לקריאת הפרק הראשון בספר "נושא הבשורה"

‫ד״ר משה כהן‬
‫נושא הבשורה‬
‫ספרי מקור‬
‫נושא הבשורה‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫‪The Messenger‬‬
‫‪Dr. Moshe Cohen‬‬
‫‪ 2014‬ספרי מקור — ד״ר משה כהן © ‪Copyright‬‬
‫כל זכויות ההדפסה בספר שמורות בידי המחבר‬
‫פרסום בכל צורה שהיא‪ ,‬בכל צורה של מאגר מידע‪,‬‬
‫בצורה שלמה או חלקית‬
‫לכל שימוש מסחרי או אחר‬
‫אסור ללא רשות מפורשת בכתב מהמחבר‬
‫ספר זה הוא יצירת ספרות‪ .‬כל קשר בין דמויות ו‪/‬או אירועים בספר‬
‫לבין דמויות ו‪/‬או אירועים במציאות הנו מקרי בלבד‪.‬‬
‫דאנא–קוד‪1137–17 :‬‬
‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2014/06‬‬
‫הספר מוקדש לילדיי האהובים‬
‫טליה‪ ,‬איילה ואיתן‬
‫תוכן העניינים‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.6‬‬
‫‪.7‬‬
‫‪.8‬‬
‫‪.9‬‬
‫‪.10‬‬
‫‪.11‬‬
‫‪.12‬‬
‫‪.13‬‬
‫‪.14‬‬
‫‪.15‬‬
‫‬
‫פתיחה‬
‫‬
‫מונולוג הכפירה‬
‫‬
‫וידויו של ילד‬
‫‬
‫וידויה של אהבה‬
‫‬
‫התובנה הראשונה — חיבור‬
‫‬
‫התובנה השנייה — הילד‬
‫‬
‫התובנה השלישית — אדם לאלוהיו‬
‫‬
‫התובנה הרביעית — אדם לאדם‬
‫‬
‫התובנה החמישית — אדם לעצמו‬
‫‬
‫התובנה השישית — חומר ורוח‬
‫‬
‫התובנה השביעית — אדם לעולמו‬
‫‬
‫התובנה השמינית — מלחמה‬
‫‬
‫התובנה התשיעית — אהבה‬
‫‬
‫התובנה העשירית — המוות‬
‫‬
‫החטא ועונשו‬
‫‪11‬‬
‫‪13‬‬
‫‪24‬‬
‫‪39‬‬
‫‪58‬‬
‫‪67‬‬
‫‪75‬‬
‫‪83‬‬
‫‪93‬‬
‫‪106‬‬
‫‪118‬‬
‫‪133‬‬
‫‪143‬‬
‫‪160‬‬
‫‪167‬‬
‫פתיחה‬
‫הסו‪ ,‬השקיטו‪ ,‬החרישו שירה‪,‬‬
‫מלאכית של חיים‪ ,‬היִי לי מסורה‪.‬‬
‫אשא לך דבריי ואת‪ ,‬לבני התמותה‬
‫עיניהם עצומות להקשיב‪ ,‬אותן יפקחו מעתה‪.‬‬
‫אמת היא חֹום בים של קרה‪,‬‬
‫יום יבוא ותהא לבני אדם נהירה‪.‬‬
‫אמת על טבע המכיל את מֵמדי האדם‪,‬‬
‫ראשונית היא לכל‪ ,‬לה דבר לא קדם‪.‬‬
‫לצוררים של אמת תהא היא מרה‪,‬‬
‫תטרוף בבשרם כחיה מגורה‪.‬‬
‫שלווה לא תיתן להשכין בלִבם‪,‬‬
‫עולמם הוא כאב‪ ,‬לוחשים הם את שמם‪.‬‬
‫לאוהבים של אמת‪ ,‬תהא זו מלטפת‪,‬‬
‫ניצנים של שררה מלבם היא קוטפת‪.‬‬
‫ֵמבָשמים כוחותיה‪ ,‬נעימים לזה האדם‪,‬‬
‫ִחִצים של כאב‪ ,‬לעולם לא ידעו את חודָם‪.‬‬
‫נושא בשורה אדם הוא‪ ,‬בין ילדי התמותה‪,‬‬
‫נשימתו‪ ,‬את הלמות לב הטבע תהא מאיטה‪.‬‬
‫אחד הוא‪ ,‬בלבו צפון סוד‪,‬‬
‫המכאיב‪ ,‬מייסר את נפשו עד מאוד‪.‬‬
‫שמו כשמי הוא‪ ,‬אמונה תחרוט בו שירה‪,‬‬
