירה מתוחה ולא נעימה‪ ,‬במיוחד נוכח‬
‫היחסים בין סמי לאשתו‪ .‬ויכוחים ומריבות חוזרות ונשנות‪ ,‬ולתדהמתי גם מכות‬
‫שהחטיף סמי לאשתו לעיני בתם הקטנה והחמודה מאריאנה‪ ,‬בת החמש‪.‬‬
‫לפרנסתנו קיבל טאטיקו רשות מאחיו מילקה לפתוח דוכן למכירת סדקית‬
‫בפתח חנותו‪ .‬באחד הימים השאירו אותי בדוכן‪ ,‬הגיע איש קיטע שביקש לקנות עקב‬
‫מגומי לנעלו‪ .‬אלה באו כמובן בזוגות‪ ,‬אך בהתחשב במצבו אני מכרתי לו רק עקב‬
‫אחד‪ .‬המעשה הזה הפך אותי ללעג ולקלס לשנים ארוכות‪ ,‬כלא‪-‬יוצלח בכלל ובענייני‬
‫עסקים בפרט‪ .‬הסיפור היה חשוב כל כך בעיני מאמיקה‪ ,‬שהוא היה בין הסיפורים‬
‫הראשונים שסיפרה עליי‪.‬‬
‫בחוסר מעש חזרתי לפעילותי בתנועת "הנוער העובד"‪ ,‬שאיחדה את כל תנועות‬
‫הנוער האחרות של התלמידים‪ ,‬העובדים‪ ,‬הסוציאליסטים והקומוניסטים‪ .‬כמו כן‪,‬‬
‫החלטתי גם שעליי לחפש עבודה‪ .‬לאחר כמה שבועות של עמידה בתור‪ ,‬ראיונות‬
‫ושאלות על דעותיי ועל השתייכותי המעמדית‪ ,‬הסכימו להכניסני ל"שדה העבודה"‬
‫והפנו אותי לקואופרטיב לליפוף מנועים‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫זה היה מפעל קטן שהבעלים הקודמים הפכו לקואופרטיב‪ ,‬וכך עקפו את החרמתו‬
‫על ידי המדינה‪ .‬היו שם כמה פועלים ותיקים ומנוסים וכמה מתלמדים וחניכים‪,‬‬
‫כמוני‪ .‬כולם יהודים שרצו ללמוד מקצוע‪ .‬כך הפכתי מזעיר בורגני לפרולטר אמיתי‪.‬‬
‫קיבלתי משכורת שבעיניי נראתה ענקית ולהפתעתי הרבה‪ ,‬מאמיקה לא הסכימה‬
‫שאשתתף בהוצאות המשפחה‪.‬‬
‫מאחר שבקואופרטיב לא היה ועד ולא תא של המפלגה ולא של תנועת הנוער‪,‬‬
‫בתוך כמה שבועות כולם היו מאורגנים ומסודרים‪ ,‬למורת רוחם של המנהלים‪,‬‬
‫ועליי הוטל להיות המשגיח הכללי‪.‬‬
‫בין יתר תפקידיי הציבוריים בקואופרטיב נמניתי גם על מועצת הייצור‪ ,‬שקבעה‬
‫את הנורמות להענקת פרמיות ושכר עידוד‪ .‬האחראי להספקת החומרים היה אחד‬
‫מבני המשפחה של ראשי המפעל שהתעניין יותר בטיפה המרה מאשר בדאגה לחומרי‬
‫הגלם הדרושים לעבודה תקינה‪ .‬בהעדר חומרי גלם‪ ,‬התבטלו העובדים ולא קיבלו‬
‫את הפרמיות שלהם‪ .‬התרעתי בצורה חמורה על תופעה זו ודרשתי לפטר את האיש‪.‬‬
‫בישיבה השתררה דממה ולאחר כמה דקות כל הנוכחים תמכו בהצעתי‪.‬‬
‫למחרת הגיעה מאמיקה למפעל‪ ,‬והתברר שהבעלים קראו לה כדי שהיא תשכנע‬
‫אותי לחזור בי מהצעתי‪ ,‬בטענה שהאיש בעל משפחה‪ ,‬יהודי מסכן‪ ,‬שהבטיח לתקן‬
‫את דרכיו ולעשות את המוטל עליו כראוי‪ .‬לא יכולתי לעמוד מול נימוקים כבדים‬
‫אלה והוא חזר לעבודה‪ .‬מאותו היום הוא או מישהו אחר דאג שלפועלים יהיו‬
‫חומרים לעבודה‪.‬‬
‫ללפף מנועים לא נתנו לי אלא רק לפרום חוטים של מנועים ישנים ולהכינם‬
‫לשיפוץ‪ .‬השתדלתי לעשות את מלאכתי כראוי אבל העדפתי את הפעילות הציבורית‪.‬‬
‫נבחרתי לכל מיני מוסדות אזוריים‪ :‬מוסדות תנועת הנוער‪ ,‬הליגה לידידות עם‬
‫ברית המועצות‪ .‬נשלחתי גם לקורס מדריכי נוער‪ ,‬תפקיד שרציתי מאוד לעשותו‪,‬‬
‫קודם בהתנדבות לאחר מכן בשכר‪ .‬עד היום בביקורי ברומניה אני מראה את‬
‫בניין העיתונות שנבנה כביתו של העיתון "סקנטיה" )‪ ,(Scanteia‬ביטאון המפלגה‬
‫הקומוניסטית‪ ,‬שלקחתי חלק בבנייתו‪ ,‬כחבר בבריגדות של יום ראשון‪.‬‬
‫נוסף על כך גיששתי לגבי אפשרויות לסיים את לימודיי והמתנתי לפתיחת לימודי‬
‫ערב‪ .‬לאט‪-‬לאט השתחררתי מרעיונותיי הציוניים והתחזקה אמונתי שמקומי ויעודי‬
‫להשתתף בבניית הסוציאליזם ברומניה‪ .‬התנהלותי והתנהגותי החדשה‪ ,‬למעט‬
‫העובדה שעבדתי‪ ,‬לא מצאו חן בעיני הוריי‪ ,‬לא בעיני דודי סמי‪ ,‬שאצלו גרנו‪ ,‬וגם לא‬
‫בעיני דודי ג'יון‪ .‬כולם התווכחו איתי ואני התווכחתי עם כולם‪ .‬הם לא יכלו להבין‬
‫איך אני יכול לתמוך במשטר החדש‪ ,‬משטר שזרק אותנו מהבית וכרת את מקור‬
‫פרנסתנו‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫נתן לבון‬
‫טענותיהם היו אולי טענות הגיוניות‪ ,‬אך לא לפי ההיגיון שלי‪ .‬טובת הכלל‪ ,‬טובת‬
‫הפועלים והאיכרים שהיו מנוצלים עד עכשיו‪ ,‬עמדה בעיניי מעל הכול‪ ,‬אפילו מעל‬
‫בשר מבשרי ואני עצמי‪.‬‬
‫האידאלים הנשגבים והמבטיחים‪ ,‬בתוספת תמימות נעורים‪ ,‬התמיכה‪ ,‬העידוד‬
‫והשבחים שקיבלתי מראשי התנועה‪ ,‬חיזקו אצלי את התודעה שמקומי ברומניה‪.‬‬
‫התחלתי אף לחשוב על דרכים להחזיר את אחיי מישראל‪ .‬הוריי חששו מאוד‬
‫שאממש את רצוני‪ ,‬ובמקום להתנגח איתי ניגנו על מיתרי הרגש‪ ,‬קשר משפחתי‪,‬‬
‫הגעגועים לארמנד ולדורל‪ ,‬בנימה זו נכתבו גם המכתבים שקיבלתי מאחיי‪.‬‬
‫בתחילת נובמבר ‪ 1949‬הגיע אישור היציאה מרומניה‪ ,‬ואני קרוע בין שני העולמות‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬בחוסר רצון מוחלט ובהרגשה שהחמצתי את חיי‪ ,‬עליתי עם הוריי לאונייה‬
‫"טרנסילבניה" והפלגתי לפלשתינה‪ ,‬כאשר זיק האור היחיד שלי הוא הפגישה עם‬
‫אחיי‪.‬‬
‫‪ 30‬בדצמבר ‪2006‬‬
‫‪74‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪19‬‬
‫הכתיבה כתרפיה‬
‫בפּלנָק‪ ,‬אך בהמשך‬
‫כתיבת זיכרונותיי החלה באופן מקרי‪ ,‬לאחר ביקור השורשים ֶ‬
‫היא הפכה דרך למימוש מאוויים‪ ,‬שאיפות ורצונות‪ ,‬מענה לצרכיי הנפשיים ונתיב‬
‫להיכרות מחודשת עם עצמי‪ .‬מצאתי בכתיבה כר נוח לפריקת מועקות‪ ,‬להתמודדות‬
‫עם נפילות‪ ,‬פחדים‪ ,‬תסכולים ואכזבות מהעבר הרחוק והקרוב‪ ,‬ולעתים גם מפּרקים‬
‫בעברי הרחוק שהתוודעתי אליהם לאחרונה‪ .‬אלה פרקי עבר צורבים‪ ,‬מכבידים‪,‬‬
‫מטרידים‪ ,‬מטריפים‪ ,‬שאינם נותנים מנוח‪ .‬אין לי ספק שבאותם אירועים מהעבר‬
‫טמונים היסודות של הערכתי העצמית הנמוכה‪ ,‬שלדאבוני גם כעת אינני מוצא את‬
‫הכוחות לתארם‪.‬‬
‫בד בבד‪ ,‬וחשוב מכול‪ ,‬התוודעתי למסכת חיי העשירה והמוצלחת‪ ,‬המקפלת‬
‫בתוכה עשייה חשובה משמעותית ורבגונית‪ ,‬הכוללת מגוון הישגים ברבדים השונים‬
‫של חיי‪ .‬אני יכול להביט אחורה בסיפוק בסקירתי את הישגיי כמקים ומטפח‬
‫משפחה‪ ,‬כהורה‪ ,‬כחבר‪ ,‬כאיש מקצוע וכפעיל ציבור‪.‬‬
‫הכתיבה בספר זה מאפשרת לי‪ ,‬כאמור‪ ,‬היכרות מחודשת עם עצמי‪ ,‬ראייה‬
‫מאוזנת שלי את נתן האמיתי‪ ,‬את קרוביי ואת האנשים בסביבתי‪ .‬היא משלימה‬
‫ומרחיבה חיבוטי חיים רבי שנים‪ ,‬בגדר ניסיון לקיים את המצווה "דע את עצמך"‪.‬‬
‫רק בשנות השבעים לחיי התחלתי לחפש ברצינות וביסודיות את המפתח‬
‫לסתירה התהומית בין ההערכה הכללית כלפיי‪ ,‬שהיא גבוהה וחיובית‪ ,‬לבין ההערכה‬
‫העצמית שלי‪ ,‬שהיא נמוכה וספקנית‪ .‬כקוריוז אני מרשה לעצמי לספר שקיבלתי‬
‫בחיי כמה תעודות הוקרה ופרסים ולא הייתי בטוח שאני באמת ראוי להם‪ .‬רק לפני‬
‫כמה חודשים‪ ,‬כשהוענק לי פרס נוסף‪ ,‬על מפעל חיי כפעיל למען דו‪-‬קיום יהודי–ערבי‬
‫והידברות‪ ,‬הבנתי והרגשתי שהפרס הזה וכל הפרסים הקודמים לו ניתנו לי בזכות;‬
‫בזכות מה שהנני‪ ,‬בעל אינטואיציה חדה‪ ,‬חושים ויכולות ארגוניות‪ ,‬כריזמה וכושר‬
‫מנהיגות‪ ,‬תעוזה‪ ,‬אנרגיות ורצון לחדש‪ .‬לא פחות מזה‪ ,‬בזכות נתן האדם‪ ,‬בן זוג‬
‫שהוא שותף נאמן ואוהב‪ ,‬אב וסב בלי חשבון וגבולות‪ ,‬ידיד‪ ,‬קשוב ורגיש לצורכי‬
‫הזולת‪ ,‬עמית‪ ,‬איש מקצוע‪ ,‬מעורב בענייני חברה וציבור‪ ,‬יוזם ומחדש‪.‬‬
‫טיולי השורשים שערכתי בהרכבים שונים של משפחתי הרחבה היו למעשה‬
‫התחלה של מסע ממושך אל ימי ילדותי; מסע שכמעט הושלם בעת אשפוזי הממושך‬
‫לאחר ניתוח המעקפים המסוכן והקשה שעברתי באוקטובר ‪.2004‬‬
‫‪75‬‬
‫נתן לבון‬
‫בבית החולים‪ ,‬בין רגעי התרדמת‪ ,‬השפיות‪ ,‬החלומות וההזיות‪ ,‬מצאתי את‬
‫עצמי‪ ,‬מצאתי את נתן הנכון והנבון שהישגיו מגמדים את כישלונותיו ומותר לו‬
‫להיות גאה במסכת חייו‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אז המסע כמעט הושלם‪ ,‬אבל גם לאחר מכן החיים המשיכו להפתיעני‬
‫ולאו דווקא לטובה‪ :‬גיליתי מעשים לא נודעים ולא נעימים מן העבר‪ .‬סימני שאלה‬
‫ותהיות מעסיקים אותי יום‪-‬יום ואינני מסוגל לעכל אותם‪ .‬נראה שגם בהתמודדות‬
‫החדשה הזאת כתיבת זיכרונותיי משמשת לי תרפיה‪.‬‬
‫כתיבת דפים אלה היא המשך ל‪ 33-‬ימי שהותי בבית החולים "שערי צדק"‪ ,‬ימים‬
‫שמלבד היותם נס להצלת חיי‪ ,‬היו מנוף להצלת נפשי‪ .‬לבי הראה סימני עייפות עוד‬
‫בשנת ‪ ,1992‬כשעברתי את הצנתור הראשון‪ ,‬ולאחריו המשכתי בטיפול תרופתי‬
‫ובבדיקות תקופתיות‪ .‬חמש שנים לאחר מכן הטקס חזר על עצמו‪ ,‬הפעם בתוספת‬
‫בלון וסטנד‪.‬‬
‫בבדיקות שעברתי ב‪ 2003-‬המליצו הרופאים על צנתור נוסף עם סבירות גבוהה‬
‫לניתוח מעקפים‪ ,‬אבל בהתחשב בעובדה שעיני השמאלית עיוורת והניתוח היה עלול‬
‫לסכן את הראייה שנותרה בעיני הימנית‪ ,‬החלטנו שכל עוד מצבי יציב פחות או‬
‫יותר‪ ,‬לא אנותח‪.‬‬
‫יום חמישי‪ 30 ,‬באוקטובר ‪ ,2004‬ערב סוכות‪ .‬מהבוקר הרגשתי לא טוב‪ ,‬תעוקות‬
‫החזה הלכו וחזרו וכל התרופות שבלעתי לא עזרו‪ .‬אף שהיה לי ברור שמקומי בבית‬
‫חולים‪ ,‬השליתי את עצמי שאפשר לדחות את האשפוז‪ .‬תירצתי זאת בנימוק הפשוט‬
‫)והלא‪-‬רציונלי( שבתי אלה שהתה אותו זמן בטורקיה‪ ,‬וכך גם הרופאה הקרדיולוגית‬
‫שלי‪ .‬שתיהן היו אמורות לחזור ביום ראשון והיה לי חשוב להמתין להן‪.‬‬
‫מצבי הלך והחמיר ובשיחות טלפון עם בני אורן ועם אחייני אילן‪ ,‬שהצטרפו‬
‫לדעתה של מרים‪ ,‬שוכנעתי ללכת לבית חולים‪ .‬הכאבים גברו מאוד ובאין ברירה‬
‫ביקשתי ממרים להסיעני לחדר המיון של "שערי צדק" והיא עשתה זאת ברצון‬
‫כשאבן נגולה מלבה‪ .‬שם סירבתי להיעזר בכיסא גלגלים ועשיתי בעצמי את כל‬
‫הליכי הקבלה‪ .‬בדיקות לחץ הדם וה‪-‬א‪.‬ק‪.‬ג‪ .‬היו תקינות‪ ,‬אך מאחר שהכאבים בחזה‬
‫וביד שמאל התחזקו‪ ,‬העבירו אותי מיד למחלקה הקרדיולוגית‪.‬‬
‫מנקודה זו כל זיכרונותיי נעים בציר שבין הכרה להזיות‪ ,‬בין חלומות ורודים‬
‫לסיוטים מפחידים‪ ,‬בין היכולת להבחין בדקויות המציאות לבין הפלגה למחוזות‬
‫הדמיון‪ .‬ילדותי חזרה אליי בהילוך חוזר‪ ,‬כמו בסרטי צ'רלי צ'פלין‪ ,‬שאותם נהגתי‬
‫להקרין פעם ודמותו ליוותה אותי בחלומותיי‪.‬‬
‫שעה קלה לאחר שאושפזתי ביקשתי ללכת לשירותים‪ ,‬ושוב סירבתי לקבל‬
‫עזרה‪ .‬שם‪ ,‬בשירותים‪ ,‬נפלתי‪ ,‬קמתי‪ ,‬חזרתי למיטה וקיבלתי התקף חריף של חוסר‬
‫נשימה‪ ,‬צעקתי והתעצבנתי על שלא עוזרים לי‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כעבור זמן‪-‬מה )שבדיעבד התברר שזה היה למחרת בבוקר( פקחתי את עיניי‪.‬‬
‫לידי עומד אורן‪ ,‬נכדתי הגדולה כרמל אוחזת בידי‪ ,‬וברקע אני שומע את אחותה‬
‫יעל משתובבת עם שכניי לחדר‪ .‬אומרים לי שעוד מעט יצנתרו אותי ומבקשים את‬
‫חתימתי‪ .‬אני מהסס‪ ,‬נרתע‪ ,‬אך נכנעתי לחיוכו המרגיע והמדרבן של אורן‪ ,‬חתמתי‪.‬‬
‫בד בבד הצעתי לאורן שינצל את הזמן עד הצנתור וילך להחליף את השעון שקנינו‬
‫לו ליום הולדתו‪.‬‬
‫למזלי‪ ,‬בהשפעת התרופות‪ ,‬שוב נפלה עליי תרדמה עמוקה‪ .‬כשהתעוררתי אלה‬
‫הייתה על קו הטלפון‪ ,‬ומרוב התרגשות פרצתי בבכי מר‪ ,‬קולני ובלתי נשלט‪ .‬יכולתי‬
‫רק לומר לה שתבוא מיד‪ ,‬מיד‪ .‬אחר כך מרים סיפרה לי שהמשכתי לבכות זמן רב‬
‫ודרשתי בתקיפות היסטרית לראות את אלה‪.‬‬
‫לימים התברר ששיחת הטלפון הייתה מקרית לחלוטין‪ .‬אלה התקשרה משדה‬
‫התעופה באיסטנבול כדי לנצל את יתרת כרטיס החיוג שלה‪ .‬היא לא ידעה כלל על‬
‫מצבי‪ .‬ועוד פרט מעניין על המקריות כביכול באותם ימים‪ :‬אלה החליטה לפתוח את‬
‫המכתב שנתתי לה לפני הנסיעה‪ ,‬והתעודדה למקרא מילות הסיום שלו‪..." :‬אני כבר‬
‫מתגעגע לגעגוע הבא"‪ .‬מזה היא הבינה שאני אבריא‪.‬‬
‫מרים עוד הספיקה להיוועץ בי אם להיענות לבקשת הרופא שהצנתור ייעשה‬
‫במסגרת הביטוח המושלם‪.‬‬
‫קול נעים ומוכר העיר אותי וביקש ממני לפקוח את עיניי‪ .‬אורן ואלה לידי‪,‬‬
‫מראים לי אצבע אחת ולאחר מכן שתיים‪ ,‬בוחנים את ראייתי ושמחים על התוצאה‪:‬‬
‫אבא רואה! זיהיתי אותם‪ ,‬אך הם נראו לי כשני בודהות מזהב‪ ,‬מקרינים אור וחום‪,‬‬
‫שבאו לשמור עליי‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬אורן ואלה שמרו עליי באהבה אין קץ ובמעשים‪ ,‬במסירות ובמאמצים ללא‬
‫גבול וחשבון‪ ,‬הם השתדלו למלא את כל משאלותיי וגחמותיי‪.‬‬
‫הייתי מורדם במשך ‪ 12‬ימים ולילות‪ ,‬שבהם קשה לדעת אם חלמתי או לא‪ ,‬אך‬
‫שני הבודהות היקרים שלי‪ ,‬אורן ואלה‪ ,‬מרים וחברים טובים אחרים שמרו עליי‪.‬‬
‫ביוזמתה של אלה חגגו לי את יום הולדתי ה‪ .72-‬בלונים צבעוניים התעופפו בחדר‬
‫הטיפול הנמרץ‪ ,‬ועוגות חולקו לצוות ולכל החפצים והמסוגלים לאכול‪.‬‬
‫באותם ימים אינני יודע מי סבל יותר‪ :‬אני‪ ,‬החולה המורדם בסכנת חיים‪ ,‬או‬
‫ילדיי המקסימים‪ ,‬מרים וקרוביי הנאמנים‪ ,‬ששהו לידי במתח‪ ,‬בחרדה ובחוסר‬
‫ודאות לגורלי‪.‬‬
‫לאחר שהתעוררתי אורן ישב לידי וסיפר לי על הניתוח‪ ,‬מה פתחו ומה תפרו‪,‬‬
‫על הרופא המנתח המופלא‪ ,‬המסור והנועז שהשגיח עליי בשעות הקריטיות‪ .‬בלילה‬
‫שלאחר הניתוח צלצל לאורן בשעות המאוחרות לעדכן אותו על מצבי ולהכינו‬
‫לאפשרות שהניתוח לא הועיל‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫נתן לבון‬
‫הייתי מודע לכך שאני נמצא בבית חולים‪ ,‬אך לא לעובדה שהייתי מרותק‬
‫למיטה מחובר לכל מיני מכשירים וצינורות ושאף קשרו את ידיי ואת רגליי כדי‬
‫שלא אשתולל ואפגע בעצמי‪.‬‬
‫באותם ימים טענתי שאני מאושפז בשלוחה של "שערי צדק" ב‪ ...‬ירוחם ודרשתי‬
‫בתוקף שיעבירו אותי לירושלים‪ .‬בסודי סודות סיפרתי לאורן שיש בסביבה כמה‬
‫אנשים שרוצים להתנקש בחיי בשל התנגדותי שבירוחם תהיה שלוחה של שערי‬
‫צדק‪ .‬בהזיה זו אני מתבייש עד היום‪ ,‬ואיני מבין כיצד יכולתי לחשוב שבין הנפשות‬
‫הזוממות להתנכל בי היו חברים טובים שלי‪ .‬כמו כן‪ ,‬דמיינתי לעצמי שוועד בית‬
‫החולים מארגן את הסידורים החדשים במקום ודרשתי לצרפני כנציג החולים‪ .‬הם‬
‫שיחקו את המשחק ונענו לבקשתי‪.‬‬
‫באחד הלילות‪ ,‬בהיותי כביכול בבית החולים בירוחם‪ ,‬ביקשתי מהאחות לקשר‬
‫אותי עם מרים אשתי‪ .‬היא סירבה בטענה שהשעה מאוחרת ולא מעירים מהשינה‪,‬‬
‫ואני בהזיותיי אומר לה שזה לא נורא‪ ,‬כי מרים בלאו הכי קמה בלילות ועובדת‬
‫)טענה נכונה כשלעצמה(‪ .‬המשכתי לנדנד לאחות והיא שוב דחתה אותי בתירוץ שאין‬
‫לה טלפון‪ .‬שאלתי אותה‪ :‬מה לגבי הטלפון הנייד שלידך? לבסוף היא שלפה את‬
‫נימוק המחץ שאינה יודעת את מספר הטלפון‪ ,‬אבל אני‪ ,‬ללא כל היסוס‪ ,‬הכתבתי‬
‫לה את המספר‪ .‬בשעת בוקר מוקדמת דיברתי עם מרים ואמרתי לה שאני מתגעגע‬
‫אליה‪.‬‬
‫המחשבה שאני כביכול בירוחם ולא בירושלים הציקה לי ללא הרף ובכל שיחה‬
‫ביקשתי‪ ,‬התחננתי‪ ,‬דרשתי‪ ,‬צעקתי והתחנפתי שיעבירו אותי לירושלים‪ ,‬נוקב‬
‫בשמות של חברות תעופה ובמחירים ודרשתי מהם שלא יתקמצנו‪.‬‬
‫אורן ואלה‪ ,‬יחד עם הרופא המטפל‪ ,‬ביימו למעני מערכון ובו סיפרה לי על‬
‫ה"תכנית" להעבירני לירושלים‪ .‬היא שאלה אותי אם אני מאמין לה ואני עניתי‬
‫בגילוי לב שלא‪.‬‬
‫ "למה?" היא שאלה מופתעת‪.‬‬‫ "כי עלייך אפשר לעבוד"‪ ,‬השבתי לה תשובה הגיונית ונכונה בהחלט‪.‬‬‫ "ולאורן אתה מאמין?"‬‫ "כן"‪.‬‬‫אורן בא אליי ודיווח שהגיע להסדר עם הרופא שבחצות הליל יגיע מסוק להעבירני‬
‫לירושלים‪ .‬אלה באה להיות אתי כדי להמתין לבואו של המסוק‪ ,‬ואחרי המתנה‬
‫ארוכה נשמע רעש המנוע בליווי צליל של נחיתה‪ .‬בעודי דרוך להמראה שאלתי את‬
‫אלה מדוע אף אחד לא בא להעלותני למסוק‪ ,‬והיא ענתה שהטייסים אוכלים‪...‬‬
‫סוף‪-‬סוף הגעתי לשערי צדק בירושלים‪ .‬במחלקה שררו המולה ושמחה רבה‪,‬‬
‫וכולם ציינו את האירוע בעריכת נשף בסגנון איטלקי‪ ,‬לבושים בהתאם והמוזיקה‬
‫‪78‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מנגנת נעימות ערבות לאוזן‪ .‬כיבוד כיד המלך‪ ,‬אבל אני לא נוגע בו )כי ידיי‬
‫קשורות(‪.‬‬
‫באווירה עליזה ומיוחדת זו צריכים להתחיל סדרת טיפולים מיוחדים שבהם‬
‫משתתפים שני בני הזוג ואני מודאג מכך שמרים טרם הגיעה‪ .‬הרופאים הרגיעו אותי‬
‫והודיעו שהם טלפנו אליה ושהיא בדרך‪ ...‬הייתי מרוצה שהגעתי לירושלים וכעת‬
‫יטפלו בי כראוי‪.‬‬
‫בלילות נוספים של נים לא נים נערכו עוד כמה נשפים ומסיבות שהבולט בהם‬
‫היה נשף וינאי לצלילי מוזיקה של מוצרט ושטראוס‪ .‬כשהתעוררתי תהיתי כיצד‬
‫במקום שבו חולים קשים הזקוקים למנוחה ושקט עורכים כל לילה חינגה אחרת‪.‬‬
‫בין החלומות ו‪/‬או ההזיות שפקדו אותי היה סיפור נוסף‪ :‬אני נמצא עם אנשים‬
‫אחרים בלב הים ואנחנו רכובים על גלגלי הצלה‪ .‬פתאום מגיעה ספינה להצילנו‪.‬‬
‫כולם עולים אבל אני בחוליי חסר כוח לטפס על סולם החבלים ואיש אינו מושיט‬
‫לי יד‪ .‬אני צועק ומתחנן אך הם ממשיכים להתעלם ממני‪ ...‬אני משתדל‪ ,‬מתאמץ‬
‫ובכוחותיי האחרונים מצליח לעלות לספינה‪.‬‬
‫היה זה חלום מוזר כי במציאות עליתי לספינת החיים בעזרת אנשים רבים‬
‫וטובים‪ :‬דוקטור מרין המנתח‪ ,‬בני משפחתי המצומצמת והרחבה‪ ,‬כל צוות המחלקה‬
‫– מפועל הניקיון ועד לרופא הראשי‪ ,‬וחבריי הטובים‪.‬‬
‫כולם עודדו אותי תמיד‪ ,‬חיזקו את רוח עמידתי‪ ,‬המריצו את מאבקי ואת רצוני‬
‫לחזור למרתק מכול – לחיי השגרה‪ .‬חיים שלעתים מפתיעים ולעתים ידועים מראש‪.‬‬
‫שגרה שבזכותה אני כותב שורות אלו‪.‬‬
‫כתיבה כתרפיה‪.‬‬
‫‪ 27‬בינואר ‪2007‬‬
‫‪79‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪20‬‬
‫בדרך לפלשתינה‬
‫לאחר האתנחתא שעשיתי בפרק הקודם‪ ,‬אני חוזר לרצף סיפור זיכרונותיי‪.‬‬
‫נפרדתי מרומניה‪ ,‬ארץ הולדתי‪ ,‬שבה התוודעתי אל העולם‪ ,‬רכשתי מושגים ראשונים‬
‫של ידע והתמצאות באורחות אנוש‪ ,‬וחוויתי את ילדותי ואת נעוריי המוקדמים‪ .‬אני‬
‫מפליג לארץ לא נודעת‪ ,‬למחוזות אבות לא מוכרים‪ ,‬אבות עמי‪ ,‬לפגוש פנים אל פנים‬
‫שרידי היסטוריה שעליה למדתי בבית הספר הספרדי‪ ,‬ולהעמיד במבחן העובדות את‬
‫מה ששמעתי בתנועת הנוער‪ ,‬על המעשים המופלאים של העם היהודי המתחדש‪ .‬כל‬
‫זאת ברגשות מעורבים של החמצה ותקווה‪ ,‬בהיסוסים‪ ,‬ספקות וחששות בלב‪ ,‬תוך‬
‫רקימת תכניות להצליח לעבוד כעיתונאי בעיתון של המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬הכתוב‬
‫ברומנית‪.‬‬
‫ביום ‪ 9‬בנובמבר ‪ 1949‬הגעתי ברכבת‪ ,‬עם הוריי‪ ,‬לנמל קונסטנצה )‪,(Constanta‬‬
‫שבה המתינה לנו אוניית הדגל של רומניה‪" ,‬טרנסילבניה"‪ ,‬שנבנתה בסוף שנות‬
‫השלושים בידי המלך קרול השני )שבה הייתה סוויטה רבת חדרים ופאר עבור המלך‬
‫ופמלייתו(‪ .‬אונייה זו הייתה עתידה להוביל לישראל‪ ,‬עוד שנים רבות‪ ,‬את רוב יהודי‬
‫רומניה‪.‬‬
‫ניצלתי את הזמן הקצר שנותר עד להפלגה כדי לערוך סיור בקונסטנצה‬
‫ולהצטייד בצרור של עיתונים‪ .‬העיר הייתה גשומה‪ ,‬עצובה ומפויחת‪ ,‬וריח של נפט‬
‫עמד באוויר‪ .‬עברתי דרך שוק שומם ובו סחורה דלה‪ .‬פגשתי כמה מנקות רחוב עם‬
‫מטאטאים מאולתרים מקש‪ .‬פועלות ניקיון אלו היו גאוות המשטר החדש ותוארו‬
‫כסמל לשוויון זכויות האישה‪ .‬סמל עלוב‪ ,‬אך במבט לאחור אפשר למחול עליו לאור‬
‫הכמות האדירה של הרופאות והמהנדסות שצמחו לאחר מכן‪.‬‬
‫הדבר העליז היחיד היה המוזיקה שבקעה מרמקולים בכל הצמתים בעיר‪,‬‬
‫מלווה בסיסמאות שהבטיחו שפעם יהיה טוב‪ .‬בתום הסיור החפוז והלא‪-‬מרנין‪,‬‬
‫התנחמתי בקניית עיתונים ושבועונים מכל הסוגים והתחומים‪ :‬יומיים‪ ,‬ספרותיים‪,‬‬
‫נוער ובעיקר את השבועון ההומוריסטי האהוב עליי ביותר‪") Urzica‬הסרפד"( ואת‬
‫‪") Contenporanul‬העת הזאת"(‪ ,‬שעסק בסיפורת‪ ,‬בהגות‪ ,‬באמנות ובפילוסופיה‪.‬‬
‫*‬
‫לקונסטנצה חזרתי לאחר ‪ 52‬שנים‪ ,‬עם מרים‪ .‬הגענו אליה מבוקרשט ומיהרנו‬
‫לחזור כי לא היה מה לעשות בה‪ .‬נהנינו ממראה הים השחור‪ ,‬מבניין הקזינו המפואר‬
‫והמרשים שעמד בציפייה לשיקומו‪ ,‬ממוזיאון לארכאולוגיה ימית ובו מעט מוצגים‬
‫‪80‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫וממסגד בודד של הקהילה הטורקית המקומית‪ .‬חוץ מהים לא זכרתי דבר מאותו‬
‫סיור קצר בעיר שלפני העלייה לארץ‪.‬‬
‫*‬
‫המוני אנשים עלו לאונייה‪ ,‬רוב התאים היו סגורים וכולם רצו לתפוס דרגשים‬
‫בירכתיים‪ .‬הצלחתי לשמור מקום למאמיקה‪ ,‬ולידה – למזוודותינו‪ .‬עבור טאטיקו‬
‫הגרלתי כיסא נוח על הסיפון והייתי חופשי לחפש את מקומי בין האנשים‬
‫והחפצים‪.‬‬
‫האונייה הרימה עוגן ויצאנו לדרך‪ .‬מזג האוויר היה אפרורי‪ ,‬ערפל מכל עבר‪,‬‬
‫ובעיקר בתוכי פנימה‪ .‬ההפלגה והים הפתוח‪ ,‬שלראשונה ראיתיו‪ ,‬לא עשו עליי כל‬
‫רושם‪ :‬ים שחור גלי ומפחיד‪ ,‬וגם מה שמצפה מעבר לים העלה בי חששות‪.‬‬
‫התחברתי לחבורה של צעירים‪ ,‬רובם מבוגרים ממני‪ ,‬והתחלנו לנהל ויכוחים‬
‫אידאולוגיים ערים על רקע המלחמה הקרה שאיימה להפוך למלחמה של ממש‪.‬‬
‫חברי הקבוצה התחלקו לתומכי "השומר הצעיר" מצד אחד ולחסידי המפלגה‬
‫הקומוניסטית מצד שני‪ .‬נשמעו טענות קשות נגד המלווה שממשלת ישראל קיבלה‬
‫מאמריקה‪ :‬היכן הלויאליות והכרת התודה לברית המועצות‪ ,‬שהכירה ראשונה‬
‫בהקמת המדינה‪ ,‬ולצ'כיה‪ ,‬שהושיטה עזרה בנשק ובמתנדבים למרות האמברגו‬
‫האמריקני? לצד המחלוקות הקבוצה כולה הגיעה למסקנה שבישראל הכרחי שיתוף‬
‫פעולה בין שתי המפלגות למען המטרה החשובה‪ :‬שישראל תהפוך לרפובליקה‬
‫עממית‪ .‬עוד אני זוכר שבצד כל המהומה‪ ,‬זוג צעיר‪ ,‬יפה ומוזר קרא מספרי לנין‬
‫ומשירי מאיאקובסק‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬עם שחר‪ ,‬לאור זריחת השמש המדהימה ביופייה‪ ,‬עברנו את מיצרי‬
‫הבוספורוס האגדתיים‪ ,‬מעבר המים המפריד בין שתי היבשות אסיה ואירופה‪ .‬נוף‬
‫בלתי רגיל‪ ,‬בתי איסטנבול ומסגדיה משני צדי הגשר החוצה את הים ושלל האוניות‬
‫והסירות שמסביב‪ .‬שלל צבעים וריחות רחוקים‪ ,‬כל אלה שימחו את לבי ונסכו‬
‫טיפות של תקווה ברוחי‪.‬‬
‫אינני יודע אם נתנו אוכל באונייה או שהבאנו צידה מהבית‪ ,‬אך אם אכלנו משהו‬
‫הצטערנו על כל ביס‪ ,‬כי מחלת הים עשתה בי ובמאמיקה שמות‪ .‬אחד מהתקפי‬
‫ההקאות הלם בי כשגיליתי לשמחתי את הסוויטה המלכותית של המלך וגנזה מיד‬
‫את תכניותיי לבלות בה את הלילה‪...‬‬
‫חופי הארץ נראו באופק‪ ,‬קווי המתאר של חיפה והר הכרמל חייכו אלינו‪.‬‬
‫התקרבנו לנמל‪ ,‬ואוניות רבות שטו סביבנו‪ .‬הנוער התרכז בקדמת הסיפון‪ ,‬נשמעה‬
‫צפירה ארוכה של ברכת שלום מהאונייה שלנו‪ ,‬וצפירות רבות ענו לה "ברוכים‬
‫הבאים"‪ ,‬ופתאום‪ ,‬ללא כל הכנה או תכנית מוקדמת‪ ,‬כל בני הנוער פרצו בשירה‬
‫אדירה של‪"...‬האינטרנציונל" בליווי מפוחית‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫נתן לבון‬
‫על החוף ראינו את ארמנד ואת דורל‪ .‬נפנופי ידיים‪ ,‬מילות ברכה ודמעות בקצה‬
‫העין‪ .‬הבחנתי שדורל לובש מדים ונמלאתי גאווה‪ :‬יש לי אח חייל‪ .‬לרגע השתעשעתי‬
‫ברעיון שאולי אצהיר שאני מבוגר בשנה ויגייסו גם אותי‪ ,‬אך הרעיון נמוג מהר כפי‬
‫שנוצר‪.‬‬
‫‪ 13‬בנובמבר וחום אימים‪ ,‬שרידי חמסין‪ ,‬חמסין שעוד נחווה שנים רבות לאחר‬
‫מכן‪ .‬אנחנו היינו לבושים במעילי חורף כבדים‪ ,‬ואילו הם בחולצות קצרות‪ .‬שיעור‬
‫ראשון בנפלאות הארץ ובתהפוכותיה‪.‬‬
‫ירדנו מהאונייה ועוד לפני שהספקתי להגיד מילת ברכה לאחיי‪ ,‬מצאתי את עצמי‬
‫בתוך הנגר ענק כשאבקה לבנה מפוזרת עליי מכל עבר‪ ,‬הדי‪-‬די‪-‬טי המפורסם‪ .‬כל כך‬
‫מפורסם‪ ,‬עד ששימש נושא מרכזי לסיג ושיח בכמה מערכות בחירות‪.‬‬
‫עלינו לאוטובוס‪ ,‬כשאני מנסה להפגין את יכולתי לקרוא את השלטים בעברית‪.‬‬
‫חלפנו בכמה כבישים ורחובות והגענו ל"שער העלייה"‪ ,‬מחנה לקליטת עולים‬
‫במבואות חיפה‪.‬‬
‫כעת ברור לי שאני בפלשתינה‪ ,‬היא מדינת ישראל‪ ,‬מדינתי‪ ,‬עם כל סימני השאלה‬
‫והתהיות ההולכים ומתרבים‪.‬‬
‫‪ 3‬בפברואר ‪2007‬‬
‫‪82‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪21‬‬
‫שער העלייה‬
‫"את הסיפור הזה מתחילים מהסוף‪.‬‬
‫אונייה עם נוסעים הגיעה לחוף‬
‫אנשים עייפים בארץ חדשה‬
‫‪1‬‬
‫עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה‪".‬‬
‫"שער העלייה" היה מרכז הקליטה של חלק ניכר מהעולים שהגיעו ארצה מאז‬
‫הקמת המדינה ושנים רבות לאחר מכן‪ .‬כל עולה שהה במקום כמה ימים או שבועות‪.‬‬
‫כאן עבר רישומים פורמליים ובדיקות רפואיות‪ ,‬וקיבל כרטיס עולה שלעתים היה‬
‫ָתן‪ ,‬דבר שלאחר שנים הקשה עליי‬
‫בעברות שמו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הפכתי מנִ יקוֹ לנ ָ‬
‫כרוך גם ִ‬
‫מאוד לקבל שוב את האזרחות הרומנית‪.‬‬
‫ב"שער העלייה" רשמו את העולים ללשכת העבודה ונתנו לכל אחד מהם‬
‫פנקס אדום שהעיד על חברותו בהסתדרות הכללית ובקופת החולים‪ .‬נוסף על כך‬
‫העניקו לו קצבה קטנה‪ ,‬דמי כיס של כמה לירות‪ ,‬מטבעות כסף של המנדט הבריטי‪,‬‬
‫שהמפורסם בהם הוא חצי הגרוש עם החור‪ .‬חצי הגרוש הזה הספיק לקניית חפיסת‬
‫שוקולד "עלית" ‪ 50‬גרם‪ ,‬עם הפרה המפורסמת שעד היום מסרבת להזדקן וקורצת‬
‫בחן לילדי המאה ה‪.21-‬‬
‫עוד מוסד חשוב שהיה ממוקם במרכז הקליטה הוא ה"קיוסק"‪ ,‬שבו קנו יחידי‬
‫הסגולה שהביאו עמם כסף מחו"ל גזוז אדום או מיץ תפוזים טבעי‪ .‬את המיץ סחטו‬
‫במסחטת הברזל הירוקה‪ ,‬שגם היא היוותה סמל מסחרי של התקופה‪ .‬כן היו גם‬
‫כאלה בעלי ממון שקנו את גולת הכותרת "הפלאפל" המפתה‪ ,‬הריחני והמסתורי‪,‬‬
‫שלי לקח כמה חודשים טובים עד שטעמתיו לראשונה‪.‬‬
‫בפּחוֹנים )חדרונים‬
‫העולים שוכנו באוהלים שנקראו ָבּדוֹנים )כי היו עשויים מבד(‪ָ ,‬‬
‫מפח( ובכמה צריפים שנותרו במקום מתקופת המנדט ושימשו קסרקטין לחיילי הוד‬
‫מלכותה‪ .‬השירותים היו בחוץ‪ ,‬בתי שימוש בסגנון טורקי אמיתי‪ ,‬והיו ברזיות וכמה‬
‫מקלחות שעמדו לרשות הכלל‪.‬‬
‫למזלנו לנו הקצו חדר במבנה אבן‪ ,‬למה? כי לנו הייתה פרוטקציה! אחיין של‬
‫טאטיקו‪ ,‬פּוּיוּ )‪ ,(Puiu‬שהיה לו בארץ ותק של חמש שנים תמימות ושלמות‪ ,‬עבד‬
‫כנוטר במחנה וסידר לנו את המקום הזה‪ ,‬שבו גרנו יותר מחודש ימים‪.‬‬
‫‪ 1‬ארבע השורות הראשונות הפותחות את השיר "שרליה" שכתבה ושרה חוה אלברשטיין‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫נתן לבון‬
‫כך למדתי מושגים חשובים‪ ,‬לאו דווקא בעברית‪ ,‬באורחות החיים של המדינה‬
‫הצעירה‪" :‬פרוטקציה" ו"וותיק"‪ .‬מושגים אלה השתרשו‪ ,‬השתמרו‪ ,‬השתבחו‬
‫והשתכללו עם הזמן‪ ,‬וחשיבותם עדיין תקפה בימים אלה‪.‬‬
‫במחנה היו גם משרדים של המפלגות השונות "מפאי"‪" ,‬מפ"ם" ו"המזרחי"‪,‬‬
‫ואני חיפשתי את זו של המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬שכמובן לא נמצא‪ .‬אחד ממכריי‬
‫חיפש סניף של "חרות"‪ ,‬אך גם ניסיונו היה לשווא‪ .‬לא חלף זמן רב עד שלמדתי את‬
‫יסודות הדמוקרטיה הישראלית לפי משנתו של בן‪-‬גוריון‪ ,‬שגרס שהכול לגיטימי חוץ‬
‫מחרות ומק"י‪.‬‬
‫בתקופה שבלשכת העבודה שלטו נציגי המפלגות‪ ,‬ומקומות העבודה המעטים‬
‫חולקו לרוב על פי מפתח מפלגתי‪ ,‬משמעות המדיניות "חוץ מחרות ומק"י" הייתה‬
‫שמחברי מק"י וחרות שללו מקור פרנסה‪.‬‬
‫היו במחנה גם נציגי התנועות הקיבוציות שניסו לעשות נפשות בקרב הצעירים‪,‬‬
‫וכמעט שכנעו גם אותי‪ .‬בערב הבטחתי אך עד הבוקר התחרטתי‪ ,‬וטוב שכך‪ ,‬כי‬
‫ממילא היו זורקים אותי לאחר זמן‪-‬מה בשל השקפותיי הפוליטיות‪.‬‬
‫התופעה המרשימה והמרטיטה ביותר הייתה הגיבוב האנושי של המוני העולים‬
‫במקום‪ :‬הודים בתלבושות ססגוניות; תימנים בעלי פאות מסולסלות; נשים עטופות‬
‫סארי צבעוני; צעירות מארצות המגרב עם שמלות ארוכות שחורות עם רקמות‬
‫מאירות עיניים; גברים לבושים גלביות לבנות וענודים עדיים בכל חלקי גופם‪ ,‬כולל‬
‫באף ובפה; שפות‪ ,‬ניבים‪ ,‬צלילים‪ ,‬מנגינות‪ ,‬ריקודים ותפילות ולפעמים גם צעקות‪,‬‬
‫מריבות ומכות; מראות וריחות בלתי‪-‬מוכרים של אוכל שהתערבבו זה בזה‪ ,‬חלקם‬
‫מגרים וחלקם דוחים‪.‬‬
‫האוהלים והאנשים הצבעוניים הללו נדמו בעיניי כלהקות של קרקסים שונים‬
‫שעוד מעט יתחילו בהצגה הגדולה וה"כוכבים" רק ממתינים למתיחת החבלים‬
‫והטרפזים‪ .‬הקרקס הזה נקרא בשפה מליצית "קיבוץ גלויות" או "כור היתוך" של‬
‫החברה הישראלית‪.‬‬
‫ה"קרקס" המרהיב ועוצר הנשימה הזה הפך לעצוב ומעורר רחמים בימי הגשם‬
‫והרוחות שבאו לאחר החמסין‪ .‬האוהלים עפו לכל עבר והעולים החדשים‪ ,‬זקנים‬
‫ועוללים בני יום‪ ,‬נשארו חשופים ללא מיטות או מקום להסתתר מזעמו של מזג‬
‫האוויר וציודם הדל נרטב‪ .‬ימים רבים חלפו עד שהביאו להם אוהלים אחרים וגם‬
‫שהכו בהם ללא רחם‪ .‬לזה‬
‫אלה לא עמדו בפרץ הסופות העזות‪ ,‬הקור והרטיבות‪ִ ,‬‬
‫קוראים בספרי ההיסטוריה "חבלי קליטה"‪.‬‬
‫אנחנו אמנם קיבלנו חדר עם מיטה ומזרן‪ ,‬ואפילו מקלחת עם מים קרים‬
‫ושירותים צמודים‪ ,‬אך אחי ארמנד‪ ,‬חייל משוחרר‪ ,‬היה חסר כתובת‪ ,‬חדר‪ ,‬פינה‬
‫או מיטה פרטית משלו‪ .‬גם דורל‪ ,‬שהיה עדיין חייל‪ ,‬כתובתו היחידה הייתה תיבת‬
‫הדואר הצבאית שלו‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ציר ָלה )‪ ,(Tirla‬דודנית מדרגה‬
‫למזלם‪ ,‬ובמידה מסוימת גם למזלנו‪ ,‬הייתה קיימת ְ‬
‫לבּוּמה )‪ ,(Buma‬צלם ובעל חנות‬
‫ָ‬
‫שנייה‪ ,‬נשמה טובה ואישיות חמה‪ ,‬שהייתה נשואה‬
‫ברחוב יפו בחיפה‪ .‬הם קיבלו דירה ברחוב סטנטון‪ ,‬שהייתה שייכת לאחת המשפחות‬
‫הערביות שברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות‪ .‬בני הזוג אימצו את ארמנד‬
‫ונתנו לו מדי פעם מיטה ללון ומקלחת להתרחץ בה )רחוב סטנטון התפרסם כשכונה‬
‫של הרומנים ונכתבו עליו סיפורים רבים‪ ,‬ביניהם הספר "כל בית צריך מרפסת"‪,‬‬
‫המתאר בעסיסיות את ההווי של עולי רומניה(‪.‬‬
‫צירלה הייתה בקפריסין יחד עם אחיי‪ .‬באותה תקופה התפתחו בינה לבין דורל‬
‫יחסים רומנטיים‪ ,‬שניצניהם פרחו עוד ברומניה‪ ,‬והם אף דיברו על חתונה‪ .‬מסיבות‬
‫שאינן נהירות לי הזיווג לא התממש‪ ,‬אולי משום שהיא הגיעה לארץ לפניו‪ ,‬מצאה‬
‫שידוך טוב‪ ,‬גבר בעל חנות‪ ,‬פרנסה ודירה – חלומה של כל עולה חדשה בימים ההם‬
‫– והתחתנה איתו‪ .‬הם ילדו ילדים‪ ,‬חיו בעושר‪ ,‬ולגבי האושר לא הייתי מספיק קרוב‬
‫אליהם כדי לשפוט‪ ,‬אך לפי תחושתי צירלה הצטערה על כך שלא נישאה לדורל‪...‬‬
‫ודורל עצמו?‬
‫*‬
‫מ"שער העלייה" יש לי זיכרון מופלא של שקיעת שמש חורפית מדהימה‪ ,‬שזכיתי‬
‫לראות במקום ובזמן שלא בדיוק מיועדים להתייחדות עם פלאי הטבע‪ .‬בעת‬
‫שעמדתי בשירותים להטיל את מימיי‪ ,‬או "להשתין"‪ ,‬בשפה פחות ספרותית‪ ,‬נשקף‬
‫לעיניי הים התיכון – כחול‪ ,‬שקט וצלול‪ ,‬ובאופק – השמש במלוא תפארתה‪ ,‬שנפרדת‬
‫מעוד יום של זריחה‪.‬‬
‫בתור אדם עירוני שאינו מורגל בזריחות ובשקיעות‪ ,‬זה היה מראה מרשים‪,‬‬
‫מרגיע ומרגש‪ .‬כך נחרטה בזיכרוני השקיעה ההיא במקום ההוא‪ ,‬כהתגלמות היופי‬
‫וההדר שרק הטבע יכול להעניק לנו‪.‬‬
‫‪ 18‬בפברואר ‪2007‬‬
‫‪85‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪22‬‬
‫בית העולים בעתלית‬
‫החגיגה שלנו ב"שער העלייה" הגיעה לסיומה‪ ,‬והיינו חייבים לעזוב את בית‬
‫האבן שהגן עלינו מפני פגעי מזג האוויר‪ ,‬ולעבור למחנה עולים לתקופה ארוכה שלא‬
‫יכולנו לדעת את משכה‪.‬‬
‫בירור מוקדם שערכו עבורנו הפרוטקציונרים שלנו העלה שהמקום הטוב‬
‫ביותר שיש בו סיכויים גבוהים שלא נגור באוהל או בפחון‪ ,‬הוא עתלית‪ ,‬מחנה בעל‬
‫היסטוריה ארוכה ששימש בעבר את הצבא המנדטורי‪ ,‬ולאחר מכן כמחנה מעצר‬
‫למעפילים שהגיעו לארץ בדרך לא דרך‪ ,‬נתפסו ונכלאו כאן‪ .‬כיום יש במקום מוזיאון‪,‬‬
‫ולהפתעתי הצריף שבו גרנו נשמר‪.‬‬
‫במחנה היו צריפים רבים‪ ,‬כולם צבועים בחום‪ ,‬בכל צריף שתי כניסות‪ ,‬קדמית‬
‫ואחורית‪ ,‬חלונות לצדדים ולמרגלותיהם שורות‪-‬שורות של מיטות‪ 20 ,‬בצד ימין‬
‫ו‪ 20-‬בשמאל‪ .‬בין משפחה אחת לרעותה הפרידו שמיכות כדי לשמור לכאורה על‬
‫הפרטיות‪ ,‬שמירה סמלית בלבד אך זו סייעה במקצת‪ ,‬לפחות מבחינה חזותית‪.‬‬
‫מקלחות עם מים קרים נמצאו בשפע עם הברזיות ובתי השימוש שהיו פזורים בחוץ‪,‬‬
‫לנוחיותם של דיירי המקום‪ .‬תנאי קמפינג לתפארת‪ ...‬תנאי החיים בתקופה ההיא‬
‫ובשנות השירות הצבאי מילאו את מכסת הבילוי שלי בתנאי קמפינג לסוגיו לכל‬
‫החיים‪.‬‬
‫בבית העולים היה מטבח ציבורי‪ ,‬כמו בצבא‪ ,‬שבו חילקו אוכל שלוש פעמים‬
‫ביום‪ .‬בעומדנו בתור לחלוקתו שמענו תדירות הערות וקיטורים ולפעמים גם קללות‬
‫עסיסיות בבליל שפות על טיב האוכל‪ ,‬צורתו‪ ,‬צבעיו‪ ,‬כמותו ובעיקר טעמו‪ .‬הטעמים‬
‫לחכם של העולים‬
‫וההרגלים מבית היו שונים ומנוגדים‪ .‬אוכל פולני‪ ,‬למשל‪ ,‬לא ערב ִ‬
‫מהודו וגם לא של ילידי תימן או אלג'יר‪ ,‬ולפעמים גם אנחנו הצטרפנו למקטרגים‪.‬‬
‫בסמיכות אלינו‪ ,‬מיטה ליד מיטה‪ ,‬שכנו אם ובתה‪ .‬הנערה טרם מלאו לה ‪ 19‬שנה‪,‬‬
‫מלאת חיים‪ ,‬הומור וחיוכים‪ ,‬גדושת אופטימיות‪ ,‬עיניים בורקות כחולות‪-‬ירוקות‪,‬‬
‫שיער בלונדיני ארוך‪ ,‬מלאה אך חטובה‪ .‬בחורים רבים חיזרו אחריה אך היא סירבה‬
‫לכולם בטענה שיש לה ארוּס בעיר הולדתה‪ְ ,‬קלוּז )‪ ,(Cluj‬ושהיא ממתינה לו שיגיע‬
‫ארצה כדי להתחתן עמו‪ .‬אנחנו התיידדנו ושיתפנו זה את זו בסודותינו‪ .‬היא הראתה‬
‫לי את המכתבים בוערי האהבה שקיבלה מארוסה‪ ,‬ואני עזרתי לה לכתוב לו בחזרה‬
‫מילים מלאות רגש וגעגועים‪.‬‬
‫לאחר זמן נפרדו דרכינו‪ ,‬וכעבור שלוש שנים‪ ,‬כששירתי בצבא‪ ,‬פגשתיה במדרגות‬
‫התחנה המרכזית הישנה של תל אביב‪ ,‬מדדה על קביים‪ ,‬רגל בגבס‪ ,‬כבויה וחסרת‬
‫זוהר‪ ,‬עם עיניים עצובות‪ ,‬וכשזיהתה אותי פרצה בבכי מר‪ .‬לקפה לא יכולתי‬
‫‪86‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫להזמינה בשל תפרנותי הכרונית‪ .‬כך התיישבנו על ספסל‪ ,‬בפינה שקטה‪ ,‬והיא שפכה‬
‫את ִלבה המר‪ .‬התברר שאלוף חלומותיה הגיע ארצה‪ ,‬הם התחתנו‪ ,‬האהבה נמוגה‬
‫ומאז אין לה רגע של שקט ושלווה‪ .‬יום‪-‬יום הם רבים‪ ,‬היא חוטפת מכות וקללות‪,‬‬
‫הרגל השבורה היא פרי מעלליו והוא גם רוצה שתעסוק בזנות‪ .‬הקשבתי דומם‪ ,‬נבוך‬
‫וחסר אונים‪ ,‬לא ידעתי כיצד לנחמה ולעזור לה‪ ,‬חוץ מליטוף מהוסס ורועד על ראשה‬
‫והזמנה סתמית לבקרני בביתי בגב‪-‬ים‪.‬‬
‫שאלתי את עצמי אז ואני שואל היום‪ :‬היכן עובר הגבול בין אהבה לוהטת‬
‫לאכזבה צורבת?‬
‫*‬
‫מתקופת שהותי בעתלית זכורים לי לטובה החיים החברתיים התוססים שחוויתי‬
‫אז‪ .‬התקבצנו יחד כ‪ 15-‬נערים ונערות בני ‪ ,18–13‬כולם יוצאי רומניה‪ ,‬ביניהם‬
‫תאומים שלמדו עמי עוד בבית הספר הספרדי‪ .‬חבורה מאוד עליזה וערנית שהתלכדה‬
‫חיש מהר‪ ,‬ואף נוצרו בה כמה זוגות‪ .‬הצעירה בחבורה חיזרה אחריי במרץ‪ ,‬אך בשל‬
‫פער הגילים בינינו‪ ,‬חמש שנים‪ ,‬ובשל דעות קדומות ומוסכמות שמרניות‪ ,‬לא נעניתי‬
‫לה‪ .‬לימים התברר שהתחתנה עם חבר אחר מאותה חבורה‪.‬‬
‫ערב‪-‬ערב היינו נפגשים ומבלים אל תוך הלילה‪ ,‬מדברים‪ ,‬מפלרטטים‪ ,‬מתגפפים‪,‬‬
‫מספרים בדיחות וחוויות ואף מחליפים חלומות‪ ,‬תכניות וציפיות לעתיד‪ .‬היו גם‬
‫כמה מסיבות ריקודים‪ ,‬אך אני‪ ,‬בשל ביישנותי או שתי רגליי השמאליות שייחסו‬
‫לי‪ ,‬השתתפתי בהן באורח פסיבי‪ .‬כאשר המבוגר בחבורה התגייס לצבא ההתרגשות‬
‫עלתה על גדותיה‪ ,‬וכשהגיע לחופשות הקשבנו בצמא לסיפורי גבורותיו‪.‬‬
‫החבורה התפרקה בהדרגה‪ ,‬באופן טבעי‪ ,‬וכל אחד הלך לדרכו‪ ,‬למקום וליישוב‬
‫אחר‪ .‬במרוצת השנים הדמויות היטשטשו והשמות נשכחו‪ ,‬אך נשארו פירורי‬
‫זיכרונות נעורים נעימים‪.‬‬
‫האידאולוגיה‪ ,‬והרצון לשנות את העולם בערו בעורקיי‪ ,‬ולכן בין "שער העלייה"‬
‫לעתלית התייצבתי במשרדי המפלגה הקומוניסטית להציע את שירותיי הטובים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בימים הראשונים בעתלית‪ ,‬התחלתי לחלק כרוזים של המפלגה בשפות‬
‫השונות‪ ,‬שקראו למאבק למען דיור ועבודה לעולים‪ .‬כמו כן התחלתי לכתוב טור‬
‫שבועי בביטאון המפלגה בשפה הרומנית‪ .‬בשל חששות המשפחה חתמתי בשמות‬
‫שונים‪ ,‬נתן בן אליהו‪ ,‬נתן זאבי ועוד‪ .‬הטור זכה להצלחה רבה והפך למקור לפולמוס‬
‫עם העיתון הממסדי‪ ,‬וזכיתי לקיטונות של "ברכות" מצד עורכו הראשי‪ .‬לצערי‬
‫לא שמרתי על המאמרים הללו‪ ,‬והגיליונות העיתון של אותם ימים לא נמצאים‬
‫בשום ארכיון‪ .‬השתתפתי באספות‪ ,‬בעצרות ובהפגנה של ‪ 1‬במאי ‪ ,1950‬שבה חזיתי‬
‫לראשונה בזרועות הפתוחות והנחושות של "קבוצות הפועל" של אבא חושי ואלמוגי‬
‫)ממנהיגי מפא"י וראשי העיר חיפה( ולשמחתי לא הרגשתי את נחת זרועם‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫נתן לבון‬
‫באחד הימים בתחילת חורף ‪ ,1950‬בהיותי בסניף המפלגה‪ ,‬התחיל לרדת שלג‪.‬‬
‫השמחה הייתה רבה‪ :‬ירד שלג בחיפה עם פתיתים גדולים שנערמו על המדרכות‪,‬‬
‫הכבישים‪ ,‬הבתים והעצים‪ .‬כולם היו מלאי התפעמות בראותם את הפלא הלבן הזה‬
‫יורד מן השמים‪ ,‬ואני‪ ,‬העולה החדש‪ ,‬שהורגלתי בכל שנותיי ברומניה לחוויות השלג‪,‬‬
‫לא ירדתי לסוף דעתם ולא הבנתי את התנהגותם הילדותית‪.‬‬
‫אוכל לאכול ומיטה ללון בה היו לנו‪ ,‬אך מעט הכסף נגמר ועל כן חיפשתי עבודה‪.‬‬
‫באחת השבתות מאמיקה השיגה לי ולדודי גיון עבודה אצל חקלאי במושבה הסמוכה‬
‫עתלית‪ .‬התברר שזאת עבודה רק ליום אחד‪ ,‬לאותה השבת‪ ,‬ובגלל זה קיבלתי שכר‬
‫אגדתי של שלוש לירות )המשכורת החודשית הייתה אז כ‪ 50-‬לירות(‪.‬‬
‫לאחר מכן עבדתי‪ ,‬במקום ארמנד‪ ,‬שבועיים בחפירות ביוב בחיפה‪ .‬לחפור לא‬
‫עמדו כוחותיי‪ ,‬אז הסתפקו בכך שאטאטא‪ .‬בהמשך עבדתי על הכרטיס של ארמנד‪,‬‬
‫כעובד זמני בנמל‪ .‬הייתי צריך להתייצב בשעה חמש בבוקר בשערי הנמל‪ ,‬לתת את‬
‫הכרטיס‪ ,‬להמתין עד השעה שש ולקוות שאעלה בגורל לעבוד באותו יום‪.‬‬
‫כעבור זמן‪-‬מה ארמנד השיג רישיון לחלוקת חלב‪ ,‬שניתן אז בהקצבה‪ .‬מכרתי‬
‫כ‪ 30-‬ליטר חלב ליום‪ ,‬הלכתי עם הכד מבית לבית ולפי גודל המשפחה חילקתי את‬
‫המנות‪ .‬למזלי גם המזנון של "אגד" נמנה עם לקוחותיי והם קנו כמה ליטרים‪ ,‬וכך‬
‫חסכתי הליכה לבתים נוספים‪.‬‬
‫בוקר‪-‬בוקר התייצבתי בחנות של בומה הצלם‪ ,‬בעלה של צירלה‪ ,‬שאצלם אכסנתי‬
‫את הכדים הריקים וקיבלתי את החלב לחלוקה לאותו יום‪ .‬בומה היה איש טוב‬
‫ונדיב‪ ,‬לא חכם גדול‪ ,‬אך אהב לעזור והתייחס אליי כאל אחיו הקטן‪ .‬בתקופה זו‬
‫הפכתי להיות אורחם הקבוע בארוחות הצהריים שאכלו במסעדה הסמוכה‪ .‬בשל‬
‫הצרכים המרובים של המשפחה ותאוות השוקולד שלי‪ ,‬קרה שבזבזתי את כל הכסף‬
‫של החלב‪ ,‬גם את העלות וגם את הרווח‪ ,‬ובומה היה מלווה לי כסף לשלם עבור‬
‫החלב‪ .‬בומה גם דאג להנציח את משפחתנו וצילם אותנו לעתים קרובות‪ .‬הודות לו‬
‫יש לי עדות אותנטית על היותי חלבן‪.‬‬
‫העסקים הלכו טוב והדרישה הלכה וגברה‪ ,‬וכשלא היה ניתן עוד להשיג מהנוזל‬
‫הלבן המצאתי כבר אז את החלב דל השומן‪ :‬ל‪ 30-‬הליטרים שהוקצבו לי הוספתי‬
‫כמה ליטרים של מים זכים מארץ הקודש‪ .‬כעבור כמה שבועות התגלתה התרמית‬
‫ובבושת פנים הסתיימה הקריירה שלי כחלבן‪ ,‬אך התמונה תישמר לעד‪...‬‬
‫בתוך כמה ימים מתום פרשת החלב‪ ,‬נציג של "הנוער העובד והלומד" מצא לי‬
‫עבודה כמסגר בבית מלאכה במפרץ חיפה שנקרא "חרושת ברזל"‪ .‬כך הפכתי למסגר‬
‫או פחח‪ ,‬ונאבקתי כל היום עם לוחות ברזל גדולות שנצטוויתי לחתוך לחתיכות‬
‫בצורות ובמידות שונות‪ .‬עבדתי בנאמנות כחודש‪ ,‬עד שהם סיימו את ההזמנה‬
‫שהייתה להם‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מעניין‪ ,‬אני עבדתי ללא לאות‪ ,‬אם כי לא בחשק רב‪ ,‬כי העבודה לא הייתה‬
‫מעניינת‪ ,‬אז מדוע תמיד אמרו במשפחה שאני עצלן?‬
‫כשדורל חזר לצבא מאחת מחופשותיו‪ ,‬הוא הפתיע אותי ולקח אותי איתו‬
‫למקום שבו שירת‪ .‬בדרך כלשהי הוא השיג שובר נסיעה באוטובוס "אגד" לירושלים‬
‫דרך תל אביב‪ .‬שמחים וטובי לב הגענו לעיר הגדולה שעליה שמעתי עוד ברומניה‪,‬‬
‫הלכנו לגן החיות‪ ,‬טיילנו על שפת הים‪ ,‬אכלנו פלאפל ושתינו גזוז אדום‪-‬אדום‪ ,‬אך‬
‫בעיקר הסתכלנו בקנאה בחלונות הבתים וחשבנו אם אי‪-‬פעם יהיה גם לנו חלון‬
‫להביט ממנו החוצה‪.‬‬
‫בירושלים לנתי במיטתו של חייל אחר שנמצא בבית‪ .‬הבסיס שלו שכן בכמה‬
‫בתים נטושים בשכונת אבו טור‪ ,‬לאורך הגבול‪ .‬הוא סיפר שהציעו לו בית מפואר‪,‬‬
‫בתנאי שבתום השירות הצבאי יתגורר בו‪ ,‬אך הוא סירב בתוקף כי לא רצה לגור ליד‬
‫הגבול בטענה‪" :‬לך תדע למה תיהפך השכונה הזאת ברבות השנים"‪.‬‬
‫ביקרנו ב"משולש" המפורסם )שנוצר ממפגש הרחובות יפו‪ ,‬בן יהודה והמלך‬
‫ג'ורג'( וברחובותיה הראשיים של עיר הבירה‪ ,‬שהיו שוממים‪ ,‬ראיתי את מלון "המלך‬
‫דוד" עם האגף שפיצצו בזמנן המחתרות היהודיות‪ ,‬וגם את כנסיית "דורמיציון"‬
‫ואת "שער ציון"‪ ,‬שבשטח המפורז עם ירדן‪.‬‬
‫עמוס רשמים חזרתי באוטובוס לעתלית‪ ,‬וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה‬
‫שחבל שדורל סירב לקבל את הדירה ההיא באבו טור‪ .‬הראיה היא שכמה שנים‬
‫לאחר מכן אני ומשפחתי גרנו בדירת דמי מפתח בגבול אחר של ירושלים‪ ,‬ברחוב‬
‫שמואל הנביא ליד שיח' ג'ראח‪.‬‬
‫השהות בבית העולים החלה להעיק על כולנו‪ ,‬אך במיוחד על מאמיקה‪ .‬אני‬
‫עבדתי ויצאתי כל יום לחיפה וגם חברה לא חסרה לי‪ ,‬טאטיקו סבל בשקט‪ ,‬דורל‬
‫היה בצבא‪ ,‬וארמנד מצא לו תעסוקות משלו‪ ,‬אבל מאמיקה החלה להתעצבן‪ ,‬לקטר‬
‫ולהציק‪ .‬יום‪-‬יום היא באה בטענות אל בני המשפחה‪ ,‬מה אנחנו עושים פה בכלל‬
‫ולמה עזבנו את רומניה לטובת התנאים העלובים והמעליבים הללו‪ .‬היא פשוט‬
‫שכחה מי יזם את כל המהלך הזה‪.‬‬
‫כאשר דוד מיליקה וטנטי עמליה הגיעו ארצה וקנו מיד דירה וחנות קטנה ברחוב‬
‫יפו בחיפה‪ ,‬חמתה בערה בה עוד יותר ועצביה התרופפו‪ ,‬ובאחד הלילות אף ניסתה‬
‫להתאבד‪ .‬למזלנו‪ ,‬כשאני חזרתי מבילוי הרגשתי בכך‪ ,‬הזמנתי אמבולנס‪ ,‬הגענו‬
‫לבית החולים רמב"ם‪ ,‬עשו לה שטיפת קיבה והיא ניצלה‪ .‬לאחר ליל שימורים חזרנו‬
‫עצובים ומבוישים לצריפנו בבית העולים‪.‬‬
‫לדירה משלנו‪ ,‬בשכירות כמובן‪ ,‬נכנסנו כעבור כמה חודשים‪...‬‬
‫יום ראשון של פסח‪ 3 ,‬במרס ‪2007‬‬
‫‪89‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪23‬‬
‫בזל – פסק זמן‬
‫לפני כשנה נודע לי שגם בבזל נערך‪ ,‬מדי שנה בחודש פברואר‪ ,‬קרנבל‪ .‬לאחר‬
‫שראיתי תכנית טלוויזיה שתיארה אותו‪ ,‬נולד בי הרעיון לנסוע לבזל‪.‬‬
‫בשלהי הקיץ ובחודשי הסתיו והחורף שלאחריו העסיקו אותנו‪ ,‬לאושרנו הרב‪,‬‬
‫בעיקר שמחות משפחתיות שבמרכזן הולדתו של ניתאי‪ ,‬בנם של אלה וצח‪ ,‬הפרס‬
‫שקיבלתי על פעילותי למען דו‪-‬קיום‪ ,‬והמעשה המורכב של מכירת דירתנו וקניית‬
‫אחרת לקראת מעבר לאזור תל אביב )על העתקת מקום מגורינו אספר בהמשך(‪.‬‬
‫הצדה או חזרו למקומן הטבעי‬
‫היו ועדיין ישנן גם בעיות שהטרידו‪ ,‬אך הן נדחקו ִ‬
‫– מתחת לשטיח‪ ,‬והן מנקרות כל העת במחשבותיי‪ ,‬בחלומותיי‪ ,‬בסיוטי‪ ,‬בבטני‬
‫ובלבי‪.‬‬
‫לאחר שסוף‪-‬סוף מכרנו את דירתנו וקנינו דירה חדשה ודאגה כבדת משקל זו‬
‫ירדה מראשינו ומכתפינו‪ ,‬חשבתי שזה עיתוי מתאים לפסק זמן‪ ,‬להתאוורר‪ ,‬לנסוע‬
‫לחו"ל‪ ,‬לקרנבל‪ .‬בהיסוס רב הצעתי למרים שניסע לבזל‪ .‬להפתעתי הרבה היא‬
‫הסכימה מיד ברצון כשחיוך רך על פניה‪ ,‬באומרה שלמעני ואיתי היא מוכנה לנסוע‬
‫אפילו ל‪ ...‬פריז‪.‬‬
‫שמח בחלקי התחלתי לברר את כל האפשרויות למימוש התכנית‪ ,‬אך כעבור כמה‬
‫ימים חזרה מרים לאחוז בעמדתה המסורתית לגבי רוב נסיעותינו לחו"ל‪ ,‬והביעה‬
‫הסתייגות ואף התנגדות‪ .‬לאחר דין ודברים נוסף בינינו החליטה‪ ,‬אם כי לא בלב‬
‫שלם‪ ,‬שנוסעים‪.‬‬
‫עשיתי את כל ההכנות הדרושות‪ :‬הזמנת כרטיסי טיסה‪ ,‬ביטוח‪ ,‬רכישת פרנקים‪,‬‬
‫חיפוש באינטרנט‪ ,‬קבלת חומר הדרכה מחברים‪ ,‬קניית מזוודה חדשה וכו'‪.‬‬
‫אור ליום ראשון ‪ 25.2.2007‬הגענו לשדה התעופה‪ ,‬וכאן חל עיכוב קטן ולא נעים‪.‬‬
‫אמרו לנו שאין עבורנו מקומות במטוס‪ .‬שעה קלה של סימני שאלה‪ ,‬ויצאנו לדרך‪.‬‬
‫הטיסה עברה חיש מהר‪ ,‬נחתנו בשלום בציריך‪ ,‬הקשר עם הרכבת הנהדרת לבזל היה‬
‫קצר ומהיר‪ ,‬הסתדרנו עם סחיבת המזוודות ולמדנו להעלות עגלה עם כל הכבודה‬
‫במדרגות הנעות‪ .‬לקחנו מונית – והנה אנחנו במלון "רמאדה פלאזה" בבזל‪.‬‬
‫פקידת המלון קיבלה אותנו בסבר פנים מאירות‪ ,‬חתמנו על טופס ובו פרטים‬
‫בסיסיים‪ ,‬לא ביקשה אפילו דרכונים‪ .‬היא הסבירה בסבלנות עילאית את הסדרים‬
‫במלון‪ ,‬נתנה לנו את המפתחות לחדר‪ ,‬מגנטיים כמובן‪ ,‬וגם מחווה נחמדה – כרטיסי‬
‫ניידות‪ .‬הכרטיסים האלה נראים שוליים אך הם אפשרו לנו לנסוע בחופשיות בכל‬
‫כלי התחבורה בבזל‪ .‬פרט קטן אך ביטוי מלבב ואמיתי להכנסת אורחים‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫המלון בנוי כולו זכוכית‪ .‬חדרנו בקומה העשירית‪ ,‬חדר פינתי‪ .‬פתחנו את הדלת‬
‫ולנגד עינינו‪ ,‬לפנינו ומשמאלנו‪ ,‬פרושה בזל על כל תפארתה‪ ,‬נוף מופלא שעורר מצב‬
‫רוח טוב‪ .‬מסע ההפתעות בחדר נמשך כשראינו את חדר האמבטיה‪ ,‬שהאור בו בקע‬
‫מהתקרה‪ ,‬מהקירות ומה‪...‬רצפה‪ .‬כל זה בתוספת פינוקים קטנים‪ ,‬חלוקים‪ ,‬נעלי‬
‫בית‪ ,‬מברשות שיניים ועוד מיני בקבוקונים עם שמנים ובשמים‪.‬‬
‫תפסנו מנוחה קלה מול ומעל הנוף המשגע‪ ,‬פתחנו מזוודות ויצאנו לסייר בסביבה‬
‫וכמובן לאכול‪ .‬שכחנו שיום ראשון ושהכול סגור‪ .‬כך נאלצנו להסתפק בארוחה‬
‫צנועה וסטנדרטית במק'דונלדס‪ .‬ברוב טיפשותנו לא ניצלנו את השירותים הטובים‬
‫והטעימים של מסעדת המלון‪ ,‬וזאת הייתה החמצה‪ ,‬כי בהמשך הביקור אכלנו כמה‬
‫פעמים במסעדה זו ונהנינו מעל ומעבר לציפיות‪ ,‬אינני יודע אם מטעמי האוכל או‬
‫מצורת ההגשה‪ .‬האסתטיקה של המנות שהוגשו לנו הייתה כל כך שובת עין‪ ,‬עד‬
‫שהצטערנו שלא צילמנו אותן‪ .‬סימפוניה של צבעים ועדינות‪.‬‬
‫הקרנבל החל בארבע בבוקר למחרת‪ .‬מאומנים בהרגלי הבית‪ ,‬התעוררנו בזמן‬
‫וירדנו לרחוב הסואן‪ .‬לפי ההיגיון שלי‪ ,‬לפחות‪ ,‬הלכנו עם הזרם‪ ,‬אך לאחר בירור‬
‫קצר התברר שהיינו צריכים ללכת בכיוון ההפוך‪ .‬המתנו לחשמלית כדי להגיע מהר‬
‫יותר‪ ,‬אך היא לא באה כי מסלולה נסגר לרגל החגיגות‪ .‬כך הגענו באיחור לצעדה‬
‫הראשונה של הקרנבל ותפסנו רק את קצה זנבה‪.‬‬
‫בהמשך התבררו לנו סדרי הקרנבל‪ .‬הוא נמשך פורמלית ‪ 72‬שעות‪ ,‬כל יום משעה‬
‫אחת וחצי בצהריים עד חמש וחצי בערב ושוב משעה שמונה אל תוך הלילה ונושק‬
‫לבוקר שלמחרת‪ .‬אך בכל שעות היממה קבוצות ויחידים ממשיכים לצעוד‪ ,‬לשמוח‬
‫ולהציג את תלבושותיהם‪.‬‬
‫‪ 13,000‬איש מארגונים שונים‪ ,‬שכונות ומועדונים‪ ,‬משפחות שלמות על זקניהן‬
‫וטפן‪ ,‬מתחפשים בתלבושות שונות ומשונות‪ ,‬מנגנים בתופים‪ ,‬בחליליות או‬
‫בחצוצרות‪ ,‬צועדים ושרים‪ ,‬צועדים ומנגנים‪ .‬מגוון התלבושות והמסכות‪ ,‬על שלל‬
‫צבעיהן וצורותיהן‪ ,‬עלה על כל דמיון‪ .‬מה לא היה שם? סוסים‪ ,‬קופים‪ ,‬נמרים‪ ,‬דובים‪,‬‬
‫פילים‪ ,‬זברות‪ ,‬קרנפים‪ ,‬פינגווינים‪ ,‬ארנבות ושפנים‪ ,‬כבשים‪ ,‬גוזלים – מדינוזאורים‬
‫עד לטאות‪ .‬היו שם ליצנים ולהטוטנים‪ ,‬מלאכים‪ ,‬שדים ומכשפות‪ ,‬אסטרונאוטים‬
‫ואנשי מדע בדיוני‪ ,‬דמויות מסרטים ומאגדות ילדים‪ ,‬וזו רק רשימה חלקית‪ .‬היו גם‬
‫כלי רכב שהולבשו בתפאורה מעולם האגדות ומההווי המקומי העכשווי‪ .‬לא חסרו‬
‫גם רמזים פוליטיים בנושא איכות הסביבה‪ ,‬רמיזות סטיריות אנטי‪-‬אמריקניות‬
‫וכנראה גם התייחסויות אחרות כלפי הפוליטיקה המקומית‪ ,‬שאותן לא הצלחתי‬
‫לפענח‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬כולם התחפשו כדי לגלות או להסתיר את משאלות לבם‪ ,‬לבטא מה שהם‬
‫באמת או את מה שחפצו להיות‪ ,‬את מה שמימשו או את מה שהם עדיין שואפים‪,‬‬
‫מצפים או מייחלים לו‪ .‬אנשים צעדו מכל הכיוונים‪ ,‬שרו‪ ,‬רקדו ופיזרו קונפטים בכל‬
‫‪91‬‬
‫נתן לבון‬
‫צבעי הקשת ובכמויות אדירות‪ .‬שקים מלאים וגדושים נחתו על החוגגים והצופים‪,‬‬
‫ובחנויות מכרו לכל דורש‪ ,‬קונפטים לפי משקל‪.‬‬
‫חגיגת החגיגות‪ ,‬ללא פטישים מציקים או קצף מעצבן‪ ,‬ועם הרבה הומור‪ ,‬נועם‪,‬‬
‫תמימות‪ ,‬עליזות ושמחת חיים‪ .‬בצדי הדרכים דוכנים של אוכל‪ ,‬בעיקר הנקניקיות‬
‫המסורתיות אך גם ערמונים ומטעמים אחרים‪ .‬בירה שתו בשפע אך כמעט לא ראינו‬
‫שיכורים או תופעות אלימות‪.‬‬
‫יודעי דבר אומרים שקרנבל בזל הוא העתיק בעולם‪ .‬חוגגים אותו זה ‪ 300‬שנה‪.‬‬
‫היו )ויש עדיין( קרנבלים רבים נוספים בכל רחבי אירופה‪ ,‬ורק מאוחר יותר הם‬
‫הגיעו לדרום אמריקה‪ .‬הקרנבל‪ ,‬כמו פורים אצלנו‪ ,‬מסמל את הפרידה מהחורף ואת‬
‫הכמיהה לשמש ולפריחת האביב‪.‬‬
‫חוץ מהקרנבל ניצלנו את הזמן להתבונן במעקה המפורסם שבו צולם הרצל מעל‬
‫נהר הריין‪ ,‬וכמובן להצטלם ליד השלט באולם שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון‪.‬‬
‫כאן התנסינו בתרבות קבלת האורחים של המקומיים‪ ,‬בנכונותם לסייע ולרצות את‬
‫הזולת‪ .‬נכנסנו למודיעין תיירים ליד בניין שחיפשנו‪ .‬הפקידה אמרה תחילה שאינה‬
‫מתמצאת ולאחר מכן אמרה שלצערה המקום סגור היום‪ .‬לא עברו כמה שניות‬
‫ופקידה אחרת ביקשה שנמתין כמה דקות ויפתחו את האולם למעננו‪ ,‬וכך היה‪.‬‬
‫את מוזיאון האמנות שבו מוצגות יצירות רבות בעלות ערך‪ ,‬חשיבות ועניין‪ ,‬לא‬
‫יכולנו לראות כי הוא היה סגור לרגל שיפוצים‪ .‬לעומת זאת ביקרנו במוזיאון של‬
‫בתי בובות ובאקראי גם במוזיאון של צעצועים‪ .‬השפע והעושר של המוצגים‪ ,‬דרך‬
‫הצגתם והעמדתם‪ ,‬הקרינו את האהבה הגדולה של אוצרי המוזיאון ועובדיו‪ ,‬אהבה‬
‫לצעצועים ולאלה שהם מיועדים להם‪ :‬הילדים‪.‬‬
‫החשמלית היעילה‪ ,‬השקטה‪ ,‬הנעימה והנקייה‪ ,‬שמפעילה עיריית בזל‪ ,‬שירתה‬
‫אותנו נאמנה והביאה אותנו לכל מקום שאליו חפצנו וגם לכאלה שאליהם הגענו‬
‫באקראי‪ :‬לכיכר העירייה‪ ,‬שבניינו הוא אתר מיוחד בפני עצמו‪ ,‬למלון "שלושת‬
‫המלאכים"‪ ,‬שבו התארח הרצל‪ .‬תפסנו מנוחה קצרה בקפיטריה ובית השוקולד‬
‫העתיק ביותר בעיר‪ ,‬מקום שבו ישב לנין ותכנן את מהלכי המהפכה הגדולה‪ .‬בעזרת‬
‫הטרוליבוס הגענו למקומות מקסימים אחרים‪ .‬היא הובילה אותנו גם לגבולותיה‬
‫של בזל עם צרפת ועם גרמניה‪ ,‬ובדרך התמוגגנו למראה הפארקים וגינות הנוי האין‪-‬‬
‫סופיים‪ ,‬הבתים המטופחים‪ ,‬הניקיון והאסתטיקה‪ ,‬שאינם פוסחים על שום פינה‬
‫או שביל‪.‬‬
‫היה נפלא בבזל‪ .‬נהנינו כמעט מכל רגע ומכל דבר‪ :‬מלהיות עם עצמנו ומלהיות‬
‫יחד‪ ,‬מהשקט והשלווה‪ ,‬מהטבע ומהדומם‪ ,‬משמחת בני האדם שעטפה אותנו‪,‬‬
‫מהאנשים האדיבים והמנומסים‪ ,‬מהניקיון ומהפינוקים‪ ,‬מהשירותים הטובים ומכל‬
‫בעתו‪ .‬חזרנו עם טעם של עוד‪.‬‬
‫מה שראינו וחווינו‪ .‬אכן‪ ,‬פסק הזמן היה ִ‬
‫‪ 17‬במרס ‪2007‬‬
‫‪92‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪24‬‬
‫פסח ראשון בארץ‬
‫את הפסח הראשון בארץ ציינו בהיותנו בבית העולים עתלית‪ ,‬באותו צריף גדול‬
‫ממדים שבו גרנו עם עוד ‪ 20‬משפחות‪ .‬ליל הסדר "נפל" בשבת ‪ ,1.4.1950‬ועצם‬
‫התאריך‪" ,‬יום השקר"‪ ,‬סימל את הבעייתיות ואת המהות של החג באותה שנה‪.‬‬
‫האם זה חג עבורנו? האם באמת יצאנו מעבדות לחירות?‬
‫על כל פנים‪ ,‬פסח זה פסח‪ ,‬ובמשפחתנו תמיד ערכו ארוחה מיוחדת לכבוד החג‪.‬‬
‫השתדלנו לא לפסוח על פסק‪ ,‬עשינו זאת בימים טובים יותר וטובים פחות‪ ,‬בעת‬
‫מלחמה ובעת שלום‪ .‬לא זכור לי שקראנו בהגדה‪ ,‬אך תמיד היו הכלים המיועדים‬
‫לכך‪ :‬הצלוחיות עם המרור‪ ,‬המצה המכוסה במפית לבנה‪ ,‬המרק‪ ,‬ביצי החמינדוס‪,‬‬
‫לביבות תפוחי האדמה‪ ,‬העוף עם הקניידלך‪...‬‬
‫והשנה‪ ,‬כשאנחנו תלויים במטבח הציבורי של בית העולים ואין קרובים מבוססים‬
‫שיזמינו אותנו‪ ,‬מה נעשה? במשאל שערכנו בין דיירי הצריף התברר שרק חמש‪-‬שש‬
‫משפחות נשארות בחג‪ ,‬ביניהן האחים של מאמיקה‪ ,‬הדודים גיון וסמי‪.‬‬
‫הניסיון לקבל חומרי מזון מהמטבח כדי לבשל את הארוחה בעצמנו לא צלח‪.‬‬
‫לבסוף קניתי בשוק השחור עוף‪ ,‬שמן וקמח מצה‪ ,‬בתוספת כמה ירקות‪ ,‬הכול ממעט‬
‫הרווחים ממכירת החלב‪ .‬ארמנד ארגן פתילייה‪ ,‬ועם הרכישות היקרות הללו היה‬
‫אפשר להכין ארוחה ולארגן סדר כהלכתו לכל המשפחות ששהו בצריף מספר ‪20‬‬
‫בעתלית‪.‬‬
‫את המיטות ערמנו זו על זו כדי לפנות מקום‪ ,‬סחבנו כל מיני לוחות שהפכו יחד‬
‫לשולחן ארוך שהספיק לכל ‪ 24–22‬המסובים‪ ,‬הוצאנו מן המזוודות מפות לבנות‪,‬‬
‫וגם צלחות וסכו"ם נמצאו באיזה מקום נסתר‪ .‬נרות‪ ,‬יין וכל מיני מאכלים קיבלנו‬
‫מהמטבח הציבורי‪ .‬מאמיקה בישלה את המרק עם הקניידלך ואחרים הביאו‬
‫תוספות שונות‪ ,‬שהזכירו להם את טעם הפסח של הבית‪.‬‬
‫אנחנו היינו במתח עד הרגע האחרון‪ ,‬כי לא ידענו אם לדורל ייתנו חופשה‬
‫מהצבא‪ ,‬וממש בשעת השי"ן הופיע החייל הגיבור שלנו והתקבל במחיאות כפיים‬
‫מכל יושבי הצריף‪.‬‬
‫לבושים במיטב מלבושינו שהצלחנו לשמר‪ ,‬נרגשים ורעבים‪ ,‬התיישבנו מסביב‬
‫לשולחן‪ .‬השיח התנהל רובו ברומנית‪ ,‬מתובלן בלדינו‪ ,‬צרפתית‪ ,‬יידיש ואנגלית )של‬
‫הזוג ההודי(‪ ,‬כשמאמיקה וגיון מתרגמים‪.‬‬
‫אחד הגברים בחבורה החל לזמר שירים מההגדה‪ ,‬אחר החל לקרוא את "מה‬
‫נשתנה"‪ ,‬השלישי המשיך‪ ,‬ובקיצורים ובדילוגים רבים הגענו לפסוק "בשנה הבאה‬
‫בירושלים הבנויה"‪ ,‬שסימל עבור כולנו את הכמיהה לזכות בבית משלנו‪...‬‬
‫נכתב כפרק בהגדת פסח המשפחתית‬
‫‪ 24‬במרס ‪2007‬‬
‫‪93‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪25‬‬
‫עוברים לדירה – גב‪-‬ים‬
‫בשעה טובה ומוצלחת עברנו לדירה משלנו בשיכון עולים בגב‪-‬ים ג'‪ ,‬נסיעה של‬
‫כ‪ 25-‬דקות באוטובוס לחיפה‪ .‬כדי לקבל את הדירה נאלצנו לתת פיקדון שמעל ‪100‬‬
‫לירות‪ ,‬יותר ממשכורת ממוצעת של חודשיים מלאים – ולמי הייתה אז עבודה למשך‬
‫חודש שלם?! ארמנד עשה את הבלתי‪-‬אפשרי‪ ,‬השיג הלוואה מהבנק‪ ,‬וקיבלנו את‬
‫המפתח לגן עדן‪ .‬דירה בת חדר וחצי‪ ,‬שה"חצי" בה כלל גם פינת מטבח‪ ,‬גם מקלחת‬
‫וגם שירותים‪ .‬הבניין היה בן ארבע דירות שלכל אחת מהן חלקת אדמה‪ ,‬כי תכננו‬
‫גינות עזר ליד הבית‪ ,‬אבל לא קיבלנו שתילים או זרעים וגם לא הדרכה‪ .‬זה נשאר‬
‫בגדר רעיון יפה‪ .‬הבית היה בנוי כולו מבטון‪ ,‬יצקו אותו כתבנית‪ ,‬במכונה דמוית‬
‫תותח‪ .‬לשמחתנו קיבלנו דירה "גדולה" )רוב הדירות בשיכון היו רק של חדר אחד(‪,‬‬
‫משום שמנינו חמש נפשות ודורל היה חייל‪.‬‬
‫הסוכנות סיפקה לנו משאית להובלת הרהיטים שהבאנו מרומניה‪ ,‬ארון בגדים‪,‬‬
‫ספה כפולה או כפי שנקראה ברומנית "סטודיו"‪ ,‬שולחן וכמה כיסאות‪ .‬קיבלנו שלוש‬
‫מיטות עם מזרנים‪ ,‬שתיים מברזל ואחת מבד‪ ,‬פתילייה וכמה כלי מטבח‪ ,‬מוצרי‬
‫מזון בסיסיים ביותר וגם כרטיסי מזון‪ ,‬שבעזרתם יכולנו לקנות את האוכל שחולק‬
‫במסורה‪ .‬כל אזרח שובץ לחנות מכולת שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי‬
‫הקצבה קבועה‪ ,‬תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי‪ .‬ההקצבה הייתה שבועית‬
‫לנפש‪ ,‬וקבע אותה מומחה אמריקני לתזונה ולכלכלה‪ :‬לחם אחיד ללא הגבלה‪60 ,‬‬
‫גרם תירס‪ 58 ,‬גרם סוכר‪ 60 ,‬גרם קמח‪ 17 ,‬גרם אורז‪ 20 ,‬גרם קטניות‪ 20 ,‬גרם‬
‫מרגרינה‪ 8 ,‬גרם אטריות‪ 200 ,‬גרם גבינה רזה‪ 60 ,‬גרם בצל ו‪ 50-‬גרם ביסקוויטים‪.‬‬
‫הקצבת הבשר הייתה ‪ 75‬גרם לנפש לחודש‪ .‬כמו כן חולקו‪ ,‬בכמויות משתנות‪ ,‬ביצים‪,‬‬
‫שוקולד‪ ,‬דגים מלוחים‪ ,‬אבקת חלב‪ ,‬ריבה‪ ,‬סבון כביסה‪ ,‬סבון לרחצה ועוד‪ .‬לעתים‬
‫קרובות מנות המזון הוקטנו או לא חולקו כלל‪.‬‬
‫ההקצבה הותאמה לגיל האזרח ולמצבו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬נשים הרות זכו לתוספת בשר‬
‫וגבינה צהובה‪ ,‬ותינוקות לתוספת סוכר וקורנפלור‪ .‬התפריט התאפיין בתחליפים‬
‫למוצרים יקרים‪ ,‬ועל פי רוב באבקות‪ ,‬בעיקר חלב וביצים‪ .‬בעלי הממון קנו מוצרים‬
‫שונים בשוק השחור‪ ,‬שוק שזכה לתהילה וסופרו עליו בדיחות עסיסיות ונכתבו‬
‫מערכונים רבים‪ ,‬שרובם הוצגו בהצגת התאטרון "לי‪-‬לה‪-‬לו"‪.‬‬
‫כרטיסי מזון אלה החזירו אותי לימים האפלים של מלחמת העולם השנייה‪,‬‬
‫וכמו אז‪ ,‬מאמיקה המציאה כל מיני תבשילים‪ ,‬ביניהם וריאציות שונות של מאכלים‬
‫העשויים מדג פילה‪ ,‬שגם הוא ניתן בהקצבה אך בנדיבות יתר‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כמה חודשים לפני כניסתנו לדירה קיבל ארמנד עבודה במקום יוקרתי מאוד אך‬
‫אפוף סודיות ומסתורין‪ ,‬שלימים התברר ששמו "המוסד"‪ .‬זמן‪-‬מה הוא כמעט לא‬
‫היה בבית‪ ,‬כי נשלח לכל מיני השתלמויות וקורסים‪ .‬עבודה זו גרמה להרבה מתיחות‬
‫ואי‪-‬הבנות בינינו‪ :‬הוא איש הממסד והמוסד‪ ,‬ואני חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית‬
‫הישראלית‪.‬‬
‫בשלב זה עול פרנסת המשפחה נפל עליו‪ ,‬אך לא עבר זמן רב וגם אני התחלתי‬
‫לעבוד‪ ,‬קודם במפעל לדודי חשמל ולאחר מכן בבית חרושת למנעולים‪ .‬כל היום‬
‫עבדתי עם מכונה שייצרה את הקפיץ של המנעול‪ .‬פעלתי כמו אוטומט‪ ,‬מהר ככל‬
‫האפשר‪ ,‬כי זאת הייתה עבודה בקבלנות‪ .‬כך הפכתי בעיניי לאחד הגיבורים בסרטו‬
‫של צ'פלין "זמנים מודרניים"‪.‬‬
‫העבודה הייתה משעממת‪ ,‬אך עקב מדיניות השכר השוויוני שהונהגה אז שכרי‬
‫היה כשל ארמנד ולפעמים אף גבוה יותר‪ .‬השתכרתי ‪ 13.5‬לירות לשבוע‪ ,‬מהן‬
‫הפרשתי ‪ 10‬לירות לכלכלת הבית‪ ,‬לירה לשיעורי העברית והיתר לבזבוזים‪ .‬בכל‬
‫המפעל היינו שלושה פועלים‪ .‬מלבדי היה אדם מבוגר שהשתחרר מצה"ל עקב נכות‬
‫ושימש מנהל‪ ,‬וחניך – נער תימני עליז ושובב‪ .‬המנהל היה איש אצ"ל והוויכוחים‬
‫הפוליטיים בינינו הרקיעו שחקים‪ ,‬אבל שמרנו על יחסי חברות וכבוד הדדי‪ .‬הוא גם‬
‫שיתף אותי בחייו הפרטיים ובבילויי השבת שלו‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬בהיותי חייל‪ ,‬מכרתי‬
‫לו את מנות הסיגריות שקיבלתי חינם מהצבא‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬לרגל עבודתו נעדר ארמנד רבות מהבית‪ ,‬דורל המשיך בשירותו הצבאי‪,‬‬
‫ואילו אני בעבודה ובלימוד העברית‪ ,‬ולמורת רוחם של בני משפחתי‪ ,‬הקדשתי זמן‬
‫יקר לפעילות מפלגתית נמרצת‪.‬‬
‫בתא המפלגה של גב‪-‬ים היו חמישה‪-‬שישה חברים‪ :‬שוורץ‪ ,‬פועל נמל יהיר ובעל‬
‫חשיבות עצמית מרובה‪ ,‬בתפקיד מזכיר התא; אשתו‪ ,‬שלמען הפרוטוקול נחשבה‬
‫גם היא חברה אך פעילותה הסתכמה בהגשת תה בישיבות; סגל‪ ,‬איש גדול‪-‬ממדים‪,‬‬
‫ססגוני ואוטו‪-‬דידקט אמיתי‪ ,‬בעל חנות גלידה‪ ,‬שלחם במחתרת הקומוניסטית עוד‬
‫ברומניה ואהב לשאת נאומים בכל עת ולכל דורש; משה‪ ,‬פקיד בנק שעקב עבודתו‬
‫שמר על פרופיל נמוך‪ ,‬ועוד שני יידישיסטים שבגללם התנהלו הישיבות ביידיש‬
‫ולאחר בואי בעברית‪ ,‬ומדי פעם עם תרגום לרומנית וליידיש‪.‬‬
‫פעילותי המרכזית התמקדה בכך שבכל יום שישי אחר הצהריים חילקתי לבתים‬
‫את ביטאוני המפלגה שיצאו לאור מדי שבוע‪ .‬עיתונים ביידיש‪ ,‬ברומנית‪ ,‬בהונגרית‪,‬‬
‫בערבית‪ ,‬בבולגרית ובצרפתית‪ ,‬חלקם בדפוס ואחרים בסטנסיל‪ .‬לאט‪-‬לאט הגעתי‬
‫למכירת שיא של יותר מ‪ 100-‬עיתונים בשבוע‪ .‬דרך העיסוק הזה רכשתי לי חברים‬
‫רבים‪ :‬פנינה ועדי‪ ,‬שלמדו עדיין בתיכון‪ ,‬בת דודתה החתיכית של פנינה‪ ,‬יעקב‬
‫הבולגרי‪ ,‬גרשון הצעיר שבחבורה ועוד‪ .‬היינו נפגשים בערבים‪ ,‬משוטטים ברחובות‪,‬‬
‫‪95‬‬
‫נתן לבון‬
‫משוחחים על המצב‪ ,‬על תכניות למיניהן ועל מה שבין בנים לבנות‪ .‬לפעמים הלכנו‬
‫לקולנוע בקריית חיים המכובדת‪.‬‬
‫בתא המפלגתי לא ליקקתי דבש‪ .‬הפכתי‪ ,‬לצד סגל‪ ,‬לאופוזיציונר של שוורץ‪,‬‬
‫דרשנו לעשות יותר פעילויות ציבוריות ולנסות ליצור שיתוף פעולה עם מפ"ח‪ .‬אף‬
‫שעד אז כל שבוע כתבתי לעיתון הרומני ומאמריי התקבלו בשביעות רצון רבה‪,‬‬
‫פתאום החזירו לי מאמר שעסק במתרחש בגב‪-‬ים‪ ,‬בתואנה שהוא מתחנף לממסד‪.‬‬
‫לאחר דין ודברים וכמובן תיקונים‪ ,‬המאמר התפרסם‪ .‬מובן שמאחורי התרגיל הזה‬
‫עמד מזכיר התא‪ ,‬שוורץ‪.‬‬
‫אף שידיעותיי בשפה העברית היו דלות‪ ,‬אהבתי לתאטרון גברה והיא הביאה‬
‫אותי ללכת לצפות בהצגה "לי‪-‬לה‪-‬לו"‪ ,‬בייחוד בשל כמה שחקנים רומנים שראיתי‬
‫עוד בבוקרשט‪.‬‬
‫בינתיים הגיע ארצה חבר ילדותי סרג'יו‪ ,‬רברבן גדול אך בעל הרבה הומור‪,‬‬
‫וסיפר שחבר אחר שלנו‪ ,‬מירצ'ה‪ ,‬שלמדנו יחד ב"מטאי בסרב"‪ ,‬גר ביפו‪ .‬השמחה‬
‫הייתה גדולה והחלטנו לבקרו‪ .‬מירצ'ה גר עם הוריו בדירת חדר עם מטבחון שנטשו‬
‫ערבים במהלך המלחמה‪ .‬הוריו קיבלו אותנו יפה‪ ,‬סידרו לנו מיטה ומצעים על‬
‫הרצפה במטבח‪ ,‬ואביו של מירצ'ה‪ ,‬איש פדנט מאוד‪ ,‬צחצח לנו בלילה את הנעליים‪,‬‬
‫כנהוג במלון חמישה כוכבים‪ .‬אנחנו וחברים נוספים של מירצ'ה טיילנו והשתוללנו‬
‫כל הלילה‪ .‬למחרת ִעתותינו היו בידינו אך מירצ'ה‪ ,‬שלמד אז בתיכון "הרצליה"‪,‬‬
‫נאלץ לקום ליום לימודים‪ .‬באותו יום המשכתי עם סרג'יו למעברת "פרדס חנה"‬
‫כדי לומר שלום להוריו‪.‬‬
‫בפברואר ‪ 1950‬השתחרר דורל מהצבא‪ ,‬והחל בחיפושים אחר עבודה ואהבה‪.‬‬
‫תחילה עבד במחצבות "סולל בונה" במפרץ חיפה ולאחר מכן התחיל לעבוד כמודד‪.‬‬
‫בינתיים הכיר בתחנת אוטובוס את אשתו לעתיד‪ ,‬פאולה‪ ,‬שלמדה אז בקורס של‬
‫אחיות רנטגן‪ .‬למיטב זיכרוני‪ ,‬הוא היסס רבות עד שהחליט להציע לה חברות‪.‬‬
‫לא עבר זמן רב מאז שעברנו לדירה ומצבנו התבסס פחות או יותר‪ .‬מאמיקה‬
‫חזרה לקטר ולהטיח האשמות בטאטיקו שהוא יושב בחוסר מעשה ולא נושא בנטל‬
‫הפרנסה‪ .‬נדנודיה נשאו פרי וטאטיקו החל לעבוד כרוכל‪.‬‬
‫האיש גדול הגוף הזה‪ ,‬חולה ומפוחד‪ ,‬שלא ידע מילה בעברית או בכל שפה אחרת‬
‫מלבד רומנית‪ ,‬ישב כפוף ועצוב על שרפרף‪ ,‬לבוש במעיל גדול וחבוש מגבעת‪ ,‬ולידו‬
‫כמה חפיסות שוקולד ועטים‪ .‬תמונה זו צובטת את לבי בכל פעם שהיא עולה לנגד‬
‫עיניי‪ ,‬וגם בעת כתיבת שורות אלו אני מזיל דמעה‪...‬‬
‫במחשבה לאחור‪ ,‬כשאני רואה היום את העולים מחבר העמים וחושב על‬
‫מאמיקה‪ ,‬שהייתה אז רק בת ‪ ,49‬בריאה יחסית‪ ,‬אני תוהה כיצד לא עלה בדעתה‬
‫שגם היא יכולה לעבוד כמה שעות למען פרנסת המשפחה‪ .‬אך מי אני שאשפוט‪...‬‬
‫‪96‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫העבודה שעממה אותי‪ .‬דורל היה כבר בבית ועבד‪ ,‬כך שאחריותי לכלכלת‬
‫המשפחה פחתה‪ ,‬מה עוד שעברתי את גיל הגיוס וברור היה שככל בני גילי אצטרך‬
‫להתגייס לצבא‪.‬‬
‫הוריי לא קיבלו בהבנה את החלטתי אבל לבסוף הסכימו בחוסר ברירה‪ ,‬וכך ב‪-‬‬
‫‪ 6.6.1951‬הפכתי לטוראי נתן לופסקו‪ ,‬מ"א ‪.209842‬‬
‫‪ 9‬באפריל ‪2007‬‬
‫‪97‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪26‬‬
‫תחילת שירותי הצבאי‬
‫התגייסתי לצבא מרצוני‪ ,‬אך לא בחדווה אלא מתוך חובה‪ .‬ידעתי שזו תקופה‬
‫שעליי לעבור‪ ,‬ומוטב ללא התחכמויות או ניסיונות התחמקות‪ .‬אני חי במדינה‬
‫שהשלום בה טרם הושג וקיומו של הצבא בה חיוני‪ .‬כך‪ ,‬למרות הביקורת שהייתה לי‬
‫אז על מדיניות הממשלה‪ ,‬הבנתי שטובתי האישית קשורה לאינטרס הלאומי‪ ,‬ומוטל‬
‫עליי לשלם את מס השירות הצבאי‪.‬‬
‫בהגיעי לבקו"ם‪ ,‬עוד לפני תהליכי החיול‪ ,‬פיתחתי פנטזיות )לא כל כך אופייניות‬
‫לי( לשרת בצנחנים‪ ,‬אבל לאחר ששמעתי הסבר קצר בנושא‪ ,‬ירדתי מחלום נפל זה‪.‬‬
‫בתום המבחנים והראיונות הרבים שעברתי‪ ,‬בשל העברית הלקויה שדיברתי‬
‫שובצתי לחיל השריון‪ ,‬חטיבה ‪ ,7‬גדוד ‪ .82‬נשלחתי עם עוד כ‪ 40-‬חבר'ה לג'וּליס‪,‬‬
‫מחנה בדרום הארץ מול קיבוץ נגבה‪ ,‬מקום שבאותם הימים נחשב רחוק מהמרכז‪,‬‬
‫ועל אחת כמה וכמה מגב‪-‬ים‪ ,‬שם גרתי‪.‬‬
‫סיפור גבורתו של קיבוץ נגבה ועמידתו בקרבות תש"ח‪ ,‬יחד עם עלילות הקרב‬
‫במשטרת ַפלוּגַ'ה שליד הקיבוץ‪ ,‬שבו נכנע הצבא המצרי‪ ,‬היו המרשימים בסיפורי‬
‫המלחמה ומורשת הקרב ששמעתי במהלך השירות‪.‬‬
‫ביחידה היו עוד כמה דוברי רומנית‪ ,‬ביניהם תושבי חיפה‪ ,‬שאליהם התחברתי‬
‫בקלות‪ .‬למזלי פגשתי חבר מפלגה שהכרתי בחיפה‪ ,‬יעקב‪ ,‬שהיה מבוגר ממני‬
‫בשנתיים‪ .‬חיש מהר איתרתי חבר מפלגה נוסף‪ ,‬משה‪ ,‬מקיבוץ יגור‪ .‬עם משה קשרתי‬
‫חברות אמיצה וקרובה‪ ,‬חברות שליוותה אותי לאורך תקופת השירות כולה וגם‬
‫אחריה‪.‬‬
‫משום שהיינו שלושה חברי המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬יכולנו להקים תא בבסיס‪.‬‬
‫בחופשה הראשונה ניגשנו לסניף מק"י ששכן באיזה מרתף טחוב ברחוב נחמני‪ .‬שם‬
