2 - יד לבנים

‫דבר המערכת‬
‫שיח שכולים‬
‫גליון מס' ‪ - 49‬אייר תשע"ד ‪2014‬‬
‫עורכת‪:‬‬
‫לילי יפה‬
‫חברי המערכת‪:‬‬
‫לילי יפה‪ ,‬שמואל אגבר‪ ,‬אריה רוזנברג‪,‬‬
‫אסתר אביבי‪ ,‬עליזה רוזנווסר‪ ,‬אפרת‬
‫אבו‪ ,‬יחיאל שקלים‪ ,‬שושנה פילוסוף‬
‫הפקה וניהול‪:‬‬
‫מרכז יד לבנים‬
‫ניקוד‪:‬‬
‫אפרת אבו‬
‫יו"ר ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫אלי בן‪-‬שם‬
‫מנכ"ל ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫רחל לניאדו‬
‫רכזת מערכת‪:‬‬
‫יוכי פישר‬
‫תמונות‪:‬‬
‫מתערוכת "‪ 40‬פעימות לב"‬
‫לציון ‪ 40‬שנה למלחמת יום‪-‬כיפור‬
‫איורי הכריכה‪:‬‬
‫דן לבני‬
‫עריכה גרפית והדפסה‪:‬‬
‫"גרף‪-‬דף" ‪077-5536020 -‬‬
‫מו"ל‪ :‬ארגון יד לבנים‬
‫רח' בית הלל ‪ ,2‬תל אביב ‪67017‬‬
‫טל' ‪ ,03-5629351‬פקס‪03-5629354 :‬‬
‫‪www.yadlabanim.org.il‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫דבר העורכת‬
‫השנה הבאה עלינו לטובה היא בסימן שיחות‬
‫הסדר הקבע בינינו לבין הפלשתינאים‪.‬‬
‫העם על רוב מרכיביו תולה תקווה רבה‬
‫באנשים המנהלים את המשא ומתן‪.‬‬
‫נקווה שתוצאותיו יהיו טובות לעם ישראל והירי‬
‫וההרג של הפלשתינאים ושל כוחותינו‪ ,‬מה שמכונה‬
‫"כוחות ידידותיים"‪ ,‬שגבו מחיר יקר של סרן צעיר‬
‫שעוד לא החל במיצוי יכולותיו האישיים‪ ,‬ייפסקו!!‬
‫אנו ממשיכים להספיד את מתינו‪ ,‬מי ייתן והדבר‬
‫הנוראי הזה ייפסק ונוכל לצאת אל השדות לראות את‬
‫יפי פריחת הכלניות‪ ,‬שצבען אדום לוהט ואת הרקפות‬
‫הסגולות‪ ,‬שראשן הזקוף מציץ בינות חגווי הסלע‪.‬‬
‫לצערנו חברנו היקר שאול חפר‪ ,‬שהיה חבר‬
‫מתמיד של המערכת וניקד בעבר את כל השירים‬
‫שכתבו המשפחות השכולות‪ ,‬נפטר‪ .‬יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫נסיים בדברי המשורר נתן יונתן‪:‬‬
‫ׁשבֶי ָה הִיא אֹוכֶלֶת‬
‫אֶֶרץ ׁשֶּיֹו ְ‬
‫תכֵלֶת‬
‫וְזָבַת ָחלָב ּוְדבַׁש ּו ְ‬
‫לִפְעָמִים ּג ַם הִיא עַצְמָּה ּגֹוזֶלֶת‬
‫אֶת ִּכבְׂשַת הָָרׁש‪...‬‬
‫ׁשּוב ֶה ָחצָב לָבָן ּפֹוֵר ַח‬
‫ׁשָם ַּבּדֶֶרְך יְחִיִדי‬
‫סמִין יָׁשִיב נ ִיחֹו ַח‬
‫ו ְ ַהּי ַ ְ‬
‫ׁשּלָּה ָהאֲבּוִדים‪.‬‬
‫ׂשְדֹות ַהּזְמַן ֶ‬
‫ׁש ָּמתְקּו לָּה ְרגָבֶי ָה‬
‫אֶֶרץ ֶ‬
‫ּומְלּוחִים ִּכבְכִי ּכָל חֹופֶי ָה‬
‫ׁשּנָתְנּו לָּה אֹו ֲהבֶי ָה‬
‫ֶ‬
‫אׁשֶר יָכְלּו לָתֵת‪.‬‬
‫ּכָל ֲ‬
‫לילי יפה‬
‫המערכת מבקשת לשלוח את החומר‬
‫ל"שיח שכולים" מוקלד במחשב בקובץ ‪WORD‬‬
‫למייל של יד לבנים‪[email protected] :‬‬
‫‬
‫דבר נשיא המדינה‬
‫‬
‫דבר ראש המטה הכללי‬
‫‬
‫דבר שר הביטחון‬
‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫צפירת האזעקה שתפלח את חלל האוויר בערבו של יום‪,‬‬
‫תהיה סימן להפיכתו של הצער האישי‪ ,‬המייסר כל כך‪ ,‬לנחלת הכלל‪.‬‬
‫דומה כי אין אזרח ישראלי שלא חווה את השכול‪ ,‬בין אם באופן איש‬
‫ובין אם בהיכרותו חברים שנפלו‪ .‬חיילים וחיילות שהקריבו את היקר‬
‫מכל‪ ,‬נותרו לעד צעירים והותירו אחריהם חלל שלעולם לא יתמלא‪.‬‬
‫קשה לתאר במילים את עומקו של הכאב‪ .‬את עוצמתם של הגעגועים‪ .‬את תחושת הפספוס שמלווה‬
‫בני משפחה וחברים יום יום‪ ,‬שעה שעה‪ .‬אך אם יש למילים יכולת להביע ולגעת‪ ,‬הרי שהן באות‬
‫לידי ביטוי בחוברת זו‪ .‬קינה על אהוב‪ ,‬שיר פרידה מהורה‪ ,‬מילות געגוע שהנפש אינה מסוגלת להכיל‪.‬‬
‫יד ביד צועדות המילים עם הזיכרונות‪ ,‬ובכוחן לחשוף עבורנו טפח מאישיותם של מי שמסרו את‬
‫חייהם למען הכלל‪ .‬כל אדם הוא עולם ומלואו‪ ,‬אשר מתאר ומתואר באופן הנוגע והמרגש ביותר‪.‬‬
‫"כשנשבר לבך מצער וכאב‬
‫וכשכל תא בגופך גווע לאט ונבקע לפרודות‬
‫ושהעולם כולו חרב עליך‬
‫מה‪ ,‬ואיך תאמר מילה מתאימה?‬
‫את המילים אני חשה בי פנימה‬
‫הן כואבות וחותכות‬
‫לא באה שעתן לצאת"‪.‬‬
‫כך כתבה אשתקד‪ ,‬מעל דפים אלו‪ ,‬חנה גולדל‪ ,‬אימו של אהוד ז"ל‪ ,‬איש גולני שנפל בשנת ‪ 1988‬והוא בן‬
‫‪ .20‬במילים כואבות וחותכות‪ ,‬אשר באות לידי ביטוי בכל אות שנכתבת על ידי בני ובנות המשפחות‪.‬‬
‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫מדינת ישראל מציינת את יום העצמאות ה‪ 66-‬שלה‪ .‬בתקופה הזו הצליחה המדינה‪ ,‬בזכות האנשים‬
‫הטובים שבה‪ ,‬להתפתח ולשגשג באופן שהפך אותה לדגם לחיקוי ברחבי העולם כולו‪ .‬הכלכלה‪,‬‬
‫הרפואה‪ ,‬המדע‪ ,‬התעשייה‪ ,‬היכולות הצבאיות‪ ,‬החינוך ‪ -‬אלו ועוד הם סמל לאיכות הנדירה שקיימת‬
‫כאן‪ .‬לצד ההצלחות המפוארות שאנו גאים בהן והכישרונות הרבים שהתברכנו בהם‪ ,‬עלינו להמשיך‬
‫לזכור כי קיומנו כאן אינו מובן מאליו‪ ,‬ולמרבה הצער טרם הגענו אל המנוחה והנחלה‪ .‬אנו לא‬
‫נירתע‪ .‬נמשיך לרדוף אחר השלום‪ ,‬אך נגדע את ידם של אלו המבקשים את נפשנו‪ .‬נתמודד באומץ‬
‫ובמסירות עם כל אתגר הניצב בפנינו‪ ,‬ונצליח במשימותינו אם נפגין נחישות‪ ,‬אחדות ועמידה איתנה‪.‬‬
‫לדאבון הלב אנו נאלצים לשלם את המחיר הכבד מכול‪ .‬מחיר אשר בא לידי ביטוי גם מעל דפים אלו‪.‬‬
‫אין מזור לכאב הנורא אשר מציף את הגוף ואינו מרפה‪ .‬לגעגועים העזים‪ ,‬לתחושת הריקנות‪ .‬הם‬
‫באים לידי ביטוי בחוברת זו‪ ,‬אך בד בבד מלמדים עוצמה מהי‪ :‬יכולת העמידה שאתן מפגינות והחזרה‬
‫לחיי יצירה ועשייה על אף הקושי הכבד והחלל העצום‪ ,‬הם עבורי שיא הגבורה‪ ,‬אות ומופת לכולנו‪.‬‬
‫שלכן תמיד‪,‬‬
‫משה (בוגי) יעלון‬
‫שר הביטחון‬
‫‬
‫דבר יושב ראש הארגון‬
‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫שירה‪ ,‬פיוט‪ ,‬כתיבה‪ ,‬הגיג‪ ,‬משיכת קולמוס‪ ,‬מה הם אם לא הכלים‬
‫להשתפכות הנפש שהייתה לו לאדם משחר בריאתו‪ .‬אותה נפש לעתים‬
‫חבוטה וכואבת מחפשת מזור ומרפא‪ .‬לעתים חשקה הנפש באילן גבוה‬
‫לטפס עליו בכדי להרחיק ראות‪ ,‬לעתים חפצה הנפש במסתור כמוס‪,‬‬
‫ולעתים הנפש כאילו מבקשת רק לכתוב‪.‬‬
‫בכתיבה היא מוצאת את פורקנה‪ .‬שם‪ ,‬ברגע הפרטי‪ ,‬האישי‪ ,‬האינטימי של האדם נשאר‬
‫בודד מול הנייר‪ ...‬העופרת‪ ,‬הנוצה‪ ,‬הדיו‪ ...‬וכאבו‪.‬‬
‫ברגע המיוחד הזה‪ ,‬נאספות להן המילים למשפטים‪ ,‬רוצים לומר 'הנני כאן'‪ ,‬חי עם הכאב‬
‫שממאן להרפות ולעזוב‪ .‬הוא חי לו לצד האובדן‪ ,‬חי לצד הגעגוע שהולך ומתעצם לו מדקה‬
‫לדקה‪ ,‬משעה לשעה‪ ,‬מיום לימים‪ ...‬והימים לשנים‪.‬‬
‫אוגדן השירים והסיפורת הקצרה‪" ,‬שיח שכולים"‪ ,‬רואה אור מזה ‪ 42‬שנה‪ .‬בכל השנים‬
‫נשמרה תבניתו וקדושתו‪ .‬כל זאת‪ ,‬מתוך ההכרה והכבוד למילה הכתובה והמודפסת‪.‬‬
‫עיון קצר במהדורות קודמות מעניק לנו הצצה מופלאה לרגע המיוחד בו הרעיון הופך לאות‬
‫והאות למילה‪ .‬הספרון "שיח שכולים" מעניק למילים את העטיפה המגנה‪ ,‬עטיפה המשמרת‬
‫את הזיכרון‪.‬‬
‫אני רואה חשיבות רבה בשמירה על מסורת רבת שנים זו‪ .‬ארגון "יד לבנים" מקפיד באדיקות‬
‫רבה לשמר את אבני היסוד בדמות אוגדן שירים וסיפורים קצרים‪ .‬הנצחת הבנים‪ ,‬הבנות‪,‬‬
‫האחאים והבעלים‪ ,‬עובר באמצעות שורה של פרטים ודגלים‪ ,‬מהכרית על המצבה בבית‬
‫העלמין‪ ,‬עובר לחדרי היזכור בבתי "יד לבנים"‪ ,‬אנדרטאות ברחבי הארץ וגם דרך אוגדן‬
‫השירה והסיפורת "שיח שכולים"‪.‬‬
‫ארגון "יד לבנים" מוקיר באופן הזה את הבנים והבנות שנפלו על הגנת המולדת‪.‬‬
‫"שיח שכולים" אינו תחום בזמן ותכניו נכונים לכל עת‪ .‬ישנם הורים שמצאו‬
‫את הדרך אל הכתיבה כעבור שנים רבות מיום האובדן ושם מצאו נחמה‪.‬‬
‫חברי ועדת "שיח שכולים"‪ ,‬העושים מלאכתם נאמנה מזה שנים‪ ,‬יודעים להביא לכם הקוראים‬
‫את המהדורה באופן המכבד את כל הכותבים‪ .‬בהזדמנות זו אודה לחברי המערכת בשם‬
‫ארגון "יד לבנים"‪ ,‬תודה על פועלכם‪.‬‬
‫אנו מוקירים לכם תודה על עמלכם‪ ,‬העמוס בנתינה ורגישות אין קץ‪ .‬כל שיר וסיפור נקרא‬
‫בכבוד הראוי‪ .‬תבונתכם‪ ,‬לצד רגישותכם‪ ,‬הינן תולדה של ניסיון החיים וחוכמת הלב‪.‬‬
‫כותבים וקוראים יקרים‪ ,‬אני בטוח שהקריאה לעיתים לא קלה לכם‪ ,‬אבל עם זאת היא מקור‬
‫לגאווה לנו כמוסד היודע לזכור ולהנציח‪ ,‬גם בשירה ובסיפור‪ ,‬את זכר הבנים שיקר לנו מכל‪.‬‬
‫מי ייתן ומתוך הכתיבה והשירה תצמח לכל אחת ואחד מאיתנו העוצמה הרוחנית‬
‫שתחזק את נפשנו‪ ,‬בכדי להמשיך את המלאכה הקדושה ‪ -‬לזכור ולא לשכוח!‬
‫שלכם‪,‬‬
‫אלי בן שם‪ ,‬יו"ר ארגון יד לבנים‬
‫‪10‬‬
11
‫הורים‬
‫ּגַעְּגּועַ‬
‫עֹומֶֶדת עַל ַקו ַה ַּמי ִם‬
‫ּׁש ַמי ִם‬
‫נֹוׂשֵאת ָראׁשִי אֶל ַה ָ‬
‫ּקׁשֶת ִקְר ָבתְָך‬
‫מ ַב ֶ‬
‫ְ‬
‫מא ֹד‬
‫ת ַהּלֶכֶת עַל ּגֶׁשֶר צָר ְ‬
‫ִמ ְ‬
‫מע ֹד‬
‫ׁשמֶֶרת ׁשֶֹּלא לִ ְ‬
‫נִ ְ‬
‫ּקׁשֶת לֶ ֱאח ֹז ּבְי ְָדָך‬
‫מ ַב ֶ‬
‫ְ‬
‫מאָז לֶכְּתְָך אֶת ּדְַרּכִי לִי סֹולֵל‬
‫ֵ‬
‫עַּמּוד ֶהעָנ ָן ּבַּיֹום וְעַּמּוד ׁשֶל אֵׁש ַּבּלֵיל‬
‫תּגַעְּגַעַת לְ ַחּבֵק אֹותְָך‬
‫ִמ ְ‬
‫אפִיר‬
‫עֵת ָהאֵׁש ּבְתֹוכִי ִּתּק ֹד וְעָנ ָן י ַ ֲ‬
‫תנַּג ֵן לֹו ּבְׁשִיר‬
‫א ֱעלֶה ּבְִדמְיֹונ ִי אֶת קֹולְָך ִמ ְ‬
‫ֶ‬
‫מעִיר‪.‬‬
‫ׁשּלִי‪ׁ ,‬שִיַרת ַחּי ֶיָך‪ֵ ,‬‬
‫מא ֹד ֶ‬
‫ָרחֹוק אְַך ְ‬
‫ּתאִיר‬
‫ּׁשמֶׁש ָ‬
‫ּׁשח ֹר ֶהעָבִים ְקצָת ַה ֶ‬
‫אָז ִמ ְ‬
‫אלַי‪ּ ,‬בֶן יַּקִיר‪.‬‬
‫ּת ֵ‬
‫ׁשבְ ָ‬
‫ַּבּזֶמֶר ַהּז ֶה‪ַ ,‬‬
‫יעל ארבלי‬
‫אמא של שי ז"ל‬
‫‪12‬‬
‫אָבּוד‬
‫ּדַע לְָך ּכִי אֵינ ִי יֹוֵדעַ‬
‫אּתָה‪ ,‬מֵת ּומַּדּועַ‬
‫ַהחַי ַ‬
‫אמַר לָנּו‬
‫אִיׁש ֹלא ָ‬
‫אֹותָנּו ֹלא ִׁשּתֵף‬
‫ַּבּמֵידָע ָּבעֻבְּדֹות ּפֶן י ֵ ָחׂשֵף‬
‫אּתָה ּפָצּועַ ו ְׁשֹותֵת ּדָם‬
‫וְ ַ‬
‫עַל אְַד ָמתָם‬
‫ּבֶָרג ֶל אֹו אּולַי לְיָדָם‬
‫סּדָה‪ ,‬רֹובֶה לְי ַד מֹוׁשָב‬
‫ַק ְ‬
‫"סופשית" ֶרכֶב ׂשָרּוף‬
‫ִמ ַּמעֲַרב הַר ּד ֹב ִמּצְפֹון ַההְַרּדּוף‬
‫לְבַד ָרחֹוק ַּב ַּמ ְחׁשְָך‬
‫אֵינ ִי יֹוֵדעַ הֵיכָן‬
‫ׁש ָחטְפּו אֹותְָך‬
‫אֵּלּו ֶ‬
‫ּת‬
‫יֹום ֹקֶדם ּבְבְִרּכַת ׁשָלֹום ּבֵַרכְ ָ‬
‫ּתכ ֹל עַל ֹראׁשָם‬
‫ּבֶֶרט ָ‬
‫מזִּמָה לָהֶם חְָרׁשּו‬
‫ְ‬
‫ּבְָך ִּבּצְעּו אֶת ז ְ ָממָם‪.‬‬
‫ּת עֲִדי אֹו עֹמֶר?‬
‫ַה ָּצעְַק ָ‬
‫ּת לָהֶם?‬
‫אמְַר ָ‬
‫מָה ָ‬
‫ּת ׁשֶֶדר?‬
‫ׁשלַ ְח ָ‬
‫ַה ּ ָ‬
‫ַהּנִּסִית לִפְֹרץ ַהּג ֵָדר?‬
‫מּתָ‪,‬‬
‫ת ְ‬
‫ּסתָם ָח ַ‬
‫ׁש ְ‬
‫אֹו ֶ‬
‫ּת ֹלא ָהג ִיתָ‪.‬‬
‫אמְַר ָ‬
‫ֹלא ָ‬
‫ַּבּיַעַר אֹו ּבַחֹוֵרׁש‬
‫ָּבעִיר אֹו ַּבּכְפָר‬
‫ּבָאֹור אֹו ּבַּבֹור?‬
‫מּתָר‬
‫אָסּור אֹו ֻ‬
‫ּבְיַחַד אֹו לְחּוד‬
‫מ ַח אֹו ּגַלְמּוד‬
‫ׂש ֵ‬
‫ָ‬
‫ַּבּי ַ ָּבׁשָה אֹו ַּב ַּמי ִם‬
‫מ ָהעֵינַי ִם‪.‬‬
‫ָרחֹוק ֵ‬
‫חיים אברהם‬
‫אבא של בנימין אברהם ז"ל‬
‫‬
‫הורים‬
‫‪13‬‬
‫הּנַפְסִיק לִבְּכֹות‪...‬‬
‫ַ‬
‫‬
‫‬
‫עַל ּכִָרית ַּבּלֵילֹות‪,‬‬
‫‬
‫עֵת ּדְמּותְָך נ ֶ ְחז ֵית מּולֵנּו‪,‬‬
‫‬
‫אלֶיָך לִּבֵנּו‪,‬‬
‫ּבְׁשֹופְכֵנּו ֵ‬
‫‬
‫ִּבתְקֹוף עָלֵינּו י ְגֹונ ֵנּו‪.‬‬
‫ּבְִראֹותֵנּו צִּיּוֶריָך וַעֲבֹודֹותֶיָך‪,‬‬