‫דמו נוזל על כתבים‪ ,‬הוא נושא הבשורה!‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪11‬‬
‫פרק ‪1‬‬
‫∼ מונולוג הכפירה ∼‬
‫ד‬
‫לתות העץ אדירות הממדים נפתחו בחריקה ושטפו את היכל‬
‫הקדושה באורו של יום‪ .‬קרני שמש פיזזו ברננה‪ ,‬האירו טפח אחר‬
‫טפח את תבליטי השיש והזהב המעטרים את הקירות‪ .‬צמד נזירים‬
‫לבושי שחורים ופנים חתומות נגלו אט אט לעיניו היגעות של אדם‬
‫מיוזע‪ .‬על פניו ניכרו סִבלות הטיפוס הרב‪ .‬נעליו קרועות‪ ,‬בגדיו ועורו‬
‫נושאים את אבק הדרכים‪ ,‬אשר הפך לעיסה בוצית של שלג‪ .‬הבעת‬
‫מאמץ קפאה בפניו וסירבה להפשיר‪ ,‬על אף חומו של זרזיף אגלי זיעה‬
‫שניגר ממצחו‪.‬‬
‫לאחר רגע‪ ,‬שבעיניו נראה כמו שעה ארוכה של התבוננות‪ ,‬הניף‬
‫אחד הנזירים את ידו בתנועה שהזמינה אותו להיכנס‪ .‬הנזיר השני סגר‬
‫מאחוריו את הדלתות מחמת רוח פרצים אשר החלה מטלטלת את‬
‫פעמוני הכניסה בהד מרעיש‪ .‬לאחר שנסגרו הדלתות‪ ,‬עמדו השניים‬
‫מול הזר‪ ,‬הבעת פניהם שְלווה ומתנשאת‪ ,‬מזמינה הסבר להטרדה‬
‫הבלתי צפויה‪.‬‬
‫האדם‪ ,‬הזר להם‪ ,‬כיסה בידיו את פניו על מנת להקל את ההסתגלות‬
‫לחשכת ההיכל‪ ,‬ואז התיישב ברפיון רגליים על רצפת השיש‪.‬‬
‫"מי אתה?" פתח בשאלה האחד‪ ,‬שעיניו שחורות ומבטו נוקב‪.‬‬
‫"האם אבדת בהרים? האם נפצעת?" שאל השני‪ ,‬צנום למראה‪,‬‬
‫ובעיניו מבט ריק הנישא לחלל האוויר‪.‬‬
‫הזר לא פצה את פיו‪ .‬זוג הנזירים הביטו זה בזה בהבעת שאלה‬
‫במשך שעה ארוכה‪ .‬לפתע נעמד האיש ונעץ את מבטו בשניים‪ .‬אלה‬
‫נרתעו לאחור ביראה‪.‬‬
‫גופו היה חסון וגדול מימדים‪ ,‬שיערו פרוע מרוחות ההרים‪ .‬עיניו‬
‫ירוקות‪ ,‬בוהקות בחשכה‪ .‬מבטו חודר‪ ,‬כמו שולח חצי אש אל מעטה‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪13‬‬
‫הניכור של השניים‪" .‬שמי אדם‪ ,‬מעשִי שליחות לעבודת האל במנזר‬
‫הזה‪".‬‬
‫הוא אמר את דבריו ואיבד ברפיון כוחות את עמידתו על הקרקע‪.‬‬
‫כאשר פקח את עיניו‪ ,‬שכב על מיטה ולגופו גלימה לבנה ונעימה‬
‫למגע‪ .‬עורו נקי‪ ,‬כמו לא נותר זכר ממסעו בן שלושים הימים‪ .‬הוא‬
‫הביט סביבו ולא ראה איש‪ .‬חדרו היה צנוע‪ ,‬חשוך‪ ,‬ובו ארון לבגדים‬
‫ומיטה‪ .‬אחד הקירות היה מכוסה מרצפה עד תקרה במאות ספרים‬
‫שנראו מסודרים להפליא‪ .‬הריהוט הצנוע היה עשוי עץ כבד עתיר‬
‫שנים‪ .‬לצד המיטה היתה שידה קטנה ועליה עששית‪.‬‬
‫הוא הושיט את ידו ובמהרה הואר החדר ונגלה לעיניו במלואו‪.‬‬