‫פגשנו את האחראי לפעילות החיילים‪ ,‬ולאחר שיחה נוקבת ורמיזות חשדניות קיבלנו‬
‫חומר הסברה‪ ,‬הנחיות והדרכה על דרכי הפעולה במסגרת המגבלות והאיסורים‬
‫החלים על הפעילות המפלגתית של החיילים‪ .‬קיבלנו שיעור ראשון ברזי ההליכה‬
‫בשביל הצר בין מותר לאסור‪ ,‬בין אפור ושחור‪ ,‬ואיך להיות ולא להיות‪.‬‬
‫בג'וליס‪ ,‬לאחר כמה ימים של הרצאות‪ ,‬תרגילי סדר והכרה ראשונית עם הרובה‬
‫הצ'כי המיתולוגי‪ ,‬הודיעו לנו שנלך לקורס טנקיסטים‪ ,‬וכשלב הכנה – לקורס נהיגה‬
‫שייערך בסרפנד ליד תל אביב‪ .‬השמחה הייתה גדולה‪ :‬ללמוד לנהוג‪ ,‬ועוד על חשבון‬
‫הצבא‪ ,‬נראה כחלום‪.‬‬
‫הקורס נמשך שישה שבועות‪ .‬מדי בוקר עלינו על משאית שישה חיילים ונהגנו‬
‫כל אחד בתורו‪ .‬לימדו אותנו גם תאוריה‪ ,‬תמרורים וחוקי תנועה וגם הכרת המנוע‪,‬‬
‫‪98‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫שיעורים שבהם הסתבכתי בין בוכנות ושסתומים ובין פעימות ושאר חלקים‬
‫שבמילון העברית שלי דאז היו בלתי נתפסים‪.‬‬
‫פעם בשבועיים קיבלנו חופשה לסוף שבוע‪ ,‬אך לא לפני שעמדנו במסדר קפדני‪.‬‬
‫המדים היו צריכים להיות נקיים‪ ,‬מגוהצים להפליא ומעומלנים‪ ,‬צווארון קשיח‬
‫בתוספת הקיפולים והפסים המתחייבים‪ .‬כמו כן‪ ,‬הקיטבג היה צריך להיות מסודר‬
‫וכל דבר ופריט – במקום המיועד לו‪ ,‬לפי הפקודה‪ .‬וכמובן הנשק‪ :‬הרובה נדרש‬
‫להיות צח‪ ,‬מבריק ומשומן ללא גרגיר‪ ,‬או צלו הדהוי של גרגיר‪ ,‬בקנה‪.‬‬
‫כבר בחופשה הראשונה פישלתי ובגדול‪ ,‬המרתי על מזלי והא לא שיחק לי‪.‬‬
‫עמדתי זקוף ומצוחצח לפני מיטתי‪ ,‬מוכן ומזומן למסדר היציאה‪ ,‬עברתי בשלום‬
‫את הבדיקות‪ ,‬והמפקדים כבר עברו על פניי‪ ,‬ופתאום סמל המחלקה הגיע לבדיקה‬
‫חוזרת וגילה תוך התפעלות ובחיוך של ניצחון‪ ,‬שאת סבון הכביסה אחסנתי בצד‬
‫שמאל של המדף במקום בימינו! הדבר היווה כמובן עילה "הגיונית" לשלול ממני‬
‫את היציאה הביתה‪.‬‬
‫מאוכזב ומרוגז‪ ,‬כתבתי מכתבים הביתה ולפנינה‪ ,‬וכמובן מאמר לעיתון על‬
‫ההוויי הצבאי הנוקשה והלא‪-‬מתחשב‪ .‬על קפקא עדיין לא שמעתי אז‪ ,‬אך את החייל‬
‫אמיץ שווייק כבר הכרתי‪...‬‬
‫במהלך שהותי בסרפנד‪ ,‬ביולי ‪ ,1951‬זכיתי לראשונה בחיי לקחת חלק פעיל‬
‫במשחק הדמוקרטי והצבעתי לבחירות לפרלמנט‪ ,‬לכנסת השנייה‪ .‬מובן שהצבעתי‬
‫ק'‪ ,‬האות של המפלגה הקומוניסטית‪ .‬הצבעה שחזרה על עצמה בדבקות ובאמונה‬
‫גדולה עד הכנסת השביעית‪.‬‬
‫לכנסת הצלחתי להצביע‪ ,‬אך לדאבון לבי רישיון נהיגה לא קיבלתי‪ .‬נכשלתי‬
‫ברציפות בשני מבחנים וזאת כמובן באשמת‪ ...‬המורה‪.‬‬
‫הכישלון בטסט לא מנע ממני להמשיך להשתתף בקורס הטנקיסטים‪ .‬הקורס‬
‫נערך בבית הספר לשריון ליד רמלה ונחלק לשלושה שלבים‪ ,‬שכל אחד מהם נמשך‬
‫שלושה חודשים‪ :‬נהיגה‪ ,‬תותחנות וקשר‪ .‬את השלב הראשון‪ ,‬נהיגה בטנק שרמן‪,‬‬
‫עברתי אך בקושי‪ .‬כוחותיי לא תמיד עמדו לי‪ ,‬כדי להחליף הילוך אפילו בעזרת‬
‫שתי רגליי‪,‬התקשיתי ללחוץ כנדרש על דוושת המצמד הכבד ‪ .‬את קורס התותחנות‬
‫עברתי לא‪-‬מי‪-‬יודע‪-‬מה‪ ,‬אבל נבחרתי כחניך מצטיין בסיום קורס הקשר‪ ,‬ואף שקלו‬
‫להשאיר אותי בבסיס‪ ,‬כמדריך‪.‬‬
‫במהלך הקורס זימנו אותי‪ ,‬עם חבריי משה ויעקב‪ ,‬למבחני קצונה‪ .‬הלכנו בשביל‬
‫הכיף והחוויה‪ .‬משה ואני היינו נחושים בדעתנו שלקורס קצינים לא נצא‪ .‬יעקב‪,‬‬
‫לעומתנו‪ ,‬רצה בכך מאוד ואכן הצליח ועשה בהמשך קריירה צבאית‪.‬‬
‫הופתעתי שבכלל הזמינו אותי למבחנים אלה‪ ,‬וגם כשלחשו לי במהלכם שמנת‬
‫המשכל שלי היא ‪ ,135‬הייתי בטוח שמדובר בטעות או בחלק מהבלגן הצבאי‪.‬‬
‫במבחנים הצלחתי למרות כמה פאשלות שעשיתי בחלק ממבחני הכושר‪ .‬השידולים‬
‫‪99‬‬
‫נתן לבון‬
‫הרבים וההצעות המפתות לא הניעו אותי לצאת לקורס הקצינים‪ ,‬וכך המדינה‬
‫הפסידה רמטכ"ל בפוטנציה‪...‬‬
‫*‬
‫ברחוב הראשי של רמלה הייתה חנות ובה מפעל לגלידות מיוחדות במינן‪ ,‬והמקום‬
‫שימש נקודת מפגש חווייתית ואתנחתא לעולים לירושלים‪ .‬מכרו שם‪ ,‬בימי המחסור‬
‫והצנע הנוראיים‪ ,‬גלידות מכל הטעמים‪ ,‬הסוגים‪ ,‬הצבעים‪ ,‬הריחות והניחוחות‪:‬‬
‫גלידת וניל‪ ,‬מוקה‪ ,‬שוקולד‪ ,‬גלידות עם תפוחים‪ ,‬מלון‪ ,‬תותים או דובדבנים‪ ,‬אגוזים‪,‬‬
‫צימוקים או שקדים‪ .‬אך יותר מטעמי הגלידה המגרים והמפתים‪ ,‬נמשכנו למוכרות‪,‬‬
‫שתי הבנות הצעירות והתמירות של בעל המקום – ג'ינג'יות‪ ,‬בוהקות‪ ,‬חינניות‪,‬‬
‫נמרצות וחייכניות‪ ,‬בקיצור מדליקות‪ .‬הן הציתו את דמיונם של כל החיילים שבאו‬
‫לקנות גלידה והתבשמו ממראן‪ .‬לימים‪ ,‬כבעל משפחה מצויד ברכב‪ ,‬המשכתי‬
‫לעצור במקום‪ ,‬אולי בגלל טעם הגלידה או בשל משהו שבצבץ בין גרגירי אבק‬
‫הזיכרונות‪...‬‬
‫בגמר קורס הטנקיסטים חזרנו לג'וליס‪ ,‬בסיס הקבע שלנו‪ ,‬וכדי להשלים את‬
‫הכשרתנו כחיילים העבירו אותנו במשך ארבעה שבועות אימוני שדה מפרכים‪.‬‬
‫במהלך האימונים האלה‪ ,‬שהיו "גדולים עליי" ועל כושרי הגופני‪ ,‬לא החמצתי‬
‫שום הפסקה‪ ,‬אפילו הקצרה ביותר‪ ,‬כדי לתפוס תנומה‪ .‬נרדמתי בתעלות של בוץ‪,‬‬
‫בין הקוצים והשיחים‪ ,‬על האדמה הרטובה‪ ,‬במקשת האבטיחים‪ ,‬לפעמים כמעט‬
‫בעמידה‪ ,‬העיקר לישון כמה שניות‪ .‬מזל שבשמירות פחדתי מספיק כדי להקפיד על‬
‫ערנות‪.‬‬
‫האימונים הסתיימו וחילקו אותנו למחלקות ולצוותי טנקים‪ ,‬כשכולנו ממתינים‬
‫בדריכות רבה‪ .‬מפקדי המחלקות היו שני קצינים צעירים‪ :‬יוסי‪ ,‬בחור נחמד וחביב‪,‬‬
‫וגורודיש‪ ,‬שכבר אז עמד מול המוות‪ .‬יוסי וגורודיש יצאו לקורס קצינים ביום שבו‬
‫אנחנו הגענו לראשונה לג'וליס‪.‬‬
‫מאחר שהפלוגה נזקקה לאנשי סגל‪ ,‬על חברי משה הוטל תפקיד הפקיד הפלוגתי‬
‫הנשק‪ ,‬כך שלמרות האימונים‪ ,‬הלימודים והמבחנים לא זכינו להיות‬
‫ועליי תפקיד ָ‬
‫ממש טנקיסטים‪ .‬אבל מתוך סולידריות ונאמנות לחברים ולמה שלמדנו‪ ,‬דרשנו‬
‫להשתתף באימונים התקופתיים בתור אנשי צוות טנק‪ ,‬משה כנהג ואני כטען קשר‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בין חורף לאביב ‪ ,1952‬התגלגלתי לסדרת אימונים ותרגילים שנערכה ליד‬
‫מחנה העולים בירוחם‪ ,‬שתוכננה להפוך לעיר גדולה ופורחת‪ ,‬ועד היום עדיין מקווים‬
‫שהתכנית תקרום עור וגידים‪.‬‬
‫עברנו אימונים במלוא מובן המילה‪ ,‬ביום ובלילה‪ ,‬בלי להבחין בין יום ללילה‪,‬‬
‫אימונים המתאימים יותר לחיל רגלים מאשר לשריון‪ .‬למזלי שובצתי במחלקתו‬
‫של סגן יוסי‪ ,‬שידע להדריך‪ ,‬לעודד ולתמוך בנו‪ .‬במחלקתו של גורודיש המצב היה‬
‫‪100‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫איום‪ :‬הוא התעלל בחייליו ללא רחמים‪ ,‬ירה בין רגליהם‪ .‬על כל עבירה‪ ,‬אמיתית או‬
‫מדומה‪ ,‬קשר את החייל לתורן והשאירו שם‪ ,‬בשמש הקודחת כל היום‪ ,‬ללא מים‬
‫ואוכל – רוע לשמו וסדיזם בהתגלמותו‪ ,‬וכל זה כביכול למען חיזוקו של צה"ל!‬
‫אף שאני עצמי לא נפגעתי אישית‪ ,‬האווירה במחנה הייתה קשה‪ .‬פתאום קיבלתי‬
‫מברק הזמנה לחתונתו של אחי דורל עם בחירת לבו פאולה‪ .‬שמחתי וקפצתי על‬
‫ְ‬
‫המציאה להיפטר כמה ימים מהאימונים ומזעקותיו של גורודיש‪ .‬נסעתי לחדרה‬
‫לחתונה‪ ,‬ובדרך תקפו אותי רגשות חרטה ובושה כי לא היו לי בגדים מתאימים‬
‫לאירוע חגיגי כזה וגם לא כסף למתנה‪ .‬אבל אח זה אח‪ ,‬והוא הראשון במשפחתנו‬
‫שמתחתן‪ ,‬ויש להשתתף ולצהול‪.‬‬
‫*‬
‫בעת כתיבת פרק זה אנחנו חוגגים את יום העצמאות ה‪ 59-‬של מדינת ישראל‪.‬‬
‫כמיטב המסורת המשפחתית‪ ,‬אירחנו בגינתנו חברים של פעם‪ ,‬שותפים לחלומות‬
‫לעולם טוב יותר ולמדינה שוויונית שחיה בשכנות טובה עם העמים שלצדה‪.‬‬
‫במשך עשרות השנים שעברו מאז‪ ,‬חווינו טראומות ואכזבות‪ ,‬איבדנו את‬
‫התמימות‪ ,‬אך אנו עדיין מאמינים ששמש הרוגע‪ ,‬השמחה והשקט תזרח גם‬
‫במקומותינו‪.‬‬
‫‪ 58‬מתוך ‪ 59‬ימי העצמאות ציינתי כאן בארץ‪ .‬זכורות לי שלוש שנים שבהן קרו‬
‫אירועים המהווים נקודות מפנה בחיי‪ .‬נתחיל בראשון‪ ,‬זה של שנת ‪ .1952‬הייתי‬
‫טנקיסט צעיר וגאה‪ ,‬התבשרנו שנשתתף במצעד הצבאי בתל אביב‪ .‬השמחה הייתה‬
‫גדולה‪" :‬נצעד" רכובים על טנקים ברחובות העיר הגדולה‪ ,‬כולם יביטו בנו והבחורות‬
‫תרוצנה אחרינו‪ .‬שבועיים לפני המצעד התמקמנו בפאתי העיר‪ ,‬מה שהיום ואולי גם‬
‫אז נקרא רמת אביב‪.‬‬
‫האימונים היו מייגעים‪ ,‬כל יום הוטל עלינו לנקות ולהבריק שוב ושוב את‬
‫הטנקים‪ ,‬את המנוע‪ ,‬את הגלגלים עם שרשרת הזחל‪ ,‬את הפנים ואת החוץ‪ ,‬כל‬
‫יום לתרגל את הפקודה הפשוטה "לימין שוּר"‪ ,‬שפירושה להפנות את הראש ימינה‬
‫בעוברנו על פני הבמה המרכזית‪ ,‬שבה ישב בן‪-‬גוריון בכבודו ובעצמו‪.‬‬
‫בּוֹר ָקה )‪ (Borca‬התפרסם בהקפדתו הקיצונית על סדר וביחוד על‬
‫מפקד הגדוד‪ְ ,‬‬
‫ניקיון‪ .‬כשבא לבדוק את ניקיון הטנק‪ ,‬לבש סרבל לבן‪ ,‬נכנס לתוך הטנק‪ ,‬ובצאתו‬
‫הסרבל היה חייב להישאר לבן כשלג‪ .‬אם לא‪ ,‬פקד לערוך סבב ניקיון חוזר‪ ,‬ועוד‬
‫סיבוב ועוד‪...‬‬
‫באותו יום עצמאות‪ ,‬וגם שנים רבות לאחר מכן‪ ,‬היה נהוג להניף את דגל הלאום‬
‫הכחול‪ -‬לבן ולצדו את הדגל האדום‪ .‬זאת מתוך השקפה והכרה שהמדינה קמה על‬
‫ברכי תנועת העבודה על גוניה השונים ועל בסיס המפעלים שתנועה זו הקימה‪ .‬לדאבון‬
‫הלב‪ ,‬הדגלים האדומים הלכו ופחתו עד שנעלמו מהנוף‪ ,‬ואיתם הלכו והתמוססו‬
‫‪101‬‬
‫נתן לבון‬
‫ערכים רבים‪ .‬ערך האדם‪ ,‬זכויותיו וכבודו נדחקו לשוליים‪ ,‬ערכי העבודה‪ ,‬האחווה‪,‬‬
‫והסולידריות החברתית הפכו למוצג מוזאוני‪.‬‬
‫את המצעד עברנו בשלום‪ ,‬ואז רוב החבר'ה הלכו למסיבה באיזה אולם‪ ,‬שם‬
‫היו צריכים לשלם דמי כניסה שלא היו לי‪ .‬גם כך בשבועיים האלה לוויתי מחבריי‬
‫כספים כדי לממן את הסרטים‪ ,‬הפלאפלים והגזוזים במהלך הבילויים בתל אביב‪,‬‬
‫שכבר אז הייתה עיר ללא הפסקה‪ .‬התנחמתי לחברי בטיול בחולות על שפת הים‪,‬‬
‫והתנחמתי בעוד זריחה מהממת ומיפרס קטן באופק‪...‬‬
‫*‬
‫יום עצמאות אחר שנחרט בזיכרוני הוא זה של שנת ‪ ,1969‬בעת אשפוזי בבית‬
‫החולים "הדסה" לצורך ניתוח הוצאת אבן מהכליה השמאלית )צירוף מקרים מוזר‪:‬‬
‫את הניתוח ביצע ד"ר שנקר‪ ,‬שבעת ההיא התמחה במחלקה האורולוגית‪ ,‬והשנה‪,‬‬
‫בעת כתיבת שורות אלו‪ ,‬הדליק משואה ליום העצמאות ה‪ .(59-‬הייתי כבר לקראת‬
‫השחרור מבית החולים‪ ,‬ורציתי‪ ,‬בדומה לחולים אחרים‪ ,‬לצאת לחופשה‪ ,‬לבלות את‬
‫יום העצמאות בביתי עם אורן‪ ,‬מרים וחברים‪ .‬מרים התנגדה בתוקף בטענה שאני‬
‫מפונק ושזה יסכן את בריאותי‪ .‬ברוב טיפשותי ובחוסר רצון קיבלתי את הדין‪ ,‬וחבל‬
‫שכך‪ .‬ביליתי בבהייה בחלון‪ ,‬כדי לראות כמה הבזקים של זיקוקין דינור‪.‬‬
‫את יום העצמאות של שנת ‪" 1970‬חגגתי" שוב בבית חולים‪ ,‬ב"כרמליה" בחיפה‪,‬‬
‫הפעם ליד טאטיקו‪ ,‬ששכב לאחר תאונה על ערש דווי‪ .‬הוא היה מחוסר הכרה‪ ,‬סבל‬
‫מסיוטים נוראיים‪ ,‬דיבר וצעק ללא הרף דברים שלא יכולתי להבינם ולפענחם‪ ,‬ומה‬
‫שהעיק עליי יותר מכול – שלא יכולתי להקל על מצוקותיו ועל כאביו‪.‬‬
‫אולי בחלומות הבלהות שפקדו אותו ערך טאטיקו את מאזן חייו‪ :‬הישגים‬
‫שהשיג וכאלו שלא‪ ,‬חרטה על שתיקות ארוכות‪ ,‬אהבות‪ ,‬אם היו לו כאלה‪ ,‬אכזבות‪,‬‬
‫שמחות חבויות‪ ,‬רצונות שלא העז לגלות ולממש‪ ,‬מפחי נפש‪ ,‬פחדים וחרדות‪ ,‬ומעל‬
‫לכול – החמצותיו במהלך ‪ 74‬שנות חייו‪.‬‬
‫טאטיקו נפטר לאחר כמה ימים‪.‬‬
‫‪ 4‬במאי ‪2007‬‬
‫‪102‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪27‬‬
‫השירות הצבאי – המשך‬
‫לאחר שהפלגתי במבוך האסוציאציות של זיכרונותיי‪ ,‬אחזור לתקופת שירותי‬
‫בצבא הגנה לישראל‪ ,‬בתפקיד הרגיש של נשק פלוגתי‪.‬‬
‫בתפקידנו החדש‪ ,‬משה פקיד ואני נשק‪ ,‬הזמן עמד לרשותנו‪ ,‬כך שיכולנו להתפנות‬
‫לעיסוקנו החשוב באמת – הפעילות המפלגתית‪.‬‬
‫הימים היו ימי מלחמת קוריאה‪ ,‬פחד ממלחמת עולם שלישית ריחף באוויר‪,‬‬
‫מלווה באיום הנשק האטומי‪ .‬ממשלת ישראל‪ ,‬אף שהכריזה רשמית על ניטרליות‬
‫במאבק בין שני הגושים‪ ,‬נטתה למערב‪ .‬זו הייתה תקופה רוויַת מתח ורוחשת‬
‫פעילות פוליטית ומדינית‪ .‬גם אנחנו ראינו צורך וחשנו מחויבים לעשות משהו בנדון‪.‬‬
‫הקמנו קבוצת דיון עם כמה חיילים חברי מפ"ם‪ ,‬וחילקנו‪ ,‬בסתר כמובן‪ ,‬כרוזים נגד‬
‫המלחמה‪ ,‬שאחד מהם כלל נאום חוצב להבות של "הזקן"‪ ,‬הלוא הוא האלוף יצחק‬
‫שדה‪ ,‬מייסדו ומפקדו האגדי והנערץ של הפלמ"ח‪.‬‬
‫את גולת הכותרת של פעילותנו ביצענו זמן‪-‬מה לאחר מכן‪ ,‬כאשר בן‪-‬גוריון‬
‫הכריז על הארכת השירות הצבאי בחצי שנה‪ ,‬משנתיים לשנתיים וחצי‪ .‬לפי ידיעות‬
‫ופרשנויות‪ ,‬אחת הסיבות להחלטה זו נקשרה לנכונות הממשלה להשתתף במלחמת‬
‫קוריאה‪ .‬כל אלה התבדו לאחר מכן‪ ,‬וחיילי צה"ל נשארו בארץ למשימות הנובעות‬
‫מהעימות עם השכנים‪.‬‬
‫החלטתו של בן‪-‬גוריון עוררה מורת רוח רבה בקרב החיילים‪ ,‬בלי קשר לדעותיהם‬
‫הפוליטיות‪ ,‬כך שהכרוזים שלנו‪ ,‬של המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬שהנחנו על מיטותיהם‬
‫בעת שהם היו באימונים‪ ,‬זכו להדים אוהדים‪ .‬משה ואני הפכנו לגיבורים הסודיים‬
‫המנשרים הללו‪ ,‬אף שלא התייחסו אליהם‬
‫של הפלוגה‪ .‬כולם ידעו מי עומד מאחורי ִ‬
‫במפורש‪ .‬בדרך כלל הם הסתפקו בחיוכים ובטפיחות של הבעת תמיכה‪ ,‬ולמען האמת‬
‫ההיסטורית אזכיר גם את הקנטורים‪ ,‬הקללות והגידופים‪.‬‬
‫חלוקת הכרוזים הייתה רק המנה הראשונה‪ .‬בדיוק באותם ימים כל היחידות‬
‫במחנה ג'וליס‪ ,‬ביניהן מפקדת חטיבה ‪ ,7‬התכוננו לביקור של צמרת המטכ"ל‪ ,‬שכללה‬
‫את משה דיין‪ .‬לנו היה ברור שצריך לנצל את ההזדמנות כדי להביע את התנגדותנו‬
‫להארכת השירות הצבאי‪ .‬בדיון חשאי שקיימנו בשטח פתוח‪ ,‬בחשכת הלילה‪,‬‬
‫החלטנו שעלינו "לקשט" בסיסמאות את הכניסות ואת הצמתים של המחנה‪.‬‬
‫צירפנו אלינו עוד כמה אוהדים וחילקנו בינינו תפקידים מי משיג מברשות‪ ,‬מי‬
‫צבע או סיד‪ ,‬מי כותב ומי שומר‪ ,‬וכיצד נפטרים לאחר מכן מהכלים כדי שלא יגלו‬
‫אותנו‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫נתן לבון‬
‫למחרת זכו כל האורחים המכובדים לקבלת פנים נאותה‪ :‬בכל דרך ובכל שביל‬
‫הסיסמאות שלנו ליוו אותם‪ .‬מפקדי הבסיס היו נבוכים וכעסו "עד האוזניים"‪,‬‬
‫התרוצצו לכל הכיוונים ולא ידעו כיצד להסביר ולהתנצל‪ .‬כל חיילי הרס"ר גויסו‬
‫למחיקת הבושה‪ .‬הם עבדו במרץ כדי להעלים את הסיסמאות‪ ,‬אך חלקן‪ ,‬אלו‬
‫שבצבע‪ ,‬כוסו בזפת וכך אפשר היה להבחין בהן עוד ימים ארוכים‪ .‬ההצלחה הייתה‬
‫כבירה‪ ,‬והעיתונאים שהתלוו לביקור הצליחו‪ ,‬למרות הצנזורה‪ ,‬לדווח על המאורע‬
‫יוצא הדופן‪.‬‬
‫בכך ניתן האות להתחיל "לחפש" אותי‪ .‬חיפשו בחדרי שאריות של צבע או‬
‫מברשות‪ ,‬חקרו את חבריי לחדר אם יצאתי באותו לילה‪ ,‬אך למזלי מאמציהם היו‬
‫לשווא‪ .‬עם זאת‪ ,‬החשדות‪ ,‬האוזן הכרויה והעין הפקוחה לא הרפו ממני‪.‬‬
‫גורודיש‪ ,‬שהפך בינתיים לסגן מפקד הפלוגה‪ ,‬ניסה להתחכם וטען שאם הוא לא‬
‫תפס אותי על המעשה עצמו‪ ,‬הוא יפיל אותי בפח על רשלנות בתפקידי‪ .‬הוא ביקר‬
‫בנשקייה‪ ,‬בדק כל רובה‪ ,‬אקדח וכל נשק אחר ולא מצא כלום‪ .‬בסוף גילה קופסת‬
‫פח ובתוכה כמה חלקים של "סטן" טבולים בתערובת של שמן ונפט‪ .‬הוא קפץ על‬
‫המציאה והגיש נגדי תלונה‪ .‬בעת המשפט שלפתי את פקודות האפסנאות הצבאית‬
‫הראשית‪ ,‬שבהן נאמר במפורש שכך צריכים לטפל בנשק או בחלקיו שהעלו חלודה‪.‬‬
‫אני יצאתי זכאי‪ ,‬וגורודיש אשם‪.0-1 ,‬‬
‫*‬
‫מרוצה מעצמי ומאהדתם של חלק מחבריי המשכנו בפעילות‪ ,‬אך עובדת היותי‬
‫קומוניסט גרמה לאחי ארמנד צרות בעבודתו ב"מוסד"‪ .‬המתח בינינו גבר והוא כעס‬
‫עליי מאוד‪ ,‬בעיקר עקב החשש שבגללי יפוטר מעבודתו‪ .‬אני כעסתי עליו לא פחות‪,‬‬
‫על כך שלחוסר מזלו ומזלי‪ ,‬הוא נשלח לצלם את הפגנת ה‪ 1-‬במאי‪ ,‬שבה השתתפתי‬
‫עוד בטרם הגיוס‪.‬‬
‫בעיתוי מוזר שהתגלה כמוצלח‪ ,‬ארמנד חלה בשחפת ונשלח לריפוי בסנטוריום‬
‫ברמתיים‪ .‬כחייל‪ ,‬באחת מנסיעותיי בתפקיד‪ ,‬ביקרתי אותו‪ ,‬ביקור שלא התקבל‬
‫בעין יפה‪ .‬אחרי כמה שבועות הוא נרפא ובהזדמנות זו נרפאו גם הממונים עליו‬
‫מהרצון לפטרו‪.‬‬
‫זמן‪-‬מה לפני שחלה‪ ,‬בדצמבר ‪ ,1952‬ארמנד התחתן עם מרים‪ ,‬חיילת בסדיר‪,‬‬
‫צעירה בלונדינית טמירה בעלת עיני תכלת בנויה לתלפיות‪ ,‬בדיוק לפי מידותיו‬
‫וטעמו של ארמנד‪ .‬הם נפגשו במקרה או בסיועם של מתווכים‪ ,‬אך בתוך כמה ימים‬
‫נראה היה שהם מכירים זה את זו מאז ומעולם‪.‬‬
‫חיש מהר החליטו להינשא וכמובן הוזמנתי לטקס החשוב‪ .‬נוכח המתח ששרר‬
‫בינינו התלבטתי אם להשתתף בחתונתם‪ ,‬אך לא עמדתי בשידוליה הנחרצים של‬
‫מאמיקה ונעניתי‪ .‬הייתי עם אחי ביום שמחתו‪ ,‬וטוב שכך‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כעבור זמן עברנו מחנה‪ ,‬מג'וליס ל"חסה"‪ ,‬מחנה חדש‪ ,‬הרבה יותר מסודר ונוח‪,‬‬
‫עם חדרים ומבנים מרווחים‪ ,‬מטבח וחדר אוכל מודרני‪ ,‬אולם למופעים‪ ,‬חדרי עיון‬
‫ולימוד‪ ,‬סדנאות לרכב ולטנקים ועוד חידושים‪.‬‬
‫בהזדמנות זו העלו אותי בתפקיד‪ ,‬מנשק למחסנאי מזון‪ .‬כל יום בבוקר נסעתי‬
‫עם נהג למחנה סרפנד‪ ,‬צריפין של היום‪ ,‬להביא את אספקת המזון לחיילי המחנה‪.‬‬
‫בדרך התעכבנו בגדרה לקבל בלוק של קרח עבור המקרר של המטבח‪ .‬מקררים‬
‫שעבדו על חשמל היו אז רק בסרטים ובסיפורים‪.‬‬
‫החיים היו טובים ונוחים‪ ,‬כל יום הייתי מעט מחוץ למועקת הבסיס‪ ,‬יותר יציאות‬
‫לחופשה‪ ,‬בערבים עשינו חפלות‪ ,‬מעגל החברים שלי גדל‪ ,‬וכך גם משקל גופי‪.‬‬
‫מורתי לעברית הצטרפה לחוג הבליינים‪ ,‬ביקרה מדי פעם במחסן בשעות היום‬
‫והלילה‪ ,‬ולימדה אותי דברים אחרים נוסף על לשון עברית‪...‬‬
‫להט העשייה הפוליטית עלה וגבר בי‪ .‬משפט הזוג רוזנברג‪ ,‬שהואשמו בריגול‪,‬‬
‫הפילוג במפ"ם והקמת השמאל הסוציאליסטי של ד"ר סנה‪ ,‬מבצע קיביה ועוד – כל‬
‫אלו היו סיבות מספיקות להצית את אש הפעילות‪ .‬כמעט מדי לילה הפצנו כרוזים‬
‫והצלחנו לרכוש מידה מסוימת של אהדה‪ ,‬במיוחד כשדרשנו להעלות את משכורות‬
‫החיילים‪.‬‬
‫לרבים מחיילי הבסיס והמפקדים היה ברור מי עומד מאחורי כל ההתרחשויות‬
‫הללו‪ ,‬אך כל הבדיקות‪ ,‬הביקורות‪ ,‬שיחות ההבהרה‪ ,‬השתלת חברים חדשים‪,‬‬
‫הלחצים‪ ,‬האזהרות והאיומים מצד המג"ד והרס"ר הסתיימו בלא‪-‬כלום‪.‬‬
‫לאור הצלחתי כאפסנאי המזון‪ ,‬קיבלתי את תפקיד האפסנאי הראשי‪ .‬מפקד‬
‫המחלקה‪ ,‬רומני במוצאו‪ ,‬אמר לי בחיוך ממזרי שהוא נותן לי את התפקיד אף שאני‬
‫קומוניסט ומקווה שלא אעביר ציוד ל‪...‬ברית המועצות‪...‬‬
‫לרגל התפקיד החדש המליצו להעלותני לדרגת סמל‪ .‬שמחתי אך מחזור הדרגות‬
‫הזה הוענק על המצדה‪ ,‬בתום מסע רגלי של ‪ 70‬ק"מ‪ .‬המסע המפרך הזה נמשך‬
‫שלושה ימים‪ ,‬ועוד בעת שעדיין הייתה נהוגה משמעת מים‪ .‬עמדתי במבחן‪ ,‬אף שמדי‬
‫פעם כמעט נשברתי‪ .‬זיכרון מתוק ומרווה נותר מאותו ערב‪ ,‬כשהגענו למפל נחל דוד‬
‫ושתיתי כמעט את כולו‪.‬‬
‫המבחן הנוסף היה העלייה למצדה‪ ,‬לא ברכבל ולא בשבילים‪ ,‬ללא מדרגות וללא‬
‫מעקות אחיזה‪ .‬טיפסתי על חבלים‪ ,‬סנפלינג פרימיטיבי‪ ,‬מלווה פחדים עוצרי נשימה‬
‫כשברקע תפילת חברי החיילים המאמינים‪.‬‬
‫הצלחתי לעלות וקיבלתי את הדרגה‪ .‬ירדנו ממצדה בשביל הנחש‪ ,‬מה שהיה בגדר‬
‫הקלה גדולה‪ .‬חזרנו לבסיס במשאיות שחיילים וציוד בה היו בערבוביה‪ ,‬בנסיעת‬
‫בכורה בכביש החדש לסדום‪ .‬מרוב שמחה באחד הסיבובים המשאית שלנו התהפכה‬
‫לתעלה וכולנו נפלנו זה על זה‪ .‬יצאנו בשלום‪ .‬מבוהלים‪ ,‬מלאי רשמים וסיפורים‬
‫חזרנו לבסיס‪ ,‬כשחופשת פסח ממתינה לנו‪.‬‬
‫‪105‬‬
‫נתן לבון‬
‫*‬
‫במהלך השירות העדפתי כמובן להיות בבית מאשר במחנה‪ ,‬אך במחשבה לאחור‪,‬‬
‫חופשות אלו לא היו תמיד מקור של בילוי‪ .‬חברה לא הייתה לי‪ .‬אמנם החברות שלי‬
‫עם פנינה הייתה הדוקה מאוד‪ ,‬ותמיד שמחנו להיפגש ולהחליף דעות ומחשבות והיה‬
‫לנו נעים יחד‪ ,‬אך כשני בני אדם ולא כגבר ואישה‪ .‬לה היה חבר‪ ,‬עדי‪ ,‬בעלה היום‪,‬‬
‫שכמובן היה גם חברי‪ .‬לא עדי ולא הוריה של פנינה הבינו את הקשרים בינינו‪ .‬עדי‬
‫קינא בסתר והוריה קיוו שבכל זאת נהפוך לזוג‪.‬‬
‫בחופשות הלכתי איתם ועם חברים אחרים לקולנוע ולפעמים לתאטרון‪ ,‬טיילנו‬
‫על הכרמל ובגן הבהאי‪ .‬כמו כן שמרתי על קשר עם חברי המפלגה בגב‪-‬ים‪ ,‬בעיקר עם‬
‫יעקב‪ ,‬נער צעיר שהצטרף לנוער הקומוניסטי בעת שירותי‪.‬‬
‫באחת החופשות ערכתי עם חבריי מרומניה משכבר הימים‪ ,‬משה וסרג'יו‪ ,‬טיול‬
‫לגליל‪ .‬בחופשות‪ ,‬מדי פעם השתתפתי בארוחות המשפחתיות הרגילות והחגיגיות‪.‬‬
‫מדי פעם ביקרתי אצל דודי סמי‪ ,‬אחיה של מאמיקה‪ ,‬שגר במעברת טירה‪ ,‬ואת דוד‬
‫ג'יון במעברת בת‪-‬ים‪.‬‬
‫בחופשות הארוכות יותר עבדתי מדי פעם בבית החרושת למנעולים‪ ,‬בבניין‪ ,‬ופעם‬
‫כעוזר למודד עם דורל‪ .‬אז עבדתי רק יום אחד‪ ,‬כי יותר לא היו צריכים‪ ,‬אך קיבלתי‬
‫משכורת ענק‪ ,‬חמש לירות‪ ,‬פי שניים מהמקובל‪ .‬את הכסף נתתי בשמחה לאבי כדי‬
‫שיתקן את הרדיו ויוכל לשמוע את השידורים ברומנית‪.‬‬
‫*‬
‫בשנים אלו התחבטו הוריי בדרכים למציאת מקורות פרנסה‪ .‬עם גיוסי הם‬
‫נשארו ללא תמיכתי‪ ,‬שבכל זאת כיסתה חלק נכבד מהוצאות הבית‪ .‬דורל וארמנד‬
‫עזרו מאוד‪ ,‬אך גם הם היו כמעט ללא כותונת לגופם והיו צריכים לדאוג לעתידם‪.‬‬
‫מאמיקה‪ ,‬שחשבה תמיד שילדיה חייבים לה‪ ,‬לא השלימה עם הרעיון של להיות‬
‫תלויה בהם‪ .‬היא השקיעה כל העת מאמצים ועשתה מהלכים לפתיחת חנות‪ .‬תחילה‬
‫ארמנד בנה בחצר הבית צריפון שבו פתחו עסק למכירת סדקית וציוד לילדי בית‬
‫הספר‪ .‬טאטיקו ישב שעות בהמתנה לאיזה ילד שיבוא לקנות מחברת או מחק‪ ,‬או‬
‫לאישה שצריכה חוט או מחט‪ ,‬אך לשווא‪ .‬עסק קטן עם כאב ראש ומפח נפש גדול‪,‬‬
‫שלא סיפק אפילו תעסוקה‪.‬‬
‫לאחר מכן קיבלה המשפחה מהעירייה חנות ורישיון למכירת עופות ודגים‪.‬‬
‫מאמיקה חשבה שאם היא יודעת לבשל טוב בשר ולטגן דגים היא תוכל גם להרוויח‬
‫ממכירתם‪ .‬מהר מאוד התברר שזהו עוד ניסיון נפל ויצאו מזה בשן ועין‪.‬‬
‫לבסוף הצליחו לקבל היתר למכירת כרטיסי מפעל הפיס‪ ,‬שנפתח באותם ימים‪.‬‬
‫הציבו להם שולחן קטן ברחוב יפו ושם טאטיקו ישב ומכר את כרטיסי המזל‪ .‬מדי‬
‫פעם מאמיקה באה לעזור לו‪ ,‬במיוחד בימי חמישי‪ ,‬כשעשו את החשבון לאותו שבוע‪.‬‬
‫‪106‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הרווחים היו קטנים‪ ,‬פחות ממשכורת מקובלת‪ .‬היו גם הוצאות נסיעה גבוהות אך‬
‫היה להם משהו של עצמם‪ .‬כשאילן‪ ,‬בנו של דורל‪ ,‬נולד ואשתו פאולה חזרה לעבוד‬
‫מאמיקה טיפלה בו תמורת תשלום‪.‬‬
‫העיסוק במכירת כרטיסי הפיס נמשך עוד שנים רבות‪ .‬השולחן הפך לקיוסק קטן‬
‫ואבי עבד בו ‪ 18‬שנה‪ ,‬עד יום מותו‪ .‬מאמיקה המשיכה בכך עוד כ‪ 13-‬שנה‪ ,‬עד גיל ‪,83‬‬
‫עד שנפלה וחלתה‪ .‬דאגות הפרנסה וחסרון הכיס‪ ,‬עם כמה עליות והרבה מורדות‪,‬‬
‫היו מנת חלקם של הוריי והזינו רבים מהמחלוקות והמתחים ביניהם‪.‬‬
‫*‬
‫לבסיס הגיעה מחלקה של בנות‪ ,‬תופעה מרעננת ומסעירה בפני עצמה‪ .‬הן היו‬
‫חלק מלהקת חיל השריון הראשונה‪ .‬פני המחנה השתנו וקיבלו מראה נקי ואסתטי‬
‫יותר‪ ,‬והחיילים החלו להקפיד על הופעתם‪ .‬המראה הגדולה שהייתה מוצבת באמצע‬
‫המחנה‪ ,‬נהייתה פתאום שימושית‪.‬‬
‫אחת הבנות‪ ,‬שאיני זוכר אם הייתה שחורה או שטנית‪ ,‬ביקשה את חברתי‪.‬‬
‫שוחחנו שיחות נפש לתוך הלילה והתפתח בינינו קשר מהוסס וכמעט אפלטוני‪ .‬היא‬
‫הזמינה אותי לבקר בשבת בביתה בצפון תל אביב‪ ,‬ואמרה שבאותה שבת ייערך‬
‫בביתה קונצרט קאמרי וגם היא תנגן בפסנתר‪ .‬אביה מהנדס ואמה רופאה‪ .‬מרוב‬
‫ייחוס והתרשמות ממעמדה‪ ,‬קיבלתי פיק ברכיים‪ :‬אין לי בגדים נאותים‪ ,‬וגם לא‬
‫כסף לפרחים‪ .‬כמו כן‪ ,‬המחשבה שגם אני אצטרך להזמינה לביתי בגב‪-‬ים הורידה‬
‫עוד יותר את מפלס הביטחון העצמי שלי‪ ,‬שממילא היה נמוך‪ ,‬ולא הגעתי לביקור‪.‬‬
‫הבחורה נעלבה והידידות בינינו נסתיימה‪.‬‬
‫שירותי הצבאי התקרב לסיומו‪ ,‬שמי הופיע בלוח המודעות עם מועד השחרור‬
‫– ‪ .3.12.1953‬הייתי זכאי לכמה "רגילות" שלא ניצלתי וגם לכמה ימים של חופשת‬
‫השחרור‪ ,‬כך שהתעתדתי לעזוב את המחנה ב‪.10.11.1953-‬‬
‫במהלך סידור המחסן לפני מסירתו מצאתי בו זוג נעלי ילדים‪ .‬מאחר שהיו‬
‫ללא כל רישום‪ ,‬נתתי אותם לחייל נשוי אב לילדים שעבד במחסן‪ .‬במסדר היציאה‬
‫לחופשה מצאו אצלו את הנעליים‪ ,‬והודות להן נמצאה סוף‪-‬סוף סיבה טובה‬
‫להעמידני למשפט‪ .‬שפטו אותי ל‪ 21-‬יום מאסר בבסיס ולשלילת דרגה‪.‬‬
‫בהיותי במאסר קיבלתי גלויה בדואר דחוף שלדורל נולד בן‪ ,‬אילן‪ .‬במהלך‬
‫שירותי הצבאי בן השנתיים וחצי דורל הספיק לסיים את שירותו הצבאי‪ ,‬להתחתן‬
‫ולהוליד בן‪ ,‬וגם להחליף כמה מקומות עבודה ולעבור כמה דירות‪ .‬כל המעברים‬
‫האלה לא נעשו תמיד מרצון ולא עברו חלק‪ ,‬והכול היה רווי מתחים ומאבקים שלו‬
‫עם עצמו ועם הסובבים אותו‪ .‬אך ביום הולדתו של בנו הוא שמח שמחה אדירה‬
‫– נולד לו בן‪.‬‬
‫‪107‬‬
‫נתן לבון‬
‫הולדתו של אילן הועילה לי‪ ,‬כי שחררו אותי מהמעצר בתום שבעה ימים בלבד‪.‬‬
‫הגעתי הביתה ורצתי לראות את האחיין החדש‪ ,‬האחיין הראשון שלי‪ ,‬אילן‪.‬‬
‫במועד השחרור הרשמי שלי הגעתי מאושר וטוב לב לבקו"ם להשתחרר מעול‬
‫הצבא‪ .‬תם שירותי הצבאי הסדיר‪ .‬מילאתי את חובתי האזרחית בכבוד ומרצוני‬
‫החופשי‪.‬‬
‫טור' )מיל'( נתן לופסקו‪ ,‬מ"א ‪209842‬‬
‫‪ 5‬במאי ‪2007‬‬
‫‪108‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪28‬‬
‫חזרה לחיים האזרחיים‬
‫סוף‪-‬סוף חזרתי לאזרחות‪ .‬חזרתי הביתה עם הרבה מרץ ועם תכניות לעתיד‪:‬‬
‫לעבוד‪ ,‬ללמוד‪ ,‬לחפש היכרויות חדשות ולשנות את העולם‪ .‬אבל איך ומה? תהיות‬
‫והתלבטויות רבות‪ ,‬חלומות ורודים מצד אחד‪ ,‬פחדים אפורים מצד שני‪ ,‬וסימני‬
‫שאלה רב‪-‬גוניים ואינסופיים‪ .‬לא היה לי גרוש על הנשמה‪ ,‬חוץ מסכום קטן שקיבלתי‬
‫בעת השחרור‪ .‬מהוריי או מאחיי לא העזתי לבקש‪ ,‬מתוך בושה וגם מתוך התחשבות‬
‫במצבם הכלכלי הלא‪-‬מזהיר‪ .‬אפילו בגדים כמעט לא היו לי‪ ,‬למעט כמה פריטי‬
‫הלבשה תחתונה‪ ,‬שתי חולצות וזוג מכנסיים שנשארו לי מהצבא‪ .‬מחוסר ברירה‬
‫לבשתי אותם בשילוב בגד אזרחי שנשמר עוד מרומניה‪ .‬אופנה חדשה? לא! גם‬
‫אחרים נהגו כך בשנות החמישים‪ ,‬שהיו שנים של צנע‪ ,‬אבטלה ומחסור‪ .‬באותו חורף‪,‬‬
‫שהגיע במלוא עוצמתו‪ ,‬לבשתי מעיל שירשתי מאחי‪ ,‬מעיל כבד מבד שחור‪ ,‬אלגנטי‪,‬‬
‫עשוי בתפירה עלית‪ ,‬מעוצב לפי צו האופנה של סוף שנות הארבעים בבוקרשט‪ ,‬דבר‬
‫שהבליט את היותי עולה חדש‪.‬‬
‫חיפשתי עבודה בלשכה‪ ,‬דרך מכרים רחוקים‪ ,‬אנשים טובים וקשרים מדומים‪,‬‬
‫אבל נאלצתי להסתפק בכמה ימי עבודה בבניין ובעוד כמה ימים עם אחי כעוזר‬
‫למודד‪.‬‬
‫דבר אחד טוב שקרה עם השחרור והיה בגדר שינוי מרענן‪ ,‬הוא שבפעם הראשונה‬
‫בחיי היה לי חדר ומיטה משלי‪ .‬הוריי בנו מטבחון מחוץ לדירה‪ ,‬וחצי החדר התפנה‬
‫בשבילי‪ .‬לא היה די כסף לדלת הפרדה של ממש‪ ,‬אבל וילון פרחוני מילא את התפקיד‬
‫בכבוד‪ .‬סיידתי את החדר בצבע קרם בהיר ואת ארון המטבח לשעבר בחום‪ ,‬וכיסוי‬
‫המיטה תאם לצבע הווילון‪ .‬החיים האזרחיים בכל זאת האירו לי פנים‪.‬‬
‫בלשכת העבודה הציעו לי ללמוד מקצוע‪ .‬נעניתי בשמחה ונרשמתי לקורס‬
‫חרטוּת ובמקביל לאוניברסיטת חיפה‪ ,‬שזה עתה נפתחה‪ .‬בהעדר תעודת בגרות‪,‬‬
‫מאמיקה גייסה שני עדים שאיתם ניגשתי לבית המשפט והצהרתי שסיימתי את‬
‫לימודי התיכוניים‪ .‬אני זוכר שאחד העדים‪ ,‬ארמנד גרין‪ ,‬שכן שלנו בבית שנשרף‬
‫בבוקרשט‪ ,‬הצהיר במלוא הרצינות שהוא התארח במסיבה שערכנו לכבוד קבלת‬
‫תעודת הבגרות‪.‬‬
‫*‬
‫הבלוף הזה הציק לי והכביד עליי לאורך השנים‪ ,‬כמעט עד לאחרונה‪ ,‬כשהתחלתי‬
‫לכתוב את זיכרונותיי‪ .‬בתקופה זו אני מקלף מעצמי הרבה דימויים והרגשות מדומות‬
‫‪109‬‬
‫נתן לבון‬
‫שדבקו בי‪ ,‬נפרד משקרים‪ ,‬שמתוך נוחיות קוראים להם "שקרים לבנים"‪ .‬אני מנסה‬
‫להתנער מכל אלה ולעמוד מול עצמי האמיתי‪ ,‬ומגלה שיש לי המון סיבות טובות‬
‫להיות גאה בעצמי ומרוצה ממה שהנני‪ ,‬להביט אחורה בסיפוק‪ ,‬בשמחה ובאושר‬
‫מהישגיי הרבים והמגוונים‪ ,‬מסביבתי וממשפחתי – הרחבה והגרעינית כאחת‪.‬‬
‫*‬
‫כאמור‪ ,‬התחלתי ללמוד בקורס חרטות שבסופו‪ ,‬נוסף על תעודה מקצועית‪,‬‬
‫אקבל אישור מוסרי ומוסמך לזיקתי לפרולטריון האמיתי‪ .‬אהבתי מאוד את לימודי‬
‫החרטות‪ ,‬שנערכו במבנה נאה של בית ספר‪ ,‬באולמות רחבי ידיים‪ ,‬מאווררים‬
‫ומוארים‪.‬‬
‫בהפסקות האוכל היה נעים לשבת בחצר בית הספר‪ ,‬לנשום את ריחותיה ולהביט‬
‫בשלל צבעיה של הגינה המטופחת והמזמינה‪ .‬מצאתי שפה משותפת עם התלמידים‬
‫והתיידדתי עם כמה מהם‪ .‬המורה‪-‬המדריך שלנו היה אדם בעל חוש הומור‪ ,‬סבלני‪,‬‬
‫לא מאיים או תובעני‪.‬‬
‫בשלבים הראשונים של הקורס נמניתי עם המצטיינים‪ ,‬כשהפכתי חתיכת‬
‫ברזל לעיגול מושלם או לאליפסה ללא דופי‪ .‬בהמשך‪ ,‬לא תמיד השתלטתי על‬
‫הקואורדינציה הדרושה‪ .‬מעלה נוספת של הקורס הייתה דמי הכיס הנדיבים‪ ,‬כערך‬
‫של מחצית משכורת ממוצעת‪.‬‬
‫במקביל התחלתי את לימודיי באוניברסיטת חיפה‪ ,‬בחוג לפילוסופיה‪ .‬ולא ידעתי‬
‫אז שאני זוכה לשמוע תורה מפיו של פרופ' הוגו ברגמן‪ ,‬מגדולי הפילוסופים והוגי‬
‫הדעות בישראל‪ .‬הוא היה איש מקסים ומרשים מאוד בהופעתו האצילית וביחסו‬
‫האבהי לסטודנטים‪ .‬עבורי זו הייתה חוויה מיוחדת להקשיב ולשמוע אותו ואת ניגון‬
‫דיבורו‪ .‬אבל לצערי ידיעותיי בעברית וכושר תפיסתי לא תמיד עמדו לי כדי לרדת‬
‫לעומק דבריו ולהבינו כהלכה‪.‬‬
‫באוניברסיטה למדתי ‪ 12-10‬שעות שבועיות‪ ,‬שלוש פעמים בשבוע‪ ,‬אחר‬
‫הצהריים‪ .‬לדאבוני‪ ,‬ראשי וגופי לא עמדו בדרישות ובקצב הדרוש‪ .‬צירוף של כישוריי‬
‫הלימודיים המוגבלים‪ ,‬חסרון הכיס והמאמץ הפיזי של הנסיעות מגב‪-‬ים לחיפה‪,‬‬
‫הביא אותי להחלטה‪ ,‬לאחר חודשיים‪ ,‬להפסיק ללמוד‪.‬‬
‫*‬
‫מול כל אלה‪ ,‬טעון להט אידאולוגי ומלא רעיונות כרימון‪ ,‬חזרתי לתא המפלגה‬
‫בגב‪-‬ים‪ .‬כאן חיכו לי שתי הפתעות‪ ,‬אחת טובה והשנייה מרגיזה וכואבת‪ .‬הטובה‬
‫הייתה לראות שחברים ואוהדים חדשים הצטרפו‪ .‬השנייה‪ ,‬שהרגיזה אותי ופגעה‬
‫בי עד עומק נפשי‪ ,‬הייתה שהפסיקו את חברותי במפלגה! הם טענו כי בעת שירותי‬
‫בצה"ל ניתקתי את הקשרים ולא הייתי פעיל )!( וכי אם אני רוצה להצטרף‪ ,‬עליי‬
‫‪110‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫להירשם מחדש למפלגה‪ ,‬להציג מועמדות ולעבור תקופת ניסיון של שישה חודשים‬
‫לפחות‪.‬‬
‫לאחר בירור קצר יצא המרצע מן השק‪ .‬אחד החברים לחש על אוזני‪ ,‬בסודי‬
‫סודות‪ ,‬שאני חשוד כמושתל של המוסד ולמעשה עובד עם אחי‪ .‬שיא האבסורד!‬
‫את אחי רצו לפטר מן המוסד בגלל היותי קומוניסט‪ ,‬ואותי רצו לסלק מפעילות‬
‫מפלגתית משום שהוא עובד במוסד‪ .‬ההלם היה גדול‪ ,‬אבל חדור אמונה ונחישות‪,‬‬
‫פתחתי במערכה להוכיח את האמת שלי‪ ,‬את צדקתי ואת נאמנותי הרעיונית‪ .‬במבט‬
‫לאחור‪ ,‬למזלי הרב כל זה התרחש כאן בארץ ולא ברומניה‪ ,‬שם קרוב לוודאי שהייתי‬
‫נשלח לכלא לכמה שנים טובות‪.‬‬
‫המערכה לטיהור שמי ועל זכותי להיות חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית‬
‫התנהלה בעיקר במסגרת התא המקומי‪ .‬התא בהרכבו החדש כלל שלוש משפחות‬
‫צעירות ששתיים מהן גורשו מן הקיבוץ ועוד צעיר צרפתי על פי מוצאו ומזגו‪ .‬היו‬
‫עוד כמה אוהדים‪ ,‬צעירים‪ ,‬פליטי קיבוץ ומקורבי השמאל הסוציאליסטי של ד"ר‬
‫משה סנה‪.‬‬
‫בעיני החברים החדשים שנזרקו מביתם עקב דעותיהם‪ ,‬כל הפרשה שלי נראתה‬
‫כחידה הלקוחה מעולם המסתורין של הרומנים הבלשיים‪ .‬הם גם מצאו דמיון בין‬
‫מה שאירע להם בקיבוץ ובין מה שמעוללים לי‪ ,‬וזה דרבן אותם להצטרף לחקר‬
‫האמת‪.‬‬
‫הזוג הראשון היה ממוצא הונגרי )בעצם שלוש המשפחות היו ילידי ארצו של‬
‫אטילה(‪ :‬הגבר‪ ,‬אבי‪ ,‬גבר צעיר ונמרץ‪ ,‬נגר בעל תודעה מקצועית ויושר אישי מוצק‪.‬‬
‫רעייתו חווה‪ ,‬גננת שלא עבדה וטיפלה בשתי בנותיהם בגיל הגן‪.‬‬
‫הגבר השני היה לצי‪ ,‬איש קפדן וקנטרן‪ ,‬שחשיבותו העצמית עמדה ביחס הפוך‬
‫לנתוניו השכליים‪ ,‬עבד בבית חרושת "אתא"‪ ,‬שנחשב באותם ימים אחד ממקומות‬
‫העבודה היוקרתיים בארץ – לא פלא שהסתובב כמו טווס מפוטם‪ .‬אשתו מרים‪,‬‬
‫או מריקה בהונגרית‪ ,‬אחותה של חווה‪ ,‬צעירה בכמה שנים טובות מבעלה‪ ,‬יפה‬
‫וגנדרנית‪ ,‬לא גילתה עניין רב בפוליטיקה‪ ,‬העדיפה את הרכילות השכונתית‪ ,‬מי עם‬
‫מי ולמה‪ ,‬וטיפלה במסירות בתינוקה הפעוט ובבעלה החשוב‪.‬‬
‫בני הזוג השלישי הכירו והתחתנו בהיותם מאושפזים בסנטוריום לחולי שחפת‬
‫ברמתיים‪ ,‬ומשם הם זכרו את אחי‪ .‬הגבר‪ ,‬מאיר‪ ,‬אדם גבוה ונאה‪ ,‬שלא ניתן להתעלם‬
‫מהנוכחות ומהביטחון שהפגין בעת שדיבר‪ ,‬עבד כלבורנט בחקר המים‪ .‬אשתו‪ ,‬רחל‪,‬‬
‫מורה מובטלת‪ ,‬לא יפה במיוחד‪ ,‬בעלת עיניים בורקות עם ניצוץ ממזרי‪ ,‬חיוכה רחב‪,‬‬
‫מתובל בציניות‪ ,‬קורנת נשיות‪ ,‬חום‪ ,‬חן ונעימות‪.‬‬
‫מכל אלו‪ ,‬לצי מונה "לשוחח" עמי‪ ,‬לתהות על קנקני ולברר את מעשיי‪ ,‬מחשבותיי‬
‫ועמדתי‪ .‬ניהלנו שיחות רבות לתוך הלילה ובבקרים שבהם עבד משמרת שנייה או‬
‫שלישית‪ .‬שאלותיו ה"מתוחכמות" חזרו על עצמן שוב ושוב‪ ,‬כנהוג בחקירות במרתפי‬
‫‪111‬‬
‫נתן לבון‬
‫השירותים החשאיים בכל העולם‪ .‬לבסוף הוא השתכנע שאני בסדר‪ ,‬בן אדם הגון‬
‫וחבר מפלגה נאמן‪ .‬הוא השתכנע‪ ,‬אבל הגדולים והקובעים בהנהגה – לא‪.‬‬
‫חיפשתי עדים מתקופת פעילותי בצבא‪ ,‬פרסמתי מודעה בביטאון המפלגה "קול‬
‫העם" לאתר את עזרא‪ ,‬איש הקשר שלי‪ ,‬ואף הצלחתי למצוא אותו‪ .‬הוא אמר מה‬
‫שידע על פעילותי‪ ,‬אך גם זה לא הועיל‪ .‬מחול השדים נמשך ונמשך‪ .‬אמנם אפשרו‬
‫לי להשתתף בישיבות התא‪ ,‬אך מידרו אותי ככל יכולתם‪ .‬בחשדנותם החולנית הם‬
‫שלחו לבדיקה גרפולוגית את טופסי העצומה* שעליה החתמתי אנשים שונים נגד‬
‫התחמשות גרמניה ולמען שלום ישראלי–ערבי‪ ,‬לוודא שלא זייפתי את החתימות )כי‬
‫אני החתמתי את כמות האנשים הגדולה ביותר(‪.‬‬
‫בין כל החברים‪ ,‬הוותיקים והחדשים‪ ,‬רק שניים תמכו בי בגלוי‪ ,‬בקול רם ומכל‬
‫הלב‪ ,‬תוך הבעת אהדה מיוחדת כלפיי‪ ,‬סגל ורחל‪ .‬סגל‪ ,‬מהפכן ואיש מחתרת ותיק‬
‫עוד מרומניה‪ ,‬הגן עליי בקנאות בכל ישיבה והתכנסות‪ ,‬כתב מכתבים למנהיגי‬
‫המפלגה וניחם אותי בגלידת מישמש מהקיוסק שלו‪.‬‬
‫עם רחל היה סיפור אחר‪ .‬רחל הזדהתה עמי באופן טוטלי‪ ,‬ולא ידעה את נפשה‬
‫מרוב רצון לעודדני ולתמוך בי‪ .‬זמנה וזמני עמדו לרשותנו‪ ,‬היא לא עבדה בכלל ואני‬
‫לא תמיד‪ ,‬כך שבילינו יחד שעות בוקר ארוכות‪ ,‬בשיחות נפש ובטיולים ארוכים על‬
‫שפת הים‪ .‬כל אלה קירבו אותנו זה לזו יותר ויותר‪ ,‬וכעבור כמה שבועות הידידות‬
‫והתמיכה הפכו לאהבה‪ ,‬לאהבה אסורה‪.‬‬
‫בעקיפין זה סיבך אותי עוד יותר בבירור המפלגתי הבלתי‪-‬נגמר‪ .‬יושרי ומוסריותי‬
‫נפגמו‪ ,‬התייסרתי‪ ,‬אך רגשותיי כלפי רחל היו כנים ועמוקים‪ ,‬מה גם שההימצאות‬
‫בקרבתה הייתה נעימה ומסעירה והקשתה עליי להפסיק את הקשר‪ .‬אמנם ניסיתי‬
‫גם את זה כשנעניתי לחיזוריה העקשניים של חברת מפלגה אחרת שבמקרה קראו‬
‫גם לה רחל‪ ,‬אך לשווא‪ ,‬חזרתי לרחל האמיתית‪.‬‬
‫*‬
‫הניכור וההסתייגות שהופגנו כלפיי בתא המפלגתי לא הרתיעו אותי לפעול במרץ‬
‫ובהתלהבות רבה‪ .‬הפצתי עיתונים כל יום חמישי או שישי אחר הצהריים‪ ,‬לפעמים‬
‫גם וגם‪ ,‬בגב‪-‬ים ג' ובמעברת גורדניה‪ .‬במסגרת זו רכשתי לעצמי כמה חברים חדשים‪,‬‬
‫פעילים במפ"ם‪ ,‬חברות שנמשכה כשעברנו יחד לירושלים‪.‬‬
‫במעברה‪ ,‬הפצת העיתונים התנהלה בתנאים קשים של איומים מצד כמה בריונים‬
‫תומכי מפא"י‪ .‬מולם הצלחתי לארגן לעצמי שומרי ראש מקרב דיירי המקום‪.‬‬
‫פעילותי לא הצטמצמה להפצת עיתונים בלבד‪ .‬הקשרים ההדוקים עם רחל הולידו‬
‫מפעל תרבותי שוקק חיים ואירועים חברתיים רבים‪ .‬אחד החברים היידישיסטים‬
‫העמיד לרשות המפלגה דירה ואף תרם סכום מכובד לקניית ספרים‪ .‬את הספרים‬
‫קנינו מאחד מחברי מפ"ם במקום‪ ,‬שעבד כסוכן של "ספרית פועלים"‪ ,‬וכך עלתה‬
‫‪112‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫קרנה של המפלגה בקרב תומכו‪ ,‬עמם ארגנו כמה עשיות משותפות‪ ,‬בליגה לידידות‬
‫עם ברית המועצות ו"תנועת השלום"‪.‬‬
‫המקום הפך למועדון תרבות וספרייה שלהנהלתו גייסנו כמה חברי מפ"ם‪,‬‬
‫שמיניסטית חסרת רקע מפלגתי וכמובן את פנינה‪ ,‬שכישוריה כציירת בלטו כבר אז‪.‬‬
‫מדי שבוע קיימנו "שבת תרבות" שכללה הרצאות‪ ,‬דיונים ומופעים זעירים‪ .‬שיריהם‬
‫של אלכסנדר פן‪ ,‬מאייקובסקי ושלונסקי כיכבו גם הם‪ .‬בין ראשוני המרצים נמנו‬
‫הצייר יהושע גרסברד‪ ,‬השחקן אלי גורליצקי‪ ,‬במאי חבר מק"י ששכחתי את שמו‪,‬‬
‫וכוחות מקומיים כמו פנינה‪ ,‬השמיניסטית החביבה‪ ,‬שהרצתה על ביאליק; צעיר‬
‫שרמנטי‪ ,‬חבר מפ"ם ממוצא מצרי‪ ,‬שסיפר על ילדותו במצרים‪ ,‬ועוד‪ .‬במסגרת‬
‫ההתרחשויות התרבותיות‪ ,‬בחנוכה של שנת ‪ ,1954‬הפקנו מסיבה שבמרכזה המחזנו‬
‫קטע מהספר "זרמי המעמקים"‪ ,‬על קומוניסט אמריקני שנדון למוות‪ .‬אני גילמתי‬
‫את התפקיד הראשי‪.‬‬
‫"המועדון" עורר הדים חיוביים בעיירת העולים ומשך אליו צעירות וצעירים‬
‫רבים מחוץ למעגל הקבוע של מק"י‪ ,‬אך הוא היה לצנינים בעיני חלק מחברי המפלגה‬
‫הותיקים‪ ,‬שראו בכך כמעט עבודה זרה ביחס לרוח המהפכה‪...‬‬
‫*‬
‫ועוד כמה דברים מהעולם הפוליטי של אותם ימים סוערים וטעונים‪ ,‬שהעסיקו‬
‫את חברי המפלגה ואת הציבוריות הישראלית והעולמית כאחד‪ .‬אני נזכר בעסקת‬
‫הנשק של צ'כיה עם מצרים‪ ,‬שנראתה בעיני רבים וטובים כבגידה בישראל‪ .‬בגידה‬
‫של אותה מדינה שהושיטה לנו עזרה במלחמת העצמאות וכעת עוזרת לאויבינו‪.‬‬
‫היו גם משפטי סלנסקי‪ ,‬מבכירי הצמרת הפוליטית בצ'כיה‪ ,‬שעמו הושיבו על ספסל‬
‫הנאשמים את מרדכי אורן‪ ,‬חבר מפ"ם‪ ,‬שמאוחר יותר התבררו כמשפט ראווה‬
‫שקרי‪.‬‬
‫לתוך המערבולת הזאת הגיעה ההתפייסות בין ברית המועצות ליוגוסלביה‪,‬‬
‫חרושצ'וב‪ ,‬מנהיג ברית המועצות‪ ,‬ביקש סליחה מטיטו‪ ,‬דמות רבת זכויות‪ ,‬כפרטיזן‬
‫במלחמת העולם השנייה‪ .‬הוא התנצל על הנידוי שהוטל עליו ועל ארצו כמה שנים‬
‫קודם לכן‪ .‬לכך התווספה הפלת מטוס "אל‪-‬על" בשמי בולגריה‪ ,‬שבה נהרגו ישראלים‬
‫רבים‪ ,‬ביניהם אותו קצין שלי‪ ,‬יוסי החביב והנחמד‪ ,‬שמותו העציב אותי מאוד‪.‬‬
‫בכל הוויכוחים הללו‪ ,‬למרות מצבי ה"מפוקפק" העזתי להטיל ספק בחיוניות‬
‫של עסקת הנשק הצ'כית עם מצרים‪ ,‬שהמפלגה הצדיקה אותה‪ ,‬וגם באמינות משפט‬
‫סלנסקי והאשמת אורן‪ .‬עמדותיי אלו הוסיפו שמן למדורת האש נגדי ושימשו הוכחה‬
‫נוספת לפרצופי ה"אמיתי"‪.‬‬
‫*‬
‫‪113‬‬
‫נתן לבון‬
‫בסוף ‪ 1954‬נערך בתל אביב קונגרס הידידות עם ברית המועצות שבמסגרתו‬
‫התקיים מרוץ שליחים‪ .‬את נס הדגל הביאה לבמת הכבוד צעירונת בלונדינית‪,‬‬
‫חטובה בעלת שיער קצוץ‪ ,‬שמשכה את תשומת לבי‪ .‬חיפשתיה במהלך הקונגרס אך‬
‫ללא הצלחה‪ .‬שלוש שנים מאוחר יותר פגשתיה שוב‪ ,‬הפעם עם צמה יפהפייה‪ ,‬בדיוק‬
‫לפי טעמי‪ ,‬רוחי וחלומי‪ .‬הפעם לא ויתרתי‪ ,‬וכך הכרתי את מרים‪ ,‬רעייתי – כוח‬
‫ההתמדה‪ ,‬צירוף מקרים או יד הגורל‪?...‬‬
‫*‬
‫בסיום קורס החרטוּת חזרתי לחפש עבודה‪ .‬בלשכה לא היה סיכוי‪ ,‬ואז‪ ,‬בעזרת‬
‫ָמה"‬
‫"היּ ָ‬
‫פרוטקציה של דוד של פאולה‪ ,‬אשתו של דורל‪ ,‬התחלתי לעבוד במספנת ַ‬
‫מקום יוקרתי ומתגמל יפה‪ .‬העבודה הייתה נהדרת ומאתגרת‪ ,‬משכורת טובה‪,‬‬
‫ארוחות מסובסדות‪ ,‬מתנה לחגים‪ ,‬אפילו לחנוכה‪ ,‬אבל אני‪ ,‬עם ניסיוני הדל‪ ,‬לא‬
‫עמדתי בקריטריונים שלהם‪ .‬השתדלתי‪ ,‬אפילו עבדתי בהפסקות‪ ,‬אך התפוקה שלי‬
‫הייתה רחוקה מלספק את הנדרש‪ ,‬ובתום ארבעה חודשים מצאתי את עצמי מחפש‬
‫שוב עבודה‪.‬‬
‫בכל זאת ניצלתי היטב את הכנסתי היפה ובחנוכה של שנת ‪ ,1954‬כשעדיין לא‬
‫חשבתי שיפטרו אותי‪ ,‬חגגתי במסע מתנות‪ :‬לטאטיקו קניתי דוד חשמל למקלחת‪,‬‬
‫למאמיקה חלוק חורף ירוק לאילן‪ ,‬שתמיד אהבתי‪ ,‬דובי גדול‪ .‬קניתי מתנות גם לפנינה‬
‫ועדי וכמובן לרחל‪ .‬זאת הייתה הזדמנות מצוינת לתת ביטוי חומרי לאהבתי‪.‬‬
‫במשך כחודשיים עבדתי במגוון רב של עיסוקים‪ ,‬וכל מה שהציעו לי קיבלתי‪:‬‬
‫ה"ל ָבּנִ יות" בבתי הזיקוק‪ ,‬נפחות )אף שלא היה מושג בכך(‪,‬‬
‫ַ‬
‫ניקוי מבפנים של‬
‫מסגרות‪ ,‬נגרות‪ ,‬בניין‪ ,‬שליחויות ומה לא‪ .‬לבסוף הצלחתי להתקבל כמסגר בבניית‬
‫בית החרושת לסוכר בעפולה‪ .‬תחילה אצל קבלן פרטי ולאחר מכן במפעל עצמו‪.‬‬
‫הטילו עליי לבצע את העבודות השחורות של מלאכת המסגרות‪ ,‬לחתוך ברזלים‬
‫ופחים‪ ,‬להבריג ברגים‪ ,‬להכין את החומרים ולנקות את השטח‪.‬‬
‫כל בוקר יצאתי מהבית באוטובוס של השעה חמש עד לצומת ה"צ'ק פוסט"‪,‬‬
‫ומשם המשכתי לעפולה ועוד כ‪ 20-‬דקות ברגל‪ .‬כך הגעתי למפעל כמה דקות לפני‬
‫השעה היעודה שבע‪" ,‬לדפוק כרטיס"‪ .‬בחודש הראשון לא החזירו לי את דמי הנסיעה‬
‫הכבדים וקיבלתי באנחת רווחה גדולה את הבשורה שבהמשך ישלמו‪ .‬מצבי הכלכלי‬
‫השתפר‪ .‬שיפור נוסף חל בעת שאפשרו לי לעבוד משמרת נוספת‪ ,‬בלילה‪ ,‬שעבורה‬
‫תוגמלתי בתוספת של ‪.200%‬‬
‫*‬
‫עם פתיחת ההרשמה לאוניברסיטה העברית‪ ,‬החלטתי שאני נרשם‪ .‬בבית קיבלו‬
‫את החלטתי בספקנות רבה וברגשות מעורבים‪ .‬למרות זאת מאמיקה התנדבה ללוות‬
‫אותי לירושלים לצורך ההרשמה‪ .‬ביראת קודש רבה עלינו לרכבת‪ ,‬ובתום ארבע‬
‫‪114‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫שעות הגענו לעיר הבירה‪ .‬באותם ימים היו בנייני האוניברסיטה פזורים ברחבי העיר‬
‫ומשרדי ההרשמה שכנו ברחוב קרן היסוד‪ ,‬מול בניין טרה סנטה‪.‬‬
‫בשל השכלתי התיכונית המפוקפקת הוזמנתי לוועדת קבלה בהרכב כמה‬
‫פרופסורים מכובדים‪ ,‬מכופתרים ומעונבים‪ .‬כשנשאלתי איזה ספר קראתי לאחרונה‪,‬‬
‫עניתי בגאווה "מלך בשר ודם" של משה שמיר‪ ,‬אך מרוב התרגשות השתהיתי דקות‬
‫ארוכות עד שעניתי לשאלתם מיהו גיבור הספר‪ .‬דוד המלך הציל אותי ובזכותו‬
‫התקבלתי לשנת א'‪ ,‬בתוספת שעות השלמה‪ .‬לאור התכניות החדשות התחלתי‬
‫לחסוך בקפדנות את רוב משכורתי למימון לימודיי‪.‬‬
‫*‬
‫לאט‪-‬לאט התברר שלחלק מחבורת הצעירים בגב‪-‬ים היו אותן תכניות כמו שלי‪.‬‬
‫החלומות שנרדמו בחורף‪ ,‬התעוררו באביב והולכים ומתגשמים בקיץ‪ .‬פנינה ועדי‬
‫התחתנו‪ ,‬כשהם בני ‪ 19‬בלבד‪ ,‬לאחר משבר ופרידה של כמה חודשים‪ .‬בחתונתם‪,‬‬
‫אימא של פנינה לחשה על אוזני שחבל שלא אני החתן‪ .‬לקראת החתונה פנינה‬
‫השתחררה מהצבא ועדי היה עדיין חייל‪ ,‬ויחד עם הסידורים לחתונה הם נרשמו‬
‫ללימודים בירושלים‪ ,‬עדי לפקולטה למתמטיקה ופנינה הגישה עבודות ל"בצלאל"‪.‬‬
‫עוד נרשמו לאוניברסיטה יעקב ילינק‪ ,‬שנזרק מקיבוץ מענית‪ .‬הוא השלים בגרות‬
‫ונרשם ללימודי כלכלה‪ .‬דני המצרי‪ ,‬חבר השמאל‪ ,‬שעבד לפרנסתו עם אביו במכירת‬
‫ירקות ‪ ,‬נרשם למשפטים‪ .‬אוהד אחר‪ ,‬שהכרתי והתיידדתי עמו במסגרת הפצת‬
‫העיתונים‪ ,‬נרשם לפסיכולוגיה‪.‬‬
‫מאיר‪ ,‬בעלה של רחל‪ ,‬נרשם לפקולטה לכימיה‪ .‬לפי תכניתם‪ ,‬את מחייתם בעת‬
‫הלימודים רחל הייתה צריכה לממן מעבודתה כמורה‪ ,‬שעוד בקיץ נסעה לירושלים‬
‫לדאוג לעבודה ולדירה‪ .‬רחל קיבלה משרה בבית הספר של בית החולים "איתנים"‬
‫וגם ארגנה להם דירה‪ ,‬בזכויות עולים שלא מומשו בעבר‪ ,‬בבית מזמיל בירושלים‪,‬‬
‫קריית היובל דהיום‪ .‬בסוף יולי ‪ 1955‬רחל עזבה את גב‪-‬ים ופתחה פרק חדש בחייה‬
‫ובכך הגיע הרומן שלנו לקצו‪.‬‬
‫‪ 19‬במאי ‪2007‬‬
‫‪115‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪29‬‬
‫אוניברסיטה שנה א'‬
‫שנת הלימודים באוניברסיטה החלה ב‪ ,9.10.1955-‬אבל כמה שבועות קודם לכן‬
‫הגעתי מדי פעם לירושלים כדי להכיר את העיר‪ ,‬לסדר לי את הראש‪ ,‬ובעיקר למצוא‬
‫מקום הולם להניחו מדי לילה‪ .‬הגעתי לעיר גם לסידורים‪ ,‬בדיקות‪ ,‬בירורים חיוניים‬
‫וגם כדי להריח‪ ,‬לחוש‪ ,‬לשמוע‪ ,‬לראות וללמוד ככל האפשר על אורח החיים ועל‬
‫אפשרויות התעסוקה בעיר מגוריי החדשה‪ .‬למזלי‪ ,‬חבריי הנאמנים פנינה ועדי כבר‬
‫התמקמו במקום‪ ,‬ועוד בטבורה‪ ,‬ונתנו לי מקלט ללון‪ ,‬בתוספת ארוחת בוקר ותדרוך‬
‫ראשוני אך קפדני ומדויק‪ :‬כיצד‪ ,‬למה‪ ,‬לאן ומדוע‪ ,‬מה כדאי ומה פחות‪.‬‬
‫בקשתי לקבל חדר בשיכון הסטודנטים נדחתה‪ ,‬וימים ארוכים כיתתי את רגליי‬
‫הזריזות ברחבי העיר‪ ,‬עד שמצאתי חדר כלבבי בשיכון המקשר שבקריית משה;‬
‫אמנם לא קרוב לבניינים השונים שבהם לימדו אז‪ ,‬אך במרחק הליכה מגבעת רם‪,‬‬
‫שבה נבנה הקמפוס החדש‪ .‬לצורך בניית המפעל המפואר הזה ניתנה זכות מיוחדת‬
‫לכל סטודנט לעבוד ארבע שעות כל יום‪ ,‬בשעות שבע עד ‪ 11‬בבוקר‪ ,‬בשכר הוגן של‬
‫לירה לשעה‪ .‬כך שמי שהתאפשר לו מבחינת מערכת השיעורים והתמיד בעבודה‪,‬‬
‫היה יכול להשתכר ‪ 100‬לירות לחודש‪ .‬הסכום כיסה‪ ,‬בצניעות ובחסכנות‪ ,‬את רוב‬
‫ההוצאות החודשיות‪ ,‬שהתחלקו כמעט שווה בשווה בין תשלום שכר הלימוד‪ ,‬שכר‬
‫הדירה והוצאות המחיה‪.‬‬
‫מעבודתי בבית החרושת לסוכר הצלחתי לחסוך יותר מ‪ 500-‬לירות‪ ,‬והייתי‬
‫מסודר לשני שלישים משנת הלימודים‪ ,‬אבל כדי להבטיח את מחייתי בעתיד‪ ,‬ניצלתי‬
‫כל הזדמנות לעבוד כמה ימים בשבוע‪.‬‬
‫הלימודים החלו‪ .‬ההתרגשות מחניקה‪ ,‬אי‪-‬הוודאות והחרדה מרעידות‪ ,‬והחרטה‬
‫מתעוררת‪ .‬הזעתי מפחד והתכרבלתי בתוכי‪ ,‬שחלילה לא יבחינו בי‪ .‬טקסים‬
‫ונאומים‪ ,‬מסיבה לכבוד הסטודנטים הירוקים‪ ,‬לקול שירתה של רבקה מיכאלי‬
‫ולצלילי אקורדיון שבו ניגנה‪.‬‬
‫לאחר מכן החלה מסכת הרכבת לוח השיעורים וההרצאות‪ ,‬מבצע לוגיסטי מסובך‬
‫ומורכב ביותר‪ ,‬כי הייתי צריך להתחשב לא רק בהעדפותיי הלימודיות ובשיעורי‬
‫החובה‪ ,‬אלא גם במרחקים שבין הבניינים שבהם התנהלו הלימודים השונים‪ ,‬כך‬
‫שבהפסקה של ‪ 15‬דקות אוכל לדלג משיעור לתרגיל ומהרצאה לשיעור‪...‬‬
‫את מרבית השעות הקדשתי ללימודי החובה בעברית‪ ,‬תולדות עם ישראל ולאלה‬
‫הקשורים לחוג לחינוך‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫פילוסופיה היה חוג הלימודים השני שלי‪ ,‬שבו השתתפתי רק בקורס אחד‪ ,‬בנושא‬
‫תולדות הפילוסופיה היוונית‪ ,‬שנתן פרופ' הוגו ברגמן‪ ,‬אותו הכרתי והערצתי עוד‬
‫מחיפה‪.‬‬
‫בחוג לחינוך זכיתי לשמוע תורה שהרביצו שני פרופסורים ענקי הדור בתחום‪:‬‬
‫ארנסט סימון‪ ,‬איש רוח‪ ,‬מוסר ואתיקה‪ ,‬מורה דרך בהליכות החיים בתאוריה‬
‫ובמעשה ורודף שלום‪ ,‬ואלכסנדר דושקין‪ ,‬מייסד בית הספר התיכון שליד‬
‫האוניברסיטה וממניחי היסוד של לימודי החינוך באוניברסיטה העברית‪ ,‬ומאוחר‬
‫יותר חתן פרס ישראל‪.‬‬
‫כך קפצתי כמעט מדי שעה מבניין טרה סנטה לרטיסבון‪ ,‬ולעתים לאגף הדרומי‬
‫של מלון "המלך דוד" או לקמפוס החדש בגבעת רם‪ .‬בשיעורים הבנתי מה שהבנתי‪,‬‬
‫התקשיתי לרשום‪ ,‬וברקע חבלי קליטה מסורבלים ומעיקים‪.‬‬
‫*‬
‫מאחר שהגעתי לירושלים עם מכרים וידידים ותיקים לא חסרה לי חברה‪ ,‬אך‬
‫חיידק הפעילות הציבורית לא נתן לי מנוח‪ .‬עם הרבה ספקות וחששות התייצבתי‬
‫בסניף המפלגה‪ .‬שם קיבל אותי איש גבוה‪ ,‬חזק‪ ,‬מרושל אך מרשים‪ ,‬עם שפם‬
‫סטליני ועיניים חכמות‪ ,‬שחורות ומרצדות‪ ,‬אברהם הס שמו‪ ,‬ניצול שואה מרומניה‪.‬‬
‫הוא חייך חיוך גדול שבקצהו ציניות‪ ,‬קם‪ ,‬צעד לקראתי ברגל צולעת אך בצעדים‬
‫בטוחים‪ ,‬בירך אותי בלבביות ולחץ את ידי בחוזקה‪ .‬אברהם‪ ,‬שהיה אז מזכיר הסניף‬
‫או המחוז‪ ,‬ידע שאני בירושלים וציפה לבואי‪ .‬הוא גם ידע שהתנאי שלי לפעילות‬
‫הוא לקבל פנקס חבר שבו יצוין במפורש שחברותי במפלגה החלה מאז ‪ .1949‬הוא‬
‫ידע‪ ,‬ובתנועה שובבה הוציא ממגירת שולחנו את פנקס החבר שלי‪ ,‬פנקס שעל זכותי‬
‫לקבלו נלחמתי שנתיים וחצי‪.‬‬
‫במחשבה לאחור התנהגותי הייתה מוזרה במקצת‪ .‬חייתי במצב של קונפליקט‬
‫משולש‪ :‬מנודה מבחוץ )כמצוותו של בן‪-‬גוריון‪" ,‬חוץ מחירות ומק"י"( ומנודה‬
‫מבפנים‪ ,‬בתוך המפלגה‪ ,‬בעת ובעונה אחת‪ ,‬ושנוי במחלוקת במשפחתי שלי‪.‬‬
‫אז חשבתי לתומי שתם פרק ההתחשבנות‪ ,‬החשדנות והחששנות כלפיי‪ ,‬אך‬
‫למעשה המשיכו לשמור איתי על מידה של זהירות‪ .‬במשך כל השנים מנעו ממני‬
‫להיבחר למוסדות הסניף או לתפקידים בכירים יותר‪ .‬גם דעותיי הבלתי‪-‬שגרתיות‬
‫בסוגיות הדמוקרטיה הפנים‪-‬מפלגתית בארץ והעדר בחירות רב‪-‬מפלגתיות בברית‬
‫המועצות תרמו לכך‪.‬‬
‫דבר וחצי דבר לא היווה עבורי מכשול להפשיל שרוולים ולהירתם למערכה‪.‬‬
‫הוצבתי כמובן‪ ,‬בתא הסטודנטים‪ ,‬תא בעל מוניטין רב במפלגה כולה ומחוץ לה‬
‫בזכות הישגיו בבחירות להסתדרות הסטודנטים‪ ,‬שבהן זכתה רשימת מק"י כמה‬
‫‪117‬‬
‫נתן לבון‬
‫שנים ברציפות לייצוג מכובד של ‪ .10%‬הישג זה הושג לא מעט בזכות שרגא בירן‪,‬‬
‫סטודנט למשפטים‪ ,‬איש מבריק ושנון מאין כמוהו‪ ,‬בעל רטוריקה וכושר שכנוע מן‬
‫המדרגה הראשונה‪ .‬הוא היה הנציג שלנו במוסדות הסתדרות הסטודנטים‪ ,‬ולמרות‬
‫דעותיו היה מוערך מאוד ואף ייצג את ההסתדרות בפורומים בינלאומיים )בירן הוא‬
‫כיום אחד מעורכי הדין הבכירים ובין עשרת המיליארדרים בארץ(‪.‬‬
‫בישיבה הראשונה של התא נבחרה המזכירות ולהפתעתי נבחרתי למזכיר התא‪,‬‬
‫תפקיד מחייב ובעל יוקרה רבה‪ ,‬מה עוד שבתא היו דמויות ידועות כמו עקיבא אור‪,‬‬
‫ימאי‪ ,‬ממנהיגי שביתת הימאים‪ ,‬ותמר‪ ,‬בתו של ח"כ משה סנה‪.‬‬
‫במבט לאחור‪ ,‬כשאני סוקר לאן הגיעו חבריי אותו תא‪ ,‬רובם עשו חיל בחיים‬
‫האקדמיים‪ ,‬ברפואה‪ ,‬במדע‪ ,‬בעיתונות‪ ,‬בכלכלה‪ ,‬במשפטים ועוד‪ .‬עובדה זו מחזקת‬
‫את הדעה שחלק גדול מחברי המפלגה הקומוניסטית דאז היו עתירי כישורים‬
‫ויכולות‪ ,‬ובלי להיסחף להכללות גורפות‪ ,‬הם הוכיחו את עצמם גם כבעלי יושר‬
‫אישי‪ ,‬רגישות חברתית ומוסרית מעל לממוצע‪.‬‬
‫בחזרה לתא הסטודנטים‪ .‬מהר מאוד התברר שבאותה שנה זכה התא לתגבור‬
‫רציני‪ ,‬ומספר חבריו הגיע ל‪ ,60-‬כך שכדי להתייעל ככל האפשר החלטנו לחלקו‬
‫לשניים – לתא של מדעי הרוח ולתא של רפואה ומדעי הטבע‪ .‬אני נבחרתי למזכיר‬
‫שני התאים‪ ,‬שלכל אחד מהם היו מזכיר ומזכירות משלו‪ .‬התעורר ויכוח סוער סביב‬
‫הצעתי לפתוח את ישיבות התא גם לסטודנטים אוהדי המפלגה‪ ,‬כאלה שמסיבות‬
‫שונות לא היו מעוניינים להירשם פורמלית כחברי מפלגה‪ .‬חברי התא קיבלו את‬
‫ההצעה‪ ,‬למעט מקרים שבהם יידונו נושאים רגישים‪ .‬התא החליט‪ ,‬אך מוסדות‬
‫הסניף הטילו וטו‪ .‬כך כשלתי בניסיוני לפתוח את דלתות המפלגה‪.‬‬
‫הפעילות הייתה אינטנסיבית‪ ,‬מגוונת ואף חוצפנית ונועזת‪ :‬חילקנו כרוזים כמעט‬
‫מדי יום‪ ,‬ארגנו "מאסופקות" )משמרות מחאה(‪ ,‬הפגנות קטנות במרכזים השונים‬
‫של הקמפוסים וגם בשכונות‪ .‬לפעמים עזרנו בחלוקת כרוזים באזורי התעשייה בתל‬
‫ארזה ובגבעת שאול‪ .‬במסגרת הקו המפלגתי‪ ,‬מתחנו ביקורת על מדיניות החוץ‬
‫ומדיניות הפנים של הממשלה‪ ,‬על מדיניות הביטחון ופעולות התגמול‪ ,‬לא שבענו‬
‫נחת מהתלות בארצות הברית ויחס הממשלה כלפי האזרחים הערבים שחיו במשטר‬
‫חמור של הממשל צבאי‪ .‬חברינו הערבים סיפרו על הקשיים שלהם להגיע מיישוביהם‬
‫לירושלים‪ ,‬על המחסומים והחיפושים שהם צריכים לעבור‪.‬‬
‫לא היססנו לקום‪ ,‬לפני תחילת השיעורים‪ ,‬כדי להתריע על שכר הלימוד הגבוה‪,‬‬
‫על העדר מקומות בשיכוני הסטודנטים ועל היחס כלפי החברים הערבים )אף‬
‫שבדיעבד התברר שבאוניברסיטה‪ ,‬לרוב‪ ,‬הם הופלו לטובה(‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫אחד השיאים נרשם כשהחברים דוד אשר )שנחשב לעילוי והגיע לאחר מכן‬
‫לפרופסורה( וראול טייטלבאום )שבנה לעצמו קריירה מוצלחת כעיתונאי( פרסמו‬
‫מאמר‪-‬מסה שהתפלמס עם ההיסטוריון הדגול פרופ' טלמון‪ .‬טלמון היה ידוע‬
‫בהשקפותיו האנטי‪-‬קומוניסטיות והאנטי‪-‬סובייטיות‪ .‬הוא התמחה בחקר המהפכה‬
‫הצרפתית וטבע את המושג "דמוקרטיה טוטליטרית" )דמוקטטורה( בהגדרתו את‬
‫השלטון היעקוביני שלאחר המהפכה‪ .‬לדבריו‪ ,‬מושג זה הולם גם את הדיקטטורה‬
‫הסובייטית‪ .‬מאמרם של דוד וראול היה התרסה בוטה וחצופה נגד האיקון הנערץ‬
‫של החוג ללימודי היסטוריה‪ ,‬דבר שגרם תסיסה רבה וסערת רוחות והוסיף משנה‬
‫אדרנלין להרצאותיו של הפרופסור הדגול‪.‬‬
‫*‬
‫הלימודים לא היו קלים ולכושר הריכוז שלי היו מורדות ועליות‪ .‬נהניתי לשמוע‬
‫את המבוא לחינוך מפיו של פרופ' סימון ואת הרצאותיה ודיבורה המנגן של לאה‬
‫גולדברג שמשכו מאזינים רבים‪ ,‬ולא פעם נאלצנו לא היה בהן מקום לשבת‪ .‬התמדתי‬
‫גם בשיעורי השפה העברית מפיו של מר רוזן‪ ,‬אף שבבחינת סוף השנה די פישלתי‪.‬‬
‫זה לא מפריע לי לזכור אותו כמורה טוב‪ ,‬איש חביב נעים הליכות שהשרה אווירה‬
‫נינוחה בשיעורים‪ .‬לאחר כמה שנים הכרתי את בתו נאווה‪ ,‬עובדת סוציאלית‪ ,‬ועבדנו‬
‫יחד‪.‬‬
‫המורה לאנגלית אישה קפדנית ומרושעת‪ ,‬שתמיד דמיינתי לי אותה מגיעה‬
‫לשיעורים רכובה על מקל של מטאטא היישר ממחוזות המכשפות‪ .‬הנה עוד סיבה‪,‬‬
‫או ליתר דיוק תירוץ‪ ,‬מדוע אני לא יודע אנגלית‪ .‬למדתי גם צרפתית וידיעותיי‬
‫המוקדמות מהתיכון סייעו לי להבין את תוכן השיעורים‪ .‬בשיעורי המבוא‬
‫להיסטוריה של עם ישראל בקושי הבחנתי בין דוד לגולית ובווודאי לא הייתי בקיא‬
‫במלכים שבאו לאחר מלכות שלמה‪ .‬בסוף יצאתי ממועד ב' או ג' פצוע אך שלם‪.‬‬
‫*‬
‫השמחה שאחזה בי כשמצאתי חדר כלבבי בשיכון המקשר בקריית משה‪ ,‬לא‬
‫ארכה לצערי זמן רב‪ .‬כעבור חודשיים הודיעו לי בעלי הבית שבתם חוזרת הביתה‬
‫ושהם צריכים את החדר‪ .‬הם השתדלו להיות נחמדים ועזרו לי למצוא חדר חלופי‪,‬‬
‫חדר גדול בבית מפואר ברחוב אליעזר הלוי‪ ,‬שבו גרה בתו המבוגרת של פרופסור‬
‫ידוע שהזדהה עם תנועת המזרחי‪ .‬היא ניהלה עמי שיחות על תאטרון‪ ,‬פילוסופיה‬
‫ואידאולוגיה‪ ,‬שנינו השתדלנו להימנע מלהיכנס לפולמוס פוליטי חריף או קולני‪.‬‬
‫אני קיבלתי מדי יום את "קול העם" אך היא דאגה להביא לי את "הצופה"‪ ,‬שהגיע‬
‫מוקדם יותר‪.‬‬
‫החדר היה יפה והיחס גם‪ ,‬אך זה לא תרם לחימום החדר הקר והחשוך‪ ,‬כי‬
‫בחורפים של שנות החמישים‪ ,‬התנזרו מהרגלים מגונים כחימום‪ ,‬כך שהחלטתי‬
‫‪119‬‬
‫נתן לבון‬
‫לחפש לי קורת גג אחרת‪ .‬בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עבד איתי סטודנט דרוזי‬
‫שגם הוא חיפש חדר‪ ,‬והוא הציע שנהיה שותפים כי הוא מתקשה‪ ,‬כערבי‪ ,‬למצוא‬
‫מקום‪ .‬מתוך נאמנותי לערכי האחווה היהודית‪-‬ערבית הסכמתי‪ ,‬וכך נכנסנו לחדר‬
‫מצ'וקמק‪ ,‬במחיר מציאה‪ ,‬ליד שוק מחנה יהודה‪.‬‬
‫בדיוק אז מאמיקה ודורל החליטו לבקר אותי‪ .‬הם באו‪ ,‬ראו והזדעזעו‪ ,‬התפלאו‬
‫כיצד הנסיך לבית לופסקו גר במקום עלוב שכזה‪ ,‬אם כי הדבר לא גרם להם לתת יד‬
‫או עצה בונה‪ ,‬ממשית ומוחשית‪...‬‬
‫למזלי‪ ,‬הסולידיות בין העמים לא נדרשה לעמוד במבחן זמן ממושך‪ ,‬כי חברי‬
‫עבר ללמוד בחיפה ועזב‪ ,‬ואילו אני מצאתי לעצמי מקום מגורים אחר‪ .‬חדר פצפון‪,‬‬
‫נחמד וקומפקטי‪ ,‬עם הרבה אור ועם מרפסת‪ ,‬ברחוב הרן שברחביה‪ .‬בעלות הבית‬
‫היו שתי זקנות חביבות למדי עד שבוקר אחד שמעתי רעשים‪ ,‬דיבורים ושוטרים‬
‫מסתובבים בבית‪ .‬התברר שנעלמו להן זוג עגילים והן חשדו בי שגנבתי אותם‪.‬‬
‫המשטרה חקרה אותי יממה שלמה‪ ,‬כשלפתע הן מצאו את האבדה באחת המגירות‪.‬‬
‫המשטרה שחררה אותי ללא אומר ומילות סליחה וגם הזקנות נמנעו מלבקש סליחה‬
‫או כפרה על חשד השווא‪ ,‬הפגיעה והעלבון‪ .‬אז למדתי לראשונה כמה קשה לבני‬
‫האדם להכיר בטעותם ולהתנצל‪.‬‬
‫כועס‪ ,‬מרוגז ועצבני עד השמים החלטתי שאני עוזב את החדר מיד‪ ,‬לא חשוב‬
‫לאן‪ ,‬באותו יום ממש‪ .‬ארזתי את רכושי הדל בשתי מזוודות‪ .‬כנקמה פיזרתי בחדר‬
‫עיתונים וזבל אחר‪ ,‬ועמדתי לצאת‪ .‬מן השמים צץ אז חברי הטוב שמואל‪ ,‬שסיפר‬
‫שגם הוא צריך מקום מגורים‪ ,‬מצא חדר‪ ,‬אך מפאת מחירו הגבוה צריך שותף‪ .‬כך‬
‫הפכתי לשותפו בחדר יפה וגדול עם מרפסת ענקית ברחוב סולד במרכז העיר‪ ,‬רחוב‬
‫שבו גרו עוד כמה חברים‪.‬‬
‫במהלך שנה ב' הידרדר מצבי הפיננסי ונאלצתי לחפש מקום מגורים זול‪ .‬מחלתי‬
‫על כבודי והגשתי בקשה חוזרת לקבל חדר בשיכון הסטודנטים‪ .‬הפעם נענו לבקשתי‪,‬‬
‫אולי בשל עסקנותי בהסתדרות הסטודנטים‪ .‬קיבלתי חדר בשיכון השוודי בשכונת‬
‫מוסררה‪ ,‬ממש ליד הגבול‪ ,‬עם עוד שני חברי מפלגה‪ .‬מערכת היחסים בין שני אלה‬
‫מספיקה לכתיבת כרכים שלמים של הומורסקות או מערכונים של הגשש‪ .‬מוטי היה‬
‫גוץ נמוך קומה‪ ,‬נכה צה"ל שחי מקצבה של משרד הביטחון‪ ,‬נחשב בעל אמצעים‬
‫ומבוסס‪ .‬ניסן היה גבוה‪ ,‬מכופף מעט‪ ,‬לבוש מרושל ומאובק במעילו המרופט‪,‬‬
‫סטודנט למשפטים בעל חסרון כיס כרוני‪ .‬השניים ניהלו ביניהם מלחמת מעמדות‬
‫של ממש‪ .‬הם רבו על כל דבר‪ ,‬מי נאמן יותר לתנועת הפועלים ומי מכיר טוב יותר‬
‫את כתבי מרכס ולנין‪ .‬ניסן היה מפלח את הצ'יפס מהמחבת של מוטי‪ ,‬וזה בתורו‬
‫היה זורק את הבגדים של ניסן בתואנה שהם מסריחים‪ .‬ואני באמצע‪ ,‬שותק ולא‬
‫‪120‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מגיב‪ ,‬לא שופט ולא בורר‪ .‬אני סבור שמידת התבונה שלי עלתה בקנה אחד עם מידת‬
‫הרחמים‪.‬‬
‫*‬
‫במהלך חודש מרס ‪ 1956‬התבשרנו בשורות מפתיעות‪ ,‬רעות וקשות מברית‬
‫המועצות‪ .‬בנאום המפורסם של נקיטה חרושצ'וב בוועידה ה‪ 20-‬של המפלגה‪ ,‬הוא‬
‫חשף את כל הזוועות‪ ,‬הפשעים והרציחות שביצע סטלין; את פולחן האישיות שלו‪,‬‬
‫שמש העמים והאלוהים האדום בהתגשמותו‪ ,‬שהוציאו אותו מדעתו; את רדיפת‬
‫העמים והגלייתם‪ ,‬את החיסולים ואת המחנות שבהם הוחזקו בתנאים מחפירים‬
‫מתנגדי המשטר האמיתיים אך בעיקר המדומים; את הפחד האובססיבי של סטלין‪,‬‬
‫שראה בכל אחד ומאחורי כל פינה את אויב העם‪ ,‬ואת הפרנויה העמוקה שלו‬
‫שכולם רוצים להמיתו‪ .‬בשורות קשות ואיומות אלו גרמו לאכזבה מרה ולסדקים‬
‫עמוקים ורחבים באמונתנו בצדקת הדרך שלנו‪ ,‬ובמיוחד באמונתנו העיוורת במשטר‬
‫הסובייטי ובצורת השלטון בברית המועצות‪.‬‬
‫מנהיגי המפלגה בארץ ניסו להגיב תחילה באומרם שהדיווח אינו רשמי‪ ,‬וזו‬
‫אולי פרובוקציה של המערב‪ .‬כשהבינו או קיבלו בעצמם את הנאום‪ ,‬גינו כמובן את‬
‫המעשים‪ ,‬אך דיברו בזכות הצדק והאמת הסוציאליסטית‪ ,‬שתמיד יוצאת לאור‪.‬‬
‫אמת וצדק ששלושת מיליוני הקורבנות של סטלין ושיטתו לא זכו ולא יזכו בהן‬
‫לעולמים‪.‬‬
‫חברים עזבו‪ ,‬כמה התרחקו‪ ,‬ואילו אני נשארתי עם המאמינים בסוציאליזם‬
‫ובברית המועצות‪ .‬התאבלתי על הקורבנות והתקוממתי נגד העוולות הנוראיים‪,‬‬
‫אך עדיין חשבתי שמעכשיו יהיה אחרת‪ ,‬פתוח ואנושי‪ ,‬כראוי לפילוסופיה‬
‫הסוציאליסטית‪ .‬לתומי סברתי שעם עידן חרושצ'וב הגיע הרנסנס של הקומוניזם‬
‫בברית המועצות‪ .‬עידן ללא רציחות‪ ,‬כפייה‪ ,‬מעצרים שרירותיים ומחנות מאסר‪,‬‬
‫וישררו חופש מחשבה‪ ,‬דיבור‪ ,‬יוזמה והתארגנות‪ .‬חוש הביקורת שלי התחדד ולא‬
‫החמצתי שום הזדמנות להתריע על כל מה שלא נראה בעיניי צודק או תואם את ערכי‬
‫הסוציאליזם‪ ,‬כולל התנגדות להנחה היסודית של לנין‪ :‬הדיקטטורה של הפרולטריון‪,‬‬
‫כבר מזמן ראיתי ניגוד תהומי בין ערכי הסוציאליזם לבין הדיקטטורה‪.‬‬
‫הפכתי להרבה יותר ספקן וביקורתי‪ ,‬אך מתוך אמונתי הבסיסית במאבק לעולם‬
‫טוב יותר‪ ,‬נשארתי נאמן והמשכתי כפעיל‪.‬‬
‫נראה שאני משתייך לאלה המתאימים לאמרה שקראתי לאחרונה‪ ,‬שלפיה‬
‫המרבה לצפות ולקוות יתאכזב – ואף על פי כן רק לעתים רחוקות מרפאת אותו‬
‫האכזבה מציפייה ומתקווה‪.‬‬
‫נדרשו לי עוד כמה שנים טובות כדי להבין שאמנם הסוציאליזם צודק‪ ,‬אך מה‬
‫שקורה בברית המועצות והמדינות הנלוות הוא מעשה רמייה קשה‪ ,‬עיוות וסילוף‬
‫‪121‬‬
‫נתן לבון‬
‫תורתם של מרכס ואנגלס וחלומותיהם‪ .‬החלומות והתקוות העזות שלהם ושל‬
‫מיליונים רבים שרומו והולכו שולל‪ ,‬ביניהם גם אני‪.‬‬
‫*‬
‫בעת שפורסם הנאום של חרושצ'וב‪ ,‬נזכרתי בעצב הכבד שנפל עליי כשבהיותי‬
‫בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב‪ ,‬מוכרי העיתונים צעקו "הוצאה מיוחדת‪...‬‬
‫סטלין מת! הוצאה מיוחדת‪ ...‬סטלין מת!" אותו סטלין שניצח את גרמניה של‬
‫היטלר ואת הנאציזם‪ ,‬במקביל כתש לפירורים דקים את חזונם ואת אמונתם של‬
‫מיליוני בני אדם; אותו סטלין העריץ והאכזר שלו אני חייב את חיי‪ ,‬וכמוני מיליוני‬
‫יהודים ובני עמים אחרים‪.‬‬
‫‪ 16‬ביוני ‪2007‬‬
‫‪122‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪30‬‬
‫הבית ברחוב בן ציון ‪12‬‬
‫מילות פרידה לרגל המעבר לרמת גן‬
‫אינני יודע אם אני שמח או עצוב לקראת פרידתנו מהבית שבו גרנו יותר מ‪41-‬‬
‫שנה‪ ,‬בית המסמל עבורי מעל לכול את המקום שבו גידלתי את ילדיי וביססתי את‬
‫משפחתי‪ .‬בבית הזה חוויתי את החלק העיקרי של חיי‪ ,‬האירועים והחוויות‪ ,‬השמחות‬
‫והמועקות‪ ,‬הבשורות והאכזבות‪ ,‬כל מה שמזמנים שגרת החיים והאירועים שמחוץ‬
‫לה‪.‬‬
‫בזמנו עברנו לבית הזה בעיקר משום שרצינו שאורן‪ ,‬שעמד לעלות לכיתה א'‪,‬‬
‫ילמד בבית ספר טוב‪ ,‬כוונה שלדאבוננו לא צלחה‪ ,‬אך זה כבר סיפור לפעם אחרת‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬כשאורן ואלה לא גרים בירושלים‪ ,‬אנחנו רוצים להיות בקרבתם‪ ,‬לעזור‬
‫להם ולהיעזר בהם בעת הצורך‪ ,‬בימי חול ומועד‪ ,‬גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו‪.‬‬
‫כך שההחלטה לעזוב את הבית היא המשך התהליך של שמירה על המשפחה‪ ,‬על‬
‫היחד‪ ,‬ולכן אני שלם עמה ואולי אף שמח בה‪.‬‬
‫מהבית הזה ליוויתי את אורן ביום הראשון בבית הספר ובבוא העת גם בדרכו‬
‫לקיבוץ‪ ,‬לקדם‪-‬הנח"ל של השירות הצבאי‪ .‬אני נזכר במבוכה שאחזה בי ובמרים‬
‫כשאילנה ואורן הודיעו לנו על החלטתם להינשא‪ .‬זה היה כל כך צפוי ועם זאת כל‬
‫כך מפתיע‪ .‬לא פחות מרגשת הייתה שיחת הטלפון שקיבלנו בשעת בוקר מוקדמת‬
‫שבה אורן הודיע לנו בקול חנוק משמחה שכרמל נולדה‪.‬‬
‫מהבית הזה יצאנו מבוהלים באמבולנס לבית החולים "ביקור חולים"‪ ,‬שבו מרים‬
‫ילדה את אלה‪ ,‬ומאותו בית הלכתי עם אלה יד ביד למעון‪-‬היום‪ ,‬לגן‪ ,‬לכיתה א' וגם‬
‫בדרכה לשירות הצבאי‪ .‬לא חסכנו מעצמנו‪ ,‬מאלה ומצח את המבוכה המסורתית‬
‫שלנו בעת שבישרו לנו שאלה בהיריון‪.‬‬
‫מפרג‪ ,‬בדיוק באותה שעה שבה הצבא‬
‫ָ‬
‫בבית הזה נשברה לרסיסים מאפרה‬
‫הסובייטי פלש לעיר הזהב‪ .‬כך נשברה לרסיסים אמונתי הגדולה שבברית המועצות‬
‫נבנית חברה צודקת יותר‪ .‬כל אותו יום ניסיתי באובססיביות להדביק את החלקים‬
‫השבורים‪ ,‬כי רציתי להאמין שעדיין אפשר לאחות גם את רסיסי תקוותי‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫נתן לבון‬
‫בבית הזה התגברתי על הרתיעה מהמגע עם האדמה והתמכרתי לעבודת הגינה‪,‬‬
‫גינה פראית‪ ,‬צבעונית‪ ,‬פורחת ומשובבת חיים‪ .‬הלילך היה מלך גינתנו‪ ,‬הלילך הסגלגל‬
‫שלפריחתו הקצרה אך המהממת חיכינו שנה שלמה‪ .‬הגינה היא עבורי בעיקר מקום‬
‫לפירוק כעסים‪ ,‬עלבונות ומיני מזל ביש אחרים שהחיים זימנו לי‪.‬‬
‫לא אשכח את חדר האמבטיה שבו מדי ערב‪ ,‬ברחצה שלפני השינה‪ ,‬ישבתי עם‬
‫ילדיי הקטנים‪ ,‬קודם עם אורן ואחר כך עם אלה‪ ,‬להתוודויות ולשיחות נפש מלווים‬
‫במשחקים‪ .‬כאן שמעתי את הדיווח היומי על מה שאירע להם‪ ,‬על חוויות מבית‬
‫הספר‪ ,‬על חברים וחברות‪ ,‬הצקות‪ ,‬שאלות‪ ,‬תהיות‪ ,‬בקשות‪ ,‬משאלות וחלומות‪ .‬כאן‬
‫ניסיתי להקנות להם ערכים כמו טוב ורע‪ ,‬מותר ואסור‪ ,‬אמונה ומוסר‪ ,‬ובמיוחד‬
‫הרבה תמיכה ועידוד‪ ,‬אמון בכוחם ואהבה ללא גבול‪.‬‬
‫במבט לאחור‪ ,‬כל רגע במחיצתם בין קירות האמבטיה היה כדאי‪ ,‬מקרב ומאתגר‪,‬‬
‫והתוצאות מדברות בעד עצמן‪ .‬מעניין לציין שאורן‪ ,‬שרצה לעודד אותי בעת אשפוזי‪,‬‬
‫הזכיר לי את רגעי האמבטיה המופלאים הללו‪.‬‬
‫הבית הזה עבר הרבה שינויים ושיפוצים‪ ,‬ואת הראשון בהם אורן ואני תכננו‬
‫לבצע בעצמנו‪ .‬מרים‪ ,‬שלא התלהבה מהרעיון של העבודה העצמית‪ ,‬עשתה לי‬
‫מחטף‪ .‬היא חיכתה לשעת כושר‪ ,‬שאהיה במילואים‪ ,‬והזמינה שיפוצניק לעשות את‬
‫המלאכה‪ .‬תכננה וביצעה‪ .‬ברור שלא קיבלתי ברוח טובה את הפעילות מאחורי גבי‪,‬‬
‫אך לבסוף הדבר היה לטובה‪.‬‬
