" "¯ "

‫בלכת בדר‬
‫יוצא לאור ע"י‬
‫תלמידי ישיבת "כר ביבנה"‬
‫קי תשס"ח‬
‫עיצוב ועימוד‪ :‬חיה פישר‬
‫יזכור‬
‫גבריאל אוחנה הי"ד‬
‫אורי אונריי הי"ד‬
‫שמואל אורל הי"ד‬
‫דב אטינגר הי"ד‬
‫יעקב אילוז הי"ד‬
‫דב אינדיג הי"ד‬
‫שמעו אלוש הי"ד‬
‫אהד בכר הי"ד‬
‫אהר ביעקב הי"ד‬
‫אביעזר הלוילוי הי"ד‬
‫הרב בנימי הרלינג הי"ד‬
‫שמואל חג'בי הי"ד‬
‫אברה דוד כ הי"ד‬
‫דוד לנדאו הי"ד‬
‫חובב מנח לנדוי הי"ד‬
‫מיכאל יצחק מליק הי"ד‬
‫יהודה מלק הי"ד‬
‫שמואל אהר מרמלשטיי הי"ד‬
‫צבי נוסבוי הי"ד‬
‫יחיאל זלוטשבסקי )פז( הי"ד‬
‫שמואל דוד פארלי הי"ד‬
‫אברה פלדמ הי"ד‬
‫שלו דניאל פריי הי"ד‬
‫יהודה פרל ז"ל‬
‫גבריאל קראוס הי"ד‬
‫אהר יצחק רוז הי"ד‬
‫זאב רויטמ הי"ד‬
‫שרגא שמידלר הי"ד‬
‫תלמידנו ובוגרינו שמסרו נפש על קידוש הש במערכות ישראל‬
"íãà úîùð 'ä øð"
ìåãâä ïåàâä åðáøå åðøåî úîùð éåìéòì
äáéùéä ùàø ïøî
øæòìà ìàøùé ø"á á÷òé íééç áøä
ì"öæ èëéååãìåâ
ä"ðùúä 'à øãà 'æ ò"áìð
åúîùð éåìéòì åìà äøåú éøáã åéäé
‫תוכ הענייני‬
‫פתח דבר ‪7 ...........................................................................‬‬
‫שער גנוזות ‪9 .....................................................‬‬
‫מר ראש הישיבה – הגאו הרב חיי יעקב גולדוויכט זצ"ל‬
‫שמיטת כספי בסת הלואה ‪10 ...............................................‬‬
‫הגאו הרב חיי קיצע זצ"ל‬
‫קבלת תנחומי על עבד ‪13 .......................................................‬‬
‫שער העיו ‪23 ....................................................‬‬
‫הרב משה סתיו שליט"א‬
‫דיחוי במצוות ‪24 ....................................................................‬‬
‫הרב מאיר אורליא שליט"א‬
‫סוגיא דמשטה אני ושלא להשביע‪27 ..........................................‬‬
‫הרב נתנאל ברקובי שליט"א‬
‫שליחות בביכורי ‪38 ..............................................................‬‬
‫ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫חשוד על העריות ‪44 ................................................................‬‬
‫ר' מאיר ציצובי‪ ,‬ר' ישי רוזנבלט‬
‫קנייני גזילה ‪59 .....................................................................‬‬
‫ראוב דויטש‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי ‪67 ....................................................‬‬
‫נריה אושרי‬
‫בית די של שלשה‪79 ..............................................................‬‬
‫אלעד זנודה‬
‫עד זומ ‪90 ...........................................................................‬‬
‫דניאל סגרו‬
‫מתה מחמת מלאכה ‪101 ..........................................................‬‬
‫יעקב יוס )ספי( גסנר‬
‫עיוני בדי רוד‪111 .............................................................. -‬‬
‫שער ההלכה ‪117................................................‬‬
‫הרב זכריה טובי שליט"א ‪ -‬ראש הכולל‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪118 ...........................................‬‬
‫ר' אורי בצלאל פישר‬
‫די שמיטת כספי בזמ הזה ‪130 ..............................................‬‬
‫ש"י לאו‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪167 ....................................................‬‬
‫עובדיה מואיסייב‬
‫פיאות הראש‪184 ...................................................................‬‬
‫אס איטח‬
‫בעניי חייב איניש לבסומי בפוריא ‪212 .......................................‬‬
‫שער האמונה ‪217...............................................‬‬
‫הרב מרדכי גרינברג שליט"א ‪ -‬ראש הישיבה‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪218 .......................................................‬‬
‫הרב אברה ריבלי שליט"א ! המשגיח‬
‫קרבנות ותפילה בספר "נפש החיי" ‪230 ...................................‬‬
‫הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫למהות עי הרע ‪250 ................................................................‬‬
‫על גזירה ובחירה‪258 ..............................................................‬‬
‫אור ישראל שוור‬
‫שבת מלכתא ‪265 ...................................................................‬‬
‫יקיר מדר‬
‫בריאת העול ‪ -‬תכלית שכולה תכלת ‪290 ....................................‬‬
‫נת קוטלר‬
‫מהי סגולת ישראל? ‪304 ..........................................................‬‬
‫‪7‬‬
‫‪¯·„ Á˙Ù‬‬
‫עומדות רגלינו בימות הקי החמי‪ ,‬זמ אשר מטבעו מחליש את כוח מחשבתו של‬
‫האד‪ .‬הניצב חשו תחת השמש הלוהטת‪ ,‬מאבד מוחו מכושר שיפוטו‪ ,‬שיקול דעתו‬
‫משתבש תחת השמש הקופחת‪.‬‬
‫העוסק והעמל בתורה אי לו שיג ושיח במעמד זה ואי הדברי אמורי לגביו‪ ,‬ולא‬
‫מפאת היותו ספו בהיכל ש ממוזג באויר קריר אלא מעצ היותו הוא‪.‬‬
‫"מה יתרו לאד בכל עמלו שיעמול תחת השמש" )קהלת א‪ ,‬ג( ודרשו חז"ל שתי‬
‫דרשות המשלימות האחת את רעותה‪" .‬בכל עמלו יכול א בעמלה של תורה‪ ,‬לא אמר‬
‫בכל עמל אלא בכל עמלו‪ ,‬בעמלו אינו עמל אבל הוא עמל בעמלה של תורה" )קהלת רבה‬
‫פ"א‪ ,‬ד'(‪ .‬ועוד דרשו "בעמל שתחת השמש הוא דאי לו יתרו – כלומר בענייני העוה"ז !‬
‫אבל בעמל שקוד השמש – דהיינו עמל תורה שקדמה לבריאת השמש בזה יש לו יתרו"‬
‫)שבת ל ע"א(‪ .‬אמיתיי ה הדברי שהרי העמל על ענייני העוה"ז וענייניו למה לו חיי‪,‬‬
‫אבל א העלה אל נכו את ענייני העוה"ז לתכלית הנרצית בהשתמשו בה ככלי שרת‬
‫לעמלה של תורה‪ ,‬השיג חיי נצח נצחי ואי מאושר מאד זה ג תחת השמש‪ ,‬לבו‬
‫מתמלא גילה ושמחה בהשיגו מעלה זו‪.‬‬
‫עמלה של תורה על להיטותו ורתיחתו מכהה את להט השמש הבוערת‪ ,‬הופ‪ $‬הוא את‬
‫מה שמעל השמש ומה שמתחתיה לחד‪ ,‬וממילא בעל יתרו הוא זה‪ .‬יתרונו הוא בעצ‬
‫היותו בעל ער‪ $‬מוס על פני כל יצורי תבל הנמצאי א‪ $‬ורק תחת שלטו השמש‪ .‬בו‬
‫בזמ שעמל התורה מפיח בו רוח חיי ומרוממו‪ ,‬ממילא אי לחומה של השמש ולחומו‬
‫של הקי הלוהט כוח להחליש ולמעט את כוח עבודת שכלו‪.‬‬
‫עבודת ה' בשכל מתגלה באי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא ! סברת השכל‬
‫ומקרא מפורש חד ה‪ ,‬וע"כ אמרינ "ומיומא דחריב בית מקדשא ובטלו קורבני לית‬
‫ליה לקב"ה אלא אינו מיליה דאורייתא דאתחדשא בפומיה" )זוה"ק פרשת בלק( –‬
‫אות חידושי תורה המתחדשי באותו פה – "בפומיה" – בתוככי היכל הפה של תורה‬
‫שבעלפה ה מקומו של הקב"ה מאז שחרב בית מקדשנו‪ ,‬אותה בהירות הנקנית‬
‫בעצמותו של חידוש היא היא השראת השכינה בימי אלו‪.‬‬
‫דוקא בעת אשר תחת השמי מתערערי הערכי הבסיסיי ביותר‪ ,‬זקוקי אנו‬
‫להתפקח ולהפני במהלכי חיינו את החיי אשר מעל השמש‪ ,‬בזמ שמתחוללות סופות‬
‫העוקרות כל ע מוכרחי אנו לא להיסח ולהטלטל אלא לאחוז בעצי החיי‪ .‬אמורי‬
‫‪8‬‬
‫הדברי בי בפילפולי דאורייתא‪ ,‬בי באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ובי במציאת‬
‫הפני בעבודת ה'‪ ,‬אשר כל אחד מה ענ חיי מהע בעל הפארות‪.‬‬
‫כבר האריכו ראשוני ואחרוני במעלת כתיבת חידו"ת וק"ו בפרסומ‪ ,‬פעולה‬
‫הגורמת להבהיר ולנקות מכל מפריע את אותה תורה דיליה‪ .‬כבעבר ניסינו לקב וללקט‬
‫מאמרי שוני כ"א לפי דרכו וסגנונו אל מקו אחד‪.‬‬
‫בהודאה על העבר ובתפילה על העתיד נבקש מבורא השמש להאיר לנו על האר ועל‬
‫ציו אור חדש ונזכה כולנו במהרה לגאולה קרובה‪.‬‬
‫המערכת‬
‫הרב נתנאל ברקובי'‬
‫שער גנוזות‬
‫‪10‬‬
‫‪Ï"ˆÊ ËÎÈ„ς ·˜ÚÈ ÌÈÈÁ ·¯‰ Ô‡‚‰ – ‰·È˘È‰ ˘‡¯ Ô¯Ó‬‬
‫˘‪‰‡Âω Ì˙Ò· ÌÈÙÒÎ ˙ËÈÓ‬‬
‫‪1‬‬
‫איתא בגמרא מכות ג' ע"א "אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר‬
‫שני שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינ ביה לא יגוש סו אתי לידי לא יגוש וכו'‬
‫איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שני אי שביעית‬
‫משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינ ביה לא יגוש"‪.‬‬
‫והרמב" בפ"ט מהל' שמיטה ויובל ה"ט פסק כל"ב דאינו משמט‪ ,‬א‪ $‬הוסי‬
‫הרמב" ש וז"ל "התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת"‬
‫ויש להבי בדברי הרמב" מ"ש דהכא שביעית משמטת‪ ,‬והכא לא‪ ,‬הרי בשני‬
‫המקרי אי לו זכות תביעה‪.‬‬
‫אמנ בכס"מ על אתר כתב בש המהר"י קורקוס וכ"ה‪ ,‬שהמלוה את חבירו לעשר‬
‫שני זכות התביעה מתחילה רק לאחר י' שני וממילא מהות החוב מתחילה רק לאחר‬
‫י' שני והשתא אי לו כלל מה לתבוע‪ ,‬משא"כ המלוה חבירו ע"מ שלא יתבענו ישנו חוב‬
‫כבר השתא רק שלמלוה אי זכות תביעה‪ ,‬ומשו"ה שביעית משמטת וכ נפ"מ לעניי‬
‫תפיסה באמצע הזמ‪.‬‬
‫מקור דברי הרמב" הוא בירושלמי שביעית פ"י ה"א דאמרינ הת אמר רב אבא‬
‫בר ממל וכו' בש רב המלוה את חבירו ע"מ שלא לתבעו שביעית משמטתו‪.‬‬
‫ועוד אמרינ הת בירושלמי דהמלוה את חבירו סת אינו רשאי לתובעו עד ל' יו‬
‫וע"ז אמרינ "אעל רב יהודה ואמר טעמא "קרבה שנת השבע שנת השמיטה" לא היא‬
‫שנת השבע לא היא שנת השמיטה מה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמר‬
‫כל שלושי יו אינו רשאי לתובעו לאחר שלושי יו בהשמט כספי הוא ולא יגבנו‬
‫לפו כ צרי‪ $‬מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה" דהיינו דא אינו יכול לגבות חובו‬
‫תו‪ $‬שלושי יו לא ילוה לחבירו בסו שנת השמיטה שהרי תשמטנו שביעית ויפסיד‬
‫חובו וע"ז נאמר "והיה ע לבב‪ $‬בליעל ולא תית וגו' נתו תית לו" דהיינו דצרי‪$‬‬
‫להלוותו אעפ"כ ומדמה הגמרא די זה של סת הלואה ל' יו למאי דאמרינ לעיל‬
‫שהתנה שלא יגבנו‪ ,‬שהרי סת הלואה ל' ג"כ אינו יכול לגבותה תו"ז‪ ,‬וא"כ מקשה‬
‫הגמרא מ"ט לא ילי רב דינו מפסו' זה‪ .‬ועיי"ש דשמא תלוי הדבר בגירסאות‪.‬‬
‫ויש לברר מהי שיטת הרמב" בדי סת הלואה ל' יו גבי שביעית‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫נער‪ $‬ע"י תלמידו הרב נתנאל ברקובי' מכתבי תלמידי‪.‬‬
‫שמיטת כספי בסת הלואה‬
‫‪11‬‬
‫דפסק הרמב" בפכ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ב וז"ל "מלוה שתבע את הלוה ולא מצא‬
‫לו נכסי אינו יכול להפרע מ הערב עד אחר ל' יו מיו שנתחייב הערב לשל וכו' וא‬
‫התנה עמו הכל לפי התנאי"‪ .‬וכתב ש ה"ה דכש שללוה נותני ל' יו לפני שגובי מ‬
‫המשועבדי ה"ה נמי לערב יתנו ל' יו אחר שנפסק שהוא הצרי‪ $‬לשל‪.‬‬
‫והקשה מר הגרי"ז זצ"ל דלפי זה צרי‪ $‬לחשב הל' יו מיו שמתחילי הבי"ד‬
‫לגבות‪ ,‬ולא מיו שנתחייב הערב‪ .‬ועוד קשה שהרי די זה הוא ככל גביית חוב ומ"ט צרי‪$‬‬
‫ללמוד את גביית הערב מגביית הלוה‪ ,‬ופשטות לשו הרמב" משמע דהוי משו ק"ו‬
‫מסת הלואה ל' יו דגובה אחר ל' יו מיו שנתחייב וילי ערב מלוה‪ .‬וקשה שהרי‬
‫עצ ההלואה היתה אדעתא דיהיו המעות אצלו ל' יו‪ ,‬א‪ $‬כל זה גבי לוה ולא גבי ערב‪.‬‬
‫ועוד הקשה הרב מבריסק דהרמב" פסק בפי"ג מהל' מלוה ולוה ה"ה וז"ל "לוה‬
‫אותו עד זמ קבוע אינו יכול לתובעו עד זמ ההוא וסת הלואה שלושי יו ואינו יכול‬
‫לתובעו עד הזמ ההוא וא התנה עמו שיגבה על זמ שירצה יגבה בכל עת שתנאי‬
‫שבממו קיי" וקשה מ"ט בעי הרמב" למימר דטעמא הוי משו שכל תנאי שבממו‬
‫קיי הרי פשיטא‪ ,‬ועוד הרי לעיל כתב הכל לפי התנאי ולא הזכיר את הסברא שבממו‬
‫תנאו קיי‪ .‬והרי כל די סת הלואה ל' יו הוא משו שלא התנו באופ אחר‪.‬‬
‫ומתו‪ $‬כ‪ $‬דייק הגרי"ז דהאי דינא דסת הלואה ל' יו אינו מכח זה שאדעתא דהכי‬
‫הוא שיהיו המעות בידו ל' יו‪ ,‬אלא הוי די מחודש הנלמד מקרא דלעיל‪ ,‬ויסוד הדי הוא‬
‫שיש זכות ללוה בהלואה עד שלושי יו ולא יוכל לתובעו עד אז‪.‬‬
‫ומשו"ה היה מקו לחשוב ולומר שאי הוי די דאורייתא אז אפילו א התנה אכתי‬
‫יהא ל' יו‪ ,‬קמ"ל הרמב" שמכיוו שמתנה על מה שכתוב בתורה בממו תנאו קיי‬
‫ה"ה הכא תנאו קיי מטע זה‪.‬‬
‫וא"כ נפקא ל שסת הלואה שלושי יו אית בה שני דיני‪ .‬חדא – זכות הלוה לכ‪$‬‬
‫שהמלוה לא יתבענו שלושי יו‪ ,‬ועוד דהחוב יחול רק בסו שלושי יו ועל המלוה חל‬
‫איסור לא יגוש עד אז‪ ,‬ותהיה נפ"מ לגבי שמיטת כספי‪ .‬וכ"ז בסת לוה‪ ,‬ובערב איכא‬
‫רק דינא חדא‪ .‬שלא יוכל לגבות ממנו תו‪ $‬שלושי דהרי לפמש"כ אינו תלוי במעשה‬
‫ההלואה דאדעתא דהכי הלוה ליה‪ ,‬אלא הוא תלוי בחייב שלא יגבה חיובו עד שלושי‬
‫יו‪ .‬א‪ $‬את הדי השני שלא יגוש בו תו‪ $‬שלושי דהוי גדר די של איסור שבי הלוה‬
‫למלוה וא"א להעבירו לערב‪.‬‬
‫משו"ה לגבי הערב לא מזכיר הרמב" דינא דבדבר שבממו תנאו קיי שהרי אצל‬
‫הערב הווי רק גדר זכות ממו ומשו שלא יהא כוחו יותר מלוה עצמו יש ג לערב זכות‬
‫ממו זו‪ ,‬משו"ה פשיטא שאפילא בלא האי דינא מהני‪ .‬משא"כ לגבי לוה שיש בדינו חלות‬
‫איסור היינו הדי השני הוא די דאורייתא דסת הלואה שלושי יו‪ ,‬ובזה צרי‪$‬‬
‫הרמב" להדגיש שמהני משו דתנאי שבממו קיי אע"פ שמתנה על מה שכתוב‬
‫בתורה‪.‬‬
‫‪ 12‬מר רה"י‪ ,‬הגאו הרב חיי יעקב גולדוויכט זצ"ל‬
‫ומדויק הדבר מלשו הרמב" שגבי ערב כתב אינו יכול לפרוע ממנו עד שלושי יו‬
‫משא"כ לגבי לוה כתב ואינו יכול לתובעו עד שלושי יו‪ .‬דהיינו לגבי ערב הוי רק גדר‬
‫בדי גביה ופרעו‪ ,‬משא"כ לגבי לוה הוי גדר בדי תביעה‪.‬והוא הישוב וההסבר לשני חלקי‬
‫הרמב" בהל' שמיטה ויובל בה פתחנו‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫‪Ï"ˆÊ ڈȘ ÌÈÈÁ ·¯‰ Ô‡‚‰‬‬
‫˜·‪„·Ú ÏÚ ÌÈÓÂÁ˙ ˙Ï‬‬
‫דברי קדמוני!‬
‫מברכה אשר הותיר אחריו בכתב יד הרב הגאו ר' חיי ב"ר יצחק קיצע זצ"ל‬
‫מגדולי חכמי הונגריה בדורו של החת" סופר זצוק"ל‪ .‬נלב"ע שנת התר"ט‬
‫בשלהי המאמר הבאנו מקורותיו למע ידעו דור אחרו‪.‬‬
‫נער‪ $‬ע"י אחד מצאצאיו תלמיד הישיבה‪.‬‬
‫אור ישראל שוור‪ ,‬דור שביעי להגאו הנ"ל‪.‬‬
‫לע"נ זקני ר' חיי ב"ר יצחק קיצע זצ"ל‪,‬יהיו לו דברי תורתו למשיב נפש‪.‬‬
‫ולע"נ מורי ורבי הגאו ר' יהודא ב"ר כתריאל קולודצקי זצ"ל ראש ישיבת הישוב‬
‫החדש‬
‫אשר נטע בתלמידיו את המחויבות ללימוד וידיעת התורה איש איש באשר הוא ש‪.‬‬
‫דלה והשקה לעדרי מתורתו ואורחותיו של רבו המובהק הגר"ש שקאפ זצ"ל‪ .‬זכה‬
‫ָד ָ‪,ִ $‬י ֵאינְ ָ‪$‬‬
‫ַר ֶע ָ‪ $‬וְ ָל ֶע ֶרב ‪0‬ל ַ‪ַ./‬ח י ֶ‬
‫ונתקיי בו מאמר החכ )קהלת פרק יא( ַ&&ֹ ֶקר ְז ַרע ֶאת ז ְ‬
‫ט‪1‬בי‪ .‬וכדרשת חז"ל ]יבמות ס"ב ע"ב[‬
‫ֵיה ְ‪ֶ ,‬א ָחד ִ‬
‫י‪1‬דע ֵאי זֶה יִ ְכ ָ‪2‬ר ֲהזֶה א‪ 1‬זֶה וְ ִא ְ‪2‬נ ֶ‬
‫ֵ‬
‫שא העמיד תלמידי בבחרותו יעמיד תלמידי בזקנותו‪.‬‬
‫***‬
‫הסוגיא בה עוסק הרב חיי זצ"ל היא סוגיית קבלת תנחומי על עבד שמת‪ .‬מקור‬
‫הסוגיה במשנה בברכות )פ"ב מ"ז( ובעוד מקומות‪ .‬בע"ה נדו בענייו לפי סדר‪ .‬ערכתי את‬
‫הדברי בס"ד כ‪ $‬שג מי שאינו מונח זה עתה בסוגיא ימצא נחת בדברי הרב חיי זצ"ל‪.‬‬
‫ולהל המשנה‪:‬‬
‫וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומי; אמרו לו תלמידיו‪ :‬למדתנו רבינו‬
‫שאי מקבלי תנחומי על העבדי? אמר לה‪ :‬אי טבי עבדי כשאר כל‬
‫העבדי‪ ,‬כשר היה‪.‬‬
‫המשנה כאמור דנה ברב גמליאל ותלמידיו שתמהו על כ‪ $‬שרב קיבל תנחומי‪.‬‬
‫כהערה נאמר שהמפרשי מסבירי שהיה שרוי בצער עד מידה כזו שהיה צרי‪ $‬לנחמו‪,‬‬
‫וקיבל‪ .‬וזהו בניגוד להלכה מפורשת שנשמעה בבית המדרש‪:‬‬
‫‪ 14‬הגאו הרב חיי קיצע זצ"ל‬
‫עבדי ושפחות אי עומדי עליה בשורה ואי אומרי עליה ברכת‬
‫אבלי ולא תנחומי אבלי‪ .‬אלא מה אומרי עליה – כש שאומרי לו‬
‫לאד על שורו ועל חמורו שמתו‪ :‬המקו ימלא ל‪ $‬חסרונ‪ ,$‬כ‪ $‬אומרי לו‬
‫על עבדו ועל שפחתו‪ :‬המקו ימלא ל‪ $‬חסרונ‪) $‬גמ' ש(‪.‬‬
‫וכ במסכת שמחות )פרק א' הלכות ט' –יא'(‪:‬‬
‫הגוי והעבד אי מתעסקי עמו לכל דבר‪ ,‬אבל קורי עליו הוי ארי‪ ,‬הוי גיבור‪.‬‬
‫רבי יהודה אומר הוי עד נאמ‪ ,‬אוכל מעמלו‪ ,‬אמרו לו א כ מה הנחת‬
‫לכשרי‪ ,‬אמר לה א היה כשר מפני מה אי אומרי עליו‪ ,‬שאי מקבלי‬
‫תנחומי על העבדי‪.‬‬
‫מכל הנ"ל עולה כי דיניו של עבד שוני ה בתכלית מכל יהודי כשר מ השורה‬
‫משו שמעמד העבד בחברה שונה‪ .‬ולמרות זאת ראה ר"ג בטבי עבדו כמי שראוי לקבל‬
‫עליו תנחומי‪ .‬נביא בקצרה מדברי המפרש למסכת שמחות בעל ה"נחלת יעקב"‪ :‬לעני‬
‫קבלת תנחומי שהוא מפני הכבוד אתי שפיר דעבדי ושפחות היו חשובי כבהמה‬
‫ומש"ה אי מקבלי וכו' אבל טבי עבדו שכשר היה ראוי לכבדו‪ ...‬דכשר הוא ואינו מקלי‬
‫הדעת‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫א( הרב חיי מביא מספר שלו ירושלי על מס' סוכה מירושלמי )פ"ב ה"א(‬
‫שהקשה על מתני' הנ"ל‪.‬שהרי ר"ג שנה לתלמידיו בסתמא כי אי מקבלי תנחומי על‬
‫העבדי ותו לא‪.‬וכ בשאר מקורות שראינו‪ ,‬ולא שמענו לחלק בי כשר שאינו ולכאורה‬
‫לא פלוג כלל‪ .‬וא באמת יש חילוק בדבר מדוע לא ראינו זכר לכ‪ $‬במשניות‪ .‬עלינו א"כ‬
‫להבי מה פשר תשובתו של ר"ג "כשר היה"?‬
‫וש בספר ש"י עונה המחבר ע"פ הגמ' בב"ק )עד‪ (:‬שלהל‪:‬‬
‫מעשה בר"ג שסימא את עי טבי עבדו‪ ,‬והיה שמח שמחה גדולה; מצאו לר'‬
‫יהושע‪ ,‬אמר לו‪ :‬אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו‪ :‬למה?‬
‫א"ל‪ :‬שסמיתי את עינו‪ ,‬אמר לו )רבי יהושוע(‪ :‬אי בדברי‪ $‬כלו‪ ,‬שכבר אי‬
‫לו עדי;‬
‫וברש"י ש‪:‬‬
‫טבי ! ש העבד‪ ;.‬והיה שמח ! לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו‬
‫אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה‪;.‬‬
‫שכבר אי ל‪ $‬עדי ! ועל פי עצמ‪ $‬לא תשל קנס‬
‫א"כ חזינ לכאורה שר"ג לשיטתו היה טבי עבדו כבר ב חורי משו שיצא בש ועי‬
‫ברגע שהוכה‪ .‬אלא דרבי יהושוע חלק עמו וסבר שאי לו עדי ‪ .‬ומה ע אי לו עדי?‬
‫כיוו שהתורה קנסה את המכה את עבדו שיוציאו לחירות !והלא המודה בקנס פטור!אז‬
‫ע"פ הודאתו כבר פטור מלשחררו‪.‬‬
‫אול מסתברא שנשיא ישראל באמת היה סבור שהלכה כמותו וטבי כבר יצא ועתה‬
‫לא מהני לו הפטור הנ"ל למפרע ‪.‬‬
‫קבלת תנחומי על עבד ‪15‬‬
‫לפי"ז מסביר הרב "שלו ירושלי" במשנה‪ ,‬שר"ג לשיטתו סבר שטבי בכלל היה ב‬
‫חורי ולכ קיבל עליו תנחומי‪ .‬אז באמת אי חילוק בעבדי ובכול הדי הוא אחד‪:‬‬
‫"שאי מקבלי תנחומי על העבדי"‪ .‬אבל טבי כשר היה דהיינו משוחרר‪.‬‬
‫והרב חיי כותב כי לא ישרו הדברי בעיניו במחילת כת"ר ועל כ הוא יוצא‬
‫במערכה להוכיח כי עדי בנידו דיד חשיבות גדולה יותר ולא עוד אלא שכלל לא‬
‫מסתבר בכוונת "כשר" !שמשוחרר הוא ‪.‬‬
‫ב( אי לנו אלא להקדי ביאור בסוגיית הגמ' בב"ק )ש(‪ .‬א נעיי ש‬
‫ניווכח כי הגמ' מצטטת פעמיי את תשובת רבי יהושוע לבשורת השחרור‬
‫של טבי‪.‬חדא בלשו‪ :‬אמר לו‪ :‬אי בדברי‪ $‬כלו‪ ,‬שכבר אי לו עדי וחדא‬
‫בלשו‪ :‬והתניא‪ ,‬אמר לו‪ :‬אי בדברי‪ $‬כלו‪ ,‬שכבר הודית‪ ..‬ז"א יש פה שני‬
‫חסרונות האחד שאי עדי למעשה ההכאה ועוד‪ ,‬שאתה ר"ג הודית על כ‪$‬‬
‫)בבי"ד(‪ .‬רש"י כפי שהבאנו כא חיבר את שני הדברי לטע אחד )לעיל(‪.‬‬
‫אבל הרשב"א בחי' ש כותב לחלק ולהסיק מכ‪ $‬תרי דיני‪ .‬ראשית‪,‬שבעצ כל חיוב‬
‫קנס שאי עליו עדי אלא א‪ $‬ורק מהודעת בעל די נודע לנו הדבר אז וודאי שפטור‪.‬‬
‫ובנוס לכ‪ $‬ג אי תפיס הניזק בתפיסה שלא כדי מהמזיק‪,‬לא מהני‪ .‬והא ראיה‪ ,‬שא‬
‫לא כ תיקשי ל‪ $‬על רבי יהושוע מדוע אמר לר"ג "אי בדברי‪ $‬כלו"? הרי טבי הוא גדול‬
‫ותפוס גופו בידי עצמו‪ ,‬ובשעה שהוכה בראשי אברי תפס וזכה בעצמו ויצא לחירות‬
‫אע"פ שלכתחילה לא היינו חייבי לשחררו מפאת הודאת ר"ג בלבד‪ ,‬יצא לחירות בזכות‬
‫תפיסתו!ושפיר שמח ר"ג‪ .‬אלא ע"כ שג אי תפס מפקינ מיניה ולא מהני ולכ ג א‬
‫טבי חשיב כתופס הרי שזכותנו להוציא ממנו ואינו משוחרר‪.‬‬
‫ודי נוס‪ -‬שמענו כא! אומר הרשב"א! שכל חיוב קנס שאי עליו עדי הוו"א שאולי‬
‫יצטר‪ $‬מא דבעי למיהוי חסידא לשל אעפ"כ כדי לצאת ידי שמי‪ .‬קמ"ל רבי יהושע‬
‫בדבריו שאפילו לצי"ש אינו צרי‪ ,$‬וכל שאי עליו עדי ומודה בקנס פטור לגמרי אחרת‬
‫רבי יהושוע היה מורה לו אי‪ $‬לנהוג בדיני שמי‪ .‬וכ דייק תו"ס כתובות )לג‪ (:‬ובירושלמי‬
‫כתובות ספ"ג‪ .‬ונביאו לקמ בע"ה‪.‬‬
‫ג( וכתב הרב חיי לפו דעתיה ששתי ההלכות שלמד בכא הרשב"א‪ ,‬משלימות ה‬
‫זו את זו והא בהא תליא‪ .‬ז"א במקו שיש על האד חיוב כגו ראוב שהזיק לשמעו‬
‫ופטרוהו בי"ד בדיני אד אול עדיי חייב הוא בדיני שמי ע"פ שולח ערו‪ ,$‬רק אז א‬
‫תפס שמעו בנכסי ראוב בשיעור שחייב לו מהני תפיסתו ולא מפקינ מיניה‪.‬ומדוע‪,‬‬
‫שהרי סו סו חייב הוא בדיני שמי ולאו גזלנא הוא‪ .‬אבל א אי חיוב לצי"ש ממילא‬
‫ג תפיסתו לא מועילה כמו שדייק הרשב"א ז"ל‪.‬‬
‫הלכ‪ $‬המודה בקנס שפטור מלשל )בדיני אד( אי תפס מפקינ מיניה ולא‬
‫מהני תפיסתו לשיטת הרשב"א כי ג חיוב לצי"ש אי כא ועפ"י דברינו אי‬
‫תפיסה בכה"ג‪ ,‬כי כאמור שתי ההלכות תליי זו בזו‪.‬‬
‫וזו היא הגדרה שתשמש אותנו בהמש‪.$‬‬
‫‪ 16‬הגאו הרב חיי קיצע זצ"ל‬
‫ד( הרב חיי מפנה אותנו למקו אחר בחידושי הרשב"א ש מסיק הוא יסוד גדול‬
‫לסוגיי‪ .‬הגמרא בקידושי )סה‪ (:‬מתארת מקרה שאד קידש אשה בפני עד אחד‪:‬‬
‫אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב‪ :‬המקדש בעד אחד ! אי‬
‫חוששי לקידושיו‪ ,‬ואפילו שניה מודי )האיש והאשה מודי שנתקדשה‬
‫לו(‪ ...‬מאי הוי עלה? רב כהנא אמר‪ :‬אי חוששי לקידושיו‪ ,‬רב פפא אמר‪:‬‬
‫חוששי לקדושיו‪ .‬אמר ליה רב אשי לרב כהנא‪ :‬מאי דעתי‪ ?$‬דילפת דבר‬
‫דבר מממו‪ ,‬אי מה להל הודאת בעל די כמאה עדי דמי‪ ,‬א כא הודאת‬
‫בעל די כמאה עדי דמי! א"ל‪ :‬הת לא קא חייב לאחריני‪ ,‬הכא קא חייב‬
‫לאחריני‪ .‬וברש"י ש‪ :‬שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרי בה‪ .‬זו היא‬
‫החובה שנגרמת‪.‬‬
‫זאת אומרת שרב אשי שואל את רב כהנא‪ :‬לכאורה א האשה מודה שנתקדשה‬
‫ואסורה היא לאחר אי סיבה לא להאמי לה‪ ,‬ואפילו מדי הודאת בעל די בממו יש‬
‫להסתמ‪ $‬על האשה‪ .‬אע"פ שכא באישות עסקינ‪ ,‬אבל הלא דרשו חז"ל גזירה שווה‬
‫מממו דבר!דבר )יקו דבר!כי מצא בה ערוות דבר( ולכאורה נאמנת כנו הודאת ב"ד‪.‬‬
‫וענה רב כהנא שפה האשה גורמת חוב לאחרי בהודאתה ולכ לא נאמנת כדי כל בעל‬
‫די שחב לאחריניה שאינו נאמ לחייב עצמו כי יש השלכות בדבריו על אחרי‪ .‬ז"א שלא‬
‫מקבלי לא את דבריו ולא את דבריה ורק ע"פ שני עדי יהא נאמ‪.‬‬
‫והרשב"א ש מפלפל לחקור מהו גדר חייב לאחריניה בנידו דיד‪ .‬ומסיק בהכרח‪,‬‬
‫שאלמלא גילתה לנו התורה את ההלכה של הודאת בעל די כמאה עדי דמי בפס' "אשר‬
‫יאמר כי הוא זה" )שמות כב‪,‬יח( היה נשאר הדי של "על פי שני עדי‪ ...‬יקו דבר" בכל‬
‫עניי ועניי כולל בממו‪ ,‬והיינו פוסקי שהעדות זה חלק מקיו הדבר תמיד‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬שנתחדש לנו די "כי הוא זה" הוברר לנו שעדי בממונות במקרי מסוימי‬
‫באי לבירור מילתא בעלמא ולא לקיו הדבר ! כביכול והתורה רומזת שנעקר פה הגדר‬
‫של "על פי שני עדי‪ ...‬יקו דבר"‪ .‬לעומת זאת בקידושי הדר דינא קמא שלא מתקיי‬
‫הדבר אלא בתרי סהדי‪ ,‬העדי ה עדי קיו ויצירת הקידושי ולא רק מבררי שהיו‬
‫במציאות‪) .‬והשתא מובנית מאוד הדרשה דבר דבר מממו כי ג בממו בעצ צרי‪ $‬שני‬
‫עדי לאוקמי מילתא(‬
‫וכא רוצה הרב חיי זצ"ל לחדש לענייננו באופ נפלא‪ .‬עפ"י מה שאמרנו זה עתה‬
‫אפשר וצרי‪ $‬לחלק בממונות את החיובי לשני סוגי עיקריי של ממו וקנס‪ .‬בממו‬
‫הודאת בעל די כמאה עדי דמי כמפורש בקראי ומכוח זה כאמור נדחה הפס' "על פי‬
‫שני עדי‪ ...‬יקו דבר"‪ .‬בשונה ממנו בחיוב הקנס עליו אמרה תורה בבירור "אשר‬
‫ירשיעו א!לקי" ודרשו חז"ל פרט למרשיע את עצמו א"כ ממילא לא אמרינ בה די‬
‫הודאת בעל די‪ ,‬אלא בכל אתר ואתר שיש לנו עסק בחיובי קנסות ִהתכוונה התורה לומר‬
‫לנו שיש די ע"פ שני עדי לעיכובא‪ ,‬ז"א שהעדי בממונות פעמי שה לבירור‬
‫בעלמא ופעמי שה במקיימי הדבר!וכ‪ $‬בדיוק הוא בקנס – העדי יוצרי את חיוב‬
‫קבלת תנחומי על עבד ‪17‬‬
‫הקנס‪ .‬ולא ייתכ שיווצר חיוב קנס על האד מכח מעשה נזק‪/‬עבירה גרידא אלא א‬
‫יעשה האד מעשה או אז יטילו עליו ביה"ד והעדי את החיוב מכוח ה‪.‬‬
‫]סיכו ביניי‪ :‬נשאלה השאלה מה טע הנהיג ר"ג לעצמו לקבל תנחומי על טבי‬
‫עבדו‪ .‬והביא ִמ ֵ; ֶפר אחד שר"ג אחז את טבי כמשוחרר מחמת שהכהו בש ועי ורק רבי‬
‫יהושוע חלק על כ‪ !$‬וזה לשיטתו מה שנראה בסוגיא דב"ק )עד‪ .(:‬והרב חיי טורח‬
‫להוכיח עתה שלא כ הוא‪ .‬הביא שני חידושי הרשב"א ש שמודה בקנס פטור ג מדיני‬
‫שמי וכ שתפיסה בכה"ג לא מהני‪ .‬ותלה שני הדברי זה בזה‪ .‬והביא גמ' בקידושי‬
‫המקדש בפני עד אחד לאו קידושי וחידוש הרשב"א ש בגדר מהות העדי בממו‬
‫ובקידושי‪ .‬וחידש הרב את דעתו בעניי עדות בקנס‪[.‬‬
‫ה( סוגיא מקבילה לזו שלמדנו בב"ק )עד‪ (:‬בדבר השקלא וטריא שהתנהלו בי ר"ג‬
‫לרבי יהושע‪ ,‬נמצאת בירושלמי‪ .‬במסכת כתובות מתלמודא דבני מערבא )בסו פרק‬
‫שלישי( מסתפקת הגמ' הא יש חיוב על המודה בקנס לצאת ידי שמי‪ .‬והרי הוא לפנינו‪:‬‬
‫מהו שיאמרו לו )למי שמודה בקנס ופטור בדיני אד( צא ידי שמי?‬
‫נישמעינה מ הדא‪ :‬מעשה ברב גמליאל שהפיל ש טבי עבדו‪ .‬אתא גבי‬
‫דרבי יהושע אמר ליה ‪,‬טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו‪ .‬אמר ליה ומה‬
‫ביד‪ !?$‬ואי קנסות אלא בבית די ובעדי‪) .‬שואלת הגמרא‪ (:‬ויאמרו לו צא‬
‫ידי שמי? הדא אמרה )מכא מוכח ש( שאי אומרי לו צא ידי שמי‪.‬‬
‫ומפרש ש ה "קרב העדה"‪ :‬ד"ה ומה ביד‪ !$‬מה אתה סובר הרי עדיי אי אתה‬
‫חייב לשחררו‪.‬‬
‫זאת אומרת הוכחה פשוטה מכ‪ $‬שרבי יהושוע לא אמר לר"ג שישחרר את טבי כדי‬
‫לצאת ידי שמי קמ"ל שבמקרה זה של מודה בקנס באמת אי מצווה לשחרר את העבד‬
‫אפילו לא בדיני שמי‪.‬‬
‫וכבר הובאה להלכה שיטת רש"י וסיעתו )בפרק השוכר בב"מ( שבמקו שיש על‬
‫האד חיוב בדיני שמי אז אי תפס מהני תפיסתו של בעל החוב‪/‬הניזק ולא מפקינ‬
‫מיניה‪) .‬בי היתר בחו"מ סימ כ"ח ובש"‪ $‬ש ועוד(‪.‬‬
‫שואל ה"שער המל‪) "$‬פ"ה מהל' עבדי( מהירושלמי קושיה על דברי רש"י ז"ל‬
‫שעתה הזכרנו‪.‬‬
‫לו יצוייר שבאמת הייתה מצווה שכזו לשחרר עבד שהוכה ואי לו עדי‪ ,‬כמוב שזה‬
‫רק מדיני שמי‪ .‬א כ‪ ,‬הרי רש"י אוחז שבמקו שיש מצווה לצי"ש תפיסה מהני וכ‬
‫החזיקו אחריו עוד מהראשוני‪.‬‬
‫ונמצא קשה )בהנחה שאי בזה מח' ירושלמי ובבלי – עד שיוכח אחרת( מדוע‬
‫הירושלמי צרי‪ $‬להוכיח את טענתו שאי מצווה לצאת ידי שמי מזה שר"י לא אמר‬
‫לר"ג "שחרר את טבי בכל זאת כדי לצי"ש" )כפי שמבואר למעלה(‪ .‬יש הוכחה הרבה יותר‬
‫פשוטה‪ .‬אילו הייתה מצווה לצי"ש אזי טבי שתפוס בגופו היה זוכה בעצמו ע רגע‬
‫ההכאה והיה משתחרר‪ .‬ורבי יהושוע היה אומר לו "אכ‪,‬מזל טוב‪ ,‬אמנ בדיני אד אתה‬
‫‪ 18‬הגאו הרב חיי קיצע זצ"ל‬
‫פטור אבל בדיני שמי טבי שוחרר"‪ .‬אלא כנראה!אומר השעה"מ! שא א וכאשר יש‬
‫מצווה לצי"ש עדיי תפיסה לא מהני‪ ,‬ולא כמו שסובר רש"י‪ .‬ומזה שטבי לא קנה את‬
‫עצמו ויצא לחירות לא רואי שאי מצווה לצי"ש‪ .‬אדרבא אולי יש מצווה שכזו רק‬
‫שהתפיסה לא מועילה‪.‬לכ זו ג הסיבה שהירושלמי הוכיח בדר‪ $‬שלו דווקא מדבריו של‬
‫רבי יהושוע‪ .‬ויש להבי‪.‬‬
‫ו( אומר הרב חיי זצ"ל ְ&ט<ב הגיו‪ ,‬על פי כל היסודות שהקדמנו וסיכמנו עד‬
‫כא‪,‬ובעקבות מה שהוכיח באות ד(‪ .‬הרי ג בדיני ממונות פעמי שהעדי ה לאוקמי‬
‫מילתא!היינו יוצרי את חלות החיוב! ולא רק כבירור בעלמא למע אמיתות‬
‫הדברי‪.‬וכ‪ $‬הוא ג בנידו של רב גמליאל ורבי יהושוע כיוו שכל מה ששיי‪ $‬לחייבו‬
‫הוא מצד די קנס )והכה את ש עבדו וגו'( שקנסה תורה את האדו להוציאו לחירות‪.‬‬
‫ממילא‪ ,‬בדיני קנס למדנו שהחיוב בכלל לא מתחיל בלי עדות תרי סהדי כדת וכדי‪,‬‬
‫ו"המודה בקנס פטור" פירושו שהודאת בעל!די בקנסות לא מתקבלת א א ידוע‬
‫שוודאי אמת הוא הדבר כפי שאי לחשוד בר"ג חס ושלו בשיקרא‪ .‬כי העדי לא לברר‬
‫האמת ה באי אלא לקיי דבר!"על פי שני עדי יקו דבר"‪ .‬כי כ‪ $‬הוא די תורה‬
‫בקידושי בקנסות ובכל מקו שלא גילתה תורה כי הודאת יחיד מחייבתו‪.‬‬
‫על כ‪ ,‬אחרי שכילינו לברר גדר העדאת עדי והנפק"מ לנידו דר"ג נהיר ובהיר לנו‬
‫שכיוו שלא היו עדי לטבי על כ‪ $‬שהוכה אז מעיקרא לא נוצר חיוב כלל על ר"ג לשחררו‬
‫–לא בדיני אד וכתוצאה מכ‪ $‬ג לא בדיני שמי )עיי אות ב לעיל לבירור הדבר( אי‬
‫עליו מצווה!וכתוצאה מכ‪ $‬ג תפיסה לא תועיל כי לא התחיל שו חיוב על האדו‬
‫ותפיסת העבד במקו שאפילו מצווה לצי"ש ליכא‪ ,‬כולי עלמא מודו שלא מהני תפיסתו‪.‬‬
‫מיושבת קושיית השער המל‪ $‬על שיטת רש"י משו שלא ייתכ כלל להפריד בי העדי‬
‫שראו את ההכאה לבי חיובא דשמיא‪ ,‬ובי שני אלה לבי התועלת שתהיה בתפיסה‬
‫שתופס העבד‪.‬‬
‫ז( מעתה ג תיושב בלבנו הידיעה שתירוצו של ספר "שלו ירושלי" במחילת‬
‫כת"ר אינה אפשרית כלל וכלל אחרי שגמרות מבוארות ודברי ראשוני כמלאכי יאמרו‬
‫קדוש‪ ,‬כי אי טבי משוחרר אפילו לא למחצה לשליש ולרביע‪).‬להזכירנו השלו ירושלי‬
‫רצה לתר את דברי ר"ג "אי טבי עבדי וכו' כשר היה" בהסבר שהמילה כשר עומדת‬
‫במקו משוחרר ולכ קיבל עליו תנחומי(‪.‬כי הראינו שהעדי שותפי ביצירת חיוב‬
‫הקנס ובלעדי העדי! כגו בנידו דיד! טבי לא זוכה בעצמו ואי דר‪ $‬לומר שיצא‬
‫לחירות‪ .‬ולא מסתברא בשו אופ שר"ג יחלוק על כ‪ $‬כי הרי תלויי בהלכה זו והרי‬
‫לא ירקדו כאילי‪ .‬ולא כמו שהבי הספר ש"י שר"ג היה סבור שטבי יצא כבר רק‬
‫שרוצי לפטור אותו משו מודה בקנס‪ .‬כי בלי העדי אנחנו מביני עכשיו שאי שו‬
‫שיחרור ע"פ די וזו הלכה מוסכמת כמו שראינו בסוגיות של קידושי ומדברי הרשב"א‬
‫ש בעניי'ני אחרי לגמרי‪.‬‬
‫)הערה‪ :‬למרות שהיה נית לדחות תשובת הספר הנ"ל בדר‪ $‬קלה קמעא‪ ,‬לא נצרכה‬
‫כל אריכות הדברי הזו אלא לגופה‪ .‬וכמה וכמה חידושי העלה בידו הרב חיי זצ"ל‬
‫קבלת תנחומי על עבד ‪19‬‬
‫אגב אורחא וטוב לי תורת פי‪ .$‬ועוד ע"ש הכתוב "ובשבעה דרכי ינוסו לפני‪ "$‬זכינו‬
‫להניס מפנינו כל ספיקות בעניי בס"ד‪ .‬ועתה יתחיל בע"ה בדר‪ $‬השמינית ליישב דברי‬
‫המשנה(‬
‫ח( ועדיי צריכי אנו למודעי ליישב את הקושיה שנותרה בעינה מדוע קיבל רב‬
‫גמליאל תנחומי על טבי עבדו על א שעינינו הרואות משניות ערוכות האומרות כי אי‬
‫מקבלי תנחומי על העבדי ‪.‬‬
‫ענ‪ -‬א' ‪ :‬לש כ‪ $‬נחזור לדברי המשנה בה פתח הרב חיי זצ"ל את דבריו‪:‬‬
‫‪..‬וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומי; אמרו לו תלמידיו‪ :‬למדתנו רבינו‬
‫שאי מקבלי תנחומי על העבדי? אמר לה‪ :‬אי טבי עבדי כשאר כל‬
‫העבדי‪ ,‬כשר היה‪) .‬ברכות פ"ב משנה ז(‬
‫ומבואר בדברי התוספות ש בברכות מדוע אי נוהגי בעבדי מנהגי אבלות ודיניה‬
‫שוני מישראל בעניי זה‪ :‬ד"ה אי עומדי עליה בשורה ! דילמא אתי לאסוקי ליוחסי‪.‬‬
‫ז"א שחיישינ שמא יטעו בה ובולדותיה לחשוב שה יהודי ‪/‬גרי ויבואו לידי‬
‫חיתו וכד' ותצמח מכ‪ $‬מכשלה גדולה שהרי אי לה יוחסי‪ .‬אול נית לומר! אומר‬
‫הרב! כי טע זה לא שיי‪ $‬בעבדי כטבי‪ .‬שה עבדי בית הנשיא וידועי לכול שה‬
‫עבדי ולא יבואו לידי תקלה‪ .‬ובעצ דברי תנאי ערוכי ה‪:‬‬
‫אי קורי לעבדי ולשפחות אבא פלוני ואימא פלונית‪ ,‬ושל בית רב‬
‫גמליאל היו קורי לטבי אבא‪ ,‬ואימא לטביתא ) שמחות פרק א הלכה יא (‬
‫וכ פסק הרמב" בפרק ד' מהל' נחלות הלכה ה'‪:‬‬
‫העבדי והשפחות אי קורי לה אבא פלוני ואימא פלונית שלא יבא מ‬
‫הדבר תקלה ונמצא זה הב נפג‪ ,‬לפיכ‪ $‬א היו העבדי והשפחות חשובי‬
‫ביותר ויש לה קול וכל הקהל מכירי אות ואת בני ועבדי אדוניה כגו‬
‫עבדי הנשיא הרי אלו מותר לקרות לה אבא ואימא‪.‬‬
‫א כ אומר הרב החילוק הוא ברור בי טבי עבדו של ר"ג וכ שאר עבדיו של נשיא‪,‬‬
‫לבי שאר עבדי‪.‬‬
‫ומכיוו שאצל טבי ודוגמתו אי חשש שיועלו ליוחסי אז מקבלי עליה תנחומי‬
‫מכיוו שלדעה זו אי עניי עקרוני שלא לנח על העבדי‪ .‬ומבואר ג למה לא חילק ר"ג‬
‫כששנה לה הלכה בי עבד כשר לשאינו כשר כי הרי אי טע לכתוב מה שרק בבית‬
‫הנשיא מתאפשר‪ .‬וההלכה דיברה ברוב המצוי של העבדי‪) .‬וכ ראיתי שתיר ע"פ יסוד‬
‫דומה הגאב"ד דבוסטו הרי"ד סולובייציק זצ"ל‪ ,‬מובא בקוב תורני ישורו התשס"ב(‬
‫אול עלינו להבי מה פשר המילה כשר שבה השתמש ר"ג‪.‬‬
‫ענ‪ -‬ב'‪ :‬לכאורה יש קושיה נוספת על משנה דברכות מלבד זו ששאלנו‪ .‬כעי שהקשה‬
‫הרשב"א בחידושיו לברכות )טז‪:(:‬‬
‫‪ 20‬הגאו הרב חיי קיצע זצ"ל‬
‫וא תאמר ולא יהא אלא ב חורי מי מקבלי תנחומי על הרחוקי? כבר‬
‫פרשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכ עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו‬
‫כבנו‪.‬‬
‫דהיינו‪ ,‬תינח הא שעבד הוא ואפילו עבד כשר הוא ואפילו אינו אלא ב חורי – סו‬
‫כל סו הרי ה רחוקי ומה לו לקבל תנחומי עליו? מתר הרשב"א שכבר דרשו‬
‫בירושלמי שעבד המשמש לרבו כרצונו חשיב כבנו‪ ,‬ועל כ ראוי לקבל עליו תנחומי‪.‬‬
‫בעקבותיו הול‪ $‬הגר"א ז"ל בשנות אליהו )פ"ב משנה ז'( ואומר שבעצ שתי שאלות‬
‫שאלוהו תלמידיו את ר"ג‪ .‬האחת כדאמר‪ ,‬מדוע מתנח עליו‪ ,‬ואיד‪ $‬כפי שהעלה‬
‫הרשב"א‪.‬‬
‫א כ מוב מהו הפירוש במילה כשר!שעושה צרכי אדונו לרצונו‪ .‬א‪ $‬נמצאנו חסרי‬
‫עתה מאיד‪ $‬גיסא למה לא חלקו במשנה בי עבד כשר לשאינו ונאמר ג בשאר עבדי‬
‫שעושי רצו קונ שיקבלו עליה תנחומי‪ ,‬והא במתני' לא פלוג‪.‬‬
‫ענ‪ -‬ג'‪:‬‬
‫להלכה כתבו הפוסקי ע"פ המשנה בשמחות הנ"ל כמעט בלי לשנות בלשו‪:‬‬
‫העבדי והשפחות אי מספידי אות ואי עומדי עליה בשורה‪ ,‬ואי‬
‫אומרי עליה ברכת אבלי ותנחומי אבלי‪ ,‬אלא אומרי לו כש‬
‫שאומרי לו על שורו ועל חמורו המקו ימלא חסרונ‪) $‬רמב" הלכות אבל‬
‫פרק יב(‬
‫וכ הביא לשונו הטהור בשו"ע סי שע"ז מיו"ד‪.‬‬
‫וכבר תמהו מדוע לא ראו הרמב" והמר נ"ע להזכיר את ההלכה הזו של‬
‫עבד כשר למעשה‪ ,‬אחר שראינו שכ נהג ר"ג בעצמו‪) .‬וכ מצאתי שהביא‬
‫בדור מאוחר יותר בתפארת המשנה להר"מ הלוי רובינשטיי זצ"ל‬
‫ובמאספי תורניי בתקופה שלפני כמאה שנה(‪.‬‬
‫וכתבו הראשוני שלפי שכשר היה רצה ר"ג לנהוג בו לפני משורת הדי‪ .‬יש מקו‬
‫אולי להסביר ע"פ ההבנה שעבד חשוב כבהמה וכ מציי הגר"א במאורות‪ ,‬לגמ' )יבמות‬
‫ד סב עמוד א ( אמר רב‪ :‬הכל מודי בעבד ! שאי לו חייס‪ ,‬דכתיב‪) :‬בראשית כ"ב( שבו‬
‫לכ פה ע החמור‪ ,‬ע הדומה לחמור‪ .‬היינו שא יצא מגדר זה אזי אולי יש מקו‬
‫לכבדו‪ .‬דא עקא שאסור לאדו ללמד לעבדו תורה )כתובות כח‪ .(:‬ועבדי מטבע פרוצי‬
‫בגזל ועריות‪ .‬ע"כ טבי שלמד תורה מעצמו כינהו ר"ג בתואר כשר‪ ,‬על לימודו ביוזמתו‪.‬‬
‫]ראה בערו‪ $‬לנר[ ולא סגי בהא שלמד א חכ סמו‪ $‬היה כדמשמע ביומא )פז‪ (.‬ובסוכה‬
‫)כ‪ .(:‬ממילא פשוט כי לא נמצא כמוהו בכל מקו ואפילו לא בי עבדי בית הנשיא‪ .‬וכל‬
‫מה שעשה ר"ג לא עשה אלא לכבוד התורה‪ .‬וידענו כבר שרבי היו האמוראי דבקיאי‬
‫טובא ולא יכלו לסמכ ועבד הראוי לסמיכה לא שמענו כזאת‪ .‬ממילא לא היה כל מקו‬
‫לומר זאת כהלכה לרבי‪ .‬וכמו שהתבטא בהלכתא גבירתא על משנה דברכות הנ"ל‪:‬‬
‫קבלת תנחומי על עבד ‪21‬‬
‫ואפ"ה בעבד ת"ח שרי דכבוד התורה שאני‪ ,‬ועוד שאינו מצוי ומילתא דלא שכיח לא גזור‬
‫בה רבנ‪ .‬ומיושב שפיר‪.‬‬
‫וכ כתב בספר כתר המל‪) $‬על הרמב"( לדייק בדברי ר"ג שאמר‪ :‬אי טבי עבדי‬
‫כשאר כל העבדי‪ ,‬כשר היה‪ .‬מדוע לא נק בפשטות כשר היה‪ .‬אלא כוונתו שלא היה‬
‫ולא יהיה כ בכל עבדי‪.‬‬
‫וע"כ ג השמיטו רבותינו הפוסקי די זה‪.‬‬
‫ענ‪ -‬ד‪:‬‬
‫עוד ראיתי הערה בדר‪ $‬הסוד שכתב רבינו יוס חיי בספרו ב יהוידע על יומא )פז‪(.‬‬
‫כדאיתא בשער הגלגולי ד כט' שרוח הבל שלקח ח נית בטבי עבדו של ר"ג‪ .‬ועוד כתב‬
‫ש דכ ֶֹרש מל‪ $‬פרס היה משורש כנע ונתגלגל בטבי עבדו של ר"ג‪ ,‬לכ‪ $‬אמר ר"ג אי טבי‬
‫עבדי כשאר עבדי‪,‬כשר היה‪.‬אותיות כרש‪.‬ע"ש‬
‫אחתו במקור שהופניתי אליו ע"י ידידי נת קוטלר נ"י‪:‬‬
‫תנא דבי אליהו‪,‬אליהו רבה ‪,‬פרשה י‪:‬‬
‫ודבורה אשה נביאה וגו' )שופטי ד' ד'(‪ ,‬וכי מה טיבה של דבורה שהיא‬
‫שפטה את ישראל ומתנבאת עליה‪ ,‬הלא פנחס ב אלעזר עומד? מעיד אני‬
‫עלי את השמי ואת האר‪ ,‬בי גוי ובי ישראל בי איש ובי אשה בי עבד‬
‫בי שפחה הכל לפי מעשה שעושה כ‪ $‬רוח הקודש שורה עליו‪.‬‬
‫א"כ יש לנו בקעה להתגדר בה ולומר כי טבי ודאי זכה לעשות רצו קונו וא רצו‬
‫אדוניו עלי אדמות‪ .‬וג המשנה וכל הע הזה על מקומ יבואו בשלו‪.‬‬
‫להוי ידוע כי במאמר המקורי בספרו של זקני ממשי‪ $‬הוא לשקול במאזני ההיגיו את‬
‫דיני מודה בקנס והביא מדברי רבו המובהק הר"מ מינ זצ"ל‪ .‬אול מחמת שכבר עסק‬
‫בנידוני נוספי ונפרדי‪ ,‬ראיתי בעוני דעתי מקו לשייר דיו בקולמוס ולא להביא‬
‫כא על אתר‪.‬‬
‫***‬
‫כדי שלא להשאיר את הנייר חלק אמרתי להעתיק כא מעט מקורותיו של האי גדול‬
‫בישראל זקני הרב הגאו חיי ב"ר יצחק קיצע זצ"ל‪.‬‬
‫ב יחיד היה לאביו הגאו ר' יצחק )שלזינגר( קיצע אב"ד ק"ק אוב יש וממנו קיבל‬
‫רוב תורתו‪ .‬אח"כ השתל אצל אב"ד ק"ק הנ"ל דאז מהר"מ מינ זצ"ל‪ .‬נשא את בת ר'‬
‫ישראל ווארפלט תלמיד הנודע ביהודה זצ"ל‪ .‬גיסו מצד אישתו היה הגאו חסיד ופרוש ר'‬
‫עמר חסידא שעלה ארצה אול נקט בשנת המ' לחייו‪) .‬הגאו ר' מנשה קליי שליט"א‬
‫]המכנה עצמו מנשה הקט[ מחבר שו"ת משנה הלכות הוא צאצא של ר' עמר(‪.‬‬
‫נתקבל לדיינות בקהילת וועספרי )אוסטרו! הונגריה( ומש העתיק לקהילת‬
‫אלברט! אירשא באיזור סמו‪ .$‬ש הרבי תורה וישב על מדי עד אחרית ימיו על א‬
‫‪ 22‬הגאו הרב חיי קיצע זצ"ל‬
‫שהוזמ לכה בקהילות רמות יותר כגו ק"ק פאקש‪ ,‬אשר על פי הוראת הגאו יחזקאל‬
‫בינעט מנייטרא נשלחו ראשי הקהל לקחת אותו לה לראש‪.‬‬
‫לא אבה להשתמש בא כה ג לא מתלמידיו המובהקי‪ .‬בספרי הנוב"י מובאות‬
‫שו"ת שלו אל המחבר ובנו בחריפות רבה‪ .‬העידו על שקידתו הנמרצת ועל דרשותיו שהיה‬
‫מכי בלילה של תו‪ $‬כדי הילו‪ $‬בגינת העיר בליל שבת‪.‬‬
‫את אחד מבניו שלח למר החת סופר שילמדו דעת ובינה ונת בידו המלצה‪ .‬ע‬
‫הגיעו הראה החת"ס את מכתב הגאו לבית דינו ש בפרסבורג להראות כמה רב חיליה‬
‫דהאי גברא באורייתא‪.‬‬
‫קונטרסיו ניצולו כמה פעמי ממאכולת אש ב"ה ובאורח נס שרדו את אימי‬
‫מלחה"ע‪ .‬כתב למעלה משישי ספרי בנושאי הש"ס בהלכה ובאגדה‪ ,‬שו"ת‪ ,‬חידושי‬
‫על סדר הפרשיות ועוד‪ .‬מתוכ שני כרכי הגיעו לדפוס בהסכמות ראשי בתי הדי של‬
‫קהילות גראסוורדי אונסדור ווייצ‪ .‬את כול קרא בשמות הנושאי את הש חיי‬
‫כפי שיסד בעל "הרוקח" בעניי זה‪ .‬בשנתיי האחרונות לחייו שנלקח ממנו כוח הדיבור‬
‫לא פסק פומיה מגרסא וכתב את ספרו "שפתי חיי" וכתב בהקדמתו‪" :‬יע על כי‬
‫נשתתק מילולא ורק הכתיבה ה שפתיו"‪ .‬ויצאה נשמתו בטהרה תו‪ $‬כדי שכתב תשובה‬
‫בהלכה לבנו‪ .‬ליבנו תפילה שכתביו אי"ה יצאו ויראו אור עול‪.‬‬
‫רצ"ב מכתב החת"ס בעצמו אשר כתב לאחד מתלמידיו‪:‬‬
‫כאור הבוקר ליו ד' ה' כסליו תקצ"ה‬
‫לא לנחת היה לי בשמעי כי נשר בית חתנו אשר היה מעלתו דר בו אל יחוש לזה‬