‫כשניסה להתרומם‪ ,‬נעצר מפאת כאב שפילח את גבו‪.‬‬
‫"הירגע‪ ",‬שמע קול עבה שהֵפר את דממת החדר‪" .‬גופך חלש‪,‬‬
‫עליך לנוח‪".‬‬
‫הוא הביט סביבו‪ .‬בתחילה לא ראה דבר‪ ,‬אך עד מהרה נ ִגלה לעיניו‬
‫איש‪ ,‬יושב על כרית גדולה בפינת החדר‪ ,‬וגבו שעון על הקיר‪.‬‬
‫"מי אתה?" שאל אדם‪.‬‬
‫"אני רופא המנזר‪ .‬מצוותו של אב המנזר היא שאשאר לצידך‪ ,‬עד‬
‫שתחלים‪ ".‬ענה‪.‬‬
‫"אני חולה?" שאל אדם‪.‬‬
‫"הגעת אלינו חולה‪ .‬עברת מסע מפרך‪ .‬דע כי מעטים הם בני האדם‬
‫הבוחרים לשרת את האל במקום נידח זה‪ .‬זוהי הסיבה שבגינה אין אנו‬
‫מורגלים לראות פנים חדשות‪ .‬מתנצל אנוכי על קבלת הפנים הקרירה‬
‫לה זכית‪ .‬מסעך התארך‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬מעבר לצפוי‪ ".‬הוא דיבר בפנים‬
‫שואלות‪" .‬חשבנו ששינית את דעתך בדרך‪ ,‬או שהחלטת לא לצאת‬
‫בכלל‪ ".‬המשיך בקול עמוק ומרגיע‪.‬‬
‫"אכן‪ ,‬התארך מסעי‪ ".‬נאנח אדם והשעין את ראשו הכואב על‬
‫הכר‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫⎮‬
‫נושא הבשורה‬
‫"כעת עליך לישון‪ ,‬לנוח‪ ",‬פקד הרופא‪" .‬ספר לי על כך מחר‪".‬‬
‫קולו ליווה את אדם כששקע שנית בשנתו‪.‬‬
‫"אדם‪ ,‬עליך לקום‪ ,‬לאכול‪ ".‬שמע קול קורא בשמו ומושך אותו‬
‫מזרועות חלום‪.‬‬
‫הוא פקח את עיניו‪ .‬בתחילה נראה שאינו מזהה היכן הוא‪ ,‬אך‬
‫לאחר שניות מעטות לבשו עיניו מבט ידעני ושליו‪.‬‬
‫"אתה הרופא?" לחש בגמגום ונענה בחיוב‪.‬‬
‫לאחר שהתרומם הביט מחלון חדרו‪.‬‬
‫"מדהים כאן‪ ",‬אמר בקול חלוש‪ .‬עד מהרה שקע במראה נוף‬
‫ההרים המושלגים הנשקף מחלונו‪.‬‬
‫"קיבלת את החדר היפה ביותר‪ ,‬על פי הנחייתו של אב המנזר‪ .‬אז‬
‫ספר לי‪ ,‬מה עברת בדרכך עד שהגעת הלום?" שאל הרופא בסקרנות‬
‫ניכרת‪ .‬איש זקן היה‪ .‬שיערו לבן כשלג‪ ,‬חלק וארוך‪ ,‬שהסגיר את גילו‬
‫המופלג‪ .‬עור פניו חלק להפליא ועמידתו זקופה ואיתנה‪.‬‬
‫"משרת אני‪ ,‬זה שנים‪ ,‬את האל במנזר השוכן במרכזה של עיר‬
‫למרגלות ההרים‪ .‬מזה תקופה ארוכה אני חש כי אינני מּונ ָע מרוחות של‬
‫תשוקה במקום בו חייתי‪ .‬שאלות רבות נותרות ללא מענה‪".‬‬
‫הרופא נע בחוסר נוחות על כיסאו‪.‬‬
‫"לפני מספר חודשים חשקה נפשי לגלות את מסתורין הפרא‬
‫השוכן במקום זה‪ ,‬שגבוה ורחוק מכול‪ .‬סיפורים בדבר הרים עטויי לבן‪,‬‬
‫מרחבים מיוערים בצבעי ירוק עד‪ ,‬חיות פרא ומקומיים אשר השלווה‬