‫בבית הזה היו הרבה התכנסויות פוליטיות‪ ,‬ציבוריות וחברתיות של המפלגה‬
‫הקומוניסטית‪ ,‬מפלגת העבודה‪ ,‬הסתדרות המורים ואיגוד העובדים הסוציאליים‪,‬‬
‫ועדי פעולה למיניהם‪ ,‬ועדי הכיתות בבית הספר וועד הבית‪ .‬כאן יסדתי את "עו"סים‬
‫שלום"‪ ,‬שלמענו רתמתי את חדר העבודה שלי ואת קו הטלפון הפרטי של הבית‪,‬‬
‫ובגינה הגיתי עם חברי נדים את "כן לזקן"‪.‬‬
‫הגינה "ראתה" את מפגשי יום העצמאות‪" ,‬הריחה" את ניחוחות המנגל ו"שמעה"‬
‫את הוויכוחים הסוערים של חברינו הנאמנים הדבקים ברעיונות ובכוונות טובות‪.‬‬
‫אירחנו בחפץ לב הרבה חברים וחברות‪ ,‬רובם החזירו לנו חיבה ואהבה והיו גם‬
‫כאלה שבדיעבד התברר שניצלו לרעה את הרצון הטוב והכן שלי‪.‬‬
‫קשה ואולי לא רצוי לסקור ולתאר ‪ 41‬שנות חיים‪ .‬הקירות ישמרו לעצמם את‬
‫צחוקנו‪ ,‬את השתיקות‪ ,‬צהלות השמחה והצעקות‪ ,‬ואני לוקח עמי את הרכוש הגדול‬
‫שנפל בחלקי‪ ,‬את האושר של ימי גידול הילדים וביקורי הנכדים‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הפרידה הזאת‪ ,‬כמו כל פרידה‪ ,‬מעוררת נוסטלגיה ומעלה לחלוחית בעיניים‪,‬‬
‫ובעת כתיבת שורות אלו אני מביט דרך החלון ורואה את הוורד הצהוב‪ .‬ורד ששתלתי‬
‫במו ידיי‪ ,‬כמה חודשים לאחר שאלה נולדה‪ ,‬והיום הוא פורח במלוא פריחתו‪ ,‬אולי‬
‫יותר מאשר בכל שנה אחרת‪ .‬פריחה מיוחדת זו היא למעני‪ ,‬לאות תודה על טיפולי‬
‫הנאמן בו לאורך השנים ואולי התנצלות על הדקירות‪.‬‬
‫מחוות פרידה נאה‪ .‬לוורד הזה עוד אתגעגע‪...‬‬
‫‪ 27‬ביוני ‪2007‬‬
‫‪125‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪31‬‬
‫מלחמת סיני – ‪1956‬‬
‫הלימודים נמשכים ואני מתנדנד בין הסתגלות להשתלבות‪ ,‬כיסיי מידלדלים‪,‬‬
‫החורף זועף‪ ,‬ימי העבודה בבניית בניין האוניברסיטה מעטים‪ ,‬ותעסוקה חלופית‬
‫כמעט אין‪ .‬כמה ימים בדואר‪ ,‬חודש שלם בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ ,‬ליל‬
‫מלצרות בלתי נשכח במועדון הקצינים והכול יבש‪-‬יבש למרות החורף הרטוב‬
‫והמושלג‪.‬‬
‫הפתיתים הלבנים כיסו את העיר בלבן במשך כמה ימים‪ ,‬מראה שהיה בו כדי‬
‫לשובב את לבי‪ ,‬להתפעם מצלילי הילדים הצוהלים‪ ,‬להחזירני לימי ילדותי ולעורר‬
‫בי כיסופים למחוזות ילדותי‪.‬‬
‫החורף הזה היה רק קדימון לזה שאחריו‪ ,‬של שנת ‪ ,1957‬שבו השלג נמשך ימים‬
‫ארוכים וקישט גם את ימי הפסח‪ .‬הוא לא נמס עד שהשחיר מהבוץ‪ ,‬מצעדיהם של‬
‫הולכי הרגל הנחפזים לברוח מן הצינה‪ ,‬ומנסיעתם האיטית של האוטובוסים וכלי‬
‫הרכב המעטים‪.‬‬
‫לכבוד השלג הזה כתב המשורר ט' כרמי את ספר שיריו "שלג בירושלים"‪ ,‬וכך‬
‫התוודעתי לעוד יוצר תרבות שהוא סמל בארצנו‪.‬‬
‫*‬
‫הבילויים הסטודנטיאליים התרכזו סביב "בית הלל" שברחוב בלפור‪ ,‬בית מסוגנן‬
‫רחב ידיים מול בית ראש הממשלה דהיום‪ .‬במקום ניתנו הרצאות על המתרחש‬
‫בעולם וסופרו רשמי סיור מפיהם של יחידי סגולה שהתמזל מזלם או שהיו להם‬
‫הקשרים לבקר בארצות אחרות‪ .‬קונצרטים קאמריים נוגנו במקום‪ ,‬הוקרנו סרטים‬
‫ותמיד הוגשו כיבוד‪ ,‬תה חם ומאפה יבש‪ ,‬תירוץ טוב לשבת לשוחח‪ .‬מועדון "צוותא"‬
‫של מפ"ם שברחוב המלך ג'ורג' סיפק גם הוא גירויים תרבותיים שונים‪ .‬את אחד‬
‫מהם ארגנה המשוררת דליה רביקוביץ‪ .‬דליה‪ ,‬אז סטודנטית שנה ב'‪ ,‬משכה את‬
‫השיק הצרפתי‪ ,‬חבושה‬
‫מבטי העוברים והשבים בלבושה החריג והאופנתי לפי מיטב ִ‬
‫כובע רחב שוליים ומשקפי שמש גדולים וכהים‪ .‬אלה שהכירו אותה מקרוב העידו‬
‫שעיניה מקסימות ושחבל שהיא מסתירה אותן‪ .‬דליה ארגנה ערב לכבוד המשורר‬
‫שלונסקי‪ ,‬שבמרכזו הייתה הרצאה מפי לאה גולדברג‪ ,‬מורתה ופורסת חסותה‪.‬‬
‫אוהבי ריקודי עם ומביני התחום התאמנו בלהקות שונות‪ ,‬והטובים והמקושרים‬
‫בהם רקדו בלהקת הסתדרות הסטודנטים‪ ,‬שזכתה לתהילה גם מעבר לים‪ .‬מה הפלא‬
‫שהתור להתקבל אליה התארך מעבר לתקופת הלימודים לתואר הראשון‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בערבי רביעי הלכנו לחזרות של התזמורת הפילהרמונית ירושלים‪ ,‬שהכניסה‬
‫אליהן הייתה חינם‪ .‬גם אני הגעתי‪ ,‬מתוך אילוצים חברתיים ומתוך ניסיון כושל‬
‫לחזר אחרי עמיתה ללימודים‪ .‬חיזוריי לא נענו אך אוזני החלה לחבב את הצלילים‪.‬‬
‫ב"בית התרבות" של מק"י שברחוב הנסיכה מליסנדה‪ ,‬ליד אולפני "קול ישראל"‪,‬‬
‫עשינו מאמצים להרים ערבי תרבות‪ ,‬אך בשל מגבלות "אידאולוגיות" מבפנים‬
‫והסתייגויות מבחוץ‪ ,‬העלינו חרס בידינו‪ .‬הערב היחיד שהצליח מעל למשוער הוקדש‬
‫לברטולד ברכט‪ .‬הרכב של תאטרון ירושלמי הציג מערכונים של ברכט‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫ערכנו דיונים בהשתתפות הבמאי והשחקנים‪.‬‬
‫במעגל האישי יותר התראיתי לעתים קרובות עם פנינה ועדי‪ ,‬חברי העוגן שלי‪.‬‬
‫עמם חלקתי את חוויותיי ואת צרות היומיום‪ ,‬והם דאגו גם להשלים לי ארוחת‬
‫ערב או צהריים שפסחתי עליהן לא מחוסר זמן או מהעדר תיאבון‪ .‬כמו כן נפגשתי‬
‫לשיחות‪ ,‬קיטורים‪ ,‬ברבורים‪ ,‬רכילות‪ ,‬פיקנטריה וניתוחים של הפוליטיקה המקומית‬
‫והעולמית עם יעקב‪ ,‬שמיל‪ ,‬דוד הצרפתי ודני המצרי‪ .‬במעגל חבריי היה גם הזוג‬
‫מלכיאל ועזה‪ ,‬שגרו ברחוב העמק‪ ,‬ליד הגבול‪ .‬יחד ישבנו על המרפסת והקשבנו‬
‫לסיפוריה ולרכילותה של עזה‪ ,‬בחורה ערנית ועליזה‪ ,‬מלאת שביעות רצון ושמחת‬
‫חיים‪ .‬זכורים לי במיוחד המפגשים אצל משפחת טנדלר‪ ,‬עדה ויואל‪ ,‬שגרו בקומת גג‬
‫ברחוב המלך ג'ורג'‪ .‬שניהם יוצאי יוגוסלביה‪ ,‬נדדו גם במצרים‪ ,‬היו פעילים מרכזיים‬
‫במפלגה‪ ,‬נשואים והורים לשני בנים‪ .‬יואל היה נגר ברמ"ח איבריו ועדה מוכרת‬
‫בחנות לבגדי נשים‪ .‬שניהם היו חדורי הכרה מעמדית ולהט מהפכני עז‪ .‬עדה – אישה‬
‫נמרצת ופעלתנית‪ ,‬אם למופת‪ ,‬עקרת בית מעולה‪ ,‬בשלנית ואופה מהמדרגה הראשונה‬
‫שהקפידה גם לטפח את נשיותה‪ .‬יואל – שקט‪ ,‬מופנם‪ ,‬יצר תמיד הרגשה שהוא חכם‬
‫סיני עתיק ו"זרק" הערות ציניות עוקצניות ומעוררות מחשבה‪ .‬אצלם היינו נפגשים‪,‬‬
‫חברי המזכירות של תאי הסטודנטים‪ ,‬לדיונים פוריים ובעיקר טעימים‪ .‬חיבבתי‬
‫אותם‪ ,‬את ביתם‪ ,‬את היחסים ביניהם ואת האווירה הנינוחה והערנית כאחת‪.‬‬
‫*‬
‫בסוף האביב או בתחילת הקיץ של שנת ‪ ,1956‬קיבלתי סוף‪-‬סוף עבודה בעריכת‬
‫סקרים בבתים‪ ,‬מטעם "המכון למחקר שימושי חברתי"‪ ,‬כאשר התשלום ניתן לפי‬
‫כל סקר שערכתי‪ .‬שמחתי מאוד על המציאה שנפלה בחלקי וגם על האזור שהוקצה‬
‫לי לסקר – אזור התפר בין רחביה לטלביה‪ ,‬רובע מטופח מאוד‪ ,‬ירוק ובעל גינות‪,‬‬
‫מדרכות ותאורה שהשרו אווירה של חו"ל‪ .‬הבתים היו ארמונות של ממש‪ ,‬מעוצבים‬
‫בסגנונות שונים‪ ,‬עם ריהוט עתיק ושטיחים פרסיים‪ .‬אז לא בדיוק קלטתי שאלה‬
‫למעשה בתים של ערבים שגרו כאן וברחו בעת מלחמת העצמאות‪ ,‬ולא רצו או לא‬
‫הורשו לחזור לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק‪.‬‬
‫‪127‬‬
‫נתן לבון‬
‫בלי שום חשבונות של מוסר ומצפון שמחתי לעבוד בסביבה זו ולטייל שעות‬
‫ארוכות‪ ,‬בין הערביים‪ ,‬לפגוש אנשים נחמדים ומעניינים‪ ,‬חלקם מפורסמים‪ ,‬לשוחח‬
‫עמם וגם להרוויח למחייתי‪.‬‬
‫החגיגה הזאת נמשכה כמה חודשים‪ ,‬ולתדהמתי בוקר אחד זוהר וצח הכול‬
‫התהפך בצורה אכזרית ובלתי צפויה לחלוטין‪ .‬אני לתומי סיפרתי בגאווה לחבריי‬
‫על העבודה הנהדרת שמצאתי וגם הפניתי כמה מהם שיעבדו גם‪ .‬לתומי‪ ,‬בבדיחות‬
‫הדעת אמרתי שלא חייבים באמת לערוך את הסקרים בבתים‪ ,‬כי אפשר לפברק‬
‫אותם בבית‪ .‬אחד החברים ה"טובים"‪ ,‬עקיבא אור שמו‪ ,‬מאחורי גבי ובלי לנסות‬
‫לברר עמי את העובדות לאשורן‪ ,‬הלך והלשין עליי במקום העבודה )זהותו של‬
‫המלשין נודעה לי שנים אחר כך(‪.‬‬
‫מרוב עלבון‪ ,‬בושה וטיפשות‪ ,‬ולא בהתאם לאופיי והרגלי‪ ,‬לא מצאתי כוחות‬
‫להילחם בשקר הגס‪ ,‬הנבזי והנורא‪ ,‬פחדתי להיחקר במשטרה והסכמתי‪ ,‬ברגע‬
‫של חולשה‪ ,‬להתפשר עם המעסיקים ולהחזיר להם בתשלומים חודשיים ‪50%‬‬
‫מהמשכורות שקיבלתי‪.‬‬
‫נשארתי ללא עבודה וגם עם חוב מכובד ומכביד‪ .‬חזרתי לעבוד בבניית‬
‫האוניברסיטה אך הכסף שהרווחתי לא הספיק גם למחיה וגם להחזר החוב‪ .‬היו אלה‬
‫ימים של רעב ממש‪ ,‬מלווים בייאוש צורב ובעלבון מר‪ .‬חבריי הטובים אך הדלפונים‬
‫הלוו לי כמה לירות‪ ,‬שהחזרתי אותן לאחר זמן רב‪ .‬התלבטתי בין חצי עגבנייה לכוס‬
‫לבניה‪ ,‬בין בקבוק חלב לביצה‪ ,‬וקניתי חצי לחם שהספיק לשבוע שלם‪ .‬לפעמים‬
‫נשברתי והעזתי לנגב חומוס בתוספת מנת צ'יפס ב"טעמי"‪ .‬מסעדה זו התפרסמה‬
‫באוכל הטוב והזול שהציעה‪ ,‬אך במיוחד בכך שבעל הבית האיץ בסועדים לסיים‬
‫מהר את ארוחתם וללכת‪ .‬הוא נהג לצעוק על הסועדים "תלעס יותר מהר ותפנה‬
‫את השולחן‪ ,‬אתה לא רואה שמחכים בחוץ?‪ ."...‬אני למזלי לא סבלתי מנזיפותיו‪ ,‬כי‬
‫הייתי כל כך רעב שבלעתי את החומוס עוד לפני שהספיקו להגישו‪.‬‬
‫פרשה זו גררה גם בירור בוועדת המשמעת של הסתדרות הסטודנטים‪ ,‬והם‬
‫מצאו בכך הזדמנות מצוינת להיפטר מנציג "בעייתי" שכמוני‪ .‬לאושרי הרב בינתיים‬
‫התעשתי ובעזרת נציגת מפ"ם הוכחתי מעל כל ספק את חפותי ואת ניקיון כפיי‪.‬‬
‫ַ‬
‫*‬
‫באוקטובר ‪ 1956‬הוטלה פצצה חדשה על ראשיהם‪ ,‬אוזניהם‪ִ ,‬לבותיהם‬
‫ואמונותיהם של הקומוניסטים ברחבי העולם‪ ,‬ואני ביניהם‪ .‬בהונגריה פרץ מרד נגד‬
‫השלטון השמרני‪ ,‬המדכא‪ ,‬העריץ והקשוח של המפלגה אז הטנקים הסובייטיים‬
‫פלשו לבודפשט‪ ,‬כביכול כדי "להציל את הסוציאליזם" ולמגר את הניסיון האנטי‪-‬‬
‫מהפכני של המערב הקפיטליסטי‪ .‬הרבה דם‪ ,‬יזע ודמעות ספגה הדנובה היפה החוצה‬
‫את בירת המדירים‪ ,‬צאצאי אטילה‪ ,‬האמיצים והמובסים‪.‬‬
‫‪128‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫אירוע קשה‪ ,‬מפחיד ומבלבל רדף אירוע קשה מפחיד ומבלבל יותר – מלחמת‬
‫סיני‪ .‬בתיאום עם צרפת ועם בריטניה תקפנו את מצרים אחרי שזו החליטה להלאים‬
‫את תעלת סואץ‪ .‬פלשנו למדבר סיני כדי להילחם במסתננים‪.‬‬
‫ביום שישי אחר הצהריים‪ ,‬שקט ושלווה‪ ,‬בעוד אני עסוק בכתיבת תרגיל ליום‬
‫ראשון ובהצצה במדור הספרותי של "קול העם" של שבת‪ ,‬קיבלתי צו קריאה‬
‫להתייצב דחוף במקום כלשהו בנגב‪ .‬עדיין לא ידעתי שאנחנו על סף מלחמה‪ ,‬ולא‬
‫התייחסתי לצו ברצינות‪ .‬בכל זאת החלטתי לנסוע קודם הביתה לגב‪-‬ים‪ ,‬לברר‪,‬‬
‫לבדוק ולהכריע מה לעשות‪ .‬בינתיים פרצה המלחמה ואני יצאתי לדרך לחפש את‬
‫היחידה הצבאית שלי אך לא לפני שחזרתי לירושלים להיפטר מכל מיני מסמכים של‬
‫המפלגה‪ ,‬מחשש שניאלץ לרדת למחתרת‪.‬‬
‫יצאתי לדרך בטרמפים צבאיים ואזרחיים וירדתי דרומה כשאני עובר מבסיס‬
‫לבסיס‪ ,‬ממשרד מיון לנקודת איסוף‪ .‬בתום שלושה ימי חיפוש ונדודים ממקום‬
‫למקום‪ ,‬לפנות ערב‪ ,‬הגעתי ליחידת שריון בלב מדבר סיני‪ .‬בלי לשאול אותי שאלות‪,‬‬
‫החיילים במקום נתנו לי משהו לאכול והקצו לי מקום לינה על שטיח פרסי ענק‬
‫לרגלי שורה של טנקים‪ .‬נרדמתי תוך כדי הרהורים מה עושה שטיח כזה מפואר בלב‬
‫המדבר ועוד בבסיס צבאי‪.‬‬
‫התעוררתי עם שחר‪ ,‬מתפעל מהנוף והזריחה המדברית והסתובבתי בין הטנקים‬
‫ובין אוהלי השדה‪ ,‬כולם עדיין ישנים‪ .‬ליד המטבח יש כבר תנועה‪ .‬אחד החיילים‬
‫הכין לי קפה בתוספת פרוסה עם ריבה והתחלנו לדבר‪ .‬התברר שאלה החבר'ה של‬
‫הפלוגה שלי‪ ,‬פלוגה שנלחמה מיד עם פרוץ הקרבות והוחזרה מהחזית עקב האבדות‬
‫הקשות והרבות שספגה‪.‬‬
‫תוך כדי דיבורים התבררה האמת האיומה והזוועתיות‪ .‬קרתה טעות ושתי‬
‫פלוגות טנקים ישראליות נלחמו זו בזו‪ .‬רבים מחברי הפלוגה שלי נהרגו או נפצעו;‬
‫בהם כל צוות הטנק שלי‪ ,‬שכלל את חברי הטוב משה אייזיק‪ .‬משה החייכן‪ ,‬טוב‬
‫הלב‪ ,‬הנכון לעזור ולתמוך‪ ,‬החכם‪ ,‬החרוץ‪ ,‬הזריז והבדחן‪ ,‬שזה עתה התחתן והקים‬
‫בית‪ ,‬מת ימים ספורים לפני שמלאו לו ‪ .24‬הוא מת ללא סיבה ותכלית‪ ,‬עם עוד ‪165‬‬
‫חיילים צעירים ותמימים‪.‬‬
‫כמה קשה המחשבה המשמחת‪ ,‬המקאברית והמדכאת שלוּ התייצבתי מיד עם‬
‫קבלת הצו הצבאי‪ ,‬הייתי נופל חלל‪.‬‬
‫‪ 30‬ביוני ‪2007‬‬
‫‪129‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪32‬‬
‫‪ – 1957‬שנה של הכרעות‬
‫חבול‪ ,‬מתוסכל‪ ,‬כאוב‪ ,‬רצוץ ושבור נפשית ומחשבתית‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬וברקיע השביעי‬
‫על כך שניצלתי‪ ,‬מצד אחר‪ .‬חזרתי לירושלים כאדם שהתעורר מחלום רע בעל סוף‬
‫טוב‪ .‬העובדה שחמקתי ממלאך המוות‪ ,‬ואדם אחר‪ ,‬חייל שאינני מכירו‪ ,‬אינני יודע‬
‫את זהותו וגם לא רציתי לדעת מהי‪ ,‬מת במקומי – הייתה בלתי נתפסת‪...‬‬
‫גורל‪ ,‬צירוף מקרים‪ ,‬מזל – כל אחד מהם וכולם יחד הרי אינם חלק מהשקפת‬
‫עולמי‪ ,‬מדעותיי או מתפיסותיי‪ ,‬ובכל זאת משהו או מישהו בשמים‪ ,‬בארץ או במקום‬
‫נסתר אחר‪ ,‬שמר עליי‪ .‬אולי היו אלו האינטואיציות הטובות שלי?‬
‫עכּבה לטובה"‪ ,‬ואני‬
‫אז למדתי לראשונה את משמעותה של אמרת אבותינו "כל ָ‬
‫מוסיף ואומר שמוטב להיות עזוז חי מאשר גיבור מלחמה מת‪.‬‬
‫*‬
‫אני מתחיל לאסוף את עצמי‪ ,‬לסדר את מחשבותיי ולאפס את מצפן תכניותיי‪.‬‬
‫שנת הלימודים החלה‪ ,‬אך באוניברסיטה התחשבו בכך שחלק מהסטודנטים היו‬
‫מגויסים ודחו את מועד ההרשמה ואת תשלום שכר הלימוד‪ ,‬ובמקביל את הרכבת‬
‫מערכת השיעורים‪.‬‬
‫לי לא היה גרוש על הנשמה ולא במקום אחר‪ ,‬הייתי תלוי בין שמים לארץ‪.‬‬
‫שיתפתי את חבריי והתייעצתי עמם‪ ,‬אך פתרונות אין‪.‬‬
‫נסעתי הביתה להחליף כוחות‪ ,‬לאכול משהו טעים ממטבחה של מאמיקה‪ ,‬לכבס‬
‫ולתקן את בגדיי המעטים והמרופטים‪ ,‬ולהמשיך לעשות חושבים ולטכס עצות‬
‫ותחבולות‪.‬‬
‫אפילו לא חלמתי לבקש עזרה מבני משפחתי‪ ,‬שבתוכם פנימה לא השלימו עם‬
‫עזיבתי את הבית וגם הם עצמם חיו בצמצום‪ .‬למפלגה הייתה קרן הלוואות קטנה‬
‫שניהל ראובן קמינר‪ .‬ברוב ייאושי פניתי אליה אבל בקשתי נדחתה בבושת פנים‪.‬‬
‫במוצאי שבת חזרתי לחדרי מהורהר ומצוברח‪ ,‬כל נתיביי חסומים‪ ,‬והנה מתחת‬
‫לכרית המתינה לי הפתעה מדהימה‪ ,‬אוצר של ממש‪ ,‬מעטפה גדולה לבנה ובה סכום‬
‫הכסף הדרוש לתשלום הראשון להרשמה לשנה ב'‪ ,‬בצירוף פתק וברכת הצלחה‬
‫מחברי דן המצרי‪ .‬מחווה נדירה של חברות טהורה ואמיתית‪ ,‬נדיבות מופלאה‪ ,‬אקט‬
‫יוצא דופן של סולידריות‪ ,‬מרשים‪ ,‬נוגע ללב‪ ,‬ומחמם את הנפש ואת הנשמה‪.‬‬
‫באיחור רב‪ ,‬כשהתחלתי לעבוד‪ ,‬בלי שיבקש החזרתי לו את הכסף‪ .‬אף שמאז‬
‫עברו יותר מ‪ 50-‬שנה זיכרון מעשהו האצילי נשמר‪ .‬היום‪ ,‬מעבר לשנים‪ ,‬לתקופות‬
‫‪130‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ולתהפוכות‪ ,‬אני חושב שחברותו של היחיד עמדה במבחן והתעלתה מעל החברוּת‬
‫של הקולקטיב‪.‬‬
‫*‬
‫עדיין פצוע ומסוחרר ממה שעבר עליי‪ ,‬הידקתי עוד יותר את החגורה‪ .‬רשמית‬
‫חזרתי ללימודים‪ ,‬אבל ראשי היה טרוד בעיקר במציאת מקור פרנסה להבטחת‬
‫קיומי היומיומי ולהחזרת החובות‪ .‬חזרתי לעבוד באוניברסיטה ולמזלי שובצתי‬
‫לעבודה במשתלה‪ ,‬מקום שהבטיח לי תעסוקה גם בימי הגשם והשלג‪ .‬פרעתי חלק מן‬
‫החובות ואפילו קניתי לעצמי זוג מכנסי חאקי תוצרת "אתא" ההיסטורית‪ ,‬שהפכה‬
‫סמל לישראל המתחדשת‪.‬‬
‫במשתלה‪ ,‬בנוסף לעבודה הנעימה‪ ,‬ניהלתי גם ויכוחים אידיאולוגיים‪ ,‬פוליטיים‬
‫ופילוסופיים עם הגנן האחראי וכך שילבתי עבודה עם שליחות‪.‬‬
‫*‬
‫למרות האכזבה‪ ,‬חוסר הפרגון והתמיכה‪ ,‬המשכתי בפעילותי המפלגתית ועשיתי‬
‫חיל כמזכיר תאי הסטודנטים‪ .‬הזעזוע הגדול של הגילויים בוועידה ה‪ 20-‬וכן הפלישה‬
‫להונגריה לא השפיעו כמעט על תוצאות הבחירות להסתדרות הסטודנטים והמשכנו‬
‫לשמור על הישגים מכובדים‪ .‬אירועים אלה חיזקו בלבי את התחושה שאשלח כחבר‬
‫במשלחת לפסטיבל הנוער והסטודנטים הבינלאומי שעמד להיערך באותו קיץ‬
‫במוסקבה‪.‬‬
‫ציפיות לחוד ומציאות לחוד‪ .‬ויכוחים‪ ,‬שיחות‪ ,‬מריבות‪ ,‬השתדלויות‪ ,‬פגישות עם‬
‫סנה ועם חברים בכירים אחרים – דבר לא עזר‪ :‬מטעם תאי הסטודנטים יוצא רק‬
‫נציג אחד‪ ,‬דוד הצרפתי‪ ,‬שעליו אני המלצתי בהתלהבות‪.‬‬
‫נשארתי בבית‪ .‬מובן שאדם בעל דעות מסוכנות כשלי אסור לשלוח לבירת‬
‫הקומוניזם הבינלאומי‪ ...‬אולי חשבו שאארגן שם מהפכת נגד?!‬
‫למוסקבה לא נשלחתי‪ ,‬אך למורת רוחם של חברי ועד הסניף נבחרתי כציר‬
‫"אַל ַה ְמ ְבּ ָרה" ביפו‪ ,‬ב‪ 13-‬במאי‬
‫לוועידה ה‪ 13-‬של המפלגה‪ ,‬שנערכה באולם תאטרון ְ‬
‫‪.1957‬‬
‫לקראת הוועידה ובמהלכה היו ויכוחים סוערים על ההצעה שדיברה על הזכות‬
‫להגדרה עצמית‪ ,‬עד להיפרדות של ערביי ישראל‪ .‬חלק מהחברים היהודים‪ ,‬ואני‬
‫ביניהם‪ ,‬לא אהבנו כל כך את הרעיון לפצל את מדינת ישראל לחלקים‪ .‬דגלנו בביטול‬
‫הממשל הצבאי‪ ,‬בזכויות מלאות ושוות לעם הערבי שבתוכנו‪ ,‬אך לא להיפרדות‪,‬‬
‫לא לקרוע חלקים מאותה חלקת ארץ של גבולות שביתת הנשק מ‪ .1949-‬הרעיונות‬
‫של דיאלוג עם השכנים והקמת מדינה פלסטינית או פדרציה‪ ,‬נבטו כבר אז וקסמו‬
‫לרבים‪ .‬לבסוף נמצאה איזו נוסחה גואלת שהצליחה לעגל את המרובע וכולם יצאו‬
‫מרוצים ומאוחדים לקראת המאבקים שבדרך‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫נתן לבון‬
‫*‬
‫בוועידה ה‪ 13-‬קרה לי דבר מופלא‪ ,‬אירוע שטבע את חותמו על חיי‪ ,‬במציאות‬
‫ובחלומות‪ ,‬לטוב ולפחות טוב‪ ,‬לצפוי ולבלתי צפוי‪ ,‬לרצוי ולבלתי רצוי – לאורך כל‬
‫ימיי‪ ,‬לילותיי ושנותיי‪.‬‬
‫באולם הוועידה‪ ,‬כמה שורות לפניי‪ ,‬ישבה בחורה שצמה בלונדינית ארוכה ועשויה‬
‫היטב השתלשלה על גבה‪ .‬צמה עבה‪ ,‬בוהקת‪ ,‬בדיוק התגלמות חלום חיי‪ .‬באמתלה‬
‫בנלית התקרבתי ופתחתי עמה בשיחה‪ .‬פניה השזופות‪ ,‬החומות‪-‬זהובות‪ ,‬וחיוך רחב‬
‫ולבבי השלימו את התרשמותי החיובית‪ .‬התברר שזו הייתה אותה בחורה שמשכה‬
‫את תשומת לבי שלוש שנים קודם לכן‪ ,‬בקונגרס הידידות‪ ,‬הבחורה ה"ספורטיבית"‬
‫שהביאה את הדגל בריצה לבמת הנשיאות‪.‬‬
‫כל ימי הוועידה חיזרתי אחריה במרץ וללא הפסקה‪ ,‬מבטי לא מש ממנה אף‬
‫לרגע קט‪ ,‬ודיוני הוועידה התגמדו כשמחשבותיי נהו אחריה‪ .‬שמה מרים‪ ,‬כמה‬
‫חברים קראו לה מאריקה‪ .‬היא גרה בקריית שמונה ועבדה שם כמורה‪.‬‬
‫לאחר הוועידה החלפנו מכתבים כמעט מדי יום‪ .‬הצהרתי בפניה על אהבתי‬
‫ותשובתה הנלהבת לא איחרה לבוא‪ .‬כשגייסתי את הכסף הדרוש לנסיעה‪ ,‬ביקרתיה‬
‫בקריית שמונה‪ .‬היא גרה שם בדירה של חדר ורבע‪ ,‬עם עוד שלוש מורות‪.‬‬
‫הביקור הלילי הזה‪ ,‬מוזר וטעון רגשות שבמהלכו קרו דברים ולא קרה דבר‪,‬‬
‫אך בכל זאת הביקור קירב בינינו‪ .‬באותו ערב סיפרתי למרים שלאור מצבי הכלכלי‬
‫העגום‪ ,‬אני מתכנן לעשות פסק זמן בלימודים‪ ,‬לחפש עבודה כמורה כדי להשתכר‬
‫כמה פרוטות‪ ,‬לשלם את חובותיי ולחסוך מעט כסף להמשך הלימודים‪ .‬כך נולדה‬
‫התכנית שאולי נעבוד ונלמד באותו מקום‪.‬‬
‫כעבור זמן‪-‬מה היא באה לבקרני בירושלים‪ ,‬הלכנו יחד לאיזו אספה מפלגתית‬
‫שנערכה בקולנוע "סמדר" שבמושבה הגרמנית‪ .‬אחריה ישבנו עם חברים‪ ,‬אך בסוף‬
‫נפרדנו‪ ,‬עם טעם מריר על חילוקי דעות מזעריים שנפלו בינינו‪.‬‬
‫המחלוקת ההיא הציקה לי כל הלילה‪ .‬ידעתי שמרים מתכננת לנסוע למחרת‬
‫בבוקר ברכבת לחיפה‪ ,‬כדי לגשת למשרד החינוך ולברר את סידור העבודה שלה‬
‫לשנת הלימודים הבאה‪ .‬אני ניצלתי את ההזדמנות לראותה שוב‪ ,‬וברגע האחרון‬
‫תפסתי את אותה רכבת‪ .‬מרים הופתעה מאוד לראות את פניי‪ ,‬שמחה לבואי‪,‬‬
‫והמחלוקת בינינו נשכחה כלא הייתה‪.‬‬
‫הגענו לחיפה‪ ,‬למשרד החינוך‪ ,‬והצלחנו‪ :‬שנינו קיבלנו סידור עבודה כמורים‪,‬‬
‫אמנם לא באותו בית ספר אבל בקרית שמונה‪ .‬מרים המשיכה עם הכיתה שלה ואני‬
‫כמורה לחינוך מיוחד בכיתה ח'‪.‬‬
‫לרגל המאורע נסענו יחד לגב‪-‬ים‪ ,‬כדי שאציג את חברתי החדשה בפני מאמיקה‪.‬‬
‫קבלת הפנים הייתה צוננת‪ .‬אמנם לכאורה היא התנהגה בנחמדות ושמרה על כל‬
‫‪132‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כללי הטקס והנימוס‪ ,‬אך היה אפשר לחוש את הסתייגותה‪ .‬יחסה של מאמיקה לא‬
‫עשה עליי רושם‪ ,‬כי הכרתי דפוס התנהגות זה מהעבר‪ ,‬במעמדים דומים כלפיי וכלפי‬
‫אחי‪ .‬מרים לא הרגישה בנוח מהיחס הזה‪ ,‬אך הבליגה‪.‬‬
‫לאמה בבת‪-‬ים‬
‫לאחר שאכלנו ודיברנו כמתחייב מהפרוטוקול‪ ,‬מרים נסעה ִ‬
‫ואני נשארתי בבית‪ ,‬אצל הוריי בגב‪-‬ים‪ ,‬כי הייתה לי הצעה לעבוד ב"סולל בונה"‬
‫בבניין‪ .‬קיץ חם‪ ,‬לח ולוהט‪ ,‬העבודה הרבה יותר קשה מאשר זו שהורגלתי אליה‬
‫באוניברסיטה‪ .‬מחוסר ברירה החזקתי מעמד כמה שבועות‪.‬‬
‫להוריי לא היה טלפון ונדמה לי שגם לאימא של מרים‪ ,‬לכן הסתפקנו בהחלפת‬
‫גלויות דואר‪ ,‬ובסופי שבוע נפגשנו אצלה או אצלנו‪ .‬מרים הגיעה לשבוע לגב‪-‬ים‬
‫והתכוננה לבחינות ההסמכה כמורה‪ .‬כך הכרתי חלק מחבריה וממחזריה‪ .‬היא סיפרה‬
‫משהו על ילדותה בשואה‪ ,‬על אביה שנספה במחנה ריכוז‪ ,‬על החודשים שבילתה‬
‫כעולה חדשה בקיבוץ "מענית" ועל גירושיה לאחר נישואים קצרים שבמהלכם גרה‬
‫במושב ליד נהריה‪.‬‬
‫באותה תקופה נכנסה מרים לבית החולים בפתח תקווה‪ ,‬לבדיקות על מחושי בטן‬
‫בלתי מפוענחים ‪ -‬אולקוס? זיהום? תולעים? מחושים וכאבים שליוו אותה ואותי‬
‫הרבה לילות למשך עשרות שנים‪ .‬כך שחלק מפגישותינו התקיימו בבית החולים‬
‫שכיום נושא את שמו של יצחק רבין‪ .‬בהיותה מאושפזת חגגנו את יום הולדתה ה‪,24-‬‬
‫ושמחתי שנתנו לי מקדמה כדי לקנות לה מתנה‪ ,‬תיק אופנתי מנצרים משולבים‪.‬‬
‫בעוד אנו יושבים חבוקים בפרוזדור בית החולים‪ ,‬ראינו בסוף המסדרון זוג‬
‫זקנים‪ ,‬שערותיהם שיבה‪ ,‬רגליהם כבדות‪ ,‬הולכים יד ביד ומשוחחים בחביבות‬
‫כשחיוך של אהבה מנצנץ בעיניהם‪ .‬איחלנו לעצמנו שגם אנחנו בערוב שנותינו נזכה‬
‫להרגיש כמותם ולנהוג כך‪...‬‬
‫*‬
‫פתיחת שנת הלימודים הולכת ומתקרבת‪ ,‬עוד כמה ימי עבודה מפרכים ואני‬
‫מכין את חפציי לצאת לדרכי החדשה‪ .‬דרך חדשה עם הרבה ציפיות‪ ,‬חרדות‪ ,‬סימני‬
‫שאלה‪ ,‬תהיות‪ ,‬תכניות ופנטזיות להיות מורה כמו מקארנקו ולבנות משפחה כמו זו‬
‫של עדה ויואל‪.‬‬
‫חפציי הסתכמו בשתי מזוודות בינוניות‪ ,‬אחת גדושה בספרים – כל כתבי‬
‫מקארנקו‪ ,‬כתבי מרכס‪ ,‬לנין ו"הקורס הקצר" של סטלין‪ ,‬התנ"ך של הקומוניסטים‬
‫ברחבי העולם‪ .‬עוד כמה רומנים וספרי שירה והגות‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬מאקובסקי‪ ,‬שמיר‪,‬‬
‫שלונסקי‪ ,‬ארגון ועוד כמה שמות ידועים ונשכחים‪ .‬במזוודה השנייה בגדיי המעטים‬
‫והדלים ועוד חפצים נחוצים אחרים‪.‬‬
‫נכסי החומריים עמדו ביחס הפוך לנכסי הרוחניים‪ ,‬לתקוותיי‪ ,‬לציפיותיי‬
‫ולאשליותיי הגדולות לשנות את העולם ולאהבתי היוקדת לחברתי החדשה‪ ,‬מרים‪.‬‬
‫‪133‬‬
‫נתן לבון‬
‫*‬
‫לפני שנסענו לקריית שמונה עוד עברנו דרך הרבנות בתל אביב ונרשמנו לנישואים‪,‬‬
‫שמרים הציעה לקיים אותם בחופשת סוכות‪ .‬את העובדה הפעוטה והזניחה הזאת‬
‫העדפתי לא לספר להוריי‪.‬‬
‫לא סיפרתי‪ ,‬אבל הדבר נודע מפרסום בעיתון הרומני בכרוניקה השגרתית‪,‬‬
‫במדור "נרשמו לנישואין"‪ .‬דודי גיון קרא והזדרז לברך את מאמיקה וכך פרץ סקנדל‬
‫גדול‪ .‬גיון כתב לי מכתב ארוך‪ ,‬כתוב ברומנית עשירה ונמלצת‪ ,‬שבו הטיף לי מוסר על‬
‫מעשי הפזיז ועל התעלמותי מהוריי מולידיי שגידלו וטיפחו אותי בנאמנות‪ .‬עניתי לו‬
‫ברומנית של בית מרקחת‪ ,‬בנימוס המתחייב‪ ,‬ובאותה אריכות הבהרתי לו שלא ממנו‬
‫אני יכול ללמוד דרך ארץ‪.‬‬
‫מבוהלת‪ ,‬מאמיקה נחתה לבקרנו בקרית שמונה‪ ,‬ללבן את המצב ולקרוא את‬
‫בנה הסורר לסדר ולמשמעת‪ .‬הפעם היא הסתייגה באופן גלוי ובוטה ביותר מבחירת‬
‫לבי‪ .‬לדעתה היא אינה מתאימה לי ואני לא מתאים לה‪ ,‬ובאותה הזדמנות הוסיפה‬
‫והזהירה אותי מלהתחתן איתה‪ ,‬מאחר שהיא אישה גרושה ונאמנותה מוטלת‬
‫בספק‪.‬‬
‫למורת רוחה של מאמיקה כל ניסיונות השכנוע שלה לא הזיזו אותי מעמדתי‪:‬‬
‫אני אוהב את מרים ואתחתן עמה‪.‬‬
‫מרים כמובן הרגישה במתח שגרם לי הוויכוח עם משפחתי ולאחר מכן סיפרתי‬
‫לה על תוכן השיחות‪ .‬בכל אופן‪ ,‬מאמיקה לא התייאשה וביקשה ממני לבוא בשבת‬
‫הקרובה כדי להמשיך לדבר עם כל המשפחה‪.‬‬
‫הגעתי לשבת‪ ,‬קיבלו אותי מאוד יפה‪ ,‬אפילו התעניינו בשלומה של מרים ואיך‬
‫אני מסתדר עם עבודתי החדשה כמורה‪ .‬אווירה יותר נינוחה ושקטה‪ .‬התברר שדורל‪,‬‬
‫שחיבב מאוד את מרים‪ ,‬עשה כמה שיחות ריכוך‪.‬‬
‫הביקור הסתיים בפשרה מסוימת‪ .‬הם ביקשו שאשקיע מחשבה נוספת לאחר‬
‫שאכיר את מרים טוב יותר‪ ,‬ובינתיים דחיתי את חתונתנו לחופשת חנוכה‪.‬‬
‫*‬
‫עם צאת השבת חזרתי באוטובוס הראשון לקריית שמונה כאשר מיליון מחשבות‬
‫התרוצצו בראשי‪ .‬על חברות שהיו לי ועל אלו שרציתי שתהיינה לי‪ ,‬ומרים עמדה‬
‫מעל כולן‪.‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬מאוד אהבתי את מרים ורציתי בה כבת זוגי‪ ,‬אהובה ושותפה לחיים‪.‬‬
‫מצד אחר‪ ,‬שאלתי את עצמי איך אוכל לעמוד שוב מול רוב משפחתי?‬
‫הנסיעה הארוכה באוטובוס עזרה לי לגבש סופית את החלטתי‪ :‬מרים היא‬
‫בחירת לבי האולטימטיבית ואיתה אתחתן‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מרים קיבלה אותי בחום רב ובסבר פנים יפות אך סקרניות‪ .‬ניכר היה שהיא‬
‫מתוחה‪ ,‬והיא אף הודתה שפחדה שלא אחזור אליה‪ .‬מובן שהרגעתי אותה‪ ,‬הצהרתי‬
‫שוב על אהבתי אליה והיא על אהבתה אליי‪ ,‬ובילינו לילה סוער מאוד‪ ,‬למרות שהיא‬
‫נהגה לטעון שיחסי האישות אינם הדבר החשוב ביותר‪.‬‬
‫כך החלטתי לקיים את הפסוק בספר בראשית‪" :‬על כן יעזב איש את אביו ואת‬
‫אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"‪.‬‬
‫‪ 21‬ביולי ‪2007‬‬
‫‪135‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪33‬‬
‫החתונה והחיים בקריית שמונה‬
‫אחזור כמה חודשים לאחור‪ ,‬ל‪ 15-‬באוגוסט ‪ ,1957‬ליום שבו אני מגיע לקריית‬
‫שמונה עם רכוש חומרי דל אך עשיר באושר‪ ,‬באופטימיות‪ ,‬במאוויים ושאיפות‪ .‬כולי‬
‫נכון ונחוש להגשים חיים נפלאים שאיש עדיין לא הגשים‪ .‬כל זאת לצד פיק ברכיים‪,‬‬
‫פרפרים בבטן‪ ,‬רעד בידיים ודפיקות לב מחשש ליפול לבור השחור של הכישלונות‬
‫והאכזבות‪ ,‬שאיש לא יצא ממנו בשלום‪ .‬מאוזן או לא? ימים יגידו‪.‬‬
‫חיי הולכים ללבוש צורה חדשה‪ ,‬ובלשון ימינו – לעבור מהפך של ממש‪ .‬לקחתי‬
‫את גורלי בידי ויצאתי לדרך שרק במרוצת השנים הבנתי כמה היא נפתלת וקשה‪,‬‬
‫מייאשת ומאכזבת‪ ,‬אך גם מהנה‪ ,‬מעצימה‪ ,‬נעימה ומספקת‪.‬‬
‫ניסיוני היחיד בהוראה היה של תלמיד בינוני שלרוב לא אהב את בית הספר ואת‬
‫רוב מוריו‪ .‬מוזר היה לעבוד כמורה‪ ,‬כשהכשרתי הצטמצמה בכמה שיעורים בחוג‬
‫לחינוך של האוניברסיטה ובקריאת ספרי מקארנקו ויאנוש קורצ'אק‪ ,‬מאמרים‬
‫נבחרים של פיאז'ה וכתבות על החינוך בברית המועצות‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬לא ראיתי בהוראה את ייעודי ואת עתידי‪ .‬בעצם רציתי להיות‬
‫יועץ חינוכי ובעיקר לעבור בשלום את השנה‪ ,‬לחסוך כסף ולחזור ללימודיי‬
‫באוניברסיטה‪.‬‬
‫חיי הנישואים שראיתי בסביבתי – אצל הוריי‪ ,‬קרובים‪ ,‬מכרים וחברים אחרים‬
‫– לא שימשו עבורי מודל לחיקוי‪ .‬היה לי חזון של זוגיות כנה ואמיתית‪ ,‬ללא סודות‬
‫ומחיצות‪ ,‬חמה ונאמנה‪ ,‬פתוחה ותומכת‪ .‬על ילדים עדיין לא העזתי לתת את דעתי‪.‬‬
‫*‬
‫גרנו באותה דירה שמרים התגוררה בה קודם לכן‪ ,‬דירונת בת חדר ורבע‪ ,‬בשכונה‬
‫א'‪ ,‬רחוב הנשיא ‪ .87‬גרנו עם חברה בשם מירי‪ ,‬מורה גם היא‪ ,‬עד שיימצא לה פתרון‬
‫חלופי‪.‬‬
‫אנחנו התמקמנו ברבע החדר‪ ,‬מתחנו וילון הפרדה וישנו על שתי מיטות ברזל‬
‫עם מזרני קש שקיבלנו מהמועצה המקומית‪ .‬בפינת החדר אלתרנו ארון ממקל של‬
‫מטאטא לתליית הבגדים‪ ,‬מתחתיו שתי מזוודות לאחסון בגדינו המעטים‪ ,‬וסדין‬
‫שהפך לווילון ושימש דלת ה"ארון"‪.‬‬
‫בסלון‪ ,‬שם ישנה החברה‪ ,‬העמדנו שולחן רעוע שהגרלנו ממקום כלשהו ושיפצתי‪,‬‬
‫ועליו פרסנו מפה צהובה‪ ,‬פרחונית ועליזה‪ .‬מכמה כיסאות ישנים שצבענו ומקרש‬
‫שפירקתי מאיזה ארגז‪ ,‬בתוספת שני מקלות‪ ,‬סידרנו מדף מפואר לרכוש הכי יקר‬
‫‪136‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫שלנו‪ ,‬לרדיו‪ ,‬רדיו עם מנורות שצריך להמתין עד שיתחמם וישמיע צליל או קול‪.‬‬
‫אילוֹנקה ובעלה ַל ִצי‪.‬‬
‫ָ‬
‫אותו קיבלנו במתנה מאמה של מרים ובן זוגה ומדודתה‬
‫מקרר לא היה לנו ולבישול השתמשנו לפעמים בפתילייה ולפעמים בפרימוס‪.‬‬
‫שירותים ומקלחת קרה ובריאה היו גם בבית‪ .‬כקוריוז אציין ששנה לאחר מכן‪,‬‬
‫כשכבר גרנו בירושלים‪ ,‬בא לבקרנו אחד המורים ושאל היכן הרהיטים מקריית‬
‫שמונה‪ .‬מתברר שגם סמרטוט בלוי ומקל של מטאטא יכולים להיחשב רהיטים‪...‬‬
‫*‬
‫מרים המשיכה ללמד בבית הספר "תל חי"‪ ,‬שבו לימדה קודם‪ ,‬ואני לימדתי‬
‫בבית הספר "מבועים"‪ ,‬בכיתה של ‪ 12‬תלמידים בעלי פיגור שכלי‪ .‬זאת הייתה כיתה‬
‫ח'‪ ,‬שחלקם היו מבוגרים יחסית לילדים בכיתה ברמה זו‪ .‬הבנות היו מפותחות‬
‫מאוד מבחינה גופנית עם כל התופעות הנלוות של גיל ההתבגרות‪ ,‬והבנים היו יותר‬
‫ילדותיים‪ .‬אני הגעתי לכיתה לאחר עזיבתה של מורה שלימדה אותם כמה שנים‬
‫רצופות ונחשבה לאלילת הילדים ולמלכת היופי של בית הספר‪ .‬מנהל בית הספר‬
‫היה חבר שלנו‪ ,‬עזרא דנוס‪ ,‬איש חינוך והוראה משכמו ומעלה‪ .‬לצערי‪ ,‬לאחר חופשת‬
‫החגים עזב לצורך לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬שנה לאחר מכן‬
‫פגשתיו בחוג לחינוך ואפילו למדנו יחד כמה שיעורים‪.‬‬
‫הכיתה הייתה קשה ובעייתית‪ ,‬גם עבור מורים "רגילים" ומנוסים‪ ,‬לא כן עבור‬
‫חובב שכמוני‪ .‬שנה שלמה הלכתי בין הטיפות‪ .‬השתדלתי להכין מערכי שיעור‪,‬‬
‫להתכונן‪ ,‬להמציא סיפורים‪ ,‬אך כל אלה לא כיסו על העדר ניסיוני הדידקטי והפדגוגי‪.‬‬
‫ימים רבים עסקתי בהשלטת סדר ומשמעת יותר מאשר בלימודים עצמם‪.‬‬
‫מבעד לערפל השנים‪ ,‬מבצבצים גם כמה ניצוצות אור של הישגים‪ .‬הצלחתי‬
‫לקשט עם הילדים את הכיתה )צריף חם בקיץ וקר בחורף(‪ .‬הקישוט המרכזי היה‬
‫מפת הארץ עשויה מתמונות של ערים ויישובים‪ ,‬שבעזרתה הילדים למדו להכיר‬
‫את שמם ואת מיקומם‪ .‬בסוף השנה כולם ידעו את לוח הכפל וגם תרגלו עריכת‬
‫קניות וקבלת עודף‪ .‬עשינו היכרות עם הדואר‪ ,‬מכתב‪ ,‬מברק‪ ,‬בולים‪ ,‬דואר רשום‬
‫ואקספרס‪ .‬התלמידים כתבו גלויות לחבריהם בכיתה ושמחו כשקיבלו תשובה‪.‬‬
‫משום מה הוטלה עליי האחריות לארגן את מסיבת החנוכה של בית הספר‪ .‬מירי‪,‬‬
‫שותפתנו לדירה‪ ,‬עזרה לי למזלי בלב חפץ ובמרץ רב והעמידה לרשותי את הידע‬
‫והניסיון שלה‪ .‬הצגנו את "חנה ושבעת בנותיה"‪ .‬את התפקיד הראשי גילמה חנה‪,‬‬
‫תלמידה גדולת ממדים מכיתתי‪.‬‬
‫בין היתר הזמנתי לבית הספר את העורך והכותבים של עיתון הילדים "הארץ‬
‫שלנו"‪ .‬הם ערכו מעין עיתון חי‪ ,‬שרבים מתלמידי בית הספר השתתפו בכתיבתו‪.‬‬
‫שבוע לאחר מכן‪ ,‬כשהופיע הגיליון שבו תואר הביקור‪ ,‬תלמידיי התגאו מאוד כשראו‬
‫שתמונותיהם פורסמו בעיתון‪.‬‬
‫‪137‬‬
‫נתן לבון‬
‫גולת הכותרת הייתה ההכנות לטיול השנתי והטיול עצמו‪ .‬קבענו שהטיול ייערך‬
‫בירושלים‪ ,‬שם למדה רינה‪ ,‬מורתם האהובה משנים עברו‪ .‬תכננו טיול של שלושה‬
‫ימים ולשם כך היינו צריכים לעבוד כדי לגייס כסף‪ .‬לכן ניצלנו כל מיני קשרים כדי‬
‫להשיג עבודה לילדים‪ ,‬תחילה בקטיף כותנה בחווה ליד אגם החוּלה‪ ,‬שם גם הם וגם‬
‫אני נשברנו מהחום והמאמץ הגופני הקשה‪ .‬ולאחר מכן עברנו לקטיף תפוחים‪.‬‬
‫יצאנו לדרך באוטובוס לחיפה‪ ,‬ומשם ברכבת לירושלים‪ .‬בתחנת הרכבת המתינה‬
‫לנו רינה‪ ,‬שכיוונה וליוותה אותנו לבית הספר שבו לנו‪ .‬היא גם הצטרפה אלינו‬
‫לחלק מהסיורים‪ .‬כאמור‪ ,‬לנו באחד מבתי הספר ואכלנו מהמצרכים שקנינו יחדיו‬
‫כחלק מהחוויה הלימודית והחברתית המשותפת‪ .‬כמובן קינחנו בפלאפל המפורסם‬
‫שבפינת רחוב המלך ג'ורג'‪.‬‬
‫שמחתי להסתובב שוב בירושלים‪ ,‬בתחנת הרכבת הססגונית‪ ,‬בבניין טרה סנטה‪,‬‬
‫במלון "המלך דוד"‪ ,‬שאגפו הדרומי היה הרוס מפיצוץ המחתרת‪ ,‬וברחובות של‬
‫רחביה וטלביה‪ .‬לעבור ליד בניין פרומין‪ ,‬שבו שכנה הכנסת או ליד מלון "פאלאס"‪,‬‬
‫שאכסן את משרד המסחר והתעשייה‪.‬‬
‫חזרנו מרוצים ומלאי חוויות ממראות ירושלים הקטנה דאז‪ ,‬המרשימה‬
‫והמפוארת‪ ,‬האינטימית והמכניסה אורחים‪ .‬אף שעבדנו וגייסנו כסף‪ ,‬נשארתי עם‬
‫גירעון כספי של כמה עשרות לירות‪ ,‬שמנהל בית הספר לא עמד בהבטחתו לכסותו‪.‬‬
‫בכיתה היו ילדים ברמות שונות‪ ,‬כאלה שידעו לקרוא אך התקשו בכתיבה או‬
‫להפך‪ ,‬ואחד שזכר בעל פה פסוקים שלמים מספר שמואל א'‪ ,‬שאותו התיימרתי‬
‫ללמד‪ .‬הגדול מכולם היה ילד יפה עיניים‪ ,‬עליז וטמבל מוחלט‪ ,‬אך בעל כישרון עילאי‬
‫לחשבון‪ ,‬מחשב מהלך עוד לפני עידן המחשב‪.‬‬
‫לא נמלטתי כמובן מביקורה של גב' אלישבע שוחט‪ ,‬מפקחת ארצית ביחידה‬
‫פת ִאיוּת" שלה‪ .‬אני רציתי להרשימה ולהפגין את‬
‫ב"כל ֵ‬
‫ַ‬
‫לחינוך מיוחד‪ ,‬שהתפרסמה‬
‫הישגיי בהקניית לוח הכפל לתלמידים‪ ,‬אך מיראת המבקרת הם שכחו הכול‪ .‬אין‬
‫פלא שהדיווח בתיקי האישי לא היה לטובתי‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬לא נועדתי להיות מורה‪ ,‬וגם אילו הייתי רוכש את הידע ואת המיומנויות‬
‫של מורה אמיתי‪ ,‬לא הייתי מצליח; המקצוע הזה לא בשבילי‪ .‬למעני ולמען אותם‬
‫ילדים אלמונים טוב שלא עסקתי בהוראה; מערכת החינוך הפסידה מורה גרוע‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬זמן רב לאחר שעזבתי את בית הספר‪ ,‬המשכתי לקבל מכתבים מכמה‬
‫ילדות מהכיתה‪.‬‬
‫*‬
‫החיים המשותפים עם בת זוגי התנהלו לרוב על מי מנוחות‪ ,‬בהרגשה של חמימות‪,‬‬
‫שקט ונעימות‪ .‬החידוש לחלק את מיטתי עם אישה‪ ,‬אישה אהובה‪ ,‬נעם לי‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫למרות ו‪/‬או בגלל תמימותי וחוסר ניסיוני‪ ,‬ובעיקר בגלל אהבתי הגדולה למרים‪,‬‬
‫השתדלתי לרצותה ככל האפשר‪ .‬אך להפתעתי‪ ,‬לא כל כך הצלחתי לענות לציפיותיה‬
‫היו לה תמיד הערות וביקורת‪ .‬עם זאת‪ ,‬מול עוגמת הנפש והמחיר הכבד ששילמתי‪,‬‬
‫לפעמים זכיתי לתמורה‪ .‬מתוך הרגל אני ממשיך להשתדל ולא השכלתי להסיק את‬
‫המסקנות המתבקשות‪ ,‬את הלקח‪ ,‬שאולי ילמדו ילדיי או נכדיי‪...‬‬
‫כך החלה מסורת ארוכה של הכנת קפה של בוקר‪ ,‬ארוחת בוקר‪ ,‬כריכים לארוחת‬
‫עשר וארוחות נוספות‪ .‬מסורת זו נמשכת עד היום‪ ,‬בהתאם לאילוצי הזמן והנסיבות‪,‬‬
‫מצב הרוח ומזג האוויר‪.‬‬
‫אפרופו השתדלות‪ ,‬ביום הראשון ללימודים הגעתי הביתה לפני מרים ולפני‬
‫החברה שהתגוררה עמנו‪ .‬רציתי להפתיען וגייסתי את כל כישוריי הגסטרונומיים‬
‫ואת דמיוני כדי להכין מרק ירקות‪ .‬שמתי מה ששמתי‪ ,‬הרתחתי ובחשתי‪ ,‬ומה שיצא‬
‫הוא אח רחוק של מרק‪ .‬השתיים באו‪ ,‬התיישבו ליד השולחן‪ ,‬טעמו ועיקמו את האף‪,‬‬
‫בלי כל גינוני נימוס ושמץ הערכה על רצוני הטוב‪ ,‬ובבושת פנים פיטרו את השף‪.‬‬
‫תגובתן לא הרתיעה אותי מלנסות לבשל מאכלים אחרים‪ ,‬אותם מאכלים שהכנתי‬
‫לעצמי כסטודנט‪ ,‬רק לא מרק‪ .‬התמחיתי בהכנת תפוחי אדמה "מוחנקים"‪ ,‬חצי‬
‫מבושלים וחצי מטוגנים‪ ,‬בתוספת ביצה‪ .‬את המאכל הזה אני אוהב עד היום‪ ,‬למרות‬
‫שלא הכנתיו מזמן‪ .‬העיקר שזיכרון טעמו נשמר‪.‬‬
‫במהלך שנת הלימודים אכלו מרים ומירי ארוחות צהריים בבית הספר‪ ,‬עם‬
‫הילדים‪ ,‬ואני אכלתי את מה שהכנתי‪ .‬ובאשר לסוגיית האוכל‪ ,‬מרים מצאה לנכון‬
‫לציין במכתב לאחד מחבריה ש"נתן אוכל הרבה" )כמובן את האוכל שאני מכין‬
‫בעצמי(‪ .‬הכול יחסי בחיים‪...‬‬
‫*‬
‫הבילויים בקריית שמונה הסתכמו במפגשים חברתיים‪ ,‬בהצגות ובמופעים‬
‫שהוצגו בקיבוצי הסביבה‪ ,‬כולם במחירים מסובסדים‪ .‬הכיף הגדול היה הטיולים‬
‫בנופים המקסימים שכללו לפעמים רחצה במעיינות הסביבה‪.‬‬
‫בתי קפה לא היו‪ ,‬וטוב שכך‪ ,‬כי גם כסף לא היה‪ .‬פעם אחת אכלנו בשבת ארוחת‬
‫בוקר חגיגית במסעדה היחידה בעיירה‪ .‬במהלכה ליבנו את מהות הפילוסופיה‬
‫של המשפחה ואת הפסיכולוגיה של הזוגיות‪ ,‬ולא פסחנו על הבעיות והמהמורות‬
‫הראשונות שנתגלעו בינינו‪ .‬לדאבון לבי היו דברים שמרים חשבה שהשתיקה יפה‬
‫להם‪ ,‬ואני לא מצאתי מספיק עוז ואומץ להתעקש לפתחם ולשטחם‪.‬‬
‫בענייני תקציב וכספים התכנית הייתה ברורה‪ :‬ממשכורת אחת‪ ,‬זו של מרים‪,‬‬
‫אנחנו נכסה את ההוצאות השוטפות‪ ,‬ומהשנייה‪ ,‬שלי‪ ,‬נחסוך לקניית דירה‪ .‬החלטנו‪,‬‬
‫ובדייקנות רבה ויראת קודש קיימנו‪ ,‬ומדי חודש בדקנו בסיפוק את היתרה בפנקס‬
‫החסכונות שלנו‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫נתן לבון‬
‫מדי פעם גם הפתענו זה את זה במתנות; ליום הולדתי ה‪ 25-‬מרים קנתה לי‬
‫חולצה חגיגית שהיוותה תוספת יקרה לקומץ הבגדים שלי‪ .‬אני קניתי לה לציון שנה‬
‫להיכרותנו‪ ,‬ביום ‪ ,13.6.1978‬מעיל גשם מיוחד בצבע אדום‪.‬‬
‫כאן המקום לציין פרט זניח אך סמלי שאפיין את אורח החיים ואת הרוח‬
‫החברתית של ימי ראשית המדינה‪ .‬כמורה חדש‪ ,‬את המשכורת הראשונה קיבלתי‬
‫רק בתום חודשיים עבודה‪ ,‬אך היה לי הסדר קבוע עם "קרן משען" של ההסתדרות‪,‬‬
‫שהעניקה לי הלוואה ללא ריבית של משכורת חודש אחד – אחד מסמלי הלכידות‬
‫והעזרה ההדדית שנמוגו עם השנים‪.‬‬
‫*‬
‫מובן שלא התנזרנו מהפעילות המפלגתית‪ ,‬אם כי בהיקפים מינוריים‪ .‬בקריית‬
‫שמונה עצמה היו רק קומץ חברים‪ ,‬כך שהשתתפנו מדי פעם במפגשי חברים בצפת‪,‬‬
‫וכאן הזדמנה לנו הרפתקה לא סימפטית במיוחד‪ .‬באותם ימים של ממשל צבאי‬
‫לא רק הגבילו את תנועתם של האזרחים הערבים‪ ,‬אלא מדי פעם הגלו פעילי ציבור‬
‫לא רצויים בעיני השלטונות‪ .‬קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית מהגליל‬
‫הוגלתה לצפת‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬נאמנים לערכי האחווה בין העמים‪ ,‬הלכנו לבקרם ולעודדם‪.‬‬
‫הם קיבלו אותנו ברוח קבלת הפנים המסורתית המזרחית‪ .‬אכלנו‪ ,‬שתינו‪ ,‬דיברנו‬
‫וסיפרנו‪ ,‬הזמן עבר‪ ,‬הביקור נמשך עד שעות הערב‪ ,‬וכאשר הגענו לתחנת אגד התברר‬
‫שהאוטובוס האחרון לקריית שמונה כבר יצא‪ .‬מחוסר ברירה‪ ,‬התרצינו להזמנתם‬
‫החמה ונשארנו לישון אצלם‪ .‬הם ישנו על מחצלות והקצו לנו מקום לידם‪ .‬כך‬
‫ישנו עשרה גברים ואישה אחת זה ליד זה‪ .‬באמצע הלילה באו שוטרים לביקורת‪,‬‬
‫והשתוממו מאוד לראות זוג יהודים ישנים עם הערבים‪ .‬בו במקום רצו לקחת אותנו‬
‫לתחנת המשטרה‪ ,‬ולאחר דין ודברים נוקב הסכימו שנבוא למשטרה רק למחרת‬
‫בבוקר‪ .‬קמנו מוקדם כדי שנספיק להגיע בזמן לבית הספר וצעדנו לעבר תחנת‬
‫המשטרה‪ .‬ערכנו חשיבה מחודשת‪ ,‬התלבטנו‪ ,‬ולבסוף החלטנו לוותר על הביקור‬
‫ולנסוע ישר לענייננו‪ .‬זמן מה עוד חששנו מכך שלא התייצבנו במשטרה‪...‬‬
‫*‬
‫בחופשות ומדי פעם בשבתות‪ ,‬היינו נוסעים להוריי או לחמותי לאה ובן זוגה‬
‫אטא‪ .‬לפעמים מרים העדיפה שניסע כל אחד מאיתנו לבית הוריו ויזכה לתפנוקים‬
‫ָט ָ‬
‫הרצויים לו‪.‬‬
‫כמתוכנן‪ ,‬בחופשת החנוכה באנו בברית הנישואים‪ .‬הטקס הדתי היה זר לנו ולא‬
‫ייחסנו לו כל משמעות מלבד היותו אקט רשמי‪ .‬ראינו בו מנהג בורגני שאינו הולם‬
‫את מעמדנו ואת השקפת עולמנו‪.‬‬
‫לקראת החתונה מרים הזמינה לעצמה חליפה אלגנטית בצבע אפור בהיר‪ ,‬שהלמה‬
‫אותה מאוד‪ .‬אני לעומתה לא יכולתי להרשות לעצמי לוקסוס כזה‪ ,‬וטאטיקו קנה לי‬
‫חליפה יד שנייה בשוק הפשפשים של תלפיות‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫יום החתונה היה מעונן וסגרירי‪ ,‬ומזג האוויר התנדנד בין גשום לשמשי‪ .‬בבוקר‬
‫מרים יצאה לסידורים ואני נשארתי עם חמותי‪ ,‬שטיגנה שניצלים לסעודת החתונה‪.‬‬
‫כדי להימלט מריח הטיגון יצאתי לסיבוב על שפת הים של בת‪-‬ים והרהרתי ביני‬
‫לבין עצמי‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬לקראת השעה היעודה‪ ,‬בן זוגה של חמותי לבש את חליפתו השחורה‬
‫המיועדת לאירועים מיוחדים‪ ,‬הצטייד בבקבוק יין אדום‪ ,‬הזמין מונית ונסענו‬
‫לרבנות בתל אביב‪.‬‬
‫מאחר שהגענו מעט לפני הזמן‪ ,‬טיילנו בסביבה ופגשנו את ארמנד ואת דורל עם‬
‫בני משפחותיהם‪ .‬הם נדהמו לראות אותי בלי עניבה ואת מרים ללא זר פרחים )אני‪,‬‬
‫שכמעט לא החמצתי ערב שבת‪ ,‬חג או מועד כדי להביא פרחים לאהובתי‪ ,‬לא יכולתי‬
‫לבושתי לקנות לה פרחים לחתונתנו(‪ .‬הם לא יכלו לתפוס שאני מחוסר כול ושרק‬
‫בקושי קנינו את טבעות הנישואים‪ ,‬וכדי לכסות על הבושה רצו מהר והשלימו את‬
‫החסר‪.‬‬
‫למרות הוויכוחים משפחתי הגיעה בהרכב מלא‪ :‬טאטיקו ומאמיקה‪ ,‬מרים‬
‫וארמנד עם דורית‪ ,‬בתם בת השנה וחצי‪ ,‬פאולה ודורל עם בנם אילן בן הארבע‪,‬‬
‫הדוד גיון עם אשתו צוקו‪ ,‬והדוד סאמי עם רעייתו מלה ועם בתם מריאנה‪ ,‬נערה בת‬
‫‪ .13‬מצד מרים היו כמובן אמה לאה ובן זוגה‪ ,‬דודתה אלונקה ובעלה לצי‪ ,‬ועוד כמה‬
‫חברים‪ .‬חתונה קומפקטית בחוג המשפחה‪.‬‬
‫הטקס עבר בשלום‪ ,‬כולל שבירת הכוס‪ ,‬לזכר חורבן ירושלים‪ ,‬וגם כניסה לחדר‬
‫ייחוד‪ ,‬שבו היינו אמורים להתנשק‪ .‬כולנו חזרנו לבת‪-‬ים‪ ,‬שם נערכה מסיבה קטנה‬
‫עם כיבוד פשוט‪ .‬הפטפון ניגן‪ ,‬ואני‪ ,‬שמעולם לא רקדתי‪ ,‬יזמתי באומץ כמה צעדי‬
‫טנגו‪.‬‬
‫זו הייתה חתונה מאופקת עם חיוכים מנומסים‪ ,‬אך טעונת רגשות‪ .‬דודתי מלה‬
‫שברה את האווירה המכופתרת והפגינה שמחה ועליזות אמיתית‪ ,‬בירכה אותנו שוב‬
‫ושוב ולא חסכה מאיתנו מחמאות‪ ,‬חיבוקים ונשיקות‪ .‬היא הפגינה ברוב עם את‬
‫שביעות רצונה מכל שניקו הקטן )‪ (Nicusor‬מתחתן‪ .‬בליל הכלולות ישנו על ספה‬
‫צרה בביתה של חמותי‪ ,‬שעליה לא כדאי להרחיב את הדיבור‪...‬‬
‫למחרת עם שחר חזרנו לקריית שמונה לשגרת החיים‪ ,‬כדי להתחיל את מסע‬
‫חיינו כמשפחה‪.‬‬
‫‪ 10‬באוגוסט ‪2007‬‬
‫בעוד יומיים אנו עוזבים את ביתנו בירושלים ועוברים לרמת גן‪ ,‬שם יתחיל פרק‬
‫נוסף בחיי ואשתדל להמשיך בתיאור קורותיי‪.‬‬
‫‪141‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪34‬‬
‫מעבר דירה‬
‫‪ 17‬באוגוסט ‪ ,2007‬קרוב לחצות‪ ,‬ואני עוזב שוב את העבר הרחוק לטובת חוויות‬
‫האקטואליה‪ .‬לפני ארבעה ימים עזבנו את ביתנו ברחוב בן ציון בירושלים ועברנו‬
‫לרמת גן‪ ,‬לרחוב אבא ברדיצ'ב ‪.4‬‬
‫מעבר זה מקפל בתוכו יותר מהמעט שכתבתי; הוא כרוך במעמסה פיזית אך‬
‫בעיקר בעומס נפשי כבד ומעיק מאוד‪ .‬לעתים נדמה לי שאני מגיע לקצה כוחותיי‪.‬‬
‫אמנם אני ידוע כאדם חזק העומד בעיקשות מול מכות החיים‪ ,‬אך לרוע המזל‪,‬‬
‫המעבר מתרחש בצל שנתיים של משבר טראומטי מתמשך ורווי סערות נפשיות‪.‬‬
‫בין פירוק ארגז אחד למשנהו‪ ,‬רגשותיי נעים‪ ,‬כמו באחד הסיפורים שקראתי‬
‫לילדיי‪ ,‬מ"רגע שמש" ל"רגע צל"‪ ,‬ואני מקווה שרגעי השמש יהיו רבים מרגעי הצל‪.‬‬
‫אם בתחילת חיי כבוגר הכיל רכושי שתי מזוודות ובתום שנה לנישואיי רבע‬
‫טנדר‪ ,‬היום הוא מילא משאית ענקית עמוסה בכ‪ 200-‬קרטונים גדושים בגדלים‬
‫שונים וברהיטים וחפצים נוספים שמניינם מי יספרהו‪.‬‬
‫אם בראשית דרכי שמחתי על כל פריט שקנינו‪ ,‬בעת הזו אנחת רווחה מלווה כל‬
‫חפץ‪ ,‬כלי או בגד שמצליחים לתת או לזרוק‪ .‬ובכל זאת ולמרות הכול‪ ,‬יצר הרכישה‬
‫לא פג‪ ,‬ולא חסרות תכניות לקניית אביזרים או רהיטים שנראים בעינינו חיוניים‬
‫לדירה החדשה‪ .‬משאית עמוסת רכוש צברנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬בעשרות השנים הרבות של‬
‫חיינו‪ ,‬ומשאית לא פחות גדושה הצטברה גם בנפשי ובתודעתי‪.‬‬
‫כך נסגרים מעגלים ישנים ונפתחים חדשים‪ .‬יש רגעים מעוננים ורגעים בהירים‪,‬‬
‫ימים של אור וימים של חושך‪ ,‬לילות של ירח מלא ולילות חסרי ירח‪ ,‬הפתעות ומפחי‬
‫נפש‪ ,‬גילוי וגדילה‪ .‬לפעמים הכול מתבלבל ומה שחשבתי פעם לטוב ונפלא התברר‬
‫כנורא‪ ,‬ומה שחשבתי למאיים‪ ,‬מעיק ומכביד התברר כמנוף לצמיחה ומקור לגאווה‪,‬‬
‫לסיפוק ולשמחה‪ .‬לך תדע‪...‬‬
‫מחשבות אלו מלוות אותי בתהליך העתקת מקום מגורינו‪ ,‬שהחל לפני כמה‬
‫שנים והואץ עם זעזוע ניתוח הלב שעברתי לפני כשלוש שנים‪.‬‬
‫רצינו להיות קרובים יותר לילדים‪ .‬מרים העדיפה לעבור ללהבים‪ ,‬ליד אורן‪.‬‬
‫ההעדפה שלי הייתה למרכז‪ ,‬לטבורה של תל אביב‪ .‬אמנם להבים הוא יישוב מקסים‬
‫והמחשבה להיות קרובים לאורן‪ ,‬לאילנה ולנכדים הייתה מפתה‪ ,‬אך בהתחשב‬
‫בבעיות הניידות שלי‪ ,‬בעיסוקיי ובהעדר שירותי בריאות נגישים וזמינים‪ ,‬חלופה זו‬
‫ירדה מהפרק‪.‬‬
‫מרים נרתעה מהמחשבה לגור בלב תל אביב וכך התפשרנו על רמת גן – מרחק‬
‫דקות מספר מאלה‪ ,‬צח וניתאי‪ .‬קשה לדעת היכן מתחילה רמת גן‪ ,‬היכן מסתיימים‬
‫‪142‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫גבולות השיפוט של גבעתיים‪ ,‬ואיפה קו התפר בינה לבין תל אביב‪ .‬כרך גדול בעל‬
‫שלושה שמות ושכונות מתערבבות זו בזו‪ .‬כל אחת משלוש הערים שומרת על גאוותה‬
‫ועל יוקרתה‪.‬‬
‫מעבר דירה הוא עניין מסובך יותר מהתכניות המוקדמות ומהכתוב בספרים‪.‬‬
‫לכל דבר יש למצוא מקום‪ ,‬ולאחר שכבר מוצאים‪ ,‬צריך גם לזכור את מקומו‪ .‬אין‬
‫סוף בעיות וסוגיות לוגיסטיות שיש לתת להן מענה שיהיה מוסכם על מרים ולפעמים‬
‫גם עליי‪.‬‬
‫סידורים רבים ואין‪-‬סופיים עם הרשויות‪ ,‬בזק‪ ,‬הוט‪ ,‬דואר‪ ,‬מכשיר המצוקה‪,‬‬
‫ארנונה‪ ,‬מים‪ ,‬חשמל‪ ,‬הודעות למוסדות על שינוי מען; העיסוק עם נותני שירותים‪,‬‬
‫תיאומים ומצעד אינסופי של בעלי מקצוע – מסכת ארוכה‪ ,‬מורטת עצבים אך מספקת‬
‫כשמסיימים בהצלחה‪ָ .‬בּבואה של הממשל‪ ,‬הביורוקרטיה והחברה הישראלית של‬
‫‪.2007‬‬
‫*‬
‫החידוש הגדול‪ ,‬המרענן והמרגש הוא לחזור לפגוש את אלה כמעט יום‪-‬יום‪,‬‬
‫ולחזות מקרוב בהתפתחותו של ניתאי ובמעלליו‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬לחוות את המעמד‬
‫של סבא של ימי חול ולא את זה שהתרגלתי אליו – אבא וסבא של ימי הולדת‪,‬‬
‫שבתות‪ ,‬חגים וחופשות משפחתיות‪ .‬יש יתרונות לכאן ולכאן‪ ,‬אך להתנסות החדשה‬
‫ריגושים משלה‪ .‬בזכות היותנו במרכז הארץ‪ ,‬זכינו כבר לביקוריהן של האחייניות‬
‫דורית ואיריס ובני זוגן‪ ,‬מעיין וחברי הטוב נדים‪ ,‬הדס ועוד‪.‬‬
‫*‬
‫במהלך חבלי המעבר‪ ,‬הקליטה וההסתגלות למציאות החדשה‪ ,‬נדמה היה לי‬
‫שכל הסידורים הללו הם עבור מישהו אחר‪ .‬כך בפעם הראשונה שהלכתי למכולת‬
‫חשבתי שאני נמצא בחו"ל ומחפש איזו חנות לקנות מצרכים לארוחת בוקר‪ ,‬ובאחד‬
‫הערבים‪ ,‬כשגמרנו את הסידורים‪ ,‬כמעט אמרתי‪ :‬גמרנו להיום‪ ,‬אפשר לחזור הביתה‬
‫לישון‪.‬‬
‫*‬
‫מתכננים לחדש חברויות עם חברים של פעם‪ ,‬וגם את ירושלים לא נפסיק לפקוד‪.‬‬
‫אני מקווה שנצליח גם לטעום את תרכובות התרבות ותבליני הבילויים של הכרך‬
‫הגדול שהפסקה אין בו‪ .‬ויש עוד תכניות‪ :‬לממש את הקרבה הפיזית ואת שירותי‬
‫רכבת ישראל למען הידוק הקשרים המשפחתיים‪ .‬לנסיעה ברכבת ללהבים‪ ,‬לאורן‪,‬‬
‫לאילנה‪ ,‬לנכדים בלהבים‪ ,‬וגם לארמנד וליתר בני המשפחה הגרים בחיפה‪ ,‬אפילו‬
‫לבקר את בת דודתי ציצי )‪ (Cici‬בחדרה‪ .‬אל איריס‪ ,‬המתגוררת בכפר סבא‪ ,‬אין‬
‫עדיין רכבת זמינה עבורנו‪ ,‬אך גם אליה מרים תלמד את הדרך‪.‬‬
‫‪143‬‬
‫נתן לבון‬
‫נתמקם ונתביית מעט‪ .‬הבית מתחיל להתרוקן מארגזים ומקבל צורה‪ .‬מכולת‬
‫וירקן יש בקרבת מקום‪ ,‬את הספר בשכונה מרים כבר ניסתה‪ ,‬נאתר מרפאה קרובה‬
‫ורופא טוב‪ ,‬מכון כושר‪ ,‬נכיר את השכנים‪ ,‬שעם כמה מהם כבר קשרנו קשרי דיבור‪.‬‬
‫נתמצא יותר בסביבה‪ ,‬נגלה את מגדת העתידות‪ ,‬את ליצן השכונה‪ ,‬כמה להטוטנים‪,‬‬
‫נקטר ונתגעגע מדי פעם‪ ,‬וכך נמצא את מקומנו בסביבתנו החדשה‪.‬‬
‫מי אמר שהחיים לא מרתקים?‬
‫‪ 1‬בספטמבר ‪,2007‬‬
‫היום ה‪ 20-‬בדירתנו החדשה‬
‫‪144‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪35‬‬
‫חזרה לירושלים‬
‫כותרת הפרק מבטאת אולי רצון עכשווי חבוי לחזור לירושלים‪ ,‬אך למעשה אני‬
‫כותב כאן על היום שבו עזבנו את קריית שמונה‪ ,‬לפני ‪ 49‬שנים‪.‬‬
‫לשמחתנו‪ ,‬שנת הלימודים הסתיימה‪ ,‬ואבן נגולה מעל לבי‪ :‬החוויה המתסכלת‬
‫של ההוראה מאחוריי‪ .‬לא בדיוק‪ ,‬מאחר שרציתי להרוויח עוד כמה לירות כדי‬
‫להגדיל את האוצר שצברנו במשך השנה‪ ,‬הגשתי את מועמדותי לעבודה בקייטנות‪.‬‬
‫כישוריי המופלאים הרשימו את האחראים לארגון הקייטנות‪ ,‬והם הטילו עליי לרכז‬
‫קייטנה באחד מבתי הספר בנשר שליד חיפה‪.‬‬
‫לאור זאת‪ ,‬בסוף השנה עזבנו את קריית שמונה‪ ,‬העמסנו את הפקלאות על‬
‫מכּר שהתנדב לעשות לנו טובה‪ ,‬והתמקמנו אצל הוריי בגב‪-‬ים‪ .‬בחודש‬
‫טנדר של ָ‬
‫הראשון התייסרתי בקייטנה‪ ,‬ובשני – במילואים‪ .‬מרים נעה בין גב‪-‬ים לבת‪-‬ים‪,‬‬
‫למדה לבחינות ההסמכה להוראה‪ ,‬פגשה חברים ועסקה בסידורים‪ ,‬בחיפוש דירה‬
‫בירושלים ובבילויים אחרים‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬בין לבין התחלנו לחפש דירה בירושלים‪ ,‬ולמזלנו הרב‪ ,‬חברינו פנינה‬
‫ועדי גילו שהדירה מעליהם פנויה ועומדת להשכרה בדמי מפתח‪ .‬מצב הדירה היה‬
‫על הפנים‪ ,‬אך בשל גודלה – שני חדרים מרווחים ומטבח ענק‪ ,‬מיקומה‪ ,‬מחירה ועם‬
‫קצת חזון‪ ,‬דמיון ועבודה קשה‪ ,‬היא בהחלט באה בחשבון‪.‬‬
‫הבית‪ ,‬בית סולימנוף שמו‪ ,‬שכן מאחורי רחוב שמואל הנביא )אותו נביא שעל‬
‫קורותיו לימדתי את כיתתי(‪ .‬זה היה הבית האחרון ליד הגבול‪ ,‬שסומן בגדר תיל‪,‬‬
‫שמעברו השני שכונת שיח' ג'ראח ומשמאלו בית הספר לשוטרים‪ ,‬ששימש את כוחות‬
‫האו"ם לשמירה על שביתת הנשק‪.‬‬
‫דירתנו התנוססה גבוה‪-‬גבוה‪ .‬מדרגות שיש ירוקות הובילו לקומה השלישית‪,‬‬
‫מרפסת גג מקורה ורחבת ממדים‪ ,.‬שעליה היו מונחים כמה דודי מים‪ ,‬חבלים‬
‫לתליית כביסה מתוחים מצד אל צד‪ ,‬וגולת הכותרת‪ :‬מהדירה נשקף נוף עוצר‬
‫נשימה‪ ,‬מרהיב ומסקרן‪ ,‬מפחיד ומעורר תקווה‪.‬‬
‫דמי המפתח עבור הדירה הסתכמו ב‪ 3,000-‬לירות ישראליות‪ ,‬והיה צורך בעוד‬
‫כמה מאות לשיפוצים‪ ,‬לסידורים‪ ,‬לשכר דירה לשישה חודשים מראש‪ 20 ,‬לירות‬
‫בחודש‪ .‬אנחנו הצלחנו לחסוך ‪ 2,800‬לירות ואת היתרה‪ 500 ,‬לירות‪ ,‬קיבלנו הלוואה‬
‫מאילונקה ולצי‪ ,‬הדודים של מרים‪ .‬הכסף ניתן בחגיגיות רבה‪ ,‬לאחר ארוחת שבת‬
‫דשנה‪ ,‬מלווה בדברי מוסר‪ ,‬הדרכה וברכה‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫נתן לבון‬
‫למלאכת הסיוד של הקירות המוזנחים והמתקלפים‪ ,‬שכרנו את שירותיו של‬
‫סייד‪ ,‬חבר מפלגה‪ ,‬איש תמהוני ומוזר‪ ,‬פטפטן גדול ופילוסוף קטן‪ ,‬אבל בעל מקצוע‬
‫מיומן‪ ,‬שעשה עבודת קודש של ממש וחידש את פני הקירות והתקרות‪.‬‬
‫במקביל גילתה מרים תושייה וכישורים בלתי רגילים ו"התלבשה" על צביעת‬
‫הדלתות; לא סתם צביעה רגילה‪ ,‬אלא עבודה רצינית של מומחית בתחום‪ .‬מרים‬
‫השיגה מבער‪ ,‬ובסבלנות אין קץ שרפה את הצבע הישן‪ ,‬שכבה אחר שכבה‪ ,‬עד‬
‫שפיסת הצבע האחרון התקלפה וירדה‪ .‬שפשפה היטב בנייר זכוכית‪ ,‬מרחה שפכטל‬
‫ושוב שפשפה‪ ,‬לאחר מכן צבעה בצבע יסוד‪ ,‬המתינה עוד וצבעה שוב בלבן בוהק‬
‫וטהור‪ .‬כך זכינו לדלתות לתפארת‪.‬‬
‫בזה לא תמה מלאכת הניקיון וחידוש פני הדירה של מרים‪ .‬היא גם החזירה את‬
‫הלובן לאמבטיה השחורה והמעופשת‪ ,‬טיפלה בחריצות במרצפות‪ ,‬שזה דורות שכחו‬
‫את טעם המטאטא ואת ניחוח הסבון‪ ,‬ולבסוף גם הן יצאו נקיות כראי ומחייכות‬
‫כתינוק שזה עתה נולד‪ .‬השינוי היה כל כך דרסטי‪ ,‬שבנה של בעלת הבית חשב‬
‫שהחלפנו את האמבטיה וריצפנו מחדש את החדרים‪ .‬מרוב התפעלות רצה להמליץ‬
‫על מרים כעל מועמדת ראויה לקבלת פרס ישראל לניקיון‪.‬‬
‫באותם ימים ולילות של הכנות וניקיונות‪ ,‬פנינה ועדי‪ ,‬חברינו הטובים מלמטה‪,‬‬
‫אירחו אותנו בלבביות‪ ,‬בנדיבות ובחום‪ ,‬בתוספת עצות‪ ,‬רעיונות וקריאות עידוד‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬כשהדירה הייתה צבועה ומבהיקה‪ ,‬הבאנו את הציוד שלנו‪ ,‬שכידוע‬
‫הצטיין בצניעותו‪ .‬מאוד שמחנו על המציאה שנפלה בחלקנו כשזכינו לקבל עם‬
‫הדירה גם שולחן כתיבה ענק‪ ,‬מסוגנן ומהודר ובארון בגדים ישן‪ .‬אימצתי את כל‬
‫כישוריי וידיעותיי מעולם הנגרות‪ ,‬שנחשפתי אליו בילדותי‪ ,‬כדי לשפץ ולשקם את‬
‫האוצרות שנפלו בחלקנו‪.‬‬
‫כמה לילות ישנו על שמיכות‪ ,‬אך החורף התקרב ונזקקנו למיטה‪ .‬אזרנו אומץ‬
‫וירדנו לכיכר גאולה הקרובה‪ ,‬מצאנו מיטת ברזל יד שנייה ומזרן תואם‪ .‬תואם את‬
‫הכיס ולא דווקא את האיכות והנוחות הרצויה לעצמותינו‪ .‬כסבלים מדופלמים‬
‫סחבנו אותם ברגל‪ ,‬קודם את המיטה ואחר את המזרן‪ .‬חצינו את מאה שערים‪ ,‬את‬
‫בית ישראל ובתרועת ניצחון ולמחיאות הכפיים של פנינה ועדי‪ ,‬העלינו אותם‪ ,‬זה‬
‫אחר זה‪ ,‬לדירתנו בקומה השלישית‪.‬‬
‫תוספת חיונית ונחמדה תרם לנו טאטא‪ ,‬בן זוגה של אימא של מרים‪ .‬הוא נתן‬
‫לנו מתנה כסף לקנות כיריים של גז‪ .‬בחרדת קודש הלכנו לחברת "סופרגז" ורכשנו‬
‫כיריים בעלות שלוש להבות‪ ,‬גדולה‪ ,‬קטנה ובינונית‪ ,‬ועל החוזה של הרכוש היקר‬
‫חתמנו שנינו‪.‬‬
‫לאחר מכן ארמנד בא לבקר ונתן לנו במתנה וילונות‪ .‬את גולת הכותרת סיפקה‬
‫מרים כשארגנה לי כמתנת יום הולדת שולחן כתיבה‪ .‬המתנה נקנתה במשותף מכספיה‬
‫ומכספיהם של אחי והוריי‪ .‬כך לכל אחד מאיתנו היה שולחן כתיבה משלו‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מאמיקה שלחה לנו ארגז‪ ,‬סל נצרים גדול עם כמה ספרים שהשארנו אצלם‪ ,‬כמה‬
‫מצעים וכלי מיטה בתוספת צנצנת ריבה תוצרת בית‪ .‬הכול טוב ויפה‪ ,‬אך הריבה‬
‫דלפה והדביקה את ספר הפסיכולוגיה של וודוורד‪ ,‬שרכשתי במיטב כספי‪ .‬ניסינו‬
‫להסיר את שארית הריבה אך ספר הפסיכולוגיה נשאר דביק ומתוק‪ .‬ייתכן שזה‬
‫מסמן דבר‪-‬מה על טבעה של הפסיכולוגיה‪...‬‬
‫*‬
‫לפרנסתנו חזרתי לעבוד במשתלה של האוניברסיטה וגם מרים הצטרפה‬
‫לחצי יום בלבד‪ ,‬ובגלל‬
‫אליי‪ ,‬אף שלא הייתה סטודנטית‪ .‬עבודה טובה ונעימה‪ ,‬אך ִ‬
‫הלימודים לא יכולתי לעבוד כל יום‪ .‬כך היינו בחיפוש מתמיד אחר עבודה נוספת‪.‬‬
‫רדפנו אחרי כל יום עבודה שהזדמנה‪ ,‬כמה ימים בסקר נוסעים של "המקשר"‪ ,‬חברת‬
‫האוטובוסים העירונית‪ ,‬בפקידות ובכל הבא ליד‪.‬‬
‫עד היום זכורה לנו האכזבה שנחלנו באותו בוקר סגרירי וגשום שבו התייצבנו‬
‫בשעה מוקדמת‪ ,‬חמש או שש‪ ,‬והאחראי הודיע לנו שאין עבורנו סידור עבודה‪.‬‬
‫עבדתי גם בלשכת שר המשפטים‪ ,‬בפתיחת דברי הדואר‪ ,‬אבל בשל דעותיי‬
‫הפוליטיות פוטרתי לאחר כמה שבועות‪ .‬ניסיתי את מזלי להתקבל כפקיד בבנק‬
‫לאומי‪ ,‬שם נדחיתי בגלל גילי המופלג‪ ,‬כמה ימים לפני שחגגתי את יום הולדתי ה‪-‬‬
‫‪.27‬‬
‫נמלאנו אושר כשמרים התקבלה לעבוד כמדריכה במועדון נוער של העירייה‬
‫בשכונת נחלאות‪ ,‬בזכות קשריו של חבר מפלגה‪.‬‬
‫מאחר שמטעמי "בריאות הכיס" הלכנו תמיד ברגל‪ ,‬שמחנו לגלות שבקצה רחוב‬
‫שמואל הנביא שכן סנדלר‪ ,‬שלעתים קרובות תיקן את סוליות נעלינו‪,‬‬
‫*‬
‫באותה שנה‪ ,‬העיסוק המרכזי היה כמובן לימודיי באוניברסיטה‪ .‬בקיץ השלמתי‬
‫שתי בחינות בגרות – בתנ"ך ובספרות עברית‪ ,‬שחויבתי בהן כתנאי להמשך‬
‫הלימודים‪ .‬עד היום נראה לי מופרך לגמרי שהצלחתי לעבור‪ ,‬אמנם בקושי‪ ,‬את‬
‫הבחינות במקצועות אלה‪ ,‬מקצועות זרים לי ורחוקים ממני שנות אור‬
‫בשנה זו עשיתי חיל בלימודיי‪ ,‬כל ציוניי היו מעל שמונה‪ ,‬ובסמינר במינהל חינוכי‬
‫קיבלתי ציון עשר )!(‪ ,‬הן על השתתפותי בשיעורים והן על העבודה הסמינריונית‪,‬‬
‫ציון העשר הראשון והיחיד שקיבלתי מעודי‪ .‬המרצה היה ד"ר קנלר‪ ,‬שלימים עבד‬
‫כמנהל בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה‪ ,‬שבו למדה אלה‪ ,‬והיה גם המורה‬
‫שלה‪ ,‬הזכור לשנינו לטוב‪.‬‬
‫*‬
‫‪147‬‬
‫נתן לבון‬
‫כחלק אינטגרלי מחיינו החברתיים המשכנו בפעילות המפלגתית והציבורית‪ .‬אני‬
‫חילקתי עיתונים בעיירת העולים בית שמש‪ ,‬או כפי שנקראה אז‪ ,‬הר טוב‪ .‬כל יום‬
‫חמישי אחר הצהריים או שישי בבוקר נסענו ברכבת‪ ,‬אני ועזה‪ ,‬ומכרנו את עיתוני‬
‫המפלגה בשפות השונות לעולים שזה עתה באו ארצה לבנות ולהיבנות בה‪ .‬האם‬
‫ביטאוני המפלגה הקומוניסטית היו עבורם מורה דרך מועילה להיקלטות ראויה‬
‫בארץ אבותינו?‪...‬‬
‫פעלתי בקרב הסטודנטים ואפילו נבחרתי לוועידה ולמוסדות האגודה כנציג החוג‬
‫לחינוך‪ ,‬בבחירות האישיות שהונהגו באותה השנה‪ .‬נשלחתי כנציג המפלגה בוועדת‬
‫התרבות של ההסתדרות הכללית והקמתי בירושלים את הסניף המקומי של הליגה‬
‫לידידות ישראל–רומניה‪ .‬בזכות הפעילות במסגרת הליגה פיתחתי אשליות שאוכל‬
‫להגיע ולבקר במחוזות ילדותי שעליהם חשבתי ואליהם התגעגעתי ללא הרף‪.‬‬
‫כתבתי רשימות ומאמרים ל"קול העם"‪ .‬חלקם התפרסמו ואלה שמתחו ביקורת‬
‫על הנעשה בברית המועצות‪ ,‬לדוגמה משפט הסופרים ורדיפתם‪ ,‬לא ראו אור‪ .‬מדי‬
‫פעם גם החלפתי את ראול ככתב העיתון בירושלים‪.‬‬
‫בעת שהתחלתי לכתוב את העבודות הסמינריוניות‪ ,‬מרים קנתה לי במתנה מכונת‬
‫כתיבה "ביבי הרמס"‪ ,‬קומפקטית‪ ,‬ארוזה בתיק ירוק מהודר‪ .‬התרגשתי והייתי גאה‬
‫מאוד בתשורה שקיבלתי‪ ,‬אך ללמוד להשתמש בה לא הצלחתי‪ ,‬כך שמרים עצמה‬
‫הדפיסה במסירות ובאהבה את העבודות הסמינריוניות שלי‪ ,‬ולעתים גם מאמרים‬
‫ועבודות אחרות שכתבתי בכתב ידי המסורבל‪.‬‬
‫חזרתי לארגן אירועים שונים בבית התרבות‪ ,‬לרגל ‪ 1‬במאי ולכבוד ‪ 7‬בנובמבר‪,‬‬
‫יום המהפכה הבולשביקית‪ .‬חגגנו גם את חג החנוכה ואפילו סדר יום אחרון של‬
‫פסח‪ .‬לסדר הזה כתבנו אגדה מיוחדת שפנינה התנדבה לאיירה‪.‬‬
‫אף שכבר לא השתייכתי לתא הסטודנטים‪ ,‬מסיבות לא ברורות‪ ,‬מרים ואני לא‬
‫היינו באותו תא מפלגתי‪ .‬היא הדריכה בבנק"י‪ ,‬תנועת הנוער של המפלגה‪ ,‬הייתה‬
‫מעורבת בליגה לידידות עם צ'כיה ובארגון הלוחמים האנטי‪-‬נאצי‪ ,‬שזה עתה הוקם‪.‬‬
‫במסגרת פעילותה בארגונים אלה‪ ,‬נסעה מדי פעם לישיבות ולכנסים שהתקיימו‬
‫לרוב בתל אביב‪.‬‬
‫*‬
‫אחרי פסח שנת ‪ 1959‬ראיתי מודעת מכרז שהתפרסמה בעיתון "הארץ"‪,‬‬
‫שמחפשים מנהל פנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל‪ .‬לאחר התייעצות עם מרים‬
‫והתלבטויות ארוכות‪ ,‬ברגע האחרון הגשתי את מועמדותי‪ .‬נוסף על קורות חיי‪,‬‬
‫שבהם לא שכחתי לציין את עברי כמסגר וכחרט‪ ,‬ציינתי כממליצים את שני מוריי‬
‫– פרופ' סימון וד"ר קנלר‪ .‬העובדה שלא ביקשתי את הסכמתם לכך לא הפריעה להם‬
‫לתת חוות דעת חיוביות‪ ,‬שאותן קראתי מאוחר יותר‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫פרופ' סימון‪ ,‬איש רגיש‪ ,‬ענו ונוח‪ ,‬בתום הסמינר‪ ,‬התלווה אליי באחד הערבים‬
‫התיישב לידי על ספסל האוטובוס ופתח עמי בשיחה אבהית תוך התעניינות‬
‫בקורותיי‪ ,‬בהוריי ובתכניותיי‪ .‬השבתי לו בהתרגשות והוא הקשיב בדריכות‪ ,‬ואף‬
‫נתן כמה עצות לדרך ואיחל לי הצלחה‪ .‬הוא כתב עליי המלצה יפה אף שלא נמניתי‬
‫עם הסטודנטים הבולטים בסמינר שלו‪.‬‬
‫בתחילה ציפיתי בדריכות לתשובה למכתב המועמדות שהגשתי‪ ,‬אך הימים עברו‬
‫וכבר לא היו לי תקוות לקבל מענה‪ .‬לבסוף הוא הגיע וזומנתי לריאיון בבית ויצ"ו‬
‫בתל אביב‪.‬‬
‫הריאיון נערך למחרת יום הבחירות לעירייה או להסתדרות‪ ,‬שבלילה שאחריו‬
‫לא ישנתי כלל כי עסקתי בספירת הקולות‪ .‬בכל זאת‪ ,‬בבוקר התקלחתי במים קרים‪,‬‬
‫כי אחרים לא היו לנו‪ ,‬לבשתי את חולצתי הכחולה החגיגית והתייצבתי בפני ועדת‬
‫הקבלה‪.‬‬
‫הוועדה הייתה מורכבת מכמה נשים חמורות סבר ובעלות חשיבות‪ ,‬ובראשה‬
‫עמדה מנהלת מוסד "נהלל" גב' מניה שוחט‪ ,‬בכבודה ובעצמה‪ .‬הריאיון נמשך‬
‫שעה ארוכה‪ ,‬שאלו אותי שאלות רבות ושונות שלחלקן לא ירדתי לפשרן‪ ,‬כך שאת‬
‫התשובה עליהן נאלצתי להמציא בו במקום‪ .‬הצגתי את משנתי החינוכית‪ ,‬משנה‬
‫שנדמה היה לי שיש באמתחתי‪ ,‬ועוד הרבה סוגיות‪ ,‬על החיים‪ ,‬נוער וחזון חינוכי‪.‬‬
‫ניגשו למכרז ‪ 12‬אנשים‪ ,‬חלקם מנהלי בתי ספר‪ ,‬מורים‪ ,‬מדריכים בעלי ניסיון‪,‬‬
‫ומכולם בחרו בי‪ ,‬חסר הניסיון‪ ,‬אך נחוש‪ ,‬מלא התלהבות ואמונה‪ ,‬לתפקיד הנכסף‪.‬‬
‫זאת הייתה זכייה גדולה‪ ,‬עד כדי כך גדולה שלא הבנתי את ממדי גדולתה‪.‬‬
‫‪ 8‬בספטמבר ‪2007‬‬
‫‪149‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪36‬‬
‫נהלל‪ ,‬באר שבע ושוב ירושלים‬
‫בימים אלה‪ ,‬שבהם חגגנו את ראש השנה בביתנו החדש ברמת גן‪ ,‬אני נזכר שלפני‬
‫‪ 48‬שנה חגגנו אותו במקום אחר‪ ,‬בנהלל‪ ,‬בדירה הקטנה שהוקצתה לנו בפנימייה של‬
‫בית הספר החקלאי‪ .‬קשה להשוות בין החג של אז לחג של היום‪ :‬אז העתיד נראה‬
‫רחוק‪ ,‬אופטימי וטומן בחובו הפתעות‪ ,‬והיום צריך לעכל את ההפתעות שחלפו‪.‬‬
‫באותה שנה‪ ,1959 ,‬חל בראש השנה יום הולדתי ה‪ .27-‬מרים הפתיעה אותי‬
‫ונתנה לי במתנה חלוק רחצה לבן וחולצה מהודרת בצבע קרם‪ .‬את המתנות היא‬
‫שמרה אצל אחת השכנות‪ .‬אני ראיתי אותן שם וחשבתי שהן של בעלה‪ ,‬וסיפרתי‬
‫למרים שהשכנה קנתה לבעלה חולצה וחלוק מאוד יפים‪ .‬כמה שמחתי אחר כך‬
‫שהתברר שהם עבורי‪.‬‬
‫לכבוד החניכים שנשארו לחג הכנו ארוחה מיוחדת מלווה בטקס קצר שהילדים‬
‫הכינו בעצמם‪ .‬מאמיקה וטאטיקו באו לחגוג איתנו את האירוע הכפול‪ ,‬ולראשונה‬
‫ראיתי שהם מתגאים בי כשראו אותי מנהל את הטקס ונושא דברי ברכה‪.‬‬
‫*‬
‫בסוף יולי או בתחילת אוגוסט הגעתי לנהלל לארגן את פתיחת שנת הלימודים‪.‬‬
‫את דירתנו בירושלים השכרנו לחברינו עזה ושמיל‪ ,‬שהפכו להורים טריים לבן‬
‫וחיפשו קורת גג‪ .‬מרים נשארה בירושלים לסידורים אחרונים ובעיקר להסדיר את‬
‫העברת הרכוש הכי יקר שהיה לנו‪ :‬המקרר‪.‬‬
‫למקרר הזה היסטוריה ארוכה‪ .‬ליד ביתנו‪ ,‬בית סולימנוף‪ ,‬פעל בית חרושת‬
‫לקרח‪ ,‬שממנו סחבתי מדי יום רבע בלוק קרח עבור ארגז הקירור‪ .‬בזמנים שהכיס‬
‫הרשה לנו קנינו באותו בית חרושת גם בלון סודה של פעם‪ ,‬שניתן למילוי חוזר‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בתוספת תרכיז מיץ פטל‪ ,‬יכולנו להתענג מדי חג‪ ,‬מועד ומצב רוח‪ ,‬על כוס גזוז‬
‫משובחת‪.‬‬
‫בזמנו מרים לחצה שנקנה מקרר‪ ,‬בטענה שלא נוח להשתמש בארגז הקרח וגם‬
‫שלכל החברים יש כבר מקרר חשמלי‪ .‬אני סירבתי בתוקף בטענה שמצבנו הכספי‬
‫דחוק ושאין לי שום בעיה להביא כל יום את רבע בלוק הקרח‪ .‬הוויכוח נמשך‬
‫עד שיצא לשוק דגם חדש של מקרר מבית היוצר של מפעל "פרידמן" הירושלמי‪,‬‬
‫שהתפרסם עד אז בזכות תנורי החימום שייצר‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בעוברנו לנהלל‪ ,‬מרים לקחה על עצמה את המשימה האסטרטגית כבדת‬
‫המשקל להעביר את המקרר‪ ,‬כדי שנוכל לשתות מים קרים בעמק החם‪ .‬המבצע‬
‫עבר בשלום‪ .‬כעת הגיע הזמן לרהט את הדירה‪ ,‬כיאה למנהל פנימייה מכובד כמוני‪.‬‬
‫‪150‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫נסענו לחיפה‪ ,‬לרחוב הבנקים‪ ,‬שם היו כמה חנויות רהיטים‪ .‬לאחר התחבטויות‬
‫וחישובים כלכליים קנינו שולחן סלון מצופה פורמייקה משובצת בצבע שחור‪-‬לבן‪,‬‬
‫שתי כורסאות תואמות‪ ,‬אף הן עם ריפוד של רצועת פלסטיק באותם צבעים‪ .‬רכשנו‬
‫גם כמה מדפים שמהם הרכבתי ספרייה מרשימה ומגוונת שביטאה נאמנה את רוחם‬
‫של בני הבית‪.‬‬
‫*‬
‫למעבר לנהלל קדם ויכוח סוער עם ועד סניף המפלגה‪ ,‬שפתאום לא רצה לוותר‬
‫עלינו‪ ,‬מה עוד שבנובמבר אותה שנה היו אמורות להתקיים הבחירות לכנסת הרביעית‪.‬‬
‫כל ניסיונותינו להסביר את חשיבות התפקיד לקידומי המקצועי ולפרנסתנו‪ ,‬עלו‬
‫בתוהו‪ .‬לבסוף ערערתי לוועד המרכזי והוזמנתי לשיחה עם ח"כ אסתר וילנסקה‪.‬‬
‫נסעתי לקודש הקודשים של המפלגה‪" ,‬בית אלישע"‪ ,‬ששכן ברחוב אילת שביפו‪ .‬שם‬
‫שכנו משרדי הוועד המרכזי‪ ,‬מערכת העיתון "קול העם" ולידו בית הדפוס‪ .‬הכניסה‬
‫לבניין לא הייתה פשוטה כלל‪ ,‬כי שמרו עליו כפי ששומרים היום על משרד ראש‬
‫הממשלה‪ .‬עברתי את המחסום הביטחוני וניצבתי בפני חדרה של החברה וילנסקה‪,‬‬
‫שכמובן נתנה לי להתייבש כחצי שעה‪ .‬היא קיבלה אותי בפנים רציניות וחמוצות‬
‫סבר‪ ,‬שמעה מה ששמעה בין שיחת טלפון אחת לשנייה‪ ,‬ולבסוף הפטירה‪" :‬אם זה‬
‫מה שאתם רוצים‪ ,‬תעברו‪ ,‬אך אתם לוקחים על עצמכם אחריות כבדה"‪ .‬התברר‬
‫שהיא צדקה‪ :‬המפלגה הפסידה באותן בחירות שלושה מנדטים מתוך שישה שהיו‬
‫לה בכנסת הקודמת‪.‬‬
‫*‬
‫בפנימייה קיבלו אותי יפה‪ .‬את אחד המדריכים‪ ,‬יוסף שמו‪ ,‬הכרנו קודם‪ ,‬אני‬