‫והיה ראשית‪ $‬מצער ואחרית‪ $‬מאוד ישגא חזק ואמ בתורה וביראת ה' ואמור שלו‬
‫בגיני להרב המופלג מו"ה חיי אבדק"ק אורשא‬
‫ותתמיד ללמוד אצלו שיעור פוסק טור שו"ע יו"ד –הלא מעלתו למד פה המסכתא ע‬
‫כל הראשוני וע כל האחרוני ! ויכול עתה לחזור עליה ולהיות דברי השו"ע שגור‬
‫בפיו‪ .‬וה' אל יעזב‪ $‬ויתנ‪ $‬לח בעיני חותנ‪ $‬וכו'‪ ..‬משה"ק )משה הקט( סופר מפ"פ דמיי‪.‬‬
‫שער העיון‬
‫‪24‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÂÈ˙Ò ‰˘Ó ·¯‰‬‬
‫„‪˙ˆӷ ÈÂÁÈ‬‬
‫הגמ' במסכת סוכה )לג ע"א( מסתפקת‪" :‬בעי רבי ירמיה נקט ראשו ועלתה בו‬
‫תמרה מהו‪ ,‬יש דיחוי אצל מצוות או לא‪ .‬ותפשוט ליה מהא דתנ כיסהו ונתגלה פטור‬
‫מלכסות‪ ,‬כסהו הרוח וכו' ‪ ...‬ואמר רב פפא זאת אומרת אי דיחוי אצל מצוות‪ .‬דרב פפא‬
‫גופא מיבעיא ליה‪ ,‬מפשט פשיטא ליה‪ ...‬או ספוקי מספקא ליה"‪.‬‬
‫והמש‪ $‬הגמ' בע"ב‪" :‬ואי ממעטי ביו"ט‪ .‬הא עבר וליקטו מאי כשר דאשחור אימת‬
‫וכו' לעול דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תפשוט מינה‪ ,‬אבל נראה‬
‫ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט"‪.‬‬
‫מוכח מהגמרא שענבי הדס שהשחירו מערב יו"ט והוסרו ודאי כשר‪ ,‬אבל השחירו‬
‫ביו"ט ואח"ז הוסרו נעשה כנראה ונדחה וחזר ונראה וכשרות תלויה בספק הגמרא א‬
‫יש דיחוי במצוות‪ ,‬והרמב" )פ"ח מהל' לולב ה"ד( הביא המשנה כצורתה ולא חילק בי‬
‫לקט ביו"ט או בערב יו"ט‪ .‬וכ בשו"ע )תרמו ס"ב( הביא את לשו הרמב"‪" :‬אי‬
‫ממעטי אות ביו"ט לפי שהוא כמתק עבר וליקט וכו' הרי זה כשר"‪ ,‬ולא חילק בזה‪.‬‬
‫וביאר הגר"א )או"ח סימ תרמ"ו ס"ק ד'( שמשמע בסוגיא ד"אי אמרינ לחומרא‬
‫אפילו דיחוי מעיקרא הוי דיחוי‪ ...‬וכיוו דבמסקנא איפשיט דדיחוי מעיקרא לא הוי‬
‫דיחוי‪ ,‬א"כ ע"כ אפילו לקולא אי דיחוי אצל מצוות‪ ,‬וא"כ הוא הדי לנראה ונדחה‪ ,‬דהא‬
‫דר"פ נראה ונדחה הוא"‪.‬‬
‫ביאור דבריו דאה"נ מהסוגיא מוכח רק שדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי במצוות‪.‬‬
‫אמנ היות והספק דר"פ הינו כללי הא המימרא אי דיחוי במצוות נאמרה א לקולא‬
‫או רק לחומרא‪ ,‬ולא חילק בי נראה ונדחה לדיחוי מעיקרא‪ ,‬כמו שלגבי דיחוי מעיקרא‬
‫חייבי לומר שיש חילוק בי קדשי למצוות הרי שג לגבי נראה ונדחה כ‪.$‬‬
‫אלא דלפי זה צ"ע‪ ,‬דבגמרא בע"ז )מז ע"א( הסתפקו א לולב של אשירה שבטלה‬
‫כשר‪ ,‬או שיש דיחוי‪ ,‬והרמב" פסק דפסול‪ ,‬הרי דס"ל שיש דיחוי במצוות‪.‬‬
‫ולבאר זאת נקדי את דברי הגמרא בע"ז הנ"ל‪" :‬בעי ר"ל המשתחווה לדקל‪ ,‬לולבו‬
‫מהו למצוה וכו'‪) .‬יעו"ש דמבואר דאיירי באשירה שלא נאסרה להדיוט‪ ,‬וכל הספק הוא‬
‫הא יש איסור נעבד‪ (.‬כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קמבעיא ליה יש דיחוי‬
‫אצל מצוות או אי דיחוי אצל מצוות‪ .‬תפשוט ליה מדתנ כיסהו ונתגלה וכו' דר"פ גופיה‬
‫איביעא ליה וגו' " עי"ש‪.‬‬
‫דיחוי במצוות‬
‫‪25‬‬
‫והנה שתי הלשונות בגמרא יש ביניה סתירה‪ ,‬דא לולב נאסר משו נעבד‪ ,‬שוב לא‬
‫שיי‪ $‬להסתפק באשירה שבטלה‪ ,‬דתיפוק ליה דהוי נעבד‪ .‬ובהכרח שלרב דימי שביאר את‬
‫הבעיא השנייה משו דיחוי פשיטא ליה שאי די נעבד בלולב‪ ,‬וממילא מוב מ"ט‬
‫הרמב" השמיט די נעבד בלולב‪.‬‬
‫אלא שצ"ע‪ ,‬דבהמש‪ $‬מסתפקת הגמרא א יש פסול נעבד בציצית ומדמה ללולב‪,‬‬
‫והרמב" פסק בהלכות ציצית )פ"א הל' יא( שיש פסול נעבד בציצית‪ .‬ולכאורה מוכח‬
‫מהגמרא שא יש פסול נעבד בציצית צ"ל ג פסול נעבד בלולב‪ ,‬וא אי בלולב צרי‪$‬‬
‫להיות כשר בכל המצוות כולל ציצית‪ ,‬והרמב" שפסל נעבד בציצית ולא פסל בלולב‬
‫סותר את עצמו‪.‬‬
‫והנה לשו הרמב" ש )הל' ציצית פ"א הי"א(‪" :‬המשתחווה לבהמה צמרה פסול‬
‫לציצית‪ ,‬אבל המשתחווה לפשת הנטוע הרי זה כשר שהרי נשתנה"‪ .‬וביאר הכס"מ שדי‬
‫זה נלמד מבעיית הגמרא לגבי משתחווה לקמה שקמחה כשר למנחות משו שנשתנה‪,‬‬
‫וכ פסק הרמב" בפ"ג מהל' איסו"מ הי"ג‪.‬‬
‫ולענ"ד צ"ע מאי שנא פשת מצמר הרי שניה עוברי שינוי להכנת לחוטי לצור‪$‬‬
‫ציצית‪ ,‬ומהיכי תיתי שפשת הוי שינוי יותר מצמר ואי‪ $‬מדמי דוקא חוטי פשת‬
‫שמשתני לקמח‪.‬‬
‫לכ נראה לבאר שהשינוי הוי מצד התלישה ממחובר‪ ,‬ובזה יש הבדל בי צמר לפשת‪.‬‬
‫דאפשר דאע"פ ששניה מחוברי ונתלשי רק לגבי פשת חשיב שינוי‪ ,‬שהתלישה‬
‫מהקרקע הוי שינוי יותר חשוב מאשר התלישה מהבהמה‪ .‬ויותר נראה לבאר לענ"ד‬
‫שבהמה שאני כיוו דחל עליה בחייה ש "נעבד" היות ונאסרת לקרב‪ ,‬וממילא צמרה‬
‫נאסר מיד‪ ,‬משא"כ פשת שבצורתו המחובר לא נאסר כלל לקרב דאינו קרב באופ זה‪,‬‬
‫ולכ חל עליו ש קרב רק אחרי תלישה ואז כבר השתנה ולא חשיב נעבד‪.‬‬
‫ולפי"ז יש מקו לומר שלגבי לולב למסקנה אי מקו לאסור משו נעבד‪ ,‬היות‬
‫ובשעה שהיה מחובר לא נאסר‪ ,‬וכשנתלש אח"כ חשיב שינוי ולא חל עליו שוב פסול נעבד‬
‫ומ"מ אפשר לומר דלולב של אשירה פסול למצוה שאע"פ שמסוגיי מוכח דאי דיחוי‬
‫במצוות‪ ,‬היינו מחמת פסול אחר כמו ענבי וכדו' דכיוו שהוכשר אינו דחוי יותר‪ .‬אבל‬
‫איסור ע"ז חמיר‪ ,‬אפילו אחר שהותר עי"ז שבטלו לא גרע מסת נעבד ונשאר פסול‬
‫למצוה‪ ,‬דכל שהיה לו ש ע"ז שוב אינו ראוי למצוה‪.‬‬
‫ביאור הדברי שדיחוי מחמת פסול במצווה אינו דיחוי אבל בע"ז‪ ,‬כל שנאסר מחמת‬
‫ע"ז הדיחוי נשאר‪ ,‬דלא עדי מנעבד‪ .‬ומה שלא נאסר נעבד בלולב אינו בגלל שנעבד אינו‬
‫פוסל בלולב‪ ,‬אלא שאי מציאות שיחול ש נעבד עליו‪ ,‬דבמחובר לא חל ש נעבד‪,‬‬
‫וכשנתלש הרי לא זה החפ שנעבד‪ .‬אבל כשנאסר‪ ,‬היינו שחל עליו ש ע"ז‪ ,‬שוב לא פקע‬
‫הדיחוי‪ ,‬דזה נלמד מפסול נעבד שנדחה לגמרי‪.‬‬
‫ואפשר לומר בדר‪ $‬אחרת )שלא ע"פ דברי הגר"א(‪ .‬דהנה לכאורה צ"ע מ"ט לא‬
‫הוכיחו בגמ' דאי דיחוי במצוות מיד מענבי הדס‪ .‬אלא שיש לדחות דבענבי הדס לא שיי‪$‬‬
‫‪26‬‬
‫הרב משה סתיו שליט"א‬
‫דיחוי היות והוי בידו‪ ,‬כמו שבארו הראשוני‪ ,‬ונלע"ד שגדר בידו מחשיב את ההדס ככשר‬
‫אלא שמחוסר מעשה‪ ,‬דומיא למחוסר זמ בקדשי דלא חשיב פסול גמור להיות דחוי‪.‬‬
‫וא"כ אפשר דשאלת הגמ' "דאשחור אימת" אינה להכשיר ההדס‪ ,‬אלא הכוונה‬
‫להביא ראייה מלשו המשנה לדי נקט ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט‪ ,‬שהרי המשנה‬
‫משווה פסול נקט לריבוי ענביו וא נוכיח שאשחור ביו"ט הרי שג נקט ביו"ט‪ ,‬וא‬
‫חזר להכשרו מהני בכה"ג‪ ,‬הרי שג בנקט מהני‪ ,‬דהמשנה משווה ביניה‪ .‬א‪ $‬לרמב"‬
‫שהכשיר נקט ראשו‪ ,‬ממילא אי נפק"מ בהשוואה זו )דבהדס בכל מקרה מהני מיעטו(‬
‫ולכ השמיטו‪ ,‬כיוו דבי ענבי הדס שלקט ובי הדס שנקט כשרי בכל גווני‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ Ô‡Èϯ‡ ¯È‡Ó ·¯‰‬‬
‫‪ÚÈ·˘‰Ï ‡Ï˘Â ȇ ‰Ë˘Ó„ ‡È‚ÂÒ‬‬
‫א‪ .‬הקדמה‬
‫במשנה סנהדרי )כט‪ (.‬תנ‪:‬‬
‫כיצד בודקי את העדי וכו' היא‪ $‬אתה יודע שזה חייב לזה? א אמר הוא‬
‫אמר לי שאני חייב לו‪ ,‬איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו ! לא אמר כלו‪ ,‬עד‬
‫שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתי זוז‪.‬‬
‫ובגמ' )ש( איתא‪:‬‬
‫מסייע ליה לרב יהודה‪ ,‬דאמר רב יהודה אמר רב צרי‪ $‬שיאמר את עדיי‬
‫וכו' תניא נמי הכי‪ :‬מנה לי ביד‪ $‬אמר לו ה למחר אמר לו תנהו לי‪ ,‬אמר לו‬
‫משטה אני ב ! פטור וכו' א לא טע אי טועני לו‪.‬‬
‫ובהמש‪ $‬הסוגיא )כט‪ (:‬איתא‪:‬‬
‫ההוא דהוה קרו ליה קב רשו‪ ,‬אמר מא מסיק בי אלא פו"פ‪ .‬אתו תבעוהו‬
‫‪1‬‬
‫לדינא קמיה דרב נחמ‪ ,‬א"ר נחמ אד עשוי שלא להשביע את עצמו‪.‬‬
‫הרי שהמשנה מחלקת בי עדות "הוא אמר לי" ! שלא אמר כלו‪ ,‬לבי עדות "בפנינו‬
‫הודה לו" ! שחייב‪ .‬ומהמשנה סיוע לרב יהודה אמר רב דצרי‪ $‬שיאמר "את עדי"‪,‬‬
‫ואל"כ יכול לטעו "משטה אני ב‪ ,"$‬אבל אי טועני לו‪ .‬ועוד יש טענת "אד עשוי שלא‬
‫להשביע את עצמו"‪.‬‬
‫ויש לברר בסוגיא זו‪:‬‬
‫‪ .1‬למה פטור ברישא "הוא אמר לי"‪ ,‬ומ"ש סיפא "בפנינו הודה לו" שחייב?‬
‫‪ .2‬מה גדרי הפטור של "משטה אני" ו"שלא להשביע"? באיזה אופני אפשר‬
‫לטעו טענות אלו‪ ,‬ומה ההבדל)י( ביניה?‬
‫‪ .3‬למה לא טענינ טענת משטה אני‪ ,‬ומה הדי בטענת שלא להשביע?‬
‫‪ .4‬מהו גדר "את עדי" לסתור טענת משטה אני‪ ,‬ומה הדי בשלא להשביע?‬
‫‪1‬‬
‫ובהמש‪ $‬הגמ' מסיק ר' חייא‪" :‬כש שאד עשוי שלא להשביע את עצמו כ‪ $‬אד עשוי שלא להשביע‬
‫את בניו"‪.‬‬
‫‪ 28‬הרב מאיר אורליא שליט"א‬
‫ב‪ .‬שיטת רש"י )ודי משטה שלא בפניו(‬
‫פשטות הסוגיא משמע דטע הפטור ברישא הוא משו טענת משטה‪ ,‬מדמסייע מינה‬
‫לרב יהודה אמר רב דצ"ל את עדי ומייתי עלה ברייתא דמשטה אני‪ ,‬וא"כ בסיפא לכאו'‬
‫חייב משו את עדי‪.‬‬
‫אמנ רש"י פי'‪" :‬לא אמר כלו ! דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא‬
‫יחזיקוהו עשיר‪ .‬הודה לו ! שהיו שניה בפנינו להודות נתכוו להיות לו עדי בדבר"‪.‬‬
‫הרי שפי' פטור הרישא משו טענת שלא להשביע‪ ,‬ובסיפא חייב כיו שהיה בנוכחות‬
‫המלוה‪ .‬וכ"כ להדיא לקמ )לז‪ (:‬וז"ל‪" :‬הוא אמר לנו ! המחוייב אמר לנו שאני חייב לו‪,‬‬
‫אבל לא בפני התובע אמר לנו כ לא הויא הודאה‪ .‬הודה לו ! שניה היו ש"‪.‬‬
‫ויל"ע למה פי' כ? והנה‪ ,‬בטענת משטה אני ב‪ $‬פי' רש"י‪" :‬שוחק הייתי ב‪ $‬בשביל‬
‫שהיית שואלני מה שלא היה"‪ .‬משמע מדבריו דלא שיי‪ $‬לומר משטה אני אלא בתגובה‬
‫לתביעת התובע‪ ,‬שבלא זה למה לו להשטות מעצמו? וכ"כ להדיא בנימוק"י )ז‪ :‬בדפי‬
‫הרי" בד"ה משטה אני( בשיטת רש"י‪ .‬ולכ הוצר‪ $‬רש"י לפרש טעמא דפטור ברישא‬
‫משו שלא להשביע‪ ,‬דמתני' משמע דהודה בלא תביעה‪ ,‬ורק טענת שלא להשביע מועילה‬
‫בהודאה כשלא תבעו‪ 2.‬א‪ $‬קשה ליה ‪ ,‬א"כ דלא איירי בטענת משטה‪ ,‬היא‪ $‬מסייע מתני'‬
‫לרב יהודה אמר רב? ולכ פרש"י‪" :‬בפנינו ! משמע שעשאונו עדי"‪ .‬כל'‪ ,‬הראיה היא לא‬
‫מעצ פטור המשנה דאיירי בפטור שלא להשביע‪ ,‬אלא מדיוק יתור הלשו "בפנינו"‪ ,‬שא‬
‫כשהודה בפניו רק נתחייב א אמר את עדי‪ ,‬דאל"כ יכול עדיי לטעו משטה אני‪.‬‬
‫וכ"כ ביד רמ"ה )כט‪ .‬ד"ה מתני'( דברישא דמתני' לא אמר כלו לפי שאד עשוי‬
‫שלא להשביע את עצמו‪ ,‬וטענת משטה ליכא היכא דלא תבע ]עי' לקמ אות ד'[‪.‬‬
‫ובתוס' )כט‪ :‬ד"ה כ‪ ($‬ג"כ משמע דמשטה שיי‪ $‬רק היכא שתבעו‪ 3,‬וכ"כ הרא"ש )פ"ג‬
‫סי' כה( והטור )סי' פ"א( להדיא‪ .‬אמנ דעת כמה ראשוני דשיי‪ $‬טענת משטה ג‬
‫במודה מעצמו‪ :‬כ משמע מלשו הרמב" ]עי' לקמ אות ג'[‪ ,‬וכ מוכח מבעה"מ ]עי'‬
‫לקמ אות ה'[ ‪ ,‬וכ"נ דעת רב האי גאו מובא במרדכי ]עי' לקמ אות ו'[‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫ובשו"ע )סי' פ"א ס"ה( פסק כדעת רש"י וסייעתו דליכא טענת משטה במודה מעצמו‪.‬‬
‫ובש"‪) $‬ס"ק י"ב( הארי‪ $‬להחזיק בדעת החולקי‪ ,‬וכ' דכ נראה מפשטות המשנה וכנ"ל‪,‬‬
‫ומסוגיא כתו' )קא‪ .(:‬אמנ בקצות החוש )סק"ח( הסכי לדעת המחבר ובאר‪:‬‬
‫דבכל מקו כשרוצה לחזור מדבריו הראשוני צרי‪ $‬לית אמתלאה לדבריו‬
‫הראשוני‪ ,‬ולא מצי אמר אמרתי דבר זה דר שחוק ‪ ...‬ובשלמא שלא להשביע הוי‬
‫אמתלאה נכונה שהיה צרי‪ $‬לומר כ‪ $‬שלא יחזיקו אותו בעשיר‪ ,‬אבל משטה אינו‬
‫אמתלאה כלל למה אומר כ‪ $‬דר‪ $‬השטאה‪ .‬לזה כתב רש"י הטע דאומר כש שהשטית‬
‫‪2‬‬
‫וכ"כ הב"ח ריש סי' ל"ב בביאור דברי רש"י‪ .‬ועי' לקמ ]אות ג'[ דהש"‪) $‬סקל"ד( פי' שרש"י למד כ‬
‫מפשט לשו המשנה‪ ,‬דאי דרכו של רש"י לפרש פירושי משו סברת לבו‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫אמנ אינו מפורש בדבריה כ‪ ,‬אלא כתבו שכאשר "תבעוהו והודה לא שיי‪ $‬טענת שלא להשביע אלא‬
‫טענת משטה"‪ .‬ואפשר שבלא תבעו שיי‪ $‬שתיה‪ ,‬וכ"נ דעת המרדכי במה מקומות )עי' לקמ הע' ‪(.27‬‬
‫סוגיא דמשטה אני ושלא להשביע ‪29‬‬
‫בי כ‪ $‬אני השטיתי ב‪ ,$‬וא"כ זה הוא אמתלאה להשטאתו‪ ,‬אבל מודה מעצמו דאי טע‬
‫להשטאה ודאי אינו נאמ‪.‬‬
‫ונראה דבחקירה זו נחלקו הראשוני והפוסקי בגדר טענת משטה אני‪ :‬הא לכל‬
‫אמירה יש משמעות משפטית אלא שטענת משטה הוא הסבר ואמתלא לחזור מדברי‬
‫הודאתו‪ ,‬או שהוא בא לבטל את המשמעות המשפטית של האמירה לגמרי‪ ,‬וכוונתו‬
‫שאמר בדר שחוק בלבד ובלא כוונת הודאה‪ .‬ולש"‪ $‬י"ל דטענת משטה הוא דר‪ $‬הלצה‪,‬‬
‫משא"כ טענת שלא להשביע‪] 4.‬ואפשר דבזה תלוי עוד כמה מחלוקות כדלקמ‪ ,‬ובמיוחד‬
‫נראית דעת בעה"מ נוטה לצד השני שע"י טענות אלו מבטלי משמעות הודאתו לגמרי‪[.‬‬
‫ב‪ .‬שיטת התוס' והרא"ש )ודי טענינ(‬
‫ובתוס' )ש( ורא"ש )ש( כ' עוד‪ ,‬דטענת שלא להשביע הוי איפכא מטענת משטה‪,‬‬
‫ושיי‪ $‬דוקא באומר מעצמו בלא תביעה‪ .‬והוכיחו כ מסוגיא סו ב"ב )קעה‪ (:‬בשכ"מ‬
‫שהודה שחחיב‪ ,‬דאי אד משטה בשעת מיתה‪ .‬והקשו אמאי לא פטרינ משו שלא‬
‫להשביע את בניו‪ ,‬ותי' "דהת מיירי שתבעוהו והודה‪ ,‬דלא שיי‪ $‬טענה שלא להשביע‬
‫אלא טענת משטה"‪ .‬נמצא לדבריה דטענת משטה וטענת שלא להשביע מחולקי‪,‬‬
‫דטענת משטה דוקא באומר מעצמו‪ ,‬וטענת שלא להשביע דוקא כשתבעו‪.‬‬
‫ועוד חילקו ביניה לעני טענינ‪ ,‬דאע"ג דאמרינ דטענת משטה לא טענינ ליה‪ ,‬טענת‬
‫שלא להשביע טענינ‪ ,‬כמו שטע רב נחמ לההוא גברא‪ .‬וצרי‪ $‬לבאר מאי שנא?‬
‫וברא"ש )ש( כתב דמשטה אני לא טענינ "לפי שכמה פעמי אד מודה בהודאה‬
‫גמורה"‪ .‬וצ"ע בכוונתו‪ ,‬דלכאו' ה"ה פעמי אינו אומר שלא להשביע?‬
‫ובקצות )סי' פ' סק"א( כ' דשלא להשביע "היא אמתלא שנוהגי בו רוב העול"‪ .‬וכ"כ‬
‫)סי' פ"א ס"ק כ"א( "דהוא אמתלאה הידוע לכל"‪ 5.‬ולכאו' צ"ל בכוונתו דשכיח טובא‬
‫לומר על דר‪ $‬זה‪ ,‬טפי מלומר ע"ד השטאה‪ ,‬עיי"ש‪] .‬ואולי לכעי"ז כיוו ג"כ הרא"ש‪[.‬‬
‫ובחי' הגר"ד פוברסקי זצ"ל )סי' י"ח סק"ד‪,‬ט( פי' דטענת משטה אני ואמרתי דר‪$‬‬
‫הלצה היא טענה פשוטה ויודע בע"ד לטעו מעצמו‪ ,‬ולכ אנ לא טענינ ליה‪ .‬אבל טענת‬
‫שלא להשביע אינו סובר שב"ד יקבלו טענה זו‪ ,‬ולכ אנ פותחי לו שמא נתכוו לזה‪,‬‬
‫ומ"מ הוא עצמו צרי‪ $‬לחזור ולומר שלדעת כ אמר‪] .‬ובזה מתור נמי הא דטענינ לב‬
‫דעת במאי דידע‪ ,‬דלא מצינו כיו"ב‪ ,‬אלא דאינו טענינ ממש‪ ,‬רק פתח דברי בלבד‪[.‬‬
‫‪4‬‬
‫וכעי"ז י"ל נחלקו הש"‪ $‬והקצות לשיטת בעני הודה ושוב טע להד"‪ ,‬דאמרי' בזה מילי דכדי לא‬
‫דכירי אינשי ולא הוחזק כפר‪ ,‬דלש"‪) $‬ס"ק י"ג( יש חילוק בזה בי טענת משטה לטענת שלא להשביע‪,‬‬
‫ולקצות )סק"ט( אי חילוק‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וכ הסביר בשיעורי הגר"ד פוברסקי זצ"ל לסנהד' )כט‪ .‬אות רי"ב(‪.‬‬
‫אמנ יל"ע טובא בגדר המדוייק בזה ובנפק"מ היוצאי‪ ,‬וכמה שיטות מתחלפות‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫דעתו ש לצדד כדברי מוהר"א חסו דלא מהני אמתלא אלא באיסור‪ ,‬אבל לא בדיני ממונות שהוא בי‬
‫אד לחבירו‪ .‬והא דנאמ בטענת השטאה והשבעה הוא לפי שדר‪ $‬כל העול לומר על דר‪ $‬זה‪.‬‬
‫‪ 30‬הרב מאיר אורליא שליט"א‬
‫וביד רמ"ה )כט‪ :‬ד"ה ההוא( כתב דמסתברא דבכה"ג שאמר מדעתא דנפשיה טענינ‬
‫ליה‪ ,‬דבשלמא א תבע בע"ד למה ליה למימר ה‪ ,‬ש"מ קושטא קאמר‪] .‬ואע"ג דיכול‬
‫לומר משטה אני‪ ,‬צרי‪ $‬לחזור ולטעו כ ולתת אמתלא להודאתו ואל"כ חייב‪ ,‬והיינו‬
‫דאמרי' וא לא טע לא טענינ ליה‪ 6,‬דכיו שלא טע הוכיח סופו על תחילתו‪ [.‬אבל א‬
‫לא תבעו‪" ,‬אנ סהדי דאי הוה נקיט בעל דיניה מילתא בדעתיה למיתבעיה לא הוה אמר‬
‫הכי"‪ ,‬וטענינ ליה אנ‪ ,‬דהא ר"נ טע ליה אע"ג דהוא לא טעי‪ 7.‬נמצא לדברי יד רמ"ה הא‬
‫דטענינ שלא להשביע ולא טענינ משטה הוא לא משו עדיפות הטענה‪ ,‬אלא משו דכא‬
‫איכא תביעה וכא ליכא‪.‬‬
‫אמנ הנימוק"י )ה‪ .‬בדפה"ר ד"ה ההוא( חולק בזה‪ ,‬וכ' דהסכימו המפרשי דג‬
‫שלא להשביע לא טענינ‪ ,‬ועובדא דר"נ אפשר שבע"ד טע כ ולא הזכירו הש"ס‪ .‬וכ"מ מל'‬
‫הרמב" ספ"ו מהל' טו"נ ]עי' לקמ בסמו‪.[$‬‬
‫ובשו"ע )סכ"א( הביא את דברי הרמב" הנ"ל דמשמע דלא טענינ‪ ,‬וכתב דיש‬
‫אומרי דג בטוע "איני חייב ל‪ $‬כלו" פוטרו הדיי ותולה הודאתו בשלא להשביע‪ .‬וכ‬
‫סת הרמ"א )סי"ד(‪ .‬ובש"‪) $‬סקנ"א( מצדד כדעת הנ"י דלא טענינ‪ ,‬אלא שכ' דהיינו‬
‫כשהתובע חזר וטע הלא הודית לי בפני עדי‪ ,‬ואז צרי‪ $‬הנתבע לטעו שלא להשביע‪ .‬אבל‬
‫א התובע טע אתה חייב לי בלבד‪ ,‬אומרי לו הב"ד להביא עדי‪ ,‬וא"צ לשאול את‬
‫‪8‬‬
‫הנתבע ביחס להודאתו יותר ממה ששאל התובע‪.‬‬
‫ג‪ .‬שיטת הרמב" )ודי דר הודאה(‬
‫וברמב" )פ"ו מהל' טוע ונטע ה"ח( כתב‪:‬‬
‫אע"פ שהמטמי עדי אינה עדות וכ המודה מעצמו ועדי שומעי אותו‬
‫וכ האומר לחבירו בפני עדי מנה לי ביד‪ $‬ואמר לו ה וכו' וא לא טע אי‬
‫טועני לו‪ .‬אבל א טע ואמר משטה הייתי בו או לא היו דברי מעול או‬
‫שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור ונשבע היסת כמו שבארנו‪.‬‬
‫ומשמע בפשטות דבי במודה מעצמו ובי בתבעו חברו יכול לטעו משטה אני או שלא‬
‫להשביע‪ ,‬ובשניה לא טענינ‪ .‬ובכס"מ )ש( העיר בזה‪ ,‬ונדחק לפרש דלצדדי קאמר‪,‬‬
‫ונקט משטה כנגד המודה מעצמו‪ ,‬ושלא להשביע כנגד תבעו חברו‪.‬‬
‫עו"כ הרמב" )ש פ"ז ה"א!ב(‪:‬‬
‫‪6‬‬
‫ד"ה אמר‪ .‬ולעיל )ד"ה תניא( כתב "וא לא טע טענה שפוטרתו מ הדי כגו משטה אני וכיוצא בה וכו'‪,‬‬
‫ש"מ לשו הודאה הוא דאיכוו ומיחייב בגווה"‪ .‬ואפשר שרמז לטענת שלא להשביע‪ ,‬דג בזה צרי‪$‬‬
‫לטעו טענת אמתלא‪ ,‬ודלא כדעת תוס' ורא"ש לקמ‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫עיי"ש שהביא מש"ס כה"ג דמדכרינ ליה לבע"ד מב"ב )ל‪ (:‬דאמר רבא עביד איניש וכו'‪ ,‬ומשמע מדבריו‬
‫דדברי רבא ה חלק מעצ הטענה‪ .‬ויש לדחות דאינו אלא פסק רבא שטענת אזבי דנאי וטענת שני‬
‫חזקה טובא קא אמינא הוי טענה מתקבלת‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫ובזה יישב את ראיית התוס' מרב נחמ‪ ,‬דהת לא שאלו התובע עוד ביחס להודאתו אתמול‪.‬‬
‫סוגיא דמשטה אני ושלא להשביע ‪31‬‬
‫המודה בפני שני שיש לפלוני אצלו מנה ואמר לה בדר‪ $‬הודיה לא דר‪$‬‬
‫שיחה א על פי שלא אמר את עדי ואע"פ שאי התובע עמו הרי זה עדות‬
‫וכו'‪ .‬וא היה עד אחד נשבע הואיל ואמר דר‪ $‬הודיה‪ .‬טע כשבאו אלו‬
‫העדי ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמ ונשבע היסת‪ .‬וא‬
‫כשהודה בפניה היה התובע עמו אינו יכול לטעו ולומר כדי להראות‬
‫שאיני עשיר הודיתי וכו'‪.‬‬
‫כל המודה בפני שני אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו ואי צרי‪$‬‬
‫לומר א הודה בפני שלשה אבל מחייבי אותו לית בהודית פיו שכל‬
‫האומר בדר‪ $‬הודיה הרי זה כאומר את עדי‪.‬‬
‫הרי דס"ל דלישנא דאת עדי לאו דוקא‪ ,‬אלא ה"ה דר‪ $‬הודאה‪ ,‬דהוי כאומר את‬
‫עדי‪ 9.‬עוד מבואר בדברי הרמב" דא הודה בפני המלוה לא שיי‪ $‬טענת כדי להשביע‪.‬‬
‫ויל"ע מנ"ל להרמב" הא?‬
‫ובמ"מ )פ"ז ה"א( כ' דדברי הרמב" ה עפ"י מש"כ הרי" סו ב"ב )פב‪ :‬בדפה"ר(‬
‫בסוגיא דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי )ב"ב קעד‪ ,(:‬שהקשה דלרב ושמואל אי נותני‬
‫אא"כ אמר "תנו" )ואל"כ חיישינ שמא שלא להשביע נתכוו(‪ ,‬א‪ $‬מדברי רבא ש משמע‬
‫דנותני אע"ג דלא אמר תנו‪ .‬ותי' הרי"‪" ,‬הת ]בדברי רב ושמואל[ דלא אמר בתורת‬
‫הודאה‪ ,‬אבל הכא ]בדברי רבא[ דאמר בתורת הודאה"‪ 10.‬ומש למד הרמב" דה"ה‬
‫בבריא דר‪ $‬הודאה בלא את עדי‪ ,‬שאינו יכול לטעו משטה הייתי‪ .‬וסיי המ"מ דכ‬
‫מסתבר‪ ,‬דכיו שהודה דר‪ $‬הודאה בפני עדי‪ ,‬היא‪ $‬יטע משטה הייתי?‬
‫אמנ‪ ,‬מדברי הרי" מוכח דבדר‪ $‬הודאה א"י לטעו שלא להשביע את בניו‪ ,‬ואילו‬
‫הרמב" כתב דג בדר‪ $‬הודאה יכול לטעו שלא להשביע אא"כ התובע עמו‪ ,‬ורק א"י‬
‫לטעו שלא להשביע‪ 11.‬ועוד דהרמב" עצמו בהל' זכיה ומתנה )פ"י ה"ג!ד( כתב כדברי‬
‫הרי" ממש‪ ,‬דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי חיישינ שמא אמר שלא להשביע‪ ,‬אבל "א‬
‫אמר זה דר‪ $‬הודאה‪ ,‬ולא היה ש חשש הערמה נותני"‪ ,‬ולכאו' סותר למש"כ בהל' טוע‬
‫ונטע‪.‬‬
‫ובב"י כ' דאפשר דמה שמסיי הרמב" "ולא היה ש חשש הערמה" כוונתו שהיה‬
‫בפני המלוה‪ ,‬ולכ א"י לטעו שלא להשביע‪ .‬ובמ"מ משמע שהרמב" מחלק בי שכ"מ‬
‫‪9‬‬
‫וא"כ‪ ,‬לפמש"כ הרמב" דג במודה דר‪ $‬הודאה גמורה יכול לטעו שלא להשביע‪ ,‬משמע דה"ה באומר‬
‫את עדי )אא"כ התובע עמו(! וכ"כ מהריב"ל )מובא בלח"מ ש(‪ .‬ולפי"ז צ"ל דמש"כ הרמב" )ה"ב(‬
‫"מחייבי אותו לית" היינו כשלא טע שלא להשביע‪ .‬אמנ במ"מ מוכח דבאמר את עדי ג א"י לטעו‬
‫לא להשביע‪ ,‬ודר‪ $‬הודאה הוי רק כאומר את עדי‪ ,‬א‪ $‬גרע קצת לעני שלא להשביע‪ .‬וכ הסכי הש"‪$‬‬
‫)סק"כ( בדעת הרמב"‪ ,‬וכ דעתו להלכה ]ודלא כדעת הטור שא אמר שלא בפניו הוו עלי עדי אינו‬
‫כלו[‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫עי' בחי' הרשב"א ב"ב קעה‪ .‬ד"ה אלא שהארי‪ $‬בביאור שיטת הרי"‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫וזהו שהשיג הראב"ד על דברי הרמב"ל‪" :‬דבריו חלושי מאד‪ ,‬וסו דבריו אינ משוי ע דברי הרב‬
‫שכתב בסו גט פשוט"‪.‬‬
‫‪ 32‬הרב מאיר אורליא שליט"א‬
‫לבריא‪ ,‬דבשכ"מ מועיל דר‪ $‬הודאה לסתור ג טענת שלא להשביע‪ ,‬משא"כ בבריא‪ .‬וכ"כ‬
‫בלח"מ )פ"ז ה"א(‪ 12,‬וכ העלה הש"‪) $‬סס"ק ל"ג( עיקר‪.‬‬
‫ובכס"מ כתב דהרמב" למד די דר‪ $‬הודאה מלשו המשנה עצמה‪" :‬הוא אמר לי" !‬
‫בלשו שיחה‪ ,‬לא אמר כלו‪ ,‬אבל "בפנינו הודה לו" ! דר‪ $‬הודאה‪ ,‬חייב‪ .‬והא דאמרי'‬
‫בגמ' דבעי את עדי‪ ,‬הוא בלא דר‪ $‬הודאה‪ .‬וכ' דכ מוכח בסוגיא שלעול לא הזכיר לש'‬
‫"מודה" בהקשר למשטה‪ .‬וכתב עוד הכס"מ שלפי הרמב" יל"פ דברי הירו' )סנהד' פ"ג‬
‫ה"ח( ד"א היה מתכוי למסור לו עדות"‪ ,‬היינו שאמר דר‪ $‬הודאה ולא דר‪ $‬שיחה‪.‬‬
‫וכ"כ ביד רמ"ה ד"את עדי" לאו דוקא‪ ,‬וה"ה לכל לשו דמוכח שלהודות מתכוו‬
‫‪13‬‬
‫]עי' לקמ אות ד'[‪.‬‬
‫ובש"‪) $‬ס"ק ל"ד( הארי‪ $‬מאד לבאר את שיטת הרמב" ואת מקורו‪ ,‬וכתב שלמד‬
‫מדברי המשנה ומסוגיית הגמ'‪ .‬ודברי הרמב" ה כפשוט דג כשלא תבע שיי‪ $‬טענת‬
‫מטשה )דלא ככס"מ(‪ ,‬אלא דמ"מ פשטות המשנה משמע דהחילוק הוא דרישא פטור‬
‫משו דאיירי שלא בפניו‪ ,‬וסיפא חייב מדאיירי בפניו‪ ,‬וכמו שפרש"י‪ .‬וא"כ ע"כ אינו‬
‫משו טענת משטה‪ ,‬דבזה איפכא מסתברא‪ ,‬וע"כ משו שלא להשביע‪ .‬ועוד‪ ,‬מד"מסייע"‬
‫ליה לרב‪ ,‬ע"כ המשנה לא איירי בכה"ג דרב ממש‪ ,‬אלא ילי מייתור הלשו דכדי לחייב‬
‫לא סגי שיהיה בפניו לסתור את טענת שלא להשביע‪ ,‬אלא צרי‪ $‬ג לשלול את טענת‬
‫משטה ע"י "בפנינו הודה לו"‪ ,‬ולא קאמר "בפנינו אמר לו"‪ .‬והיינו דמסייע לרב דהודאה‬
‫סת אינה מחייבת בלא את עדי‪.‬‬
‫ולפי"ז‪ ,‬מש"כ ברמב" דבפניו א"י לטעו שלא להשביע למד מגו המשנה בסיפא‬
‫דחייב ג א הודה בשלא בדר‪ $‬הודאה‪ 14.‬ובזה ניחא קושיית הראב"ד‪ ,‬דדברי הרמב"‬
‫מבוססי עפ"י משנה וסוגיא ומסכימי לדברי הרי"‪ ,‬דהת בשכ"מ איירי‪ ,‬דבדר‪$‬‬
‫הודאה ג שלא להשביע א"י לטעו ]דכמו שאי אד משטה בשעת מיתה‪ ,‬ה"נ אינו מודה‬
‫דר‪ $‬הודאה שלא להשביע[‪.‬‬
‫ומש"כ הרמב" שא הודה בנוכחות המלוה שוב אינו יכול לטעו שלא להשביע‪,‬‬
‫כתב הכס"מ )פ"ז ה"א( שלמד כ מסוגיא דשכ"מ‪ ,‬ובדומה לדברי התוס' והרא"ש‪ .‬אלא‬
‫דה תי' דדוקא א תבעו לא שיי‪ $‬שלא להשביע‪ ,‬ולרמב" כל שהודה בפניו ליכא שלא‬
‫להשביע אע"ג שלא תבעו‪ .‬ואמנ הרא"ש דייק מל' המשנה דג בפניו יכול לפטור עצמו‬
‫בטענת שלא להשביע‪ ,‬דברישא פטור משו שלא להשביע‪ ,‬וקתני בסיפא "עד שיאמר‬
‫בפנינו הודה לו"‪ ,‬ומבאר בגמ' דהיינו באמר את עדי‪ .‬אלמא דג בהודה לו פטור בטענת‬
‫‪12‬‬
‫עיי"ש דמ"מ שפיר למד הרמב" די דר‪ $‬הודאה לבריא לעני משטה‪ ,‬דילפי' דדר‪ $‬הודאה סותרת‬
‫עכ"פ טענה א'‪ ,‬א"נ דטענת שלא להשביע את בניו גריעא מטענת שלא להשביע את עצמו‪ ,‬ודמיא טפי‬
‫למשטה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫וכ הביא הטור )סי' פ"א( בש הרמ"ה‪ ,‬וכ"ד בעה"ת שער מ"ב )ח"א ס"ח(‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫כדעת הטור סי"ח בדעת הרמב"‪ ,‬ולא כמהריב"ל דדוקא בפניו בדר‪ $‬הודאה א"י לטעו שלא להשביע‪.‬‬
‫סוגיא דמשטה אני ושלא להשביע ‪33‬‬
‫שלא להשביע כל שלא אמר את עדי‪] .‬ולרמב" ניחא‪ ,‬דכבר נתבאר דבדר‪ $‬הודאה שוב‬
‫א"צ לומר את עדי‪[.‬‬
‫ובשו"ע )ס"ח( פסק כדברי הרמב" דדר‪ $‬הודאה גמורה הוי כאת עדי‪ ,‬וחייב‪ .‬ומ"מ‬
‫כתב )סי"ד(‪ ,‬דא הודה מעצמו וטע שלא להשביע ! נאמ‪ ,‬והיינו שלא בפני המלוה‬
‫)רמב"(‪ ,‬וי"א אפילו בפני התובע )רא"ש(‪ .‬וש"‪) $‬סס"ק ל"ד( הסכי לסתימת המחבר‬
‫עפ"י הרמב" דא"י לטעו שלא להשביע א הודה בפניו‪.‬‬
‫ד‪ .‬שיטת היד הרמ"ה‬
‫בשיטת היד רמ"ה מצינו תרכובת שיטת רש"י והרמב"‪ .‬ס"ל כרש"י דלא שיי‪$‬‬
‫טענת משטה אא"כ תבעו )כט‪ :‬ד"ה ההוא(‪ ,‬ופטור הרישא הוא משו שלא להשביע )כט‪.‬‬
‫ד"ה מתני'(‪ .‬וס"ל כהרמב" דאת עדי לאו דוקא וה"ה לכל לשו דמוכח שלהודות‬
‫מתכוו‪ ,‬ומסייע לרב מדתני "בפנינו הודה לו"‪ ,‬דמשמע דר‪ $‬הודאה ולא קתני "בפנינו‬
‫‪15‬‬
‫אמר לו"‪ ,‬דהרי לא קתני במשנה העידנו על עצמו‪.‬‬
‫ומשמע מדבריו דזהו טע החיוב בסיפא ! משו דהודה דר‪ $‬הודאה‪ .‬וא"כ מוכח‬
‫דדר‪ $‬הודאה סותרת א טענת שלא להשביע בבריא‪ ,‬שלא הזכיר בשו מקו חילוקו של‬
‫רש"י והנ"י והרמב" )בהל' טו"נ( דבפניו ליכא טענת שלא להשביע‪ .‬ובאמת‪ ,‬ביד רמ"ה‬
‫סו ב"ב )קעה‪ .‬ד"ה הת( הביא את דברי הרי "ודוקא דמסר מילי קמי סהדי בתורת‬
‫הודאה‪ ,‬דאי לאו הכי אמרינ אד עשוי שלא להשביע את בניו"‪] .‬אלא דברמב" צ"ל‬
‫דהיינו דווקא בשכ"מ‪ ,‬א‪ $‬ברמ"ה אי משמעות כ‪[.‬‬
‫אלא דצע"ג בדבריו בסו ב"ב )ש ד"ה בעי‪ ,‬בתר( שכתב דבעיא דרבא שכיב מרע‬
‫שהודה מהו היינו דווקא כשמסר מילי בפני עדי בתורת הודאה‪ .‬ולכאורה כתב כ כדי‬
‫לתר את קושיית הראשוני למה אי לפטור משו טענת שלא להשביע‪ 16.‬אלא דא"כ‬
‫צ"ע ממה נפש‪ $‬עפ"י מה שכתב בסנהדרי‪ .‬דאי מיירי בשלא תבעו ! לא שיי‪ $‬טענת‬
‫משטה כלל א בבריא‪ .‬ואפי' איירי בשתבעו ! הרי בדר‪ $‬הודאה ג בריא אינו יכול‬
‫לטעו משטה אני‪ ,‬ומה נתווס בשכ"מ?! וז"ל‪:‬‬
‫בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו‪ .‬קא מיבעיא ליה כגו דמסר מילי קמי‬
‫סהדי בתורת הודאה וכו'‪.‬‬
‫בתר דבעיא הדר פשטה אי אד משטה בשעת מיתה וכו' ממילא שמעת‬
‫דלא צרי‪ $‬למימר את עדי‪ ,‬ודוקא דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה‬
‫דאי לאו הכי אמרינ אד עשוי שלא לבשביע את בניו‪.‬‬
‫וע"כ צ"ל באחד משלוש אופני‪ ,‬וכול צע"ג‪:‬‬
‫‪15‬‬
‫והביא ראיה )כט‪ .‬ד"ה פיסקא( מסיפא דברייתא דהכמי עדי‪ ,‬דדוקא א אמר לו מתיירא אני פטור‪,‬‬
‫הא א אמר ה או אני מודה‪ ,‬חייב אע"ג דלא אמר את עדי‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫וכבר הבאנו בסמו‪] $‬אות ג'[ שבתוס' תירצו דאיירי שתבעו ולא שיי‪ $‬שלא להשביע בכה"ג‪ ,‬ולרמב"‬
‫)עפ"י כס"מ( איירי בפניו שדלא שיי‪ $‬שלא להשביע‪.‬‬
‫‪ 34‬הרב מאיר אורליא שליט"א‬
‫א( דבריו בב"ב אינ כדבריו בסנהד' לחייב בדר‪ $‬הודאה כשלא אמר את עדי‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫ג( ס"ל דכוונת הגמ' ב"ב "אד משטה" לאו דווקא קאמר‪ ,‬וכוונת הגמ' לטענת שלא‬
‫‪18‬‬
‫להשביע‪.‬‬
‫ב( ישנ ג' גדרי‪ :‬דר‪ $‬שיחה‪ ,‬דר‪ $‬הודאה‪ ,‬ודר‪ $‬הודאה גמורה‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫ה‪ .‬שיטת בעל המאור )ודי הודאה בפני עד א'(‬
‫ובבעה"מ )ז‪ :‬בדפה"ר( דייק מדתני כולה מתני' בלש' יחיד‪" ,‬הוא אמר לי‪ ,‬פלוני אמר‬
‫לי"‪ ,‬ורק בסיפא תני לש' רבי‪" ,‬בפנינו הודה לו"‪ ,‬ש"מ דהודאה בפני ע"א אינו כלו‪,‬‬
‫אפילו א אמר אתה ֵע ִדי‪ .‬ולכ אינו יכול לה‪2‬ביע עפ"י הודאתו בפניו‪ ,‬ואינו חייב א‬
‫הודה לדברי העד א‪ $‬טע משטה הייתי‪ ,‬אא"כ הודה בפני ב'‪ .‬והביא ראיה מפ' חזקת‬
‫הבתי )ב"ב מ‪ (.‬דאיתא "הודאה בפני שני"‪ ,‬וכש שקיו שטרות בפחות מג' אינו‬
‫‪20‬‬
‫כלו‪ ,‬ה"נ הודאה שלא בפני ב'‪.‬‬
‫והקשה בעה"מ מדי הודאה אחר הודאה מצטרפי כשאמר לכל א' "בהאי מנה‬
‫דאודיי ליה קמ‪ $‬אודיי ליה נמי קמי פלוני" )ל‪ ,(:‬אלמא ג בפני ע"א הוי הודאה‪ .‬ותי'‬
‫שאני הת דסו"ס שני ה ומצטרפי‪ ,‬והוי הודאה בפני ב' ויצא מכלל השטאה‪ ,‬משא"כ‬
‫‪21‬‬
‫בע"א בלבד‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫עיי"ש בסנהד' )ד"ה פיסקא( שכתב שני פירושי‪" :‬היינו דקתני בפנינו‪ ,‬כלומר שעשא עדי בדבר וכו'‪.‬‬
‫ונראה לנו לפרש מדקתני בפנינו הודאה לו דמשמע דר‪ $‬הודאה" וגו'‪ .‬וא"כ י"ל דדבריו בב"ב כפירוש‬
‫ראשו דבעי את עדי ולא מהני דר‪ $‬הודאה בבריא‪ .‬ובשכ"מ אי אד משטה בשעת מיתה‪ ,‬ומ"מ מהני‬
‫דר‪ $‬הודאה בשכ"מ לשלול שלא להשביע )ע"ד הרמב"(‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫שהרי בבריא ס"ל לרמב" דג בדר‪ $‬הודאה יכול לטעו שלא להשביע‪ ,‬וא"כ יל"פ דמיבעיא בשכ"מ‬
‫דר‪ $‬הודאה הא יכול לטעו שלא להשביע‪ ,‬ומסיק דלא מהני‪ .‬ובהא ניחא דאי צרי‪ $‬להעמיד כלל‬
‫בתבעו‪ ,‬אלא כולה איירי במודה שלא בתביעה‪ ,‬ובדר‪ $‬שיחה יכול לפטור עצמו בטענת שלא להשביע‪.‬‬
‫ומיבעיא בשכ"מ לעני דר‪ $‬הודאה‪ ,‬ומסיק דאי אד משטה בשעת מיתה‪ ,‬כל' שאינו יכול לטעו שלא‬
‫להשביע‪ .‬וסמ‪ $‬לזה ממש"כ )ב"ב קע"ה‪ .‬ד"ה ואסיקנא( בעני לא אמר תנו וכו' דפטורי היורשי משו‬
‫שלא להשביע‪ ,‬ומסיי‪" :‬אבל היכא דאמר לה בתורת הודאה קמי סהדי‪ ,‬אע"ג דלא אמר תנו ולא אמר‬
‫נמי את עדי הודאתו הודאה‪ ,‬דאי אד משטה בשעת מיתה כדקא פשיט רבא לקמ"‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫וא"כ י"ל דבדר‪ $‬שיחה ג בשכ"מ יכול לטעו משטה אני; ובסת דר‪ $‬הודאה אי אד משטה בשעת‬
‫מיתה )וה"ה שא"י לטעו שלא להשביע(‪ ,‬ובזה איירי בב"ב; ובדר‪ $‬הודאה גמורה אינו יכול לטעו משטה‬
‫אני א בבריא‪ ,‬ובזה איירי בסנהד'‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫ואע"ג דתניא "כל מקו ששני מחייבי אותו ממו עד אחד מחייבו שבועה" )שבועות מ‪ ,(.‬כא הודאתו‬
‫מחייבו‪ ,‬לא העד‪ ,‬ולפיכ‪ $‬צרי‪ $‬לדקדק שלא יהיו דברי השטאה‪ ,‬וכ"ז שאינו בפני ב' אינו הודאה‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫ומוכח דדי הודאה בפני ע"א אינו חסרו בעצ ההודאה‪ ,‬כמו בעדי קיו דגיטי וקידו' דאינו כלו‬
‫שלא בפני ב' עדי לרוה"פ )עי' אה"ע סי' מ"ב ס"ב(‪ ,‬אלא שעדיי יש חשש משטה והשתמטות כל שלא‬
‫הודה בפני ב' שיכולי לחייבו בדי‪.‬‬
‫סוגיא דמשטה אני ושלא להשביע ‪35‬‬
‫וכעי"ז הביא הרא"ש ב"ב )פ"ג סי' ל!ל"א( בש הראב"ד דהודאה בפני ע"א אינו‬
‫הודאה כלל ואפי' א"ל אתה עד‪ ,‬דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מיחייב ממונא‬
‫אפומיה‪ ,‬הלכ‪ $‬משטה בו‪ .‬וכ' הרא"ש דלא מסתבר‪ ,‬דכיו דא"ל ]המלוה[ אתה עד ושתק‬
‫]הלוה[‪ ,‬נתכוונו שניה שיהיה עד‪.‬‬
‫]ואפשר דאזלו לטעמייהו בעני טענת משטה בהודה מעצמו‪ ,‬שבארנו עפ"י הקצות‬
‫דתלוי בחקירה אי הוי הסבר ואמתלא או דר‪ $‬שחוק‪ .‬דלבעה"מ השטאה הוי דר‪ $‬שחוק‪,‬‬
‫ושיי‪ $‬לומר ג בהודה בפני ע"א כיו דסו"ס אינו יכול לכופו בדי עפ"י אותו העד‪,‬‬
‫משא"כ לרא"ש דבעי אמתלא‪ ,‬אי שו אמלתא למה אמר אתה עד‪ ,‬ודו"ק‪[.‬‬
‫וכ הרמב" במלחמת ה' )סנהד' ש( הארי‪ $‬לדחות את דברי הרז"ה ואת ראיותיו‪.‬‬
‫דהא דמוקי הודאה אחר הודאה בדאמר ליה האי מנה וכו' הוא משו עדות מיוחדת‪,‬‬
‫הא לולי זה מצטרפי ג בלא"ה‪ ,‬אלמא דהודאה בפני ע"א מהני‪ 22.‬ועוד‪ ,‬דבגמ' ב"ב‬
‫)ש( מדמה הודאה טפי לקני‪ ,‬דמהני אפי בפני א'‪ ,‬ואפי' ליכא עדי כלל‪ ,‬כדמוכח‬
‫מסוגיא דמטבע נעשה חליפי )ב"מ מו‪ ,.‬ועי' תוס' ב"ב מ‪ .‬ד"ה קני(‪ .‬והביא ראיה מירו'‬
‫דאמר ר' יוסי בש ר' יוחנ‪" ,‬א היה מתכוי למסור לו עדות עדותו קיימת"‪ .‬ופי' דקאי‬
‫ארישא "הוא אמר לי"‪ ,‬שא מתכוי למסור עדות ולא להשביע עצמו‪ ,‬כגו שאמר אתה‬
‫עדי‪ ,‬עדותו קיימת אפי' בפני ע"א ואפי' שלא בפני מלוה‪ ,‬וש"מ דהודאה פני ע"א הוי‬
‫‪23‬‬
‫הודאה‪.‬‬
‫ובשו"ע )ס"י( פסק דהודאה בפני ע"א הויא הודאה‪ .‬א‪ $‬הש"‪) $‬ס"ק כ"ב( הארי‪$‬‬
‫להחזיק בדעת בעה"מ‪ ,‬ודחה את הוכחות הרמב"‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ומסיי דכיו דהרבה פוסקי‬
‫נמשכו אחרי דעת הרמב" אינו כדאי לחלוק עליה‪ ,‬א‪ $‬המוחזק יוכל לומר קי לי‬
‫כבעה"מ‪.‬‬
‫ו‪ .‬עוד בשיטת בעל המאור )ודי מודה מפי עצמו(‬
‫עו"כ בעה"מ דהא דלא טענינ הוא דוקא בשתבעו הלה והודה‪ ,‬דומיא דברייתא דא"ל‬
‫מנה לי ביד‪ ,$‬אבל א א"ל מעצמו ! בי בפניו ובי שלא בפניו ! ולא אמר "את עדי"‬
‫טועני לו‪ 24.‬ולכ נקטה המשנה לש' "לא אמר כלו"‪ ,‬ולא לש' "פטור"‪ ,‬ש"מ דאפי' לא‬
‫טע טענינ ליה‪ 25.‬וזהו חידושו של רב נחמ בסוגיא דקב רשו‪ ,‬דטענינ ליה‪ .‬ודמיא‬
‫למש"כ בתוספ' )ב"מ פ"א ה"ו(‪" :‬הודאת בע"ד כמאה עדי דמי‪ ,‬אימתי בזמ שתבעו‬
‫והודה‪ ,‬אבל א הודה מעצמו יכול לחזור בו"‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫אלא תי' לדעת בעה"מ וראב"ד דאיירי שהיו ב' בכל הודאה והל‪ $‬א' מכל כת למדינת הי‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫ואת דיוק הרז"ה מלש' המשנה דחה‪ ,‬דאדרבה‪ ,‬א"כ הול"ל רבותא ברישא "בפני הודה לי" לא אמר‬
‫כלו‪ .‬ועוד‪ ,‬הרי בעד מפי עד ג"כ תנ "איש פלוני אמר לי"‪ ,‬וע"כ לאו דוקא‪ ,‬אלא ה"ה "אמר לנו"‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫וכעי"ז משמע בדברי הרמ"ה שהבאנו בעני טענינ ]אות ב'[‪ .‬וכ"כ בעה"ת )שער מ"ב ח"א ס"ג(‪ ,‬עיי"ש‬
‫בש ראב"ד בכתוב ש שחולק‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫והוי דומיא דעד מפי עד דלא הוי כלו‪ ,‬אע"ג דלא טע‪.‬‬
‫‪ 36‬הרב מאיר אורליא שליט"א‬
‫ואמנ לא מבואר בתוספ' באיזה טענה חוזר בו‪ .‬ומבעה"מ משמע בי מצד טענת‬
‫משטה ובי מטענת שלא להשביע‪ ,‬ואולי ג בטענות אחרות‪] .‬ומוכח עוד מזה דס"ל‬
‫דטענת משטה שיי‪ $‬ג בלא תבעו‪ .‬וניחא למש"כ לעיל דס"ל לבעה"מ דבכה"ג שאמר‬
‫מעצמו אי משמעות משפטית כלל לדברי הודאתו ! "לא אמר כלו"‪ [26.‬אמנ‪ ,‬לשיטת‬
‫התוס' ורא"ש ועוד ראשוני‪ ,‬לכאו' לא שיי‪ $‬לחזור בו משו טענת משטה במודה‬
‫מעצמו‪ ,‬דאי מועיל טענת משטה אלא כשתבעו‪.‬‬
‫ובמרדכי )ב"מ סי' רי"ז( הביא משערי דרב האי גאו‪" :‬אבל א הודה מעצמו יכול‬
‫לומר משטה הייתי ב‪ ,‬שהפה שאסר הוא הפה שהתיר"‪ .‬הרי שבאר עני החזרה במודה‬
‫מעצמו משו טענת משטה‪ ,‬ולפי"ז מוכח עוד דברישא ! כשתבעו והודה ! אינו יכול לחזור‬
‫בטענת משטה‪ .‬ולכאו' סותר לפשטות הסוגיא סנהד' דמשמע איפכא‪.‬‬
‫ובשלט"ג ריש ב"מ )א‪ :‬בדפה"ר אות א'( ד בזה‪ .‬ותור דבריו שגדר תבעו או הודה‬
‫מעצמו תלוי באמירת "את עדי"‪ ,‬לא בתביעה בלבד‪ .‬וא"כ רישא דתוספ' קאמר דא‬
‫המלוה אמר את עדי אינו יכול לחזור בו בטענת משטה‪ ,‬וסיפא קאמר דא המלוה לא‬
‫אמר כ אלא הלוה בלבד אמר את עדי‪ ,‬יכול לחזור דהפה שאסר הוא הפה שהתיר‪.‬‬
‫ואפשר דרה"ג חולק אשאר ראשוני וס"ל דמשטה מהני ג בלא תבעו‪ ,‬ואפשר ליישב‬
‫נמי דאיירי בתבעו והודה לוה ואמר את עדי ושתק מלוה ! ובכה"ג יכול לחזור בו בטענת‬
‫משטה כיו שלא אמר מלוה את עדי‪ .‬אמנ יוצא מדבריו חידוש נפלא‪ ,‬דא באמר הלוה‬
‫‪27‬‬
‫את עדי יכול לטעו משטה א לא אמר המלוה כ!‬
‫ובש"‪) $‬סקנ"ו( הארי‪ $‬בדברי התוספתא דמודה מעצמו יכול לחזור‪ ,‬והביא מבעל‬
‫העיטור דאיירי שלא בפני ב"ד‪ ,‬אבל בפני ב"ד ג במודה מעצמו א"י לחזור‪ .‬והקשה עליו‬
‫דלשו "הודאת בעל די" משמע בפני ב"ד‪ .‬שוב הביא דברי השלט"ג‪ ,‬וכתב דדבריו‬
‫דחוקי‪ ,‬אלא רה"ג ס"ל דמהני משטה ג בלא תבעו‪.‬‬
‫אלא פי' הש"‪ $‬דכולה איירי בלא אמר את עדי‪ ,‬אלא דאיירי בב"ד‪ ,‬ולכ בתבעו א"י‬
‫לחזור בו ולטעו משטה ג בהודה בדר‪ $‬שיחה‪ ,‬משא"כ בהודה מעצמו בב"ד דר שיחה‬
‫יכול לחזור ולטעו משטה‪ .‬וסוגיא סנהד' איירי שלא בב"ד‪ ,‬ולכ ג בתבעו יכול לטעו‬
‫משטה א לא אמר את עדי אלא בדר‪ $‬שיחה‪ .‬וכ הביא מרמ"ה‪ 28‬לחלק בי הודאה‬
‫בב"ד להודאה בפני עדי‪ .‬וכ פי' את דברי בעה"מ בהודה מעצמו דטענינ משטה‪ ,‬דרק‬
‫"דמיא לתוספתא"‪ ,‬דלא מיירי ממש בכה"ג‪ ,‬אלא להוכיח שיש חילוק בי הודה מעצמו‬
‫לבי תבעו חברו‪ .‬ובסו העלה דבב"ד אינו יכול לחזור בטענת משטה כלל ג במודה‬
‫מעצמו‪ ,‬אלא דהתוספ' איירי בחוזר בו בטענת טעיתי‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫וי"ל דא הש"‪ $‬לקמ בכיוו זה‪ ,‬אלא דס"ל דהנ"מ בפני עדי‪ ,‬משא"כ בפני ב"ד אי אד משטה‬
‫ודבריו ודאי בעלי משמעות משפטית‪ ,‬רק יכול לחזור בו ולומר שטעה‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫כעי"ז במרדכי סנהד' )סי' תש"ו( דתוספ' איירי באמר את עדי‪ ,‬ומ"מ בסיפא יכול לחזור בו כיו שלא‬
‫אמר מלוה‪ .‬ובפשטות משמע דאיירי כולה משו טענת משטה‪ ,‬וא"כ מוכח מדבריו דמהני משטה ג‬
‫כשלא תבע )וכ הבי בש"‪ $‬סקי"ב ממרדכי ב"ב סי' תר"כ(‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫מובא ברא"ש ב"ק פ"ג סי' טו‪.‬‬
‫סוגיא דמשטה אני ושלא להשביע ‪37‬‬
‫ז‪ .‬סיכו‬
‫הרי שנחלקו הראשוני בעני טענת משטה אני ובטענת שלא להשביע‪ .‬לדעת רש"י‬
‫)תוס'( והרא"ש שתי טענות אלו נפרדות זמ"ז‪ .‬טענת משטה דוקא בתבעו והודה ולא‬
‫טענינ ליה‪ ,‬וטענת שלא להשביע דוקא במודה מעצמו וטענינ ליה‪ .‬וכ"ד הרמ"א להלכה‬
‫)סי"ד וכ"א(‪ 29.‬ולפי"ז נראה לפרש פטור הרישא משו טענת שלא להשביע‪ ,‬ובסיפא חייב‬
‫משו שתבעו והודה )רש"י( או משו שאמר את עדי )רא"ש(‪.‬‬
‫א‪ $‬פשטות דברי הרמב" משמע שאי הבדל כ"כ בי הטענות‪ ,‬ושניה א בלא תבע‪,‬‬
‫ובשניה לא טענינ‪ ,‬אלא דבמודה בנוכחות המלוה יש חילוק ! שיכול לטעו משטה אבל‬
‫לא שלא להשביע‪ .‬וכ באמר דר‪ $‬הודאה הוי כאת עדי ואינו יכול לטעו משטה‪ ,‬אבל‬
‫יכול לטעו עדיי שלא להשביע‪ ,‬חו מבשכ"מ‪ .‬וכ דעת הש"‪) $‬סק"ל( להלכה‪ .‬ולדבריו‬
‫אפשר לבאר דברישא פטור משו משטה ובסיפא חייב משו דהוי דר‪ $‬הודאה‪] .‬וליד‬
‫רמ"ה משמע דבדר‪ $‬הודאה ג א"י לטעו שלא להשביע‪[.‬‬
‫ובבע"מ מצינו שני חידושי גדולי בסוגיא‪ .‬חדא ס"ל דהודאה בפני ע"א אינו‬
‫מחייב‪ ,‬אא"כ הודה וחוזר והודה על אותו מנה‪) .‬וא הש"‪ $‬סקכ"ב נוטה לזה וס"ל דיכול‬
‫לומר קי ליה כבעה"מ בזה‪ (.‬ולפי"ז יל"פ פטור הרישא כיו שהודה בפני ע"א‪ ,‬משא"כ‬
‫סיפא דהודה בפני שני‪.‬‬
‫עוד חידש דבמודה מעצמו טענינ ליה א משטה הייתי‪] .‬ונראית דעתו דבלא תביעה‬
‫מראש אי לייחס משמעות הלכתית לדברי הודאתו‪ [.‬א‪ $‬להלכה לא קיי"ל כ‪ ,‬ומ"מ יש‬
‫אופני שיכול לחזור בו טפי במודה מעצמו מאשר בתבעו והודה‪ ,‬וכמש"כ הש"‪) $‬סקנ"ו(‬
‫עפ"י התוספתא‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫וכ נוטה דעת המחבר‪ ,‬א‪ $‬לא לגמרי‪ .‬שפסק )ס"ה( כדברי הראשוני דלא מהני טענת השטאה אלא‬
‫כשתבעו והודה‪ ,‬אבל לא במודה מעצמו‪ .‬ובטנת שלא להשביע‪ ,‬כתב )סט"ז( דיש מי שאומר דדוקא‬
