מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר

‫לזכור את העבר‪,‬‬
‫לחיות בהווה‪,‬‬
‫להאמין בעתיד‪.‬‬
‫מפת ההלכה‬
‫מפה זאת צייר וכתב אבא קובנר‬
‫בעובדו על תוכניתו הגדולה‬
‫ל"בית התפוצות" היא מבטאת את‬
‫החשיבות העצומה בעיניו של‬
‫התורה שבעל והתפשטותה לאורך‬
‫מאות בשנים לציבורים היהודים‬
‫השונים ותרומתה המכריע לעיצובו‬
‫של העם היהודי לדורותיו‪.‬‬
‫‪A4‬‬
‫ספרי ילדים‬
‫משהו על לויתנים‬
‫מסע אל ארץ המילים‬
‫המלאך הקטן מיכאל‬
‫הבה נקרא לה מגילת העדות והיא נועדה‬
‫להגיע לכל בית יהודי בעולם ולשמש בחוג‬
‫המשפחה לקריאה ועיון ביום הזיכרון‬
‫לשואה‪.‬‬
‫במרוצת השנים יפתח הציבור שיראה‬
‫בעצרות הנערכות מאולמות את הצורה‬
‫הנכונה להתייחדות ומן הראוי יהיה‬
‫להנהיג מנהג של התכנסות משפחתית‪,‬‬
‫ואולי ביום הזיכרון הגדול הזה ולהאזין‬
‫אפילו שכונתית‪ ,‬כלומר בשיתוף עם‬
‫משפחת שכנים‪ ,‬כדי להיות מסובים יחדיו‬
‫למגילת העדות‪ ,‬שתיקרא על‪-‬ידי האב או‬
‫האח הבכור‪.‬‬
‫מגילות העדות‬
‫אין פרפרים כאן‬
‫מבית מכל ארץ‬
‫ילדות באה באש‬
‫מי שאינו חסר את אומץ‪-‬הלב‬
‫להציץ לתהום‪ ,‬יראה ואולי גם יגלה‬
‫להפתעתו‪ ,‬שבחשכת הבורות מצויים‬
‫לא רק הזוועה והחידלון‪ ,‬אלא ששם‬
‫מרחפת על פני התהום רוחו של עם‬
‫קשה‪-‬עורף‪...‬‬
‫מגילות האש‬
‫‪A3‬‬
‫האומר‪ :‬דבר לא לשכוח ‪ -‬סופו שדבר‬
‫לא יזכור‪ :‬כי לזכור הכל פירושו‬
‫טירוף‪-‬הדעת‪ ,‬אך הכל לשכוח אין‬
‫זאת אלא לבגוד בחיים‪.‬‬
‫"לא לב אבן" ‪ /‬לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬
‫הבית לקול צווחותיהם של הגרמנים‪ ,‬פקודותיהם‬
‫שציוו על כולם להתייצב ברחוב נשמעו קרבות‬
‫ובאות‪ .‬בזריזות לא תיאמן‪ ,‬אך כבר מורגלת אצל‬
‫גדולים כקטנים‪ ,‬הספיקו האנשים להסתתר בקיטון‬
‫קטן מאחורי פתח מוסווה ועצרו נשימתם‪ .‬הם היו‬
‫‪ 17‬גברים ונשים ושלושה ילדים‪ ,‬לרבות תינוקת‬
‫כבת חודשיים‪ .‬צר ומחניק היה בקיטון‪ ,‬אך איש לא‬
‫התלונן ולא הוציא הגה בהתקרב צעדם של אנשי‬
‫הגסטפו‪ .‬עוד הם שומעים מבעד למחיצות את‬
‫הפקודות החוזרות ונשנות של הגרמנים שמתרים‬
‫ביהודים‪ ,‬כי כל מי שימצא מסתתר ‪ -‬יירה‪ ,‬פצחה‬
‫פתאום התינוקת בבכי‪ ,‬האם חלצה לה שד וניענעה‬