‫מלימודיי באוניברסיטה ומרים מ"השומר הצעיר" בסלובקיה‪ .‬הוא עבד שם‬
‫כמדריך‪ ,‬ואשתו – כמורה לפיזיקה‪ .‬במקום הייתה עוד מדריכה ותיקה ומנוסה‪,‬‬
‫ששימשה אשת סודה ויד ימינה של המנהלת‪ .‬היא כנראה ציפתה לקבל בעצמה‬
‫את תפקיד מנהלת הפנימייה‪ ,‬אך גב' מניה מיזלר‪ ,‬המנהלת‪ ,‬חשבה אחרת‪ ,‬אף‬
‫שנהנתה משירותיה בטקס היומי כשזילפה לה טיפות עיניים וגם מדיווחיה על‬
‫שיחות העובדים‪ .‬גייסתי מדריך נוסף‪ ,‬צעיר חינני שהשתחרר מהצבא עם שאיפות‬
‫ומוטיבציות להצליח ולהתקדם‪ .‬כמובן מצא חן בעיניו לעבוד עם תלמידות צעירות‬
‫ש"עשו לו עיניים"‪ ,‬ובסופו של דבר אף התחתן עם אחת מהן‪ .‬אני‪ ,‬נוסף על היותי‬
‫מנהל הפנימייה‪ ,‬הדרכתי את אחת הכיתות‪.‬‬
‫בין מורי בית הספר היו מפורסמים וידוענים‪ ,‬כמו המשורר יצחק שלו ורעייתו‬
‫אלה בבית‬
‫בתיה‪ .‬את בתיה פגשתי שוב כאחת המחנכות הטובות והמוערכות של ָ‬
‫הספר התיכון שליד האוניברסיטה‪.‬‬
‫‪151‬‬
‫נתן לבון‬
‫טקס פתיחת שנת הלימודים וקבלת התלמידים החדשים היו ממשימותיי‬
‫הראשונות בתפקיד‪ .‬נוסף על הדאגה לתקינות ולניקיון של מגורי התלמידים‪,‬‬
‫החלטתי להתמודד עם התופעה המכוערת של ה"זוּבּוּר"‪ ,‬אותו מנהג מסורתי ואכזרי‬
‫שבמהלכו התלמידים הוותיקים התעללו ב"אליפים"‪ .‬שמתי על כף המאזניים את‬
‫כל יוקרתי כמנהל חדש‪ ,‬ואימצתי את כל מה שלמדתי מתורתו של מאקארנקו‬
‫כדי למנוע את מעשי האלימות וההתנכלות כלפי החניכים החדשים‪ .‬ניהלתי עם‬
‫התלמידים הוותיקים שיחות ארוכות‪ ,‬נוקבות וסוערות לתוך הלילה‪ ,‬שלדעת מרים‪,‬‬
‫ששמעה הכול מחדרה‪ ,‬היו רועשות מדי‪ .‬יזמתי הוצאת עיתון של הפנימייה שכולו‬
‫הוקדש לסוגיה זו‪ .‬התלמידים עצמם ערכו אותו‪ ,‬כתבו ואיירו )אף שבית הספר היה‬
‫קיים עשרות שנים‪ ,‬עיתון כזה פורסם אז לראשונה(‪.‬‬
‫בערב נערך הטקס המסורתי של פתיחת שנת הלימודים‪ .‬עלינו להר – ילדים‪,‬‬
‫הורים‪ ,‬מדריכים ומורים – ולכולם היה נהיר שהפעם אלימות לא תהיה כאן‪ .‬הטקס‬
‫המרשים התנהל לאור לפידים וכתובות אש‪ ,‬בשקט ובאווירה מכובדת‪.‬‬
‫בלילות הראשונים ערכנו ליד מעונות "האליפים" תורנות של משמרות ילדים‬
‫ומדריכים‪ ,‬ושמרנו עליהם מכל משמר עד יעבור זעם‪ .‬מבצע פתיחת שנת הלימודים‬
‫הסתיים בהצלחה וללא אלימות‪ ,‬למורת רוחם של הציניקנים ולהתפעלותם הרבה‬
‫של הצוות והמנהלת כאחד‪.‬‬
‫היחסים עם הצוות ועם התלמידים היו מצוינים‪ .‬כל כיתה בחרה ועד משלה‬
‫ומתוכם נבחר ועד בית הספר‪ .‬חילקנו תפקידים וחתרנו לשלטון עצמי של התלמידים‪,‬‬
‫כולל העברת האחריות בסוגיה הכי עדינה ובעייתית – תורנות הבוקר למטבח‬
‫וחליבת הפרות‪ .‬אמנם מדי פעם התגלו חריקות והעירו אותי בחמש בבוקר לטפל‬
‫באיזה חניך ישנון וסרבן‪ ,‬אך בסך הכול הדמוקרטיה פעלה כסדרה‪ .‬בתום חודש‬
‫הופיע גיליון נוסף של העיתון‪ .‬מסיבות עונג שבת הלכו ופרחו‪ ,‬וגם היו כמה יציאות‬
‫לקולנוע לעיר הגדולה‪ ,‬מגדל העמק‪.‬‬
‫ממגדל העמק הייתה קבוצה של תלמידות חוץ‪ ,‬בנות עולים שלא לנו בפנימייה‪,‬‬
‫ונקטתי צעדים ראשוניים לשילובן בפנימייה‪.‬‬
‫ההצלחה עלתה לי לראש‪ .‬קיבלתי הרבה מחמאות‪ ,‬ובמקביל מזכיר‪/‬גזבר‬
‫בית הספר דאג "לחמם" אותי נגד המנהלת שלא מעריכה אותי מספיק ומשלמת‬
‫לי משכורת עלובה‪ .‬מיזלר‪ ,‬המנהלת‪ ,‬שלימים הבנתי שהייתה מעמודי התווך של‬
‫החינוך החקלאי בארץ ושותפתה של הנרייטה סאלד‪ ,‬העירה לי מדי פעם הערות‬
‫כאלו או אחרות בעיקר לגבי הדמוקרטיה המוגזמת‪ ,‬לדעתה‪ ,‬שהנהגתי‪.‬‬
‫לאחר שלושה חודשים‪ ,‬בסוף אחת השיחות בינינו‪ ,‬התרגזתי והגשתי לה מכתב‬
‫התפטרות‪ .‬דחיתי את הפצרותיה לחזור בי מהחלטתי‪ .‬מרים‪ ,‬שלא הצליחה לקבל‬
‫עבודה בסביבה ולרוב לא בישלה כי אכלנו כמעט חינם בחדר האוכל‪ ,‬תמכה בהחלטתי‬
‫‪152‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ועזבנו‪ .‬מעניין לציין שבימים אלה מרים מצאה את מכתב ההמלצה שקיבלתי מגברת‬
‫מיזלר‪ ,‬המלצה שאין להתבייש בה‪.‬‬
‫במבט לאחור‪ ,‬העזיבה ההיא הייתה שטות מוחלטת‪ .‬הפסדתי הזדמנות פז לבנות‬
‫קריירה מקצועית מפוארת בתחום החינוך הפנימייתי‪ ,‬הזדמנות שניתנה למעט‬
‫צעירים בגילי‪ .‬את הלקח הקשה למדתי והוא שימש לי מורה טוב להמשך הדרך‪.‬‬
‫האפילוג ראוי להירשם‪ :‬אותו מזכיר‪/‬גזבר ש"עודד" אותי לעזוב‪ ,‬קיבל את‬
‫תפקיד מנהל הפנימייה אחרי עזיבתי‪.‬‬
‫*‬
‫ברוב טיפשותי נשארתי שוב ללא עבודה וגם ללא מקום מגורים‪ .‬חיפשתי בכל‬
‫מקום אפשרי ועניתי לכל המכרזים שהתפרסמו‪ .‬התקבלתי כמנהל מועדון נוער‬
‫בשכונת אפקה‪ ,‬אבל במקרה התגלתה להם השתייכותי המפלגתית והם חזרו בהם‪.‬‬
‫הגשתי את מועמדותי כמדריך בבית ספר חקלאי ליד חיפה‪ ,‬אך לא התקבלתי כיוון‬
‫שלדעתם היה לי עודף כישורים‪.‬‬
‫לבסוף נסענו לבאר שבע‪ ,‬נפגשנו עם ד"ר אריה סימון‪ ,‬מנהל המחוז של משרד‬
‫החינוך‪ .‬הוא היה איש חינוך משכמו ומעלה‪ ,‬קיבל אותנו בביתו‪ .‬לאחר שיחה קצרה‪,‬‬
‫לבבית ותומכת הפנה אותי לאחד מבתי הספר‪ ,‬כמחנך כיתה ה'‪ .‬כעבור זמן‪-‬מה גם‬
‫מרים החלה לעבוד כממלאת מקום‪.‬‬
‫כמה לילות התארחתי אצל קרוב משפחה של מרים שגר בדירת שיכון של חדר‬
‫וחצי‪ .‬מרים נשארה אצל אמה בבת‪-‬ים‪ .‬אחר כך שכרתי לשבועיים חדר ובתום‬
‫חודש‪ ,‬בהמלצת משרד החינוך‪ ,‬קיבלנו מחברת עמידר דירת שני חדרים בשיכון ד'‪,‬‬
‫שזה עתה נבנה‪.‬‬
‫על מרים שוב נפל ה"תיק" של העברת המקרר המפורסם‪ ,‬הפעם בתוספת‬
‫הרהיטים שקנינו‪ ,‬כך שבתקופת המעבר הייתי לבד‪ .‬לבסוף הכול הסתדר‪ ,‬סידרנו‬
‫את הדירה החדשה‪ ,‬מצאנו שכנים חדשים‪ ,‬זוג נחמד וחביב‪ ,‬שבנם הפעוט התחבב‬
‫עליי במיוחד‪ .‬בהמשך חידשנו את הפעילות המפלגתית‪ ,‬שבין חבריה המוזרים‬
‫והתמהוניים מצאנו זוג כלבבנו‪.‬‬
‫להגיד שהתלהבתי מעיסוקי כמורה זה יהיה יותר ממוגזם‪ .‬גם תלמידיי והממונים‬
‫עליי לא התלהבו ממני‪ ,‬אך גילו כלפיי סבלנות ואורך רוח‪ .‬מרים‪ ,‬לעומתי‪ ,‬שמדי פעם‬
‫לימדה כממלאת מקום‪ ,‬קנתה את לבם‪.‬‬
‫ביום אחרון לפני חופשת חנוכה‪ ,‬בתום חלוקת התעודות‪ ,‬נכנסתי לחדר המנהל‬
‫לאחל לו חופשה נעימה וחג שמח‪ .‬הוא התחיל לגמגם כמה מילים‪ ,‬הסתובב‪ ,‬מבויש‬
‫ונבוך והוציא ממגירת שולחנו שני מכתבים‪ ,‬אחד עבורי ואחד עבור מרים‪ .‬בשניהם‬
‫הודעה לקונית שמסיבות מנהליות‪ ,‬בסוף חודש ינואר תופסק עבודתנו‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫נתן לבון‬
‫שוב היינו מחוסרי עבודה‪ ,‬מודאגים‪ ,‬כעוסים‪ ,‬אובדים עצות‪ ,‬מתחילים מחדש‬
‫להתעניין‪ ,‬ושוב מחפשים‪.‬‬
‫כמה לילות לאחר מכן מרים בישרה לי שהיא בהיריון‪ .‬בהיריון? מה פתאום? היא‬
‫הלכה לרופא‪ ,‬עשתה בדיקות‪ ,‬ואכן‪ ,‬אמת ויציב‪ :‬עומד להיוולד לנו ילד! במצב אחר‬
‫הינו שמחים למשמע הבשורה‪ ,‬אך כעת‪ ,‬כשאנחנו שוב ללא עבודה ומקור פרנסה‪,‬‬
‫מסובך‪ ...‬דיברנו על הפלה אך לבסוף‪ ,‬בעידודה של יהודית‪ ,‬אותה חברה חביבה‪,‬‬
‫החלטנו שבעצם טוב שייוולד לנו ילד‪ ,‬אולי ילדה‪ ,‬אולי תאומים‪...‬‬
‫*‬
‫מרים התקבלה כמזכירה‪/‬כתבנית במשרד מהנדס המחוז בבאר שבע‪ .‬אני‪,‬‬
‫לעומתה‪ ,‬כשלתי בכל ניסיונותיי‪ ,‬בין היתר כפקיד בבנק הפועלים‪ ,‬שם החזקתי‬
‫מעמד שלושה ימים בלבד‪ .‬משום מה‪ ,‬אחד ועוד אחד הסתכמו אצלי תמיד במספרים‬
‫אחרים‪...‬‬
‫לבסוף חזרתי לירושלים בחסדיהם של שמיל ועזה‪ ,‬התגוררתי בדירתם‪-‬דירתנו‪.‬‬
‫בעזרת לשכת העבודה של הסתדרות הסטודנטים קיבלתי שני חצאי משרה‪ :‬אחד‬
‫כסניטר בבית החולים "אילן" בסן סימון והשני כפקיד במנגנון כוח האדם של‬
‫עיריית ירושלים‪.‬‬
‫*‬
‫כך‪ ,‬במשך כמה חודשים מרים המשיכה להתגורר בבאר שבע ולעבוד במשרד‬
‫העבודה‪ ,‬ואני בירושלים‪ .‬בדרך הקשה השתכרנו לקיומנו ואף חסכנו כמה פרוטות‬
‫למען המשפחה המורחבת שבדרך‪.‬‬
‫‪ 18‬בספטמבר ‪2007‬‬
‫תשעה ימים אחרי יום הולדת ‪ 47‬של אורן‬
‫‪154‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪37‬‬
‫אורן נולד‬
‫יום כיפור היום‪ ,‬ואני ממשיך בחשבון הנפש הפרטי שלי‪ ,‬ביני לבין עצמי ואולי‬
‫גם ביני לבין הסובבים אותי‪ ,‬חשבון נפש מסודר ושיטתי שהחל כשהתחלתי לכתוב‬
‫את זיכרונותיי‪ 16 .‬חודשים של התבוננות לאחור‪ ,‬עם ִעתות רגיעה ועתות סערה‪,‬‬
‫התפעמות רוחנית וצלילה להרהורים‪ ,‬נגיעה במחוזות התת‪-‬מודע – תמליל חמוץ‪-‬‬
‫מתוק של שמחה‪ ,‬אכזבה וסיפוק‪.‬‬
‫אני משתדל לסקר את שנות העבר‪ ,‬את מה שחשבתי שהיה ואת מה שהיה באמת‪,‬‬
‫את ההצלחות והכישלונות ואת מה שביניהם‪ .‬משתדל לתאר את האירועים באותה‬
‫בעתם‪ ,‬להציג את רגשותיי כפי שחשתי אותם בעבר‪ ,‬ולהימנע‬
‫רוח כפי שהתרחשו ִ‬
‫ככל האפשר מלדללם או לעוותם במסננת הזמן‪.‬‬
‫יום הולדתו של אורן היה מאז ומעולם היום המאושר בחיי‪ ,‬יום שבו ריחפתי‬
‫על מרבדי קסם מעבר לזמן ולמרחב של האגדות והחלומות‪ .‬עליתי לרקיע השמיני‬
‫לעולמות סוריאליסטיים וראיתי את היקום בוורוד על כל גוניו‪ ,‬ובלבי שרתי שירי‬
‫הלל והודיה‪ .‬זאת הייתה ונשארה זכייה גדולה‪ ,‬שלמרות כרסומי החיים ותהפוכות‬
‫הגורל עמדה ועדיין עומדת במבחן!‬
‫*‬
‫הקדמתי מעט את המאוחר מהסיבה הפשוטה‪ ,‬שזהו נושא הפרק הנוכחי‪ ,‬ואחזור‬
‫לתאר את תחילת הריונה של מרים‪.‬‬
‫מרים המשיכה להתגורר בבאר שבע ואני בירושלים‪ .‬היא עבדה במשרד העבודה‪,‬‬
‫בעיקר בהדפסת מכתבים ובעבודות מזכירות אחרות‪ .‬לאחר שעות העבודה בילתה‬
‫במנוחה‪ ,‬בהשתתפות בישיבות התא המפלגתי‪ ,‬שבהן ניהלה ויכוחים ממושכים על‬
‫התנהלות תקינה של הארגון‪ .‬מדי פעם ביקרה את הזוג הצעיר שגר בקומה מעלינו‪,‬‬
‫יהודית וחנן דביר )מאז כתיבת הפרק הקודם נזכרתי בשמם המלא(‪ .‬הם שימשו לה‬
‫שותפים טובים להחלפת דעות ולרכילות ויועצים לקראת הלידה‪ .‬בנם הקטן שימש‬
‫מודל לחיקוי לילד שעמד להיוולד לנו‪ .‬היו עוד ביקורים ומפגשים עם חברים ומכרים‬
‫שבאו מדי פעם לבדרה ולהתעניין בשלומה‪.‬‬
‫טלפון זמין בבית או במקום אחר לא היה לנו‪ ,‬וכמובן גם לא טלפון נייד או דואר‬
‫אלקטרוני‪ ,‬לכן סיכמנו שמדי יום נכתוב מכתב או גלויה זה לזו‪ .‬היא ניסתה‪ ,‬אך‬
‫לא תמיד עמדה בכך‪ ,‬דבר שעורר בי דאגה לשלומה‪ .‬מכתביה הביעו געגועים עזים‪,‬‬
‫ובאחד מהם היא כתבה‪" :‬אני מאוד רוצה לראות את פניך היפות ומחכה בקוצר‬
‫‪155‬‬
‫נתן לבון‬
‫רוח לשבת‪ ,‬כי התמונה שעל השולחן אינה מספיקה לי‪ "...‬כמה נדוש אך כמה מחמם‬
‫לב‪...‬‬
‫על פי הסידור בינינו‪ ,‬בשבתות אני הגעתי לבאר שבע‪ ,‬למעט באותן פעמים‬
‫שהייתי בתורנות בבית החולים‪ ,‬ואז הגיעה היא לירושלים‪ .‬באותם סופי שבוע היינו‬
‫מחליפים רשמים על מה שעבר עלינו‪ ,‬רוקמים תכניות‪ ,‬מחפשים בלוח השמות של‬
‫מילון אבן‪-‬שושן ֵשם למי שהיה עתיד להרחיב את משפחתנו‪ .‬כמו כן‪ ,‬בדקנו בזהירות‬
‫רבה‪ ,‬ובאהבה לא פחות‪ ,‬את התפתחות בטנה של מרים שבתוכה גדל והתפתח הוולד‬
‫המסתורי‪ ,‬ועקבנו אחר כל תנועה ובעיטה שלו‪ .‬היינו כל כך זהירים וחששנים לגורלו‬
‫של העובר‪ ,‬שבעצתה של מרים נמנענו מכל מגע מיני‪.‬‬
‫מרים הייתה מאוד משועשעת כאשר סיפרה על ביקורה הראשון בטיפת חלב‪.‬‬
‫האחות נדהמה כשהיא סיפרה לה שאינה יודעת בן איזו עדה בעלה‪ .‬כשהיא שאלה‬
‫אותי על כך‪ ,‬הופתעה לגלות שאני בן העדה הספרדית‪ .‬היא חזרה לאחות בטיפת חלב‬
‫ומסרה לה את תשובתה‪ ,‬וזו הייתה בהלם מוחלט‪ .‬האחות שאלה שוב‪" :‬את בטוחה‬
‫שבעלך‪ ,‬הבחור הבלונדיני עם העיניים הכחולות והיפות‪ ,‬הוא ספרדי!?"‬
‫כל בוקר‪ ,‬משעה חמש עד שמונה וחצי‪-‬תשע‪ ,‬עבדתי בבית החולים "אלין"‬
‫שבקטמון הישנה‪ .‬שם עזרתי לרחוץ ילדים אומללים שנפגעו במגפת הפוליו של‬
‫השנים הללו‪ .‬ילדים בני ‪ ,18‬מכל העדות ומכל קצות הארץ‪ .‬הם עברו כל כמה חודשים‬
‫ניתוחים חוזרים ונשנים‪ ,‬בתקווה שיעמדו פעם על הרגליים‪ .‬חלקם היו מגובסים עד‬
‫הצוואר ממש‪ ,‬והיו גם מקרים קלים יותר‪ .‬יחידי סגולה הלכו בעזרת קביים‪ ,‬ואחד‬
‫או שניים ישבו בכיסאות גלגלים‪ .‬חלק מאנשי הסגל הרפואי גרסו שברוב הניתוחים‬
‫אין כל תועלת‪ ,‬ושהילדים משמשים שפני ניסיון של אליל האורתופדים דאז‪ ,‬המנתח‬
‫פרופ' מייקין‪.‬‬
‫תפקידי היה לשאת את הילדים ממיטתם לחדר הרחצה‪ ,‬ועם אחת האחיות‬
‫לרחוץ אותם‪ .‬תוך כדי כך הילדים סיפרו על משפחותיהם‪ ,‬על חייהם לפני המחלה‪,‬‬
‫על חלומותיהם לשחק פעם כדור רגל‪ ,‬על קנאתם באחיהם ובאחיותיהם הבריאים‬
‫שנשארו בבית‪ .‬הם תיארו את חלומות ופחדים לפני כל ניתוח או החלפת גבס –‬
‫סיפורים נוגעים ללב‪ .‬כדי להקל על המועקה פלרטטתי קלות עם שותפתי לרחצה‪,‬‬
‫החלפנו גם אנחנו מחשבות וציפיות‪ ,‬וכך רחצנו מדי בוקר‪ ,‬בזה אחר זה‪ ,‬שבעה‪-‬‬
‫שמונה ילדים‪.‬‬
‫הם הלכו לארוחת בוקר וללימודים‪ ,‬ואני למשמרת ההמשך שלי‪ ,‬כלבלר‬
‫במחלקת המנגנון של העירייה‪ .‬כאן הפעלתי את כל קסמיי ואת כוח ההשפעה שלי‪,‬‬
‫כדי שיעבירו אותי למחלקה לעבודה סוציאלית‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬מזלי שיחק לי בגדול והוצבתי לעבוד במדור לשיקום נוער בגילאים ‪–14‬‬
‫‪" .18‬נוער מנותק"‪ ,‬כהגדרתו היום‪ ,‬ילדים שגורלם התאכזר אליהם‪ ,‬שרובם נפלטו‬
‫מהמסגרות הרגילות‪ ,‬הסתובבו ברחובות‪ ,‬ישבו על הברזלים‪ ,‬בהו במודעות של בתי‬
‫‪156‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הקולנוע או הציצו בחלונות הראווה והזילו ריר בפתחי המגדניות‪ .‬הם היו זקוקים‬
‫לאוזן קשבת‪ ,‬ליד מלטפת ומכוונת‪ ,‬ובעיקר למסגרת שתרצה ותדע לקבלם‪ ,‬שבה‬
‫ירגישו רצויים‪.‬‬
‫כך צעדתי את צעדי הראשון בעולם העבודה הסוציאלית‪ .‬המשרד שבו עבדתי‬
‫היה חדר קטן הממוקם בבניין העירייה הישן‪ ,‬עם חלון שהשקיף אל רחוב יפו‬
‫ומעברו החומה שהפרידה בין ישראל לירדן‪ .‬מנהל המדור היה דב לוין‪ ,‬ניצול שואה‪,‬‬
‫שעסק יותר במחקר ובכתיבה על הנושא‪ ,‬וכן במלחמות יהודים על ענייני סטטוס‬
‫וכבוד בהיררכיה המחלקתית‪ .‬איתי עבד המשורר ישראל אלירז‪ ,‬שקיבל מדי פעם‬
‫נערה או נער וטיפל בהם כמיטב יכולתו באופן תכליתי תוך שמירה על ריחוק מסוים‪,‬‬
‫ולפעמים הם שימשו לו השראה לכתיבת שיריו‪.‬‬
‫אני היחיד שראיתי בעיסוקי החדש ייעוד לחיים‪ .‬השתדלתי להכיר ילדים רבים‬
‫ככל האפשר‪ ,‬כיתתי את רגליי בשכונות ירושלים‪ ,‬וערכתי ביקורי בית כדי לשוחח‬
‫עם הורים‪ ,‬אחים ולפעמים גם דודות וסבים‪ .‬שמעתי סיפורים מרתקים על חיים‬
‫עלובים וחסרי תקווה‪ ,‬והכלתי בהבנה את מרירותם ואת כעסם‪ .‬למרות המחסור‬
‫במשאבים ועל אף ניסיוני הדל‪ ,‬כמה נערים ונערות מצאו את מקומם בבתי הספר‬
‫עמל‪ ,‬מפתן ואף בסליגסברג היוקרתי‪ ,‬שכדי ללמוד בו היה צורך להשיג מימון או‬
‫פטור משכר לימוד‪.‬‬
‫לאחר שנים‪ ,‬כשהייתי פעיל באיגוד העובדים הסוציאליים וליוויתי את אחד‬
‫מעמיתיי לבית הדין לעבודה‪ ,‬הופיע עורך דין מטעם המעביד ששמח לפגוש אותי‬
‫והזכיר לי שאני זה שעזרתי לו בנערותו ללמוד במוסד ליד חיפה‪.‬‬
‫בזמני הפנוי התכוננתי להשלים כמה בחינות באוניברסיטה‪ ,‬מעט פעילות‬
‫מפלגתית‪ ,‬כי עדיין לא שובצתי בשום תא‪ .‬הם הסתכלו עליי בעין עקומה משום‬
‫שעזבתי לפני הבחירות‪ ,‬שכאמור מק"י נחלה בהן מפלה קשה‪ .‬אך מנהיגיה התנחמו‬
‫באמירה שלמרות ההסתה וההתנכרות הם שמרו על עיקר כוחם – שלושה מנדטים‬
‫בכנסת מתוך השישה שקיבלה מק"י קודם לכן‪.‬‬
‫שקעתי במחשבות‪ ,‬בתהיות ובחלומות על דמותי העתידית כאב ועל בדיקת‬
‫האפשרויות להיות עובד סוציאלי במשרה מלאה‪ .‬בתקופה זו שיפרתי את כישוריי‬
‫הקולינריים ומדי פעם‪ ,‬במיוחד לקראת בואה של מרים‪ ,‬הכנתי שניצלים‪ ,‬שקשוקה‬
‫או לצ'ו‪ ,‬סלט וגם צ'יפס שמזמן ידעתי לטגנו‪.‬‬
‫חודש מאי הגיע ועמו שתי חגיגות חביבות עליי‪ 1 :‬במאי ו‪ 9-‬במאי‪ .‬באותה שנה‬
‫"נפל" ‪ 1‬במאי על יום העצמאות‪ ,‬צירוף שאני ראיתי בו סמליות ייחודית המשלבת‬
‫את שחרור האדם העובד ואת שחרור העם‪.‬‬
‫יום ‪ 9‬במאי הוקדש לציין את סיום מלחמת העולם השנייה ואת הניצחון על‬
‫הפשיזם‪ ,‬שהצבא האדום נטל בו חלק מכריע‪ .‬מדי שנה‪ ,‬בשבת הסמוכה למועד זה‪,‬‬
‫עולים ליער הצבא האדום שליד מעלה החמישה‪ .‬התאספנו‪ ,‬חברים יהודים וערבים‬
‫‪157‬‬
‫נתן לבון‬
‫מרחבי הארץ‪ ,‬לפיקניק המוני‪ ,‬נאומים‪ ,‬שירה‪ ,‬הנחת זרים ותכנית אמנותית – חגיגה‬
‫עליזה ונחמדה שהיה כיף להשתתף בה‪ ,‬לפגוש ידידים ומכרים‪ ,‬להחליף רשמים‪,‬‬
‫להתעדכן ולטעום מהמטעמים המיוחדים של כל אחד מהם‪.‬‬
‫מרים הגיעה לאירוע רכובה על גבי אופנוע וחזרה בהסעה המאורגנת‪ ,‬במשאית‬
‫רעועה‪ .‬הנטייה לחסוך ורצונה להשתתף ולפגוש חברים שיבשו לה את כללי‬
‫הזהירות שנקטה בדרך כלל‪ ,‬כאישה הרה‪ .‬אני הגעתי לפניה והמתנתי לה בקוצר‬
‫רוח כשבידי חופן דובדבנים שאליהם השתוקקה‪ ,‬וכידוע יש לספק תאוותיה של‬
‫אישה בהיריון‪...‬‬
‫*‬
‫בתחילת חודש יולי סיימה מרים את עבודתה בבאר שבע‪ ,‬יצאה לחופשת לידה‬
‫וחזרה לירושלים‪ .‬הסתמכנו על כך ש‪ 12-‬שבועות היא תקבל משכורת ועוד כמה‬
‫לירות כדמי חופשה וכפיצויי פרישה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬למזלנו קיבלנו גם הפרשים על‬
‫עבודתנו בהוראה‪ .‬אמנם לא התעשרנו אך הצטבר מעט כסף לסדר את הדירה ולהכין‬
‫את הדרוש ללידה‪.‬‬
‫שמיל ועזה עזבו‪ ,‬אך קירות החדר שבו התגוררו היו "מקושטים" בשרידי גופם‬
‫של יתושים ובעיקר של פשפשים ששמיל השמיד ביד אמן‪ ,‬כי מטעמי השקפת חיים‬
‫רוקנו את החדר לקראת קרצוף‬
‫הוא לא השתמש בהדברה‪ ,‬מנהג מוזר לאותם ימים‪ַ .‬‬
‫וצביעה‪ ,‬ומאחת מרגלי המיטה נשר פקק העץ‪ ,‬שממנו השתחררו גדודים שלמים של‬
‫פשפשים‪ ,‬קרובי משפחה של אלה ששמיל השמיד ללא רחמים‪ .‬נפטרנו מחיות הטרף‬
‫שבמיטה בעזרת טיפול שורש של רחיצה בנפט וסבון כביסה‪.‬‬
‫צבענו את החדר בשני צבעים – שלושה קירות בקרם בהיר וקיר אחד בכתום‬
‫כהה‪ ,‬שעליו תלינו כמה מדפים ששימשו ספרייה‪ .‬למוד ניסיון ממה שקרה לספרייה‬
‫בבאר שבע‪ ,‬התכוונתי הפעם לעשות עבודה יסודית ולשם כך קניתי כלי עבודה יקר‬
‫ויוקרתי‪ :‬מקדחה ידנית מפוארת‪ .‬בסופו של דבר הבית היה מבריק ומסודר‪ ,‬והמתין‬
‫לרך הנולד‪.‬‬
‫מרים רצתה לקנות בגדים וחפצים אחרים לקראת הלידה‪ ,‬אך אני‪ ,‬שכידוע איני‬
‫סובל מדעות קדומות‪ ,‬גרסתי שקודם ייוולד ואחר כך נקנה‪ ,‬היא תעשה רשימה‬
‫ובשעת השי"ן אני אקנה‪ .‬היא אמנם קיבלה את הדין‪ ,‬אך עד היום אינה סולחת לי‬
‫על כך‪.‬‬
‫הימים עברו בשקט ובשלווה‪ ,‬שתינו קפה שחור של בוקר‪ ,‬ואכלנו ארוחת צהריים‬
‫כשחזרתי מהעבודה‪ .‬מרים טיפלה במשק הבית‪ ,‬ניסתה ללמוד לבחינות הסמכה‬
‫ועסקה בתחביבה המועדף‪ :‬תפירה‪.‬‬
‫בתקופה זו חל יום הולדתה ה‪ ,27-‬וכמתנה קניתי לה שעון יד שווייצרי תוצרת‬
‫"דוקסה"‪ ,‬ששילמתי עבורו במיטב דמי ממש‪ .‬במיטב דמי‪ ,‬כי באותם ימים בבנק‬
‫‪158‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הדם של "הדסה" קנו מדי פעם מנות דם‪ ,‬ושילמו עבור כל מנה ‪ 40‬לירות‪ ,‬בדיוק‬
‫מחיר השעון‪ .‬עברו כמה שנים טובות עד שגיליתי למרים את מקור הכסף לרכישת‬
‫השעון‪.‬‬
‫*‬
‫בשעות הערב של יום חמישי‪ 8 ,‬בספטמבר ‪ ,1960‬הודיעה לי מרים שהחלו לה‬
‫צירי לידה‪ .‬בהתרגשות רבה הצעתי לה שנלך לבית החולים‪ ,‬היא קיבלה את הצעתי‪,‬‬
‫אך קודם ביקשה להתרחץ‪ ,‬לחפוף את שערותיה ולסרק את צמתה היפה‪ .‬כשסיימה‬
‫לקחנו את התיק שהכינה לקראת הלידה ויצאנו לדרך‪ .‬פסענו לאט לאורך שכונת‬
‫בית ישראל‪ ,‬חצינו את מאה שערים וירדנו במורד רחוב שטראוס‪ .‬מרים הספיקה‬
‫להתבונן בחלונות הראווה ואף לבחור לעצמה נעליים שתקנה לאחר הלידה‪ .‬כך‬
‫הגענו עם ערב לבית החולים "ביקור חולים"‪.‬‬
‫האחות בדקה אותה וקבעה שיש עוד זמן‪-‬מה‪ ,‬השאירה אותה בחדר הלידה‪,‬‬
‫ואותי שלחה הביתה אחר כבוד‪ ,‬כדי שלא אפריע לצוות הרפואי במחלקה להשלים‬
‫את הבדיקות‪ .‬מבויש קיפלתי את זנבי וחזרתי הביתה‪ ,‬התאמצתי לישון ללא הצלחה‬
‫רבה‪ ,‬כי לבי ומחשבותיי היו שם‪ .‬בחמש בבוקר התייצבתי בבית החולים‪ .‬ניצלתי את‬
‫חוסר הערנות של השומר המנומנם ו"התפלחתי" למחלקת היולדות‪ .‬שם ראיתי את‬
‫מרים שכובה עדיין על אלונקה‪ ,‬קורנת מאושר ופניה זורחות כפי שלא ראיתי מאז‬
‫ועד היום‪ ,‬ואמרתי לה בהתפעלות כמה שהיא יפה!‬
‫התברר שהילד נולד פג‪ 2,280 ,‬גרם‪ .‬הלכתי לראותו‪ :‬עורו היה מקומט‪ ,‬עיניו‬
‫סגורות‪ ,‬עכברון קטן וחמוד‪.‬‬
‫שיכור ומסוחרר הלכתי לסניף הדואר הראשי שברחוב יפו‪ ,‬המתנתי עד שנפתח‬
‫ושלחתי מברקים לבני המשפחה‪ :‬נולד לנו בן‪ ,‬אורן! אורן הוא השם שמצא חן‬
‫בעינינו‪ ,‬באות אל"ף‪ ,‬כי מעבר לזה לא הספקנו לעיין בלוח השמות של מילון אבן‪-‬‬
‫שושן‪ ...‬בתום שליחת המברקים הלכתי לשוק מחנה יהודה לקנות לאם הטרייה את‬
‫הפרי האהוב עליה‪ ,‬גויאבות‪.‬‬
‫‪ 12‬באוקטובר ‪2007‬‬
‫‪159‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪38‬‬
‫אתגרים חדשים‬
‫אתגרים חדשים ולבטים לא חסרים‪ .‬הדילמה הראשונה שעמדנו בפניה לאחר‬
‫הלם השמחה עם הולדתו של אורן לא הייתה פשוטה‪ :‬האם לערוך לו ברית מילה?‬
‫כחילונים מאמינים התשובה המתבקשת הייתה שלילית‪ ,‬משום שזהו טקס דתי‪,‬‬
‫פולחן אכזרי השואב את מקורותיו מתרבויות פגאניות‪ .‬כמה מחברינו התחכמו‬
‫וניסו לשכנע אותנו בחשיבות המעשה‪ ,‬בתירוץ המפוקפק שהברית תורמת לבריאותו‬
‫של הילד‪.‬‬
‫מאחר שאורן היה בחזקת פג וגם סבל מצהבת‪ ,‬הדיונים בסוגיה זו נמשכו כחודש‪.‬‬
‫לבסוף ניתן האות והוא הגיע הביתה‪ :‬קטנטן‪ ,‬רך‪ ,‬עדין‪ ,‬מכווץ ושברירי‪ .‬לא העזתי‬
‫להחזיקו‪ ,‬עד שאחות שבאה להדריכנו והראתה לנו כיצד לרחוץ אותו ולטפל בו‪.‬‬
‫היא דחפה אותו לידי‪ ,‬צמרמורת קלה אחזה בי‪ ,‬חוויתי רגע של התעלות שמימית‬
‫והתרוממות נפש‪ .‬מאז אני לא מפסיק להחזיק לו ידיים‪ ,‬וברבות השנים הדבר נעשה‬
‫הדדי‪.‬‬
‫בעניין הברית נכנענו לבסוף לשיקול העליון של טובת הילד‪ :‬לא רצינו להעמידו‬
‫במבחן בעוד כמה שנים‪ ,‬בגן‪ ,‬שהילדים יקניטו אותו‪ ,‬יצביעו ויראו שאצלו זה‬
‫אחרת‪...‬‬
‫ערכנו ברית בבית‪ ,‬בחיק המשפחה והחברים‪ .‬מאמיקה התגייסה‪ ,‬הגיעה שלושה‬
‫ימים קודם לכן והכינה במרץ ובתקיפות מטעמים לכיבוד‪ .‬מרים קיבלה את‬
‫התערבותה ברגשות מעורבים‪ ,‬ופלטה אנחת רווחה כשהכול נגמר ומאמיקה חזרה‬
‫לחיפה‪.‬‬
‫הברית עברה בשלום‪ .‬במהלכה עמדתי עם גבי למתרחש‪ ,‬כולי חרטה וכעס על‬
‫עצמי‪ ,‬והזלתי דמעות בשקט עם פרוץ דמעותיו של אורן‪ .‬נתתי יד למעשה אלים‬
‫וברברי נגד תינוק בן חודש‪ ,‬נגד היצור היקר שבעולמי‪...‬‬
‫כאמור‪ ,‬הכול עבר בשלום וכנראה לא נגרם נזק של ממש‪ ,‬אך גם אורן‪ 43 ,‬שנים‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬לא שש לערוך ברית לבנו שלו‪ ,‬לניצן‪.‬‬
‫החודשים הראשונים שלאחר הלידה היו מלאי חדווה וגילוי‪ ,‬אך מעייפים עד‬
‫מוות‪ .‬מרים כמעט לא הניקה והוא אכל כל שלוש שעות‪ .‬כל שעתיים שנינו קמנו‬
‫להכין לו אוכל טרי‪ ,‬תערובת סימילאק‪ ,‬להאכילו ולחתלו‪ .‬בהמשך‪ ,‬מאחר שמרים‬
‫ישנה שינה עמוקה יותר‪ ,‬המשכתי בטקס זה לרוב לבדי‪.‬‬
‫*‬
‫‪160‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מפאת מצבנו הכספי ולא מעט בשל כמיהתה של מרים לצאת מהבית‪ ,‬כחודשיים‬
‫לאחר הלידה היא החלה לעבוד אחר הצהריים כמדריכה במועדון הנוער העברי‪.‬‬
‫מרים טיפלה ושמרה על אורן בשעות הבוקר‪ ,‬ואני בשעות אחר הצהריים והערב‪.‬‬
‫בשעה הקלה שבין לבין‪ ,‬נעזרנו בנערה צעירה ולאחר מכן בשכנה‪ ,‬דודה טובה‪.‬‬
‫כך החלה מסורת ארוכת שנים שבה אורן ואני מבלים יחד אחר הצהריים‪,‬‬
‫אוכלים ארוחת ערב‪ ,‬וגולת הכותרת‪ :‬האמבטיות‪ .‬לאמבטיה כאמור משמעות‬
‫מיוחדת בחיי שנינו; זמן איכות של אינטימיות וגילוי לב‪ ,‬הבעת משאלות כמוסות‪,‬‬
‫החלפת רשמים‪ ,‬תמיכה והזדהות‪ ,‬תיאום ציפיות‪ ,‬שאלות ותלונות‪.‬‬
‫בתום האמבטיה שעת הסיפור לפני השינה‪ ,‬פעם ועוד פעם את "גן גורים"‪" ,‬מיץ‬
‫פטל"‪" ,‬פו הדב"‪" ,‬שלגייה" ובת דודתה "כיפה אדומה"‪ .‬את כולם ידעתי כמעט בעל‬
‫פה‪ ,‬קטעים מהם זכורים לי עד היום‪ ,‬ואף השתמשתי בכמה דימויים מהם בכתיבת‬
‫זיכרונות אלה‪ .‬בשעות מופלאות אלו החלו להיבנות היחסים המיוחדים‪ ,‬העמוקים‪,‬‬
‫הישירים והאיתנים ביני לבין בני‪.‬‬
‫אך לצד כל הכיף וההנאה לבלות במחיצתו של אורן מדי יום‪ ,‬כהמשך ישיר ליום‬
‫העבודה הרגיל‪ ,‬היה בסידור הזה גם משהו מעיק‪ ,‬המרחיק ומנתק מהוויות העולם‬
‫החברתי‪ .‬במידה מסוימת הרגשתי תקוע‪ .‬לא ידעתי ולא שיערתי אז כמה אתגעגע‬
‫לאותם ימים וכמה הם תרמו למה שאנחנו היום‪.‬‬
‫*‬
‫אינני מבין הרבה בנושא המזל‪ ,‬אך פחות משלושה חודשים מהולדתו של אורן‬
‫קיבלתי עבודה מעניינת ובמשרה מלאה‪ .‬ב‪ 1-‬בדצמבר ‪ 1960‬התחלתי לעבוד כעובד‬
‫סוציאלי בלשכת הסעד בקריית היובל‪ ,‬או כפי שנקראה אז בית מזמיל‪ ,‬בשמה‬
‫הערבי שלפני קום המדינה‪.‬‬
‫לשכת הסעד הייתה צריף עץ ובו ארבעה חדרים ופרוזדור ששימש חדר המתנה‪.‬‬
‫חדר אחד שימש למזכיר‪ ,‬חדר אחר למנהלת‪ ,‬או כהגדרתה "המפקחת"‪ ,‬ושני חדרים‬
‫נוספים לארבעה עובדים סוציאליים‪ .‬לא כולם היו עובדים סוציאליים בהשכלתם‬
‫ובהכשרתם‪ ,‬אלא בוגרי מקצועות שונים במדעי הרוח והחברה שעברו השתלמויות‬
‫שונות‪ .‬רק המפקחת‪ ,‬גברת גולדשמיט‪ ,‬ועוד עובדת‪ ,‬הלינה‪ ,‬היו ממש עובדות‬
‫סוציאליות‪ .‬גולדשמיט‪ ,‬בת דורה של הנרייטה סאלד‪ ,‬רכשה גם היא את השכלתה‬
‫בגרמניה‪ ,‬אך לצערי לא את רוח ההומניות של המנהיגה הדגולה‪ .‬הלינה‪ ,‬עולה‬
‫מפולין‪ ,‬הגיעה עם גל העלייה של ‪ ,1956‬הייתה שופטת נוער בוורשה‪ ,‬ועברה קורס‬
‫הסבה לעבודה סוציאלית‪ .‬הלינה הייתה אישה טובה‪ ,‬פיקחית‪ ,‬אימהית וחמה‪ ,‬והיא‬
‫אימצה אותי ונתנה לי הנחיות וטיפים לגבי רזי המקום‪ ,‬הנפשות הפועלות‪ ,‬הרכילות‬
‫המקומית והמחלקתית והסדרים השונים‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫נתן לבון‬
‫כעבור עשור‪ ,‬כשכיהנתי כמנהל לשכת צפון‪ ,‬הלינה הייתה העובדת שלי‪ ,‬ורק‬
‫לאחר מאמצים ושכנועים רבים הסכימה לקבל על עצמה תפקיד של מדריכת צוות‪.‬‬
‫עליי הוטלה האחריות על השכונות עיר גנים א' ו‪-‬ב' וקריית מנחם‪ ,‬שאז החלו‬
‫להבנות‪ ,‬שכונות מעורבות של עולים מרומניה‪ ,‬מטוניס וממרוקו‪ ,‬כמה משפחות של‬
‫עולים מרוסיה ומפולניה ומעט זוגות צעירים וילידי הארץ‪.‬‬
‫לאחר כמה ימים של התבוננות והסתכלות‪ ,‬צללתי לתוך העשייה‪ .‬היו דברים‬
‫דחוקים ודחופים‪ ,‬והלחץ היה גדול מאחר שהעובדת הקודמת עזבה כחודשיים לפני‬
‫בואי‪ .‬נושאים רבים נשארו באמצע הטיפול‪ ,‬וסידורים שונים לא הושלמו‪ .‬כולם ציפו‬
‫ממני לתשובות ולפתרונות שלא ניתנו ולא יכלו להינתן לעולם‪ ,‬שכן הכלים שעמדו‬
‫לרשותנו היו דלים ביותר‪ ,‬מבחינת התקציב והשירותים‪.‬‬
‫עבדנו בשיטת הפתקאות וההפניות‪ :‬הפניה למעון יום‪ ,‬לשירות הרפואי של‬
‫מרפאות "הדסה" שפעלו ברחוב הנביאים‪ ,‬או פתקי מזון לדגים מיובשים ולאבקת‬
‫ביצים‪ .‬לא היו מבחנים או קריטריונים למי‪ ,‬כמה ולמה מגיע; הכול היה שרירותי‪.‬‬
‫החלוקה נקבעה לפי כוח המיקוח של הפונה ומידת ההתרשמות של העובד‪ .‬בהתאם‬
‫לתוצאות המשא ומתן בין הצדדים‪ ,‬מישהו קיבל מעון תמורת שתי לירות ואחר‬
‫תמורת שלוש‪ .‬אני הנהגתי שיטה חדשה שהוכיחה את עצמה כיעילה וכמשכנעת‬
‫יותר‪ .‬במקום לנקוב בסכום ההשתתפות המצופה‪ ,‬שאלתי את הפונה מה הוא מציע‪,‬‬
‫ולרוב קיבלתי את הצעתו‪ ,‬למעט במקרים של הגזמות‪ ,‬נדיבות יתר או ניצול לרעה‪.‬‬
‫נתנו גם תמיכה כספית‪ ,‬אותה תמיכת הסעד הקלאסית‪ ,‬לפעמים למחיה לפעמים‬
‫לבגד‪ ,‬לעזרה בבית‪ ,‬לקניית מחברת או ספר לימוד לילדים‪ .‬החלוקה נעשתה לפי‬
‫מצב הרוח של המפקחת‪ ,‬אהדתה לעובד והתנהגותו של הפונה‪ .‬להלינה הייתה שיטת‬
‫ריכוך מיוחדת ומקורית‪ :‬לכל פגישה עם המפקחת היא הביאה מטעמים מהבית‬
‫ובעזרתם השיגה תמיד תוצאות טובות יותר מכולנו‪ .‬אני השתדלתי לנצל את שעת‬
‫הכושר וקבעתי לי ישיבת עבודה עם המפקחת מיד אחרי הלינה‪ ,‬וכך זכיתי בהחלטות‬
‫נדיבות יותר‪.‬‬
‫שיטת הניהול של המפקחת‪ ,‬אישה גדולה בממדיה לגובה ולרוחב כאחד‪ ,‬הייתה‬
‫מיוחדת במינה‪ .‬מדי בוקר המזכיר היה מביא לה את כל הדואר הנכנס והיוצא‪ ,‬עם‬
‫התיקים הרלוונטיים‪ ,‬והיא בעצמה תייקה כל מכתב ומסמך‪ ,‬יוצא או נכנס‪ ,‬רשמה‬
‫אותו בדף הפרוטוקול שבתיק וחתמה‪ .‬בתום המטלה החשובה הזאת שטפה ידיים‬
‫ובשביעות רצון עצמית פלטה אנחת רווחה‪" :‬עשיתי את עבודתי להיום!"‬
‫בכלל‪ ,‬למרות העומס הגדול והמחסור בתקנים ובעובדים‪ ,‬הכול התנהל בצורה‬
‫מאוד ריכוזית‪ .‬כל מכתב שכתבנו אני ועוד כמאה עובדים אחרים במחלקה‪ ,‬עבר‬
‫את אישורה של המפקחת האזורית ולאחר מכן נשלח בידי שליח להנהלת המחלקה‬
‫ברחוב יפו‪ ,‬להדפסה ולחתימתה של המנהלת ה"גדולה"‪ ,‬גדולה בכל המובנים‪.‬‬
‫‪162‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כעובד חדש הבנתי מהר מאוד את חשיבותם של ביקורי הבית ככלי ליצירת קשר‬
‫ולהפחתת כעסים ואלימות‪ .‬השיחות התנהלו פנים אל פנים‪ ,‬ולא במשרד משני צדי‬
‫השולחן‪ .‬שיחות נינוחות ובלתי אמצעיות‪ ,‬שבהן התאפשר לי להכיר ולהבין את‬
‫הפונה‪ ,‬את משפחתו‪ ,‬את ילדיו ואת מערכת היחסים ביניהם‪ .‬האינטימיות הזאת‬
‫יצרה יחסי אמון רבי עוצמה ביני ובינם‪ .‬האוזן הקשבת‪ ,‬המילה הטובה והעצה‬
‫הנכונה שימשו תחליף לתמורה חומרית שלא הייתה בידי‪ .‬שיחות אלו‪ ,‬מלב אל‬
‫לב‪ ,‬שימשו לפעמים תמריץ ועידוד לניתוק התלות‪ ,‬ליוזמה ולעשייה עצמית‪ .‬היו‬
‫ביקורים מרגשים‪ ,‬שבהם האם קיבלה אותי בחיוך רחב והודיעה לי שבעלה מצא‬
‫עבודה בכוחות עצמו או שהיא החלה ללמוד עברית באולפן הערב המקומי‪.‬‬
‫ביקור הבית הראשון נצרב בזיכרוני כמעשה של הזדהות‪ ,‬תמימות‪ ,‬נדיבות‬
‫ונחישות כאחת‪ .‬נכנסתי למשפחה של יוצאי מרוקו‪ ,‬שבה כמה ילדים‪ .‬האב‪ ,‬בעל‬
‫עיניים שחורות בורקות וחיוך ממזרי‪ ,‬איש חביב וסימפטי‪ ,‬פרס לפניי את מצוקותיו‪,‬‬
‫ובין היתר סיפר שיש לו תינוק בן שנה שאין לו כסף לקנות לו חלב‪ .‬הזדהיתי עם‬
‫מצוקתו כאָב לתינוק בעצמי‪ .‬חיפשתי את החלבן השכונתי וסיכמתי איתו שייתן‬
‫לו כל יום שני בקבוקי חלב ואנחנו נשלם‪ .‬חזרתי ללשכה‪ ,‬סיפרתי את חוויותיי ואת‬
‫מעשיי‪ ,‬והתחוור לי שאין כיסוי להבטחתי‪ .‬המפקחת סירבה לאשר את התשלום‪,‬‬
‫התבצרה בעמדתה ולא נענתה לשידוליי ולהסבריי התקיפים‪ .‬לא נכנעתי ופניתי‬
‫להנהלה במכתב קורע לב‪ .‬תשובה לא הגיעה‪ .‬גם מכתב של כל הצוות לא הניב פרי‪,‬‬
‫מלבד כעסה של המפקחת על התנהגותי החצופה‪ .‬לבסוף נפגשתי עם מר לינדר‪ ,‬סגן‬
‫מנהל המחלקה‪ ,‬איש חרדי שנודע בסבלנותו ובאופיו הנוח‪ ,‬והפעם הצגתי את הבעיה‬
‫באופן עקרוני‪ ,‬כבעיה של כל הנזקקים שהם הורים לתינוקות‪ .‬תשובתו לא איחרה‬
‫לבוא‪ .‬היא לא ניתנה לי ישירות‪ ,‬אלא בצורת חוזר שפרסם‪ ,‬ובו הוראה לזכות את כל‬
‫הנזקקים שהם הורים לילדים עד גיל שנתיים בבקבוק חלב ליום‪.‬‬
‫מעמדי בין כלל העובדים עלה‪ ,‬אך המפקחת "חיפשה" אותי בכל הזדמנות‪.‬‬
‫*‬
‫במשפחתי החיים נמשכו כרגיל‪ .‬אני יצאתי מוקדם ומרים חזרה מאוחר והקשר‬
‫היומיומי היה מזערי‪ ,‬כך שבימי שישי אחר הצהריים ובשבתות יכולנו לשוחח‬
‫ולהחליף דעות וחוויות ולעתים גם מחשבות‪ ,‬שתיקות ורגשות‪ .‬יחסינו התנהלו‬
‫בהרמוניה‪ ,‬בנעימות‪ ,‬עם רגעים רבים של אהבה‪ ,‬הערכה וחיבה‪ .‬מדי פעם התגלו‬
‫בינינו אי‪-‬הבנות ומחלוקות‪ ,‬שהסיבות להן היו כנראה שוליות כל כך‪ ,‬שהן היטשטשו‬
‫עם הזמן‪ .‬הן התגלו בעיקר באותן פעמים שבהן רציתי לבקר את הוריי ואת משפחתי‬
‫בחיפה‪ ,‬מעמד שמרים לא אהבה במיוחד‪ ,‬בשל יחסה של מאמיקה כלפיה ומשום‬
‫שלרוב דיברנו שם רומנית‪.‬‬
‫‪163‬‬
‫נתן לבון‬
‫ארוחות יום שישי אצל מאמיקה היו שם דבר‪ .‬כל המשפחה התכנסה‪ ,‬ילדים‬
‫ונכדים‪ ,‬ובמהלך השנים גם נינים‪ ,‬ומאמיקה דאגה להכין עבור כל אחד מאיתנו‬
‫מאכל המועדף עליו‪ .‬לפעמים הזמינה לסעודה זו גם את דוד סאמי‪ ,‬אשתו מלה‬
‫ובתם מריאנה‪ ,‬וגם הם זכו להתפנק ולהתענג על מאכליה‪ .‬ארוחות עשירות ומגוונות‬
‫אלו הוכנו בתנאים פרימיטיביים‪ ,‬במטבח מאולתר של מטר על מטר שבנינו צמוד‬
‫לדירה‪ ,‬שבו הייתה פתילייה או שתיים‪ ,‬תנור אפייה קטן‪ ,‬ואת הכלים שטפנו במים‬
‫קרים‪.‬‬
‫כשאורן היה בן כמה חודשים ומרים רצתה להתגאות בו‪ ,‬מרים נענתה בשמחה‬
‫להצעה לנסוע‪ ,‬ואכן נסענו‪ .‬הנסיעה מירושלים לגב‪-‬ים לא הייתה קלה כלל; היא‬
‫נמשכה יותר משש שעות‪ ,‬כמעט כמו להגיע לחוץ לארץ‪ .‬משמואל הנביא לתחנת‬
‫הרכבת לקחנו שני אוטובוסים‪ .‬הנסיעה ברכבת ארכה יותר מארבע שעות עד לחיפה‬
‫ומשם עוד כשעה‪ ,‬בקו ‪ ,59‬לגב‪-‬ים‪.‬‬
‫הסדרי הלינה באותם ביקורים היו צפופים מאוד‪ .‬בחדר הגדול‪ ,‬שבו ישנו‬
‫ההורים על ספה וששימש גם חדר אוכל‪ ,‬הונחו מזרנים ושמיכות על הרצפה עבור‬
‫דורל‪ ,‬פאולה ובנם אילן‪ ,‬שהיה אז כבן שמונה‪ .‬אנחנו ישנו בחצי החדר על מיטת‬
‫סוכנות מברזל‪ ,‬מיטה ליחיד עם מזרן קש‪ ,‬ולידנו בלול ישן אורן‪ ,‬אורנצ'יק‪ ,‬כפי‬
‫שקראנו לו אז‪.‬‬
‫דבר נוסף ביחסי הזוגיות שלנו העיב על השגרה הנינוחה שביני לבין מרים –‬
‫התקפי הזעם הבלתי‪-‬צפויים שלה‪ .‬היא התפרצה באופן פתאומי‪ ,‬כרעם ביום בהיר‪,‬‬
‫ללא כל סיבה מוגדרת ומובנת לי‪ .‬לתופעה זו השתדלתי להתייחס במידת האפשר‬
‫בסובלנות ובסלחנות‪ ,‬כי ראיתי בה תוצאה של מה שחוותה בילדותה בשואה‪.‬‬
‫לדאבוני‪ ,‬ההתפרצויות שיתקו אותי לחלוטין‪ ,‬ולא העזתי לברר את פשרן גם כשהן‬
‫חלפו‪.‬‬
‫*‬
‫סמוך להולדתו של אורן‪ ,‬חברינו הטובים פנינה ועדי עזבו את בית סולימנוף‪,‬‬
‫אך בקומת הקרקע שבבניין נשארה משפחת מוסקוביץ‪ ,‬חברי מפלגה‪ ,‬ראובן וורדה‬
‫ובתם הקטנה סמדר‪ ,‬שגם הם באו מחיפה‪ ,‬לצורך לימודיו של ראובן‪ .‬ברחוב עצמו‬
‫ִ‬
‫גרו חברים נוספים‪ ,‬שאף הם התגוררו תקופת‪-‬מה בבניין שלנו‪ ,‬פנינה וייס‪ ,‬מהנדסת‬
‫בניין ובעלה לונק ובנם בן החמש‪ ,‬מיכה‪ .‬לונק עבד בחיפה כפועל בניין והגיע לירושלים‬
‫ללמוד היסטוריה‪ ,‬עשה חיל בלימודיו והגיע לתואר דוקטור‪ .‬בין החברים האחרים‬
‫היו עדה ויואל‪ ,‬חביביי משכבר הימים‪ ,‬אברהם הס‪ ,‬מזכיר המפלגה‪ ,‬ורעייתו חנה‪.‬‬
‫הם היו זוג מוזר מעט‪ .‬היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים‪ ,‬שניהם ניצולי שואה‪,‬‬
‫הוא ממחנות רומניה והיא מברגן בלזן‪ .‬לאחר קשיים רבים נולדה להם בת‪ ,‬עמירה‪,‬‬
‫והם שמרו עליה באופן מופרז‪ .‬עמירה‪ ,‬ילדה ערנית‪ ,‬סקרנית ואינטליגנטית מאוד‪,‬‬
‫‪164‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫היא כיום עיתונאית בעלת מוניטין בינלאומי ועטורת פרסים‪ .‬עם אמירה יצרנו קשר‬
‫מיוחד במינו מאחר שבהיותה בת חמש הוריה נסעו לנופש במזרח גרמניה‪ ,‬והיא‬
‫שהתה אצלנו במשך חודש‪.‬‬
‫חוץ מהמפגשים החברתיים וההתכנסויות המפלגתיות כמעט לא הזדמנו לנו‬
‫בילויים‪ ,‬למעט סרט במוצאי שבת‪ ,‬כשעלה בידינו לגייס שמרטף או כשאימא של‬
‫מרים ביקרה אצלנו ושמרה ברצון על אורן‪ .‬בבית התרבות של המפלגה הוקרנו‬
‫סרטים‪ ,‬לרוב רוסיים או מזרח‪-‬אירופיים‪ .‬שם נידבו אותנו לגלגל את התרגום‪ ,‬כתוב‬
‫בכתב יד‪ .‬עקב אי‪-‬ידיעת שפת הסרט‪ ,‬הקשר בין הנאמר לתרגום היה מקרי‪ .‬לבית‬
‫התרבות הלכנו מרים ואני בתורנות‪.‬‬
‫*‬
‫סוכות ‪ ,1961‬אורן בן ‪ 13‬וחצי חודשים‪ ,‬ומרים נסעה לתל אביב לאחת מפעילויותיה‪.‬‬
‫טיילתי עם אורן ועם פנינה ובנה מיכה במורד רחוב שטראוס‪ ,‬ואורן התרומם‪ ,‬ביקש‬
‫לצאת מהעגלה‪ ,‬הושיט לי יד והלך לידי‪ ,‬ופתאום עזב את ידי והתחיל ללכת לבדו‪...‬‬
‫כאב גאה ומאושר חיכיתי בקוצר רוח לחזרתה של מרים‪ ,‬שבוששה לבוא‪ ,‬כדי לבשר‬
‫לה את הבשורה המרעישה‪ :‬אורן הולך!!!‬
‫‪ 29‬באוקטובר ‪2007‬‬
‫‪165‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪39‬‬
‫עננים ואיומים וגם שחרור העמים‬
‫תחילת שנות השישים הייתה תקופה רוויַת שינויים היסטוריים מרעישים שנראו‬
‫מבטיחים‪ ,‬סמל להתחלת עידן של בשורה רעננה וורודה לעמים ולארצות שקיבלו אז‬
‫את זכותם לעצמאות‪ .‬מדינות אפריקה השתחררו בזו אחר זו מהשלטון הקולוניאלי‬
‫של בלגיה‪ ,‬צרפת‪ ,‬אנגליה וספרד; קונגו ועליית מנהיגהּ לומומבה היו גולת הכותרת‬
‫וסמל לתהליך זה‪ .‬אך עלייתו המטאורית והתקוות שעורר נקטעו במהרה ביד‬
‫זדונית‪ ,‬שכוונה כנראה על ידי השליטים הקודמים‪ .‬לומומבה נרצח ונפתחה שרשרת‬
‫אין‪-‬סופית של רציחות וחיסולים‪ ,‬מלחמות שבטים ואחים ברחבי אפריקה‪ ,‬שרשרת‬
‫עקובה מדם של עשרות שנים ושעדיין נמשכת במלא אכזריותה‪ .‬כמה בלתי נתפס‬
‫שלאנשים אין כסף לאוכל ובטח לא לתרופות‪ ,‬אבל יש כסף לנשק ולכלי הרג‪.‬‬
‫גם פידל קסטרו כבש אז בסערה את השלטון בקובה‪ ,‬שבו הוא מחזיק מעמד‬
‫לטוב או לרע כמעט ‪ 50‬שנה‪ .‬הוא שרד את האמברגו האמריקני ואת האיומים של‬
‫הנשיא קנדי וגם את התמוטטות האימפריה הסובייטית‪ .‬הסובייטים‪ ,‬שתמכו‪ ,‬מימנו‬
‫ונתנו את חסותם לקובה של קסטרו‪ .‬למרות העוני והמחסור השורר בקובה‪ ,‬העולם‬
‫כולו מתפעל ממערכות החינוך והבריאות‪ ,‬שהן בין הטובות בעולם‪.‬‬
‫דה גול‪ ,‬המנהיג המיתולוגי של צרפת‪ ,‬הועלה לשלטון כדי לדכא את מרד‬
‫העם האלג'ירי ואת מאבקו לעצמאות‪ .‬במקום זה הוא שם קץ למלחמה עקובה‬
‫מדם שנמשכה שנים רבות‪ ,‬הפסיק את הכיבוש הצרפתי‪ ,‬ונתן יד להקמת אלג'יר‬
‫העצמאית‪.‬‬
‫הקומוניסטים בעולם כולו‪ ,‬ואני ביניהם‪ ,‬עקבנו בדריכות אחר המאורעות הללו‬
‫וראינו בהם התגשמות האידאולוגיה והחזון המרכסיסטי‪ .‬כל אלה‪ ,‬לצד הישגיה‬
‫של ברית המועצות בחלל‪ ,‬נתנו לנו הרגשה שניצחון הסוציאליזם מתקרב גם‬
‫למחוזותינו‪.‬‬
‫*‬
‫בעבודתי החדשה‪ ,‬למרות לחציה של המפקחת‪ ,‬הרגשתי טוב ואפילו סיפוק‬
‫בעשייתי כעובד סוציאלי שכונתי‪ .‬חבריי ללשכה העריכו אותי מאוד והגישו לי עזרה‪,‬‬
‫עידוד ופרגון בכל הזדמנות‪ .‬התגלו ניצנים של הערכה ותמיכה אף בקרב עובדים‬
‫מלשכות אחרות‪.‬‬
‫בעת כתיבת שורות אלו אנו מתבשרים שהממשלה ביטלה את הסבסוד של מחירי‬
‫הלחם האחיד‪ .‬גם אז‪ ,‬בעקבות איזו תכנית כלכלית גרנדיוזית חדשה‪ ,‬החליטו לייקר‬
‫את מחיר הלחם‪ .‬המעשה נראה בעיניי ובעיני עמיתיי ללשכה כצעד פוגעני בלקוחות‬
‫‪166‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫שלנו‪ .‬לכן ארגנו עצומה שעליה חתמו רוב העובדים הסוציאליים במחלקה‪ .‬מחיר‬
‫הלחם עלה למרות המחאה‪ ,‬אולם הממשלה נתנה פיצוי קטן לעניים‪ ,‬ורבים מן‬
‫העובדים רשמו לזכותי הישג חשוב‪ .‬כך הפכתי עבור רבים מהם לכתובת בלתי‬
‫פורמלית להתייעצות בבעיות שונות‪ ,‬ובמצבים של תהיות והתלבטויות‪.‬‬
‫רוב הפונים ללשכה אהבו אותי‪ ,‬רחשו לי אמון וכבוד‪ ,‬העריכו את הישירות‬
‫וה"דוגריות" והחד‪-‬משמעיות שלי‪ .‬הם אהבו את הענייניות וההתעניינות הכנה‪,‬‬
‫האמפטיה‪ ,‬הקשר הבלתי‪-‬אמצעי והעצה הנכונה‪ .‬לעומתם היו גם אחרים‪ ,‬יותר‬
‫ספקניים‪ ,‬עוינים‪ ,‬ממורמרים ומרי נפש‪ ,‬שראו בי את האשם לכל צרותיהם‪ .‬הם‬
‫חשבו שאני יכול אבל לא רוצה לתת מענה לבעיותיהם המשפחתיות והכלכליות‪ .‬הם‬
‫צעקו‪ ,‬איימו‪ ,‬לפעמים הפכו כיסא או שולחן‪ ,‬וניסו לחטוף את התיק האישי שלהם‪.‬‬
‫זוג כזה היה המדיצים‪ .‬הוא גבוה‪ ,‬עורו ועיניו שחורות‪ ,‬לבוש בקפידה‪ ,‬אלגנטי‪ ,‬בעל‬
‫מעיל ארוך לבן ומעשן בשרשרת‪ .‬רעייתו‪ ,‬שושנה‪ ,‬צעירה תוססת‪ ,‬הפגינה את נשיותה‪,‬‬
‫דיבורה חצוף‪ ,‬תובעני ובוטה‪ ,‬חתום בחיוך ממזרי‪ ,‬מפתה ומתנשא‪ ,‬היו להם שני‬
‫ילדים קטנים‪ .‬באחד הימים אדון מדיצי הגיע אליי ללשכה‪ ,‬דרש ש"אסדר" לו מיד‬
‫חנות‪ ,‬החל לצעוק ולהתפרע‪ ,‬ניסה להרים כיסא ולהכותני‪ .‬הביקור נגמר בתלונה‬
‫למשטרה ובמשפט מהיר שבסופו ריצה חודש מאסר‪.‬‬
‫חשבתי שהלקח נלמד ושגם אשתו הסוררת תירגע‪ ,‬אך התבדיתי כשלמחרת היא‬
‫התגנבה בשקט ללשכה כשבידה בקבוק‪ ,‬פתחה את הדלת שמאחורי שולחני‪ ,‬ורק‬
‫בשבריר שנייה הצלחתי לתפוס את ידה ולמנוע ממנה לחבוט בראשי עם הבקבוק‪.‬‬
‫נפצעתי בידי ובחזי‪ ,‬והסוודר היפה והמיוחד שזה עתה מרים גמרה לסרגו‪ ,‬נקרע‪.‬‬
‫הפכתי גיבור לרגע עם תוספת של הרבה פחד בלב‪ ,‬סיוטים והרהורים לעזוב עבודה‬
‫מסוכנת זו‪.‬‬
‫מובן שגם הגברת מדיצי נכלאה לכמה שבועות‪ .‬את ילדיהם סידרתי במשפחה‬
‫אומנת והקפדתי לבקרם מדי כמה ימים‪ .‬בביקורים אלה נגע ללבי מאוד בכי‬
‫געגועיהם של הילדים להוריהם וגם עורר בי רגשות אשם‪ .‬על הרהורי חרטה אלה‬
‫התגברתי באמונתי הברורה והנחושה שאין להשלים עם מעשי אלימות ולסלוח‬
‫עליהם‪ .‬עם זאת‪ ,‬בכיים "הוריד" אותי מהתכניות לנסוע לחו"ל ולהשאיר את אורן‬
‫אצל סבתא לאה‪...‬‬
‫"אירוע מדיצי" הפך לשם דבר בלשכה כולה‪ .‬הצעקות ומעשי האלימות הלכו‬
‫ופחתו‪ ,‬הרבה מהפונים באו אליי כאות הזדהות ותמיכה‪ ,‬היו כאלו שרצו להתנדב‬
‫להיות שומרי הראש שלי‪ .‬גם משפחת מדיצי התפייסה‪ .‬בתום המאסר באו להתנצל‬
‫ולהודות לי על הטיפול היפה בילדיהם בעת שהיו במאסר‪ ,‬והילדים אימצו אותי‬
‫כדודם‪ .‬האישה הסכימה לצאת לעבודה‪ ,‬והוא המשיך לחלום על קיוסק‪ .‬בינתיים‬
‫הוא חלה‪ ,‬ולמזלו התפנה קיוסק עיתונים במרכז קריית משה שהועמד לרשותו‬
‫בשכירות‪ .‬עבד כמה שעבד‪ ,‬מחלתו החריפה‪ ,‬והוא סגר את הקיוסק‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫נתן לבון‬
‫הקיוסק היה סגור כמה שנים‪ ,‬עד שבניו הפעילו אותו מחדש כמזנון ופיצוצייה‪.‬‬
‫כיום שני נכדיו מנהלים אותו ביד רמה ועושים רווחים טובים‪ .‬שושנה‪ ,‬סבתם‪,‬‬
‫היגרה לארצות הברית ומסרה לי דרישת שלום באמצעותם‪.‬‬
‫*‬
‫את חברינו הטובים פנינה ועדי‪ ,‬הזכרתי בפרקים קודמים של זיכרונותיי‪ .‬הם היו‬
‫באמת חברים בלב ובנפש ובין שלל החברים שהיו לי‪ ,‬פנינה הייתה החבר הכי טוב‬
‫שהיה לי בשנות צעירותי‪ .‬כתבתי חבר ולא חברה כדי להדגיש את מהות היחסים‬
‫בינינו‪ ,‬אדם שחלקתי איתו מחשבות‪ ,‬חששות‪ ,‬חלומות בהקיץ וחלומות באספמיא‪,‬‬
‫וגם בעיות ופרקטיקה יומיומית‪ .‬פנינה אהבה לצייר עוד בבית הספר התיכון‪,‬‬
‫וסיימה בהצלחה את לימודיה ב"בצלאל"‪ .‬היא היגרה עם בעלה לקנדה וכיום היא‬
‫ציירת בעלת שם בינלאומי המציגה את עבודותיה בגלריות בעולם כולו‪ .‬עוד כשגרנו‬
‫בגב‪-‬ים‪ ,‬בטיולינו על שפת הים‪ ,‬רקמנו תכניות שאני אכתוב ספר ילדים והיא תאייר‬
‫אותו‪ .‬היא איירה ספרי ילדים רבים ואילו אני נשארתי עם התכניות‪...‬‬
‫עדי בעלה היה בחור חרוץ‪ ,‬מוכשר מעל לממוצע בתחום לימודי המתמטיקה‪,‬‬
‫תמים‪ ,‬טוב לב‪ ,‬נדיב וילדותי‪ .‬שניהם נמנו עם אוהדי המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬תרמו‬
‫מדי פעם למגביות‪ ,‬השתתפו במפגשים ובאספות אך פחדו להצטרף ממש כדי לא‬
‫לסכן את הקריירה העתידית שלהם‪ .‬מסיבה זו גם לא עשו מנוי ל"קול העם"‪ ,‬אך‬
‫זה לא הפריע לעדי לרוץ כל בוקר לתיבת הדואר שלנו כדי לקרוא את העיתון לפנינו‪.‬‬
‫לפחד יש כללים משלו‪...‬‬
‫ב‪ 15-‬באוגוסט ‪ 1961‬נערכו הבחירות לכנסת החמישית‪ .‬עבדנו במרץ כדי להשיג‬
‫מספר רב של קולות עבור רשימת המפלגה‪ .‬עדי גילה סקרנות ועקב בדריכות אחר‬
‫המתרחש והביע את משאלתו שאכן המפלגה תתחזק בבחירות אלו‪ .‬אך כשנודעו‬
‫תוצאות הבחירות ומק"י קיבלה חמישה מנדטים במקום שלושה בכנסת הקודמת‪,‬‬
‫התחוור לי שבני הזוג לא הלכו כלל להצביע! גם הפעם חששו שהדבר יזיק להם‬
‫בתכניותיהם לצאת להמשך לימודים בחו"ל‪.‬‬
‫מעשה זה העציב והכעיס אותי מאוד וראיתי בו מעין בגידה ופגיעה אישית בי‪.‬‬
‫נעלבתי עד כדי כך שכאשר נולד להם בנם הראשון סירבתי לבקרם ומרים הלכה‬
‫לבקרם בלוויית חבר אחר‪ ,‬צבי‪ .‬הכעס והרוגז ההוא רודף אותי עד היום‪ .‬איני יכול‬
‫לסלוח לעצמי אף לרגע על כך שבטיפשותי ניתקתי קשר עם חבריי ותומכיי הטובים‬
‫ביותר‪ .‬פשוט נבצר מבינתי להבין מדוע נהגתי בצורה בלתי הגיונית כלפיהם‪,‬‬
‫התנהגות שנגדה את אופיי ואת יחסי לבני אדם בכלל ולחברים בפרט‪.‬‬
‫בינתיים הם עזבו את הארץ‪ ,‬נדדו לדרום אמריקה‪ ,‬לאנגליה ולארצות הברית‪,‬‬
‫ולבסוף השתקעו בוונקובר שבקנדה‪ .‬נולדו להם עוד שני ילדים‪ .‬עדי עשה חיל‬
‫כפרופסור למתמטיקה ופנינה כאמור היא ציירת בעלת שם עולמי‪ .‬מאז הספקתי‬
‫‪168‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לאתר את כתובתם‪ ,‬החלפנו כמה מכתבים‪ ,‬בהם התנצלתי על התנהגותי‪ .‬בהיותנו‬
‫בטיול מאורגן בקנדה‪ ,‬ציפיתי שניפגש ודיברתי עם פנינה בטלפון‪ ,‬אך בשל בעיות‬
‫לוגיסטיות או פסיכולוגיות לא הצלחנו להיפגש‪ .‬כיום אנו מתכתבים מדי פעם‬
‫במייל‪.‬‬
‫*‬
‫היחסים עם משפחתי הרחבה עלו על פסים תקינים פחות או יותר‪ .‬ההורים‬
‫עזבו את גב‪-‬ים ועברו לגור ברחוב נורדאו בחיפה‪ .‬דירתם החדשה נמצאה בקומת‬
‫קרקע‪ ,‬שבה חדר גדול ומרווח עם חלונות לרחוב‪ ,‬שהזכיר לי את חדרם שבבוקרשט‪.‬‬
‫המטבח עם חלון לחצר‪ ,‬מאובזר ומואר בניגוד לזה העלוב והצר שבגב‪-‬ים‪ .‬היו‬
‫כמובן גם שירותים מודרניים ונוחים‪ .‬למרות החרדות והחששות והעייפות המשיך‬
‫טאטיקו לעבוד מדי יום בקיוסק מפעל הפיס‪ .‬לרוב הלך לבדו‪ ,‬ובימי חמישי ושישי‬
‫עם מאמיקה‪ .‬היא עזרה לו בניהול החשבונות וביחסים עם הסוכן הראשי‪ ,‬שכלפיו‬
‫היו לה טענות רבות‪ ,‬לפעמים אף מוצדקות‪ .‬מאמיקה המשיכה לקטר על כל העולם‪,‬‬
‫וכרגיל כיוונה את תלונותיה כלפי טאטיקו‪ .‬כהרגלו הוא קיבל את הדין בשתיקה‬
‫רועמת‪ ,‬תוך כיווץ שפתיים‪ ,‬חיוך כבוש ולחלוחית בעין‪.‬‬
‫ארמנד יצא לעבוד בשגרירות ישראל בבוקרשט‪ ,‬מעשה שהיווה מקור גאווה‬
‫עבור ההורים‪ .‬למרות הגאווה‪ ,‬מדי פעם היו למאמיקה ביטויים של אי‪-‬שביעות‬
‫רצון ויותר מכך‪ ,‬בעיקר על רמת העזרה שהגיש להם‪ ,‬למרות שארמנד עזר להם ביד‬
‫נדיבה‪.‬‬
‫עם דורל ופאולה היינו בקשרים קרובים וחמים מאוד‪ .‬בביקורנו בחיפה לרוב‬
‫לנו אצלם וגם הם ביקרו אצלנו מדי פעם‪ .‬קפדנותה של פאולה על ניקיון וסדר עברו‬
‫מדי פעם את גבול הטעם הטוב‪ .‬מרים נפגעה מאוד כשזו פתחה את הארונות ואת‬
‫המקרר והעירה הערות לא נעימות‪ .‬כל אלה לא הפריעו ליחסים בינינו וראינו בהם‬
‫את הקרובים אלינו ביותר מבין בני משפחתי‪ .‬הרגשנו נוח איתם בין היתר משום‬
‫שהם לא הציקו לנו על השקפותינו הפוליטיות‪.‬‬
‫*‬
‫אדולף אייכמן‪ ,‬שהפעיל את מכונת ההשמדה הנאצית במלחמת העולם השנייה‪,‬‬
‫נחטף בארגנטינה על ידי ארגוני הביון הישראליים והובא לארץ לעמוד למשפט על‬
‫פשעיו נגד העם היהודי‪ .‬המעשה עורר גל של גאווה לאומית ושביעות רצון גדולה על‬
‫כך שהצורר הגדול נפל לידינו‪.‬‬
‫משפטו של אייכמן נערך בירושלים בשנים ‪ ,1962–1961‬ריתק את תשומת לבו‬
‫של הציבור בארץ ועורר התעניינות רבה בעולם כולו‪ .‬הייתה זו הפעם הראשונה‬
‫שפרשת שואת יהודי אירופה נחשפה על כל פרטיה‪ ,‬שלביה והיבטיה בפני גוף משפטי‬
‫מוסמך‪.‬‬
‫‪169‬‬
‫נתן לבון‬
‫עיתונאים רבים הגיעו לירושלים לסיקור המשפט‪ ,‬הם באו מארצות רבות‪,‬‬
‫ובתוכם גם ממזרח אירופה‪ .‬הציבור בארץ ובעולם עקב בדריכות אחרי מהלכו וכן‬
‫התנהלו סביבו דיונים בהיבטים שונים ומגוונים‪ ,‬ובהם ההיבט ההיסטורי‪ ,‬המשפטי‪,‬‬
‫החברתי‪ ,‬החינוכי‪ ,‬הפסיכולוגי‪ ,‬הדתי והפוליטי‪.‬‬
‫מובן שגם עיתוננו‪" ,‬קול העם"‪ ,‬סיקר את מהלך המשפט החשוב הזה‪ .‬לשם כך‬
‫נשלח לירושלים העיתונאי יהודה להב‪ .‬יהודה היה חבר שלנו‪ ,‬מחוג חבריה של מרים‪.‬‬
‫כמכר וכחבר במפלגה הוא התנחל אצלנו בימי המשפט‪ .‬רווחתי מעט נחת והתנחמתי‬
‫בכך שהמשפט נערך רק שלוש פעמים בשבוע‪ .‬אמנם מרים שמחה בחברתו‪ ,‬אך בעיניי‬
‫הוא לא הצטיין כאורח נוח‪ .‬אפילו היו לו כל מיני טענות על טיב ארוחות הבוקר‬
‫שאני הכנתי; הן נראו לו שגרתיות מדי‪ .‬על תשורה קטנה‪ ,‬חפיסת שוקולד או צעצוע‬
‫לאורן או פשוט מילות תודה‪ ,‬אין מה לדבר‪ ,‬אך מה לא עושים למען חבר‪ ,‬ועוד חבר‬
‫ותיק של מרים‪ ,‬ועוד מחו"ל‪...‬‬
‫אחרי משפט תאטרלי ומתוקשר היטב בארץ ובעולם כולו בכל אמצעי התקשורת‪,‬‬
‫ובמיוחד על ידי רשתות טלוויזיה זרות‪ ,‬הצורר נידון למוות‪ ,‬ערער‪ ,‬ולאחר דיון קצר‬
‫פסק הדין נשאר על כנו‪ .‬הוא הומת ואפרו פוזר בים‪.‬‬
‫אני התרעמתי נגד עונש המוות‪ ,‬בטענה שאין זכות לבן אנוש להרוג בן אנוש אחר‬
‫ושאין להעניש רוצח ברצח‪ .‬מובן שדעותיי אלו‪ ,‬שאני דוגל בהן עד היום‪ ,‬נתפסו‬
‫כמוזרות ביותר‪ .‬כמה מתסכל היה לראות שאפילו חבריי במפלגה הקומוניסטית‬
‫רצו נקמה‪ ,‬רצו לראות דם‪.‬‬
‫קורת רוח רבה אחזה בי בימים אלה‪ ,‬שעם גילוי הפרוטוקולים של ישיבות‬
‫הממשלה שדנו בסוגיה זו‪ ,‬התברר ששני שרים היו נגד עונש המוות‪ :‬לוי אשכול‬
‫ויוסף בורג‪ .‬מתברר שגם שרים הם לפעמים בני אדם‪...‬‬
‫‪ 13‬בנובמבר ‪2007‬‬
‫‪170‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪40‬‬
‫הרים או צל הרים?‬
‫שמתי לב שאת הפרק הקודם סיימתי ב‪ 13-‬בנובמבר ‪ ,2007‬בתאריך שבו מלאו‬
‫‪ 58‬שנים מאז הגעתי לישראל‪ .‬אולי זו סיבה לחגיגה ואולי לא‪ ,‬ובכל מקרה חבל‬
‫שהחמצתי הזדמנות לאירוע קטנטן‪ .‬זהו יום המסמל שינוי כיוון ושינוי דרך בחיי‪,‬‬
‫ואם לא חגגתי אותו לפחות אקדיש למועד חשוב זה כמה מילים בזיכרונותיי‪.‬‬
‫ביום ההוא‪ ,‬כמו היום‪ ,‬שרר מזג אוויר קיצי‪ ,‬בהיר וחמים‪ .‬בחורף שלאחר מכן‬
‫ירדו גשמים שהיו ברכה לחקלאות וקללה לעולים ששכנו באוהלים ובפחונים‪ ,‬ואף‬
‫ירד שלג בחיפה ובתל אביב‪ .‬מי יודע ומי ייתן‪ ,‬אולי השנה ירד שלג ברמת גן‪...‬‬
‫חיי הבוגרים החלו למעשה באותם ימים‪ ,‬כשהגעתי ארצה בעל כורחי‪ .‬אלה היו‬
‫ימים של חששות‪ ,‬תהיות וספקות‪ ,‬חיפוש ובלבול‪ ,‬ניסיונות ואשליות‪ .‬היטלטלתי‬
‫בסערה בין השלמה לחרטה‪ ,‬מלווה באמונה שאי‪-‬פעם ואי‪-‬שם אמצא את המנהרה‬
‫שבקצה – הכול בשילוב פרפורים אחרונים של תקופת התבגרות סבוכה‬
‫ָ‬
‫ואת האור‬
‫ולא מטופלת‪.‬‬
‫את המנהרה ואת האור שבסופה מצאתי תוך הליכה זעירה במבוך הנפתל‬
‫והעקלקל‪ ,‬שבקעו ממנו הרבה הבהובי אור מדומים‪ .‬במודע או שלא במודע‪ ,‬עשיתי‬
‫זאת תוך בחירה‪ .‬מתברר שבחרתי בחיים הקשים; חיים של עקרונות‪ ,‬עקשנות‬
‫והתמדה‪ ,‬של יושר שהתנדנד בין תמימות לטיפשות‪ ,‬לרוב ללא עיגולי פינות וקיצורי‬
‫דרך‪ .‬כמעט כל מה שהשגתי היה במסלול של ייסורים‪ .‬חתרתי בזרמי החיים כדי‬
‫לשרוד‪ ,‬להתקדם ולגדול‪ .‬לפעמים עשיתי זאת בכוחות גדולים מהדרוש‪ ,‬כשרגשות‬
‫מזוכיסטיים סמויים של סיפוק והנאה הזינו אותי‪ .‬הכול היה מלווה באמונה עיוורת‬
‫בבני האדם באשר הם‪ ,‬וסירבתי לראות את השקר ואת המרמה גם בעת שזעקו‬
‫מהקיר‪ .‬סירבתי ושילמתי מחיר‪ ,‬מחיר שאין לו תקנה וכפרה‪.‬‬
‫האם היום הייתי נוהג אחרת? נראה שלא‪ ,‬מאחר שגם היום אני ממשיך באותה‬
‫דרך ובאותה השקפת עולם‪ ,‬אבל בתוספת קמצוץ של זהירות‪ ,‬מפוכח יותר ואופורי‬
‫פחות‪ .‬האם אני מתחרט על משהו? אני מתחרט על אותן פעמים שבהן לא עמדו לי‬
‫כוחותיי לנהוג לפי האמת הפנימית שלי‪ ,‬או כשנכשלתי בשיקוליי כי סטיתי מדרכי‬
‫שלי‪.‬‬
‫*‬
‫באותם ימים היה לנו חבר בשם צבי‪ ,‬בחור צעיר‪ ,‬רווק‪ ,‬מפולפל‪ ,‬אינטליגנט‪ ,‬ציני‬
‫וקר רוח‪ .‬הוא היה במקצועו מנהל חשבונות או רואה חשבון‪ ,‬וכמובן חבר מפלגה‪.‬‬
‫להבדיל מרבים מחברי המפלגה‪ ,‬הוא עבד במקום עבודה פרטי והשתכר יפה‪ .‬מאחר‬
‫‪171‬‬
‫נתן לבון‬
‫שהיינו בני אותו גיל וצבי ידע הונגרית‪ ,‬שפתה של מרים‪ ,‬התחברנו‪ .‬הזמנו אותו מדי‬
‫פעם לארוחת צהריים או ערב‪ ,‬ולפעמים יצאנו יחד לסרט והוא היה מזמין אותנו‬
‫לקפה‪ ,‬לרוב בבית קפה "וינה" המפורסם שבכיכר ציון – מעשה של יוקרה ומניירות‬
‫בורגניות לתקופה היא‪.‬‬
‫בהמשך הוא החל לבקר אצלנו גם ללא הזמנה‪ .‬לנו לא היה אז טלפון‪ ,‬וכך‪ ,‬כמקובל‬
‫בירושלים הקטנה‪ ,‬הוא קפץ מדי פעם‪ .‬מצבו הכלכלי הטוב אפשר לו להחזיק קטנוע‪,‬‬
‫שבזכותו התנייד בקלות‪.‬‬
‫במפלגה החליטו לשלחו ללימודים במוסקבה ומרים התנדבה ללמדו רוסית‪.‬‬
‫ביקוריו אצלנו הלכו ורבו‪ ,‬גם בשעות הבוקר‪ ,‬בעת שלא נמצאתי בבית‪ .‬הדבר החל‬
‫לעורר בי כל מיני מחשבות‪ ,‬אך מאחר שמרים סיפרה על ביקוריו‪ ,‬התביישתי לשאול‬
‫אותה שאלות ולהעלות בפניה את ספקותיי ואת מחשבותיי‪.‬‬
‫באחד הלילות‪ ,‬כמדומני בערב שבו ליווה את מרים בביקורה אצל פנינה‪ ,‬מרים‬
‫חזרה הביתה לאחר חצות‪ .‬אני דאגתי לה מאוד‪ ,‬וכשחזרה וסיפרה לי שהלכה עם צבי‬
‫לסרט‪ ,‬גבר חשדי שהיא מנהלת איתו רומן‪ .‬ברוגז רב הטחתי בפניה את חשדותיי‪,‬‬
‫אך היא דחתה אותם בתוקף בטענה שאינה מבינה איך אני יכול לחשוב מחשבות‬
‫כאלו ולהטיל דופי ביושרה ובנאמנותה כלפיי‪ ,‬ונשבעה באהבתה אליי‪.‬‬
‫בלב כבד קשרינו החברתיים עם צבי נמשכו כרגיל‪ .‬מרים אפילו התיידדה עם אמו‬
‫ומדי פעם ביקרה אצלם בבית‪ .‬בתחילת החורף החלה לסרוג לצבי סוודר שיחמם‬
‫אותו בקור הרוסי‪ .‬אני עיקמתי את אפי אך מרים נזפה בי שאני עושה לה פרצופים‬
‫בזמן שהיא עושה מחווה קטנה של חברות טהורה‪.‬‬
‫בסוף פברואר ‪ ,1962‬פורים בירושלים‪ ,‬הקדוש ברוך הוא החליט להלביש את‬
‫העיר בתחפושת לבנה וכיסה אותה בשלג‪ ,‬שנערם לגובה מכובד‪ .‬התחבורה הציבורית‬
‫פסקה‪ ,‬החנויות נסגרו ואנשים הסתגרו בבתים‪ .‬הילדים ניצלו את ההזדמנות‬
‫למלחמות שלג או לבניית בובות בשלג‪.‬‬
‫בדיוק אז מרים סיימה לסרוג את הסוודר של צבי והודיעה לי בהחלטיות שהיא‬
‫הולכת לתת לו אותו‪ .‬כזכור‪ ,‬אנחנו גרנו בצפון העיר והוא בדרום‪ ,‬בקטמון הרחוקה‪.‬‬
‫הופתעתי מאוד מנועזותה ללכת דרך ארוכה בשלג רק כדי לתת לו את הסוודר‪,‬‬
‫וניסיתי להניאה מכך‪ ,‬במילים טובות יותר ופחות‪ ,‬אך לשווא‪ .‬היא התלבשה‪ ,‬אפילו‬
‫מגפיים לא היו לה‪ ,‬ארזה את יציר כפיה והלכה‪.‬‬
‫אני נשארתי המום‪ ,‬כועס‪ ,‬מיואש וחסר אונים‪ .‬תוך שניות ייאושי הלך וגבר‪ ,‬ולא‬
‫ראיתי טעם להמשיך לחיות‪ .‬חיפשתי בארגז התרופות את כדורי ההרגעה שמרים‬
‫נטלה מדי פעם‪ ,‬ובלעתי את כולם‪...‬‬
‫אורן‪ ,‬שישן בחדר השני‪ ,‬התעורר פתאום ופרץ בבכי‪ .‬הבכי שלו עזר לי להתעשת‪.‬‬
‫הכנסתי יד לפה והקאתי את כל הכדורים‪ .‬הבנתי שיש עדיין טעם לחיים‪ :‬אורן!‬
‫‪172‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫*‬
‫מרים חזרה בשלום‪ ,‬סיפרה סיפורים‪ ,‬התווכחנו‪ ,‬רבנו והטחתי בה האשמות‬
‫קשות‪ .‬כרגיל היא לא נשארה חייבת ומצאה עילות מעילות שונות לתקוף אותי‬
‫חזרה‪ .‬היא התנצלה בחצי פה‪ ,‬הכחישה נמרצות כל קשר רומנטי עם צבי‪ ,‬וחזרה על‬
‫כך שאני ורק אני אהוב לבה‪.‬‬
‫הפרשה הסתיימה‪ .‬צבי נסע למוסקבה‪ ,‬וכשחזר – מרים דאגה לשדכו לאחת‬
‫מחברות המפלגה הפנויות‪.‬‬
‫גם כעבור שנים רבות‪ ,‬כאשר מדי פעם שאלתי את מרים‪ ,‬חצי ברצינות וחצי‬
‫בבדיחות הדעת‪ ,‬האם היה או לא היה רומן בינה ובין צבי‪ ,‬היא המשיכה להכחיש‪.‬‬
‫אף שרציתי להאמין לה‪ ,‬בלבי פנימה התעורר בי שד החשדנות‪ ...‬האומנם הרים או‬
‫צל הרים?‬
‫‪ 25‬בנובמבר ‪2007‬‬
‫‪173‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪41‬‬
‫שלושים ומשהו‬
‫לכבוד יום הולדתי ה‪ 30-‬קיבלתי ממרים במתנה עט נובע יוקרתי מאוד‪" ,‬פרקר"‬
‫בצבע כחול‪-‬אפור עם ציפורן זהב‪ ,‬ארוז בנרתיק עור תואם‪ ,‬בתוספת תעודת ייחוס‬
‫של היצרן וברכה ממנה ומאורן‪ .‬מזמן חשקתי בעט כזה‪ ,‬כי באותם ימים לא אהבתי‬
‫לכתוב בעטים הכדוריים‪ ,‬וכל זה היה זמן רב לפני שאימצתי את העיפרון‪ ,‬והקלדה‬
‫במחשב נזכרה אולי רק בסיפורים בדיוניים‪.‬‬
‫שמח וטוב לב על הרכוש החדש שנפל בחלקי‪ ,‬התחלתי להשתמש בו בעבודה‪.‬‬
‫במכתבים הלך לא רע‪ ,‬אך כשעברתי לרישומים בדפי הפרוטוקול של התיקים‪,‬‬
‫הנייר הגס לא עיכל את העט האצילי‪ .‬כך השימוש בעט הפך סלקטיבי‪ ,‬והשתמשתי‬
‫בו לכתיבת מכתבים בעבודה‪ ,‬למשפחה‪ ,‬לחברים‪ ,‬רשימות ל"קול העם" ועוד‪ .‬עם‬
‫השתכללותם של העטים הכדוריים ננטש ה"פרקר" והפך יותר לתכשיט שנעים‬
‫לראותו‪.‬‬
‫*‬
‫באותה שנה לאורן מלאו שנתיים ומרים החלה לעבוד כגננת ב"ארגון אימהות‬
‫עובדות" )א‪.‬א‪.‬ע‪ ,(.‬קודם כממלאת מקום ואחר כך‪ ,‬לאור הצלחתה הרבה‪ ,‬כגננת‬
‫מהשורה‪.‬‬
‫היא הגיעה לעבודה זו הודות לקשרי העבודה שלי בעיר גנים עם הארגון‪ .‬במסגרת‬
‫עבודתי נהגתי להפנות את ילדי משפחות העולים לגנים ולמעונות יום‪ ,‬שם זכו‬
‫לסביבה חינוכית ולארוחה חמה‪ .‬א‪.‬א‪.‬ע‪ .‬וחב"ד היו הגורמים המרכזיים שהפעילו‬
‫מוסדות אלה‪ ,‬והם התחרו ביניהם מי מהם יקבל יותר רישיונות‪ ,‬שפירושם מימון‪.‬‬
‫אני‪ ,‬כעובד הסוציאלי השכונתי‪ ,‬הייתי ממליץ אם יש צורך בפתיחת מוסד חדש‪,‬‬
‫ולמעשה הייתי הפוסק והמחליט בנידון‪ .‬נהניתי מחיזורים מצד ראשיהם של שני‬
‫הארגונים‪ ,‬אף שאני בדרכי לא הפליתי אף אחד מהם; אוכלוסיית השכונה הייתה‬
‫מעורבת – דתיים וחילונים – וכל מה שרציתי היה שהילדים יהיו מסודרים לשביעות‬
‫רצונם של ההורים‪ .‬כל זה לא מנע מראשי הארגונים להמשיך ולהתחנף אליי‪ ,‬מה‬
‫עוד שמוניתי לאחראי של הלשכה כולה לענייני מעונות היום גם ביתר השכונות‪.‬‬
‫היריבות בין הדתיים לחילונים החלה עוד עם פתיחת בית הספר בעיר גנים‪.‬‬
‫מבנה בית הספר חולק לשניים ושירת את שני הזרמים‪ ,‬חלק גדול יותר עבור החינוך‬
‫הממלכתי וחלק קטן יותר עבור החינוך הממלכתי‪-‬דתי‪ .‬הסכסוכים ביניהם פרצו‬
‫כמעט מדי יום‪ ,‬המריבות סחפו מורים‪ ,‬הורים וילדים‪ ,‬אבל לתגרות ידיים של ממש‬
‫‪174‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לא הגיעו‪ .‬בזכות היחסים הטובים ששמרתי עם שני הצדדים‪ ,‬אני הקומוניסט‪,‬‬
‫נתבקשתי מדי פעם לפשר בין הנִ צים‪.‬‬
‫הצלחתי הגדולה נרשמה כשסוף‪-‬סוף בית ספר חב"ד עבר למבנה משלו‪ ,‬ומנהל‬
‫בית הספר הממלכתי הוזמן והגיע לחנוכת הבית‪.‬‬
‫למרות הסולחה נמשכה המתיחות בין שני הזרמים ומדי שנה זרם אחד המשיך‬
‫לנסות להעביר ילדים מהזרם השני‪ .‬השנים עברו וכיום בית הספר של חב"ד הוא‬
‫הגדול בסביבה‪.‬‬
‫*‬
‫באותה שנה‪ ,‬כאמור‪ ,‬לאורן מלאו שנתיים והוא החל ללכת לגנון‪ ,‬גנון דתי‪ ,‬כמעט‬
‫חרדי‪ ,‬כי זאת הייתה המסגרת היחידה בשכונה‪ .‬הוא הסתגל די בקלות‪ ,‬אהב את‬
‫הגננת‪ ,‬את הילדים והמשחקים‪ ,‬אך דבש הוא לא ליקק באותה שנה‪ .‬אורנצ'יק היה‬
‫הילד הכי קטן בגן‪ ,‬הן מבחינת הגיל והן מבחינת גובהו‪ ,‬ולא פעם הילדים התנכלו‬
‫לו‪ .‬באחד מסיפורי האמבטיה המפורסמים‪ ,‬הוא גילה לי שהילדים הכניסו אותו‬
‫לחבית וגלגלו אותו‪ .‬לא ידעתי אם לבכות או לצחוק‪ ,‬אך כמובן‪ ,‬למחרת נזפתי קשות‬
‫בגננת‪.‬‬
‫בפורים של אותה שנה אורן התחפש לראשונה לליצן‪ ,‬תחפושת שמרים עמלה‬
‫קשות לתפור לתפארת‪ .‬אני ניצלתי את ההזדמנות שקרקס הגיע לעיר‪ ,‬וסוף‪-‬סוף‬
‫זכיתי ללכת עם בני לקרקס‪ ,‬קרקס "מדראנו" המפורסם‪ ,‬שאת הופעותיו ראיתי‬
‫לראשונה כילד‪ ,‬עם אבי‪ .‬חוויית הקרקס הרשימה את אורן מאוד‪ ,‬הוא לא הפסיק‬
‫לדבר‪ ,‬לשאול ולקשקש על מה שראה ושמע‪ .‬למחרת מרים שמה לב שהוא מגלגל את‬
‫השטיח שבחדרו‪ ,‬וכאשר שאלה אותו על פשר הדבר‪ ,‬ענה בטבעיות שהוא מכין את‬
‫החדר לקרקס‪...‬‬
‫מאז ילדותו התגלה אורן כבעל תושייה‪ .‬בדלת שבין חדרו לבין יתר הבית הצבנו‬
‫ארגז נצרים די כבד‪ ,‬כדי למנוע ממנו את המעבר ואת הסכנות הכרוכות בכך‪ .‬אך זה‬
‫לא הפריע לו לעבור את המחסום‪ ,‬הוא פשוט שם יד אחת על משקוף הדלת‪ ,‬השנייה‬
‫על הארגז‪ ,‬עשה "מנוף"‪ ,‬הזיז את הארגז ועבר‪...‬‬
‫*‬
‫בחופשת הקיץ של שנת ‪ 1963‬מרים נסעה לצ'כיה לבקר את דודתה הטובה שרי‪.‬‬
‫לדודה זו רחשה אהבה והערכה רבה‪ ,‬וזיכרונות מתוקים רבים מתקופת ילדותה‬
‫נקשרים לביקוריה בבנסקה ביסטריצה )‪ ,(Banska Bistrita‬אצל דודה שרי ודוד‬
‫ארמין‪ .‬אני הכרתי את הדודה מהתמונות ומסיפורי הנפלאות עליה‪ .‬כשזכיתי‬
‫להכירה ממש‪ ,‬בביקוריה בארץ‪ ,‬המציאות עלתה על הסיפורים‪ .‬אישה נאה‪,‬‬
‫מטופחת בפשטותה‪ ,‬חיוך לבבי בעיניה‪ ,‬מקרינה קרבה וחמימות‪ .‬אף שלא יכולתי‬
‫לשוחח עמה‪ ,‬הבנו זה את זה מצוין‪ .‬היא גם ידעה להתקרב אל אורן‪ ,‬להתחבב‬
‫‪175‬‬
‫נתן לבון‬
‫עליו ולהשתעשע עמו‪ ,‬תוך שחצתה את מחסומי השפה‪ ,‬הגיל והתרבות‪ .‬דודה שרי‬
‫הצטיינה בבישוליה המיוחדים ובמטעמיה הנדירים והנהדרים‪ .‬כאשפית אמיתית‬
‫היא ידעה להכין תפריט משובח ומגוון‪ ,‬אפילו משאריות אוכל שונים‪ .‬תמיד איחלתי‬
‫לעצמי שמרים תלך בדרכה ותלמד מכישוריה הקולינריים המעולים‪ .‬אמנם לקח‬
‫זמן‪ ,‬אך מרים למדה‪...‬‬
‫מאמה של מרים‪,‬‬
‫כך‪ ,‬בתחילת חודש יולי‪ ,‬לאחר שגייסנו מעט כסף‪ ,‬בעיקר ִ‬
‫שקיבלה באותה שנה פיצויים מגרמניה‪ ,‬קנינו כרטיס לאונייה ליוון ומשם ברכבת‬
‫דרך יוגוסלביה לצ'כיה‪ .‬נסיעה ארוכה של ארבעה‪-‬חמישה ימים‪ .‬לחוסר מזלה‪ ,‬באותה‬
‫שנה התרחשה רעידת אדמה הרסנית וקטלנית בסקופיה )‪ (Skopia‬שביוגוסלביה‪,‬‬
‫והנסיעה התארכה והסתרבלה עוד יותר‪ .‬לבסוף הגיעה בשלום לדודתה ובילתה עמה‬
‫במשך יותר מחודש‪ ,‬ואף הזדמנה לשהות ולהתפנק במרחצאות פישטני ‪((Piesteni‬‬
‫ולביקור של כמה ימים בפראג‪ .‬גם בדרך חזרה התעוררו בעיות‪ ,‬והאונייה המיועדת‬
‫ביטלה את הפלגתה‪ .‬אף שהיה בידה רק מעט מאוד דולרים‪ ,‬מרים הצליחה לקנות‬
‫כרטיס נוסף ולחזור במועד‪ .‬יש לזכור שאז הרשו ליוצאים לחו"ל לקחת רק ‪ 50‬דולר‪,‬‬
‫בערך משכורת של שלושה שבועות‪.‬‬
‫היא נסעה ואני נשארתי עם אורן‪ .‬לצורך הטיפול בו והשמירה עליו בשעות‬
‫העבודה‪ ,‬נעזרנו בנערה צעירה שגרה בסביבה‪ .‬עברו רק כמה ימים מאז הנסיעה‪,‬‬
‫ובוקר אחד קם אורן עם חום ועם כאבי גרון ואוזניים‪ .‬הלכתי איתו לרופא‪ ,‬והוא‬
‫קיבל מה שקיבל‪ .‬עברו כמה ימים ולילות‪ ,‬החום עדיין עלה והוא התמלא כולו‬
‫פריחה‪ .‬נבהלתי וצלצלתי לד"ר כגן‪ ,‬רופאת הילדים הידועה ביותר בירושלים‪,‬‬
‫וביקשתיה לבוא לביקור בית‪ .‬היא לא הסכימה והזמינה אותי אליה למרפאה של‬
‫בית החולים "ביקור חולים"‪ .‬התחלתי להלביש את אורן‪ ,‬ופתאום אני שומע צעדים‬
‫כבדים במדרגות‪ ,‬דפיקות בדלת‪ ,‬וד"ר כגן במלוא קומתה ניצבת בפתח הדלת‪ .‬היא‬
‫באה בכבודה ובעצמה כדי לבדוק את אורן‪ .‬למבטי המופתע היא השיבה‪" :‬שמעתי‬
‫בקולך שאתה מאוד‪-‬מאוד מודאג וחשבתי שכדאי לבוא‪ ."...‬בתום הביקור‪ ,‬לשאלתי‬
‫כמה אני חייב לה‪ ,‬היא אמרה‪" :‬אתה עובד סוציאלי‪ ,‬ובטח אין לך כסף לרופאים"‪,‬‬
‫וויתרה על התשלום‪.‬‬
‫היא אבחנה מה שאבחנה‪ ,‬ודרשה ממני לאשפז את אורן מיד אצלה במחלקה‪.‬‬
‫בתחושות חרדה עמוקות‪ ,‬לקחתי את אורן לבית החולים‪ .‬הוא לא נתן לאף אחות‬
‫להתקרב אליו לקחת ממנו דם לבדיקות השונות או משטח גרון‪ ,‬וד"ר כגן‪ ,‬האישה‬
‫הגדולה והמרשימה הזאת‪ ,‬לא היססה לרגע‪ :‬היא הרחיקה את האחות‪ ,‬כרעה ברך‪,‬‬
‫לקחה מאורן דם ועשתה לו משטח גרון‪.‬‬
‫באותה תקופה לא הרשו להורים לשהות עם ילדיהם החולים במשך כל היממה‪,‬‬
‫אך לאחר שנוכחו לדעת שאורן מסרב להיפרד ממני‪ ,‬ובכה בכל פעם שעזבתי אותו‬
‫לכמה דקות‪ ,‬קיבלתי אישור להיות איתו בשעות היום‪ .‬בערב‪ ,‬לאחר שנרדם‪ ,‬הלכתי‬
‫‪176‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הביתה‪ ,‬ולמחרת עוד לפני הזריחה חזרתי אליו‪ .‬לאה‪ ,‬חמותי‪ ,‬באה לביקור וניסתה‬
‫לעזור‪ ,‬אך שלא באשמתה היא רק עצבנה אותי‪.‬‬
‫לאחר כשבוע אורן הבריא וחזרנו הביתה‪ .‬את כל המאכלים שניסיתי לבשל לו‪,‬‬
‫גם כאלה שבדרך כלל אהב‪ ,‬סירב לאכול‪ .‬הוא גם לא הסכים להישאר עם הנערה‪,‬‬
‫כך שנעדרתי במשך חודש וחצי‪ .‬המפקחת ניסתה לקפוץ על המציאה להיפטר ממני‪.‬‬
‫שבוע לפני חזרתה של מרים נסעתי איתו להוריי בחיפה‪ ,‬הלכנו לים כדי להתחזק‬
‫מקרני השמש‪ ,‬לשפר את מצב רוחו ולעורר את תאבונו‪.‬‬
‫בשעה טובה הגיע מועד חזרתה של מרים‪ ,‬ואנחנו בליווי כל בני המשפחה עמדנו‬
‫בפתח הנמל‪ .‬חיפשנו את מרים על כבש הסיפון בין הנוסעים‪ ,‬נפנפנו לשלום‪ ,‬אך אורן‬
‫סירב להביט לעברה‪ .‬ימים רבים עברו עד שהם התפייסו‪ ,‬וזאת אף שהיא הביאה לו‬
‫רכבת חשמלית וצעצועים נוספים‪.‬‬
‫במשך כל החופשה התכתבנו מדי יום ביומו‪ ,‬אבל כדי לא להעיב על חדוות‬
‫החופשה בחו"ל לא הזכרתי את מחלתו של אורן‪.‬‬
‫*‬
‫לצד כל הצקותיה של המפקחת המשכתי לעשות חיל בעבודתי‪ ,‬אף שלא חסרו‬
‫איומים וצעקות של לקוחות עצבניים ומיואשים‪ .‬לצד חוסר האונים‪ ,‬הפחד והמבוכה‬
‫מול התנהגותם זו‪ ,‬לבי נחמץ בקרבי נוכח מצוקותיהם וסבלם‪.‬‬