‫כשמודה מעצמו אבל לא א תבעו והודה‪ .‬ומ"מ הביא )סכ"א( את לשו הרמב" בסו פ"ו‪ ,‬ולכאו' צ"ל‬
‫כמש"כ בכס"מ דהרמב" לצדדי קאמר‪ .‬ובעני טענינ‪ ,‬כתב )ס"ג( דלא טענינ ליה משטה הייתי‪ ,‬אבל‬
‫ליורשיו טענינ‪ .‬ובטענת שלא להשביע הביא )סכ"א( את דברי הרמב" הנ"ל דמשמע דלא טענינ‪ ,‬וכתב‬
‫דיש אומרי דג בטוע "איני חייב ל‪ $‬כלו" פוטרו הדיי ותולה הודאתו בשלא להשביע‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ıȷ˜¯· χ˙ ·¯‰‬‬
‫˘‪ÌȯÂÎÈ·· ˙ÂÁÈÏ‬‬
‫"והיה כי תבוא אל האר אשר ה' אלוקי‪ $‬נות ל‪ $‬נחלה וירשתה וישבת בה‬
‫ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצ‪ $‬אשר ה' אלוקי‪ $‬נות‬
‫ל‪ $‬ושמת בטנא והלכת אל המקו אשר יבחר ה' אלוקי‪ $‬לשכ שמו ש‬
‫ובאת אל הכה אשר יהיה בימי הה ואמרת אליו הגדתי היו לה'‬
‫אלוקי‪ $‬כי באתי אל האר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ולקח הכה‬
‫הטנא מיד‪ $‬והניחו לפני מזבח ה' אלוקי‪ $‬וענית ואמרת לפני ה' אלוקי‪$‬‬
‫ארמי עובד אבי וגו' ויביאנו אל המקו הזה וגו' ועתה הנה הבאתי את‬
‫ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' אלוקי‪ $‬וגו' " )דברי‬
‫כו‪ ,‬א!יא(‪" .‬ראשית ביכורי אדמת‪ $‬תביא בית ה' אלוקי‪ $‬לא תבשל גדי‬
‫בחלב אמו" )שמות כג‪ ,‬יט(‪.‬‬
‫מצוות ביכורי הינה מצוה שכנזכר לעיל מצווי אנו בה בשני מקומות בתורה‪,‬‬
‫ויתבאר לקמ שישנה משמעות מיוחדת לכל מקור‪.‬‬
‫אמרינ בגמ' גיטי מז ע"ב "איתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנ אמר‬
‫מביא וקורא ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא ר' יוחנ אומר מביא וקורא‬
‫קני פירות כקני הגו דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קני פירות לאו‬
‫כקני הגו דמי איתיביה ר' יוחנ לריש לקיש "ולבית‪ "$‬מלמד שאד מביא‬
‫ביכורי אשתו וקורא א"ל שאני הת דכתיב ולבית‪ $‬ואיכא דאמרי איתיביה‬
‫ר"ש ב לקיש לר' יוחנ "ולבית‪ "$‬מלמד שאד מביא ביכורי אשתו וקורא‬
‫הת הוא דכתיב ולבית‪ $‬אבל בעלמא לא אמר ליה טעמא דידי נמי מהכא‬
‫קאמינא איתיביה היה בא בדר‪ $‬וביכורי אשתו בידו ושמע שמתה אשתו‬
‫מביא וקורא מתה אי לא מתה לא ה"ה אע"ג דלא מתה ומתה איצטריכא‬
‫ליה סד"א לגזור משו דרבי יוסי רב חנינא דאמר ר' יוסי בר חנינא בצר‬
‫ושגר בידי שליח ומת שליח בדר‪ $‬מביא ואינו קורא שנאמר "ולקחת‬
‫והבאת" עד שתהא לקיחה והבאה באחד קמ"ל "‪.‬‬
‫וכ מצינו די זה דלקיחה והבאה באחד )כאחד! לפי הגרסה בסוגיא ש( בגמ' ב"ב‬
‫פא ע"ב ובביאור די"ז כת' ש רשב" ד"ה ולקחת והבאת וז"ל "דכתיב ולקחת מראשית‬
‫כל פרי האדמה אשר תביא והאי ולקחת קרא יתירא הוא דמצי למכתב והבאת מארצ‪$‬‬
‫ודרשינ ביה מי שלוקח דהיינו בוצר הוא מביא דבעינ בצירה והבאה כולה עד לירושלי‬
‫שליחות בביכורי ‪39‬‬
‫באד אחד הילכ‪ $‬היכא דבצר איהו והשליח הביא לא הויא לקיחה והבאה באחד אלא‬
‫בשני וכדו' "‪ .‬ויסוד דבריו שלקיחה הכתובה בפסוק בצירה היא‪ ,‬א‪ $‬תוס' על אתר דחו‬
‫פירושו וז"ל "ומה שפירש הקונטרס דבצירה היא לקיחה אי נראה לרבינו ת דלקיחה‬
‫לא משמע בצירה אלא לקיחה מתו‪ $‬הבית וכו' אלא נראה לר"ת דלקיחה שהיא מתו‪$‬‬
‫הבית הויא לקיחה ובצר אורחא דמילתא נקט וכו' " עכ"ל‪.‬‬
‫א"כ נראה דפליגו רשב" ותוס' מהי הלקיחה‪ ,‬ויש לבאר מחלוקת‪.‬‬
‫ועוד כתב ש תוס' ד"ה עד וז"ל " פ"ה דבצר שליח והביא לירושלי קורא בעלי‬
‫דשלוחו של אד כמותו ויכול לקרות הנה הבאתי וכו' ואי נראה שיקראו בעלי כמשמע‬
‫בירושלמי" עכ"ל‪,‬א"כ ג בהכי פליגו רשב" ותוס' א היו כל הפעולות באחד דהיינו‬
‫בשליח אי יכולי לקראות או לא‪ ,‬וג מח' זו יש לברר יסודה‪.‬‬
‫ועוד מצינו במנחת חינו‪ $‬מצוה תרו' שכתב "דהא דשגרו ע"י שליח אינו קורא לכל מר‬
‫כדאית ליה דוקא היכא דהשליחות היתה שהשליח יביא לעזרה אבל א בשעת עשיית‬
‫השליח לא עשאו שליח להביא לעזרה רק עד העזרה לא אכפת ל כלל בשליחות וא‬
‫שהשליח לקח מ הבית ואח"כ הביא הבעה"ב בעצמו שפיר דמי כיו דלא עשה שליח‬
‫להביא לעזרה כ נראה א‪ $‬לא הבאתיו בכור הבחינה וצ"ע"‪ .‬ונראה שכ ס"ל לאו"ש‬
‫פ"ד מהל' ביכורי הי"ג וז"ל "ודע דנראה לדעתי דדוקא כי שלח ע"י שליח להביא‬
‫לעזרה ומת השליח או סיבה אחרת וחזר והביא אז אינו קורא אבל א שלח שליח‬
‫מעירו עד ירושלי אפילו‪,‬כיו שלא מסר לו להביא לעזרה א"כ כי חזר והביא חייב‬
‫בקריאה דמיקריא לקיחה וכמו איש ירושלי שמביא ביכורי אע"פ שלוקח מירושלי‬
‫שש שדהו וכרמו וא מסר לו להביא לעזרה אז זה היה הלקיחה ותו לא מצי לומר‬
‫הבאתי‪ ,‬ומה"ט נקט מת השליח וכ משמע מדברי רבינו‪ ,‬והרמב" לא כתב כ )ב"ב פ"א‬
‫ע"ב ד"ה בצר(" עכ"ל‪.‬‬
‫א"כ חזינ בהכי מחלוקת נוספת א יד השליח באמצע‪,‬ורק את פעולת ההבאה ממש‬
‫לא עשה השליח אי יכול לקחת או לא‪ ,‬ויש להבי‪.‬‬
‫מכל הנ"ל וכ יש עוד להביא ראיות נוספות כמשכ' הרמב" בפ"ב מהלכות ביכורי‬
‫הכ"א וז"ל "המפריש ביכוריו להעלות בידו לירושלי לא ישלח ביד שליח וא לקט‬
‫מתחילה על מנת לשולח ביד שליח ה"ז מותר לשולח"‪.‬משמע מכל זאת דלולי החסרו‬
‫של ולקחת והבאת וכדו' היתה מועילה שליחות בביכורי‪.‬‬
‫והנה בגמ' הנ"ל אמרינ " ת"ש המוכר שדהו לעכו" לוקח ומביא ביכורי מפני‬
‫תיקו העול מפני תיקו העול אי מדאורייתא לא"‪ ,‬ופירש"י ש ד"ה מדאורייתא לא‬
‫וז"ל "ואי אי קניי לעובד כוכבי להפקיע מקדושתה הויא לה לעניי קדושתה ברשות‬
‫ישראל כאילו משכנה‪ ,‬וכיו דביכורי מצוה דרמיה עליה היא ולא טבלי לאסור פירות‬
‫באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר וכו' דמעשר טביל ואסר ליה באכילה‬
‫ולאו מצוה דרמיא עליה היא וכו' אבל ביכורי מצוה דרמיה עליה היא"‪ .‬נראה ברור‬
‫בדברי רש"י המחלק בי די ביכורי לבי מעשרות דאילו במעשר כאשר לא קיי‬
‫מצוותו הרי הפירות אסורי וזאת הוכחה וראיה לכ‪ $‬שהמצוה היא מצוה בחפצא של‬
‫‪ 40‬הרב נתנאל ברקובי שליט"א‬
‫הפירות‪ ,‬משא"כ ביכורי אינה מצוה בחפצא אלא מצוה על הגברא וכלשונו של רש"י‬
‫מצוה דרמיה עליה ומשו"ה לא נאסרו הפירות א שעדיי לא קיי את המצוה‪.‬‬
‫ועוד מצינו בב"ב פא ע"א דאמרי' הת "תנ הת הקונה שני אילנות בתו‪ $‬של חבירו‬
‫מביא ואינו קורא ר"מ אומר מביא וקורא אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר"מ‬
‫א בלוקח פירות מ השוק ממאי מדקתני משנה יתירא תנא ליה דיש לו קרקע דפשיטא‬
‫דמביא וקורא אלא ש"מ מחייב היה ר"מ א בלוקח פירות מ השוק והא כתיב "אשר‬
‫תביא מארצ‪ "$‬ההוא למעוטי חוצה לאר והא כתיב "אדמת‪ "$‬למעוטי אדמת עכו"‬
‫והא כתיב "אשר נתת לי" דיהבת לי זוזי וזבני בהוא"‪ ,‬וש בתוס' ד"ה ההוא כת' וז"ל‬
‫"והכי נמי בפרק ראשית הגז )חולי קלו ע"א וש( ארצ‪ $‬למעוטי חוצה לאר ותימה‬
‫אמאי איצטרי‪ $‬מיעוטא הא אמר בסו פ"ק דקידושי )לו ע"ב( כל מצוה שהיא תלויה‬
‫באר אינה נוהגת אלא באר‪ .‬ויש מפרשי משו דביכורי אתקשו לבשר וחלב דכתיב‬
‫ראשית ביכורי אדמת‪ $‬וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו ובמכילתא בהדיא מקיש להו וס"ד‬
‫שיהיו נוהגי א בחוצה לאר כמו בשר וחלב‪ ,‬ולרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורי מצוה‬
‫התלויה באר דלא דמי לתרומה מעשר וחלה דהת גו הפירות מחויבי בתרומה דטבל‬
‫נינהו ואסורי באכילה ולכ חשיבי ה תלויי באר‪ ,‬אבל ביכורי אי החיוב תלוי‬
‫בפירות אלא באד דאי נאסרי באכילה אע"פ שלא הפריש מה ביכורי ועוד מדלא‬
‫חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיי זמ‬
‫חיוב‪ ,‬אבל ביכורי ודאי חובת הגו נינהו כע"ז דילפינ מינייהו בקידושי לז ע"א שאי‬
‫החיוב תלוי בפירות אלא באד וכו'‪ ,‬ואע"ג דא אי לו אינו חייב לקנות מ"מ חובת הגו‬
‫נינהו כמו חובת ציצית דאע"ג דאי חייב לקנות טלית כשאי לו חשיב חובת הגו" עכ"ל‪.‬‬
‫ומוכח באופ ברור ג מדברי רש"י ובודאי מדברי התוס' דמצות ביכורי הינה חובת‬
‫גברא‪,‬הינו חובת הגו על האד עצמו כמצות ציצית כמש"כ תוס'‪,‬ומצוות אחרות‬
‫הדומות לה‪ .‬ואפשר להסביר בפשטות‪ ,‬דכוונתו דהוי חובת גברא ולאפוקי מחובת מנא א‪$‬‬
‫עדיי יש לעיי בדבריו‪.‬‬
‫והנה מצינו לתר קושיית התוס' באופ אחר‪.‬‬
‫בספר חידושי הגר"ח והגרי"ז )סטנסיל עמ' קסח( כתב להסביר מש"כ הר"מ בפ"ב‬
‫מהל' ביכורי ה"א וז"ל "אי מביאי ביכורי מחו"ל שנאמר ראשית ביכורי אדמת‪$‬‬
‫תביא וכו' ומביאי ביכורי מדבריה מאר סיחו ועוג ומסוריא שהקונה בסוריא‬
‫כקונה בירושלי ועמו ומואב אע"פ שחייבי בתרו"מ מדבריה אי מביאי ממנו‬
‫ביכורי"‪ .‬והקשה מר הגרי"ז דכיו דג לגבי ביכורי איכא תקנת סמוכי כמו‬
‫בתרו"מ וכדחזינ דבסוריא חייב‪ ,‬א"כ ג עמו ומואב לחייב כמו תרו"מ‪ ,‬וצ"ע מש"כ‬
‫בגמ' והא כתיב מארצ‪ $‬ההיא למעוטי חו"ל‪ .‬וא"כ תור קושייתו דאי אמרינ דמקומות‬
‫סמוכי מביאי מ"ש סוריא מעמו ומואב‪ .‬ותיר וז"ל "אשר יראה בזה דה‪ $‬דינא‬
‫דמצוות התלויות באר אינ נוהגות אלא באר הוי די על עיקר החיוב דחיוב של מצוות‬
‫התלויות באר הוי רק באר ובחו"ל אינו חייב להפריש כל עיקר‪ ,‬משא"כ בדי "ארצ‪"$‬‬
‫שנאמר על עצ החפצא דביכורי אינ באי אלא מ האר ופירות חו"ל לא הוו‬
‫שליחות בביכורי ‪41‬‬
‫ביכורי אע"פ דליכא נפ"מ בחלות ההפרשה דבי כ‪ $‬ובי כ‪ $‬לא חל ש ביכורי‪ ,‬מ"מ‬
‫מחולקי בעיקר יסוד דמצוות התלויות באר הוי די על חיוב ההפרשה דבפירות חו"ל‬
‫ליכא חיוב להפריש וארצ‪ $‬ממעט חפצא דביכורי הוי דוקא פירות האר ובזה מיושב‬
‫קושיית התוס' וכו' "‪.‬‬
‫"ולפי"ז שפיר מיושב החילוק בי סוריא לעמו ומואב דאה"נ דג לגבי‬
‫סוריא איכא תקנת סמוכי כמו בתרו"מ מ"מ זה מהני רק בסוריא דש‬
‫היא התקנה שהוא א"י משו"ה מביא ממנו ביכורי משא"כ בעמו ומואב‬
‫דש הוי התקנה דג בחו"ל איכא חיוב וזה שיי‪ $‬רק בתרו"מ דש עיקר‬
‫הפטור משו די מצוות התלויות באר" עכ"ל ונפלאי הדברי וא"צ‬
‫להוסי להסביר‪.‬‬
‫א שכבר הארכנו בכ‪ $‬במקו אחר גבי פלוגתת הראשוני והאחרוני דחז"ל‬
‫יכולי לצוות על הגברא דהיינו שעל האד ישנו חיוב לעשות פעולה משא"כ להפו‪ $‬דבר‬
‫לחפצא של מצווה זה אינ יכולי ויש לדו‪.‬‬
‫א‪ $‬הנה בקצוה"ח סי' קפב ס"ק א' הביא דברי התוס' רי"ד עמש"כ ש בשו"ע דינא‬
‫דשלוחו של אד כמותו וז"ל "כתב התוס' רי"ד קידושי מב ע"ב ד"ה שאני וז"ל "יש‬
‫מקשי א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אד לחבירו שב בסוכה עבורי הנח‬
‫תפילי עבורי ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקו לעשות בגופו האי‪ $‬יפטור הוא‬
‫ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלו וכו' וכ ציצית וכל המצוות " עכ"ל‪ .‬והקשה ע"ז‬
‫בקצוה"ח וז"ל "וקשיא לי דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאי שליח‬
‫לדבר עבירה הוי ליה בדי שליחות ואע"ג דאי המשלח עושה כלו וכו' ‪ .‬והנראה לענ"ד‬
‫בזה כיו דשלוחו של אד כמותו לא אמרינ אלא במידי דעשיה דאז הו"ל מעשה שלוחו‬
‫כמותו‪ ,‬אבל במידי דליכא עשיה לא אמרינ שליח של אד כמותו וכו' ומשו"ה בציצית‬
‫ותפילי וסוכה נהי דהו"ל עשיית השליח כעשיית המשלח כיו דגו שלוחו לא הוי כגופו‬
‫לא עשה המעשה בגופו אלא בגו שלוחו וכו' עכ"ל‪ .‬דההינו דאמנ נמדברי התו' רי"ד‬
‫עולה לנו ארוכה לקושייתו א‪ $‬הוסי הקצה"ח לבאר ולחלק ג בי עשיה לבי צור‪ $‬בגו‬
‫העושה‪ .‬א"כ השריש לנו הקצוה"ח דמצוות שהינ חובת הגו א"א שיחול די שליחות‪,‬‬
‫משא"כ במצוות שאינ חובת הגו מהני שליחות‪.‬‬
‫ולכאורה מדברי הראשוני הנ"ל משמע שמחד ודאי מהני שליחות במצות ביכורי‪,‬‬
‫ומאיד‪ $‬כתבו הראשוני דהוי' מצוה שבגופו של האד עד שתוס' כתבו דהוי' כמצות‬
‫ציצית וא"כ היא‪ $‬מהני שליחות בהכי וקשה‪ ,‬וכ ראיתי שהקש' בספר אפר הקדושי סי'‬
‫כו' ויש לעיי‪.‬‬
‫ואמנ בשו"ת חת"ס או"ח סי' כא' ביאר את דברי התוס' רי"ד הנ"ל בתוספת ביאור‬
‫ושמא לפי"ז תתבאר הקושיה הנ"ל ומתו‪ $‬כ‪ $‬ג שאר הענייני‪.‬‬
‫דנשאל הת גבי דינא דשלוחו של אד כמותו לפרוע חובו‪ ,‬דהיינו שישלח שליח‬
‫לפרוע חובו ואח"כ יחזור המלוה ויתבענו וא יטע כנגדו שהרי שיל לו ע"י שליח פלוני‬
‫יאמר לו שאותו אד לאו בעל דברי דידי הוא וירצה לשוב ולגבות‪.‬‬
‫‪ 42‬הרב נתנאל ברקובי שליט"א‬
‫וכתב ש "ופשוט דלא שיי‪ $‬שלוחו כמותו במילי עלמא א אומר ישב יל‪ $‬ידבר‬
‫וכדומה שיהיה כאילו יושב הול‪ $‬ומדבר הוא דבר בטל לא נאמרו הדברי אלא בקיו‬
‫מצוה או בעובר עבירה או בקניי ומכירה וכו' ואלו נפקי מקראי ברפ"ב דקידושי וכו'‪,‬‬
‫והשריש תוס' רי"ד ש וכ ביאר בספר כפות תמרי פרק לולב הגזול באור‪ $‬דוקא‬
‫מצוות הנעשי בגופו היה שלוחו כמותו אבל לא במצוות שעל גופו וכו'‪ .‬על דר‪ $‬משל‬
‫שיהיו נימולי ומצוה על האב שימול ושלוחו כמותו‪ ,‬שנקשור תפילי בזרועינו הנה‬
‫הקשירה יכול לעשות ע"י שליח שיקשור לי תפילי על זרועי כאילו אני קשרתיה אבל‬
‫להניח על זרועו או למול עורלתו ויהיה כאילו מונחי על זרוע המשלח או עורלת המשלח‬
‫נכרתה‪ ,‬זה אינו ע"כ נאמר שמצוות שע"י גופו שלוחו כמותו‪ ,‬אבל לא מצוות שעל גופו"‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ומבואר מדבריו באופ ברור שישנו חילוק בי מצוות שעל גופו לבי מצוות שע"י‬
‫גופו‪ ,‬דבראשו א"א למנות שליח וליכא די דשלוחו של אד כמותו‪ ,‬משא"כ בשני שהוא‬
‫מעשה גרידא דבו ישנו ה‪ $‬דינא‪.‬‬
‫ונראה דג בביכורי יש שני דיני אלו‪ ,‬אע"פ שהעול רגיל לחלק את מצות‬
‫ביכורי לשניי‪ ,‬דהיינו מצות הבאת הביכורי ומצות קריאת הפרשה )עיי ספר החינו‪$‬‬
‫מצוה תרו' ומצוה ע"ב( שחילק מצוות אלו לשני וכ מצינו בעוד שחילקו זאת‪ ,‬א‪ $‬נראה‬
‫שאפשר לחלק בתו‪ $‬מצוות ההבאה שני חלקי נוספי‪.‬‬
‫חדא מצות הלקיחה והבאה‪ ,‬ועוד מצות מסירה לכה או הנחה ע"ג המזבח‪ ,‬ואי נימא‬
‫הכי אפ"ל דהמצוה הראשונה תלויה במעשיו של האד ולא בעצ הימצאותו של גופו‪,‬‬
‫ומדוייק הדבר בפסוקי הנ"ל שנאמרו ש הרבה פעולות של האד‪",‬ולקחת" "ושמת"‬
‫"והלכת" "ובאת" "ואמרת" ולאחר מכ "וענית ואמרת" "הבאתי" "והשתחוית"‪ .‬א‪$‬‬
‫החלק השני הוא עוסק בחוסר פעילותו של האד "ולקח הכה הטנא מיד‪ $‬והניחו לפני‬
‫מזבח וכו' ")ש‪ ,‬פס' ד'(‪ .‬את הפעולות עושה הכה‪ ,‬והאד רק צרי‪ $‬להיות ש‪ ,‬רק גופו‬
‫כביכול נצר‪ $‬ולא מעשיו‪.‬‬
‫לפי"ז מבואר לנו היטב דמחד מצות ביכורי היא מצוה החלה על גופו של האד א‪$‬‬
‫זה קאי על החלק שצרי‪ $‬לעמוד לידי פירות ביכורי כאשר ה מונחי ע"ג המזבח‪,‬‬
‫ובחלק זה באמת לא מהני שליחות שהרי גופו הוא הנצר‪ $‬ולא פעולותיו‪ .‬משא"כ בחלק‬
‫הנוס שהוא הלקיחה וההבאה שבה נצרכות פעולותיו של האד בהכי ודאי מהני‬
‫שליחות‪ .‬וממילא כביכול חלק אחד ה בגופו‪ ,‬דהיינו במסירה לכה וכל הכרו‪ $‬בזה‪.‬‬
‫והחלק השני הוא הלקיחה וההבאה שזה ע"י גופו ובהכי מהני שליח‪ .‬וממילא מיושבת‬
‫הקושי שהזכרנו לעיל‪,‬אי הוי מצווה שבגופו אי‪ $‬מהני שליחות‪,‬ולפי"ד מתור שפיר‪.‬‬
‫ונראה שמדוייקי הדברי בדברי הרמב" שהוזכרו לעיל בפ"ב מהל' ביכורי‬
‫הכ"א דמיניה הוכח דמהני שליחות במצות ביכורי וז"ל "המפריש ביכוריו להעלות‬
‫בידו לירושלי וכו' "‪ ,‬ולכאורה קשה שהרי המצוה כמו שמפורש בפסוקי היא להניחו‬
‫ע"ג המזבח )או לכל הפחות לעזרה( ומ"ט כתב הרמב" לירושלי‪ ,‬אלא ע"כ דעד‬
‫שליחות בביכורי ‪43‬‬
‫ירושלי באמת מועילה שליחות שהרי ישנ רק פעולות‪ ,‬אבל לפני המזבח שצרי‪ $‬את‬
‫גופו לדעת הרמב" כמו שביארנו לעיל לא מועילה שליחות ומדוייקי דבריו‪.‬‬
‫ושמא לפי"ז מוסברות ג המחלוקות שהבאנו לעיל‪ ,‬ה בדברי רשב" ותוס' וה‬
‫דברי האחרוני והרמב" עיי"ש‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫¯' ‡·‪ȯ˜Â˘ ·˜ÚÈ '¯ ,„ÏÂÂȯ‚ ÏÈÁÈ‬‬
‫‪˙Âȯډ ÏÚ „¢Á‬‬
‫איתא בסנהדרי‪" :1‬אמר רב נחמ‪ :‬החשוד על העריות כשר לעדות‪ .‬אמר רב ששת‪:‬‬
‫עני מרי ארבעי בכתפיה וכשר‪ .‬אמר רבא‪ :‬ומודה רב נחמ לעני עדות אשה שהוא פסול‪.‬‬
‫אמר רבינא ואיתימא רב פפא‪ :‬לא אמר אלא לאפוקה אבל לעיולה לית ל בה‪ .‬פשיטא?‬
‫מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מי גנובי ימתקו וגו' קמ"ל דכמה דקיימא הכי‬
‫שכיחא ליה"‪.‬‬
‫שיטת רש"י‬
‫מסביר רש"י‪" :‬ארבעי בכתפיה חייב מלקות הוא אע"פ שאי ש התראה דאמר‬
‫מר )קידושי פא‪ (.‬מלקי על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה‪".‬‬
‫נית לכאורה לדייק מרש"י שחסרה רק התראה אול שאר התנאי‪ ,‬הנצרכי כדי‬
‫לחייב מלקות דאורייתא‪ ,‬קיימי‪ ,‬למשל עדי‪.‬‬
‫א"כ לפי רש"י מדובר לא בסת חשד אלא בעדי שראו את אותו אד בא על‬
‫הערווה אלא שלא התרו בו‪.‬‬
‫כ‪ $‬דייק בדברי רש"י ג הרא"ש‪ 2‬שכתב‪" :‬פר"ת‪ 3‬שבא על הערווה וכ מוכח מתו‪$‬‬
‫פירוש רש"י שפירש ארבעי בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא אע"פ שאי בו התראה‬
‫דאמר מר מלקי על לא טובה השמועה‪ ".‬וכ‪ $‬למד ברש"י ג הנימוקי יוס שכתב‪:4‬‬
‫"פרש"י ז"ל בא על הערוה ממש‪"...‬‬
‫]אול התוס'‪ 5‬כתבו‪" :‬והא דאמר הת החשוד על העריות כשר לעדות פירש‬
‫בקונטרס לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה אלא שהוא גס בעריות ומתייחד עמה"‪ ,‬וכ‬
‫ברש"י על הרי"‪" :‬ארבעי בכתפיה חייב מלקות הוא אע"פ שאי עדי ‪[6"...‬‬
‫‪1‬‬
‫ד כו‪:‬‬
‫‪2‬‬
‫סימ יג‬
‫‪3‬‬
‫לעיל ד ט‪ :‬ד"ה לרצונו‪ ,‬ובסוגיי ד"ה החשוב‪ ,‬נדו בדבריו בעז"ה לקמ‪ .‬יש לציי שבמקורות אלו‬
‫מוזכרת דעה זו בסתמא ולא בש ר"ת‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫ד ה‪ :‬מדפי הרי"‬
‫‪5‬‬
‫לעיל ט‪ :‬ד"ה לרצונו‬
‫חשוד על העריות ‪45‬‬
‫נראה לכאורה שרש"י‪ ,‬שפירש שבא על הערוה ממש‪ ,‬הוציא את דברי רב נחמ‪,‬‬
‫שאמר החשוד על העריות‪ ,‬מפשוט‪ .‬וכ‪ $‬שואל בעל המאור‪ 7‬על הרי"‪ ,‬שכתב כרש"י‪:‬‬
‫"ומה שכתב הרי" בתשובותיו החשוד על העריות כגו שבא על אחת מ העריות שכיו‬
‫שבא על אחת מה חשוד הוא על כול אי זה נכו בעיני דא כ הוה ליה למימר בועל את‬
‫הערוה כמו עד זומ ומשומד ורועי וגבאי ומוכסי ושאר הפסולי שלא נקראו בש‬
‫חשוד"‪.‬‬
‫אול הרמב"‪ ,‬ב"מלחמת ה'"‪ ,‬משיב לבעה"מ שמצאנו מי שעבר עבירה ממש ונקרא‬
‫חשוד‪ ,‬לדוגמא החשוד על הטריפות‪" ,8‬שהוא מי שיצא טריפה מתחת ידו ממש וכ כל‬
‫חשוד על הממו שבגמרא כ‪ $‬הוא שגנב או שגזל פע אחת ‪ .‬ומה שלא אמרו בועל את‬
‫הערוה מפני שמשמעות הלשו הזה על הרגיל בדבר ואומנותו בכ‪ $‬כגו מוכס ורועה ושאר‬
‫התדירי בעבירה שלה‪ .‬ולא אמרו נמי בא על הערוה כשר מפני שבא לומר אע"פ שהוא‬
‫חשוד על העריות אינו חשוד על העדות וכו' "‬
‫כלומר לפי רש"י כוונת רב נחמ להדגיש את הניגודיות‪ ,‬שאע"פ שלעדות אשה הרי‬
‫הוא פסול‪ ,‬לעדות רגילה הרי הוא כשר‪.9‬‬
‫ועדיי צרי‪ $‬להבי מה גר לרש"י להסביר כ‪ $‬ולא להסביר חשוד על העריות‬
‫כפשוטו‪ .‬ואולי שאלת ה"יד רמ"ה" ]על גירסת רש"י כפי שהיתה לפניו[‪..." :‬מלקי על לא‬
‫טובה השמועה‪ ,‬והרי החמירו עליו ועשאוהו כחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעי‬
‫דכתיב א ב הכות הרשע ואת אמרת כשר‪ .‬ומילתא צריכא עיונא‪ ".‬כלומר א נסביר‬
‫שהוא רק חשוד הרי המלקות ה מלקות מרדות בלבד וקשה להבי מדוע נקרא א"כ רשע‬
‫דאורייתא אליבא דרב ששת‪ ,‬לכ‪ $‬הסביר רש"י שמדובר בבא על הערווה ממש שלוקה‬
‫מלקות דאורייתא‪.‬‬
‫אול נתקשינו‪ ,‬שכ להסבר זה רב נחמ עוסק באד שעבר עבירה של ממש ואעפ"כ‬
‫קורא לו חשוד כדי להדגיש לנו שאע"פ שלגבי עריות הריהו חשוד על הדבר שלא דנו ולא‬
‫מעידו לגבי עדות רגילה הרי הוא כשר‪ .‬וא"כ לא מוב כלל מה מוסי רבא בדבריו‪:‬‬
‫"ומודה רב נחמ לעני עדות אשה שהוא פסול"‪ ,‬ודאי שהוא פסול הרי זו היתה כוונתו של‬
‫רב נחמ בנסחו את דבריו בצורה שכזו?‬
‫בשלמא לגירסת הרי"‪" :‬אמר רבא ומודה רב נחמ לעדות אשה שפסול בי לאפוקה‬
‫בי לעיולה" אי קושיה שכ היינו עלולי להבי ברב נחמ שפסול רק לאפוקה ולא‬
‫‪6‬‬
‫וכ נראה מפירוש היד רמ"ה שכתב‪" :‬ויש אומרי החשוד על העריות שלא היו ש עדי אלא שיצא‬
‫עליו קול‪ "...‬ומדרכו בפירושו נראה שכוונתו לרש"י‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫ד ה‪ :‬מדפי הרי"‬
‫‪8‬‬
‫לעיל ד כה‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫כתירו זה כתב ג הר"‪ .‬לקמ נביא בעז"ה את התירו הנראה מהרמב" לשאלה זו‪.‬‬
‫‪ 46‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫לעיולה ובא רבא ומברר לנו שנפסל א לעיולא‪ ,‬אול לגירסת שאר הראשוני לא מוב‬
‫מה מחדש לנו רבא? ואי זו סברא כלל לומר שהיינו מביני מרב נחמ שפסול בי לעיולה‬
‫ובי לאפוקה ובא רבא ומברר לנו שפסול רק לאפוקה‪ ,‬שכ סברת 'מי גנובי ימתקו'‬
‫היא סברא מחודשת ומעצמנו לא היינו מחדשי אותה‪.‬‬
‫כעת ננסה לבאר את מחלוקת רב נחמ ורב ששת ע"פ רש"י‪.‬‬
‫מסביר רש"י את דעת רב נחמ‪" :‬כשר לעדותדבעינ רשע דחמס כדכתיב אל תשת‬
‫וגו' עד חמס"‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫נבאר את דבריו; נחלקו אביי ורבא במומר אוכל נבלות להכעיס "אביי אמר פסול‬
‫רבא אמר כשר‪ .‬אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד‪ ,‬ורבא‬
‫אמר כשר רשע דחמס בעינ"‪.‬‬
‫נראה כי ע"פ רש"י רב נחמ סובר כרבא שאי די בכ‪ $‬שעבר עבירה אלא עליו לעבור‬
‫עבירה משו ממו‪ ,‬ולכ בא על הערוה‪ ,‬אע"פ שעבר עבירה‪ ,‬כשר לעדות‪ .‬ואילו רב ששת‪,‬‬
‫שכל טענתו כלפי רב נחמ היא שאותו רשע לוקה‪ ,‬נראה שסובר כאביי שבכל עבירה‬
‫שלוקה בעטיה הרי הוא נפסל לעדות‪.‬‬
‫אול א כ‪ $‬ה פני הדברי נתקשינו בקושיית הר" ונציגה בלשונו‪" :‬אלא דמכל‬
‫מקו איכא למידק בעיקר מחלוקת זו דמשמע דפלוגתא דרב נחמ ור' שמעו‪ 11‬שייכא‬
‫בפלוגתא דאביי ורבא דלקמ‪ ,‬דרבא דבעי רשע דחמס די הוא שיכשיר בא על הערוה כרב‬
‫נחמ ואביי דלא בעי רשע דחמס היינו כרבי שמעו ופסול לעדות‪ ,‬וא כ מה זו תמיה של‬
‫‪12‬‬
‫ר' שמעו ארבעי בכתפיה וכשר‪ ,‬ליהדר ליה רשע דחמס בעינ?"‬
‫ובנוס משונה קצת הדבר שמחלוקת זו נתלתה באביי ורבא המאוחרי ולא ברב‬
‫נחמ ורב ששת המוקדמי?‬
‫נית לתר שאלות אלו ע"י הסבר המחלוקת אליבא דכל צד במחלוקת רבא ואביי‪.‬‬
‫לכאורה לא נית להסביר את רב ששת אליבא דרבא‪ ,‬שכ לרבא רק עובר עבירה‬
‫משו ממו נפסל לעדות‪ ,‬אול נית אולי להסביר את רב נחמ ג אליבא דאביי‪ ,‬ונבאר‬
‫דברינו;‬
‫מי הוא אותו רשע שעליו אמר רחמנא לפי אביי אל תשת רשע עד?‬
‫כתב הרמב"‪" :13‬איזה הוא רשע? כל מי שעבר עבירה שחייבי עליה מלקות הרי זה‬
‫רשע ופסול לעדות‪ ,‬שהרי התורה קראה למחויב מלקות רשע שנאמר והיה א ב הכות‬
‫הרשע‪ .‬ואי צרי‪ $‬לומר למחויב מיתת בי"ד שהוא פסול שנאמר‪ :‬אשר הוא רשע למות"‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫לקמ ד כז‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫מסיבה כלשהי‪ ,‬הר" גורס‪ ,‬לכל אור‪ $‬הסוגיא‪ ,‬ר' שמעו במקו רב ששת‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫לקמ נביא את תירוצו והסברו של הר"‪ ,‬ההול‪ $‬בדרכו של הרי"‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫הלכות עדות פרק י' הלכה ב'‬
‫חשוד על העריות ‪47‬‬
‫ובהלכה ד' כתב הרמב"‪" :‬ועוד יש ש רשעי שכ פסולי לעדות אע"פ שה בני‬
‫תשלומי ואינ בני מלקויות הואיל ולוקחי ממו שאינו שלה בחמס פסולי שנאמר כי‬
‫יקו עד חמס לאיש‪".‬‬
‫כלומר‪ ,‬ג לאביי במצב שאינו לוקה נפסל לעדות רק בתנאי שעובר משו חמדת‬
‫ממו‪ .‬וא"כ נית להסביר שרב נחמ סובר כאביי אול אי די במלקות מרדות אלו כדי‬
‫להיפסל‪ ,14‬ובמקו שלא נפסל מצד המלקות עליו להיפסל מצד חמדת הממו ולכ אומר‬
‫רש"י שכיו שאי פה חמס מכשירו רב נחמ לעדות‪.‬‬
‫ק"ק שאי אזכור ברש"י לתהלי‪ $‬שכזה ומשמע מסתימות לשונו ש"בעינ רשע‬
‫דחמס" בכל מקרה‪ ,‬ג א לוקה‪ ,‬וכרבא‪.‬‬
‫נית להעזר באחד מ התירוצי המובאי בר" שהזכרנו‪.‬‬
‫נחלקו רש"י ותוס' מהו גדרו של אותו חמס הפוסל לפי רבא‪ .‬רש"י‪ 15‬מסביר שמומר‬
‫אוכל נבלות פסול לעדות‪ ,‬ג לרבא‪" ,‬דכיו דמשו ממו קעביד דהא שכיחא בזול טפי‬
‫מדהיתירא הוה ליה כרשע דחמס ופסול לעדות‪ ".‬כלומר לרש"י בעינ חמס ממש ואילו‬
‫מהתוס'‪ 16‬מוכח שחמס לאו דווקא אלא כל חמדה ותאוה שבגינה חטא הרי הוא נפסל‬
‫לעדות‪.‬‬
‫נית לומר שבמחלוקת רש"י ותוס' נחלקו רב נחמ ורב ששת‪ ,‬רב נחמ סובר כרש"י‬
‫דבעינ חמס ממש ולכ כשר לעדות‪ ,‬ואילו רב ששת אכ סובר כאביי וטוע "ארבעי‬
‫בכתפיה וכשר?"‪ ,‬אול טוע שדבריו נכוני ג אליבא דרבא שכ סובר הוא כתוס' שכל‬
‫‪17‬‬
‫תאוה מספיקה ואי צור‪ $‬בחמדת ממו דוקא‪.‬‬
‫על כל פני‪ ,‬לרש"י מדובר לא בסת חשד אלא בעדי שראו את אותו אד בא על‬
‫הערווה אלא שלא התרו בו‪ .‬ואעפ"כ רב ששת‪ ,‬הסובר כאביי שנפסקה הלכה כמותו‪ ,‬לא‬
‫מסתפק בכ‪ $‬שעבר עבירה חמורה אלא פוסלו רק בגלל מלקות המרדות שחוט בפועל‪,‬‬
‫שהרי טוע ארבעי בכיתפיה ואי כוונתו לעבירה החמורה שהרי עליה לא היתה‬
‫התראה‪.‬‬
‫וזאת בניגוד לרמב" שכתב‪" :18‬כל הנפסל בעבירה א העידו עליו שני עדי שעשה‬
‫עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו ואינו לוקה הרי זה פסול לעדות‪...‬בד"א כשעבר על‬
‫דברי שפשט בישראל שה עבירה כגו‪ ...‬אבל א ראוהו עדי עובר על דבר שקרוב‬
‫העושה להיות שוגג צריכי להזהירו ואח"כ ייפסל‪".‬‬
‫‪14‬‬
‫וכפי שנתקשה ביד רמ"ה‬
‫‪15‬‬
‫ד כז‪ .‬ד"ה מומר אוכל נבילות לתיאבו‬
‫‪16‬‬
‫ד כו‪ :‬ד"ה החשוד ובד ט‪ :‬ד"ה לרצונו‬
‫‪17‬‬
‫א"כ רש"י שמצרי‪ $‬חמס ממש מכריע בדעת רבא כרב נחמ‪ .‬לקמ נעסוק בפסיקת ההלכה במחלוקת‬
‫רב נחמ ורב ששת‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫פי"ב מהלכות עדות הלכה א'‪ .‬לקמ נבאר‪ ,‬בעז"ה‪ ,‬כיצד הרמב" מתמודד ע דברי רב ששת‪.‬‬
‫‪ 48‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫במה נחלקו רש"י ורמב"? וע"ק לרש"י מדוע עבירה חמורה שנעשתה מצידו בצורה‬
‫מושלמת לא פוסלת כיו שלא מקבל בפועל את המלקות הניתנות ע"י מישהו חיצוני בעוד‬
‫שמלקות מרדות הניתנות על עבירה קלה יותר שנעשתה מצידו פוסלי אותו לעדות?‬
‫נראה שנחלקו בהבנת גילוי התורה‪" ,‬והיה א ב הכות הרשע"‪ .‬התורה מגלה כי‬
‫רשע הוא אותו עבריי שלוקה אלא שנחלקו רמב" ורש"י הא המלקות ה המעניקות‬
‫לו את הש רשע‪ ,‬וכאשר אינו לוקה בפועל א א חטא בחטא חמור ביותר אינו נקרא‬
‫רשע להיפסל לעדות‪,‬וכ‪ $‬סובר רש"י‪ .‬או שמא המלקות מורות לנו באיזה סוג עבירות‬
‫נעשה רשע‪ ,‬וכ‪ $‬סובר הרמב"‪ ,‬שכתב‪" :‬כל מי שעבר עבירה שחייבי עליה מלקות הרי‬
‫זה רשע ופסול לעדות"‪ .‬מקורו הוא בתשובות הרי"‪ 19‬שכתב‪" :‬שאי כל חייבי לאוי‬
‫פסולי אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל בש שה בני מלקות"‪.‬‬
‫אמנ‪ ,‬נית לומר ג ברש"י שאי די במלקות מרדות‪ ,‬וכפי שתמה ביד רמ"ה‪ ,‬אלא‬
‫א עבר עבירה חמורה נסתפק במלקות מרדות לפוסלו לעדות‪ ,‬אול סו"ס בעבירה‬
‫עצמה אי די א אינו לוקה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫שיטת תוספות‬
‫מקשי התוס' מדוע רב נחמ מכשיר את החשוד על העריות הרי לא מצאנו שהוא‬
‫חולק על מה שנאמר‪ 21‬מומר אוכל נבלות לתאבו פסול לעדות‪ ,‬וא רבא מסכי לדי‬
‫זה‪ .22‬וכ קשה ממה שנאמר‪ 23‬פלוני רבעני לרצוני פסול לעדות‪ ,‬וג בדי זה אי רבא‬
‫חולק‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫בילגוריי סימ י'‬
‫‪20‬‬
‫ד"ה החשוד‬
‫‪21‬‬
‫ד כז‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫מכא מוכח שהתוס' חולקי על שיטת רש"י‪ ,‬שכ לפי רש"י בעינ חמס ממש והסביר רש"י שאוכל‬
‫נבלות לתאבו‪ ,‬פסול א לרבא משו שעושה זאת משו שנבלות הינ זולות יותר‪ .‬אול בבא על הערוה‬
‫אי העבירה נובעת מחמס ולכ‪ $‬הסביר רש"י שרב נחמ שהכשירו סובר לכאו'‪ ,‬כרבא‪ .‬אול התוס'‬
‫שואלי‪ ,‬מדוע הכשירו רב נחמ‪,‬שכ ה סוברי שלאו דוקא עבירה הנובעת מחמדת ממו פוסלתו‬
‫לעדות אלא כל עבירה הנובעת מכניעה לתאוה כלשהי פוסלתו לרבא‪.‬‬
‫לכאו' ישנה ראיה מוצקה לדברי התוס' מהגמ' בד ט‪" :‬ואמר רב יוס פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר‬
‫מצטרפי להרגו‪ ,‬לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד" ‪,‬ורבא ש אינו חולק על הנקודה‬
‫העקרונית אלא רק בכ‪ $‬שאי אד פוסל עצמו ומשי עצמו רשע‪ ,‬אול עבירה זו פוסלתו לעדות בא‬
‫אחר יעידו‪ .‬והרי אי עבירה זו נובעת מחמדת ממו?‬
‫נראה לתר את רש"י כפי שכתב ביד רמ"ה‪" :‬דרבא לדברי רב יוס קאמר ליה‪ ,‬לדידי רשע דחמס בעינ‪,‬‬
‫אלא אפילו לדיד‪ $‬דפסלת ליה ארביעה הכא לא מיפסיל דאי אד משי את עצמו רשע‪".‬‬
‫‪23‬‬
‫ד ט‪:‬‬
‫חשוד על העריות ‪49‬‬
‫מתרצי התוס'‪" :‬וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדי דאי כא כי א‬
‫שמועה‪ ,‬ומ"מ הא דאמרינ ארבעי בכתפיה ניחא כדאמרינ מלקי על לא טובה‬
‫השמועה‪".‬‬
‫להסבר זה נוכל לומר שרב נחמ סובר ג כ כאביי אלא שנחלקו הוא ורב ששת הא‬
‫החמירו במלקות מרדות ועשאו כחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעי‪.24‬‬
‫התוס' מתרצי תירו נוס‪" :‬אי נמי הכא משו דיצרו תוקפו ולא דמי לנבילה וג‬
‫לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כ‪ $‬כמו בערווה‪".‬‬
‫כלומר תוס' מסבירי כרש"י שמדובר בבא על הערווה ממש ולא בסת חשוד‪ .‬אול‬
‫בניגוד לרש"י ה לא מסבירי שרב נחמ מכשירו מפני שאי כא חמס‪ ,‬נראה שכוונת‬
‫היא שרב נחמ מכשירו ג אליבא דאביי מסברת יצרו תוקפו‪ .‬וצרי‪ $‬להבי האמנ יש‬
‫אליבא דאביי סברא פוטרת? לכאורה ברגע שעבר עבירה שלכל הפחות לוקי עליה הרי‬
‫הוא רשע ופסול לעדות?‬
‫אמנ נוכל להבי את סברת רב נחמ אליבא דרבא‪ ,‬התוס' לא כתבו כרש"י שכשר‬
‫לעדות משו שאי כא חמס שהרי לשיטת חמס לאו דווקא‪ ,‬אלא כל שעובר עבירה‬
‫מחמת יצרו ותאוותו יהיו אשר יהיו הרי הוא רשע דחמס ופסול לעדות‪ ,‬וה"ה הכא שעבר‬
‫עבירה משו תאוות נשי הרי הוא רשע דחמס‪ .‬ואול הכשירו רב נחמ משו שהבי‬
‫שפסול רשע דחמס הוא משו חשש משקר ולא גזרת הכתוב‪ ,‬כלומר‪ ,‬כש שנכשל ועבר‬
‫עבירה בדרכו לסיפוק תאווה כלשהי כ‪ $‬בשביל לספק תאוותו לממו יעבור עבירה ויעיד‬
‫עדות שקר‪ .‬ואול כל זה נכו בתאווה רגילה שא נכשל בה ישנו חשש סביר שא עדות‬
‫שקר יעיד בתמורה לבצע כס‪ ,‬א‪ $‬בתאווה חריגה ומפתה באופ מיוחד‪ ,‬כגו תאוות‬
‫נשי‪ ,‬טוע רב נחמ שאי זה חשש סביר לחשוש שג יעבור ויעיד שקר בעבור תאוות‬
‫ממו‪.‬‬
‫נית לומר שרב ששת אוחז בשיטת אביי ועונה לרב נחמ שמכיוו שלוקה הרי הוא‬
‫רשע ופסול לעדות‪ ,‬ולדברי התוס' המלקות ה מלקות דאו' ולא כרש"י שלא היתה‬
‫התראה ולוקה מלקות מרדות משו לא טובה השמועה‪ .‬ונוסי שרב ששת סובר שדבריו‬
‫נכוני ג אליבא דרבא שכ הוא מבי שרשע דחמס פסול מגזירת הכתוב ולא משו‬
‫חשש משקר‪ ,25‬וכיו שעבר עבירה משו תאווה כלשהי‪ ,‬ולאו דווקא תאוות ממו‪,‬הרי‬
‫הוא פסול לעדות‪.‬‬
‫את תירו זה של התוס'‪ ,‬הרי"‪ 26‬גרס להדיא בדברי רב נחמ כתשובה לטענת רב‬
‫ששת‪ ,‬ומכא מוכיח הנימוק"י שהרי" למד כרש"י שמדובר בבא על הערוה ממש‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫וכ הסביר בנימוק"י אליבא דהרז"ה‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫וראה בסנהדרי קטנה ד כז‪ .‬שחקר חקירה זאת‪ ,‬ולפי הסברינו בתוס' זו מח' רב נחמ ורב ששת בדעת‬
‫רבא‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫ד ה‪ :‬מדפי הרי"‬
‫‪ 50‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫הנימוק"י מסביר את דעת רב נחמ אליבא דרש"י וסייעתו‪ ,‬למעט הרי"‪ ,‬וכותב‪:‬‬
‫"הא דמכשר רב נחמ אע"ג דאית ביה לאו חמור ומפורש משו דסבר כרבא דבעינ רשע‬
‫דחמס והא לאו רשע דחמס הוא"‪ .‬כעת עובר הנימוק"י להסבר רב נחמ אליבא דהרי"‬
‫וכותב‪" :‬ולפי גירסת שהשיב לו רב נחמ )יצרו תקפו( משמע דלאו דוקא רשע דחמס‬
‫אלא כל חייבי לאוי פסולי אלא דשאני הכא דיצרו תקפו‪".‬‬
‫הרי" והנימוק"י לא למדו כתוס' שחמס לאו דוקא אלא כל תאוה במשמע‪ ,‬אלא‬
‫כרש"י שחמס דוקא וכ נראה מדברי הרי" שפסק‪" :‬מומר אוכל נבלות לתאבו דברי‬
‫הכל פסול כפי ואכיל כפי נמי ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד‪ ".‬משמע שאותה התאוה‪,‬‬
‫ואותו הרעב‪ ,‬שהכשילוהו במאכלות אסורות ה שיכשילוהו ג בעדות שקר‪ ,‬ולא כתוס'‬
‫שכיו שעובר להנאתו‪ ,‬כלשהי‪ ,‬על דעת קונו כמו כ היה עושה בשביל הנאת ממו ומעיד‬
‫שקר‪ .‬ומפורש להדיא בנימוק"י כרש"י‪" :‬דכיו דמשו ממו קא עביד דהא שכיחא בזול‬
‫מדהיתרא ה"ל רשע דחמס ופסול לעדות"‪.‬‬
‫ומכיו שלמדו כרש"י הבינו שרב נחמ‪ ,‬שלפי גירסת עונה "יצרו תוקפו"‪ ,‬אינו‬
‫כרבא אלא סובר שכל חייבי לאוי פסולי‪ ,‬ואעפ"כ מכשירו משו שיצרו תקפו‪ .‬כלומר‬
‫טענת יצרו תקפו קבילה ג לאביי‪ ,‬והדבר קשה הרי מדובר בבא על הערוה ממש‪ ,‬שעשה‬
‫מעשה רשע‪ ,‬ובפשטות משמע שלתוס' ולרי" א לוקה מלקות דאו' משו מעשה זה‬
‫ומדוע לא נפסל לעדות? מה גדרה של טענת "יצרו תוקפו"? הא כוונת רב נחמ לטעו‬
‫שהוא אנוס והרי טענת אונס זו איננה פוטרתו מהמלקות ומדוע מכשירתו לעדות?‬
‫ויעלוז לבנו עת מצאנו בשו"ת "נודע ביהודה"‪ 27‬שנשאל שאלה זו והעלה אפשרות‬
‫להבי את דברי התוס' כפי שהסברנו שאכ רב נחמ סובר כרבא ולכ יצרו תוקפו היא‬
‫סברא שבגינה ישאר כשר לעדות‪ ,‬ואילו רב ששת סובר כאביי וכיו שלוקה הרי הוא רשע‬
‫ופסול לעדות‪ .‬אול הנו"ב כותב שזהו דוחק‪ ,‬ואנו הראינו כעת שהנימוק"י ודאי לא הבי‬
‫כ‪.$‬‬
‫מתר הנו"ב שמדובר בבא על הערוה בלי התראה‪ ,‬ואכ בדר‪ $‬כלל די בעבירה חמורה‬
‫כדי להיפסל לעדות אלא שבעריות כיו שיצרו תוקפו הרי הוא אנוס ולא נפסל בשל כ‪$‬‬
‫לעדות‪ .‬א אכ יתרו בו לא יוכל לטעו יצרי תקפני שכ ההתראה מהווה תבלי ליצר‬
‫וכדברי הגמ' בברכות "א רואה אד שיצרו מתגבר עליו יזכיר לו יו המיתה" ק"ו בא‬
‫התרו בו‪ ,‬קיבל ההתראה וא התיר עצמו למיתה‪ .‬ולכ נענש כשהיתה התראה‪ ,‬אול‬
‫כשלא היתה התראה‪ ,‬וזהו המקרה שלנו‪ ,‬כש שלא לוקה כ‪ $‬לא נפסל לעדות‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫אנחנו נתקשינו שכש שלוקה כ‪ $‬נפסל לעדות ואמנ לא לוקה ולא נפסל לעדות‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫אבה"ע קמא סי' נ"ז‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫מסביר הנו"ב שג ר' יוסי בר' יהודה שסובר ת"ח אי צרי‪ $‬התראה אי הדבר אמור אלא בשאר‬
‫עבירות שאכ כל מטרת ההתראה להבדיל בי שוגג למזיד א‪ $‬בעריות ג ת"ח בעי התראה שכ מטרתה‬
‫לא רק להבדיל בי שוגג למזיד אלא א להוציאו מאונס יצרו‪ .‬ואע"פ שמד ח‪ :‬ומד מב‪ .‬משמע שת"ח‬
‫חשוד על העריות ‪51‬‬
‫אול זוהי אוקימתא בדעת התוס' שלא חילקו בדבריה ומלבד רש"י לא מצאנו מי‬
‫מהסוברי שמדובר בבא על הערווה ממש שמסביר שהמלקות ה מלקות מרדות בלבד‪,‬‬
‫ומסתימת דבריה נראה שלוקה מלקות מדאו' ואעפ"כ כשר לעדות לפי רב נחמ‪ .‬וכ‬
‫מדויק לכאו' מהנימוק"י שרק בדעת רז"ה כתב שהמלקות ה משו לא טובה השמועה‬
‫משמע שלפי יתר הראשוני שהביא קוד המלקות ה מדאורייתא‪.‬‬
‫ובשו"ת "רביד הזהב" הוסי והקשה שהרי בפלוני רבעני לרצוני ודאי מדובר בכגו‬
‫שהיתרו בו שהרי הדיו הוא א מצטרפי להרגו וא"כ מה מקשה התוס' מש‪ ,‬אצלנו‬
‫‪29‬‬
‫לא התרו בו ולכ כשר לעדות ואילו ש היתרו בו ולכ פסול לעדות?‬
‫על א כל זאת הרווחנו מתירו הנו"ב הבנה בדברי רש"י‪.‬‬
‫לעיל הבאנו את רש"י שהסביר כי מדובר בבא על הערוה ממש‪ ,‬ולא חשוד בלבד‪,‬‬
‫ואול היתה חסירה התראה ולכ המלקות שמקבל ה על לא טובה השמועה בלבד‪.‬‬
‫והראינו שנחלקו רש"י והרמב" בהגדרתו של רשע הפסול לעדות לאביי‪ ,‬הא המדד‬
‫הוא העבירה החמורה )ואפילו נטולת מלקות מסיבה טכנית( או המלקות בפועל )ואפילו‬
‫שה מלקות מרדות בלבד(‪.‬‬
‫כעת נאמר שאי מחלוקת כלל‪ ,‬ג לרש"י מספיקה עבירה חמורה כדי להיפסל לעדות‬
‫א א לא היתרו בו‪ ,‬כדברי הרמב" בפי"ב מהל' עדות‪ ,‬אלא שבעריות א לא היתרו בו‬
‫הרי הוא אנוס ולכ לא פסלו רב ששת אלא בגלל המלקות מרדות שחוט‪ ,‬ואול בכל‬
‫עבירה חמורה אחרת א א בפועל אינו לוקה כלל הרי הוא פסול לעדות‪ .‬אלא שכעת‬
‫נתקשה בקושית היד רמ"ה "מילתא צריכה עיונא" מדוע החמירו בלוקה מלקות מרדות‬
‫שיעשה כרשע דאורייתא הלוקה מלקות דאורייתא?‬
‫נוכל להעזר בדברי "בעל המאור" שכתב‪..." :‬ורב ששת פליג אפילו בחשוד משו‬
‫דקיימא ל מלקי על לא טובה השמועה ‪ ...‬והיינו דאמר רב ששת עני מרי ארבעי‬
‫בכתפיה וכשר מכיו שהוא חייב מלקות א אתה מכשירו יאמרו בא על הערווה כשר‪".‬‬
‫כלומר‪ ,‬לדברי בעה"מ זוהי גזירה שמכיו שלוקה נפסל לעדות כדי שלא יכשירו‬
‫לעדות ג את מי שבא ממש על הערוה‪ ,‬שהוא פסול א לרב נחמ‪ .‬וכל שכ שלפי הסבר‬
‫רש"י שמדובר שג היו עדי שבא על הערווה ממש‪ ,‬אלא שמכיו שלא התרו בו הרי הוא‬
‫אנוס ואינו לוקה‪ ,‬אנחנו נגזור ונפוסלו לעדות‪.‬‬
‫אי צרי‪ $‬התראה א בעריות‪ ,‬אי הדבר אמור אלא באשה חבירה משו שבאשה אי יצרה תוקפה כ"כ‬
‫קוד לגמר הביאה)כתובות נא‪ (:‬וממילא תפקיד ההתראה להבדיל בי שוגג למזיד בלבד‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫קושיה זו איננה ברורה שכ א א התרו ברובע וא התיר עצמו למיתה מניי לו‪ ,‬ל"רביד הזהב"‪,‬‬
‫שהתרו א בנרבע? וא א שמע ההתראה שהיתרו ברובע ויצא מכלל שוגג סו סו לא התיר עצמו‬
‫למיתה והרי הוא אנוס בידי יצרו?‬
‫‪ 52‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫ממילא אי שו נפק"מ בי הגירסאות השונות בדברי רש"י‪ ,‬מכיו שא א היו‬
‫עדי למעשה שארע מכיו שלא התרו בו אי לה שו משמעות לעניי פסולו לעדות‪,‬‬
‫ולא נפסל אלא משו הגזירה שהזכרנו‪ .‬ואולי יש נפק"מ בי הגירסאות השונות והיא‬
‫הא לרש"י בחשוד בלבד‪ ,‬שאי עדי שבא על הערווה ממש‪ ,‬ג כ גזרו ופסלוהו לעדות‬
‫מכיו שלוקה‪ ,‬כבעה"מ‪ ,‬או שמא רק א היו עדי שראו מעשה אז בהצטר המלקות‬
‫שלוקה גזרו ופסלוהו‪.‬‬
‫כעת נדייק בדברי הרמב" שכתב‪":30‬כל הנפסל בעבירה א העידו עליו שני עדי‬
‫שעשה עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול לעדות‪ ,‬במה‬
‫דברי אמורי כשעבר על דברי שפשט בישראל שה עבירה‪ ,‬כגו שנשבע לשקר או‬
‫לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בו‪ ,‬אבל א ראוהו עדי עובר על דבר שקרוב‬
‫העושה להיות שוגג צריכי להזהירו ואח"כ יפסל‪ ,‬כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת‬
‫צריכי להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב הע אינ יודעי זה‪ ,‬וכ א ראוהו עושה‬
‫מלאכה בשבת או ביו טוב צריכי להודיעו שהיו שבת שמא שוכח הוא‪ ,‬וכ המשחק‬
‫בקוביא תמיד או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסי לעצמו צריכי העדי להודיעו‬
‫שהעושה דבר זה פסול לעדות‪ ,‬שרוב הע אינ יודעי דברי אלו וכ כל כיוצא בזה‪,‬‬
‫כללו של דבר כל עבירה שהדברי מראי לעדי שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדו א על‬
‫פי שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה‪".‬‬
‫הרמב" לא חילק‪ ,31‬ומשמע מדבריו שא בא על הערווה שלא היתרו בו נפסל‬