‫אותה בחיקה‪ .‬אך זו מיאנה משום‪-‬מה להירגע וקול‬
‫יפחותיה הרעיד את החלל ומרט את עצבי האנשים‪.‬‬
‫"ש‪-‬ש‪-‬ש‪-‬ש‪-‬שא!" ליחשה לה האם והאחרים התרו‬
‫אחריה ושרקו כנחשים מוכי אש‪.‬‬
‫ואולי זהו הצו הפדגוגי של‬
‫שארית הדור שלאחר אושוויץ‬
‫לנסות ולחרות על לוח הזיכרון‬
‫של הדורות הבאים את המסר‪,‬‬
‫הקשה אבל הכן והאמיתי‪.‬‬
‫של דורנו‪ ,‬לאמור‪ :‬יהודי שידע‬
‫את השואה ‪ -‬חייו הם מתח‬
‫מתמיד בין ברוך וארור‪ ,‬בין‬
‫קידוש החיים וקללתם‪ ,‬ידיעת‬
‫התהום שעל פיה עמדנו אי‬
‫בזה היא מעתה חלק בלתי‪-‬‬
‫נפרד מהודעתנו ההיסטורית‬
‫ומזהותנו היהודית‪.‬‬
‫לפני שנדרשים אנו לאספקטים ההיסטוריים‪,‬‬
‫הפילוסופיים או התיאולוגיים ומסיקים מסקנות‬
‫פשטניות‪ ,‬מכלילות ומעוותות‪ ,‬אקטואליות למיניהן‬
‫בפוליטיקה‪ ,‬כלכלה והרטוריקה‪ ,‬מן הראוי הוא לא‬
‫לשכוח ולא להשכיח את המעשה ‪ -‬את הסיפור‪,‬‬
‫המספר לדור אחר להציץ בעד אשנב אל "הפלנטה‬
‫האחרת"‪ ,‬שלא היתה אלא כוכב‪-‬הלכת שלנו!‬
‫וכיוון שלא הייתי מסוגל להביא את בני פיסית אל‬
‫המקום ההוא פתחתי לו אשנב אל מקום שהיה‪,‬‬
‫פינה אחת ויחידה‪ ,‬והרי היא לפניכם‪ :‬דירה ריקה‪.‬‬
‫גרם מדרגות עץ‪ ,‬חלונות פרוצים‪ .‬בסמוך לתנור‬
‫מאריחי חרסינה ניכר עדיין הפתח החשאי שהוביל‬
‫למסתור שבין שני קירות‪ .‬יהודי הגיטו השכילו‬
‫לימים לחפור להם "מלינות" במרתפים ובמקומות‬
‫סתר מתחת לאדמה‪ ,‬אך בימים הראשונים‪,‬‬
‫במבוכתם כי רבה‪ ,‬סברו האנשים כי ניתן למצוא‬
‫מקלט במחבוא מאולתר ‪ -‬עד יעבור זעם‪ .‬באותו יום‬
‫‪ 20‬בספטמבר של שנת ‪ 1941‬בעלות השחר‪ ,‬או מה‬
‫שאמו היה להיות שחר בשמי הגיטו‪ ,‬הקיצו דיירי‬
‫"עשי משהו!" סינן מישהו מבין שיניו‪" ,‬אחרת כולנו‬
‫אבודים!"‬
‫מבטי האנשים נתמקדו בפני האם הלבנות‪ ,‬אך היא‬
‫רק הידקה חזק יותר את ילדתה אל חזה‪ ,‬ספק‬
‫מחניקה ספק מגוננת עליה‪ ,‬ואיש מהחבורה לא קם‬
‫ולא זע‪ ,‬במדרגות נשמעו צעדי החיילים ומקרוב‬
‫נתפצחה‪ ,‬יריית רובה‪.‬‬
‫האב שישב מכורבל ומרוחק כלשהו מאשתו זינק‬
‫מרבצו ובידו כרית‪ .‬דומה שכבר הניף את הכרית‬
‫וגהר על פני התינוקת כדי לחנוק אותה ‪ -‬כשלפתע‬
‫קרס האיש תחתיו‪ ,‬מאבד את הכרתו‪ .‬באותו רגע‬