‫תחֵנּו אֲרֹון ּבְג ֶָדיָך‪,‬‬
‫ּבְפֹו ְ‬
‫ּבְִראֹותֵנּו ּכִָרית הָאֹותֹות ו ְ ַהּדְָרגֹות‪,‬‬
‫ִּדג ְלֹון ַהּיְחִידָה ו ְ ַהּגְבִיעִים‪.‬‬
‫‬
‫סּתָרֹות‪,‬‬
‫אלֶיָך נ ִ ְ‬
‫ּבְ ָהׂשִיחֵנּו ֵ‬
‫‬
‫תפִּלֹות‪,‬‬
‫מּדֵנּו לִ ְ‬
‫ּבְעָ ְ‬
‫‬
‫ּבְפֹוְקֵדנּו ִקבְְרָך יַּקִיֵרנּו‪,‬‬
‫‬
‫ׁשּבָתֹות‪,‬‬
‫סבֵנּו ּבְעְַרבֵי מֹועֲִדים ו ְ ַ‬
‫ּבְ ָה ְ‬
‫אׁשֶר נִפְנ ֶה וְנַעֲׂשֶה ‪,‬‬
‫ּבְכָל ֲ‬
‫אבְדָה‪,‬‬
‫ׁש ָ‬
‫ַּבּתְִקו ָה ַהּג ְדֹולָה ֶ‬
‫ַהאִם י ֵׁש לָנּו נ ֶ ָחמָה‪,‬‬
‫ת ִפּלָה‪.‬‬
‫ּקׁשָה ּו ְ‬
‫ַּבּלֵב ּפְנ ִימָה ַּב ָ‬
‫‬
‫ׂשמָחֹות‪ֲ ,‬חתֻּנֹות ּובְִריתֹות‪,‬‬
‫ִּב ְ‬
‫‬
‫ׁשבַע ּבְָרכֹות‪,‬‬
‫ַּבחֲנ ֻּכֹות ָּבּתִים ו ְ ֶ‬
‫‬
‫מ ָחתָם‪,‬‬
‫מחִים ּבְ ִׂש ְ‬
‫ׂש ֵ‬
‫ּתפִים ּו ְ‬
‫ׁש ָ‬
‫ֻ‬
‫‬
‫מ ַבּכִים אֶת ֶחסְרֹונ ָם‪.‬‬
‫נ ֶ ֱע ָצבִים ּו ְ‬
‫‬
‫‬
‫ׁשּכָחֹות‪,‬‬
‫ּבְ ַהזְּכִיֵרנּו ַמעֲׂשִּיֹות נ ִ ְ‬
‫‬
‫תבֶיָך ו ְ ִאמְרֹותֶיָך‪,‬‬
‫ּבְקֹוְראֵנּו ּכְ ָ‬
‫ספֶָריָך‪,‬‬
‫ּבְִדפְּדּוף וְעִּיּון ִּב ְ‬
‫אזָנ ָה לְַקּלָטֹות אֲהּובֹות‪.‬‬
‫ּבְ ַה ֲ‬
‫אלְּבֹומֵי ַהּתְמּונֹות‪,‬‬
‫ּבְעֹובְֵרנּו עַל ּפְנ ֵי ַ‬
‫ּבְ ִהּזָכְֵרנּו ּבְטִּיּולִים ּו ַמּסָעֹות‪,‬‬
‫ּבְפֹוגְׁשֵנּו ֲחבִֵרים ו ַ ֲחבֵרֹות‪,‬‬
‫ּבְׂשִיחֹות עִם אֲהּובֹות ו ְאֹוהֲבֹות‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫מי ַ ֲחלִים לְ ָמחָר ׁשֶל אֹור ּג ָדֹול‪,‬‬
‫ְ‬
‫מעַל י ָם ּכָח ֹל‪,‬‬
‫ׁשחַר יַפְצִיעַ ֵ‬
‫בֹו ַ‬
‫ׁש ָחפִים‪,‬‬
‫קֹול ַמּׁשַק ּכַנְפֵי ְ‬
‫ּוצְחֹוק ׁשֶל ּתִינֹוקֹות ו ִילִָדים‬
‫ּבְׂשֹוַרת ׁשְלֹום ֱאמֶת לָעָם וְלַ ַחּיָלִים‪,‬‬
‫ּמתִים‪.‬‬
‫ת ִחּי ַת ַה ֵ‬
‫ו ְֵקץ ַהּי ָגֹון ִּב ְ‬
‫תחַת ַהּדְמָעֹות יִצְמְחּו ָּבּתִים וְעֵצִים‪.‬‬
‫וְ ַ‬
‫אורי פיש‬
‫אבא של אמיר שי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪14‬‬
‫עֶל ֶם חֲמּודֹות‬
‫ּדְבִָרים ׁשֶָרצִיתִי לֹומַר‬
‫ּׁשבִילִים‬
‫עֶלֶם חֲמּודֹות צֹועֵד ַּב ְ‬
‫מלַבְלְבִים‪,‬‬
‫ּבֵין ּפְָרחִים וְעֵצִים ְ‬
‫מ ַחּי ְֵך ָהעֶלֶם‬
‫חִּיּוְך ּג ָדֹול ְ‬
‫תי ִם‪,‬‬
‫ׂשפָ ַ‬
‫ּבֹוְרקֹות ָהעֵינַי ִם לֹוחֲׁשֹות ְ‬
‫אנ ִי ַקּי ָם‪,‬‬
‫ּג ַן עֵֶדן ּכָאן ֲ‬
‫ׁשּכֵר‪,‬‬
‫מ ַ‬
‫ּפְָרחִים ּפֹוְרחִים וְנ ִיחֹו ַח ְ‬
‫ּׁשפִים רֹואֹות ָהעֵינַי ִם‬
‫מכֻ ָ‬
‫ׁשלַל צְ ָבעִים ְ‬
‫ְ‬
‫ּׁשבִילִים‪,‬‬
‫עֶלֶם חֲמּודֹות צֹועֵד ַּב ְ‬
‫מלַּטֵף ּומִֵרי ַח נ ִיחֹו ַח ּפְָרחִים‪,‬‬
‫ְ‬
‫ׁשלֵו נִּנֹו ַח ָהעֶלֶם‪,‬‬
‫ַמּבָטֹו ָ‬
‫תנַּג ֵן‪,‬‬
‫ָרחַׁש ַמעְי ַן ַה ַחּי ִים ִמ ְ‬
‫ּׁש ַמי ִם‬
‫מצָא ַּב ָ‬
‫עֶלֶם חֲמּודֹות נ ִ ְ‬
‫לֹוחֵׁש לִי ּבְקֹול ׁשֵָקט וְנָעִים‪,‬‬
‫ּמתִים‪,‬‬
‫אנ ִי ּבְעֹולַם ַה ֵ‬
‫מצָא ֲ‬
‫נִ ְ‬
‫מלֻּו ֶה ִּבׂשְָרפִים ‪.‬‬
‫ׁשלֵו ו ְָרגּועַ ְ‬
‫ָ‬
‫אנ ִי ִמּנ ִיחֹו ַח ּפְָרחִים‪,‬‬
‫ׁשִּכֹור ֲ‬
‫סּומָא ִמּצְ ָבעִים מְַרהִיבִים‪,‬‬
‫מצָא ּבְג ַן ׁשֶל ּפְָרחִים‪.‬‬
‫עֶלֶם חֲמּודֹות נ ִ ְ‬
‫אכִים‪...‬‬
‫ּסבִיבֹו ִהּלַת ַמלְ ָ‬
‫ִהּלָה ִמ ְ‬
‫ּמּנ ִי‪....‬‬
‫ׁשּנִלְַקח ִמ ֶ‬
‫ז ֶהּו ּבְנ ִי ַמ ְח ַמּדִי ֶ‬
‫ּכָל ַהּדְבִָרים ׁשֶָרצִיתִי לֹומַר‬
‫אמְרּו ּכְבָר‪.‬‬
‫נֶ ֶ‬
‫ּמפָאֲרֹות‪,‬‬
‫ּכָל ַה ִּמּלִים ַהּי ָפֹות‪ַ ,‬ה ְ‬
‫ּתהִּיֹות‪,‬‬
‫ּמ ַצעֲרֹות‪ַ ,‬ה ְ‬
‫ַה ְ‬
‫אמְרּו ּכְבָר‪.‬‬
‫נֶ ֶ‬
‫ּמכַּבְדֹות‪ַ ,‬ה ַּמעֲִריכֹות‪,‬‬
‫ּכָל ַה ִּמּלִים ַה ְ‬
‫אמְרּו ּכְבָר‪.‬‬
‫ַהּנ ֶ ֱאצָלֹות‪ ,‬ו ְ ַהּמְַרּג ְׁשֹות נ ֶ ֶ‬
‫ׁשנ ִים‪,‬‬
‫אלְפֵי ָ‬
‫ו ְ ַה ִּמּלִים נ ֶ ֱאמָרֹות ז ֶה ַ‬
‫ׁשנ ִים‪.‬‬
‫אלְפֵי ָ‬
‫לְ ַ‬
‫ּקׁשִים‬
‫ּסלְלּו לָנּו‪ ,‬לַּי ְהּוִדים ָה ִע ְ‬
‫ׁש ָ‬
‫לַ ָּבנ ִים ֶ‬
‫ּמדָנ ִים ‪.‬‬
‫אֶת ִקּיּומָם ּבְעֹולַם ַה ְ‬
‫תּפָס‪ ,‬הֵיכָן ַה ִהּג ָיֹון‪ַ ,‬האִם ּבְצַו‬
‫ֹלא נ ִ ְ‬
‫ַה ַחּי ִים?‬
‫ּכָל ַה ִּמּלִים ׁשֶָרצִיתִי לֹומַר‪,‬‬
‫אמְרּו ּכְבָר‪,‬‬
‫נֶ ֶ‬
‫עַל ּבְנ ֵי‪-‬עַּמִי‪.‬‬
‫אבָל אִילָן‪,‬‬
‫ֲ‬
‫ׁשּלִי!!!‬
‫אּתָה הֵָרי ַהּבֵן ֶ‬
‫ַ‬
‫ׁשּלִי לַעֲֵדי עַד‪.‬‬
‫ּבְנ ִי‪ּ ,‬בְנ ִי ֶ‬
‫מא ֹד‪.‬‬
‫אנ ִי ּגֵאֶה ּבְָך ְ‬
‫ֲ‬
‫צבי מור‬
‫אבא של אילן ז"ל‬
‫אתי כהן קדוש‬
‫אמא של מאור כהן קדוש ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪15‬‬
‫ׁשֹותֶֶקת‬
‫ׁשֹותֶֶקת‪ׁ .‬שֹותֶֶקת ו ְצֹווַחַת ִמ ִּבפְנ ִים‪.‬‬
‫מכַּסָה אֶת ּפִי‪.‬‬
‫ְ‬
‫ׁשֹותֶֶקת‪ ,‬ו ְרֹוצָה אֶת הָעֹולָם לְהְַרעִיד‪...‬‬
‫אְַך ּתַׁש ּכֹוחִי‪...‬‬
‫עֵינ ַי זֹועֲקֹות ּו ַמ ָּבטָן ׁשואֵל לְֹלא ִמּלִים‪:‬‬
‫אּתָה ּבְנ ִי?"‪...‬‬
‫"הֵיכָן ַ‬
‫ַמּבִיטָה ּבְעַצְמִי‪ ,‬רֹואָה אֶת ּדְמּותְָך מִּתֹוכִי‪...‬‬
‫ּמפַּלֵ ַח אֶת לִּבִי‪.‬‬
‫ׁשתִיָקה‪ּ ,‬כְחֵץ ַה ְ‬
‫זֹועֶֶקת ִּב ְ‬
‫ׁשֹותֶֶקת‪ ,‬לִּבִי ׁשֹותֵת ּכְאֵב‪ ,‬חְַדֵרי ַהּלֵב אֹוִרים וְכָבִים‪,‬‬
‫ּפְעִימֹות ַהּלֵב עָי ֵף ִמּלְ ָהצִיף ּו ִמּלְ ָהכִיל‪...‬‬
‫מ ַבעְ ַּבעַת ּכְכַּדּור אֵׁש יֹוֵקד‪...‬‬
‫ׁשֹותֶֶקת‪ ,‬אְַך ּכֻּלִי ְ‬
‫ׁשתִיָקתִי זֹועֶֶקת‪ ,‬קֹוַרעַת אֶת ֲחלַל ַהּי ְקּום‬
‫ְ‬
‫ׁשּתָקּום‪...‬‬
‫אלֶיָך לְהֵיכַל ָהאֱֹלהִים ֶ‬
‫רֹוצָה לְ ַהּג ִיעַ ֵ‬
‫ׁשתִיָקתִי רֹועֶמֶת‪.‬‬
‫ְ‬
‫מלֵאָה ּבְגַעְּגּועִים אֵין ֵקץ‪ִּ ,‬בכְמִיהָה לָגַעַת ּבְיָפְי ְָך‬
‫ְ‬
‫אי ִן‪? ‬‬
‫אְַך ַ‬
‫ׁשּוב ׁשֹותֶֶקת‪ ,‬ו ְצֹווַחַת ִמ ִּבפְנ ִים‬
‫מכַּסָה אֶת ּפִי‪.‬‬
‫ְ‬
‫ׁשֹותֶֶקת‪ ,‬ו ְרֹוצָה אֶת הָעֹולָם לְהְַרעִיד‪...‬‬
‫ו ְׁשּוב ׁשֹותֶֶקת‪.‬‬
‫ספֶת אֶת עַצְמִי‪ ,‬ו ְנֹוגַעַת ַּב ַחּי ִים‪.‬‬
‫אֹו ֶ‬
‫יפית איטח‬
‫אמא של צחי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪16‬‬
‫על יתרונותיה של המסכה‬
‫בני יקירי עמרי‬
‫רציתי לספר לך מעט למה משמשת אותי המסכה‪ .‬ראשית‪ ,‬היא מראה לכל רעיי שאצלי‬
‫הכול בסדר‪ .‬היא מורחת לי בדרך עלומה בת צחוק בעיניים‪ ,‬היא מוחקת במטה קסם את‬
‫הכאב המייסר הנצחי והפצע המדמם שאין לו מזור‪.‬‬
‫היא מסתירה את המימיקה שניבטת מפניי וגם את העצב שבעיניים‪ .‬למעשה‪ ,‬היא מסתירה‬
‫גם את עיניי הכבויות!‬
‫או אז אני הופך לאדם אחר‪ ,‬שונה ממצב צבירתי‪ ,‬אני הופך כאחד האדם אותו רגילים‬
‫לראות‪ ,‬אוהב‪ ,‬שונא‪ ,‬מתלהב‪ ,‬פעיל‪ ,‬מחייך ומזייף‪ ,‬אוכל ושותה‪ ,‬בקיצור ‪ -‬כפי שאנשים‬
‫אוהבים לראותני ולא כפי שאני באמת!‬
‫אמת‪ ,‬עמרי‪ ,‬ישנן דקות מועטות‪ ,‬לעיתים נדירות‪ ,‬שבהן אני מעז להסיר את מסכת הפלאים‬
‫ואז‪ ,‬מפינות עיניי‪ ,‬פורץ שק הדמעות הענק ונובע ושופע כמעיין המתגבר! והלחלוחית שבאף‬
‫גם היא משקה את ניירות הטישו התורנים שבכיסי! וליבי נחמץ עד כלות הנשמה!‬
‫ואז אני מבהיל את עצמי וחושב ביני לביני‪ ,‬מי יבין זאת? הוא יצא מדעתו כך חושבים‬
‫הבריות! מה קרה לו‪ ,‬דווקא עכשיו? על מה הוא מתייפח? מה עשיתי לו? הבה ונתרחקה‬
‫הימנו‪.‬‬
‫ולפתע מאי שם נולדת לה מסכת הקסמים‪ ,‬מופיעה כמלכה גואלת‪ ,‬כמי שמושיעה מפני‬
‫שלל השאלות וההסברים המביכים והופכת אותי לאחד האדם‪ ,‬למי שרוצים לראות ולא‬
‫למי שאני באמת‪ ,‬למתייסר‪ ,‬למשותק‪ ,‬לדואב ולאותו אב שעולמו חרב עליו כאשר איבד את‬
‫היקר לו מכול‪ ,‬את זה שמאד אהב אותך‪ ,‬בני עומרי‪.‬‬
‫נחמתי הגדולה ברעייתי המסורה גבי‪ ,‬במשפחתי‪ ,‬ברעיי האמיתיים שמוכנים לאפשר‬
‫לי להוריד אותך מסכתי היקרה מפז‪ ,‬מסכתי האהובה‪ ,‬לנגד עיניהם ‪ -‬ולהיות מי שאני‪,‬‬
‫האמיתי ולהוריד ממני את הנטל הנורא‪ ,‬להיות צמוד למסכת האובדן והאבל!‬
‫שאול צ'יטיאט ‪ -‬צ'יטה‬
‫אבא של עמרי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪17‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫השכול מלווה צער‪ ,‬יגון וגעגועים עד לשאול‪ .‬דרור‪ ,‬בני‪ ,‬לא קל בלעדיך‪...‬‬
‫מה טוב ומה נעים היה אילו בשורות אלה שאני כותב יכולתי לבשר בשורות טובות‪,‬‬
‫נעימות ומשמחות‪ ,‬שיעשירו נשמות שלוות ורגועות‪ .‬אבל לדאבון ליבי מתברר שמכוח עליון‪,‬‬
‫בעוונותיי הרבים‪ ,‬אין באפשרותי לשנות את סדר העולם ולהתעלם מהטבע‪ .‬לא נוכל לדעת‬
‫כיצד להימנע מהמכות שפוגעות בנו ומהמציאות המרה‪ ,‬המשאירות צלקות ונשמה פצועה‬
‫שותתת דם‪...‬‬
‫בעל כורכי אני נאלץ לשחות עם הזרם ולהשלים עם הקיים עד שאגיע‪ ,‬אם ירצה השם‪ ,‬אי‬
‫פעם ואם בכלל‪ ,‬למנוחה ולנחלה‪ ,‬שזה חלומו של כל אדם‪.‬‬
‫גם השנה‪ ,‬כבכל שנה‪ ,‬נישיר מבט כואב לעבר דרור‪ ,‬בני יקירי‪ ,‬על קירות הזיכרון ואל שדה‬
‫האבן בבית העלמין ויותר מכל לעיניי הכואבות כל העת‪ ,‬את שהיה ולא ישוב‪.‬‬
‫את כאב ליבי לא ניתן להעביר במילים‪ .‬היד כותבת והנייר סובל‪ .‬אך זר לא יבין את החלל‬
‫שנפער בתוכי‪ .‬אי אפשר לתת לקול פשר או הסבר לאובדני‪ .‬השכול הוא נוקב וצורב מדי יום‬
‫ביומו‪ ,‬הוא שוכן עמוק בליבי ומרטיט את נפשי‪.‬‬
‫אין ספק‪ ,‬אני נראה כאחד האדם‪ ,‬כדבר חז"ל‪" :‬לב יודע מרת נפשו"‪ .‬לב? לצערי חוויתי את‬
‫הטראומה האיומה והנוראה הזו‪ .‬אכן הצער הכריע!‬
‫רק עין או אינטואיציה חדה תבחין בכך שמשהו כל כך עמוק וחשוב חסר‪ ,‬שהענף המרכזי‬
‫של עץ חיי נגדע באיבו ושבפנים בתוך ליבי ונשמתי שוכנת עצבות נוראה שמעיבה‪ .‬אני‪,‬‬
‫בהיותי מטבעי אופטימיסט מושבע ומאמין באמונה שלמה ומוצקה בתת המודע‪ ,‬אינני‬
‫מסיר מליבי תקווה לעתיד טוב יותר ומנסה לשמור על המראה‪ ,‬ככתוב‪" :‬לב האדם יאיר‬
‫פניו"‪ ,‬כי הפנים הם המראה הפנימית‪ ,‬והעיניים הן חלונות הראווה של הנפש‪.‬‬
‫על משכבי בלילות אני טובע בים של געגוע‪ ,‬מתייסר ביגוני‪ .‬בני דרור‪ ,‬מחמל נפשי‪ ,‬אוצר‬
‫שלי ומקור שמחתי‪ .‬דמעות שוטפות את יצועי ואני חי אותך ואת חייך‪ ,‬אני הולך במשעולך‬
‫ואוהב את שאהבה נפשך‪ .‬הו דרור שלי‪ ,‬אתה כה חסר לי!‬
‫תחושת הכאב על אובדנך‪ ,‬בני‪ ,‬קשה מנשוא‪ ,‬אך אני חייב לפתח ולעצב מערכת הגנה‬
‫המגוננת על נפשי מלהישאב אל התהום‪ .‬למרות הכל‪ ,‬הזמן החיצוני החולף מאלץ אותי‬
‫להמשיך בחיי ולצעוד במשעולי הזמן‪ ,‬לאור העובדה הנהירה כל כך כי "ימינו כצל עובר‪,‬‬
‫אמשיך לפסוע בדרך המלך‪"...‬‬
‫אוהב אותך לנצח!‬
‫יחיאל שקלים‬
‫אבא של דרור ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪18‬‬
‫ּדָנ ָה‬
‫ּת יֹותֵר ְרחֹוָקה‬
‫א ְ‬
‫ׁש ַ‬
‫ּכְכָל ֶ‬
‫מאִיָרה ּבְיֶתֶר עָצְמָה‬
‫ּדְמּותְֵך ְ‬
‫הָאֹור ו ְ ַהּצֵל ּבְ ַחּי ֵינּו הַּמּוז ִָרים‬
‫ּׁשנ ִים‪.‬‬
‫טׁשִים ו ְהֹולְכִים עִם ַה ָ‬
‫ׁש ְ‬
‫ּט ְ‬
‫ִמ ַ‬
‫ׁשנ ִים‬
‫ּתׁשַע ָ‬
‫וְכְָך ָחלְפּו לָהֶן ֵ‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ּגַעְּגּועִים‬
‫ּתׁשַע ָ‬
‫ֵ‬
‫אלִים‬
‫מׁשִיכִים אְַך ּג ַם ׁשֹו ֲ‬
‫וְאָנּו ַמ ְ‬
‫ַהאִם ַהּזְמַן אֶת ׁשֶּלֹו יַעֲׂשֶה‬
‫י ַ ֲהפ ְֹך אֶת ַהּכְאֵב לְיֹותֵר ֵקהֶה?‬