‫שוכנת בלבם משכו אותי למסעי זה‪".‬‬
‫"כמה זמן יש בכוונתך לשהות במנזרנו?" שאל הרופא בנימת‬
‫דאגה שאת פשרה לא הבין אדם‪ ,‬אך זו הטרידה רק לרגע את מחשבתו‪.‬‬
‫"אם ירשה לי אב המנזר אשאר פרק זמן ארוך‪ ,‬ככל שיידרש לי‬
‫על מנת לתהות על מהויות שלא מובנות לי כעת‪ ".‬הוא דיבר בנימה‬
‫מתגרה‪ ,‬כמו מֹוחֶה על התחושה שנזרעה במחשבתו שניות ספורות‬
‫קודם לכן‪.‬‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪15‬‬
‫"למה כוונתך?" שאל הרופא‪" .‬מהויות לא מובנות?"‬
‫"ברשותך אתהלך בחצרות המנזר‪ ,‬אלמד את מקומי‪ ".‬אמר אדם‬
‫והשאיר את שאלת הרופא תלויה בחלל האוויר‪ .‬הוא ניגב את פיו‬
‫משאריות הארוחה‪ֶ ,‬ה ֱחו ָה תנועת מנומסת אל עבר הרופא ויצא מחדרו‪.‬‬
‫לאחר הליכה קצרה‪ ,‬יצא משערי המנזר ונדהם לגלות כי הוא עומד‬
‫בפאתי גן פרחים קסום‪ ,‬עטור שלל צבעים‪ ,‬שנשא אל אפו ריחות‬
‫אביב נעימים‪ .‬השמש זרחה והוא הרגיש את מצב רוחו משתפר‪ ,‬לאחר‬
‫הכנסת האורחים הקרה לה זכה‪ .‬לרגעים מספר תהה בדבר יחסם של‬
‫מארחיו‪ ,‬שהרי בא למלא מטרה אחת — לעבוד את האל במקום זה‪ .‬הוא‬
‫היה בטוח כי אב המנזר דיבר עם המורה הרוחני שלו‪ ,‬לכן לא הצליח‬
‫להעלות סיבה שבגינה זכה ליחס הזה‪.‬‬
‫לאחר מספר רגעים החליט כי יחדל ממחשבות‪ ,‬ויתמסר ליופי‬
‫אליו נחשף‪ .‬עצי ברוש ירוקים תחמו את גן הפרחים‪ ,‬שנראה כי נבנה‬
‫במרכזה של קרחת יער מופלאה‪ .‬עלי העצים נשאו גוון צהבהב מקרני‬
‫השמש המשתקפות‪ ,‬ויצרו תמונה של חגיגיות מרוממת נפש‪ .‬מתוך גן‬
‫הפרחים יצא שביל המוליך אל גבעה קרובה‪.‬‬
‫הוא מילא את ריאותיו אוויר‪ ,‬ויצא בצעדה אל מעלה השביל‪.‬‬
‫ריחות של אדמה לחה נישאו אל אפו‪ ,‬והוא שאף מלוא ריאותיו וחש‬
‫כמתמלא אנרגיות מרוממות עם עלייתו את הגבעה‪ .‬עד מהרה נעמד על‬
‫הפסגה והביט סביבו בהתפעלות‪.‬‬
‫מכל כיוון הקיף רכס הרים מושלגים את המנזר ואת גן הפרחים‪.‬‬
‫קרני שמש אחרונות של דמדומי יום ּבִצבצו מבעד לפסגות ההרים‬
‫וליטפו את לחייו בחום נעים וממכר‪ .‬הוא עצם את עיניו וחש את גופו‬
‫מתעטף ברפיון מהנה‪ .‬כך עמד דקות ארוכות‪.‬‬
‫מחשבה טורדנית בדבר שיחתו עם הרופא הפריעה את שלוותו‪.‬‬
‫הוא פקח את עיניו‪ ,‬לגם עוד לגימה מהמראה הנשקף לעיניו‪ ,‬וירד‬
‫מהגבעה‪ .‬לתדהמתו‪ ,‬גילה כי הוא לא יורד בשביל בו עלה מגן הפרחים‪,‬‬
‫אלא בשביל המוביל לכפר קטן עשוי בתי עץ עם גגות קש‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫⎮‬