‫קמה על רגליה אשה לבנת שיער ודחפה בכל כוחה‬
‫את הפתח שהסווה על הכניסה למבוא ופרצה‬
‫החוצה‪ .‬היא הספיקה להסוות אחריה את הפתח‬
‫כשאנשי הגסטפו הגיחו את הדירה‪ .‬האשה הרימה‬
‫קולה בצחוק היסטרי שנתחלף ביללה‪ .‬החיילים‬
‫ראו לפניהם אשה מטורפת עושה העוויות ובמעט‬
‫רתיעה תפסו אותה בשערותיה‪ .‬היא קרה להם‪:‬‬
‫"אדונים‪ ,‬מדוע איחרתם לבוא‪ .‬אני מחכה לכם!‬
‫מהרו וקחו אותי לאן שלקחתם את ילדי ונכדי וכל‬
‫משפחתי‪ .‬מהרו! מהרו! היודעים אתם מי ייתן את‬
‫הדין על מה שאתם עושים?!"‬
‫"על הסיכוי להנחיל את ניסיוננו‬
‫לדורות הבאים"‬
‫מתוך לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬
‫הנקל להתנער ממכוות אש זו ולחזור בפשטות אל שגרת היומיים כי "צווינו‬
‫להמשיך ולחיות"? הנקל הוא אחרי זה לדבר במלים גבוהות על קידוש‬
‫החיים‪ ,‬כדבר מובן מאליו?‬
‫"על עמידתם של תנועות הנוער בשואה"‬
‫מתוך ילקוט מורשת חוברת מ"ז חשוון תש"ן‪ ,‬נובמבר ‪1989‬‬
‫"יותר מאצל האחרים באה לידי ביטוי אצל התנועות החלוציות ‪ -‬הן כשהיו בשלמות‬
‫והן כשהיו שארית ‪ -‬הגישה הבלתי‪-‬אינטרסאנטית למצוקת השעה‪ .‬אינני אומר‬
‫שהיינו כולנו אידיאליסטים‪ ,‬שלא חשבונו על עצמו כלל‪ ,‬אך בכל שיקול שלנו ‪ -‬וזאת‬
‫יודע אני מכלי ראשון ומהספרות התיעודית ‪ -‬הדבר המדהים הוא‪ :‬הדומינאנטיות‬
‫של המחשבה הציבורית‪ ,‬שאנשים המחונכים על ערכים חלוציים חשבו גם בעת‬
‫המצוקה האינדיבידואלית הקיומית הנוראה הזאת‪.‬‬
‫‪...‬החתירה הבלתי‪-‬נלאית לאורך כל המלחמה לקשור קשרים עם האיברים המפוזרים‬
‫ועם המרכז מעבר‪-‬לים‪ ...‬מסגרת שיש בה ערכיות המחזקת את הטוב שבאדם‪,‬‬
‫מעודדת אותו ויוצרת ערך חדש‪ ...‬זוהי העדה ולא עדתיות ולא עדריות‪ ...‬אנחנו האמננו‬
‫בלב שלם בזה שאנו מגשימים את הציווי האישי בתוך הציווי הציבורי‪ .‬תרגום הדבר‬
‫במציאות הוא הקרבה עצמית ומסירות נפש‪ .‬יהודי לא עושה למען עצמו אלא למען‬
‫אמונתו ולמען עמו‪...‬‬
‫אנשי הגסטפו פרצו בצחוק וגררו אותה למטה‪.‬‬
‫כשעזבו הרוצחים את המקום ונעלמו גם מהחצר‬
‫הגיחו האנשים מהמחבוא ודומה היה להם שצחוקה‬
‫הנורא המתחזה של הסבתא עודנו מרטט בחלל‪.‬‬
‫"שיבה מן המכאוב"‬
‫"מעמא‪ ,‬מעמא!" התייפח הבן האב וכיסה בכפותיו‬