‫אבִיב‬
‫ׁש ַחּיַי ְִך ַהּנִפְלָאִים נִגְּדְעּו ָּב ָ‬
‫מַה ּמּוז ָר ֶ‬
‫ּמׁשָם‬
‫ּת לְ ַמ ְ‬
‫סּפְַק ְ‬
‫וְנ ְִראֶה ּכְאִּלּו ֹלא ִה ְ‬
‫תּגַּלִים סִּפּוִרים ֲחדָׁשִים‬
‫ׁשנ ָה ִמ ְ‬
‫אבָל ּבְכָל ָ‬
‫ֲ‬
‫מעֵבֶר לְ‪19 -‬‬
‫ׁשֶל ּתְרּומָה ּומִּמּוׁש הְַרּבֵה ֵ‬
‫ׁשנ ִים‪.‬‬
‫ָ‬
‫ּמתְַקּתֵק ַה ַּמ ְחלִיף ּדַּפִים‬
‫ו ְ ַהאִם ַהּׁשָעֹון ַה ְ‬
‫ּׁשנ ָה‬
‫ּבְלּו ַח ַה ָ‬
‫ׁשּמָא לְאֹוי ֵב וְצָָרה צְרּוָרה‬
‫י ַ ֲהפ ְֹך לְי ִָדיד אֹו ֶ‬
‫ּקׁשָה ֹלא נ ְעּוצָה‬
‫אלָה ַה ָ‬
‫ּׁש ֵ‬
‫אבָל ַהּתְׁשּובָה לַ ְ‬
‫ֲ‬
‫ַּב ִּצ ִּפּי ָה‬
‫אנַחְנּו מּוכָנ ִים לִהְיֹות וְלַעֲׂשֹות‬
‫אּלָא מָה ֲ‬
‫ֶ‬
‫ַּבעֲבֹודָה ָקׁשָה‬
‫ׁשבָה‬
‫ׁשּפִיעַ עַל ַה ַּמ ְח ָ‬
‫וְאָז ַהּזְמַן הַחֹולֵף ֹלא י ַ ְ‬
‫ׁשּפִיעַ עַל ַהּתְִקו ָה ו ְ ָהאֱמּונ ָה‪.‬‬
‫אּלָא י ַ ְ‬
‫ֶ‬
‫הָאֹורֹות ו ְ ַהּצְלָלִים הֵם ּבְנ ֵי ַהּלְוָי ָה‬
‫אחֲרֹונ ָה‬
‫ּׁשנִּי ָה ָה ַ‬
‫ׁשֶֹּלא יַעַז ְבּו אֹותָנּו עַד ַה ְ‬
‫ׁש ִהכְַרז ְנּו עַל ַה ִּׁשכְחָה‬
‫וְאֶת ַה ִּמלְ ָחמָה ֶ‬
‫מׁשִיְך וְנִּלָחֵם ּבְעָצְמָה ַרּבָה‪.‬‬
‫נַ ְ‬
‫ׁש ַה ָּמחָר יָבִיא עִּמֹו ּבְׂשֹוָרה‬
‫ּתנ ָה ֶ‬
‫מ ָ‬
‫ַה ַה ְ‬
‫ּתּנ ָה לֶאֱמּונ ָה ּבִיכָלְּתָנּו לְִראֹות אֶת‬
‫ׁש ַ‬
‫ִמ ְ‬
‫ַהּתְִקו ָה‬
‫סבֶל ו ְ ִצ ִּפּי ָה‬
‫ּו ִבמְקֹום לִחְיֹות ַחּי ִים מִּתֹוְך ֵ‬
‫הֲזּוי ָה‬
‫אחְָריּות לְ ַחּי ֵינּו " ַה ֲחדָׁשִים"‬
‫ָּבחְַרנּו לַָקחַת ַ‬
‫ׁשמָעּו ִתּי ִים‪.‬‬
‫מנ ָם ּבְלִי ּדָנ ָה אְַך ֹלא ּפָחֹות ַמ ְ‬
‫א ְ‬
‫ָ‬
‫מעַט‬
‫וְאִם ַהּדְבִָרים ַהּנ ֶ ֱאמִָרים נ ְִראִים לָכֶם ְ‬
‫מּוז ִָרים‬
‫ּתפִים‬
‫ׁש ָ‬
‫אּתֶם ֻ‬
‫ׁשּג ַם ַ‬
‫אפְׁשָר לֹומַר לָכֶם ֶ‬
‫ֶ‬
‫אנַחְנּו ֹלא לְבַד‬
‫ׁש ֲ‬
‫ּת רֹואָה ּדָנ ָה ֶ‬
‫א ְ‬
‫וְ ַ‬
‫ּסבִיבָה נִלְ ֶחמֶת ִאּתָנּו י ָד ּבְי ָד‬
‫וְכָל ַה ְ‬
‫לִזְּכ ֹר אֹותְָך מִּתֹוְך צְמִיחָה ּונְתִינ ָה‬
‫ׁשמָה ּג ְדֹולָה‪.‬‬
‫ׁשּיָאֶה לְָך נ ְ ָ‬
‫ּכְפִי ֶ‬
‫ורדית וחיים זמורסקי‬
‫הורים של דנה‬
‫הורים‬
‫‪19‬‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ׁשָנ ִים ו ְיֹותֵר‪ ...‬נִּסָיֹון‬
‫ְ‬
‫אּתָה וַאֲנ ִי ּבָּה ּבָעֵת‪...‬‬
‫לִהְיֹות ַ‬
‫הֵָרי מַה ּנִּתָן לִכְּת ֹב ׁשֶֹּלא נִכְּתַב ּכְבָר?‬
‫מבִין אֵיְך אֵינ ְָך מְַקּטֵר ו ְֹלא‬
‫י ֵׁש ִעּתִים אֵינ ִי ֵ‬
‫ִמתְלֹונ ֵן‪...‬‬
‫אּתָה‬
‫יֹותֵר ִמּז ֶה ‪ -‬אֵיְך אֵינ ְָך אֹומֵר "ּכַּמָה ַ‬
‫תּגַעְּגֵעַ"‪...‬‬
‫ִמ ְ‬
‫ׁשאַר ִּבפְנ ִים‪ ,‬לְעֹולָמִים?‬
‫ַהּכ ֹל ִּבפְנ ִים‪ ,‬נ ִ ְ‬
‫מנַּסֶה לְ ַמּלֵא י ִעּוד‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר ְ‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ְ‬
‫ַחּי ַי‪...‬‬
‫מ ַחּפֵׂש ּדְמּותְָך‪...‬‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר ְ‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ְ‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ְ‬
‫אנ ִי יָצָאנּו לַּדֶֶרְך‪...‬‬
‫ׁשּלִי ו ַ ֲ‬
‫מאָז ַהּצֵל ֶ‬
‫ֵ‬
‫ּמתִים‪...‬‬
‫מׁשִיכִים לִכְּת ֹב אֹותָנּו ַה ֵ‬
‫אָז ַמ ְ‬
‫אְַך ּג ַם אֹותָנּו ַה ַחּי ִים‪...‬‬
‫ו ְ ַהּסֵֶדר צִָריְך ָהי ָה לִהְיֹות הָפּוְך!‬
‫מׁשִיכִים "לְִראֹות ּבְעֵינ ַי ‪-‬עֵינ ָיו"‬
‫ּו ַמ ְ‬
‫אּתָה?‬
‫אנ ִי? מִי ַ‬
‫מִי ֲ‬
‫עֵינ ַי ‪ /‬עֵינ ֶיָך‪...‬‬
‫תחִיל‪...‬‬
‫אנ ִי ַמ ְ‬
‫ּתּי ֵם ‪ֲ -‬‬
‫ס ַ‬
‫אּתָה ִמ ְ‬
‫ׁש ַ‬
‫הֵיכָן ֶ‬
‫תחִיל‪...‬‬
‫אּתָה ַמ ְ‬
‫ּתּי ֵם ‪ַ -‬‬
‫ס ַ‬
‫אנ ִי ִמ ְ‬
‫ׁש ֲ‬
‫הֵיכָן ֶ‬
‫לְִראֹות ּבְעֵינ ָיו ‪ּ -‬כִי עֵינ ַי ּכֹואֲבֹות‪...‬‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר הֹולְֵך ּבְִדָרכֶיָך‪...‬‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ְ‬
‫סעַ ּבְנַעֲלֶיָך‪...‬‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר ּפֹו ֵ‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ֶ‬
‫מ ַחּבֵק ּומִֵרי ַח‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר ְ‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ְ‬
‫אֹותְָך‪...‬‬
‫אלָפִים ּכָאן וְׁשָם‪...‬‬
‫נ ֵרֹות זִּכָרֹון לְמֵאֹות ו ַ ֲ‬
‫אֵין ּכָל ַקו ַמפְִריד‪...‬‬
‫ׁשנ ִים ו ְיֹותֵר‬
‫ׁשבַע עֶׂשְֵרה ָ‬
‫ְ‬
‫תי ִם‪...‬‬
‫ׁשלְׁשֹום הַּיֹום ָמחָר ּו ָמחֳָר ַ‬
‫אתְמֹול ו ְ ִ‬
‫ֶ‬
‫ׁשנ ִים הְַרּבֵה ו ְיֹותֵר‪...‬‬
‫ָ‬
‫אריה רוזנברג‬
‫אבא של שחר ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪20‬‬
‫ּגַעְּגּועִים‬
‫ַהּיָמִים חֹולְפִים ַמהֵר ו ְעֹובְִרים‬
‫ׁשאָר ז ֶה ּגַעְּגּועִים‬
‫ׁשּנ ִ ְ‬
‫מַה ֶ‬
‫מא ֹד ֲחז ִָקים‬
‫ּגַעְּגּועִים עַּז ִים ְ‬
‫אבַד ו ְֹלא י ַ ְחז ֹר לְעֹולָמִים‪.‬‬
‫ּׁש ָ‬
‫עַל מַה ֶ‬
‫סּפִיקּו לְמַּצֹות עַצְמָם‬
‫טֶֶרם ִה ְ‬
‫ׁשאַר ֶהעָנ ָן‬
‫הָאֹור ּכָבָה נ ִ ְ‬
‫ׁשּפָחָה‬
‫ׁשח ֹר ִּכּסָה ַה ִּמ ְ‬
‫עֲנ ַן ָ‬
‫אבֵלָה‪.‬‬
‫מא ֹד ֲ‬
‫ׁשאֲָרה י ְתֹומָה ּו ְ‬
‫ׁשּנ ִ ְ‬
‫ֶ‬
‫ׁשאַר עָבָר אֵין הֹוו ֶה וְעָתִיד‬
‫נִ ְ‬
‫ּכָבָה אֹורֹו ׁשֶל ַהּלַּפִיד‬
‫ּתמְרּוִרים‬
‫ַהּלֵב ּבֹוכֶה ּבְכִי ַ‬
‫ּגַעְּגּועִים עַּז ִים וְאֵין נ ִחּומִים‬
‫ַחּי ִים עַל עָבָר ׁשֶל זִכְרֹונֹות‬
‫אבֵק עִם ַה ַּצּלָקֹות‬
‫ו ְלֹומְִדים לְ ֵה ָ‬
‫וְאִם ּבַּסֹוף ּג ַם ַמצְלִיחִים‬
‫מֹוצְאִים ַּב ַהצְלָחָה אֶת ַהּנ ִחּומִים‪.‬‬
‫ציונה מאירי‬
‫אמא של שלומי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪21‬‬
‫אייל יקירנו‬
‫שש שנים לנפילתך וליבנו דואב וכואב‪.‬‬
‫השנים עברו ואנו מתגעגעים לנוכחותך‪ ,‬לחיוך ולשיחה הנעימה איתך‪.‬‬
‫אייל‪ ,‬התבונן נא ממרום השמים אלינו ואנו נזכור אותך ואת השתעשעותך עם ילדיך‬
‫האהובים והנחמדים ועם רעייתך המסורה‪.‬‬
‫הבט נא סביבך למרחבים‪ ,‬רוחך מתהלכת בענן וזרועותיך נשלחות בברקים‪ ,‬נופלות כגשם‬
‫ומרוות את השדות הפורחים שבהם טיילת והשתעשעת‪.‬‬
‫לפני חצי שנה הגיע בכורך קורלי למצוות ורק אתה היית חסר לחגוג איתנו את המאורע‪.‬‬
‫שלושת ילדיך האהובים הולכים בדרכך ועושים חיל בלימודים ובספורט ואנו תפילה‬
‫לאלוהים שיזכה אותם לגדול בבריאות טובה‪.‬‬
‫אנו נזכור אותך ולא נשכח אותך לעולם‪.‬‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫יוסף קיויתי‬
‫אבא של אייל ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪22‬‬
‫בדרך לשם‬
‫הגיע הרגע שאני צריכה לעשות את מה שחשבתי לנכון מזה שנים‪ ,‬ללכת לשם‪ ,‬פשוט לעלות‬
‫ולחבק את המצבה בלי טקס‪ ,‬בלי קבוצת אנשים תומכת ובלי זרי פרחים‪.‬‬
‫פשוט לשבת לצידך‪ ,‬ליאור‪ ,‬ולדמות כאילו "לא היו הדברים מעולם" ואני מצטטת את‬
‫המשוררת רחל בלובשטיין האהובה עליי מאד‪ ,‬כי ב‪ 14 -‬באוקטובר ליד המצבה במשמר‬
‫הנגב‪ ,‬או אולי זה היה ה‪ 13-‬באוקטובר ואולי כל תאריך אחר‪ ,‬כל עולמי סובב סביב‬
‫החודש הזה‪ 6 ,‬באוקטובר‪ ,‬יום פרוץ המלחמה ‪" -‬מלחמת אוקטובר" שכונתה בצביעות‬
‫שאין כדוגמתה מצד יוזמיה ומבצעיה‪" ,‬מלחמת האין ברירה"‪ ,‬אך לגביי ולגבי רבים אחרים‬
‫ "מלחמת המחדל"‪.‬‬‫שבועיים הילכנו כסהרורים‪ ,‬נתן ואני‪ ,‬באי הוודאות הנוראה שאין צורך לפרטה‪ .‬לאחר‬
‫שבועיים ידענו שמחכה לנו קבר במשמר הנגב‪ ,‬לשם נאספו כולם‪.‬‬
‫עם תמונת ליאור הצמודה אל חזי‪ ,‬מוקפת הורים המבכים בקולי קולות את מה שעל ליבם‪.‬‬
‫ואני בשתיקה זועקת‪ .‬לידי שלמה פרי ליד מצבת אחיו ספי‪ ,‬מין קשר הנשמר עד היום‬
‫מאותו זיכרון נוקב‪.‬‬
‫קשר מוזר כשלאחר ימים התברר לי שהיה תלמידו של אבי (יוסף שה לבן) בבית הספר‬
‫התיכון ברחובות‪.‬‬
‫ואיך אמשיך הלאה את חוט הסיפור? אולי בתיאור קצר מאוד‪ .‬איני מרבה לספר על כך‬
‫אלא בעקיפין‪ .‬מצאתי דרך של זעקה‪ ,‬זעקת מחאה שפרצה ממני באין מעצור בתחום מה‬
‫שמכונה "הפוליטי"‪ .‬הייתי כביכול דוברת מחאה לא אישית‪ ,‬על מחדלי מלחמת האין‬
‫ברירה‪ ,‬מלחמת המחדל וכל מה שתרצו לכנותה ועל יוזמיה ומבצעיה‪ .‬זו היתה הדרך‬
‫שלי להגן על עצמי ובחרתי בדרך האפשרית ביותר להגן גם על בני זיו‪ ,‬מול העימות עם‬
‫המציאות הבלתי אפשרית של הרג אחיו‪ .‬וכמה חרטה יש בי על הבחירה הזו‪.‬‬
‫הייתי רוצה לתת חופש לעצמי ולזעוק‪ ,‬אך האיפוק התרבותי שגזרתי על עצמי החניק את‬
‫הצעקה‪ ,‬בהימנעות מגילויים בלתי נשלטים‪.‬‬
‫מטבע הדברים‪ ,‬הגיעה עת הדעיכה‪ .‬מלאה הסאה מאותן תחושות בלתי פתורות‪ ,‬אולי הגיע‬
‫הזמן לקבל את ה'יש'‪ .‬והנה אני יושבת כאן וכותבת‪ ,‬ולא לוחמת באראלים ומצוקים‪.‬‬
‫אסתפק במספר שורות אלה‪ ,‬כשאני עולה בגבעה התלולה אל בית הקברות בקיבוץ שריד‪,‬‬
‫לבדי לגמרי‪ ,‬ללא טקסים‪ ,‬לחבק את מצבת בני ליאור‪.‬‬
‫צפירה יונתן‬
‫אמא של ליאור ז"ל‬
‫‬
‫הורים‬
‫‪23‬‬
‫נִּסָיֹון‬
‫ו ְהּוא נִּסָה‪...‬‬
‫מנַּסֶה‪...‬‬
‫ו ְהּוא ְ‬
‫מנַּסֶה‬
‫ְ‬
‫יֹום יֹום‪,‬‬
‫ׁשעָה‪.‬‬
‫ׁשעָה ָ‬
‫ָ‬
‫אֲַקּבֵל?‬
‫מחָה?‬
‫ּבְ ִׂש ְ‬
‫א ֲהבָה?‬
‫ּבְ ַ‬
‫ּבְ ַהכְנָעָה?‬
‫ׁשעָה‬
‫ּכָל ָ‬
‫נִּסָיֹון ָחדָׁש‬
‫דם המכבים ‪ -‬זכרונות‬
‫לֶ ֱאס ֹף זִכְרֹונֹות ז ֶה ֹלא ּפֶׁשַע‬
‫לְ ַהנְצִי ַח זִכְרֹונֹות ז ֹאת ֹלא ִמצְו ָה‪,‬‬
‫אנ ִי ַחּי ָה ּבֵין לְבֵין‪.‬‬
‫ֲ‬
‫אנ ִי זֹוכֶֶרת‬
‫ׁשהֶָרג ֶׁש ּגֹובֵר ֲ‬
‫ּכְ ֶ‬
‫אנ ִי ׁשֹוכַחַת‪.‬‬
‫ת ִחּי ָה ֲ‬
‫אנ ִי ָקמָה לִ ְ‬
‫ׁש ֲ‬
‫ּוכְ ֶ‬
‫אנ ִי ַחּי ָה אֶת ַחּי ַי‪.‬‬
‫ּכִי ֲ‬
‫אנ ִי זֹוכֶֶרת‪,‬‬
‫ו ְיֹום יֹום ֲ‬
‫ׁשּכָז ֶה‪,‬‬
‫מִן ַמ ֲהלְָך ֶ‬
‫סּבִיר‬
‫ׁשֶֹּלא ָקׁשֶה לְ ַה ְ‬
‫ׁש ִאּבֵד ּבֵן‪.‬‬
‫לְמִי ֶ‬
‫ּובְ ִעבְִרית צֶחָה‬
‫ּׁשכַל ּבֶן ַחּי ָל‪.‬‬
‫ׁש ָ‬
‫מִי ֶ‬
‫ׁשּתֵף‬
‫ַרק ָרצִיתִי לְ ַ‬
‫ו ְֹלא ַרק ּבְזִכְרֹונֹות‬
‫אֶת ִרג ְׁשֹותַי וְגַעְּגּועַי‬
‫לִבְנ ִי ַה ָּצעִיר וְהָָרחֹוק‪.‬‬
‫פנינה ישמח‬
‫אמא של יוחנן ז"ל‬
‫רינה מזרחי‬
‫אמא של איתי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪24‬‬
25
‫לערן בני יקירי‬
‫עברו כ‪ 24-‬שנים מאז קיבלתי את בשורת האיוב‪ .‬הכאב והגעגועים רק הולכים ומתעצמים‬
‫עם הזמן‪ .‬בספר שיצא לאור לאחר מותך נשאר דף ריק‪ ,‬משום שלא היה בי אז הכוח לשתף‬
‫בסיפורים אודות זכרך‪.‬‬
‫ערן‪ ,‬נהניתי מכל יום בגידולך וזכיתי לנחת ממך‪ .‬כל מי שהכיר אותך גמר עליך את ההלל‪.‬‬
‫היית ילד רגיש‪ ,‬חברותי‪ ,‬חם‪ ,‬חכם ותלמיד טוב‪ ,‬ילד אשר החיוך תמיד נסוך על פניו‪.‬‬
‫בהגיעך לבגרות‪ ,‬התגבשו אצלך עקרונות והשקפת עולם שלא תמיד הלמו את הנורמות שהיו‬
‫מקובלות בסביבה שבה גדלת‪ .‬למרות זאת‪ ,‬באופן עיקש ואמיץ‪ ,‬נאבקת על אמונתך לחיות‬
‫את חייך באופן המתאים לך‪ .‬כל ניסיון להטות אותך מדרכך נתקל בהתנגדותך‪ .‬אני קיבלתי‬