‫נושא הבשורה‬
‫בתחילה‪ ,‬פחד מאבדן התמצאותו‪ ,‬אך עד מהרה התעשת וצעד אל‬
‫עבר הכפר בצעדים בטוחים‪ .‬בפאתי הכפר ראה מספר בהמות מסע‬
‫מתקבצות יחד ורוטנות מכאב‪ .‬אחד מיושבי הכפר‪ ,‬הוביל אותן והרביץ‬
‫מכות נמרצות בגבן‪.‬‬
‫הוא נכנס לכפר והגיע עד מהרה לבקתה מרכזית‪ .‬דלת הּבִקתה‬
‫היתה פתוחה ומבפנים עלו ריחות מפתים של דברי מאפה‪.‬‬
‫"היכנס‪ ".‬החוותה אישה עגלגלה תנועה מזמינה לעברו‪.‬‬
‫"יום טוב‪ ",‬הוא אמר וזכה לחיוך לבבי‪ .‬בתוך הבקתה ראה שולחן‬
‫ערוך ועליו לחמים טריים וקנקן תה‪ .‬ילדה קלילת רגליים נחפזה ובידה‬
‫דלי מלא מים חמים והחלה רוחצת ומסבנת את רגליו‪.‬‬
‫בתחילה משך את גופו בנימוס והחוה אות תודה‪ ,‬אך לנוכח עיניי‬
‫הילדה המאוכזבות‪ ,‬הניח לה לקרצף את רגליו‪ .‬הוא הביט על גלימתו‬
‫הלבנה והסיק כי יושבי המקום רוחשים כבוד רב לנזירים השוכנים‬
‫במנזר‪.‬‬
‫האישה מזגה לו כוס תה גדולה והגישה לחם חם‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אמר בחיוך‪.‬‬
‫עם רדת הערב‪ ,‬במצב רוח מרומם‪ ,‬חזר אל המנזר‪.‬‬
‫את חדרו חיפש שעה ארוכה בעודו עובר חדר אחר חדר‪ ,‬אך לא‬
‫מצא‪ .‬לפתע נתקל בחדר נעול‪ ,‬ועל דלתו ידית בצבע זהב שנראתה כבדת‬
‫משקל‪ .‬הדלת‪ ,‬עשויית עץ מעוטר‪ ,‬נראתה גבוהה ומרשימה יותר מיתר‬
‫דלתות המנזר‪ .‬הוא הביט לאחור‪ ,‬ו ִידא כי אין איש בסביבתו ומשך את‬
‫קצה השטיח שמתחת לדלת‪.‬‬
‫לעיניו נגלה מפתח‪ ,‬חפון בקופסת עץ קטנה‪.‬‬
‫סקרנותו גברה בעת שפתח את דלת החדר לרווחה‪ .‬לימינו‪ ,‬על‬
‫הרצפה‪ ,‬ראה עששית כבויה‪ .‬הוא נכנס אל החדר‪ ,‬סגר את הדלת‬
‫בטריקה ונשם לרווחה‪.‬‬
‫לבו נצבט מעצם המחשבה כי ייתכן ומסיג הוא גבול‪ ,‬אך בעודו‬
‫צועד באפילת החדר‪ ,‬סקרנותו גברה על הפחד‪ .‬הוא הסיק כי איש לא‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪17‬‬
‫נכנס אל החדר זמן רב‪ ,‬שכן היה עליו לפלס את דרכו בין קורי עכביש‬
‫שירדו מהתקרה‪.‬‬
‫החדר היה גדול יותר מהחדר בו התעורר לפני מספר שעות‪.‬‬
‫בפינה‪ ,‬מתחת לחלון שכוסה בוילון צהוב‪ ,‬ראה מיטה‪ .‬הוא התיישב על‬
‫המיטה ואבק רב עלה סביבו‪ .‬מיד קם‪ ,‬ונבהל פן ישמעו את השיעול‬
‫הטורדני שאחז בו‪.‬‬
‫"כמה זמן עבר מאז נכנס מישהו לחדר הזה?" חשב ובליבו קיווה‬
‫כי איש לא שמע את שיעולו‪.‬‬
‫הוא הביט סביבו עם שוך האבק וראה כי קירות החדר מכוסים‬