‫משיני המפקחת הצילו אותי שתי עובדות סוציאליות בכירות ומנוסות – שושנה‬
‫אזולאי‪ ,‬עובדת שיקום‪ ,‬אחותה של מנהלת המחלקה‪ ,‬שביקרה לעתים בלשכה‪,‬‬
‫וגברת קרפיול‪ ,‬שהדריכה סטודנטים‪ .‬הן ראו את עבודתי‪ ,‬הכירו אותי מקרוב‪,‬‬
‫העריכו מאוד את יחסי ואת גישתי הטיפולית‪ ,‬וסנגרו עליי מול האשמותיה של‬
‫המפקחת‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬הן המליצו עליי בפני הוועדה שדנה בהענקת "תעודת כשרות"‬
‫לעבודה סוציאלית‪ .‬הוועדה התחשבה בלימודיי בחוג לחינוך‪ ,‬בהשתלמויות שעשיתי‬
‫בעבודה סוציאלית ובניסיוני‪ ,‬וכך הוכרתי כעובד סוציאלי מן השורה‪.‬‬
‫קבלת התעודה מילאה אותי אושר‪ ,‬סיפוק וגאווה שאני סוף‪-‬סוף בעל מקצוע‬
‫לכל דבר‪ .‬לרגל המאורע קניתי לעצמי ז'קט מהודר‪ ,‬והרבה זמן הסתובבתי בגו זקוף‪,‬‬
‫כטווס עליז וגא‪.‬‬
‫השגתי את שלי והמפקחת יכלה "לקפוץ" לי‪ ,‬מה עוד שלאחר זמן קצר היא‬
‫פרשה לגמלאות ושושנה אזולאי התמנתה למנהלת הלשכה‪.‬‬
‫‪ 3‬בדצמבר ‪2007‬‬
‫‪177‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪42‬‬
‫קריית היובל – התחלות מבטיחות‬
‫שושנה אזולאי‪ ,‬אישה מיוחדת ודמות מרתקת‪ ,‬התמנתה כאמור למנהלת‬
‫הלשכה של קריית היובל‪ .‬בהפצצה בירושלים במלחמת השחרור היא נפגעה קשה‬
‫מאוד ברגלה הימנית‪ ,‬והרופאים המליצו לקטוע אותה‪ .‬היא התנגדה בתוקף‪ ,‬הלכה‬
‫מרופא לרופא‪ ,‬ממומחה למומחה‪ ,‬וכולם היו באותה דעה‪ .‬היא לא אמרה נואש‬
‫והגיעה עד אנגליה‪ ,‬שם נמצאו לה תחליפים לניתוח‪ .‬בארץ מצאה רופא שהסכים‬
‫לטפל בה ולא לקטוע את רגלה‪ .‬בין אשפוז למשנהו היא הלכה בדרכה של אחותה‬
‫הגדולה בתיה למסלול לימודים של עבודה סוציאלית‪ ,‬סיימה בהצטיינות‪ ,‬התמחתה‬
‫בשיקום ועשתה את מלאכתה ברגישות‪ ,‬במקצועיות ובהצלחה לא מבוטלת‪.‬‬
‫היא ואחותה בתיה היו רווקות‪ ,‬גרו יחד ותמכו זו בזו בחירוף נפש‪ .‬היו שטענו‬
‫שבתיה לא התחתנה מתוך מסירותה לאחותה‪ .‬היו להן עוד אחות ואח בעלי משפחות‪,‬‬
‫כולם משפחה מלוכדת‪ ,‬פעילי ציבור‪ ,‬מהעלית הספרדית של ירושלים הקטנה‬
‫*‬
‫מינויה של שושנה עורר סימני שאלה רבים‪ ,‬רינונים‪ ,‬הרמות גבה ועיקום אפים‪:‬‬
‫אחותה של מנהלת המחלקה‪ ,‬אישה נכה‪ ,‬שמרבה להיעדר מן העבודה – תמונה‬
‫לתפקיד מנהלת לשכה?‬
‫ייתכן שטענות אלו היו מוצדקות‪ ,‬אך אני שמחתי שהמנהלת הישירה שלי תהיה‬
‫אדם שמעריך אותי ושאני מעריך‪ ,‬ושהיא לא תבלום את צעדיי‪ .‬תקוותיי התגשמו‬
‫במהרה‪ ,‬והתחלתי לשמש יד ימינה‪ .‬לא עבר זמן רב ובאשפוזה הראשון החלפתי‬
‫אותה‪ ,‬וכך בכל עת שנעדרה מפאת מחלה או לרגל חופשה – כל זאת בהסכמה‬
‫שבשתיקה‪ ,‬ללא מינוי רשמי וללא תמורה כספית‪ .‬נוסף על תפקידי כעובד שכונתי‬
‫שימשתי גם מנהל בפועל של הלשכה‪.‬‬
‫חשתי נוחיות רבה במעמדי החדש‪ ,‬אף שהלשונות הרעות והמקנאים טענו שאני‬
‫פרייר‪ .‬בין המקטרגים הייתה עובדת צעירה ונחמדה‪ ,‬מאשה שמה‪ ,‬שהחלה לעבוד‬
‫בערך באותה תקופה שבה אני התחלתי‪ .‬היא טענה שהתפקיד מגיע לה‪ ,‬אך לבסוף‬
‫קיבלה עליה את הדין‪ :‬אני הייתי ותיק ממנה במחלקה ולה היו עיסוקים אחרים‬
‫הקשורים בהכנות לחתונתה הקרבה‪ .‬היחסים בינינו‪ ,‬הן האישיים והן קשרי העבודה‪,‬‬
‫היו לרוב פתוחים וידידותיים והתבססו על עזרה ופרגון הדדיים‪ .‬לצד זה היו בינינו‬
‫גם ויכוחים‪ ,‬במיוחד בנושאים פוליטיים‪ ,‬שכן היא באה ממשפחה רוויזיוניסטית‬
‫ותמכה במפלגת חירות‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כיום מאשה מתגוררת בארצות הברית‪ .‬לא ראיתיה זמן רב‪ ,‬אך לפני כמה‬
‫חודשים פגשתי את גיסה‪ ,‬שדיווח כי היא סיפרה עליי נסים ונפלאות‪ ,‬ובמיוחד‬
‫התפעלה מגישתי הייחודית למטופליי‪.‬‬
‫במעמדי החדש החלו לפנות אליי גורמים שונים בקהילה בהצעות לעריכת‬
‫שינויים ולמיזמים משותפים‪ .‬כיום‪ ,‬לאור העובדה שיזמתי את הקמת "כן לזקן"‪,‬‬
‫מעניין להיזכר שהמיזם הראשון שלי בקריירה היה מיועד לתושביה הזקנים של‬
‫קריית היובל‪ .‬המיזם נערך בשיתוף עם המרכז הרפואי הקהילתי "הדסה הקטנה"‬
‫וכלל ביקורי בית של אחות ועובד סוציאלי‪ ,‬קבוצות תמיכה ומועדון חברתי‪ .‬אז‬
‫החלו להתגלות בי כישוריי ונטיותיי ליזמות‪ ,‬לחדשנות ולשינוי‪.‬‬
‫בד בבד עם החלפת המנהלת החלה גם בנייתו המזורזת של הבניין החדש ללשכה‪.‬‬
‫הקדשנו שעות יקרות לביקורים באתר הבנייה כדי לבדוק את התקדמות העבודות‪,‬‬
‫ובשלבים מתקדמים דאגנו להכניס את השינויים הנחוצים‪ .‬לקראת השלמת הבנייה‬
‫התחלנו לתכנן את חלוקת החדרים – לכל עובד חדר משלו‪ ,‬וחיכינו בכיליון עיניים‬
‫לסיומה‪.‬‬
‫הלשכה החדשה עמדה על ִתלה‪ .‬לעומת הצריף הקטן והרעוע זה היה ארמון של‬
‫ממש‪ .‬העברנו את התיקים והמתנו לבואם של הרהיטים החדשים‪ .‬הלשכה הייתה‬
‫סגורה לקבלת קהל‪ ,‬ופתאום הופיע אחד מלקוחותיי הקשים‪ ,‬כולו נסער‪ ,‬והציג‬
‫דרישות דמיונית תוך שהוא צועק ומאיים‪ ,‬מניף כיסא באוויר וזורק אותו לעברי‪.‬‬
‫אני תפסתי את הכיסא וזרקתי אותו בחזרה אליו‪ .‬הוא התרגז‪ ,‬עלה על אדן החלון‬
‫ואיים לקפוץ‪ .‬בקור רוח )שעד היום איני יודע מהיכן גייסתי אותו( אמרתי לו שחבל‬
‫שייפצע‪ ,‬אך אם זה רצונו – שיקפוץ‪ .‬האירוע הסתיים כשהוא קיבל התקף אפילפטי‪,‬‬
‫הזמנו רופא והוא אושפז לכמה ימים‪ .‬יש לציין כי בתום האשפוז הוא התנצל‪.‬‬
‫הקדמה נאה לחנוכת הלשכה‪...‬‬
‫*‬
‫באביב של שנת ‪ 1964‬נקראתי לשירות מילואים‪ .‬כרגיל לא התחשק לי לשרת‬
‫וחיפשתי דרך להתחמק‪ .‬מסיבה זו העדפתי ללכת לניתוח ורידים ברגל ימין‪,‬‬
‫שגם אותו דחיתי מחוסר התלהבות‪ .‬מרים‪ ,‬משיקולים משלה‪ ,‬הביעה מורת רוח‬
‫מניסיונותיי החוזרים לחמוק מהשירות במילואים‪.‬‬
‫הלכתי לקופת חולים ושם הפנו אותי לבית חולים קטן ברמת גן‪ ,‬שהתמחה‬
‫בניתוחים מסוג זה‪ .‬ארזתי את חפציי ונסעתי בגפי לבית החולים‪ .‬מקום קטן‪ ,‬נקי‬
‫ומטופח שבכל אחד מחדריו שכנו כעשרה חולים‪ ,‬רובם לניתוח טחורים‪ ,‬שבר וכיו"ב‪.‬‬
‫למחרת נערכו הניתוחים בזה אחר זה כמעט כמו בסרט נע‪ .‬לקראת הצהריים הגיע‬
‫תורי‪ .‬עשו לי הרדמה מקומית‪ ,‬חתכו‪ ,‬ובגסות משכו את הווריד הפגום‪ .‬זעקותיי‬
‫לא עשו כל רושם על הרופאים‪ ,‬שמיהרו לניתוח הבא‪ .‬כפרס תנחומים נתנו לי כדור‬
‫‪179‬‬
‫נתן לבון‬
‫לשיכוך כאבים‪ .‬בבית החולים שהיתי כשישה‪-‬שבעה ימים‪ .‬מרים באה כמה פעמים‬
‫לבקרני עם אורן )יש אף תמונה המנציחה את האירוע(‪ ,‬וגם דורל וחברים באו‬
‫לעודדני‪.‬‬
‫לידי שכב נער חמד כבן ‪ ,18‬שיום‪-‬יומיים לאחר הניתוח התחיל להשתעמם ובין‬
‫היתר אמר לי‪" :‬יש פה רק אנשים זקנים‪"...‬‬
‫עניתי לו בפליאה‪" :‬אבל החולה שממול‪ ,‬הבחורה מהחדר השני ואני לא זקנים‪.‬‬
‫אנחנו רק בתחילת גיל השלושים‪"...‬‬
‫"שלושים"‪ ,‬השיב לי‪" ,‬זה כמעט בגיל של אבא שלי‪ .‬זקנים‪ ,‬זקנים מאוד"‪.‬‬
‫כך הפכתי בלי דעת לזקן מופלג עוד לפני שמלאו לי ‪ .32‬תמיד אמרתי שהכול‬
‫תלוי בנקודת המבט‪.‬‬
‫*‬
‫לאחר שהתבססתי כעובד עירייה‪ ,‬ראיתי לנכון להרחיב את פעילותי המפלגתית‬
‫גם בתוך העירייה‪ ,‬ויזמתי הקמת תא מק"י‪ .‬התא כלל שלושה חברים – עמית‪ ,‬עובד‬
‫סוציאלי אף הוא‪ ,‬יעקב‪ ,‬שרברב במחלקת המים‪ ,‬אני ועוד "חצי" אוהד ממחלקת‬
‫התברואה‪ .‬התחלתי לכתוב מכתבים לוועד העובדים ולהעלות הצעות‪ ,‬השגות‬
‫ותלונות שונות‪ .‬לא היססתי לכתוב גם להנהלת העיר בטרוניות על קיפוח ועל‬
‫העדר תקציבים למחלקה הסוציאלית‪ .‬גולת הכותרת הייתה יוזמתי להוציא לאור‬
‫את "עלון עובדי העירייה"‪ ,‬שעסק בסוגיות איגוד מקצועי‪ ,‬שכר‪ ,‬בעיות שהתגלו‬
‫במחלקות השונות וזוטות חשובות יותר או פחות‪.‬‬
‫טרחתי רבות והשקעתי הרבה מחשבה בעריכת העלון ובהפצתו )כמה מגיליונותיו‬
‫שעדיין שמורים אצלי‪ ,‬והם נראים כיום כעכבר ששאג(‪ .‬כמה מהבעיות המועלות בו‬
‫עדיין אקטואליות גם היום‪ ,‬אחרי יותר מ‪ 40-‬שנה‪.‬‬
‫*‬
‫אורן גדל ולשמחתי נפרד מהגנון החרדי ועבר לגן של ילדים בוגרים‪ ,‬גן ויצ"ו‪ ,‬שבו‬
‫כיכבה הגננת ציפי‪ .‬הגן שכן במבנה קטן של שני חדרים מאחורי המכולת השכונתית‬
‫שברחוב שמואל הנביא‪ .‬לרגל האירוע קנינו לו מיטת נוער‪ ,‬ששימשה אותו עוד שנים‬
‫רבות ואולי אף עברה בירושה לאלה‪.‬‬
‫הגננת ציפי‪ ,‬שהתפרסמה בכישוריה וביכולותיה‪ ,‬ידעה לשלב סמכותיות עם‬
‫חום‪ ,‬יחס אישי‪-‬אימהי והקניית ערכים ונימוסים טובים‪ .‬הילדים העריצו אותה‪,‬‬
‫היו קשובים לה ונשמעו לה בחרדת קודש‪ ,‬וההורים שמחו על המזל הטוב שנפל‬
‫בחלקם‪.‬‬
‫עם ציפי קשרנו קשרים אישיים‪ ,‬גם בזכות היותה עמיתה של מרים למקצוע‪.‬‬
‫בסוף השנה האחרונה של אורן בגן ולקראת עזיבתנו את השכונה‪ ,‬ביקרנו בביתה כדי‬
‫להיפרד ממנה‪ ,‬ואורן הגיש לה בגאווה רבה את זר הפרחים שהבאנו לה‪.‬‬
‫‪180‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫אורן למד שם במשך שלוש שנים‪ .‬בגיל שלוש הוא התחפש לגמד‪ ,‬עוד מיצירת ידיה‬
‫של מרים‪ .‬ביום החגיגה הציגה ציפי את תחפושתו ואמרה‪" :‬הנה אורן‪ ,‬שהתחפש‬
‫לגמד קטן‪ "...‬ואורן תיקן ואמר‪" :‬אני גמד גדול!"‬
‫שנה לאחר מכן היה רופא בחלוק לבן וסטטוסקופ‪ ,‬חלומה של כל אם יהודייה‪...‬‬
‫ושנה לאחר מכן אני תפסתי יוזמה והפכתי אותו לרמזור‪ ,‬עם כובע צילינדר שבסיבוב‬
‫"קל" אפשר להחליף את צבעיו‪ .‬התחפושת אולי ביטאה את מאוויי למכונית פרטית‪,‬‬
‫אך הייתה כה מסורבלת שכאשר הגענו לעדלאידע בחיפה הוא התמרד וסירב לחבוש‬
‫את הכובע המתוחכם‪...‬‬
‫מסוף יום הלימודים בגן ועד שמרים או אני חזרנו הביתה‪ ,‬שהה אורן אצל שכנה‬
‫טובה שהיו לה ילדים משל עצמה‪ .‬הוא הרגיש שם טוב ונהנה מהאווירה החמה‬
‫ומחברת הילדים‪ ,‬ששיחקו איתו ופינקו אותו‪.‬‬
‫ועוד קוריוז מההווי של גן ציפי‪ :‬באחד הימים באתי לקחת את אורן הביתה מעט‬
‫מוקדם מהרגיל‪ ,‬ושמעתי את הילדים צועקים מהגן‪" :‬לאה‪ ,‬לאה הצפרדע‪ ,‬לאה‪,‬‬
‫לאה הצפרדע‪ "...‬מתברר שבאותו יום ציפי חלתה והגיעה גננת מחליפה שלא ידעה‬
‫את רזי המקצוע‪ .‬הילדים הקטנים הללו חשו בחושים הטבעיים שלהם עם מי יש‬
‫להם עסק‪ ,‬וסגרו איתה חשבון ללא רחמים‪.‬‬
‫שעות רבות זכיתי לבלות עם אורן; אני זוכר במיוחד את טיולינו בימי שבת‬
‫בבוקר‪ ,‬כשיצאנו מוקדם כדי לא להפריע למרים להמשיך לישון‪ .‬טיילנו בשכונה ובגני‬
‫סנהדריה‪ ,‬שם שידל אותי לשחק איתו מחבואים‪ ,‬תופסת ומיני תעלולים אחרים‪.‬‬
‫מדי פעם ביקרנו בגן החיות התנ"כי הישן שבשכונת ארזה‪ .‬הכרנו את כל בעלי‬
‫החיים ואהבנו להתבונן בקופים חסרי המנוח‪ .‬אורן נהג לרוץ להתיישב במושב הנהג‬
‫של קטר הרכבת‪ ,‬כנחמה על כך שהרכבת אינה נוסעת בשבת‪.‬‬
‫במסגרת בילויינו הקבועים היה טקס התספורת מסורת מיוחדת במינה‪ .‬פעם‬
‫ספּר‬
‫בחודש הלכנו להסתפר‪ .‬בשיטתיות הלכנו לאורך רחוב בן יהודה בחיפוש אחר ָ‬
‫לרוחנו‪ ,‬ותמיד הגענו לאותו אחד שבתחילת הרחוב‪ .‬אורן הסתפר ראשון ואני אחריו‪.‬‬
‫הדובדבן שבקצפת היה כשצעדנו ברחוב הסולל לחנות הצעצועים לקנות לו מתנה‪.‬‬
‫לרוב אורן בחר במכונית‪ ,‬העדפה שהוריש גם לבנו ניצן‪.‬‬
‫‪ 12‬בדצמבר ‪2007‬‬
‫‪181‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪43‬‬
‫חלומות מתגשמים וגם‪ ...‬שוברים רגל‬
‫האמשים‪ ,‬כביטויו של ההומוריסט הלאומי אפרים קישון ז"ל‪,‬‬
‫השבוע‪ ,‬באחד ֶ‬
‫בהיזכרי בימים ההם‪ ,‬הכנתי קציצות בשר לארוחת צהריים‪ .‬פשוט רציתי להוכיח‬
‫לעצמי שעדיין לא שכחתי את סוד הכנתן‪.‬‬
‫לפי חלוקת התפקידים ביני לבין מרים‪ ,‬שהתגבשה כמעט ספונטנית עוד בימים‬
‫הראשונים לנישואינו‪ ,‬אני הכנתי את רוב ארוחות הבוקר והערב‪ ,‬ומרים את ארוחות‬
‫הצהריים‪ .‬הארוחות שהכנתי היו שגרתיות וסטנדרטיות מאוד‪ ,‬אם כי השתדלתי‬
‫לגוונן‪ ,‬במיוחד בשבתות‪ ,‬בחגים וכשהגיעו אורחים נחמדים‪.‬‬
‫מדי פעם‪ ,‬כשמרים לא הספיקה או כשלא התחשק לה להכין ארוחת צהריים‪ ,‬או‬
‫כשנחה עליי רוח הבישול‪ ,‬העמדתי במבחן את כישוריי הקולינריים‪ .‬הם התגלו די‬
‫מצומצמים והסתכמו בטיגון שניצל עוף‪ ,‬פירה‪ ,‬צ'יפס ו‪ ...‬כמובן קציצות בשר!‬
‫הכביסה והגיהוץ היו "ממלכתה" של מרים‪ ,‬ועיקר גאוותה המקצועית הייתה‬
‫על סידור הארונות לתפארת שבתפארת‪ .‬היא גם אהבה לתפור‪ ,‬ואורן זכה לחליפות‬
‫ולבגדים יוצאי דופן ביופיים ובסגנונם‪ ,‬עם קישוטים ורקמות בשלל צבעים וצורות‪,‬‬
‫תפירה עלית אמיתית‪ ,‬תאווה לעיניים‪ .‬היא תפרה גם לעצמה ומאוחר יותר כמובן‬
‫גם לאלה‪.‬‬
‫*‬
‫חלום ילדות שלי‪ ,‬שהוא כנראה חלומו של כל ילד‪ ,‬היה שתהיה לי מכונית פרטית‬
‫לתור את הארץ ואולי גם את העולם‪ .‬רצון זה גבר כשחברה שלנו מרי‪ ,‬נכת רגליים‪,‬‬
‫קנתה רכב‪ .‬זה היה רכב משונה לשני אנשים‪ ,‬נמוך קומה‪ ,‬עם דלת שקופה שנפתחת‬
‫רשמיט" כי הוא דמה לגוף של מטוס‪ .‬נוסף‬
‫"מ ֶס ְ‬
‫מלמעלה‪ .‬אם אינני טועה שמו היה ָ‬
‫על כך שניים מחברינו הטובים‪ ,‬עדי ואחר כך גם לונק‪ ,‬שגר ממש בשכנות‪ ,‬קנו לעצמם‬
‫קטנועים‪ ,‬האחד "וספה" והשני "למברטה"‪ .‬אני‪ ,‬שמעולם לא רכבתי על אופניים‪,‬‬
‫לא העזתי לרכוש לעצמי רכב דו‪ -‬גלגלי‪ ,‬לכן רקמתי תכניות מתכניות שונות ועשיתי‬
‫חישובים פיננסיים מסובכים כיצד לקנות מכונית משלנו‪.‬‬
‫שיחק לנו המזל ומרים קיבלה ‪ 3,000‬לירות פיצויים מגרמניה‪ ,‬וזה נתן לנו דחיפה‬
‫גדולה להגשים את החלום – לקנות מכונית פרטית‪ .‬חיפשנו‪ ,‬חשבנו‪ ,‬בדקנו‪ ,‬שקלנו‪,‬‬
‫ולבסוף נדלקנו על מכונית מדגם פיאט ‪ .500‬המכונית עלתה ‪ 5,700‬לירות והיינו‬
‫צריכים להתחייב לתשלומים של כ‪ 250-‬לירות בחודש‪ ,‬בעת שהכנסתנו החודשית‬
‫הסתכמה בפחות מ‪ 600-‬לירות‪ .‬היה צריך להביא בחשבון גם תשלום שיעורי הנהיגה‬
‫וכמובן תשלומי ביטוח‪ ,‬דלק ועוד‪ .‬החלטה כבדת משקל‪ .‬רצה הגורל‪ ,‬והממשלה‬
‫‪182‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הודיעה על העלאת המיסים‪ ,‬שמשמעה התייקרות כלי הרכב בעשרות אחוזים‪.‬‬
‫הפור נפל‪ִ ,‬אמה של מרים השתתפה במאמץ‪ ,‬וכך קנינו פיאט ‪ 500‬בצבע קרם עם‬
‫הרבה ִשיק‪ .‬מאחר שעדיין לא היה לנו רישיון נהיגה‪ ,‬נשארה המכונית במשמורת‬
‫בחלון הראווה של הסוכן‪ .‬נרגשים ונפעמים מהרכישה הגדולה‪ ,‬נהגנו לערוך טיולים‬
‫מיוחדים לסוכנות המכוניות כדי "לבקר" את המכונית שלנו‪ ,‬ומובן שלא החמצנו כל‬
‫הזדמנות לגרור איתנו בני משפחה וידידים כדי להשוויץ בפלא הגדול‪.‬‬
‫הגברנו את קצב לימודי הנהיגה ולאחר כחודש‪ ,‬בטסט השני‪ ,‬קיבלתי רישיון‬
‫נהיגה‪ .‬שמח וצוהל‪ ,‬קניתי בקבוק משקה חריף ויחד עם מורה הנהיגה שלנו‪ ,‬דוד‪,‬‬
‫הגענו הביתה ששים ועליזים לחגוג את הישגי החשוב‪ .‬מרים לא חשה בטוב באותו‬
‫בוקר ונשארה בבית‪ .‬עלינו בריצה במדרגות‪ ,‬פתחתי את הדלת ומרים במיטה‪ ,‬מכוסה‬
‫בשמיכה עד הראש‪ .‬בישרתי לה את הבשורה המשמחת והיא הגיבה באדישות‬
‫מופגנת‪ .‬ניסיתי לדובבה לצאת מהמיטה ולשתות כוסית לכבוד המאורע‪ ,‬אך היא‬
‫סירבה בתוקף‪ ,‬ובקול קלוש אמרה שהיא מרגישה מאוד לא טוב ולא יכולה לקום‬
‫מהמיטה‪ ,‬שאניח לה לישון‪ .‬הצענו לה לקחתה לרופא‪ ,‬והיא סירבה באומרה שהיא‬
‫מעדיפה להמשיך לשכב‪.‬‬
‫התאכזבתי מרה מכך שמרים אינה מוכנה לחגוג איתי את קבלת הרישיון‪,‬‬
‫וגם התביישתי בפני דוד על התנהגותה הצוננת והמוזרה של רעייתי‪ .‬תירצתי מה‬
‫שתירצתי‪ ,‬סגרתי את הדלת והלכנו‪ ,‬אני לעבודתי והוא לתלמידיו‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נכנסתי למכונית‪ ,‬שבינתיים עמדה כבר ליד הבית‪ ,‬נסעתי למשרד‬
‫הרישוי‪ ,‬לקחתי את רישיון הנהיגה הזמני ונסעתי לעבודה‪ .‬נכנסתי למשרד בארשת‬
‫ניצחון על פניי והכרזתי בקול‪ :‬קיבלתי רישיון‪ ,‬בואו נעשה סיבוב! ארבעה עובדים‬
‫התנדבו מיד למשימה והסתובבנו במשך חצי שעה ברחובותיה של קריית היובל‪.‬‬
‫באותו יום יצאתי מוקדם מהמשרד והלכתי לקחת את אורן מהגן‪ .‬הוא התמלא‬
‫גאווה שיש לנו מכונית ושאבא יודע לנהוג‪ .‬כעבור כחודש‪ ,‬לאחר כמה טסטים‪ ,‬מרים‬
‫קיבלה אף היא רישיון נהיגה‪.‬‬
‫*‬
‫ברחוב בן יהודה ‪ 2‬שכנה חנות ספרים בשם "לפק"‪ ,‬שמכרה ירחונים ועיתונים‬
‫רוסיים ופרסומים מארצות מזרח אירופה האחרות‪ .‬בעל החנות היה אדון אוורבוך‪,‬‬
‫אדון ולא "חבר"‪ ,‬למרות שהוא היה קומוניסט ברמ"ח איבריו‪ ,‬חדור להט מהפכני‬
‫ותמיכה בלתי מסויגת בברית המועצות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הוא לא חסך את שבטי‬
‫ביקורתו ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בארץ‪.‬‬
‫"לפק" הייתה חברה מסחרית בעלת כמה סניפים בארץ‪ ,‬ולמעשה רווחיה מימנו‬
‫את פעילותה של מק"י‪ .‬לימים אדון אוורבוך הלך לעולמו בשיבה טובה‪ ,‬והתברר‬
‫שהשאיר ירושה של כמה אלפי לירות כדי להקים ספרייה ב"בית התרבות"‪ .‬התפקיד‬
‫‪183‬‬
‫נתן לבון‬
‫הוטל על החבר יצחק קריספין ועליי‪ ,‬וקיבלתי אותו בסיפוק וברצון רב‪ .‬אנחנו עבדנו‬
‫תוך שיתוף פעולה ובתיאום מלא‪ .‬הוא התמקד בשינויים הפיזיים ואני באסתטיקה‪,‬‬
‫בחירת הספרים והתוויית תכניות אמנותיות שכללו גם‪ ...‬החזקת המזנון‪.‬‬
‫בנינו מחיצת קיר מעץ אורן מלוטש ורב רושם שמאחוריו המדפים לספרים‬
‫הרבים שחלקם קנינו וחלקם קיבלנו במתנה‪ .‬בני משפחתו של אדון אוורבוך המנוח‬
‫וכמה מחברי המפלגה התאכזבו כשראו שרוב הספרים הם בעברית‪ .‬הם ציפו‬
‫לספרים ברוסית‪ .‬גם החבר יהודה דן‪ ,‬אחראי הדסק ההונגרי ועורך העיתון לדוברי‬
‫השפה המג'יארית )ההונגרית(‪ ,‬הביע מורת רוח על הפלישה לתחומו‪ ,‬כי ניהל שם‬
‫ספרייה ליוצאי הונגריה‪ .‬הם לא היו לבד‪ .‬בין המקטרים היה אפרים‪ ,‬פונקציונר‬
‫מפלגתי‪ ,‬שגר במקום והחזיק אותו‪ .‬הוא ראה בהתרחשויות החדשות פלישה לביתו‬
‫ולעיסוקיו הפרטיים‪.‬‬
‫העבודות הסתיימו ולכבוד האירוע ערכנו פתיחה חגיגית בהשתתפות משפחת‬
‫התורם‪ .‬המשוררת חיה קדמון קראה משיריה‪ ,‬ואמרה מילות פתיחה וברכה על‬
‫המפעל התרבותי החשוב למען מעמד הפועלים בירושלים‪.‬‬
‫בהמשך ערכנו מדי פעם ערבי תרבות‪ ,‬ספרות ותאטרון עם חברי מפלגה שעסקו‬
‫בתחומים אלה‪ .‬גולת הכותרת הייתה ערב בהשתתפות אלכסנדר פן‪ ,‬המשורר השנוי‬
‫במחלוקת שנערץ בחוגים רחבים מעבר לחברי המפלגה‪.‬‬
‫*‬
‫עם משפחתי בחיפה התראינו מדי פעם בסופי שבוע‪ ,‬בימי הולדת ובתאריכים‬
‫חשובים אחרים‪ .‬הפיאט הקלה כמובן מאוד על הנסיעות‪ ,‬הן לחיפה והן לבת‪-‬ים‪.‬‬
‫בחיפה התארחנו אצל פאולה ודורל‪ ,‬שעברו לדירה מרווחת ברחוב התשבי‪ .‬בנם אילן‬
‫היה אהוב עליי במיוחד‪ ,‬והוחמאתי מאוד כשאמרו שהוא דומה לי‪ .‬הוא היה בכור‬
‫הנכדים במשפחת לופסקו‪ ,‬ולכן זיכה אותי בתואר דוד )‪ Nene‬ברומנית(‪ .‬בגלל כל‬
‫אלה ומשום שהוא היה ילד סימפטי במיוחד‪ ,‬ניסינו לפנקו במתנות שונות‪ .‬איריס‪,‬‬
‫אחותו של אילן‪ ,‬נולדה כחצי שנה לאחר אורן‪ ,‬כך שהיא הייתה לו שותפה נהדרת‬
‫למשחקים ולהשתובבויות‪ .‬איריס בלטה כילדה פיקחית וזריזה חייכנית וחברותית‪.‬‬
‫היא נקשרה אלינו ומאז נוצרה כימיה יוצאת דופן בינינו‪.‬‬
‫באותם לילות שישי שביקרנו אצלם‪ ,‬אילן יצא עם חבריו בשכונה‪ .‬אורן ואיריס‬
‫כאילו הלכו לישון אך המשיכו בעיסוקיהם ובמעשי הקונדסות שלהם‪ ,‬ואנחנו‬
‫ישבנו במטבח‪ ,‬שיחקנו רמי אבנים‪ ,‬שיתפנו בדעות ובתחושות‪ ,‬בעצות ליום המחרת‬
‫ולפעמים גם ברכילויות‪.‬‬
‫*‬
‫בתחילת ינואר ‪ 1965‬חזרתי מאוחר מישיבה מפלגתית ב"בית אליושה" שביפו‪.‬‬
‫אז החלו ההכנות לוועידה ה‪ 15-‬של המפלגה‪ ,‬שלקראתה התפתחה מחלוקת חריפה‬
‫‪184‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בעיקר בין החברים היהודים לחברים הערבים‪ .‬השעה הייתה מאוחרת ומזג האוויר‬
‫סוער‪ ,‬הייתי עייף ומוטרד והלכתי לישון‪ .‬באמצע הלילה הרגשתי טיפות מים יורדות‬
‫על המיטה‪ .‬ניסיתי להתעלם מהן ולהמשיך לישון‪ ,‬אך הן ירדו ביתר שאת‪ .‬הבנתי‬
‫שיש נזילה מדוד המים שעל הגג‪ .‬מחוסר ברירה לבשתי מעיל‪ ,‬יצאתי למרפסת‪,‬‬
‫עליתי על הסולם וסגרתי את הברז‪.‬‬
‫חזרתי לסולם‪ ,‬ירדתי מדרגה‪ ,‬שתי מדרגות והופ – מצאתי את עצמי על הרצפה‬
‫הרטובה‪ .‬נפלתי עם הסולם על הכלב הקטנטן שקיבלנו לא מזמן‪ .‬צעקתי מכאבים‬
‫והכלב גם‪ .‬לבסוף מרים יצאה החוצה‪ ,‬עם קורי שינה בעיניה‪ ,‬ראתה את המתרחש‪,‬‬
‫התרשמה מנביחותיו של הכלב ואמרה לי לקום ולשחרר אותו‪ .‬כשהבינה שאיני יכול‬
‫לקום היא שחררה את הכלבלב המסכן‪ ,‬כיסתה אותי בשמיכה ורצה לטלפון הציבורי‬
‫להזמין אמבולנס‪ ,‬ובמקביל ביקשה ממאיה השכנה לקחת אליה את אורן‪.‬‬
‫האמבולנס הגיע‪ ,‬העלו אותי על האלונקה ובקושי הצליחו להוריד אותי במדרגות‪,‬‬
‫ויצאנו לדרך‪ .‬מרים‪ ,‬נהגת חדשה ולא מנוסה‪ ,‬השתרכה אחריהם בפיאט שלנו במזג‬
‫אוויר סגרירי וזועף וירדה בכביש המפותל והרטוב לבית החולים "הדסה" בעין‬
‫כרם‪.‬‬
‫הגענו לחדר המיון‪ .‬אחות חמוצה ועצבנית קיבלה את פנינו‪ ,‬הניחה אותי בזריזות‬
‫ובחוסר זהירות על מיטה פנויה‪ ,‬לא שאלה הרבה שאלות וגם לא גילתה עניין בחולה‬
‫החדש‪.‬‬
‫לאחר כמה דקות מרים נפרדה ממני בנשיקה‪ ,‬הועברתי לאולם אדיר ממדים בו‬
‫שהה חולה נוסף שצעק מכאבים‪ ,‬וכיבו את האור‪ .‬בלילה ההוא הייתי שחקן במחזה‬
‫אימים‪ ,‬על במה גדולה בלי קהל‪ ,‬במאי ומנהל הצגה וכמובן בלי תאורן‪ .‬החולה‬
‫האלמוני ואני גילמנו את תפקיד הכואבים והצועקים לעזרה‪ ,‬וכל הלילה אין קול‬
‫ואין עונה‪ .‬לבד באולם או אולי בעולם ?ובאיזה עולם בדיוק?‬
‫עם בוקר נזכרו בקיומנו והעבירו אותי למחלקה האורתופדית‪ .‬בזכות היכרותי‬
‫עם האחות הראשית שיבצו אותי בחדר קטן עם שני חולים נוספים‪ .‬חבשו לי את‬
‫הרגל‪ ,‬תלו אותה על מוט גבוה ואפילו זכיתי לקבל כדור לשיכוך כאבים‪ .‬הביאו לי‬
‫ארוחת בוקר של בית חולים‪ ,‬לקחתי כמה ביסים והקאתי את נשמתי‪ .‬כך זה נמשך‬
‫לאורך כל ימי האשפוז‪ .‬פרופ' מיקין‪ ,‬הרופא הראשי‪ ,‬ביקר אותי ובדק את רגלי‬
‫מרחוק‪ .‬הוא שלח אותי לצילום‪ ,‬לאחר מכן קבע שזהו שבר חמור של כף הרגל‪,‬‬
‫העקב והקרסול‪ ,‬ואמר שאולי ינתח אותי‪ .‬הדבר נמשך שבוע ימים‪ ,‬הכאבים לא‬
‫הרפו ומשככי הכאבים ניתנו בקמצנות‪ .‬לבסוף הפרופסור הדגול החליט לשלוח‬
‫אותי הביתה בלי ניתוח ובלי גבס‪ ,‬והציע לי לקבוע תור למרפאת חוץ בעוד שבועיים‪.‬‬
‫כואב‪ ,‬מופתע וחסר אונים הגעתי הביתה‪ .‬חברים ניסו לרמוז לנו שמיקין אוהב כסף‬
‫והציעו שניקח אותו כרופא פרטי; לא הבנו או שלא רצינו להבין‪ ,‬בכל אופן לא לקחנו‬
‫אותו באופן פרטי‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫נתן לבון‬
‫לא ידענו מה לעשות ופנינו לשושנה אזולאי‪ ,‬המנוסה והמומחית בענייני‬
‫אורתופדיה‪ .‬היא יצרה קשר עם פרופ' קונפורטי‪ ,‬הרופא שלה מכפר סבא‪ ,‬וסידרה‬
‫לי תור ביום שבו הוא מקבל חולים בקופות חולים בירושלים‪.‬‬
‫ביום שנקבע מרים לקחה אותי למרפאת שטראוס‪ ,‬ושם המתינו לנו שושנה‬
‫ובתיה אזולאי‪ ,‬כדי להציג אותי בפני הפרופסור וכדי לעמוד מקרוב על מהלך‬
‫הטיפול‪ .‬הרופא קיבל אותי בלבביות רבה‪ ,‬כיאה לאדם יוצא בולגריה‪ ,‬ערך כמה‬
‫צילומים‪ ,‬גיבס לי את הרגל וצייד אותי בקביים‪.‬‬
‫סוף‪-‬סוף מישהו טיפל ברגל שלי‪ ,‬ועם הרבה סבלנות ותרגילים היה סיכוי שכעבור‬
‫זמן אוכל להשתמש בה שוב‪.‬‬
‫כמה ימים המשכתי לשהות בבית ולעשות מה שיכולתי בעזרת הקביים‪ .‬אבל די‬
‫השתעממתי ואז מרים התנדבה לקחת אותי כל יום לעבודה‪ ,‬כי כידוע הייתה לנו‬
‫מכונית‪ .‬מגובס ונתמך בקביים חזרתי לתפקד כעובד סוציאלי שכונתי‪ ,‬בלי לערוך‬
‫ביקורי בית‪ ,‬שאותם כה החשבתי‪ .‬אפילו צילמו אותי לאחד הפרסומים של משרד‬
‫הסעד‪ ,‬כעובד סוציאלי טיפוסי של לשכת סעד ‪ ,‬אך לא הראו את הרגל המגובסת‪.‬‬
‫הסיפור הזה נמשך כחודש וחצי‪ ,‬שבמהלכם נעשו בדיקות‪ ,‬צילומים והחלפת‬
‫גבס‪ .‬לבסוף הגעתי שוב‪ ,‬מלווה בכל הפמליה‪ ,‬כולל אורן‪ ,‬למרפאת שטראוס‪ .‬הורידו‬
‫לי את הגבס‪ ,‬מחוסר ניסיוני וכאופטימיסט ידוע‪ ,‬פנטזתי שמיד אלך‪ .‬לא תיארתי‬
‫שמחוסר פעילות‪ ,‬שרירי הרגל התרופפו והכאבים חזרו ביתר עוצמה משהיו‪ .‬עשיתי‬
‫פיזיותרפיה‪ ,‬הלכתי בעזרת מקל‪) ,‬ששמור אצלי עד היום( עד שחזרתי להליכה‬
‫רגילה‪.‬‬
‫רגל זו הציקה לי עד לפני כשלוש שנים; היא בישרה לי את בוא האביב‪ ,‬החמסינים‬
‫והחורפים‪ ,‬ומדי פעם כשקמתי מהכיסא תקפו אותי כאבים עזים מלווים בצליעה‬
‫קלה‪ .‬אנשים היו שואלים בתמיהה מה קרה לרגל ומדוע אני צולע‪ .‬לך תספר להם‬
‫שלפני ‪ 20‬או ‪ 30‬שנה נפלתי מהגג‪ .‬מוזר שמאז שעברתי ניתוח מעקפים והוציאו לי‬
‫מהרגל הנדונה וריד שליד הקרסול‪ ,‬התופעות הללו כמעט פסקו‪.‬‬
‫לקח חשוב שהפקנו מהנפילה היא שאנחנו צריכים טלפון‪ .‬למזלנו הרב חצי שנה‬
‫לאחר שהזמנו קו )בתקופה ההיא היו שהמתינו לכך כמה שנים( התקינו לנו קו‬
‫טלפון‪ ,‬שמספרו היה ‪.21683‬‬
‫‪ 17‬בדצמבר ‪2007‬‬
‫‪186‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪44‬‬
‫שבר פוליטי ועלייה ברמת הדיור‬
‫בשנת ‪ 1965‬עברה מק"י טלטלה אידאולוגית קשה‪ .‬רוב חבריה היהודים עייפו‬
‫במידה זו או אחרת מהבידוד האישי והציבורי‪ ,‬הפוליטי והחברתי של המפלגה‬
‫ושל עצמם‪ .‬החברים מאסו בדימוי שדבק בהם כעושי דברם של הערבים ושל האח‬
‫הגדול ממוסקבה‪ .‬הם חיפשו דרכים לשינוי‪ ,‬למתיחת פנים‪ ,‬להראות ולהישמע יותר‬
‫ישראלים‪ ,‬קרובים ומזוהים עם העם היהודי וקשורים למסורת היהודית‪ .‬מולם גברו‬
‫הנטיות הלאומניות בקרב החברים הערבים‪ ,‬שהחלו לדבר ביתר שאת על הגדרה‬
‫עצמית עד להיפרדות‪ ,‬דיבורים שהחלו להישמע כבר כשמונה שנים לפני כן‪ .‬כך‪,‬‬
‫לקראת הוועידה ה‪ ,15-‬שהייתה עתידה להתקיים בקיץ של אותה שנה‪ ,‬התגבשו שני‬
‫מחנות‪ :‬מחנה אחד ובו רוב החברים הערבים בראשותם של אמיל חביבי‪ ,‬תוופיק‬
‫טובי וגם כמה חברים יהודים שבראשם מאיר וילנר; ומחנה שני‪ ,‬שבו רוב רובם של‬
‫החברים היהודים‪ ,‬ובראשם שמואל מיקוניס ומשה סנה‪ .‬למחנה הזה היו שותפים‬
‫גם כמה חברים ערבים מהשורה השנייה‪ .‬כל אחד מהמחנות פרסם תזות משלו‬
‫לדיון אידאולוגי‪ ,‬תזות עמוסות מילים וניסוחים מפולפלים ומעורפלים‪ ,‬כך שרק‬
‫המעורבים בעניין יכלו לגלות את ההבדלים ביניהן‪ .‬ביטאון המפלגה‪" ,‬קול העם"‪,‬‬
‫פתח במה שחברים ואוהדים רבים התבטאו בה‪ .‬מובן שגם מרים ואני השתלבנו‬
‫בשיח הרחב‪ .‬כתומכי הפלג מיקוניס‪-‬סנה‪ .‬הוויכוח התנהל בטונים גבוהים ובפתוס‬
‫רב‪ ,‬מלא יצרים ורגשות‪ ,‬אבל לראשונה שיח פתוח‪ ,‬רחב‪ ,‬דמוקרטי ובלתי מצונזר‪.‬‬
‫לקראת הוועידה שאמורה הייתה להתקיים ב‪ ,15.8.1965-‬התנהלו שיחות פיוס‬
‫וגישור בין הנִ צים‪ ,‬שיחות שנמשכו לתוך הוועידה ממש‪ .‬המגמה ששאפה למנוע‬
‫פילוג ולהתאחד לקראת הבחירות הקרבות‪ .‬לכאורה הושגה הסכמה‪ ,‬הוחלט לדחות‬
‫בינתיים את הוועידה‪ ,‬להמשיך בשיחות להתכונן יחד למסע הבחירות‪ .‬מיקוניס‪,‬‬
‫מזכ"ל המפלגה‪ ,‬הופיע בנאום חוצב להבות בזכות האחדות‪ ,‬ההצלחה בבחירות‬
‫וריבוי מצביעי "ק"‪ ,‬אות המפלגה‪.‬‬
‫ההבנה שהושגה לא החזיקה מעמד זמן רב‪ .‬לבסוף התכנסו במקביל ובאותו מועד‬
‫שתי ועידות מס' ‪ .15‬האחת של היהודים‪ ,‬באולם "מוגרבי"‪ ,‬והשנייה של הערבים‪,‬‬
‫ב"נוגה" ביפו‪ .‬הפילוג הפך לעובדה כואבת‪ :‬המפלגה היחידה היהודית‪-‬ערבית‪ ,‬אולי‬
‫המסגרת היחידה מן הסוג הזה‪ ,‬מתפרקת‪ .‬צער הפילוג נגע לציבור רחב יותר הרבה‬
‫מעבר לתומכי המפלגה‪ ,‬במיוחד אנשים שוחרי דו‪-‬קיום יהודי‪-‬ערבי בארצנו‪.‬‬
‫הפלג היהודי המשיך להחזיק בשם מק"י ובאות "ק"‪ ,‬והפלג הערבי אימץ לעצמו‬
‫את השם רק"ח )רשימה קומוניסטית חדשה(‪ ,‬שסימנה "ו"‪ .‬שני הפלגים הלכו בנפרד‬
‫לבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר‪.‬‬
‫‪187‬‬
‫נתן לבון‬
‫נטישת חלק מערכיה והטיפול הקוסמטי של מק"י בסוגיית הדו‪-‬קיום התגלו‬
‫כמקסם שווא‪ ,‬ובבחירות היא קיבלה רק מנדט אחד‪ ,‬לעומת רק"ח‪ ,‬שקיבלה שלושה‪.‬‬
‫הפילוג פגע בשני הפלגים‪ ,‬והם איבדו יחד מנדט אחד‪.‬‬
‫כל תהליך ההיפרדות לווה במריבות ובמשפטים על חלוקת הרכוש‪ .‬כמובן הפלג‬
‫היהודי זכה ברוב הנכסים‪ ,‬כולל העיתון "קול העם"‪ .‬המריבות חרגו הרחק מהמעגל‬
‫הפנים‪-‬מפלגתי‪ ,‬העיתונות והרכילאים חגגו והנושא יצא מתחומי הארץ‪ .‬כל אחד‬
‫מהצדדים ביקש את קרבתן‪ ,‬תמיכתן וחסדיהן של מפלגות קומוניסטיות בעולם‪,‬‬
‫ובראשן כמובן זו של ברית המועצות‪ .‬התמיכה ניתנה פעם לצד זה ופעם לצד האחר‬
‫ולפעמים לשניהם‪.‬‬
‫בתוך כמה שנים גורלה של מק"י היהודית נחרץ‪ .‬היו ניסיונות להקים מסגרות‬
‫או חזיתות‪ ,‬מערכים ממערכים שונים כמו "של"י"‪" ,‬מוקד" ועוד‪ ,‬אך דבר לא‬
‫קירב את המפלגה אל הציבור‪ .‬ההצהרות הפטריוטיות של מיקוניס וסנה שתמכו‬
‫בהתלהבות במלחמת ששת הימים והגדירו אותה כהמשך למלחמת העצמאות‪,‬‬
‫התקבלו בקהל הרחב כהתקפלות‪ ,‬חזרה בתשובה‪ ,‬מס שפתיים‪ ,‬קוריוז וכפיקנטריה‬
‫עלובה ופטלית‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1973‬עם סיום כהונתה של הכנסת השביעית‪ ,‬מק"י נעלמת כליל מהכנסת‪,‬‬
‫וב‪ ,1975-‬כש"קול העם" הפסיק את הופעתו‪ ,‬המפלגה נעלמה גם מהמפה הפוליטית‪.‬‬
‫רק"ח חזרה להיקרא המפלגה הקומוניסטית הישראלית‪ ,‬והמשיכה להיות מבחינה‬
‫עקרונית מפלגה יהודית‪-‬ערבית‪ ,‬אף שמספר חבריה היהודים היה קטן‪ .‬זוהי מפלגה‬
‫הפעילה עד היום ומיוצגת בכנסת‪ ,‬בעלת אמירות ברורות בענייני דו‪-‬קיום )שתי‬
‫מדינות לשני עמים(‪ ,‬חברה וסביבה‪.‬‬
‫ככל שמק"י הלכה ודעכה‪ ,‬גמגמה ומעדה בעמדותיה הפוליטיות העקרוניות‬
‫והמעשיות‪ ,‬כך הצטמצמה והצטמקה מדי יום גם רמת פעילותי‪.‬‬
‫*‬
‫בקיץ ‪ ,1965‬באותו יום שבו התכנסה ועידת הנפל של מפלגתנו‪ ,‬יצאנו לראשונה‬
‫בחיינו המשותפים לחופשה אמיתית‪ ,‬הפעם לא אצל המשפחה בחיפה או אצל‬
‫חמותי לאה בבת‪-‬ים‪ .‬יצאנו לחמישה ימים ולילות שלמים בבונגלוס שליד אכזיב‪.‬‬
‫עם פרפורי בטן קשים‪ ,‬השארנו את אורן אצל סבתא לאה בבת‪-‬ים‪.‬‬
‫מיד עם סיום הוועידה נכנסנו לפיאט שלנו ונסענו לחופשת החלומות‪ .‬השארנו‬
‫מאחורינו את הוויכוחים המפלגתיים‪ ,‬את המריבות הקטנות והמתחים שבינינו‪,‬‬
‫כדי להתמסר לחופשתנו וליהנות ממנה‪ ,‬מדמיינים שאנחנו בירח דבש )מקוצר‬
‫ומאוחר(‪.‬‬
‫בחום הכבד של אוגוסט התאכסנו בבונגלוס מקש‪ ,‬עם שירותים משותפים בחוץ‪.‬‬
‫דבר לא הפריע לנו – לא החום‪ ,‬לא הלחות ולא תנאי השדה‪ .‬את ארוחות הבוקר הכנו‬
‫‪188‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מהמצרכים שקנינו בקנטינה המקומית וארוחת צהריים העזנו לאכול‪ ,‬כבורגנים‬
‫אמיתיים‪ ,‬במסעדה‪.‬‬
‫הלכנו לים‪ ,‬הסתובבנו ביערות‪ ,‬הצצנו בנופי הסביבה‪ ,‬חלפנו ביעף על נהריה‪,‬‬
‫ובעיקר היינו עם עצמנו ולמען עצמנו‪ .‬מבחינתי חווינו את הכיף של להיות ולחיות‬
‫יחד וביחד ללא מחיצות‪ ,‬מעצורים וחישובים‪ .‬דבר לא הציק לנו‪ ,‬חוץ מהגעגועים‬
‫לאורן‪.‬‬
‫בתום חמשת הימים מרים ספרה את הכסף‪ ,‬וראה זה פלא‪ ,‬נשארנו עם שארית‬
‫שיכלה להספיק לעוד יום של חופשה‪ ,‬עוד יום של שהות ברקיע השביעי‪ ,‬אך לא היה‬
‫מקום באכסניה‪ .‬כמה הצטערנו‪.‬‬
‫*‬
‫באותה תקופה מרים כיהנה כשר האוצר ואני דאגתי לקניות‪ .‬היא ניהלה ביד‬
‫רמה את תחום הכספים במשפחה‪ .‬כל חודש העברתי למשמרתה את משכורתי‪,‬‬
‫שאז שולמה במזומנים‪ ,‬ובהתאם למצב ולצרכים קיבלתי "דמי כיס" לכל החודש‪.‬‬
‫בסוף כל חודש היא עשתה חשבון הכנסות והוצאות‪ .‬את דברי המכולת קנינו בהקפה‬
‫במכולת השכונתית אצל אדון גרין ואשתו‪ ,‬עולים מרומניה שידעו גם רומנית וגם‬
‫הונגרית‪ .‬הם שמחו לחלוק איתנו – כל אחד בשפתו – ברכילות השכונתית שבה היו‬
‫מעורים‪ .‬לאחר התשלום החודשי למכולת יכולנו לתכנן את יתר ההוצאות לאותו‬
‫חודש‪ .‬אם החשבון היה סביר קנינו לעצמנו פרס‪ :‬חפיסת שוקולד חלב של "עלית"‪.‬‬
‫*‬
‫לקראת שנת ‪ 1966‬גברו עלינו הלחצים החברתיים והמשפחתיים לעבור דירה‪.‬‬
‫לחצים אלה חברו למחשבותינו שלנו שיש לדאוג לבית ספר טוב עבור אורן‪ ,‬שבאותה‬
‫שנה עמד לעלות לכיתה א'‪.‬‬
‫התחלנו לחפש דירה‪ .‬מקורותינו הכספיים לא הספיקו לקנייה‪ ,‬ולכן חיפשנו דירה‬
‫בדמי מפתח‪ ,‬בשכונה טובה עם בית ספר קרוב וראוי‪ .‬כיתתנו את רגלינו במקומות‬
‫רבים‪ ,‬סקרנו את רוב השכונות בירושלים הקטנה‪ ,‬ניהלנו דיונים עם חילוקי דעות‬
‫לא מעטים‪ ,‬ושקלנו את החלופות והאפשרויות השונות‪ .‬ערב אחד ראינו דירה ברחוב‬
‫בן ציון בשכונת קריית משה‪ .‬הדירה מצאה חן בעיני שנינו‪ ,‬חזרנו למחרת והחלטנו‬
‫לקחתה‪ .‬בדירה היו שלושה כיווני אוויר והיא כללה סלון גדול ומרשים אם כי אפלולי‪,‬‬
‫מטבח קטן וצנוע‪ ,‬פרוזדור‪ ,‬חדר שינה רחב ומואר ועוד חדר קטן‪ ,‬שתי מרפסות‪,‬‬
‫לסלון ולמטבח‪ ,‬ומחסן קטנטן‪ .‬הדירה שכנה בבניין של כ‪ 30-‬דיירים‪ ,‬שכלל ארבע‬
‫כניסות וארבע קומות‪ .‬היא הייתה בקומת הקרקע‪ ,‬עם מדרגות היורדות אליה‪ ,‬ללא‬
‫שכן בכניסה‪ .‬החצר מסביב לבית הייתה מוזנחת ומגודרת חלקית‪.‬‬
‫הדירה עלתה ‪ 16,500‬לירות‪ .‬ממכירת הדירה בבית סולימנוף עמדנו לקבל ‪7,000‬‬
‫לירות‪ ,‬וממכירת האוטו כ‪ .5,000-‬גייסנו הלוואה של ‪ 3,000‬לירות ללא ריבית מאיזו‬
‫‪189‬‬
‫נתן לבון‬
‫קרן דתית‪ ,‬והיתר מהבנק‪ .‬כל הכספים הללו היו בשלב זה על הנייר בלבד‪ ,‬אך כדי‬
‫לחתום על העסקה היינו זקוקים למקדמה של ‪ 1,000‬לירות‪ .‬צלצלתי לארמנד‪,‬‬
‫בישרנו לו את הבשורה וביקשנו ממנו הלוואה‪ .‬הוא נענה מיד ובאותו סופשבוע‬
‫נסענו לחיפה לקבל את הכסף ולחגוג את האירוע‪ .‬לאחר שהמצאנו לבעלת הבית‪,‬‬
‫הגב' בן ציון‪ ,‬שתי המלצות לבקשתה‪ ,‬ובזכות העובדה שאני עובד סוציאלי‪ ,‬היא‬
‫הסכימה שנהיה הדיירים שלה‪.‬‬
‫תהליך מכירת דירתנו התנהל בעצלתיים‪ .‬לא היו קונים רבים‪ ,‬ומשפחת סולימנוף‬
‫הערימה תנאים וסייגים לגבי אופי הדייר הפוטנציאלי או לגבי המחיר )לפי החוק‪,‬‬
‫בדירות בדמי מפתח בעל הדירה מקבל שליש ממחיר המכירה(‪ .‬לבסוף‪ ,‬כשמפלס‬
‫הדאגה עלה‪ ,‬מצאנו את הקונה הגואל‪ ,‬ואכן קיבלנו את הסכום שרצינו‪.‬‬
‫באשר לפיאט‪ ,‬מכירתה הייתה יותר מסובכת‪ ,‬כי נקשרנו אליה רגשית‪ ,‬כמעט‬
‫כמו לבן משפחה‪ .‬היא לקחה אותנו לרחבי הארץ‪ ,‬העלתה אותנו עד פסגת מנרה‪,‬‬
‫וסייעה לנו במשימות ראויות יותר וראויות פחות‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬בתום מסכת ארוכה של משאים ומתנים‪ ,‬מצאנו קונה שהתאהב בה‬
‫וקנה אותה לזוגתו כמתנה ליום הולדתה תמורת מחיר טוב‪ .‬כשראיתי את אורותיה‬
‫מתרחקים‪ ,‬חשתי כמה צביטות בלב‪.‬‬
‫את מפתחות הדירה קיבלנו ב‪ 1-‬ביולי‪ .‬מרים ואורן נסעו לבת‪-‬ים‪ ,‬כי למרים היו‬
‫בחינות והיא רצתה להתכונן בשקט‪ ,‬ואני נשארתי להכין את ההעברה‪.‬‬
‫למרות מצבנו הפיננסי הדחוק התעקשתי שבדירה החדשה יהיה לנו ארון‬
‫נורמלי‪ ,‬ורכשנו אחד כזה ב"רים"‪ ,‬יצרן רהיטים ידוע באותם ימים‪ .‬הדירה נזקקה‬
‫לצביעה טוטלית‪ ,‬כך שלמען היעילות והחיסכון הזמנו סייד שיטפל בתקרות ואת‬
‫הקירות השארתי לעצמי‪ .‬כל יום אחרי העבודה‪ ,‬ולבושתי לפעמים הברזתי במהלך‬
‫יום העבודה‪ ,‬עסקתי בצביעת החדרים – תכלת‪ ,‬ירוק בהיר‪ ,‬קרם ואולי גם ורוד‪.‬‬
‫בתום מלאכת צביעת החדרים וניקיונם‪ ,‬התחלתי לארוז את החפצים ולהכין את‬
‫הדרוש להעברה‪.‬‬
‫לקראת סוף יולי הכול כבר היה מוכן ומזומן להעברה‪ .‬צלצלתי למרים כדי‬
‫שתחזור לירושלים ותראה את תוצאות מאמציי ואת פאר יצירתי‪ .‬היא הופיעה‪,‬‬
‫בדקה בקפידה את טיב הצביעה‪ ,‬שתקה‪ ,‬ולבסוף אמרה בטון כעוס‪" :‬תביט על‬
‫התקרה בחדר השינה‪ ,‬הפיניש לא לגמרי ישר‪ ,‬הצבע גלש על התקרה‪"...‬‬
‫אני כמעט נחנקתי מרוב עלבון‪ ,‬והלכנו ללא מילים‪ .‬אך בכך לא תמו טענותיה‪.‬‬
‫כשראתה שהכול ארוז ומוכן להעברה‪ ,‬הוסיפה כעס על כעס ואמרה‪ :‬למה לא חיכית‬
‫לי שנעשה את זה יחד?‬
‫מתברר שרצוני הטוב וכוונותיי הטהורות להקל עליה‪ ,‬התקבלו אצלה‪ ,‬הפוך על‬
‫הפוך‪ ,‬כאילו נישלתי אותה מזכותה להיות שותפה למבצע העברה‪.‬‬
‫‪190‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫אולי היא צדקה‪ ,‬כי השכילה להזכיר לי את התקרית ההיא בימים אלה‪ ,‬בעת‬
‫שעברנו לרמת גן‪ .‬אני כרגיל‪ ,‬בטיפשותי או ברוחב לבי‪ ,‬נופל שוב ושוב בפח הזה‪.‬‬
‫משתדל‪ ,‬עושה וזוכה לפנים חמוצות ולנזיפה חמורה במקום למילה קטנה של‬
‫הערכה‪.‬‬
‫מילות עידוד והערות נוזפות‪ ,‬שביעות רצון ושתיקות חרישיות‪ ,‬שמחות וכעסים‪,‬‬
‫גילוי והסתרה‪ ,‬לפעמים לטוב ולעתים לרע – גלגל החיים והזוגיות הולך ומתגלגל‬
‫ומטביע את חותמו בלב‪ ,‬בנפש‪ ,‬במחשבות ובחלומות‪.‬‬
‫‪ 26‬בדצמבר ‪2007‬‬
‫היום מלאו לאלה ‪ 35‬שנה‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪45‬‬
‫אורן עולה לכיתה א'‬
‫עוד לא יבשה הדיו על חתימת החוזה של הדירה‪ ,‬וחיש מהר הזדרזתי לשנות‬
‫כתובת ורשמנו את אורן לבית הספר "משה שרת" שבקריית משה‪ ,‬במרחק דקות‬
‫ספורות מהבית‪.‬‬
‫עברנו‪ ,‬התחלנו להתארגן ולהסתדר‪ ,‬אפילו הארון החדש הגיע‪ ,‬ובאמצע כל‬
‫הבלגן באו דורל‪ ,‬פאולה‪ ,‬אילן ואיריס להתארח אצלנו לכמה ימים‪ .‬למרות אי‪-‬נוחות‬
‫קלה השמחה הייתה גדולה‪ .‬טיילנו בירושלים‪ ,‬במוזיאון ישראל‪ ,‬בכנסייה הרוסית‪,‬‬
‫בשכונת רחביה וכמובן במשולש ההיסטורי יפו–בן יהודה–המלך ג'ורג'‪.‬‬
‫החופש תם‪ .‬היום הגדול קרב‪ ,‬השמש זורחת‪ ,‬והיום שציפינו לו‪ 1 ,‬בספטמבר‪,‬‬
‫הציץ בביישנות דרך החלון‪ .‬אורן לבוש בתלבושת אחידה – חולצה כחולה עם סמל‬
‫בית הספר‪ ,‬ועל גבו ילקוט שסבתא סטינה קנתה לו בעוד מועד‪ .‬מצד אחר חש גאווה‬
‫והתרגשות‪ ,‬ומצד אחר חשש ופחד לקראת המשך חייו כתלמיד‪ .‬אני לקחתי יום‬
‫חופש‪ ,‬התלבשתי חגיגית‪ ,‬וברגשות דומים צעדנו כתמיד יד ביד‪ ,‬לכיוון בית הספר‪.‬‬
‫מובן שהנצחנו את המאורע החד‪-‬פעמי בתמונה‪ :‬אורן בפתח הבית יוצא אל יומו‬
‫הראשון בכיתה א' ועושה צעד ראשון במסלול לימודיו‪.‬‬
‫בבית הספר שמחה והמולה‪ .‬הילדים הוותיקים מפגינים עליונות וביטחון‬
‫רב‪ ,‬הקטנים מסתודדים‪ ,‬חלקם בוכים‪ ,‬חלקם צוהלים‪ .‬לרובם חברים מהגן או‬
‫מהשכונה‪ .‬אורן‪ ,‬התלמיד ה"ירוק" והביישן‪ ,‬אחז בחוזקה את ידי‪ .‬עד היום איני‬
‫יודע מה התרחש בתוכו‪ ,‬בלבו ובראשו; האם הוא עצמו זוכר?‬
‫לאחר שעה קלה הוזמנו תלמידי כיתות א' לחצר המרוצפת‪ .‬מורה אחת משמאל‪,‬‬
‫אחרת מימין‪ ,‬קוראות שמות‪ ,‬והפעוטות רצים ונעמדים מאחורי מורתם לעתיד‪.‬‬
‫אורן ילמד בכיתה של המורה דבורה‪ ,‬בלונדינית מחומצנת וירוקת עיניים‪ ,‬שקיבלה‬
‫את התלמידים בפנים שמחות ומחייכות‪.‬‬
‫הטקס התחיל‪ .‬נאום המנהלת‪-‬הרס"רית‪ ,‬נציג ההורים וילדי כיתה ב' מברכים‬
‫את חבריהם הקטנים‪ ,‬שרים להם שירים ומדקלמים פרוזה ושירה‪ ,‬להצלחה‪,‬‬
‫לחוכמה ולמעשים טובים‪.‬‬
‫נכנסים לכיתה לשעה קלה‪ ,‬להיכרות ראשונית‪ ,‬להסברים ולסידורים‪ .‬אורן‬
‫יוצא בפנים רציניות כיאה לילד הלומד בבית הספר‪ .‬אני שואל אותו "איך היה?‬
‫איך המורה?" והוא עונה לקונית‪" :‬בסדר!" ה"בסדר" הזה עוד ילווה אותו כל חייו‪.‬‬
‫פעם שלח לנו גלויה במהלך נסיעה להודו שתוכנה קצר ולעניין‪" :‬אבא‪ ,‬אימא‪ ,‬אני‬
‫בסדר"‪ .‬לעתים נדרשות הרבה סבלנות ומיומנות כדי לגלות מה מסתתר מאחורי‬
‫ה"בסדר" הזה‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫*‬
‫לדאבון הלב‪ ,‬מהר מאוד התברר שהמורה המחייכת היא אכזבה‪ ,‬והציפיות‬
‫מבית הספר התפוגגו‪ .‬היא נתנה שיעורי בית שאף אנחנו ההורים התקשינו להבין‬
‫את פשרם ומשמעותם‪ .‬כולנו "אכלנו הרבה קש" ממנה‪ .‬שנתי נדדה והחרדה שלנו‬
‫הוסיפה שמן למדורה והורידה עוד את ביטחונו העצמי של אורן‪ ,‬שממילא היה ירוד‪.‬‬
‫ייתכן שהתחלה בלתי מוצלחת זו ליוותה אותו שנים רבות‪.‬‬
‫למרות המהמורות שעבר ורגשות האשם שלי‪ ,‬בסוף כיתה א' אורן קרא‬
‫ברהיטות‪ ,‬שלט היטב בחשבון‪ ,‬אם כי כתב בכתב הירוגליפי )וזאת לא באשמת‬
‫המורה( ובשגיאות כתיב רבות שהתגבר עליהן בבגרותו‪ ,‬כשהחל להשתמש במחשב‪.‬‬
‫אז לא הייתה מודעות מספקת לליקויי הלמידה לסוגיהם‪ ,‬ואנחנו לא הבחנו‬
‫שאורן סובל מדיסלקציה‪ ,‬שהייתה הגורם המרכזי לקשייו בלימודים‪ .‬אמנם לאחר‬
‫כמה שנים הוא אובחן והחל בטיפול‪ ,‬אך התוצאות היו מזעריות‪ .‬אולי היה מאוחר‬
‫מדי ואולי הטיפול לא התאים‪ ,‬או שתי הסיבות גם יחד‪.‬‬
‫לשמחת כולנו ולגאוותנו‪ ,‬כשאורן התבגר הוא הוכיח כושר למידה בלתי רגיל‪.‬‬
‫אורן השתלב יפה ומהר מאוד בחיי החברה‪ ,‬הן עם חבריו בכיתה והן בשכונה‪ ,‬אף‬
‫שכמה ילדים גדולים ממנו בשכונה אהבו להציק לו‪ ,‬והוא קיבל את הדין בהכנעה‪.‬‬
‫בבית הספר השתתף בחוג משחק ולמד נגינה בחליל‪ .‬בחוג למשחק השתעשע‬
‫מאוד‪ ,‬באשר לחליל פחות‪ .‬הוא אוהב לספר עד היום שבמסיבת הסיום של כיתה א'‪,‬‬
‫המורה לחליל ביקשה ממנו שלא ינגן ממש אלא רק יעמיד פנים‪ ,‬העיקר להתנסות‪.‬‬
‫בתום יום הלימודים הוא הלך לדודה שרה‪ ,‬שכנה שגרה מולנו‪ ,‬בקומה ד'‪ ,‬אישה‬
‫טובה שנדיבותה ורוחב לבה ניכרו בפניה ובממדיה‪ .‬הוא אהב ללכת אליה‪ ,‬כי היו‬
‫שם עוד ילדים בגילאים שונים וגם טלוויזיה‪ ,‬אך שנא את מרק העוף המכובס ששרה‬
‫הכריחה אותו לאכול מדי יום‪.‬‬
‫*‬
‫חג הפסח באותה שנה‪ ,1967 ,‬חל בתחילת חודש אפריל והמשכורות שלנו שולמו‬
‫רק לקראת אמצע החודש‪ .‬לא הייתה לנו פרוטה שחוקה להכנות לחג ולקניית בגדים‬
‫הכרחיים לאורן‪ .‬מנהג התשלומים לא היה נפוץ‪ ,‬אוברדרפט לא היה מקובל‪ ,‬לקיחת‬
‫הלוואה מהבנק הייתה פרוצדורה מסובכת וארוכה‪ ,‬והלוואה ממשפחה או מחברים‬
‫גם היא הייתה בעייתית‪ .‬מודאגים ואובדי עצות הלכנו לישון‪ ,‬בתקווה שלמחרת‬
‫תבוא הישועה‪.‬‬
‫והיא אכן באה‪ .‬כשהייתי בעבודה קיבלתי טלפון מהבנק‪ :‬הודיעו לי שמחזירים‬
‫לי כסף של אחד ממלוות המלחמה או הביטחון‪ ,‬מסים שהאזרחים חויבו לשלם‬
‫מדי פעם באותן השנים‪ .‬אחרי הצהריים רצנו מהר לבנק לקחת את הכסף‪ ,‬כמעט‬
‫‪193‬‬
‫נתן לבון‬
‫משכורת שלמה‪ .‬ציידנו את אורן במלתחה חדשה‪ ,‬וכך עלה בידינו באותו חג פסח‬
‫לקיים כהלכתה את מצוות "ושמחת בחגך והיית אך שמח"‪.‬‬
‫*‬
‫החג עבר וכך גם יום העצמאות‪ ,‬שבו שרו לראשונה את "ירושלים של זהב"‪.‬‬
‫בשוליו נפוצו שמועות ורחשי מלחמה‪ ,‬שקדמו להם חודשים רבים של תקריות בצפון‪,‬‬
‫במזרח ובדרום‪ .‬הסובייטים הזינו את ארצות ערב בידיעות שישראל מרכזת כוחות‬
‫בצפון כדי לפתוח במתקפה נגד סוריה; שמועות שמידת אמינותן עמדה בספק‪ ,‬אך‬
‫די היה בהן כדי לחמם את האווירה וללבות את אש הסכסוך‪.‬‬
‫בליל יום העצמאות הזיזו המצרים כוחות בסיני ולאחר מכן גירשו את משקיפי‬
‫האו"ם‪ .‬המתח גבר‪ ,‬הפעילות הפוליטית הפנים‪-‬ארצית געשה ורתחה‪ ,‬והדיונים‬
‫המדיניים בארץ ובעולם נעשו תכופים יותר ויותר‪ .‬החלה "תקופת ההמתנה"‪,‬‬
‫שנמשכה עד ‪ 5‬ביוני ‪ .1967‬בבקר יום זה פתח צה"ל במתקפה נגד מצרים‪ .‬בתקופה‬
‫זו זרעה האופוזיציה דאז‪ ,‬בראשותם של מנחם בגין ודוד בן‪-‬גוריון )שעזב את מפא"י‬
‫והקים עם פרס ועם דיין את רפ"י(‪ ,‬פאניקה בציבור‪ .‬עם כמה קצינים בכירים הם‬
‫הכריחו את ראש הממשלה‪ ,‬לוי אשכול‪ ,‬להקים ממשלת חירום‪ .‬ממשלה זו אכן‬
‫קמה‪ ,‬דיין מונה לשר הביטחון‪ ,‬ובגין לשר בלי תיק‪.‬‬
‫למטה‬
‫ֶ‬
‫יום פתיחת המלחמה היה עבורנו יום טראומתי במיוחד‪ .‬אני נקראתי‬
‫לשעת חירום‪ ,‬ששכן במבנה של "הדסה" ברחוב שטראוס‪ ,‬מול בניין ההסתדרות‪,‬‬
‫שעל גגו התמקם המטה של ההגנה האווירית‪ .‬המלחמה החלה‪ ,‬טורים של רכב‬
‫משוריין זרמו לידינו מזרחה‪ ,‬אל בית הספר לשוטרים ולתוך ירושלים הירדנית‪.‬‬
‫נשמעו "בומים" חזקים ואפילו אזעקות‪ .‬ברדיו דווח על קרבות עזים בארמון הנציב‬
‫שבתלפיות‪ ,‬לא רחוק מהגן שבו עבדה מרים‪ .‬צלצלתי לקופת החולים שמעל הגן‬
‫ולא היה מענה‪ .‬התקשרתי למטה הצבאי והם אמרו לי שהבניין נפגע מפגז‪ .‬נמלאתי‬
‫דאגה וחשבתי על הרע ביותר‪ ,‬אך לא הייתה כל אפשרות להגיע לשם‪ .‬טלפנתי לדודה‬
‫שרה לברר מה קורה עם אורן וכאן נכונה לי הקלה כפולה‪ :‬אורן שהה במקלט יחד‬
‫איתם והם קיבלו טלפון ממרים‪ .‬אבן נגולה מעל לבי‪.‬‬
‫אחר כך התברר שאכן פגז נפל בקרבת מקום בעת שעדיין רוב הילדים היו בגן‪.‬‬
‫כעבור כמה שעות מרים הצליחה לתפוס טרמפ‪ ,‬ובין היריות הגיעה הביתה בריאה‬
‫ושלמה‪ .‬בכלל‪ ,‬הדירה שלנו הפכה להיות מקלט לכל דיירי הקומה‪ .‬נוסף על כך‪,‬‬
‫שכנינו מאיה ונתן‪ ,‬שעדיין גרו בבית סולימנוף‪ ,‬נענו לשידולינו התקיפים להתאכסן‬
‫אצלנו‪ .‬הם התרצו בקושי‪ ,‬במיוחד נתן‪ ,‬אך בזכות זה ניצלו‪ ,‬כי ביתם ספג כמה‬
‫פגיעות ישירות בדיוק בחדר שהם חשבו להסתתר בו‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫*‬
‫מלחמת ששת הימים הדהימה בהצלחותיה הצבאיות ובכיבושיה המהירים‬
‫את העולם כולו ואת אזרחי ישראל‪ .‬רובם ככולם נתקפו באופוריה ובאקסטזה‬
‫אלוהית על הניצחון‪ ,‬על הרחבת גבולות הארץ ועל איחוד ירושלים‪ .‬אנחנו‪ ,‬אזרחי‬
‫המדינה‪ ,‬עברנו תוך שישה ימים מהפך פסיכולוגי מהדיכאון העמוק של ימי ההמתנה‬
‫לתחושת הצלחה כבירה‪ .‬ארצנו הקטנה שינתה את ממדיה‪ ,‬שינוי שהתברר עם הזמן‬
‫כמפלצתי‪.‬‬
‫שיכרון ההישג הצבאי הכביר נדבק גם בי‪ .‬אם בבוקר פרוץ המלחמה עוד השמעתי‬
‫קולות הסתייגות ממנה‪ ,‬בהמשך התיישרתי עם הקונצנזוס ועם פרץ הצהלה והגאווה‬
‫לאומית‪ .‬עמדת מפלגתי‪" ,‬מק"י"‪ ,‬שראתה במלחמה זו המשך למלחמת העצמאות‪,‬‬
‫חיזקה את תחושותיי אלו‪.‬‬
‫כמו שיכור או מסומם ביקרתי בירושלים המזרחית ה"משוחררת"‪ .‬בער לי‬
‫להגיע לשם עוד בטרם השלטונות התירו את הכניסה לעיר‪ .‬הסתננתי אליה וגם‬
‫נסעתי באוטובוס מקומי לבית לחם‪ ,‬ביקרתי בכנסיית המולד וניגבתי חומוס‪.‬‬
‫למרות האיסור העיר שקקה ישראלים‪ ,‬מפירי חוק כמוני‪ .‬לאחר שהחומות הוסרו‬
‫והמעבר נפתח‪ ,‬נעשינו מבקרים קבועים בעיר העתיקה ובשוק הססגוני המפתה‪ .‬כמו‬
‫כולם‪ ,‬לא ראיתי את האנשים שהסתירו מאחורי חיוכם וברכותיהם הלבביות פחד‪,‬‬
‫הסתייגות‪ ,‬חשש‪ ,‬חרדה ושנאה‪.‬‬
‫תרנו עם חברים טובים את ירושלים ואת שטחי הגדה‪ :‬השטחים ה"משוחררים"‪,‬‬
‫המוחזקים‪ .‬לא הבנתי שהם שטחים כבושים והשליתי את עצמי שאנחנו כובשים‬
‫נאורים‪ .‬ראינו בשטחים אלה פיקדון‪ ,‬קלף להשגת השלום‪ .‬לא ידענו אז‪ ,‬או לא רצינו‬
‫לדעת‪ ,‬כמה זמן יימשך כיבוש זה ומה יהיו השלכותיו‪.‬‬
‫כמה חבל‪.‬‬
‫‪ 9‬בינואר ‪2008‬‬
‫היום הנשיא בוש הגיע לישראל ולאזור בניסיון לקדם את תהליך השלום‬
‫‪195‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪46‬‬
‫אימפריות מאכזבות‬
‫הצהלות והחגיגות לרגל הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים‪ ,‬נמשכו הרבה‬
‫מעבר לשישה ימים‪ .‬מבקרים רבים מכל קצות הארץ והעולם פקדו את ירושלים‬
‫ואת יתר המקומות הקדושים )כגון‪ :‬קבר רחל וכנסיית המולד בבית לחם‪ ,‬מערת‬
‫המכפלה בחברון‪ ,‬יריחו( ובכלל‪ .‬כולם מהופנטים מהמעמד ומהמראות‪ ,‬נרעשים‬
‫ואחוזי רטט ורעדה של נגיעה בשרוולי התהילה ובצעיפי ההיסטוריה‪ ,‬ומהמפגש‬
‫פנים אל פנים עם הקדושה בכבודה ובעצמה‪ ,‬ובטוחים שסוגרים מעגל שנפתח לפני‬
‫אלפיים שנה‪.‬‬
‫בולמוס הביקורים לא נפקד גם מביתנו‪ .‬קיבלנו אורחים מהארץ ומחו"ל‪ ,‬אורחים‬
‫מכובדים‪ ,‬רצויים יותר ורצויים פחות‪ ,‬וכאלה שבדיעבד היה רצוי שלא יבואו‪ .‬בין‬
‫הרצויים זכינו להכיר את בני משפחת בנדיטר‪ :‬סילביה‪ ,‬יצחק‪ ,‬בתם אורה ובנם‬
‫שחר‪ ,‬הגדול בשנה מאורן‪ .‬כן אירחנו את הסופר הצ'כי מינצ'קו‪ ,‬מלווה בפמליה‬
‫שלמה‪ ,‬חבריו מהארץ ומחו"ל‪ .‬ביקורו התאפשר הודות לרוחות "האביב של פראג"‬
‫שנשבו אז בפרוזדורי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה‪ ,‬שקראו לא לנתק את הקשרים‬
‫הדיפלומטיים עם ישראל בגלל המלחמה‪ .‬מינצ'קו‪ ,‬שנחשב הומניסט גדול‪ ,‬לא פסק‬
‫להתפעל מגודל ניצחוננו‪ ,‬והרבה להתלוצץ על חשבון הצבא המצרי שחייליו ברחו‬
‫והשאירו את נעליהם מאחור‪.‬‬
‫חברינו החדשים‪ ,‬הבנדיטרים‪ ,‬היו משפחה עליזה ואוהבת‪ ,‬מלוכדת ומאורגנת‪.‬‬
‫סילביה נתנה את הטון בפרקטיקה היומיומית ויצחק בענייני הרוח‪ .‬הם התארחו‬
‫אצלנו וישנו על שמיכות בסלון‪ ,‬ואנחנו אצלם‪ .‬באחד הטיולים הראשונים בירושלים‬
‫המזרחית הם קנו לנו צלחת דקורטיבית מבית המלאכה לקרמיקה של אמן ארמני‬
‫מפורסם‪ ,‬שאת שמו שכחתי‪ .‬צלחת זו הייתה תחילתו של אוסף הצלחות הגדול‬
‫המקשט את אחד מקירות של הסלון שלנו והפך לסמל משפחתי‪.‬‬
‫עם הבנדיטרים חנכנו מסורת חדשה שנמשכה שנים‪ :‬בילוי ביום הכיפורים‬
‫באכסניית הנוער "כרי דשא" שליד הכנרת‪ .‬מכונית לא הייתה לנו‪ ,‬אך לשמחתנו‪,‬‬
‫ראול חבר שלנו נסע לשליחות חשובה ליוגוסלביה והשאיר לנו את מכוניתו‪ .‬כך‬
‫ניצלנו את ההזדמנות ובשבת‪ 14 ,‬באוקטובר ‪ ,1967‬יום הכיפורים‪ ,‬בילינו יחד‬
‫בנעימים ליד הכנרת‪.‬‬
‫*‬
‫בעבודה שושנה חלתה‪ ,‬ובדיוק באותה התקופה נחנכה בלשכה יחידת סטודנטים‬
‫לעבודה סוציאלית‪ ,‬ונערכו שינוים בשיטות העבודה‪ .‬בין השאר נוצר תפקיד חדש‬
‫‪196‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫– עובד אינטייק‪ ,‬שדרכו עברו כל הפונים החדשים‪ .‬לתפקיד זה גויס עובד סוציאלי‬
‫בעל תואר מוסמך )נדיר לאותם ימים(‪ ,‬עולה מארצות הברית‪.‬‬
‫אנשי האוניברסיטה לא הסכימו שאמשיך לנהל את הלשכה בזמן היעדרותה‬
‫של שושנה והביאו בוגר שלהם‪ ,‬שבכלל עבד כפקיד בדואר‪ .‬מובן שהתמרמרתי‪,‬‬
‫וכפיצוי ניתן לי תפקיד חדש‪ ,‬בכיר יותר – עובד שיקום עצמאי‪ ,‬שאינו כפוף למטה‬
‫המחלקה‪.‬‬
‫המנהל החדש לא החזיק מעמד זמן רב‪ ,‬למרות אישיותו הנוחה‪ .‬לאחר שמדריכי‬
‫האוניברסיטה הספיקו להכיר אותי‪ ,‬הם המליצו בחום להטיל עליי את התפקיד‬
‫של ממלא מקום המנהלת‪ .‬הפעם התמניתי רשמית לסגן מנהל הלשכה‪ ,‬נוסף על‬
‫תפקידי כעובד שיקום‪ .‬קיבלתי אחריות רבה ועבדתי עבודה מאומצת‪ ,‬פרחתי‪,‬‬
‫הלשכה התפתחה‪ ,‬והלקוחות שבעו נחת מההסדרים החדשים שהנהגתי ומהמיזמים‬
‫הרבים שיזמתי; מיזמים בתחום הזקנה‪ ,‬הילדים והתעסוקה‪ ,‬שבהם היו שותפים‬
‫כל הגורמים בקהילה‪ ,‬כולל נציגי השכונות השונות‪ .‬איגום המשאבים המקצועיים‬
‫והכספיים וארגון הכוחות הסירו חסמים‪ ,‬שיפרו והרחיבו את השירותים לנזקקים‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בדרך עקלקלה‪ ,‬מסורבלת ומתסכלת‪ ,‬זכיתי להכרה ביכולותיי ובכישוריי‪ ,‬וחשוב‬
‫מכול‪ ,‬יכולתי לתת להם ביטוי‪.‬‬
‫בתקופת הנידוי שלפני קבלת התפקיד‪ ,‬שנמשכה כמה חודשים‪ ,‬היו לי מצבי רוח‬
‫רעים‪ ,‬הייתי מריר וכעוס‪ ,‬אבל החזקתי מעמד כי זכיתי להבנה‪ ,‬לנחמה ולתמיכה‬
‫מעמיתיי לעבודה וגם מצד מרים‪.‬‬
‫*‬
‫בכיתה ב' נכנסה לכיתה של אורן מורה חדשה‪ ,‬אך עקומת התלהבותו מבית הספר‬
‫לא השתנתה בהרבה‪ .‬למען האמת‪ ,‬איני זוכר מי הייתה מורתו וגם לא אירועים‬
‫או אנקדוטות מיוחדים‪ .‬משימתי באותה השנה‪ ,‬כבשנות לימודיו האחרות‪ ,‬הייתה‬
‫לעזור לו כמיטב ידיעותיי הדלות ולוודא שהכין שיעורי בית‪.‬‬
‫כיתה ב' הסתיימה בשלום‪ ,‬ובקיץ אורן הלך לקייטנה היוקרתית ב"ימק"א"‪.‬‬
‫הוא נהנה מאוד מהפעילות‪ ,‬פחות מהאוכל ויותר מהגלידה‪ .‬שם הוא למד לשחות‪,‬‬
‫וגולת הכותרת הייתה זכייתו בפרס על שחייה עם נר דולק בפה‪.‬‬
‫ימק"א מחזירה אותי כמה שנים אחורה‪ ,‬לימים שבהם דורל ופאולה החליטו‬
‫לחזק את עצמאותו של אילן בן העשר‪ ,‬ורשמו אותו לקייטנה זו‪ .‬דורל הגיע באותו‬
‫יום לפני תחילת הפעילות‪ ,‬ולמחרת שנינו הלכנו איתו לבניין המיוחד שחרת על דגלו‬
‫את אחדות שלוש הדתות‪ .‬נפרדנו ממנו לשלום‪ ,‬ואילן – מהוסס אך עם חיוך של‬
‫שביעות רצון – נפרד גם מאיתנו‪.‬‬
‫במשך שבוע הבאתי אותו בבוקר לקייטנה ואחר הצהריים חזרנו יחד‪ .‬אילן שמח‬
‫והיה שבע רצון מהכול‪ ,‬לפחות כך אמר‪ .‬בסוף השבוע הוריו האוהבים באו לראות‬
‫‪197‬‬
‫נתן לבון‬
‫את בנם היקר‪ .‬הוא סיפר להם על עלילות הקייטנה ועל התרשמויותיו‪ ,‬על חוויית‬
‫העלייה במעלית במגדל הגבוה ועל הנוף המרהיב המשתרע לרגליו‪.‬‬
‫בשבת אחר הצהריים פאולה ודורל נפרדו מאיתנו וממנו בנשיקות חמות מלוות‬
‫במילות חיזוק ועידוד לאילן והחלו לרדת במדרגות‪ ,‬ואז אילן פרץ בבכי תמרורים‬
‫ורצה לחזור הביתה‪ .‬הם לא עמדו בכך ולקחו אותו איתם לחיפה‪ .‬עם געגועים‬
‫לא מתווכחים‪ ,‬או שמתמודדים או שלא‪ .‬אילן כבר השיג את עצמאותו בנסיבות‬
‫אחרות‪.‬‬
‫*‬
‫בחופשת הקיץ של ‪ 1968‬הרשינו לעצמנו ללכת לבית הבראה אמיתי‪ .‬מהעבודה‬
‫קיבלנו דמי הבראה‪ ,‬אך היה צורך להציג קבלות‪ .‬בשנים קודמות השגנו קבלות אך‬
‫השתמשנו בכסף לצרכים אחרים‪ .‬באותה השנה מצבנו הכלכלי שפר עלינו‪ ,‬כי נחתמו‬
‫הסכמי שכר חדשים וקיבלנו הפרשים גדולים עבור כמה שנים אחורה‪.‬‬
‫הזמנו מקום בעוד מועד בבית ההבראה כי הביקוש היה גדול וההיצע פחות‪,‬‬
‫והשארנו שוב את אורן במשמורתה של סבתא לאה‪ .‬מלאי אור ושמחה אך גם דאגה‬
‫לבננו היחיד‪ ,‬יצאנו באוטובוס לנצרת הרחוקה‪ ,‬לבית הבראה של קופת חולים‪.‬‬
‫בילינו שבוע ימים של הנאה ואושר ושל זוגיות נטולת דאגות היומיום‪ .‬ניצלנו את‬
‫הברכה‪ ,‬תרנו את נופי הסביבה‪ ,‬ביקרנו חברים והצטרפנו לטיול לראות את השטחים‬
‫החדשים של מולדתנו‪ ,‬את רמת הגולן ומחמדיה‪ .‬על יופייה עוצר הנשימה אין‬
‫מחלוקת‪ ,‬אבל על מעמדנו שם יש ויש‪ ,‬והשלום עם סוריה עדיין בגדר דיבורים‪...‬‬
‫*‬
‫חזרנו הביתה ואחי דורל ומשפחתו באו לבקרנו‪ .‬טיילנו‪ ,‬הסתובבנו‪ ,‬אכלנו‪,‬‬
‫דיברנו‪ ,‬ובמצב רוח מרומם הלכנו לישון‪ .‬באמצע הלילה התעוררנו לקול ניפוץ זכוכית‪.‬‬
‫לא התרגשנו‪ ,‬שינינו תנוחה‪ ,‬והמשכנו לישון‪ .‬בבוקר ראינו שמאפרה מקרמיקה עם‬
‫ציורי נוף של פראג נשברה לרסיסים‪.‬‬
‫הכנו קפה והדלקנו את הרדיו כהרגלנו‪ .‬בחדשות הכריזו שהצבא הסובייטי פלש‬
‫לצ'כוסלובקיה‪ ,‬כבש את פראג ושם קץ לניסיונו של השלטון הקומוניסטי לכונן את‬
‫ערכי ההומניזם‪ ,‬ההתחשבות בפרט ובזכויותיו לחירות ולחופש רוחני‪ .‬דיכוי זוועתי‪,‬‬
‫באבו את "האביב של פראג"‪ ,‬את השינוי באופיו של‬
‫אכזרי‪ ,‬מרושע ומשפיל‪ ,‬שגדע ִ‬
‫השלטון הקומוניסטי בצ'כיה ובשאר המדינות של הגוש המזרחי‪.‬‬
‫מתברר כי המאפרה נפלה ונשברה בשעת הפלישה ממש – צירוף מקרים מוזר‪,‬‬
‫שקשה לפענוח לשוללי דעות קדומות כמונו‪ ,‬אך סמלי ומעורר מחשבות‪...‬‬
‫שקעתי במפח נפש עמוק; לא ידעתי את נפשי מרוב כעס‪ ,‬עלבון‪ ,‬צער ואכזבה‬
‫מהבגידה הגדולה של אלה שהטיפו לעולם טוב וצודק יותר‪ .‬אכזבה מאותו צבא‪,‬‬
‫‪198‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הצבא האדום‪ ,‬ששחרר את האנושות מאימת הנאצים והציל את חיי ואת חייהם של‬
‫מיליוני יהודים ובני עמים אחרים וגם את חיי שלי‪...‬‬
‫מרוב עצבים לא מצאתי את מקומי‪ ,‬וכדי להרגיע את עצביי אספתי את כוחותיי‬
‫ואת שברי המאפרה עם סמלי פראג והדבקתי בקדחתנות שבר לשבר‪ ,‬רסיס לרסיס‪,‬‬
‫עד שנראתה שלמה‪ .‬אולי חשבתי שבכך אדביק ואחזיר לקדמותו גם את הקרע‬
‫ההוא‪ .‬עם הכיבוש הברברי התערערה השקפת העולם שאימצתי מאז היותי בן ‪.12‬‬
‫אמונתי בשלטון הקומוניסטי בברית המועצות וביתר הרפובליקות העממיות נשברה‬
‫לרסיסים דקים‪-‬דקים‪ ,‬כגודל רסיסי המאפרה‪.‬‬
‫לקצן‪ ,‬אך לא חדלתי לרגע להאמין שארצנו זקוקה‬
‫חברותי ופעילותי במק"י הגיעו ִ‬
‫לשלום ותושביה לרוגע‪ ,‬שוויון‪ ,‬פיוס ופרנסה‪ ,‬שהעולם כולו זכאי וראוי לשינוי‪ ,‬ובני‬
‫האדם – לחיים של חופש‪ ,‬עצמאות ורווחה‪.‬‬
‫לא הפסקתי להאמין‪ ,‬להילחם ולפעול למען אידאלים אנושיים אלה של התורה‬
‫המרכסיסטית‪ ,‬ובכוחותיי המעטים אני נמלא סיפוק כשאני מצליח לדאוג לקורת גג‬
‫לזקן שנזרק לרחוב‪.‬‬
‫נשמע קלישאתי‪ ,‬פנטי‪ ,‬תמים‪ ,‬מיושן? אשרי האדם שבאמונתו יחיה!‬
‫‪ 11‬בינואר ‪2008‬‬
‫‪199‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪47‬‬
‫ניתוח הכליות והעלייה למונפורט‬
‫השנים עוברות ומתגלגלות והחיים זורמים‪ ,‬ובאופן פרדוקסלי‪ ,‬קל יותר לזכור‬
‫את תקופת הילדות‪ ,‬הנערות וההתבגרות מאשר את מה שאירע מאוחר יותר‪.‬‬
‫בשיחות שניהלתי עם בני משפחה‪ ,‬חברים ומכרים‪ ,‬מתברר שגם הם זוכרים‪ ,‬אפילו‬
‫פרטים שוליים ביותר‪ ,‬מהתקופה שהיו בני שש או עשר‪ ,‬אך אינם יכולים לתאר את‬
‫מה שחוו בהיותם בני ‪ 37‬או ‪.41‬‬
‫אם רוצים ואם לא‪ ,‬שנות ילדותנו הן המסד למה שבא בהמשך‪ ,‬לא משנה אם‬
‫אלו היו שנים טובות או רעות‪ ,‬מענגות או אפורות‪ ,‬מפנקות או מחמירות‪ ,‬מפליאות‬
‫או איומות‪ .‬בילדותנו טמונים השורשים של כל אחד ואחת מאיתנו‪ .‬אפשר להתנער‬
‫מהם ולהתעמת איתם‪ ,‬להעריך אותן או להצטער עליהם‪ ,‬אך אי‪-‬אפשר לעקרם‬
‫ולבטלם‪.‬‬
‫זה לא געגוע‪ ,‬אלה היסודות שאנחנו נושאים על גבינו‪ ,‬נפשנו ומצפוננו ועמם‬
‫אנו הולכים לכל מקום ואיתם עולים במדרגות הזמן‪ ,‬העתים והשנים‪ .‬כל זיכרון‬
‫הוא סלקטיבי‪ ,‬וככל שמתבגרים‪ ,‬ביודעין או שלא ביודעין‪ ,‬אנחנו מדחיקים חוויות‬
‫ומעשים שלא נוח לנו לחוותם מחדש‪ ,‬לזכרם‪ ,‬לנתחם‪ ,‬לפרשם או לעמוד מולם‬
‫בעיניים פקוחות ובראש נכון‪.‬‬
‫עם הזיכרונות משנותיי כאדם בוגר התחלתי להתמודד בפרקים האחרונים‪.‬‬
‫אשתדל להמשיך במסע מפרך‪ ,‬מסובך ומורכב זה‪ ,‬בניסיון להיות נאמן לרגשותיי‪,‬‬
‫למחשבותיי ולהשקפת חיי‪.‬‬
‫*‬
‫אורן עלה לכיתה ג'‪ .‬שוב מורה חדשה‪ ,‬עדה שמה‪ ,‬שאנחנו שומרים עמה על קשר‬
‫עד היום‪ .‬מורה‪ ,‬מחנכת‪ ,‬אדם כלבבי‪ .‬וכנראה גם כלבבו של אורן‪ ,‬כי בהסתכלות‬
‫לאחור על כל שנות לימודיו‪ ,‬שנה זו נחרתה בזיכרוני כנעימה‪ ,‬כשקטה‪ ,‬כבעלת תוכן‬
‫והרגשה טובה‪.‬‬
‫כיתה ג' החלה ברגל ימין‪ .‬הלכנו יחד לקנות את הציוד הדרוש‪ ,‬ואורן עזר ברצון‬
‫לעטוף את מחברותיו ואת ספריו‪ ,‬וגם הקפיד לשמור עליהם במשך כל השנה‪,‬‬
‫שבמהלכה הלך בחשק רב לבית הספר‪ .‬איני זוכר אם בצהריים המשיך ללכת לדודה‬
‫שרה או המתין בבית שעה קלה שמרים תשוב מהמעון שבו עבדה‪ .‬פעם הוזמן‬
‫לחברים ופעם הם באו אליו‪ .‬הוא היה ילד בוגר ואחראי‪.‬‬
‫באותה שנה התחיל אורן ללכת לחוג אמנות במוזיאון ישראל‪ ,‬נוסף על חוג‬
‫למשחק בבית הספר‪ .‬את לימודי החליל נטש‪ ,‬וכך תמה הקרירה המהוללת שלו‬
‫‪200‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כחלילן דגול‪ .‬מהחוג לציור נשמר אצלנו בבית‪ ,‬במסגרת מכובדת‪ ,‬דיוקן עצמי פרי‬
‫מכחולו‪ ,‬גדול וצבעוני‪.‬‬
‫*‬
‫אני‪ ,‬ובמידה זו או אחרת גם מרים‪ ,‬ליקקנו את פצעינו מטראומת הפלישה לפראג‬
‫ומכל מה שסימלה עבורנו‪ .‬לא נמנינו עם אותם חברים שחיפשו להם נחמה במסגרות‬
‫אחרות‪ ,‬בהתארגנויות שהתגבשו והתפוררו חדשות לבקרים‪ .‬אנחנו בחרנו להישאר‬
‫ללא מסגרת מפלגתית‪ ,‬אף שלא ויתרנו על רגישותנו הפוליטית והציבורית‪.‬‬
‫עיתון צריך לקרוא‪ .‬ויתרנו על "קול העם"‪ ,‬פסחנו על "על המשמר" של מפ"ם‪,‬‬
‫שלרבים נחשב כמעבר טבעי מ"קול העם"‪ ,‬והתחלנו לקרוא את "דבר"‪ .‬העיתון‬
‫שבמשך שנים רבות ביקרנו בחריפות‪ ,‬הפך כעת להיות העיתון החביב והמועדף‬
‫עלינו‪ ,‬ועד היום אני מבכה את סגירתו‪.‬‬
‫באותה תקופה‪ ,‬או מעט לפניה‪ ,‬התחלתי בפעילותי באיגוד העובדים הסוציאליים‪.‬‬
‫הצטרפתי לרשימה אופוזיציונית שגיבשו חברים שונים מבכירי המקצוע‪ ,‬רובם‬
‫השתייכו למפלגה הפרוגרסיבית‪ ,‬המוכר בהם הוא פרופ' ברגמן‪ ,‬מראשוני‬
‫הגרונטולוגים בארץ‪ .‬התקבלתי בהיסוס מסוים‪ ,‬משום שהייתי מוכר כקומוניסט‪.‬‬
‫התביעה המרכזית של רשימה זו הייתה דה‪-‬מפלגתיזציה של האיגוד‪ ,‬שהבחירות‬
‫תהיינה אישיות ולא מפלגתיות‪ .‬הרשימה זכתה להישג קלוש מול הקואליציה של‬
‫יתר המפלגות‪ ,‬שבראשן הייתה כמובן מפא"י‪ .‬נבחרתי כציר לוועידה‪ ,‬אך עם נוכחות‬
‫מזערית‪ .‬אף שרשימתנו הייתה במיעוט‪ ,‬המזכ"לית החדשה‪ ,‬נאווה ארד‪ ,‬שינתה את‬
‫תקנון האיגוד‪ ,‬ומאז הבחירות הן אישיות‪.‬‬
‫*‬
‫לאור הישגיי כממלא מקום מנהל של לשכת קריית היובל‪ ,‬מנהל בית הספר‬
‫לעבודה סוציאלית הציע לי ללמוד לתואר מוסמך – בשלב ראשון כתלמיד שלא‬
‫מן המניין ובהמשך עם מלגת לימודים‪ ,‬ולשחררני לכמה שעות בשבוע לצורך זה‪.‬‬
‫הייתה זו הצעה קוסמת ומחמיאה מאוד שכמובן לא יכולתי לסרב לה‪ ,‬אף שבסתר‬
‫לבי ידעתי שהלימודים אינם הצד החזק שלי‪ .‬באותה שנה השתתפתי בכמה קורסי‬
‫השלמה ובכמה שעות וסמינר לתואר שני‪ .‬את הקורסים צלחתי בקושי‪ ,‬אך בסמינר‬
‫שעסק בדרכי ניהול השתתפתי בכיף‪ ,‬וגם הציון היה בהתאם‪.‬‬
‫הלימודים הכבידו עליי מאוד; הביבליוגרפיה באנגלית‪ ,‬העבודות הרבות‬
‫והבחינות נראו לי מעל כוחותיי ויכולותיי‪ ,‬לכן הפסקתי אותם‪ .‬עם זאת‪ ,‬לימודים‬
‫אלה שימשו לי מדריך מצוין לקריאת חומר מקצועי הרלוונטי לעיסוקי‪.‬‬
‫כאדם מעשי השופע רעיונות ויוזמות חיפשתי כר פעולה לעשייה מקצועית‬
‫בשטח‪ .‬חשבתי שמוטב שאת האנרגיות שלי אקדיש לעשייה מיידית ומועילה ולא‬
‫ללימודיים תאורטיים‪ .‬חיפשתי אתגרים חדשים והגשתי את מועמדי למשרות שונות‬
‫‪201‬‬
‫נתן לבון‬
‫בתוך המחלקה ומחוצה לה‪ .‬ברובן לא זכיתי‪ ,‬ועל זו שהתקבלתי אליה – משרת קצין‬
‫מבחן לנוער – ויתרתי מאחר שלא היו בה אפשרויות קידום‪.‬‬
‫בינתיים יחידת ההכשרה של הסטודנטים‪ ,‬שעשתה הכשרה מעשית בלשכה‪,‬‬
‫התרחבה וסיפקה לי סקרנות ועניין‪ .‬נוסף על כך באו ללשכה עמיתים ממקומות‬
‫אחרים כדי ללמוד מהמודל החדש שלפיו אנחנו עובדים; אותו מודל קהילתי שאני‬
‫פיתחתי‪ ,‬של שיתוף רב‪-‬מקצועי ורב‪-‬שירותי‪.‬‬
‫*‬
‫באותן שנים התגלו אצלי אבנים בכליה השמאלית‪ ,‬שגרמו לי כאבים עזים‪ .‬מדי‬
‫פעם אושפזתי ב"הדסה"‪ ,‬המליצו על ניתוח‪ ,‬אך התור היה ארוך וגם לא התחשק לי‬
‫לשכב על שולחן הניתוחים‪ .‬באותם אשפוזים ספורדיים זכיתי לביקוריה המנחמים‬
‫של ד"ר שושנה בירן‪ ,‬חברה עוד מימי האוניברסיטה ומק"י‪ .‬היא התפרסמה כבר אז‬
‫כמומחית למחלות הסרטן‪ ,‬מחלה שלדאבון הלב והגורל לא פסחה גם עליה והכניעה‬
‫אותה‪.‬‬
‫התקפי הכאבים הלכו‪ ,‬גברו וחזרו‪ ,‬ולדבריה של שושנה הם היו ידועים ככאבים‬
‫חריפים במיוחד‪ .‬אחות מ"הדסה הקטנה"‪ ,‬שעבדה עמי ושמעה על סבלי‪ ,‬החליטה‬
‫להעמידני בפני עובדה מוגמרת‪ :‬היא ניצלה את קשריה הטובים וסידרה לי תור‬
‫לניתוח‪.‬‬
‫באפריל ‪ ,1969‬כעשרה ימים לפני יום העצמאות‪ ,‬מצויד בתעודות ובמסמכים‪,‬‬
‫התייצבתי בגפי בבית החולים לפרוצדורה המקובלת‪ :‬המתנה‪ ,‬רישום‪ ,‬קבלת מידע‪,‬‬
‫תשאול ארוך ומעמיק על מחלותיי בעבר ועל מחלות הוריי ופרטים נוספים שבעיניי‬
‫לא היה להם כל קשר לניתוח שעמדתי לעבור‪.‬‬
‫עמוס ניירות הופניתי למחלקה הכירורגית‪ .‬כאן קיבלה אותי אחות חייכנית‬
‫וחתיכית‪ ,‬ציידה אותי בפיג'מה והקצתה לי מיטה בחדר עם ארבעה חולים נוספים‪.‬‬
‫עוד לפני שהספקתי להחליף את בגדיי לבגדי חולה‪ ,‬האחות הזוהרת עשתה לי תשאול‬
‫נוסף‪ ,‬ולקחה דם ונוזלים אחרים לבדיקות‪.‬‬
‫השאלות והחקירות נמשכו במחזוריות‪ .‬רופאי המחלקה‪ ,‬סטודנטים לרפואה‪,‬‬
‫מתמחים ובעלי הסמכה מהארץ ומחו"ל‪ .‬כולם התעקשו לדעת מה היו מחלות‬
‫הינקות והילדות שלי ושל בני משפחתי‪.‬‬
‫חברים רבים‪ ,‬מודאגים ומוטרדים‪ ,‬באו לבקרני להחזיק את ידי ולחזק את רוחי‪.‬‬
‫אני‪ ,‬שהתכחשתי לחלוטין לניתוח‪ ,‬נראיתי כמי שמתכונן למסיבה לכבוד המהפכה‪.‬‬
‫מרים ואורן באו לבקרני כל יום‪ ,‬לעתים מחויכים ולעתים פחות‪ ,‬שהרי מרים עבדה‪,‬‬
‫טיפלה באורן ובבית‪ ,‬והיו לה סידורים ועיסוקים נוספים‪ .‬היא התקשתה להכיל את‬
‫קיטוריי על טיב האוכל ועל הפיג'מות של בית החולים‪ ,‬וחשבה שאני סתם מפונק‬
‫ומציק‪.‬‬
‫‪202‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫יום הניתוח הגיע‪ .‬הלבישו אותי בחלוק שבקושי כיסה את מערומיי‪ ,‬הזריקו לי‬
‫זריקה לטשטוש קל‪ ,‬והאלונקאי הוביל אותי לפתח חדר הניתוח והודיע לי שעוד‬
‫מעט המרדים יבוא להעביר אותי לעולם החלומות‪.‬‬
‫אני שוכב‪ ,‬ערום כמעט כולי וקר לי‪ ,‬ומחשבות מתרוצצות בראשי‪ .‬מה פתאום‬
‫ניתוח? הרי אני מרגיש טוב‪ .‬אולי אקום ואלך הביתה? לא‪ ,‬זה בלתי אפשרי‪ ,‬אפילו‬
‫תחתונים אין לגופי‪ .‬בעודי מהרהר הופיע לידי חולה נוסף‪ ,‬מלווה בפמליה שלמה‪.‬‬
‫שמחתי בחברה החדשה ושאלתי‪" :‬איזה ניתוח אתה עובר?" הוא ענה‪" :‬ניתוח לב‬
‫פתוח"‪ .‬התנחמתי מיד וחשתי המאושר באדם להסתפק בניתוח להוצאת אבנים‬
‫מכלייתי השמאלית‪.‬‬
‫המרדים הופיע ובחן את יכולתי לספור עד עשר‪ .‬התעוררתי מול אחות שהראתה‬
‫לי את האוצר שמצאו בגופי‪ ,‬את האבן היקרה‪ ,‬ושקעתי שוב בשינה‪ .‬תוך שאני נאבק‬