‫על עיניו‪ .‬האחרים עמדו עוד רגע ארוך צפופים‬
‫ומחרישים וכל אחד חש כמו מכוות אש בבשרו‪.‬‬
‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬
‫הנקל להתנער ממכוות אש זו ולחזור בפשטות אל‬
‫שגרת היומיים כי "צווינו להמשיך ולחיות"? הנקל‬
‫הוא אחרי זה לדבר במלים גבוהות על קידוש החיים‪,‬‬
‫כדבר מובן מאליו?‬
‫ולי נדמה כי כל מי שהציץ מאחורי הקיר הזה ושמע‬
‫את הקולות מן ה"מלינה" ההיא ירגיש כמוני ‪ -‬כי‬
‫במקום זה עומדות רגלינו בגבול שבין חיוב החיים‬
‫וקללתם!‬
‫כשהתחלתי בכתיבה‪ ,‬במעשה הכתיבה‪ ,‬הייתי אדם מובס‪ .‬אין לך תשוקה אנושית‬
‫יותר מן השאיפה לנצחון של איש מובס‪ .‬אך נצחון על מי? על מה?‬
‫‪ ...‬הכרת התבוסה‪ .‬אין זה רגש מרגשי הכשלון‪ ,‬הפוקדים אדם בחשבון המעשים‬
‫או כאשר הוא מתחטא בשעת חולשה ומצוקה‪ .‬אין זה גם הלוך‪--‬נפש של מזל‪-‬‬
‫ביש‪ ,‬או יאוש‪ ,‬אלא סיטואציה רוחנית‪ ,‬חוויה כמו‪-‬מוחשית‪-‬ומופשטת‪-‬כאחת של‬
‫ניתוק‪ .‬כל מה שהוא שלי ‪ -‬בנכסי החומר והרוח בעשרים ושבע שנות חיי ‪ -‬נותק‬
‫ממני‪ ,‬וכל שצפוי היה באמונה ובתקווה ‪ -‬אני מנותק ממנו‪.‬‬
‫תשוקה לדבר דינאמי ופעיל‪ ,‬אכן תשוקה‪-‬של‪-‬ממש‪ ,‬לא עמדה בי באותם הימים‪.‬‬
‫הייתי שרוי במעין שיתוק גמור‪ .‬חילחל בי‪ ,‬חלחל וכבד‪ ,‬הרעב‪ .‬עדיין לא ידעתי‪ ,‬כי‬
‫הוא רעב אהבה‪.‬‬
‫יזכור ליום הזכרון לשואה ולמרד‬
‫נזכור את אחינו ואחיותינו‪ ,‬את בתי העיר ואת בתי הכפר‪,‬‬
‫את רחובות העיירה שסאנו כנהרות‬
‫ואת הפונדק הבודד עלי אורח;‬
‫את הישיש בקלסתר פניו‪,‬‬
‫את האם בסודרה‪,‬‬
‫את הנערה בצמותיה‬
‫את הטף;‬
‫את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם‪,‬‬
‫את כל עדת ההודים‪,‬‬
‫אשר הכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי;‬
‫את האיש שזעק פתאום‬
‫ובזעקתו מת;‬
‫את האשה שחבקה תינוקה אל לבה‬
‫וזרועותיה צנחו;‬
‫את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם‬
‫והיא כחולה וצוננת;‬
‫את הרגלים‪,‬‬
‫את הרגלים שביקשו מפלט‬
‫ולא היה מנוס עוד;‬
‫ואת שקפצו ידיהם לאגרוף‪,‬‬
‫האגרוף שחפן את הברזל‪ ,‬הברזל שהיה לנשק החזון‪ ,‬היאוש‬
‫והמרד‪,‬‬
‫והם ברי הלבב‬
‫והם פקוחי העיניים‬