‫את דרכך בהבנה‪ ,‬באהבה ואף בהערכה‪ ,‬על דרכך העצמאית‪ .‬תמכתי בך ככל שיכולתי ‪ -‬הן‬
‫נפשית והן חומרית‪ ,‬גם במצבים שבהם קשה לי מאד ‪ -‬זו נקודת הנחמה עבורי‪ :‬עשיתי ככל‬
‫שיכולתי כדי להקל עליך‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יש בי תחושת כישלון שלא הצלחתי לשמור עליך‬
‫יותר‪.‬‬
‫ערן ‪ ,‬תמיד היית גאוות חיי‪ ,‬ידעת להעריך את כל מה שעשיתי למענך‪.‬‬
‫עוצמת הכאב גוברת באירועים‪ ,‬בשמחות בהם אני נפגשת עם חבריך שמעלים זיכרונות‬
‫מהעבר‪ .‬רובם הקימו כבר משפחות‪ ,‬נולדו להם ילדים ‪ -‬גם לאחיך ותמיד עוברת בי‬
‫המחשבה‪ ,‬אילו היית בחיים ‪ -‬איך הייתי נהנית לראות את הצמיחה וההתפתחות בחייך‪.‬‬
‫כמה חבל שלא זכיתי בכך‪.‬‬
‫אתה תמיד אתי‪.‬‬
‫מתגעגעת‪ ,‬אמא‬
‫אביגיל שוהם‬
‫אמא של ערן ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪26‬‬
‫חּיָל ִים ׁשֶֹּלא נָפְלּו ּבַּקְָרב‪...‬‬
‫ה ַ‬
‫זֵכ ֶר ַ‬
‫ּתפְִקידָם"‬
‫הֵם נָפְלּו "ּבְעֵת מִּלּוי ַ‬
‫הֵם מֵתּו " ִּבזְמַן ׁשֵרּותָם ַהּצְ ָבאִי"‬
‫ֹלא ּבְ ַמאֲָרב אֹו ּבְִקָרב עָֹקב ִמּדָם‪,‬‬
‫אכְז ִָרי‪.‬‬
‫ּתעֲרּות אֶל מּול אֹוי ֵב ַ‬
‫ס ַ‬
‫אֹו ּבְ ִה ְ‬
‫ּג ַם הֵם הָיּו ַחּיָלִים טֹובִים ּו ָמע ֳָרכִים‬
‫ָרצּו לְׁשֵָרת ַּב ָּצבָא‪ּ ,‬כְמֹו ּכֻּלָם‪,‬‬
‫אְַך ּתְאּונ ַת אִּמּונ ִים אֹו ּתְאּונ ַת ּדְָרכִים‪,‬‬
‫מלָל‪.‬‬
‫א ְ‬
‫טעָה ּבְֶרג ַע ֻ‬
‫אֶת ּפְתִיל ַחּי ֵיהֶם ָק ְ‬
‫אלָפִים‬
‫ּׁשנ ִים י ֵׁש ּג ַם מֵאֹות ו ַ ֲ‬
‫מׁשְֶך ַה ָ‬
‫ּובְ ֶ‬
‫ַחּיָלִים ׁשֶֹּלא יָכְלּו עֹוד‪ ,‬וְׂשָמּו ֵקץ לְנַפְׁשָם‪.‬‬
‫ּג ַם הֵם ָרצּו לִהְיֹות ַחּיָלִים טֹובִים‬
‫אְַך ִסבְלָם ‪ִ -‬הכְִריעַ אֹותָם‪.‬‬
‫ּבְיֹום ַהּזִּכָרֹון נַצְּדִיעַ לַּנֹופְלִים ַּבּקְָרבֹות‪,‬‬
‫ׁש ָהלְכּו‪.‬‬
‫ׁשאַר ַה ַחּיָלִים ֶ‬
‫אְַך ּג ַם נ ְַרּכִין ֹראׁש לִ ְ‬
‫ׁשּפָחֹות ּכֹואֲבֹות‪,‬‬
‫מאָחֹור ִמ ְ‬
‫ׁשאִירּו ֵ‬
‫ּכֻּלָם ִה ְ‬
‫ת ַהּפְכּו‪.‬‬
‫ׁש ַחּי ֵיהֶם ִה ְ‬
‫אָב וְאֵם ֶ‬
‫וְאַף ׁשֶּמֹותָם ֹלא ָהי ָה הֶרֹואִי ּומְַרׁשִים‪,‬‬
‫אבְדָן‪,‬‬
‫סבֶל ָה ָ‬
‫ׁשּפָחֹות נֹוׂשְאֹות אֶת ֵ‬
‫ּכָל ַה ִּמ ְ‬
‫אׁשִים‪,‬‬
‫ׁשּלְ ֶחלְָקם ֶחׁשְּבֹון נֹוֵקב ּו ַמ ֲ‬
‫וְאַף ֶ‬
‫אֵין ִׁשבְרֹון ַהּלֵב ַמבְחִין ּבֵין ּדָם לְדָם‪.‬‬
‫ׁשּג ַם עִם ׁשֹוְך הְַקָרבֹות וְת ֹם ַהּי ְִרּיֹות‪,‬‬
‫עָצּוב לַָדעַת ֶ‬
‫ּתפְִקידָם‪,‬‬
‫מׁשִיכּו לָמּות ַחּיָלִים ּבְעֵת מִּלּוי ַ‬
‫יַ ְ‬
‫אּבְֻדּיֹות‪,‬‬
‫ת ַ‬
‫ִּבתְאּונֹות ּדְָרכִים‪ּ ,‬בְאִּמּונ ִים‪ּ ,‬בְ ִה ְ‬
‫אֶת ּכֻּלָם נִזְּכ ֹר‪ ,‬נִבְּכֶה עַל ּכֻּלָם‪.‬‬
‫אבשלום אדרת‬
‫אבא של ערן ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪27‬‬
‫ג'קי היקר !!!‬
‫ָּבחְַרנּו ַּב ַחּי ִים לַמְרֹות ַהּכ ֹל‬
‫אנ ִי‬
‫אּבָא ו ַ ֲ‬
‫ׁשבְנּו ַ‬
‫ּׁשנ ָה הִָראׁשֹונ ָה ָח ַ‬
‫ּכִי ַּב ָ‬
‫אחֲרֹונ ָה‬
‫ׁשנָתֵנּו ָה ַ‬
‫ׁשֶּזֹו ְ‬
‫מׁשִיכִים לַמְרֹות ַהּׁשְכֹול‬
‫ַחּי ֵינּו ַמ ְ‬
‫ּכִי ּבְמֹותְָך ִאּבְַדנּו אֶת ַהּי ָָקר לָנּו ִמּכ ֹל‪.‬‬
‫ּתמִיִדי ו ְ ַהחַד‬
‫לְצַד ַהּכְאֵב ַה ְ‬
‫מחָה עַל מַה ּׁשֶּנֹותָר לָנּו‬
‫ׁשנ ָּה ּג ַם ַה ִּׂש ְ‬
‫יֶ ְ‬
‫מנַּסִים לְ ַהעֲנ ִיק לַּנֹותָר לָנּו‬
‫אָנּו ְ‬
‫ׁשּנִּתַן‬
‫אֶת ּכָל מַה ֶ‬
‫לַמְרֹות ַהּכְאֵב ֶהעָמ ֹק ו ְ ַהחַד‪.‬‬
‫מׁשִיכִים ּבְ ִׁשג ְַרת ַה ַחּי ִים הַּיֹומְיֹומִית‪.‬‬
‫אָנּו ַמ ְ‬
‫מׁשִיְך‬
‫ׁשּנ ַ ְ‬
‫ת רֹוצֶה ֶ‬
‫ׁשּכְָך ָהי ִי ָ‬
‫אמִינ ָה ֶ‬
‫אנ ִי ַמ ֲ‬
‫ֲ‬
‫ג ֶ'ִקי ַהּי ָָקר לָנּו ִמּכ ֹל‪.‬‬
‫רינה פיצו‬
‫אמא של יעקב (ג'קי) ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪28‬‬
29
‫יום הולדת‬
‫צביקה‪ ,‬הכול כבר מוכן‪ .‬השולחן הגדול בסלון ערוך‪ ,‬מפה לבנה‪ ,‬ערימת צלחות ערוכה‬
‫בצורה דקורטיבית‪ .‬מפיות תואמות‪ ,‬פרחים‪ ,‬נרות ריחניים וכסאות מפוזרים בכל פינות‬
‫הבית‪.‬‬
‫היום ט"ו באב ‪ -‬יום הולדתך! היום המאושר בחיינו‪ ,‬ילד נולד לנו‪ ,‬ביום האהבה!‬
‫בן נולד למשפחה שציפתה לבן שיפצה על האובדן של יקרים בשואה‪ ,‬דור המשך‪ ,‬איזה‬
‫אושר!‬
‫היום אנו מציינים ‪ 57‬שנים להולדתך‪ ,‬מתוכם ‪ 17‬שנה למותך‪ .‬ביום הולדתך ה‪ 40-‬נהרגת‪.‬‬
‫מדי שנה‪ ,‬ביום הולדתך‪ ,‬מגיעים חבריך מביה"ס‪ ,‬מהצופים‪ ,‬חבריך מהמילואים‪ ,‬עמיתיך‬
‫לרפואה‪ .‬כולם מגיעים לחגוג את יום הולדתך ‪ -‬לזכור את יום מותך‪ -‬להיות עמנו‪.‬‬
‫אני מתבוננת בפני הבאים ורואה כיצד השנים חרטו קמטים בפניהם‪ ,‬שיבה בשיער‪ ,‬גם‬
‫קרחות כבר מבצבצות‪ ,‬מי מהם כבר נושא כרס לפניו ונאבק להסתירה‪ ,‬טופחים על שכם‬
‫לסבא הטרי‪ ,‬מוציאים אייפונים ומציגים תמונות הילדים‪ ,‬הנכדים‪ .‬אנחנו משתתפים‬
‫בשמחתם בכנות ובכל הלב‪ ,‬הרי הם גדלו אל מול עינינו‪ .‬הם נושאים את זיכרונך‪ ,‬ילדיהם‬
‫יודעים לספר עליך‪ ,‬שלפי דברי הוריהם היית יחיד ומיוחד‪ ,‬רק בשבילנו היית "הילד שלנו"‪.‬‬
‫אור נר הזיכרון מפיץ הילה על פניך הממוסגרות‪ ,‬חצי חיוך מרצד על שפתיך‪ ,‬עיניים של טוב‬
‫לב מתבוננות בנו‪ ,‬אתה איתנו‪.‬‬
‫חוגגים יום הולדתך ‪ -‬זוכרים יום מותך‪.‬‬
‫עליזה רוזנווסר‬
‫אמא של צביקה ז"ל‬
‫‬
‫‬
‫הורים‬
‫‪30‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫ׁשנ ִים‬
‫מׁשְֶך הְַרּבֵה ָ‬
‫ּבְ ֶ‬
‫מעַל ׁשְלֹוׁשִים‬
‫ֵ‬
‫סּתִָרים‬
‫תבְּתִי ַּב ִּמ ְ‬
‫ּכָ ַ‬
‫עַל ַהּׁשְכֹול‬
‫עַל חִּבּוטֵי נֶפֶׁש‪,‬‬
‫ֲהג ִיג ִים‪.‬‬
‫ַהּכ ֹל ּבֵינ ִי לְבֵין עַצְמִי‬
‫אתָה‪,‬‬
‫עַי ִן ֹלא ָר ֲ‬
‫אפִּלּו ַהּנֶפֶׁש ֲהכִי ְקרֹובָה‪.‬‬
‫ֲ‬
‫הֲֵרי ָהיְתָה ּבִי ַה ַהּכָָרה‬
‫תבִים אֹו מְׁשֹוְרִרים‬
‫ׁשאֵינ ִי ּבֵין ּכֹו ְ‬
‫ֶ‬
‫אכְּת ֹב ַּבחֲרּוז ִים?‬
‫ּומַה ִּפתְאֹום ֶ‬
‫אנ ִי רֹואָה‬
‫ו ְ ִהּנ ֵה ּבְ"ׂשִי ַח ׁשַּכּולִים" ֲ‬
‫ׁשּלְכָל הֹוֶרה ׁשַּכּול אֹותָּה נ ְ ִטּי ָה‪.‬‬
‫ֶ‬
‫מצ ֹא אֶת הַּצּוָרה‬
‫לְ ַחּפֵׂש ִמּלִים‪ ,‬לִ ְ‬
‫אֵיְך לְ ַבּטֵא אֶת ַהּמְצּוָקה‪,‬‬
‫ׁשּפ ְֹך אֶת ַהּלֵב‬
‫מצ ֹא ּבִּטּוי אֵיְך לִ ְ‬
‫לִ ְ‬
‫מעֵין ו ִּדּוי ַהּמֵֵקל עַל ַהּכְאֵב‪.‬‬
‫ֵ‬
‫מא ֹד מְַרּגְׁשִים‬
‫ָמצָאתִי ּבְ"ׂשִי ַח ׁשַּכּולִים" ּדְבִָרים ְ‬
‫ׁשנ ִים‬
‫אחֲֵרי ּכָל ּכְָך הְַרּבֵה ָ‬
‫טּתִי ַ‬
‫ו ְ ֶה ְחלַ ְ‬
‫לְ ָהבִיא ּג ַם אֶת ּדְבַָרי ַּבּכְתּובִים‪.‬‬
‫טוני אילון‬
‫אמא של אבישי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪31‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫מֵעֹולָם ֹלא יָכְלּו‬
‫מֵעֹולָם ֹלא יָכְלּו ַהּדְבִָרים‪ּ ,‬כַנְִּראֶה‪,‬‬
‫ׁש ִהּנ ָם‬
‫אחֶֶרת ִמּכְפִי ֶ‬
‫לִהְיֹות ַ‬
‫וְאִם עָבַר ּבְָך צֵל הְִרהּור‬
‫עַל אִּלּו ו ְאּולַי‪,‬‬
‫וְאִם נִצְנ ֵץ ּבְָך ז ִיק ׁשֶל ַרעְיֹון‬
‫ּתכֵן‪,‬‬
‫אפְׁשָר וְי ִ ָ‬
‫עַל ֶ‬
‫טָעּות הִיא‪,‬‬
‫טָעּות‬
‫ׁשּלְעֹולָם‬
‫ֶ‬
‫חֹוז ֶֶרת‪.‬‬
‫ּכִי ז ֶה סֵֶדר ַהּדְבִָרים‪.‬‬
‫אנָשִים טֹובִים‪,‬‬
‫אמְרּו לָנו ֲ‬
‫ּכָך ָ‬
‫שעָה הָָרעָה ַההִיא‬
‫ּ ַב ּ ָ‬
‫ּקשָה ַההִיא‪,‬‬
‫שעָה ַה ָ‬
‫ּ ַב ּ ָ‬
‫אמִינ ִים ּבְכ ֹל לֵב ּובְת ֹם לֵב‬
‫ַמ ֲ‬
‫א ִמּתָם‪.‬‬
‫אמִיָרתָם ּו ַב ֲ‬
‫ַּב ֲ‬
‫אנ ִי מְַקּנְאָה‬
‫ֲ‬
‫סי ָג‬
‫ּתמִימֵי‪ָ -‬האֱמּונ ָה לְֹלא ְ‬
‫אנְׁשֵי‪ְ -‬‬
‫ּבְ ַ‬
‫אמְרּו לִי‬
‫ׁש ָ‬
‫ֶ‬
‫ַהּכ ֹל נִגְז ַר וְנִכְּתַב וְנ ֶ ְחּתַם מֵֹראׁש‬
‫ׁשּקַָדם‪.‬‬
‫ּבְיֹום ַהּדִין ֶ‬
‫וְאֵין לְהְַרהֵר‪.‬‬
‫וְאֵין לְעְַרעֵר‪.‬‬
‫אחֲרֹון יַּמַי‬
‫אנ ִי ‪ -‬עַד ַ‬
‫וַ ֲ‬
‫מׁשִיְך‬
‫א ְ‬
‫אֹוסִיף ו ְ ַ‬
‫לְהְַרהֵר‬
‫ּולְעְַרעֵר‪.‬‬
‫דבורה קוזוינר‬
‫אמא של דדי ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪32‬‬
‫ׁשּל ָנּו‪,‬‬
‫הּי ָָקר ֶ‬
‫י ָרֹונ ִי ַ‬
‫אׁשֶר ַמּג ִיעִים לְג ִיל אְַר ָּבעִים‬
‫ּכַ ֲ‬
‫מְֻקּבָל ּבְֶדֶרְך ּכְלָל ּבֵין ֲחבִֵרים‪,‬‬
‫אפִים ּובָלֹונ ִים‬
‫ּתעָה עִם ַמ ֲ‬
‫מ ִסּבַת ַהפְ ָ‬
‫לִּז ֹם ְ‬
‫ּׁשכֶם וְחִּבּוִקים‪.‬‬
‫טפִיחֹות עַל ַה ֶ‬
‫חִּיּוכִים ְ‬
‫ספִים‪,‬‬
‫מעַל י ָרֹונ ִי‪ ,‬אֹו ֲהבֶיָך ּכָאן נ ֶ ֱא ָ‬
‫צְפֵה ּוְראֵה ֵ‬
‫ׁש ִּבמְקֹום ּבֵיתְָך‪ ,‬אָנּו ּכָאן‪ּ ,‬בְנַחַל צִין‪.‬‬
‫ֶ‬
‫ּׁשחִָקים‪.‬‬
‫ּת ַּב ְ‬
‫ס ָ‬
‫ּט ְ‬
‫ׁש ַ‬
‫ּת ּבְעֵת ֶ‬
‫א ַהבְ ָ‬
‫ּת ו ְ ָ‬
‫ׁש ֶהעֱַרצְ ָ‬
‫מָקֹום ֶ‬
‫אּג ָדֹות‪,‬‬
‫ַה ֲחסִידֹות‪ּ ,‬בְסִּפּוֵרי ָה ַ‬
‫ׁשּפָחֹות‪.‬‬
‫מבִיאֹות לַ ִּמ ְ‬
‫עֹולָלִים ִּבמְקֹוָרן ְ‬
‫אֹותָן ֲחסִידֹות טָעּו ִּבמְעֹופָן‪,‬‬
‫ׁש ַחּי ֶיָך ִהּג ִיעּו אֶל ִקּצָם‪.‬‬
‫ו ְָקבְעּו ֶ‬
‫ׁשּפָחָה וְכָל ַה ֲחבִֵרים‪,‬‬
‫מהִים ּכֻּלָנּו‪ַ ,‬ה ִּמ ְ‬
‫ּכַּמָה ּכְ ֵ‬
‫הּלְַדּתְָך‪,‬‬
‫לָחּוׁש אֹותְָך‪ ,‬לְ ַחּבֵק אֹותְָך‪ּ ,‬בְיֹום ֻ‬
‫ׁשֶּנֹותָר ּבְג ֶֶדר חֲלֹום‪.‬‬
‫חֲנֻּכָה הַּיֹום‪ ,‬אֹורֹות וְנ ֵרֹות מְַרּצְִדים‬
‫אְַך לָנּו‪ ,‬אֹור ּכָבָה‪ ,‬ו ְֹלא ָקרּו ּכָאן ַהּנִּסִים‪.‬‬
‫ּׁש ַמי ִם‪,‬‬
‫אנְּדְַרטָה ַהּנִּצֶבֶת ּכָאן‪ ,‬ז ְקּוָרה אֶל ַה ָ‬
‫ַמּבָט אֶל ָה ַ‬
‫אבֵנּו אֶל אֱֹלהִים‪.‬‬
‫זֹועֶֶקת אֶת ּכְ ֵ‬
‫ֹלא ָהי ָה ּבְָך‪ ,‬לַּיֶלֶד‪ּ ,‬בְאֹותֹו ֶרג ַע ַר ֲחמִים?‬
‫‬
‫‬
‫מזל ולואיס ויונטה‬
‫הורים של ירון ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪33‬‬
‫ׁשּל ִי‬
‫הּצְבָעִים ֶ‬
‫ֶקׁשֶת ַ‬
‫ׁשח ָֹרה‬
‫אצְלִי ַהּׁשְכֹול אֵינֶּנּו עֲנָנ ָה ְ‬
‫ֶ‬
‫סעַת ִאּתִי ִמּמָקֹום לְמָקֹום‪.‬‬
‫ׁשֶּנֹו ַ‬
‫ׁשּלִי הּוא צֶבַע מְיֻחָד‬
‫ַהּׁשְכֹול ֶ‬
‫ׁשֶּצֹובֵעַ אֶת ּכָל ַמ ְחׁשְבֹותַי‪,‬‬
‫ּתְמּונֹותַי‪ ,‬עֲבִָרי‪.‬‬
‫אחֵר‪.‬‬
‫ּבְגָו ֶן ָחדָׁש‪ַ ,‬‬
‫לִי י ֵׁש צֶבַע ָחדָׁש‪:‬‬
‫צֶבַע ׁשְכֹול‪.‬‬
‫ּבְֶקׁשֶת ַהּתְמּונֹות ׁשֶל ַחּי ַי‬
‫הָיּו צְ ָבעִים ַרּבִים‪,‬‬
‫אלְּבֹום יַלְדּותִי‪ַּ ,‬בג ְרּותִי‪-‬‬
‫ַמּבִיטָה ּבְ ַ‬
‫נְפִילָתְָך ָצבְעָה ַהּכ ֹל‬
‫אחִֵרים‪,‬‬
‫ִּבצְ ָבעִים ֲ‬
‫אֹותֹות ַה ִּמכְחֹול נִּכִָרים‬
‫ׁשנ ִים‪ ,‬עַּתִיִקים‪,‬‬
‫ּג ַם ּבְסִּפּוִרים י ְ ָ‬
‫ּקׁשָה טֹופַחַת ַּבּפָנ ִים‪:‬‬
‫ו ְ ָה ֱאמֶת ַה ָ‬
‫ׁשּלְָך?‬
‫מנ ַ ֶהלֶת אֶת ַהּׁשְכֹול ֶ‬
‫ּת נֹוְר ָמלִית? ְ‬
‫א ְ‬
‫ׁש ַ‬
‫ׁשבֶת ֶ‬
‫"חֹו ֶ‬
‫ּת אֵם ׁשַּכּולָה‪ ,‬אֵם ׁשַּכּולָה‪ ,‬אֵם ׁשַּכּולָה!"‬
‫א ְ‬
‫טעִית! ַ‬
‫ָ‬
‫מלֵאִים ו ְטֹובִים‪,‬‬
‫ׁשמָעּו ִתּי ִים‪ְ ,‬‬
‫אנ ִי ַחּי ָה ַחּי ִים ַמ ְ‬
‫וְג ַם אִם ֲ‬
‫אּתֵן לַּז ֶה לַעֲלֹות‪,‬‬
‫עָמ ֹק עָמ ֹק ִּבפְנ ִים‪ ,‬אִם ַרק ֶ‬
‫ׁשמַע ׁשָם צְעָָקה‪" :‬מַהּותְֵך הִיא אֵם ׁשַּכּולָה"‪.‬‬
‫א ְ‬
‫ֶ‬
‫אורה לפר‪-‬מינץ‬
‫אמא של רז ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪34‬‬
‫ּׁשמֶׁש ּכְבָר ֹלא ּג ָָרה ּכָאן?‬
‫ה ֶ‬
‫ַ‬
‫ַה ִּדמְּדּומִים ּכְבָר ּכָאן‪,‬‬
‫ָהעֶֶרב יֹוֵרד לֹו אַט אַט‪....‬‬
‫ּׁשמֶׁש ׁשְָקעָה‪,‬‬