‫עם סם ההרדמה כי רציתי להיות ער‪ ,‬לשלוט במצב‪ ,‬הופיעה חברתנו תמר‪ ,‬אחות‬
‫במקצועה‪ ,‬ושמעתי אותה נותנת הוראות לאחיות שתחלפנה לי את התחבושות‬
‫ואת הסדינים‪ ,‬כי מיטתי מלאה דם‪ .‬יכולתי לחזור לישון‪ ,‬כי כבר לא הייתי לבד‪.‬‬
‫המלאכית הטובה באה לשמור עליי‪ ,‬עד שמרים ואורן באו להתעניין בשלומי‪.‬‬
‫למחרת ירדתי מהמיטה‪ ,‬כולי טוב לב‪ ,‬במצב רוח מרומם‪ ,‬הסתובבתי במחלקה‪,‬‬
‫אורחים באו והלכו‪ ,‬הביאו ממתקים‪ ,‬שוקולדים‪ ,‬ספרים ופרחים‪ ,‬שאת רובם מרים‬
‫לקחה הביתה כדי לפנות את הארון העמוס שלידי‪.‬‬
‫שהיתי בבית החולים ‪ 13‬או ‪ 14‬ימים תמימים‪ ,‬ובמהלכם חגגתי גם את יום‬
‫העצמאות‪ .‬ערב לפני השחרור הסתובבתי במחלקה ופגשתי מכר‪ ,‬חבר מפלגה‪.‬‬
‫קשקשנו‪ ,‬החלפנו דעות ורשמים על חוויות בית החולים‪ ,‬ובין היתר הוא סיפר לי‬
‫שלפני שעה קלה‪ ,‬יהודה להב‪ ,‬חבר טוב שלנו‪ ,‬ביקר אצלו‪ .‬ידיעה זו עוררה בי תמיהה‪,‬‬
‫אכזבה וכעס‪ ,‬במיוחד כשגיליתי שאת מרים הוא כן ביקר‪.‬‬
‫למחרת בבוקר התלבשתי ללכת הביתה‪ ,‬המתנתי למכתב השחרור ולמרים‬
‫שתבוא לקחת אותי‪ .‬בצהריים קיבלתי סוף‪-‬סוף את המכתב אך מרים טרם הגיעה‪.‬‬
‫איבדתי את הסבלנות‪ ,‬בדקתי שיש לי מפתחות וכסף לאוטובוס ויצאתי הביתה‪.‬‬
‫לא נעים להגיע לבית סגור אך זה עדיף על בית חולים‪ ,‬ומעל לכול אורן קרן מאושר‬
‫לראותי שוב בבית‪.‬‬
‫באשר לתוצאות הניתוח עצמו‪ ,‬התברר עוד בהיותי בבית החולים שחתכו עשרה‬
‫סנטימטרים גבוה יותר מהדרוש‪ ,‬ובמשך הזמן הכליה כנראה נפגעה ופסקה לפעול‬
‫כליל‪ .‬זה מה שקורה כשהמנתח הוא פרופסור בגינקולוגיה בעל שם עולמי‪...‬‬
‫*‬
‫לפני האשפוז גייסנו כסף לקניית מכונית‪ ,‬ומרים אף החלה לנהל משא ומתן על‬
‫קניית פרינץ ‪ .U.S.N.4‬מכונית קטנה‪ ,‬אפורה וחמודה‪ ,‬שהתאימה לצרכינו ובעיקר‬
‫‪203‬‬
‫נתן לבון‬
‫לתקציבנו‪ .‬הכמיהה‪ ,‬או האובססיה שלי למכונית‪ ,‬הביאה אותי במשך הזמן לחפש‬
‫משרה נוספת‪ ,‬למרות העבודה הקשה בלשכה‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫הזמן עשה את שלו‪ .‬התבססנו מעט בעבודה‪ ,‬משכורותינו גדלו‪ ,‬סבתא לאה עזרה‬
‫מדי פעם‪ ,‬וכך הגשמנו שוב את משאת נפשנו‪ .‬כדי לחגוג את הרכישה ולהעמידה‬
‫במבחן‪ ,‬עוד בימי חופשת המחלה שלי הזמנתי לשבועות מקומות לאכסניית הנוער‬
‫באכזיב‪ .‬לחופשה זו קיבצתי את כל חברינו הטובים שעמם בילינו בימי הכיפור בכרי‬
‫דשא‪.‬‬
‫עלינו ברכבל לראש הנקרה‪ ,‬ביקרנו בכפרו של אלי אביבי ובעוד מקומות יפים‬
‫בסביבה‪ ,‬אך גולת הכותרת היה המסע למצודת מונפורט‪ .‬סוף מאי‪ ,‬חמסין אביבי‬
‫כבד‪ ,‬אך תכניות צריך לבצע‪ .‬כמה מהחברים יצאו לדרך ואני ביניהם‪ .‬צעד נועז‪,‬‬
‫הרפתקני או לא שקול מצדי‪ ,‬כי מקום הניתוח עדיין דימם‪ .‬הדרך הייתה מפרכת‬
‫ומייגעת‪ ,‬הנוף מרשים וכיבוש המצודה עוד לפנינו‪ .‬הלכנו ונחנו‪ ,‬מתפעלים מן‬
‫הסביבה ומפריחת האביב‪ ,‬פוגשים חמור תועה ותשוש‪ .‬את המראות הנציח הצלם‬
‫שבחבורה במצלמת קולנוע ביתית של ‪ 8‬מ"מ‪ ,‬חידוש גדול לשנות השישים‪.‬‬
‫בתפקיד הראשי בסרט כיכב חברנו לונק‪ ,‬שגילה חריצות וחוש חסכנות מופלא‪.‬‬
‫למרות קושי ההליכה בחום הכבד‪ ,‬הוא אסף כל בקבוק ובקבוק שהתרוקן‪ ,‬וגם את‬
‫אלה שמצא פזורים בדרך‪ .‬אלה לא היו בקבוקי פלסטיק‪ ,‬כנהוג היום‪ ,‬אלא בקבוקים‬
‫מזכוכית אמיתית‪ .‬עייף ומאושר חזר לאכסניה עם רכוש גדול ו‪...‬יקר‪.‬‬
‫עותק דהוי ורועד של הסרט שמור בארכיון המשפחתי‪ ,‬כעדות לחוש ההרפתקנות‪,‬‬
‫ההתמדה וכושר הסבל שלי‪ .‬עוד נראה בו שלונק ניסה ללמד אותי שיעור בחסכנות‪,‬‬
‫ואני כהרגלי‪ ,‬תלמיד גרוע‪ ,‬נכשלתי‪...‬‬
‫‪ 26‬בינואר ‪2008‬‬
‫‪204‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪48‬‬
‫שנת ‪1970‬‬
‫כעובד סוציאלי בלשכת קריית היובל טיפלתי במאות משפחות‪ ,‬שונות ומגוונות‪.‬‬
‫את רובן אינני זוכר‪ ,‬את חלקן במעורפל‪ ,‬ואת דמותן ובעיותיהן של כמה מהן אני‬
‫נושא בזיכרוני עד היום‪ .‬חבל שלא כתבתי אז יומן‪ ,‬אף שמדי פעם התכוונתי לתעד‬
‫את מהלך הטיפול‪ ,‬לאן הגיעו‪ ,‬מה השיגו‪ ,‬היכן נתקעו‪ ,‬והאם גידלו ילדים לתפארת‪,‬‬
‫לשגרה או לעבריינות‪ .‬בתמימותי סברתי שתמיד אוכל לגשת לתיקיהם ולשחזר את‬
‫קורותיהם ואת קורותיי‪.‬‬
‫מטופליי היו ברובם עולים חדשים ממרוקו‪ ,‬מתוניס‪ ,‬מרוסיה‪ ,‬מפרס‪ ,‬מרומניה‬
‫ומארצות אחרות‪ .‬טיפוסים שונים ומגוונים‪ ,‬בעלי תרבויות‪ ,‬שפות‪ ,‬דפוסי חשיבה‬
‫ומנהגים שלא הכרתי ולפעמים גם לא הבנתי‪ .‬עקב כך נפלתי מדי פעם בהערכות לא‬
‫נכונות‪ .‬העובדה שלמדתי צרפתית בבית הספר עזרה לי להבינם וגם לקרבם‪ ,‬ומובן‬
‫שגם שפת אמי‪ ,‬הרומנית‪.‬‬
‫בימים שוויטמין ‪ ,P‬הפרוטקציוניזם של פתקאות ופנקס אדום של ההסתדרות‬
‫ובעיקר של מפא"י‪ ,‬היו כרטיס הכניסה לקבלת עבודה‪ ,‬דיור‪ ,‬שירותים או הטבות‬
‫שונות‪ ,‬מטופליי התקשו להבין שאצלי‪ ,‬ובלשכה בכלל‪ ,‬זה עובד אחרת‪ ,‬לפי יחס‬
‫שוויוני לכל אדם בלי קשר לשיוכו המפלגתי‪ .‬אך עם זאת‪ ,‬משום שלא היו אז תקנות‬
‫כתובות וברורות‪ ,‬לפעמים השוויוניות נפגעה מתוך סימפטיה אישית לא מודעת‪ ,‬או‬
‫בזכות כושר השכנוע והתקיפות של הפונה‪ .‬מטבע הדברים לא סבלתי את הצעקנים‬
‫והאלימים אף שהבנתי את כאבם‪ ,‬ונתתי קדימות לאלה ששטחו את בעיותיהם‬
‫בשקט ובכבוד כלפי עצמם וכלפיי‪.‬‬
‫כדי להכירם‪ ,‬לרכוש את אמונם ולתהות על קנקנם‪ ,‬הרביתי בביקורי בית‪ .‬בבית‬
‫האווירה הייתה תמיד נינוחה ושקטה יותר‪ ,‬משככת כעסים ומנטרלת אלימות‪ .‬מתוך‬
‫המאמץ של האירוח והכיבוד‪ ,‬נוצרת אינטימיות והלב נפתח‪ .‬רואים את האופן שבו‬
‫הבית מסודר‪ ,‬את היחס לילדים ואת האינטראקציה המשפחתית‪ .‬יעיל יותר לנהל‬
‫את השיח במגרשו של הפונה‪ ,‬כי ביתו הוא מבצרו‪ ,‬מקום המחזק את ביטחונו לבטא‬
‫את עצמו ולשטוח את בעיותיו‪ ,‬להגדיר את ציפיותיו ולתת דרור לגעגועיו‪.‬‬
‫מאות תיקים היו באחריותי‪ ,‬ומאחורי כל אחד מהם עמדו בני אדם‪ ,‬נשים‪,‬‬
‫גברים וילדים שחולמים בלילה על מציאות ורודה ומבטיחה שתמתין להם בבוקרו‬
‫של יום‪ .‬בין כל אלה בחרתי בקפדנות את אותן משפחות שחשבתי שביקוריי נחוצים‬
‫להן‪ ,‬משמעותיים ובעלי סיכוי שיגשימו משהו מחלומותיהן‪.‬‬
‫‪205‬‬
‫נתן לבון‬
‫כשהסתובבתי בשכונה הקפדתי להיכנס למשרדי הסוכנות‪ ,‬לטיפת חלב‪ ,‬לאחד‬
‫מבתי הספר‪ ,‬לגן או למעון‪ ,‬כדי ללמוד מהם על הפנים הנוספות של המשפחות‪ ,‬ולא‬
‫פעם נקטנו מערך טיפולי משולב‪.‬‬
‫רוב המשפחות חיו במצוקה כלכלית‪ ,‬חלק גדול מהן עבדו בעבודות דחק‪ ,‬שגם‬
‫הן לא הוקצו לכל ימות החודש‪ .‬נשים שרבות מהן נשאו בעול הטיפול בילדים‪ ,‬יצאו‬
‫מדי פעם לעבוד כמה שעות במשק בית‪ .‬מעטים עבדו בעבודות סדירות ו"מכובדות"‬
‫כמו מפעל או בית מלאכה‪.‬‬
‫*‬
‫משפחת ק' נחשבה משפחה מסודרת‪ .‬הבעל היה עובד קבוע ב"מקורות" והשתכר‬
‫יפה במושגים של הימים ההם‪ .‬האישה‪ ,‬שאקרא לה מלכה‪ ,‬הייתה צעירה‪ ,‬דקיקה‪,‬‬
‫עם שרידים של יופי נעורים‪ ,‬עיניים עייפות וכפות ידיים קטנות ומחוספסות מרוב‬
‫עבודות הבית‪ .‬היא הקפידה להתאפר בכל פעם שבאה לשוחח עמי בלשכה‪ ,‬אך מהר‬
‫מאוד דמעותיה מרחו את הצבעים על פניה היפות והמיוסרות‪ .‬מלכה‪ ,‬בת ה‪,30-‬‬
‫התחתנה לפני שמלאו לה ‪ 16‬שנה‪ ,‬גידלה ‪ 11‬ילדים‪ ,‬התבגרה וגדלה עם ילדיה‪ .‬היא‬
‫שמחה שנתתי לה בובה עבור ִבתה בת הארבע‪ ,‬לרגע שכחה מכל העולם ושיחקה בה‬
‫בעצמה‪.‬‬
‫אני זוכר את משפחת ק' בשל הצטברות הבעיות והצרות שנפלו עליהם בעת ובעונה‬
‫אחת‪ ,‬בבחינת "צרות באות בצרורות"‪ :‬ילד מאושפז‪ ,‬הבעל עבר תאונת עבודה‪,‬‬
‫שיטפון בבית‪ ,‬הפסקת חשמל‪ ,‬איבוד הארנק וריב עם שכן שבנה שבר לו חלון‪ .‬בכל‬
‫פעם הייתה באה עם מצבור של תקלות‪ ,‬שנאלצה להתמודד עמן לבדה‪ ,‬שכן הבעל‬
‫היה בעבודה ומילא את תפקידו כמפרנס‪ .‬עזרנו לה בסידור הילדים במעונות‪ ,‬בגנים‬
‫וארוחות לאלו שבבית הספר‪ .‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬פעם הילדים אכלו בבית הספר!‬
‫מלכה הרגישה החמצה גדולה על שהתחתנה צעירה והפסיקה את לימודיה‪ .‬היא‬
‫מאוד רצתה לחזור לספסל הלימודים‪ ,‬ורצונה העז העמיד בפניי אתגר‪ .‬ביקרתי אצלם‬
‫באחד הערבים כדי לשוחח עם בעלה‪ .‬רציתי לשכנעו שפעמיים בשבוע‪ ,‬בערבים‪ ,‬הוא‬
‫יטפל בילדים כדי שמלכה תוכל לצאת ללימודי ערב בתיכון אקסטרני שבעיר‪ .‬גייסתי‬
‫עבורה סכום כסף לתשלום שכר לימוד‪ .‬ביקרתי פעם ועוד פעם ולבסוף הבעל התרצה‬
‫והתכנית יצאה לפועל‪ .‬ההישג היה כפול‪ :‬אשתו למדה‪ ,‬הקרינה יותר שביעות רצון‬
‫ושמחה‪ ,‬ובעלה העמיק את היכרותו עם ילדיו והתחיל ליהנות מהשהות עמם‪ .‬כעבור‬
‫כמה שנים פגשתי את מלכה‪ .‬היא סיימה לימודי חינוך באוניברסיטה ומלמדת באחד‬
‫מבתי הספר התיכוניים בעיר‪.‬‬
‫אמנם מורי ורבי פרופ' יונה רוזנפלד גורס שיש ללמוד מהצלחות‪ ,‬אך היו גם‬
‫החמצות‪ ,‬עוגמות נפש‪ ,‬צער וכישלונות טיפוליים‪ .‬אותו נער צעיר שסידרתי בקיבוץ‪,‬‬
‫שבכל חופשה בא לספר על הצלחותיו והתקדמותו‪ ,‬חלה כעבור שנה בסרטן‪ .‬עקבתי‬
‫‪206‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בדריכות אחר הטיפולים האכזריים שעבר‪ .‬כששערותיו נשרו גייסתי עבורו פאה‪,‬‬
‫דבר נדיר אז‪ .‬הוא החלים‪ ,‬אך הטיפולים ערערו את מצבו הנפשי והוא הפך תוקפני‬
‫ואלים‪ .‬לא פעם נאלצתי לבקש סיוע מהמשטרה כדי לעמוד מול התפרצויות הזעם‬
‫שלו‪ .‬לבסוף אושפז במוסד סגור ושם סיים את חייו‪.‬‬
‫לפני כשנתיים‪ ,‬כשהייתי בסופרמרקט בבית הכרם‪ ,‬פנה אליי גבר כבן ‪ ,35‬שאל‬
‫בחביבות לשלומי ורצה לדעת אם אני זוכר אותו‪ .‬הייתי נבוך‪ .‬הבטתי בו‪ ,‬חככתי‬
‫בדעתי ולבסוף התנצלתי ועניתי שלא‪.‬‬
‫איך יכולתי לזוכרו‪ ,‬הוא היה רק בן חמש כשאמו האלמנה הייתה בטיפולי‪ .‬הוא‬
‫סיפר שמאז הוא זוכר אותי לטובה כי בזכותי הוא למד וכיום הוא צלם עיתונות‬
‫מבוקש‪ ,‬ואמר שאמו מדברת עליי עד היום‪ .‬לבסוף נזכרתי שהיא הגיעה מפרס‪ ,‬טענה‬
‫שהיא מחוסרת כול ובאה לבקש תמיכה כספית‪ .‬ביקרתי בביתה ומצאתי בית ריק‬
‫עם חדר אחד סגור שאותו היא סירבה לפתוח‪ .‬את הילד סידרתי בגן וגם הקצבתי‬
‫לה כמה לירות לחודש‪ .‬חשבתי שתוכל להשיג לעצמה עבודה אך בשל מוגבלותה זה‬
‫לא הסתדר‪ .‬החדר הסגור בביתה הציק לי וסקרן אותי‪ ,‬ולאחר כמה ביקורים היא‬
‫הסכימה לפותחו‪ .‬לתדהמתי החדר היה מלא שטיחים פרסיים יקרי ערך‪ .‬נדרשו לי‬
‫חודשיים עד ששכנעתי אותה למוכרם‪ .‬כך עשתה‪ ,‬ובכסף קנתה לעצמה דירה‪ ,‬והכסף‬
‫הנותר שימש למחיה וללימודי הבן‪.‬‬
‫ואנקדוטה מביכה‪ .‬העלם א' והעלמה ב'‪ ,‬שניהם ילדים שטיפלתי בהם עוד בהיותם‬
‫בבית הספר‪ ,‬הופיעו אצלי לקבלת קהל‪ .‬הם בישרו לי שהם עומדים להתחתן‪ ,‬חתונה‬
‫צנועה‪ ,‬והזמינו אותי להשתתף בשמחתם‪ .‬בביישנות רבה שאלו האם הם יכולים‬
‫לקבל איזו עזרה למימון ההוצאות הכרוכות בהקמת משפחה‪ .‬הקצבתי להם סכום‬
‫קטן‪ ,‬ואחר כך שאלו אותי אם אני מכיר איזו קרן שהם יכולים להיעזר בה‪ .‬בהיסוס‬
‫רב אמרתי שאני מכיר "קרן הכנסת כלה" ולא המשכתי‪ ,‬כי הכתובת של הקרן‬
‫הזו היא‪ ...‬חברה קדישא‪ .‬להם היו פחות מעצורים‪ .‬הצרכים מרובים והאמצעים‬
‫מועטים‪ .‬הם רשמו את הכתובת‪ ,‬הלכו וקיבלו עוד כמה לירות‪.‬‬
‫*‬
‫בתחילת מאי ‪ ,1970‬כמה ימים לפני יום העצמאות‪ ,‬אבי נפל ברחוב ואושפז בבית‬
‫החולים כרמליה‪ .‬הוא היה בדרך חזרה מקופת חולים‪ ,‬עצר לקנות בייגלה ומעד‪.‬‬
‫באתי מיד לבקרו‪ .‬הוא עדיין הכיר אותי ואפילו הספיק לספר מה ואיך קרה‪.‬‬
‫הרופאים גרסו ששבר את הירך וקיוו לטוב‪ .‬אחרי יום חזרתי לירושלים‪ ,‬אך עוד‬
‫לפני שהספקתי להגיע הביתה מצבו הידרדר‪ .‬חזרתי אליו ומצאתי אותו נאבק על‬
‫חייו והוזה הזיות קשות‪ .‬מלמל‪ ,‬דיבר וצעק משפטים מקוטעים שלא ניתן להבינם‬
‫ולפענחם‪ .‬אולי ניסה להסביר את חידת חייו ולפתור את תשבץ קורותיו?!‬
‫‪207‬‬
‫נתן לבון‬
‫ישבתי לידו עוד זמן‪-‬מה‪ ,‬אך מאחר שדורל ומאמיקה שמרו עליו‪ ,‬ולי היה דבר‪-‬‬
‫מה חשוב לסדר בעבודה‪ ,‬חזרתי לירושלים‪ ,‬אך לא לפני שטלפנו לארמנד‪ ,‬שעבד‬
‫בשגרירות ישראל בבוקרשט‪ ,‬וקראנו לו להגיע ארצה‪.‬‬
‫כעבור יומיים הגיעה הבשורה הצפויה‪ .‬הלכתי למעון שבו עבדה מרים לספר לה‬
‫שאבי נפטר ולנסוע יחד ללוויה‪ .‬מרים לא הייתה בגן‪ ,‬הלכה לשדה עם הילדים‪ .‬לאחר‬
‫זמן‪-‬מה הופיעה‪ ,‬באנו הביתה‪ ,‬סיפרנו לאורן על מה שקרה‪ .‬משיקולים מוטעים לא‬
‫לקחנו אותו איתנו‪ ,‬והוא נשאר אצל דודה שרה‪ .‬באיחור גדול יצאנו לדרך‪ .‬מרים‬
‫לא הרשתה לי לנהוג וניסתה להגיע במהירות ללוויה‪ ,‬אך כפי שאומרים‪ ,‬הפזיזות‬
‫מן השטן‪ ,‬קרתה תאונה‪ ,‬אוטו פגע בנו מאחור‪ .‬אנחנו לא נפגענו‪ ,‬המכונית ניזוקה‪,‬‬
‫אך עדיין פעלה‪.‬‬
‫איחרנו לטקס הקבורה‪ .‬זה היה יום שישי ומחברה קדישא לא רצו להמתין‪,‬‬
‫ואולי גם בני משפחתי חשבו שלאפיקורס כמוני אין עניין לנכוח בעת קבורתו של‬
‫אבי‪.‬‬
‫מרים‪ ,‬עדיין בתחושת הטראומה של התאונה‪ ,‬חזרה הביתה עם האוטו שבקושי‬
‫זז‪ ,‬היישר למוסך‪ .‬ישבנו שבעה אצל דורל ופאולה‪ .‬איני זוכר אם ארמנד נשאר איתנו‬
‫או חזר לבוקרשט; אני בכל אופן הצטערתי שמרים ואורן לא נמצאו לידי‪.‬‬
‫באחד הלילות בעת אשפוזו של אבי‪ ,‬ישנתי אצל מאמיקה ועד השעות הקטנות‬
‫של הבוקר היא סיפרה את מסכת חייה במחיצתו של טאטיקו‪ .‬הם התחתנו עקב‬
‫שידוך‪ ,‬כאשר היא‪ ,‬צעירה בת ‪ ,20‬חלמה על גבר אחר‪ ,‬שלא ברור אם הוא דמיוני‬
‫או מציאותי‪ .‬הוא היה עלם בן ‪ ,25‬שטרם התאושש מהשתתפותו בקרבות מלחמת‬
‫העולם הראשונה‪ .‬הוא היה הכבשה השחורה במשפחתו‪ ,‬וראשו היה רחוק מרעיון‬
‫החתונה‪ ,‬מה עוד שלא הספיק עד אז להכיר בחורות רבות‪ .‬אם בכלל‪...‬‬
‫בטרם מלאו שנה לנישואיהם נולד ארמנד‪ .‬הם היו חסרי מקור פרנסה‪ ,‬נדדו‬
‫הרחק לכפר‪ ,‬לפלנק‪ ,‬לגלגל את גלגלי תחנות הקמח ואת גלגל מזלם‪ ,‬אך קצרו רק‬
‫רוח‪ ,‬עוגמת נפש‪ ,‬מחסור ואכזבות‪ .‬בין לבין נולד עוד ילד‪ ,‬דורל‪ .‬מאוחר יותר מצאו‬
‫פרנסה אך לא הבנה ושפה משותפת‪ .‬זוג ללא זוגיות‪ ,‬שניים שהם כל אחד לחוד‪.‬‬
‫מאמיקה דיברה והוא שתק‪ ,‬לה היו תכניות ושאיפות גרנדיוזיות‪ ,‬והוא הסתפק‬
‫במועט‪ .‬לפסגת הישגיו הגיע כשבנה את הבית בטרגובישטה וזכה למעט נחת עם‬
‫הולדתי‪ .‬זה נמשך זמן קצר‪ ,‬הוא חלה‪ ,‬הגיעו ימי המלחמה‪ ,‬תלותו במאמיקה הלכה‬
‫והתחזקה‪ ,‬והם המשיכו לרוב לחיות זה לצד זה‪ .‬שניהם לא היו מרוצים‪ ,‬הוא שמר‬
‫את החמצתו בתוך תוכו והיא לא הפסיקה להתלונן ולחפש דרכים להיחלץ מהמצור‪.‬‬
‫יחסו של טאטיקו אלינו‪ ,‬הילדים‪ ,‬היה מאופק ומרוחק‪ ,‬וגם מאמיקה לא עודדה‬
‫קרבה בינו לבינינו‪ .‬עם זאת‪ ,‬מעבר לאיפוקו ולהסתגרותו הרגשנו את חמימותו ואת‬
‫דאגתו בעיניו וראינו את חיוכו המוסתר מתחת לשפמו‪.‬‬
‫‪208‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הם חיו יחד כמעט ‪ 50‬שנה‪ ,‬שותפים בעל כורחם‪ ,‬שילדיהם ונכדיהם היו בשבילם‬
‫מקור גאווה ונחת‪ .‬מאמיקה רוותה נחת במיוחד מהארוחות המיוחדות שקיבצו ליד‬
‫השולחן ילדים‪ ,‬נכדים ונינים‪ ,‬ארוחות שהפכו עבורנו לאגדה לבית לופסקו‪.‬‬
‫בכל פעם שאני חושב על הוריי‪ ,‬ובעת שאני כותב שורות אלו‪ ,‬עולים בי גלים‬
‫רבים של כעס‪ ,‬צער‪ ,‬רחמים‪ ,‬רגשות הזדהות ואהבה לכל אחד מהם‪ ,‬ובצדם מנקרות‬
‫בי שאלות‪ :‬למה לא אזרו אומץ לחפש את אושרם ולא ניתקו מעליהם את האזיקים‬
‫המדומים? אמנם הם חיו בזמנים אחרים עם מחשבות‪ ,‬ערכים‪ ,‬סדר עדיפויות‪,‬‬
‫קודים מוסריים‪ ,‬מוסכמות חברתיות‪ ,‬דעות ואמונות אחרות ושונות‪ ,‬ולכן מי אני‬
‫שאשפוט אותם‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬למה?‬
‫‪ 2‬בפברואר ‪2008‬‬
‫‪209‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪49‬‬
‫קריית גת‬
‫תם עשור‪ ,‬ובעשור החדש נסגרו מעגלים‪ ,‬כאלה שידעתי על קיומם רק בעת‬
‫שנסגרו וכאלה שנודע לי עליהם מאוחר‪ ,‬מאוחר מאוד ואולי מאוחר מדי‪.‬‬
‫העשור של שנות השבעים התאפיין בדינמיוּת‪ ,‬בהתחלות‪ ,‬בהתבססות‪ ,‬בגדילה‬
‫ובגדוּלה‪ .‬הייתה בו עשייה רבה ובצדה שביעות רצון ושמחה‪ ,‬אך גם סערת רוחות‬
‫ומאבקים‪ .‬זה היה עשור של פריצת דרך ושל המון הישגים בעלי משמעות מקצועית‬
‫ואישית‪.‬‬
‫בין שנת ‪ 1969‬לשנת ‪ 1970‬נסגר מעגל קטן נוסף‪ .‬מרים החליטה‪ ,‬למורת רוחי‪,‬‬
‫מסיבות מסתוריות‪ ,‬לגזור את צמתה הארוכה המפורסמת‪ ,‬ואני ואורן התאבלנו על‬
‫כך ארוכות‪.‬‬
‫וכך כתבתי במכתב לנכדתי כרמל לצורך כתיבת עבודת השורשים שלה‪:‬‬
‫"בתקופה זו הכרתי את אהבת חיי‪ ,‬את מרים‪ ,‬הסבתא שלך‪ .‬היינו‬
‫חברים במפלגה הקומוניסטית‪ ,‬מפלגה שדגלה בשוויון בין בני אדם ובשלום‬
‫בין העמים‪ .‬פגשתי אותה בוועידת המפלגה‪ ,‬נערה עליזה‪ ,‬ירוקת עיניים‬
‫ומשקפיים‪ ,‬בעלת צמה ארוכה ובלונדינית‪ ,‬שהשתלשלה לאורך גבה‪ .‬אח‪,‬‬
‫איזו צמה!!! היא שבתה אותי והובילה לחתונתנו‪"...‬‬
‫*‬
‫במהלך ‪ 1970‬התחלתי לעסוק בטיפול משפחתי‪ ,‬ולשם כך קיבלתי הדרכה‬
‫ממדריך חיצוני בשם שמואל רון‪ ,‬הזכור לטוב‪ ,‬עובד סוציאלי שעשה את התמחותו‬
‫בחו"ל‪ .‬איני זוכר פרטים רבים על המשפחה שבחרתי לטפל בה בהדרכתו; היו אלה‬
‫זוג יוצאי פרס‪ ,‬עם בן מבוגר‪ .‬בין הבן לאמו היו יחסים של תלות פתולוגית‪ .‬טיפלתי‬
‫בהם כחצי שנה שבסופה הבן יצא מהבית ופתח לעצמו חנות מכולת‪ .‬כמה זמן החזיק‬
‫מעמד ואם בכלל‪ ,‬אינני יודע‪.‬‬
‫היכרותי וקשריי עם שמואל רון הלכו והתקרבו‪ ,‬מה עוד שהתברר שגם הוא‬
‫קומוניסט לשעבר‪ ,‬בין לוחמי גטו ורשה‪ .‬שמואל התרשם מיכולותיי ומכישוריי‬
‫הניהוליים‪ .‬באותה עת גם שמע ממני שאני מחפש הזדמנויות להתקדם‪ ,‬והציע לי‬
‫להתמודד על התפקיד של מנהל מחלקת הרווחה בקריית גת‪.‬‬
‫לאחר התייעצות עם מרים‪ ,‬ולמעשה כמעט ללא כל היסוס‪ ,‬ניגשתי למכרז וזכיתי‬
‫בו בקלות רבה‪ .‬בהמשך הזדמן לי להציץ בפרוטוקול הישיבה של ועדת המכרז‬
‫‪210‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫והסמקתי ממה שקראתי‪ .‬חברי הוועדה לא חסכו מילים כדי להביע את התפעלותם‬
‫ואת התרשמותם ממני‪.‬‬
‫המכרז התקיים במהלך חודש יולי‪ ,‬וקבענו שאתחיל לעבוד ב‪ 1-‬בנובמבר‪ ,‬ועד‬
‫אז אספיק לסגור עניינים בעבודה ובבית‪ .‬אחד הסידורים החשובים היה לקבל‬
‫מהעירייה חופשה ללא תשלום‪ ,‬כדי לשמור על האפשרות לחזור לירושלים וגם על‬
‫מנת לא לאבד את זכויות הפנסיה‪ .‬בקריית גת היו צריכים לדאוג לי לדירה שאוכל‬
‫ללון בה בלילות שבהם לא אחזור לירושלים‪.‬‬
‫אנחנו ראינו במשרה החדשה לא רק הזדמנות לקידום מקצועי ואישי‪ ,‬אלא‬
‫גם שעת כושר לשיפור המצב הכלכלי‪ ,‬ובמיוחד הזדמנות להיפטר מהדירה בדמי‬
‫המפתח שבירושלים ולזכות בדירה משלנו‪.‬‬
‫בתחילת אוגוסט יצאנו לחופשה בקיבוץ שדות ים‪ .‬היה נהוג אז להחליף דירות‪,‬‬
‫והסידור הזה היה לנו כדאי ונוח‪ .‬שהינו שם במשך שבוע ימים‪ ,‬בדירה מרווחת‬
‫קרובה לים ובה חדר עבורנו וחדר לאורן‪ .‬אכלנו בחדר האוכל‪ ,‬הלכנו לים‪ ,‬נסענו‬
‫בסביבה‪ ,‬הכרנו אנשים חדשים‪ ,‬וביקרנו את המשפחה בחיפה‪ .‬בסך הכול‪ ,‬כיף‪ ,‬רוגע‪,‬‬
‫רוח וריח הים‪ ,‬רחש הגלים‪ ,‬דגדוג הדגים ברגליים‪ ,‬להתבטל‪ ,‬לפוש‪ ,‬להתפלש בחול‬
‫ולהתמסר ללטיפות של קרני השמש‪ ,‬לקרוא ולבלות‪ .‬להיות‪ ,‬להרגיש יחד‪ ,‬להרגיש‬
‫משפחה‪ ,‬ולנצל עתים של איכות‪ ,‬התמסרות ואינטימיות‪ .‬לתכנן‪ ,‬לסרטט‪ ,‬לדמיין‬
‫מעבר לאופק מה מצפה לנו שם בעידן קריית גת‪.‬‬
‫ביום שישי בערב‪ ,‬בפתח מהדורת "מבט"‪ ,‬הטלוויזיה בישרה ידיעה משמחת‪:‬‬
‫הושגה הפסקת אש עם מצרים‪ ,‬מלחמת ההתשה תמה‪ .‬צהלנו משמחה וראינו גם‬
‫בזה אות מבשר טובות שהשתלב יפה בתכניותינו‪.‬‬
‫מלחמת ההתשה עם מצרים החלה במרס ‪ 1969‬ונמשכה עד יום שישי ‪ 7‬באוגוסט‬
‫‪ .1970‬היא התנהלה לאורך תעלת סואץ‪ ,‬ובמהלכה מצרים ניסתה להתיש את כוחות‬
‫צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ‪ .‬ממול חיל‬
‫האוויר הישראלי תקף ללא הרף מטרות בעומק מצרים‪ .‬במלחמה‪-‬לא‪-‬מלחמה זו‬
‫נפלו קורבנות רבים‪ ,‬הן שלנו והן של המצרים‪ .‬הצדדים עשו שרירים‪ ,‬ניסו כלים‪,‬‬
‫והשאירו מאחוריהם צעירים שקיפחו את חייהם ומשפחות ששכלו את יקיריהן‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬הפסקת האש הוסיפה נדבך לאווירה הטובה והמרוממת שבה שהינו‪,‬‬
‫והמתיקה עוד יותר את טעם חופשתנו‪ .‬חזרנו הביתה רעננים ומאושרים‪ ,‬מלאי‬
‫תקוות ומחשבות טובות‪ ,‬וכפי שאומר היום ניתאי‪ ,‬נכדנו בן השנה וחמישה חודשים‪:‬‬
‫"הכול דבש!"‬
‫לפי התכנית‪ ,‬בתום שנת הלימודים היינו אמורים לעבור כולנו לקריית גת‪ ,‬ועד‬
‫אז להספיק למכור את דירתנו ולשכור או לקנות בית בעיירה החדשה‪ .‬לאור העובדה‬
‫שהייתי אמור להיעדר מדי פעם מהבית‪ ,‬קנינו טלוויזיה; מכשיר יקר ערך שקנינו‬
‫בהנחה בזכות יעקב‪ ,‬בעלה של דודה שרה‪ .‬טלוויזיה יוקרתית‪ ,‬לבנה‪ ,‬מעוצבת‪,‬‬
‫‪211‬‬
‫נתן לבון‬
‫הדורה‪ ,‬שהקרינה תמונות נקיות בשחור–לבן ותכניות ללא בחירה‪ .‬אורן שמח על‬
‫רכישתה‪ ,‬כי נפטר מהצורך לעלות לדודה שרה ולצפות שם בתכניות המועדפות עליו‪,‬‬
‫"סמי וסוסו"‪" ,‬ריץ'‪-‬רץ' ו"הבית של פיסטוק"‪.‬‬
‫*‬
‫פרק מחמם לב ומלטף אגו היה שרשרת מסיבות הפרידה מלשכת קריית היובל‪.‬‬
‫קדמו להן השידולים המקובלים של אלה שרצו שאשאר‪ ,‬ולעומתם אלה שהבינו את‬
‫רצוני לגדול ולהתפתח‪ .‬בין כל מחוות הפרידה נחרתה בזיכרוני זו שערכו לכבודי‬
‫בהדסה הקטנה כמחווה מלטפת ומחבקת במיוחד‪ :‬מגוון האנשים שהוזמנו‪ ,‬דברי‬
‫ההערכה‪ ,‬הכיבוד הבלתי‪-‬שגרתי‪ ,‬שהורכב ממטעמים שהכינו המשתתפות‪ ,‬וההודיה‪.‬‬
‫לקינוח נתנו לי מתנה ספר ובתוכו מכתב ברכה צבעוני בצורת עיגול‪ ,‬שבו כל אחד‬
‫רשם את הגיגי לבו ואת מיטב איחוליו‪ .‬משמעות המכתב היה הציפייה שעוד ניפגש‪,‬‬
‫ואכן כמה מהסטודנטיות של אז חזרו ועבדו איתי בלשכת צפון או דרום‪ .‬רק בשבוע‬
‫שעבר הצטרפה ל"כן לזקן" מתנדבת שעבדה כאחות באותה הדסה הקטנה‪ .‬אכן‪,‬‬
‫חיינו צועדים לאורך הזמן‪ ,‬המקומות והשבילים‪ ,‬שלפעמים הם ישרים ולפעמים‬
‫מפותלים‪ ,‬מסתובבים במעגל של העולם העגול והאינסופי‪.‬‬
‫איני יכול להיפרד מקריית היובל בלי להפנות אלומת אור לשני אנשים יקרים‪:‬‬
‫ידידי משה אריכא‪ ,‬מזכיר הלשכה‪ ,‬ואורי הסטודנט ולספר על התרחשות דרמטית‬
‫מתחילת הקריירה שלי במקום‪.‬‬
‫שמח בהצטרפותי‬
‫משה‪ ,‬שמוצאו במצרים‪ ,‬בחור חביב וטוב לב‪ ,‬חרוץ ומסודר‪ַ ,‬‬
‫לצוות הלשכה‪ ,‬סוף‪-‬סוף עוד גבר באזור‪ .‬נקשרו בינינו יחסי ידידות אישיים ונרקם‬
‫שיתוף פעולה בענייני עבודה‪ .‬בהפסקות האוכל בדרך למרכז היינו מחליפים חוויות‪,‬‬
‫דאגות ומאוויים אישיים‪ .‬משה היה מתוסכל משתי בחינות‪ :‬ראשית‪ ,‬אשתו המורה‬
‫והמחמירה השתכרה יותר ממנו וגם דאגה להזכיר לו את זה‪ ,‬אף בפומבי; שנית‪,‬‬
‫הוא חלם לפתוח בית ספר גבוה לתפירה‪ ,‬כי זה מה שלמד במצרים‪ .‬את התסכול‬
‫הזה פתר כשהצליח לקבל פיצויים גדולים ולפתוח באחד ממרתפי העיר בית ספר‬
‫לתפירה‪ .‬באשר לאשתו‪ ,‬נראה שהמשיך לאכול מרורים‪.‬‬
‫אורי הסטודנט‪ ,‬בחור יוצא תימן‪ ,‬חייכן‪ ,‬נכה פוליו‪ ,‬מלא חן והומור טבול בציניות‪,‬‬
‫היה בעל קול נעים ורדיופוני‪ ,‬ובשעות של מצב רוח השטתה במתיחות בטלפון‪ .‬אורי‬
‫עבד בלשכה‪ ,‬ומדי פעם‪ ,‬בלילות‪ ,‬בשירות המטאורולוגי‪ .‬התיידדנו מאוד והוא הפך‬
‫גם לבן בית אצלנו‪ ,‬אהב מאוד את אורן ומדי פעם הם נהנו להשתובב יחד‪ .‬הוא עזר‬
‫לי מאוד באותו קיץ שבו אורן חלה ואושפז‪ .‬דרכינו נפרדו‪ ,‬והוא התבסס בעבודתו‬
‫בשירות המטאורולוגי בבית וגן‪ .‬לפני כמה חודשים התקשר וסיפר שפרש לגמלאות‪,‬‬
‫שהוא נשוי וסב לנכדים‪ .‬אני מקווה שגם נתראה‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫בתחילת שנות השישים נפתח במרכז הקריה הסופרמרקט הראשון‪ ,‬אולי‬
‫הראשון בארץ‪ .‬ביום הפתיחה ראינו קבוצה גדולה של אנשים‪ ,‬גברים ונשים כאחד‪,‬‬
‫מתקרבים ללשכתנו בצעקות ובאיומים‪ .‬היו אלו בעלי העסקים הקטנים‪ ,‬בעלי‬
‫המכולות‪ ,‬הירקנים והקצבים שאנו שיקמנו בזמנם‪ ,‬וכעת ראו את עצמם נפגעים‬
‫וחששו שיצטרכו לסגור את עסקיהם‪ .‬המצור על הלשכה נמשך שעות מספר‪ .‬אנחנו‬
‫העובדים התבצרנו בחדר צדדי‪ ,‬הזעקנו את המשטרה‪ ,‬אך היא בוששה להגיע‪.‬‬
‫בינתיים גם הטלפון נותק וההמון הנרגז החל להשליך אבנים וחלק מן החלונות‬
‫נשברו וכמו בסרט מתח עשוי טוב‪ ,‬ניידות המשטרה הגיעו וחילצו אותנו‪ .‬למחרת‬
‫ערכנו מפגש בירור וסולחה עם נציגי הסוחרים‪ ,‬ולמרות הסופרמרקט החדש הם‬
‫המשיכו למכור‪ ,‬כי אצלם היה אפשר לקנות בהקפה‪.‬‬
‫*‬
‫קיבלתי את ניהול מחלקת הרווחה בקריית גת בתנאים שלא היה כדוגמתם עד‬
‫אז‪ ,‬ואולי גם מאז‪ .‬משרד הסעד‪ ,‬באישורו של השר עצמו‪ ,‬מיכאל חזני‪ ,‬העניק לי יד‬
‫חופשית ותקציב ללא הגבלה‪ .‬כמו כן‪ ,‬המפקחים היחידים שהורשו להיכנס למחלקה‬
‫היו נוגה יפה‪ ,‬סגנית מנהלת השירות למשפחה במשרד‪ ,‬ושמואל רון‪ ,‬מפקח ראשי‬
‫במחוז‪ .‬עם תנאים מפליגים כאלה ונדוניה כזאת התקבלתי בקריית גת בסבר פנים‬
‫יפות ובזרועות פתוחות‪ ,‬אך גם בלא מעט חשש וקנאה‪.‬‬
‫ביום ראשון‪ 1 ,‬בנובמבר ‪ ,1970‬בשעה שבע וחצי בבוקר‪ ,‬הגעתי במכונית הפלא‬
‫שלי‪ ,‬פרינץ ‪ ,NSU 4‬למחלקת הרווחה‪ .‬שם המתינו לי צבי‪ ,‬הממונה על תיק הרווחה‬
‫במועצה‪ ,‬יוסף‪ ,‬מזכיר המועצה‪ ,‬ומקסים‪ ,‬מזכיר המחלקה‪ .‬לאחר כבוד נכנסנו‬
‫פנימה והמתנו לבואם של העובדים‪ .‬בשעה שמונה כולם הגיעו‪ .‬ערכנו ישיבת צוות‬
‫קצרה להיכרות ראשונית‪ ,‬דברי ברכה וכמה מילים שלי על החזון ועל התכניות‬
‫לעתיד‪ ,‬והתחלנו לעבוד‪ .‬באותו יום ממש‪ ,‬לאחר שעה קלה‪ ,‬נוצרה שגרת עבודה‪,‬‬
‫כאילו הייתי שם מאז ומתמיד‪ .‬בין שדובר בבעיה שהצריכה תשובה מיידית ובין‬
‫שבחתימה על המחאה שהתעכבה‪ ,‬שוחחתי עם כל עובד ועובד‪ ,‬וליתר דיוק‪ ,‬עם כל‬
‫עובדת ועובדת‪.‬‬
‫משכן המחלקה היה בנוי משני צריפים ארוכים‪ .‬בכל אחד מהם היה פרוזדור‬
‫ארוך שלאורכו חדרים‪ .‬חדרי היה בצריף הראשון‪ ,‬חדר גדול‪ ,‬שלידו שלושה חדרי‬
‫מזכירות‪ .‬בכל יתר החדרים ישבו העובדים הסוציאליים‪ 12 ,‬במספר‪ ,‬חלקם‬
‫מוסמכים‪ ,‬חלקם עמדו לקראת סיום לימודיהם וחלקם חסרו הכשרה פורמלית‪.‬‬
‫לאחר סבב היכרויות גם עם השירותים הממשלתיים והציבוריים בעיר בתחומי‬
‫החינוך‪ ,‬הבריאות‪ ,‬התרבות והעבודה הקהילתית‪ ,‬ניגשתי לשנות את פני המחלקה‬
‫ואת שיטות עבודתה – מהמראה הפיזי ועד לארגון מחדש והכנסת תכנים‪ ,‬שיטות‬
‫ודרכי התערבות טיפוליות נוספות‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫נתן לבון‬
‫במבט לאחור‪ ,‬צונאמי השינויים והעשייה שהספקתי לערוך בחודש הראשון‬
‫בתפקידי הוא כמעט בלתי נתפס‪ .‬כל האנרגיות שהצטברו בתוכי פרצו בזרם אדיר‬
‫של רעיונות‪ ,‬שתורגמו במהירות הבזק למעשים‪ .‬אף שהתנהגתי בניגוד לכללים‬
‫המקובלים בתורת המינהל‪ .‬למזלי הצלחתי להדביק בחיידק ההתלהבות והחדשנות‬
‫שלי את מרבית העובדים‪ .‬ואכן‪ ,‬כמה מהשינויים שהנהגתי בקריית גת הפכו בהמשך‬
‫לנכסי צאן ברזל בעבודתן של מחלקות רווחה ברחבי הארץ‪.‬‬
‫קודם כול הפרדתי את הטיפול הסוציאלי מהסיוע הכספי‪ .‬תהליך דומה החל אז‬
‫גם בירושלים‪ ,‬אך בקריית גת ביצענו זאת בדרך יומרנית פחות‪ ,‬פשוטה וקלה יותר‬
‫ליישום‪ .‬רציונל ההפרדה גרס שיש להתוות תנאים וכללים ברורים למתן הסיוע‬
‫החומרי‪ ,‬ושחרור העובד הסוציאל כדי שיוכל להתמקד בהתערבויות הטיפוליות‪.‬‬
‫על סמך ניסיוני זה‪ ,‬לקראת סוף העשור הגעתי למוסד לביטוח לאומי כדי לחוקק‬
‫ולהריץ את חוק הבטחת ההכנסה‪.‬‬
‫שינוי נוסף שהנהגתי היה ראיית המשפחה כיחידה אחת וטיפול כוללני בה‬
‫בהתאם לתחום הבעייתי העיקרי שלה‪ ,‬כגון‪ :‬תעסוקה‪ ,‬ילדים ויחסי אישות‪.‬‬
‫כן פתחתי את "מע"ש" – מפעל לתעסוקת מפגרים‪ ,‬שתוכנן שנים רבות לפניי‬
‫והמתין לדחיפה קלה‪ .‬וכך‪ ,‬מעל ‪ 20‬אנשים בעלי פיגור שהסתובבו ברחוב‪ ,‬מצאו‬
‫תעסוקה ובית חם‪ ,‬והמדריך המיועד מצא פרנסה והיה יכול להינשא לבחירת לבו‪.‬‬
‫לפני כשלוש שנים ביקרתי במקום ופגשתי את אותו מדריך‪ ,‬סב לילדים‪ ,‬על סף‬
‫יציאה לגמלאות‪ ,‬מרוצה מהישגיו ושמח בחלקו‪.‬‬
‫גולת הכותרת של המיזמים הרבים שהרצתי הייתה הטיפול במשפחות מרובות‬
‫ילדים‪ .‬הקמתי מועצה ציבורית‪ ,‬ארגנתי קייטנות לאימהות‪ ,‬ובסופו של כל מחזור‬
‫ערכנו מסיבה לנופשות ולבני משפחותיהן‪ .‬הבעלים שנשארו לטפל בבית ובילדים‪,‬‬
‫סיפרו שרק אז גילו כמה מעמסה מוטלת על נשותיהם והחלו להעריכן ולעזור להן‬
‫יותר‪ .‬במשפחות רבות השתנו דפוס ההתנהגות וחלוקת התפקידים הפנימית‪ ,‬וכל‬
‫בני המשפחה החלו להשתתף בעבודות הבית‪.‬‬
‫לתלמידים הצמדנו חונך ועזרנו בשיעורי בית פרטיים וקבוצתיים‪ .‬לנשים ערכנו‬
‫קבוצות להשלמת השכלה‪ ,‬מלימודים בסיסיים‪ ,‬לימודי תיכון ובגרות‪ ,‬ובהמשך‪,‬‬
‫לאחר עזיבתי‪ ,‬גם לאוניברסיטה‪ .‬אחת מהן סיימה את לימודיה לתואר בוגר והפכה‬
‫לעובדת סוציאלית בקריית גת‪.‬‬
‫כמעט שכחתי את טקס הבר‪-‬מצווה הקבוצתי ל‪ 25-‬ילדים‪ ,‬שכלל עלייה לתורה‬
‫בבית הכנסת בלבוש חגיגי‪ ,‬מסיבה בהשתתפות כ‪ 500-‬איש בבית הספר‪ ,‬עם תכנית‬
‫אמנותית ועם מתנה – טיול לירושלים וביקור בכותל‪.‬‬
‫את המשפחות הנזקקות ומרובות הילדים ציידנו בציוד בסיסי‪ :‬מיטה וכיסא‬
‫לכל ילד‪ ,‬ארונות בגדים‪ ,‬מקררים ומכונות כביסה‪ .‬נקבעו כללים ברורים לחלוקה‬
‫ודמי השתתפות של כל משפחה לקבלת הציוד‪ .‬ועדה ציבורית פיקחה על החלוקה‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הדבר משך תשומת לב רבה והפך לאירוע כלל‪-‬עירוני ועורר לא מעט רגשות קיפוח‬
‫מצד המשפחות הקטנות‪ ,‬אך בסופו של דבר‪ ,‬איכות החיים של כ‪ 200-‬משפחות‬
‫מרובות ילדים השתנתה ללא הכר‪.‬‬
‫חידשתי את פעילות המועצה למען הזקן במקום והפעלנו מחדש מועדונים‬
‫ומפעלי תעסוקה עבור הזקנות והזקנים במקום‪ .‬הנשים סרגו סוודרים ואפו עוגות‬
‫מימנו טיולים‪ ,‬מסיבות פסח ודברים‬
‫שמכרנו‪ ,‬והגברים תיקנו רהיטים ובעזרת הכסף ַ‬
‫אחרים‪.‬‬
‫צוות המחלקה התרחב‪ ,‬גייסנו מדריכה מנוסה‪ ,‬והצטרפו עובדים מקצועיים‪,‬‬
‫צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם והוקסמו מהאתגרים שהצענו להם‪.‬‬
‫לאור העובדה שקריית גת הפכה להיות מיזם הדגל של משרד הסעד‪ ,‬השר חזני‬
‫ופמלייתו באו לבקר בה ולהתרשם מקרוב מהנעשה‪ .‬השר התקבל בכבוד ובהזדמנות‬
‫זו הוענקה לו תעודת אזרח כבוד של קריית גת‪ ,‬שהפכה לעיר זמן קצר לפני כן‪.‬‬
‫משלחות של אנשי מקצוע מרחבי הארץ באו לחזות בפלאי העבודה הסוציאלית‬
‫המתחוללים בעיר הדרומית‪ .‬אפילו הסוכנות הביאה כמה משלחות מחו"ל‪.‬‬
‫סאגת המעשים והחידושים שהספקתי לחולל בקריית גת הייתה רבת פנים‬
‫וגוונים‪ .‬כמעט לא הייתה בעיה שלא ניסיתי להתמודד עמה‪ ,‬לרוב בהצלחה לא‬
‫מעטה‪ .‬אך כל אלה החלו לעורר לשונות רעות‪ ,‬חמדנות וצרות עין‪ .‬העיר הייתה‬
‫קטנה וכמה מאנשיה היו קטנים כמוה‪ .‬אחד מבעלי ההשפעה בעירייה הפך עולמות‬
‫על שהעזתי לפטר את הכתבנית האנאלפביתית שנשלחה לעבוד במחלקה‪ ,‬רק כי‬
‫הייתה אחייניתו של מזכיר המפלגה‪...‬‬
‫מנגד‪ ,‬ראש העיר ומרבית אנשי המקצוע ביישוב העריכו את עשייתי‪ ,‬עודדו אותי‬
‫ותמכו בי בגלוי‪.‬‬
‫כשהגיע חודש יולי והיה עלינו להחליט אם לעבור לקריית גת‪ ,‬לקוטג' שסידרו לנו‪,‬‬
‫העדפנו להמשיך בסידור הנוכחי וזאת משתי סיבות‪ :‬הכללים המסובכים של דירה‬
‫בדמי מפתח הקשו עלינו למכור את דירתנו‪ ,‬וגם רצינו להימנע מהחדירה לפרטיות‬
‫הכרוכה במגורים בעיר קטנה‪ .‬במבט לאחור הוכח שוב שכל עכבה לטובה‪.‬‬
‫*‬
‫העבודה עלתה על המסלול‪ .‬מיציתי את מרב תכניותי וערכתי את רוב השינויים‬
‫האפשריים‪ ,‬ואת כל אלה היה צריך לשמר‪ ,‬לבסס ולחזק‪ .‬הלחצים הפוליטיים‬
‫בעיירה הלכו וגברו‪ ,‬עסקנים קטנים חיפשו פרוטקציות וטובות הנאה ולא הסתדרו‬
‫עם עצמאותי ועם יושרי‪ .‬מצדי אני‪ ,‬דרשתי יותר סמכויות וזכויות לחיזוק מעמדי‪.‬‬
‫התנהל משא ומתן ממושך עם מזכיר המועצה‪ ,‬שבמהלכו ראש העיר רצה מאוד‬
‫ללכת לקראתי‪ ,‬אך לבסוף‪ ,‬בינואר ‪ ,1972‬עזבתי את קריית גת‪.‬‬
‫‪215‬‬
‫נתן לבון‬
‫כל זמן שהותי ועבודתי בעיר‪ ,‬מרים ואורן היו שותפים מלאים לכל צעד‪ ,‬הצלחה‬
‫ומעידה שלי‪ .‬הם ביקרו במקום והתארחנו אצל חברינו החדשים‪ .‬אורן בילה שם‬
‫ימים ארוכים בחופשות ובקיץ‪ ,‬התיידד עם הבנים של החברים ושחה בברכה‬
‫העירונית‪ .‬הוא גם היה אורח כבוד בטקס הבר‪-‬מצווה המשותף ובאירועים נוספים‪,‬‬
‫ואהב לאכול איתי במסעדה המזרחית שהתמחתה בהכנת קבב רומני‪.‬‬
‫*‬
‫מפעל הבגדים היוקרתי "פולגת" היה גאוות העירייה‪ ,‬מקור פרנסתם של רבים‬
‫מתושבי המקום‪ .‬בקיץ גם בני העובדים ובנותיהם עשו שם כמה לירות להנאתם‪.‬‬
‫מר פולק‪ ,‬מייסד המפעל ומנהלו‪ ,‬נחשב גביר המקום‪ .‬הוא היה מעורב בכול‪ ,‬תרם‬
‫כספים על ימין ועל שמאל בכל תחומי העשייה ‪ -‬לגנים‪ ,‬למועדונים‪ ,‬לאולם ספורט‬
‫בבית הספר ועוד‪ .‬הוא ניאות להעסיק אנשים שהתקשו להשתלב בעולם התעסוקה‪,‬‬
‫ואף הסכים שהמפעל ישמש סדנת עבודה לילדי בית הספר המיוחד‪.‬‬
‫פולגת היה מקום עלייה לרגל גם בשבילנו‪ .‬שם קנינו בגדים ובדים‪ ,‬מציאות סוף‬
‫העונה או כאלו בעלי פגמים זעירים‪ .‬במשך הזמן הגלובליזציה הגיעה גם לפולגת‪,‬‬
‫המפעל הלך והצטמק‪ ,‬ובימים אלה הוא עומד להיסגר‪.‬‬
‫*‬
‫רוב העובדים הצטערו מאוד על עזיבתי‪ .‬כמה מהם ראו בזה בגידה אך הדבר‬
‫לא הפריע לנו להמשיך בקשרי ידידות וחברות שנים רבות‪ .‬הם ערכו לכבודי מסיבת‬
‫פרידה מרגשת‪ ,‬שמרים לא יכולה לשכוח כי אחת העובדות שהשתתפו בה הצליחה‬
‫להניע אותי לרקוד‪ ,‬אף שאני בעל שתי רגליים שמאליות‪.‬‬
‫‪ 19‬בפברואר ‪2008‬‬
‫‪216‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪50‬‬
‫לשכת צפון‬
‫צלילתי לתוך חיי היא עמוקה‪ ,‬מסחררת ורבת פנים‪ :‬יפים ומשמחים‪ ,‬מגלים‬
‫ומפתיעים‪ ,‬מאכזבים ולפעמים מחדשים‪.‬‬
‫והזקנה מחזקת את הרוח אך גם מרפה‬
‫ההתעמתות עם עכבות הילדות‪ ,‬הבחרות ִ‬
‫ידיים‪ ,‬מחדדת את שיקול הדעת‪ ,‬ומפתחת זהירות ומיומנות של לוליין המהלך על‬
‫חבל דק‪ .‬כפי שכבר כתבתי‪ ,‬בילדותי מעדתי בניסיוני הראשון בהליכה על חבל‪ ,‬ואולי‬
‫מאז פיתחתי את פחדיי ממים‪ .‬אני לא שוחה וגם לא רוכב על אופניים‪ ,‬אף שליום‬
‫הולדתי ה‪ 13-‬רציתי מאוד שיקנו לי זוג‪ .‬אני מעדיף תמיד לעמוד על הרגליים‪ ,‬על‬
‫קרקע מוצקה‪ ,‬אף שראשי נמצא לעתים בעננים‪.‬‬
‫בין פרק לפרק‪ ,‬בין זיכרון אחד למשנהו‪ ,‬עולה בי הדחף לנטוש את רצף תיאור‬
‫חיי ולהתמסר להגיגים‪ ,‬ולעתים גם למטפורות‪ ,‬המשתקפים מתוך‪-‬תוכי פנימה‬
‫וממחישים את מבטי הרטרוספקטיבי על קורותיי‪ .‬זה מקל עליי להמשיך את‬
‫הכתיבה ולהתמודד עם המודע ועם הלא‪-‬מודע‪.‬‬
‫*‬
‫תקופה ארוכה לפני שעזבתי את ירושלים השתתפתי במאבקים שונים של‬
‫העובדים הסוציאליים והקהילתיים למען שיפור השירותים לאוכלוסייה‪ ,‬ואף‬
‫הובלתי כמה מהם‪ .‬אמנם לאחר מלחמת ששת הימים המיתון הגדול והאבטלה‬
‫הרחבה התרככו‪ ,‬אך תקציבי הרווחה או הסעד‪ ,‬כפי שנקראו אז‪ ,‬היו דלים ביותר‪.‬‬
‫ילדי העולים של שנות החמישים והשישים גדלו והגיעו לבגרות ללא השכלה מספקת‬
‫וללא מקצוע‪.‬‬
‫במוסררה‪ ,‬בקטמונים ובשכונות אחרות החלו סימני ההתמרמרות‪ ,‬והמתח‬
‫העדתי גדל עקב ההטבות המפליגות שקיבלו העולים מברית המועצות‪ .‬אז למעשה‬
‫נזרעו הזרעים הראשונים של "הפנתרים השחורים"‪.‬‬
‫רבים מלקוחותינו לא היו מבוטחים בקופות החולים וקיבלו סיוע רפואי‬
‫במרפאות הדסה שברחוב הנביאים‪ .‬אלה נסגרו וחלקם הועברו לבית חולים הדסה‬
‫שבעין כרם‪ .‬זקנים רבים נשארו ללא מענה‪ .‬היו התארגנויות שונות בהשתתפות‬
‫מורים מבית הספר לעבודה סוציאלית‪ .‬אבנר עמיאל‪ ,‬שניהל את המחלקה לעבודה‬
‫קהילתית‪ ,‬נמנה עם מובילי המאבקים הללו‪ ,‬מאבקים שהוציאו לרחוב את אנשי‬
‫השכונות‪ .‬בין היתר נערכה הפגנה של עשרות זקנים שעשו שביתת שבת מול משרד‬
‫ראש העיר‪ ,‬בדרישה לקבל עזרה רפואית‪ .‬טדי קולק‪ ,‬ראש העיר האגדי‪ ,‬לא אהב את‬
‫המהומות הללו‪ ,‬אך בראותו את הזקנים המפגינים תחת השמש הלוהטת דאג להם‬
‫‪217‬‬
‫נתן לבון‬
‫לשתייה‪ .‬כעבור כמה ימים נמצא הסדר מניח את הדעת שהבטיח להם את הטיפולים‬
‫הרפואיים הנחוצים‪.‬‬
‫זקני הדור מזכירים לי עד היום את נאומי חוצב הלהבות באחת מאספות‬
‫העובדים‪ ,‬שבו הכרזתי בנחישות‪" :‬אסור שירושלים תהיה ירושלים של זהב ומזי‬
‫רעב!"‬
‫בצדק או שלא בצדק‪ִ ,‬חצי המאבק כוונו להחלפתה של בתיה אזולאי‪ ,‬מנהלת‬
‫המחלקה‪ .‬לבסוף הדבר קרה וד"ר יפה מונה במקומה‪ .‬הוא הביא עמו חידושים‬
‫רבים‪ ,‬התלהבות ומוטיבציה בלתי מרוסנת‪ ,‬וניגש ליישם את תורתו ואת רעיונותיו‪.‬‬
‫בנקודת זמן זו עזבתי ועברתי לקריית גת‪.‬‬
‫*‬
‫ב‪ 15-‬בפברואר ‪ ,1972‬בתום חופשה‪-‬פסק זמן של שבועיים‪ ,‬חזרתי למחלקה‬
‫הסוציאלית של העירייה ומוניתי לסגן מנהל לשכת צפון‪ .‬ירושלים נמצאת בשולי‬
‫מרד הפנתרים‪ ,‬וגם בהיותי בקריית גת שמרתי על קשר עם המחלקה‪ ,‬שהייתה‬
‫בעין הסערה‪ .‬ד"ר יפה הנהיג קריטריונים וסדרי עזרה כספית אחידים ושוויוניים‪,‬‬
‫בלי להתחשב במגבלות התקציב‪ ,‬דבר שגרם לגירעון כספי גדול‪ .‬הגזבר וראש העיר‬
‫נזעקו‪ ,‬החלו מהומות‪ ,‬שביתות של עובדים‪ ,‬וימים ספורים לאחר חזרתי ד"ר יפה‬
‫קיבל הודעת פיטורים דרך הרדיו‪.‬‬
‫כך נקלעתי‪ ,‬שלא בדעתי ובעל כורחי‪ ,‬לאספה כללית של עובדי המחלקה שמחו‬
‫נגד הפיטורים עצמם וגם נגד האופן שבו נעשו‪ .‬אף שלא לקחתי חלק פעיל באספה‬
‫זו וניסיתי לשמור על פרופיל נמוך‪ ,‬להפתעתי ולאו דווקא לרצוני נבחרתי ליו"ר ועד‬
‫הפעולה‪ .‬דבר לא עזר‪ ,‬וד"ר יפה נאלץ לעזוב את תפקידו כמנהל המחלקה‪.‬‬
‫*‬
‫בלשכת צפון שררה אנרכיה מוחלטת‪ .‬אמנם חברי יחיאל עמית היה לכאורה‬
‫מנהל הלשכה‪ ,‬אך שללו ממנו את הסמכויות‪ .‬הרבה תקנים היו ריקים‪ ,‬חלק‬
‫מהעובדים היו חסרי כל מיומנות‪ ,‬עבודת המזכירות הייתה "על הפנים"‪ ,‬ומעל לכול‬
‫האלימות חגגה‪.‬‬
‫באולם הכניסה הגדול של הלשכה הצטופפו מדי יום עשרות פונים נרעשים‬
‫וזועמים‪ ,‬ללא כתובת ומענה‪ .‬אנדרלמוסיה מוחלטת‪ ,‬משטרה הולכת ובאה‪ ,‬ומדי‬
‫יום נושרים עובדים נוספים‪ .‬במציאות בלתי אפשרית זו גם אני לא מצאתי את ידיי‬
‫ואת רגליי‪ .‬מצד אחד כאבתי את מצוקת הלקוחות‪ ,‬ומצד אחר רציתי להיות נאמן‬
‫לעמית ולא לפגוע בסמכויותיו‪ .‬את הדילמה הזו פתרתי על ידי חלוקת תפקידים‬
‫בינינו‪ ,‬כשהוא נטל לידיו כמה מטלות ייצוגיות והשאיר לי את העבודה הממשית‪.‬‬
‫תמיכת הסעד ועזרה כספית נתנה אז הלשכה‪ ,‬שדיווחה מדי חודש למשרד הסעד‬
‫על רשימת המקבלים‪ ,‬על השינויים ועל התוספות‪ .‬כתוצאה ממלחמות הכוח של‬
‫‪218‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫עובדי המזכירות‪ ,‬חלק גדול מהרשימות הללו הושמדו או אבדו‪ ,‬ושוב הפונים נשארו‬
‫ללא כסף‪ ,‬והאלימות רק גברה‪.‬‬
‫חג הפסח הולך ומתקרב‪ 30 ,‬במרס ‪ ,1972‬צריך להקדים את התשלומים‬
‫לנזקקים‪ .‬כינסתי את עובדי המזכירות לחשיבה‪ ,‬ובהזדמנות חגיגית זו‪ ,‬מזכירת‬
‫הלשכה‪ ,‬עובדת ותיקה ובעלת מעמד‪ ,‬הודיעה שהיא יוצאת למחרת לחופשה עד‬
‫אחרי פסח‪ .‬כעסתי כל כך שלא יכולתי אפילו להתרגז‪ .‬רק הודעתי לה שגם אחרי‬
‫הפסח אין לה מה לעשות בלשכת צפון‪.‬‬
‫פניתי לכמה עובדים שיעזרו לי להכין את רשימת התשלומים‪ ,‬והזעקתי עובדת‬
‫חדשה שהייתה אמורה להתחיל לעבוד ככתבנית רק אחרי הפסח‪ .‬בתוך יומיים‬
‫של עבודה לתוך הלילה הרשימות היו מוכנות‪ ,‬וכמה ימים לפני פסח חילקנו את‬
‫ההמחאות לאנשים‪ .‬היו חריקות וגם צעקות לא חסרו‪ ,‬אך הרבה פחות מאשר‬
‫בחודש הקודם‪.‬‬
‫אמנם לחופשת הפסח יצאנו רגועים יותר‪ ,‬אך אחריה חזרו המהומות לקדמותן‪.‬‬
‫הבנתי עד כמה דחוף לעשות טיפול שורש‪ ,‬כי סכנת חיים ריחפה מעל ראשנו‪.‬‬
‫על דעתו של עמית הגשתי תכנית חירום שכללה תוספות משמעותית של עובדים‬
‫ובעיקר שינוי בסדרי קבלת הקהל‪ .‬הגימיק של התכנית היה הכנסת "דיילת הסעד"‪.‬‬
‫אולם הכניסה של הלשכה היה ענק וישב בו סדרן‪ ,‬תימני נחמד על סף פנסיה‪ ,‬איש‬
‫קטן קומה‪ ,‬ממושקף וחירש‪ ,‬שפתר את כל בעיות הרעש וצעקות הפונים בכך שניתק‬
‫את מכשיר השמיעה מאוזניו‪ .‬לידו עמד שומר גברתן שבכל הרמת קול רץ אליי‬
‫להציל אותי‪ .‬עמדו בפניי כמה אפשרויות‪ :‬להביא עוד כמה גברתנים‪ ,‬להזמין שוטר‬
‫בשכר או ללכת הפוך על הפוך‪ .‬בחרתי באפשרות האחרונה‪ .‬החלטתי להעמיד בפני‬
‫הפונים עובדת טובת מראה‪ ,‬נחמדה ואדיבה‪ ,‬שמתמצאת מספיק כדי לתת תשובות‪.‬‬
‫פניתי לאחת העובדות שלי מקרית היובל והצעתי לה את התפקיד‪ .‬היא לא היססה‬
‫הרבה ונענתה לאתגר‪ .‬במקביל החלפתי את השומר אך ביקשתי ממנו שישמור על‬
‫פרופיל נמוך‪ ,‬וכמו כן נפגשתי עם מפקד המשטרה‪ ,‬שהבטיח לערוך סיורים בסביבת‬
‫הלשכה ובמקרה הצורך לתת קדימות לקריאותיי‪.‬‬
‫אחרי דיונים במחלקה הגיעה ללשכה פמליה שלמה מהנהלת העירייה שכללה‬
‫את הרב פורוש‪ ,‬סגן ראש העיר‪ ,‬ואת מנכ"ל העירייה‪ .‬למרות התנגדותו של פורוש‬
‫קיבלתי אור ירוק לבצע את התכנית במלואה‪ .‬פורוש‪ ,‬איש אגודת ישראל‪ ,‬חשש‬
‫שאני‪ ,‬עם דעות כשלי‪ ,‬אנהל למעשה את הלשכה שכללה גם את שכונת מאה שערים‪.‬‬
‫הוא התנגד עד שלבסוף עזבתי את הלשכה‪.‬‬
‫אט‪-‬אט‪ ,‬לאחר חלוקת תפקידים חדשה‪ ,‬הקטנת העומס על העובדים‪ ,‬קבלת‬
‫הפנים המחויכת והנוקבת של "דיילת הסעד"‪ ,‬ובעיקר מתן תשובות מהירות‬
‫וענייניות יותר‪ ,‬הגיע השקט ואיתו יותר דגשים טיפוליים‪ .‬נס לא קרה כאן‪ ,‬אלא‬
‫עבודה קשה‪ ,‬התמדה‪ ,‬שיתוף העובדים ואווירה של עבודת צוות‪.‬‬
‫‪219‬‬
‫נתן לבון‬
‫עובדים חדשים שזה עתה גמרו את לימודיהם האקדמיים לא חששו להגיע‬
‫ואחריהם גם יחידת סטודנטים וגם כמה מיזמים חדשים וחדשניים‪ .‬ביניהם תכנית‬
‫טיפולית ייחודית למשפחות צעירות‪ ,‬והקמת המנהל השכונתי בירושלים בנווה‬
‫יעקב‪ ,‬שכונה שאכלסה עולים חדשים מברית המועצות‪ .‬ניסינו יחד עם טיפת חלב‬
‫להקים קבוצה של אימהות חרדיות ומסלול שיקומי לבני ‪ 15‬פלוס‪.‬‬
‫האלימות כמעט נעלמה ויכולנו להתמסר לשיגעונות טיפוליים ולמעשים טובים‪,‬‬
‫אך באופן פורמלי סירבו למנות אותי כמנהל הלשכה‪ ,‬אף שהצלחתי במכרז‪ .‬אחרי‬
‫פרישתו של יפה הגיע מנהל חדש‪ ,‬איש משטרה בעל חוש ארגון וגישה בריאה לבני‬
‫אדם‪ ,‬אך גם הוא לא מצא חן בעיני הדתיים‪ ,‬ועזב‪ .‬אחריו בא דננברג‪ ,‬מנהל המנגנון‪,‬‬
‫ראה את עשייתי והתלהב‪ ,‬ועם כל רצונו הטוב‪ ,‬גם הוא לא קיבל מנדט למנותי כמנהל‬
‫לשכת צפון והציע לי את לשכת דרום‪ ,‬שאף היא הייתה במשבר עמוק‪.‬‬
‫*‬
‫כ‪ 10,000-‬משפחות היו בטיפול לשכת הצפון‪ ,‬משפחות מרובות ילדים בעיקר‬
‫משכונות גאולה ומאה שערים הצפופות לעייפה‪ ,‬צעירים וזקנים משכונת מוסררה‬
‫המורדת‪ ,‬זוגות צעירים מרוממה הלכאורה מסודרת‪ ,‬מפונים משמואל הנביא‬
‫שהתקנאו בשכניהם החדשים מרמת אשכול ופולשים לשכונת ליפתא הציורית‪.‬‬
‫מתוך כל המשפחות הללו משפחה אחת זכורה לי במיוחד‪ .‬כשהצעתי לאלינה‬
‫לקבל על עצמה את תפקיד ההדרכה‪ ,‬היא הסכימה בתנאי שתשאיר בטיפולה את‬
‫משפחת ‪ .X‬את המשפחה הזאת הכרתי עוד מהימים הראשונים בקריירה שלי‬
‫בקריית היובל‪ .‬אישה גאה ולמודת סבל שהייתה באה לשטח את כאביה ואת‬
‫מחסורה‪ .‬בביתה שבעה‪-‬שמונה ילדים ובעלה אלכוהוליסט ואינו עובד והיא חרדה‬
‫לגורל ילדיה‪ .‬אלינה נקשרה אליה הרבה מעבר ליחסים בין מטופלת למטפלת‪ ,‬היא‬
‫עזרה לה רבות‪ ,‬עם מלגות לילדים‪ ,‬בגדים‪ ,‬תרומות ובעיקר הרבה תמיכה נפשית‪.‬‬
‫לימים התפרסמה המשפחה בזכות בתם‪ ,‬יו"ר הכנסת דליה איציק‪ ,‬שהיא עצמה‬
‫נתנה פומבי לקורותיה‪ .‬כל יתר הילדים למדו לימודים אקדמיים‪ ,‬יצאו ממעגל העוני‬
‫והתחילו לחיות בכבוד‪ .‬תוצאה של צירוף מופלא של אם בעלת כוחות וטיפול נאמן‬
‫ומסור של עובדת סוציאלית‪.‬‬
‫בלשכת צפון התוודעתי לאורח החיים של החרדים ממאה שערים‪ .‬הם חיו בדירות‬
‫קטנות ועלובות של חמש נפשות בחדר‪ ,‬ולבושם היה צנוע‪ ,‬דל אך נקי‪ .‬בביתם ריהוט‬
‫מינימליסטי אך תמיד ארון ספרים מלא וגדוש‪ .‬העזרה ההדדית של הקהילה הייתה‬
‫מדהימה; כולם דאגו לכולם וכל זוג צעיר שהתחתן זכה לדירה מרווחת ומצוידת‬
‫היטב‪ ,‬כל זה מהתרומות שהשיגו השליחים השונים מעבר לים למטרת הכנסת כלה‪.‬‬
‫עבור שליחים אלה זה היה עבודה ופרנסה‪ ,‬וגם מצווה גדולה‪.‬‬
‫‪220‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫*‬
‫כשהרוחות נרגעו יכולתי להתפנות לפעילות ציבורית‪ ,‬ולתת את דעתי על מצבם‬
‫העגום של העובדים הסוציאליים ושל העבודה הסוציאלית בכלל‪ .‬האיגוד כמעט לא‬
‫פעל‪ ,‬המשכורות היו נמוכות‪ ,‬העומסים בלשכות הלכו ורבו‪ ,‬והאיגוד שתק )כמה‬
‫מוכר גם ב‪ .(!2008-‬כינסתי כמה חברים‪ ,‬דנו במצב‪ ,‬ערכנו אספת עובדים‪ ,‬הראשונה‬
‫בירושלים‪ ,‬ואספה נוספת שאליה הצטרף לראשונה יצחק קדמן‪ ,‬שרק סיים את‬
‫לימודיו באוניברסיטה‪ .‬ארגנו הפגנת מחאה על הדשא של הוועד הפועל וכמה‬
‫שביתות‪ ,‬ואילצנו את האיגוד לכנס שתי אספות ארציות‪ ,‬להכריז שביתה כללית וגם‬
‫לקבוע מועד לבחירות‪.‬‬
‫שורות מעטות אלו מקפלות בחובן מאבקים הרי גורל במקצוע‪ .‬לא נעדרו‬
‫מהם יריבויות אישיות ודיונים נוקבים שהובילו למהפך אמיתי באיגוד העובדים‬
‫הסוציאליים ובהתייחסות למקצוע‪.‬‬
‫‪ 1‬במרס ‪2008‬‬
‫‪221‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪51‬‬
‫הולדת אלה‬
‫ביום זה‪ 6 ,‬במרס ‪ ,2008‬בבואי לתאר את הולדתה של אלה‪ ,‬מלאו שנה וחצי‬
‫לניתאי‪ ,‬הבן הנפלא והמופלא שלה ושל צח‪ .‬אלה בתחילת הריונה השני‪ ,‬וכולם‬
‫ממתינים לתוצאותיה של בדיקת מי השפיר‪ ,‬מחזיקים אצבעות בציפייה לבן ולנכד‬
‫נוסף‪.‬‬
‫זה עיתוי מצוין לכתוב על הולדת אלה‪ ,‬בתי האהובה והאוהבת‪ ,‬המיוחדת‬
‫והיחידה בסגולותיה‪ .‬למרבה הפלא לא חפצתי אז בהולדתה‪ ,‬אך לאושרי הרב‪ ,‬כל‬
‫חששותיי והסתייגויותי התבדו‪ :‬היא הביאה לעולמי רק טוב‪ ,‬אור שמחה‪ .‬כל יום‬
‫במחיצתה הוא חג בשבילי‪ ,‬ואני נהנה לשוחח עמה ולחשוב עליה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬זו האמת לאמיתה‪ .‬לא רציתי עוד ילד או ילדה‪ ,‬לאור המאמץ הנפשי והפיזי‬
‫שהשקעתי בגידולו של אורן )מובן שבמבט לאחור‪ ,‬המאמץ היה יותר מכדאי והסב‬
‫לי הרבה הנאה‪ ,‬התעלות‪ ,‬גאווה וסיפוק(‪ .‬הרגשתי‪ ,‬ואולי לא בצדק‪ ,‬שעיקר העול‬
‫והאחריות לגידולו היה עליי‪ ,‬וחשבתי שאין לי הכוחות הדרושים להתחיל הכול‬
‫מחדש‪ ,‬ולגדל כמעט לבד עוד ילד‪.‬‬
‫מדי פעם מרים הביעה את רצונה בילד נוסף‪ .‬ניהלנו על כך דיונים‪ ,‬ועל רקע זה‬
‫התעוררו בינינו ויכוחים ואף פרצו כעסים‪ .‬לקראת הגיעה לגיל ‪ 40‬היא הגבירה את‬
‫לחצי השכנוע והבטיחה שלאחר הולדת הילד החדש נשנה את חלוקת התפקידים‬
‫בינינו‪.‬‬
‫מאחר ואני אוהב מאוד ילדים‪ ,‬התרציתי‪ ,‬ולאחר כמה ניסיונות כושלים וייעוץ‬
‫רפואי‪ ,‬יום אחד קיבלתי ממרים טלפון בהול לעבודה‪ ,‬שהשעה היעודה הגיעה‪ .‬הגעתי‬
‫הביתה וניגשנו לעבודה הקדושה והמהנה‪ .‬עבר כמה זמן שעבר והתבשרתי‪ :‬מרים‬
‫בהיריון‪.‬‬
‫הציפו את לבי‪ .‬הדבר העסיק אותי רוחות נעימות של התרגשות ואופטימיות‬
‫מהולות בחששות ובחרדות‪ ,‬בחלומות בלילה ובחלומות בהקיץ‪ .‬תחושות‬
‫אמביוולנטיות ורגשות אשם עלו בי מפעם לפעם‪.‬‬
‫*‬
‫למרות הישגיי הגדולים בשיקום לשכת צפון‪ ,‬החוגים הדתיים הציקו לי ללא‬
‫הרף‪ .‬אלו היו הצקות בלתי מוצדקות‪ ,‬אף על פי שלראשונה הן זכו ליחס מכובד‬
‫ושוויוני‪ .‬העובדים‪ ,‬בעיקר העובדות‪ ,‬השתדלו להתלבש בצניעות‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬כל‬
‫המטפלים באוכלוסייה זו היו אנשים חרדים‪ .‬אפילו הסכמתי לקבל לעבודה עובד‬
‫‪222‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫שהושתל מטעמם‪ .‬כל אלה לא השביעו את רצונם‪ .‬הם גם מינו עליי "משגיח" מאנשי‬
‫שלומם‪ ,‬והמשיכו למרר לי את החיים‪...‬‬
‫אף שלא היה להם מחליף מטעמם‪ ,‬לחצו עליי לעזוב את הלשכה‪ ,‬אבל אני‪,‬‬
‫בעידודם של עמיתים‪ ,‬כולל אלה שבהנהלת המחלקה‪ ,‬ובתמיכת העובדים‪ ,‬עמדתי‬
‫בסירובי‪.‬‬
‫השתדלתי לפתח את הלשכה‪ .‬עובדים חדשים בעלי מקצוע הצטרפו‪ ,‬אחרים‬
‫נשלחו לקורסי הסבה באוניברסיטה‪ ,‬וערכתי השתלמויות פנים‪-‬לשכתיות‪ .‬השמועה‬
‫על השינויים פרשה כנפיים ומבקרים החלו להתעניין‪ .‬מפלס שביעות הרצון שלי עלה‬
‫והאגו התנפח‪ ,‬יחד עם הכעס והתסכול על שמסרבים להעניק לי את המינוי הרשמי‬
‫כמנהל הלשכה‪ .‬המצב החריף עוד יותר היות שהטילו עליי סנקציות כלכליות‪ ,‬סירבו‬
‫לתת לי את הדרגה והטבות אחרות כולל אחזקת הרכב‪ ,‬שאז החלו לתת למנהלים‪.‬‬
‫אנקדוטה מצחיקה שאפיינה את הביורוקרטיה של אז‪ ,‬היא פרשת המרכזייה‬
‫הטלפונית‪ .‬התקינו אצלנו מרכזייה גדולת ממדים‪ ,‬אך היא לא חוברה וחודשים‬
‫עמדה בשיממונה‪ .‬מדי פעם בא טכנאי אחד ועוד אחד‪ ,‬ולפי הוראתי הם התקבלו‬
‫בכבוד מלכים‪ .‬עם כל טכנאי שהופיע חשבנו שהגאולה באה ושהמרכזייה תתחיל‬
‫לפעול‪ .‬אשליה התחלפה באשליה חדשה‪ ,‬כי כל אחד מהם טען שהוא מומחה לחוט‬
‫אחד – לכחול‪ ,‬לירוק או לאדום – טכנאים כשלל צבעי הקשת‪ .‬נדרש עוד זמן רב של‬
‫שידולים‪ ,‬בקשות וחיפוש קשרים עד שהמרכזייה החלה לעבוד‪.‬‬
‫*‬
‫באותה שנה הצליחה מרים להתקבל לעבוד בהוראה‪ ,‬כמחנכת כיתה א'‪ ,‬בבית‬
‫הספר "גואטמלה" שבעיר גנים‪ .‬מרים‪ ,‬למדנית מטבעה‪ ,‬סיימה בהצלחה את בחינות‬
‫ההסמכה להוראה‪ ,‬שקדמו להן אלו של גננת מוסמכת‪ .‬הדבר עזר לה לשוב ללמד‬
‫בבית ספר‪ ,‬וגם חברותה עם השכנה מאיה‪ ,‬שהייתה סגנית מנהלת בית הספר‪ ,‬קידמה‬
‫את המהלך‪ .‬כך בבת אחת נפלו עליה שתי שמחות והתגשמו מאוויים של שנים‪ :‬גם‬
‫מורה וגם נושאת ברחמה ילד נוסף‪ .‬אבל בשביל כבוד צריך לעבוד‪ ,‬להשתדל‪ ,‬ולמרות‬
‫הקשיים המרובים‪ ,‬היא עמדה בכך בגבורה ובהצלחה‪.‬‬
‫ילד חדש בדרך‪ ,‬ומצבנו הכלכלי לא היה מי יודע מה‪ .‬שנינו עבדנו בחריצות אך‬
‫משכורותינו היו דלות‪ .‬משכורתי ירדה פלאים לעומת זו שקיבלתי בקריית גת‪ ,‬וכולם‬
‫יודעים מהי משכורתה של מורה‪ .‬עד היום מרים נזכרת שהתקשתה לקנות לעצמה‬
‫בגד חם בעת הריונה‪.‬‬
‫למרות הכול‪ ,‬בעת ההיא שררו בביתנו הרבה רוגע ושלווה‪ ,‬יחסינו השתפרו‬
‫והרעפנו זה על זה מנות גדושות של חיבה‪ ,‬קרבה ורוך‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫נתן לבון‬
‫לקראת הלידה ערכנו שינויים בחדרים‪ .‬אנחנו עברנו לחדרו הקטן של אורן והוא‬
‫עבר לחדר השינה שלנו‪ ,‬שחולק בעזרת ארון הבגדים לשניים‪.‬‬
‫*‬
‫לפי התחזיות‪ ,‬מרים הייתה אמורה ללדת במחצית השנייה של ינואר ‪ .1973‬ביום‬
‫שני בערב‪ 25 ,‬בדצמבר ‪ ,1972‬חג המולד‪ ,‬הלכנו לישון מוקדם וחגגנו במיטה‪ ,‬בהנאה‬
‫ובעונג רב‪ ,‬את הולדתו של המשיח היהודי של הנוצרים‪.‬‬
‫לא עברה שעה קלה ומרים מספרת לי בדאגה שירדו לה המים‪ .‬נבהלנו מאוד‪,‬‬
‫צלצלנו לד"ר גלמן‪ ,‬הרופא המיילד המפורסם‪ ,‬והוא הורה לנו להגיע מיד לבית‬
‫החולים‪ .‬הערנו את אורן והודענו לו שאנחנו הולכים‪ ,‬הזעקנו אמבולנס וזה הסיע‬
‫אותנו במהירות ל"ביקור חולים"‪ .‬בדרך תקפו אותי נקיפות מצפון‪ ,‬פחדים ומחשבות‬
‫שווא‪ :‬אולי זה בגללי‪ ,‬מה עשיתי לא בסדר‪ ,‬אולי זה קרה בגלל שלא רציתי בהיריון‪,‬‬
‫ומחשבות שחורות נוספות‪.‬‬
‫במחלקת היולדות של בית החולים קיבלה אותנו האחות הג'ינג'ית שהכרנו עוד‬
‫בהולדת אורן‪ .‬היא לא התרגשה כל כך ואמרה שד"ר גלמן בדרך‪ .‬את מרים הכניסו‬
‫לחדר ואותי גירשו לאחר כבוד‪ .‬אמרו שידאגו להודיע לי לאחר הלידה‪ .‬התמהמהתי‬
‫והשתדלתי להאריך את שהותי שם‪ ,‬אך באדיבות תקיפה הובלתי החוצה )אני מקנא‬
‫באבות של היום‪ ,‬שמתאפשר להם להשתתף במעמד כה חשוב(‪.‬‬
‫התקפלתי‪ ,‬ובצעדים מהוססים ובלב מכווץ עשיתי את דרכי ברחובות השוממים‬
‫והקרים של ירושלים הרדומה‪ .‬טיפות גשם ורוח עוקצנית קיבלו את פניי בהתקרבי‬
‫לדירתנו‪ .‬נכנסתי בשקט כדי לא להעיר את אורן‪ ,‬אך הוא הרגיש שחזרתי ושאל‬
‫בקול רדום‪" :‬יש משהו?"‬
‫ "עדיין לא‪ ,‬יצלצלו לנו כשזה יקרה"‪ ,‬עניתי ואמרתי לעצמי‪" :‬ומה שיקרה‪,‬‬‫יהיה רק טוב‪."...‬‬
‫ואכן‪ ,‬מה שקרה היה רק טוב‪ .‬בשעות הבוקר צלצל הטלפון והבשורה המשחררת‬
‫נשמעה בקול ברור וצלול‪" :‬נולדה לכם בת‪ ,‬לה ולאם שלום‪ .‬אתה יכול לבקרן"‪.‬‬
‫אורן התעורר ושאל‪" :‬מה יש לנו?"‬
‫ "בת"‪ ,‬עניתי‪.‬‬‫ "אוף! בת!"‬‫היות שהטלנו על אורן את המשימה למצוא שם מתאים לאחותו‪ ,‬שם שיזכיר את‬
‫שם אבי אליהו‪ ,‬שאלתי אותו‪" :‬ומה החלטת בקשר לשם?"‬
‫ "אלה"‪ ,‬אמר‪ .‬וכך קראנו לאחותו‪ ,‬בתנו‪.‬‬‫שמותיהם של שני ילדינו מתחילים באות אל"ף‪ ,‬המסמלים את איכותם המיוחדת‬
‫ויוצאת הדופן‪ .‬הם בני אדם‪ ,‬בני אנוש וילדים אל"ף‪-‬אל"ף‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫מצויד בשם‪ ,‬כשהשמש זורחת ומאירה את דרכי‪ ,‬רצתי לבית החולים לפגוש אם‬
‫זוהרת ותינוקת פצפונת וורודה‪ ,‬עגולת פנים וכחולת עיניים‪ ,‬שמשקלה ‪ 2.300‬ק"ג‬
‫וגובהה ‪ 31‬ס"מ‪.‬‬
‫בצהריים לקחתי את אורן מבית הספר‪ .‬בדרך התפנקנו במנת פלאפל בקיוסק‬
‫השכונתי‪ ,‬קנינו זר ורדים אדומים‪ ,‬והלכנו לראות את אחותו הפעוטה ואת היולדת‬
‫הטרייה‪ .‬בשעות הבוקר המוקדמות בישרתי לבני משפחתנו את הבשורה שלה‬
‫ציפינו‪.‬‬
‫אורן התפעל מהיצור הקטן שהצטרף ונדחק לתוך משפחתנו‪ ,‬והראה סימנים של‬
‫שביעות רצון מכך שיש לו אחות‪.‬‬
‫לאחר הביקור המשכנו למרכז העיר למסע קניות‪ .‬למרים‪ ,‬ברוח המסורת‬
‫כשהיא בבית חולים‪ ,‬קנינו חלוק חורף חם; לאורן הגשמתי חלום וקניתי חליפת‬
‫ג'ינס אופנתית‪ ,‬וכך הייתה לו עוד סיבה להתפאר מלבד באחותו‪ .‬לעצמי קניתי‬
‫רפרודוקציה של פיקאסו‪ ,‬ציור של אישה שקשה למצוא את מקומם של איברי פניה‬
‫השונים‪ .‬על תמונה זו שמתי מזמן עין‪ ,‬כי הצבעוניות העשירה שלה הקסימה אותי‪.‬‬
‫מתנה יפה זו קישטה את הסלון שלנו עד שדהתה והצהיבה‪.‬‬
‫הייתי מבסוט שהכול עבר בשלום‪ ,‬אך עדיין חששתי‪ :‬האם אוכל להתמודד עם‬
‫המצב החדש? האם יעמדו כוחותיי להתגבר על האתגרים הצפויים? מהיכן יבואו‬
‫המשאבים הנפשיים והכספיים כדי לתת מענים ראויים לצרכיה של אלה ושל‬
‫משפחתנו המתרחבת?‬
‫כאדם אופטימי קיוויתי לטוב‪ ,‬אך לא הסתפקתי במשאלות לב בלבד; השתדלתי‬
‫והתאמצתי‪ ,‬והתוצאות לא אכזבו‪ :‬אלה‪ ,‬שנולדה בבוקר קר ויקר של יום שלישי‪,‬‬
‫‪ 26‬בדצמבר ‪ – 1972‬כ"א בטבת תשל"ג‪ ,‬הוסיפה רק איכות‪ ,‬משמעות ועומק לחיי‪,‬‬
‫המלווים אותי מיום הולדתה ועד ערב שבת זה‪ ,‬שבו אני מסיים לכתוב עוד פרק‬
‫בזיכרונותיי‪ ,‬בין היפים והרעננים בהם‪.‬‬
‫מי ייתן וכך יימשך לעד‪...‬‬
‫‪ 14‬במרס ‪2008‬‬
‫‪225‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪52‬‬
‫הוורד הצהוב‬
‫כשבועיים לאחר שאלה נולדה מרים הגיעה אליי ללשכת צפון קורנת מאושר‪,‬‬
‫ובישרה לי בשמחה שהתינוקת שלנו הגיעה למשקל הרצוי ושכבר אפשר להוציאה‬
‫מבית החולים ולהביאה הביתה‪.‬‬
‫מוזר‪ ,‬לפי מה שבדקתי היום ברישומים ב"כרטיס הילד" של טיפת חלב‪ ,‬רק ‪37‬‬
‫יום לאחר הלידה‪ ,‬הגיעה אלה למשקל ולגובה השכיחים לתינוק בעת לידתו )‪3.250‬‬
‫ק"ג ו‪ 39-‬ס"מ(‪.‬‬
‫אלה מגיעה הביתה?! לא נשאר לי זמן רב להתמהמה‪ ,‬לשוב ולשאול את עצמי אם‬
‫אני מוכן נפשית‪ ,‬שמח או עצוב‪ ,‬כי היינו צריכים להכריע בדילמות גדולות מעשיות‬
‫יותר‪ .‬בחוץ קור אימים‪ ,‬ותנור הנפט שלנו‪ ,‬שקיבל את התואר "טרנטה מדופלם"‪,‬‬
‫דרש החלפה‪ .‬כמו כן‪ ,‬המליצו לנו לרכוש מכשיר אדים‪ ,‬ואכן קנינו‪ .‬התנור שירת‬
‫אותנו נאמנה כמה שנים טובות‪ ,‬ומכשיר האדים ממשיך לקטר עד היום בשעה של‬
‫חולי בעונת השפעות והצטננויות שגרתיות‪.‬‬
‫חיש מהר הכול בבית היה ערוך ומוכן לקראת בואה של הנסיכה הפעוטה לבית‬
‫לבון‪ .‬כולנו היינו דרוכים‪ ,‬אפילו אחיה‪ ,‬יורש העצר‪ ,‬שניסה להעמיד פני אדיש‪ .‬אחר‬
‫הצהריים‪ ,‬לבושים חגיגית ומצוידים בכל הנחוץ‪ ,‬עלינו ל"רנו ‪ "10‬שלנו‪ ,‬שרכשנו‬
‫כמה חודשים לפני כן בעזרתה הנדיבה של סבתא לאה‪ ,‬ויצאנו לבית החולים "ביקור‬
‫חולים"‪.‬‬
‫אני נהגתי ומרים החזיקה בחוזקה וברוך את בתנו החדשה‪ ,‬ולתרועות החצוצרות‬
‫שבלב נכנסנו לדירה‪ .‬מרים הניחה את אלה בזהירות ובהתרגשות בעריסתה‪ .‬נדמה‬
‫היה לי שחיוך של שביעות רצון נמתח על שפתיה הזעירות‪ .‬בשל הלידה המוקדמת‬
‫ומשקלה הנמוך‪ ,‬היא לא ינקה אלא אכלה דייסה מיוחדת‪ ,‬שאכן הוכחה כיעילה‪.‬‬
‫באותו לילה‪ ,‬כמובטח‪ ,‬מרים ישנה לידה ואני בסלון‪ ,‬בדלת סגורה כדי ששנתי לא‬
‫תופרע‪ .‬אך עם כל הרצון הטוב‪ ,‬כושר שמיעתי דאז ורגישותי לכל יבבה‪ ,‬רחש ואוושה‬
‫קלה‪ ,‬בפרט של ילדיי‪ ,‬לא נתנו לי מנוח‪ ,‬ולאחר זמן‪-‬מה עמדתי בלילות על המשמר‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬שררו ימי חורף עזים ומקפיאי עצמות‪ ,‬ובלילה ירד שלג‪ .‬היה צריך לחמם‬
‫היטב את הבית‪ .‬הבערנו את התנור החדש ולתגבורת ניסיתי גם את הישן‪ ,‬אך אוי‬
‫ואבוי‪ ,‬עלו להבות ושרפה אמיתית איימה לפרוץ! מרים הביאה שמיכה וזרקה אותה‬
‫על התנור הבוער‪ .‬צעקתי אליהם לצאת החוצה‪ ,‬תפסתי את התנור הבוער וזרקתי‬
‫אותו לתוך השלג‪ .‬עשן‪ ,‬פיח‪ ,‬בהלה גדולה והקלה משחררת לאחר שראינו כי דבר‬
‫לא קרה‪.‬‬
‫‪226‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫יצאתי החוצה לבדוק את הנזקים ולראות אם האש כבתה לגמרי‪ .‬ראיתי שהתנור‬
‫נחת על שני שתילים של שיח ורדים שקניתי אז לכבוד הולדת אלה ולא הספקתי‬
‫לשתלם‪ .‬בתום גל הקור שתלתי אותם ולא ממש האמנתי שיפרחו‪ ,‬אך למזלי הם‬
‫גדלו ופרחו במשך ‪ 35‬שנה עד שעזבנו את ביתנו ברחוב בן ציון ‪ .12‬מי יודע‪ ,‬אולי‬
‫ישרדו את שנת השמיטה של הדיירים החדשים‪ ,‬וימשיכו לפרוח עוד ימים רבים? אני‬
‫הענקתי להם אהבה והם החזירו לי בנאמנות רבה צבע מקסים וריח עדין‪ ,‬קישטו‬
‫את חלוני‪ ,‬שימחו את עיניי‪ ,‬ניחמו את לבי‪ ,‬ובעת מועקה ריככו את עצבותי‪.‬‬
‫*‬
‫השלג נמס‪ ,‬הקור נכנע ללבלובי האביב‪ ,‬ומרים חזרה לעבודתה והשאירה את‬
‫אלה בידי מטפלת‪" ,‬דודה" טובה‪ ,‬שהכרנו באמצעות אלינה‪ .‬לא פיללנו ולא תיארנו‬
‫לעצמנו במה זכינו‪ :‬מטפלת נאמנה‪ ,‬חמה וחכמה‪ ,‬בעלת חושים בריאים של אם‬
‫מנוסה‪ ,‬שטיפחה את אלה וטיפלה בה בתשומת לב בלתי רגילה‪ ,‬הקפידה על כל‬
‫פרט בהלבשתה ובהאכלתה‪ ,‬שרה לה ודיברה איתה ללא הרף‪ .‬דודה טובה טיילה‬
‫בשכונה גאה כטווס‪ ,‬והייתה מסמיקה מאושר כשעוברים ושבים היו שואלים אותה‬
‫אם התינוקת היפהפייה‪ ,‬בעלת השיער הבלונדיני המתולתל ועיני תכלת‪ ,‬היא בתה‪.‬‬
‫טובה הייתה אישה קשת יום‪ ,‬למודת סבל ואכזבות‪ .‬את ילדיה גידלה לבדה‪ ,‬כי‬
‫בעלה השיכור היה אחראי במשפחתו רק לצרות‪ ,‬צעקות‪ ,‬דרישות וטענות‪ ,‬ואולי אף‬
‫למכות‪ .‬עד היום חקוקים בזיכרוני פניה הרטובות מבכי בעת ששנינו החזקנו את‬
‫אלה כשהשתוללה כנמר בעת שגיבסו לה את האגן‪.‬‬
‫דודה טובה פינקה את אלה במטעמיה כי ידעה לבשל אוכל איכותי ומגוון‪ ,‬וגם‬
‫אותנו לא הזניחה‪ ,‬בלשון המעטה‪ .‬האהבה מלאת החוכמה שהעניקה לאלה הייתה‬
‫עבורה אולי פיצוי לכך שהיא עצמה לא זכתה לבת וגם לא לתנאים ראויים לגדל את‬
‫בניה‪ .‬מטפלת מהסרטים! מטפלת של פעם! פשוט אדם מדהים‪ ,‬עם שכל ישר‪ ,‬תבונה‬
‫של בעלת ניסיון‪ ,‬אינטואיציות חדות וערניות‪ ,‬יושר פנימי ולב חם‪.‬‬
‫*‬
‫ביום כיפור ‪ ,1973‬שנסמך באותה שנה ליום הולדתי ה‪ ,41-‬נסענו כהרגלנו כל‬
‫החבורה לאכסניית הנוער "כרי דשא"‪ .‬בניגוד לנהוג היום‪ ,‬תינוקות לא באו למקומות‬
‫כאלה‪ ,‬ומרים התנדבה להישאר עם אלה בבית‪.‬‬
‫שמחים ונמרצים נחתנו באכסניה ביום חמישי בערב‪ ,‬התחלקנו לחדרים וניגשנו‬
‫למלאכת הקודש של הכנת ארוחת הערב המשותפת‪ .‬כל משפחה הציגה את מרכולתה‬
‫הקולינרית‪ ,‬בלוויית סיפורים על מקורות המאכלים‪ .‬כשיש מצב רוח טוב וחברה‬
‫נעימה‪ ,‬הסיפורים רק מוסיפים טעם לחך ורוח לחברותא‪.‬‬
‫כך בילינו‪ :‬טבלנו בכינרת‪ ,‬אורן דג סרדינים‪ ,‬שטנו בסירת הגומי של לונק ושכבנו‬
‫על מזרני ים‪ .‬בין לבין כמובן אכלנו‪ .‬את ארוחות הבוקר היינו מכינים במטבח‬
‫‪227‬‬
‫נתן לבון‬
‫המשותף והצר של האכסניה‪ ,‬וארוחות צהריים וערב – על גזייה מאולתרת ועל מנגל‬
‫פחמים‪ .‬בארוחות כיכבו החומוס המסורתי של פנינה וייס ועוגת הפרג של מרים‪,‬‬
‫ועוד כמה מאכלי דגל משפחתיים ששמותיהם פרחו מזיכרוני‪.‬‬
‫בשבת בצהריים ישבנו על בטן מלאה ושוחחנו בלהט על גורל היקום ועל מצב‬
‫האומה‪ ,‬מהמרים על תוצאות הבחירות הקרבות‪ .‬פתאום ראינו מטוסים חגים מעל‬
‫ראשינו‪ .‬כולנו חשבנו שזו עוד פרובוקציה של ישראל‪ .‬לא עברו דקות ספורות ואחד‬
‫האורחים צעק‪" :‬מלחמה! סוריה ומצרים פולשות לישראל!"‪ .‬אז הבנו שהמטוסים‬
‫שחגו מעל ראשינו היו מטוסים סוריים‪ .‬פתחנו מיד את מקלטי הרדיו ובשעה שתיים‬
‫בצהריים קיבלנו אישור רשמי מ"קול ישראל" שאכן פרצה מלחמה וכי בצפון ובדרום‬
‫מתנהלים קרבות‪ ,‬ביבשה‪ ,‬באוויר ובים‪.‬‬
‫מדוכדכים ומבוהלים ניסינו‪ ,‬בעזרת הטלפון הציבורי‪ ,‬ליצור קשר עם הבית‪,‬‬
‫אך הקווים היו תפוסים והחלטנו לצאת לדרך‪ .‬ארזנו בזריזות‪ ,‬הכול מוכן‪ ,‬וחיכינו‬
‫באוטו לטרמפיסטים שלנו‪ ,‬בני משפחת לף‪ .‬כל החבורה כבר יצאה לדרך‪ ,‬ואנחנו‬
‫עדיין יושבים‪ ,‬חסרי סבלנות כאריות בסוגר‪ ,‬כי פנינה לף עדיין לא סיימה להתקלח‪.‬‬
‫מה לעשות‪ ,‬הניקיון חשוב מאוד בעת שלום‪ ,‬וכנראה חשוב יותר בעת מלחמה‪.‬‬
‫הדרך הייתה ארוכה ועמוסת מכוניות ורכב צבאי כבד‪ .‬האזרחים יצאו למלא‬
‫את חובתם ורצו לתפוס את מקומם נגד מולך המלחמה‪ ,‬סליחה‪ ,‬בהגנה על המולדת‪.‬‬
‫המוזיקה היחידה ששמענו ברדיו הייתה מרשים צבאיים ודבריה של ראש הממשלה‬
‫גולדה מאיר‪ ,‬שניסתה בקולה הרועד‪ ,‬הרועם והבלתי‪-‬משכנע לעודד את נתיניה‪.‬‬
‫בבית‪ ,‬מרים קיבלה אותנו בחום ובעיניים דומעות‪ ,‬אחזה בזרועותיה את אלה‬
‫היפהפייה‪ ,‬שחייכה אלינו ואותתה בבירור שהיא רוצה לקבל חיבוק ממני ומאחיה‪.‬‬
‫דבר ראשון שמרים דרשה ממני בתוקף‪ ,‬שלמחרת אלך מוקדם ככל האפשר לקנות‬
‫מגוון מצרכים בכמויות נכבדות כדי להיערך למלחמה‪ .‬היא הזכירה לי שבמלחמת‬
‫ששת הימים סירבתי לקנות אספקה ובסוף נשארנו ללא סוכר ועם חמישה קילו‬
‫שעועית לבנה שהעוזרת שלה בגן הביאה לה‪ .‬למזלנו המלחמה ההיא נמשכה שישה‬
‫ימים בלבד ולאחריה הגיע שפע שאת מחירו הכבד כולנו משלמים עד היום‪.‬‬
‫עוד באותו ערב נקראתי אף אני לדגל‪ ,‬שלמזלי נמצא ליד הבית‪ .‬שירתי בהג"א‪,‬‬
‫מינו אותי לחובש המחלקה‪ ,‬ולעת ערב הסתובבנו בשכונה לצעוק ולשרוק למי ששכח‬
‫לכבות את האור ולא הקפיד על כללי ההאפלה‪.‬‬
‫הידיעות משדה הקרב היו סותרות ומבולבלות‪ .‬היה אפשר להבין מהן שהמצב‬
‫קשה‪ ,‬שמתנהלים קרבות נואשים מול אויב שהפעם ידע להפתיענו והיה לו סיכוי‬
‫גדול להביסנו‪ .‬איזה פחד! כל הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה צפו ועלו‪,‬‬
‫והאסוציאציות מהתקופה ההיא לא נתנו מנוח‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫*‬
‫לאחר כעשרה ימים‪ ,‬כשהמצב בחזיתות השונות הלך והשתפר לטובתנו‪ ,‬הוחלט‬
‫שכבר אין צורך בכל החיילים שיצפצפו לכבות את האור‪ ,‬ובהמלצת העירייה שחררו‬
‫אותי כדי לחזור לעבודתי ולטפל בצרכיהם של האזרחים בעורף‪.‬‬
‫למחרת חזרתי ללשכה ולאחר סיבוב קטן ושיחות עם העובדים‪ ,‬התברר שהמצב‬
‫על הפנים‪ .‬באופן טבעי‪ ,‬כולם היו עסוקים בדאגותיהם הפרטיות‪ ,‬חרדים לגורלם‬
‫של הבעלים ושל הבנים בחזית‪ .‬מועקה עמוקה‪ ,‬עצב צורב‪ ,‬מתח‪ ,‬דריכות לכל צלצול‬
‫טלפון‪ ,‬כולם חיכו לבשורות טובות וחששו שאלו כבר לא יגיעו‪ .‬השמועות על אלפי‬
‫הרוגים‪ ,‬פצועים‪ ,‬שבויים ונעדרים הלכו והתרבו‪.‬‬
‫כל אותו לילה לא הפסקתי לחשוב מה עושים כדי לעודדם ולשפר את מצב‬
‫רוחם העכור? לעת בוקר נפלה החלטה‪ :‬חוזרים לשגרת העבודה! תפקידנו וייעודנו‬
‫המקצועי היו לטפל במי שפנה אלינו ונזקק לסעד נפשי ולתמיכה חומרית כדי לעמוד‬
‫בפגעי המלחמה‪.‬‬
‫בבוקר כינסתי ישיבת מדריכים ואת יתר חברי הצוות הבכיר של הלשכה והתווינו‬