‫לעדות‪ ,‬וא"כ נחלקו רש"י והרמב" בבא על הערווה ולא היתרו בו הא נפסל רק‬
‫מגזירה ולא מדאורייתא שהרי הוא אנוס‪ ,‬וכ‪ $‬סובר רש"י‪ ,‬או שמא נפסל מדאורייתא‪,‬‬
‫וכ‪ $‬נראה מהרמב"‪.‬‬
‫ואול קיימת סתירה לכאורה בדברי הרמב"‪.‬‬
‫כתב הרמב" בתשובות‪:32‬‬
‫שאלה בדבר אד אשר גרש אשתו וכתב לה גט וחתמו בו שני עדי ומסר‬
‫אותו לה לפני העדי הנזכרי‪ .‬אח"כ השלימה תקופת המתנתה ונישאה‬
‫לאד אחר וילדה לו בני וכאשר ראה הבעל זאת עברה אותו רוח קנאה‬
‫לאשתו כיצד גרשה ונישאה לאחר‪ .‬הל‪ $‬וקיי שטר בשני עדי כשרי על‬
‫עדי הגט שה בעלי עברות ועוד ידועי כעוברי על איסורי ומבטלי‬
‫המצוות המעשיות כגו מצות ציצית ותפילי וסוכה ולולב ועוברי על לאו‬
‫לא תקיפו פאת ראשכ ומגלחי אותה בפרהסיא וזולתי זה )עבירות(‬
‫שאינ נראות לעי ושמתחייב בה כרת והיהודי מספרי בזה תמיד זאת‬
‫‪30‬‬
‫פי"ב מהלכות עדות הלכה א'‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫וכ דייק בדבריו הב"י סימ לד ס"ק ח'‪ ,‬נביאו לקמ‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫סימ ג'‪.‬‬
‫חשוד על העריות ‪53‬‬
‫עליה ומקובל לפי דבריה שה בועלי נדות להכעיס א כי יודעי ה‬
‫שאיסור הדבר מחייב אות מ הדי‪...‬‬
‫התשובה ‪...‬א יתקיי על אלה השני עדי דבר ממה שהזכיר‪ ,‬בעדי‬
‫והתראה על המעשה והוא שיאמרו שני העדי למי שעובר העברה אל‬
‫תעשה מה שאתה עושה או רוצה לעשותו וא תעשה תתחייב מלקות או‬
‫כרת‪ ,‬ויאמר העובר ידעתי זאת אבל אעשה ויעשה אחרי זאת ההתראה ! זה‬
‫האיש פסול‪ ...‬אבל א מעידי הכשרי שראו לעדי הגט הללו עוברי אלה‬
‫העבירות ולא התרו בה או שהדבר מפורס בלבד‪ ,‬יתחייב בעלה הראשו‬
‫של זאת האשה לכתוב לה גט אחר בכשרי והיא )תשאר( ברשות בעלה ולא‬
‫תתגרש ממנו‪.‬‬
‫סתירה בדברי הרמב"! בהלכה כתב הרמב" שבעבירה מפורסמת נפסל לעדות א‬
‫ללא התראה‪ ,‬ואילו בתשובה כתב הרמב" שלא נפסל לעדות‪ ,‬לכאו' א בעבירה‬
‫‪33‬‬
‫מפורסמת‪ ,‬ללא התראה!‬
‫לדרכנו נוכל לתר את הרמב" ולומר שאינו חולק על רש"י‪ ,‬ודבריו בהלכה נאמרו‬
‫‪34‬‬
‫בשאר עבירות אול בעריות א לא היתרו בו הרי הוא אנוס וכשר לעדות‪.‬‬
‫נצטר‪ $‬לומר שהרמב" פוסק כרב נחמ ולכ כשר לעדות‪ ,‬ויסביר את המחלוקת‬
‫כבעה"מ הא גזרו ופסלו את הלוקה מלקות מרדות‪ ,‬ורש"י שהסביר בפשטות את רב‬
‫נחמ כרבא יפסוק כרב ששת ההול‪ $‬בדרכו של אביי וגוזר ופוסל את הלוקה מלקות‬
‫מרדות‪.‬‬
‫לפי דרכנו נוכל להבי דבר נוס‪ ,‬בנוגע לדעת הרמב" כתב הב"י‪" :35‬ולעני פסק‬
‫הלכה כתב הרי" )ש( בש גאו דהלכה כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי ונראה‬
‫שזה היה דעת הרמב" שסת דבריו פי"ב מהלכות עדות )ה"א( כל הנפסל בעבירה וכו'‬
‫ולא חילק בי חשוד על העריות לשאר פסולי ]בדק הבית[ ומשמע דמפרש כפירוש רבינו‬
‫ת דחשוד על העריות היינו שבא על הערוה ולא כפירוש הרא"ש ז"ל‪".‬‬
‫‪36‬‬
‫ותמהנו מדוע מביא הב"י את הרמב" מפרק י"ב ולא מביא את דבריו קוד ‪ " :‬אי‬
‫זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבי עליה מלקות זהו רשע ופסול‪ ,‬שהרי התורה קראה‬
‫‪33‬‬
‫סתירה זו הובאה בשו"ת הרדב"ז סי' אל תקצ"ג )רכט( ‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫לרמב" אי גזירה‪ .‬ואמנ לא נכחד לומר שהב"י)יובא לקמ( למד מכ‪ $‬שהרמב" לא חילק שה"ה‬
‫בעריות שנפסל לעדות א א לא היתרו בו‪ .‬לגבי יתר העבירות שמוזכרות בתשובה עיי בתירו הרדב"ז‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫חו"מ סי' לד ס"ק ח'‪ .‬כבר הערנו שהב"י הסביר את הרמב" באופ שונה מכפי שהסברנו אותו אנו‬
‫כעת‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫פרק י' הלכה ב'‬
‫‪ 54‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה א ב הכות הרשע‪ ,‬ואי צרי‪ $‬לומר מחוייב מיתת‬
‫בית די שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות‪ ".‬הרי לנו שהרמב" לא חילק ומשמע‬
‫שג בעוו עריות נפסל לעדות‪ ,‬כרב ששת‪ ,‬ומשמע שמפרש כר"ת שבא על הערווה?‬
‫ועוד קשה א לדעת הרמב" בפרק י"ב מספיקה עבירה חמורה כדי להיפסל לעדות‬
‫ולא צריכי מלקות בפועל מדוע מדגיש רב ששת את המלקות שלוקה ולא את עצ‬
‫העבירה החמורה?‬
‫ונראה לתר שהרמב" למד ברב ששת שלא לוקה בפועל אלא שמעשה זה הוא‬
‫מעשה חמור שבד"כ מחייב מלקות‪ ,‬ולכ‪ $‬נפסל א א בפועל לא לוקה‪ .‬ונסביר מה‬
‫הכריחו‪ ,‬הרמב" בד"כ גורס כרי" וה'גאוני' ונראה שא פה גרס כרי" את תשובת‬
‫רב נחמ "יצרו תוקפו"‪ .‬וכבר עסקנו בתשובה זו שבפשטות איננה מובנת‪ ,‬ונשוב להסבר‬
‫ה'נודע ביהודה' שדברי רב נחמ ה במקרה שלא היתרו בו‪ ,‬וא שבד"כ נפסל בעבירה‬
‫חמורה א א לא היתרו בו‪ ,‬בעריות 'יצרו תוקפו' ולא נפסל אלא בא היתרו בו בלבד‪.‬‬
‫וממילא א לא היתה התראה רב ששת לא מתכוו למלקות בפועל אלא לסוג עבירה‬
‫חמור שלוקי בגינו‪ .‬כ‪ $‬למד הב"י בדעת הרמב"‪ ,‬ולכ כעת כשמחפש הב"י מאיזו‬
‫הלכה ברמב" לדייק את ההלכות היוצאות ממחלוקת רב נחמ ורב ששת הוא בוחר‬
‫בפרק יב הלכה א'‪ ,‬בכגו שלא היתרו בו‪ ,‬שכ זהו המקרה בו נחלקו רב נחמ ורב ששת‪,‬‬
‫לפי הבנתו בדעת הרמב"‪.‬‬
‫נשוב לדברי תוס' ורי"‪ ,‬כזכור אנו תרי אחר אפשרות להבנת סברת "יצרו תוקפו"‬
‫אליבא דאביי שכ כ‪ $‬משמע מדברי הנימוק"י‪.‬‬
‫נראה להסביר את מחלוקת רב נחמ ורב ששת אליבא דאביי‪ ,‬על דר‪ $‬מחלוקת של‬
‫ה'קצות' וה'נתיבות'‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫נחלקו ה'קצות' וה'נתיבות' בהסבר רשע פסול לעדות אליבא דאביי‪ ,‬ה'קצות' סובר‬
‫שפסולו הוא גזירת הכתוב‪ ,‬ואילו ה'נתיבות' סבור שאפילו לאביי רשע פסול משו חשש‬
‫משקר‪.‬‬
‫ובמחלוקת זו גופא נחלקו רב נחמ ורב ששת אליבא דהתוס'‪ ,‬רב נחמ סובר שפסול‬
‫משו חשש משקר‪ ,‬ואול חשש זה קיי בעבירה רגילה שכיו שעבר אנו חוששי שא‬
‫יעבור ויעיד עדות שקר ואול בעבירה בה היצר כה חזק ותוק כמו עריות טוע רב נחמ‬
‫יצרו תוקפו וא א עבר אי חשש שיעבור ויעיד ג עדות שקר‪ .‬ואול רב ששת טוע שזו‬
‫גזירת הכתוב ומכיו שסו סו לוקה הרי הוא רש‪ ,‬אליבא דאביי‪ ,‬ופסול לעדות‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫סימ מו ס"ק יז‪.‬‬
‫חשוד על העריות ‪55‬‬
‫לעיל הבאנו את הסבר בעה"מ שכתב‪..." :‬ורב ששת פליג אפילו בחשוד משו‬
‫דקיימא ל מלקי על לא טובה השמועה ‪ ...‬והיינו דאמר רב ששת עני מרי ארבעי‬
‫בכתפיה וכשר מכיו שהוא חייב מלקות א אתה מכשירו יאמרו בא על הערווה כשר‪".‬‬
‫כלומר‪ ,‬לדברי בעה"מ זוהי גזירה שמכיו שלוקה נפסל לעדות כדי שלא יכשירו‬
‫לעדות ג את מי שבא ממש על הערוה‪ ,‬שהוא פסול א לרב נחמ‪.‬‬
‫אול בחידושי הר" מצאנו הסבר שונה בש בעה"מ‪..." :‬לפיכ‪ $‬פירש ז"ל חשוד על‬
‫העריות שהוא מתייחד עמה‪ .‬והכשיר רב נחמ משו ]שאינו[ עושה עבירה גמורה אלא‬
‫יחוד‪ ,‬שא על פי שהוא אסור מ התורה אינו סבור לעשות עבירה‪ ,38‬כעניי גנב ניס וגנב‬
‫תשרי‪ ,‬ור' שמעו‪ 39‬אהדרי ארבעי בכתפיה וכשר שהרי עבירה גמורה היא דמלקי על לא‬
‫טובה השמועה‪ ,‬ורב נחמ לא חש לפירכיה‪".‬‬
‫נראה לבאר דבריו על פי דרכנו שנחלקו רב נחמ ורב ששת במחלוקת ה'קצות'‬
‫והנתיבות'‪.‬‬
‫רב נחמ סובר שפסול משו חשש משקר‪ ,‬ומכיו שאינו סבור לעשות עבירה אי‬
‫חשש שיעבור ויעיד עדות שקר‪ .‬ואילו רב ששת סובר שזו גזירת הכתוב ומכיו שסו סו‬
‫לוקה פסול לעדות‪.‬‬
‫הסבר נוס מופיע בשו"ת 'בית יצחק' )שמעלקיש(‪ ,40‬ודאי שבא על הערווה לוקה ולא‬
‫נפטר בטענת יצרי תקפני‪ ,‬אלא שכוונת התוס' היא שלאחר המעשה יתכשר לעדות משו‬
‫שאנו תולי שעשה תשובה‪ .‬בכל עבירה אחרת נפסל לעדות ולא חוזר לכשרותו עד‬
‫שיחזור בתשובה בפרהסיא‪ ,‬ואילו בעריות אנו אומרי שיצרו תקפו וממילא לאחר‬
‫שחטא סר יצרו ממנו וודאי שב בתשובה‪.‬‬
‫שיטת רמב"‬
‫הזכרנו לעיל את דברי הרמב" בהשוואה לראשוני אחרי‪ ,‬אול כעת ננסה לדלות‬
‫מדברי הרמב" כיצד הוא הבי את הסוגיא‪.‬‬
‫הרב קוק כותב בעבודתו הענקית 'הלכה ברורה'‪" :‬המצוי בעי משפט לדברי‬
‫הרמב" אי לו יחס לסוגיא שלנו שלא כתב ש כי א הדי שהחשוד על הדבר יש לו‬
‫לדו בו ולהעיד בו לאחרי והוא רק בדי עד אחד שנאמ באיסורי ואי זה שיי‪ $‬לחשוד‬
‫על העריות בדי עדות שהכוונה היא על דבר שצריכי שני עדי‪"...‬‬
‫‪38‬‬
‫צרי‪ $‬להבי א"כ מדוע לוקה? וע"ק לפי הסבר זה מדוע מודה רב נחמ לעני עדות אשה שהוא פסול הרי‬
‫"אינו סבור לעשות עבירה"‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫עיי לעיל הערה ‪11‬‬
‫‪40‬‬
‫יו"ד ח"א סי' ח' אות יד‬
‫‪ 56‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫כתב הרמב"‪:41‬‬
‫"הרשעי פסולי לעדות מ התורה שנאמר אל תשת יד‪ $‬ע רשע להיות עד‬
‫חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד‪...‬‬
‫)הל' ב'( אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבי עליה מלקות זהו רשע ופסול‪,‬‬
‫שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה א ב הכות הרשע‪,‬‬
‫ואי צרי‪ $‬לומר מחוייב מיתת בית די שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע‬
‫למות‪.‬‬
‫)הל' ג'( עבר עבירה שחייבי עליה מלקות מ התורה הרי זה פסול מ‬
‫התורה‪ ,‬וא היה החיוב שבה מדבריה הרי זה פסול מדבריה‪"...‬‬
‫והוסי הרמב" וביאר דבריו‪:42‬‬
‫"כל הנפסל בעבירה א העידו עליו שני עדי שעשה עבירה פלונית אע"פ‬
‫שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול לעדות‪ ,‬במה דברי אמורי‬
‫כשעבר על דברי שפשט בישראל שה עבירה‪ ,‬כגו שנשבע לשקר או לשוא‬
‫או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בו‪ ,‬אבל א ראוהו עדי עובר על דבר‬
‫שקרוב העושה להיות שוגג צריכי להזהירו ואח"כ יפסל‪ ,‬כיצד ראוהו קושר‬
‫או מתיר בשבת צריכי להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב הע אינ‬
‫יודעי זה‪ ,‬וכ א ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביו טוב צריכי להודיעו‬
‫שהיו שבת שמא שוכח הוא‪ ,‬וכ המשחק בקוביא תמיד או מי שנעשה‬
‫מוכס או גבאי שמוסי לעצמו צריכי העדי להודיעו שהעושה דבר זה‬
‫פסול לעדות‪ ,‬שרוב הע אינ יודעי דברי אלו וכ כל כיוצא בזה‪ ,‬כללו‬
‫של דבר כל עבירה שהדברי מראי לעדי שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדו‬
‫א על פי שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה‪".‬‬
‫נמצאנו למדי כי לדעת הרמב" החייב מלקות מדאורייתא או מדרבנ נקרא רשע‬
‫ופסול לעדות‪ ,‬וא א לא ילקה בפועל מסיבה טכנית כלשהי‪ .‬ואולי כדי להוציא מדעת‬
‫הסוברי שג החייב מלקות משו "לא טובה השמועה" פסול לעדות כותב הרמב" את‬
‫ההלכה הבאה‪:43‬‬
‫"כל הבא על ערוה מ העריות דר‪ $‬איברי או שחבק ונשק דר‪ $‬תאוה ונהנה‬
‫בקרוב בשר הרי זה לוקה מ התורה‪ ,‬שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות‬
‫וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה‪ ,‬כלומר לא תקרבו לדברי המביאי לידי‬
‫גילוי ערוה‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫הלכות עדות פרק י' הלכה א'!ג'‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫ש פרק יב הלכה א'‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א'!ב'‪.‬‬
‫חשוד על העריות ‪57‬‬
‫)הלכה ב(העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות‪ ,‬ואסור לאד‬
‫לקרו בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מ העריות או לשחוק עמה או‬
‫להקל ראש ואפילו להריח בשמי שעליה או להביט ביפיה אסור‪ ,‬ומכי‬
‫למתכוי לדבר זה מכת מרדות‪ ,‬והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה‬
‫ונתכוו להנות כמי שנסתכל במקו התור ואפילו לשמוע קול הערוה או‬
‫לראות שערה אסור‪".‬‬
‫וכתב ה'מגיד משנה' ש‪" :‬העושה דבר מחוקות אלו וכו'‪ .‬רבינו סובר שמ"ש‬
‫בסנהדרי גבי חשוד על העריות ארבעי בכתפיה שהוא המחבק והמנשק ולכ‪ $‬אמרו‬
‫החשוד ואמרו שלוקה ארבעי' וכו' ויש בו פי' אחר‪".‬‬
‫כלומר‪ ,‬הרמב" לא למד לא כבעה"מ שמדובר בחשד בלבד והמלקות ניתנות על "לא‬
‫טובה השמועה"‪ ,‬ולא כפי שהבנו עד כה ברש"י שבא על הערווה ממש‪ ,‬אלא הרמב" למד‬
‫פשט חדש שמדובר באד שעשה מחוקות הגויי‪ ,‬דברי המביאי לידי גילוי ערוה אשר‬
‫נאסרו בפס' "לבלתי עשות מחקות התועבות" ‪ .‬בכ‪ $‬מתורצת השאלה מדוע אמר רב נחמ‬
‫החשוד על העריות ולא בא על הערווה שכ טר עשה מעשה של ממש וממילא הרי הוא‬
‫מצד אחד חשוד בלבד ומצד שני לוקה מלקות דאורייתא וסרה קושית היד רמ"ה‪.‬‬
‫הבאנו לעיל את הרמב" שתיר באופ שונה‪..." :‬ומה שלא אמרו בועל את הערוה‬
‫מפני שמשמעות הלשו הזה על הרגיל בדבר ואומנותו בכ‪ $‬כגו מוכס ורועה ושאר‬
‫התדירי בעבירה שלה‪ .‬ולא אמרו נמי בא על הערוה כשר מפני שבא לומר אע"פ שהוא‬
‫חשוד על העריות אינו חשוד על העדות‪".‬‬
‫הרמב"‪ ,‬הנאמ להשגתו ב'ספר המצוות'‪ ,‬לא תיר כרמב"‪.‬‬
‫כתב הרמב"‪:‬‬
‫"והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא‬
‫ביאה‪ .‬כגו חבוק ונשיקה והדומה לה מפעולות הזנות‪ .‬והוא אמרו יתעלה‬
‫באזהרה מזה )אח"מ יח ו( איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות‬
‫ערוה‪ .‬כאילו יאמר לא תקרבו מה קירוב יביא לגלות ערוה‪ .‬ולשו ספרא‬
‫]פי"ג ה"ב )בד"ח הט"ו([ לא תקרבו לגלות אי לי אלא שלא יגלה מניי שלא‬
‫יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אי לי אלא בנדה בל‬
‫תקרב ובל תגלה ומניי לכל העריות שה בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר‬
‫לא תקרבו לגלות‪ .‬וש )ה"ח ובד"ח הכ"א( אמרו ונכרתו הנפשות העושות‬
‫מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבי כרת על הקריבה‬
‫ת"ל העושות לא הקרבות‪ .‬וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות‬
‫ואמר )ש( לבלתי עשות מחוקות התועבות‪"...‬‬
‫‪ 58‬ר' אביחיל גרינוולד‪ ,‬ר' יעקב שוקרי‬
‫והשיג עליו הרמב"‪ ,‬ש‪:‬‬
‫"‪...‬והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באיל גדול‪ .‬אבל‬
‫כפי העיו בתלמוד אי הדבר כ שיהיה בקריבה שאי בה גלוי ערוה כגו‬
‫חבוק ונשוק לאו ומלקות‪"...‬‬
‫הרמב" לא תיר כרמב" משו שלדעתו אינו לוקה על מעשי אלו‪ ,‬וממילא מוכרח‬
‫להסביר בביאה ממש‪ ,‬ולתר את השאלה באופ שונה‪.‬‬
‫הב"י‪ 44‬לא התייחס לרמב" בהלכות איסורי ביאה אלא הסביר את הרמב" כרי"‬
‫שמדובר בביאה ממש‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫חו"מ סי' לד ס"ק ח'‪ .‬ג בשו"ע חו"מ לא התייחס המחבר לרמב" זה‪ ,‬על א שבאבה"ע סי' כ' הביאו‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫¯' ‪ËϷʯ È˘È '¯ ,ıȷˆȈ ¯È‡Ó‬‬
‫˜‪‰ÏÈÊ‚ ÈÈÈ‬‬
‫אמרינ בגמ' סוכה כט‪!:‬ל‪:.‬‬
‫מתני'‪ :‬לולב הגזול והיבש ! פסול‪...‬‬
‫גמ'‪ :‬קא פסיק ותני‪ ,‬לא שנא ביו טוב ראשו ולא שנא ביו טוב שני‪.‬‬
‫בשלמא יבש ! הדר בעינ‪ ,‬וליכא‪ .‬אלא גזול‪ ,‬בשלמא יו טוב ראשו !‬
‫דכתיב "לכ" ! משלכ‪ ,‬אלא ביו טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנ‬
‫משו רבי שמעו ב יוחי‪ :‬משו דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה‪ .‬שנאמר‬
‫והבאת גזול ואת הפסח ואת החולה‪ ,‬גזול דמיא דפסח‪ ,‬מה פסח לית ליה‬
‫תקנתא ! א גזול לית ליה תקנתא‪ ,‬לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר‬
‫יאוש‪ .‬בשלמא לפני יאוש ! אד כי יקריב מכ אמר רחמנא‪ ,‬ולאו דידיה‬
‫הוא‪ .‬אלא לאחר יאוש ! הא קנייה ביאוש! אלא לאו ! משו דהוה ליה‬
‫מצוה הבאה בעבירה‪.‬‬
‫ויש לחקור‪ :‬הא גזל באמת קונה את הגזילה?!‬
‫מצד אחד‪ ,‬ככל אד הוא ביצע את פעולות הקניי ועוד שחייב באונסי – ונראה‬
‫שקונה‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬אי הסכמת הבעלי‪ ,‬ועוד שציוותה התורה "והשיב את הגזלה" – משמע‬
‫שאינה שלו ולא קנה!‬
‫איתא בגמ' סנהדרי ד עב ע"ב‪ :‬בא במחתרת ושבר את החבית פטור‪.‬‬
‫אמר רב אפילו נטל פטור מ"ט בדמי קננהו‪.‬‬
‫אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר אבל נטל לא‪ ,‬והאלוהי אמר רב אפילו‬
‫נטל‪.‬‬
‫ויש להבי מה היא סברת רב?‬
‫אומרת הגמ' שרב סובר‪ ,‬אילו היה לגנב דמי! ז"א היה אסור להרגו )! כאב הבא על‬
‫בנו במחתרת( ונאנסה הגזלה‪ ,‬היה חייב! מכא מוכח שקנה את הגזלה‪.‬‬
‫ורבא סובר‪ ,‬גזל כשואל‪ ,‬מה שואל לא קנה וכל הנאה שלו ולכ מתחייב באונסי‪ ,‬כ‪$‬‬
‫גזל לא קנה ורק מתחייב באונסי משו שכל הנאה שלו‪.‬‬
‫‪ 60‬ר' מאיר ציצובי‪ ,‬ר' ישי רוזנבלט‬
‫מסביר ש רש"י‪:‬‬
‫"‪ ...‬דא על גב דהיכא דיש לו דמי חייבי באחריותו לאו קני ה לו להיות‬
‫כשאר נכסיו‪ ,‬דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה וחייב את הגזלני לשל הני‬
‫מילי לעני שלומי‪ ,‬דלא מצי למימר ליה‪ :‬נאנסו‪ ,‬דאשכח בשומרי דחייב‬
‫הכתוב לישבע א לא שלח יד במלאכת רעהו ! הא שלח א על גב דטעי מת‬
‫או נשבר‪ ,‬דהיינו אונס ! חייב‪ ,‬דנעשה עליה גזל בשליחות יד‪".‬‬
‫ובד"ה הבא‪ ,‬כותב רש"י‪:‬‬
‫"אבל לעני מקנא לא קני ! א קיימי ה אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר‬
‫דמי אני מחזיר ל‪ ! $‬לא קני ומהדר להו בעינייהו‪ ,‬דכתיב והשיב את‬
‫הגזילה‪ ,‬והאי דכי נאנסו מחזיר דמי ולא מצי אמר ליה נאנסו ומיפטר !‬
‫משו דלא גרע גזל משואל‪ ,‬דמשו דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא‬
‫ברשותו לשלומי א נאנס‪ ,‬דכל כמה דקיימא הדרא בעינא‪ ,‬הא נמי כל‬
‫הנאה שלו ומיחייב לשלומי‪".‬‬
‫רש"י לומד מהפס' "א לא שלח ידו במלאכת רעהו" הא שלח‪ ,‬מתחייב אפילו‬
‫נאנסה‪ ,‬ולא קונה כשאר קנייניו‪ ,‬שהרי מחוייב להשיב את הגזלה דלא גרע משואל דהרי‬
‫כל הנאה שלו‪.‬‬
‫בעצ לפנינו מח' יסודית בכל גדר קניי הגזל‪,‬‬
‫לרב הגזל קנה הגזילה לגמרי‪.‬‬
‫ואילו לרבא נראה שהגזל לא קנה הגזילה כלל‪.‬‬
‫ובאמת לכאו' יש סתירה בדיני הגזל‪,‬‬
‫מצד אחד חייב באונסי‪ ,‬וע"כ הטע הוא משו שהגזלה שלו‪ ,‬שהרי "אונס מה לי‬
‫הכא מה לי הת" וג ברשות בעלי היה יכול להאנס‪ ,‬א"כ מהחיוב לשל נובע לכאו'‬
‫שהגנב קנה הגזילה‪.‬‬
‫ומצד שני הוא חייב להחזיר את הגזילה עצמה‪ ,‬א"כ הגזילה אינה שלו ולא קנויה לו!‬
‫שיטת רב‬
‫כאמור רב סובר שהבא במחתרת "אפילו נטל" פטור מלשל משו שקנה את‬
‫הגזילה לגמרי וקלב"מ שהרי התחייב מיתה בשעה שחתר‪.‬‬
‫א"כ צרי‪ $‬להבי מהו ציווי התורה "והשיב את הגזילה אשר גזל"?‬
‫ועוד שדרשו בגמ' )בבא קמא סו ע"א( ‪ :‬כתיבא‪ :‬והשיב את הגזלה אשר גזל ! מה‬
‫ת"ל אשר גזל? א כעי שגזל ! יחזיר‪ ,‬וא לאו ! דמי בעלמא בעי שלומי‪.‬‬
‫מתו‪ $‬שחייב להחזיר הגזילה עצמה נראה שלא קנה הגזילה!‬
‫קנייני גזילה ‪61‬‬
‫פוסק הרא"ש ב"ק )פ"א ס' י"א( שהחיוב "והשיב את הגזלה" אי כוונתו דוקא‬
‫לגזילה עצמה‪ ,‬אלא אפי' שוויה בכס "דמה לי ה מה לי דמיה"‪.‬‬
‫ומבאר האבני נזר )יו"ד קעו(‪:‬‬
‫איברא דבאמת צרי‪ $‬להבי מאי שנא הוקר מהוזל דבהוזל משל רק‬
‫הסאה‪ .‬ובהוקר יפטור בדמיה‪ .‬והנראה בזה עפימ"ש הרא"ש ב"ק ‪ ...‬והנה‬
‫מבואר מדברי הרא"ש דהחיוב חל להשיב לו חפ כעי שגזל‪ .‬והא דסגי‬
‫בדמי משו דיכול לקנות בעדו כעי שגזל‪ .‬וצרי‪ $‬להבי למה בהוזל אח"כ‬
‫משל כדמעיקרא‪ .‬כיו שהחיוב על החפ והרי יכול לקנות אח"כ בדמי‬
‫מועטי חפ כזה‪ .‬וצ"ל כיו שגזל חפ וכ גזל שווי החפ חל עליו חיוב חפ‬
‫וחיוב דמי ג"כ‪ .‬ע"כ א הוזל צרי‪ $‬מ"מ לשל דמי כעי שגזל‪:‬‬
‫ועוד ש סי' קלח‪:‬‬
‫כמו בגזל לאחר יאוש למ"ד יאוש קונה בגזילה‪ .‬א שעדיי מחויב בוהשיב‬
‫את גזילה יוצא בדמי וא"צ להשיב גו הגזילה‪.‬‬
‫האבני נזר פוסק שהגזילה קנויה לגזל אפילו ביאוש בלבד )למ"ד יאוש כדי קני(‪,‬‬
‫החיוב להשיב הוא לחומרא‪ ,‬כשהוקר ישל שווי הגזילה החדש וכשהוזל ישל כשעת‬
‫הגזילה‪ .‬מ"מ משמע מכא שהגזילה קנוייה לגמרי‪.‬‬
‫החת"ס )חו"מ קלב( מסביר את מצוות ההשבה בדר‪ $‬שונה‪:‬‬
‫"דכל גנב קנה גו החפ‪ ,‬לולי כ לא היה מתחייב באונסי‪ ,‬ושחייב באונסי‬
‫מבואר בתורה‪ ,‬כפירש"י‪ ,‬מדנשבע שומר א לא שלח ידו ש"מ אי שלח ידו‬
‫נעשה גזל וחייב באונסי‪ .‬א‪ $‬הסברא היא כ ! דס"ל כמו לדיד דקיי"ל‬
‫שינוי קונה גו החפ א‪ $‬לא הממו‪ ,‬שיווי החפ שצרי‪ $‬להחזיר לבעלי‪,‬‬
‫הכי הוי ס"ל לרב כל גנב בתחילת הגבהת גנבתו קנאו להחפ ואינו חייב רק‬
‫דמי‪ ,‬א‪ $‬גזירת הכתוב לנתק לאו דלא תגזול לא מינתיק אלא אי משיב‬
‫כעי שגזל א לא נשתנה‪ ,‬א‪ $‬א נשתנה הקילה עליו התורה דמנתיק לאוי'‬
‫אפילו בדמי‪ ,‬א"כ כ"ז שהוא כעי שגזל‪ ,‬נהי דקנה גו החפ ולא מחייב‬
‫אלא דמי מ"מ לאו לא מנתיק אלא בהשבת גו החפ ולא מחייב אלא‬
‫דמי‪ ,‬מ"מ לאו לא מנתיק אלא בהשבת גו החפ‪ ,‬וממילא כופי אותו‬
‫לנתק לאוי'‪ ,‬אבל לבעלי אינו חייב אלא דמי ולא הגו‪"...‬‬
‫הגנב קנה את החפ לגמרי‪ .‬החיוב להחזיר את החפ עצמו הוא משו לאו הניתק‬
‫לעשה‪ ,‬ואמרה תורה זו הדר‪ $‬בה מנתקי את הלאו ! משיבי את החפ הגזול עצמו‪.‬‬
‫‪ 62‬ר' מאיר ציצובי‪ ,‬ר' ישי רוזנבלט‬
‫אבל א החפ נשתנה או אבד‪ ,‬חייב להחזיר דמי‪ ,‬שהרי כל החיוב מראש היה רק של‬
‫דמי וקנה את החפ הגזול לגמרי לכ במקרה שאי ברירה אחרת אומרי שיחזיר‬
‫ממו‪.1‬‬
‫שיטת רבא‬
‫הנודע ביהודה )אה"ע קמא סי' פב אות י( כתב‪:‬‬
‫"‪...‬וכי זכה הוא בגניבה הא ליתא כלל! אלא מתחייב הוא בגניבה שקנה‬
‫להתחייב באונסי ולשל תשלומי כפל אבל גו הגניבה אכתי ברשותא‬
‫דמרא קמא ולא קנאה הגנב כלל‪ "...‬משמע כדברי רבא‪.‬‬
‫ההבנה הפשוטה בדבריו היא‪ :‬הגזל דינו כשואל‪ ,‬שואל לא קנה כלל ומתחייב‬
‫באונסי‪ ,‬כ‪ $‬גזל לא קנה ומתחייב באונסי‪ ,‬בשניה "כל הנאה שלו"‪ .‬כ‪ $‬למד רש"י‬
‫בשיטת רבא‪.‬‬
‫בכתובות לא ע"ב הגמ' דנה בדיני קלב"מ בעניי מי שגנב כיס של חברו בשבת באיזו‬
‫היכי תמצי יש איסור שבת ואיסור גניבה יחד שיפטר על הגניבה ויתחייב על השבת‪.‬‬
‫נחלקו ש רב אחא ורבינא‪ .‬רבינא אומר שבמשיכה לרה"ר קני הגנב את הגזילה‬
‫ובאותו רגע הוציא מרשות לרשות )לעניי שבת(‪ .‬רב אחא חולק על כ‪ $‬ולשיטתו נאמרו‬
‫שני תירוצי‪ :‬א‪ .‬מדובר במשיכה לצידי רה"ר‪ .‬ב‪ .‬שהכניס לתו‪ $‬ידו למטה מג' טפחי‬
‫וקיבל לתוכה את הכיס‪.‬‬
‫שואלי תוס' על רבינא שסובר שמשיכה לרה"ר קנה והרי בב"ב מצינו דאביי ורבא‬
‫דאמרי תרוויהו משיכה לרה"ר לא קני!‬
‫ומתרצי תוס' שני תירוצי‪:‬‬
‫ר"י! לעניי אונסי קנה ומתחייב בה‪ ,‬אבל לא קנה לגמרי‪ .‬ורבינא לא חולק על‬
‫אביי ורבא במשיכה בעלמא ברה"ר שלא קנה‪.‬‬
‫ריצב"א! רבינא חולק על אביי ורבא וסובר שמשיכה לרה"ר ראויה לקניי ולכ הגזל‬
‫קונה ע"י‪ .‬כמו כ מובא בתוס' ב"ק עט ע"א )ד"ה או( "ואי נראה לחלק כלל בי קניית‬
‫גנב שאי אלא להתחייב באונסי ולשאר קניות"‪.‬‬
‫ע"פ דברי ר"י אפשר לומר בדעת רבא הסבר נוס‪ ,‬השוואת הגזל לשואל היא שקנה‬
‫את הגזילה בקניי חלקי‪ ,‬לעניי התחייבות באונסי קנה‪ ,‬א‪ $‬לעניי שיהיה שלו לכל‬
‫דבריו לא קנה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫לכו"ע לאחר יאוש ושינוי רשות הגזל מחוייב לשל דמי בלבד‪) .‬כ פסק הרמב" הלכ' גניבה פ"ה‬
‫ה" ג (‬
‫קנייני גזילה ‪63‬‬
‫בטור חו"מ סי' שנא פסק‪ :‬יש גנב שפטור מלשל ! ואיזה? זה שבא ע התשלומי‬
‫חיוב מיתה‪ ,‬כגו הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות בעלי אלא היה מגררו ומוציאו‬
‫מרשות בעלי לר"ה וחבר ידו למפת הבית תו‪ $‬שלש סמו‪ $‬לאר והפילה לתוכה‪,‬‬
‫שאיסור שבת ואיסור גניבה באי כאחד‪ .‬אבל א הגביהו תחילה בבית הבעלי חייב‬
‫שכבר נתחייב בגניבה קוד שיבוא איסור שבת‪.‬‬
‫משמע שפסק כרב אחא שדווקא בחיבר ידו איסור שבת ואיסור גזילה באי כאחד‬
‫ויש קלב"מ‪ ,‬א‪ $‬משיכה לרה"ר לא מהני‪.‬‬
‫בשו"ע )ש סעי א'( השמיט את המילי "‪...‬חבר ידו למפת הבית תו‪ $‬שלשה‬
‫טפחי סמו‪ $‬לאר‪ ,"...‬משמע שפסק כרבינא שמשיכה לרה"ר מהני‪.‬‬
‫כותב הגר"א )ביאור הגר"א ס"ק א'( שהמחבר פסק כר"י )בכתובות לא ע"ב( שקניי‬
‫הגזל שונה מקניי רגיל ורבינא לא חולק על אביי ורבא וא"כ לא צרי‪ $‬לאוקימתא דרב‬
‫אחא‪ .‬הטור לעומתו סובר כתוס' בב"ק עט ע"א ודברי ריצב"א שאי לחלק בי קניי גזל‬
‫לקניי רגיל‪ .‬ע"כ פסק כרב אחא‪ ,‬משו שרבינא לא כהלכתא‪ ,‬שהרי חולק על אביי ורבא‬
‫במשיכה לרה"ר‪.‬‬
‫שני ההסברי אלו‪ ,‬האמורי בשיטת רבא‪ ,‬או שלא קנה א‪ $‬חייב באונסי )כשואל(‪,‬‬
‫או שקנה רק להתחייב באונסי )קניי חלקי(‪ ,‬טעוני ביאור‪:‬‬
‫לצד שדינו כשואל‪ ,‬צרי‪ $‬להסביר את מהות ההשוואה‪.‬‬
‫לצד שקנה חלקית‪ ,‬צרי‪ $‬להסביר מה גדרו של קניי מחודש זה‪.‬‬
‫כמו כ‪ ,‬לכאורה קשה ההשוואה מהתוס' בכתובות לעניינו‪ ,‬כי הרי ש המח' היא‬
‫לגבי הוצאה לרה"ר! ואולי רק בה חולקי ר"י וריצב"א?‬
‫מחדשי הרבה מ האחרוני‪:2‬‬
‫המח' בי רב אחא לרבינא איננה בנוגע לרה"ר‪ ,‬הא רה"ר עצמה קונה או שלא‪ ,‬אלא‬
‫נחלקו במהות קניינו של הגזל‪:‬‬
‫הא ההוצאה מרשות הבעלי‪ ,‬ללא השגחה להיכ מכניס‪ ,‬קונה בפני עצמה‪ .‬הרי‬
‫בגזילה נוצרה מציאות חדשה בה לא נכנסה הגזילה לרשות הגזל‪ ,‬לא היתה הסכמת‬
‫הבעלי והגזל א מחוייב להחזיר הגזילה‪ ,‬א‪ $‬סו סו יצאה הגזילה מרשות הבעלי‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫העילוי ממייצ'יט )חידושי העילוי ממייצ'יט סי' ע"ז בעניי משיכה ברה"ר(‪ ,‬דברי יחזקאל )סי' כה אות‬
‫א(‪ ,‬פרי משה )עניני גניבה וגזילה סי' א(‪ ,‬ועיי אבי עזרי )הלכ' גזילה פ"ח ה"י( שהביא נ"מ לעניי קט‬
‫שגזל ולעניי גזל הגר ומת הגר‪.‬‬
‫‪ 64‬ר' מאיר ציצובי‪ ,‬ר' ישי רוזנבלט‬
‫רבינא סובר שאכ התחדש הדי שישנו קניי במציאות זו )בדומה לשואל!כדעת רבא‬
‫בסנהדרי(‪ ,‬א‪ $‬רב אחא חולק‪.‬‬
‫המח' בי ר"י לריצב"א היא – הא התכוו רבינא שההוצאה לבדה קונה לגמרי‬
‫בגנב‪ ,‬או שקונה רק לעניי חיובו באונסי‪.‬‬
‫אול מצאנו שינוי מהותי בהגדרות האחרוני‪:‬‬
‫בדברי העילוי ממייצ'יט מודגש העקרו של הוצאת החפ מרשות הבעלי המחייבת‬
‫באונסי‪.‬‬
‫הפרי משה בענייני גניבה וגזילה )סי' א( מגדיר שההשוואה לשואל היא בעצ החיוב‬
‫להחזיר את שלקחו‪ ,‬והיא שמחייבת אות באונסי‪ .‬הרי כל אד שלקח מחברו חפ‬
‫מחוייב להחזיר מה שלקח ואי זה חיוב אונסי‪ ,‬אלא חיוב החזרת מה שלקח‪ ,‬משו כ‪$‬‬
‫אי צור‪ $‬בקניי ככל הקנייני אלא רק שיוציא מהבעלי וממילא מחויב להחזיר מה‬
‫שהוציא‪.‬‬
‫א‪ $‬הדברי יחזקאל )סי' כה( מוסי שההשוואה לשואל נכונה בתוס' בלבד‪ ,‬שלשיטת‬
‫משיכה לרה"ר מחייבת באונסי ג שואל‪ ,‬א‪ $‬הטור כתב ע"פ הרמב" שבשואל משיכה‬
‫לרה"ר לא מחייבת באונסי א"כ צרי‪ $‬לומר בשיטת הרמב" שחידשה תורה להחמיר על‬
‫הגזל )ולא על שואל(‪ ,‬שכל מהות קניינו לעשות הוצאה מרשות הבעלי‪ ,‬וא"כ הוצאה‬
‫בלבד ג תועיל‪.‬‬
‫ע"פ האמור יש לשאול על הגמ' בכתובות הנ"ל שאמרה שהגנב "קני" והרי לא קונה‬
‫לגמרי?‬
‫וצרי‪ $‬לדחוק ולומר דג הגמ' ש מתכוונת לקניי חלקי‪ .‬אפשר לדחוק יותר ונאמר‬
‫שמדובר על החיוב באונסי! שאיננו קניי‪.‬‬
‫)ואי זו העמדה דחוקה כל כ‪ $‬כי הגמרא ש לא דנה בקנייני גזל‪ ,‬אלא בהיכי תמצי‬
‫שעובר באיסור גזילה(‪.‬‬
‫ע"פ המבואר לעייל נית להסביר את סוגייתנו בסוכה דאיתא ש "לאחר יאוש הא‬
‫קנייה ביאוש"‬
‫בראשוני הסוגיא נלמדת שמדובר ביאוש ושינוי‪.‬‬
‫שכ כתבו תוספות בסוגיי )ד"ה הא קנייה( ‪ :‬וי"ל דא איתא דיאוש כדי קני הוי שלו‬
‫קוד הקדש ותו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה‪ ...‬אבל אי יאוש כדי לא קני‪ ...‬דאיכא‬
‫יאוש ושינוי הש השתא אז חשיב מצוה הבאה בעבירה‪.‬‬
‫קנייני גזילה ‪65‬‬
‫וכ איתא בריטב"א‪... :‬והכא הכי קאמרינ אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש זה‬
‫שיש עמו שינוי רשות‪.‬‬
‫כ‪ $‬אמנ חייבי לומר לדעת רב אחא‪ ,‬שגזל קונה רק במעשה קניי גמור‪ ,‬ולכ חו‬
‫מיאוש צרי‪ $‬שינוי‪.‬‬
‫אבל א נאמר כרבינא נוכל לחדש‪ ,‬שהיאוש בעצמו הוא חלק בלתי נפרד מההוצאה‬
‫מרשות בעלי לאחר מעשה הגזילה‪ ,‬שא לא כ לא היה קונה לעול‪ .‬וכ מוכח מהמש‪$‬‬
‫סוגיי‪ ,‬שבלא יאוש ודאי‪ ,‬ג א יהיה מעשה גזילה לא קנה‪ .‬סברא זו נובעת מתרו רבא‬
‫לקושיית רב נחמ בר יצחק על שמואל‪ :‬שהיתה סברא לומר שגזול ביו"ט ראשו יהיה‬
‫כשר‪ ,‬שהיינו חושבי שכיוו שגזל הבעלי מסתמא התייאש וא"כ הלולב שלו‪ ,‬קמ"ל‪,‬‬
‫שעד שלא שומע במפורש‪ ,‬למרות שגזל והוציא מרשות בעלי‪ ,‬עדיי לא נחשב שלו עד‬
‫שלא יהיה יאוש במפורש‪ ,‬על כ קתני שגזול פסול‪.‬‬
‫א כ‪ $‬כשהגמ' אומרת יאוש‪ ,‬לא צרי‪ $‬להוסי שינוי אלא היאוש הוא חלק‬
‫מההוצאה מרשות הבעלי וקונה‪.‬‬
‫ידועה החקירה בעניי "לכ"‪ :‬הא "לכ" אומר שלא יהיה גזול או שמא "לכ"‬
‫אומר שיהיה של‪.$‬‬
‫נ"מ בשואל‪ ,‬שהרי החפ לא גזול א‪ $‬אינו שלו‪.‬‬
‫והכא סו סו מדובר בגזל לכ אנו מעמידי כצד הסובר "לכ" שיהיה של‪.$‬‬
‫בדעת רב‪ ,‬בי לרא"ש בהסבר האבני נזר‪ ,‬בי לחת"ס‪ ,‬הגזילה קנויה לגזל לגמרי א"כ‬
‫ודאי שנקרא "לכ"‪ .‬וכ לריצב"א שביאר שרבינא חולק וסובר שקנה לגמרי וא"כ מוב‬
‫שאי חסרו של "לכ"‪.‬‬
‫אבל לר"י‪ ,‬הקניי חלקי‪ ,‬אפילו לשיטת רבא )בסנהדרי עב ע"א דאמר שגזל לא קונה‬
‫לגמרי( ‪ ,‬שקונה רק לעניי התחייבות באונסי‪ .‬מחדשת הגמ' שקניי זה מספיק כדי‬
‫שיקרא "לכ"‪.‬‬
‫לרש"י‪ ,‬שלמדנו משואל שקנה לעניי התחייבות באונסי כי כל הנאה שלו‪ ,‬הרי זאת‬
‫שייכותו בלולב‪.‬‬
‫עפ"ז נית לחדש שמשו כ‪ $‬לא כתב רש"י‪ ,‬כשאר הראשוני שמדובר ביאוש ושינוי‪,‬‬
‫אלא רק ביאוש‪.‬‬
‫אבל לדברי יחזקאל ולפרי משה שהגזל מתחייב באונסי ללא קניי‪ ,‬נצטר‪ $‬להעמיד‬
‫בכל אופ‪ ,‬כדברי הראשוני בסוגיי‪ ,‬שמדובר ביאוש בתוספת שינוי‪ ,‬במקרה כזה לית‬
‫מא דפליג דקונה‪.‬‬
‫‪ 66‬ר' מאיר ציצובי‪ ,‬ר' ישי רוזנבלט‬
‫נמצאנו למדי על גישת התורה לגזל‪ :‬הא דינו ככל אד וקניינו שווה‪ ,‬רק‬
‫שציוותה התורה שיחזיר )א כרא"ש או כהסבר החת"ס(‪ .‬וא"כ מתחדש בסוגיי די‬
‫בדיני קניי‪ ,‬שגדר ייאוש בעלי כדעת מקנה‪ .‬לדעה השניה שאומרת שגנב לא קונה‬
‫לגמרי‪ ,‬נצטר‪ $‬לומר שמחדשת התורה בגזל‪ ,‬אע"פ שעשה מעשה קניי גמור‪ ,‬מבוטל‬
‫קניינו ולא נחשב‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬הוספנו עליו חומרה שיתחייב באונסי‪ ,‬לעניי זה בלבד‬
‫תקרא הגזילה שלו‪.‬‬
‫ומכא שאלה מעניינת‪ :‬יוצא שחומרו של הגנב הוא ג קולו‪ ,‬כשיוצא בלולב גזול‬
‫משו אותו קניי חלקי? וצ"ע‪.3‬‬
‫‪3‬‬
‫שאלה זו מתייחסת להו"א שבגמרא‪ ,‬לגבי די "לכ" בגזול‪ .‬למסקנת הגמ' שאמנ לולב זה פסול משו‬
‫מצוה הבאה בעבירה צרי‪ $‬להבדיל בי השיטות השונות בגדרי מה"ב‪ .‬א‪ $‬ג למסקנה זו לא היינו‬
‫פוסלי לולב זה מדי "לכ" וא"כ יש לעיי‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫¯‡‪˘ËÈ„ Ô·Â‬‬
‫‡‪ȇ„ ȄÈÓ ‡ÈˆÂÓ ˜ÙÒ ÔÈ‬‬
‫איתא בגמ' בפסחי )ד ט ע"א( "משנה‪ .‬אי חוששי שמא גיררה חולדה מבית לבית‬
‫וממקו למקו‪ ,‬דא כ מחצר לחצר ומעיר לעיר ! אי לדבר סו‪.‬‬
‫ואמרי ע"ז גמרא‪ .‬טעמא ! דלא חזינא דשקל‪ ,‬הא חזינא דשקל ! חיישינ‪,‬‬
‫ובעי בדיקה‪ .‬ואמאי? נימא אכלתיה! מי לא תנ‪ :‬מדורות הנכרי טמאי‪.‬‬
‫וכמה ישהה במדור ויהא המדור צרי‪ $‬בדיקה ! ארבעי יו‪ ,‬וא על פי‬
‫שאי לו אשה‪ .‬וכל מקו שחולדה וחזיר יכולי להלו‪ ! $‬אי צרי‪ $‬בדיקה! !‬
‫אמר רבי זירא‪ :‬לא קשיא; הא ! בבשר‪ ,‬והא ! בלח‪ .‬בבשר ! לא משיירא‪,‬‬
‫בלח ! משיירא‪ .‬אמר רבא‪ :‬האי מאי? בשלמא הת ! אימור הוה אימור‬
‫לא הוה‪ ,‬וא תמצא לומר הוה ! אימור אכלתיה‪ .‬אבל הכא ! דודאי דחזינא‬
‫דשקל ! מי יימר דאכלתיה? הוי ספק וודאי‪ ,‬ואי ספק מוציא מידי ודאי‪! .‬‬
‫ואי ספק מוציא מידי ודאי? והא תניא‪ :‬חבר שמת והניח מגורה מליאה‬
‫פירות‪ ,‬ואפילו ה בני יומ ! הרי ה בחזקת מתוקני‪ .‬והא הכא‪ ,‬דודאי‬
‫טבילי הני פירי‪ ,‬וספק מעושרי וספק לא מעושרי ! וקאתי ספק ומוציא‬
‫מידי ודאי! ! הת ודאי וודאי הוא‪ ,‬דודאי מעשרי‪ ,‬כדרבי חנינא חוזאה‪.‬‬
‫דאמר רבי חנינא חוזאה‪ :‬חזקה על חבר שאי מוציא מתחת ידו דבר שאינו‬
‫מתוק‪ .‬ואי בעית אימא‪ :‬ספק וספק הוא‪ ,‬דילמא מעיקרא אימור דלא‬
‫טבילי‪ ,‬כרבי אושעיא‪ .‬דאמר רבי אושעיא‪ :‬מערי אד על תבואתו‬
‫ומכניסה במו שלה‪ ,‬כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מ המעשר‪ .‬ואי‬
‫ספק מוציא מידיובא כה והצי בו לידע א זכר הוא א נקבה היא‪ .‬ובא‬
‫מעשה לפני חכמי וטיהרוהו‪ ,‬מפני שחולדה וברדלס מצויי ש‪ .‬והא הכא‪,‬‬
‫דודאי הטילה‪ ,‬וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא‪ ,‬וקאתי ספק‬
‫ומוציא מידי ודאי! ! לא תימא שהטילה נפל לבור אלא אימא שהפילה כמי‬
‫נפל לבור והוי ספק וספק‪ ! .‬והא לידע א זכר הוא א נקבה היא קתני! !‬
‫הכי קאמר‪ :‬לידע א רוח הפילה א נפל הפילה‪ ,‬וא תמצא לומר נפל‬
‫הפילה ! לידע א זכר הוא וא נקבה היא‪ .‬ואיבעית אימא‪ :‬הת ודאי‬
‫וודאי הוא‪ ,‬כיו דחולדה וברדלס מצויי ש ! ודאי גררוהו בההיא שעתא‪.‬‬
‫נהי דשיורי משיירא ! מיגרר מיהת ודאי גררו בההיא שעתא‪) .‬לישנא‬
‫אחרינא‪ :‬נהי דודאי ! אכלו ! לא אמרינ‪ ,‬ודאי גררוהו לחורייהו !‬
‫אמרינ‪ "(.‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ 68‬ראוב דויטש‬
‫הגמרא מתיחסת על דברי המשנה שאי חוששי שחולדה גררה חמ לתו‪ $‬הבית וכל‬
‫זה שלא ראינו שהחולדה נכנסה ע החמ‪ ,‬אבל כאשר ראינו חולדה נכנסת ע חמ צרי‪$‬‬
‫לחזור ולבדוק )הגמרא מדברת בי"ד בניס לאחר שבדק את הבית(‪.‬‬
‫בעקבות דיוק זה מנסה הגמרא להבי מה ההבדל בי מגורות עכו" )שש הגויי‬
‫נמצאי שקוברי את נפילה‪ ,‬ואפילו לא היתה לו אישה‪ ,‬העכו" חשוד על זנות‪,‬‬
‫לחכמי עכו" מטמא באהל ואפילו לר"ש שאי גוי מטמא באהל שדורש " אד את‪,‬‬
‫את קרויי אד ולא גויי קרויי אד" מ"מ מטמאי במגע ובמשא‪ ,‬מתו‪ $‬דברי‬
‫רש"י כדאיתא בגמ' ביבמות סו ע"א‪ (.‬שאומרי שחולדה ודאי אכלה את בשר הנפל‪,‬‬
‫ואילו במשנתנו כאשר ראינו את החולדה מכניסה חמ לבית‪ ,‬מצריכי את בעל הבית‬
‫מספק לבדוק שנית‪ ,‬ולא אומרי שהחולדה ודאי אכלה את החמ‪.‬‬
‫הגמרא מתרצת שני תירוצי‪:‬‬
‫א( "אמר רבי זירא‪ :‬לא קשיא; הא ! בבשר‪ ,‬והא ! בלח‪ .‬בבשר ! לא‬
‫משיירא‪ ,‬בלח – משיירא"‪ .‬אצלנו מדובר בלח‪.‬‬
‫ב("אמר רבא‪ :‬האי מאי? בשלמא הת ! אימור הוה אימור לא הוה‪ ,‬וא‬
‫תמצא לומר הוה ! אימור אכלתיה‪ .‬אבל הכא ! דודאי דחזינא דשקל ! מי‬
‫יימר דאכלתיה? הוי ספק וודאי‪ ,‬ואי ספק מוציא מידי ודאי‪".‬‬
‫רבא אומר שאי לדמות בי המקרי‪ ,‬במדורות העכו" יש שני ספקות‪ :‬חדא ספק‬
‫א היה נפל או שלא היה‪,‬וספק שני אפילו א היה נפל‪ ,‬אולי החולדה אכלה את בשר‬
‫הנפל‪ ,‬אבל אצלנו ודאי יש איסור חמ בבית שהרי ראינו שהחולדה נכנסה ע חמ לבית‬
‫ואי ספק "אכלה" מוציא מודאי‪.‬‬
‫ממשיכה הגמ' ושואלת‪ ":‬ואי ספק מוציא מידי ודאי? והא תניא‪ :‬חבר שמת והניח‬
‫מגורה מליאה פירות‪ ,‬ואפילו ה בני יומ ! הרי ה בחזקת מתוקני‪ .‬והא הכא‪ ,‬דודאי‬
‫טבילי הני פירי‪ ,‬וספק מעושרי וספק לא מעושרי ! וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!"‬
‫שואלת הגמרא מדוע אנו מניחי שהפרות מתוקני ומוציאי מחזקת טבל‪ ,‬הא זה‬
‫לא משו שספק מוציא מידי ודאי?‬
‫מתרצת הגמרא שני תירוצי‪:‬א( "הת ודאי וודאי הוא‪ ,‬דודאי מעשרי‪ ,‬כדרבי חנינא‬
‫חוזאה‪ .‬דאמר רבי חנינא חוזאה‪ :‬חזקה על חבר שאי מוציא מתחת ידו דבר שאינו‬
‫מתוק‪".‬‬
‫כוונת הגמרא שיש "חזקת חבר" שגידרה כודאי שאי מוציאי מתחת ידו דבר שאינו‬
‫מתוק ‪,‬א כ‪ $‬הוי ודאי כנגד ודאי‪.‬‬
‫ב( "ואי בעית אימא‪ :‬ספק וספק הוא‪ ,‬דילמא מעיקרא אימור דלא טבילי‪,‬‬
‫כרבי אושעיא‪ .‬דאמר רבי אושעיא‪ :‬מערי אד על תבואתו ומכניסה במו‬
‫שלה‪ ,‬כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מ המעשר‪".‬‬
‫כוונת הגמרא שמי אומר שיש כא חזקת טבל אולי הפירות לא התחייבו בחיוב‬
‫במעשר מ התורה‪ ,‬א כ זה ספק וספק‪.‬‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי ‪69‬‬
‫ממשיכה הגמרא לשאול‪ " :‬ואי ספק מוציא מידי ודאי? והתניא‪ ,‬אמר רבי יהודה‪:‬‬
‫מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימו‪ ,‬שהטילה נפל לבור ובא כה והצי בו לידע א‬
‫זכר הוא א נקבה היא‪ .‬ובא מעשה לפני חכמי וטיהרוהו‪ ,‬מפני שחולדה וברדלס‬
‫מצויי ש‪ .‬והא הכא‪ ,‬דודאי הטילה‪ ,‬וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא‪,‬‬
‫וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!"‬
‫כוונת הגמרא היא שהרי במעשה בשפחתו של מציק‪ ,‬כאשר הכה בא והצי בבור‬
‫חכמי טיהרוהו‪ ,‬למרות שזה רק ספק באותה שעה שהחולדה אכלה את הנפל‪.‬א כ‬
‫מצינו שספק מוציא מידי ודאי‪.‬‬
‫מתרצת הגמרא שני תירוצי‪ :‬א("לא תימא שהטילה נפל לבור אלא אימא שהפילה‬
‫כמי נפל לבור והוי ספק וספק‪".‬‬
‫כוונת הגמרא שאי ידוע א בוודאות הפילה נפל וזה נחשב ספק נפל‪ ,‬א כ זה ספק‬
‫וספק‪.‬‬
‫ב( " ואיבעית אימא‪ :‬הת ודאי וודאי הוא‪ ,‬כיו דחולדה וברדלס מצויי ש ודאי‬
‫גררוהו בההיא שעתא‪ .‬נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררו בההיא שעתא‪".‬‬
‫כוונת הגמרא כיוו שמצויה חולדה באותו מקו‪ ,‬ברור לנו שהחולדה לפחות גררה‬
‫את הנפל באותו שעה‪,‬ע"כ‪.‬‬
‫בעיקר ברצוני לחקור א "ספק מוציא מידי ודאי דרבנ"‪ .‬נקדי את קושית התוס'‬
‫)בגמ' ששאלה שחזקת חבר שמוגדרת כספק מוציאה מחזקת ודאי טבל תירצה הגמ'‬
‫בתירו השני שזה ספק וספק משו שיש ספק א הפירות יתחייבו מדאורייתא‪"(.‬‬
‫ותימה דמ"מ הוי ודאי טבל מדרבנ לעני אכילת קבע אפי' הכניסה במו שלה כדאמר‬
‫כדי שתהא בהמה אוכלת משמע אבל הוא עצמו אסור ובתוספת' תניא ומייתי לה בפ"ק‬
‫דביצה )ד‪ -‬יג‪ (.‬הכניס לבית שבולי לעשות מה עיסה אוכל מה עראי ופטור וקאתי‬
‫ספק ומוציא מידי ודאי דרבנ וחשיב להו בחזקת מתוקני גבי חמ אמאי לא אתי ספק‬
‫ומוציא מידי ודאי בדיקה דרבנ דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי"‬
‫שאלת תוס' היא‪ :‬הרי הפירות אולי אסורי מדרבנ ואנו רואי שספק עישר מוציא‬
‫מידי ודאי איסור דרבנ‪ ,‬א"כ במציאות שכבר בדק את הבית וביטל חמ‪ ,‬החיוב שקיי‬
‫עכשיו הוא רק דרבנ‪ ,‬אז מדוע הגמ' אומרת שצרי‪ $‬לחזור ולבדוק הרי ספק הרגיל מוציא‬
‫מידי ודאי חיוב בדיקה דרבנ?‬
‫מתר התוס' " ואומר ר"י דמתני' איירי בשלא ביטלו דהוי ודאי דאוריי'‪.‬‬
‫כוונת ר"י שבמשנתנו מדובר שהבדיקה דאורייתא‪ ,‬המציאות היא שעדי לא ביטל‬
‫לאחר הבדיקה‪ ,‬אבל א ביטל חמ לאחר הבדיקה‪ ,‬ואחר כ‪ $‬נכנסה חולדה ע חמ אז‬
‫ספק אכלה ספק לא אכלה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה דרבנ‪.‬‬
‫בתירוצו השני מתר ר"י וזה לשונו‪" :‬ועוד אומר ר"י דהא דקאמר הרי ה בחזקת‬
‫מתוקני היינו בהנ דלא חזו אלא לבהמה"‬
‫‪ 70‬ראוב דויטש‬
‫כוונת ר"י שאפילו א נאמר שכבר ביטל את החמ והבדיקה דרבנ‪ ,‬עדי יש לומר‬
‫שאי ספק מוציא מידי‪ .‬ודאי חיוב דרבנ שכוונת הגמ' שאומרת שהפירות "בחזקת‬
‫מתוקני" הכוונה לפירות שראויי למאכל בהמה‪,‬ומכל מקו אי ספק מוציא מידי‬