‫ַה ֶ‬
‫הִיא ֹלא ּג ָָרה ּכְבָר ּכָאן‬
‫לָאֹפֶק י ְָרדָה‪.‬‬
‫א ְחז ֹר ָמחָר"‪.‬‬
‫לָ ֲחׁשָה לִי‪ֶ " :‬‬
‫אלֶיהָ‪.‬‬
‫ִחּיַכְּתִי ֵ‬
‫ַהּלַיְלָה‪ַ ,‬החֹׁשְֶך ַּבּפֶתַח‪,‬‬
‫הְִדלְַקּתִי אֹורֹות ַּב ַּבי ִת‪.‬‬
‫מּתִין‪.‬‬
‫אנ ִי ַמ ְ‬
‫עַכְׁשָו ֲ‬
‫הָָרִקיעַ ‪,‬‬
‫ַהאִם ַהּב ֶֹקר יַּג ִיעַ?‬
‫שמואל אגבר‬
‫אבא של רותם ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪35‬‬
‫שייקה בן יקר שלי‪,‬‬
‫ׁשנ ָה‬
‫ׁשנ ָה רֹוֶדפֶת ָ‬
‫יֹום רֹוֵדף יֹום ָ‬
‫זֹוהִי ִמלְ ָחמָה לְֹלא נִּצָחֹון‬
‫ִמלְ ָחמָה ּבֵין ּכֹוחֹות ַהחֹׁשְֶך לְכֹוחֹות הָאֹור‬
‫ּקּיֶמֶת ׁשֶּנֹולְדָה מִּתֹוְך ִׁשג ְַרת ַחּי ִים‬
‫ׁש ַ‬
‫ִמלְ ָחמָה ֶ‬
‫ׁשאִירּו חֲלֹום מֵת‬
‫ׁש ִהתְַרּסְקּו ו ְ ִה ְ‬
‫ַחּי ִים ֶ‬
‫ּגַעְּגּועַ לָגַעַת לְ ַחּבֵק‪.‬‬
‫ׁשּנ ַָדם‬
‫ּגַעְּגּועַ לַּקֹול ֶ‬
‫ּגַעְּגּועַ לְכ ֹל ֶרג ַע ּבְ ַחּי ֵינּו‬
‫ׁשאֵין ּבֹו יֹותֵר ּתְִקו ָה‪.‬‬
‫ּגַעְּגּועַ ֶ‬
‫לך בני שי יקירי ישנה כתובת אחת‬
‫מצבה לבנה מעליך ועליה אותיות חרוטות‬
‫שמעידות על יום שבו נולדת ועל יום מותך‪.‬‬
‫האבן הדוממת עטורה בצמחיה שאבא ואני משקים ממים חיים‪.‬‬
‫האבן נשארת קרה לחה מדמעות של בכי וגעגוע‪.‬‬
‫בקיץ השמש שולחת קרניים ומאירה‪.‬‬
‫בחורף הגשמים שוטפים את האבן שנשארת נקייה מהשלכת של הסתיו‪.‬‬
‫שייקה‪ ,‬אתה שהיית נפש טהורה אהבת את כולם וכולנו אהבנו אותך‪ .‬היית כל כך קשוב‬
‫לכולם דרך העיניים הירוקות שלך ראית ושמעת הכול‪.‬‬
‫האהבה שהענקת לכולם‪ ,‬החיבוק החם החיוך שלא נמחק‪ .‬גם היום תמונות שעל קירות‬
‫הבית הם הוד והדר‪ .‬תמונה עם חיוך ועוד תמונה ורבות הן התמונות‪ .‬מביטה אני אליך‬
‫עוצמת את עיניי ברקע אני שומעת את קולות הצחוק שלך מהדהדים באוזניי ומרעידים את‬
‫גופי‪ .‬נשארו חלומות רבים של זרועות ארוכות שמחבקות את עיניך הירוקות המקרינות אור‪.‬‬
‫זוכרים את כל מה שהיית ובוכים על מה שיכולת להיות‪.‬‬
‫אוהבת אותך‪ ,‬מתגעגעת אליך‪.‬‬
‫צביה שי‬
‫אמא של שי דדון דנור ז"ל‬
‫הורים‬
‫‪36‬‬
37
‫משפחה‬
‫אחי הגדול שלמה‬
‫האם אתה שומע? האם אתה יודע שהשמש עוד עולה כל בוקר‪.‬‬
‫אמנם עברו כ‪ 40-‬שנה מאז נפילתך במלחמת יום כיפור‪ ,‬אבל הכאב עדיין חד כאילו קרה זה‬
‫אתמול‪.‬‬
‫אין יום‪ ,‬שבוע‪ ,‬חודש או שנה שאיני חושבת עליך‪ ,‬אחי היקר‪.‬‬
‫אני מתגעגעת אליך‪ ,‬לחיבוקים שלך‪ ,‬כי להיות בזרועותיך זה להרגיש בטוחה ומוגנת מכל‬
‫רע‪ .‬בלכתך השארת חלל עצום‪ ,‬השארת לבד את ציפי אישתך ואת בנך בן השנתיים אלעד‪,‬‬
‫שהיום כמו גבר אמיתי מנסה עד כמה שהוא יכול למלא את החלל התהומי הזה‪.‬‬
‫יש בי רגשות של כעס וכאב המהולות בדמעות‪ ,‬על כך שעזבת אותי‪.‬‬
‫אני יודעת‪ ,‬שלמה‪ ,‬שהחיים שלי היו נראים כל כך אחרת אילו היית עדיין עימנו‪.‬‬
‫למעלה מחצי שנה היית נעדר והייתה לנו תקופה קשה מנשוא‪ ,‬של ציפייה ותקווה שאולי‬
‫אתה בין השבויים במצרים‪ ,‬אולי עוד תחזור הביתה יום אחד‪.‬‬
‫לצערנו זה לא קרה והבשורה המרה שזיהו את גופתך‪ ,‬לפי צילום שיניך‪ ,‬הגיעה‪.‬‬
‫שלמה יקירי‪ ,‬היית בן ‪ 27‬במותך‪ ,‬כל כך צעיר‪ ,‬אבל כל כך גדול מהחיים‪.‬‬
‫דמותך איתי לעד ונפשי קשורה בנפשך לעולמים‪.‬‬
‫‪....‬אתה עם אבא ואמא שם למעלה ואני מתגעגעת אליכם כל כך‪,‬‬
‫אני יודעת שאתם שומרים עליי ועל כולנו‪.‬‬
‫אתה המלאך שלי‪ ,‬אוהבת אותך תמיד!‬
‫חיה גרנית‬
‫אחותו של שלמה כהן ז"ל‬
‫‪38‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו‪...‬‬
‫ׁש ַמעְּתִי נ ְִקיׁשָה ַּבּדֶלֶת‪.‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו ָ‬
‫ׁשח ֹר‪,‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו לָבָן ָהפְַך ָ‬
‫ו ְאֹור ָהפְַך לְחֹׁשְֶך‪.‬‬
‫אתְמֹול ֹלא ּדֹומֶה לְהַּיֹום‪.‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו ֶ‬
‫אתְמֹול‪.‬‬
‫ּתהֵא ּדֹומָה אַף ּפַעַם‪ ...‬לְ ֶ‬
‫מחָה ֹלא ְ‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַה ִּׂש ְ‬
‫ּׁשאֵר ָצעִיר לָנֶצַח‪,‬‬
‫אּתָה ִּת ָ‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַ‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַהחֶֶדר יִּוָתֵר י ָתֹום‪,‬‬
‫ּׁשאֵר ֵריק‪,‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַה ִּכּסֵא ַּבחַג י ִ ָ‬
‫תעְַרּבְבּו ּבֶ ָחלָל‪.‬‬
‫וְהֵָריק וְהִָריק י ִ ְ‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַהּבֶכִי ִאּבֵד אֶת עַצְמֹו לַָדעַת‪,‬‬
‫מהָה לַָדעַת‬
‫ׁשמָה ּכָ ְ‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַהּנ ְ ָ‬
‫ּׁשאֵלֹות אֵין ּתְׁשּובֹות‪.‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו לַ ְ‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַהּכַעַס ָחצָה ּג ְבּולֹות‪,‬‬
‫ּׁשתִיָקה רֹועֶמֶת‪,‬‬
‫הַּיֹום ּבֹו ַה ְ‬
‫ז ֶה הַּיֹום ּבֹו נ ַָדם לִּבְָך‪.‬‬
‫ּׁשמֶׁש ּכְהְֶרּגֵלָּה‬
‫ׁשְָקעָה ַה ֶ‬
‫אֱֹלהִים עַכְׁשָו ִאּתְָך‪,‬‬
‫אנ ִי ֹלא ִּכתְמֹול ִׁשלְׁשֹום‪.‬‬
‫וַ ֲ‬
‫אביבה קריספיל‬
‫אחותו של רודס קריספיל ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪39‬‬
‫היי אחי!!!‬
‫בתקופה שלך "היי אחי" זה היה משהו אישי‪ ,‬זה היה משהו קרוב שיוצא מהלב‪ .‬כשהייתי‬
‫אומר את זה‪ ,‬באמת התכוונתי אליך כי היית הבכור מכולנו ותמיד ידעת הכל‪ .‬בעיקר‬
‫שהיית מביא את המתנות הגדולות ידענו תמיד שאצלך זו הבחירה הטובה ביותר בשבילנו‪.‬‬
‫אבל היום "היי אחי" זו סתם קריאה לחבר או לסתם זר‪ .‬גם אני שהתכוונתי בעבר למשהו‬
‫אחר‪ ,‬משתמש בקריאה זו כמו כולם כעוד קריאה למישהו זר או סתם חבר‪ .‬אני באמת‬
‫מתגעגע ל"היי אחי" האמיתי‪ ,‬עם כל הכוונה מאחורי זה‪.‬‬
‫למרות שאתה לא היית היחיד מבין אחיי‪ ,‬בטוח שאיתך זה היה קורה בטיבעיות של "היי‬
‫אחי" אמיתי‪ .‬אהבתי אותך תמיד אז למה שלא יחזור ה"היי אחי" האמיתי!!!‬
‫"יולי"‬
‫חודש "יולי" הוא חודש שתמיד הזכיר לי משהו טוב‪ .‬תקופה שתמיד זוכרים בכל משך‬
‫השנה‪ .‬לא משנה באיזה תקופה של החיים‪ ,‬זה חודש‪ ,‬קיץ וכייף חיים‪ .‬אם היה עלי לבחור‬
‫חודש להיוולד‪ ,‬הייתי בוחר בחודש "יולי"!! אם היה עלי לבחור חודש להתחתן‪ ,‬הייתי‬
‫מתחתן בחודש "יולי" אם את מותי הייתי צריך לבחור‪ ,‬הייתי בוחר בחודש "יולי" אתה את‬
‫מותך לא בחרת‪ ,‬אבל נשאת תמיד שם זה‪.‬‬
‫"יולי" זהו שם שבאמת נותן לי הרגשה טובה בלב‪ .‬חבל שאינך פה לידי כדי לומר את‬
‫השם הזה בהרגשה מלאה של חופש‪ ,‬כייף ואהבה מלאה אליך‪ .‬למרות שאתה לא פה איתי‪,‬‬
‫אמשיך לזכור את התקופה של חודש "יולי" אמשיך לאהוב את החופש‪ ,‬קיץ וכייף שיש בשם‬
‫הזה‪.‬‬
‫"יולי"‬
‫אפי שנצר‬
‫אח של אליעזר (יולי) שנצר ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪40‬‬
‫אבא שבתאי‬
‫האבא שלי‪ ,‬שבתאי ניצחון נפל ב‪ 9-‬אוקטובר ‪ 1973‬בקרב ברמת הגולן‪ ,‬במלחמת יום‬
‫הכיפורים‪ .‬הוא הבחין בתנועה ערה בזמן התפילה בבית הכנסת ביום הכיפורים ומיהר‬
‫לביתו‪ ,‬שם חיכינו לו אמא ואני‪ .‬הוא ארז את החפצים שלו ויצא לתפוס טרמפ לצפון‪.‬בעת‬
‫שהמתין לטרמפ‪ ,‬אמא שלי שאלה אותו בתמימות "איך אתה יכול לעזוב אותנו כל כך מהר‪,‬‬
‫רק הגעת מבית הכנסת‪ ,‬אני רק בת ‪ 21‬ושלומי רק בן ‪ 11‬חודשים? והוא ענה לה "אני חייב‬
‫ללכת" והלך ללא מחשבה שניה‪ ,‬בלי להביט לאחור‪ ...‬אל אבק המלחמה!‬
‫הייתי בן ‪ 11.5‬חודשים‪ ,‬השבעה הסתימה כמה ימים לפני יום ההולדת הראשון שלי‪ .‬וכך‬
‫גם האזכרה בכל שנה‪ .‬כשגדלתי‪ ,‬שאלו אותי איך זה היה לגדול בלי אבא? ואני עניתי‬
‫"בדיוק כמו בכל בית אחר"‪ .‬התגובה שלי היתה מהירה ובלי הרבה מחשבה‪ .‬כל מה שרציתי‬
‫היה לשנות את הנושא‪ .‬לא היה לי מושג על מה הם שואלים‪ ,‬בראש שלי לא הייתי שונה‬
‫מכל ילד אחר‪ .‬ההבדל היחיד הוא שאבא שלי היה גיבור‪ ,‬לוחם והתנדב לכל המשימות‬
‫המסוכנות במלחמת יום הכיפורים‪ .‬הוא היה אדם גדול וכולם אהבו אותו‪ ...‬זה מה‬
‫ש"כולם" תמיד אומרים‪.‬‬
‫איך יכולתי לדעת את המשמעות של השאלה? איך יכולתי לדעת את המשמעות של אהבה‬
‫אבהית? איך יכולתי לדעת שאבא שלי היה יכול לעזור לי בצעדיי הראשונים כתינוק? היה‬
‫יכול לעזור עם שיעורי הבית והפרויקטים של בית הספר? היה יכול ללמד אותי לרכב על‬
‫האופניים הראשונים שלי? אבא שלי יכול היה ללמד אותי שיעורים בהתבגרות‪ ,‬להדריך‬
‫ולעודד אותי בצמתים המרכזיים של החיים‪ .‬האם יכל?‪ ...‬האם היה?‪ ...‬כל המחשבות הן‬
‫דמיוניות והתחושות מבוססות על ניסיון שלא קיים‪...‬‬
‫איך זה לגדול בלי אבא‪ ,‬שאלו אותי? רק היום‪ ,‬כשאני עומד לצד שתי בנותיי היפות‪ ,‬שובל‬
‫ותבל ונותן להן אהבה ללא תנאי בכל יום ביומו‪ ,‬סובל איתן בכאבן‪ ,‬סועד אותן כשהן‬
‫חולות‪ ,‬תומך בצעדים הראשונים שלהן‪ ,‬יושב שעות על גבי שעות ומסייע להן בשיעורי‬
‫הבית‪ ,‬עונה להן על שאלות‪ ,‬לא משנה כמה זעירות הן נשמעות לי‪ ,‬אך מבין שבשבילן זה‬
‫עולם חדש ואני חייב להיות שם ‪ -‬לתמוך‪ ,‬להדריך‪ ,‬לעודד ולאהוב מעבר לכל גבול פיזי‪ ...‬רק‬
‫אז אני מבין את מה שהפסדתי‪ ...‬כמה מהותי זה היה יכול להיות עבורי‪ ,‬רק אז אני באמת‬
‫מבין את השאלה‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬התשובה שלי היום לעולם לא תהיה אותו הדבר כמו לפני מה שהיום אני יודע‪.‬‬
‫אני רוצה להודות לאמי שרה‪ ,‬שניסתה לתמוך בי כמיטב יכולתה בכל שלב ושלב של חיי‪,‬‬
‫בדרך הטובה ביותר שידעה‪ ,‬למרות שעברה בעצמה את ההרס של המלחמה ואת אובדנו של‬
‫בעלה והייתה חייבת להמשיך בחיים שלה‪ ,‬בגיל ‪ ,21‬לבד עם תינוק בן ‪ 11‬חודשים‪.‬‬
‫מחיר המלחמה הוא עצום והוא משפיע על החיים אפילו ‪ 40‬שנים אחרי שהיא נגמרה‪.‬‬
‫עם ישראל תמיד מתמודד עם אתגרים‪ ...‬אני רק יכול להתפלל שעם ישראל לא יידע עוד מלחמה‪.‬‬
‫שלומי ניצחון‬
‫בן של שבתאי ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪41‬‬
‫מּל ָה‪...‬‬
‫עֹוד ִ‬
‫ּׁשאֵר ִאּתְָך‬
‫ׁש ִּת ָ‬
‫ַרק ָרצִיתִי עֹוד ִמּלָה ‪ּ -‬כָז ֹאת ֶ‬
‫עֹוד חִּבּוק ‪ׁ -‬שֶֹּלא ּתְַרּג ִיׁש לְבַד‬
‫ׁשּלְָך‬
‫חִּיּוְך ּג ָדֹול לִזְּכ ֹר אֹותָנּו ַּב ַּמּסָע ֶ‬
‫ּתעָלֵם לָעַד‪.‬‬
‫ׁש ֵ‬
‫לִפְנ ֵי ֶ‬
‫ּׁשנ ִים ַּבהֲָקלָה‬
‫ּת ְחז ֹר נּוכַל לְבַּכֹות אֶת ַה ָ‬
‫ׁש ַ‬
‫ּוכְ ֶ‬
‫ו ְֹלא נִכְעַס ּכִי ּכְבָר עָבָר וְנ ֵס ּג ָדֹול ָקָרה‬
‫אּמֵץ אֹותְָך ָחז ָק ׁשֶֹּלא ּתֵַדע‬
‫ַרק נ ְ ַ‬
‫אֵיְך עַד ּכְלֹות י ִ ַחלְנּו לְׁשּובְָך‪.‬‬
‫תי ִם‬
‫ּקנ ָה ּבֵינ ְ ַ‬
‫סבְתָא ִהזְּדַ ְ‬
‫אּתָה רֹואֶה אֵיְך ָ‬
‫ַ‬
‫סבְתָא ּבְעַצְמָּה‬
‫אֵיְך ִאּמָא ָ‬
‫ּכֻּלָנּו ַמיְׁשִיִרים ּבְָך עֵינַי ִם‬
‫ׁשנ ָה‪.‬‬
‫אפִּלּו ּבְ ָ‬
‫ּת ֲ‬
‫ּקנ ְ ָ‬
‫אּתָה ֹלא ִהזְּדַ ַ‬