‫והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע;‬
‫נזכור את היום‪,‬‬
‫שעלתה על מוקד הדמים‪,‬‬
‫את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים;‬
‫נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים‪.‬‬
‫יזכור החי את מתיו כי הנה הם‬
‫מנגד לנו‪,‬‬
‫הנה נבטות עיניהם סביב‪-‬סביב‪,‬‬
‫ואל דמי‪ ,‬אל דמי לנו‪ ,‬עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם‪.‬‬
‫‪A2‬‬
‫אין תשובה אחת לשאלה כיצד להגיע לאחדות‪-‬ישראל‪.‬‬
‫רבות התשובות לשאלה זו‪ ,‬והן מחייבות הכרעות קשות הן‬
‫בד' אמותיו של האדם והן באמות הציבור‪ .‬יתרה מזאת ‪-‬‬
‫תשובות אלה מחייבות לא הכרעה חד‪-‬פעמית‪.‬‬
‫"אחר הדברים האלה"‬
‫"על העדות וההיסטוריה"‬
‫"האיגרת של אבא"‬
‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬
‫מתוך לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬
‫מתוך ילקוט מורשת חוברת ‪ ,52‬אפריל ‪1992‬‬
‫לא הגדולה בערים‪ ,‬לא הפטריוטית בערים‪ .‬עיר בשרון ‪ -‬בינונית‪ ,‬עיר‬
‫כפשוטה‪ .‬על רוכליה ופועליה‪ .‬על סוחריה ומובטליה‪ .‬היה בוקר נאה‬
‫צלול‪ .‬מאותם בקרים‪ ,‬שאדם בקומו לקראתם תוהה ואומר‪ ,‬כי ייתכן‬
‫שבבוקר כזה תפרוץ מלחמה? ואז בקע הקול ממקלטי הרדיו‪ .‬קול‬
‫הקריין המונה את יחידות המילואים שנקראו לגיוס‪.‬‬
‫אתה כמראיין עמדת כמה פעמים בהצגת השאלה על התיבה‬
‫קונספציה‪ .‬יש לך קונספציה? היתה לך קונספציה? כתבת‬
‫קונספציה? אני תוהה האם יש קונספציה‪ .‬אני חושב שאין לי‬
‫קונספציה‪ .‬מה זה קונספציה? האם יש לי משנה סדורה על התקופה‬
‫הזאת? אילו היתה לי‪ ,‬ייתכן שהייתי כותב אותה כבר‪.‬‬
‫רוצה אני שתדעו‪ :‬זאת הברירה לפני כל אחד מאיתנו הנדחק לתהומות‬
‫היאוש ‪ -‬לאחוז בקצות שערותיו בכוחותיו האחרונים ובשתי הידיים‬
‫ולפרוץ מן התוהו‪-‬ובוהו‪ .‬בקיצור‪ :‬להקיץ ולהתעורר‪ ,‬זו זכותם של‬
‫השבעים ‪ -‬לשקוע בהיסטוריה (במקור ‪" -‬היסטוריזירן")‪ .‬להם מותר‬
‫להיות נואשים אך לנו אסור! והרי לא אחד מחכה שאנחנו‪ ,‬האחרונים‪,‬‬
‫נסיים מה שהיטלר לא גמר ‪ -‬שנטבע במרה שחורה‪ .‬המצווה החזקה‬
‫שאנו חייבים בה היא דווקא להיות חזקים‪ .‬אלה שהלכו לקרב ידעו‬