‫ספרים מכוסי אבק‪ .‬כל הקירות נראו זהים‪ ,‬פרט לקיר אחד‪ ,‬בו הספרים‬
‫היו פחות מסודרים‪ .‬הוא התקרב בשקט אל עבר הקיר‪ ,‬שלף את אחד‬
‫הספרים מהמדף‪ ,‬וניקה את ערימת האבק שצברו השנים‪.‬‬
‫בסקרנות גוברת‪ ,‬פתח את הספר‪ ,‬ונוכח כי הוא כתוב בשפה שאינה‬
‫מוכרת לו‪ .‬לרגע סמקו לחייו בזעם‪ ,‬שכן איש משכיל הוא‪ ,‬ודובר שש‬
‫עשרה שפות‪ ,‬אך את זו לא ראה מימיו! הוא החזיר את הספר ושלף‬
‫בקוצר רוח ספר שני‪.‬‬
‫להפתעתו‪ ,‬ראה כי הכתבים הם בכתב יד אך ללא מחיקות ותיקונים‪.‬‬
‫הדבר היה תמוה בעיניו‪ .‬כמו נכתבו במעין השראה‪ ,‬ברצף מפליא‪ ,‬אות‬
‫אחר אות‪ ,‬במרווחים קבועים ובקווים ישרים‪ ,‬ללא סטיה‪.‬‬
‫לשמחתו‪ ,‬את השפה הזו זיהה בנקל‪ ,‬אך סגנון הכתיבה נראה לו‬
‫מוזר; כתיבה קלילה וקריאה‪ ,‬מעין חריזה נעימה למראה‪ ,‬כמו תווי‬
‫נגינה המתנשאים בגאון מעל הדפים הישנים והמאובקים‪.‬‬
‫סקרנותו גברה עוד יותר כאשר ראה איורים‪ ,‬שכמותם לא ראה‬
‫מעולם‪ ,‬מעטרים את הכתבים‪.‬‬
‫בעמוד הראשון ראה ציור של גבר‪ ,‬יושב כפוף לרגלי מצבת ַשי ִש‬
‫ועליה חריטות‪ .‬הגבר לבש גלימה זהה לשלו‪ ,‬אך ארוכה יותר‪ ,‬שירדה‬
‫מגופו וכיסתה את המדרגות המובילות אל המצבה‪.‬‬
‫לאחר דקות ארוכות בהן בהה בדפים‪ ,‬הביט לאחור ולתדהמתו‬
‫‪18‬‬
‫⎮‬
‫נושא הבשורה‬
‫ראה את מצבת השיש המצויירת‪ ,‬נמצאת במרכז החדר בו הוא עומד‪.‬‬
‫מעל למצבה היו שני חלונות מעוטרים בפסיפס צבעוני שהרכיב דמויות‬
‫של מלך ומלכה‪ .‬באיור‪ ,‬קרני אור נכנסו מבעד לחלונות אל עבר עיניי‬
‫אדם כפוף‪ ,‬ופניו של זה נראו כשל סובל‪ .‬אגלי זיעה ודמעות ניגרו‬
‫מראשו של האיש אל רצפת החדר‪ .‬הציור נראה אפל‪ ,‬כמו בא לשקף‬
‫פחד ומורא‪ .‬אווירת הפחד שבציור היא זו שדחפה אותו להעמיק ללא‬
‫רשות בכתבים‪.‬‬
‫שתי המילים הראשונות לא הסבירו דבר‪ ,‬אך הגבירו את סקרנותו‪.‬‬
‫מונולוג הכפירה‬
‫דממת אלוהים‪ ,‬שִ מְשֹו זרחה על היכל של קדושה‪,‬‬
‫מלאכית של חיים‪ ,‬ברּכת אור יום לעולם לחשה‪,‬‬
‫מלך‪ ,‬מלכה דמויות בצבעי החלון‪,‬‬
‫את קירות ההיכל יכסו כוִילון‪.‬‬
‫שַ יִש‪ ,‬זהב‪ ,‬קירות של הוד והדר‪,‬‬
‫אדם לאלוהיו‪ ,‬במקום זה נֶדֶר נַדָר‪.‬‬
‫צלילים של עּוגב‪ ,‬לאוזניים שומעות מִצוָה לוחשים‪,‬‬
‫את גופו של אדם ינקבו כנשיכת נחשים‪.‬‬
‫אז בו יזרמו‪ ,‬כנעימה מאוזניו‪,‬‬
‫עֹולָה של חירות מסירים מעליו‪,‬‬
‫נושאים לאוזנו את זו הבשורה‪:‬‬
‫נצור את האל בלבך פן תשלוט בו שררה!‬
