ל"הצ דברים לעצרת יום הזכרון לחללי 3142 באפריל 41 גרמניה, מינכן

‫שמואל בהגון‬
‫ממשפחת השכול‬
‫דברים לעצרת יום הזכרון לחללי צה"ל‪,‬‬
‫גרמניה‪ ,‬מינכן ‪ 41‬באפריל ‪3142‬‬
‫האירוע בארגון הקונסוליה הישראלית לדרום גרמניה‬
‫עשרים ושלושה אלף שמונים וחמישה‪ .‬התכנסנו להתייחד עם‬
‫זכרונם של עשרים ושלושה אלף שמונים וחמישה לוחמים‬
‫ולוחמות‪ .‬עם עשרים ושלושה אלף שמונים וחמש נפשות‪,‬‬
‫עולמות ומשפחות‪ .‬איבדנו עשרים ושלושה אלף שמונים‬
‫וחמישה בנים ובנות‪ ,‬מלח הארץ‪ ,‬דור העתיד של מדינת ישראל‬
‫והעם היהודי‪ .‬עשרים ושלושה אלף שמונים וחמישה חיוכים‪,‬‬
‫הרגשות‪ ,‬תווי פנים ותקוות‪ .‬עשרים ושלושה אלף שמונים‬
‫וחמש אהבות נגדעו במיטב שנותיהם‪.‬‬
‫הלב ממאן להאמין‪ .‬הלב ממשיך לדמוע והיגון מלא כנהר‪ .‬אין‬
‫מלים לפצע ולכאב שאני‪ ,‬כמו עשרים ושלושה אלף שמונים‬
‫וחמש המשפחות‪ ,‬נושאים בנפשנו מדי יום‪ .‬המלים נותרות‬
‫אילמות וחסרות כח מלנחם‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫הבנים והבנות שנפלו בשירות העם והמדינה‪ ,‬יישארו צעירים‬
‫לנצח‪ ,‬כי זמנם נעצר כמילותיו של חיים גורי ‪" -‬יפי הבלורית‬
‫והתואר‪ ,‬נזכור את כולם‪ ,‬כי רעות שכזאת לא תיתן את ליבנו‬
‫לשכוח‪ .‬אהבה מקודשת בדם"‪.‬‬
‫אך במקביל‪ ,‬מקצת נחמה ותקווה אנו מוצאים בקיומה‬
‫ובפריחתה של מדינת ישראל‪ ,‬מדינת הלאום שמחרתיים נציין‬
‫‪ 56‬שנה להיווסדה‪ .‬לא בכדי יום הזיכרון ויום העצמאות נעטפו‬
‫יחדיו‪ .‬חבירה של עצב ושמחה‪ ,‬כאב וגאווה‪ .‬לפני דקות נשמעה‬
‫הצפירה ואומה כולה ניצבה דום‪ .‬אומה הנעשית ביום זה‬
‫למשפחה אחת‪ .‬זוכרת וחיה‪ .‬זוכרת ומביטה אל העתיד‪ ,‬אשר‬
‫מתינו‪ ,‬חללי מלחמות ישראל‪ ,‬אפשרו בקורבנם שאין גדול‬
‫ממנו‪ .‬ביום העצמאות נניף הדגל; דגל של גאון ויגון‪ ,‬המבטא‬
‫זיכרון וחזון‪ .‬לכל איש יש שם וכך לכל אחד מעשרים ושלושה‬
‫אלף שמונים וחמישה שנקטפו; פרחי הגן המופלא והמדהים ‪-‬‬
‫גן מדינת ישראל‪.‬‬
‫בהתיחדות זו עולה בי הרצון לשאול בקול רם‪ :‬האם אין מסלול‬
‫חיינו כאומה אשר חידשה את עצמאותה לאחר אלפיים שנות‬
‫גלות נדמה בעינינו יתר על המידה כמובן מאליו? האם אנו‬
‫עוצרים מדי פעם ושואלים איך החיים היו נראים בלי אותם‬
‫עשרים ושלושה אלף שמונים וחמישה שחרפו נפשם? האם‬
‫‪2‬‬
‫אנחנו יודעים לבטא את חובתנו המוסרית לניצחון הקיומי‬
‫שהביאו במותם?‬
‫הציווי לזכור ולא לשכוח חקוק וצרוב בלב וביום הזה ראוי לומר‪:‬‬
‫מותר לבכות על אובדן בלי נתפס‪ ,‬מותר להתרפק על סיפורה‬
‫של גבורה שהפכה לאגדה‪ ,‬מותר להביע ובקול רם את‬
‫האני הקרוע והמדמם‪ ,‬ומותר ומתבקש להירתם נגד הבדידות‬
‫והשכחה‪ .‬מותר להיות רגיש‪ ,‬לחבק וללטף כמילות השיר "אם‬
‫נדע לאהוב‪ ,‬בחיבה וברוך‪ ,‬החושך ייעלם והאור ימלוך‪".‬‬
‫‪ 65‬שנים בחייה של מדינה עצמאית ועדין יש מבין אויבינו‬
‫שלא השלימו עם קיומה‪ .‬פגיעה בחיילים כמו גם באזרחים‪,‬‬
‫הפכו אצלם לדרך חיים‪.‬‬
‫ידינו מושטת לשלום ואין שלום‪ .‬אל נשכח ‪ -‬השלום אליו אנו‬
‫מיחלים יתאפשר רק בעמידה על משמר ארצנו וחיינו‪ ,‬כי הכח‬
‫והגבורה הם ההרתעה וחומת המגן מפני האיומים המושמעים‬
‫על מדינת ישראל חדשות לבקרים‪ .‬ובמקביל‪ ,‬קיים איום יומיומי‬
‫גם על כל אחת ואחד מאתנו משום היותנו יהודים‪:‬‬