‫שאפילו כדי למות צריך להיות חזק‪ ,‬ולא כל‪-‬שכן כאשר צריך להתחיל‬
‫בחיים חדשים‪.‬‬
‫בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד‬
‫הכותל המערבי‪ .‬אמי לא ציוויתני דבר‪ ,‬שכן‬
‫דברים גדולים מאלה משתכחים לימים‪ .‬ואילו קולו של זה יהדהד עוד‬
‫ימים רבים בלב שומעיו‪ .‬זה לא היה כקולו ההיסטורי של הקריין מארץ‬
‫היאור‪ .‬ולא קולו היהיר של קריין ראדיו וארשה בספטמבר ‪ 1939‬של‬
‫הקריין מארץ היאור‪ .‬זה לא היה קולו הטראגי של האיש מפראג‪ .‬גם‬
‫לא כקולו הפאתטי‪ ,‬הזכור לתהילה של יורי לוויתאן ממוסקווה הנצורה‪.‬‬
‫קול אחר היה‪.‬‬
‫כהלמות פטיש‪-‬סתרים מכה באבן‪ .‬הלוך ומנה הוא קרא בשמות הצופן‬
‫נעדרי‪-‬המשמעות של יחידת המילואים ולא הוסיף סיסמה‪ ,‬לא מליצה‪,‬‬
‫חתם וסיים‪ .‬והעיר ‪ -‬כן העיר ‪ -‬עצרה נשימתה כמו‪.‬‬
‫רכון הייתי אותה שעה על גבי דוכן של עתונים‪ .‬מוכר‪-‬העתונים עוד הוא‬
‫שולח ידו לעתון שנתבקש‪ ,‬נדרך לפתע האיש כנגד הקול‪ .‬עיניו נתרווחו‬
‫ולא הביט כי אלא מעבר‪ ,‬ואמר כנפתע‪ :‬הו‪ ,‬קראו גם לי! גלל עתוניו‬
‫והלך‪ .‬מחנות שממול יצאה זבנית‪ ,‬נהעצרה מצותתת על הסף‪ .‬רכסה את‬
‫חולצתה במשהו עצבנות‪ ,‬סגרה ארנקה ‪ -‬והלכה‪ .‬בעל‪-‬האיטליז הסיר‬
‫סינרו‪ ,‬הגיף תריסיו ‪ -‬והלך‪ .‬ברחבת המדשאה עמדה חבורה של גברים‬
‫סוגרים על טרנזיסטור‪ .‬כל‪-‬אימת שנשמע שם‪-‬צופן מפי הקריין‪ ,‬ניתק‬
‫אחד מן החבורה והלך‪ .‬בלי‪-‬אומר ניתק שני והלך‪ .‬ניתק שלישי ‪ -‬והלך‪.‬‬
‫כמו חבילת זרדים נפרדו ללא קול‪ .‬הלכו‪ .‬מתופפת על עקביה באה נערה‬
‫לקראתי‪ .‬כאן פגע בה הקול ‪ -‬נעצרה‪ .‬שמעה‪ .‬סבה לאחור ‪ -‬והלכה‪.‬‬
‫וניצבה דממה בעיר שאין דומה לה‪.‬‬
‫כבר ראיתי ערים ביום‪-‬פקודה‪ .‬ראיתי עמים יוצאים למלחמה‪ .‬ראיתי‬
‫אותם והם צועדים מתחת רמקולים צרחנים ומהממים‪ .‬ראיתים‬
‫בתחנת‪-‬רכבת חבוקים בזרועותיהן של רעיות מתייפחות בקול ואמהות‬
‫משתוחחות‪ .‬ראיתי אותם עוברים בסך עתירי נשיקות משפתי נשים‬
‫קלות דעת‪ .‬ראיתי אותם ביציאתם וכידוניהם מעוטרי פרחים רעננים‪.‬‬
‫נוקשים בנעלים מסומרות ושירי‪-‬לכת בוטים בגרונם‪ .‬ראיתי אותם‬
‫מחייכים וזחוחים‪ .‬ותמיד‪-‬תמיד בינות המון עם מנופף להם ומריע‪:‬‬