‫ַ‬
‫מׁשִיְך ַרק ָהאֱֹלהִים יֹוֵדעַ‬
‫ׂשּכַלְנּו לְ ַה ְ‬
‫אֵיְך ִה ְ‬
‫מעֵבֶר לַּז ְ ַמּנ ִים‬
‫מֹוׁשִיטָה לְָך י ָד אֶל ֵ‬
‫מעַ‬
‫אּתָה ׁשֹו ֵ‬
‫אִם ִּתּג ַע‪ַ-‬רק ִּתּג ַע אּולַי ַ‬
‫ׁשּלִי חֹוצָה ּג ְבּולֹות ַחּי ִים‬
‫א ֲהבָה ֶ‬
‫אֵיְך ָה ַ‬
‫מחִים ִּבלְעֶָדיָך‬
‫ׂש ֵ‬
‫ַחּג ִים ֹלא הָיּו ְ‬
‫ׁשּלְָך‬
‫ספְרּו אֶת ׁשְנֹותֶיָך ֶ‬
‫הּלֶֶדת ָ‬
‫יְמֵי ֻ‬
‫ּתמִיד עָמְַדנּו הִּכֹון לְַקּבֵל אֶת ּפָנ ֶיָך‬
‫ָ‬
‫ׁשעָה‬
‫ׁשּנ ֶה ּבְאֵיזֹו ָ‬
‫מ ַ‬
‫ֹלא חָׁשּוב ּבְאֵיז ֶה ּג ִיל ֹלא ְ‬
‫סּכִין‬
‫ׁשנ ִים אֲֻרּכֹות חַּדֹות ּכְמֹו ַ‬
‫ָ‬
‫אנ ִי עֹוִדי עֹומֶֶדת‬
‫ׁשּכָאן ֲ‬
‫ּתֵַדע ֶ‬
‫אמִין‬
‫ּת ְחז ֹר רֹוצָה לְ ַה ֲ‬
‫ׁש ַ‬
‫מ ַחּכָה ֶ‬
‫ְ‬
‫אּתָה עֹומֵד ַּבּדֶלֶת‪.‬‬
‫ׁש ִהּנ ֵה ַ‬
‫ֶ‬
‫ּׁשאֵר ִאּתְָך‬
‫ׁש ִּת ָ‬
‫ַרק ָרצִיתִי עֹוד ִמּלָה ‪ּ -‬כָז ֹאת ֶ‬
‫אחָד ‪ׁ -‬שֶֹּלא ּתְַרּג ִיׁש לְבַד‬
‫עֹוד חִּבּוק ֶ‬
‫ׁשּלְָך‬
‫חִּיּוְך ּג ָדֹול לִזְּכ ֹר אֹותָנּו ַּב ַּמּסָע ֶ‬
‫ּתעָלֵם לָעַד‪.‬‬
‫ׁש ֵ‬
‫לִפְנ ֵי ֶ‬
‫סיגלית גולדרינג‬
‫אחיינית של יורי חרנש ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪42‬‬
43
‫ּתבְטִיחַ"‬
‫" ַ‬
‫ּב ֶֹקר יֹום ִׁשּׁשִי‬
‫ּתעָה‬
‫תכְנ ֵן לִי ַהפְ ָ‬
‫מ ַ‬
‫אּתָה ְ‬
‫ַהּׁשְכּונ ָה ְרגּועָה ַ‬
‫ּקצֵה הְָרחֹוב‪,‬‬
‫ּומֹופִיעַ ִמ ְ‬
‫ּתצֵא לְבַּלֹות עִם ִהּלָה‪,‬‬
‫ָּבעֶֶרב ֵ‬
‫ׁשּלָּה‬
‫ׁשּלְָך ו ְ ֶ‬
‫ו ְעֹוד ֲחבִֵרים ֶ‬
‫ִּבׁשְלּולִית ַהּפָאּב ַּבּקְָריֹות‪.‬‬
‫ּת אֶת ִׁשמְָך עַל ַהּקִיר‬
‫תבְ ָ‬
‫ּבְכָל מְקֹום ּכָ ַ‬
‫ת ִּבכְלָל לְ ַהזְּכִיר לִי ּולְָך‪,‬‬
‫אּתָה ָרצִי ָ‬
‫אּולַי ַ‬
‫ׁשּי ֵׁש לִי אֹותְָך‪.‬‬
‫ֶ‬
‫ׁשּג ִיחַ‪,‬‬
‫ּת ְ‬
‫ׁשעַל עַצְמְָך ַ‬
‫ּתבְטִי ַח ֶ‬
‫ַ‬
‫ׁשָם ּבַחֹולֹות‪ַּ ,‬בח ֹם ּו ַבּק ֹר‬
‫אּולַי ִּתּקַח אֹותִי?‬
‫ׁשּג ִי ַח ׁשָם ַּב ָּצבָא‪,‬‬
‫ּת ְ‬
‫ַ‬
‫ּׁשּבָת ַה ָּבאָה‪.‬‬
‫ׁשּתָבֹוא ַּב ַ‬
‫מ ַחּכֶה ֶ‬
‫ְ‬
‫ׁשּכַח אֹותִי‪,‬‬
‫אחִי‪ ,‬אַל ִּת ְ‬
‫ׁשּכַח ָ‬
‫אַל ִּת ְ‬
‫ּדֶֶרְך ּכְבִיׁש הַחֹוף ַּבּׁשְִקיעָה‪,‬‬
‫הַהֹוִרים ׁשּוב ָרבִים ַּבּנְסִיעָה‪,‬‬
‫מאָחֹור‪.‬‬
‫אּתָה ׁשֹומֵר ֵ‬
‫ַ‬
‫ׁשעַר ֵריק‪,‬‬
‫אּתָה רֹואֶה אֹותִי לְבַד‪ ,‬מּול ַ‬
‫ַ‬
‫מ ַחּבֵק‪,‬‬
‫אּתָה ְ‬
‫אנ ִי ַמבְִקיעַ ו ְ ַ‬
‫ֲ‬
‫מְַקּנְאִים ּבִי ּכֻּלָם‪,‬‬
‫ּבְיַחַד נ ִ ַּצחְנּו אֶת הָעֹולָם‪.‬‬
‫יוני פוליקר‬
‫אח של קובי פוליקר ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪44‬‬
‫"‪ 18‬שנים לנפילתו‪"...‬‬
‫עופר‪ ,‬אני זוכר איך נתקלתי פעם‪ ,‬לאחר מותך‪ ,‬במודעת אבל ובה רשום‪ 18" :‬שנים‬
‫למותו‪ ."...‬נשארתי המום לרגע‪ .‬לא עיכלתי איך ניתן לחיות ‪ 18‬שנים ללא אח‪ ,‬ילד‪ ,‬בן‪-‬‬
‫זוג‪ ,‬ועוד בטרם עת‪ .‬לא יכול להיות שזה מה שקורה לנו‪ ,‬למשפחה שלנו‪ .‬עוד הייתי בשלב‬
‫ההכחשה‪.‬‬
‫אחר כך בא שלב הכעס‪ ,‬למה זה קורה דווקא לי? לאמא ואבא? למה כשהכול היה כה ורוד?‬
‫לא לקח הרבה זמן עד שהגיע השלב הקשה מנשוא‪ ,‬שלב הדיכאון‪ .‬ההרגשה שהכול מתגמד‬
‫עכשיו ואין טעם לעתיד‪ .‬לאח או אחות השלב הזה קשה ביותר ‪ -‬גם להתאבל על מותך וגם‬
‫לראות את אבא ואמא נעים על קו התפר שבין חוסר תפקוד לניסיונות תמיכה בנו‪ .‬השלב‬
‫האחרון הוא שלב הקבלה‪ ,‬שהכול יהיה בסדר‪ ,‬שנדע להתמודד‪ .‬פירוש הדבר הינו בעצם‬
‫פרידה ממך וזה מצב בלתי אפשרי!‬
‫עופר‪ ,‬גם היום‪ 18 ,‬שנים אחרי‪ ,‬עדיין קשה לקבל את דבר מותך‪ .‬להאמין שאתה לא עמנו‬
‫וגם לא תהיה‪ .‬שלא תתקיים עוד פגישה‪ ,‬אפילו אחת‪ ,‬קצרה‪ .‬כל כך הייתי רוצה שתכיר את‬
‫המשפחות שהקמנו‪ ,‬המשפחה שלך‪ .‬את הילדים החמודים שלנו‪ ,‬האחיינים שלך‪ .‬שתראה את‬
‫אבא ואמא שהתבגרו כמעט בעשרים שנה‪ .‬איך הם מחייכים כאשר הנכדים סביבם‪ .‬תראה‬
‫איך אבא הפסיק לעשן כמו שביקשת‪ ,‬ואמא הולכת כל חודש לספר עליך מול כיתות מלאות‬
‫תלמידים‪ .‬אתה היית עמוד התווך‪ ,‬הבסיס המוצק לאושר שלנו‪.‬‬
‫למדתי ממך כל כך הרבה‪ ,‬כמה חשוב לחבק את אבא ואמא ועוד יותר להראות להם את‬
‫זה‪ .‬איך למרות ההצלחה‪ ,‬לשמור על הצניעות ותמיד לנסות לעזור לאחר‪ .‬להתמודד בשלווה‬
‫ובקור רוח עם כל בעיה וגם כשקשה ‪ -‬תמיד לחייך‪.‬‬
‫אומרים שהשלב הזה‪ ,‬שלב הקבלה‪ ,‬מגיע רק כאשר האדם מצליח לעבור את השלבים‬
‫הקודמים‪ .‬אני חושב שבתוך תוכנו‪ ,‬עופר‪ ,‬כולנו עדיין תקועים אי שם בשלב הדיכאון‪ .‬זר לא‬
‫יבחין בכך‪ ,‬אנחנו מחייכים ומעמידים פנים שקיבלנו את הגורל והשלמנו עם לכתך‪.‬‬
‫אנחנו קמים בבוקר‪ ,‬הולכים לעבודה‪ ,‬מגדלים את המשפחה ותומכים אחד בשני‪.‬‬
‫אבל עמוק בפנים‪ ,‬אין יום שעובר בלי שאנחנו חושבים עליך‪ ,‬מתגעגעים‪.‬‬
‫לעולם אשאר חב לך אחי היקר!‬
‫אוהב‪,‬‬
‫חן שוורץ‬
‫אח של עופר ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪45‬‬
‫ל ְרֹונ ִי‬
‫סּפֵר לָכֶם‬
‫אּתֶם יֹוְדעִים ָרצִיתִי לְ ַ‬
‫ַ‬
‫ׁשּג ַם לִי י ֵׁש אָח‬
‫ֶ‬
‫הּוא ּג ָר ׁשָם‬
‫ּבְ ֶחלְַקת הַּנֹופְלִים‬
‫ַּבּמָקֹום ֲהכִי י ָָקר‪ָ ,‬צעִיר וְיָפֶה ָּבעִיר‪.‬‬
‫ּתְנּו‪ּ ,‬תְנּו לִי לַחְֹלם‬
‫ּתפְִריעּו לִי‪.‬‬
‫מּתָר‪ ,‬אַל ַ‬
‫ּג ַם לִי ֻ‬
‫אחִי ַמּג ִיעַ לְ ִמפְּתָן ּבֵיתִי‪ּ ,‬דֹופֵק ַּבּדֶלֶת‪,‬‬
‫ִהּנ ֵה ָ‬
‫ּתחַת ו ְהּוא נִּצָב מּולִי‪.‬‬
‫הִיא נִפְ ַ‬
‫מ ַהּלְבָנֹון‬
‫חֹוז ֵר ֵ‬
‫אּבָק ִמּיָמִים ׁשֶל ְקָרב‬
‫מ ֻ‬
‫לָבּוׁש ּבְסְַרּבָל י ָֹרק‪ְ ,‬‬
‫אחֲרֹונ ָה‪.‬‬
‫ּבְִדּיּוק ּכְמֹו ִּבתְמּונ ַת ַחּי ָיו ָה ַ‬
‫חִּיּוְך ָרחָב נ ָסּוְך עַל ּפָנ ָיו‬
‫עֵינ ָיו ַהּי ְֻרּקֹות זֹוהֲרֹות‬
‫ּפָנ ָיו ּפְנ ֵי ַמלְאְָך‬
‫הּוא ׁשֹותֵק ו ְׁשֹותֵק‬
‫תפֵי ֵרעֵהּו‬
‫אחָד עַל ִּכ ְ‬
‫אלָיו וְאָנּו נֹופְלִים ֶ‬
‫אנ ִי ָרץ ֵ‬
‫ֲ‬
‫אלַי ָקרֹוב ָקרֹוב‪.‬‬
‫מ ַחּבֵק אֹותֹו ָחז ָק ָקרֹוב ֵ‬
‫אנ ִי ְ‬
‫וַ ֲ‬
‫אנ ִי מְאֹוד אֹוהֵב לִנְסֹעַ‬
‫ׁש ֲ‬
‫סּפֵר לָכֶם ֶ‬
‫ָרצִיתִי לְ ַ‬
‫ַּבּכְבִיׁש הָעֹוֵקף‬
‫אחִי‬
‫מִּׁשּום ׁשֶהּוא עֹובֵר ּבְסָמּוְך לְִקבְרֹו ׁשֶל ָ‬
‫תנ ֶה‬
‫מ ְ‬
‫ּובְכָל ּפַעַם ּכְמֹו ֶרפְלְֶקס ֻ‬
‫ּקבָרֹות‬
‫מסִיט אֶת ַמ ָּבטִי לְעֵבֶר ּבֵית ַה ְ‬
‫אנ ִי ֵ‬
‫ֲ‬
‫ו ְחֹוׁשֵב עָלָיו‪.‬‬
‫סעִים ִאּתִי ּבְֶרכֶב‬
‫ׁש ַהּיְלִָדים נֹו ְ‬
‫לִפְעָמִים ּכְ ֶ‬
‫אּבָא ּבֹוא נֵלְֵך לְ ַבּקֵר אֶת‬
‫אָז הֵם אֹומְִרים לִי ַ‬
‫הַּדֹוד‬
‫מ ַהּתְמּונֹות‬
‫ׁשהֵם ַמּכִיִרים ֵ‬
‫אֶת הַּדֹוד ֶ‬
‫אנ ִי מְַרּג ִיׁש עִם ז ֶה‬
‫אלִים אֵיְך ֲ‬
‫אּתֶם ּבֶטַח ׁשֹו ֲ‬
‫ַ‬
‫אנ ִי מְַרּג ִיׁש טֹוב‪.‬‬
‫אַל ּתְִדאֲגּו‪ֲ ,‬‬
‫ׁשּלִי‬
‫ּמצִיאּות ֶ‬
‫ׁשּג ַם ַּב ְ‬
‫ּתְנּו לִי לַחְֹלם ו ְלּו לְֶרג ַע‪ֶ ,‬‬
‫אנ ִי הֹולְֵך לְ ַבּקֵר אֹותֹו‬
‫י ֵׁש לִי אָח‪ ,‬ו ַ ֲ‬
‫ו ְהּוא אֹומֵר לִי‪ּ ,‬וו ָאּו אֵיְך ַהּיְלִָדים ּג ְָדלּו‬
‫וְהֵם קֹופְצִים עָלָיו‬
‫א ֲהבָה‪ּ ,‬כְמֹו ׁשֶַרק הֵם‬
‫מ ַמּלְאִים אֹותֹו ּבְ ַ‬
‫ּו ְ‬
‫יֹוְדעִים לָתֵת‪.‬‬
‫סּפֵר לָכֶם‬
‫ָרצִיתִי לְ ַ‬
‫ׁשּג ַם לִי י ֵׁש אָח‬
‫ֶ‬
‫ׁש ַּמּׁשֶהּו ִמּמֶּנּו זֹוֵרם ּבִי‬
‫ֶ‬
‫צָרּוב עָמ ֹק ּבְתֹוַדעְּתִי‪ּ ,‬בְנַפְׁשִי‪ּ ,‬בְדָמִי‪.‬‬
‫ּותְמּונֹות ַחּי ָיו ַחּי ֵינּו‬
‫מ ַמּלְאֹות אֹותִי‬
‫ְ‬
‫אנ ִי אֹוהֵב אֹותֹו‬
‫ׁש ֲ‬
‫אחִי ֶ‬
‫ָרצִיתִי לֹומַר לְ ָ‬
‫ו ְֹלא ַמפְסִיק לַ ְחׁש ֹב עָלָיו‬
‫תּגַעְּגֵעַ‬
‫תּגַעְּגֵעַ לְ ִה ְ‬
‫תּגַעְּגֵעַ לְ ִה ְ‬
‫ּולְ ִה ְ‬
‫לוי סבג תמיר‬
‫אח של רוני ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪46‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫ּמעַּצְבֹות‬
‫ׁש ְ‬
‫אבְנ ֵי ַהּׁשְכֹול ֶ‬
‫ָ‬
‫ׁשּורֹות ׁשּורֹות ׁשֶל ַמּצֵבֹות‬
‫ׁשנ ָה ׁשֶל ּגַעְּגּועַ‬
‫ו ְעֹוד ָ‬
‫ּוכְמִיהָה אֶל הַֹּלא‪ -‬י ָדּועַ‬
‫ׁשעָצְרּו ִמּלֶכֶת‬
‫ּכְאֵב ַהּנ ְעּוִרים ֶ‬
‫מׁשִיְך לָלֶכֶת‬
‫ׁש ַּמ ְ‬
‫ׁשאַר הָעֹולָם ֶ‬
‫ּו ְ‬
‫תּפָס אְַך זֹו ּדֶֶרְך ּכָל ָּבׂשָר‬
‫ז ֶה ֹלא נ ִ ְ‬
‫ׁשאַר‬
‫ׁשּנ ִ ְ‬
‫ׁש ָהלְַך וְאֶת ז ֶה ֶ‬
‫י ֵׁש אֶת ז ֶה ֶ‬
‫תפָיו‬
‫ׁשאַר‪ַ ,‬ה ַּמּׂשָא עַל ּכְ ֵ‬
‫ׁשּנ ִ ְ‬
‫ּולְמִי ֶ‬
‫אהַב‬
‫ׁש ָ‬
‫אנָׁשִים ֶ‬
‫עֵדּות ִאּלֶמֶת לָ ֲ‬
‫אֹותָם יִּׂשָא עַד ּכְלֹות‬
‫ׁשּורֹות ׁשּורֹות ׁשֶל ַמּצֵבֹות‬
‫ארז לוי‬
‫אח של רפאל ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪47‬‬
‫עוצמה של עם‬
‫כמה עוצמה יש בעם אחד שלם‪ ,‬עומד ליד מיטת הילד ושר את ההימנון‪...‬‬
‫הילדים ישנים‪ ,‬לידם פרחים ודגל‪ ,‬דגל קטן ותאריך הקרב שבו נרדמו לעד‪.‬‬
‫מישהו קורא קדיש על כל הילדים ורק פרפר אחד לבן נוחת על כתף של אם שכולה‪,‬‬
‫נח לרגע ונעלם‪ ,‬מחזה בלתי רגיל‪ ,‬כאילו כדי לנחם ועובר הלאה‪ .‬יש עוד הרבה הורים לנחם‪.‬‬
‫כמה עוצמה יש ביום אחד שבו כל העם מאוחד‪ ,‬כולם מנומסים‪ ,‬נזהרים לא לדרוך‪ ,‬לא‬
‫להכאיב‪ ,‬אין עין שנשארת יבשה‪ ,‬אין אחד שלא מדבר קצת יותר בשקט‪.‬‬
‫אין מי שלא מכיר שכן‪ ,‬אח‪ ,‬ילד‪ ,‬דוד‪ ,‬קרוב‪ ,‬רחוק‪ ...‬לכולם יש ילד‪.‬‬
‫כמה עוצמה יש ביום הזה‪ ,‬שבו כולנו נזכרים למה אנחנו כאן בעצם‪ ,‬בארץ הקטנה‪ ,‬החבוטה‬
‫ולמודת המלחמות‪ ,‬פתאום כולם נזכרים שבעצם אין לנו מקום אחר‪ ,‬אין לאן ללכת‪ ,‬אין‬
‫ארץ אחרת ואולי‪ ,‬לא כל כך רע כאן‪.‬‬
‫כמה עוצמה יש בחיילים‪ ,‬כומתות אדומות‪ ,‬כחולות‪ ,‬חומות‪ ,‬ירוקות‪ ,‬כמו גן פרחים‪ ,‬פרחים‬
‫בשלל צבעים‪ ,‬גן שלם שצומח מאדמה רוויית דם‪ ,‬פרחים מחייכים‪ ,‬פורחים‪ ,‬מפיצים אור‬
‫וריח‪ .‬פרחים‪ ,‬כדרכם של פרחים‪ ,‬נקטפים‪.‬‬
‫יש מי שרוצה את התום‪ ,‬את הטוהר‪ ,‬את היופי והאור אצלו בגינה‪.‬‬
‫כמה עוצמה יש בעם שחוגג מיד אחרי הבכי‪ .‬דמעה מהולה בחיוך‪.‬‬
‫עם שחוגג את עוצמתו שלו‪ ,‬חוגג עוד שנה של חיים‪ ,‬עוד שנה של הישרדות‪.‬‬
‫חוגג את היותו עם חופשי בארצו ואומר תודה‪.‬‬
‫תודה ושוב תודה לילדים שהלכו לישון ולא התעוררו עוד לעולם‪.‬‬
‫הלכו לישון כדי שאנחנו נוכל להיות עם ישראל‪ ,‬במדינת ישראל‪.‬‬
‫אושרת ברבי‬
‫אחיינית של יוחנן נגר ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪48‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫אם‪ ...‬לכל אחד ואחד מהם יש אם משלו‪.‬‬
‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬היה לו אייפון או גלאקסי?‬
‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬הוא בטוח היה מצייץ בטוויטר שלו על עוד ניסוי מוצלח בכימיה‬
‫שהוא עשה‪.‬‬
‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬בוודאי שהיה לו דף פרטי בפייסבוק‪ ,‬שבו הוא היה מראה לכולם את‬
‫ילדיו‪ ,‬את החופשה האחרונה שלו עם משפחתו וכמובן תמונות מהמילואים‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז הוא בטח היה גר במושב או בישוב קהילתי‪ ,‬שבו הוא יכול היה‬