‫אך צלילים של עוגב פשוטים הם‪ֵּ ,‬כנִים‪,‬‬
‫את נפשו של איש דת באהבה ֵמ ָענִים‪.‬‬
‫ברך כורע מול הנגלה לעיניו‪,‬‬
‫אורות אדומים שוטפים את פניו‪.‬‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪19‬‬
‫אגלי זיעה ממצחו‪ ,‬על רצפה מתנפצים ביגון‪,‬‬
‫תפילה הוא נושא‪ ,‬שאוניית טלטוליו ביבשה תעגון‪.‬‬
‫יושב אני היום בהיכל הברית‪,‬‬
‫נעים לי המראה‪ ,‬אך את אושרי הוא מליט‪,‬‬
‫אורות בצבעים‪ ,‬בעיניי השמש זורחת‪,‬‬
‫נפשי שסועה בפנייך מונחת‪.‬‬
‫בדידות היא נגע הפושט בעורי‪,‬‬
‫חושף לעיניי את מלוא כיעורי‪.‬‬
‫מפרשיי‪ ,‬הסירו רוחות אמונה‪,‬‬
‫ספינת ים חיי‪ ,‬נתיב מְשַ ּנֶה‪.‬‬
‫מביט לצדדים‪ ,‬אל רום הפאר‪,‬‬
‫פלצֹות סיוטים‪ ,‬הוא בי מעורר‪.‬‬
‫געגועיי לנער הנישא על כנפיי השכינה‪,‬‬
‫סכיניה חדים‪ ,‬היום היא אותי מענה‪,‬‬
‫נפשי מדממת את דם תפילותיי‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬היֵה כאב זה מסיר מעליי‪.‬‬
‫סובל אנוכי‪ ,‬את דממת היגון‪,‬‬
‫שלווה בנפשי לא תרצה שוב לשכון‪.‬‬
‫אמונה בי נשבה‪ ,‬אך ָאיֵה היא הלכה?‬
‫חִצי אהבה אליי היא שלחה‪.‬‬
‫אך לא אהבת אלוהים היום בי פועמת‪.‬‬
‫תשוקה לגשמי‪ ,‬את נפשי מרוממת‪,‬‬
‫חלומות חולם‪ ,‬נושאים בי בשורות‪,‬‬
‫בהיכל של קדושה רוחות כה קרות‪.‬‬
‫לפרוץ ארצה‪ ,‬לגשמי‪ ,‬לנשגב‪,‬‬
‫בשורות שזורות בצלילי העוגב‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫⎮‬
‫נושא הבשורה‬
‫בין ילדי התמותה ארצה להלך‪,‬‬
‫נוצות של קדושה מעליי משלח‪.‬‬
‫לא עוד בין אבנים אחיה את חיי‪,‬‬
‫את רוע גזירה אקלף מעליי‪.‬‬
‫בחלומי‪ ,‬שואף אני הבל פה של אישה‪,‬‬
‫את אושרי‪ ,‬לנפשי במהרה מחישה‪.‬‬
‫הייתכן כי שֵ ם האלוהים הוא ייסורים לגופי?‬
‫כנפיים לי נתן אך אסר מָעופי‪.‬‬
‫בחלומי לרווחה אפרוש את כנפיי‪,‬‬
‫את קורי השינה אסיר מעליי‪.‬‬
‫אפרח‪ ,‬כאביב במלוא הדרו‪,‬‬
‫וגוזל נפשי‪ ,‬ברננה אלטף שיערו‪,‬‬
‫על לבי אחרוט את חוקי החירות‪,‬‬
‫כי בחרתי לחיות‪ ,‬טרם נבצר עליי למות‪.‬‬
‫צעדים שומעות אוזניי‪ ,‬האם האזין אדם לתפילתי?‬
‫בחלומי‪ ,‬לבוש שחורים מתנכר לשנתי‪.‬‬
‫יודע אני את דבר ענישה לעוון הכפירה‪,‬‬
‫מחלום של חיים‪ ,‬לעינויי בערה‪.‬‬
‫ייסורים של נצח תחת אש השאול‪,‬‬
‫באמון האל‪ ,‬לא יעז עוד אדם למעול‪.‬‬
‫אמהר‪ ,‬אתכסה בוילון תא הוידוי‪,‬‬
‫יחשוב האדם כי דבר שמיעתו הוא בדוי!‬
‫מיהו ׳אדם׳? האם עבד לאל?‬