‫הוררא! ויוואט! הוך‪-‬הוך! ניך‪-‬ז'יה! אך מעודי לא ראיתי עיר בדממה‬
‫כזאת קמה למלא חובתה‪ .‬שייצא עם למערכה בתחושת גורל כבדת‪-‬‬
‫סבר כזו ובשקט‪-‬של נכונות שאין למעלה ממנה ‪ -‬וזאת בנתינה ובקרית‪-‬‬
‫שמונה‪ ,‬בירושלים‪ ,‬בתל‪-‬אביב ובבאר‪-‬שבע ‪ -‬והנה זה עמי‪ .‬ולא ידעתי‬
‫את עמי‪.‬‬
‫"להדליק ‪ -‬מן הניצוצות"‬
‫"ירושלים שלי ירושלים‪-‬דליטא"‬
‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬
‫האומנם זה הכל? מזמן לזמן מנקרים בלב געגועים אל וילנה‪ ,‬אל עיר‬
‫הילדות‪ .‬יש רצון לחזור לשם ולהעיף מבט עוד פעם אחת על ירושלים‪-‬‬
‫דליטא שלנו‪ .‬אך זהו דמיון‪-‬מדוחים‪ ,‬ולא רק מפי שהדרכים לשם‬
‫חסומות‪ ,‬ולא רק מפני שקדושינו קבורים שם באפר‪ ,‬אלא מפני שווילנה‬
‫שלנו אינה קיימת עוד‪ .‬וילנה בלי ירושלים לעיני‪-‬רוחה‪ ,‬אינה ירושלים‪-‬‬
‫דליטא‪ ,‬אולם‪ ,‬ירושלים בלי ירושלים‪-‬דליטא ‪ -‬תישאר ירושלים?‬
‫האבנים‪ ,‬והרגשתי שאיני שייך‪ .‬שהנני נטוע‬
‫בהוויה אחרת‪ .‬לא פסעתי צעד נוסף מישהו‬
‫משך בשרוולו ביקש שאצטרף למניין‪ .‬חבשתי‬
‫כובע‪ ,‬הצטרפתי למניין‪ .‬אמרתי תפילת מנחה‪,‬‬
‫והגעתי‪ .‬זהו דבר יהודי‪ ,‬היותר ייחודי ביהדות‪.‬‬
‫להיות אחד ממניין‪ .‬לדעת כי התשעה זקוקים‬
‫לעשירי‪ ,‬והאחד לתשעה‪ .‬אפשר שזה הדבר‬
‫מתוך לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬
‫זה שאתה מתאים את עצמך לגרביטציה‪ ,‬לנוחיות‪ ,‬אלא אתה מנסה‬
‫ללכת מול כוחות האינרציה של עצמך‪ ,‬של החברה שלך‪ ,‬האינרציה‬
‫לעצלות‪-‬הרוח שמשתלטת על חברות אחרות טובות וגומרת אותן‪.‬‬
‫נדמה לי שאנחנו איבדנו את האיזון בין תביעות מעצמנו ובין תביעות‬
‫החיים כמות שהם‪ .‬אם נאבד את האיזון יכול מאוד להיות שיהיה‬
‫נוח לחיות פה ‪ -‬ונקודה‪ .‬אבל כיוון שאני אדם מאמין בגנים‪ ,‬וגנים‬
‫לאו דווקא ביולוגיים‪ ,‬אלא כל מה שנקרא מורשה תרבותית‪ ,‬אני‬
‫מאמין שהאוצר של ניסיון החיים‪ ,‬של המתחים הרוחניים שהיו‬
‫בתנועה הקיבוצית‪ ,‬לא יימחק‪ ,‬הם יפרצו בחיי הדור הבא או אולי‬
‫בדור שאחרי זה‪ ,‬הוא יחפש אותם‪ ,‬דבר כזה לא נמחק‪ .‬יכול מאוד‬
‫להיות שהנבטים האלה ינבטו על קרקע אחרת‪ ,‬לאו דווקא בתנועה‬
‫הקיבוצית שלנו‪ ,‬יכול להיות‪.‬‬