‫ודאי דרבנ‪.‬‬
‫וכ אומר רבינו דוד )בסוגיתנו(‪ :‬שספק הרגיל לא מוציא מידי ודאי דרבנ וכל שכ‬
‫שספק השקול לא מוציא מידי ודאי דרבנ‪ .‬ומסביר שכל שאלת הגמרא וכי "ספק לא‬
‫מוציא מידי ודאי" זה על הספק הרגיל הקרוב לודאי ולא על ספק השקול‪ ,‬ושואל רבינו‬
‫דוד הרי ספק דרבנ לקולא? ומתר כל מה שאומרי ספק דרבנ לקולא הוא על ספק‬
‫מתחילתו כוונתו על ספק מוכרע כמו ספק התפלל שהוא דרבנ שספק התפלל אינו חוזר‬
‫ומתפלל כדאמרי בגמ' בברכות)ד כא ע"א(‬
‫"ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא קריאת שמע‬
‫ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל"‪.‬‬
‫וזה לשונו של רבינו דוד "שא על פי שספק בשל דבריה הוא להקל בכל מקו לא‬
‫על ספק כגו זה אומרי אלא על דבר שהוא ספק מתחילתו" עכ"ל‪ .‬א כ אי ספק‬
‫מוציא מידי ודאי שהרי הוא ספק מתחילתו ואי ספק‪ ,‬ואפילו ספק הרגיל לא מוציא‬
‫מידי ודאי דרבנ זו שיטת רבינו דוד שנראית דומה לשיטת תוספות בתירוצו השני‪ .‬וכ‬
‫אומר המשנה למל‪ $‬בדעת הרמב" פ"ב מהלכות חמ ומצה הלכה ח'‪" :‬וכ א ראה‬
‫עכבר וכו' עד ולפיכ חוזר ובודק‪ .‬מימרא דרבא בפ"ק דפסחי וכ"כ הטור ר"ס תל"ח‬
‫וז"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורי אפילו כדי כל הככר‬
‫צרי לבדוק כל הבית שאי דרכו של עכבר לפרר והני פירורי מעלמא אתי וצרי לבדוק‬
‫אחר הככר שהכניס העכבר ע"כ‪ .‬וה בבא מיירי אפילו בבטול ואע"ג דליכא איסורא כי‬
‫א מדרבנ ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ"ה לא אזלינ לקולא‪".‬‬
‫א כ ישנה מחלוקת בראשוני‪ :‬שיטת ר"י שספק מוציא מידי ודאי דרבנ )ספק‬
‫הרגיל(‪ ,‬ובתירוצו השני של ר"י וכ רבנו דוד וכ המשנה למל‪ $‬בדעת הרמב" סוברי‬
‫שאי ספק מוציא מידי ודאי דרבנ‪.‬‬
‫לעני הבנת המחלוקת יש לחקור בגדר אי ספק מוציא מידי ודאי‪:‬‬
‫צד א‪ .‬הספק מתבטל ולא מתחשבי בו ונשאר כא ודאי איסור‪.‬‬
‫צד ב‪ .‬הכונה בדי אי ספק מוציא מידי ודאי‪ ,‬שהספק לא עדי במקו הודאי‪ ,‬אבל‬
‫מכל מקו צד הספק נשאר ולא מתבטל‪.‬‬
‫וחקירה זו חוקר ה"פתחי שערי" וזה לשונו‪":‬ובביאור יותר הוא דיש לחקור בביאור‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי )דזהו יסוד החזקות( אי הביאור הוא דספק אי לו כח לגרו‬
‫שו די במקו הודאי או דבאמת יש להספק כח לגרו די ג בכה"ג רק דגור הודאי‬
‫הוא יותר עדי"‪.‬‬
‫ושתי ההבנות הללו עומדות במחלוקת‪ :‬בספר ברכת שמואל בבא מציעא סימ ב'‬
‫מוסב בדבריו על התוס' ד ב‪ .‬ד"ה "זה נות רביע" שואל תוספות "וא תימא ונימא‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי ‪71‬‬
‫דאי ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי‬
‫ספק א יש לו בה כלו"‪.‬‬
‫שואל התוס' מדוע האומר חציה מקבל רבע הרי הוא ספק אפילו על החצי שלו‪,‬‬
‫וטענתו של הראשו שטוע כולה שלי טוע בודאי שכולה שלי ומסביר ש "הברכת‬
‫שמואל" בש רבו הגר"ח מבריסק וזה לשונו‪" :‬דלא דמי למוציא מחבירו עליו הראיה‬
‫שאינו מועיל להוציא מהמוחזק‪ ,‬דהת אינו מפקיע ממנו את עצ טענתו אלא שאינו‬
‫נאמ בטענתו להוציא מידי המוחזק‪ ,‬אבל באי ספק מוציא מידי ודאי שיש לנו טענה‬
‫ודאית אי אנו מסתפקי כלל בעיקר בטענת הספק שכנגד‪ ,‬דכיו שיש לנו טענת ודאי‬
‫מהיכי תיתי להסתפק"‪.‬‬
‫כוונתו שאי ספק מוציא מידי ודאי‪,‬הוי די בהלכות טענות‪ ,‬וכאשר אחד טוע ודאי‬
‫מהיכי תיתי להמסתפק בטענת השני הטוע ספק א כ הודאי לא נגרע בכלל‪ ,‬ואי ספק‬
‫בכלל‪.‬‬
‫וא נעיי בדברי ר' חיי בודאי שדברי התוס' לא מובני בתירוצ הראשו‪ .‬שהרי‬
‫התוספות אומר שספק מוציא מידי ודאי דרבנ ולנידו דיד א עכבר נכנס ע חמ לבית‬
‫לאחר שבדק וביטל את החמ אז בטענת בעל הבית "שמא אכלתיה"‪ ,‬אינו מוציא מידי‬
‫ודאי חיוב בדיקה שהרי ראינו שהעכבר נכנס הביתה ע החמ אז אי‪ $‬אומרי תוספות‬
‫שא מדובר כא לאחר שביטל‪ ,‬והבדיקה עכשיו דרבנ‪ ,‬ספק אכלה מוציא מידי ודאי‬
‫חיוב בדיקת דרבנ‪ ,‬הרי לפי הבנת ר' חיי אי מקו להסתפק בודאי‪ ,‬אז מה אכפת לנו‬
‫שזה ודאי דרבנ‪ ,‬מכל מקו הספק מתבטל במקו הודאי‪ .‬אבל הבנת ר' חיי מובנת‬
‫לתירוצ השני של תוספות )שאי ספק מוציא מידי ודאי דרבנ(‪ .‬ובעיקר הבנת ר' חיי‬
‫מובנת בדברי רבנו דוד וזה לשונו)של רבנו דוד(‪" :‬אבל זה שראינו חמ בבית מי יאמר‬
‫שאכלו ודאי‪ ,‬על האומר כ להביא ראיה" א כ מדברי רבנו דוד מוכח כהבנת ר' חיי‬
‫שהספק לא פוג ואי להסתפק בודאי‪ .‬וכ מהמשנה למל‪ $‬על הרמב" נית להבי‬
‫כהבנת ר' חיי כמו שכתבנו למעלה שסובר כמו רבינו דוד‪ .‬המקור להבנה הזאת של ר'‬
‫חיי מופיע במהר" במסכת עבודה זרה בסוגיה המקבילה לסוגיתינו )ד מא ע"ב(‬
‫ושואל ש המהר" אי‪ $‬הגמרא בפסחי מקשה וכי אי ספק מוציא מידי ודאי! והרי‬
‫ב"מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימו שהטילה נפל לבוא" וכו' )והגמרא מתרצת ש‬
‫מקרה של הנפל שזה ודאי וודאי ובתירו השני שזה ספק וספק‪(.‬‬
‫ויש להבי מה ה"הוא אמינא" של קושית הגמרא? נית לתר בפשטות שהבור היה‬
‫ברשות הרבי וספק טומאה ברשות הרבי ספקו טהור אבל באמת אי ספק מוציא‬
‫מידי ודאי ומתר בדוחק שאולי הבנת הגמרא שאי ספק מוציא מידי ודאי שאי‬
‫להסתפק ב"ודאי" שיש כנגדו ספק וא כ נשאר ודאי טומאה ברשות הרבי ללא ספק‬
‫וזה לשונו‪" :‬אבל יש להקשות כיו דיש לפרש דבור זה היה רה"ר א"כ מאי פרי‪ $‬בגמ'‬
‫ואי ספק מוציא מידי ודאי מהאי עובדא דכה דנימא דשני הת דהוי ברה"ר וספק‬
‫טומאה ברה"ר טהור‪ ,‬ולכ‪ $‬אע"ג דהספק היה א גיררו ולא האהיל עליו‪ ,‬וספק שמא לא‬
‫גיררו והאהיל על הטומאה‪ ,‬גיררו ולא האהיל עליו וספק שמא לא גיררו והאהיל על‬
‫‪ 72‬ראוב דויטש‬
‫הטומאה הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור אבל בעלמא לעול אימא ל‪ $‬דאי ספק מוציא‬
‫מידי ודאי‪.‬‬
‫ויש לתר בדוחק דס"ל לגמרא דא איתא דאי ספק מוציא מידי ודאי לא הוי מקרי‬
‫ספק טומאה ברה"ר‪ ,‬אלא הוי מקרי ודאי טומאה ברה"ר"‪.‬ע"כ‬
‫א"כ גדרו שספק לא מוציא מידי ודאי הכוונה שאי ספק ויש רק ודאי‪ ,‬אבל כאמור‬
‫אי זה מוב בדברי התוס' בתירוצו הראשו‪.‬‬
‫ואפשר להבי באופ אחר ממה שכתב ה"זכר יצחק" סימ נ"ו ובסימ ע"ו‪ ,‬דבסימ‬
‫נ"ו ה"זכר יצחק" מדבר בעני ספק מי שאובי וזה לשונו‪" :‬אמנ בהניחו ריק הנה‬
‫האמת ש יש חזקת מקוואת כשרות כמ"ש ש התוס'‪ ,‬רק בזה לחודא לא סגי בזה דהוי‬
‫כספק הרגיל דאינו מוציא מידי ודאי כמ"ש בפסחי ט‪ .‬וכיוצא בזה‪ ,‬אמנ במי‬
‫שאובי דהוי מדרבנ רק דהחמרנו בשביל חזקת טמא‪ ,‬שוב בזה הוי ספק מוציא מידי‬
‫ודאי כמ"ש בתוס' ש בפסחי‪ ...‬וטעמו של דבר הוא דמה שאי ספק מוציא מידי ודאי‬
‫הוא רק שאינו מוציא להקל‪ ,‬אבל מ"מ ספק נשאר" ע"כ‪.‬‬
‫א"כ לפי הבנה זאת של ה"זכר יצחק" אי צד הספק עדי על צד הודאי‪ ,‬ומ"מ צד‬
‫הספק נשאר‪ ,‬ולכ כאשר יש ודאי דרבנ אז יש להתיר לסמו‪ $‬על צד הספק‪ ,‬וכמו שכותב‬
‫עוד הזכר יצחק בסימ ע"ו וזה לשונו‪ " :‬וא דספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי‬
‫כמבואר בפסחי ד"ט‪ ,‬אמנ בדרבנ כבר כתבו התוס' הפסחי ש דספק הרגיל מוציא‬
‫מידי ודאי‪ .‬וא דספק דעלמא לא מהני במקו חזקה‪ ,‬אמנ ספק הרגיל שאני‪ .‬וטעמו‬
‫של דבר דמה דאי ספק הרגיל מוציא מידי ודאי הוא רק דאי להתירו מספק‪ ,‬אבל מ"מ‬
‫ספק נשאר" ע"כ‪.‬‬
‫לפי הבנה זאת נית להבי את התירו הראשו של ר"י בתוס' שספק מוציא מידי‬
‫ודאי דרבנ כי יש לנו "צד ספק" והתירו במילי דרבנ לסמו‪ $‬על "צד הספק"‪ ,‬ולא דומה‬
‫לסת מקו שיש חזקה שסת הסתפקות לא מגרעת החזקה‪ ,‬כי אצלנו ההסתפקות‬
‫היא "ספק הרגיל" שקרובה לודאי א"כ יש צד להחזיק ב"צד הספק"‪.‬‬
‫ויש ראיה גדולה לדברי ה"זכר יצחק" שהבי כ‪ $‬מדברי התוס'‪ ,‬שהתוס' בע"ז )ד‬
‫מ"א ע"ב ד"ה "ואי ספק"( מביא ראיה ששאלת הגמ' "ואי ספק מוציא מוציא מידי‬
‫ודאי" הוא על ספק הרגיל הקרוב לודאי ולא על ספק השקול וזה לשו התוס' "ואי ספק‬
‫מוציא מידי ודאי בתמיה פי' ואי ספק היתר הרגיל מוציא מידי גבי ודאי היתר‬
‫כדמוכח בפ"ק דחולי )י ע"א( גבי עור ספק פוג וכ"ו‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫כוונתו כ‪ ,$‬שישנה מחלוקת במסכת חולי )ד י ע"א( לגבי שחיטה בבהמה‪ ,‬ונמצא‬
‫שהסכי פגומה לאחר השחיטה‪ ,‬ובידוע שמיד לאחר השחיטה יתעסקו בה בשבירת‬
‫עצמות ומדובר שהסכי נבדקה לאחר השחיטה‪,‬וכל השאלה היא שא נפגמה הסכי‬
‫בשעת השחיטה הרי הבהמה נתנבלה‪ ,‬או שנפגמה הסכי בשעת שבירת עצמות ואז‬
‫הבהמה כשרה‪ .‬שיטת רב הונא שהבהמה נבלה‪ ,‬ומסבירה הגמ' ש שרב הונא לשיטתו‬
‫שבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיבורר ל‪ $‬עד לאחר השחיטה שנשחטה כדי‪ .‬ואילו‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי ‪73‬‬
‫שיטת רב חסדא סובר שהבהמה כשרה שמ הסת נשחטה כדי‪ ,‬וסכי כשרה היתה‪,‬‬
‫שהרי נבדקה קוד שחיטתה והרי ידוע שלאחר שחיטה נתעסקו באותה סכי בשבירת‬
‫עצמות‪.‬‬
‫מסבירה הגמ' שסברת ר' חסדא היא שהרי בשעת השחיטה ספק נפגמה הסכי בעור‬
‫ספק לא נפגמה‪ ,‬אבל בשעת שבירת עצמות ודאי שנפגמה‪ ,‬א"כ כ‪ $‬כוונת התוס' א ספק‬
‫איסור )שהרי להניח שנפגמה הסכי בשעת השחיטה הרי היא בגדר ספק בלבד( אי‬
‫מוציא מידי ודאי היתר )שנשחטה כדי(‪,‬כ"ש בנידו דיד שספק היתר)שמא אכלה( לא‬
‫יוציא מידי ודאי איסור )שראינו את העכבר מכניס חמ לבית(‪.‬וזה לשו הגמ'‪:‬‬
‫"איתמר השוחט בסכי ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה‬
‫עצמות כל היו פסולה חיישינ שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה‬
‫שמא בעצ נפגמה בשלמא רב הונא כשמעתיה אלא רב חסדא מאי טעמא‬
‫אמר ל‪ $‬עצ ודאי פוג עור ספק פוג ספק לא פוג הוי ספק וודאי ואי‬
‫ספק מוציא מידי ודאי"‪.‬‬
‫וכ המהר" )במסכת ע"ז( כותב וזה לשונו‪":‬ר"ל דהת אמרינ לרב חיסדא היכי‬
‫דשחט וקוד שבדק הסכי שיבר בעצמות ואח"כ נמצא הסכי פגו‪,‬הבהמה מותרת ולא‬
‫אמרי שמא בעור נפג קוד גמר השחיטה‪ .‬משו דעצ וודאי פוג ועור ספק פוג ואי‬
‫ספק מוציא מידי ודאי והשתא הא הת דהוה מסתבר למימר לחומרא דספק האיסור‬
‫יוציא מידי וודאי ההיתר ואפילו הכי לא אמרינ‪,‬וכל שכ דלא נימא דספק לקולא שספק‬
‫יוציא מידי וודאי איסור‪,‬ואי‪ $‬פרי‪ $‬המקשה ואי ספק מוציא מידי וודאי ובתמיה אלא‬
‫וודאי הת בחולי הוי ספק שאינו רגיל‪.‬אבל הכא פרי‪ $‬בספק הרגיל אפילו לקולא‬
‫אמרינ דמוציא מידי וודאי‪".‬‬
‫א כ‪ ,‬כוונת תוספות היא שספק שקול לא יכול להוציא מידי וודאי‪ ,‬ואילו בסוגיתנו‬
‫בהכרח מדובר בספק הרגיל‪ ,‬שהרי ספק איסור השקול לא מוציא מידי וודאי היתר‪ ,‬כל‬
‫שכ שספק היתר השקול לא יוציא מוודאי איסור‪.‬‬
‫אבל כל דברי התוספות שייכי א אנו מביני כהבנת "הזכר יצחק" שמסביר שצד‬
‫הספק נשאר‪ ,‬אבל לפי הבנת ר' חיי שאי בכלל צד ספק‪ ,‬לא שיי‪ $‬הקל וחומר של‬
‫התוספות‪ ,‬שא ספק איסור השקול לא מוציא מידי ודאי היתר‪ ,‬כל שכ שספק היתר‬
‫השקול לא יוציא מידי ודאי איסור‪ ,‬להבנת ר' חיי זה לא שיי‪ $‬כי אי בכלל צד ספק‪ ,‬מה‬
‫לי ספק היתר מה לי ספק איסור מכל מקו הספק יורד‪ .‬א כ זו ראיה ל"זכר יצחק"‬
‫שלמד כ‪ $‬בדברי התוספות‪.‬‬
‫ולכאורה יש לתמוה מדוע רבינו דוד לא מתייחס ולא מביא את ראיית התוספות‬
‫בעבודה זרה ואומר ששאלת הגמרא שלנו "שאי ספק מוציא מידי ודאי" מסביר רבנו דוד‬
‫שזה ספק הרגיל ואומר משו שבסברה לא נית להגיד ששאלת הגמרא מתיחסת לספק‬
‫השקול‪ ,‬ולא מביא את ראית התוספות שלכאורה ראיה חזקה שהגמרא בהכרח מתיחסת‬
‫לספק הרגיל? אלא שבאמת לרבנו דוד ראית התוספות לא שייכת‪ ,‬שהרי רבנו דוד הבי‬
‫כהבנת ר' חיי שאי ספק מוציא מידי ודאי הוי בגדרי טענות שטענה מסופקת לא שיי‪$‬‬
‫‪ 74‬ראוב דויטש‬
‫שתוציא טענת ודאי שהרי אי אני מסופק בטענת ודאי‪ ,‬והוא הדי במציאות מסופקת לא‬
‫שיי‪ $‬שתוציא מודאי מציאות שהרי עכבר שהכניס חמ לבית זו מציאות ודאית‪ ,‬ואילו‬
‫שעכבר אכל את החמ זו מציאות מסופקת‪ .‬כמו שאמרנו שזה מדויק בלשונו של רבנו‬
‫דוד שאמר "אבל זה שראינו חמ בבית מי יאמר שאכלו ודאי‪ ,‬על האומר כ להביא‬
‫ראיה"‪ .‬א כ מוב מדוע רבנו דוד לא מביא את ראית התוספות מהגמרא בחולי‪.‬‬
‫וקשה על הבנת ה"זכר יצחק" שזה בעצ ג הבנת התוספות שאלת המהר"‬
‫שהבאנו למעלה וזו שאלתו‪:‬‬
‫"אבל יש להקשות‪ ,‬כיו דיש לפרש דבור זה היה רה"ר א"כ מאי פרי‪ $‬בגמ'‬
‫ואי ספק מוציא מידי ודאי מהאי עובדא דכה דנימא דשני הת דהוי‬
‫ברה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור‪ ,‬ולכ‪ $‬אע"ג דהספק היה א גיררו ולא‬
‫הואיל עליו‪ ,‬וספק שמא לא גיררו ואהיל על הטומאה‪ ,‬גיררו ולא אהיל עליו‬
‫וספק שמא לא גיררו‪ .‬אהיל על הטומאה הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור‬
‫אבל בעלמא לעול אימא ל‪ $‬דאי ספק מוציא מידי ודאי"‪ .‬ששאלתו היתה‬
‫אי‪ $‬הגמרא מוכיחה מהמקרה של אותו נפל שספק מוציא מידי ודאי‪ ,‬ש‬
‫יש מקו להעמיד את המקרה שהיה ברשות הרבי וספק טומאה ברשות‬
‫הרבי ספקו טהור א כ כאשר יש צד ספק אנו מטהרי את הספק‬
‫טומאה ולכ טיהרו את הכה אבל סת כ‪ $‬אי ספק מוציא מידי ודאי‬
‫והמהר" נדחק לתר שהפשט שאי ספק מוציא מידי ודאי הכוונה שאי‬
‫בכלל צד ספק וזו לפי הבנת ר' חיי א כ השאלה גופא קשה להבנת‬
‫ה"זכר יצחק"? )וכ שאלה זו קשה על התוס' בתירוצו הריאשו של ר"י(‪.‬‬
‫וראיתי תרו יפה של ספר "נא יהודה" )מצאתי בספר אסופת זקני על מסכת‬
‫פסחי(‪.‬‬
‫המשנה בטהרות פ"ה משנה א'‪ :‬מופיעה ש מחלוקת בי ר"ע וחכמי "השר‬
‫והצפרדע ברה"ר‪...‬ר"ע מטמא וחכמי מטהרי" ידוע שמהתורה מטמאי במגע ובמשא‬
‫שמונת שרצי‪ ,‬ומדובר במשנה באד שנגע בשר וספק נגע בשר המטמא כמו עכבר‪,‬‬
‫ספק נגע בשר שאינו מטמא כמו צפרדע‪ ,‬ר"ע מטמא וחכמי מטהרי‪.‬‬
‫שיטת חכמי מובנת משו שידוע ההלכה שספק טומאה ברה"ר ספקו טהור‪ ,‬א‪$‬‬
‫שיטת ר"ע צריכה ביאור‬
‫הא ר"ע חולק על הלכה הזאת? הרי זו הלכה פסוקה היא ש"ספק טמא ברה"ר‬
‫ספקו טהור אז מדוע ספק נגע בשר ברה"ר מטמא ר"ע? ומסביר רבי עובדיה מברטנורא‬
‫ז"ל‪" :‬דסבירא ליה לר' עקיבא טומאה ברה"ר ספיקו טהור הני מילי כשעשה טהרות‪,‬‬
‫כיו דאי לה תקנה כשנטמאו‪ .‬אבל לגבי גברא להצריכו טבילה והזאה‪ ,‬סבירא ליה‬
‫דצרי טבילה והזאה‪ ,‬שמא היו ומחר יתברר הדבר שנטמא‪":‬‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי ‪75‬‬
‫א"כ דווקא בטהרות שא נטמאו אי לה תקנה סומכי על ההלכה שספק טומאה‬
‫ברשות הרבי ספקו טהור‪ ,‬אבל לאד בכל שנית לטהר לאחר שנטמא צרי‪ $‬להחמיר‬
‫מדרבנ ולטמאו מדרבנ‪.‬‬
‫וכ מוסי ה"נע יהודה" שאת שיטת ר"ע נוהגת לכתחילה וראיה במסכת ע"ז ד‬
‫)ל"ז ע"א( וש כתוב לגבי כלי שספק נטמאו ברה"ר‪ ,‬ור' ינאי היה מחמיר ופסק‬
‫שיטבילו את הכלי למרות שמצד ההלכה ספק טומאה ברה"ר טהור מכל מקו מדרבנ‬
‫יש להחמיר‪ ,‬א"כ רואי שלכתחילה צרי‪ $‬לנהוג כשיטת ר"ע‪.‬‬
‫א"כ נחזור לסוגיתנו בגמ' שטיהרתו את אותו כה שספק האהיל על הנפל‪ ,‬שטיהרנו‬
‫אותו לגמרי כדמוכח מלשו הגמ' "וטיהרוהו חכמי" א"כ מדוע טיהרוהו חכמי לגמרי‬
‫את אותו כה הרי לכתחילה צרי‪ $‬להחמיר ולטמאו מדרבנ ולהצריכו טבילה והזאה‬
‫כשיטת ר"ע‪ ,‬ואפילו שפסקינ שספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ראוי להחמיר ולטבול!‬
‫בהכרח מוכח שהסיבה שטיהרוהו לגמרי את הכה משו שספק )הרגיל( מוציא מידי‬
‫ודאי‪.‬‬
‫א"כ מתורצת שאלת המהר" שהקשה א הבור היה ברה"ר אז ספק טומאה טהור‬
‫ברה"ר אז מדוע הגמ' אמרה שטהרנו את ההוא כה משו שספק מוציא מידי ודאי?‬
‫לפי"ז שאלתו מתורצת שא היינו מטהרי אותו משו הדי של ספק טומאה ברה"ר‪,‬‬
‫מ"מ היינו מצריכי את אותו כה לטבול ולהזות‪ ,‬ולא משמע כ בגמ' שכתוב "וטיהרוהו‬
‫חכמי" הכוונה לגמרי אז ההכרח טהורו לגמרי משו שספק מוציא מידי ודאי וזו‬
‫שאלת הגמ'‪.‬‬
‫בגמרא בברכות ד )כא ע"א( איתא‪" :‬אמר רב יהודה ספק קרא קריאת‬
‫שמע ספק קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר‬
‫ואומר אמת ויציב מהי טעמא קריאת שמע דרבנ אמת ויציב דאורייתא"‬
‫ואומר רש"י ד"ה "אמת ויציב" שמזכיר בה יציאת מצרי דחויבא‬
‫דאורייתא היא דכתיב "למע תזכור את יו צאת‪ $‬מאר מצרי"‪ .‬ע"כ‬
‫א כ לשיטה הזאת בגמרא קריאת שמע דרבנ אמת ויציב דאורייתא כי מזכיר בה‬
‫יציאת מצרי‪ .‬ושואל הצל"ח )ש( וזה לשונו‪" :‬ויש לדקדק ומה בכ‪ $‬שק"ש מדרבנ‬
‫הלא תיכ בקומו נתחייב בק"ש‪ ,‬וספק א קרא ק"ש ונפטר מחיובו ספק לא קרא‪ ,‬והרי‬
‫הוא חייב כמו בקומו‪ ,‬א"כ אי ספק הקריאה מוציאו מידי ודאי שנתחייב‪ ,‬והרי זה דומה‬
‫לספק דרבנ שיש חזקת איסור דלא אמרינ ספק דרבנ לקולא כמבואר בש"‪) $‬יורה דעה‬
‫סי' ק"י( בכללי הספק ספיקא כלל כ'‪ .‬ה אמת דבפסחי ד ט' ע"א דפרי‪ $‬ואי ספק‬
‫מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו'‪ ,‬ואי בעית אימא ספק וספק הוא כדר' אושעיא‬
‫וכו'‪ ,‬וכתבו התוס' ש בד"ה כדי שתהא בהמתו וכו'‪ ,‬ותימא דמ"מ הוה ודאי טבל דרבנ‬
‫לעני אכילת קבע וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנ‪ ,‬וגבי חמ אמאי לא אתי ספק‬
‫ומוציא מידי ודאי דרבנ דבדיקת חמ הוא מדרבנ‪ ,‬ואור"י דמתני' מיירי בשלא ביטלו‪,‬‬
‫ועוד אור"י דהא דקאמר הרי ה בחזקת מתוקני היינו בהנ‪ $‬דלא חזי אלא לבהמה‪.‬‬
‫ונמצא דדי זה א אמרינ בדרבנ ספק מוציא מידי ודאי תליי בהני תרי שינויי של ר"י‬
‫‪ 76‬ראוב דויטש‬
‫בעל התוס'‪ ,‬ולשינוייא קמא דר"י בדרבנ אמרינ ספק מוציא מידי ודאי‪ ,‬ואמנ רוב‬
‫הפוסקי אחזו שער כתירו השני של ר"י‪ ,‬שהרי פסקו בחמ אפילו ביטל דשוב הוא רק‬
‫דרבנ ואפ"ה לא אתי ספק אכלתיה ומוציא מידי ודאי‪ ,‬וכ פסק הטור בסי' תל"ח‪ ,‬שש‬
‫בראש הסי' בעכבר נכנס וככר בפיו גזר אומר שחייב לבדוק ולא חילק בי ביטל ללא‬
‫ביטל‪ ,‬רק אח"כ בשאר ספיקות חילק ב ביטל ללא ביטל‪ ,‬וכ הוא במשנה למל‪ $‬פ"ב‬
‫מהל' חמ ומצה הל' ח'"‪ .‬ע"כ‬
‫וכ‪ $‬שאלת הצל"ח דלאותו אד יש לו ודאי חיוב לקרוא קריאת שמע אפילו שזה‬
‫חיוב מדרבנ ואי‪ $‬בא ספק קרא ספק לא קרא ומוציא את ודאי החיוב‪.‬‬
‫ועוד יש לחזק את שאלת הצל"ח שהזכיר בדבריו את התרו הראשו של ר"י בתוס'‬
‫בפסחי‪ ,‬שלכאורה ספק מוציא מידי ודאי וכל זה אמר התוס' דוקא ב"ספק הרגיל"‬
‫ואצלינו לכאורה אי זה ספק הרגיל אלא "ספק השקול"‪ ,‬א כ קושית הצל"ח שייכת‬
‫א לתרו הראשו של התוס' ולא רק לרמב" ולרבנו דוד‪.‬‬
‫ומתר הצל"ח וזה לשונו‪" :‬דבאיסור דרבנ שיש לו עיקר מ התורה אז‬
‫אמרינ בחזקת איסור ספיקו לחומרא‪ ,‬אבל באיסור שהוא לגמרי מדרבנ‬
‫ואי לו עיקר מ התורה‪ ,‬אז אפילו בחזקת איסור ספק דרבנ לקולא‪ ,‬עיי‬
‫בחיבורי בד ס"ט ע"ג בד"ה אמנ וכו'‪ .‬וא"כ הכל נכו‪ ,‬דבדיקת חמ יש לו‬
‫עיקר מ התורה שהרי א לא ביטל עובר בבל יראה‪ ,‬וכ מעשר אפילו‬
‫הכניסו במו עכ"פ יש לו עיקר מ התורה א לא היה מכניסו במו‪ ,‬ולכ‬
‫לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנ‪ ,‬אבל ק"ש לדברי רב יהודה שהיא‬
‫מדרבנ אי לה עיקר מ התורה כלל‪ ,‬ולכ אתי ספק קרא ומוציא ודאי‬
‫שנתחייב בקומו"‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫א כ בתרוצו הוא מחלק בי דבר שיש לו עיקר מ התורה כמו בדיקת חמ ולכ לא‬
‫אתי ספק שמוציא מידי ודאי דרבנ‪ ,‬אבל לדבר שאי לו עיקר מ התורה כמו קריאת‬
‫שמע לשיטת ר' יהודה שהיא מדרבנ הספק מוציא מידי ודאי דרבנ‪.‬‬
‫א‪ $‬א נעיי‪ ,‬תרוצו עונה רק להבנת ה"זכר יצחק" שמכל מקו צד הספק נשאר‪ ,‬אז‬
‫במקו שאי לו עיקר מ התורה רבנ "התירו" לסמו‪ $‬על "צד הספק" ובמקו שיש לו‬
‫עיקר מ התורה חכמי לא התירו לסמו‪ $‬רק על צד ספק במקו שיש צד ודאי ורק‬
‫"ספק מוכרע" )כמו כל ספק דרבנ לקולא שש הספק מוכרע ואי צד של ודאי(‪ .‬אבל‬
‫הבנת ר' חיי שמסביר שאי ספק שיי‪ $‬במקו ודאי מה לי שיש לודאי עיקר מ התורה‬
‫מה לי שאי לודאי עיקר מ התורה מכל מקו יש כא צד ודאי במקו צד הספק וצד‬
‫הספק מסתלק‪ ,‬ולא אכפת לי א הודאי הוא כמו ודאי חיוב קריאת שמע שאי לו עיקר‬
‫מ התורה לבי ודאי חיוב בדיקת חמ שיש לו עיקר מ התורה אי סברה לחלק בגלל‬
‫שקריאת שמע לר' יהודה היא דרבנ אז הודאי חיוב חלש?‬
‫מכל מקו רואי שהצל"ח למד כמו ה"זכר יצחק" שצד הספק נשאר‪.‬‬
‫אי ספק מוציא מידי ודאי ‪77‬‬
‫ולתר את שאלת הצל"ח ראיתי בספר "ברכת ה'" )פרק ב' עמוד נא( ששואל כשאלת‬
‫הצל"ח וזה לשונו‪:‬‬
‫"אול הנה הרמב" )פ"ח מהל' ברכות הל' יב( כתב וז"ל‪ :‬כל הברכות‬
‫האלו א נסתפק לו בה א ביר‪ $‬או לא ביר‪ ,$‬אינו חוזר ומבר‪ $‬לא‬
‫בתחילה "ולא בסו" מפני שה מדברי סופרי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"פ מר בש"ע‬
‫או"ח )סימ רט סעי ג(‪ .‬ומבואר שג א הסתפק בברכה אחרונה א ביר‪$‬‬
‫או לא‪ ,‬אינו חוזר לבר‪ ,$‬אע"פ שחיובו בברכה אחרונה היה ודאי‪ .‬וכ מוכח‬
‫ממ"ש בגמ' )ברכות כא‪ (.‬אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת‬
‫שמע ספק לא קרא‪ ,‬אינו חוזר וקורא‪ .‬ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר‪,‬‬
‫חוזא ואומר אמת ויציב‪ .‬מאי טעמא? קריאת שמע דרבנ‪ ,‬אמת ויציב‬
‫דאורייתא‪ .‬ע"ש‪ .‬ולכאורה אע"פ שקריאת שמע דרבנ‪ ,‬מ"מ היה צרי‪$‬‬
‫לחזור ולקרוא מפני שבודאי היה מחוייב לקוראה‪ ,‬ואי ספק שמא קראה‬
‫מוציא מידי ודאי שחייב לקוראה‪ .‬ועל כרח‪ $‬שחיוב ברכה וקריאת שמע‬
‫ושאר תקנות דרבנ אינ עני למ"ש אי ספק מוציא מידי ודאי‪ .‬והטע‪,‬‬
‫משו שכשיש ספק א ביר‪ $‬ברכה אחרונה או א קרא קריאת שמע‪,‬‬
‫ותלינ לקולא שביר‪ $‬ושקרא קריאת שמע‪ ,‬אי אנו סותרי את החזקה‬
‫דמעיקרא‪ ,‬שמעול לא היתה חזקה על האד "שלא ביר‪ $‬ושלא קרא‬
‫קריאת שמע"‪ ,‬רק היתה חזקה "שחייב" לבר‪ $‬ולקרוא קריאת שמע‪,‬‬
‫וכשאנו תולי שביר‪ $‬וקרא קריאת שמע אנו אומרי שקיי את חובתו‪,‬‬
‫ואי אנו מוציאי אותו מודאותו ]ואע"פ שבאמת כשהיה עליו חיוב לבר‪$‬‬
‫ולקרוא קריאת שמע‪ ,‬ממילא משמע שבאותה שעה עדיי לא ביר‪ $‬ולא קרא‬
‫קריאת שמע‪ ,‬מ"מ אי זה נחשב שהיתה לו "חזקה" שלא ביר‪ $‬ולא קרא‬
‫את שמע‪ ,‬שאי דני חזקה אלא מהדבר שהוחזק בו ולא מתוצאותיו‪ .‬ולכ‬
‫אד שנטמא אע"פ שבודאי בשעה שנטמא לא טבל‪ ,‬מ"מ אי לו חזקה שלא‬
‫טבל רק חזקה שנטמא‪ ,‬ודו"ק‪[.‬‬
‫ואי זה דומה לדבר שיש לו חזקת היתר או איסור ואנו רוצי לומר‬
‫שהשתנתה חזקתו מספק‪ ,‬בזה אמרינ אי ספק מוציא צידי ודאי‪ ,‬כיו‬
‫שאנו סותרי את חזקתו ומשני אותה מספק‪ .‬כגו ההיא דפסחי )ט‪(.‬‬
‫לעני עכבר שנכנס בבית בדוק ופרוסת לח בפיו‪ ,‬שהבית היה בו בודאי‬
‫חמ ואנו רוצי להתירו מספק ולומר שכבר אי בו חמ‪ .‬וכ ההיא דנדה‬
‫)טו‪ (:‬באשה שהיתה טמאה נדה בודאי‪ ,‬ואנו רוצי לטהרה מספק שטבלה‪.‬‬
‫באלו וכיו"ב אמרינ אי ספק מוציא מידי ודאי"‪.‬ע"כ‬
‫א כ לא קשה קושיית הצל"ח שהרי לא היתה חזקה שלא קרא קריאת שמע‪ ,‬והיה‬
‫רק חיוב בעלמא לקרוא קריאת שמע‪ ,‬ויש רק ספק על החיוב הזה א אותו אד קיי‬
‫את החיוב‪ ,‬או שלא קיי את החיוב‪.‬‬
‫‪ 78‬ראוב דויטש‬
‫מה שאי כ בזה שאומרי אי ספק מוציא מידי ודאי אנו רוצי לסתור את החזקה‬
‫כגו במקרה בפסחי לעני עכבר שנכנס בבית בדוק ופרוסת לח בפיו‪ ,‬שהבית בחזקת‬
‫אינו בדוק עכשיו אז ספק אכל ספק לא אכל לא מוציא מידי חזקת ודאי שהבית לא‬
‫בדוק‪ .‬מה שאי כ לעני חיוב קריאת שמע שאי כא חזקת ודאי שלא קרא כנגד ספק‬
‫קרא ספק לא קרא‪ ,‬אלא סת חיוב בעלמא‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫¯‪ȯ˘Â‡ ‰È‬‬
‫·‪‰˘Ï˘ Ï˘ ÔÈ„ ˙È‬‬
‫ראשי פרקי‬
‫מבוא‬
‫א‪ .‬יסוד די של ג'‪ ,‬מהות בי"ד וסמכויותיו‬
‫‪ .1‬החובה למנות בי"ד‬
‫‪ .2‬חובת הדייני‬
‫‪ .3‬מאי לומדי ג' והא צרי‪ $‬שיהיה נוטה?‬
‫‪ .4‬מתי צרי‪ $‬ג' ומתי מספיק א' )סוגי מערכות משפט(?‬
‫ב‪ .‬הרכב הדייני‬
‫‪ .1‬מי פסול לשבת בדי?‬
‫‪ .2‬הא דיי פסול פוסל את כל הדייני?‬
‫‪ .3‬הא כל הדייני צריכי להיות למדני?‬
‫‪ .4‬הא פסולי יכולי לדו‪ ,‬והא יוכל הבע"ד לחזור בו מפסיקת?‬
‫ג‪ .‬סיכו‬
‫מבוא‬
‫"טוב לי תורת פי‪ $‬מאלפי זהב וכס"‪ ,‬מא בעי ס חיי! יעסוק בתורה‪.‬‬
‫אשרינו שזכינו להיות ת"ח‪ ,‬ללמוד וללמד‪ ,‬לשמור ולעשות ולקיי את כל דברי‬
‫התורה הזאת‪ .‬כמו"כ אודה לה' בכל לבב על שנת בי כח ותבונה לכתוב את החיבור‬
‫הנ"ל‪.‬‬
‫התורה מצווה עלינו למנות דייני‪" :‬שפטי ושטרי תת ל‪ $‬בכל שערי‪ ...$‬ושפטו‬
‫את הע משפט צדק" )דברי טז‪ ,‬יח(‪ ,‬אול התורה לא מפרטת כמה דייני צרי‪$‬‬
‫למנות‪ .‬ובאמת‪ ,‬התורה שבע"פ )המשנה‪ ,‬הגמרא( לומדת שישנ הרבה סוגי של בתי‬
‫די‪ .‬ישנה סנהדרי גדולה של ע"א הדנה דיני נפשות ודיני חמורי אחרי )בזמ‬
‫שביהמ"ק היה קיי(‪ ,‬ישנה סנהדרי קטנה של כ"ג ‪ ,‬שג היא דנה דיני נפשות ודיני‬
‫‪ 80‬נריה אושרי‬
‫אחרי‪ ,‬וישנ בתי דיני קטני של ג' מומחי‪ ,‬ג' הדיוטות‪ ,‬א' מומחה וא ג' רועי בקר‬
‫או יושבי קרנות במקרי מסויימי‪.‬‬
‫בחיבור זה‪ ,‬בחרתי לעסוק בעניי בי"ד של ג'‪ ,‬כיוו שהפרק הראשו במסכת‪ ,‬עוסק‬
‫ברובו בעניי זה‪ ,‬וא המשנה הראשונה פותחת במקרי בה צרי‪ $‬ג' דייני‪ .‬אינני‬
‫מתכוו להיכנס לכל פרטי הדיני השוני כיוו שנושא זה הוא ענ ורחב‪ ,‬א‪ $‬אכתוב על‬
‫הנושא בכלליות ואסביר את היסודות ועיקרי הדיני הנוגעי לבי"ד‪ .‬אני מקווה‬
‫שאצליח בחיבור זה להסביר היטב את הדיני ואוכל להוסי לקורא ידע רחב יותר‬
‫בנושא‪.‬‬
‫א‪ .‬יסוד די של ג'‬
‫‪ .1‬החובה למנות בי"ד‬
‫כתב הרמב" )ספר המצוות‪ ,‬מ"ע קע"ו(‪" :‬שציונו למנות שופטי ושוטרי‬
‫שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטי מדר‪ $‬האמת אליה על‬
‫כרח ויצוו לעשות טוב‪ ...‬ועיר שאנשיה מועטי שאינה ראויה לסנהדרי‬
‫קטנה יתמנו בה שלושה לעשות הדיני הקטני‪ ...‬וכו'"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שיסוד בי"ד הוא לדאוג שע ישראל יקיימו את התורה ויעשו טוב‪ ,‬וא‬
‫להכריח את מי שאינו רוצה‪ ,‬לקיי את המצווה‪ .‬בי"ד של שלושה ה הבתי דיני‬
‫הנמצאי בכל עיר ועיר ותפקיד לדו את הדיני הקטני‪ .‬מדברי הרמב" משמע‪,‬‬
‫שכנראה מדובר בבי"ד של ג' מומחי וסמוכי )שהרי בהמש‪ $‬דבריו כותב שה מנויי‬
‫ובעת הסמיכה‪ ,‬כשנסמכו‪ ,‬דנו א בחו"ל(‪.‬‬
‫לעניי מתי צריכי סמוכי ומה די א הסכימו להתדיי בפני כמה שאינ מומחי‬
‫נרחיב בהמש‪.$‬‬
‫‪ .2‬חובת הדייני‬
‫בספר המצוות‪ ,‬מ"ע קע"ח כותב הרמב" שהדייני מצווי להיות שווי ביניה‪,‬‬
‫שכל אחד יגיד את דבריו )בי ארוכי בי קצרי(‪ ,‬וכ מצווי לדו די תורה כשיהיו‬
‫יודעי הדי בי בע"ד‪ ,‬וא לדו לכ זכות‪ ,‬שנאמר‪" :‬בצדק תשפוט עמית‪ "$‬וכבר אמרה‬
‫הגמרא מעלת של הדייני הדני די אמת לאמיתו‪" :‬אמר רבי שמואל בר נחמני אמר‬
‫רבי יונת‪ :‬כל דיי שד די אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל‪ ,‬שנאמר ‪+‬תהלי‬
‫פ"ב‪ +‬אלהי נצב בעדת אל בקרב אלהי ישפט" )סנהדרי ז ע"א(‪" ,‬וכי תעלה על דעת‬
‫שמשה יושב וד כל היו כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר ל כל דיי שד די אמת‬
‫לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שות‪ -‬להקדוש ברו הוא‬
‫במעשה בראשית")שבת י ע"א(‪.‬‬
‫בי"ד של שלושה ‪81‬‬
‫‪ .3‬מהיכ לומדי שצרי ג' והא צרי שיהיה נוטה או שקול?‬
‫הגמ' בד ג ע"ב מביאה את מחלוקת ר' יאשיה ור' יונת בעניי מאיפה לומדי ג'‪:‬‬
‫ר' יאשיה‪" :‬ונקרב בעל הבית אל האלהי"‪" ,‬עד האלהי יבא דבר‬
‫שניה"‪ ,‬אשר ירשיע אלהי"! ג' פעמי אלהי ולכ סה"כ שלושה‪.‬‬
‫ר' יונת‪" :‬ונקרב בעל הבית"! זה תחילה ואי דורשי תחילות ולכ יש‬
‫שניי וכיוו שאי בי"ד שקול מוסיפי עוד אחד! הרי שלושה‪.‬‬
‫ומסיקה הגמ' ששניה סוברי שלא דורשי תחילות אלא שלר' יאשיה היה צ"ל‬
‫בפסוק שופט וכיוו שכתוב אלהי ש"מ למניי‪ ,‬ואילו ר' יונת סובר שזה לשו בני אד‪,‬‬
‫ואינו נחשב למניי‪ .‬שואלת הגמ'‪ :‬ולר' יאשיה אי בי"ד נוטה? ומתרצת‪ ,‬שסבר כר"י‬
‫שסנהדרי גדולה היתה של שבעי )ולא ע"א( ולדעתו א בשאר בתי דיני צרי‪ $‬בי"ד‬
‫שקול אלא שבדיני נפשות צרי‪ $‬שתהיה הטיה לטובה עפ"י עד אחד וכיוו שכ‪ $‬צרי‪ $‬בי"ד‬
‫נוטה )ומק"ו משלי‪ $‬זאת ג לדיני ממונות(‪.‬‬
‫שואל השער משפט‪ :‬למה כשהגמ' שאלה על ר' יאשיה‪ ,‬לא תירצה שיש בי"ד נוטה‬
‫ואז מלכתחילה צרי‪ $‬בי"ד נוטה אבל בדיעבד א יפסקו כול אותו דבר ויהיה בי"ד‬
‫שקול! זה יועיל‪ ,‬אלא תירצה שאי בי"ד נוטה שאז משמע שצרי‪ $‬דווקא ג'‪ ,‬וארבעה‬
‫פסולי אפילו בדיעבד‪ .‬ולפי"ז קשה על שמואל שאמר ששניי שדנו! דיניה די )שהרי‬
‫א בדיעבד צרי‪ $‬בי"ד נוטה(?‬
‫אלא‪ ,‬צרי‪ $‬לומר כדברי הקצות )סי' ג'( שלעניי גו הדי‪ ,‬דהיינו בשביל לדו! אפשר‬
‫אפילו בב' אבל כשצרי‪ $‬ש של בי"ד! חייבי שיהיו שלושה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הב"ח סובר שבאמת שקול ג טוב אלא שצרי‪ $‬שיהיה נוטה‪ .‬וצרי‪$‬‬
‫להבי‪ ,‬מה יסוד המחלוקת בי הב"ח לשער המשפט‪.‬‬
‫התוס' ביבמות )קכא ע"א( שואל מדוע צרי‪ $‬ג' בסמיכת פר‪ ,‬ומתר שני תירוצי‪:‬‬
‫א‪ .‬בסמיכה יש מחלוקות וצרי‪ $‬הכרעה‪ ,‬וע"כ יכול להיות שקול אבל צרי‪ $‬הכרעה‪.‬‬
‫ב‪ .‬כל מקו שצרי‪ $‬בי"ד! צרי‪ $‬שיהיה נוטה‪ ,‬ולכ א יהיה בי"ד שקול – לא יועיל‪.‬‬
‫אפשר לומר שזו המחלוקת בי השער משפט והב"ח‪ .‬השער משפט סובר כתירו‬
‫השני‪ ,‬וע"כ לשיטתו א ידונו ארבעה! יהיה הדי פסול אפילו בדיעבד‪ ,‬ואילו הב"ח סובר‬
‫כתירו הראשו ואז בדיעבד! הדי יהיה כשר‪ .‬עתה‪ ,‬נותר לנו רק להסביר כיצד יסתדר‬
‫הב"ח ע ראיית השער משפט‪.‬‬
‫תוס' )מגילה כג ע"ב‪ ,‬ד"ה "עשרה"( שואל על הגמ' שאומרת שצרי‪ $‬תשעה וכה )כי‬
‫נאמר בפרשה עשר פעמי כה( אמאי עשרה והרי צרי‪ $‬בי"ד נוטה‪ ,‬אז שיוסיפו עוד אחד?‬
‫ותיר הרשב"א שהתורה מנתה י' פעמי ולכ לא מוסיפי‪ ,‬אול כשהתורה לא מונה‬
‫מספר מדויק‪ ,‬כמו אצל משה ואהר! "ויאמר ה' אל משה ואהר" שלא כתוב כמה היו‪,‬‬
‫לומדי שצרי‪ $‬להוסי עוד א'‪ .‬וכתב ה"טורי אב" שג על הגמרא שלנו שכ מונה‬
‫‪ 82‬נריה אושרי‬
‫אלוהי ל"ק‪ ,‬כיוו שהתורה אמנ מנתה א‪ $‬כתבה אלהי לשו רבי ולא אמרה כמה‪,‬‬
‫ולכ אי מספר מדויק ואפשר להוסי‪.‬‬
‫אומר הקהילות יעקב שלפי זה‪ ,‬נית לתר לשיטת הב"ח את הגמ'‪ ,‬שהרי כא לא‬
‫מנתה התורה מספר מדויק וע"כ אע"פ שכתוב פעמיי אלהי‪ ,‬אנו מוסיפי אחד ממילא‬
‫ויוצא שהמינימו הוא ג'‪ ,‬וג מ"ד בי"ד נוטה יסבור שצרי‪ $‬ג'‪ .‬א"כ יוצא שר' יאשיה‬
‫אמר ג' פעמי אלהי כדי ללמד שבאמת צרי‪ $‬ג' אבל אולי ג ד' וה' זה טוב‪) ,‬כיוו‬
‫דכתיב אלוהי ולא כתוב כמה‪ ,‬יכול להיות אפילו מאה( וע"כ תירצה הגמ' שאי לו בי"ד‬
‫נוטה‪ ,‬ובזה מתור יפה הב"ח‪.‬‬
‫לסיכו‪:‬‬
‫מחלוקת בגמ' מהיכ לומדי שצרי‪ $‬שלושה )למסקנת הגמ' דכו"ע אי דורשי‬
‫תחילות(‪:‬‬
‫ר' יונת‪ :‬פעמיי אלהי ואי בי"ד שקול )צרי‪ $‬שיהיה נוטה( ולכ מוסיפי עוד‬
‫אחד‪.‬‬
‫ר' יאשיה‪ :‬נאמר ג' פעמי אלוהי ולכ צרי‪ $‬ג'‪.‬‬
‫ונחלקו השער משפט והב"ח בשיטת ר' יאשיה‪:‬‬
‫השער משפט‪ :‬כל מקו שצרי‪ $‬בי"ד! צרי‪ $‬שיהיה בי"ד נוטה ולכ לר' יאשיה דווקא‬
‫ג' אבל ד'! פסולי אפילו בדיעבד‪.‬‬
‫הב"ח‪ :‬מתי שיש מחלוקת! צרי‪ $‬הכרעה אבל יכול להיות בי"ד שקול ולכ לר' יאשיה‬
‫בדיעבד ד' כשרי‪.‬‬
‫ומדוע הגמ' תירצה שלר' יאשיה אי בי"ד נוטה?‬
‫השער המשפט‪ :‬כדי לומר שלשיטתו דווקא ג' )כתוב ג"פ אלוהי( אבל ד' יהיו‬
‫פסולי‪.‬‬
‫הב"ח‪ :‬כי היינו חושבי שלר' יאשיה אפילו ד' טובי לכתחילה )כי מוסיפי א'‬
‫ממילא(‬
‫לכ תיר שאי כדי לומר שלכתחילה ג' אבל בדיעבד ד' כשרי‪.‬‬
‫‪ .4‬מתי צרי ג' ומתי מספיק אפילו אחד )סוגי מערכות משפט(‪:‬‬
‫הגמ' אומרת שחכמי תיקנו‪ ,‬שבי"ד של ג' הדיוטות ד מצד שליחותייהו קעבדינ כי‬
‫אי סמוכי בזה"ז‪.‬‬
‫הרמב" פוסק בפ"ב מהל' סנהדרי ה"י‪:‬‬
‫"אע"פ שאי בי"ד פחות משלשה מותר לאחד לדו מ התורה שנאמר בצדק‬
‫תשפוט עמית‪ $‬ומדברי סופרי עד שיהיו שלשה ושניי שדנו אי דיניה‬
‫די"‪.‬‬
‫בי"ד של שלושה ‪83‬‬
‫לפי דברי הרמב" משמע‪ ,‬שאחד כשר לדו מדאורייתא אבל שניי! פסולי‪.‬‬
‫וקשה‪ :‬א( היא‪ $‬יכול להיות שאחד כשר )כמו רב אחא( אבל שניי פסולי )לא כמו‬
‫רב אחא(! מדוע הרמב" פוסק בסיפא הפו‪ $‬ממה שפסק ברישא‪?1‬‬
‫ב( א לפי הרמב" א' זה טוב‪ ,‬אז ק"ו שג' ג טוב ויכולי לדו‪ ,‬אז למה צרי‪ $‬את‬
‫הטע של שליחותייהו קעבדינ?‬
‫ג( הרמב" כתב הרבה פעמי )וג אצלנו בהלכה לעיל( שישנו אחד שיכול לדו אבל‬
‫הוא לא בי"ד‪ .‬אבל א הוא כשר מדאו' כפי שכתב כא! הרי שהוא הבי"ד‪ ,‬מדוע‬
‫הרמב" אומר שלא?‬
‫מתר הקצות )סי' ג ס"ק ב(‪ ,‬שיש כא שני סוגי דיני‪ :‬דיני שבה צרי‪ $‬חכמה‬
‫ושיקול דעת! ובה מספיק אחד‪ ,‬ודיני בה צרי‪ $‬בי"ד )כגו הודאה‪ ,‬כפיה וכדו'(! ובה‬
‫צרי‪ $‬ג' מומחי ג לרב אחא‪ ,‬מפני שנאמר שלוש פעמי אלוהי‪ .‬כלומר‪ ,‬שבשביל ש‬
‫של בי"ד! צרי‪ $‬ג' וכ‪ $‬ג מוב מלשו הרמב"‪ .‬וכיוו שהשלושה צריכי להיות‬
‫מומחי! זקוקי אנו לשליחותייהו קעבדינ כדי לדו היו כשאי מומחי )סמוכי(‪.‬‬
‫ולפי זה מובני יפה דברי הרמב" שפסק שהאחד כשר לדו מצד חכמה ושיקול הדעת‪,‬‬
‫אבל מצד ש של בי"ד אינו יכול‪ ,‬וא שניי שידונו! אי דינ די‪ ,‬כי בשביל ש של‬
‫בי"ד! צרי‪ $‬דווקא שלושה‪.‬‬
‫‪ .5‬בי"ד בכפיה הא בי"ד יכול לכפות את הדי על הבע"ד?‬
‫אומר תוס' )סנהדרי ב ע"ב‪ ,‬ד"ה‪" :‬ליבעי מומחי"( דהגמ' בגיטי )פח ע"ב( למדה‬
‫שצרי‪ $‬מומחי מאשר תשי‪ ,‬כי ש מדובר על כפיה )בגט( ולכ צרי‪ $‬את אשר תשי!‬
‫שהכוונה היא לשי כלי לדייני )שוט‪ ,‬מקלות( כדי לכפות‪ .‬עפ"י זה רואי שבכפיה!‬
‫צרי‪ $‬ג' מומחי‪.‬‬
‫הרמב" פוסק )פ"ב מהל' סנהדרי ה"י( שמצד אחד מדאורייתא אחד כשר‪ ,‬א‪$‬‬
‫מצד שני שליחותייהו קעבדינ‪ ,‬כלומר שצרי‪ $‬שלושה‪ .‬וקשה‪ ,‬הרי הוא סותר את עצמו?‬
‫אומר הקצות )סי' ג ס"ק א( ל"ק מה שאמר מדאורייתא אחד כשר! זה בדיני רגילי‪,‬‬
‫בפסיקה‪ ,‬ומה שאמר שליחותייהו! הכוונה לכפיה‪ ,‬ובכפיה צרי‪ $‬ג' מומחי‪.‬‬
‫ומקשה עליו הנתיבות )סי' ג ס"ק א(‪ ,‬מהיכ למד דבכפיה צרי‪ $‬ג' הרי סגי בא' כמו‬
‫בעבד נרצע?‬
‫עונה לו הקצות ב"משובב נתיבות"‪ ,‬דמה שכתב אלו דברי תוס' וע"כ אי הנתיבות‬
‫יכול לחלוק על כ‪ ,$‬ומ"ש הנתיבות! זה רק בל"ת לאפרושי מאיסורא דמספיק א' ומותר‬
‫רק הכאה בעלמא‪ ,‬אול במצ"ע! צרי‪ $‬ג' לכופו ומכי אותו עד שתצא נפשו‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫על שאלה זו לא נענה כי היא איננה קשורה לנושא והרוצה יעיי במ"ש הכס"מ והר" בהערותיו‬
‫בסוגיי וכמו"כ ב"אור שמח" ובמאירי מה שתירצו‪.‬‬
‫‪ 84‬נריה אושרי‬
‫וקשה על המשובב‪ ,‬דהרמב" פסק )הל' מתנות עניי פ"ז ה"י‪ ,‬הלכות מעשה‬
‫הקרבנות פי"ד‪ ,‬הט"ז( שכופי על הקרב ועל הצדקה ומשמע שרק בי"ד יכול לכפות‪,‬‬
‫אפילו שיש בה מצוות ל"ת והרי המשובב )הקצות( כתב דעל ל"ת מספיק א' כדי לכו?‬
‫אלא‪ ,‬יש להסביר העניי כ‪ .$‬יש חילוק מהי בעצ כפיה‪:‬‬
‫א‪ .‬במצוות עשה! אד לא חייב להוציא יותר מחומש כדי לקיי המצווה )וק"ו שלא‬
‫צרי‪ $‬לקבל מלקות(‪ ,‬ואילו במצוות ל"ת – אד חייב לית כל ממונו ובלבד שלא יעבור על‬
‫לאו )וכמו"כ עליו לקבל מלקות(‪.‬‬
‫ב‪ .‬בית הדי מייצג את הע והוא אחראי על שמירת חוקי התורה! "מיגדר מילתא"‪.‬‬
‫ולכ‪ ,‬כדי לאפרושי מאיסורא ל"צ בי"ד כיוו שהאד מתחייב מלקות ממילא א‬
‫יעבור על הלאו‪ ,‬וע"כ יכול כל אד לכפותו ולהכותו מכה בעלמא )א‪ $‬להוציא נפשו‬
‫אסור(‪ .‬אול‪ ,‬א אד אינו רוצה לקיי מצוות עשה‪ ,‬הפרט אינו יכול לכופו כי הוא אינו‬
‫מתחייב בבי"ד א לא יקיי‪ ,‬וע"כ יש כא מיגדר מילתא והבי"ד שאחראי עליו שיקיי‬
‫מצוות יכול להכותו ולכופו עד שיאמר רוצה אני‪.‬‬
‫ולתירו קושיית הרמב" נית שתי תשובות‪:‬‬
‫א‪ .‬יש לחלק‪ :‬בלאו! יש מעשה נגד שמיא ולכ כל אחד יכול לכו‪ ,‬אול במצ"ע!‬
‫אי כא מעשה נגד שמיא אלא אי קיו רצו ה'‪ ,‬וע"ז יחיד לא יכול לכפות‪ .‬ולכ‪,‬‬
‫לרמב"‪ ,‬קרב וצדקה אע"פ שיש בה עשה ול"ת‪ ,‬הרי שכדי לעבור עליה‪,‬‬
‫צרי‪ $‬שב ואל תעשה )לא להקריב קורב או לא לתת צדקה( ואי היחיד יכול לכפות‬
‫עליה לפיכ‪ $‬הצרי‪ $‬בי"ד‪.‬‬
‫ב‪ .‬אמנ בקרב ובצדקה יש ג עשה וג לא תעשה א‪ $‬הל"ת בא רק כדי לחזק את‬
‫העשה )כמו למשל אונ‪ ,‬שאוכל בלא ברכה ולא נקרא גוזל כי פטור מ המצוות וע"כ לא‬
‫חל עליו הלאו(‪ ,‬ואינו בפני עצמו לפיכ‪ $‬העשה הוא העיקר ומכיוו שאי היחיד יכול‬
‫לכפות על עשה! כתב הרמב" שצרי‪ $‬בי"ד‪.‬‬
‫כמו"כ‪ ,‬ראוי להוסי ולהסביר את השיטה הזו ע"פ דברי ה"אור שמח"‪ ,‬דכתב‬
‫שבמקו שצרי‪ $‬שהדבר יהיה ברצונו של הבע"ד )כמו בגט ובקרב(! רק ביה"ד יכול‬
‫לכפות עליו כי באמת ברצונו הפנימי הוא רוצה לשמוע לבי"ד ולעשות רצונו וע"כ א‬
‫יכפוהו! זה באמת יהיה ברצונו‪.‬‬
‫לסיכו‪:‬‬
‫ישנ שני סוגי כפיה‪:‬‬
‫כפיה על מצוות ל"ת! בה כ"א יכול לכו )ובי"ד לא כופה( כדי לאפרושי מאיסורא‪.‬‬
‫כפיה על מצוות עשה! מיגדר מילתא ואי היחיד יכול לכו כי לא מתחייב האד בשב‬
‫ואל תעשה‪ ,‬וע"כ ביה"ד המצווה על שמירת התורה יכול לכופו וא להכותו עד שיאמר‬
‫רוצה אני‪ ,‬ולזה התכוו תוס' בגיטי )פח ע"ב( שצרי‪ $‬לשי כלי לפני הדייני כדי‬
‫שיוכלו לכפות‪.‬‬
‫בי"ד של שלושה ‪85‬‬
‫לתוספת עיו‪ :‬ראה במנחת חינו‪) $‬מצוה רכח( מה שהקשה על דברי אלו‪ ,‬ובנתיבות‬
‫)ש( שתיר את קושייתו‪ ,‬וכ את קושיית הקצות על הנתיבות‪ ,‬שדברי ה"אור שמח"‬
‫לעיל מתרצי אותה יפה‪.‬‬
‫ב‪ .‬הרכב הדייני‬
‫‪ .1‬מי פסול לשבת בדי?‬
‫כבר הזכרנו לעיל שכל מי שאי לו ש של דיי! אינו יכול לשבת בדי‪ .‬וצרי‪ $‬לציי‬
‫שישנ שני סוגי פסול‪ :‬פסול ש ופסול גו‪.‬‬
‫פסול ש! כגו‪ :‬אשה‪ ,‬עבד כנעני‪ ,‬חרש‪ ,‬וכדו'‪ ,‬שאינ יכולי לדו כלל‪.‬‬
‫פסול גו! כגו‪ :‬קרוב‪ ,‬רועי בקר‪ ,‬יושבי קרנות‪ ,‬נוגע‪ ,‬וכדו'‪ ,‬שה פסולי מצד דבר‬
‫חיצוני )פסול זמני(‪ ,‬אבל מצד ש של דיי! כ ראויי לדו‪ .‬אסביר את דבריי‪ :‬נוגע‬
‫בעדות הוא פסול ואינו יושב בדי שנוגע אליו‪ ,‬אול בשאר דיני כ יכול לדו כי יש לו‬
‫ש של דיי )כמו שמצאנו במשה ואהר שלא דנו והעידו אחד לשני בגלל קרבה או נגיעה‬
‫ולא בגלל שח"ו היו פסולי‪ ,‬ובשאר דיני כ דנו(‪ .‬יושבי קרנות פסולי כי אינ גמירי‪,‬‬
‫אול א ילמדו! כ יוכלו לשבת בדי‪ .‬והוא הדי נמי לשאר פסולי הגו שהזכרתי‪.‬‬
‫הנפק"מ בי שניה היא במקרה של תרתי לרעותא‪ ,‬אול לא ארחיב בנושא‪.‬‬
‫בכ"א‪ ,‬כל אלו הפסולי יוכלו לשבת בדי אע"פ שה פסולי רק במקרה אחד‪ ,‬והוא‬
‫שבעלי הדי יקבלו אות עליה כדייני כשרי ועל כ‪ $‬נרחיב בהמש‪.$‬‬
‫‪ .2‬הא דיי פסול פוסל את כל הדייני?‬
‫הרמב" כותב בפט"ז מהלכות עדות הל' ה‪:‬‬
‫"ולפיכ‪ $‬אי סומכי בסנהדרי שני הקרובי זה לזה בי בסנהדרי קטנה‬
‫בי בסנהדרי גדולה‪ ,‬אבל אלו שמוסיפי עד שבעה לעבר השנה כמו שבארנו‬
‫בהלכות קדוש החדש יראה לי שא היה בה קרובי אי בכ‪ $‬כלו"‪.‬‬
‫המשנה למל‪) $‬ש( מסביר בשיטת הרמב" שא היו ג' כשרי ונצטר קרוב!‬
‫כשרי כי שני הקרובי נמני כאחד‪ .‬ולפי דבריו אלו‪ ,‬פושט דלגבי הספק‪ ,‬הא אומרי‬
‫נמצא אחד מה קא"פ ג בדייני‪ ,‬פוסק הרמב" שאי דיי פסול פוסל‪ ,‬ומביא ראיה‬