‫האנטישמיות! זו פורחת מאחורי שמות ותארים וגם תחת‬
‫הכותרת "אנטי ציונות"; אל לנו לזלזל ולהדחיק‪ ,‬כי ההיסטוריה‬
‫לפני ‪ 07‬שנה אינה כה רחוקה; לא הגיעה עדין העת לנוח על‬
‫זרי הדפנה‪ .‬נגד האויב הרוצה לנגח ולגדף‪ ,‬להכשיל ולנתץ את‬
‫‪3‬‬
‫האני שלנו ‪ -‬יש לעמוד בפרץ כמילות שיר הפרטיזנים‪" :‬זה יום‬
‫נכספנו לו עוד יעל ויבוא‪ ,‬ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה‪".‬‬
‫רק לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לפשע הגדול ביותר‬
‫בתולדות האנושות‪ ,‬שגבה חייהם של שישה מיליונים ויותר ‪-‬‬
‫מבני עמנו‪ .‬אנו כאן‪ ,‬מצווים להבטיח שלא יעז עוד איש לאיים‬
‫ולתכנן פשע נתעב שכזה‪ .‬האיום כלפינו כיהודים הוא איום כלפי‬
‫העולם החופשי כולו‪.‬‬
‫בדור השואה לא היו בידינו האמצעים והיכולת הנפשית‬
‫להילחם כפי שיש בידינו כיום‪ .‬מדינת ישראל שינתה את‬
‫ההיסטוריה היהודית‪ .‬החללים עמם אנו מתיחדים הערב הזה‪,‬‬
‫הינם סמל ומופת לאומץ לב שהחל עוד בימי המכבים‪ ,‬מעטים‬
‫מול רבים; ההקרבה‪ ,‬הנחישות‪ ,‬רוח הלחימה ומסירות הנפש‬
‫הם שהכריעו את האויב מאז קום המדינה ולנו העניקו חיים‪.‬‬
‫מדינת ישראל קיימת בזכות המופת של הנופלים אשר הקריבו‬
‫את היקר מכל ‪ -‬את גופם ונפשם‪ .‬דם בנותינו ובנינו זועק‬
‫ומשסע את הגוף אך במקביל ממלא ליבנו בהערכה ובגאווה‪.‬‬
‫הם המעניקים לנו קיום בארץ זרועת קשיים ואתגרים‪ .‬הנופלים‬
‫הם הם אנדרטה חיה של מאבק לחיים‪ ,‬גבורה וניצחון‪ .‬ברגעים‬
‫אלה ראוי לזכור שהתעלות הלוחמים שנפלו אינה בזכות‬
‫הברזל‪ ,‬אלא מקורה בתודעת השליחות‪ ,‬ההכרה בצדקת‬
‫‪4‬‬
‫הדרך‪ ,‬באהבה עמוקה לארץ בה גדלו ובדבקות במטרה אליה‬
‫יצאו ולא חזרו‪.‬‬
‫הפנתיאון המשפחתי והלאומי מלא יגון וכאב‪ .‬הדמעות אינן‬
‫חדלות ואנו נותרים לשאול כמילות השיר‪" :‬תגיד לי איך לעצור‬
‫את הדמעות‪ ,‬תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות; לאורך הים‬
‫אין גלים‪ ,‬יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח"‪ .‬מי יתן ונהיה‬
‫ראויים לקורבנם‪.‬‬
‫אישי הקונסול הכללי של מדינת ישראל לדרום גרמניה‪ ,‬קהל נכבד!‬
‫אני‪ ,‬שמואל בהגון‪ ,‬דור שני לשואה‪ ,‬ניצב כאן כנציגה של‬
‫משפחת השכול‪ .‬אחייני‪ ,‬נועם בהגון מספר אישי ‪7146100‬‬
‫נהרג כתותחן בבקר שבת ‪ 56‬בפברואר ‪ - 3772‬י"ג באדר א'‬
‫תשס"ג‪ ,‬יחד עם שלושה מעמיתיו לצוות הטנק‪ ,‬שעה שעשו‬
‫דרכם להגנת התושבים ביישובי עוטף עזה‪ .‬ארבעתם עלו‬
‫בשריפה השמימה‪ ,‬עת התפוצץ מטען רב עוצמה שטמנו‬
‫מחבלים שונאי ישראל‪ .‬נועם שהיה בן ‪ 19‬בנופלו הצליח למלא‬
‫את ימיו באהבת העם והארץ‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫במקביל אני ניצב כאן כבנה של מינה קפלן‪-‬בהגון שעל זרועה‬
‫היה קעקוע המוות מאושוויץ ומספרו ‪ 66555‬אשר הצליחה‬
‫לשרוד ולהקים משפחה ובית במדינת ישראל‪.‬‬
‫כאן היום‪ ,‬אני מצדיע למשפחת השכול וקורא‪:‬‬
‫נחמו נחמו עמי‪ ,‬נחמו בבנין הארץ‪ ,‬נחמו בבנין ציון‪.‬‬
‫נמשיך אהבתנו לנופלים‪ ,‬כי אהבה לא מתה אף פעם ואהבה‬
‫גם לא תמות‪.‬‬
‫כאן הערב הזה‪ ,‬במינכן גרמניה‪ ,‬אני נשבע‪:‬‬
‫עם ישראל חי וימשיך לחיות ולפרוח !‬
‫‪Word Doc.> Shmuel Speeches MUC jom sikaron IDF 2013-04-14‬‬
‫‪6‬‬
`