‫תכנית עבודה אינטנסיבית‪ :‬ביקורי בית‪ ,‬גיוס צוותים רב‪-‬מקצועיים בשכונות‬
‫והגברת ההתערבות בשכונת נווה יעקב‪ ,‬שזה עתה אוכלסה בעולים חדשים מרוסיה‪.‬‬
‫ההצעות התקבלו בשקט‪ ,‬כמעט בהלם‪ ,‬אך כולם כינסו את צוות עובדיהם ויצאו‬
‫לבצען‪.‬‬
‫התכנית הצליחה מעל למשוער; העובדים היו פחות עסוקים בדאגותיהם שלהם‬
‫והתפנו לסייע למטופלים לחזק את כוחותיהם הדלים‪ .‬הם יצקו תוכן ממשי ועכשווי‬
‫לאמירה שיצאו לחזק‪ ,‬וחזרו מחוזקים בעצמם‪.‬‬
‫בעקבותינו הלכו יתר הלשכות‪ ,‬בדרום ובקריית היובל‪ .‬המודל עבד והפך לדגם‬
‫לטיפול בשעת חירום‪ .‬את המעשה עשיתי אני עם העובדים החרוצים‪ ,‬היצירתיים‬
‫והמסורים של לשכת צפון‪ ,‬ואת התאוריה כתבו אחר כך עמיתיי המלומדים מבית‬
‫הספר לעבודה סוציאלית‪.‬‬
‫עד היום אני פוגש מדי פעם עובדים שהיו עמי בשעת המלחמה ההיא‪ ,‬שעת מבחן‬
‫ליכולותינו ולייעודינו המקצועיים‪ ,‬שמודים לי על מה שעשיתי אז למענם‪.‬‬
‫*‬
‫והוורד הצהוב שלי‪ ,‬שחשבתי שבשל האיחור בשתילתו לא יפרח‪ ,‬הנץ באותו‬
‫סתיו מאוחר‪ ,‬לעידוד ולתודה‪ ,‬וכדי להשכיח מעט את זוועות המלחמה‪.‬‬
‫‪ 29‬במרס ‪2008‬‬
‫‪229‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪53‬‬
‫לשכת דרום‬
‫מלקקים את פצעי המלחמה ומכאוביה‪ ,‬לאט‪-‬לאט התבררו ממדי האבדות‪:‬‬
‫כמעט ‪ 3,000‬הרוגים ונעדרים‪ ,‬עשרות אלפי פצועים ונכים‪ ,‬שבויים רבים ומועקה‬
‫צורבת בלבבות‪ .‬למרות זאת מבחינה צבאית המלחמה הסתיימה בניצחון מזהיר‪:‬‬
‫צה"ל שולט במדבר סיני‪ ,‬עמוק בתוך מצרים‪ ,‬ובצפון חונה במרחק ‪ 30‬ק"מ מדמשק‪.‬‬
‫כל זאת לאחר שהאויב הצליח להפתיע אותנו‪ ,‬לאיים עלינו‪ ,‬ולראשונה להעמיד‬
‫בספק את עצם קיומנו‪.‬‬
‫הציבור היה מדוכדך וכעוס על מחדלי הממשלה‪ ,‬שמרוב יהירות וביטחון מופרז‬
‫בכוחו של הצבא‪ ,‬לא נערכה ולא העריכה כראוי את הפורענות שהתרחשה ובאה‬
‫עלינו‪ .‬האמונה העיוורת בכוח והתנהגות מתנשאת כשליטי העולם הביאו לתוצאה‬
‫הרת אסון‪ ,‬שלמעשה מלווה אותנו זמן רב‪.‬‬
‫במלחמה זו‪ ,‬שהייתה ארורה ומיותרת ככל מלחמה אחרת‪ ,‬נהרג עמי‪ ,‬בנם‬
‫האמצעי של דודה שרה ויעקב‪ .‬עמי בחר להיות איש צבא‪ ,‬הגיע לדרגת סרן‪ ,‬ונפל‬
‫בקרבות בעמק הבכא שבגולן‪ .‬מאז שרה ויעקב היו לאנשים אחרים; הם היו עצובים‬
‫גם כשהיו שמחים‪.‬‬
‫שמחתי שאורן טרם הגיע לגיל צבא‪ ,‬ובתמימותי הרבה האמנתי שעד אז לא‬
‫תהיינה יותר מלחמות‪ ,‬כמילות השיר "חורף ‪ ,"1973‬המוקדש לילידי אותה שנה‪:‬‬
‫"‪ ...‬הבטחתם יונה‬
‫עלה של זית‬
‫הבטחתם שלום בבית‬
‫הבטחתם אביב ופריחות‬
‫הבטחתם לקיים הבטחות‬
‫הבטחתם יונה ‪"...‬‬
‫*‬
‫אורן בכיתה ז'‪ .‬בית הספר שבו למד עבר למבנה חדש והגיעה מורה חדשה‪ ,‬אך‬
‫שנת הלימודים החלה ברגל שמאל‪ .‬הכימיה בינו לבין מורתו התמוססה מיום ליום‪,‬‬
‫והמוטיבציות שלו ללמוד ירדו לאפס‪ .‬דיברנו עם המורה – היא לא הבינה על מה‬
‫אנחנו מדברים; שוחחנו עם המנהלת‪ ,‬הרס"רית – חבל על הזמן‪ .‬לבסוף החלטנו‬
‫להעבירו לבית ספר אחר‪ .‬ניצלתי את מעמדי ונפגשתי עם מנהל מחלקת החינוך כדי‬
‫לשטוח את בקשתי‪ .‬לאחר התלבטות הוא הפנה אותי לממונה על החינוך היסודי‪,‬‬
‫‪230‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ואותו הצלחתי לשכנע שלטובת הילד יש להעבירו לבית ספר אחר‪ .‬המנהלת העמידה‬
‫פנים שהיא מתנגדת למהלך זה‪ ,‬אך לבסוף הועבר אורן ל"בית חינוך" במושבה‬
‫הגרמנית‪ .‬אורן שמח על השינוי והתחבב במהרה על המחנכת החדשה שלו‪.‬‬
‫*‬
‫הלחצים בעבודה לעזוב את לשכת הצפון ולקבל על עצמי את ניהול לשכת הדרום‬
‫החלו לערער את התנגדותי‪ .‬התנאים שהוצעו פיתו אותי‪ ,‬מה עוד שחבריי הטובים‬
‫במחלקה יעצו לי לוותר ולהתחיל דף חדש‪ .‬לאחר משא ומתן אצל מזכיר העיר‪ ,‬שלווה‬
‫בשידולים ובמחמאות‪ ,‬קיבלתי עליי את הדין‪ ,‬בתוספת העלאה רטרואקטיבית‬
‫בשתי דרגות והטבות אחרות‪ :‬נקבע שב‪ 1-‬בינואר ‪ 1974‬אכנס לתפקידי כמנהל לשכת‬
‫דרום‪ ,‬בלי חפיפה עם המנהלת הפורשת‪.‬‬
‫וכך היה‪ .‬במועד המיועד הגעתי ללשכת דרום‪ ,‬ללא כל ליווי מהנהלת המחלקה‪.‬‬
‫עברתי בין החדרים לברך את העובדים‪ ,‬שאת חלקם הגדול הכרתי‪ ,‬בחרתי לעצמי‬
‫חדר פנוי‪ ,‬וביקשתי מאחת המדריכות לקבוע לוח פגישות אישיות עם העובדים‪.‬‬
‫בלשכה שררו תוהו ובוהו‪ :‬כל ממזר מלך‪ ,‬היו תקנים לא מאוישים‪ ,‬עובדים לא‬
‫מקצועיים‪ ,‬ונוסף על הכול‪ ,‬העובד הוותיק והמיומן ביותר‪ ,‬משה מולאר‪ ,‬עדיין שירת‬
‫במילואים‪.‬‬
‫איני זוכר מה קדם למה במבול העשייה וסערת התרחשויות הרבות של לשכת‬
‫דרום בין תחילת ‪ 1974‬למאי ‪ ,1978‬כשעזבתי אותה‪ .‬אינני רוצה להצטייר כאדם‬
‫לא צנוע ורברבן‪ ,‬לכן אני מתקשה להעלות על הכתב ולפרט מה חוללו העובדים‬
‫המופלאים של לשכת דרום שהלכו אחריי בהתלהבות ובמסירות‪ .‬יחד יצקנו דפוסים‬
‫אחרים ונוספים לטיפול רב‪-‬שיטתי‪ ,‬באלה שעבורם היינו עוגן ההצלה היחיד‬
‫ולפעמים גם האחרון‪ ,‬אם בכלל‪.‬‬
‫"השיקוד" – שיקום בבגדים‪ ,‬ליד טיפת החלב בקטמון ח' – היה מחסן‬
‫בגדים משומשים שניהלו "הדודות הטובות" של ויצ"ו‪ .‬הן קיבלו מדי פעם בגדים‬
‫משוויצריה וחילקו אותם לנזקקים‪ .‬עוד מפעל יפה וראוי‪ ,‬עוד מעשה פילנתרופי של‬
‫נתינה וקבלה‪ .‬אך אף שהתושבים נהנו ממנו‪ ,‬הוא לא היה שלהם והם לא הרגישו‬
‫חלק ממנו‪ .‬לכן חשבנו שיש להעביר לידיהם את ניהולו‪ ,‬כולל את המשימה לקבוע‬
‫קריטריונים ודרכי עבודה‪ .‬תחילה נוצרו מתח ואי‪-‬נעימות עם נשות ויצ"ו‪ ,‬אך לבסוף‬
‫הן קיבלו את הרעיון לשתף את התושבים בפעילות המחסן‪ .‬כינסנו מפגש של תושבים‪,‬‬
‫או יותר נכון תושבות‪ ,‬כדי לדון עמן בשינוי המוצע‪ .‬לאחר דיון סוער כמה נשים‬
‫לקחו על עצמן את האחריות לנהל את המחסן‪ .‬למען "מועצת המנהלות החדשה"‬
‫ערכנו מיני‪-‬קורס לניהול עסקים‪ .‬רובן שמחו מאוד‪ .‬תוך כדי כך התברר שיש ביניהן‬
‫כאלו שאינן יודעות קרוא וכתוב‪ .‬כך נולדו מסביב למחסן הבגדים קורסים שונים‬
‫להשלמת השכלה‪ ,‬כאלו שלמדו במקביל לילדיהן השכלה יסודית‪ ,‬חלקן השלימו‬
‫‪231‬‬
‫נתן לבון‬
‫השכלה תיכונית‪ ,‬והייתה אפילו קבוצה נבחרת שהתכוננה לבגרות‪ .‬למנהלות הוצמד‬
‫יועץ‪ ,‬מנהל חשבונות‪ ,‬והמחסן לחלוקת הבגדים הפך לבוטיק אופנתי‪ .‬הן דאגו שכל‬
‫פריט יהיה מתוקן ומגוהץ כראוי ויימכר במחיר סמלי‪ .‬בכסף שנאסף קנו מדי פעם‬
‫בגדים חדשים‪ ,‬לרוב בגדי ילדים‪ ,‬שנמכרו במכירה מיוחדת בחגים‪.‬‬
‫"השיקוד" הפך למקום תוסס‪ .‬כמה גברים התגייסו לסייע‪ ,‬לשפץ ולסייד‪,‬‬
‫וכך הפך המקום למיני‪-‬מרכז קהילתי‪ .‬אם תחילה הבגדים נמכרו על סמך הפניה‬
‫מהלשכה‪ ,‬בהמשך‪ ,‬בהתאם לבקשתן של האחראיות‪ ,‬בוטל נוהל זה והמקום הפך‬
‫לנחלת הכלל‪ .‬כך הסטיגמה של "מקום למסכנים" הלכה והתפוגגה‪.‬‬
‫כמה שנים לאחר שעזבתי את לשכת דרום פגשתי את אחת הפעילות במקום‪,‬‬
‫והיא שמחה לבשר לי שסיימה בהצלחה תואר ראשון באוניברסיטה והודתה לי על‬
‫המלגה ועל הדחיפה שנתתי לה‪ .‬על אישה אחרת מאותו חוג סיפרו לי שהיא מורה‬
‫ומלמדת בשכונה‪.‬‬
‫האם מדובר בסיפורי בדים? לא‪ ,‬אלה סיפורים אנושיים‪ .‬לא שיניתי את העולם‬
‫בהתאם למאוויי הכמוסים‪ ,‬גם לא את פני השכונה‪ ,‬אך כמה נשים עשו מפנה בחייהן‪,‬‬
‫וכך משפחותיהן יצאו ממעגל המצוקה‪.‬‬
‫"ארגון נזקקי הסעד והעוני" היה ארגון צרכנים שהיה אפשר להיוועץ עמו ולערב‬
‫אותו בעבודתנו‪ .‬ראינו לנכון לשתף את לקוחותינו בעבודת הלשכה‪ .‬תחילה הרעיון‬
‫נראה מוזר בעיני העובדים‪ ,‬שחששו למעמדם ולאוטונומיה המקצועית שלהם‪ ,‬אך‬
‫לאחר כמה דיונים עם צוות המדריכים וישיבות עם כלל הצוות‪ ,‬העובדים קיבלו‬
‫את הדין ויצאנו לדרך‪ .‬לצורך העניין גייסנו את פרופ' יוסי קטן‪ ,‬מומחה לעבודה‬
‫קהילתית‪ ,‬והוצאנו הזמנות ללקוחותינו‪.‬‬
‫המקום והמועד נקבעו ואנחנו התייצבנו דרוכים לקבל את המוני הנזקקים‪.‬‬
‫חיכינו‪ ,‬חיכינו‪ ,‬אך איש לא בא‪ .‬התאכזבנו קשות אך לא ויתרנו על הרעיון ועברנו‬
‫לשיטות פחות דמוקרטיות‪ .‬ערכנו רשימה של מועמדים פוטנציאליים‪ ,‬חלקם חברי‬
‫ועד השכונה ואחרים שנראו לנו כבעלי יכולת מנהיגות‪ .‬ואכן‪ ,‬לפגישה הנוספת הגיעו‬
‫מעל ‪ 30‬גברים ואישה אחת‪ .‬הסברנו את מטרותינו‪ ,‬ובחרנו ועד שנציגיו הוזמנו‬
‫לישיבת המדריכים הקרובה‪ .‬הם הופיעו לבושים חגיגית ונרגשים‪ ,‬עם רשימה של‬
‫דרישות והצעות לשינויים‪ ,‬חלקם שינויים בסדרי עולם ואחרים שהיו קשורים‬
‫ישירות לעבודת הלשכה‪ .‬השתדלנו להיות קשובים לבקשותיהם‪ .‬הגדלנו את שעות‬
‫קבלת קהל‪ ,‬ואפשרנו גם הזמנת תור בטלפון‪ .‬להפתעתנו הם גם הציעו נוכחות‬
‫מטעמם בחדר ההמתנה שיחד עם העובדת הסוציאלית התורנית )"דיילת הסעד"(‬
‫יכוונו את הקהל‪ .‬קבענו ישיבות סדירות בינם ובינינו‪ .‬כמו כן‪ ,‬דלתי הייתה פתוחה‬
‫בפניהם‪.‬‬
‫אחד המיזמים היפים שהוועד יזם היה הקמת קבוצה של תושבים לתיקוני בית‪.‬‬
‫‪ 12‬אנשים נשלחו מטעמנו לקורס "עשה זאת בעצמך" שערך משרד העבודה‪ .‬הם‬
‫‪232‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫למדו במשך כמה שבועות ולאחר מכן עסקו בהתנדבות בתיקוני חשמל‪ ,‬אינסטלציה‪,‬‬
‫סיוד ושיפוצים קטנים לנזקקים שנשלחו מטעמנו‪ .‬נוסף על הכול‪ ,‬כמה מהם‪ ,‬בעלי‬
‫יוזמה‪ ,‬החלו לעבוד באופן עצמאי‪ ,‬ועשו כמה פרוטות לביתם‪.‬‬
‫אחת מנקודות השיא הייתה מסיבת פורים שחגגנו יחד‪ ,‬עובדים ופונים‪ ,‬בין‬
‫כותלי הלשכה‪ ,‬בתכנון משותף של התכנית והכיבוד‪.‬‬
‫ארגון נזקקי הסעד והעוני היווה הישג ומפנה חשוב בעבודת הלשכה‪ ,‬אך לצערי‬
‫הוא נשאר אפיזודה חולפת‪ .‬בכמה ביטויים של התנהלותו היו גם תופעות פגומות‬
‫שנבעו מעצם העובדה שתלותם בנו הייתה הדוקה מדי‪.‬‬
‫אולי מתוך רצון לעזור או כדי למצוא חן‪ ,‬הם התנדבו להכין קפה לעובדים ולסייע‬
‫לנו בעת קבלת קהל‪ .‬אמנם התניתי זאת בכך שגם הקהל יתכבד‪ ,‬אך היום אני חושב‬
‫שלאקט הזה היה טעם לפגם‪ ,‬עברה על נורמות של שוויון וריח רע של אדנות‪ ,‬אף‬
‫שהכול נבע מרצון טוב‪.‬‬
‫*‬
‫הלשכה ובית הספר של אורן היו קרובים זה לזה‪ ,‬כך שפעמים רבות נסענו יחד‪,‬‬
‫לרוב באוטובוס‪ ,‬כי את המכונית השארתי למרים כדי שתוכל לחזור מהר ולהיות‬
‫עם אלה‪ .‬בנסיעות הללו הצלחתי מדי פעם להחליף דעות וחוויות עם אורן‪ .‬ככל‬
‫שגדל וחיבוטי גיל ההתבגרות הציקו והעסיקו אותו‪ ,‬הסתגר והמעיט במילים‪ ,‬אך‬
‫למזלי מדי פעם נפתח אליי‪ .‬זכיתי ללוותו בטיולים של בית הספר‪ ,‬מאז הכיתות‬
‫הראשונות‪ ,‬וכך הכרתי את בני כיתתו‪ ,‬את חבריו ואת מורותיו‪ ,‬וייתכן שזה תרם‬
‫גם לקשר בינינו‪.‬‬
‫בתקופה ההיא הצטרף אורן לתנועת נוער‪ ,‬קודם ל"צופים"‪ ,‬כי שם קיבלו בגיל‬
‫צעיר יותר‪ ,‬ניסה את "הנוער העובד והלומד"‪ ,‬ולבסוף‪ ,‬באופן טבעי‪ ,‬הגיע ל"שומר‬
‫הצעיר"‪ ,‬תנועה ששמר לה נאמנות עד הגיוס וגם בזמן השירות הצבאי‪ .‬מרים‬
‫הצטרפה לכמה מחנות קיץ בתפקיד של טבחית‪ ,‬ואינה שוכחת עד היום את ערמות‬
‫הבצל שקילפה וחתכה‪.‬‬
‫על אורן‪ ,‬לימודו ואלילותו בשמו"ץ‪ ,‬עוד יסופר בהמשך‪.‬‬
‫ב' חוה"מ פסח‪ 22 ,‬באפריל ‪2008‬‬
‫‪233‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪54‬‬
‫עדיין בעידן לשכת דרום‬
‫בניגוד לביטוי "רק על עצמי לספר ידעתי" )לא ידעתי? לא רציתי? לא יכולתי?‬
‫עובדה‪ ,‬לא סיפרתי(‪ ,‬תמיד הצטיינתי בהקשבה לאחרים‪ ,‬בהזדהות ובדיסקרטיות‬
‫מוחלטת‪ .‬חברים‪ ,‬ידידים‪ ,‬עמיתים‪ ,‬כפופים וממונים נהגו להתוודות בפניי ולחלוק‬
‫עמי את סודותיהם‪ ,‬מצוקותיהם והתלבטויותיהם‪ .‬הם נהנו מתשומת לבי‪ ,‬מעצותיי‬
‫ומחוות דעתי‪ .‬הייתי עבורם כומר וידויים וחבר נאמן‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬אני עצמי‪ ,‬אף שהייתי מוקף אנשים‪ ,‬אהבה‪ ,‬הערכה ולעתים‬
‫הערצה‪ ,‬רק לעתים רחוקות מצאתי חבר או חברה לחלוק עמם את תחושות הבטן‬
‫שלי וחיבוטי נפשי‪ .‬לא הרגשתי נוח להיחשף‪ ,‬לספר על מעשיי ועל מחשבותיי‪ .‬ראיתי‬
‫בזה‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬כניסה בלתי רצויה לפרטיות שלי‪ ,‬ומצד אחר‪ ,‬סוג של התרברבות‪.‬‬
‫העדפתי לשמור לעצמי את שהתרחש במעגל חיי האישיים והמשפחתיים ולקוות‬
‫שהמעשים ידברו בעד עצמם‪ .‬לא פעם העובדים שלי ראו את עצמם נפגעים מכך‪,‬‬
‫ודרשו ממני לעסוק גם בשיווק וביחסי ציבור‪ .‬ואילו עתה‪ ,‬כשאני שוטח את‬
‫זיכרונותיי‪ ,‬אני חש משוחרר לשחזר את מסכת חיי ולספר על הישגיי ושמחותיי‪ ,‬וגם‬
‫על מעידותיי ומצוקותיי‪.‬‬
‫המקלדת‪ ,‬המסך והעכבר התגלו כמתווכים טובים ביני לבין עצמי‪ .‬הם עוזרים לי‬
‫להתנער מגינוני ההצטנעות המופרזים שלי ומהפחדים‪ ,‬ולהתמסר לגאווה אמיתית‬
‫ולהכרת הערך העצמי‪.‬‬
‫בהביטי היום על התקופה שבה עבדתי בלשכת דרום‪ ,‬לאחר שכל המתיחויות‬
‫והעימותים התפוגגו‪ ,‬אני רואה בבירור את חדוות היצירה שהייתה בי ואת תוצאות‬
‫עבודתי‪ .‬בפרספקטיבה של זמן‪ ,‬התקופה שבה ניהלתי את לשכת דרום‪ ,‬שלוש שנים‬
‫וחצי‪ ,‬הייתה מסכת שלמה של עיצוב תפיסות מקצועיות‪ ,‬התוויית נתיבים חדשים‬
‫ויציקת כלים יש מאין‪ ,‬שרבים מהם הפכו ברבות הימים לשגרה ולחלק מארגז‬
‫הכלים של קהילת העובדים הסוציאליים‪.‬‬
‫מוסדות ומושגים כמו "משפחתון"‪" ,‬צהרון" ו"שיתוף פונים"‪ ,‬שיטות ונורמות‬
‫ייחודיות להתערבות במשפחות צעירות‪ ,‬דור המשך לנתמכי סעד‪" ,‬משחקייה"‬
‫כאמצעי לדיאלוג משפחתי ועוד‪ ,‬נולדו או התפתחו באותן שנים‪ .‬ברחוב חזקיהו‬
‫המלך בשכונת קטמון קרם עור וגידים גם הקדם‪-‬פרויקט שיקום השכונות‪ ,‬עוד‬
‫לפני שבגין הגה אותו‪ .‬היו אלה שנים יפות‪ ,‬מרנינות‪ ,‬מלאות ומרשימות בהווי של‬
‫‪234‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לשכות הסעד‪ ,‬שהטביעו את חותמן על העשייה החברתית לאורך הדורות‪ ,‬והיוו‬
‫מנוף לשינוי ולהתחדשות בנוף האנושי והמקצועי של העבודה הסוציאלית‪ .‬אז גם‬
‫הבשילו תהליכי המעבר מלשכת סעד ללשכת רווחה‪.‬‬
‫נראה שהעשייה הייתה כה משמעותית ויוצאת דופן‪ ,‬שגם לאחר ‪ 30‬שנה אני‬
‫עדיין פוגש עובדים צעירים העובדים בלשכת דרום‪ ,‬ששמחים לומר לי שהם עובדים‬
‫ב"לשכה שלך"‪.‬‬
‫*‬
‫בדצמבר ‪ ,1974‬כשאלה הייתה בת כמעט שנתיים‪ ,‬המטפלת האגדתית שלה‪,‬‬
‫דודה טובה‪ ,‬הודיעה לנו בעיניים בוכיות שהיא נאלצת להפסיק את עבודתה אצלנו‪.‬‬
‫מובן שהצטערנו מאוד‪ .‬נקשרנו אליה‪ ,‬היא אהבה את אלה ואלה אהבה אותה‪ ,‬והיא‬
‫גם הקלה על ניהול משק הבית‪ .‬עם זאת‪ ,‬אלה הגיעה לשלב שבו נזקקה לחברת‬
‫ילדים נוסף על ילדי שכנינו‪ ,‬סיגל ואחיה הבוגר גיא‪ ,‬שאיתם נפגשה לעתים קרובות‪.‬‬
‫בזכות קשריה של מרים התקבלה אלה למעון "נעמת" של עובדי האוניברסיטה‬
‫בגבעת רם‪ .‬הסידור הזה היה מוצלח גם מבחינת הלוגיסטיקה וגם ברמת הטיפול‪,‬‬
‫היחס‪ ,‬התכנים והגירויים‪.‬‬
‫התחלפנו עם הוריהם של גיא וסיגל בהבאתה אל המעון ובהחזרתה‪ ,‬בתיאום זה‬
‫עם זה‪ .‬לפעמים אלה בכתה בכי מר וסירבה להיכנס למעון‪ ,‬ואני בצביטות לב וללא‬
‫ברירה השארתיה והלכתי לעיסוקיי‪ .‬ברבות השנים התברר שהיא זוכרת לטובה את‬
‫המעון ואת שתי המטפלות שלה‪ ,‬ואף שמחה מאוד כשפגשה באקראי אחת מהן‪.‬‬
‫בשעות אחר הצהריים אהבתי לטייל איתה‪ ,‬ללכת יחד לצרכניה השכונתית‪,‬‬
‫ל"מפלצת"‪ ,‬המגלשה המיוחדת שבקריית היובל‪ ,‬ולמגרש המשחקים‪ ,‬שבו גם אני‬
‫מדי פעם ניצלתי את ההזדמנות להתנדנד‪ .‬כבר אז ניהלנו שיחות ארוכות‪ .‬היו לה‬
‫הרבה שאלות‪ ,‬הברקות‪ ,‬טענות ומשאלות וגם לא מעט גחמות‪ .‬מילדותה המוקדמת‬
‫גילתה הבנה רבה‪ ,‬כושר ביטוי ועושר לשוני מדהים‪ ,‬אולי בזכות שיריה של מרים‬
‫ילן‪-‬שטקליס‪ ,‬שמרים קראה לה מאז שהייתה בת יום‪ .‬אני רואה היום שבנה‪ ,‬ניתאי‪,‬‬
‫עדיין לא בן שנה וחצי‪ ,‬הולך בעקבותיה‪ :‬ערני‪ ,‬חייכן ועליז‪ ,‬סקרן‪ ,‬דבר לא נעלם‬
‫מעיניו‪ ,‬יודע לבטא היטב את רצונותיו ולהביע את רגשותיו וגם לכעוס ולרגוז‪.‬‬
‫נהגתי לדבר איתה ישירות‪ ,‬בגובה העיניים‪ ,‬ולא כמו מבוגר אל ילדה‪ ,‬וכך גם עם‬
‫אורן‪ ,‬אך עם הזמן והניסיון השתכללתי‪ ,‬הקשבתי ברצינות גם לדברים ילדותיים‪,‬‬
‫הדיבור היה ישיר וישר‪ ,‬ונתתי יחס של כבוד ואמון מלא‪ .‬כל אלה חיזקו את סמכותי‬
‫כאב ואת הקשר הבלתי‪-‬אמצעי עם ילדיי‪.‬‬
‫*‬
‫באותה תקופה החלה אופנת הסדנאות ליחסי אנוש‪ .‬מכון מ‪.‬י‪.‬ל ערך סדנאות‬
‫מסוג זה בתנאי פנימייה במכון וינגייט‪ .‬ביקשתי להשתתף‪ ,‬וכמחווה של רצון טוב‬
‫‪235‬‬
‫נתן לבון‬
‫והוקרה מנהל המחלקה‪ ,‬ישראל דננברג‪ ,‬אישר את בקשתי‪ .‬במחלקה הסתכלו מצד‬
‫אחד בקנאה ומצד שני בתמיהה‪ ,‬מדוע אני‪ ,‬הידוע כאשף יחסי אנוש‪ ,‬צריך לעבור‬
‫סדנה כזאת‪.‬‬
‫בסדנה השתתפו כ‪ 12-‬מנהלים‪ ,‬רובם מהמגזר הפרטי‪ ,‬למעט מנהל בית ספר ואני‬
‫כעובד עירייה‪ .‬מהיום הראשון לא הצלחתי לקרוא את המפה ולהבין את הכללים‪,‬‬
‫וככל שהשתדלתי לתקן ולשפר את עצמי כך הסתבכתי יותר ויותר‪ .‬בגופי הייתי‬
‫בפנים אך למעשה לא נמצאתי שם והייתי חשוף לביקורת ולטענות מצד חברי הסדנה‬
‫ושני מנחיה‪ .‬הסדנה הייתה עבורי כישלון מוחלט‪ ,‬ואולי גם של המדריכים‪ ,‬וחזרתי‬
‫הביתה עם עוגמת נפש קשה‪ .‬ניסיתי לחלוק עם מרים את רגשותיי‪ ,‬אך היא כהרגלה‬
‫כעסה שבכלל הלכתי לסדנה ושהיא נאלצה לטפל לבדה באלה‪ ,‬שהייתה אז חולה‪.‬‬
‫אני זוכר היטב את מפח הנפש הכפול – כישלון צורב והעדר שותף לרגשותיי‪ ,‬ואת‬
‫הסריטות הללו שנצרבו עמוק בנפשי אני מבטא בכתיבת זיכרונותיי אלו‪.‬‬
‫*‬
‫בקיץ ‪ 1976‬נסעתי לראשונה לחוץ לארץ‪ ,‬עם דורל‪ ,‬פאולה ואיריס‪ .‬לנסיעה זו‬
‫ולאלו שאחריה אקדיש אולי פרק נפרד‪ ,‬וכעת אתמקד בעבודתי בלשכת דרום‪.‬‬
‫בהיותנו בחו"ל‪ ,‬קנינו באחד הימים עיתון "מעריב"‪ .‬דפדפתי בו וחשכו עיניי‪.‬‬
‫מאמר גדול גדוש השמצות על לשכת דרום‪ .‬ארגון "האוהלים"‪ ,‬שקם אז בשכונת‬
‫קטמון בהשראת מנהל המחלקה לעבודה קהילתית‪ ,‬יזם את כתיבת המאמר‬
‫המרושע‪ .‬את אותו מנהל תבעתי בפני ועדת האתיקה של האיגוד והוא כמובן נענש‪.‬‬
‫אבל מעז יצא מתוק‪ :‬השר זבולון המר‪ ,‬שכבר הספיק להכיר אותי‪ ,‬הציע לי להפעיל‬
‫פרויקט שיקום גדול בשכונות קטמון ח'–ט'‪ .‬קפצתי על המציאה והגשתי תכנית‬
‫רחבת ממדים‪ ,‬שאושרה במלואה‪.‬‬
‫לפרויקט הוקצה תקציב ראשוני של מיליון לירות‪ ,‬סכום עתק במושגים של‬
‫אז‪ ,‬וכן תוספת של ‪ 22‬עובדים סוציאליים שהצטרפו לשלושה עובדים סוציאליים‬
‫הוותיקים שעבדו בשכונות אלו עד אז‪.‬‬
‫לביצוע הפרויקט עירבנו את כל קבוצות הפעילים‪ ,‬את שירותי הממשלה‬
‫והעירייה בשכונה וגופים מתנדבים‪ .‬זימנו את כולם לפגישה‪ ,‬כדי להתוות את קווי‬
‫המתאר של הפרויקט‪ .‬הקמנו גם מועצה מייעצת והשתדלנו להקטין את השפעתה‬
‫של תנועת "האוהלים"‪ ,‬שדפוס פעולתה נע בין לוחמנות לאלימות‪.‬‬
‫התכנית לא השאירה שום תחום‪ ,‬קבוצת גיל‪ ,‬מין‪ ,‬מצב משפחתי‪ ,‬שלא נתנו את‬
‫דעתנו עליו‪ .‬שיעורי עזר לילדים‪ ,‬חוגי העשרה‪ ,‬הקניית השכלת יסוד למבוגרים‪,‬‬
‫הדרכה והכוונה לחיי נישואין לזוגות צעירים‪ ,‬קורסים להורים‪ ,‬הכנת נוער מנותק‬
‫לגיוס‪ ,‬הפעלת קואופרטיב של אפיית עוגות‪ ,‬הכנה והפניית מחוסרי עבודה לקורסים‬
‫‪236‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫להכשרה מקצועית‪ ,‬פעוטונים‪ ,‬צהרונים‪ ,‬משפחתונים‪ .‬פתחנו מועדון שכונתי‪ ,‬מצויד‬
‫במיטב הציוד והחידושים בהנהלה עצמית של התושבים‪.‬‬
‫הקמנו בעזרת תרומות את "הרהיטייה"‪ :‬מחסן‪-‬חנות רהיטים יד שנייה‪,‬‬
‫שהתושבים היו אמורים לתקן‪ ,‬לשפץ ולמכור במחיר סמלי לתושבי השכונה‪.‬‬
‫רעיון נפלא‪ .‬גייסנו מקום רחב ידיים וגם רהיטים לא חסרו‪ ,‬אך בשל הלוגיסטיקה‬
‫באבו‪.‬‬
‫המורכבת הרעיון נגדע ִ‬
‫תושבי השכונות גרו בדירות שיכון של ‪ 45‬מטר‪ .‬היו משפחות גדולות שגרו בשתי‬
‫דירות‪ ,‬אך גם אלו היו צרות מלהכיל נפשות רבות‪ ,‬לעתים שלושה דורות‪ .‬למרות‬
‫המצוקה הגדולה‪ ,‬התושבים היו קשורים לשכונה ולאנשיה ולא כל כך רצו לעזוב‪,‬‬
‫מה גם שלא תמיד היו חלופות‪ .‬לכן חיפשנו פתרונות אחרים; חשבנו שארגון מושכל‬
‫ויעיל של חלל הבית הוא מענה רצוי‪ .‬פנינו למר מרון‪ ,‬מעצב פנים‪ ,‬שהתנדב לעצב‬
‫עבורנו רהיטים המותאמים לדירות אלו ולתכנן שינויים ארכיטקטוניים בדירות‪.‬‬
‫לאחר כמה חודשי עבודה הגיש הארכיטקט‪ ,‬אחרי התייעצות עם מומחים אחרים‬
‫ותושבי השכונה‪ ,‬כמה מודלים מקסימים‪ ,‬שדגמיהם הוצגו בתערוכה בשכונה‪,‬‬
‫והתושבים יכלו לבחור את החלופה המתאימה להם‪.‬‬
‫מיזם זה היווה להיט של הפרויקט כולו; מחשבה יצירתית‪ ,‬הדובדבן שבקצפת‪,‬‬
‫אך כמו כל דבר‪ ,‬גם עליו נשמעו טענות והסתייגויות‪" :‬כלוב של זהב"‪" ,‬קופסת‬
‫סרדינים מהודרת"‪" ,‬יקר"‪" ,‬לא ישים" ועוד‪ .‬למרות הלשונות הרעות‪ ,‬המיזם יצא‬
‫לדרך‪.‬‬
‫וכפיקנטריה‪ ,‬שתי אנקדוטות בשולי הפרויקט‪ .‬כדי ללכד את אנשי השיכונים‬
‫וגם לשווק את השינוי‪ ,‬ערכנו מסיבה רבת משתתפים ובה נאומים‪ ,‬כיבוד ותכנית‬
‫אמנותית‪ .‬כמנחה הזמנו את דודו דותן ז"ל‪ ,‬שהסכים להופיע בהתנדבות‪ .‬הוא לא‬
‫הגיע בשעה היעודה‪ ,‬המתנו עשר דקות‪ ,‬עשרים‪ ,‬חצי שעה‪ ,‬הקהל כבר עצבני‪ ,‬מה‬
‫עושים? איש מהשותפים המכובדים לא רצה להנחות וכולם האיצו בי לעלות על‬
‫הבמה‪ .‬וכך היה‪ ,‬הנחיתי את הערב וזכיתי למחיאות כפיים סוערות של הנוכחים‬
‫וללחיצות ידיים של חבריי‪ .‬לקראת סוף האירוע דודו הופיע והספיק לשוחח עם‬
‫היוצאים מחוץ לאולם‪.‬‬
‫חברי ועדת ההיגוי הוזמנו לישיבה בביתה של אחת המשפחות ה"עסיסיות"‪.‬‬
‫עוד לפני הישיבה סיפרתי להם שאני אוהב מאוד לאכול חריף‪ ,‬אפילו סתם פלפלים‬
‫חריפים כבושים‪ .‬הגעתי‪ ,‬ובמקום חיכה כיבוד כיד המלך‪ :‬מלוח‪ ,‬מתוק‪ ,‬חריף ו‪...‬‬
‫צלחת גדושה של פלפלים אדומים עוקצניים‪ ,‬יותר חריפים מחריפים‪ .‬אכלתי אחד‪,‬‬
‫ועוד אחד‪ ,‬ועוד‪ .‬שקט השתרר בחדר‪ .‬כשביקשתי לנגב חומוס הופתעתי לגלות‬
‫שהפיתות הוסתרו בכוונה כדי לבדוק את אמינותי ואת יכולת התמודדותי עם‬
‫החריף‪ .‬וכך‪ ,‬בזכות הפלפלים הלוהטים‪ ,‬זכיתי לתהילה בכל השכונה‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫נתן לבון‬
‫*‬
‫כאמור‪ ,‬אורן למד ב"בית חינוך" ועלה מכיתה לכיתה‪ ,‬אמנם על חודו של ציון‪,‬‬
‫אך המחנכות התפעלו ממנו ואהבו אותו מאוד‪ .‬בכיתה ט' הוא שבר את כל השיאים‪.‬‬
‫במחצית הראשונה הוא נכשל או כמעט נכשל ב‪ 14-‬מקצועות‪ ,‬אך בסמסטר השני‬
‫הצליח לתקן‪ ,‬במעט עזרה‪ ,‬את כולם‪ ,‬מלבד אנגלית‪ .‬המורה לאנגלית אפשרה לו‬
‫להיבחן במועד נוסף מיד לאחר חופשת סוכות‪.‬‬
‫אנחנו היינו מאושרים והתגאינו ביכולותיו המופלאות‪ ,‬ולא פחות מאיתנו‪,‬‬
‫המחנכת שלו‪ ,‬ואורן התייצב מלא סיפוק להמשך לימודיו בכיתה י'‪ .‬כולנו היינו‬
‫מרוצים‪ ,‬חוץ ממנהל בית הספר‪ ,‬ד"ר שמעון קירשנבאום‪ ,‬שהתיימר להיות איש‬
‫חינוך וסירב לאפשר לאורן להמשיך ללמוד עד שיעמוד בבחינה באנגלית‪ .‬פירוש‬
‫הדבר היה שאורן היה אמור להפסיד יותר מחודש וחצי משנת הלימודים‪ ,‬כי חג‬
‫הסוכות הסתיים באותה השנה ב‪ 17-‬באוקטובר!‬
‫כל תחינותיהם ובקשותיהם של המחנכת ושל מורים אחרים לאפשר לאורן‬
‫ללמוד לא הועילו‪ .‬כך התנהג המחנך הדגול כלפי בני‪ ,‬נער שהוכיח את תכונותיו‬
‫ואת כישוריו יוצאי הדופן‪ .‬הוא פשוט היה איש קטן ועלוב‪ ,‬שונא ילדים‪ ,‬רודף כבוד‪,‬‬
‫שהתחנף לאנשי ממסד‪ ,‬עסקן סוג ג' של מפא"י ההיסטוריות‪ ,‬שכנראה בזכות כל‬
‫אלה השיג את משרתו ואת מעמדו‪ .‬גם היום‪ ,‬כשאני נזכר במעשהו הנפסד של האיש‬
‫הזה‪ ,‬לבי רוטט מכעס ודואב מהפגיעה הבוטה והמכוערת באורן ובי‪.‬‬
‫לא רצינו להסתכן והתחלנו לחפש עבורו בית ספר אחר‪ .‬בין השאר ביררנו בבית‬
‫הספר החקלאי גנות‪ ,‬ואף נסענו לשם‪ .‬באמצע הדרך נפל לי האסימון‪ ,‬שאם אורן‬
‫יתקבל‪ ,‬הוא יעזוב את הבית‪ .‬הרעיון לא מצא חן בעיניי‪ ,‬עשיתי "אחורה פנה"‬
‫ולמחרת חידשתי את חיפושיי בירושלים‪.‬‬
‫הפתרון נמצא‪ .‬הוא התקבל לבית הספר המקצועי "החווה החקלאית" בקטמון‪,‬‬
‫אף הוא לא רחוק ממקום עבודתי‪ .‬את לימודיו סיים אורן בחוות הנוער הציוני ולא‬
‫בבית חינוך‪.‬‬
‫*‬
‫הפרויקט שלי בשכונת הקטמונים הלך וגדל‪ ,‬וקצר לא מעט הצלחות והישגים‬
‫מעוררי קנאה והערכה‪ .‬אך כל אלה גרמו ללחצים רבים‪ ,‬וטרמפיסטים רצו לעלות‬
‫על העגלה הדוהרת‪ .‬כך נהגו‪ ,‬למשל‪ ,‬במחלקות לחינוך ולחינוך חברתי שאילצו אותנו‬
‫להתאחד עם פרויקט מפוקפק שיזם בזמנו משרד החינוך‪.‬‬
‫העבודה החלה להסתבך ולהסתרבל‪ ,‬כפי שקורה בכל מטבח שיש בו כמה שפים‬
‫בעת ובעונה אחת‪ .‬הטבחים מתבלבלים‪ ,‬האוכל מתחיל להיות תפל או רווי תבלינים‬
‫והסועדים מתחילים להתלונן‪ .‬לכן חיפשתי עבודה אחרת ובמהרה חברתי הטובה‬
‫ברכה בן צבי הציעה לי לעבור למוסד לביטוח לאומי כדי להנחיל את "חוק הבטחת‬
‫‪238‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הכנסה"‪ .‬החוק היה אמור להעביר את תמיכות הסעד מלשכות הסעד למסגרת‬
‫חוקית‪ .‬עברתי את כל ועדות הקבלה ועמדתי להתחיל בעבודתי ב‪ 1-‬במאי ‪.1977‬‬
‫בעירייה לא אהבו כל כך את הרעיון וחיפשו דרכים לרצות אותי‪ ,‬וכך גם העובדים‬
‫שלי‪ .‬מאמצים אלה‪ ,‬נוסף על פרפורי הבטן שתקפו אותי כל פעם שחשבתי על העברה‪,‬‬
‫גרמו לי בסופו של דבר להישאר בתפקידי‪.‬‬
‫נשארתי עוד שנה‪ ,‬שהייתה מלאת פעילות‪ ,‬התנסויות חדשות‪ ,‬קונפליקטים‬
‫וגדילה‪ ,‬אך לבסוף ההצעה להיות זה שמוביל את ההפרדה בין הטיפול לבין עזרה‬
‫הכספית קסמה לי קסם רב‪ .‬לאחר הערכת מצב מעודכנת והתייעצות משפחתית‬
‫חדשה‪ ,‬ב‪ 1-‬במאי ‪ 1978‬עזבתי בדמעות‪ ,‬בנשיקות ובחיבוקים את לשכת דרום‪.‬‬
‫בלשכת דרום צמחה‪ ,‬התחנכה וגדלה רוב רובה של צמרת המחלקה‪ :‬מנהלי‬
‫לשכות‪ ,‬ראשי מדורים‪ ,‬מדריכים ומנחים ששירתו שנים רבות‪ ,‬חלקם פרסו כנפיים‬
‫וכיהנו ומכהנים בתפקידי מפתח בשירותים אחרים‪.‬‬
‫בלשכת דרום הייתה יחידה גדולה של הכשרה מעשית‪ .‬עשרות סטודנטים של בית‬
‫הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית הגיעו להסתכלות ולהתמחות‬
‫משנה א' ועד לתואר מוסמך‪ .‬אפילו מאוניברסיטת בר‪-‬אילן שלחו אלינו להכשרה‬
‫כמה סטודנטים מתואר שני‪.‬‬
‫עזבתי לשכה שבה התנהלו בעת ובעונה אחת ‪ 50‬מיזמים לעבודה סוציאלית‪,‬‬
‫מיזמים פורצי דרך ומאירי אופקים‪ ,‬בהיקף ובכמות גדולה יותר מכל אלה שהתבצעו‬
‫באותה עת בכל יתר לשכות הסעד בארץ‪.‬‬
‫כמה נעים להביט אחורה בגיל‪ ,‬בחיוך של שביעות רצון‪ ,‬בגאווה גדולה ובגעגועים‪,‬‬
‫ולספור את הקבלות השמורות בגנזך שבראשי‪.‬‬
‫ערב יום העצמאות‪ 7 ,‬במאי ‪2008‬‬
‫‪239‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪55‬‬
‫איגוד העובדים הסוציאליים‬
‫פעילותי באיגוד העובדים הסוציאליים משתרעת על פני יותר משלושה עשורים‪:‬‬
‫מאמצע שנות השישים‪ ,‬כשהתמודדתי לראשונה במוסדות האיגוד‪ ,‬ועד המחצית‬
‫השנייה של שנות התשעים‪ .‬היא הסתיימה כשהחלטתי לוותר על מקומי בהנהגה‬
‫לטובת צעירים ממני‪ ,‬אם כי עד היום אני חוטא מדי פעם בנגיעות בתחום‪.‬‬
‫כשעבדתי בקריית גת הוטרדתי מאוד מהקיפאון שבו שהה האיגוד‪ ,‬בעיקר‬
‫בתחום השכר‪ ,‬ומהעדר מעורבותו החברתית‪ ,‬זאת בימים שבהם המדינה רעשה‬
‫ממרד "הפנתרים השחורים"‪ .‬כתבתי כמה מכתבים לאורה דוניו‪ ,‬המנכ"לית‪ ,‬אך‬
‫הדבר לא הניב תוצאות ממשיות מלבד הפעלתה המחודשת של ועדת השכר‪.‬‬
‫בחוזרי לירושלים‪ ,‬לאחר שהתגברתי על עיקר הבעיות הסבוכות של לשכת צפון‪,‬‬
‫חידשתי את מאמציי להניע את גלגלי האיגוד‪ .‬תחילה התייעצתי עם כמה חברים‬
‫קרובים ויחד יזמנו פגישה רחבה יותר‪ ,‬שהתקיימה בביתה של ברכה בן צבי‪ ,‬אף‬
‫היא עובדת עירייה‪ .‬בו‪-‬במקום החלטנו לכנס אספה של כלל העובדים הסוציאליים‬
‫בירושלים‪ .‬לאותו כנס הזמנו גם את יצחק קדמן‪ ,‬אז יו"ר ארגון הסטודנטים לעבודה‬
‫סוציאלית‪ ,‬שהיה בעל עמדות מיליטנטיות בוועד הפעולה למען שיפור שירותי הסעד‬
‫בירושלים‪.‬‬
‫השמועה על ההתארגנות פרסה כנפיים והצטרפו אליה עובדים מכל הארץ‪ .‬דוניו‬
‫נלחצה וצירפה את יצחק לוועדת השכר של האיגוד‪ ,‬לקראת המשא ומתן הקרב‪.‬‬
‫הדבר לא הועיל לה‪ .‬אנחנו דרשנו ממנה להכריז על בחירות חדשות ועל שביתה‬
‫כללית‪ ,‬היא התחמקה וזה הוביל להפגנה רעשנית במדשאה של הוועד הפועל‪.‬‬
‫ההפגנה עשתה את שלה‪ .‬האיגוד קרא לשתי אספות כלליות שבהן השתתפנו‬
‫והובלנו את האיגוד לקבוע מועד לבחירות חדשות‪ ,‬וכן להכריז על שביתה כללית‬
‫בדרישה להעלאת השכר‪ .‬השביתה נשאה פרי ושכר העובדים הסוציאליים גדל‬
‫משמעותית‪ .‬נקבע לראשונה "לוח תפקיד" לשיבוץ דרגותיהם של בעלי התפקידים‬
‫השונים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬לא הצלחנו להגיע להסכמה לגבי שיבוץ הדרגות והוחלט למנות בורר‬
‫יחיד‪ .‬לפי הצעתי הוסכם למנות את ישראל דננברג‪ ,‬מנהל המחלקה העירונית‬
‫בירושלים ובעבר סמנכ"ל לכוח אדם של העירייה‪ .‬אמנם אני זה שהצעתי את‬
‫המינוי‪ ,‬אך שקשקתי במשך כל תקופת עבודתו‪ .‬לבסוף‪ ,‬פסיקתו הייתה הוגנת‬
‫ואפילו נדיבה‪.‬‬
‫‪240‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לאור הצלחתנו התחלנו להיערך לבחירות לאיגוד שעמדו להיערך באוקטובר‬
‫‪ .1975‬אמנם הבחירות היו אישיות‪ ,‬אך קבוצתנו הריצה מועמדים מכל הארץ‪ .‬הקמנו‬
‫קבוצות עבודה‪ ,‬ערכנו מפגשים אזוריים‪ ,‬שיחות במקומות עבודה ועוד‪ .‬כתובתנו‬
‫הייתה‪ ,‬למרבה הסמליות‪ ,‬בדירתה של חברת איגוד שגרה ברחוב פנים מאירות‪.‬‬
‫יצחק ואני נפגשנו כמעט מדי יום‪ ,‬ובין לבין ניהלנו שיחות טלפון ארוכות‬
‫להערכת המצב ולהתוויית דרכי פעולה ותכניות‪ .‬לקראת אחת האספות החליט‬
‫יצחק‪ ,‬בלי לשתף אותי‪ ,‬להכריז על עצמו כעל מועמד למזכ"ל האיגוד‪ .‬לדעתי זה‬
‫היה צעד פזיז‪ ,‬מאחר שהמזכ"ל עמד להיבחר על ידי צירי הוועידה ולא על ידי כלל‬
‫הבוחרים‪ .‬מה עוד שבממסד ההסתדרותי חששו ממנו‪ ,‬ואני פחדתי שהם יטרפדו‬
‫את הבחירה‪ .‬לזמן‪-‬מה עבר בינינו חתול שחור‪ .‬בחומר שאני הפצתי המשכתי לקרוא‬
‫לבחור ביצחק כציר‪ ,‬אך הוא‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הסיר את שמי מהרשימות שהפיץ‪ .‬לבסוף‬
‫שנינו נבחרנו כצירים לוועידה מטעם מחוז ירושלים‪ .‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬במקום הראשון‬
‫ואני במקום נמוך יותר‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אשר יגורתי בא‪ .‬ההסתדרות‪ ,‬בתירוצים שונים ומשונים‪ ,‬שקלה לבטל את‬
‫הבחירות‪ .‬בזכות עמדתי העצמאית ובעזרת עוזי ברעם‪ ,‬מזכיר מפא"י בירושלים‪,‬‬
‫ונאווה ארד‪ ,‬מזכ"לית ארגון אימהות עובדות ובעבר מזכירת האיגוד‪ ,‬הצלחתי‬
‫להניא את נציגי ההסתדרות מהחלטתם לערער על תוצאות הבחירות‪.‬‬
‫בתום שיחות שתדלניות ארוכות עם הנהגת ההסתדרות‪ ,‬סוכם על דעת כל‬
‫המעורבים שתוקם ועדה מכינה לוועידת האיגוד‪ .‬לבקשת הצדדים‪ ,‬לקחתי על עצמי‬
‫את רשות הוועדה וגם את תפקיד ממלא מקום המזכ"ל לאחר שדוניו עזבה את‬
‫תפקידה‪.‬‬
‫הוועידה התקיימה ברוב פאר והדר בהשתתפות שרים‪ ,‬בכירים וראשי תחום‬
‫העבודה הסוציאלית ממשרדי הממשלה‪ ,‬מהאקדמיה ומהשדה‪ .‬הנואם המרכזי היה‬
‫פרופ' יונה רוזנפלד‪ .‬למחרת התקיימו דיונים בנושאים אקטואליים‪ ,‬שאת הבולט‬
‫בהם ניהל מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי‪ ,‬רפי רוטר‪ ,‬בנושא חוק הבטחת הכנסה‪.‬‬
‫במהלך הוועידה התגלעו כמה אי‪-‬הבנות ומתחים ביני לבין יצחק‪ ,‬שחשש כנראה‬
‫שאתמודד מולו על תפקיד מזכ"ל האיגוד‪ .‬הבחירות למוסדות היו רוויות מתח‪,‬‬
‫ויצחק נבחר כמעט פה אחד‪ .‬את היבחרותי למזכיר מחוז ירושלים טרפד גד הררי‪,‬‬
‫שעשה תרגיל מלוכלך‪ ,‬ובאצטלה של אי‪-‬התאמה תקנונית הועברה בחירתי לידי‬
‫הצירים במחוז‪.‬‬
‫חזרתי הביתה במפח נפש גדול על כך שזה הגמול שקיבלתי על פעילות מאומצת‬
‫של כשלוש שנים שבהן הובלתי בהצלחה את המהפך באיגוד‪ .‬באכזבתי כי רבה‬
‫רציתי לפרוש מכלל פעילות‪ ,‬אך בעקבות התגייסותם המסיבית של חברים רבים‪,‬‬
‫כולל יצחק‪ ,‬הסכמתי להציע את מועמדותי לתפקיד מזכיר מחוז ירושלים‪ .‬להפתעתי‬
‫נאלצתי להתמודד מול שני חברים אחרים‪ .‬הבחירות התקיימו ונבחרתי ברוב גדול‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫נתן לבון‬
‫כך‪ ,‬לראשונה היה לאיגוד מזכיר מחוז משלו‪ .‬בעבר את התפקיד הזה איישו‬
‫פקידי הסתדרות שהחזיקו גם בתפקידים אחרים‪ ,‬למעט תקופה קצרה שבה אחד‬
‫העובדים הסוציאליים מילא בהתנדבות את המטלה הזאת‪ .‬לא הכול הלך חלק או‬
‫על שטיח אדום‪ ,‬כי גם להשגת הכרה זו מטעם מועצת פועלי ירושלים‪ ,‬נאבקתי קשות‬
‫חודשים מספר‪.‬‬
‫*‬
‫אלה סבלה מאוד מאנגינות חוזרות ונשנות שהיו מלוות בקוצר נשימה‪ ,‬לרינגיטיס‪,‬‬
‫סוג של אסתמה‪ .‬מדי פעם טופלה באנטיביוטיקה‪ ,‬באדים ובזמן התקפים אקוטיים‬
‫היינו יוצאים איתה לאוויר הצח‪ .‬באחד ההתקפים‪ ,‬כשהייתה כבת שלוש‪ ,‬מרים‪ ,‬כדי‬
‫להרגיעה‪ ,‬בילתה איתה ברחוב כמעט לילה שלם‪ .‬לאחר ששום טיפול לא עזר אשפזנו‬
‫אותה במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם‪ .‬לתומנו חשבנו שכאן תזכה‬
‫להתייחסות מקצועית ויקלו על סבלה‪ ,‬אך לדאבוננו היא לא זכתה ליחס הראוי‬
‫וכמעט נחנקה‪ .‬בלילה הראשון מרים נשארה איתה ובבוקר‪ ,‬כשהחלפתי אותה‪ ,‬היא‬
‫הייתה מבוהלת ומיואשת‪ .‬החלטנו שהיא תתייעץ עם חברתה שבעלה עבד בעבר‬
‫כמנהל מחלקת הילדים‪ .‬כך היה‪ ,‬וציפינו שהדברים יתחילו לזוז‪ .‬הוחלט להכניסה‬
‫לאוהל אדים ולהזריק לה קורטיזון‪ .‬המתנתי שעה‪ ,‬שעתיים בזמן שאלה סובלת‬
‫ונחנקת‪ ,‬ודבר לא נעשה‪ .‬לבסוף‪ ,‬לאחר נדנודים אקטיביים וקולניים מאוד מצדי‪,‬‬
‫הכניסו אותה לאוהל האדים‪ ,‬אך קשיי הנשימה רק גברו‪ .‬פניתי לאחות ולרופא והם‬
‫אמרו‪" :‬שתנסה‪ ,‬שתנסה עוד"‪ .‬אלה התקשתה לנשום ובכתה בכי מרורים‪ .‬לאחר‬
‫עוד כמה דקות הוצאתי אותה מהאוהל‪ ,‬קראתי שוב לרופא ואז הוא בדק ופלט‪:‬‬
‫"איזו טעות‪ ,‬היא צריכה אדים קרים"‪ .‬התברר שאוהל כזה אין בבית החולים‪ ,‬כך‬
‫שנשארה רק האפשרות של זריקת הקורטיזון‪ .‬את הזריקה הזאת רק רופא מיוחד‬
‫רשאי לבצע‪ ,‬והוא נמצא באותה עת בחדר מיון‪ .‬קראו לו והוא התמהמה‪ .‬בתום‬
‫שעתיים‪ ,‬הפיוזים שלי נסקו לשמים‪ ,‬ואחרי מנה הגונה של צעקות וזעקות הוזעק‬
‫סוף‪-‬סוף הרופא שהזריק לה את הזריקה הגואלת‪ .‬בתוך כעשר דקות אלה נרגעה‪,‬‬
‫נשמה בקלות ונרדמה‪ .‬היא התעוררה במצב רוח טוב‪ ,‬תאבונה חזר אליה‪ ,‬והיא אף‬
‫הביעה משאלות לפינוקים ששמחתי לספקן‪.‬‬
‫אחר הצהריים‪ ,‬כשמרים באה לבקרה‪ ,‬כל ההורים והאחיות מצאו לנכון לספר‬
‫לה על מסכת הצעקות שלי‪ .‬לי זה לא הפריע כל עוד הושגה מטרתי – שאלה תפסיק‬
‫לסבול‪ ,‬מרים נבוכה והתרעמה על התנהגותי הפרועה‪.‬‬
‫בלילה נשארתי לישון ליד אלה ופתאום ראיתי את האחות ליד מיטתה עומדת‬
‫להעירה כדי לתת לה גלולה‪ .‬התקרבתי‪ ,‬עשיתי סימן של שקט‪ ,‬ושאלתי איזו תרופה‬
‫היא מבקשת לתת לה‪ .‬כדור שינה‪ ,‬היא ענתה בשיא הרצינות‪...‬‬
‫‪242‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ההזנחה‪ ,‬ההתעלמות והטיפשות היו מסימני ההיכר של הטיפול באלה באשפוזה‬
‫המפורסם דאז‪ .‬אך אף שהכול היה טראומטי‪ ,‬מעצבן ומפחיד‪ ,‬פלאי הרפואה ניצחו‪.‬‬
‫מאז הזריקה נפסקו התקפי קוצר הנשימה שלה‪ ,‬ונשאר רק סימן קטן של הזריקה‬
‫המצילה‪.‬‬
‫*‬
‫בין תפקידיי הרבים והמגוונים באיגוד‪ ,‬הרביתי לעסוק בנושא השכר וחתימתי‬
‫התנוססה לאורך שנים בהסכמים רבים‪ ,‬הסכמים שכמה מהם שינו וביססו את פניה‬
‫של העבודה הסוציאלית כמקצוע עצמאי‪ .‬בעבר דרגותיהם של העובדים הסוציאליים‬
‫היו דרגות של האחיות‪ ,‬לכן גם נקראו "אחיות סוציאליות"‪ ,‬ואלה התחלפו בסולם‬
‫הדרגות של כלל האקדמאים והפקידים‪.‬‬
‫בשלהי קיץ ‪ 1976‬החל משא ומתן להסכם שכר חדש‪ .‬הוא נפתח בחגיגיות‬
‫במשרדו של שר הסעד המר ונציגים מכובדים של משרד האוצר‪ ,‬אך אווירת החגיגיות‬
‫התפוגגה עוד לפני שהספקנו ללגום מהקפה‪ .‬הפערים היו כל כך גדולים‪ ,‬שאני‪ ,‬באופן‬
‫ספונטני ובלי לספור עד עשר‪ ,‬קמתי ועזבתי את החדר‪ ,‬ואחריי יתר החברים‪.‬‬
‫זמן‪-‬מה התנהלו מגעים לא רשמיים עם נציגים שונים של המשרד‪ ,‬שניסו את‬
‫כל הטכניקות הידועות של הפרד ומשול‪ ,‬והתאמצו לסכסך ביני לבין יצחק‪ .‬דבר‬
‫לא עזר; אנחנו נשארנו נחושים בדעתנו‪ .‬לרגל חג הסוכות הקמנו סוכת מחאה לפני‬
‫משרדו של שר הסעד‪ .‬רעש ומהומה‪ ,‬והטלוויזיה סיקרה בהבלטה‪ .‬הרוחות התחממו‬
‫לאור ההתקפה הישירה נגד המר‪ ,‬מראשי תנועת ההתנחלות‪ ,‬על כך שראשו בשטחים‬
‫ולא עם העובדים הסוציאליים‪.‬‬
‫נקראנו לפגישה עם שר האוצר רבינוביץ' בלשכתו בקריה בתל אביב‪ .‬אני העדפתי‬
‫לא להשתתף בשיחה ונשארתי בחוץ עם מאות המפגינים‪ .‬גם שיחה זו נכשלה ויצאנו‬
‫לשביתה כללית מלווה בשביתת שבת מול משרד האוצר ובהפגנה גדולה‪ .‬ייזכר לטוב‬
‫ישראל דננברג‪ ,‬מנהל המחלקה בירושלים‪ ,‬שכאות הזדהות ותמיכה דאג לספק מזון‬
‫ושתייה לשובתים‪.‬‬
‫בוקר אחד הגיעה המשטרה לפזר את שביתת השבת וניסו לעצור אותי‪ .‬אחד‬
‫החברים צלצל באותו רגע לכתב הרדיו רזי ברקאי ולכתב הטלוויזיה אליעזר יערי‪.‬‬
‫הם הספיקו להגיע בעת שאני מובל לניידת ומנהל שיחה נוקבת עם קצין המשטרה‪,‬‬
‫כדי לשכנעו שיאפשר להמשיך בשביתת השבת‪ .‬כתמיד‪ ,‬התקשורת עשתה את שלה‪,‬‬
‫והמשטרה הניחה לנו להמשיך‪.‬‬
‫כעבור יומיים ערכנו הפגנה גדולה‪ ,‬שלפי ההערכות דאז השתתפו בה ‪2,000‬‬
‫מתוך כלל ‪ 3,000‬העובדים הסוציאליים‪ .‬במהלכה‪ ,‬כדי להסביר את צדקתנו‪ ,‬נכנסנו‬
‫לחדריהם של כל פקידי משרד האוצר‪ ,‬עובד סוציאלי מול כל פקיד‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫נתן לבון‬
‫חצינו את כל העיר‪ ,‬וכשההפגנה הגיעה אל מול משרד הסעד‪ ,‬ברחוב דוד‪ ,‬התלהטו‬
‫הרוחות והיא עמדה לצאת מכלל שליטה‪ .‬בכירי המשרד נבהלו‪ ,‬הציעו לחדש מיד את‬
‫המשא ומתן וביקשו לפזר את ההפגנה‪ .‬נענינו לפנייה‪ ,‬ובקושי פילסתי לעצמי דרך‬
‫בתוך ההמון כדי להיכנס למשרד‪ .‬מהמרפסת של הקומה השנייה קראתי לעובדים‬
‫להתפזר‪ ,‬כי בינתיים מטרת ההפגנה הושגה והבטחתי שאם יהיה צורך נחזור ונפגין‪.‬‬
‫הרגשתי נבוך אך מרוצה מהמעמד החריג והמיוחד הזה‪.‬‬
‫לבסוף חתמנו על הסכם‪ ,‬כמעט היסטורי‪ .‬אז נקבע לראשונה קיצור שבוע‬
‫העבודה ל‪ 39-‬שעות לעובדים בטיפול ישיר‪ .‬כמו כן נולד המושג "תוספת מסלול‬
‫נמרץ" לעובדים שיתחייבו לעבוד שנים מספר בטיפול ישיר‪ ,‬וחשוב מכול‪ ,‬הוקמה‬
‫קרן השתלמות ייחודית שלנו‪ ,‬שנפתחה גם עבור העובדים הסוציאליים המוסמכים‬
‫הלא‪-‬אקדמאים‪.‬‬
‫*‬
‫הייתי שותף לעוד הרבה מאבקים והסכמי שכר במשחקי המשא ומתן השונים‪.‬‬
‫מילאתי את תפקיד האיש הנוח המפשר‪ ,‬אך למעשה הובלתי קו מיליטנטי עקיב‬
‫מאוד‪ .‬תמיד היה לי חשוב לקדם את עובדי השדה ולשמור על זכויותיהם של‬
‫הגמלאים‪ .‬נקטתי שיטות שונות ומשונות‪ ,‬ואחת החברות הוותיקות מזכירה לי עד‬
‫היום שפעם הסתודדתי מתחת לשולחן עם נציג המעסיקים וסגרנו עניין שנמשך‬
‫שלושה לילות תמימים‪.‬‬
‫הישג חשוב ועקרוני נוסף הושג בהסכם של שנת ‪ ,1980‬שבו נקבע לוח שכר נפרד‬
‫לעובדים הסוציאליים‪ .‬צעד נוסף בעיצוב פניו של המקצוע ובקידום עצמאותו‪.‬‬
‫במאבק למען שכר ותנאי עבודה הוגנים‪ ,‬בדיונים הארוכים והמפרכים מול‬
‫המעסיקים‪ ,‬השקעתי הרבה עצבים‪ ,‬סבלנות וסובלנות ובעיקר מקוריות ורוח‬
‫המצאה‪ .‬לרוב אני זה שניהלתי את הגישושים ואת המשא ומתן הלא‪-‬פורמלי‪ .‬למרות‬
‫כל הנחמדות שלי היו לי עימותים קשים עם המעסיקים ולפעמים עם חבריי לאיגוד‪,‬‬
‫אך תמיד ללא עלבונות ותוך מתן כבוד לזולת‪ .‬לראיה‪ ,‬אחד הנציגים של המעסיקים‬
‫דאז היה בין ראשוני המצטרפים ל"כן לזקן"‪ ,‬עמותה שהקמתי לפני כמה שנים‪.‬‬
‫היו אלה ימים יפים‪ ,‬מאתגרים‪ ,‬מלאי מתח וסיפוק שלא נעדרו תסכולים‪,‬‬
‫ביקורות וקיטורים מצד קבוצה זו או אחרת של עובדים שראו עצמם מקופחים‬
‫בצדק או שלא בצדק‪.‬‬
‫*‬
‫מילאתי תפקידים רבים באיגוד וניהלתי לא מעט מאבקים‪ ,‬הן על זכויות‬
‫העובדים הסוציאליים והן למען קבוצות נזקקות אלו ואחרות‪ ,‬אך היריעה קצרה‬
‫מלהכיל את כולם‪ ,‬ובאופן טבעי חלקם נעלמו מהארכיון שבראשי‪ .‬אתאר כמה‬
‫מהבולטים בהם‪:‬‬
‫‪244‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כמה חודשים לאחר עלייתו של בגין לשלטון‪ ,‬הכריז ארליך‪ ,‬שר האוצר בממשלתו‪,‬‬
‫על תכנית כלכלית שבישרה ליברליזציה רחבה ופגעה באוכלוסיות החלשות‪ .‬התכנית‬
‫התפרסמה ביום חמישי או שישי‪ .‬היא קוממה אותי מאוד וחשבתי לעשות משהו‪.‬‬
‫לאחר התייעצות עם כמה מחברי מזכירות האיגוד בירושלים‪ ,‬החלטנו להעמיד‬
‫משמרת מחאה במוצאי שבת מול ביתו של ראש הממשלה‪ .‬כל השבת עסקנו‬
‫בטלפונים לחברים ולתקשורת‪ ,‬ובשעה היעודה התייצבנו ‪ 12‬חברים עם סיסמאות‬
‫נוקבות נגד התכנית הכלכלית‪ .‬עוברים ושבים לא הבינו בדיוק את המסר שלנו וכתב‬
‫הטלוויזיה בושש לבוא‪ .‬לאחר זמן‪-‬מה התחלנו להתקפל‪ ,‬ואז‪ ,‬כשחלק מהחברים‬
‫כבר עזבו‪ ,‬הגיע מר יערי‪ ,‬כתב הטלוויזיה לענייני רווחה‪ ,‬החזיר אותנו לפוזה של‬
‫מפגינים וראיין אותי בנושא‪.‬‬
‫מרוצה מהסיקור הטלוויזיוני‪ ,‬הזדרזתי להגיע לחברים כדי לדווח‪ ,‬כמוסכם‪ ,‬גם‬
‫לכתב של "קול ישראל"‪ .‬השעה הייתה ‪ ,18:50‬מסרתי מה שמסרתי‪ ,‬והנה בראש‬
‫המהדורה של שעה ‪ 19:00‬דווח על ההפגנה של העובדים הסוציאליים נגד התכנית‬
‫הכלכלית‪ .‬בטלוויזיה שוב ההפגנה כיכבה עם הריאיון המלא שלי ולאחר מכן דבריו‬
‫של ראש הממשלה‪ ,‬מנחם בגין‪ ,‬באותו נושא‪.‬‬
‫ההפגנה עוררה הדים רבים‪ .‬בטלוויזיה כמעט פיטרו את העורך על כך שהעז לשדר‬
‫את דבריי לפני דבריו של בגין‪ ,‬ובמרכז האיגוד דרשו לנקוט נגדי צעדים משמעתיים‪.‬‬
‫כמה חברים במוסדות האיגוד טענו שהבעתי דעה פוליטית‪-‬מפלגתית‪ ,‬ודרשו להדיח‬
‫אותי מכל תפקידיי וגם לפרסם מודעת הסתייגות‪ .‬יצחק עמד לצדי ולאחר כמה‬
‫ישיבות הסערה שככה באצטלה שהמחוזות הם אוטונומיים וכי זו הייתה פעולה של‬
‫מחוז ירושלים‪.‬‬
‫במבט לאחור אפשר לקבוע בוודאות שאותה תכנית כלכלית הייתה נקודת מפנה‪.‬‬
‫היא נתנה את האות להעמקת הפערים החברתיים בארצנו‪ :‬אם עד ‪ 1977‬ישראל‬
‫הייתה המדינה הראשונה בעולם בנושא שוויון חברתי‪ ,‬כיום היא האחרונה בנושא‬
‫זה‪.‬‬
‫פעולת מחאה נוספת שזכתה לתהודה רבה ארגנתי כמה שנים אחר כך בתגובה‬
‫לעוד תכנית כלכלית אנטי‪-‬חברתית‪ .‬סדר פסח שני נערך ברחבת "המשביר"‪ .‬לכבוד‬
‫האירוע הקמתי קואליציה חברתית רחבה של אישים‪ ,‬ועדי שכונות‪ ,‬אנשי אקדמיה‪,‬‬
‫ארגוני נשים ו‪ ...‬סעדיה מרציאנו‪ ,‬ממנהיגי "הפנתרים השחורים"‪.‬‬
‫מאבק איגוד מקצועי ערכי ניהלתי למען לשכת הרווחה במזרח ירושלים‪ .‬לאורך‬
‫השנים הלשכה קופחה‪ ,‬הן בתקציבים והן בכוח אדם‪ ,‬ונוסף על כך תמיד עמד‬
‫בראשה מנהל יהודי‪ .‬העובדים התקוממו והכריזו ספונטנית על שביתה‪ .‬העירייה‬
‫שלחה בתגובה מכתבי פיטורין לכל העובדים‪ .‬בשלב זה פנו אליי כמזכיר האיגוד‬
‫המחוזי וביקשו הגנה‪ ,‬וזו ניתנה להם מכל הלב‪ .‬העירייה הייתה איתנה בדעתה ואני‬
‫בשלי‪ .‬דרשתי את ביטול הפיטורין ותוספת תקציבים וכוח אדם‪ .‬איימתי בשביתה‬
‫‪245‬‬
‫נתן לבון‬
‫של כל אגף הרווחה ובתיאום עם הוועד הכללי‪ ,‬גם של כל עובדי העירייה‪ .‬היו גם‬
‫מכתבי הזדהות של אנשי הסגל של בית הספר לעבודה סוציאלית‪ ,‬עצומות‪ ,‬תקשורת‬
‫וכו'‪.‬‬
‫לאחר כעשרה ימים הכול נגמר בשלום‪ ,‬והעובדים הוחזרו לעבודה‪ ,‬זכו לתוספת‬
‫כוח אדם ותקציבים‪ ,‬ולאחר פרק זמן אף מונה עובד סוציאלי ערבי לנהל את‬
‫הלשכה‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬מילאתי תפקידים רבים גם לאחר ‪ ,1981‬כשעזבתי מרצוני את תפקיד‬
‫מזכיר המחוז‪ .‬המשכתי להיבחר למזכירות המחוז עד ששוב‪ ,‬מרצוני‪ ,‬הפסקתי את‬
‫פעילותי במוסדות‪ .‬בין היתר כיהנתי כיו"ר הוועדה למדיניות סוציאלית‪ ,‬הייתי‬
‫מראשי המאבק נגד האלימות‪ ,‬וכיהנתי בוועדת ההשתלמות ובוועדת הכנס השנתי‪.‬‬
‫ב‪ 1988-‬ארגנתי את הכנס הארצי המטורף ביותר שהתקיים עד אז‪ .‬הכנס התקיים‬
‫ב"בנייני האומה"‪ ,‬אך אירועים התקיימו גם ב"יד ושם"‪ ,‬ב"סינמטק"‪ ,‬ב"מוזיאון‬
‫ישראל" ובמקומות אחרים‪ .‬כמו כן הזמנו חברת חוץ לארגן תערוכת רווחה בלובי‬
‫שבו היו דוכנים של משרדי ממשלה‪ ,‬עיריות וגורמים מסחריים‪ .‬יריד של ממש‪,‬‬
‫ססגוני וצבעוני‪ .‬בערב הפתיחה ערכנו קבלת פנים חגיגית ליד הברכה של מלון‬
‫הכנסת שבה השתתפו כל המי ומי‪ :‬ראש הממשלה דאז‪ ,‬יצחק שמיר‪ ,‬שר הרווחה‪,‬‬
‫משה קצב‪ ,‬שרים נוספים‪ ,‬חברי כנסת ממגוון סיעות‪ ,‬בכירי האקדמיה ויותר מ‪-‬‬
‫‪ 2,000‬עובדים סוציאליים מרחבי הארץ‪.‬‬
‫במהלך ההכנות לכנס כמה מחברי הוועדה המכינה לא ירדו לעומק התכנית‬
‫או לא האמינו בה‪ ,‬ואני לא הצלחתי הפעם לסחוף אותם בהתלהבותי‪ .‬האווירה‬
‫בוועדה המכינה החלה להיות עכורה‪ .‬חלק עזבו וחלק גררו רגליים ולא ממש עזרו‪.‬‬
‫בהתחשב בעובדה שהכנס אורגן על ידי מתנדבים‪ ,‬נוצרה בעיה אמיתית‪ ,‬אך אני‪,‬‬
‫בעקשנותי הרבה‪ ,‬סירבתי לוותר והובלתי עם קומץ חברים נאמנים את הכנס‬
‫להצלחה מסחררת‪.‬‬
‫כמה מהחברים ביקרו אותי קשות על התנהגותי הלא‪-‬משתפת‪ ,‬אך כעבור זמן‪-‬‬
‫מה הם החלו לראות את עצמם כמחוללי אותו כנס מיוחד במינו של האיגוד‪.‬‬
‫אני יכול לומר בגאווה שבימים מרתקים אלה הטבעתי את חותמי בדפי‬
‫ההיסטוריה של איגוד העובדים הסוציאליים בישראל‪.‬‬
‫‪ 21‬ביוני ‪2008‬‬
‫‪246‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪56‬‬
‫‪BUCURESTI – MAI 2008‬‬
‫במהלך כתיבת הפרק הקודם נסעתי לבוקרשט‪ ,‬וכעת‪ ,‬עם חזרתי‪ ,‬אני מזדרז‬
‫להעלות על הכתב את רשמיי‪.‬‬
‫על נסיעה זו חשבתי מזמן‪ .‬רציתי להקדיש אותה למין פסטיבל תאטרון‪ ,‬לשחזר‬
‫ביקור קודם עם דורל משנת ‪ ,1998‬ולצפות מדי ערב בהצגה אחרת‪ .‬מרים לא רצתה‬
‫להתלוות אליי‪ .‬היא לא יודעת רומנית וגם לא ממש אוהבת את בוקרשט‪ .‬כמו כן‪,‬‬
‫לאיש מבין חבריי דוברי הרומנית לא הסתדר לנסוע‪ .‬כך שלאחר חיבוטים‪ ,‬ספקות‬
‫וחרדות החלטתי לצאת לדרך בגפי‪ .‬מרים הסתייגה מנסיעתי‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬אך‬
‫כרגיל‪ ,‬אלה ואורן תמכו ברעיון ועודדו אותי בהתלהבות‪.‬‬
‫חברים ומכרים שאלו אותי מה פתאום שוב רומניה‪ .‬עבורי התשובה הייתה‬
‫ברורה וחד‪-‬משמעית‪ִ .‬קראו את ‪ 18‬הפרקים הראשונים בזיכרונותיי אלה; שם‪,‬‬
‫ברומניה‪ ,‬ראיתי את אור העולם ושם נולדו הוריי והוריהם‪ .‬שם למדתי להבחין בין‬
‫חושך לאור‪ ,‬התפעלתי מזריחת השמש ומשקיעתה‪ ,‬מהלבנה ההולכת ומתמלאת‪,‬‬
‫ושם למדתי על שביל החלב‪ ,‬על העגלה הגדולה ועל העגלה הקטנה שבין מיליוני‬
‫הכוכבים‪.‬‬
‫עוד לפני שנוכחתי בהרמת המסך בתאטרון‪ ,‬הגשם והשלג היו הצגות בכורה‬
‫לנגד עיניי המשתאות‪ .‬בטרגובישטה‪ ,‬עיר הולדתי‪ ,‬הרחתי לראשונה את ריח הלילך‪,‬‬
‫שמעתי את ציוץ הציפורים‪ ,‬וטעמתי את המישמש הצהוב ואת האבטיח האדום‪.‬‬
‫התוודעתי לאות הכתובה‪ ,‬לספר ולעיתון‪ .‬תרתי אחר סוד קסמו של הרדיו ולא‬
‫נרגעתי עד שפירקתי את המכסה האחורי שלו‪ .‬פלא התאטרון ומסתרי הקולנוע שבו‬
‫אותי לכל חיי‪ .‬אפילו את הדגל הראשון‪ ,‬המושג ומשמעותו‪ ,‬התחלתי להכיר ולהבין‬
‫אז‪ ,‬וגם את שרבוט המפה ופשרה‪ .‬את עצם היותי יהודי למדתי שם בדרך הקשה‪,‬‬
‫בעת שילדים רומנים הכו אותי ברחוב וקראו לי ‪.Jidan‬‬
‫בנאלי? נדוש? אולי‪ ,‬אך זאת מציאות חיי ואיני חפץ להסתירה‪ ,‬להתבייש בה או‬
‫להתעלם ממנה‪.‬‬
‫עם לא מעט פרפורי בטן יצאתי בגפי לדרכי‪ ,‬ולמרות גילי חשתי כחייל משוחרר‬
‫שיוצא להתאוורר ולראות עולם‪.‬‬
‫לקראת הנסיעה ביקשתי מרלוקה‪ ,‬עורכת הדין שטיפלה בבקשת האזרחות שלי‪,‬‬
‫לקנות עבורי כרטיסים לתאטרון‪ ,‬והיא עשתה זאת ברוב טובה ואף התנדבה לאסוף‬
‫אותי משדה התעופה‪ .‬וכך היה‪ .‬הגעתי באיחור‪-‬מה וגם מזוודתי הייתה האחרונה‬
‫‪247‬‬
‫נתן לבון‬
‫בתור‪ ,‬אך רלוקה המתינה לי בסבלנות‪ ,‬עם אביה‪ ,‬וזיהתה אותי על סמך תמונות‬
‫הדרכון‪.‬‬
‫אני‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬ראיתי אותה לראשונה‪ .‬עד אז לא ידעתי אם היא צעירה או‬
‫זקנה‪ ,‬רווקה או נשואה‪ ,‬אלמנה או פרודה‪ .‬התברר שהיא צעירה בת ‪ ,33‬בחורה‬
‫נעימה ולבבית‪ ,‬פיקחית ודברנית‪ .‬היא גרה עם הוריה בבית שבנו בפרברי בוקרשט‪,‬‬
‫על מגרש בגודל ‪ 500‬מטר‪ .‬את המגרש קנו לפני כעשר שנים תמורת שני דולר למטר‬
‫בלבד! לשם ההשוואה‪ ,‬היום מוכרים מגרשים באותו מקום ב‪ 4,000-‬יורו למטר‪.‬‬
‫מקרה זה משקף את התפתחות הנדל"ן בבוקרשט‪ .‬בוקרשט נמצאת בשנים‬
‫האחרונות בתנופה אדירה‪ :‬בונים‪ ,‬הורסים‪ ,‬משפצים‪ ,‬הורסים מה שבנו או שיפצו‪,‬‬
‫ומתקנים שוב מה שבנו לא מכבר‪ .‬מרימים בניינים רבי קומות מפלדה ומזכוכית‪,‬‬
‫ללא הבחנה‪ ,‬סדר ותכנית נראית לעין‪ .‬עיר תוססת‪ ,‬שמחה וזריזה‪ ,‬המתנהלת בקצב‬
‫של שגשוג כלכלי‪ ,‬פיתוח והרחבה‪ .‬פועלות בה חברות ישראליות רבות‪ ,‬כמו בנק‬
‫לאומי‪ ,‬תנובה‪ ,‬פריגת‪ ,‬עלית וסולל בונה‪ ,‬עוד מימי צ'אושסקו‪ .‬יש בה משקיעים‬
‫זרים מכל העולם‪ ,‬רובם מהאיחוד האירופי‪ ,‬אך גם מסין‪ ,‬מיפן‪ ,‬מהודו ומארצות‬
‫הברית‪ .‬אני חושב שלכל בנק בתבל יש סניף בבוקרשט‪ .‬בנק ליד בנק‪ ,‬שזורים בין בתי‬
‫מרקחת ומועדוני קזינו‪ ,‬שהם המוסדות הדומיננטיים בעיר‪ .‬בל נטעה‪ :‬לא נפקד גם‬
‫מקומן של חברות ביטוח‪ ,‬סוכנויות רכב וסוכנויות נדל"ן בכל פינה‪ .‬הקירות מכוסים‬
‫פרסומות המשתרעות על עשרות מטרים‪ ,‬מקוקה‪-‬קולה ועד להצעות לחיסכון‬
‫והלוואות מפתות‪ ,‬ומעל כולן תעמולת המועמדים לבחירות לעירייה שעמדו להיערך‬
‫ב‪ 1-‬ביוני ‪ .2008‬פרסומות ענק אלו כיסו לא פעם את כיעור המבנים‪ ,‬לעתים הסתירו‬
‫את יופיים‪ ,‬וכולם השתתפו במרוץ הרדיפה אחר הממון‪.‬‬
‫בוקרשט היא עיר שחיים בה קרוב לשלושה מיליוני תושבים ונעים בה יותר‬
‫ממיליון וחצי כלי רכב‪ .‬לא מיושנים כפי שראיתי לפני כמה שנים‪ ,‬אלא חדשים‬
‫שבחדשים‪ ,‬ביניהם פרארי‪ ,‬ב‪-‬מ‪-‬ו ודגמים יוקרתיים נוספים שאיני מכיר‪.‬‬
‫מרוב חפירות ושיפוצים רחובות בוקרשט מלאי מהמורות‪ ,‬בורות וערמות של‬
‫אבנים‪ ,‬מלט וחול‪ .‬סכנת נפשות להתהלך בהם‪ .‬ואם זה לא מספיק‪ ,‬בשל מצוקת‬
‫החניה‪ ,‬בעלי יוזמה מגדרים בשרשראות חלקי מדרכה ליד ביתם ויוצרים מקום‬
‫חניה‪ ,‬כך שצריך לגלות תושייה וזהירות מרובה כדי לא ליפול במלכודתם‪.‬‬
‫מה שמקל מעט על עומס הכבישים הוא המטרו‪ ,‬החוצה את מרכז העיר ומגיע‬
‫ביעילות ובמהירות לשכונות מרוחקות עד הפרברים‪ .‬הקרונות נעימים ונקיים‪ ,‬אך‬
‫התחנות זוועתיות‪ ,‬תמיד בשיפוצים‪ ,‬המדרגות הנעות לא פועלות והמדרגות הרגילות‬
‫היורדות למעמקים הן מכון הכושר הלאומי‪.‬‬
‫השדרה המובילה לפרלמנט‪ ,‬המונומנט של צ'אושסקו‪ ,‬הפכה מרהיבה‪ .‬הצמחייה‬
‫והעצים ששובצו בה גדלו והתפתחו‪ ,‬והמזרקות פועלות‪ .‬הטיפוח והניקיון מוסיפים‬
‫‪248‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לה חן ויופי‪ ,‬צבע ורעננות המזמינים לטייל בה‪ .‬כיכרות רבות עוצבו מחדש בטוב טעם‬
‫ובתשומת לב לפרטים‪ ,‬ביניהן כיכר האוניברסיטה והמתחם ליד בניין הטלפונים‪.‬‬
‫שוטטתי שעות בסמטאות צדדיות‪ ,‬ברחובות יפים ומפוארים ובהם בתים‬
‫מסוגננים שנבנו לפני יותר ממאה שנה‪ ,‬שבהם כל חלון‪ ,‬דלת‪ ,‬גדר ושער הם יצירת‬
‫אמנות בפני עצמה‪ .‬לא מעט מהם תוקנו והוברקו‪ ,‬אך גם באלה המקוריים אפשר‬
‫להבחין ביופי מעבר לאבק ולנזקי הזמן‪.‬‬
‫טיילתי ברחובות המקסימים הללו ככל שעמד לי כוחי‪ .‬חזרתי למלון לנוח שעה‪-‬‬
‫שעתיים ויצאתי שוב‪ .‬עשיתי מה שאני אוהב לעשות בחו"ל‪ :‬לטייל‪ ,‬להרים ראש‬
‫ולהסתכל‪ .‬זהו זמן טוב להתפעל‪ ,‬לחשוב ולהרהר על מה שאני רואה ועל החיים‬
‫בכלל‪.‬‬
‫הפתעה יוצאת דופן המתינה לי בהולכי בשדרות ויקטוריה‪ ,‬העורק המרכזי של‬
‫העיר‪ .‬פתאום ראיתי את התאטרון הלאומי של פעם‪ ,‬הבניין שהופצץ עד היסוד בידי‬
‫הגרמנים‪ ,‬ומאז המגרש עמד בשוממותו‪ .‬לרגע קט חשבתי שזו פטה מורגנה‪ ,‬אך לא‪,‬‬
‫אכן חזית התאטרון שוחזרה על כל פרטיה‪ ,‬ומאחורה בנו מבנה רב‪-‬קומות מזכוכית‬
‫המאכלס את מלון ‪ .Novotel‬רעיון יפה‪ ,‬המוסיף נופך מקורי לרחוב ולהיסטוריה‬
‫שלו‪.‬‬
‫חזרתי לשוק של יום ראשון בכיכר אמזאי )‪ ,(Amzei‬שוק צנוע שיש בו הכול‪:‬‬
‫אוכל וירקות‪ ,‬אפילו מיטיטי )קבב רומני(‪ ,‬מפות רקומות וצלחות מצוירות שלא‬
‫עמדתי בפיתוי ורכשתי שתיים מהן לילדיי‪ ,‬וכמובן שני בנקים‪ ,‬שלושה בתי מרקחת‬
‫וקזינו בקצה הרחוב‪.‬‬
‫בדיוק לפי התכנית צפיתי בארבע הצגות‪ ,‬באופרה‪ ,‬באופרטה מודרנית ובקרקס‪.‬‬
‫שתיים מההצגות ראיתי בארץ – "מותו של סוכן" ו"ביבר הזכוכית"‪ ,‬ולמרות זאת‬
‫נהניתי מהמשחק‪ ,‬מהבימוי ומהתפאורות המקוריות והמצוינות‪ .‬גולת הכותרת‬
‫הייתה האופרה "טוסקה"‪ ,‬שלאחר שלוש שעות וחצי ושתי הפסקות הצטערתי‬
‫שהסתיימה‪ .‬אינני חובב אופרות‪ .‬אני אוהב במיוחד את התפאורה‪ ,‬התזמורת‬
‫והתלבושות‪ ,‬ולא פעם עזבתי אופרה לאחר המערכה הראשונה או השנייה‪ ,‬אך הפעם‬
‫רציתי שההצגה תימשך!‬
‫את אולם האופרה‪ ,‬בנה צ'אושסקו לפי מיטב הסגנון האוסטרו‪-‬הונגרי של המאה‬
‫ה‪ .19-‬עיטורים‪ ,‬שלוש קומות של יציעים וחדרי כבוד‪ ,‬המקום המיועד לתזמורת‪,‬‬
‫המסך האדום והאלגנטי‪ ,‬ומעל לכול הגונג המסורתי המבשר את תחילת ההצגה‪.‬‬
‫והקרקס‪ .‬ערש ילדותי וחלומותיי הוורודים לקחו אותי שוב ושוב על כנפי הדמיון‬
‫והדימויים‪ .‬הקרקס בבוקרשט ממוקם במבנה קבוע בנוי אבן שצורתו כצורת אוהל‪.‬‬
‫יצירה ארכיטקטונית מעניינת ושובת לב‪ ,‬מסביבו פארק ואליו מובילה שדרה‪ ,‬שדרת‬
‫הקרקס‪ .‬בתוכו פנימה שמרו על המראה הקלאסי‪ ,‬אך ביתר רווח ונוחות‪.‬‬
‫‪249‬‬
‫נתן לבון‬
‫ההצגה הייתה מלאת תוכן‪ ,‬ודרך סיפור העלילה של "היער המכושף" הועברו‬
‫מוסר השכל וערכים‪ :‬העבודה‪ ,‬כבוד האדם‪ ,‬אחווה ואהבה‪ ,‬ערכים שהולכים‬
‫ונעלמים במציאות העכשווית של רומניה המתחדשת העוסקת ברכוש‪ ,‬הון וקניין‪.‬‬
‫ההצגה האמיתית התרחשה בהפסקה‪ ,‬בעת התקנת האביזרים והמכשירים‬
‫למערכה הבאה‪ .‬אילו זריזות‪ ,‬מיומנות‪ ,‬הקפדה על כל בורג וקשירת חבל‪ ,‬תיאום בין‬
‫כולם‪ ,‬הבנות שאינן מילים‪ ,‬כי הם יודעים שחבל אחד שלא נמתח נכון עלול להפריד‬
‫בין חיים למוות‪ .‬כאן מתגלות האחווה‪ ,‬האהבה לעבודה ולאדם והשאיפה לכבוד‬
‫ולמצוינות‪.‬‬
‫חבל שעדיין הציגו אילוף חיות‪ ,‬אך היה מצחיק לראות ברווזים קדים קידה‪ .‬אגב‪,‬‬
‫כל שחקני הקרקס ועובדים אחרים הם בוגרי בית הספר הגבוה לאמנות הקרקס של‬
‫אוניברסיטת בוקרשט‪.‬‬
‫באחד הערבים התארחתי אצל רלוקה והוריה‪ .‬הם אירחו אותי ברוחב לב ובסבר‬
‫פנים יפה‪ .‬נוצרה בינינו כימיה‪ ,‬השיחה קלחה ורק בקושי הצלחתי להיפרד מהם‬
‫בתום ארבע שעות‪ ,‬כאילו היינו חברים ותיקים‪.‬‬
‫הזכרתי את תעמולת הבחירות לראשות העיר ולמועצה‪ .‬תגובת האנשים הייתה‬
‫ביחס הפוך לגודל הכרזות שהועמדו בפינות הרחובות‪ ,‬לאורות‪ ,‬למשחקי הצבעים‪,‬‬
‫לזמרירים )ג'ינגלים( ולמזכרות שלא היה להן דורש‪ .‬הציבור אדיש‪" ,‬כולם גנבים"‪,‬‬
‫הם אומרים‪ .‬השחיתות שולטת בכיפה ואי‪-‬אפשר לקבל שום שירות בעירייה‪ ,‬בדואר‬
‫ובכל משרד ממשלתי ללא מתנה קטנה או גדולה‪ :‬מפרחים‪ ,‬ספרים ושוקולדים ועד‬
‫מזומנים במעטפות או באריזות אחרות‪.‬‬
‫ביקרתי גם בטרגובישטה כדי לראות את בית הכנסת המשופץ‪ .‬נסעתי‪ ,‬כמו‬
‫בימי ילדותי‪ ,‬ברכבת‪ .‬קרונות חדשים ומודרניים‪ ,‬מתוחזקים היטב‪ .‬במחלקה שנייה‬
‫מקומות שמורים לכל נוסע‪ ,‬שקט שלווה‪ .‬הרכבת עוברת בתחנות הישנות כמעט כמו‬
‫במנהרת הזמן‪ ,‬הכול כפי שזכרתי‪ ,‬מאובק ומטולא‪ .‬רק קולות הרוכלים נעלמו‪.‬‬
‫בתחנת הרכבת הישנה שלא השתנתה‪ ,‬ציפיתי לכרכרה עם הסוסים שתיקח אותי‬
‫העירה‪ ,‬אך היא נבלעה ונעלמה‪ ,‬כך שהלכתי ברגל‪ .‬השדרה חידשה את נעוריה‪ ,‬עצי‬
‫הערמונים מקשטים אותה‪ ,‬המדרכות רוצפו בפסיפס אסתטי של אבנים צבעוניות‪,‬‬
‫ולאורכה הבתים הישנים‪ ,‬שמורקו והוברקו‪ ,‬תאווה לעיניים‪ .‬ביקרתי גם בבית‬
‫הכנסת שאמנם קטן עם השנים‪ ,‬אך התייפה‪ .‬החצר רוצפה וכללה מזרקה קטנה‪,‬‬
‫צמחים ופרחים‪ .‬בית המגורים הפך לארכיון של האוניברסיטה המקומית‪ ,‬ומבנה‬
‫אחר הוכן כאכסניה למשתתפים בסדנאות ובסמינרים‪.‬‬
‫חזרתי לבוקרשט עם גאווה פטריוטית מקומית‪ :‬כמה יפה טרגובישטה‪ ,‬עיר‬
‫הולדתי‪...‬‬
‫‪ 5‬ביוני ‪2008‬‬
‫שבוע מאז חזרתי לארץ‬
‫‪250‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪57‬‬
‫לא נולדתי עם כפית זהב בפה‬
‫בזיכרונותיי אלה רשמתי ועוד ארשום רבים ממעשיי הטובים ומהישגיי‬
‫המרשימים‪ ,‬שלי עצמי קשה להודות בהם‪ .‬בכל פעם אני מתלבט‪ ,‬האם איני מגזים‪,‬‬
‫מפריז בעובדות או מייפה אותן‪.‬‬
‫לעתים אני עושה פסק זמן בכתיבה‪ ,‬מהרהר מחדש‪ ,‬ואז נקרים בדרכי עמית או‬
‫עמיתה מהעבר ומזכירים לי נשכחות‪ .‬כך לאחרונה פגשתי אחות לבריאות הציבור‬
‫מ"הדסה הקטנה" שבקריית היובל‪ ,‬שסיפרה לי בערגה על מיזם שהרצנו יחד‬
‫בשכונת האסבסטונים‪ .‬עבורה זו הייתה התקופה היפה ביותר בחייה המקצועיים‪,‬‬
‫ואני לבושתי לא העזתי לומר לה שאותו מיזם נפלא נמוג מהארכיון שבראשי‪.‬‬
‫ככל שאני צולל חזרה אל השנים המאוחרות ומתרחק מילדותי ומנעוריי‪ ,‬הכתיבה‬
‫קשה לי‪ .‬כאמור‪ ,‬קל יותר לתאר את ימי הילדות‪ ,‬שבהם הפרטים ברורים ובהירים‪,‬‬
‫מאשר את שנות הבגרות המאוחרת‪ ,‬שבהן נהייתי לאיש בעל חובות ואחריות‪ .‬סימני‬
‫שאלה ותמיהה רבים מעסיקים אותי‪ :‬אם הצלחתי כל כך בחיי‪ ,‬למה הם היו לי כה‬
‫קשים‪ ,‬או שמא רק חשבתי שהם קשים?‬
‫מבחינה אובייקטיבית וגם סובייקטיבית‪ ,‬דבר לא הלך לי בקלות‪ ,‬אולי כי‬
‫הקדמתי את תקופתי בכמה שנים או עשורים‪ ,‬ורעיונותיי נראו מוזרים או מופרכים‬
‫אף שבמוקדם או במאוחר מרביתם אומצו ומומשו‪ .‬ייתכן שהקושי נבע מדעותיי‬
‫הפוליטיות‪ ,‬מהשקפת עולמי הבלתי‪-‬מתפשרת‪ ,‬מעמדותיי העקרוניות‪ ,‬אולי לא פעם‬
‫השקעתי עודף מאמצים בהשגת המטרה‪ ,‬ואולי כל אלה יחד‪.‬‬
‫היום אני מביט על הרבה מתקופות אלו בפליאה ובהרגשה של "עשיתי את זה"‪,‬‬
‫ולמרות זאת לא הייתי מוכן לחזור אף לא לאחת מהן‪ .‬נשמע לא הגיוני‪ ,‬אך זאת‬
‫הרגשתי‪ ,‬וחבל‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬לא נולדתי עם כפית זהב בפה‪ ,‬ואילו נולדתי כך‪ ,‬לא הייתי יודע להתנהג‬
‫בהתאם‪ .‬תמיד בחרתי‪ ,‬מרצון או שלא מרצון‪ ,‬במודע ושלא במודע‪ ,‬בדרך הקשה‬
‫והבלתי‪-‬סלולה‪ ,‬בהר התלול ולא בתעלול‪ .‬שילמתי את המחיר במלואו‪ ,‬עם צרור‬
‫ענק של קבלות‪ .‬אחד המעשים שבהם אני גאה הוא עבודתי במוסד לביטוח הלאומי‪,‬‬
‫ולו אקדיש פרק זה‪ ,‬שביד כישרונית ומיומנת יותר משלי היה יכול למלא את דפיו‬
‫של רומן שלם‪ .‬אפשר היה לגולל מסכת שלמה של תמיכה ופרגון‪ ,‬חברות ונאמנות‬
‫מצד אחד‪ ,‬ומתח ותככים‪ ,‬העמדת פנים ושקרים‪ ,‬בדיות והכשלות מצד אחר‪ .‬אך אני‬
‫אסתפק בכרוניקה של העובדות‪ ,‬כרוניקה של העשייה למען הנזקקים‪.‬‬
‫*‬
‫‪251‬‬
‫נתן לבון‬
‫במאי ‪ 1978‬עזבתי את לשכת דרום ועברתי למוסד לביטוח הלאומי‪ ,‬להגשים‬
‫חלום אישי וחלום של מקצוע העבודה הסוציאלית בארץ‪ ,‬זה עשרות שנים‪ :‬לבסס‬
‫מבחינה חוקית את מתן העזרה הכספית‪" ,‬תמיכת הסעד"‪ ,‬שניתנה עד אז על בסיס‬
‫קריטריונים מעורפלים‪ ,‬שיקול דעת ושרירות לב‪ .‬להפוך אותה מחסד לזכות במסגרת‬
‫חקיקת חוק שוויוני שיעמוד במבחן משפטי‪" :‬חוק הבטחת הכנסה"‪ .‬חוק זה שחרר‬
‫את עמיתיי העובדים הסוציאליים בלשכות לשירותים חברתיים )סעד( מהעיסוק‬
‫ואפשר להם לעסוק בעבודה טיפולית‪.‬‬
‫בכסף‪ִ ,‬‬
‫זכות גדולה נפלה בחלקי ולא שיערתי כמה מכשולים מסתתרים מעבר לפינה‪,‬‬
‫והיו הרבה פינות‪ ,‬אך לשמחתי‪ ,‬כוחותיי עמדו לי ועברתי את מרביתם‪ .‬דבר זה לא‬
‫היה קורה ללא תיווכה‪ ,‬המלצתה ותמיכתה של חברתי הטובה ברכה בן צבי‪.‬‬
‫במוסד האיצו בי להקדים ולהתחיל לעבוד על הנושא‪ ,‬וכשהגעתי התברר שאפילו‬
‫חדר או שולחן לא הוקצו לי‪ .‬למעשה הם הריצו ניסוי שנה לפני כן‪ ,‬ברמלה ובכפר‬
‫סבא‪ ,‬ואני הייתי אמור להרחיבו לסניפים נוספים‪ ,‬להפיק לקחים ולהסיק מסקנות‬
‫שיובילו לחקיקה‪ ,‬ליישומה ולאכיפתה‪ .‬הניסוי התבסס על כך שכל רשות מקומית‬
‫הייתה צריכה להסכים שתמיכות הסעד שנתנו עד אז מחלקות הסעד שלה ישולמו על‬
‫ידי הביטוח הלאומי‪ ,‬ובכך גם לוותר על תקן כוח אדם‪ ,‬והמוסד לא בהכרח העסיק‬
‫את העובד שישב על אותו תקן‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬לצורך הרחבת הניסוי משרד הרווחה היה חייב לגבותו‪ .‬תחילה אמרו‬
‫לי במוסד שקברניטי משרד הרווחה לא כל כך רוצים בהעברת הנושא‪ .‬הפעלתי את‬
‫כישוריי ואת קשריי‪ ,‬והשגתי הסכמה מלאה של כל הגורמים הנוגעים בדבר‪ ,‬ואפילו‬
‫מונה מטעמם עובד כאיש קשר ותיאומים‪ .‬אז‪ ,‬אותם האנשים שרצו שאגיע כמה‬
‫שיותר מהר ולהתחיל בעבודה‪ ,‬מצאו תירוצים שונים להאט את הקצב‪ .‬נתנו לי לרוץ‬
‫למחלקות רווחה לשכנעם להעביר את מתן התמיכות אלינו‪ ,‬ואחר כך להיפגש עם‬
‫מנהלי סניפים במוסד שייקחו לעצמם את המטלה הזאת‪ ,‬וברגע האמת בלמו אותי‪.‬‬
‫המשחק הזה‪ ,‬ללא חדר ושולחן‪" ,‬תלך‪-‬תבוא"‪ ,‬נמשך שנה שלמה‪.‬‬
‫תהליך החקיקה נתקע פעם במוסד לביטוח הלאומי‪ ,‬פעם בכנסת ופעם במשרד‬
‫זה או אחר‪ ,‬כשחלק מהממונים עליי עמדו מאחורי הסחבת המרגיזה הזאת‪ .‬איבדתי‬
‫את סבלנותי וכתבתי מכתב זועם ומאיים אל השר‪ ,‬ישראל כץ‪ ,‬באמצעות המנכ"ל‪,‬‬
‫רפי רוטר‪ ,‬ואף נפגשתי עם השר פנים אל פנים‪ .‬את כץ הכרתי כמרצה שלי ומפעילותי‬
‫באיגוד‪ .‬הוא היה איש חביב ומסביר פנים‪ ,‬שהכיר בחשיבותו של החוק‪ .‬הוא הרגיע‬
‫אותי והבטיח להניע את ההליכים‪ ,‬ושבתחילת ‪ 1982‬החוק ייכנס לתוקפו‪ .‬אז קבענו‬
‫תקדים במינהל הציבורי הישראלי‪ 87 :‬תקני כוח אדם הועברו מהרשויות המקומיות‬
‫למוסד לביטוח לאומי לצורך הפעלת החוק‪.‬‬
‫‪252‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫העניינים החלו לזוז‪ .‬הכול בוצע‪ ,‬אך השירות להבטחת הכנסה נשאר הילד החריג‬
‫והסורר של המוסד‪ .‬רבים מהמנהלים התנהגו כאילו הם עושים לי טובה אישית‪ ,‬ורק‬
‫מעטים הבינו את החשיבות הלאומית של החוק‪ .‬כקוריוז אציין שמיד עם תחילת‬
‫עבודתי יצאה משלחת לאנגליה ללמוד שם את הנושא‪ ,‬אך אני לא נכללתי בה‪ .‬כמו‬
‫כן התקבלתי למוסד וגם עברתי מכרז כמנהל לכל דבר ועניין‪ ,‬אך רק בנובמבר ‪1980‬‬
‫הוזמנתי לראשונה לכנס המנהלים שדנו בחוק הבטחת הכנסה‪ .‬ובעוד שנתיים לאחר‬
‫מכן אושרו לי משכורת ותנאים נלווים כמו למנהלים המקבילים )לפחות שילמו‬
‫רטרואקטיבית‪ ,‬כולל ריבית והצמדה(‪.‬‬
‫הפעלת החוק הצריכה תיקון תקנות רבות‪ .‬לשם כך התכנסה מנהלת המוסד‬
‫למשך יומיים לדון בתקנות השונות‪ .‬אני הצגתי את האוכלוסיות השונות שלכל אחת‬
‫מהן תקנה משלה‪ ,‬כגון אימהות נטושות‪ ,‬ילדים עזובים‪ ,‬אסירים משוחררים ומצבים‬
‫טרגיים מסוגים שונים‪ .‬משתתפי הדיון התקשו להבין שיש אנשים במצוקות כאלו‪,‬‬
‫ובערב‪ ,‬לאחר הדיונים‪ ,‬שמעתי אותם מתלחשים‪" :‬כנראה נתן קודח ממוחו"‪.‬‬
‫*‬
‫בקיץ ‪ 1981‬מרים נותחה באחת מריאותיה לאחר שהתגלה בה גידול קטן שלא‬
‫היה ברור מה טיבו‪ .‬לאחר בדיקות והתייעצויות רבות‪ ,‬הלכה בלב כבד לניתוח‪.‬‬
‫הניתוח ארך כמה שעות‪ .‬אלה‪ ,‬אורן ואני המתנו בדריכות ליד חדר הניתוחים‪,‬‬
‫וכשהרופא יצא והודיע לנו שהכול בסדר וככל הנראה הגידול היה אצלה מלידה‪,‬‬
‫קפצנו משמחה‪ .‬מאחר שעדיין לא הורשינו לראותה יצאנו העירה בצהלה‪ ,‬לחגוג‬
‫ולפרוק את המתח‪ ,‬קודם בארוחה חגיגית ולאחר מכן בקניות‪ .‬למרים קנינו את‬
‫החלוק המסורתי‪ ,‬לאורן‪ ,‬שהיה אז בקיבוץ‪ ,‬קנינו אופניים מיוחדים שרצה מזמן‪ ,‬גם‬
‫הלכנו לסוכנות נסיעות לברר פרטים על טיול לסקנדינביה‪ .‬ולאלה מה קנינו ?‬
‫כשחזרנו לבית החולים‪ ,‬עם זר פרחים ובמצב רוח מרומם‪ ,‬מצאנו את מרים‬
‫כעוסה על כל העולם‪ ,‬ובייחוד על הרופא‪ .‬היא סיפרה שהרופא בישר לה שאין לה‬
‫כלום ושהניתוח היה לחינם‪ .‬עד היום היא מספרת כיצד העז לומר לה דבר כזה בעת‬
‫ששכבה עם מיליון צינורות‪ ,‬באפיסת כוחות וכאובה‪.‬‬
‫בספטמבר נסענו לסקנדינביה‪ .‬הממונים עליי כעסו מאוד שבעיצומן של ההכנות‬