‫לדבריו מהגמרא ביבמות )ד קד ע"א( שאומרת‪" :‬חלצה בב' או בג' ונמצא אחד קא"פ‬
‫חליצתה פסולה" וכתב רש"י ש שה חוזרי להיות ב' )והיא צריכה ג' כי צרי‪ $‬ש של‬
‫בי"ד(‪ .‬מוכח מדברי רש"י שאי ה נפסלי כיוו דא כ‪ ,‬לא היו חוזרי להיות ב' אלא‬
‫נפסלי לגמרי ואי אפילו א'‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מביא המשנה למל‪ $‬את המהרח"ש‬
‫בתשובותיו )סי' ח"י ד קלד ע"ד( שחולק על הרמב" וכותב דכ הדי נמי לדייני‬
‫שנפסלי א היה אחד מה קא"פ‪ ,‬ומביא לו סייעתא ממ"ש הנ"י ר"פ מצוות חליצה‬
‫בש הריטב"א‪.‬‬
‫‪ 86‬נריה אושרי‬
‫המשנה למל‪ $‬אינו מכריע בספק כיוו שלכל צד יש ראיות מהגמרא‪ .‬לענייננו‪ ,‬הספק‬
‫מופיע שוב ג בנושא הבא של לית בהו חד דגמיר‪ ,‬ש ינסה הקצות להביא הוכחה לדברי‬
‫הרמב"‪ ,‬אול יידחה ע"י הקהילות יעקב והר"‪.‬‬
‫‪ .3‬הא צריכי כל שלושת הדייני להיות למדני?‬
‫אומר רב אחא בגמרא שאי אפשר למנות יושבי קרנות כיוו דלית בהו חד דגמיר‪.‬‬
‫ומשמע דא"צ להיות מומחי והמחלוקת היא הא צריכי לפחות להיות גמירי‪:‬‬
‫הרא"ש )סנהדרי פ"ד סי' ה(‪ :‬סובר שמספיק א' שלמד ול"צ שכול יהיו גמירי‪.‬‬
‫הרמ"ה‪ :‬כיוו שצרי‪ $‬ג'! כול צריכי להיות גמירי‪.‬‬
‫אומרי המהר" שי והב"ח שה אינ חולקי‪ ,‬אלא הרא"ש הול‪ $‬בשיטת ר'‬
‫אחא והרמ"ה כשיטת ר' אבהו‪ .‬לפי זה‪ ,‬קשה מהגמ'‪ ,‬כי א זו באמת הנפק"מ ביניה‬
‫מדוע הגמ' מביאה דווקא את שיטת שמואל כנפק"מ?‬
‫אלא‪ ,‬יש הסבר אחר‪ .‬הרא"ש הול‪ $‬לשיטת ר' אבהו )ולא ר' אחא( דכיוו שביטלו‬
‫מומחי! א"צ שלושה‪ .‬הרמ"ה הול‪ $‬לשיטת ר' אבהו ורבא דכיוו שזו תקנת חכמי‬
‫שצרי‪ $‬ג'! כול צריכי להיות גמירי‪.‬‬
‫יש ספק לגבי פסול דייני )קרוב‪ ,‬גזל וכדו'(‪ ,‬הא כאשר דיי אחד הוא פסול הוא‬
‫פוסל את שאר הדייני כמו בעדות או לא‪ ,‬ויש ראיות לכא ולכא‪.‬‬
‫אומר הקצות הנה ראיה מהגמרא שלנו‪ ,‬שהרי מי שלא גמיר פסול לעדות‪ ,‬והגמרא‬
‫אמרה שא א' מה גמיר והאחרי לא! זה בסדר‪ ,‬משמע שלא פוסל את כול‪.‬‬
‫דוחה הקהילות יעקב את הקצות‪ ,‬וטוע שאי כא הוכחה כי "נמצא א' מה קרוב‬
‫או פסול! פוסל את כול" מדבר רק במי שיש לו ש של דיי אבל מי שאי לו ש של דיי‬
‫)כגו‪ :‬אישה‪ ,‬עבד‪ ,‬יושב קרנות וכדו'(! לא פוסל את כול‪.‬‬
‫משמע מדבריו‪ ,‬שא פסקו השלושה! זה פסק די‪ .‬וקשה‪ ,‬היא‪ $‬זה פסק די‪ ,‬הרי‬
‫שניי מתוכ פסולי ורק השלישי הגמיר הוא זה שפוסק?‬
‫מתר הר" שיושבי קרנות ה אמנ לא גמיר‪ ,‬אבל כשה יושבי ע אחד שלמד‬
‫והוא מסביר לה! ה יכולי להבי ויש לה כושר שיפוט‪ ,‬ולכ ה לא פסולי‪ .‬ומוכח‬
‫מהר" לא כהקצות‪ ,‬דלשיטת הקצות ה פסולי )ולא פוסלי אחר(‪ ,‬ואילו לשיטת הר"‬
‫ה כשרי )דכל הפסול היה משו שלא למדו אבל כשלמדו ! כשרי(‪.‬‬
‫לעניי בי"ד של שלושה ובו אחד מופלא‪ ,‬שהמופלא פוסק ושני האחרי פוסקי‬
‫אחרת‪ ,‬מביא הרמב" בש רב האי גאו שהולכי אחר האחד‪ ,‬אול הוא עצמו פוסק‬
‫שהולכי אחר השניי‪ .‬והעמיד השער המשפט‪ ,‬שהרמב" חלק רק במקרה שכול‬
‫כשרי‪ ,‬אבל א שני האחרי הדיוטות )כמו יושבי קרנות(! הולכי באמת אחר האחד‪.‬‬
‫בי"ד של שלושה ‪87‬‬
‫ובאמת תמוה‪ ,‬היא‪ $‬הולכי אחר האחד‪ ,‬הרי התורה אמרה שצרי‪ $‬ללכת אחר‬
‫הרוב‪ ,‬וא לשיטת רש"י בד לו ע"א‪ ,‬שסובר שאסור לחלוק על מופלא שבבי"ד )"לא‬
‫תענה על רב"( קשה‪ ,‬היא‪ $‬הולכי אחר הרוב א א"א לחלוק על המופלא?‬
‫צרי‪ $‬להסביר שדעת רש"י היא‪ ,‬שכשהתורה אמרה שהולכי אחר הרוב! הכוונה‬
‫לרוב חוכמה‪ ,‬ולכ כשיש מופלא הפוסק אחרת! הולכי לפיו כי הוא רוב חוכמה‪.‬‬
‫לסיכו‪:‬‬
‫מחלוקת בשיטת ר' אבהו מה דינ של ג' שאינ מומחי‪:‬‬
‫הרא"ש סובר שכיוו שרבנ ביטלו מומחי! ל"צ שיהיו כול גמירי אלא מספיק א'‪.‬‬
‫הרמ"ה סובר שכיוו שתיקנו חכמי ג'‪ ,‬תיקנו ג ששלושת צריכי להיות גמירי‪.‬‬
‫ומוסי הר" דאע"פ שיושבי קרנות שאינ גמירי פסולי! אינ פוסלי את הדיי‬
‫השלישי שהוא גמיר‪ ,‬כיוו שכל הפסול הוא שלא למדו‪ ,‬אול כשישבו עמו ויסביר לה!‬
‫יוכלו לפסוק והדי יהיה כשר‪.‬‬
‫א פוסקי השניי כנגד האחד שגמיר הדי הוא שהולכי אחר האחד )רמב"‪ ,‬רב‬
‫האי גאו( כיוו שהוא רוב חוכמה‪.‬‬
‫‪ .4‬הא פסולי יכולי לדו והא יוכל הבע"ד לחזור בו מפסיקת?‬
‫עד עתה עסקנו בפסולי לדו‪ ,‬וציינתי שיש מקרה אחד בו ג הפסולי יוכלו לדו‬
‫והוא שקיבלו אות הבע"ד כדייני כשרי‪ ,‬וכא נרחיב את הדיבור בעניי‪.‬‬
‫הגמ' בד כג ע"א אומרת שאד שאמר נאמני עלי ג' רועי בקר! אינו יכול לחזור בו‪,‬‬
‫לשיטת חכמי‪ .‬וקשה‪ ,‬שהרי א אד אמר לחברו שיית לו כס ולמחר אינו רוצה‬
‫לתת! הדי עמו כי אמירה לבד לא מספיקה‪ .‬אז אי‪ $‬כא היא כ מועילה?‬
‫מסביר הרשב" )ב"ב קכח ע"ב( שמדובר במקרה שהאד מתחייב לשל א הרועה‬
‫בקר יפסוק שהוא חייב )ולא שסת מקבלו עליו(‪ ,‬וע"כ תנאי זה תופס כי הודאת בע"ד‬
‫כמאה עדי דמי וזו שיטת חכמי‪ .‬ר"מ יסבור שהבע"ד אמר שיתחייב להודות )ולא‬
‫שיודה( במקרה ויפסוק הרועה שחייב‪ ,‬וכיוו דאי הודאה ממש! זה לא תופס‪.‬‬
‫החזו"א מעמיד את המחלוקת הזו של ר"מ וחכמי רק באת ל‪ ,$‬שש אד צרי‪$‬‬
‫לעמול קשה כדי להוציא הממו מחברו‪ ,‬ולכ המחלוקת היא הא באמת התכוו לדבריו‬
‫או לא‪ ,‬אבל במחול ל‪ !$‬כול מודי שאינו יכול לחזור בו כי בזה ודאי יש גמירות דעת‬
‫דאי אד מוחל על חובו סת‪.‬‬
‫אול הסברה הזו של הרשב" אינה מתאימה לכל המקרי‪ ,‬כי ר"ל אומר שכל‬
‫המחלוקת )של ר"מ וחכמי( היא רק לפני גמר די‪ ,‬ולפי זה לא מוב מדוע חולקי! הרי‬
‫יכול לחזור בו כי עוד לא נגמר הדי?‬
‫‪ 88‬נריה אושרי‬
‫אלא שצרי‪ $‬להוסי בסברת הרשב"‪ ,‬שהודאת בע"ד במקרה של פסיקה היא‬
‫התחייבות רק כלפי צד אחד‪ ,‬אול ישנה עוד התחייבות של הבע"ד כלפי הדיי שהוא‬
‫מקבל אותו עליו להיות דיי‪ ,‬ומוב ר"ל שסובר שהאד מקבל על עצמו את הדיי הפסול‬
‫ככשר ולכ אינו יכול לחזור בו‪.‬‬
‫הנפק"מ בי השיטות היא במקרה שלנו‪ ,‬שהאד מקבל על עצמו ג' רועי בקר! הא‬
‫ה נחשבי בי"ד‪:‬‬
‫לפי שיטת רשב"! קיבל רק התחייבות להודות‪ ,‬וע"כ אי לה תוק של בי"ד‪.‬‬
‫לפי ההוספה! קיבל אות עליו כדייני‪ ,‬וע"כ יש לה תוק של בי"ד‪.‬‬
‫הגמ' ביבמות )קא ע"ב( אומרת שתחילת מצות חליצה בבי"ד ישראל ולא בבי"ד גרי‬
‫שנא' "ויקרא שמו בישראל" )רות ד‪ ,‬יד(‪ .‬ושאל על כ‪ $‬תוס' )ש ד"ה "ואנא גר"( לש מה‬
‫צרי‪ $‬פס'‪ ,‬הרי גר פסול בדיני ממונות וכ"ש שיהיה פסול בדיני איסורי? מתר תוס'‬
‫שהיינו חושבי שגר שירצה לחלו‪ ,‬יוכל לעשות זאת בפני בי"ד גרי )שהרי גר יכול לדו‬
‫גר( קמ"ל דא גר צרי‪ $‬לחלו בפני בי"ד ישראל‪ .‬הרא"ש לעומתו‪ ,‬מתר תירו אחר‪:‬‬
‫היינו חושבי שא יקבל אות עליו יועיל‪ ,‬קמ"ל שלא מועיל קבלה וצרי‪ $‬לחלו בפני‬
‫בי"ד ישראל‪.‬‬
‫וקשה על הרא"ש‪ ,‬הרי זה איסורי ולא ממו‪ ,‬אי‪ $‬יועיל קיבלוהו עלייהו?‬
‫מתר ר' אלחנ וסרמ שלפי הרשב" שזה מצד הודאת בע"ד! פשוט שלא מועיל‬
‫בחליצה‪ ,‬אבל א נאמר שזה מצד שמקבל על עצמו דיי פסול ככשר! זה מועיל‪.‬‬
‫נקשה על דברי ר' אלחנ‪ ,‬אי‪ $‬תנאו קיי באיסורי לקבל הפסול ככשר?‬
‫אלא צרי‪ $‬לחדש ולומר שגר הוא לא פסול רגיל אלא פסול שררה‪ ,‬שהתורה אסרה‬
‫עליו להשתרר על ישראל )אבל על גר יכול להשתרר ולדו(‪ ,‬ולכ א אד קיבל על עצמו‬
‫את הגר שידו אותו! הרי שזה בסדר כי אי כא שררה‪ ,‬מפני שהבע"ד מסכי לקבלו‪,‬‬
‫וע"כ פירש הרא"ש שהיינו חושבי שא יקבל עליו יתפוס )כי אי שררה(‪ ,‬קמ"ל שלא‬
‫וצרי‪ $‬להתדיי בפני בי"ד ישראל‪.‬‬
‫ואפשר לדייק זאת מדברי הרמב" שלא כתב דגר פסול לעדות אלא שא נמצא גר‬
‫בתו‪ $‬בי"ד! הבי"ד פסול כי יש שררה‪.‬‬
‫ובזה נית להסביר את שיטת בעל המאור‪ .‬הבעל המאור )על דברי הגמ' בסנהדרי ז‬
‫ע"ב( כותב שאד המקבל על עצמו דיי פסול! כאילו נוטע אשרה‪ .‬ושאל עליו הרמב"‪,‬‬
‫מדוע לא מועילה קבלה‪ ,‬הרי יש משנה מפורשת שאומרת‪ :‬נאמני עלי ג' רועי בקר אי‬
‫יכול לחזור בו? לפי מה שאמרנו ל"ק‪ ,‬דמה שהתכוו הבעל המאור זה לאד המקבל על‬
‫עצמו ג' רועי בקר כבי"ד )של שררה(! שאז זה אשרה‪ ,‬אבל א מקבל עליו כהתחייבות‬
‫הודאת בע"ד זה בסדר )כמו שיכול להתנות בשאר דברי(‪.‬‬
‫בי"ד של שלושה ‪89‬‬
‫לסיכו‪:‬‬
‫אד יכול לקבל על עצמו כל פסול דיי ככשר שידו אותו‪ .‬המחלוקת בראשוני היא‬
‫בשאלה מה בעצ אד מתחייב כשמקבל על עצמו דיי פסול‪ :‬הרשב" סובר שמקבל‬
‫עליו רק התחייבות להודות במקרה ויהיה פס"ד‪ ,‬והפי' השני סובר שהאד מתחייב‬
‫לשל במידה ויפסוק‪ .‬הנפק"מ היא הא יוכל לחזור בו‪ .‬לרשב"! אי לה תוק של‬
‫בי"ד ויכול לחזור בו‪ ,‬ולפי' השני! יש תוק של בי"ד ואינו יכול לחזור בו‪.‬‬
‫ג‪ .‬סיכו‬
‫ראינו שתפקידו של בי"ד של שלשה הוא לדו הדיני הקטני )ממונות‪ ,‬כפיה‪ ,‬וכדו'(‬
‫ולהיות אחראי על שמירת חוקי התורה )מיגדר מילתא( ‪ .2‬וחובת הדייני היא לחקור‬
‫הדי היטב ולדו די אמת לאמיתו ללא משוא פני‪ ,‬יראה או שוחד‪.‬‬
‫למדנו שבי"ד צרי‪ $‬להיות של שלשה דייני מזה שכתוב ג' פעמי אלהי )ולשיטה‬
‫אחרת פעמיי‪ ,‬ומוסיפי עוד אחד כי צרי‪ $‬בי"ד נוטה(‪ ,‬וכיוו שאי סמוכי בזמ הזה‪,‬‬
‫יספיקו הדיוטות מצד שליחותייהו קעבדינ‪ ,‬שיש לה רשות לדו‪ .‬בנוס ראינו שחייבי‬
‫בי"ד של ג' במקרה שצרי‪ $‬ש של בי"ד במשפט )שיהיה תוק של בי"ד(‪.‬‬
‫כמו"כ‪ ,‬נוכחנו לראות שיש מחלוקת הא כל השלשה צריכי להיות למדני‪ ,‬או‬
‫שמספיק אחד שלמד‪ .‬בכ"א‪ ,‬ג א לא למדו! אינ פוסלי את כל הדי‪ ,‬אבל במקרה‬
‫ויפסקו נגד האחד שכ למד! אזי הולכי לפי פסיקתו כיוו שהוא רוב חוכמה‪.‬‬
‫לגבי הרכב הדייני‪ ,‬הבחנו בי שני סוגי פסול )פסול גו ופסול ש(‪ ,‬ונשארנו בספק‬
‫הא פסול כזה שיושב בדי יפסול את כל הבי"ד‪ .‬לבסו‪ ,‬הסברנו שישנה אפשרות שג‬
‫פסולי יהיו כשרי לגמרי לדו )ואז לא יפסלו הדי( רק שיש מחלוקת הא יוכל הבע"ד‬
‫לחזור בו‪.‬‬
‫יה"ר שנזכה לעלות לרגל אל לשכת הסנהדרי ונחדש ימינו כקד בביאת משיח‬
‫צדקנו ולא נזדקק יותר לבי"ד של שלשה‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫וע"כ יכולי ה לכפות על היחיד במ"ע ולהכותו עד שיסכי לקבל הדי‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫‡‪‰„ÂÊ „ÚÏ‬‬
‫‪ÌÓÂÊ „Ú‬‬
‫נושאי עיקריי‪:‬‬
‫הקדמה‪.‬‬
‫א(הבנת יסוד המח' בי אביי לרבא‪.‬‬
‫ב(נק' החילוק בי רש"י לתוס' בהבנת המקרה של תרי בחד‪.‬‬
‫ג("עד זומ חידוש הוא"!רש"י תוס' והחילוק ביניה‪.‬‬
‫ד(מח' הראשוני לגבי הזמת העדי בשטר או בע"פ‪.‬‬
‫הקדמה‪.‬‬
‫עד זומ הינו אד‪ ,‬שהעיד עדות על חברו ונודע שעדותו היתה עדות שקר‪ .‬אד זה‬
‫נקרא "עד זומ" עד שזמ והעיד שקר על חבירו‪ ,‬כדי לגרו לו רעה‪ .‬עונשו הוא שמקבל‬
‫את העונש שהועיד לחברו ככתוב‪":‬ועשית לו כאשר זמ לעשות לאחיו")דברי יט‪,‬יט(‪.‬‬
‫עדי זוממי שהעידו על חבר נקראי עדי זוממי רק לאחר שיבואו עדי‬
‫אחרי ויזימו אות ויעידו נגד ‪,‬שה היו עמ במקו אחר‪ ,‬לכ ה אינ יכולי‬
‫להעיד ולטפול רעה על אותו פלוני‪.‬‬
‫)מכות ה‪ (.‬משנה‪ ":‬אי העדי נעשי זוממי עד שיזימו את עצמ כיצד‬
‫אמרו מעידי אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו לה היא‪ $‬את‬
‫מעידי שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היו במקו פלוני אי‬
‫אלו זוממי אבל אמרו לה היא‪ $‬את מעידי שהרי את היית עמנו‬
‫אותו היו במקו פלוני הרי אלו זוממי ונהרגי על פיה באו אחרי‬
‫והזימו באו אחרי והזימו אפי' מאה כול יהרגו רבי יהודה אומר‬
‫איסטטית היא זו ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד"‪.‬‬
‫הגמ' בסנהדרי)כז‪(.‬דנה לגבי דינו של עד זומ שהזימו אותו‪ ,‬ממתי הוא נפסל‪ .‬הא‬
‫משעת העדות שהוא העיד בבי"ד‪ ,‬או משעה שהזימו אותו‪ .‬הנפקא מינה היא לגבי שאר‬
‫העדויות שהיו בי שלב העדות לבי שלב ההזמה‪ .‬הא נכשיר את העדויות הללו‪ ,‬או‬
‫שמא נפסל‪.‬‬
‫ננסה להסביר את יסוד המח' בי אביי לרבא ואת דעותיה השונות‪.‬‬
‫עד זומ ‪91‬‬
‫א(הבנת יסוד המחלוקת בי אביי לרבא‪:‬‬
‫א(הרמב"‬
‫בדעת הרמב" א נתבונ היטב‪,‬נבחי לכאורה בסתירה מינה וביה‪.‬‬
‫מצד אחד בהלכות עדות פ"י ה"ד פסק‪":‬ועוד יש ש רשעי שה פסולי לעדות‬
‫אע"פ שה בני תשלומי ולא בני מלקות‪,‬הואיל ולוקחי ממו שאינו שלה בחמס פסולי‬
‫שנאמר כי יקו עד חמס באיש‪ ,‬כגו הגנבי והחמסני אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת‬
‫שגנב או גזל‪ ,‬וכ עד זומ אע"פ שהוז בעדות ממו ושיל הרי זה פסול מ התורה לכל‬
‫עדות‪ ,‬ומאימתי הוא נפסל מעת שהעד בבית די‪ ,‬אע"פ שלא הוז על אותה עדות אלא‬
‫אחר כמה ימי‪ ,‬וכ המלוה בריבית אחד המלוה ואחד הלוה שניה פסולי לעדות‪."...‬‬
‫מוכח לכאורה שהרמב" סובר כדעת אביי שעד זומ נפסל למפרע‪.‬‬
‫ומצד שני בהלכות עדות פ"יח ה"ג‪":‬וזו שהאמינה תורה עדות האחרוני על העדי‬
‫הראשוני מאה ובאו שניי והזימו ואמרו לה אנו המעידי שאת המאה כולכ‬
‫עמנו היית ביו פלוני במקו פלוני הרי אלו נענשי על פיה שהשניי כמאה‪,‬והמאה‬
‫כשניי‪,‬וכ בשתי כיתי עדי המכחישות זו את זו אי הולכי אחר הרוב אלא דוחי את‬
‫שניה" ‪ ,‬משמע מדבריו שפוסק שעד זומ זה גזירת הכתוב וזה הרי כדעת רבא)רש"י‬
‫בסנהדרי כז‪ .‬מסביר את טעמו של רבא בכ‪ $‬שזה גזירת הכתוב (לכאורה סתירה‬
‫ברמב" שמצד אחד פוסק כאביי ומצד שני כרבא‪ ,‬כיצד?!‬
‫הכס‪ -‬משנה מסביר שאכ הרמב" פוסק כשניה כלומר שהלכה כאביי‪ ,‬אבל ג‬
‫אביי סובר שזה חידוש שהתורה האמינה לעדי האחרוני על פני העדי הראשוני‬
‫אבל זה החידוש שנפסל למפרע וזו גזירת הכתוב‪.‬‬
‫הקוב שיעורי )ר' אלחנ וסרמ( )ב"ק סי' מג'(‪ :‬מסביר בהרחבה את ישוב‬
‫הסתירה ברמב" ע"י חקירה בדברי אביי שחולק על רבא‪,‬וזה תור דבריו הא המח'‬
‫בחידוש עצמו ששניה סוברי שעד זומ זה חידוש אלא נק' המח' מאימתי נפסל‬
‫למפרע או מכא והיל‪ ,$‬או שהמח' היא על עצ החידוש הא יש חידוש או שכלל אי‬
‫חידוש לאביי‪.‬‬
‫הר" בב"ק )עב‪ :(:‬סובר שדעת אביי שאי חידוש כלל ובכ‪ $‬חולק על רבא שסובר‬
‫בעד זומ זה חידוש‪,‬לעומתו מעמיד הקוב שיעורי )לאחר שחולק על דברי הר"‬
‫ומקשה עליו קושיות( שדעת הרמב" שאכ הלכה כאביי א‪ $‬ג לאביי זה חידוש בכ‪$‬‬
‫שהתורה מאמינה לעדי האחרוני וזה חידוש‪ ,‬ולכ זה גזירת הכתוב ונפסל למפרע‪,‬‬
‫כלומר נק' המח' ביניה על החידוש הא נפסל למפרע או מכא ואיל‪ ,$‬א‪ $‬שניה‬
‫סוברי שזה חידוש ואי סתירה ברמב" והכל מיושב‪.‬‬
‫האחרוני לומדי בדעת הרמב" במה שכתב בהלכות עדות פ"יח ה"ב‪" :‬במה‬
‫דברי אמורי בעדי שהוזמו‪ ,‬אבל שתי כתות הכחישות זו את זו ואי כא עדות אי‬
‫עונשי את אחת מה‪ ,‬לפי שאי אנו יודעי מי היא הכת השקרנית‪ ,‬ומה בי הכחשה‬
‫‪ 92‬אלעד זנודה‬
‫להזמה‪ ,‬ההכחשה בעדות עצמה זאת אומרת היה הדבר הזה וזאת אומרת לא היה הדבר‬
‫הזה או יבוא מכלל דבריה שלא היה‪ ,‬כיצד עדי שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש‬
‫או לוה מנה לפלוני ביו פלוני במקו פלוני‪ ,‬ואחר שהעידו ונבדקו באו שני אחרי‬
‫ואמרו ביו זה ובמקו זה היינו עמכ וע אלו כל היו‪ ,‬ולא היו דברי מעול לא זה‬
‫הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה‪ ,‬וכ א אמרו לה היא‪ $‬את מעידי‬
‫כ‪ $‬וזה ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה היה עמנו ביו זה במדינה אחרת‪ ,‬הרי זו‬
‫עדות מוכחשת שזה כמי שאמר לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה שהרי שהרי עמנו‬
‫היו ולא נהיה דבר זה וכ כל כיוצא בדברי אלו‪ ."...‬שבמקרה של הכחשה והזמה‬
‫שכאשר באה כת אחת והעידה על גו המעשה לגבי פלוני ובאה כת אחרת והעידה על גו‬
‫העדי שלא היו ש וג הכחישו שלא היו דברי מעול ופלוני לא רצח וכו' עדות‬
‫נחשבת כהכחשה ומלשו זאת למדו האחרוני שהזמה והכחשה בבת אחת נחשב‬
‫הכחשה‪.‬‬
‫והקשו עליו)שו"ת רע"א ק' סי' ריב' ‪,‬ר' חיי יונה תאומי מובא באורי ותומי‬
‫סי' לח' סק'א( שהרי ג בפלוני רבעני לאונסי)סנהדרי ט‪] (:‬וג בפלוני רבעני‬
‫לרצוני[)רע"א הביא עוד כמה מקרי(כאשר ה יוזמו ה ג יוכחשו אז למה זה הזמה‬
‫נאמר ג שזה הכחשה‪.‬‬
‫מתר רע"א שלבי עדות על עניי אחד שההכחשה נובעת מתו‪ $‬ההזמה זה נחשב‬
‫כהזמה ולא כהכחשה וזה המקרה בסנהדרי שפלוני רבעני לאונסי‪/‬רצוני ההכחשה נובעת‬
‫מההזמה עצמה לכ זה נחשב כהזמה‪ .‬אבל אצלנו בדעת הרמב" ה מעידי שני דברי‬
‫שוני על הזמה ועל הכחשה לא שאחד נובע משני אז במקרה כזה נחשב להכחשה‪.‬‬
‫האורי ותומי מתר אחרת שהחילוק בי המקרי הוא שכאשר יש בתחילה‬
‫הכחשה ואח"כ נוספת הזמה אז קיי ספק על איזו עדות להסתמ‪ ,$‬לכ מספק משאירי‬
‫על הכחשה)דוג'‪ :‬שניי מעידי שפלוני הרג את אלמוני ושניי טועני ומזימי‬
‫ואומרי שאלמוני חי זו הכחשה(‪ ,‬אבל כאשר מזימי ואח"כ מכחישי וההכחשה‬
‫מועילה למזימי אז זה נשאר בהזמה)דוג'‪ :‬שניי מעידי על עבד כנעני שאדונו הפיל‬
‫את שיניו וסימא את עינו אז העבד יוצא לחירות‪ ,‬כי האדו הפיל לו את שינו‪ ,‬אבל א‬
‫באי עדי ומכחישי שהאדו סימא את עי העבד ואח"כ הפיל את שינו‪ ,‬אז יוצא לה‬
‫תועלת מ העדות כי האדו מתחייב לשל לעבד‪,‬ובנוס לשלחו לחירות(‪ ,‬ובכ‪ $‬נית לתר‬
‫שלפי הרמב" היה קוד הכחשה ואח"כ הזמה ולכ זה נשאר בהכחשה‪ ,‬לעומת פלוני‬
‫רבעני לאונסי‪/‬רצוני היתה קוד הזמה ויוצא רווח מההכחשה לכ זה נשאר בהזמה‪.1‬‬
‫ולכ חלקו האחרוני על סברת הרמב"‪.2‬‬
‫‪1‬‬
‫א‪ $‬הקשה עליו נתיבות המשפט חו"מ)סי' לח' ס"ק א( שהרי יוצא מדבריו שא יש עדות שיוצא ממנה‬
‫שני חלקי עדות של הזמה והכחשה אז א ההכחשה תועיל זה הזמה‪,‬והרי זה נגד דברי רע"א שתיר‬
‫שנחשב להכחשה ובנוס זה תירו חדשני שמנותק מהמציאות ונשאר בצ"ע‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫וכ הובא בקהלות יעקב סנהדרי סי' ח'‪.‬‬
‫עד זומ ‪93‬‬
‫ב( טור חו"מ )סי' לח'( מסביר שהפסול בהזמה הינו בגו העדי‪ ,‬ולכ מאמיני לה‪.‬‬
‫לעומת זאת הכחשה היא עדות על המעשה‪ ,‬והמקור לכ‪ $‬נמצא ברמב" על התורה)דברי‬
‫יט‪,‬יח( שמסביר כ‪ $‬את ההבדל בי הזמה להכחשה‪ ,‬שהזמה זה על גו העדי והכחשה‬
‫זה על המעשה‪.‬‬
‫הטור לכאורה נות סברא להאמי לעדי האחרוני כלפי הראשוני כי טועני על‬
‫הראשוני שה חיללו שבת והעדי הראשוני טועני שלא חיללו אז העדי האחרוני‬
‫נאמני‪ .‬יש להבי לכאורה מדוע הטור נות סברא להאמי לעדי האחרוני הרי כבר‬
‫התורה בתבה שזו גזירת הכתוב להאמי לאחרוני?ובנוס לטעו שה חיללו שבת מה‬
‫העדות בכ‪?$‬‬
‫מסביר הלח משנה בהלכות עדות פ"יח ה"ב שהטור סובר שיש כא חידוש‪ ,‬והתורה‬
‫חידשה שצרי‪ $‬להאמי דווקא לאחרוני ולא לראשוני אבל למה דווקא בהזמה ולא‬
‫בהכחשה‪ ,‬על כ‪ $‬הטור הביא דוגמא להזמה שנפסלי על פני הכחשה‪.‬‬
‫א‪ $‬עדיי צרי‪ $‬להבי מה הסברא בהזמה לפסול את העדי לגמרי‪ ,‬לעומת הכחשה‬
‫שרק העדות נפסלת‪ .‬אומנ יש הבדל בתוכ העדות בי הכחשה להזמה א‪ $‬בגלל כ‪$‬‬
‫לפסול את העדי לגמרי?‬
‫ובערו השולח חו"מ )סי' לח סק'ה( המסביר בדעת הטור שג לאביי זה חידוש‬
‫שבהזמה אפשר לפסול את העדי‪ ,‬והתורה נתנה כוח להוציא את נאמנות העדי בצורת‬
‫עדות מסויימת בדר‪ $‬של הזמה‪.‬‬
‫החינו )מצווה תתכ'ד( שופ‪ $‬יותר נופ‪ $‬להבהרת סברת הטור שבתחילה העדי‬
‫הראשוני היו בגדר עדי וכל השאר היו בעלי דבר‪ ,‬ומרגע שהעידו עדי אחרי על‬
‫העדי הראשוני והעידו נגד על גו העדי עצמ ה הוציאו את הראשוני מגדר‬
‫עדי כי העידו על כשרות עדות ומרגע שהראשוני יצאו מגדר עדי התורה נתנה כוח‬
‫לעדי האחרוני שהיו בגדר בעלי דבר לההפ‪ $‬לגדר עדי על פני העדי הראשוני וזה‬
‫ההבדל בי הכחשה להזמה‪.‬‬
‫ב( נק' החילוק בי רש"י לתוס' לגבי העמדת המקרה של תרי בחד‪:‬‬
‫הגמ' בסנהדרי)כז‪(.‬דנה לגבי דינו של עד זומ שהזימו אותו‪ ,‬ממתי הוא נפסל‪ .‬הא‬
‫משעת העדות שהוא העיד בבי"ד או משעה שהזימו אותו? הנפקא מינה היא לגבי שאר‬
‫העדויות שהיו בי שלב העדות לבי שלב ההזמה‪ .‬הא נכשיר את העדויות הללו או שמא‬
‫נפסל?‬
‫"עד זומ אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מיכ ולהבא הוא נפסל‬
‫אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה אל‬
‫תשת יד‪ $‬ע רשע אל תשת רשע עד רבא אמר מיכ ולהבא הוא נפסל עד‬
‫זומ חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמו‪ $‬אהני אי ל‪ $‬בו אלא משעת‬
‫חידושו ואיל‪ $‬איכא דאמרי רבא נמי כאביי סבירא ליה ומאי טע קאמר‬
‫מכא ולהבא משו פסידא דלקוחות מאי בינייהו איכא בינייהו דאסהידו‬
‫‪ 94‬אלעד זנודה‬
‫בי תרי בחד אי נמי דפסלינהו בגזלנותא ואמר רבי ירמיה מדיפתי עבד רב‬
‫פפי עובדא כוותיה דרבא אמר בר רב אשי אמר הלכתא כוותיה דאביי‬
‫והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג""‪.‬‬
‫אביי ורבא נחלקי ביניה‪ ,‬לפי אביי עד זומ נפסל למפרע מרגע שהעיד בבי"ד כי‬
‫נחשב רשע והתורה אמרה‪":‬אל תשת רשע עד")שמות כג‪,‬א(‪ ,‬רש"י מסביר שזו גזירת‬
‫הכתוב בדעת רבא ולכ עד זומ נפסל מרגע שהזימו אותו‪ ,‬מפני שזה חידוש גדול לומר‬
‫שעד זומ נפסל למפרע‪ ,‬הרי בתחילה לפני שהוז היה העד כשר לשאר עדויות‪ ,‬ורק‬
‫עכשיו שהזימו אותו נוכחנו לראות שהוא אינו דובר אמת‪.‬בהעמדת המקרה שהעדי‬
‫הוזמו נחלקו רש"י ותוס'‪.‬‬
‫לפי רש"י ד"ה‪":‬תרי בחד" ! תרי כיתות שהעידו בכת זו‪ ,‬שני אמרו לכל אחד עמנו‬
‫היית במקו פלוני‪ ,‬חידוש ליכא‪ ,‬פסידא דלקוחות איכא‪:‬‬
‫הכוונה שבאו ארבעה עדי להזי את שני העדי וכל שני עדי הזימו עד אחד‪.‬‬
‫לעומתו תוס' מעמיד את המקרה באופ שונה‪ ,‬ד"ה "דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד" !‬
‫וקשה לר"ת חדא דמאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד ומשו הכי ליכא חידוש‬
‫הא תרי כמאה ועוד דמאי קאמר דפסלינהו בגזלנותא הא לא הוי מעי פלוגתייהו כלל‬
‫דפליגי בהזמה ולא שיי‪ $‬איכא בינייהו אלא מעי פלוגתייהו ועוד דעדי זוממי מבעי ליה‬
‫לעיל למימר כיו דאמרת תרי בחד ותרי בחד ואמאי נקט עד זומ ונראה לר"ת דגרסינ‬
‫דאסהידו תרי ]בחד[ ותו לא שלא הוז כי א האחד והשתא ניחא דלהכי נקיט לעיל עד‬
‫זומ לשו יחיד וניחא נמי הא דמהני תרי המזימי טפי מההוא חד ולאו חידוש הוא‬
‫וגרסינ נמי דפסליה בגזלנותא פירוש דאמר נפסל בגזלנותא והשני הוז והשתא הוה‬
‫מעי פלוגתתיהו קצת"‪.‬‬
‫ר"ל שהכוונה ששניי פסלו עד אחד‪ ,‬עד זומ משמע עד אחד‪ .‬לעומת רש"י שסובר‬
‫שהכוונה שהעד זומ הוז כל פע‪ ,‬א‪ $‬לא שניה יחד‪ ,‬א‪ $‬חייבי להעמיד שהיו שני‬
‫עדי‪ ,‬לעומת תוס' שסובר שיש רק עד אחד‪.‬‬
‫צרי‪ $‬להבי מה נק' המחלוקת ביניה?!‬
‫נק' החילוק ביניה‪:‬‬
‫הטור חו"מ )סי' לח'( מגדיר את ההבדל בי הזמה להכחשה שהזמה זאת עדות על גו‬
‫העדי והכחשה זו עדות על המעשה לא על העדי‪,‬והב"ח ש גורס כרש"י אצלנו )"תרי‬
‫בחד" ! תרי כיתות שהעידו בכת זו‪ ,‬שני אמרו לכל אחד עמנו היית במקו פלוני‪,‬‬
‫חידוש ליכא‪ ,‬פסידא דלקוחות איכא( לעומת התוס' שחולק עליו)"דאסהידו בי תרי בחד‬
‫ותרי בחד" ! וקשה לר"ת חדא דמאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד ומשו הכי‬
‫ליכא חידוש הא תרי כמאה ועוד דמאי קאמר דפסלינהו בגזלנותא הא לא הוי מעי‬
‫פלוגתייהו כלל דפליגי בהזמה ולא שיי‪ $‬איכא בינייהו אלא מעי פלוגתייהו ועוד דעדי‬
‫זוממי מבעי ליה לעיל למימר כיו דאמרת תרי בחד ותרי בחד ואמאי נקט עד זומ‬
‫עד זומ ‪95‬‬
‫ונראה לר"ת דגרסינ דאסהידו תרי ]בחד[ ותו לא שלא הוז כי א האחד והשתא ניחא‬
‫דלהכי נקיט לעיל עד זומ לשו יחיד וניחא נמי הא דמהני תרי המזימי טפי מההוא חד‬
‫ולאו חידוש הוא וגרסינ נמי דפסליה בגזלנותא פירוש דאמר נפסל בגזלנותא והשני הוז‬
‫והשתא הוה מעי פלוגתתיהו קצת(‪.‬‬
‫שואל המהרש"א לפי העמדת התוס' עדיי אי‪ $‬זה עוזר הרי בסופו של דבר ארבעה‬
‫עדי מזימי שניי עדי כיצד מתבצעת ההזמה הרי זה רבי מול רבי? אלא הכוונה‬
‫בעדות מיוחדת‪ 3‬שזה חידוש שארבעה עדי יכולי להזי שניי ולכ הכוונה ששניי‬
‫מזימי אחד‪).‬המהרש"ל נדחק לפרש שלא גורסי "אי נמי פסלי בגזלנותא"‪,‬אלא שרק‬
‫שניי הזימו אחד‪,‬והשני לא נפסל כלל(‪.4‬‬
‫נק' ההבדל ביניה נית להבי כ‪ :$‬ר' חיי הלוי סולובייצי'ק מבריסק בחידושיו על‬
‫הרמב")הלכות עדות פ"ה ה"ו( מביא גמ' בכתובות)יט‪ (.‬לגבי שניי שחתומי על שטר‬
‫ובאי שניי ומעידי על הראשוני שהיו אנוסי שחתמו על השטר אבל זה כתב יד‬
‫אז הגמ' מכריעה שא אי אימות אחר לכתב יד של הראשוני אז האחרוני נאמני)כי‬
‫זה נחשב שכל אחד מעיד עדות בשטר על חתימת ידו מעי עדות נפרדת( ‪ ,‬אבל א אפשר‬
‫לאמת את החתימות בלי העדי האחרוני זה נחשב לתרי כנגד תרי)כי עדי שחתומי‬
‫על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותו בבי"ד ודברי שניה נחשבי כעדות אחת(‪,‬ויש‬
‫להבי לכאורה מדוע?‬
‫הרי עדי השטר החתומי זה בלא זה יכולי להחשב כל אחד בתור חד‪ ,‬וה לא‬
‫מצטרפי? ובנוס בחתימת ה לא מסייעי זה לזה להעיד שהראשו חת או השני‬
‫אז ה צריכי להחשב כתרי מול חד למה כתרי מול תרי?‬
‫‪3‬‬
‫עדות מיוחדת זו עדות ששני עדי רואי את העדות לא ביחד‪ ,‬אחד רואה מחלו אחד ואחד מחלו אחר‬
‫ובאי להעיד בבי"ד שא"א עפ"י עדות לחייב מיתה את הרוצח)מכות ו‪, :‬סנהדרי פא‪( :‬‬
‫‪4‬‬
‫קצות החוש חו"מ)סי' לד' ס"ק ו'( מקשה על המהרש"א ועל המהרש"ל שהרי א נאמר שהעדי‬
‫הראשוני שניה ראו מחלו אחד‪,‬אזי עדות מצטרפת לאחת וא שניי יפסלו את אחד מה ‪,‬זה‬
‫יחשב שה פסלו את שניה כי זו עדות אחת ואז קשה אי‪ $‬שניי פוסלי שניי‪,‬הרי תרי כמאה וא"א‬
‫לפוסל)כדברי המהרש"ל(‪,‬וא נאמר שהכוונה בעדות מיוחדת כדברי המהרש"א שכל אחד ראה‬
‫מחלו אחר‪,‬אזי אי עדות מצטרפת להרוג ואפשר לפסול כל אחד בנפרד‪,‬מפני שה נחשבי כל אחד‬
‫בתור בודד ואזי אי מקו כלל לשאלת ר"ת?!‬
‫לכ מתר קצות החוש חו"מ)סי' לד' ס"ק ו'( עפ"י דברי מוהר"י)הובא בהערה ‪ (5‬שהכוונה ששניי ראו‬
‫מחלו אחד ועדות מצטרפת‪,‬א‪ $‬רק אחד מהעדי הוז והשני לא נפסל כי אד לא מדקדק מי העד‬
‫שמעיד עימו בעדות‪,‬ולכ העדות שלה מתקבלת א‪ $‬לגבי פסילת אפשר שרק אחד יפסל והשני לא‬
‫יפסל‪,‬א א העד השני מכחיש שהעד המוז היה עמו)שו"ע חו"מ סי' כט' סע' ג'(‪,‬לאור העמדה של‬
‫המוהר"י בדברי ר"ת נית להבי ששניי אכ ראו מחלו אחד ורק אחד מה נפסל‪,‬וזו כוונת התוס'‬
‫שתרי הזימו חד‪.‬‬
‫וא תקשה על דעת רש"י אי‪ $‬העמיד אחרת הרי זו הלכה בשו"ע? נית לתר שהשו"ע מביא את ההלכה‬
‫בש הרא"ש בתשובותיו‪,‬אז אפשר לומר שרש"י חולק על דעת הרא"ש וסובר שאד מדקדק ובודק מי‬
‫מעיד עמו‪,‬ולכ א אחד מכחיש שהשני לא העיד עמו הוי הכחשה‪.‬‬
‫‪ 96‬אלעד זנודה‬
‫ר' חיי חוקר לגבי המקרה הזה הא כאשר האחרוני באו להעיד שפלוני לא לווה‬
‫ה מעידי שהראשוני גזלני או שה מעידי על העדות שפלוני היה עמנו בלי לומר‬
‫שהוא גזל?‬
‫נפקה מינה לגבי האד הא הוא נפסל לשאר עדויות‪ ,‬או שהעדות הזו פסולה א‪$‬‬
‫שאר העדויות כשרות והוא נאמ להבא‪.‬‬
‫השו"ע חו"מ )סי' לד' ס"ק כח'( פוסק שכאשר באו שני עדי שטענו שפלוני פסול‬
‫לעדות)רשע!מטע שחלל שבת וכו'( ובאו שני עדי אחרי והכחישו את העדי‬
‫הראשוני בטענה שעמנו היית אז האד עצמו פסול מפני שזה מצב של תרי מול תרי‬
‫ומספק דרבנ האד פסול לעדות‪.‬‬
‫שואל הקצות החוש חו"מ)סי' לד' ס"ק ו'(‪ :‬לכאורה מה ההבדל בי שתי כיתי עדי‬
‫שמכחישות זו את זו)שבועות מז‪ (:‬שהלכה כר' הונא שה נאמני להעיד בשאר‬
‫עדויות)אבל לא שתי הכתות יחד אלא כל אחת בנפרד( אז כמו שה נאמנות אז ג אצלנו‬
‫נאמר שזה שתי כתות שמכחישות זו את זו והאד בעדות זו יפסל א‪ $‬יהיה נאמ להעיד‬
‫בשאר עדויות למה אנחנו פוסלי לגמרי את נאמנותו להעיד הרי זה תרי מול תרי אז‬
‫מדוע מסק דרבנ האד פסול לעדות?‬
‫אלא מתר הב"ח שיש הבדל בי המקרי‪ ,‬בשבועות מדובר על הכחשה‪,‬‬
‫אבל השו"ע דיבר לגבי הזמה ובכ‪ $‬קיי הבדל בדי בי הכחשה להזמה בשבועות‬
‫שמדובר על הכחשה ששתי הכתות מעידות על המעשה לא על גו העדי ולכ כל כת‬
‫לאחר העדות נשארת בחזקת כשרות רק העדות הזו ספציפית פסולה א‪ $‬ה נאמני‬
‫לשאר עדויות‪ .‬לעומת השו"ע שמדובר על הזמה שהכת הראשונה העידה על גו‬
‫העד)רשע(‪ ,‬ולמרות שה הוכחשו וזה תרי מול תרי בגלל העדות על גו העד שגור‬
‫לפסילה בנאמנות אז מספק דרבנ החמרנו ופסלנו את האד להיות נאמ להעיד‪,5‬וזו‬
‫החקירה של ר' חיי הא העדות נחשבת להזמה או להכחשה‪.‬‬
‫נית לומר שזו נק' המח' בי הראשוני שתוס' העמיד דווקא בשניי מול חד כי הוא‬
‫סובר עפ"י החקירה שעשינו שהעדי מעידי על גו המעשה ולכ תרי מול תרי יהיו‬
‫‪5‬‬
‫הקצות החוש מוסי טעמי נוספי לחילוק בי הגמ' בשבועות לפסקו של מר השו"ע‪ ,‬טע ראשו‬
‫של החכ צבי )בהגהות הט"ז(שבשתי כיתי עדי יש לי תרתי לטיבותא‪,‬כלומר יש לי סיבות טובות‬
‫לפטור אות מעונש‪,‬האחת חזקת הכשרות שיש לכל אד‪,‬והשניה מפני שבוודאות אחת מהכתות‬
‫כשרה‪,‬לכ על סמ‪ $‬שתי טענות זכות אני מספק מכשיר את שתי הכתות‪.‬א‪ $‬אצלנו לאד שמעידי עליו‬
‫יש רק חזקת כשרות ותו לא‪,‬לכ מספק אני פוסל אותו‪,‬כי אינני יודע א הוא זכאי או חייב‪,‬אי לנו‬
‫ראייה ברורה לא צד חיוב או פטור‪,‬ולכ מספק פוסלי אותו‪,‬כי יש עליו עדות חיוב‪.‬‬
‫טע נוס‪ -‬שמופיע בהגהות הט"ז בש מוהר"י שמתר ששתי כיתי עדי שמעידות זו על זו‪,‬מתחילה‬
‫אינני מאמי לא כת "מא חזית דסמכת אהני סמו‪ $‬אהני"‪ ,‬לכ שניה בחזקת כשרות‪,‬א‪ $‬אצלנו שניי‬
‫העידו על פלוני והרשיעו אותו ואח"כ באו עדי נוספי וזיכו אותו‪,‬אז מספק אני פוסל אותו‪,‬מכיוו‬
‫שהוא כבר הורשע ויש לי ספק לכ מספק אני מחמיר לעומת שתי כיתי עדי שבאו בבת אחת‪,‬אז מספק‬
‫הכשרתי ולא קיבלתי א עדות לעומת המקרה שלנו שהיה הפרש של תו‪ $‬כדי דיבור‪,‬בי כת לכת ולכ‬
‫אחר שהאד הורשע יש לי עליו ספק רשע ולכ מספק אני מחמיר ופוסל‪.‬‬
‫עד זומ ‪97‬‬
‫כשרי לשאר עדויות לכ צרי‪ $‬להעמיד בתרי מול חד שנפסל לגמרי‪,‬לעומת רש"י‬
‫שמעמיד שהעדי מעידי על גו העדי ולכ בתרי מול תרי פסול מספק ולכ מעמידי‬
‫בתרי מול חד ותרי מול חד‪.‬‬
‫ג("עד זומ חידוש הוא"רש"י תוס' והחילוק ביניה ‪:‬‬
‫סברותיה של אביי ורבא במח' ה שאביי עד זומ נפסל למפרע הוא הוא נחשב‬
‫רשע והתורה אמרה‪":‬אל תשת יד‪ $‬ע רשעלהיות עד חמס")שמות כג‪,‬א( לעומת רבא‬
‫שסובר שזה חידוש של התורה)גזירת הכתוב לפי רש"י( ולכ נפסל מכא והיל‪.$‬‬
‫רש"י ותוס' נחלקי לגבי ההבנה בדעת רבא שעד זומ זה חידוש ! לפי רש"י‬
‫"חידוש הוא" ! שנפסלי שני בשביל שני שאומרי עמנו היית‪ ,‬דמאי חזית‬
‫דסמכת אהני‪ ,‬סמו‪ $‬אהני אלא גזירת הכתוב הוא‪ ,‬הלכ‪ $‬אי ל‪ $‬בו אלא משעת חידוש‬
‫ואיל‪ ,$‬משעה שהוז‪ :‬נק' החידוש בסוגיית עד זומ שהעדי הראשוני נפסלי‪.‬‬
‫לעומתו סובר תוס' "אי ל בו אלא חידושו" ! משמע דהחידוש הוי ממה שאני פוסל את‬
‫הראשוני‪ ,‬תימה דהת )ב"ב ד לא‪ (:‬קאמר לימא רבא דאמר כרב חסדא דאמר בהדי‬
‫סהדי שקרי למה לי ומפסלי שתי העדות אפי' בהוכחשו בעלמא דמכחשי אהדדי תרווייהו‬
‫פסולי וא כ מאי חידוש הוא גבי הזמה אי פסלינ עדי הראשוני ויש לומר דלמא‬
‫דבעי למימר הת מעיקרא דרבא סבירא ליה דרב חסדא היינו ללישנא דפסידא דלקוחות‬
‫וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש לאו אפסולא דקמאי קאי אלא אהכשירא דבתראי כלומר‬
‫היה לנו לפוסל כל שתי כיתות וכיו דאיכא חידוש לא ילפינ א לגבי הפסול לפוסל כלל‬
‫הראשוני למפרע וכי האי גוונה אמרינ פרק גיד הנשה )חולי ד צט וש( דלא ילפינ‬
‫דטע כעיקר מבשר בחלב משו דאיכא בו חידוש בהתירו דהא אי תרו ליה בחלבא כולי‬
‫יומא שרי ובבישול חדא שעה אסור‪:‬‬
‫בתירו השני י"ל שהחידוש לפי רבא שהעדי האחרוני נאמני‪ .‬לכאורה צרי‪$‬‬
‫להבי מה נק' המח' ביניה?‬
‫מסביר הרב דוד פוברסקי)בספרו על מס' ב"ק עב‪ (:‬שהתוס' )ד"ה "אי ל בו אלא‬
‫חידושו" במס' ב"ק)עב‪" (:‬אי ל בו אלא משעת חידושו ואיל" ! אי להקשות מנא‬
‫ליה דמהימני המזימי לפוסל נימא דאי ל‪ $‬לרבויי אלא חידושו ועשית לו כאשר זמ‬
‫אבל אי נפסלי דודאי כיו דמשלמי ממו ונהרגי כ"ש נפסלי דלא המנינהו רחמנא‬
‫לחצאי אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתי )ב"ב ש‪ (:‬שתי כיתי עדי‬
‫המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי א כ אי חידוש מה שנפסלי אדרבה מה‬
‫שהמזימי כשרי הוי חידוש לרב חסדא והת בעי למימר דרבא כרב חסדא וי"ל דלמאי‬
‫דבעי למימר הת דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משו חידוש אלא משו‬
‫פסידא דלקוחות ומסקנא דהת דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו' הוי‬
‫חידוש מה שנפסלי קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעי )שבועות ד מח‪ .‬וש(‬
‫אליבא דרב חסדא מתניתי דראש השנה לאו משו דס"ל כוותיה ועי"ל דלרב חסדא נמי‬
‫הוי חידוש מה שנפסלי משתי כיתי עדי הללו המכחישות זו את זו אומרת לא להו לא‬
‫הייתי מוציא ממו מספק ואלו המזימי פסולי לגמרי אפי' להחזיק הממו על‪(...‬‬
‫‪ 98‬אלעד זנודה‬
‫סובר שהחידוש הוא שבהזמה ה פסולי ודאי לא כמו התירו אצלנו שהאחרוני‬
‫כשרי‪ ,‬לכאורה מדוע?!‬
‫צרי‪ $‬לומר שרב חסדא )שהובא בתוס' בב"ק( בדעת רבא סובר שבהכחשה העדי‬
‫צריכי להיות פסולי שהרי ה נמצאו שקרני)כמובא בב"ב לא‪ :‬מח' בי רבא לרב‬
‫הונא בעניי שתי כתות המכחישות זו את זו שלפי רבא ה נפסלות לגמרי‪ ,‬ור' חסדא‬
‫הול‪ $‬בשיטת רבא( א‪ $‬מספק הקלנו ופסלנו את העדות והשארנו אות)כיוו שהלכה כר'‬
‫הונא שהעדות נפסלת א‪ $‬העדי העדי כשרי לשאר עדויות א‪ $‬לא ביחד( בחזקת‬
‫כשרות לעומת הזמה שבכ‪ $‬העדי פסולי בוודאות‪.‬‬
‫א‪ $‬לכאורה התוס' אצלנו)סנהדרי כז‪ .‬ד"ה "אי ל בו אלא משעת חידושו"( והתוס'‬
‫בשבועות)מז‪] (:‬ד"ה "בהדי סהדי שקרי למה לי" ! תימה דרבא אומר במרובה )ב"ק ד‬
‫עב‪ :‬וש( )ובמכות )ד ד וש( דעד זומ חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמו‪$‬‬
‫אהני אדרבה הא דמכשרינ למזי הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולי לרב‬
‫חסדא ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתי )ב"ב ד לא‪ :‬וש( מסיק‬
‫אדרב נחמ ורבא דכ"ע כרב הונא ובסמו‪ $‬דמשני רבא אליבא דרב חסדא לית לא סבירא‬
‫ליה ולמאי דבעי לאוקומי הת רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמי‪ $‬ועוד דלטע‬
‫אחר דלגבי עד זומ דמפרש משו פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכא כרב‬
‫הונא מדמוקי רב נחמ ורבא כוותיה בחזקת הבתי וכ פסק ר"ח משו דרב הונא היה‬
‫רבו של רב חסדא כדאמרינ באלו מציאות )ב"מ ד לג‪ (.‬ועוד דמתניתי דאחד אומר גבוה‬
‫כו' דייק לכאורה כרב הונא[‬
‫לא סברו כדעת התוס' בב"ק מדוע? נית להסביר שהתוס' אצלנו בסנהדרי והתוס'‬
‫בשבועות סוברי שזה שהעדי הראשוני בוודאות פסולי זה לא חידוש ג לר' חסדא‬
‫בדעת רבא מפני שא בהכחשה העדי פסולי א‪ $‬מספק לא נפסלו לגמרי אז בהזמה‬
‫שמעידי על גו העדי עצמ ברור שה פסולי ואי בכ‪ $‬חידוש שהראשוני פסולי‬
‫ודאי‪ ,‬אלא החידוש לפי דעת שהאחרוני נאמני שהרי למה לכת אחת מאמיני‬
‫ולאחרת לא לכאורה א הראשונה פסולה אז שג השניה ולכ החידוש שהעדי‬
‫האחרוני נאמני‪.‬‬
‫לעומת סוברי התוס' בב"ק)עב‪ (:‬ורש"י אצלנו בסנהדרי שהחידוש שבהזמה‬
‫הראשוני פסולי ולכ רש"י הסביר שהחידוש שהראשוני פסולי ותוס' בב"ק העמיד‬
‫שהחידוש שה ודאי נפסלי בניגוד לתוס' אצלנו ובשבועות‪.‬‬
‫ולפיכ‪ $‬אפשר אולי לתר את קושיית רע"א בגליו הש"ס בסנהדרי)כז‪.(.‬‬
‫קושיתו היא שלכאורה להוכיח שהעדי הראשוני פסולי לא צרי‪ $‬ללמוד‪ ,‬אפשר‬
‫לומר זאת מסברא פשוטה של שתי כיתי עדי שמכחישות זו את זו ואז יוצא שברור‬
‫שהחידוש שהאחרוני נאמני ולא צרי‪ $‬שתוס' יחדש זאת‪,‬כי הרי ג את זה נית‬
‫להוכיח מסברא פשוטה?‬
‫עד זומ ‪99‬‬
‫אלא לפי כל האמור לעיל זה ברור שא"א לומר מסברא שהראשוני בוודאות נאמני‬
‫כי זה גו מח' הראשוני בי רש"י לתוס' הא לפי רב חסדא בדעת רבא החידוש‬
‫שהראשוני פסולי בוודאות בהזמה או שזה ברור והחידוש הוא שהאחרוני נאמני‪,‬‬
‫תלוי הא לפי רב חסדא בדעת רבא פסול הראשוני זה חידוש או לא‪.‬‬
‫ד(מח' הראשוני לגבי הזמת העדי בשטר או בע"פ‪:‬‬
‫במח' בי אביי לרבא נחלקו הראשוני אי‪ $‬התבצעה העדות הא היא היתה עדות‬
‫בשטר או עדות בע"פ‪:‬‬
‫א(מאירי‪:‬מסביר שמדובר בעדות בע"פ לא בשטר כי בעדות בשטר א"א להזימו כי‬
‫יכול לטעו שזה שטר מאוחר ושטר מאוחר כשר)סנהדרי לב‪, .‬ב"ב קנז‪, :‬ב"מ יז‪ .‬וכו'(‬
‫וא"א יהיה להזימו ולכ מדובר על עדות בע"פ‪.‬‬
‫ב(ר"‪:‬מעמיד את המקרה שני אופני!א(מדובר על עדות בע"פ מהטע כמו של‬
‫האירי שא"א להזימו‪ .‬ב(מדובר על עדות בשטר וכתוב בשטר בפירוש שהשטר לא מאוחר‬
‫ואז השטר כשר כי אפשר לפסול את השטר ולהזי את העדי‪.‬‬
‫ג(יד רמ"ה‪:‬מסביר כמו התירו השני של הר")עדות בשטר שכתוב על השטר שהוא‬
‫לא מאוחר כדי שיהיה נית להזמה(‪.‬‬
‫ד(הרי"‪ -‬בב"ק)עב‪:(:‬מסביר שא"א לפסול לפסול בשטר שמא יטע שזה מאוחר לכ‬
‫מדובר א(בעדות בע"פ‪ .‬ב(בעדות בשטר א העדי יודעי על היו עצמו שה חתמו על‬
‫השטר או שראו את השטר ביד המלווה לפני שהזימו אותו‪.‬‬
‫ה(בעל המאור)כתובות יב‪ :‬בדפי הרי"‪:(-‬חולק על הרי" שלא קיי הזמה בשטר‬
‫וזה חידוש ותמיד שמזימי הכוונה בעדות בע"פ‪).‬ביאור הר" בכתובות על בעל המאור(‪.‬‬
‫האבי עזרי )הלכות גירושי פ"ט ה"כז(הקשה על דברי בעל המאור יוצא שלשיטתו‬
‫צרי‪ $‬שעל עדות השטר צרי‪ $‬שיהיה את הסכמת המתחייב)דעת בעל המתחייב(לשל‪,‬‬
‫וכאשר זה לא קיי אז אי עדות שאפשר להזי כי השטר לא שווה ער‪ $‬א המתחייב‬
‫לא מסכי להתחייבות‪.‬‬
‫לפיכ‪ $‬יוצא שהזמה זה דווקא בעדות בע"פ ולא בשטר‪ ,‬אז אי‪ $‬יש חשש הזמה בשטר‬
‫לפי בעל המאור‪ ,‬או אפשרות לכ‪ ,$‬הרי אי כא דעת בעל המתחייב ואי כא די שטר‪ ,‬אז‬
‫מה החשש להזי בשטר מטע שיטע שזה מאוחר?!‬
‫הב"ח חו"מ )סי' לד'(‪:‬הסביר שהכוונה של בעל המאור היתה דווקא לגבי עונש של‬
‫העדי זוממי שקיימת דווקא בעדות בע"פ ולא בשטר‪,‬אבל לגבי פסלות העדי הוא‬
‫מודה שא הוזמו ה נפסלו לעדות והיא בטלה‪,‬וכ כתב הש")חו"מ סי' לד' סק' ב'(‪.6‬‬
‫‪6‬‬
‫כי אחרת קשה על הגמ' בסנהדרי)לב‪(.‬לגבי שטר מאוחר שהגמ' חששה שיאחרו את השטר ויהיה כשר‬
‫בלי דרישה וחקירה‪ ,‬לכאורה מה החשש הרי עדות בשטר א"א להזי והיא לא תופסת לפי בעל המאור?‬
‫אלא חייבי לומר שלפסול הגו)פסול העדי( צרי‪ $‬דרישה וחקירה וזו עדות שאפשר להזימה וזה חשש‬
‫‪ 100‬אלעד זנודה‬
‫לפי דברי הרי"‪ -‬והש" מתורצת קושיית האבי עזרי שהקשה מה החשש הזמה‬
‫בשטר הרי א"צ את דעת התחייב ואי כא די בשטר כי לא שווה בלי דעת המתחייב אלא‬
‫כעת הכל ברור שעדיי יש לחשוש להזמה בשטר לגבי פסילת העדי עצמ)גו העדי(לא‬
‫לגבי ממו לגבי עדות כי ה העידו שקר וכמו שכתב בנתיבות המשפט)חו"מ סי' כח סק'‬
‫ז'( שלפוסל לעדות א"צ הגדה בבי"ד אלא כוו שהעידו שקר בשטר ה נפסלי לעדות‪.‬‬
‫א‪ $‬האורי ותומי חו"מ )סי' לד' סק' ט'( חולק על הב"ח שלפי דבריו יש להבי‬
‫מדוע כתב בעל המאור שבשטר עד שקרוב לדיי כשר שהרי העדי לא יכולי להיות‬
‫קרובי לשטר מטע של עדות שא"א להזימה וה כשרי כי אי בשטר די של הזמה‬