‫לתרום ולתת‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬הוא היה נוסע לבקר את חברו הטוב ג'רי בארצות הברית ועל הדרך בא‬
‫לבקר גם אותי ואת שושי‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬הוא היה הולך לבקר את ממה וסבא באותו בית‪ ,‬לפחות פעמיים ביום‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז סבתא שלי הייתה צלולה ומאושרת וסבא שלי כנראה היה יותר שלם‬
‫עם עצמו‪.‬‬
‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬אז לבני הדודים שלי יוחנן נגר‪ ,‬יוחנן מרקמן ויונית ישראלי‪ ,‬היו‬
‫שמות אחרים‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז נראה לי שהוא היה הולך לבקר גם את שרה אחותו ומשפחתה‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אמא שלי הייתה אדם הרבה יותר מאושר‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬הוא בטח היה צועד בהפגנה למען צדק חברתי‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז היה לי עוד חבר לדבר ולשוחח אתו‪ .‬משום מה נראה לי שהפספוס‬
‫אדיר‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז יכול מאד להיות שלכולם במשפחה היה יותר טוב‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז הרבה דברים היו נראים אחרת‪.‬‬
‫אבל הוא לא חי‪ ,‬הוא מת! נח בקברו בהר הרצל כבר ‪ 30‬שנה‪.‬‬
‫אם ואם ואם ואם‪ ,‬זה מה שנשאר!!!‬
‫אוהד ברבי‬
‫אחיין של יוחנן נגר ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪49‬‬
‫יום כיפור לפני ‪ 40‬שנה‪ ...‬דוד שלי גיבור יצא למלחמה‬
‫לפני ‪ 40‬שנה בשלהי יום הכיפורים התייצבו חיילינו למשמר‪ ,‬להגן על מדינתנו הקטנה‪.‬‬
‫חיילי הסדיר הוזעקו מיד בבהלה למלחמה המפתיעה וחיילי המילואים‪ ,‬גם אלו שלא‬
‫נקראו מיד‪ ,‬עזבו הכל ומיהרו להצטרף לאחיהם לנשק‪ .‬שמוליק היה אחד מהם‪ ,‬עם ניסיונו‬
‫מהמלחמה הקודמת‪ ,‬הוא היה בטוח שזה ייגמר מהר‪ .‬אחיו הצנחן‪ ,‬הצעיר ממנו‪ ,‬הוזעק יום‬
‫לפני וירד לסיני‪ .‬שמוליק ישב על קוצים‪ ,‬מתי יקראו לו‪ .‬זוכרת היטב את סבתי כמו בשיר‬
‫ואמא שוב דואגת‪ ,‬מנסה לעצור את הדחיפות שבו לרוץ למלחמה‪ .‬אמא‪ ,‬אל תדאגי לי‪ .‬נחזור‬
‫מהר הביתה וביום המחרת נפרד מאיתנו לשלום‪ ,‬כדי לצאת למלחמה‪.‬‬
‫שמוליק עלה לרמת הגולן להיות הטנקיסט שכה ידע‪ .‬והוא ידע שאמא דואגת וכנראה ברגע‬
‫פנוי‪ ,‬בחטף‪ ,‬כתב גלויה‪ ,‬כפי שעשה במלחמה הקודמת‪ ,‬בה כתב שהוא בסדר ושנדאג לאחיו‬
‫הצעיר‪ ,‬שזוהי מלחמתו הראשונה‪ .‬על הגלויה כתב כמובן תאריך ושעה‪ .‬זו היתה גלוייתו‬
‫היחידה‪ ,‬הראשונה והאחרונה‪ .‬שעות ספורות לאחר מכן‪ ,‬הצטרפה יחידתו לקרב הפריצה נגד‬
‫הסורים ליד חאן‪-‬ארנבה‪.‬‬
‫‪ 11‬באוקטובר ‪ ,1973‬היה זה הקרב האחרון‪ ,‬נשימתו האחרונה‪ ,‬חיוכו האחרון‬
‫שחרוט לנו בזיכרון‪ .‬הוא נחשב כנעדר כמה שבועות והיתה תקווה שאולי ינגב לנו‬
‫את הדמעות‪ .‬אני זוכרת את הלך הרוח של משפחה מבוהלת‪ .‬משהו בסבתי ידע‪.‬‬
‫היא ידעה ברגש של אמא שאת בנה היא לא תזכה יותר לראות‪ .‬עקבתי אחריה‪ ,‬הייתי‬
‫ילדה‪ ,‬עוד לא הבנתי את עוצמת הכאב של משפחה עם תווית של משפחה שכולה‪...‬‬
‫היה לי דוד כזה גיבור‪ ,‬הוא היה בן ואח וחבר‪ ,‬אך משפחה וילדים משלו לא הספיק להקים‬
‫ב‪ 26-‬שנותיו‪.‬‬
‫היום הוא מלאך‪ ,‬יושב בין מלאכיו האחים וגם עם אלוהים‪ ...‬שמוליק שלנו יקר‪ ,‬זו פעם‬
‫ראשונה לך אני כותבת ממש ביום כיפור‪ ,‬ביום הסליחות והמחילות‪ .‬ברצוני לבקש סליחה‬
‫ממך ומחיילים שכמותך‪ ,‬שלא זכו לחזור הביתה‪ .‬שנתתם לנו את היקר מכל ‪ -‬החיים עצמם‪.‬‬
‫במותכם ציוויתם לנו חיים‪ .‬זיכרונך בדמעות ייחרט‪ ,‬בלב דואב‪ ,‬שאתה לא עימנו כבר ‪40‬‬
‫שנה‪ ,‬של משפחה מתרחבת וגדלה‪.‬‬
‫הוריך נפרדו מאיתנו גם הם ויכול מאד להיות שאתה יושב עימם בשמיים ומבדר אותם‬
‫כמו שרק אתה יודע‪ .‬החיים נמשכים‪ ,‬אך לעולם לא נשכח את מי שהיית לכל אחד ואחת‬
‫מאיתנו‪ .‬כל אחד יזכור את שחווה איתך ויש כאלה שרק שמעו עליך מסיפורים‪ .‬אך דבר‬
‫אחד בטוח ושווה לכולם ‪ -‬לעולם תישאר צעיר לנצח‪ ,‬זיכרונך הוא עדות חיה בליבנו‪.‬‬
‫זו הזדמנות לומר לך תודה על מי שהיית בחייך ואת שהיית בחיינו‪.‬‬
‫מיכל בונה‬
‫אחיינית של שמואל אסטרחן ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪50‬‬
‫הּכְלָבִים מִּיְחִיַדת "עֶֹקץ"‬
‫ּקמֶץ‪ַ ,‬‬
‫ה ֹ‬
‫ל ְזֵכ ֶר ַ‬
‫ׁשּכְׁשּו ַּבּזָנ ָב‬
‫הֵם ִּכ ְ‬
‫ׁשּיָצְאּו לַּקְָרב‪.‬‬
‫לִפְנ ֵי ֶ‬
‫הֵם ָרצּו ּכְחֵץ‬
‫מהִירּות ׁשֶל נ ֵץ‪,‬‬
‫ִּב ְ‬
‫לְתֹוְך נָהָר ׁשֶל אֵׁש‪.‬‬
‫הֵם ִקּבְלּו אִּלּוף‪,‬‬
‫אהֲבּו לִּטּוף‪,‬‬
‫וְ ָ‬
‫הֵם ִצּי ְתּו לַּפְֻקּדָה‬
‫מפַּקֵד ַהּיְחִידָה‪.‬‬
‫ׁשֶל ְ‬
‫מ " ָהע ֶֹקץ"‬
‫הֵם הָיּו ֵחלֶק ֵ‬
‫מהֶם ּבְג ַן עֵֶדן‬
‫אחָד ֵ‬
‫וְכָל ֶ‬
‫ּכְכֹוכָב נֹוצֵץ‪.‬‬
‫והרמטכ"ל ַּבחֲלֹומִי לִי לָחַׁש‬
‫אּנ ָא ּכְת ֹב לְזִכְָרם ׁשִיר‬
‫ָ‬
‫ּבְתֹור צל"ש‪.‬‬
‫במערכות ישראל נפלו מעל למאה כלבים מיחידת "עוקץ"‪.‬‬
‫הנתון האחרון שידוע לי עליו מחודש מאי ‪ 2011‬עומד על ‪.102‬‬
‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬
‫עדי שמעון אלון‬
‫אחיינו של שמעון אלקלס ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪51‬‬
‫אּול ַי‬
‫ּת ִהּי ָה‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ְ‬
‫ָ‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ּתְִקו ָה‬
‫ָ‬
‫אּולַי‪?...‬‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל חֲלֹומֹות‬
‫ָ‬
‫ׁשלָיֹות‬
‫א ְ‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ַ‬
‫ָ‬
‫אּולַי‪?...‬‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל זִכְרֹונֹות‬
‫ָ‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל אֱמּונֹות‬
‫ָ‬
‫אּולַי‪?...‬‬
‫ׁשבָה‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ַמ ְח ָ‬
‫ָ‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל עֲלָטָה‬
‫ָ‬
‫אּולַי‪?....‬‬
‫אכְזָבָה‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ַ‬
‫ָ‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ַהפְנָמָה‬
‫ָ‬
‫ֹלא‪ֹ ...‬לא אּולַי!‬
‫ׁשנ ִים ׁשֶל ּבֶכִי ו ְ ַצעַר‬
‫ָ‬
‫ּׁשעַר‪...‬‬
‫ּכִי ֹלא ִּתּכָנְסִי ׁשּוב ַּב ַ‬
‫מרב אליהו‬
‫גיסתה של אושרית אליהו ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪52‬‬
‫הבֶת הַּנ ֵר‬
‫ׁשּל ַ ֶ‬
‫ֶ‬
‫אֶל ֲחלַל ֶחסְרֹונ ְָך נֹוצְַרנּו‬
‫ִקּיּומֵנּו ׁשָזּור עִם ָהאֵין‬
‫תלִים‬
‫מפַעֵם ּבֵינֹות ּכְ ָ‬
‫זִּכָרֹון ְ‬
‫א ֲהבָה ּבְ ִמּלִים‬
‫אֹוסֵר ַ‬
‫פזמון‬
‫ׁשנ ָה‬
‫אחֲִרית לְֵראׁשִית ּתְִקַרב‪ ,‬עֹוד ָ‬
‫ַ‬
‫ׁשמֶׁש‬
‫סתָו יְפַּז ֵר זֹהַר ֶ‬
‫ֵרי ַח ְ‬
‫ׁשּוב יִצְֹרב ַהּכְאֵב וְאֵימַת ִמלְ ָחמָה‬
‫אמֶׁש‪.‬‬
‫ׁשּוב נ ְִרעָד הֵן ָהי ָה ז ֶה ַרק ֶ‬
‫טּוב ו ְַרּכּות‪ ,‬זְהִיִרים נ ֶ ֱאּסָף‬
‫מ ַצּי ְִרים אֶת ּדְמּותְָך‬
‫טטִים ְ‬
‫ַקּו ִים רֹו ְ‬
‫אצִילּות נַפְׁשְָך לְחֵָרף‬
‫אֵיְך ָצלְחָה ֲ‬
‫אֵיְך ָרְקמָה עֲִדינּות ׁשֶל ּתֹוָרה לֶכְּתְָך‬
‫ׁשעַר ּבְעֵת נְעִילָה‬
‫ּפְתַח לָנּו ַ‬
‫ּכִי ּפָנ ָה יֹום ּכִי יֹומֵנּו ָחׁשְַך‬
‫ַרק יָמֵינּו חֹולְפִים יְג ַּלּו ִּבפְלִיאָה‬
‫אלֶי ָה עֹולָה‪.‬‬
‫מ ֵ‬
‫ׁשּלַ ֶהבֶת ַהּנ ֵר ֵ‬
‫ֶ‬
‫ יעל חורי כהן‬
‫אחיינית של אבנר יונה ז"ל‬
‫‬
‫‬
‫משפחה‬
‫‪53‬‬
‫זיכרון‬
‫‪ 47‬שנים חלפו‪ ,‬אך ליבי מסרב לקבל זאת‪ ,‬מתקשה להאמין והפצע אינו מגליד‪.‬‬
‫במהלך התנדבותי באוגמ"ר ‪ ,80‬כשאני נתקלת ב"קיטבק"‪" ,‬מעיל" ופריטי לבוש‬
‫אשר השם "יוסף" רשום עליהם‪ ,‬מציפים אותי זיכרונות ודמעות שמרטיבים אותם ועוברים‬
‫לחייל‪ ,‬ספוגים מעצב וגעגוע‪ ,‬אך עם תחושות דאגה עמוקה‪ ,‬לאותו חייל "יוסף" שיחזור‬
‫הביתה בשלום‪.‬‬
‫תחושת הכאב מלווה אותי עד לרגעים בהם אני מתנדבת ואז תחושת הכאב מתחלפת‬
‫בתחושת רווחה‪.‬‬
‫כאב הופך להקלה ברגע שאני תורמת מעצמי ומזמני לשמר את זכרך אחי‪.‬‬
‫אוהבת ומשמרת‪.‬‬
‫חוה ענקרי‬
‫אחותו של יוסף ז"ל‬
‫‬
‫‬
‫משפחה‬
‫‪54‬‬
‫גלעדי אחי האהוב‪,‬‬
‫נפרדנו ממך במוצאי ש"ק 'ויצא'‪ .‬עלית לאימון ברמת הגולן ולא שבת אלינו‪ .‬נלקחת לגנזי‬
‫מרומים‪ .‬אך סמלי הדבר שהלכת מאתנו לאחר קריאת פרשת 'ויצא יעקב'‪.‬‬
‫התמדת בחייך לאחוז בדרכו של יעקב אבינו‪.‬‬
‫* ‪ 22‬שנה היה יעקב רחוק מבית אביו ‪ -‬ואף אתה היית עמנו הרחק מאביך שבשמים ‪ 22‬שנה‪.‬‬
‫* יעקב אבינו‪ ,‬שליש אוריים‪ ,‬בגבורה ובהתמדה אחז בכל מעשיו במידת האמת והיושר‪.‬‬
‫* אף אתה‪ ,‬בגבורה ובהתמדה אופיינית‪ ,‬ביקשת לך את האמת‪ ,‬את התמימות השלמה‪.‬‬
‫היית ישר דרך‪ ,‬לא אהבת עקמומיות‪ .‬חבריך מכל התקופות ‪ -‬החל מישיבת הליכות עולם‪,‬‬
‫ההדרכה בבני עקיבא‪ ,‬ועד לישיבת תורת החיים וישיבת ההסדר בקרני שומרון ‪ -‬יעידו‬
‫שדבקת באמת הפנימית שלך ולא ויתרת‪ ,‬גם כשזה דרש ללכת נגד הזרם‪.‬‬
‫* יעקב אבינו נמצא אצל חמיו‪ ,‬לבן הארמי‪ ,‬משפחה גדולה עם ארבע נשים ו‪ 11-‬ילדים‪,‬‬
‫אחַי‬
‫ת ִמּכ ֹל ּכְלֵי‪-‬בֵיתֶָך‪ׂ--‬שִים ּכ ֹה‪ ,‬נֶג ֶד ַ‬
‫ּת אֶת‪ּ-‬כָל‪ּ-‬כֵלַי‪ ,‬מַה‪ָּ -‬מצָא ָ‬
‫ׁש ָ‬
‫ּׁש ְ‬
‫ומסוגל להגיד ללבן 'ּכִי‪ִ -‬מ ַ‬
‫ׁשנ ֵינּו'‪.‬‬
‫אחֶיָך; ו ְיֹוכִיחּו‪ּ ,‬בֵין ְ‬
‫וְ ַ‬
‫מי מאיתנו יכול להגיד דבר כזה‪ .‬להיות עם כל המשפחה אצל ההורים שנים ארוכות ואפילו‬
‫כפית קטנה לא נעלמת עם אחד הילדים בפינת הבית‪.‬‬
‫* אתה גלעדי‪ ,‬דקדקת להחזיר להורים את כל מה ששילמו עליך בשנותיך בישיבה‪ .‬לא‬
‫הסכמת ליהנות משל ההורים‪.‬‬
‫* עם חיוך קטן ומבויש על הפנים‪ ,‬אהבת לעזור לכל אחד והיית אהוב מאד על כולם‪.‬‬
‫* ספנת עצמך כיעקב בבית המדרש ועמלת יומם ולילה בתורה בהתמדה רבה והתגייסת‬
‫לצבא‪ .‬קנית לך תורת חיים וגם בצבא היה הספר מצוי תמיד בכיסך‪.‬‬
‫אכָלְּתִי‪ָ ...‬הי ִיתִי בַּיֹום‬
‫אנֹכִי ִעּמְָך‪ְ ,‬ר ֵחלֶיָך ו ְ ִעּז ֶיָך ֹלא ִׁשּכֵלּו; וְאֵילֵי צ ֹאנ ְָך‪ֹ ,‬לא ָ‬
‫ׁשנ ָה ָ‬
‫'ז ֶה עֶׂשְִרים ָ‬
‫מעֵינ ָי'‪ ,‬כך אומר יעקב ללבן‪.‬‬
‫ׁשנָתִי‪ֵ ,‬‬
‫אכָלַנ ִי ח ֶֹרב‪ ,‬ו ְֶקַרח ַּבּלָיְלָה; ו ַ ִּתּדַד ְ‬
‫ֲ‬
‫* וכך יכול אתה להשיב למפקדיך בתותחנים שמסרו לך את הפיקוד על האלפא‪ .‬היית מופת‬
‫גדודי למסירות וחריצות בשמירה על סטנדרטים גבוהים של מוכנות צבאית ואישית‪.‬‬
‫ואולי יכול אתה לומר כך לאבינו שבשמים על מסירות וחריצות מתמדת למצות את כל‬
‫שנותיך וכישרונותיך לעשות רצונו יתברך‪.‬‬
‫שניר סרי‬
‫אח של גלעד ז"ל‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫משפחה‬
‫‪55‬‬
‫יוסי אח יקר ‪ -‬סליחה!‬