‫נפרדנו‪ .‬עמדתי במרחק פסיעה מהכותל‪ ,‬מן‬
‫"אמת התוכחה"‬
‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬
‫המשמעותי ביותר שביהדות‪ .‬ואין דבר יותר‬
‫ייחודי ויהודי בתנועה זאת בה חונכתי‪ .‬תפילתי‬
‫עכשיו אנחנו חכמים מכדי להיות מאמינים‪.‬‬
‫תמיד להיות עם כולם‪ .‬שמלותיי הטובות‬
‫כשאתה שואל את עצמך את השאלה המציקה‪ :‬אולי טעינו? אתה‬
‫מצפה לחצוב בעצמך את התשובה‪ .‬אין לי תשובות ברורות‪ .‬אבל אני‬
‫חש בכל‪-‬מאודי‪ ,‬כי לא ייתכן שמורשת עצומה כזאת תלך לאיבוד‪.‬‬
‫לא ייתכן שמה ששלושה דורות של חלוצים ניסו ובנו בארץ הזאת‬
‫כמופת בתולדות ישראל לדורות הבאים‪ ,‬שכל זה ‪ -‬אפיזודה?‬
‫יצטרפו למילים‪ ,‬שממלמל הציבור‪ .‬גם הקרוב‬
‫כי אני מאמין במשמעות שמעשי אמונה מטביעים על החיים‬
‫ומצטברים לדמות העתיד‪ .‬עד כה היו לנו מעשי אמונה‪ ,‬בלי כיפה‬
‫ועם אלוהים בלב‪ .‬באמונה שמעבר לתועלתיות של היום ושל הימים‬
‫החולפים‪ .‬לא ייתכן דבר כזה‪ ,‬כה יהודי בלבושו החדש‪ ,‬שאיפה‪-‬‬
‫שהוא ביקש להתקשר אל מה שהיה ולא הצליח ‪ -‬לא ימשיך וינסה‬
‫להתקשר‪ ,‬כי הכשלון הגדול ביותר שלנו היה של דור החלוצים‬
‫(וייתכן מאוד שהשגיאה הזו לא היתה יכולה שלא להיעשות)‪:‬‬
‫הניתוק מהרציפות‪ ,‬מכל מה שהיה טבוע בלב‪-‬לבו של האדם היהודי‬
‫לדורותיו‪ .‬קלה מדי היתה אמונתו של דור הראשונים שכל זה ניתן‬
‫לשנות מן‪-‬היסוד‪ .‬אין בונים עולם מחורבות‪ .‬מחורבות יש רק פרנסה‬
‫לארכיאולוגים‪ .‬מפרשים אותן אחרת‪ ,‬יוצקים טיפות חדשות לתוך‬
‫אותו הקנקן‪ ,‬אבל לא בונים מניתוק‪ .‬ודאי שלא עולם יהודי‪.‬‬
‫לתיבה‪ ,‬הוא העובר על פניה ולא יותר‪ .‬אין‬
‫משמעות לחיים אם הם לעצמם‪ .‬רק בזיקתם‬
‫אל ההוויה‪ ,‬אל המילים שבאו עדיך‪ -‬ובאים‬
‫מרחוק לקראתך‪ .‬יש משמעות לעמידה‪ .‬אחד‬
‫‪ -‬אבל אחד בציבור‪.‬‬
‫"אחר מן המניין"‬
‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬
‫‪A1‬‬
‫חדר המסות‬
‫חדר זה חולק ל‪ 3-‬קירות‪ 1 :‬קיר על עניני השעה‪ 2 ,‬קיר לנושא השואה‪,‬‬
‫‪ 3‬קיר ובו ספרים שאבא קובנר ערך או כתב‪ .‬ספרים אלו הינם ערוצים שלא‬
‫שייכים לזרם המרכזי של עיסוקיו הרוחניים אך מעידים על הווייתו הנפשית‬
‫ועל אפיקי סקרנותה‪.‬‬
`