‫האם נורא שאדָם שאלה זו שואל?‬
‫מיהו ׳אני׳? האם ציפייה נועדתי לקיים?‬
‫האם בורא עצמו‪ ,‬על אלוהיו הוא מאיים?‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪21‬‬
‫מיהו ׳אלוהָיי׳? המהלך הוא בין ברואיו החוטאים?‬
‫לקדושת שמו‪ ,‬בני אדם את עצמם יהיו שוחטים‪.‬‬
‫האם בוחן הוא אותי? מעשיי‪ ,‬דבריי‪,‬‬
‫האם גא אתה בי? כלּוא בין קירותיי‪.‬‬
‫ה ָלזֶה התכוונת במצוות אמונה?‬
‫ה ִתגְמֹול לנפשי‪ ,‬שאת עצמה מענה?‬
‫מי אתה? עמוד‪ ,‬הראה פרצופך!‬
‫הטל עליי שמש ממלוא ָה ָדרְך‪.‬‬
‫צעדים מתחזקים‪ ,‬אליי האדם קרֵב‪,‬‬
‫הפחד אוחז בי‪ ,‬את כוחותיי שואב‪.‬‬
‫הייתכן כי ָכּנץ אחז בי הטירוף?‬
‫שלוותי את כנפיה תפרוס ותעוף‪.‬‬
‫כפירה‪ ,‬אמונה‪ ,‬הנני רק בן תמותה‪...‬‬
‫בתא של וידוי אתחבא מעתה!!‬
‫צעדים!‬
‫עליי למהר‪ ,‬חשב אדם‪ .‬הוא סגר את הספר בידיים רועדות‬
‫מהתרגשות‪ ,‬והחזירו אל קיר הספרים שמולו‪ .‬ברגע האחרון השליך‬
‫על הספר אבק על מנת להסתיר את סקרנותו‪ .‬במהירות חרט בעזרת‬
‫מפתח‪ ,‬מצרור המפתחות שבידו‪ ,‬סימן על מדף העץ‪ ,‬באמצעותו יוכל‬
‫לזהות את הספר בשנית‪.‬‬
‫רגעים ספורים לאחר שסיים מלאכתו‪ ,‬נכנסו בצעדים רועמים‬
‫מספר נזירים לחדר‪ .‬עם פתיחת הדלת‪ ,‬הסתובב אדם כמופתע‪ ,‬כאילו‬
‫הפריעו לו להביט בנוף הנשקף מאחד החלונות‪ .‬לפניו עמדו שני‬
‫האנשים שקיבלו את פניו כשהגיע לשערי המנזר‪.‬‬
‫"מה מעשיך בחדר זה?" שאל הבכיר שבהם‪.‬‬
‫"סלח לי‪ ,‬חזרתי מטיול בפאתי המנזר ועתה נדמה כי אבדה דרכי‬
‫בין הכתלים‪".‬‬
‫‪22‬‬
‫⎮‬
‫נושא הבשורה‬
‫"אב המנזר אוסר על כניסה לחדר הזה!" אמר האחד‪ ,‬אך הפעם לא‬
‫היה שמץ של נועם הליכות בדבריו‪" .‬אינני יודע מדוע הגעת למשכננו‬
‫השליו‪ ,‬אך אם הנך כאן באישורו של אב המנזר‪ ,‬עליך לכבד את חוקי‬
‫המקום!"‬
‫"מדוע איש לא גר בחדר הזה?" שאל אדם בהתגרות מסוקרנת‪,‬‬
‫כמו לא שעה לאזהרות הבוטות שהופנו כלפיו‪.‬‬
‫"אב המנזר יראה אותך עכשיו!" ענה נחרצות וסימן לאדם כי עליו‬
‫לעזוב את החדר מיד‪.‬‬
‫"אם חשוב לך עתידך במקום זה‪ ,‬אנא הִימנע משאלות בדבר‬
‫'החדר האסור'‪ ".‬הוסיף‪ ,‬ומיד נראה כמצטער על דבריו‪ ,‬כמו גילה סוד‬
‫שעליו להסתיר‪.‬‬
‫אדם הבין כי זהו שמו של החדר‪ ,‬הבליע חיוך של סיפוק והלך אל‬
‫אב המנזר‪ .‬הוא הביט לאחור ונוכח כי הצעיר שביניהם נעל אחריו את‬
‫הדלת והכניס בחשאיות את המפתחות לכיסו‪.‬‬
‫ד״ר משה כהן‬
‫⎮‬
‫‪23‬‬
`