‫לפי בעל המאור אבל לפי הסברו של הב"ח בדברי בעל המאור קשה כי עדיי אפשר לפסול‬
‫את העדי שקרובי לדייני לפסול את העדות עצמה)פסול העדי!פסול הגו( אלא ע"כ‬
‫לפי דבריו חייבי לומר שג לפי דעת בעל המאור אי כלל די הזמה וה כשרי‬
‫לעדות)ורק אותה עדות בטלה כי נחשב להכחשה(‪.7‬‬
‫בנוס לכ‪ $‬קשה טובא על הב"ח ועל הש" שלדבריה יפסלו העדי לכל העדויות‬
‫מדי הזמה והרי הזמה שלא בפניה יש לה די של הכחשה)כתובות כ‪...") (.‬אמר ר' אבהו‬
‫אי מזימי את העדי אל לא בפניה ומכחישי את העדי שלא בפניה‪ (."...‬ואינ‬
‫נפסלי לכל העדויות ואצלנו שמזימי את השטר לעיתי א שלא בפני העדי מדוע‬
‫שיפסלו לשאר עדויות?‬
‫אלא צרי‪ $‬לומר לדבריה שג בהזמה שלא בפניה העדי פסולי לגמרי ורק לגבי‬
‫העונש א"א לעונש שהעדות לא בפניה‪ ,8‬כלומר שפשט הגמ' שהכוונה של הזמה רק‬
‫בפניה הכוונה לעונש‪ ,‬אבל לגבי פסילת זה בי בפניה ולא בפניה מכיוו שאחרי הכל‬
‫היתה הזמה ולכ נפסלי‪.‬‬
‫הגמ' כדעת הב"ח וכ צרי‪ $‬להעמיד בדעת הרי"‪ -‬שדיבר על פסול עדי שלא ישלמו א‪ $‬לא דיבר שה‬
‫לא יפסלו משמע שאפשר לפסול אות א‪ $‬שה לא ישלמו)אבל זה לא כ"כ מוכח בדבריו(‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫חייבי לתר בדעת הב"ח שמעמיד בדעת בעל המאור שבשטר אפשר לפסול את העדי‪,‬וכ‪ $‬הקשה‬
‫האורי ותומי שא"א להעמיד כ‪ $‬בדעת בעל המאור‪ ,‬חייבי לומר שג הב"ח מודה בדעת בעל המאור‬
‫שבגמ')סנהדרי לב‪ (.‬לגבי עדות על פלוני או על שטר שהוא מזויי‪ ,‬לגבי העדות ג בעל המאור מודה‬
‫שנית לקבל את העדות רק הב"ח העמיד בדבריו לגבי דיני הזמה אפשר א בשטר‪ ,‬א‪ $‬בדיני עדות נקבל‬
‫את העדות א על השטר ולא קשה על דעת הב"ח לאחר קושיית האורי ותומי‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫וכ דעת שו"ת הריב"ש סי' רסו'‪.‬‬
‫‪101‬‬
‫„‪Ô¯‚Ò Ï‡È‬‬
‫‪‰Î‡ÏÓ ˙ÓÁÓ ‰˙Ó‬‬
‫לעלוי נשמת סבי מנני ב ווסה ז"ל‬
‫נלב"ע ב' ניס התשס"ח ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫ראשי פרקי‪:‬‬
‫טע הפטור‪.‬‬
‫שיטות הראשוני‪.‬‬
‫מקרי שוני‪.‬‬
‫א‪ .‬טע הפטור‪:‬‬
‫הגמרא בבא מציעא)צו‪ (':‬אומרת‪:‬‬
‫איבעיא להו‪ :‬כחש בשר מחמת מלאכה מאי? אמר ליה ההוא מרבנ ורב‬
‫חלקיה בריה דרב אויא שמיה‪ :‬מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב?‬
‫נימא‪ :‬לאו לאוקמא בכילתא שאילתה‪ .‬אלא אמר רבא‪ :‬לא מיבעיא כחש‬
‫בשר מחמת מלאכה דפטור‪ ,‬אלא אפילו מתה מחמת מלאכה ! נמי פטור‪.‬‬
‫דאמר ליה‪ :‬לאו לאוקמא בכילתא שאילתה‪ .‬ההוא גברא דשאיל נרגא‬
‫מחבריה‪ ,‬איתבר‪ .‬אתא לקמיה דרבא‪ ,‬אמר ליה‪ :‬זיל אייתי סהדי דלאו‬
‫שנית ביה‪ ,‬ואיפטר‪.‬‬
‫וישנ ארבע אפשרויות להבי את סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה"‪:‬‬
‫כיו שהמשאיל יודע שלפעמי קורה שהבהמה מתה מחמת המלאכה על דעת זה הוא‬
‫השאיל לו והוא מוחל ואינו מקפיד‪.‬‬
‫כיו שכל חיובי השומרי אינ סת גזירות הכתוב אלא שהתורה ירדה לדעת‬
‫השומר‪ 1‬ואמרה ששומר שלא מקבל כס מוכ להתחייב רק על פשיעה וא מקבל כס‬
‫‪1‬‬
‫עי' תוס' כתובות נו'‪ " :‬שאני הת דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו‬
‫ומשעבדי עצמ לכל הכתוב בפרשה הלכ‪ $‬במקו שאי משעבדי עצמ פטורי"‬
‫‪ 102‬דניאל סגרו‬
‫מוכ ג על גניבה ואבידה וכו' וא"כ השואל אי בדעתו להתחייב על מתה מחמת מלאכה‬
‫כיו שבשביל זה השאיל‪.‬‬
‫המשאיל אש בזה שהשאיל חפ שלא ראוי למלאכתו‪.‬‬
‫זוהי שאלה בטעות כי א השואל היה יודע שהחפ לא ראוי לשימושו לא היה‬
‫שואלו‪.‬‬
‫ולקמ בע"ה יבוארו הנפק"מ בי הטעמי ושיטות הראשוני בכ‪.$‬‬
‫ב‪ .‬שיטות הראשוני‪:‬‬
‫‪ .1‬רמב"!רשב"א‪.‬‬
‫הרשב"א ‪ 2‬כותב‪:‬‬
‫"נ"ל דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מא דמשאיל פרה לחברו למלאכה‬
‫מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפ"ה‬
‫לא ש ליה מעיקרא בכחשא וכיו דלאו בכחש קפיד א במתה מחמת‬
‫מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מ"ל קטלה פלגא"‬
‫‪3‬‬
‫משמע כאפשרות הראשונה שהמשאיל יודע ומוחל‪.‬א‪ $‬הרמב" כותב‪:‬‬
‫"השואל כלי או בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלי מחבירו ואבד או נגנב‬
‫אפילו נאנס אונס גדול כגו שנשברה הבהמה או נשבית או מתה חייב לשל‬
‫הכל שנאמר וכי ישאל איש מע רעהו וגו' ונשבר או מת בעליו אי עמו של‬
‫ישל‪ ,‬בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה‪ ,‬אבל א שאל בהמה מחבירו‬
‫לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת ה"ז פטור‪ ,‬אבל א מתה קוד שיחרוש‬
‫בה או אחר שחרש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או‬
‫בשעת רכיבה ה"ז חייב לשל וכ כל כיוצא בזה‪ ,‬וכ השואל בהמה מחבירו‬
‫ליל‪ $‬בה למקו פלוני ומתה תחתיו באותה הדר‪ ,$‬או ששאל דלי למלאות‬
‫בו ונקרע בבור בשעת מלוי‪ ,‬או ששאל קרדו לפצל בו עצי ונשבר בעת‬
‫שפצל בו מחמת הבקוע וכל כיוצא בזה‪ ,‬ה"ז פטור שלא שאל אלא לעשות‬
‫בו מלאכה זו והרי לא שינה"‪.‬‬
‫משמע כאפשרות השניה שזה מצד השואל שבשביל זה שאל ולכ פטור‪ .‬והנה‪ ,‬נחלקו‬
‫הרמב" ושאר הראשוני הא מתה בשעת מלאכה שלא מחמת המלאכה חייב!‬
‫הרמב" סובר שפטור א‪ $‬הרשב"א‪ 4‬סובר שחייב! ד"אנ מתה מחמת מלאכה אמרינ‬
‫‪2‬‬
‫ב"מ צו'‪ :‬ד"ה אפי' וכ"כ הנימוקי יוס )נה‪ :‬בדפי הרי" ד"ה אפי' מתה( וז"ל‪":‬כיו שהשאילה למלאכה‬
‫ידע דאפשר דמתכחשא במלאכה ואפ"ה השאילה א"כ מתירה למיתה ומה לי קטלא כולא ומה לי קטלא‬
‫פלגא"‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫הלכות שאלה ופקדו פ"א ה"א‬
‫‪4‬‬
‫ש‪.‬וכ דעת הרמב" הריטב"א הרא"ש והר"‪.‬‬
‫מתה מחמת מלאכה ‪103‬‬
‫מתה במלאכתו לא אמרינ"‪.‬נראה לומר‪ ,‬דאזלו לשיטתייהו דהרמב" דאזיל בתר דעת‬
‫השואל לא מחלק בי מתה מחמת המלאכה לאונס אחר כיו שזה בשעת המלאכה ועל‬
‫דעת זה שאל "והרי לא שינה"‪ ,‬א‪ $‬הרשב"א שתולה הכל בדעת המשאיל סובר שדוקא‬
‫א זה מחמת המלאכה הוא מוחל כי יודע שיכול לקרות א‪ $‬לא אונס אחר‪.5‬‬
‫הרמב" כנראה סובר‪ ,‬שבמתה מחמת מלאכה כיו שעל דעת זה הוא השאיל פטור‬
‫אפי' מאונס אחר וזהו ההבדל בי אונס למתה מחמת מלאכה שבממ"מ אומר לו השואל‬
‫אתה השאלת לי בדיוק בשביל זה ואינ‪ $‬יכול לומר אתה אש ואולי לי זה לא היה קורה‬
‫משא"כ באונסי‪.‬יותר מכ‪ ,$‬אומר לו השואל ג א אתה היית פה זה היה קורה אותו‬
‫דבר כי היית עושה בדיוק כמוני ואינ‪ $‬יכול לתלות ולומר אולי לי לא היה קורה כי‬
‫השאלת לי על דעת זה שאשתמש בחפ אי‪ $‬שאני חושב‪,‬בתנאי שהתנינו‪.‬הגמ' בב"מ‬
‫)צו'( דנה בעני שאלה בבעלי ובאמצע שואלת "איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה‬
‫מאי" ודנה בעני זה ואח"כ חוזרת לדי שאלה בבעלי מתי פטור וכו' ולא ברור למה זה‬
‫נכנס באמצע‪,‬א‪ $‬עפי"ז יש לומר ששניה נובעי מאותו יסוד שאומר השואל למשאיל‬
‫אינני מוכ לקחת אחריות במקרה שאי האונס קשור אלי‪,‬בשאלה בבעלי המשאיל‬
‫באמת נמצא פה ובממ"מ אומר השואל ג א אתה היית פה היה קורה בדיוק אותו‬
‫הדבר‪.‬‬
‫ה"מגיד משנה" שואל! מני לרמב" לפטור שואל מאונסי שקרו בשעת המלאכה‬
‫ולא מחמת המלאכה? מתר הריב"ש‪":6‬שלכ‪ $‬פירש מתה בשעת מלאכה כי הוקשה לו‬
‫אי‪ $‬נדע הבהמה מחמת מה מתה ומי מפיס ולכ‪ $‬פירש כ שכל שמתה בשעת מלאכה‬
‫נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת‬
‫מלאכה מתה"‪.7‬‬
‫‪5‬‬
‫וכ מבואר בדברי הריטב"א שכתב וז"ל‪ :‬וא"ת מה טע הוא זה לפוטרו‪...‬ותיר רבינו הגדול הרמב"‬
‫דשואל קביל עליה אחריות כל אונסי דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל אבל לא מאי דאתי מחמת‬
‫פשיעה דמשאיל‪ ,‬והכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא והוה ליה‬
‫לעיוני א היא בת מלאכה א לאו‪ ,‬וכיו דלא עיי ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה‪ "...‬ובהמש‪ $‬דבריו‬
‫כתב‪" :‬והא דאמרינ דשואל פטור במתה מחמת מלאכה לא שנא שמתה בשעת מלאכה ולא שנא לאחר‬
‫מכא‪ ,‬ושלא כדברי הרמב" שכתב דדוקא שמתה בשעת מלאכה‪ ,‬ואינו נכו‪ ,‬וכדדייק לישנא דגמרא‪,‬‬
‫וכש"כ לפו טעמא דכתיבנא לעיל"‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫סימ תכג'‪ .‬הוב"ד בלח"מ ש‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫ועי' לח"מ דלפי הריב"ש בדברי הרמב" יש קולא וחומרא!שא מתה בשעת מלאכה ולא ידוע א‬
‫מחמת המלאכה לרמב" פטור ולרשב"א חייב וא מתה אחר המלאכה לרמב" חייב ולרשב"א‬
‫פטור‪.‬לעומת זאת ערוה"ש )סי' שמ' סי"ב(כתב שג לרמב" א מתה מחמת מלאכה לאחר המלאכה‬
‫פטור אלא כונתו שחז"ל נתנו בזה כלל כיו שקשה מאד לברר א‪ $‬א ברור שממ"מ נתעייפה אפי' לאחר‬
‫מכ פטור‪.‬‬
‫‪ 104‬דניאל סגרו‬
‫הרמב" בחידושיו ש שואל‪:‬‬
‫"הא דאמרי' במתה מחמת מלאכה לאו לאוקומה בכילתא שאילתה‪ .‬קשיא‬
‫לי וכי מגרע גרע כיו דכי מתה מחמת עצמה חייב אע"ג דמלא‪ $‬המות הוא‬
‫דקטלה ומ"ל הכא ומ"ל הת‪ ,‬כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו‬
‫גר לה היכי מפטר‪ ,‬בשלמא למפטר בה שאר שומרי בה‪ $‬טענה דלאו‬
‫לאוקמה בכילתא שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו‬
‫היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס‪ ,‬וי"ל דשואל ודאי חייב‬
‫באונסי אבל לא בפשיעה דמשאיל‪ ,‬וכא משאיל פשע בה שהשאילה‬
‫למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגו שמתה מחמת אובצנא‬
‫דמלאכה‪ ,‬וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא‪.8‬‬
‫משמע‪ ,‬דסובר כמו האפשרות השלישית שהמשאיל אש בכ‪ $‬שנת לו חפ שאיננו‬
‫ראוי לתפקידו‪.‬אפשר לומר‪ ,‬שלרמב" היתה קשה קושיית הרמב" ותירוצו הוא שא‬
‫זה בשעת מלאכה פטור וא לא חייב וכנ"ל‪ ,‬ומיושבת קושיית המ"מ מה המקור של‬
‫הרמב" כי היה צרי‪ $‬לחלק בי אונס לממ"מ‪.‬‬
‫הגמ' בנדה‪ 9‬אומ' שא אשה השאילה חלוק מחברתה ונתלכל‪ $‬בד נדה חייבת‬
‫לכבסו‪ .‬שואל החלקת יואב‪ 10‬בשלמא לרשב"א דמתה מחמת מלאכה ולא בשעת מלאכה‬
‫אתי שפיר א‪ $‬לרמב" דכל בשעת מלאכה פטרינהו רבנ מאי איכא למימר? ובשו"ת יד‬
‫חנו‪ 11‬כתב דמשכחת לה שהתנו ביניה בפירוש שא יתלכל‪ $‬תכבס א"נ דכיו שמנהג‬
‫המדינה להחזיר בגד מכובס הוי כאילו התנו בפירוש‪ .‬א‪ $‬ע"פ משנ"ת י"ל שכיו שכל‬
‫הסברא היא שאומר המשאיל לשואל ג א אתה היית פה היה קורה בדיוק אותו דבר‬
‫כל זה שיי‪ $‬באונס חיצוני שאומר השואל ג א אתה היית נוהג זה היה קורה בדיוק‬
‫אותו דבר א‪ $‬באונס שבא מגופו של השואל הוא לא יכול לומר ג ל‪ $‬זה היה קורה‪.‬‬
‫ה"שטה מקובצת" שואל למה הגמ' הסתפקה דוקא בכחש ולא במיתה? ומתר‪:‬‬
‫א‪ .‬במיתה קשה לדעת א זה מחמת המלאכה או מסיבה אחרת‪ .‬ב‪ .‬מיתה לא שכיחא‬
‫ולא אסיק אדעתיה "אבל כחש דשכיח ופשיטא דמחמת מלאכה הוי ואסיק אדעתיה‬
‫איכא למימר דפטור דבעלי סבר וקביל ואדעתא דהכי אושליה"!בתירו הראשו מבואר‬
‫להדיא כסברת הרשב"א והתירו השני מבואר כסברת הרמב" כפי שביארו הריב"ש‪.‬‬
‫הרמב" )פ"א ה"ב( כותב‪" :‬כחש בשר מחמת מלאכה פטור וישבע שבועת השומרי‬
‫שמחמת מלאכה כחש" שואל ה"לח משנה"!למה לגבי מיתה כתב הרמב" שכל בשעת‬
‫מלאכה פטרינהו רבנ ולגבי כחש אמר שדוקא מחמת מלאכה ותיר דהא דבעינ בשעת‬
‫‪8‬‬
‫וכ"כ הר" וז"ל‪" :‬וטעמא דמילתא שאעפ"י שהשואל חייב באונסי אינו חייב בפשיעתו של משאיל וכא‬
‫כיו שממ"מ משאיל פשע בה שהשאילה והרי התירה למיתה" וכ"כ הסמ"ע והבה"ט ריש סי' שמ'‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫נח'‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫קונ' רבא דקשייתא קו' לט'‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫סימ מב'‪.‬‬
‫מתה מחמת מלאכה ‪105‬‬
‫מלאכה דאז תלינ ודאי דהמיתה באה מחמת המלאכה אבל כחש אפילו אחר כ‪ $‬יש‬
‫לתלות שמחמת המלאכה הוא וכחש אחר המלאכה כמתה בשעת המלאכה עכ"ד‪ .‬א‪ $‬לפי‬
‫מה שנתבאר אי זה טע הרמב"‪ ,‬והדרא קושיית הלח"מ למקומה‪.‬וראיתי ב"אור‬
‫שמח" בחידושיו לש"ס ש שכתב שכחש הוה כאילו התנה בהדיא ואפי' לרמב"‬
‫"דכחשא הוי כאילו התנה בפירוש שמידע ידע דאי אפשר בלא כחש פורתא וא כ הוה‬
‫ליה לאתנויי" משמע שבכחש אי צור‪ $‬לומר שעל דעת זה שאל השואל כי פה המשאיל‬
‫ודאי מוחל‪.‬‬
‫השו"ע )שמ'‪,‬א'( כותב שהשואל שינה אפילו למלאכה יותר קלה תלינ דמחמת‬
‫אותה מלאכה ששינה מתה‪ .‬שואל הסמ"ע )סק"ד( למה לגבי שוכר כתב שו"ע שיכול‬
‫לשנות למלאכה קלה ובשואל אינו יכול "ואי לומר דבשואל דכל הנאה דידיה החמירו‬
‫דאי טע לדבר כיו דעל כל פני מחמת מלאכה מתה ובמתה מחמת מלאכה פטריה‬
‫רחמנא לשואל"? ומתו‪ $‬כ‪ $‬פירש כונת השו"ע שא שינה לדבר קל אזי תלינ דמחמת‬
‫השינוי מתה "ומיירי דוקא בא יש לפנינו איזה עני שנוכל לתלות בו ולומר שמחמת‬
‫השינוי מתה"‪ 12‬ולכאורה קשה‪ ,‬דבדרישה כבר תיר קושיא זו וז"ל‪": ":‬דאפי' הרא"ש‬
‫דס"ל דכי אמר ספינה זו או משאוי זה יכול לשנות אפי' מכבידה לכבידה כמותה וכ"ש‬
‫לקלה הכא כיו שנאנס גביה ויצא מ העול מודי דמצאה קפידא מקו לנוח ונחה‬
‫ואע"ג דאמרינ לעיל סי' שט' ס"ב בא שכר בהמה ושינה בה מהר לבקעה והוחלקה‬
‫דפטור משו דכל שכ דהוחלקה בהר שאני הת בשוכר שהוא פטור מאונסי והרי זה‬
‫מחשב אונס גביה משא"כ שואל דחייב באונסי וה"ל כאילו לא עשה בה מלאכה בההיא‬
‫שעתא כלל ומתה או נשבר הכלי דחייב" ולפ"ז אי מקו לקושייתו בסמ"ע? אלא‬
‫שהסמ"ע הוסי עוד קושיא וז"ל‪" :‬ומאי שנא זה משואל שהשאיל לאחרי ונפסד מחמת‬
‫מלאכה דכשיש לשואל ראיה שלא שינה בה השני מאשר השאיל והרשה לו עליה דפטור‬
‫השואל" ולכ לא תיר את מה שכתב בדרישה והוצר‪ $‬לפרש דדוקא א אפשר לתלות‬
‫וכמשנ"ת‪ .‬ועי' במאירי שכתב‪" :‬שהרי א הוא אומר לכ‪ $‬שאלתי ולא להצניעה בחדר על‬
‫אבוסה ומ"מ דוקא שלא פשע בריבוי מלאכה וכיו"ב"!משמע שלמד את טע הפטור כמו‬
‫הרמב" וכתב דדוקא בריבוי מלאכה חייב ומשמע שא שינה מחמורה לקלה פטור‬
‫ו"ניצל" מקושיית הסמ"ע‪.‬‬
‫הגמרא בבבא מציעא אומרת‪:‬‬
‫ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה‪ ,‬איתבר‪ .‬אתא לקמיה דרבא‪ ,‬אמר ליה‪:‬‬
‫זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה‪ ,‬ואיפטר‪ .‬ואי ליכא סהדי מאי? ! תא שמע‪:‬‬
‫דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר‪ ,‬אתא לקמיה דרב‪ ,‬אמר ליה‪:‬‬
‫זיל שלי ליה נרגא מעליא‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫וכ"כ הנתיבות)משפט הכהני סק"ג(וז"ל‪" :‬ואפילו היא קלה ממנה וא דמבואר בסי' שח' דמותר‬
‫לשנות למלאכה אחרת שאינה כבידה מ"מ הכא ה"ק שא שינה אפילו לקלה ומתה ושיש שו עני‬
‫לתלות שמחמת השינוי מתה ‪...‬אבל כשאי שו צד זכות לתלות האונס בשינוי פטור דהא אפי' בהשאיל‬
‫לאחרי ונפסד ויש ראיה שלא שינה השני פטור"‪.‬‬
‫‪ 106‬דניאל סגרו‬
‫והקשו הראשוני‪ ,‬למה שישל‪,‬שישבע ויפטר כדי כל שומר? וישנ שלושה‬
‫תירוצי‪:‬‬
‫ראב"ד ‪13‬ורמב")פ"א ה"ב(!מדובר במקו שיש רואה ולכ אינו נאמ בשבועה‬
‫כאיסי ב יהודה‪.‬‬
‫רי"‪!14‬זה מה שאמר לו א לא תביא עדי תצטר‪ $‬להשבע או לשל‪.‬‬
‫ריטב"א ‪–15‬לא מועילה שבועה בשואל כיו שחייב אפילו באונסי‪.‬‬
‫א כ‪ ,‬נחלקו הריטב"א והרמב" הא שואל נאמ בשבועה של ממ"מ‪ .‬ונראה‪,‬‬
‫דהריטב"א לשיטתיה דהטע הוא שהמשאיל פשע ובעיקרו חייב ולכ צרי‪ $‬להביא ראיה‬
‫שהמשאיל פשע כדי שיפטר א‪ $‬לשאר הראשוני מהני שבועה כדי כל שומר‪ 16.‬וג‬
‫הראב"ד לשיטתו שכתב דמהני שבועה ולא השיג על הרמב" שכתב דכל בשעת מלאכה‬
‫פטור בגלל שעל דעת זה שאל‪.‬‬
‫‪ .2‬שיטת הרא"ש‬
‫שיטת הרא"ש טעונה בירור כמו איזה טע הוא סובר!כטע א' א"א לומר כי הטור‬
‫בסעי ג' מביא מחלוקת בי הרמ"ה לרא"ש מה הדי בשואל ששאל בהמה ללכת בה‬
‫בדר‪ $‬ידוע ובאו עליה לסטי או חיות רעות הרמ"ה סובר דשפיר הוי מתה מחמת‬
‫מלאכה א‪ $‬הרא"ש סובר דזה לא הוי מתה מחמת מלאכה וחייב‪ .‬השו"ע פסק כרמ"ה‬
‫והרמ"א כרא"ש‪ ,‬וה"מחנה אפרי" )הלכות שאלה סימ ד' וכ"כ האור שמח בחי' לש"ס(‬
‫כתב דלפי טע הרמב" שהמשאיל פשע כא צרי‪ $‬להיות חייב דלא שיי‪ $‬טע זה א‪ $‬לפי‬
‫הרשב"א )שאינו מקפיד(ג כא פטור וא כ הרא"ש שמחייב לא ס"ל כרשב"א וג לא‬
‫‪13‬‬
‫הוב"ד בשטמ"ק ובנימוק"י‪ ,‬וכ"כ המאירי ורבינו יונת בתירו הראשו‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫ב"מ נה‪ ':‬בדפי הרי" וכ"כ הרא"ש וכעי זה כתב רבינו יונת בתירו השני‪.‬ויש לשאול‪ ,‬למה אמר לו‬
‫שא לא יביא ראיה ישל ולא פתח לו בשבועה כמו כל שומר? ויש לומר‪ ,‬ע"פ מש"כ הריב"ש בתשובה‬
‫)סימ תכג'(שקשה לדעת הא זה מחמת המלאכה או בגלל שינוי קל של השואל ולכ לא פתח לו‬
‫בשבועה‪.‬שו"ר שהמאירי כתב שאמר לו לשל כי לא רצה לפתוח לו בשבועה ואולי בגלל הסיבה הזו‪,‬‬
‫וכמשנ"ת‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫וכ כתב התוספות שאנ בתחילה "שכל דברי המתקלקלי בשעת מלאכה לא מיפטר אלא בסהדי‬
‫שלא שינה וה"ה בממ"מ דצרי‪ $‬עדי שלא שינה משו דאי שו דבר רגיל להתקלקל מ"מ אא"כ‬
‫מכביד במלאכה יותר מ הראוי וקפשע בה" א‪ $‬הקשה על זה ופירש כראב"ד‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫אפשרות אחרת לבאר מחלוקת ראיתי בפסקי די ירושלי)"ד"מ ובירור יוחסי"כר‪ $‬ז' עמ'‬
‫שנד'(שהשאלה היא הא פטור ממ"מ הוא פטור מדיני השמירה של השואל והוא מדיני השומרי‬
‫שאמנ שואל חייב באונסי של שבורה ומתה אבל באונס כזה של מתה מחמת מלאכה הוא פטור או‬
‫שאינו פטור מדיני השומרי אלא משו שהמשאיל נת לו רשות לכ‪!$‬שא הוא פטור מדיני השומרי‬
‫דינו בשבועה כשאר פטורי השומרי אבל א הוא פטור מיוחד משו שהמשאיל הרשה אותו אינו נפטר‬
‫בשבועת השומרי אלא בראיה‪.‬‬
‫מתה מחמת מלאכה ‪107‬‬
‫כרמב" מדנקט טע אחר )ועי' ש"‪ $‬שכתב שהלכה כמו הרא"ש מטע שכתב הרמב"(‬
‫וג לא סובר כרמב" כי כתב דדוקא מתה מחמת מלאכה ולא מתה בשעת מלאכה וג‬
‫לא סובר כמו הטע הרביעי דהוי שאלה בטעות ‪ 17‬מדנקט טע אחר‪ ,‬וא כ כמא ס"ל?‬
‫צרי‪ $‬לומר‪ ,‬דבאמת ס"ל כרשב"א ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" היינו‬
‫שהמשאיל יודע שהשואל משתמש בזה ויודע שלפעמי היא מתה ועל דעת זה השאיל א‪$‬‬
‫הרא"ש סובר שצרי‪ $‬דוקא מתה מחמת מלאכה ממש ואילו לסטי או חיות רעות שבאו‬
‫בדר‪ $‬לא הוי ממ"מ‪ ,‬וכ משמע מלשונו בפסקיו)פ"ח סימ ד'(‪ ":‬ומתה מחמת מלאכה‬
‫היינו כגו שדר‪ $‬הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה‪ .‬או‬
‫נתייגעה ונתחממה ומתה אבל א מתה בדר‪ $‬ולא הרגיש בה עייפות טורח בדר‪ $‬לא יוכל‬
‫לישבע שמחמת מלאכה מתה‪ .‬שמא א היתה עומדת על אבוסה היתה מתה"עכ"ל‪.‬‬
‫ויש להביא עוד ראיה לכ‪ :$‬הגמרא בד צז‪ '.‬אומרת‪:‬‬
‫"ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה‪ ,‬חבור עליה עכברי וקטלוהו‪ .‬יתיב רב‬
‫אשי וקמיבעיא ליה‪ :‬כי האי גוונא מאי? כי מתה מחמת מלאכה דמי‪ ,‬או‬
‫לא? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי‪ ,‬הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה‬
‫דרבא‪ :‬גברא דנשי קטלוהו ! לא דינא ולא דיינא‪ .‬איכא דאמרי‪ :‬אכיל‬
‫עכברי טובא וחביל ומית‪ .‬יתיב רב אשי וקא מעיי בה‪ :‬כהאי גוונא מאי?‬
‫אמר ליה רב מרדכי לרב אשי‪ ,‬הכי אמר אבימי מהגרוניא‪ :‬גברא דנשי‬
‫קטלוהו ! לא דינא ולא דיינא"‪.‬‬
‫שואל התוספות רא"ש‪ ,‬למה רב אשי הסתפק הרי זה ממש ממ"מ ותיר‪ ,‬שהסתפק‬
‫הא הוי שינוי במה שהוליכה למקו שעכברי מצויי‪ .‬וה"תורת חיי" העיר )על תוס'‬
‫שג הקשו ותירצו כ‪($‬דלכאורה אי זה מתה מחמת מלאכה ממש כי "לא הרגתיה‬
‫המלאכה גופה אלא שבמלאכה ששאלה לצורכה מתה בגרמתה" וכתב וכ משמע‬
‫מהרמ"ה וכו'‪ .‬עכ"פ מבואר דהרא"ש למד דהת הוי ממש ממ"מ וא כ אי לו מקור‬
‫להגדיר שג לסטי שזה דבר חיצוני פטור כי הרי מקורו של הרמ"ה זה מהמקרה הזה‬
‫של החתול שהרגוהו עכברי כמו שכתב ה"דרכי משה"‪.‬א כ הרמ"ה שלמד דהאי‬
‫עובדא דשונרא לא הוי ממש ממ"מ דימה זאת ללסטי א‪ $‬הרא"ש דס"ל דהת הוה‬
‫ממש ממ"מ חלק על הרמ"ה גבי שונרא‪. 18‬‬
‫נחלקו הראשוני הא שואל צרי‪ $‬לשל כאשר יש ספק הא מתה מחמת‬
‫מלאכה? הרא"ש כותב‪" :‬א מתה בדר‪ $‬ולא הרגיש בה עייפות טורח בדר‪ $‬לא יוכל‬
‫‪17‬‬
‫כ‪ $‬כתב המחנ"א הלכות שאלה סימ ד'‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫ולולי דברי האור שמח היה מקו לומר דג לרשב"א גופו לסטי לא הוי מחמת מלאכה אלא כאונס‬
‫אחר וקצת סמ‪ $‬לזה מדכתב הרשב"א דמתה מחמת מלאכה היינו כגו דמתה מחמת אובצנא)עייפות(‬
‫והוה ליה למינקט רבותא אפי' חיות רעות ולסטי דלא בא ישירות מחמת המלאכה אלא שבגלל שעשה‬
‫מלאכתו באו הלסטי‪.‬‬
‫‪ 108‬דניאל סגרו‬
‫לישבע שמחמת מלאכה מתה" והב"י ב"בדק הבית" כתב עליו‪" :‬יש לתמוה דאטו משו‬
‫שמא מחייבינ ליה אדרבה ראויי לומר דכיו דמתה בדר‪ $‬מסתמא מחמת מלאכה מתה‬
‫ואינו צרי‪ $‬להשבע אלא שמתה בדר‪ $‬ופטור"‪.19‬הנימוקי יוס‪)-‬ב"ק לט' ע"א בדפי‬
‫הרי"(כתב כדעת בדק הבית דא יש ספק הוי איני יודע א נתחייבתי ופטור)אא"כ מסר‬
‫לשלוחו שאז מחייבי אותו על שעת המסירה דאי השואל רשאי להשאיל והוי כאיני‬
‫יודע א פרעתי‪($‬א‪ $‬רבינו ירוח ותרומת הדש סוברי כרא"ש וכ פסק הרמ"א)ועי'‬
‫ש"‪ $‬ששו"ע השמיט די זה משו קושייתו בבדק הבית(‪.‬נראה לומר‪ ,‬דאזלו לשיטתייהו‬
‫דהרא"ש דס"ל כטע הרשב"א שבעיקרו צרי‪ $‬לשל הכל ובמתה מחמת מלאכה פטור‬
‫כיו שהמשאיל לא מקפיד הוי כאיני יודע א פרעתי‪ $‬וחייב א‪ $‬השו"ע דס"ל דבאמת‬
‫פטור מהכל ומה שחייב זה בגלל שדעתו להתחייב א כ הוי כאיני יודע א מתחייבתי‬
‫ופטור‪.‬‬
‫ג‪ .‬פרטי שוני‪:‬‬
‫‪ .1‬הא צרי‪ $‬קני כדי להתחייב על מתה מחמת מלאכה?‬
‫הגמ' בב"מ )נז'( אומ' שעבדי שטרות קרקעות והקדשות אי בה די שומרי!‬
‫שומר חינ אינו נשבע ונושא שכר אינו משל‪ .‬ואומ' הגמ' )נח'(שא שומר רוצה‬
‫‪19‬‬
‫וכתב עליו הש")סק"ז(‪" :‬ולק"מ דכל שומר צרי‪ $‬לישבע שיודע בבירור אבל כשא"י א"כ חייב ש"ד‬
‫ואי נשבעי ש"ד באינו יודע וכמ"ש לעיל סי' רצ"א סכ"ו וכ בכמה דוכתי ואפשר עיקר סברתו דמסתמא‬
‫מחמת מלאכה מתה אבל ג"ז אינו כיו דלא הרגיש בה עיפא וטורח הדר‪ "$‬ותיר הקצות )סק"ד(‪":‬‬
‫ונראה דס"ל להרא"ה דעיקר שבועת השומרי הוא שבועה שאינה ברשותו‪ ,‬וכיו דהשואל מכיר הבהמה‬
‫שמתה אלא שאינו יודע א דר‪ $‬פשיעה או מחמת מלאכה וזה אינו אלא מדי גלגול וס"ל דלא אמרינ‬
‫מתו‪ $‬גבי גלגול שבועה‪ .‬והיכא דעיקר שבועה ע"י שמא ודאי לא אמרינ גלגול מתו‪ ...$‬והיינו נמי דקשיא‬
‫ליה להב"י בספר בדק הבית במ"ש הרא"ש כיו שאינו יודע א מחמת מלאכה חייב לשל‪ ,‬וכי משו‬
‫ספיקא נחייב לזה ע"ש‪ ,‬והיינו משו דס"ל דמדי מתו‪ $‬אינו מתחייב כיו דעיקר שבועה יכול לישבע‬
‫ובגלגול לא אמרנ מתו‪ $‬ושבועה העיקרית שאינו ברשותו וזה יכול לישבע‪ ,‬ובפרט היכא דשבועה‬
‫העיקרית ע"י שמא ודאי לא אמרינ מתו‪ $‬בגלגול‪ .‬אבל הרא"ש לטעמיה דס"ל פרק המפקיד )ע"ש סי' ו'‬
‫וסי' כ'( דשבועה שלא פשעתי נמי הו"ל משבועה העיקרית ומש"ה מחייב ליה כשאינו יודע דהו"ל מחויב‬
‫שבועה ואינו יכול לישבע משל"‪.‬והנתיבות כתב‪ :‬ולכאורה תמוה‪ ,‬דהא אי ל‪ $‬לא הוי למידע גדול מזה‪,‬‬
‫דהא בלתי אפשרי לידע זה לכל העול‪ .‬ולכ נראה דהטע הוא‪ ,‬כיו דאי אפשר לשו אד לידע זה הוי‬
‫דררא דממונא‪ ,‬דהא הספק נולד לב"ד בלא טענותיה‪ ,‬והתומי בכללי תפיסה ]קיצור תקפו כה[ ס"ק‬
‫מ"ג כתב לחלק בדי תפיסה‪ ,‬דכשהספק בפרעו לא מהני תפיסה‪...‬ואח"כ מצאתי בתשובת מהרח"ש‬
‫שהקשה זה‪ ,‬ותיר דהכא אפשר למידע אילו היה מדקדק‪.‬ועי' לח"מ שהקשה למה פטור מספק נחשוש‬
‫שמא השואל שלח בה יד ותיר דאחזוקי אינשי ברשיעי לשלוח בה יד לא מחזקינ‪.‬‬
‫מתה מחמת מלאכה ‪109‬‬
‫להתחייב לשל צרי‪ $‬לעשות קני‪.‬שואל תוס'‪ ,‬למה לגבי מתנה שומר חינ להיות‬
‫כשואל)ב"מ צד'(אמרינ דדי בדברי בעלמא כדי להתחייב? ומתר‪ :‬א‪.‬בעבדי וכו'‬
‫מדינא הוא פטור לגמרי אפי' משבועה ועל ידי התנאי הוא רוצה להתחייב לשל מה שאי‬
‫כ בשומר חינ ששבועה בלאו הכי הוא חייב ב‪ .‬בשומר חינ בההיא הנאה דסבורי‬
‫העול שהשאיל לו גמר ומשעבד נפשיה נפקא מינה‪,‬אומר הקצות)סק"א(‪,‬לשואל שרוצה‬
‫להתחייב לשל על ממ"מ דלפי התירו הראשו אי צרי‪ $‬קני דהא חייב שבועה ולפי‬
‫התירו השני צרי‪ $‬קני דלא שיי‪ $‬ה"ט דסבורי שהוא שואל והוא מביא ראיות לכא‬
‫ולכא ומסיי "וא כ מידי ספיקא לא נפקא ופטור השואל אפילו התנה אלא א כ קנו‬
‫מידו"‪.‬א‪ $‬הנתיבות)ביאורי סק"ב( חולק על הקצות וסובר דאי צרי‪ $‬קני כדי‬
‫להתחייב "דלכו"ע השואל יכול לחייב עצמו במתה מחמת מלאכה‪ ,‬דדוקא בדברי‬
‫שהשומר חייב במה שאיש אחר שאינו שומר אינו חייב אינו יכול להתנות בחיוב‪...‬אבל‬
‫במתה מחמת מלאכה שאילו לא היה שואל ודאי דהיה מתחייב מדי מזיק רק שיש‬
‫לפטרו כא מטע ששאלו לעשות מלאכה מדעת המשאיל והרשהו לכ‪ ,$‬אבל כשהתנה‬
‫עמו שיתחייב בהנזק שיעשה מחמת מלאכה הוי כאילו התנה שבא תהיה הבהמה ניזקת‬
‫שלא יהיה לו די שואל שיהיה כאילו לא השאילה לו‪.‬א כ נחלקו הקצות והנתיבות‬
‫הא שואל צרי‪ $‬קני כדי להתחייב במתה מחמת מלאכה‪ :‬קצות!כ‪.‬נתיבות!לא‪.‬‬
‫ונראה לומר‪,‬דמחלוקת זו תלויה במחלוקת הרמב" והרשב"א! דלפי הרמב"‬
‫‪20‬‬
‫דהשואל לא מתחייב על ממ"מ כי על דעת זה השאיל א רוצה ליצור חיוב צרי‪ $‬קני‬
‫א‪ $‬לפי הרשב"א שבאמת השואל חייב אלא שהמשאיל אינו מקפיד כשמתנה עמו א כ‬
‫עכשיו המשאיל מקפיד ואי צרי‪ $‬קני‪.21‬‬
‫‪.2‬שאל כלי מלחמה מחבירו‬
‫ה"תרומת הדש" )סימ שכח( נשאל על אד ששאל מחבירו כלי מלחמה להלח‬
‫באויבי ונפלו בני העיר ביד האויבי ולקחו את כלי המלחמה הא חייב לשל‬
‫והתרוה"ד פסק שהוא פטור והביא ראיה מהגמ' בד צז' על האד שהשאיל חתול‬
‫מחבירו והרגוהו עכברי דאע"ג דלאו מחמת מלאכה ששאל דהיינו שתצוד העכברי‬
‫ותאכל מתה חשיב ליה ממ"מ וה"ה בנד"ד‪ .‬א‪ $‬הש")סי' שמ' סק"ו( השיג עליו דיש‬
‫לחלק דבשונרא כיו שרצתה לעשות המלאכה בעצמה להרוג את העכברי חברו עליה‬
‫והרגוה וא כ פשע המשאיל)הש"‪ $‬לשיטתו שתפס עיקר כטע הרמב"(אבל בכלי‬
‫המלחמה ודאי אי הכלי עצמ עושי את המלאכה אלא האד הנלח בהולא פשע‬
‫‪20‬‬
‫עיי מילואי החוש שהקשה אמאי מספקא ליה להקצות הלא בי לרמב" ובי לרשב"א א"צ קני‬
‫והניח בצ"ע ולפי משנ"ת מדברי הרמב" משמע שצרי‪ $‬קני ואי זה לכו"ע‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫לפי טע הרמב" צרי‪ $‬לעיי ויש מקו לומר דצרי‪ $‬קני כי לא תלוי בדעת המשאיל אלא שכיו שפשע‬
‫אי חיוב לשואל וממילא כדי ליצור חיוב צרי‪ $‬קני וסמ‪ $‬לזה דהריטב"א בד צו‪ ':‬ס"ל כרמב" ובד ע'‬
‫ס"ל דצרי‪ $‬קני כמו שהוכיח הקצות‪.‬‬
‫‪ 110‬דניאל סגרו‬
‫המשאיל וסיי‪" :‬ונ"ל דהתרומת הדש סובר כהמחבר בס"ג אבל להיש חולקי חייב‬
‫ודוק וכ עיקר" )א"כ אזלו לשיטתייהו דהתרוה"ד כרמ"ה דלא בעינ דוקא מחמת‬
‫מלאכה ממש והרא"ש יחלוק כא על תרוה"ד(‪ .‬הנתיבות )סק"ו( כתב דכל מה שנחלקו זה‬
‫א באו על עסקי ממו אבל א באו על עסקי נפשות לכו"ע פטור ולא מטע ממ"מ אלא‬
‫שכמו שרוד שרד אחר רוד ושיבר כלי בי של הרוד בי של כל אד פטור כיו שיש‬
‫פה הצלת נפשות‪.‬‬
‫סיכו‪:‬‬
‫המור מכל האמור‪ ,‬דישנ ארבעה טעמי לפטור שואל ממתה מחמת מלאכה‪:‬‬
‫א‪ .‬הרמב"!על דעת זה שאל ב‪.‬הרשב"א המשאיל מוחל ג‪.‬הרמב" המשאיל פשע‪ .‬ד‪.‬‬
‫מחנה אפרי!זה שאלה בטעות‪ .‬וישנ כמה נפק"מ בי השיטות‬
‫‪ .1‬מתה בשעת הלאכה שלא מחמת מלאכה לרמב"פטור ולשאר הראשוני חייב‬
‫‪ .2‬באו עליה ליסטי!לרמב" חייב ולרשב"א והרמב" פטור‪.‬‬
‫‪ .3‬שאל כלי מלחמה מחבירו ולקחוהו האויבי!לרמב" חייב ולרשב"א פטור‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫‪¯Ò‚ (ÈÙÒ) ÛÒÂÈ ·˜ÚÈ‬‬
‫‪ۄ¯ ÔÈ„· ÌÈÂÈÚ‬‬
‫די רוד הוא אחד המצוות החשובות שצרי‪ $‬האד לדעת את פרטיה היטב‪ ,‬מכיוו‬
‫שכל פעולה לא נכונה של קיו מצווה זו עלול לגרו חלילה לרצח‪ .‬במאמר זה נביא כמה‬
‫ממקורות חז"ל העוסקי בנושא וננסה לעיי בדי זה‪.‬‬
‫נפתח בגמרא בסנהדרי ד עב עמוד ב המביאה את די אשה המקשה לילד‪:‬‬
‫"אמר רב הונא קט הרוד נית להצילו בנפשו קסבר רוד אינו צרי‪$‬‬
‫התראה לא שנא גדול ולא שנא קט איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא‬
‫ראשו אי נוגעי בו לפי שאי דוחי נפש מפני נפש ואמאי רוד הוא שאני‬
‫הת דמשמיא קרדפי לה‪".‬‬
‫בתחילת דברינו נבאר את הגמרא על בוריה על מנת שבהמש‪ $‬נוכל לתת הסבר‬
‫מחודש ומעמיק בהסבר הגמרא‪.‬‬
‫רב הונא אמר שקט הרוד אפשר להרוג אותו והרי אי אפשר להתרות בקט לכ‬
‫משמע שלא מתרי ברוד מקשה עליו רב חסדא הרי ראינו שא תינוק בתו‪ $‬אמו‬
‫הורגי אבל א יצא ראשו לא הורגי אותו ולפי רב הונא שקט הורגי אז ג פה הרי‬
‫הוא רוד מתרצת הגמרא שפה הוא לא רוד כי פה זה נחשב כאילו השמי רודפי‬
‫אותה‪.‬‬
‫רש"י במקו מרחיב בנושא זה בד"ה יצא ראשו‪:‬‬
‫"באשה המקשה לילד ומסוכנת וקטני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו‬
‫לאברי דכל זמ שלא יצא לאויר העול לאו נפש הוא ונית להרגו ולהציל‬
‫את אמו אבל יצא ראשו אי נוגעי בו להרגו דהוה ליה כילוד ואי דוחי נפש‬
‫מפני נפש וא תאמר מעשה דשבע ב בכרי הנה ראשו מושל‪ $‬דדחו נפש‬
‫מפני נפש הת משו דאפילו לא מסרוהו היה נהרג בעיר שיתפסנה יואב‬
‫וה נהרגי אמו אבל א היה הוא ניצול א על פי שה נהרגי לא הייו‬
‫רשאי למסרו כדי להציל עצמ אי נמי משו דמורד במלכות הוה והכי‬
‫מפרש לה בתוספתא דתרומות‪".‬‬
‫‪ 112‬יעקב יוס‪) -‬ספי( גסנר‬
‫מרש"י אנו רואי שני פרושי למה אצל שבא ב בכרי כ הרגו אותו בשונה מהתינוק‬
‫שיצא ראשו‪.‬‬
‫הסבר ראשו! הורגי במקו שהוא בכל מקרה מת על מנת להציל את השאר‪.‬‬
‫הסבר שני! הוא היה חייב מיתה מדי מורד במלכות ולכ הרגו אותו‪.‬‬
‫רש"י בסו דבריו שולח אותנו לתוספתא בתרומות‪:‬‬
‫"סיעה של בני אד שאמרו לה גויי‪ :‬תנו לנו אחד מכ ונהרגנו‪ ,‬וא לאו‬
‫הרי אנו הורגי את כולכ‪ ,‬יהרגו כול ואל ימסרו לה נפש אחת מישראל‪.‬‬
‫אבל א ייחדוהו לה‪ ,‬כגו שייחדהו לשבע ב בכרי‪ ,‬יתנו לה ואל יהרגו‬
‫כול‪ .‬אמר ר' יהודה‪ :‬במי דברי אמורי בזמ שהוא מבפני וה מבחו‬
‫אבל בזמ שהוא מבפני וה מבפני הואיל והוא נהרג וה נהרגי‪ ,‬יתנוהו‬
‫לה ואל יהרגו כול וכ הוא אומר‪ :‬ותבא האשה אל כל הע בחכמתה וגו'‪,‬‬
‫אמרה לה‪ :‬הואיל והוא נהרג ואת נהרגי‪ ,‬תנוהו לה ואל תהרגו כולכ‪.‬‬
‫ר' שמעו אומר‪ :‬כ‪ $‬אמרה לה‪ ,‬כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה‪".‬‬
‫)שו"ת שרידי אש חלק ב סימ לח עמוד תמב ד"ה תוספתא תרומות(‬
‫את התוספתא הנ"ל אפשר לפרש בכמה אופני שוני אנו נסביר פה את אחד‬
‫הפרושי שרובו מסתמ‪ $‬על הרד"ק בשמואל ב פרק כ‪.‬‬
‫הדי הראשו שמביאה התוספתא זה הדי שקבוצה של אנשי באי אל קבוצה‬
‫אחרת ואומרי לה לתת לה אד אחד איזה שה רוצי במקרה כזה כול ימותו‬
‫ולא ימסרו‪ ,‬אבל א אמרו לה מי ימסרו כלומר יחדוהו אז רבי יהודה מחלק במה‬
‫דברי אמורי שלא ימסרו כאשר הוא בפני מוג )עיי רד"ק שהסביר כמו ששמשו‬
‫היה מוג( וה בחו כלומר או שה יסגירו אותו והוא ימות או שלא יסגירו אותו וה‬
‫ימותו והוא ינצל‪ ,‬אבל א שניה בפני כלומר אפשר למצוא אותו ואז הוא ג ככה‬
‫ימות אז לא ימסרו אותו‪ .‬רבי שמעו חולק ומסביר )לפי המקרה של שבע ב בכרי( שרק‬
‫א הוא חייב מיתה אז מוסרי אותו‪.‬‬
‫מצאנו ירושלמי שדומה מאוד לתוספתא הנ"ל‪:‬‬
‫"תני סיעות בני אד שהיו מהלכי בדר‪ $‬ופגעו לה גוי ואמרו תנו לנו אחד‬
‫מכ ונהרוג אותו וא לאו הרי אנו הורגי את כולכ' אפילו כול נהרגי לא‬
‫ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו לה אחד כגו שבע ב בכרי ימסרו אותו‬
‫ולא ייהרגו אמר רבי שמעו ב לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע ב בכרי‬
‫ורבי יוחנ אמר א על פי שאינו חייב מיתה כשבע ב בכרי‪)".‬תלמוד‬
‫ירושלמי מסכת תרומות פרק ח ד מו(‪.‬‬
‫עיוני בדי רוד‪113 -‬‬
‫הדי הראשו שמביא הירושלמי הוא כמו התוספתא א לא יחדו אז לא מוסרי‬
‫וא יחדו יש מחלוקת רבי יוחנ אומר שאפילו א לא חייב מיתה כשבע ב בכרי מוסרי‬
‫וריש לקיש אומר שמוסרי רק א הוא חייב מיתה כשבע ב בכרי‪.‬‬
‫כעת לאחר הבנת המקורות הנ"ל נוכל להסביר את ההבדל בי השיטות השונות‬
‫שראינו ברש"י בתוספתא ובירושלמי‪:‬‬
‫צרי‪ $‬לומר שהפרוש הראשו ברש"י הוא כמו רבי יהודה וכמו רבי יוחנ והפרוש השני‬
‫ברש"י הוא כמו רבי שמעו וריש לקיש‪ .‬ולכאורה צרי‪ $‬להבי במה חולקי רבי יוחנ‬
‫וריש לקיש )או מי שסובר כמות(‪ .‬יש חקירה בדי רוד כאשר אד רואה שראוב רוד‬
‫אחרי שמעו למה הוא צרי‪ $‬להרוג את ראוב צד אחד אומר מדי הצלה כי צריכי‬
‫להציל את שמעו צד שני אומר מדי עונש כלומר צרי‪ $‬להעניש את ראוב על מה שהוא‬
‫עושה‪ ,‬או במילי אחרות הא די רוד נובע מצד הצלה או מצד עונש‪ ,‬נפקא מינה לכ‪$‬‬
‫אפשר למצוא במקרה הבא‪ :‬יש מטע גדול של אחד הנוסעי שגור לספינה לתבוע א‬
‫זה מצד הצלה אז שאר הנוסעי יזרקו את המטע כי המטע רוד אות וא זה מצד‬
‫עונש אז אי לה על מה להעניש את המטע כי הוא לא חטא ונפקא מינה הא צרכי‬
‫הזורקי לשל תשלומי לבעל המטע א זה מצד עונש מותר אבל צרי‪ $‬לשל כמו כל‬
‫המציל עצמו בממו חברו‪ ,‬אבל א זה מצד רוד פטור מלשל‪ .‬עכשיו נוכל לבאר היטב‬
‫את המחלוקת‪:‬‬
‫רבי יוחנ סבר שרוד זה מדי הצלה ופה א גויי יחדוהו אז אותו אחד שיחדוהו‬
‫גור לכול מיתה הוא אמנ לא חטא ה סת בחרו בו כי הוא לא מצא ח בעיניה‬
‫)יש ראשוני שסוברי שג מורד במלכות של גויי חייב מיתה אבל פה מדובר שסת‬
‫התנכלו אליו( אבל הוא עדי רוד לכ לפי רבי יוחנ צרי‪ $‬להרוג אותו מדי רוד‪ ,‬אבל‬
‫לפי ריש לקיש שזה מדי עונש אז פה הרי לא מגיע לא עונש כי הוא לא חטא לכ הסיבה‬
‫היחידה שימסרו אותו זה רק א הוא בכל מקרה חייב מיתה כמו שבע ב בכרי‪.‬‬
‫אבל קשה הרי למדנו בתוספתא שא הוא יכול להינצל וה ימותו או שימסרו אותו‬
‫וינצלו אסור לה למסור אותו וא נגיד שרבי יהודה הוא כמו רבי יוחנ שסובר שפה זה‬
‫מקרה של רוד ומותר להרוג רוד מדי הצלה אז למה פה התוספתא אומרת שלא‬
‫מוסרי הרי הוא רוד?‬
‫התשובה פשוטה זה נכו שהוא רוד אות שהרי א ימסרוהו ה ינצלו אבל מצד‬
‫שני ה רודפי אותו שהרי א יסגירוהו יגרמו למותו וכאשר יש מצב של רוד מול רוד‬
‫אז די רוד מתבטל ואי פה רוד ולכ לא ימסרוהו‪ .‬לפי זה נוכל להסביר למה א לא‬
‫יחדוהו לפי רבי יוחנ לא יבחרו אחד ויגידו שהוא רוד התשובה מפני שכא כל אחד הוא‬
‫פוטנציאל לרוד ולכ זה מתבטל ואי פה רוד כלל‪.‬‬
‫‪ 114‬יעקב יוס‪) -‬ספי( גסנר‬
‫כעת נעסוק בהסברת די רוד הכללי‪:‬‬
‫א נסתכל על המקרה הקלאסי של די רוד נראה דבר מעניי‪ ,‬ראוב רוד אחרי‬
‫שמעו על מנת להרגו בגלל זה מותר לשמעו להציל את עצמו ולהרוג את ראוב‪ ,‬אז א‬
‫ללוי יש אפשרות להרוג אחד מה אולי נגיד שיהרוג את שמעו שהרי שמעו רוד את‬
‫ראוב )או כל אד שמנסה להציל( או כמו שהסברנו מקוד שלא יהרוג א אחד שהרי‬
‫רוד מול רוד מתבטל‪ .‬התשובה פה פשוטה ראוב הוא רוד את שמעו ושמעו רוד‬
‫את ראוב אבל בגלל שראוב הוא התחיל א מעשה הרדיפה זה נחשב שרק ראוב הוא‬
‫הרוד‪.‬‬
‫יסוד זה נוכל לראות במפורש לפי הגמרא בסנהדי ד עב עמוד א‪:‬‬
‫"אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אי אד מעמיד עצמו על ממונו‬
‫והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי‬
‫קטילנא ליה והתורה אמרה א בא להרג‪ $‬השכ להרגו‪".‬‬
‫רש"י בד"ה חזקה אי אד מעמיד עצמו על ממונו מסביר למה מותר להרוג את הבא‬
‫במחתרת‪:‬‬
‫"שרואה שאחר נוטלו ושותק הלכ‪ $‬יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על‬
‫ממונו להצילו ומימר אמר הגנב אי אזילנא לגביה קאי באפאי ואי קאי‬
‫קטילנא ליה ואמרה ל‪ $‬תורה אי לו דמי ומלמד‪ $‬מאחר שהוא בא להרג‪$‬‬
‫השכ אתה להרגו‪".‬‬
‫הר" בד"ה ואי קאי לאפאי קטילנא ליה נות הסבר שונה מרש"י‪:‬‬
‫"ודאי שאי כל הגנבי באי ואי קאי בעל הבית לאפיה ושקיל ממוניה מיד‬
‫גנב לא קטיל ליה דאי לא יכול גנב למיגנב ליזיל לנפשיה אלא בעל הבית‬
‫הוא העומד כנגדו על מנת להרוג א לא יניח לא את הכלי מיד שא על פי‬
‫שאנו בדי להרגו על כ‪ $‬חזקה שאי אד מעמיד עצמו על ממונו והגנב‬
‫שהוא יודע זה כשהוא עומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד והוא שהתחיל‬
‫במריבה ובא במחתרת עשהו הכתוב רוד ואמר שאי לו דמי‪".‬‬
‫רש"י מסביר למה הבא במחתרת אי לא דמי מכיוו שיש חזקה אי אד מעמיד‬
‫עצמו על ממונו ולכ הגנב יודע שא בעל הבית יקו בעל הבית לא יותר‪ ,‬ולכ הגנב יהרוג‬
‫את בעל הבית אבל קשה הרי אפשר לומר שבעל הבית הוא הרוד שהרי א בעל הבית‬
‫לא יקו הגנב לא יהרוג אותו כי הוא רק רוצה לגנוב‪ .‬יוצא שלפי רש"י נוכל להגיד שבעל‬
‫הבית הוא הרוד )אפשר לתר על פי הרב נויראב‪ $‬שאד לא מצווה להפסיד את ממונו‬
‫ולכ מותר לו להתנגד(‪.‬‬
‫עיוני בדי רוד‪115 -‬‬
‫לפי הר" עוד יותר קשה הרי הר מסביר שהחזקה אי אד מעמיד עצמו על ממונו‬
‫זה אומר שכאשר בעל הבית רואה את הגנב בעל הבית יבא לתקו את הגנב והגנב תוק‬
‫רק מתו‪ $‬התגוננות‪ ,‬אז לכאורה בעל הבית הוא הרוד ואותו צרי‪ $‬להרוג‪.‬‬
‫אבל לפי מה שאמרנו ולפי דברי הר" הדברי מבוארי הגנב הוא זה שהתחיל ובגלל‬
‫זה בי לפי רש"י ובי לפי הר" בסופו של דבר רק הגנב הוא הרוד ולא בעל הבית מכיוו‬
‫שהוא התחיל‪.‬‬
‫עכשיו נוכל לבאר בצורה חדשה את דברי הגמרא בסנהדרי בד עב עמוד ב‪:‬‬
‫לפני זה נקדי ונאמר שכאשר התינוק בבט אמו והוא עלול לגרו לה למות הוא‬
‫רוד אותה אבל היא מפני שהיא מתגוננת מולו ג רודפת אותו‪ .‬אמר רב הונא קט‬
‫הרוד נית להצילו בנפשו קסבר רוד אינו צרי‪ $‬התראה לא שנא קט ולא שנא גדול‬
‫מקשה רב חסדא כאשר העובר במעי אמו הוא רוד את האמא אבל האמא לא רודפת‬
‫אותו כי הוא לא נפש‪ ,‬אבל א יצא ראשו והוא נפש לא הורגי אותו ואפשר היה להגיד‬
‫שפה זה כמו כל רוד הוא רוד אותה והיא רודפת אותו ולכ אי פה רוד ולא קשה על‬
‫רב הונא )הגמרא פה הולכת לפי רבי יוחנ שסובר שרוד זה מדי הצלה כי א זה לפי‬
‫עונש אז התינוק לא רוד כי הרי הוא פחות מגיל מצוות ואפילו א נגיד שחטא לא‬
‫מענישי בגיל זה( אבל אז מוסי ומקשה רב חסדא "ואמאי רוד הוא" הרי התינוק‬
‫התחיל והוא אש כי הוא זה שגר לבעיות‪ ,‬מתרצת הגמרא "שאני הת דמשמיא‬
‫קרדפי לה" כלומר זה לא שהוא אש אלא משמי הביאו את זה וכא זה רוד מול רוד‬
‫ומתבטל ולא קשה על רב הונא‪.‬‬
‫)במקרה שיחדוהו והוא וה בפני אי אפשר להגיד שה רודפי אותו ולכ זה‬
‫מתבטל מכיוו שהוא ג ככה מת על ידי הצרי עליה אז ה לא רודפי אותו ורק הוא‬
‫רוד אות(‪.‬‬
‫לאחר הסבר הגמרא נעבור לביאור שיטת הרמב" בדי רוד‪:‬‬
‫רמב" הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט‪.‬‬
‫הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרוד‪ .‬לפיכ‪ $‬הורו חכמי‬
‫שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתו‪ $‬העובר במיעיה בי בס בי ביד‬