‫כשביקשו ממני לכתוב דברים‪ ,‬אמרתי לעצמי "כבר כתבתי מספר פעמים‪ ,‬כבר‬
‫הקריאו באירועי זיכרון שונים‪ ,‬אמרתי הכול בעבר"‪.‬‬
‫האם הכול נאמר? האם באמת נותרתי ללא מילים? יתכן מאוד‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬המשפחות השכולות‪ ,‬האחים והאחיות‪ ,‬כבר כתבנו כמה קשה בלעדיכם‪.‬‬
‫כמה הכול השתנה אחרי היום הנורא‪ ,‬כשהתבשרנו על הרע מכול‪.‬‬
‫אבל יוסי אחי‪ ,‬נזכרתי בעוד דבר אחד‪ ,‬שעדיין לא הספקתי להגיד לך ‪ -‬סליחה!‬
‫כן‪ ,‬סליחה אנו מבקשים ממך‪.‬‬
‫על ימי הזיכרון‪ ,‬שפחות ופחות אנשים מגיעים‪ ,‬שהזמן ומירוץ החיים מקהים את הכאב‪.‬‬
‫סליחה על שהמשכנו הלאה בלעדיך‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬זו דרכו של עולם ואולי זה הכי טבעי שיקרה ואולי זה גם מה שאתה היית רוצה‬
‫שיהיה‪ .‬אבל‪ ,‬אני מרגיש צורך ענק להגיד לך‪ ,‬יוסי אחי‪ ,‬מילה קטנה ‪ -‬שנאמרת ברגש גדול‪.‬‬
‫סליחה!‬
‫ציון סחייק‬
‫אח של יוסי ז"ל‬
‫‬
‫‬
‫משפחה‬
‫‪56‬‬
‫אחי היקר‬
‫‪ 21‬שנים חלפו ועברו‪ ,‬כל כך הרבה שנים‪ ,‬כל כך הרבה שינויים‪.‬‬
‫ואין זמן שאני לא חושבת עליך‬
‫לו רק יכולתי אתך שוב לדבר‬
‫ואין זמן שאני לא נזכרת בך‬
‫לו רק יכולת לחזור ממקום אחר‪.‬‬
‫באמת אתה לא כאן‪ ,‬באמת עברו כל כך הרבה שנים‪ .‬התחושה כאילו עבר רק מעט‪.‬‬
‫קשה להפנים ולהבין כל פעם מחדש‪ ,‬איך ילד חייכן ומלא חיים כמוך‪ ,‬כבר אינו בין החיים‪.‬‬
‫אנחנו לא יודעים מה קורה אתך במקום שאתה נמצא‪ ,‬אך כאן למטה קורים כל הזמן‬
‫דברים‪ ,‬אם קיים דבר כזה "העולם הבא" אז אתה בוודאי רואה ויודע‪.‬‬
‫אז ממקומך אחי ברך את כולנו בבריאות‪ ,‬אושר‪ ,‬שלווה והצלחה בכול‪.‬‬
‫ובמיוחד את אמא ואבא בבריאות ואריכות ימים‪.‬‬
‫במהלך כל השנים אנו מנסים להפנים שאתה לא אתנו אבל לא תמיד מצליחים‪ .‬יש רגעים‪,‬‬
‫בדרך כלל בחגים ואירועים משפחתיים‪ ,‬שאנחנו כל כך מתגעגעים‪...‬‬
‫מקווה שטוב לך במקום אליו הלכת‪ ,‬שקט‪ ,‬רגוע ונטול דאגות‪ .‬מקווה שתמשיך להתבונן בנו‬
‫מלמעלה‪ ,‬ובדרכך שלך תמשיך אותנו ללוות‪.‬‬
‫אני יודעת שאתה רואה ושומר‪ ,‬אז המשך לשמור עלינו אחי‪.‬‬
‫אתה בליבנו ואנחנו כל הזמן זוכרים‪.‬‬
‫תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים!‬
‫מתגעגעת המון‪.‬‬
‫שאולית מאיר‬
‫אחות של ששי (ששון) לוי ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪57‬‬
‫זכרו של אורון אדרי ז"ל‬
‫לפני ‪ 17‬שנים קיבלתי ברכה ליום ההולדת מחבר טוב‪.‬‬
‫לפני ‪ 5‬שנים‪ ,‬נהרג אחי הצעיר אורון אדרי ז"ל לוחם ימ"מ בעת מילוי תפקידו והוא רק בן ‪.26‬‬
‫מספר ימים לאחר נפילתו‪ ,‬כשהרשיתי לעצמי בפעם הראשונה לגעת בחפציו האישיים‪,‬‬
‫נתקלתי בפתק מקופל בתוך הארנק שלו‪.‬‬
‫כשפתחתי את הפתק‪ ,‬זיהיתי מיד בכתב ידו של אורון את אותה ברכה שקיבלתי בגיל ‪.17‬‬
‫היה כתוב שם בכתב ידו‪:‬‬
‫"ברכה שניסים ידיד של טל כתב לה ליום הולדת ‪ "17‬וזו לשונה‪:‬‬
‫האמיצים‬
‫האמיצים לוקחים סיכונים‪ ,‬הם חוששים כמו כל אחד‬
‫אך לא מאפשרים לפחד להשתלט עליהם‪.‬‬
‫האמיצים לא מתייאשים‪ ,‬כשהחיים נעשים קשים‪,‬‬
‫הם מחכים בסבלנות עד שהמצב ישתפר‪.‬‬
‫האמיצים הם אנשים גמישים ורואים שיש יותר מדרך אחת‪,‬‬
‫הם מוכנים לנסות את כולן‪.‬‬
‫האמיצים יודעים שהם אינם מושלמים‪,‬‬
‫הם מודעים לחולשותיהם‪.‬‬
‫האמיצים נופלים לעיתים‪ ,‬אך שבים וקמים‬
‫ומסרבים לתת לכישלון להשתלט עליהם‪.‬‬
‫האמיצים מאמינים בדרך בה בחרו‪ ,‬גם אם הדרך קשה‬
‫וגם כאשר הם לא רואים את סופה‪.‬‬
‫האמיצים הם בעלי סבלנות‪ ,‬הם יודעים כי ערכה של מטרה‬
‫נמדד על פי מידת המאמץ הנדרש כדי להשיגה‪.‬‬
‫(כתבה‪ SUSAN POLIS SCHUTS :‬תורגם ע"י‪ :‬עטרה אופק)‬
‫נשארתי חסרת אוויר והמומה מהידיעה שהברכה הזו התוותה את הדרך בה הלכת‪ ,‬כך‬
‫החלטת לחיות את חייך וכך גם מצאת את מותך‪ ...‬אמיץ!‬
‫טל אדרי‪-‬עוזיאל‬
‫אחות של אורון אדרי ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪58‬‬
‫רחלי וולשטין‬
‫גיסתו של שי וולשטין ז"ל הי"ד‬
‫משפחה‬
‫‪59‬‬
‫ׂשִָרית אֲחֹותִי הַּי ְָקָרה‬
‫ּתפִּל ָה‬
‫ְ‬
‫ּת ִמּבְלִי ׁשּוב לְעֹולָמְֵך ֶהעָלּום‬
‫ָהלַכְ ְ‬
‫ּת אֹותִי ּכָאן לְבַד ַמּמָׁש הָמּום‬
‫ׁשאְַר ְ‬
‫ִה ְ‬
‫אלֶיָך אֱֹלהִים‬
‫תּפַּלֵל ֵ‬
‫אנ ִי ִמ ְ‬
‫ֲ‬
‫אִם י ֵׁש אֱֹלהִים?‬
‫ׁש ָמתִי אֱֹלהִים‬
‫ַהּצֵל אֶת נ ִ ְ‬
‫ׁשמָה?‬
‫אִם י ֵׁש נ ְ ָ‬
‫אלְפֵי ַחּיָלִים‬
‫ׁשּנָׂשְאּו ַ‬
‫ּת ִפּלָה ֶ‬
‫ְ‬
‫ּבְעִּתֹות ִמלְ ָחמָה‬
‫ּבְכָל ַהּקְָרבֹות‪,‬‬
‫ּבְכָל ַהּׂשָפֹות‪,‬‬
‫ּובְכָל ַהּצְ ָבעִים‬
‫ּתפִּלֹות‬
‫נָׂשְאּו ְ‬
‫לְֹלא ִמּלִים‬
‫אֱֹלהִים!‬
‫ָהי ִית עֲבּוִרי עֹולָם ּומְלֹואֹו‬
‫ּכְכָל ּבֶן אֹוהֵב וְנ ֶ ֱאמָן לְאִּמֹו‬
‫ּׂשג ִים‬
‫ּת אֹותִי לְ ִתפְאֶֶרת ו ְ ֶה ֵ‬
‫ּגִּדַלְ ְ‬
‫מאָז לֶכְּתְֵך ּדָעַכְּתִי ּכְָך ּכֻּלָם מְַרּג ִיׁשִים‬
‫ֵ‬
‫ׁשּפָחָה ַמּמָׁש לְ ִתפְאֶֶרת‬
‫ּת ִמ ְ‬
‫מ ְ‬
‫הֵַק ְ‬
‫אחִיְך אֲהּובְֵך אֵינ ָּה ׁשֹומֶֶרת‬
‫ׁשעַל ָ‬
‫ֶ‬
‫ּת‬
‫מ ָ‬
‫אלִי לְכָל ז ֶה ּג ַָר ְ‬
‫וְכִי לָּמָה ֵ‬
‫ּת‬
‫סּבְַר ָ‬
‫ּתְׁשּובָה ֹלא ִק ַּבלְּתִי וְג ַם ֹלא ִה ְ‬
‫שושנה אפק (גלז)‬
‫אחותו של אריה גלז ז"ל‬
‫מא ֹד לְי ֵָדְך‬
‫ִׁשמְִרי לִי מָקֹום ָקרֹוב ְ‬
‫אחֵד‬
‫ׁש ַהּׁשֵם אֹותָנּו י ְ ַ‬
‫לְבֹוא הַּיֹום ֶ‬
‫ַחּי ַי אֵינ ָם ַחּי ִים מִּיֹום ּפְֵרדָתֵנּו‬
‫א ֲה ָבתֵנּו‬
‫ּכִי מִי יּוכַל לְ ַהפְִריד אֶת ַ‬
‫ׁש ָמתְֵך ַהּטְהֹוָרה‬
‫ּתָנּו ַח ּבְׁשָלֹום נ ִ ְ‬
‫ׁש ָהי ִית ּבְ ַחּיַי ְִך טֹובָה וְזַּכָה‪.‬‬
‫ּכְפִי ֶ‬
‫צביקה לביד‬
‫אח של שרה נעמי בן‪-‬צור ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪60‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫היום לפני ‪ 5‬שנים נכנסתי לסיוט שעוד לא נגמר ואני עדיין מתפלל להתעורר ממנו‪.‬‬
‫הרבה השתנה פה בשכונה‪ ,‬בארץ ובמשפחה הקטנה שלנו ואני עדיין זוכר‪ ,‬עדיין חושב‪ ,‬עדיין‬
‫מחכה לך ועדיין אומר לילה טוב ערני לפני שאני נרדם‪.‬‬
‫יוצא לי הרבה לחשוב על מה שהיה‪ ,‬על המון דברים שהיה אפשר לשנות בשביל שלא תצא‬
‫ושתחזור הביתה בשלום‪ ,‬אבל כל פעם הסטירה של המציאות יותר ויותר חזקה‪.‬‬
‫אני באמת מעריך אותך שהלכת עם העקרונות שלך ושלא ויתרת גם אם זה היה הכי קשה‬
‫והיית צריך להקריב את חייך‪ .‬ואני רוצה להגיד תודה על כל מה שלימדת אותי ושחבל‬
‫שהלימוד נעצר באמצע‪ .‬יכול להיות שלך הייתה דרך משלך ושהשיעור האחרון היה ללמד‬
‫אותי להיות גבר ולעמוד מעל הקבר שלך ולשתוק‪ ,‬לחשוב שהכול בסדר‪ ,‬וגם אם מתקשרים‬
‫אליי כשהדמעות המלוחות חונקות אותי ‪ -‬להגיד ש"הכול בסדר אני בטיול נדבר יותר‬
‫מאוחר"‪ ,‬ודקה אחרי זה לפרוץ שוב בבכי‪ .‬המעבר מחיוך לבכי הוא דק כמו שמש ואור‪,‬‬
‫השם החדש שלי תמיד מזכיר לי שגם מחר תזרח השמש‪.‬‬
‫ערני‪ ,‬אני נשבר הרבה בגלל הזיכרונות שיש לי איתך והזיכרונות שלא הספקתי ליצור איתך‪,‬‬
‫אבל בזכותך אין אדם בעולם שיכול להגיד עליי שאני בן אדם עצוב‪ .‬בתמונה הכוללת אני‬
‫תמיד חזק‪ ...‬בדיוק כמו שלימדת אותי כשנקשרתי אל הדלת בחדר שלך ואמרת לי "עד‬
‫שאתה לא מפסיק לצעוק ואתה מחייך אני לא משחרר אותך"‪.‬‬
‫אז זהו אחי הגדול‪ ,‬המילים לא יעזרו לי לשתף ולהגיד מה שאני מרגיש וחושב עליך‪ ,‬אני‬
‫אסיים פה ואגיד‪...‬‬
‫ערני שמך חרוט לא רק על הסלע‪ .‬אוהב אותך עד אין סוף‪.‬‬
‫גיא סאנרייז דן גור‬
‫אח של ערן ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪61‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫השמיים כבר לובשים שמיכה אפורה‪ ,‬מתכסים בעננים כמו מכינים עצמם ליום הזה‪...‬‬
‫למשפחת השכול יום הזיכרון אינו מתחיל בצפירה ומסתיים בהדלקת המשואות וחגיגות‬
‫העצמאות‪.‬‬
‫‪ ...‬היום הזה הוא רק יום אחד שבו חווים המשפחות חלק מהכאב היומיומי‪.‬‬
‫אותו כאב שצריך להתמודד איתו בכל יום מחדש‪...‬‬
‫והשקט שאחרי הצפירה‪ ...‬השקט הזועק מהעיניים של אמא שלי‪ ,‬הכאב שהגוף שלה לוחש‪...‬‬
‫מתחנן כולו בכל שנה מחדש‪.‬‬
‫הניצוץ בעיניים שבוקע מעיניה בכל פעם שהיא נזכרת בו‪ ,‬באיך שהוא ויתר על החיים שלו‬
‫בשביל שאנחנו נחיה כאן ונקום כל בוקר מחדש לשגרה היומיומית‪...‬‬
‫הוא‪ ,‬ועוד מלאכים רבים‪,‬‬
‫ולא‪,‬‬
‫אני לא מדברת על מלאכים עם הילה מעל הראש‪ ,‬או כנפיים לבנות‪...‬‬
‫אני מדברת על אותם מלאכים עם קסדה על הראש‪ ,‬לבושים מדי זית חדורי מטרה‪...‬‬
‫אותם מלאכים שאינם בחיים כבר‪...‬‬
‫אלה שבזכותם בעוד כמה שעות כולם יצאו לרחוב לחגוג את הקיום שלנו ושל המדינה‪...‬‬
‫כולם מלבד אלה שאיבדו את היקר להם מכול‪...‬‬
‫השנה מלאו ‪ 26‬שנים למותך‬
‫‪ 26‬שנים של כאב שרק הולך וגדל‪...‬‬
‫‪ 26‬שנים של עיניים רטובות מדמעות‪....‬‬
‫‪ 26‬ימי זיכרון ועוד אלפי ימים אחרים מלאים בכאב וזיכרון אחד לילד שהיית‪ ..‬ושאינך עוד‪.‬‬
‫יהי זכרך ברוך‪.‬‬
‫אופיר עזרא‬
‫בת אחותו של יצחק אוחנה ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪62‬‬
‫חסר‪...‬‬
‫הם לא הכירו אותו‪ ,‬הילדים הקטנים שלי (שהם למעשה כבר בכלל לא קטנים‪ ,‬לפחות לא‬
‫מבחינתם וחגיגות בר המצווה כבר מאחוריהם)‪.‬‬
‫הם לא הכירו אותו‪ ,‬את קולו‪ ,‬את חיוכו‪ ,‬את ידיו וצעדיו‪.‬‬
‫בשבילם הוא פנים המביטות מן התמונות המפוזרות ברחבי הבית‪.‬‬
‫באחת מן התמונות‪ ,‬הוא מחובק עם בני הבכור‪ ,‬שזכה לראותו‪ ,‬אך ככל הנראה אינו זוכר‬
‫שום דבר ממנו ‪ -‬לא את קולו‪ ,‬לא את חיוכו‪ ,‬לא את ידיו ולא את צעדיו‪....‬‬
‫רגינה גולדין (גורודניצקי)‬
‫אחותו של רדיאון גולדין ז"ל‬
‫משפחה‬
‫‪63‬‬
64
‫אחרים‬
‫ׁשמִי‬
‫ְ‬
‫זֹוכְִרים אֹותִי ּכְבֶן יַּקִיר‬
‫ׁשמִי חָרּוט עַל ִקיר‪,‬‬
‫ּכִי ְ‬
‫י ֹאמְרּו עָלַי‪ָ :‬הי ָה חָמּוד‬
‫ּתמִיד צָמּוד‪.‬‬
‫וְחִּיּוכֹו אִּתֹו ָ‬
‫ּכָל ַהּבָא אֹותִי יַזְּכִיר‬
‫ׁשמִי חָרּוט עַל ִקיר‪,‬‬
‫ּכִי ְ‬
‫י ֹאמְרּו עָלַי‪ָ :‬הי ָה ּג ִּבֹור‬
‫ׁשנ ִים לִצְּב ֹר‪.‬‬
‫סּפִיק ָ‬
‫ו ְֹלא ִה ְ‬
‫ּגּופִי ּכְבָר ֹלא י ָנּועַ‬
‫ׁשמִי ‪ּ ...‬כְבָר ֹלא צָנּועַ‪,‬‬
‫ּו ְ‬
‫מאָז ׁשֶהּוא חָרּוט עַל ִקיר‬
‫ֵ‬
‫אֹותִי אֵין מִי ׁשֶֹּלא ַמּכִיר‪.‬‬
‫הֵן ׁשָרֹות אֶת ַהּתְִקו ָה‬
‫ׁשֶֹּלא ִּת ְהי ֶה יֹותֵר אֵיבָה‪,‬‬
‫עֹומְדֹות ּבְֹדם הֵן וְׁשָרֹות‬
‫לְאֹוָרם ׁשֶל ַהּנ ֵרֹות‪.‬‬
‫ּׁשמִי חָרּוט עַל ִקיר‬
‫ׁש ְ‬
‫מאָז ֶ‬
‫ֵ‬
‫ּג ַם ַה ִהמְנֹון אֹותִי ַמּכִיר‪,‬‬
‫אּמִי‬
‫וְאֶת ַה ִהמְנֹון ַהּלְ ֻ‬
‫ׁשמִי‪.‬‬
‫ׁשָרֹות הָאֹותִּיֹות ׁשֶל ְ‬
‫ׁשמִי מֹופֵת ּבְכָל ּבֵית אָב‬
‫ְ‬
‫ּׁשו ְא‪,‬‬
‫ׁשמִי אֵינֹו נִּׂשָא לַ ָ‬
‫ּו ְ‬
‫מנ ָם ַּבּקִיר הּוא מְקֹומִי‬
‫א ְ‬
‫ָ‬
‫ׁשמִי‪.‬‬
‫אְַך י ֵׁש עֹוד ֲחׁשִיבּות לִ ְ‬
‫‬
‫דוד אשל‬
‫לזכרם של הנופלים‬
‫‪65‬‬
`