‫להפעלת החוק יצאתי לחו"ל לשלושה שבועות וחצי‪ ,‬אך בהתחשב בניתוח של מרים‬
‫נצרו את פיהם ואני חגגתי את נקמתי המתוקה אחרי חודשי ה"ייבוש" הרבים‪ .‬גם‬
‫ידעתי שעובדיי ועמיתיי לא יחסכו מאמץ כדי לבצע את כל הדרוש‪.‬‬
‫*‬
‫‪ 1‬בינואר ‪ 1982‬הגיע‪ ,‬החוק נכנס לתוקפו‪ ,‬וכל סניפי המוסד‪ ,‬אלה שהשתתפו‬
‫בניסוי והאחרים‪ ,‬פתחו את שעריהם לתובעי הבטחת הכנסה‪ .‬קדמה לכך סדרה של‬
‫קורסי הדרכה שהתקיימו בעת ובעונה אחת בכמה מקומות בארץ‪ ,‬ואני ועוד כמה‬
‫‪253‬‬
‫נתן לבון‬
‫מעוזריי נסענו ממקום למקום להרצות ולהדריך בהם‪ .‬מבצע בהיקף ובשיטות כאלו‬
‫נערך לראשונה בתולדות המוסד לביטוח הלאומי‪ ,‬ובמהלך השנים לא חסרו מבצעים‬
‫חדשניים נוספים‪.‬‬
‫חוק הבטחת הכנסה מבוסס על מבחני הכנסה ועל מבחני תעסוקה‪ ,‬כך שחלק‬
‫מהתובעים מופנים לשירות התעסוקה לחיפוש עבודה‪ .‬אך שירות התעסוקה פתח‬
‫בעיצומים‪ ,‬ונאלצנו למצוא שיטות ובדיקות אחרות כדי לא לקפח אף אדם ולהבטיח‬
‫לו אמצעי קיום מינימליים‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬אחת המכשלות של חוק הבטחת הכנסה הייתה דרך פעולתו של שירות‬
‫התעסוקה‪ .‬הם התייחסו לאוכלוסייה הזאת בבוז‪ ,‬לא עשו מאומה כדי לחפש להם‬
‫עבודה‪ ,‬ונתנו לרבים מהם "המלצות" שהם אינם ניתנים להשמה‪.‬‬
‫בתוך האווירה העכורה של שירות התעסוקה נמצא צדיק אחד‪ ,‬פקיד מצפוני‬
‫ומסור‪ ,‬שיחד איתו יזמתי כמה מיזמים תעסוקתיים ביערות קרן הקיימת ובאתרים‬
‫ארכאולוגיים‪ .‬שניים מהם‪ ,‬בבית שאן ובסוסיה‪ ,‬הם פרי עבודתם הנאמנה של תובעי‬
‫הגמלה להבטחת הכנסה‪ .‬היו גם מיזמים של אימהות חד‪-‬הוריות ושל הכשרה‬
‫מקצועית שקדמה לה השלמת השכלה בסיסית‪.‬‬
‫לדאבוני‪ ,‬למרות הצלחתם של מיזמים אלה‪ ,‬משרד האוצר לא גילה מספיק הבנה‬
‫ורגישות והפסיק כמעט את כולם‪ .‬זה לא מנע ממנו‪ ,‬לאחר שנים‪ ,‬להשיק בהשקעות‬
‫אדירות את "תכנית ויסקונסין" הגרנדיוזית והמפוקפקת‪.‬‬
‫השירות להבטחת הכנסה פעל בשיטות מנהליות חדשניות ויעילות ביותר‪ ,‬והפך‬
‫לאחד האגפים המוצלחים במוסד‪ .‬מדי שנה‪ ,‬יחידה זו או אחרת הוכתרה כיחידה‬
‫המצטיינת של המוסד‪ .‬כל אלה לא מנעו את המשך הטרוניות והטענות כלפי‬
‫האוכלוסייה ה"לא‪-‬מוצלחת" הזאת‪.‬‬
‫רוטר‪ ,‬המנכ"ל‪ ,‬שלמד את הנושא שנים רבות‪ ,‬ביקר בסניף ירושלים בימים‬
‫הראשונים להפעלת החוק‪ ,‬ואחר כך אמר לי בהתפעלות שהופתע לראות שאנשים‬
‫שפגש בחדר ההמתנה למדור להבטחת הכנסה הם אנשים רגילים‪...‬‬
‫הדבר מעיד על הדעות הקדומות ועל היחס האמביוולנטי שנהגו כלפי תובעי‬
‫הגמלה להבטחת הכנסה‪ .‬חלק נכבד ממנהלי המוסד לא הפנימו לחלוטין שגמלה זו‬
‫אינה חסד אלא זכות‪ ,‬זכות חוקית‪.‬‬
‫מול כל הסטיגמות‪ ,‬ההמולה והמקלות שתקעו בגלגליי‪ ,‬השתדלתי להפעיל‬
‫שירות אנושי ומבין‪ ,‬אוהד ותומך‪ ,‬וגם עמדתי בכך‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר הפעלת החוק התחלפה הממשלה ואבו‪-‬חצירא ממפלגת "תמי"‬
‫התמנה לשר הרווחה‪ .‬הוא כמובן הדיח את רוטר ומינה איש משלו‪ ,‬עו"ד דני עזריאל‪.‬‬
‫לצעד זה קדמה מערכה ציבורית להשאיר את רוטר בתפקיד במוסד ומחוצה לו‪,‬‬
‫שבה היה לי חלק נכבד‪ ,‬אך לשווא‪ :‬עם כניסתו של המנכ"ל החדש חשו המנהלים של‬
‫‪254‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫המשרד הראשי מאוימים‪ .‬התכנסנו‪ ,‬בחרנו ועד‪ ,‬ואני‪ ,‬המנהל הצעיר ביותר במוסד‪,‬‬
‫נבחרתי ליו"ר הפורום‪.‬‬
‫*‬
‫עם כל המתח והבלגן שהיה בחודשים שלפני הפעלת החוק‪ ,‬כשפעולות ההכנה‬
‫וההיערכות היו בעיצומן‪ ,‬פרצה שביתה בביטוח הלאומי‪ ,‬וידיי וידי עובדי היו כבולות‪.‬‬
‫מרוב עצבים ומתח החלטתי לממש חלום ישן‪ ,‬לקנות דירה חדשה‪ ,‬כי הדירה שלנו‬
‫ברחוב בן ציון הייתה בדמי מפתח‪.‬‬
‫במשך שלושת ימי השביתה עיינתי בכל המודעות למכירת דירות וטיפסתי על‬
‫פיגומים רבים בשכונת רמות וגילה‪ .‬כשמצאתי כמה אפשרויות מתאימות‪ ,‬חזרתי‬
‫לביקור נוסף עם מרים‪ .‬לבסוף הבחירה נפלה על דירה נחמדה של שלושה חדרים‬
‫עם יציאה לחצר‪ ,‬בשכונת גילה‪ .‬בדמי קדימה סבתא לאה עזרה לנו‪ ,‬את התשלום‬
‫הראשון פרענו בעזרת קופת גמל‪ ,‬ובשביל היתר לקחנו משכנתא שאת רובה שילמנו‬
‫מדמי השכירות‪ .‬וכך נהיינו לבעלי בית‪ .‬מי אומר שלא כל עכבה לטובה?‬
‫*‬
‫מבחן חשוב להבטחת הכנסה היה בשנות האינפלציה הגדולה ‪ ,1985–1984‬בעת‬
‫שהשכר נשחק מדי יום‪ ,‬גמלת הבטחת הכנסה התעדכנה מדי חודש‪ ,‬ועשרות אלפי‬
‫שכירים פנו למוסד לבקש השלמת הכנסה לשכרם המדולדל‪.‬‬
‫הסניפים הוצפו בפונים‪ ,‬העובדים לא עמדו בפרץ‪ ,‬ואז יזמתי הקמת יחידת מטה‬
‫המורכבת מעובדי מחלקות שונות במשרד הראשי‪ .‬הכשרנו אותם בקורס מזורז והם‬
‫טיפלו אך ורק בתביעות להשלמת הכנסה‪ .‬העבודה התבצעה חלקה במשרד הראשי‬
‫וחלקה בניידת שהגיעה‪ ,‬לפי הצורך‪ ,‬לסייע לסניפים העמוסים‪ .‬הרעיון עורר תחילה‬
‫ספקות רבים אך במבחן התוצאה זכה להרבה תשואות וכבוד‪ ,‬בעיקר מצד מנהלי‬
‫הסניפים‪ .‬כמה עובדים של היחידה התגלו ככישרונות אמיתיים‪ ,‬וזה היווה עבורם‬
‫קרש קפיצה לתפקידים בכירים‪.‬‬
‫כך השירות להבטחת הכנסה מילא תפקיד לאומי ממדרגה ראשונה‪ ,‬ובעת משבר‬
‫כלכלי נתן מענה למצוקותיהם הזמניות של עשרות אלפי משפחות‪ .‬גם בגלי העלייה‬
‫השונים מצא השירות שיטות הולמות לתת מענה ראוי‪ ,‬הולם ומותאם לעולים‪ .‬למען‬
‫העולים מאתיופיה הסדרנו ניידות מיוחדות שהגיעו למרכזי הקליטה שבהם שהו‪,‬‬
‫והכשרנו קבוצה של בנות אתיופיות שתסייעו להם למלא את טופסי התביעה‪ .‬איתנו‬
‫הגיעו גם נציגי הבנק לעזור להם לפתוח חשבון ולהשתמש בהמחאות‪ ,‬ולשם שינוי‬
‫אף ויתרו להם על העמלות‪.‬‬
‫זרם העלייה מחבר העמים חייב אותנו בהיערכות מורכבת ורחבה יותר‪ .‬הגשתי‬
‫תכנית עם הערכת נתונים משלי‪ ,‬נתונים שלא תאמו כלל לאלה של מנהל התכנון‬
‫והמחקר של המוסד‪ .‬פגעתי בקודש הקדושים של המחקר והסטטיסטיקה‪ .‬לאחר‬
‫‪255‬‬
‫נתן לבון‬
‫הרעש והמהומה‪ ,‬נזיפות וקריאה לסדר‪ ,‬קיבלו את התכנית שהתבססה על התחזית‬
‫שלי‪.‬‬
‫לתכנית לא היה אח ורע במוסד‪ .‬היא כללה שינוי והחלפת המערך הממוכן‪,‬‬
‫ויצירת מערך חדש שיאסוף בעצמו את כל הנתונים הנמצאים בקבצים השונים של‬
‫המוסד על תובע גמלה להבטחת הכנסה – פרטים מזהים‪ ,‬הרכב משפחה‪ ,‬כתובת‪,‬‬
‫בעלות על רכב‪ ,‬גמלאות וקצבאות אחרות ועוד‪ .‬נשמע מפחיד אך זה קיצר מאוד את‬
‫הליך הטיפול בבקשה ואישורה‪.‬‬
‫ניהלתי ויכוחים סוערים עם אנשי המחשבים שניסו לנצל את בורותי בענייני‬
‫מחשב ולומר לי מדי פעם "זה בלתי אפשרי"‪ ,‬אך אני טענתי בנחישות שהמחשב‬
‫הוא כול‪-‬יכול‪ .‬ואכן‪ ,‬הודות להתעקשותי בנו את המערכת הממוחשבת המתקדמת‬
‫והמשוכללת במוסד‪.‬‬
‫עם לא מעט חריקות והתנגדויות‪ ,‬הוכחתי שבעזרת תוספת קטנה למצבת כוח‬
‫האדם ומחשוב משוכלל‪ ,‬אפשר לפתור בהצלחה את בעיות העומס‪ .‬גם אנשי מינהל‬
‫המחקר נאלצו להודות‪ ,‬גם אם בחריקת שיניים‪ ,‬שתחזיתי התממשה‪.‬‬
‫מעניין לציין שהבוס שלי‪ ,‬ישראל ערד‪ ,‬שכמה שנים לאחר שעזבתי למד במכללת‬
‫פו"מ של צה"ל‪ ,‬הגיש כעבודת גמר את פרויקט קליטת העולים של הבטחת הכנסה‪.‬‬
‫משום מה שכח להזכיר מי הגה‪ ,‬תכנן וביצע אותו‪ .‬עם ערד היו לי יחסים מורכבים‬
‫מאוד‪ :‬מצד אחד מחלוקות והתנצחויות‪ ,‬ומצד אחר פרגון ותמיכה‪ .‬לא פעם הודה‬
‫בדיעבד שצדקתי‪ .‬חברים סיפרו שלאחר עזיבתי היה נוהג לומר במצבים מורכבים‪:‬‬
‫"נתן חסר לי היום"‪ .‬בפגישתנו האחרונה‪ ,‬כשהצטלבו דרכינו לכנסת במערכה למען‬
‫זכויות הזקן‪ ,‬אמר לי בבדיחות הדעת‪" :‬עכשיו אני חושב שאני נתן לבון"‪.‬‬
‫למרות ההצלחה שקצרתי עייפתי מהדיונים הסיזיפיים‪ ,‬מהוויכוחים האין‪-‬‬
‫סופיים‪ ,‬מהתנכלותו של המנכ"ל מרדכי ציפורי‪ ,‬שסירב לקדמני בשל עמידתי‬
‫על עקרונותיי ודעותיי‪ ,‬עצמאותי ועוצמתי‪ ,‬ובגיל ‪ 60‬החלתי לגשש לכיוון פרישה‬
‫מוקדמת‪.‬‬
‫בפברואר ‪ 1993‬עזבתי את המוסד ויצאתי לפנסיה‪ ,‬אך לא לפני שאותו ציפורי‬
‫העניק לי ולשירות להבטחת הכנסה את פרס היחידה המצטיינת של המוסד‪.‬‬
‫ולפני שאפרד מעלילותיי במוסד‪ ,‬זה המקום להזכיר את עובדי הנאמנים‪,‬‬
‫המסורים לאין קץ‪ ,‬המשוגעים לדבר‪ ,‬שסבלו מחלומותיי הנועזים‪ ,‬היו שותפים‬
‫למלחמותיי הבלתי‪-‬פוסקות למען הצדק‪ ,‬למען תובעי הבטחת הכנסה שעבורם‬
‫נחקק החוק‪ .‬למען אותה אוכלוסייה נזקקת לא היססתי לפעול לגילוי המתחזים‬
‫והרמאים‪ ,‬שהוציאו שם רע לנזקקים באמת‪.‬‬
‫חשוב לציין שלאחר עזיבתי‪ ,‬סגניתי קאטי גינזברגר‪ ,‬רבת הפעלים‪ ,‬האנרגיות‪,‬‬
‫היוזמות והמעשים‪ ,‬קיבלה את תפקידי‪ .‬לאחר מותה הטרגי נתמנתה לתפקיד אורנה‬
‫וירקוביצקי‪ ,‬שהחלה את הקריירה שלה אצלנו כעלמה צעירה‪ ,‬הספיקה להתחתן‪,‬‬
‫‪256‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫ללדת ילדים‪ ,‬ובימים אלה בנה הבכור מתגייס לצבא‪ .‬אורנה‪ ,‬אישה אינטליגנטית‪,‬‬
‫מוכשרת‪ ,‬נעימת סבר‪ ,‬בעלת עיניים מאירות וחיוך ממזרי‪ ,‬הרחיקה לכת והתמנתה‬
‫לסגנית מנהלת מינהל הגמלאות‪.‬‬
‫רותי‪ ,‬מזכירתי החביבה‪ ,‬היעילה והעקשנית‪ ,‬התחילה לעבוד איתי כשהייתה בת‬
‫‪ ,18‬בעת שהייתי עדיין עובד "פורח"‪ ,‬ללא חדר ושולחן‪ .‬את רותי הושיבו עם מזכירה‬
‫אחרת שלא פסקה להציק לה ולומר לה כמה היא מפריעה‪ ,‬והיא הייתה באה אליי‬
‫בוכייה ואני‪ ,‬כאבא טוב‪ ,‬עודדתי אותה ובאותה הזדמנות גם את עצמי‪ .‬רותי קשרה‬
‫את גורלה התעסוקתי בי‪ ,‬ובחריצותה ולא מעט בעזרת הממזריות שבה‪ ,‬התקדמה‬
‫שלב אחרי שלב‪ ,‬וכיום היא פקידה בכירה‪ ,‬מדריכה סניפים ומרצה מבוקשת‬
‫בקורסים ובהשתלמויות‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי עוד תגיע לתפקיד מנהלת השירות‪.‬‬
‫עבדו איתי במטה עוד כמה עובדים‪ ,‬כולם טובים‪ ,‬יקרים ומסורים לשליחות‪,‬‬
‫ביניהם יפה טובלי‪ ,‬שהייתה סגניתי הראשונה‪ ,‬בחורה אצילית‪ ,‬יפת נפש ויפת מראה‪,‬‬
‫רחבת אופקים‪ ,‬בעלת ידע והשכלה‪ ,‬נימוסים טובים ודרך ארץ‪ ,‬פיקחית וחכמה‪,‬‬
‫מלאת רעיונות ויכולת ביצוע‪ .‬יפה חלתה במחלת ממארת‪ ,‬וכשהעריכה שסיכוייה‬
‫להחלים אפסיים שמה קץ לחייה‪.‬‬
‫היו עוד רבים‪ ,‬מצוינים‪ ,‬שהלכו אחריי באש ובמים‪ ,‬עבדו במסירות יוצאת דופן‪,‬‬
‫ולא היססו לסכן את מעמדם ואת מקום עבודתם כדי לעמוד לצדי ולהגן על כבודי‪.‬‬
‫במוסד רכשתי הרבה חברים‪ ,‬ידידים‪ ,‬עמיתים‪ ,‬אוהבים ומעריצים‪ ,‬שהעריכו‬
‫אותי ואת אופיי‪ ,‬את דרך מחשבתי ואת מעשיי‪ .‬לא פלא שחלקם שמחו להצטרף‬
‫אליי ל"כן לזקן"‪.‬‬
‫‪ 12‬ביולי ‪2008‬‬
‫‪257‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪58‬‬
‫‪ – 1978‬אורן מתגייס ואלה הולכת לכיתה אל"ף‬
‫לפעמים החיים מזמנים צירופי התרחשויות ומאורעות חשובים‪ .‬צירוף כזה קרה‬
‫בשנת ‪ ,1978‬וכמה טוב שכל האירועים היו חשובים ומשמחים‪.‬‬
‫זה קרה אתמול‪" ,‬רק" לפני ‪ 30‬שנה‪ ,‬ואני חשבתי שאני מסיים לכתוב את‬
‫זיכרונותיי‪ .‬ככל שאני מתקדם בכתיבה‪ ,‬אני נוכח לדעת כי חלקים גדולים מקורות‬
‫חיי נמחקו כאילו נכתבו על נייר לקמוס‪ .‬אך עם עוד מעט מאמץ ורצון טוב אולי‬
‫משהו יבצבץ‪ ,‬בכחול או בירוק‪ ,‬ויעלה ממרתפי הזיכרון‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1978‬כשהתחלתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי‪ ,‬חזרתי לראשונה לרומניה‬
‫לטיול שורשים מהוסס‪ .‬במקביל‪ ,‬באותה שנה‪ ,‬עברתי עם ילדיי בצומת דרכים חשוב‬
‫בחייהם מבחינה אישית ומשפחתית‪.‬‬
‫באותה שנה גם אירע מפנה דרמטי ביחסי ישראל–מצרים‪ .‬מעט לפני כן נחת‬
‫אנואר סאדאת בלוד ונאם בכנסת‪ ,‬ופתח דרך להסכם שלום בין שתי המדינות‪.‬‬
‫מעניין היה לראות את השינוי הדרסטי שחל בציבור הישראלי – משנאה יוקדת‬
‫כלפי מנהיג העם המצרי‪ ,‬עמו ומדינתו‪ ,‬לאהדה גורפת של ההמונים שרצו לקנות את‬
‫דגל מצרים כדי לנופף לנשיא והריעו לו בכניסה לירושלים‪ .‬אני יושב מול הטלוויזיה‬
‫בשחור‪-‬לבן וצופה במחזה צבעוני זה‪ ,‬לא מאמין למראה עיניי‪ ,‬פורץ בבכי של שמחה‬
‫והתרוממות רוח‪.‬‬
‫*‬
‫אורן למד בבית הספר "חוות הנוער" וסיים בקושי את כיתה י"א‪ .‬כרגיל‪ ,‬המורים‬
‫אהבו אותו‪ ,‬המנהל גם‪ ,‬כולם העלימו עין פה ושם‪ ,‬ולמרות זאת לא היו מוכנים‬
‫להעלותו לכיתה י"ב‪ ,‬וגם אורן לא כל כך התלהב מכך‪ .‬הוא היה שקוע כל כולו‬
‫בשמו"ץ‪ ,‬שסיפק לו יותר חוויות ואתגרים מאשר בית הספר‪ .‬עם זאת‪ ,‬אורן הוכיח‬
‫שכשמשהו מעניין אותו הוא מצליח לבצעו על הצד הטוב ביותר‪ .‬הוא הצטיין בנגרות‪,‬‬
‫קיבל עשר בסרטוט‪ ,‬ואחת מעבודותיו הוצגה בבית הספר עוד כמה שנים לאחר שעזב‪.‬‬
‫הוא תכנן לעשות בגרות אקסטרנית ולעבוד‪ .‬ואכן‪ ,‬עבד כמו שד ב"חברה למדליות"‬
‫ונרשם לבית ספר לבגרות אקסטרנית‪ .‬לאחר זמן קצר הפסיק את לימודיו מתוך‬
‫כוונה ללמוד אחרי הצבא‪ ,‬והעדיף להתחיל לעבוד ולהמשיך להיות מעמודי התווך‬
‫של הקן בירושלים‪ .‬התפרסם במעורבותו הרבה וגם בהופעתו‪ ,‬בחולצתו הכחולה‪,‬‬
‫בשיערו הפרוע ששבה את לב הבנות‪ ,‬וברגליו היחפות‪ .‬בלילות לאחר המפגשים בקן‬
‫‪258‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הלך עם חבריו לעיר העתיקה לנגב חומוס או לאכול מאפה או פיתה מיוחדת‪ .‬אני‬
‫פקחתי עין תורנית עד שחזר הביתה‪ ,‬ונרדמתי רק עם חריקת המפתח במנעול‪.‬‬
‫כבר סיפרתי‪ ,‬הקשרים בינינו היו יותר מטובים‪ .‬עוד בהיותו תינוק‪ ,‬כשהתעורר‬
‫בלילות או במצבי מצוקה שונים‪ ,‬אינסטינקטיבית קרא "אבא"‪ .‬כך קרה גם בבגרותו‪.‬‬
‫לאחר שנחשף בעבודתו למכונת ריתוך‪ ,‬ועיניו צרבו והפריעו לו לישון‪ ,‬הגיע למיטתי‬
‫בלילה וקרא אבא‪ ,‬והלכנו יחד לחדר המיון בבית החולים שערי צדק‪.‬‬
‫באחד הימים אורן הודיע שהוא עובר לגור ב "מעון קיץ" באחד הבתים שבשכונת‬
‫ליפתא הנטושה‪ ,‬שנודעה כמרכז בילוי של עבריינים ומסוממים‪ .‬ללא אומר הגעתי‬
‫באבה הרפתקת נעורים זו‪.‬‬
‫לשם ברכב וגדעתי ִ‬
‫אורן חרוץ מאין כמוהו‪ ,‬ותמיד השתתף בשיפוצים ובתיקונים שעשינו לאורך‬
‫השנים בבית‪ .‬כבר בגיל ‪ 16‬ריצף קיר שלם במטבחנו הצנוע‪ ,‬ובתקופה אחרת בנה‬
‫קיר הפרדה מעץ אורן‪ ,‬כולל התקנת דלת הזזה עם סגירה מדויקת‪ .‬פעם אחרת בנה‬
‫בוידם‪ ,‬אף הוא מעץ אורן‪ ,‬שעורר התפעלות אצל כל באי הבית‪.‬‬
‫לבו לב זהב‪ ,‬רגיש למצוקות הזולת ומשענת לחבריו‪ .‬במבצע אנטבה‪ ,‬כשהוריו‬
‫של חברו הטוב דני היו בין החטופים‪ ,‬הוא לא מש ממנו עד שהפרשה הסתיימה‪.‬‬
‫אפרופו דני‪ ,‬באחד הערבים הם עברו ליד מגרש גרוטאות של מכוניות וברגע‬
‫של שטות התפתו לגנוב דלת של מכונית‪ .‬המשטרה תפסה אותם ופתחה להם תיק‪.‬‬
‫אוי לבושה‪ ,‬הבן שלי‪ ,‬בנו של העובד הסוציאלי המוכר והמכובד‪ ,‬נתפס בגנבה‪ .‬הוא‬
‫הופנה לקצין מבחן‪ ,‬שלאחר כמה שיחות סגר את תיקו‪ .‬עד היום אני מתחרט על‬
‫החריפות שבה הגבתי על מעשהו‪.‬‬
‫אורן היה נער בעל כישורים טכניים מפותחים‪ ,‬התחיל ללמוד נהיגה בגיל ‪ 17‬אצל‬
‫דוד‪ ,‬אותו מורה שלימד בזמננו אותי ואת מרים‪ .‬עוד לפני שקיבל רישיון‪ ,‬יצאתי‬
‫לרחוב וראיתי אותו נוהג ומחנה את הרכב ליד הבית‪ .‬העדפתי להעמיד פנים שלא‬
‫ראיתי אותו‪ ,‬והוא למד את הלקח ונשאר אסיר תודה על כך‪.‬‬
‫ב‪ 9-‬במרס ‪ ,1977‬כשמלאו לו ‪ 17‬וחצי שנים‪ ,‬יום לאחר שקיבל רישיון‪ ,‬בטסט‬
‫ראשון כמובן‪ ,‬נסענו לחיפה לחגוג את יום הולדתה של מאמיקה‪ .‬מובן שאורן נהג‬
‫הלוך וחזור בבטחה ועקף בזהירות מכוניות ואוטובוסים‪ .‬כשהגענו הביתה ושמענו‬
‫חדשות‪ ,‬התברר שהוא עקף‪ ,‬בין היתר‪ ,‬את אוטובוס המחבלים שביצעו את הפיגוע‬
‫בכביש החוף‪.‬‬
‫עוד הרבה סיפורים אפשר לספר על אורן‪ ,‬ילד ונער מיוחד שאהב ואוהב עד היום‬
‫עבודת כפיים‪ ,‬צילום ועוד‪ .‬על החוגים הרבים שהשתתף במוזיאון ישראל‪ .‬בסקרנותו‬
‫הרבה התנסה בנגינה בחליל ובגיטרה‪ ,‬במשחק ובמה לא‪.‬‬
‫מרים התקשתה בגידולו של אורן‪ .‬היא ידעה לתפור לו בגדים יפים ומקוריים‪,‬‬
‫לאפות לו מדי פעם עוגה לטעמו או ללוותו למחנות קיץ‪ ,‬אך לא יכלה להשלים עם‬
‫העובדה שלא אהב ללמוד‪ .‬בגיל ההתבגרות התקשתה עוד יותר‪ .‬היא נחלקה בין‬
‫‪259‬‬
‫נתן לבון‬
‫היותה אם אוהבת ותומכת לבין הביקורתיות המופרזת שלה על מעשיו והתנהגותו‪.‬‬
‫תמיד אמרה לי‪" :‬תגיד לו"‪" ,‬תדבר איתו"‪ ,‬ואני נקרעתי בין הצורך לחבק ולהגן עליו‬
‫לבין ההכרח להציב לו גבולות‪.‬‬
‫באחד הימים הגעתי הביתה וראיתי את אורן אורז את תרמילו‪ .‬שאלתי מופתע‪:‬‬
‫"מה קרה? לאן אתה הולך?" ומרים ענתה במקומו‪" :‬שוחחנו והגענו למסקנה‬
‫שאנחנו לא מסתדרים ושהוא עוזב את הבית‪."...‬‬
‫מההה? עמדתי בפה פעור‪ ,‬ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתה‪ .‬הבן שלי עוזב את‬
‫הבית? סתם ככה‪ ,‬ישוטט ברחובות ללא מטרה וכתובת? לא ולא! יצאתי לשוחח‬
‫איתו בחוץ‪ ,‬דיברנו ארוכות‪ ,‬ניסיתי לשכנעו שאמו אוהבת אותו בדרכה ושמקומו‬
‫איתנו בבית‪ .‬שנינו חזרנו הביתה עם עיניים לחות‪ ,‬כתף אל כתף‪ .‬עיניי דומעות גם‬
‫בעת העלאת זיכרון עגום זה על הכתב‪.‬‬
‫עברנו הרבה משוכות ומצבים מביכים וכואבים‪ .‬מרים ואני לא ראינו עין בעין את‬
‫דרך חינוכם של הילדים‪ .‬תמיד עמדתי על המשמר מול דרישותיה המחמירות והגנתי‬
‫עליהם מהתפרצויותיה )שגם אני לא ניצלתי מהן(‪ .‬בחלוקת התפקידים בינינו אני‬
‫הייתי האבא הטוב והמגונן‪ ,‬אבל גם זה ששומר על כבודה‪ ,‬יותר ממה שהיא עצמה‬
‫שמרה עליו‪ .‬הייתי בן ברית של ילדיי וגם ניסיתי להקנות להם ערכים‪ ,‬מידות ומוסר‪,‬‬
‫וכאמור השתדלתי להגן על כבודה של מרים‪ .‬האם הצלחתי בכך? המציאות הוכיחה‬
‫שכן‪ .‬לא מעט בשל הדוגמה האישית‪ ,‬הדיבור הישיר‪ ,‬הכנות‪ ,‬החיוך המלטף והכבוד‬
‫הגדול שרכשתי כלפיהם מיום היוולדם כבני אדם חופשיים‪.‬‬
‫לאורן היו כמה חברות‪ .‬ערב הגיוס‪ ,‬או יותר נכון ערב הגיבוש בגרעין הנח"ל‬
‫בקיבוץ‪ ,‬הייתה לו חברה בשם חנה‪ .‬בחורה בלונדינית‪ ,‬צנומה ועדינה‪ ,‬ביישנית‪,‬‬
‫נעימה מאוד‪ ,‬שכמו רוב חברותיו נקשרה גם אלינו‪.‬‬
‫שעת השי"ן הגיעה‪ .‬לאחר שציידנו אותו בכל הדרוש‪ ,‬חנה ואני ליווינו אותו‬
‫לפנות ערב לתחנת אגד בדרכו לקיבוץ שובל‪ ,‬שם עשה את ההכשרה‪ .‬הפרדה קשתה‬
‫עליי‪ ,‬ואף יותר על חנה‪ .‬היא בכתה‪ ,‬נישקה אותו ונפנפה לו לשלום‪ .‬בחושיה הנשיים‬
‫ניחשה שזו פרידה לתמיד‪ .‬ואכן כך היה‪ .‬בביקורנו הראשון בקיבוץ בישר לנו אורן‬
‫שיש לו חברה חדשה‪ ,‬לוסי‪ ,‬שאותה הכרנו רק בביקור השני‪ ,‬כי היא נסעה הביתה‪.‬‬
‫*‬
‫אלה הייתה ילדה מפותחת מאוד‪ ,‬בעלת סקרנות מדהימה‪ ,‬עושר לשוני רב וגם‬
‫אושר פנימי‪ ,‬כושר הבנה מעל לממוצע וזיכרון מעולה‪.‬‬
‫היא נולדה בסוף דצמבר ולפי ההסדרים הייתה צריכה להמשיך בגן חובה שנה‬
‫נוספת‪ .‬בהתחשב בכך שלמדה לקרוא ולכתוב במהלך נסיעתנו לרומניה‪ ,‬ועקב‬
‫התפתחותה האינטלקטואלית‪ ,‬חשבתי שחבל שלא תעלה לכיתה אל"ף‪ .‬לעומת זאת‬
‫מרים סברה שמוטב לתת לה להתבגר נפשית עוד שנה‪ .‬לבסוף מרים הלכה איתה‬
‫‪260‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫לייעוץ פסיכולוגי שבו נקבע שאלה בהחלט בשלה לכיתה א'‪ ,‬אך יש לעקוב אחר‬
‫התפתחותה הרגשית‪.‬‬
‫הפור נפל‪ .‬רשמנו אותה לבית ספר שרת בשכונה‪ ,‬אותו בית ספר שבו למד אורן‬
‫בזמנו‪ ,‬אך עם מנהלת ברמה אחרת‪ ,‬חביבה‪ ,‬אנושית ומסבירת פנים‪ .‬יום לפני פתיחת‬
‫שנת הלימודים המורה כינסה את התלמידים ואת התלמידות עם הוריהם‪ .‬אלה‬
‫ואני התייצבנו נרגשים וחוששים‪ ,‬ולפי בחירתה של אלה‪ ,‬התיישבנו באחד המקומות‬
‫האחרונים בכיתה‪ .‬הופיעה מורה צעירה ונאה‪ ,‬לבבית ופתוחה‪ ,‬בטוחה בעצמה‪ .‬נראה‬
‫שמשהו היה חריג בפניה ולאט‪-‬לאט הבחנו שעיניה אינן בצבע זהה‪ .‬זה לא הפריע לה‬
‫להיות מורה ומחנכת טובה‪ ,‬חמה ודרשנית‪ ,‬שהתלמידים אהבו אותה‪ ,‬ואלה גם‪.‬‬
‫כבר בימים הראשונים ללימודים הבחינה המורה שאלה משתעממת בשיעורי‬
‫העברית‪ ,‬כי היא כבר ידעה לקרוא ולכתוב‪ .‬לכן לשיעורים אלה היא הכינה עבורה‬
‫חוברות מיוחדות המתאימות לרמת ידיעותיה‪ .‬בחשבון היא גם רכשה מושגים‬
‫ראשונים‪ ,‬אך התקשתה בתרגילים המתקדמים יותר‪ ,‬והרומן הלא‪-‬מוצלח שלה עם‬
‫מתמטיקה נמשך עד הבגרות‪.‬‬
‫אלה‪ ,‬כאחיה‪ ,‬הלכה לחוגים שונים ומגוונים‪ .‬בבית הספר היא אהבה מאוד את‬
‫הסדנה למשחק‪ ,‬קיבלה את דין ההורים והתמידה בלימודי חליל וגם השתתפה בחוג‬
‫בלט‪ ,‬דבר ששיפר את גמישותה אך לא תאם את מידותיה‪ .‬זה לא מנע ממנה להופיע‬
‫עם חברותיה במופע באולם ימק"א‪.‬‬
‫אלה הייתה ילדה כישרונית וחרוצה‪ .‬לא היו לה בעיות עם שיעורי בית‪ ,‬היא‬
‫הייתה מתמידה וממושמעת‪ ,‬ביישנית גדולה ובעלת רגישות גבוהה במיוחד‪ .‬נעלבה‬
‫בקלות ובכתה בתגובה לכל פגיעה זעירה‪ ,‬סלדה מצעקות והתכווצה והשתתקה מכל‬
‫הרמת קול‪ .‬זה הכביד מאוד על יחסיה עם מרים‪ ,‬שהייתה מרבה להרים את קולה‪.‬‬
‫למרות אופייה הנוח‪ ,‬אלה לא חסרה קפריזות והתפרצויות זעם בכל עת שחשה‬
‫שכבודה נפגע‪ ,‬ושלפי תחושת הצדק הטבעית שלה‪ ,‬זכויותיה הופרו‪ .‬הכול בעיניים‬
‫של ילדה מתוקה בת ארבע‪ ,‬שהתקוממה על כך שלאחיה מרשים לחזור אחר חצות‪,‬‬
‫ואילו היא צריכה ללכת לישון בשמונה בערב‪.‬‬
‫לצד זה‪ ,‬בנסיבות מסוימות היא ידעה ועדיין יודעת לגלות הבנה‪ ,‬להבליג‬
‫ולהשלים תוך גילוי התחשבות ובגרות אדירה‪.‬‬
‫לאחר בקשות ותחנונים חוזרים ונשנים מרים הסכימה שתאמץ כלב‪ .‬ואכן‪,‬‬
‫התחלנו לגדל גור חמוד בצבע חום‪ ,‬שקראנו לו חומי‪ ,‬אך מה לעשות שכלב‪ ,‬כמו‬
‫לכל בעל חיים‪ ,‬יש צרכים משלו‪ ,‬והוא נהג לעשותם בכל מקום בבית‪ .‬תהליך‬
‫הלמידה דורש זמן ומיומנות‪ ,‬ובעיקר סבלנות‪ ,‬והמשאב האחרון אזל למרים‪ .‬היא‬
‫דרשה בתוקף להיפטר מהכלב‪ ,‬וכרגיל אמרה לי לדבר עם אלה‪ .‬בלית ברירה‪ ,‬לאחר‬
‫כמה דחיות והיסוסים רבים‪ ,‬דיברתי עם אלה‪ ,‬והיא‪ ,‬בחוסר רצון ובכאב לב גדול‪,‬‬
‫הסכימה למסור את הכלב לחנות לחיות‪ .‬מתוחה ובוכייה מסרה את הכלב‪ ,‬שהוכנס‬
‫‪261‬‬
‫נתן לבון‬
‫למלונה יחד עם כלב גדול‪ .‬בדרך היא שאלה אותי בדאגה רבה‪" :‬האם הכלב הגדול‬
‫לא יתנכל לחומי שלנו?" חזרנו הביתה‪ ,‬מתוחים‪ ,‬מהורהרים ושותקים‪ ,‬ומאז לא‬
‫דיברנו על כך‪ .‬אני נשארתי עם סימן שאלה גדול ועם צביטה בלב‪ .‬במהלך השנים‬
‫פיצינו אותה בבעלי חיים פחות מלכלכים‪ :‬אוגרים‪ ,‬עכברים לבנים‪ ,‬דגי נוי שמתו‬
‫ממזון יתר‪ ,‬וגם תוכי שהשתעשע עם עצמו בראי שבכלוב‪.‬‬
‫תכונות אלו‪ ,‬שאפיינו אותה בילדותה‪ ,‬תקפות עד היום‪ .‬כמובן‪ ,‬מעודנות יותר‪,‬‬
‫מאופקות ומסוננות במבחנות חוכמתה החריפה וניסיונה הרב‪ .‬אז והיום חיוכה‬
‫שובה הלב והעין הם סימני ההיכר המיוחדים שלה‪.‬‬
‫‪ 14‬ביולי ‪2008‬‬
‫‪262‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪59‬‬
‫כפית של כסף‬
‫אמנם לא נולדתי כאמור עם כפית זהב בפה‪ ,‬אך כתינוק הייתה לי כפית של כסף‬
‫שראשי התיבות של שמי היו רקועים בה‪ ,‬והיא נשמרה במשפחה שנים ארוכות‪.‬‬
‫מלווינה )‪ ,(Malvina‬עוזרתנו הנאמנה‪ ,‬האכילה אותי בכפית זו מחית תפוחי‬
‫אדמה שבישלה עבורי‪ .‬אף שהייתי שמן מאוד היא התעלמה מהמלצות הרופאים‬
‫בטענה ש"האדון הקטן שלנו צריך לאכול‪ ."...‬היא האכילה אותי כשאני יושב על‬
‫כיסא אוכל בצל עצי הערמונים בחצר‪ ,‬וסיר מתחתיי‪ .‬כבר אז הייתי רב‪-‬פעלים!‬
‫*‬
‫אך זה כל מה שנשאר לי מכפית הכסף שהייתה לי‪ ,‬ומכפית הזהב שלא הייתה‬
‫לי‪ .‬הן לא עזרו לי בחיים‪ ,‬וגם לא הדם הכחול שמאמיקה התגאתה שזורם בעורקינו‬
‫)ומי יודע‪ ,‬אולי כן?!(‪ .‬את דרכי בחיים פילסתי בשבילים לא סלולים‪ ,‬שחיתי נגד‬
‫הזרם גם כשלא ידעתי לשחות‪ ,‬מעדתי והסתבכתי במערבולות לא מעטות‪ ,‬שמחלקן‬
‫יכולתי להימנע‪ .‬מרובן יצאתי בשלום‪ ,‬לעתים חבול‪ ,‬אך בדרך כלל בסופן השגתי את‬
‫מבוקשי והתחזקתי לקראת המערכות הבאות‪.‬‬
‫גם כשהרגשתי או כשאחרים חשבו שאני "על הקרשים"‪ ,‬ידעתי להתנער ולקום‬
‫מחדש‪ ,‬בדומה לוורדים שנובלים אך לאחר גיזום וטיפול פורחים מחדש‪ .‬השתדלתי‬
‫בכל מחיר‪ ,‬תוך רצון אדיר‪ ,‬להזֵם את ההערכות והנבואות של בני ביתי "שלא יֵצא‬
‫ממני דבר"‪ .‬חדור נחישות ואופטימיות‪ ,‬כבשתי את כעסי‪ ,‬עצרתי את דמעותיי‬
‫והמשכתי ללכת‪ ,‬לעתים צעד אחד קדימה ושניים אחורה‪.‬‬
‫בעת האריזה לקראת המעבר שלנו לרמת גן‪ ,‬פשפשתי בניירות שהצהיבו‬
‫שאספתי בקלסרים ישנים‪ ,‬ונדהמתי בעצמי ממספר המכרזים שבהם הצעתי את‬
‫עצמי‪ .‬עד שקיבלתי את התפקיד הנכסף של מנהל לשכת הדרום בעיריית ירושלים‪,‬‬
‫השתתפתי ביותר מ‪ 12-‬מכרזים‪ .‬אכזבה אחרי אכזבה‪ ,‬חבול בנפשי‪ ,‬מתעשת ומחפש‬
‫את ההזדמנות הבאה‪ ,‬שבמוקדם או במאוחר הגיעה‪ .‬אני לא מתבכיין‪ ,‬כי זו הדרך‬
‫שבה בחרתי‪ ,‬ביודעין או שלא ביודעין‪ ,‬כי לרוב מה שמשיגים בקושי טעמו מתוק‬
‫יותר‪ ,‬גם אם נשארות פה ושם שריטות או צלקות‪.‬‬
‫כשעזבתי את העירייה והלכתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי‪ ,‬תכננתי שיום אחד‬
‫אחזור לעירייה כמנהל המחלקה כולה‪ .‬וכך‪ ,‬בשנת ‪ ,1986‬הזמינה אותי בתיה ושיץ‪,‬‬
‫מנהלת המחלקה‪ ,‬סיפרה לי שהיא עומדת לפרוש‪ ,‬שאני המועמד שלה לתפקיד‪,‬‬
‫ושכדאי שאגש למכרז‪.‬‬
‫‪263‬‬
‫נתן לבון‬
‫לאחר בירורים בקרב מכריי בפרוזדורי העירייה‪ ,‬הבנתי שסיכויי טובים והצעתי‬
‫את מועמדותי לתפקיד‪ .‬הגעתי לריאיון בפני ועדת הקבלה‪ .‬בחדר ההמתנה פגשתי‬
‫כמה מחבריי הטובים‪ ,‬שחלקם עבדו תחתיי בעבר‪ .‬הם הופתעו לראותני‪ ,‬איחלו לי‬
‫הצלחה ואמרו שלדעתם אני האיש המתאים‪.‬‬
‫ועדת המכרז כללה שבעה‪-‬שמונה חברים מבכירי העירייה‪ ,‬לרבות שלושה סגני‬
‫ראש עיר‪ :‬עמירם סיוון‪ ,‬בעבר מנכ"ל משרד האוצר‪ ,‬לוטה זלצברגר‪ ,‬שהייתה מרצה‬
‫בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית‪ ,‬והרב ניסים זאב‪ .‬הריאיון נמשך קרוב‬
‫לארבע שעות‪ ,‬עמדתי באש צולבת של כולם ועשיתי זאת בהצלחה רבה‪ .‬כל חברי‬
‫הוועדה‪ ,‬למעט לוטה‪ ,‬הצביעו בעדי‪ ,‬והרב זאב‪ ,‬הממונה על המחלקה‪ ,‬ביקש לשוחח‬
‫עמי ביחידות‪ ,‬ולאחר השיחה הצטרף לתומכים‪.‬‬
‫לאחר כמה ימים צלצל אליי סיוון‪ ,‬בירך אותי על קבלת התפקיד ואמר שהמכתב‬
‫בדרך‪ .‬עבר שבוע‪ ,‬עבר חודש‪ ,‬ואין מכתב‪ .‬דיברתי עם סיוון‪ ,‬אך הוא היה עם רגל‬
‫אחת בחוץ‪ ,‬בדרכו להנהלת בנק הפועלים‪ .‬רחרחתי פה ושם‪ ,‬ונודע לי שלוטה קשרה‬
‫קשר עם בתיה ושיץ והן החליטו לטרפד את מינויי‪ .‬התברר שכשבתיה חזרה מחו"ל‬
‫ושמעה על החלטת הוועדה‪ ,‬היא רצה למנכ"ל העירייה ואל ראש העיר ועצרה את‬
‫שליחת המכתב אליי‪.‬‬
‫פורמלית זכיתי‪ ,‬אך כעבור שלושה חודשים הבנתי שעקב כל ה"בחישות" יש‬
‫מועמד אחר וכי בתנאים ובאווירה שנוצרו אין לי סיכוי לקבל את התפקיד‪ ,‬ולכן‬
‫הודעתי שאני מסיר את מועמדותי‪.‬‬
‫לעובדיי הנחמדים בשירות להבטחת הכנסה לא סיפרתי על המכרז‪ ,‬אך הדבר‬
‫נודע להם‪ ,‬וביום המכרז מצאתי פתק על השולחן שבו כתוב‪" :‬אנחנו לא רוצים‬
‫שתעזוב אותנו‪ ,‬אך מאחלים לך הצלחה‪ ."...‬חביב‪ ,‬לא?‬
‫*‬
‫אחרי עבודתי במוסד לביטוח לאומי הגעתי למט"ב כדי להקים את שירותי‬
‫האפוטרופסות‪ ,‬בעיקר לחסויים מיעוטי יכולת‪ .‬עד אז נתנה את השירות הזה "קרן‬
‫החסויים"‪ ,‬שהקים בזמנו האפוטרופוס הכללי‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬קרן זו לא מילאה‬
‫את תפקידה על הצד הטוב ביותר‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬וספגה ביקורות קשות ממבקר‬
‫המדינה‪ ,‬מאנשי מקצוע‪ ,‬מהתקשורת ומהציבור‪.‬‬
‫במשרד הרווחה התלהבו מהרעיון והבטיחו סיוע כספי גדול‪ .‬במט"ב קיבלו אותי‬
‫עם שטיח אדום‪ ,‬ואילו באפוטרופוס הכללי בעוינות מופגנת‪ .‬לראשונה מאז קיום‬
‫החוק להגנת חסויים‪ ,‬קבעתי כללים ברורים בנוגע לזכויותיו של החסוי ולחובותיו‬
‫של הממונה עליו‪ .‬כללים אלה התייחסו לטיפול האישי באדם לצד ניהול תקין של‬
‫כספו ורכושו‪ .‬הם עוררו התנגדות בקרב הפקידים הוותיקים של האפוטרופוס‬
‫‪264‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הכללי‪ ,‬שפחדו מתחרות עם עמיתיהם מקרן החסויים‪ ,‬מה עוד שבראש הקרן עמד‬
‫איש שלומם ומפלגתם‪ ,‬המנכ"ל לשעבר של משרד הסעד‪.‬‬
‫זכיתי לשבחים‪ ,‬לתמיכה ולעידוד בקרב הקהילה המקצועית על דרך עבודתי‪,‬‬
‫והפניות החלו לזרום‪ .‬על סמך הבטחותיו של משרד הרווחה לתמיכה כספית‪ ,‬ניתן‬
‫טיפול בעיקר לזקנים ולנכים ללא אמצעים כספיים‪ .‬בניגוד לקרן החסויים‪ ,‬השירות‬
‫ניתן חינם וביקרנו את החסוי פעם בשבוע‪ .‬לשם השוואה‪ ,‬בקרן גבו ‪ 10%‬מקצבתו‬
‫של החסוי והיו מבקרים אותו‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬שלוש‪-‬ארבע פעמים בשנה‪.‬‬
‫לחצים מכל הסוגים הופעלו על משרד הרווחה לא לתת לי כסף‪ ,‬ועל מט"ב‬
‫הופעל לחץ להפסיק את השירות‪ .‬גם חלק מסניפי מט"ב שהתרגלו לתת את השירות‬
‫בתשלום‪ ,‬התקשו לתת פתאום טיפול סוציאלי מקצועי ה"גוזל" זמן וכסף‪.‬‬
‫למרות הכול השירות פרס כנף והתרחב‪ ,‬ומאות מקרים הגיעו לטיפולנו‪ ,‬ביניהם‬
‫חסויים בעלי אמצעים שיכלו לממן את הטיפול‪ .‬אך פקידי האפוטרופוס הכללי‬
‫עדיין התנגדו לכל דוח שהגשתי ולכל דרישה כספית לגיטימית וחוקית‪ .‬החוק מגדיר‬
‫את תפקידו של מי שמונה כאפוטרופוס "לדאוג לחסוי כפי שהוא דואג לעצמו"‪,‬‬
‫אך היושבים במשרדי האפוטרופוס הכללי חשבו אחרת‪ .‬לדוגמה‪ ,‬קיבלנו מינוי‬
‫על אישה זקנה בעלת חסכונות רבים שגרה באחד מבתי האבות היוקרתיים‪ .‬לפי‬
‫החשבון שערכנו‪ ,‬כספה היה אמור להספיק עד גיל ‪ ,120‬ואף להשאיר עודף לירושה‪.‬‬
‫כשהגשתי את הדוח השנתי כמקובל‪ ,‬העיר לי המפקח בזעם ש"אני מבזבז את כספה‬
‫של החסויה ושאעביר אותה למוסד יותר זול"‪ .‬הוא סירב לאשר את המגיע לנו כדמי‬
‫טיפול והוצאות‪ ,‬ורק במאמצים רבים הצלחנו לשכנע את בית המשפט בנכונות‬
‫הטיפול לטובת האישה‪.‬‬
‫משרד הרווחה לא עמד בהבטחתו לממן את המיזם‪ ,‬מט"ב לא רצתה עוד לממנו‬
‫מתקציבה‪ ,‬ולא גילתה נכונות להתעמת עם קרן החסויים ולטפל בחסויים מיעוטי‬
‫היכולת‪ .‬לדאבוני‪ ,‬בניגוד לעמדתם ולהתלהבותם הראשונית גם חלק מהנהלת מט"ב‬
‫קיבלו רגליים קרות כי סברו האינטרסים שלהם לא תאמו את גישתי להיאבק‪ ,‬לשנות‬
‫דברים מן היסוד כדי להבטיח טיפול הוגן וראוי לכל החסויים מחוסרי האמצעים‪.‬‬
‫על אף הלחצים הקשים ניאות האפוטרופוס הכללי למנות אדם שיחשוב גם על‬
‫הפן האנושי של החסויים ויגבש נהלים וכללים מחייבים‪ ,‬ואכן‪ ,‬חמש שנים לאחר‬
‫שעזבתי את מט"ב פורסם קובץ נהלים‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בשל המגבלות וההתנצחויות‪ ,‬בתום שלוש שנים עזבתי את התפקיד‪ ,‬שפתח‬
‫אופקים חדשים לאיכות הטיפול באנשים מוכי גורל אלה‪ .‬המונופול של קרן החסויים‬
‫נשבר‪ ,‬הרמה עלתה‪ ,‬ועמותות ואנשי מקצוע אחרים נותנים היום את השירות תוך‬
‫הקשבה ונכונות להיענות לצורכי החסוי‪.‬‬
‫ספגתי הרבה קיטורים‪ ,‬השמצות ועלבונות‪ ,‬והדפתי כמה סכינים שכוונו אל גבי‪,‬‬
‫אך כל זה לא "הזיז" לי כי בטחתי בצדקתי ויכולתי להחליט בעצמי מתי להפסיק‬
‫‪265‬‬
‫נתן לבון‬
‫את המערכה‪ .‬עם זאת‪ ,‬עד היום אני שומע‪ ,‬במישרין ובעקיפין‪ ,‬שבחים והבעות צער‬
‫על שלא המשכתי‪ ,‬ואף רכשתי כמה חברים מבין עובדי האפוטרופוס הכללי עצמו‪.‬‬
‫מאז פתחתי אשנב נוסף‪ ,‬ובימים אלה "כן לזקן" מריץ חוק שיסדיר את‬
‫זכויותיהם של החסויים ואת התשלום למספקי השירות‪.‬‬
‫‪ 19‬ביולי ‪2008‬‬
‫‪266‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪60‬‬
‫חתונה‪ ,‬ניתוח‪ ,‬שיפוצים ויצורים אחרים‬
‫סדר הזמנים וזמני האירועים השתבש‪ ,‬ואני בקושי משתחל לתוך מבוך חיי‪.‬‬
‫אם עד עכשיו הקפדתי לספר את קורותיי לפי סדר התרחשותם בשילוב תיאורים‬
‫משפחתיים‪ ,‬מקצועיים וציבוריים‪ ,‬התחלתי לבלבל זמנים וסגנונות‪ .‬אותו דבר אבל‬
‫אחרת‪.‬‬
‫אני ידוע כאדם שאוהב שינויים ויוזם רעיונות‪ ,‬אדם שחותר כל העת לרענן‪,‬‬
‫לשפר ולחדש‪ .‬כל זה נכון‪ ,‬אך יש בי גם פן הפוך‪ ,‬של אהבת השגרה‪ ,‬של חרדות‬
‫ורתיעה מפני התנסויות מסוימות‪ .‬אולי בשל כך התרחקתי משחייה‪ ,‬מרכיבה על‬
‫אופניים‪ ,‬מריקוד ומשירה‪ .‬לעתים אני נתקף חשש להכיר אנשים חדשים‪ ,‬ומעצורים‬
‫ללמוד ולדבר שפה זרה‪ .‬מובן שיש לי פחדים‪ ,‬נוספים‪ ,‬ואולי השיח המתמשך מול‬
‫מסך המחשב יעזור לי לפענחם‪ ,‬להסבירם‪ ,‬להשתחרר מחלקם או להשלים עמם‪.‬‬
‫היום אני משוכנע מעל כל ספק שהחדשנות והיצירה המקורית שימשו עבורי‬
‫כלים להתמודד עם השגרה והפחדים‪ ,‬להמשיך הלאה‪ ,‬לגדול‪ ,‬להתפתח‪.‬‬
‫*‬
‫אורן שירת בנח"ל בקיבוץ כישור שבגליל‪ ,‬שירות ארוך‪ ,‬חלקו כחייל קרבי של‬
‫ממש וחלקו כחבר קיבוץ נלהב‪ .‬הגרעין המקורי שלו הלך לסמר‪ ,‬קיבוץ ליד אילת‪,‬‬
‫אך הוא העדיף להיות עם חברו רפי בגליל‪ .‬את הטירונות עשה במחנה ‪ 80‬ליד פרדס‬
‫חנה‪ ,‬באותו מחנה שבו לוסי‪ ,‬חברתו דאז‪ ,‬עשתה את הטירונות שלה‪.‬‬
‫ערב אחד קיבלתי טלפון בהול מאורן‪ ,‬שסיפר שנדון ל‪ 14-‬ימי מעצר לאחר שבחדר‬
‫האוכל הניח את ידו על כתפי חברתו‪ .‬כאב מסור‪ ,‬למחרת קמתי בשעה חמש בבוקר‬
‫ונסעתי אליו לבסיס‪ ,‬אל מתחם המעצר‪ .‬הוא שמח לראותני‪ ,‬חיבק אותי‪ ,‬ובחצי בכי‬
‫סיפר לי על ה"פשע" שביצע‪.‬‬
‫ביקשתי לדבר עם המג"ד‪ .‬במחנה הופתעו לראות אותי‪ ,‬כי אז לא היה נהוג‬
‫שהורים באים כך סתם למחנה הצבאי‪ ,‬אך בכל זאת אפשרו לי לדבר איתו‪ .‬שוחחנו‬
‫בנעימות‪ ,‬תוך שאני‪ ,‬באסרטיביות ברורה‪ ,‬מביע את מורת רוחי מהעונש החמור‬
‫שפסק בשל מעשה נעורים טבעי‪ .‬המג"ד נבוך‪ ,‬התחבט‪ ,‬ניסה להסביר והתנצל בחצי‬
‫פה‪ ,‬ולסיכום הבטיח שיקצר את המעצר לכמה ימים ויאפשר לאורן לשוחח בטלפון‬
‫מתי שיחפוץ‪ .‬כך בילה אורן מעצר דה‪-‬לוקס של כמה ימים עם טלפון צמוד‪.‬‬
‫קיבוץ כישור ממוקם במרומי הגליל‪ ,‬בין כרמיאל למעלות‪ ,‬אל מול דיר אל‪-‬חנא‬
‫ולא רחוק מפקיעין‪ ,‬בתוך נופים מקסימים ואוויר מעורר וממריץ‪ .‬החיים בקיבוץ‬
‫‪267‬‬
‫נתן לבון‬
‫התבססו על נורמות גבוהות של אמון הדדי‪ ,‬אחווה ושיתוף‪ .‬הם הנהיגו קופה פתוחה‪:‬‬
‫מי שצריך כסף‪ ,‬לוקח‪ .‬לרוב זה עבד‪ ,‬אבל עם בואם של גרעינים חדשים הרעיון הלך‬
‫ודעך‪ ,‬וחברים החלו לעזוב‪.‬‬
‫אורן‪ ,‬בעל ידי הזהב והראש המבריק‪ ,‬היה בין החברים המרכזיים ותרם‬
‫לכלכלת הקיבוץ תרומה מכרעת‪ .‬הוא אפילו נשלח לחו"ל לייצג ולשווק את מרכולתו‬
‫של הקיבוץ‪ .‬לקראת נסיעתו זו רכשו לו תיק מהודר ובגדים חגיגיים‪ ,‬כולל עניבה‬
‫ונעליים שבקושי הצליח לנעול‪ ,‬כי התרגל ללכת יחף‪ .‬כתוצאה מהשליחות‪ ,‬הקיבוץ‬
‫רכש מחרטה מיוחדת‪ ,‬שאורן היה המומחה היחיד לעבוד בה‪ ,‬ומוצריה נמכרו‬
‫כלחמניות טריות‪.‬‬
‫הוא עבד במקום כשנה עד שגם הוא וחברתו החליטו לעזוב את הקיבוץ‪ ,‬לעבוד‪,‬‬
‫לאסוף כסף ולתור את העולם הגדול‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר שעזב פרצה מלחמת לבנון הראשונה‪ .‬חבריו גויסו‪ ,‬ואורן ויתר‬
‫על זכותו לדחות את שירות המילואים בעוד כמה חודשים‪ ,‬והתנדב מתוך הבעת‬
‫סולידריות עם חבריו‪ .‬הוא הודיע לנו על הגיוס‪ ,‬ובלילה אמור היה לעבור עם היחידה‬
‫שלו למוצב יד עכו‪ .‬לוסי ואני נסענו לשם והמתנו לילה שלם עד שהגיע‪ .‬נתנו לו כמה‬
‫דברים חיוניים וכמה פינוקים‪ ,‬התנשקנו והתחבקנו‪ .‬הוא יצא ללבנון‪ ,‬ואנחנו בלב‬
‫דואג חזרנו הביתה לירושלים‪.‬‬
‫הידיעות מלבנון היו איומות ומפחידות‪ .‬אורן‪ ,‬שתמיד נהג לשמור על קשר‪ ,‬לא‬
‫נתן כל סימן‪ .‬עבר יום‪ ,‬עברו יומיים‪ ,‬שבוע‪ ,‬שבועיים‪ ,‬המתח גבר והמחשבות עבדו‬
‫שעות נוספות‪ ,‬ולבסוף הוא צלצל והודיע שמשחררים אותו ושהוא מגיע הביתה‪.‬‬
‫התברר שהציבו אותו לשמור לבדו במחסום ב"שומקום" ושכחו ממנו‪ .‬מזל שהיו‬
‫דובדבנים בסביבה‪.‬‬
‫*‬
‫אורן החליט לצאת לטיול גדול עם לוסי והחל לעבוד כדי לאסוף כסף‪ .‬הוא מצא‬
‫עבודה במושב צופר שבערבה ושם עסק במשלוח התוצרת החקלאית‪ .‬כרגיל‪ ,‬כולם‬
‫שם התאהבו בבחור היפה‪ ,‬הנעים והחרוץ‪ ,‬העריכו אותו מאוד והיו מוכנים לאמצו‬
‫בשמחה‪ .‬אך הזמן עשה את שלו‪ ,‬אורן עשה את ה"בוכטה" שתכנן‪ ,‬וכך גם לוסי‪,‬‬
‫שעבדה במקום אחר‪ ,‬והם נסעו לאירופה‪ .‬מאחר שגם אנחנו יצאנו באותו קיץ לטיול‬
‫בגרמניה‪ ,‬נפגשנו בפרנקפורט ובילינו יממה יחד‪ .‬שמחנו על הפגישה‪ ,‬ואורן ולוסי‬
‫נהנו במיוחד מתנאי המלון שבפרברי העיר ומארוחת בוקר עשירה‪ .‬לאחר שלושה‬
‫חודשים לוסי חזרה לארץ ואורן המשיך למזרח הרחוק לעוד כמה חודשים‪ ,‬עשה‬
‫וטרק בנפאל‪ ,‬גר במנזר ליד מנילה‪ ,‬ובהודו נדר נדר שעוד יחזור לשם‪.‬‬
‫רפטינג ֵ‬
‫*‬
‫‪268‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫כששב לארץ‪ ,‬החליט לאחר התלבטות קשה לחזור לקיבוץ‪ .‬זמן קצר לאחר שחזר‬
‫נפרד מלוסי‪ ,‬וכעבור כמה שבועות בישר לנו שיש לו חברה חדשה‪ ,‬אילנה‪ ,‬נערה‬
‫מגרעין הנח"ל שהצטרף לאחרונה‪ .‬רצינו להכירה‪ ,‬אך היא התביישה ולא הסכימה‬
‫להיפגש עמנו‪.‬‬
‫כשהיחסים ביניהם התחממו החלה אילנה עם אורן לבקר בביתנו‪ .‬באמצע‬
‫‪ 1986‬הם עזבו את הקיבוץ‪ ,‬החליטו למסד את יחסיהם ותכננו לצאת לטיול ארוך‬
‫לאוסטרליה ולהודו‪ .‬לפני כן עבדו‪ ,‬אורן במפעל הטקסטיל בקיבוץ מסריק‪ ,‬ואילנה‬
‫במקום אחר‪.‬‬
‫מועד הנסיעה הלך וקרב‪ ,‬ובאחד הביקורים אצלנו התעורר ויכוח על מועד‬
‫חתונתם‪ .‬אורן רצה להתחתן לאחר שיחזרו‪ ,‬אילנה שתקה‪ ,‬ואנחנו גרסנו שכדאי‬
‫שיתחתנו לפני נסיעה‪ .‬בעניין זה מרים ואני היינו בדעה אחת‪ ,‬וניסינו להשפיע עליהם‬
‫שיקבלו את עמדתנו‪ .‬נוצר מעט מתח אבל נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות‪.‬‬
‫כעבור שבוע או שבועיים הם הגיעו שוב לביקור‪ .‬ישבנו לארוחת ערב במטבחנו‬
‫הקטן‪ ,‬שוחחנו‪ ,‬דיברנו‪ ,‬ופתאום אורן הודיע בטון נרגש שהם החליטו להתחתן לפני‬
‫שיוצאים לדרך‪ .‬מרוב הפתעה ברגע הראשון שתקנו‪ ,‬הם נעלבו ופניהם נפלו‪ ,‬אך מיד‬
‫התעשתנו ובירכנו אותם‪ ,‬הרמנו כוסית לחיים‪ ,‬ואף נתתי לאילנה במתנה מדליון‬
‫שירשתי מאמי‪.‬‬
‫*‬
‫הם רצו חתונה צנועה‪ ,‬בהשתתפות משפחה ובעיקר חברים‪ ,‬אך בהתחשב בעובדה‬
‫שלאילנה משפחה גדולה סוכם על ‪ 150‬איש‪ .‬היה פברואר‪ ,‬גשום בירושלים‪ ,‬ונדרש‬
‫אולם מתאים‪ .‬חיפשנו‪ ,‬ולבסוף הבחירה נפלה על אולם ב"חוצות היוצר"‪ ,‬מול החומה‬
‫של העיר העתיקה במסעדה של אור אופק "המקום החמישי"‪ ,‬שהתמחתה באוכל‬
‫הודי‪ .‬הזמנו תפריט מגוון אך חששנו שהאולם לא יכיל את כל המוזמנים‪ .‬התפללנו‬
‫שמזג האוויר יאפשר גם לצאת למרפסת‪ .‬לשמחת כולנו תפילתנו התקבלה וזה אכן‬
‫קרה‪ .‬זו הייתה חתונה עליזה‪ ,‬המוזיקה הייתה מקלטות שהביאו‪ ,‬אחד החברים‬
‫צילם‪ ,‬והרב היה בעלה של אחת החברות העובדות הסוציאליות‪ ,‬אורתודוכסי אך‬
‫לא פנאטי ובעל חוש הומור‪.‬‬
‫אני לא ויתרתי על מסורת חלוקת המרציפן‪ .‬הסתובבתי עם "המגש הגדול" בין‬
‫האורחים‪ ,‬ולמי שרצה לשמוע סיפרתי את סיפור המרציפן של סבתא מטילדה‪.‬‬
‫אחרי חצות הלכנו והזוג הצעיר המשיך לחגוג עם חבריהם ולהיפרד מהם לקראת‬
‫נסיעתם‪ ,‬שנקבעה למחרת‪.‬‬
‫למחרת בערב ליווינו את הזוג הצעיר לנמל חיפה‪ ,‬שם עלו על סיפון האונייה‬
‫לאתונה‪ ,‬כדי להמשיך בטיסה לאוסטרליה‪.‬‬
‫‪269‬‬
‫נתן לבון‬
‫בני אהובי הקים משפחה וכיום אני יכול לומר בשמחה ובגאווה שזכיתי שאיחוליי‬
‫יתממשו ושמשאלותיי יתגשמו‪ ,‬ואף יותר מכך‪.‬‬
‫*‬
‫מרים סבלה מהתקפי כאבים מכיס מרה זה זמן רב והיה ברור שהיא חייבת ניתוח‪,‬‬
‫אך הוא נדחה כל פעם מסיבה אחרת והמועד החדש נקבע ל"אחרי החתונה"‪.‬‬
‫"אחרי החתונה" הגיע ומרים החלה בבדיקות ובהתייעצויות והלכה לקבל חוות‬
‫דעת שנייה‪ ,‬אצל רופא מומחה בבית החולים "שערי צדק"‪" .‬המומחה הדגול" אמר‬
‫לה בנחרצות וללא כל היסוס‪" :‬גברתי‪ ,‬מי שאמר לך שיש לך אבנים בכיס המרה לא‬
‫יודע מה הוא שח‪ ,‬יש לך סרטן‪."...‬‬
‫מרים באה מבוהלת הביתה‪ ,‬חזרה מיד לרופאת המשפחה‪ ,‬ד"ר יהלום‪ ,‬וסיפרה‬
‫לה את קביעתו של אותו מומחה‪ .‬הרופאה החליטה לסדר לה תור אצל רופא מומחה‬
‫ב"הדסה"‪ ,‬ואכן ב‪ 11-‬בלילה צלצלה והודיעה לנו שלמחרת היא מוזמנת לאותו רופא‪,‬‬
‫ושהיא עצמה תשתדל להתלוות אליה‪ .‬כשמה כן הייתה‪ ,‬רופאה יהלום‪ :‬נעימה‪,‬‬
‫מסורה‪ ,‬חרוצה‪ ,‬מקצועית‪ ,‬בעלת יכולת הקשבה‪ ,‬אכפתיות‪ ,‬חמימות ואסרטיביות‪,‬‬
‫בעלת חוש הומור וחטובה‪.‬‬
‫הרופא‪ ,‬פרופ' קראוס‪ ,‬בדק את מרים‪ ,‬עיין בצילומים ובבדיקות‪ ,‬ובסבלנות רבה‬
‫הסביר ופירט‪ ,‬הרגיע אותה‪ ,‬והוכיח לה על בסיס הצילומים שזה לא סרטן אלא‬
‫אבנים בכיס המרה‪ ,‬וקבע לה תור מיידי לניתוח‪.‬‬
‫ביום הגורלי ליוויתי את מרים עד פתח חדר הניתוח‪ ,‬נפרדתי ממנה באיחולי‬
‫הצלחה וחזרתי למשרד‪ .‬לאחר שעה קלה היא צלצלה‪ .‬לא הבנתי מה קרה‪ :‬כבר‬
‫נגמר‪ ,‬והיא במצב שיכולה לדבר? התברר שהרופאים המרדימים הכריזו על עיצומים‬
‫והחזירו אותה לחדרה‪ .‬לא נעים‪ ,‬מתסכל‪ ,‬אך האופרציה בוצעה למחרת‪ .‬הניתוח‬
‫עבר בהצלחה‪ ,‬וכבקשיש ניתחו לה גם את האולקוס‪ ,‬כך שהתפטרה משתי צרות‬
‫עתיקות – "שניים במחיר אחד"‪.‬‬
‫מדי יום ביקרתי את מרים במשך האשפוז‪ ,‬בבוקר ואחר הצהריים‪ ,‬פעם לבד‬
‫ולפעמים עם אלה‪ ,‬ובין לבין דיברנו בטלפון‪ .‬השתדלתי להגיע מוקדם בבוקר כדי‬
‫לעזור לה ברחצה ובסידורי הבוקר‪ .‬דאגתי למלא את כל צרכיה החיוניים ולפנקה‬
‫בהרבה אהבה ורצון‪ ,‬בניסיון להנעים לה ככל האפשר את שהותה בבית החולים‪.‬‬
‫מעניין שמכל אלה היא זוכרת רק מעידה קטנה שלי כשבאחד הבקרים הבאתי לה‬
‫עיתון ובטעות הנחתי אותו על מקום הניתוח‪ .‬זיכרון סלקטיבי או כפיות טובה?‬
‫האשפוז וההחלמה נמשכו יותר משבועיים‪ ,‬אך בסופם מרים הרגישה טוב ויצאה‬
‫מבית החולים במצב רוח מרומם‪ .‬הצענו לפרופ' קראוס תשלום על עבודתו הנהדרת‬
‫ועל יחסו היוצא דופן אך הוא סירב‪ ,‬לכן קנינו לו מתנה פסלון אמנותי שרכשנו‬
‫ב"חוצות היוצר"‪ ,‬היכן שאילנה ואורן נישאו‪.‬‬
‫‪270‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫פרופ' קראוס וד"ר יהלום המחישו את הפתגם "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי‬
‫אתה"; פשוט אנשים טובים שזכינו שיהיו בשבילנו במקום הנכון ובזמן הנכון‪.‬‬
‫*‬
‫לאחר שמחת החתונה והצלחת הניתוח‪ ,‬הגיע תור השיפוצים‪ .‬בביתנו שברחוב‬
‫בן ציון ערכנו הרבה שיפוצים‪ ,‬שינויים ותיקונים‪ ,‬כך שאם לא אדייק בפירוט את‬
‫השיפוץ של שנת ‪ ,1987‬ההיסטוריה תסלח לי‪ .‬בכל אופן זה היה אחד המבצעים הכי‬
‫מרחיקי לכת‪.‬‬
‫לפני שהחלו העבודות שקלנו כל מיני חלופות‪ ,‬כשהבעיה המרכזית הייתה‬
‫החלפת המרצפות‪ .‬לבסוף המהנדס הסביר לנו שלא כדאי להחליף‪ ,‬אלא להדביק את‬
‫החדשות על הקיימות‪ .‬מובן שבהזדמנות זו החלפנו צנרת במטבח ובאמבטיה‪ .‬גם‬
‫הרחבנו מעט את המטבח על חשבון האמבטיה )ובמחזור נוסף של שיפוצים החזרנו‬
‫את המצב לקדמותו(‪.‬‬
‫מבחינת הרהיטים‪ ,‬סילקנו את מיטת הקומתיים שקנינו לאלה כמה שנים קודם‬
‫לכן‪ ,‬והבאנו ארונות חדשים לחדר השינה שלנו ושל אלה‪ .‬בקיצור‪ ,‬היה בלגן גדול‪,‬‬
‫שנמשך כחודש וחצי‪ .‬בזמנים אחרים אנשים נורמליים עוזבים את הבית במהומה‬
‫כזאת‪ .‬מאחר שזה היה בתקופת החופש הגדול החלוקה ביני לבין מרים הייתה‬
‫מובנת מאליה‪ :‬היא השגיחה על מלאכת השיפוצים‪ ,‬נשמה את האבק‪ ,‬שמעה את‬
‫רעש הפטישים‪ ,‬ואני חזרתי הביתה מקטר ועצבני‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬אני אהבתי שינויים ושיפורים‪ ,‬אך בעת ביצועם כל הפיוזים שלי השתחררו‪.‬‬
‫גם במשרד‪ ,‬כשצבענו‪ ,‬הרחבנו או הקטנו חדרים‪ ,‬עובדיי ארגנו לי פגישות בחוץ או‬
‫ביקורים חיוניים בסניפים‪ .‬הם העדיפו את האיש השקט והסבלן על פני זה העצבני‬
‫והרוטן‪.‬‬
‫*‬
‫השיפוץ תם והושלם‪ ,‬אנחנו התגאינו בו‪ ,‬והחברים והשכנים התפעלו‪ .‬כדי להינפש‬
‫יצאנו לבית הבראה בטבריה‪ ,‬בסגנון של פעם‪ ,‬בהנהלת קופת החולים‪ ,‬שעליו וכמותו‬
‫נכתב השיר‪" :‬אוכל‪ ,‬קדימה אוכל‪."...‬‬
‫בספטמבר של אותה שנה גם ארגנתי את הכנס הארצי המטורף של איגוד‬
‫העובדים הסוציאליים‪ ,‬שעליו כבר סיפרתי‪.‬‬
‫כמה דברים עובר אדם בשנה אחת בלבד!‬
‫‪ 31‬ביולי ‪2008‬‬
‫‪271‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪61‬‬
‫קפה‪ ,‬קפה ולפעמים גם תה וחלב‬
‫בילדותי‪ ,‬בנערותי‪ ,‬ולמעשה כל עוד הייתי בבית הוריי‪ ,‬מאמיקה ידעה שבבוקר‬
‫אסור לדבר איתי‪ .‬אמנם התעוררתי בקלות אך כעסתי על כל העולם‪ .‬לכן היא‬
‫העדיפה לא לעורר את השדים שלי‪ ,‬ורק הכינה לי תה או שוקו‪ ,‬ומאוחר יותר קפה‬
‫שחור מורתח בחלב‪.‬‬
‫בימי המלחמה היה מחסור במזון וגם בקפה ובתה‪ .‬במקום תה מעלים שתינו‬
‫משקה מגזר שמאמיקה ריסקה ויבשה‪ ,‬ובמקום קפה – צ'יקורייה‪ ,‬תחליף קפה‬
‫שלימים שתינו גם בארץ בימי הצנע‪ .‬השוקו נשאר כזיכרון מהילדות המוקדמת‬
‫וכשאיפה לימים שלאחר המלחמה‪.‬‬
‫מהיום הראשון שגרתי במחיצתה של מרים‪ ,‬המשכתי במסורת הקפה של‬
‫הבוקר‪ .‬תחילה הכנתי קפה שחור טורקי מורתח על פתילייה או על פרימוס‪ ,‬ומאוחר‬
‫יותר‪ ,‬כשהתברגנו‪ ,‬על גז‪ .‬את הקפה קנינו בחנות מיוחדת ברחוב יפו בירושלים‪ ,‬לא‬
‫רחוק מכיכר ציון‪ ,‬שהפיצה את ריח הקפה המשכר למרחקים‪ .‬החנות הייתה סמוכה‬
‫לתחנת האוטובוס של קו ‪ ,2‬שבו נסענו לפעמים‪ ,‬כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסנו‪,‬‬
‫לדירתנו בשמואל הנביא‪ .‬החנות הציעה עשרות סוגים של פולי קפה‪ :‬ברזילאי‪,‬‬
‫קולומביאני‪ ,‬טורקי‪ ,‬איטלקי‪ ,‬בתוספת הל ובתוספות אחרות‪ .‬בחרנו ביראת קודש‬
‫את סוג הקפה הערב לחכנו בעת היא‪ ,‬וראינו אותו נטחן לנגד עינינו ונחירינו‪.‬‬
‫לימים עברתי ניתוח להוצאת אבן מהכליה‪ ,‬והאבן שהוצאה נראתה לי כעשויה‬
‫מגרעיני קפה‪ .‬מאז הפסקתי לשתות קפה שחור‪ ,‬להרבה זמן‪...‬‬
‫בסוף שנות החמישים הופיע הנס‪-‬קפה של "עלית"‪ ,‬שכבש את לב האומה בסערה‪,‬‬
‫וגם את לבנו אנו‪ .‬הכנתו דרשה מיומנות וסבלנות; בני סמכא קבעו שלפני שמוזגים‬
‫את כל המים יש לבחוש היטב את אבקת הקפה עם כמה טיפות מים‪ .‬אחי ארמנד‬
‫שותה עד היום קפה שמכינים בשיטה זו‪ .‬אני‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬לא הבחנתי בהבדל‪.‬‬
‫מאוחר יותר הגיעה מאיטליה אופנת הקפה אספרסו‪ ,‬סוג של קפה שחור מעודן‬
‫ומזוכך יותר מהקפה הטורקי‪ ,‬אך חריף ועסיסי יותר‪ .‬לכבוד החידוש קנינו קומקומון‬
‫מיוחד עם תחתית כפולה‪ ,‬שהרתיח את הקפה לאט‪-‬לאט‪ .‬כעבור שנים‪ ,‬כשטיילנו‬
‫באיטליה‪ ,‬ראינו שכל קשר בין האספרסו שלנו לזה שלהם מקרי בהחלט‪.‬‬
‫חלפו עוד כמה שנים והופיע קפה שמכינים בפרקולטור‪ ,‬קומקום עם רשת‪ ,‬שבו‬
‫הקפה מתבשל באדים של המים הרותחים‪.‬‬
‫בחילופי עונות הקפה התיישן הנס של "עלית"‪ ,‬והיום הקפה המגורען שולט‬
‫בכיפה‪ .‬מרים שותה קפה מגורען נטול של יעקובי‪ ,‬ואילו אני שותה "טייסטר צ'ויס"‬
‫של נֶסקפה‪.‬‬
‫‪272‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫הקפה – על דרכי הכנתו ועל שלל ריחותיו – חוצה גבולות‪ ,‬עמים ויבשות‪.‬‬
‫להזמנה לכוס קפה יש פרשנויות שונות‪ ,‬בהתאם לגיל‪ ,‬לתרבות‪ ,‬למקום‪ ,‬לזמן‪ ,‬למין‬
‫ולמצב הרוח‪ .‬ליד כוס קפה ממתיקים ופורמים סודות‪ ,‬מלבנים מחלוקות‪ ,‬מיישרים‬
‫יריבויות‪ ,‬רוקמים ידידויות ואהבות חדשות או מחזירים ישנות‪.‬‬
‫בין קפה לקפה הכנתי לילדיי‪ ,‬ובהמשך גם לנכדיי‪ ,‬ליטרים רבים של שוקו חם או‬
‫קר‪ .‬חיממתי אלפי כוסות חלב‪ ,‬ביום או בלילה‪ ,‬להרגעת התקפי האולקוס והצרבת‬
‫של מרים‪.‬‬
‫ובל נשכח את התה‪ ,‬בלימון או ברוּם‪ ,‬נגד שפעת וכאבי גרון – לי‪ ,‬לבני משפחתי‬
‫ולאורחים חובבי התה‪ .‬גם טעמי התה התרבו והשתבחו עם השנים‪ ,‬בהתאם לכיס‪:‬‬
‫תה רגיל‪ ,‬אנגלי‪ ,‬פירות‪ ,‬צמחים‪ ,‬נטול – כולם מסודרים בקופסאות וממתינים‬
‫לבחירה‪.‬‬
‫בתחילת שנות השישים מרים עברה ניתוח להסרת שקדים אחרי שסבלה שנים‬
‫רבות מדלקות‪ .‬היא נפטרה מהכאבים העזים ואני – מהכנת התה‪.‬‬
‫במשך יותר מ‪ 50-‬שנה הכנתי קרוב למיליון ספלי קפה – למרים‪ ,‬לעצמי‪ ,‬לבאי‬
‫הבית‪ ,‬לאורחים מוזמנים ולכאלה שהזמינו את עצמם‪ .‬לרובם שמחתי להגיש את‬
‫קפה הבית‪ ,‬אך ליחידים מהם סם אחר היה מתאים יותר‪...‬‬
‫קפה של שחרית‪ ,‬קפה של בוקר‪ ,‬קפה של צהריים‪ ,‬קפה של בין‪-‬ערביים‪ ,‬קפה של‬
‫ערב‪ ,‬קפה של שקיעה‪ ,‬קפה של חצות; קפה מרענן של אביב‪ ,‬קפה צונן של קיץ‪ ,‬קפה‬
‫נוסטלגי של סתיו וקפה מחמם של חורף; קפה של אהבה‪ ,‬של פיוס‪ ,‬של השלמה‪,‬‬
‫ייאוש‪ ,‬השפלה וחוסר אונים; קפה שלפני‪ ,‬קפה שאחרי‪ ,‬קפה של עוד מעט‪ ,‬קפה של‬
‫ִבּמקום; קפה מומתק שטעמו מר וקפה נטול סוכר שטעמו נפלא‪.‬‬
‫הקפה הוא דרך לשמירה על ערנות‪ ,‬לשיפור האווירה‪ ,‬להמרצת המחשבה‪ ,‬וסתם‬
‫השני בחיינו‪ ,‬מסמל את מצב רוחנו ואת‬
‫לקינוח ארוחה טובה‪ .‬הקפה הוא חוט ָ‬
‫יחסינו‪ ,‬ומאפשר פסק זמן להתייחד עם עצמנו‪.‬‬
‫ועד הפרק הבא‪ ,‬אני יוצא להפסקת קפה‪.‬‬
‫‪ 26‬ביולי ‪2008‬‬
‫היום בטרם שחר ילדה אלה את בנה השני‪ ,‬נכדנו החמישי‪.‬‬
‫‪273‬‬
‫נתן לבון‬
‫‪62‬‬
‫יולי‪ ,‬חודש של חגיגות ושמחות‬
‫כפי שסיפרתי‪ ,‬בשבת‪ 26 ,‬ביולי‪ ,‬בין חצות לשחרית‪ ,‬נולד נכדנו החמישי‪ ,‬שאת‬
‫שמו נדע רק מחר‪ ,‬במעמד הברית‪ .‬יומיים לפני כן נסענו ללהבים לחגוג את יום‬
‫הולדת חמש לניצן‪ ,‬נכדנו השלישי‪ .‬שמחנו והתרגשנו עם הילד הנבון‪ ,‬החכם‪ ,‬העליז‬
‫והפעלתן הזה‪ ,‬שנסער עד עומק נפשו ביום הולדתו‪ .‬כבר מהבוקר איבד את תאבונו‬
‫ואת סבלנותו מרוב ציפייה‪ ,‬והתגאה מאוד לספר לגננות ולילדים שסבתא וסבא‬
‫יגיעו‪ .‬זכות גדולה נפלה בחלקנו לראות את ניצני החביב והערני‪ ,‬עיניו בורקות‬
‫מעליזות‪ ,‬בין חבריו לכיתה‪ ,‬שרבים מהם רוצים בקרבתו‪.‬‬
‫וברגע הזה של התרוממות רוח אני מקווה ביני לבין עצמי שנזכה להשתתף גם‬
‫ביום הולדת חמש של זה שרק עתה נולד ושמו עדיין לא נקבע‪ ,‬שלבטח יגדל למעשים‬
‫טובים ומיוחדים‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬חודש יולי הוא חודש של ימי הולדת במשפחתנו הרחבה‪ .‬מרים נולדה ב‪-‬‬
‫‪ 23‬ביולי; נכדתנו הגדולה‪ ,‬כרמל‪ ,‬ב‪ 9-‬ביולי; אחי הגדול‪ ,‬ארמנד‪ ,‬ב‪ 6-‬ביולי; דורית‪,‬‬
‫בתו של ארמנד‪ ,‬ב‪ 10-‬ביולי‪ ,‬ובנה הגדול‪ ,‬גיל‪ ,‬נולד ב‪ 1-‬ביולי‪ .‬לכל אלה מתווסף יום‬
‫החתונה של אילן‪ ,‬בנו של דורל‪ .‬אבל ליום הבסטיליה וליום העצמאות של ארצות‬
‫הברית אין קשר למשפחתנו‪...‬‬
‫*‬
‫כל זה מחזיר אותי לימי ילדותה ונעוריה של אלה‪ .‬בבית הספר היא עלתה‬
‫מכיתה לכיתה ללא בעיות מיוחדות‪ .‬הייתה תלמידה חרוצה‪ ,‬חושבת‪ ,‬הרבה מעל‬
‫לממוצע‪ .‬בפגישות עם מוריה שמענו רק תשבחות‪ .‬המורות היו תמיד מרוצות ממנה‪,‬‬
‫אך היא לא תמיד מהן‪ ,‬וגם לא מעצמה‪ .‬היא זיהתה כל זיוף‪ ,‬העמדת פנים ובורוּת‪,‬‬
‫לא השלימה עם שום עלבון וצלו של עלבון‪ ,‬ונתנה לכך ביטוי בדמעותיה‪ .‬היא סמרה‬
‫כקיפוד מול מילים קשות וקולות כועסים ורועמים‪.‬‬
‫בבית הייתה‪ ,‬כמובן‪ ,‬פחות מופנמת ומאופקת‪ ,‬ומדי פעם נתנה דרור למרירותה‬
‫ולעצביה כקריזיונרית אמיתית‪ ,‬בבכי קולני‪ ,‬מלווה בהטחות מילוליות וברקיעת‬
‫רגליים‪ .‬העימותים והמריבות בינה לבין מרים הלכו והתגברו עם הגיעה לגיל‬
‫ההתבגרות‪ .‬מרים התקשתה להתמודד עם תופעות הגיל המיוחד הזה‪ .‬לא תמיד‬
‫הצליחה לרדת לסוף דעתה‪ ,‬והגזימה בדרישות ממנה ובביקורת כלפיה‪.‬‬
‫עד היום תלוי אצלנו בבית אריח חרסינה לבן שעליו כתוב פסוק של רבי נחמן‬
‫מברסלב‪" :‬אם אתה מאמין שתוכל לקלקל‪ ,‬האמן שתוכל לתקן"‪ .‬זאת הייתה‬
‫‪274‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫תגובתה של אלה‪ ,‬בגיל תשע או עשר‪ ,‬לאחר שנזפנו בה על איזה נזק שגרמה‪ .‬הבנו את‬
‫הרמז ולמדנו את הלקח‪ .‬אולי מאוחר‪ ,‬אך מוטב מאוחר מאשר‪....‬‬
‫סבתא לאה רצתה להגשים חלום‪ .‬בשל אילוצי המלחמה נבצר ממנה לראות את‬
‫בתה מנגנת בפסנתר‪ ,‬ולכן רצתה שלפחות נכדתה תלמד לנגן בכלי האצילי הזה‪.‬‬
‫סבתא הציעה לממן את קניית הפסנתר ואת השיעורים‪ ,‬ומרים חיפשה במרץ פסנתר‬
‫במסגרת התקציב‪ .‬לבסוף מצאה פסנתר אצל משפחת עולים מרוסיה שגרה בקומה‬
‫רביעית בשיכון עולים ליד קריית היובל‪.‬‬
‫הפסנתר הגיע הביתה ובכבוד רב הונח בסלון‪ .‬גם מורה מצאנו‪ ,‬לא רחוק בשכונה‪.‬‬
‫אלה הלכה לפעמים ברגל ולפעמים הסענו אותה במכונית‪ .‬הנגינה בפסנתר לא עניינה‬
‫אותה‪ ,‬וכנראה גם לא ניחנה בכישרון טבעי לזה‪ ,‬אך היא קיבלה את הדין והתאמנה‪.‬‬
‫לאחר כשנתיים‪-‬שלוש הפסיקה‪ .‬אמנם פסנתרנית לא יצאה ממנה‪ ,‬אך השיעורים‬
‫ההם תרמו לחידוד השמיעה ולחינוכה המוזיקלי‪ .‬הפסנתר מונח היום במקום מכובד‬
‫בביתם של אילנה ואורן‪ .‬אילנה עשתה כמה ניסיונות לנגן‪ ,‬והיום ניצני‪ ,‬בנם הקטן‪,‬‬
‫מנסה את כוחו על הקלידים‪.‬‬
‫*‬
‫בכיתה ב' או ג'‪ ,‬כשנודע לאלה שהייתי מלווה את אורן בטיולים של בית הספר‪,‬‬
‫היא עמדה על זכותה ונידבה אותי כהורה מלווה מיומן בכל הטיולים השנתיים עד‬
‫סוף כיתה י"ב‪ .‬כך העמקתי את היכרותי עם נופי המולדת וגם עם חבריה לכיתה‪.‬‬
‫במאמר מוסגר אתוודה שתמיד חרדתי מהרכב כיתתה‪ :‬מצד אחד היו בה בנות‬
‫נחמדות ועדינות‪ ,‬ומצד שני בנים מחוספסים עם סממנים בולטים של אלימות‪.‬‬
‫הייתי נפעם ממחנכיה של אלה‪ ,‬שידעו לשמור על האיזון‪.‬‬
‫כפי שציינתי‪ ,‬יחסיי עם ילדיי היו ועדיין מיוחדים במינם‪ .‬הם מהווים עבורי‬
‫מקור חיים ותמיכה נפשית‪ .‬יחסיי עם אלה היו תמיד מלאים הקשבה ואמון‪.‬‬
‫בתקופה שבה הופיעו ניצני התבגרותה הגופנית היא אף חלקה עמי בסוד את הופעת‬
‫המחזור הראשון‪.‬‬
‫בסוף כיתה ו' רציתי שהיא תעבור ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה‬
‫)לד"א(‪ .‬היא לא אבתה להיפרד מחברותיה‪ ,‬אך כיבדה את רצוני‪ .‬היא עמדה בבחינות‬
‫הקבלה אך לא התקבלה כיוון שהיו יותר מדי בנות‪ .‬כשקיבלה את התשובה השמיעה‬
‫אנחת רווחה גדולה ואמרה‪" :‬עכשיו‪ ,‬כשאני סוף‪-‬סוף יכולה להיות גדולה‪ ,‬אתם‬
‫רוצים ששוב אהיה קטנה?"‬
‫לקראת התיכון היא נבחנה שוב‪ ,‬הפעם התקבלה‪ ,‬וסיימה את הבגרות‪ .‬שנות‬
‫לימודיה בתיכון היוקרתי הזה היו שנים של התפתחות‪ ,‬פריחה‪ ,‬גילוי וחידוד החושים‬
‫האינטלקטואליים‪ .‬לא הרביצו שם תורה‪ ,‬לא דרשו לשנן חומר‪ ,‬אלא פיתחו את‬
‫הסקרנות‪ ,‬עודדו את הכישורים הטבעיים ואת הנטיות האישיות‪ ,‬ומעל לכול לימדו‬
‫‪275‬‬
‫נתן לבון‬
‫כיצד ללמוד‪ ,‬כיצד לפתוח ספר‪ ,‬מילון‪ ,‬קונקורדנציה ולהתמצא באנציקלופדיות‬
‫השונות‪ ,‬וכל זה לפני עידן האינטרנט ומנועי החיפוש‪.‬‬
‫בתיכון זה נתנו לתלמידים יחס של כבוד ואמון‪ .‬לא אשכח את המורה למתמטיקה‬
‫ומנהל בית הספר ד"ר קנלר )אצלו השתתפתי בסמינר על מינהל חינוכי(‪ ,‬שהרשה‬
‫לאלה להיבחן בבית כדי לעזור לה להתגבר על חרדת המבחנים‪.‬‬
‫אלה לא נמנתה עם הכוכבים של הכיתה‪ .‬היא הייתה תלמידה טובה ואולי אף‬
‫טובה מאוד‪ ,‬חרוצה‪ ,‬שקדנית ובעלת חשיבה ביקורתית נוקבת ומעמיקה‪ .‬אהבה‬
‫במיוחד ספרות וביולוגיה ולימודים בחברותא‪ .‬היא בחרה את חבריה ואת חברותיה‬
‫בקפידה‪ .‬בחמישית או בשישית היה לה הרומן הראשון‪ ,‬עם נער חמודות ששמו פרח‬
‫מזיכרוני‪.‬‬
‫*‬
‫בכיתה י"ב היא יצאה עם כמה מחבריה לכיתה ועם המחנכת למסע לפולין‪,‬‬
‫וחזרה כולה נפעמת וזועמת על כך שזוועות נוראיות כאלו יכלו להתרחש‪ .‬מרגשת‬
‫במיוחד הייתה פגישתם עם אישה פולנייה זקנה שבעת התופת אזרה אומץ להציל‬
‫את משפחת המחנכת שלה‪.‬‬
‫היא לא דיברה הרבה‪ ,‬אך במעט מילים והבעות פנים הבנו את עומק החוויה‬
‫שאלה עברה‪ .‬עם הזמן הרבתה בשאלות על קורותיה של מרים בזמן השואה‪ .‬היום‬
‫היא מלווה מקרוב ובהזדהות מלאה את המאבק למען זכויותיהם של ניצולי השואה‬
‫שאני מנהל במסגרת "כן לזקן"‪.‬‬
‫*‬
‫אלה הלכה בעקבות אחיה‪ ,‬ולא ויתרה על החברות בתנועת נוער – קודם בצופים‬
‫ואחר כך בשומר הצעיר‪ ,‬עם אתנחתא קצרה בנוער העובד‪ .‬גם היא השתתפה במחנות‬
‫קיץ‪ ,‬ומרים יחד איתה‪ .‬הייתה חניכה פעילה ודבקה בערכי התנועה – שלום‪ ,‬שוויון‬
‫ואחוות עמים‪ .‬היא התגלתה כמדריכה כישרונית ויצירתית‪ ,‬מה שבישר את עיסוקיה‬
‫העתידיים‪.‬‬
‫*‬
‫יולי‪ – 1990 ,‬מסיבת הסיום מחזור נ"ב בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה‪,‬‬
‫עם כל ההתרגשות‪ ,‬השמחה והגאווה הקשורות במעמד זה‪.‬‬
‫‪ 9‬באוגוסט ‪2008‬‬
‫‪276‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫‪63‬‬
‫עו"סים שלום‬
‫בין שלהי חורף ‪ 1989‬לניצני אביב ‪ ,1990‬במלון "סונסטה" שבצומת שדרות‬
‫הרצל‪-‬קריית משה בירושלים‪ ,‬נערך המפגש הראשון של תנועת "עו"סים שלום"‪,‬‬
‫שבו השתתפו שמונה או עשרה עובדים סוציאליים‪.‬‬
‫אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה‪ .‬שר הביטחון דאז‪ ,‬יצחק רבין‪ ,‬לא הצליח‬
‫"לשבור להם את הידיים ואת הרגליים"‪ .‬ההתקוממות הפלסטינאים הלכה וגברה‬
‫ומסביב נשמעו רק פתרונות של כוח ועוד כוח‪" .‬שלום עכשיו" ותנועות שלום אחרות‬
‫דרשו לפתוח במשא ומתן עם השותף המועדף‪ ,‬מלך ירדן‪.‬‬
‫המצב היה מעיק ומקומם‪ .‬הרגשתי צורך לעשות משהו וחשתי שקהילת העובדים‬
‫הסוציאליים תוכל להקל על התסבוכת המדינית‪ .‬החלפתי דעות ומחשבות עם‬
‫עמיתיי‪ ,‬ויום אחד‪ ,‬לאחר שיחה ארוכה עם חברי הטוב גור הרן‪ ,‬החלטנו לזמן כמה‬
‫חברים ולהציע שנקים יחד תנועת שלום מקצועית בשם "עו"סים שלום"‪ .‬הקווים‬
‫המנחים היו‪ (1) :‬להשתמש בכלי העבודה העיקרי שלנו‪ ,‬ההידברות‪ ,‬כדי לדבר עם‬
‫האויב‪ ,‬דהיינו הפלסטינים‪ ,‬אש"ף; )‪ (2‬יש קשר גומלין בין שלום לרווחה‪ ,‬וקידום‬
‫השלום ישחרר משאבים אנושיים וכספיים לרווחה החברתית‪.‬‬
‫למרות הבסיס האידאולוגי המעורפל עורר הרעיון ויכוחים נוקבים בתוך הקבוצה‬
‫עצמה‪ ,‬וכמובן בקרב העמיתים מההתנחלויות ותומכיהם‪ .‬מאז ועד היום מטיחים‬
‫בנו שכעובדים סוציאליים אסור לנו לעסוק בפוליטיקה‪ ,‬כלומר במפלגתיוּת‪ .‬עו"סים‬
‫שלום אכן עסקה ועוסקת בפוליטיקה‪ ,‬כי פוליטיקה היא מעשה של יום‪-‬יום‪ .‬מיום‬
‫היוולדנו אנו עושים פוליטיקה‪ :‬התינוק בוכה כי הוא מבקש לינוק‪.‬‬
‫טענתנו נגד המקטרגים הייתה ועדיין שבתוקף מקצוענו‪ ,‬שהוא אחד המקצועות‬
‫ההומניים ביותר‪ ,‬העוסק בשלום הפרט‪ ,‬הזוג‪ ,‬המשפחה‪ ,‬הקבוצה והקהילה‪,‬‬
‫מחובתנו לעסוק גם בשלום ארצנו‪.‬‬
‫עדיין לא הגענו למסקנה שיש להפסיק את הכיבוש‪ ,‬על זכויות לאומיות של‬
‫הפלסטינים ובטח לא על כך שיש להיפגש עם יאסר ערפאת‪ .‬נפגשנו מדי שבוע‪,‬‬
‫המעגל הלך והתרחב‪ ,‬השתתפו חברים מכל קצות הקשת‪ ,‬אנשים שדאגו בכנות‬
‫לגורל המדינה‪ .‬מובן שהרוב היו מזוהים עם השמאל‪ .‬אט‪-‬אט יצרנו קשר עם חברים‬
‫מחוץ לירושלים והצטרפו גם כמה חברים ערבים‪ ,‬שהראשון בהם הוא ידידי הוותיק‬
‫נדים שיבאן‪.‬‬
‫עו"סים שלום לא קיבלה כל מימון‪ ,‬כך שכל אחד מאיתנו שילם מכיסו על‬
‫המשקאות והמאפים שהוגשו בפגישות‪ ,‬ואם מישהו הלך ושכח לשלם‪ ,‬הנותרים‬
‫‪277‬‬
‫נתן לבון‬
‫השלימו את החסר‪ .‬כמה יחידי סגולה תרמו סכומים קטנים להדפסות‪ ,‬לבולים וכו'‪,‬‬
‫ואת החסר השלמתי אני‪.‬‬
‫הקבוצה הלכה והתגבשה‪ .‬פרסמנו כמה הודעות לעיתונות וכמה גילויי דעת‪,‬‬
‫וחיפשנו פרויקטים חברתיים כדי לבחון את האיזון בין חתירתנו לשלום לבין‬
‫נאמנותנו לרווחה‪.‬‬
‫בינואר ‪ 1992‬פרצה מלחמת המפרץ‪ .‬כולנו חבשנו מסכות אב"כ‪ ,‬אך המשכנו‬
‫להיפגש בהרכבים מצומצמים יותר ובתדירות נמוכה‪ .‬בימים ההם הגענו להחלטה‬
‫שצריכים לפרוץ החוצה‪ ,‬לארגן אספה פומבית‪ .‬ואכן כך היה‪ .‬זמן קצר לאחר תום‬
‫המלחמה‪ ,‬בחודש מרס‪ ,‬ארגנו את האספה הפומבית הראשונה שלנו‪ ,‬שכותרתה‬
‫הייתה "לאחר הסרת המסכות"‪ .‬נאמו בה פרופ' אברהם דורון‪ ,‬פרופ' שמעון שפירו‪,‬‬
‫העיתונאי דני רובינשטיין‪ ,‬פרופ' בנימין ינוב וכמובן אני‪ .‬אספנו גרוש לפרוטה‬
‫והצלחנו לכסות את הוצאות האירוע‪ .‬אלי בן גרא‪ ,‬מזכ"ל האיגוד‪ ,‬מימן מודעה‬
‫קטנה ל"כל העיר"‪ ,‬ו"שתי"ל" )העמותה לתמיכה בעמותות מיסודה של "הקרן‬
‫החדשה"( קידמה אותנו בתקשורת‪.‬‬
‫לקראת המפגש אלה עיצבה את הלוגו היצירתי של עו"סים שלום‪ ,‬המלווה את‬
‫הארגון עד היום‪ .‬היא ומרים סייעו כמובן ותרמו להצלחת המפגש‪.‬‬
‫*‬
‫האספה היוותה מנוף להרחבה ולמיסוד של הפעילות‪ .‬התחלנו בהליכים להירשם‬
‫כעמותה‪ ,‬בחרנו מזכירות ויו"ר‪ ,‬והעברנו את מפגשינו הקבועים לחדר הישיבות של‬
‫שתי"ל‪ ,‬קודם ברחוב רמב"ם ולאחר מכן בתלפיות‪ .‬הטלפון הפרטי שלנו הפך לטלפון‬
‫של עו"סים שלום וכך גם המשרד‪ .‬אני עדיין לא ידעתי להדפיס במחשב וכל פעם‬
‫תפסתי "קורבן" אחר שיהפוך את כתב ההירוגליפים שלי למכתבים מודפסים‪ .‬כך‬
‫הגיעו דברינו לחברים‪ ,‬לשרי הממשלה‪ ,‬לחברי כנסת ולאנשים חשובים אחרים‪ .‬פקס‬
‫ומכונת צילום היו בגדר חלום‪ .‬מדי פעם ניצלנו את השירותים הטובים של המוסד‬
‫לביטוח לאומי או של משרדים אחרים‪ ,‬אך לרוב כיתתי את רגליי לבתי עסק‪ ,‬רוקנתי‬
‫את כיסיי ורכשתי את שירותיהם החיוניים‪.‬‬
‫בתום חודשים ארוכים ושאלות חודרניות קיבלנו אישור רשמי של עמותה‬
‫והתחלנו בהליכים מייגעים לקבל הכרה כאגודה מקצועית‪ .‬וכל זאת למה? כי‬
‫בהתאם להסכם השכר של העובדים הסוציאליים‪ ,‬כל עובד רשאי להיות חבר בשתי‬
‫אגודות והמעסיק משלם עבורו את דמי החבר‪ ,‬שאז היו ‪ ₪ 125‬לשנה‪ .‬שוב‪ ,‬בעזרתו‬
‫האדיבה של אלי‪ ,‬קיבלנו את ההכרה המיוחלת‪ .‬ואז התחילו המרתון המטורף לגיוס‬
‫חברים חדשים והמאמצים הבלתי‪-‬נלאים כדי שהמעסיקים אכן ישלמו את הכסף‪.‬‬
‫הצרות הללו נמשכות עד היום‪ ,‬אך יותר קשה לגייס חברים חדשים‪ .‬לעומת זאת‬
‫‪278‬‬
‫מסע במנהרת חיי‬
‫יש יותר ניסיון ושגרה בהליכי קבלת דמי חבר מהמעבידים‪ .‬הכול מסכת שלמה של‬
‫ייסורים‪ ,‬תחנונים‪ ,‬תחמונים שנמשכים בכל ימות השנה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1992‬הצלחנו לגבות דמי חבר מ‪ 300-‬חברים‪ ,‬שבראשם המוסד לביטוח‬
‫הלאומי‪ ,‬משרד הרווחה ועיריות חיפה ותל אביב‪ .‬היינו גאים מאוד שרבים מבכירי‬
‫המקצוע‪ ,‬חברי סגל האוניברסיטאות‪ ,‬הצטרפו לכוחותינו‪ .‬אך אליה וקוץ בה‪,‬‬
‫המעבידים שלהם לא שילמו עבורם את דמי החברות‪ ,‬ולך תוציא מכיסם כסף‪...‬‬
‫אולי זה נראה כזוטות‪ ,‬אך אלה חיי ארגון של דלפונים‪ ,‬עם מסרים רעיוניים‬
‫חובקי עולם ואדם‪.‬‬
‫וכעת למיזם הדגל שלנו‪ ,‬פרויקט שיכוני תלפיות בירושלים‪ .‬שיכונים אלה נבנו‬
‫בסוף שנות החמישים ושררו בהם עוני‪ ,‬עזובה‪ ,‬סמים ואלימות‪ .‬אלימות קשה כוונה‬
‫כלפי הפועלים הפלסטינים שעברו בשכונה בדרכם לעבודה‪ .‬כשהמתח הביטחוני עלה‬
‫תושבים מן השכונה עמדו על הגשר שמעל לכביש ויידו בהם אבנים‪.‬‬
‫בשיכוני תלפיות היה ועד בעל מוטיבציה חזקה לשנות את פני השכונה‪ ,‬ומסביבו‬
‫קבוצה לוחמנית של נשים‪ .‬בראשן עמדה צעירה ג'ינג'ית‪ ,‬שבין שאר מעשיה‬
‫ה"טובים" הובילה את ההסתה נגד הפלסטינים‪.‬‬
‫לפי המלצתם של כמה חברים ובברכתו של טדי קולק‪ ,‬נכנסנו להתמודד עם‬
‫הבעיות המורכבות במגמה לשפר את רווחת התושבים ולהנמיך את רף האלימות‬
‫והגזענות‪ .‬כמה חברים טובים‪ ,‬מבכירי העבודה הסוציאלית‪ ,‬נרתמו למשימה בלתי‪-‬‬
‫אפשרית זו‪ :‬אביבה פלאי‪ ,‬יעקב קורצמן‪ ,‬מיכל גל‪ ,‬נעמי שפר ויוסי כורזין כאחראי‬
‫הפרויקט‪ ,‬וכן נוספים וטובים ששמותיהם פרחו מזיכרוני‪ ,‬ועמם הסליחה‪.‬‬
‫חברינו היו בשכונה מדי ערב‪ ,‬התמקדו בעבודה קבוצתית עם חברי הוועד‪ ,‬במוקד‬
‫הנשים ובחבורות נוער‪ ,‬וגם ניהלו שיחות אישיות בבתים‪ .‬הפעלנו לחץ על העירייה‬
‫לשפר ולתגבר שירותים‪ ,‬מה שהביא לצירוף עובד קהילתי‪ ,‬להגברת הניקיון והגינון‬
‫הסביבתי‪ ,‬ולתמיכה בדיירים בשיפוץ בתיהם‪.‬‬
‫באחד הבניינים התפוצצו מכלי גז‪ ,‬וכמעט נגרם אסון שסביבו רשמנו את‬
‫אחת ההתרחשויות המרגשות ביותר‪ .‬מיד עם ההודעה על דבר הפיצוץ הגיעו‬
‫חברינו לשכונה וכינסו את האנשים המבוהלים בניסיון להרגיעם ולחפש פתרונות‪.‬‬
‫בעקבותיהם הופיעו נציגי הממסד‪ ,‬מנכ"ל העירייה עם צוותו‪ ,‬מכבי אש‪ .‬באירוע זה‬
‫התבטאה הברית האמיתית בין עו"סים שלום לבין השכונה‪.‬‬
‫בתום שנה וחצי חתמנו את הפרויקט במסיבת סיום חגיגית ומלאת רגש ודמעות‪,‬‬
‫שבה נשאה דברים אותה הג'ינג'ית שונאת הע