‫מפני שהוא כרוד אחריה להורגה‪ ,‬וא משהוציא ראשו אי נוגעי בו שאי‬
‫דוחי נפש מפני נפש וזהו טבעו של עול‪.‬‬
‫הגר"ח מבריסק מקשה על הרמב" שאלה דממה נפש‪ $‬א הרמב" סובר שהוא‬
‫רוד שיגיד שהוא רוד בי במעי אמו בי שיצא ראשו וא הוא לא רוד אז למה שהוא‬
‫בתו‪ $‬הבט הורגי אותו?‪ .‬לפי מה שהסברנו התשובה פשוטה כשהוא בתו‪ $‬הבט הוא‬
‫רוד אותה והיא לא רודפת אותו כי הוא לא נפש ולכ הוא הרוד הבלעדי‪ ,‬אבל כאשר‬
‫‪ 116‬יעקב יוס‪) -‬ספי( גסנר‬
‫יצא ראשו הוא רוד אותה והיא רודפת אותו ולכ אי פה רוד וא תגיד הרי הוא‬
‫התחיל לכ הרמב" מוסי ואומר זהו טבעו של עול‪.‬‬
‫אבל לפי זה מתעוררת קושיה גדולה מהרמב" בהלכות יסודי התורה פרק ה הלכה‬
‫ה‪:‬‬
‫נשי שאמרו לה עובדי כוכבי תנו לנו אחת מכ ונטמא אותה וא לאו‬
‫נטמא את כולכ יטמאו כול ואל ימסרו לה נפש אחת מישראל‪ ,‬וכ א‬
‫אמרו לה עובדי כוכבי תנו לנו אחד מכ ונהרגנו וא לאו נהרוג כולכ‪,‬‬
‫יהרגו כול ואל ימסרו לה נפש אחת מישראל‪ ,‬וא יחדוהו לה ואמרו‬
‫תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכ‪ ,‬א היה מחוייב מיתה כשבע ב בכרי‬
‫יתנו אותו לה‪ ,‬ואי מורי לה כ לכתחלה‪ ,‬וא אינו חייב מיתה יהרגו‬
‫כול ואל ימסרו לה נפש אחת מישראל‪.‬‬
‫מהרמב" הזה רואי במפורש שהרמב" פוסק כמו ריש לקיש ולא כמו רבי יוחנ‬
‫שא יחדוהו מוסרי רק א היה חייב מיתה כשבע ב בכרי ולכ לפי הרמב" אי לגבי‬
‫המקרה של התינוק שו רוד שהרי הסברנו שריש לקיש סובר שרוד זה מדי עונש‪.‬‬
‫אפשר אבל להסביר בפשטות שהרמב" סובר כמו רבי יוחנ ופה מדבר במקרה‬
‫שהוא בפני וה מבחו ולכ בעיקרו לא ימסרוהו שהוא לא רוד אבל הרמב" בא‬
‫להוסי ולהגיד שא היה חייב מיתה כשבע ב בכרי כ ימסרוהו כי הוא ג ככה חייב‬
‫מיתה אז עדי כבר למסור ולהציל את השאר‪.‬‬
‫סיכו‪:‬‬
‫במאמר זה בארנו כמה דברי מחודשי בדי רוד‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫הבאנו ביאור חדש בגמרא בסנהדרי לגבי הקושיה של רב חסדא על רב הונא‬
‫ותרוצה‪.‬‬
‫קישרנו בי טעמי רש"י והמחלוקות בתוספתא ובירושלמי‪ ,‬וביארנו את‬
‫טעמיה‪.‬‬
‫חידשנו שבכל מקרה של רוד יש אוטומטית שני רודפי שא אחד מה‬
‫הוא האש אז הוא נחשב הרוד הבלעדי ואותו צרי‪ $‬להרוג‪ ,‬וא אי אש‬
‫אז די רוד מתבטל‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ביארנו את דעת הרמב" לגבי רוד ותרצנו את שאלת רב חיי‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫שער ההלכה‬
‫‪118‬‬
‫‪ÏÏÂΉ ˘‡¯ - ‡"ËÈÏ˘ È·ÂË ‰È¯ÎÊ ·¯‰‬‬
‫"‡‪"‰˜˘‰ ¯ˆÂ‡" "‰ÚÈ¯Ê ¯ˆÂ‬‬
‫ראשי פרקי‪:‬‬
‫א‪ .‬הקדמה‬
‫ב‪ .‬נת סאה ונטל סאה – שיטות הראשוני‬
‫ג‪ .‬ביאור שיטת הרמב" בנת סאה ונטל סאה‬
‫ד‪ .‬ישוב הסתירה בדברי הרמב"‬
‫ה‪ .‬פסק השו"ע כשי' רש"י‬
‫ו‪ .‬ביאור שיטת הראב"ד‬
‫ז‪ .‬הא הפסול לראב"ד דאורי' או דרבנ‬
‫ח‪ .‬מהו אוצר זריעה‬
‫ט‪ .‬אוצר זריעה נוגד את שיטת הראב"ד‬
‫י‪ .‬אוצר זריעה לשיטת הרמב"‬
‫יא‪ .‬מהו אוצר השקה‬
‫יב‪ .‬הבנת החזו"א בשיטת הראב"ד‬
‫יג‪ .‬דחית דברי החזו"א משי' הראב"ד‬
‫יד‪ .‬חזו"א – רק "אוצר זריעה"‬
‫טו‪ .‬פתרונות לבעיות החזו"א‬
‫טז‪ .‬המקואות בימינו‬
‫יז‪ .‬סיכו יתרונות וחסרונות "אוצר השקה" ו"אוצר זריעה"‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪119‬‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה"‬
‫א‪ .‬הקדמה‬
‫קיומו של מקוה כשר לטבילה מהווה‪ ,‬כידוע‪ ,‬עניי חשוב ביותר בחיי היהדות ובו‬
‫קשורות טהרת המשפחה היהודית וקדושת הדורות הבאי‪ .‬זאת משו שאי כל דר‪$‬‬
‫בעול להתיר אשה נדה לבעלה‪ ,‬אפי' נפלו עליה כל מימות שבעול – עד שתטבול במקוה‬
‫כשר של ארבעי סאה מי גשמי‪.‬‬
‫מקוה כשר לטבילה על טהרת מי!גשמי בלבד‪ ,‬הוא דבר רצוי מאד א‪ $‬בלתי מצוי‪.‬‬
‫כמות מי!גשמי הנאגרת בעונת החור למטרה זו‪ ,‬אי בה כדי להחלי את מי המקוה‬
‫פעמי רבות במש‪ $‬השנה‪ .‬לפיכ‪ ,$‬בוני סמו‪ $‬למקוה הטבילה בור אגירה נוס‪ ,‬העשוי‬
‫לקבל מי גשמי בכמות של ארבעי סאה מי‪ ,‬בור זה נקרא "אוצר" והוא נועד‪ ,‬איפוא‪,‬‬
‫לספק למקוה במש‪ $‬כל השנה מי כשרי לטבילה‪ .‬זאת כיוו שבאמצעות האוצר אפשר‬
‫להכשיר לטבילה ג מי שאובי הבאי מרשת ההספקה העירונית‪ ,‬כדר‪ $‬שיתבאר‬
‫להל‪.‬‬
‫ישנ שני סוגי אוצרות‪" :‬אוצר זריעה" ו"אוצר השקה"‪ .‬להל נבאר כיצד כל אחד‬
‫מהאוצרות הנ"ל מכשיר את המקוה‪ .‬איזה אוצר עדי לבנות מה המעלות והחסרונות‬
‫בכל אחד מה‪ .‬ראוי לומר‪ ,‬שכיו משתמשי בשני האוצרות ג יחד‪ ,‬ויש עושי ג‬
‫תחת אוצר ההשקה אוצר תחתו נוס‪ ,‬להל ג נבאר מהי הסיבה לכל החומרות הנ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬נת סאה ונטל סאה – שיטות הראשוני‬
‫איתא במשנה במקואות )ז‪ ,‬ב( "אלו פוסלי ולא מעלי‪ ...‬היו בו ארבעי סאה ! נת‬
‫סאה ונטל סאה הרי זה כשר"‪ .‬משמע בפשטות מדברי המשנה‪ ,‬דאפי' נת סאה מי‬
‫שאובי ונטל סאה מי גשמי מתו‪ $‬המקוה אפי' עשה כ בכל המקוה – המקוה כשירה‪.‬‬
‫א‪ $‬מהגמ' )יבמות פד ע"ב( לא משמע כ‪ ,‬שכ איתא הת‪" :‬תנ מקוה שיש בו‬
‫ארבעי סאה מכוונות נת סאה ונטל סאה כשר‪ .‬וא"ר יהודה בר שילא אמר ר' אסי א"ר‬
‫יוחנ עד רובו‪ ,‬מאי לאו דנשתייר רובו‪ ,‬לא דלא נשקול רובו"‪ .‬מדברי הגמרא משמע דא‬
‫נת מי שאובי יותר מרובו‪ ,‬המקוה פסול‪.‬‬
‫רש"י )ש‪ ,‬ד"ה נת סאה ונטל סאה( כותב‪" :‬גבי שאר משקי ומי פירות ותמד‬
‫שהחמי קאי במס' מקוואות"‪ .‬יוצא לשיטת רש"י‪ ,‬דדוקא א נת מי פירות יותר מרוב‬
‫נפסל המקוה‪ ,‬א‪ $‬בפחות מכא בטלי מי הפירות לרוב מי המקוה‪ ,‬לפי"ז א נת מי‬
‫שאובי אפי' יותר מרוב – המקוה כשר‪.‬‬
‫כשי' רש"י‪ ,‬כתבו הר"ש והרא"ש )מקוואות( וכ שאר הראשוני‪ .‬לשיטת הדי‬
‫במשנה במקוואות‪" :‬נת סאה ונת סאה ה"ז כשר" הוא אפילו בכולו‪ ,‬כי המשנה מדברת‬
‫במי שאובי‪.‬‬
‫עפ"י דברי רש"י הנ"ל נית להבי משנה נוספת )מקוואות ו‪ ,‬ח(‪" :‬מטהרי את המקוה‬
‫העליו מ התחתו‪ ...‬הרי בעליו ארבעי סאה ובתחתו אי כלו‪ ,‬ממלא בכת‪ -‬ונות‬
‫‪ 120‬הרב זכריה טובי שליט"א – ראש הכולל‬
‫לעליו עד שירדו לתחתו ארבעי סאה"‪ .‬משמע‪ ,‬דאפי' נת לעליו ארבעי סאה מי‬
‫שאובי המקוה כשר‪ ,‬כשי' רש"י ורוב הראשוני ד"נת סאה ונטל סאה" אפי' בכולו‬
‫כשר‪.‬‬
‫ג‪ .‬ביאור שיטת הרמב" – בנת סאה ונטל סאה‬
‫הרמב" )מקוואות פ"ד‪ ,‬ה"ז( פוסק‪" :‬מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונת לתוכו‬
‫סאה מי שאובי ונטל אח"כ ממנו סאה ה"ז כשר‪ .‬וכ נות סאה ונוטל סאה‪ ,‬והוא כשר‬
‫עד רובו"‪ .‬הרי שהרמב" פוסק שהמקווה יהיה כשר א נת סאה ונטל סאה במי‬
‫שאובי רק עד רובו‪ .‬פסק זה תוא את דברי הגמ' שר' יהודה בש ר' יוחנ התיר בנטל‬
‫סאה ונת סאה רק עד רובו‪ .‬לפי הרמב"‪ ,‬הגמ' מדברת במי שאובי ולא במי פירות‪,‬‬
‫שבה כשר רק בסאה אחת‪.‬‬
‫אלא שדברי הרמב" צ"ע‪ ,‬שכ הוא פסק )מקוואות פ"ד ה"ו(‪" :‬מקוה שיש בו מ'‬
‫סאה מי שאינ שאובי ושאב בכד ושפ לתוכו כל היו כולו כשר‪ .‬ולא עוד‪ ,‬אלא מקוה‬
‫עליו שיש בו מ' סאה מי כשרי והיה ממלא בכלי ונות לתוכו עד שירבו המי וירדו‬
‫למקוה התחתו מ' סאה‪ ,‬הרי התחתו כשר"‪.‬‬
‫לכאורה הרמב" סותר דברי עצמו‪ ,‬שבהלכה ז פסק‪ ,‬שדוקא עד רובו כשר ואלו‬
‫בהלכה לאחמ"כ פסק הרמב"‪ ,‬שאפי' שפ‪ $‬לתוכו כל היו כולו כשר?‬
‫ד‪ .‬ישוב הסתירה בדברי הרמב"‬
‫בביאור דברי הרמב" כתב הב"י בש רבינו ירוח‪ ,‬דמה שפסק הרמב" בנת‬
‫סאה ונטל סאה עד רובו הוא משו "מראית העי"‪ ,‬דנראה שמרוק את כל המקוה‬
‫ממימיו ולכ התיר רק עד רובו‪.‬‬
‫לפי"ז‪ ,‬כאשר אינו נוטל סאה אלא שופ‪ $‬מי לתו‪ $‬המקוה העליו ועי"ז מתמלא‬
‫המקוה התחתו‪ ,‬אפי' בכולו כשר הואיל ואי בזה "מראית העי"‪.‬‬
‫על יסוד זה כתב הדגמ"ר )על ש"‪ $‬ס"ק סג‪ ,‬הובאו דבריו בפת"ש )ס"ק יח((‪" :‬בב"י‬
‫מבואר שטעמו של הרמב" מפני "מראית העי"‪ ,‬שיאמרו שכולו הוא שאוב‪ ,‬ולפי"ז‬
‫נעל"ד דמקוה שהוא מעיי הנובע ליכא חשש שידוע שמעיי זה אי דרכו לפסוק"‪.‬‬
‫ה‪ .‬פסק השו"ע כשי' רש"י‬
‫השו"ע )רא‪ ,‬כד( פוסק‪" :‬מי כבשי ומי שלקות ותמד שלא החמי‪ ,‬וכ מי צבע‬
‫פוסלי המקוה בג' לוגי‪ .‬אבל כל שאר המשקי ומי פירות ומורייס ותמד משהחמי אי‬
‫פוסלי מקוה החסר בג' לוגי‪ ,‬וג אי משלימי אותו להכשירו‪ ,‬שא היה בו ל"ט סאי‬
‫ונפל לתוכו סאה אחת מאלו אי משלימי אותו‪ .‬אבל א יש מ' סאה ונפל לתוכו סאה‬
‫אחת מאלו ונטל מתוכ סאה אחרת כשר‪ ,‬אפי' עשה כ עד י"ט פעמי‪ .‬אבל במי‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪121‬‬
‫שאובי שנפלו סאה למ' סאה כשרי ונטל מתוכ סאה אחרת ונפל לתוכ סאה מי‬
‫כשרי‪ ,‬אפי' עשה כ עד עול – כשר"‪.‬‬
‫מבואר‪ ,‬שהמחבר פוסק להלכה כשי' רש"י ויתר הראשוני‪ ,‬דדוקא במי פירות‬
‫וכדומה בעינ עד רובו‪ ,‬א‪ $‬במי שאובי אפי' נטל ונת את כל המקוה כשר‪.‬‬
‫על כ‪ $‬כתב הש"‪) $‬ס"ק סג(‪" :‬ודעת הרמב" דבמי שאובי עד רובו דוקא כשר‪,‬‬
‫וכ הביא הב"י בש הרשב" שכ"כ בש הראב"ד‪ .‬וכתב אע"פ שהאחרוני הסכימו‬
‫להכשיר‪ ,‬מ"מ אי ראוי להכניס הראש בי המחלוקת"‪ .‬היוצא מדברי הש"‪ ,$‬דאע"פ‬
‫שהשו"ע מיקל בדי נת סאה ונטל סאה אפי' בכל המקוה‪ ,‬כיו שהראב"ד חולק על זה יש‬
‫מקו להחמיר‪.‬‬
‫ו‪ .‬ביאור שיטת הראב"ד‬
‫אע"פ שכתב הש"‪ ,$‬שהראב"ד חולק על רש"י ורוב הראשוני ופוסק כשי' הרמב"‪,‬‬
‫המעיי בדברי הראב"ד יווכח‪ ,‬דאי הדברי כפשוט ושיטת הראב"ד אינה כשיטת‬
‫הרמב"‪.‬‬
‫הראב"ד )בעה"נ‪ ,‬שער המי עמ' פט( כתב‪" :‬ומקוה שיש בו ארבעי סאה שנפלו‬
‫עליו אפי' כמה מי שאובי אינו נפסל‪ .‬כדתנ היו בו מ' סאה ממלא ונות לתוכו עד‬
‫שיחזרו המי למראיה‪ ,‬מדלא קא יהיב שעורא וקאמר שהוא נות לתוכו עד שיחזרו‬
‫למראיה‪ ,‬וש"מ דמקוה של אינו נפסל אפי' בכמה מי שאובי ואפילו ברובא‪ .‬ואי‬
‫קשיא ל‪ $‬האי דגרסינ ביבמות בפרק הערל‪ :‬מקוה שיש בה מ' סאה מכוונות נת סאה‬
‫ונטל סאה כשר‪ ,‬ואמר ר' יוסי אמר ר' יוחנ וכו' הת משו דנת ונטל הוא‪ ,‬אבל נת ולא‬
‫נטל לעול אינו נפסל‪ ,‬וטעמא דמלתא דכתיב מעי ומקוה מי יהיה טהור‪ ,‬אלמא‬
‫דומיא דמעי הוא ומעי אפי' בריבויא לא מיפסיל"‪.‬‬
‫עפ"י דברי הראב"ד הנ"ל נראה שפוסק כשיטת הרמב"‪ ,‬שהרי חילק בי הגמ'‬
‫דבעינ עד רובא‪ ,‬ובי מקוה שיש בו מ' סאה ונת לתוכו יותר מרובא – כשר‪ .‬טע הדבר‬
‫הוא‪ ,‬דהגמ' מדברת בנת ונטל בכה"ג פוסל יותר מרוב‪ .‬א כ משמע בפשטות‪ ,‬שהטע‬
‫הוא משו מראית העי כהסבר הב"י בשי' הרמב"‪.‬‬
‫א‪ $‬הראב"ד בסו דבריו מוסי‪" :‬מיהו היכא דחסרו מיא וקמו להו על שיעור מקוה‬
‫ודאי אהנו בהו פסולי למפסליה למקוה‪ ,‬משו דהוו לו כנת סאה ונטל סאה‪ ,‬דאמרינ‬
‫עד רובו ! כשר טפי –לא‪ .‬וכ א נפלו ארבעי סאה מי שאובי למקוה של וחסרו‬
‫מיא וקמו על ארבעי סאה אשתכח דליכא במקוה אלא מחצה דכשרי‪ .‬וכל שכ א‬
‫נפלו לתוכו אחד וארבעי סאה שאובי וחסרו וקמו על ארבעי סאה דפסול‪ ,‬דהא ליכא‬
‫במקוה אפילו מחצה דכשרי‪".‬‬
‫הרי שהראב"ד משווה בי די נת סאה ונטל סאה לדי "חסרו מיא"‪ ,‬דא היו‬
‫במקוה מ' סאה ונפלו לתוכ אחד וארבעי סאה מי שאובי‪ ,‬ויצאו מהמקוה אותה‬
‫כמות של מי גשמי – המקוה פסול‪ ,‬אע"פ שלא נטל סאה‪ .‬הרי שהראב"ד פוסל לא מדי‬
‫‪ 122‬הרב זכריה טובי שליט"א – ראש הכולל‬
‫"מראית העי" אלא מדינא‪ ,‬דא כעת רוב המקוה ממי שאובי המקוה פסולה‪.‬‬
‫ראייתו של הראב"ד היא מהמשנה )מקוואות פ"ד מ"ד(‪" :‬מי שאובי ומי גשמי‬
‫שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה‪ ,‬א רוב מ הכשר כשר וא רוב מ הפסול –‬
‫פסול‪".‬‬
‫משמע מדברי הראב"ד‪ ,‬דאי הבדל בי נת סאה ונטל סאה לבי נחסרו המי ע"י‬
‫המילוי‪ ,‬שלעול א נחסר רובו פסול מדינא‪ .‬כ‪ $‬היתה גירסת התשב" בראב"ד‪ ,‬בניגוד‬
‫לשיטת הרמב" דהפסול רק בנת ונטל סאה משו מראית העי‪.‬‬
‫ז‪ .‬הא הפסול לראב"ד דאורייתא או דרבנ‬
‫מהגמ' ביבמות ש משמע דהפסול הוא מדרבנ‪ ,‬א‪ $‬בספר גידולי טהרה כתב‬
‫דהפסול לשיטת הראב"ד הוא פסול דאורייתא‪ .‬וצ"ע בדבריו הגידולי טהרה‪ ,‬שג א‬
‫נימא דהפסול לשי' הראב"ד מכ"מ הוא פסול דרבנ הוא פסול מדינא ולא פסול של‬
‫"מראית העי" כפי שכתב הב"י לעיל בשיטת הרמב"‪.‬‬
‫כ כתב החת"ס )יו"ד סי' ריד( דהפסול לשיטת הראב"ד הוא פסול מדינא‪ ,‬שהרי‬
‫הראב"ד מחמיר אפי' בנפלו מאליה ביותר מרוב מי שאובי‪ ,‬ולא רק בנת סאה ונטל‬
‫סאה‪ .‬מוסי החת"ס שנראה שהראב"ד מחמיר דוקא במי צונני שמתערבי‪ ,‬א‪$‬‬
‫במי חמי לצונ שלא מתערבי נראה שאי להחמיר‪ ,‬כי אז המי החמי צפי מעל‬
‫הצונני‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬כפי שראינו לעיל‪ ,‬הש" )ס"ק סג( חושש לשיטת הראב"ד הנ"ל ופוסק אותו‬
‫להלכה‪ ,‬שהרי כתב‪" :‬אי ראוי להכניס הראש בי המחלוקת"‪.‬‬
‫ח‪ .‬מהו אוצר זריעה‬
‫כפי שכבר הקדמנו בפתיחה‪ ,‬הדבר הטוב ביותר הוא לעשות מקוה לטבילה על טהרת‬
‫מי גשמי בלבד‪ ,‬א‪ $‬במציאות הדבר הוא בלתי אפשרי הואיל וצרי‪ $‬להחלי את מי‬
‫המקוה באופ תמידי ואי לנו כמות גשמי מספקת לזה במש‪ $‬כל השנה‪.‬‬
‫לפיכ‪ ,$‬בוני סמו‪ $‬לבור הטבילה בור נוס לקבל את מי הגשמי בשעור של ארבעי‬
‫סאה ויותר )כאל ליטר( הנקרא בש "אוצר"‪ ,‬היינו מקו שאגור בו מי גשמי‪,‬‬
‫שבעזרתו מכשירי לטבילה ג מי שאובי הבאי מהרשת העירונית‪.‬‬
‫כיצד פועל אוצר זריעה? ממלאי את האוצר במ' סאה מי גשמי בעונת החור‪,‬‬
‫לתו‪ $‬אוצר הזריעה מכניסי מי מהברז של הרשת העירונית )מי שאובי( והמי‬
‫מתערבי במי הגשמי שבאוצר ונחשב ש"נזרעו" בתוכ‪ .‬לאחר מכ פותחי את בור‬
‫הטבילה והמי מתו‪ $‬האוצר נשפכי לתוכו וכ‪ $‬ה נחשבי מי גשמי‪ ,‬שהרי נזרעו‬
‫בתו‪ $‬האוצר של מי הגשמי‪.‬‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪123‬‬
‫ט‪ .‬אוצר זריעה נוגד את שיטת הראב"ד‬
‫"אוצר זריעה" להלכה תוא את שיטת רש"י ורוב הראשוני‪ ,‬שארבעי סאה מי‬
‫גשמי אפי' א שפ‪ $‬עליה רוב מי שאובי וחסרו מיא – המקוה עדיי כשר‪ .‬א‪$‬‬
‫לשיטת הראב"ד‪ ,‬שכתב דא נפלו מי שאובי למקוה של מ' סאה וחסרו מיא יותר‬
‫מאשר מחצה של המי גשמי ! המקוה פסולה‪.‬‬
‫נמצא שלא נית לעשות מקוה ע"י אוצר זריעה לשיטת הראב"ד‪ ,‬שהרי אחרי כמה‬
‫פעמי של זריעת מי שאובי בתו‪ $‬האוצר של מי הגשמי יהיו רוב המי באוצר‬
‫ממי שאובי ולשיטת הראב"ד אוצר כזה פסול מדינא‪.‬‬
‫י‪ .‬אוצר זריעה לשיטת הרמב"‬
‫יש מקו לדיו בשאלה ! הא אוצר זריעה תוא את שיטת הרמב"?‬
‫הש"‪ $‬אמנ השווה בי שיטת הראב"ד והרמב" בדי נת סאה ונטל סאה‪ ,‬דעד רוב‬
‫מי שאובי כשר א‪ $‬ביותר מרוב המקוה פסולה‪ .‬א"כ היה מקו לומר‪ ,‬שג לרמב"‬
‫לא נית להשתמש באוצר זריעה להכשיר את המקוה‪.‬‬
‫א‪ $‬נראה שיש לחלק בי שיטת הרמב" לשיטת הראב"ד‪ ,‬שהרי הרמב" כתב שדי‬
‫נת סאה ונטל סאה פסול ברובו הוא מדי "מראית העי" והסיבה היא משו שנטל‬
‫סאה ונראה כאלו הוא מחלי את מי הגשמי במי שאובי‪ .‬א‪ $‬במקרה של "ממלא‬
‫בכת" פוסק הרמב"‪ ,‬דאע"פ שרוב המי ה שאובי הבור כשר‪ ,‬הואיל והיו בתחילה‬
‫מ' סאה מי גשמי ובכה"ג אי "מראית העי" ולכ המקוה כשר‪.‬‬
‫נית א"כ לומר‪ ,‬שאוצר זריעה שיש בו מ' סאה ואנו זורעי מי שאובי לתוכו‬
‫דומה לדי "ממלא בכת" שהמי מתערבי באוצר הזריעה ונשפכי מאליה לבור‬
‫הטבילה ואי כא "נטל סאה"‪ .‬לכ‪ ,‬לפי הרמב" יש להכשיר באוצר זריעה וכל השאלה‬
‫תהיה רק לשיטת הראב"ד‪ .‬הואיל והש"‪ $‬חשש לשיטת הראב"ד יש מקו לדו הא‬
‫אוצר זריעה מועיל היו במקוואות?‬
‫אגרות משה )ח"א‪ ,‬סי' קמט( מציע לעשות באוצר זריעה‪ ,‬המשכה של ג' טפחי‬
‫מהמי של הרשת העירונית ועד האוצר‪ ,‬שבכה"ג יתכ שג לשיטת הראב"ד יועיל אפי'‬
‫ברוב מי שאובי‪ .‬אול‪ ,‬דבריו נסתרי מתו‪ $‬דברי הראב"ד עצמו‪ ,‬שהביא ראיה‬
‫מהמשנה במקוואות‪ ,‬בה מדובר שבאו המי שבעוקה כהמשכה למקוה ובכ"ז פסל‬
‫הראב"ד ברוב מי שאובי‪.‬‬
‫למעשה פסקו האחרוני‪ ,‬שיש לחוש לשיטת הראב"ד ועדי לעשות "אוצר זריעה"‬
‫ולא "אוצר השקה"‪.‬‬
‫‪ 124‬הרב זכריה טובי שליט"א – ראש הכולל‬
‫יא‪ .‬מהו אוצר השקה‬
‫במשנה )מקוואות ו‪ ,‬ג( תנ‪" :‬שלשה מקוואות‪ ,‬בזה עשרי סאה ובזה עשרי סאה‬
‫ובזה עשרי סאה מי שאובי‪ ,‬והשאוב מ הצד וירדו שלשת וטבלו בה ונתערבו !‬
‫המקואות טהורי והטובלי טהורי‪".‬‬
‫עוד הובא )ש‪ ,‬ז(‪" :‬עירוב מקוואות כשפופרת הנוד" ופירש הרא"ש‪ ,‬שעל מנת‬
‫להכשיר שאוב בצד כשר או חסר בצד של או שניה חסרי צרי‪ $‬שיהא רוחב‬
‫כשפופרת הנוד‪ .‬במשנה הבאה )ש‪ ,‬ח( כתוב‪" :‬מטהרי את המקוואות העליו מ‬
‫התחתו והרחוק מ הקרוב‪ ,‬כיצד? מביא סילו של חרס או אבר ומניח ידו תחתיו עד‬
‫שהוא מתמלא מי ומושכו ומשיקו אפי' כשערה ודיו"‪ .‬לכאורה המשניות סותרות זו‬
‫את זו‪ ,‬במשנה ז משמע שצרי‪ $‬השקה של "שפופרת הנוד" ואילו במשנה ח סגי בשיעור‬
‫של "חוט השערה"?‬
‫הרשב"א והר"ש כתבו שיש חילוק בי השקה למקוה שאוב לבי השקה למקוה חסר‬
‫בשאוב סגי בחוט השערה‪ ,‬א שלמעשה מחמירי בשפופרת הנוד‪ .‬הש" )ס"ק יז( כתב‪,‬‬
‫שא הרא"ש מיקל בשאוב דרבנ דסגי בחוט השערה‪.‬‬
‫על פי זה‪ ,‬עושי כיו "אוצר השקה" בצד בור הטבילה וממלאי אותו בארבעי‬
‫סאה מי גשמי בעונת החור‪ .‬את בור הטבילה ממלאי במי שאובי מהרשת‬
‫העירונית ולאחר מכ יוצרי חיבור בי בור הטבילה לאוצר ההשקה‪ ,‬ע"י הוצאת הפקק‬
‫מנקב שבקיר המשות שביניה‪ ,‬שהוא בגודל שפופרת הנוד )קוטר ‪ 5‬ס"מ(‪ .‬חיבור זה‬
‫נקרא "השקה"‪ ,‬היינו שהמי נושקי אלו לאלו ועי"ז נחשבי כמי גשמי‪ .‬כ‪ $‬שנית‬
‫לסתו שוב את נקב האוצר ולהחלי את המי שבבור הטבילה בכל פע ושוב להשיק‬
‫לאוצר המי גשמי‪.‬‬
‫כ פסק השו"ע )רא נב(‪" :‬הבא לערב מקוה פסול או חסר ע מקוה כשר להכשירו או‬
‫ששניה חסרי ובא לערב ולהכשיר‪ ,‬צרי‪ $‬שיהא הנקב שביניה רחב כשפופרת הנוד‪.‬‬
‫ולאחר שנתערב הפסול ע הכשר אפי' רגע נשאר לעול בהכשרו‪ ,‬אפי' נסת הנקב‬
‫אח"כ‪ ".‬הרי שלפי השו"ע מספיק השקה חד פעמית כדי להכשיר את המקוה של המי‬
‫שאובי‪ .‬א‪ $‬הש" )ס"ק יב( כתב בש רבינו ירוח‪ ,‬שנסתפקו המפרשי במקרה‬
‫שנסת הנקב א נשאר השאוב בהכשרו‪ .‬לכ כתב וטוב להחמיר לכתחילה וכ נקטו‬
‫האחרוני שיש להחמיר שהנקב יהיה פתוח בשעת טבילה כדי שתהיה השקה תמידית‪.‬‬
‫יב‪ .‬הבנת החזו"א בשיטת הראב"ד‬
‫החזו"א )יו"ד‪ ,‬סי' קכג( ד בשיטת הראב"ד הנ"ל והביא את הבנת התשב" בדברי‬
‫הראב"ד דפוסל אפי' א המי נבלעי ונחסרי‪ .‬החזו"א חולק על הבנת התשב"‬
‫בשיטת הראב"ד וכותב‪ ,‬שג הראב"ד מודה לדברי המשנה )מקוואות ו‪ ,‬ח(‪ ,‬שא היה‬
‫בעליו ארבעי סאה ובתחתו אי כלו !ממלא בכת ונות לעליו עד שירדו לתחתו‬
‫ארבעי סאה‪ .‬כל מה שפוסל הראב"ד הוא רק א נת מי שאובי למקוה ונחו במקוה‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪125‬‬
‫ולאחר שנחו נטל מה או נבלעו בקרקע‪ ,‬שהאיסור הוא רק משו "מראית העי"‪ .‬א‪$‬‬
‫א כאשר ממלא מי שאובי למקוה של מ' סאה תו‪ $‬כדי מילוי המי יוצאי למקוה‬
‫תחתו‪ ,‬בכה"ג ג הראב"ד מודה שהמקוה כשר זאת‪ ,‬משו שבצורה זאת נראה‬
‫שהמקוה של מי הגשמי לא נחסרה ובכה"ג כשר אפי' ברובא‪.‬‬
‫לפי"ז‪ ,‬ג לראב"ד נית להשתמש ב"אוצר זריעה" למילוי בור הטבילה‪ ,‬שהדבר‬
‫דומה לדי המשנה שממלא בכת‪ ,‬שע"י שממלא מי שאובי לאוצר יורדי המי אל‬
‫בור הטבילה‪ .‬רק כאשר נת סאה ונטל סאה‪ ,‬שכבר נחו המי במקוה ולאחר מכ נוטל‬
‫מה‪ ,‬נראה כמוציא את מי הגשמי ומחליפ במי שאובי ואסור מהטע משו‬
‫"מראית העי"‪.‬‬
‫יג‪ .‬דחית דברי החזו"א משי' הראב"ד‬
‫הראב"ד עצמו )שער המי פ"ג‪ ,‬ה"ו( מתייחס לדברי המשנה "ממלא בכת" וכותב‪:‬‬
‫"וכ שנינו היו בעליו ארבעי סאה ובתחתו אי כלו ממלא בכת ונות לעליו עד‬
‫שירדו לתחתו ארבעי סאה‪ ,‬והא ודאי לאכשורי לתרוויהו עליו ותחתו קא בעי‪ .‬ואי‬
‫ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול‪ ,‬שהרי כנת סאה ונטל סאה דמי‬
‫ואמרינ עד רובו‪ ,‬אלא ש"מ כי הדדי נפקי"‪.‬‬
‫הרי שהראב"ד עצמו‪ ,‬עמד על דברי המשנה הנ"ל והעמיד את המשנה בכה"ג שיורדי‬
‫מהמקוה העליו לתחתו בצורה שווה‪ .‬אול א יהיו בעליו רוב מי שאובי המקוה‬
‫תהיה פסולה כמו בנת סאה ונטל סאה דפסול ברובו‪.‬‬
‫א"כ נדחו דברי החזו"א בהבנתו בראב"ד‪ ,‬לפי הראב"ד לא נית לעשות "אוצר‬
‫זריעה"‪ ,‬שלאחר פעמיי או שלש פעמי בה ממלא את בור הטבילה ע"י אוצר הזריעה‪,‬‬
‫יהיו רוב מי שאובי באוצר ולפי הראב"ד בכה"ג נפסל האוצר‪ .‬כנראה שהחזו"א לא‬
‫ראה את דברי הראב"ד הנ"ל‪ ,‬ע"כ כתב שהראב"ד סובר שב"ממלא בכת" יש להודות‬
‫שאפי' ברוב מי שאובי המקוה כשירה‪.‬‬
‫יד‪ .‬חזו"א – רק "אוצר זריעה"‬
‫לכ פוסק החזו"א )סי' קכג(‪ ,‬דיש להשתמש במילוי בור הטבילה רק באוצר זריעה‬
‫ולא באוצר השקה‪ ,‬כי ע"י שהמי השאובי מתערבבי ע מי הגשמי בתו‪ $‬האוצר‬
‫נהפכי המי השאובי למי גשמי‪ .‬לדבריו‪ ,‬נית לזרוע בתו‪ $‬אוצר הזריעה כמות מי‬
‫שאובי ללא הגבלה‪ ,‬שכל המי השאובי מקבלי די מי גשמי ע"י זריעת באוצר‪.‬‬
‫אמנ החזו"א מוסי החזו"א תנאי‪ ,‬שכדי לזרוע מי ולחבר למי הגשמי לא נית‬
‫לעשות זאת ע"י זחילה כי נפסק בשו"ע )רא‪ ,‬ס( "דאי הנזחלי מחברי"‪ .‬לכ כתב‬
‫החזו"א‪ ,‬שיכניס את צינור המי של הרשת העירונית לתו‪ $‬אוצר הזריעה בעומק ואז‬
‫יתערבו המי יחד ורק אח"כ יכנסו לתו‪ $‬בור הטבילה‪.‬‬
‫‪ 126‬הרב זכריה טובי שליט"א – ראש הכולל‬
‫יש מחמירי עוד יותר וכותבי‪ ,‬שבשעת הכנסת המי השאובי לאוצר הזריעה יש‬
‫לסתו את בור הטבילה‪ ,‬שאז כל המי השאובי נקווי ועומדי על עמד ואי דר‪$‬‬
‫זחילה כלל‪ .‬לפי"ז‪ ,‬צריכי להיות קירות האוצר גבוהי מאד כדי שיהיה מקו באוצר‬
‫לעמוד מ' סאה נוספי למעלה מחור המקוה‪ .‬זאת‪ ,‬עמ"נ שרק לאחר מכ‪ ,‬כאשר יוציא‬
‫את הפקק‪ ,‬יכנסו מ' סאה המעורבי לתו‪ $‬המקוה ובכה"ג ליכא זחילה כלל‪.‬‬
‫לפי מה שכתבנו לעיל בש האג"מ‪ ,‬שיש לעשות המשכה של המי לפני כניסת‬
‫לאוצר )ג' טפחי על הקרקע( ג"כ תיפתר בעית הזחילה‪ ,‬לחלק מ הפוסקי‪.‬‬
‫ע"כ לפי שיטת החזו"א יש לעשות רק "אוצר זריעה" ולשמור על שני התנאי‪.1 :‬‬
‫המי יגיעו בהמשכה של ג' טפחי לאוצר‪ .2 .‬הצינור של המי יכנס לעומק האוצר כדי‬
‫שיהיה עירוב של המי השאובי יחד ע מי האוצר לפני שיכנסו למקוה‪.‬‬
‫אמנ כפי שהובאר לעיל‪ ,‬חלק גדול מ האחרוני חולקי על החזו"א וסוברי שלפי‬
‫שיטת הראב"ד לא נית לעשות אוצר זריעה‪ .‬ע"כ הציעו את "אוצר ההשקה" הפועל ע"י‬
‫חיבור האוצר ע מי המקוה השאובי ע"י שפופרת הנוד‪ ,‬בכ‪ $‬פתרו את בעית החלפת מי‬
‫האוצר במי שאובי‪.‬‬
‫א‪ $‬החזו"א מתקי את הפוסקי ה"מחמירי" לעשות אוצר השקה כדי לצאת את‬
‫דעת הראב"ד‪ ,‬וכתב שזה "שטר מזוי‪ -‬מתוכו"‪ .‬א באנו לפתור את הבעיה שלא יהיו רוב‬
‫מי שאובי באוצר‪ ,‬הרי כאשר ממלאי את המקוה באוצר ההשקה במי שאובי‪,‬‬
‫ע"פ חוק "כלי שלובי" יש מעבר של מי שאובי לתו‪ $‬האוצר בקוטר של ‪ 5‬ס"מ‬
‫)שפופרת הנוד(‪ .‬החזו"א עושה חשבו שמוכיח‪ ,‬שלאחר מילוי של עשרי וארבע פעמי‬
‫אוצר ההשקה יהיה רוב מי שאובי )שהרי גובה המי הוא ‪ 120‬ס"מ(‪ .‬לכ אומר‬
‫החזו"א א באנו לפתור את בעית הראב"ד שברוב מי שאובי האוצר נפסל‪ ,‬א"כ ג‬
‫באוצר השקה לאחר מספר פעמי נגיע לרוב מי שאובי‪ .‬א כ‪ ,‬לא רק שלא פתרנו‬
‫את הבעיה של רוב שאובי‪ ,‬אלא שיש חסרונות באוצר השקה שאינ קיימות באוצר‬
‫זריעה‪ .‬בעיות אלו כוללות למשל‪:‬‬
‫‪ .1‬מי האוצר מזוהמי הואיל וה מי עומדי וה נכנסי לאחר מכ לבור‬
‫הטבילה‪.‬‬
‫‪ .2‬הבל שופ‪ $‬כלור או חומרי אחרי לאוצר כדי למנוע זיהומי וזה גרוע יותר‬
‫ממי שאובי‪.‬‬
‫‪ .3‬לפעמי עושי אוצר לשני מקוואות יחד וא באוצר אחד פתוח הנקב של ההשקה‬
‫והמי עוברי למקוה השני ישנה זחילה בשעת הטבילה‪.‬‬
‫ע"כ מסיק החזו"א שיש לעשות א‪ $‬ורק "אוצר זריעה"‪ ,‬שע"י זריעת המי נהפכי‬
‫למי גשמי והמקוה תמיד נשאר נקי‪ ,‬כי מי האוצר מתחלפי תמיד במילוי בור הטבילה‪.‬‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪127‬‬
‫טו‪ .‬פתרונות לבעיות החזו"א‬
‫כדי לפתור את בעיות החזו"א ב"אוצר השקה" כתבו האחרוני‪ ,‬שיש לסתו את‬
‫חור הטבילה בשעת מילוי המקוה ורק לאחר שהגיע מעל חור ההשקה נית לפתוח את‬
‫הנקב‪ ,‬כ‪ $‬נמנעת תחלופה גדולה של המי שבאוצר ההשקה‪ .‬כמו"כ יש להזהיר את הבל‬
‫הממלא את המי במקוה‪ ,‬שיפתח פע אחת את הפקק לאחר המילוי כדי שתהיה לפחות‬
‫השקה פע אחת‪ ,‬בא תשכח האשה להוציא את הפקק בשעת הטבילה‪ .‬אע"פ שלשיטת‬
‫ר' ירוח צרי‪ $‬השקה תמידית בשעת הטבילה‪ ,‬לפי רוב הפוסקי מספיקה השקה פע‬
‫אחת וכ פסק השו"ע לעיל‪.‬‬
‫טז‪ .‬המקוואות בימינו‬
‫רוב המקוואות בימינו בנויות ה על אוצר השקה וה על אוצר זריעה‪ ,‬כדי לצאת ידי‬
‫כל שיטת הפוסקי‪ .‬בצד אחד של המקוה עושי אוצר זריעה שממנו ממלאי את‬
‫המקוה ומצד שני של המקוה יש את אוצר ההשקה‪ .‬במקוואות של השני האחרונות‬
‫הוסיפו עוד חומרה ועושי באוצר ההשקה‪ ,‬אוצר ע"ג אוצר‪ ,‬היינו‪ ,‬שאוצר ההשקה‬
‫העליו מושק בשפופרת הנוד לאוצר השקה תחתו‪ .‬כ‪ $‬שג א תהיה תחלופה של מי‬
‫שאובי בתו‪ $‬אוצר ההשקה העליו‪ ,‬עדיי רוב המי הנמצאי באוצר התחתו ה מי‬
‫גשמי‪ .‬בכה"ג ודאי א ימלאו את שתי אוצרות ההשקה פע בשנה תמיד יהיו רוב מי‬
‫גשמי באוצר ובכ‪ $‬נפתרה בעית החזו"א‪.‬‬
‫יז‪ .‬סיכו יתרונות וחסרונות "אוצר השקה" ו"אוצר זריעה"‬
‫"אוצר זריעה"‬
‫היתרונות‪:‬‬
‫‪ .1‬המי‪ ,‬ה במקוה וה באוצר תמיד נקיי‪ ,‬לפי שמתחלפי בכל עת שממלאי‬
‫מי למקוה‪.‬‬
‫‪ .2‬לאחר הרבה שני קורה ונוזל האוצר ע"י סדקי שנוצרי בו ואי אנו מודעי‬
‫לכ‪ ,$‬אול כיוו שהמקוה אינו נוזל – המי שמקוה כשרי לטבילה‪.‬‬
‫החסרונות‪:‬‬
‫‪ .1‬לפי דעת הראב"ד‪ ,‬אי מי שאובי נכשרי אלא בזמ שנשארו רוב מי גשמי‬
‫בתוכ‪ ,‬יוצא איפוא שאי אוצר זריעה מועיל להכשיר את המקוה אלא בפעמי‬
‫הראשונות בלבד‪.‬‬
‫‪ .2‬קוד שממלא את המקוה במי חדשי צרי‪ $‬להיות מקוה הטבילה יבש לגמרי‪,‬‬
‫מפני שא יש בו ג' לוגי מי שאובי בתחילה המקוה פסול‪.‬‬
‫‪ .3‬יש ליזהר שלא למלא מי חמי לתו‪ $‬המקוה לפני שיתמלאו בו ארבעי סאה‬
‫מי כשרי‪.‬‬
‫‪ 128‬הרב זכריה טובי שליט"א – ראש הכולל‬
‫‪ .4‬לפעמי נוזלי המי שבתו‪ $‬האוצר דר‪ $‬סדקי בקירות‪ ,‬עד שלא ישארו בתוכו‬
‫ארבעי סאה מי כשרי והבלני לא ירגישו בכ‪ ,$‬וא פותחי הבלני את של המי‬
‫השאובי לתו‪ $‬האוצר ואי באוצר ארבעי סאה – המקוה פסול‪.‬‬
‫"אוצר השקה"‬
‫היתרונות‪:‬‬
‫‪ .1‬המקוה כשר ג לדעת הראב"ד כי אי תחלפוה של מי בתו‪ $‬האוצר )החזו"א‬
‫מפקפק בזה‪ ,‬א‪ $‬נית לפתור את הבעיה ע"י סגירת חור הטבילה(‪.‬‬
‫‪ .2‬אי צור‪ $‬ליבש את המקוה בעת החלפת המי‪ ,‬שהרי ה נכשרי ע"י ההשקה‪.‬‬
‫‪ .3‬נית למלא מי חמי במקוה לפני ההשקה‪.‬‬
‫‪ .4‬כאשר יש נזילה באוצר ההשקה – מרגישי בכ‪ $‬מיד‪ ,‬שהרי זה משפיע על מי‬
‫המקוה המחוברי בשפופרת הנוד לאוצר‪.‬‬
‫החסרונות‪:‬‬
‫‪ .1‬המי שבאוצר ההשקה אינ נקיי כל כ‪ ,$‬שהרי המי מכונסי ועומדי‬
‫במקו אחד ללא החלפה‪.‬‬
‫‪ .2‬אוצר ההשקה שהוא נוזל פוסל ג את מי המקוה לטבילה‪.‬‬
‫‪ .3‬לפעמי החלל של החור נסת ע"י חול או אבני ואי בחור כשפופרת הנוד‪.‬‬
‫ע"כ מ הראוי לעשות בכל מקוה אוצר זריעה ואוצר השקה כדי לפתור את כל‬
‫הבעיות הקיימות בשני סוגי אוצרות אלו‪ .‬המחמירי עושי אוצר ע"ג אוצר )השקה(‬
‫בנוס לכ‪ ,$‬לצאת ידי כל השיטות‪.‬‬
‫"אוצר זריעה" ו"אוצר השקה" ‪129‬‬
‫תרשי האוצרות‬
‫‪130‬‬
‫¯' ‡‪¯˘È٠χψ· ȯÂ‬‬
‫„‪‰Ê‰ ÔÓÊ· ÌÈÙÒÎ ˙ËÈÓ˘ ÔÈ‬‬
‫מבוא‪:‬‬
‫בדי שמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬יש מחלוקת ראשוני גדולה מאוד‪ ,‬המחלוקת הזאת‬
‫פילגה קהילות רבות‪ .‬ארצה לעקוב כא אחר דברי הראשוני ומנהגי הקהילות‪ ,‬ולדו‬
‫בשיטות השונות ובטעמ של כל שיטה ושיטה‪ .‬ארצה ג לעקוב אחר המנהג כיו באר‬
‫ישראל וכ בחו"ל‪.‬‬
‫המקורות בחז"ל‪:‬‬
‫א'‪:‬‬
‫‪1‬‬
‫מובא בספרא פרשת בהר ‪:‬‬
‫"וספרת ל‪ $‬בבית די‪ ,‬שבע שבתות‪ ,‬יכול שבע שבתות ימי תלמוד לומר‬
‫שבע שבתות שני‪ ,‬אי שבע שבתות שני‪ ,‬יכול יספור שבע שמיטי זו אחר‬
‫זו‪ ,‬ויעשה יובל תלמוד לומר שבע שני שבע פעמי הא עד שיאמרו שני‬
‫כתובי הללו וא לאו לא שמענו‪) .‬ב( מניי שיספור לשני שבוע תלמוד‬
‫לומר והיו ל ימי שבע שבתות השני מני שיספור לשני יובל תלמוד לומר‬
‫והיו ל‪ $‬תשע וארבעי שנה‪ ,‬מניי עשה שביעית אע"פ שאי יובל תלמוד‬
‫לומר והיו ל‪ $‬שבע שבתות שני‪ ,‬ומני עשה יובל אע"פ שאי שביעית‬
‫תלמוד לומר תשע וארבעי שנה דברי ר' יהודה וחכמי אומרי שביעית‬
‫נוהגת אע"פ שאי יובל‪ ,‬והיובל אינו נוהג אלא א כ יש עמו שביעית"‪.‬‬
‫מבואר כא דעת חכמי שסוברת שאי שביעית תלויה ביובל‪ ,‬ונוהגת שביעית ג‬
‫בזמ שיובל אינו נוהג‪ .‬א‪ $‬יש לציי שיש מחלוקת ראשוני בהבנת הספרא‪ ,‬ואינו מוסכ‬
‫על כול ההבנה שכתבתי‪.‬‬
‫רש"י‪ 2‬הסביר את דברי הספרא כפי שהסברתי‪ ,‬שלפי דברי חכמי נוהגת שביעית ג‬
‫בזמ שיובל אינו נוהג‪ ,‬לכ בזמ הזה שביעית נוהגת מ התורה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫פרק א'‪ ,‬אות א'! ב'‬
‫‪2‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪131‬‬
‫אבל תוס'‪ 3‬נות הסבר נוס לדברי הספרא הללו‪ ,‬שלפי הסברו דברי חכמי הללו‬
‫מתאימי ע דעת רבי ששביעית תלויה ביובל‪ ,‬וכשאי יובל נוהג‪ ,‬ג שביעית אינה‬
‫נוהגת‪ .‬הוא מסביר שכוונת הספרא ששביעית נוהגת אע"פ שאי יובל‪ ,‬כלומר שלא נהגו‬
‫יובל‪ ,‬אע"פ שהיו חייבי‪ .‬מדובר על זמ חיוב של יובל‪ ,‬א‪ $‬ע ישראל לא נהגו יובל‪.‬‬
‫בכה"ג נוהגת שביעית‪ ,‬א‪ $‬במקרה הפו‪ ,$‬שהיו חייבי לנהוג שביעית‪ ,‬אבל לא נהגו‬
‫שביעית‪ ,‬יובל אינו נוהג‪.4‬‬
‫ב'‪:‬‬
‫‪5‬‬
‫מובא במס' גיטי ‪:‬‬
‫"תנ הת‪ :‬פרוסבול אינו משמט‪ ,‬זה אחד מ הדברי שהתקי הלל הזק‪,‬‬
‫שראה את הע שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה‬
‫השמר ל‪ $‬פ יהיה דבר ע לבב‪ $‬בליעל וגו'‪ ,‬עמד והתקי פרוסבול; וזה הוא‬
‫גופו של פרוסבול‪ :‬מוסרני לכ פלוני דייני שבמקו פלוני‪ ,‬שכל חוב שיש‬
‫לי אצל פלוני שאגבנו כל זמ שארצה‪ ,‬והדייני חותמי למטה או העדי‪.‬‬
‫ומי איכא מידי‪ ,‬דמדאורייתא משמטא שביעית‪ ,‬והתקי הלל דלא‬
‫משמטא? אמר אביי‪ :‬בשביעית בזמ הזה‪ ,‬ורבי היא; דתניא‪ ,‬רבי אומר‪:‬‬
‫וזה דבר השמיטה שמוט ! בשתי שמיטות הכתוב מדבר‪ ,‬אחת שמיטת‬
‫קרקע ואחת שמיטת כספי‪ ,‬בזמ שאתה משמט קרקע ! אתה משמט‬
‫כספי‪ ,‬בזמ שאי אתה משמט קרקע ! אי אתה משמט כספי ותקינו רבנ‬
‫דתשמט זכר לשביעית‪ .‬ראה הלל שנמנעו הע מלהלוות זה את זה‪ ,‬עמד‬
‫והתקי פרוסבול‪ .‬ומי איכא מידי‪ ,‬דמדאורייתא לא משמטא שביעית‪,‬‬
‫ותקינו רבנ דתשמט? אמר אביי‪ :‬שב ואל תעשה הוא‪ .‬רבא אמר‪ :‬הפקר‬
‫ב"ד היה הפקר"‪.‬‬
‫מבואר בגמ' שלדעת רבי וכ דעת הלל שכיו שמיטת כספי אי בה חיוב דאורייתא‪,‬‬
‫ולכ יכל הלל לתק פרוזבול‪ ,‬כיו שבכ‪ $‬הוא רק ביטל מצות דרבנ‪ ,‬א היתה מצות‬
‫דאורייתא‪ ,‬לא יכל הלל לתק פרוזבול‪.‬‬
‫א‪ $‬יש לציי שיש מחלוקת ראשוני א התירו של רבא מתייחס ג לשאלה‬
‫הראשונה או רק לשאלה השניה‪ .‬כלומר התירו של "הפקר בי"ד הפקר"‪ ,‬רק מועיל‬
‫להסבר אי‪ $‬רבנ תיקנו שמיטת כספי‪ ,‬שאע"פ שמצד דאורייתא היה למלוה לגבות את‬
‫חובו‪ ,‬באו חז"ל ותקנו שישמט חובו‪ ,‬ועשו זאת מכוח "הפקר בי"ד הפקר"‪ .‬השאלה‬
‫‪3‬‬
‫מס' ערכי‪ ,‬ד ל"ב‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬ד"ה מנו יובלות וכו'‬
‫‪4‬‬
‫עיי בדברי הראי"ה קוק זצ"ל‪ ,‬בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ד'‪ ,‬אי‪ $‬הוא מבאר את דברי הספרא‬
‫אליבא דדעת רש"י‪ ,‬שלכאורה נראה מ הסיו של דברי הספרא כדעת התוס'‪ .‬שהרי מה שיי‪ $‬לומר‬
‫שיהיה יובל בלי שביעית‪ ,‬שאי אפשר שיהיה חיוב של יובל‪ ,‬שלא יהיה קוד לו ג חיוב של שביעית‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'! עמ' ב'‬
‫‪ 132‬ש"י לאו‬
‫נשאלת א התירו של "הפקר בי"ד הפקר"‪ ,‬ג יכול לתר את השאלה הראשונה‪,‬‬
‫כלומר הלל תיק פרוזבול‪ ,‬אע"פ שמצד דאורייתא יש שמיטת כספי ]כלומר בזמ שיובל‬
‫נוהג‪ ,‬וכ לדעת רבנ‪ ,‬ששמיטת כספי מדאורייתא[ מכוח "הפקר בי"ד הפקר"‪.‬‬
‫רש"י‪ 6‬סובר שדברי רבא נכוני ג לשאלה הראשונה‪ ,‬שמכוח "הפקר בי"ד הפקר"‬
‫הלל תיק את הפרוזבול‪ ,‬ולכ הפרוזבול מועיל ג בזמ ששמיטת כספי נוהגת‬
‫מדאורייתא‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫‪7‬‬
‫א‪ $‬התוס' חולק עליו וסובר שדברי רבא נאמרי רק בנוגע לשאלה השניה ‪.‬‬
‫יש לדו מה נקודת המחלוקת בי רש"י לתוס'?‬
‫נראה מדברי התוס' שסובר שאי חכמי מתקני תקנה שעוקרת מצוה לגמרי‪ ,‬אפי'‬
‫שזו מצוה בממו‪ ,‬ויש לה כוח של "הפקר בי"ד הפקר"‪ ,‬אלו דברי התוס'‪" :‬משו‬
‫דקשיא ליה דלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא"‪.‬‬
‫קרב נתנאל‪ 9‬למד מדברי הרא"ש ורי"‪ -‬שג סוברי כדעת התוס'‪ ,‬לכ הוא הבי‬
‫שלפי דבריה אי לנו לעקור לדורות מצוה אחת מתרי"ג המצוות‪ ,‬ואפי' שיש כוח של‬
‫הפקר בי"ד הפקר‪ .‬א‪ $‬הוא מקשה‪ ,‬שנראה שהרא"ש סותר את עצמו במקו אחר‪.‬‬
‫שהרא"ש כותב במס' בבא מציעא‪ 10‬על הסוגיא ש‪ ,‬שר' יוסי אמר שנכרי שלוה מישראל‬
‫בריבית ואח"כ נתגייר‪ ,‬נות לישראל המלוה את הקר ואת הריבית‪ .‬רבא מסביר שטע‬
‫הדבר‪ ,‬משו שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר‪ ,‬ולכ הישראל נוטל את הריבית אפי'‬
‫שעלה על המעות לאחר שנתגייר‪ .‬הרא"ש כותב שאע"פ שיש כא איסור דאורייתא‪ ,‬בכ"ז‬
‫יש כוח ביד חכמי לעקור דבר מ התורה‪ ,‬ואפי' במקו עבירה‪ .‬רואי שמכוח הפקר‬
‫בי"ד הפקר עוקרי דבר מ התורה‪ .‬קרב נתנאל כותב שיש מקו לחלק ולומר שבמקרה‬
‫של השמיטה‪ ,‬הלל עוקר את המצוה לגמרי‪ .‬כא המצוה אינה נעקרת לגמרי‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫ש‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬ד"ה רבא אמר‪ .‬כ כתב הר" בדפי הרי"‪ ,‬ד י"ט‪ ,‬עמ' א'‪ .‬ורשב"א‪ ,‬ש‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‪.‬‬
‫השגות הראב"ד‪ ,‬על הרמב"‪ ,‬הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ט"ז‬
‫‪7‬‬
‫ש‪ ,‬עמ' א'‪ ,‬ד"ה מי איכא וכו'‬
‫‪8‬‬
‫יש לציי שתוס' אחר‪ ,‬בעמ' ב'‪ ,‬ד"ה בזמ שאתה וכו'‪ ,‬באחד מתירוציו נוקט כדעת רש"י‪ .‬עיי מהרש"א‪.‬‬
‫א‪ $‬עיי בשו"ת בית הלוי‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' א'‪ ,‬שמבאר את דברי התוס' בתירוצו שעדיי הול‪ $‬לשיטתו‪ .‬הוא‬
‫מסביר שדעת התוס' שרבא סובר שהלל לא היה מתק פרוזבול א שמיטת כספי לעול היה‬
‫דאורייתא‪ ,‬שרבא סובר שהלל לא היה מלמד לעשות פרוזבול‪ ,‬שבכ‪ $‬בטל מצות השמטת כספי שהוי‬
‫מדאורייתא‪ .‬א‪ $‬א לאחר החרב יהיה דרבנ‪ ,‬והלל ידע שהול‪ $‬להיות חרב‪ ,‬כפי שהובא בתוס' ש‪ ,‬היה‬
‫מתק פרוזבול‪ .‬לכ הוא תיר בתירו השני‪ ,‬שלדעת רבא היה אפשר לתק את התקנה ג לפני החרב‪.‬‬
‫שלדעת אביי הוא יכל לתק פרוזבול רק לדורות אח"כ‪ ,‬א‪ $‬לדעת רבא יכל לתק כבר בדור לפני החרב‪,‬‬
‫אע"פ שנהגה שמיטת כספי מדאורייתא‪ ,‬כיו שלא תנהג לעול מדאורייתא‪ .‬יש עוד להעיר שמבואר‬
‫מדבריו כפי שהובא לקמ בדברי הרב עוזיאל זצ"ל‪ ,‬שלדעת התוס' הלל יכל לתק פרוזבול ג לדאורייתא‪,‬‬
‫כלומר אי שו מניעה לתק פרזובול בדאורייתא‪ ,‬יש כוח לחכמי לעשות כ‪ .‬מדברי הרמב"‪ ,‬הל'‬
‫שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ט"ז‪ ,‬משמע שדברי רבא לא נאמרו כתירו לשאלה הראשונה‪ ,‬רק לשאלה‬
‫השניה‪ .‬כ נקט המאירי בספרו מג אבות‪ ,‬סי' ט"ו‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬פרק ד'‪ ,‬סי' י"ג‪ ,‬אות ד'‬
‫‪10‬‬
‫פרק ה'‪ ,‬סי' נ"ז‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪133‬‬
‫הרב ב ציו מאיר חי עוזיאל זצ"ל‪ 11‬כותב שנראה ששיטת רש"י צודקת‪ ,‬שהרי בגמ'‬
‫במס' גיטי‪ 12‬למדה את המקור לדי הפקר בי"ד הפקר‪ ,‬שהקישו ראשי לאבות‪,‬‬
‫וראשי יכולי להנחיל לכל מי שירצו‪ .‬א"כ רואי שה עוקרי מצוה לדורות‪ .‬הוא‬
‫סובר שאי תוס' חולק על רש"י שיכולי בי"ד לעקור דבר מ התורה‪ ,‬בכוח הפקר בי"ד‬
‫הפקר‪ .‬שהרי רואי בכמה מקומות שעקרו דברי מ התורה‪ ,‬כמו בירושת קטנה ועישור‬
‫נכסי‪ .‬רק כוונת תוס' לומר שלא היה נוח לתלמוד לתר שהלל עקר די תורה בתקנתו‪.‬‬
‫א‪ $‬הוא מעיר עוד הערה חשובה‪ ,‬שכל פע שעקרו דבר מ התורה‪ ,‬ה עקרו בצורה‬
‫שמותרת מצד די תורה‪ .‬כלומר תקנת פרוזבול‪ ,‬היא תקנה שמועילה מדי התורה‪ ,‬שע"י‬
‫מסירת השטר לבי"ד אי שביעית משמטת מדי תורה‪ ,‬כפי שנאמר בספרי‪" :‬ואשר יהיה‬
‫ל‪ $‬אחי‪ $‬תשמט יד‪ !"$‬ולא של אחי‪ $‬ביד‪ ,$‬מכא אמרו המלוה את חברו על המשכו‬
‫והמוסר שטרותיו לבי"ד אי משמיטי‪ .13‬כ הדבר בירושת קטנה‪ ,‬עיקר תקנת היתה‬
‫לשוויה מקודשת וירושה נמשכת מאליה מדי אשתו‪ .‬וכ בדי עישור נכסי שויוה רבנ‬
‫כבעלת חוב‪ ,‬מדי תנאי בי"ד‪ ,‬ומדי חובת אב להשיא את בנותיו‪.‬‬
‫א‪ $‬הוא מעיר שלכאורה קשה לפי ההסבר הזה בדי לקיחת ריבית מ הנכרי‬
‫שהתגייר‪ ,‬שהרי ש עוקרי דבר מ התורה בצורה ישירה‪ ,‬אי ה מתקני בצורה‬
‫שתהיה מותרת מדי תורה‪ .‬אי הוא מיישב את דברי הרא"ש‪ ,‬הוא רק מעיר שאי הלכה‬
‫כמו הרא"ש‪ ,‬שהשו"ע‪ 14‬פסק כדעת הרמב" ורמ"ה שאסור הריבית שעלה משנתגייר‪.‬‬
‫א‪ $‬הוא כותב שג לדעת הרא"ש יש לומר שאי כא איסור דאורייתא‪ ,‬כיו שאי כא‬
‫ריבית ממש‪ ,‬שהרי לא קצ לו‪.15‬‬
‫נראה שהרב שאול ישראלי זצ"ל‪ 16‬לא הבי כדעת הרב עוזיאל זצ"ל‪ .‬אלא הוא הבי‬
‫שלדעת התוס' אי הפקר בי"ד הפקר מועיל לעקור מצוה מ התורה‪ ,‬אפי' שהיא פועלת‬
‫‪11‬‬
‫בספר השופט והמשפט‪ ,‬תקנות בי"ד בדיני ממונות‪ ,‬פרק ד'‬
‫‪12‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪13‬‬
‫יש לציי שתוס' במס' גיטי ]ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‪ ,‬ד"ה מי איכא וכו'[ הבי שפרוזבול מועיל מדאורייתא‪,‬‬
‫משו דרשת הספרי‪ .‬א‪ $‬הבי שלדעת רש"י אינו מועיל מדאורייתא‪ ,‬ולכ יש צור‪ $‬בהפקר בי"ד הפקר‪.‬‬
‫הדברי הללו ה בניגוד לדעת רש"י במס' מכות ]ד ג'‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬ד"ה מוסר שטרותיו וכו'[ שכותב שמוסר‬
‫שטרותיו לבי"ד זהו פרזובול‪ .‬והמעניי שתוס' ש חולק על רש"י ומבי שה שני דברי שוני‪ ,‬רק מוסר‬
‫שטרותיו לבי"ד מועיל מדאורייתא‪ .‬א‪ $‬נראה שג לדעת התוס' במס' מכות‪ ,‬אפשר להסביר את דברי‬
‫הרב עוזיאל זצ"ל‪ ,‬כיו שיש לומר שג לדעת התוס' רבנ עשו שמי שכותב פרוזבול נחשב כמו שמסר‬
‫שטרותיו לבי"ד‪ ,‬שאז מועיל הדבר מדאורייתא‪ .‬כלומר בפרוזבול אי מסירת השטרות לבי"ד‪ ,‬ולכ‬
‫מדאורייתא לא היה צרי‪ $‬להועיל‪ ,‬א‪ $‬רבנ החשיבו הדבר כמסירת השטר לבי"ד‪ .‬ג הר" ]מס' גיטי‪ ,‬ד‬
‫י"ח‪ ,‬עמ' ב'! ד י"ט‪ ,‬עמ' א'[ סובר שמסירת שטרות דאורייתא‪ ,‬פרוזבול אינו מועיל מדאורייתא‪ .‬כיו‬
‫שדוקא כשמסר שטרותיו ממש הוי דאורייתא‪ ,‬הלל תיקו שאע"פ שלא מסר ואפי' אינ בידו‪ ,‬בכ"ז‬
‫כשאמר מוסרני לבי"ד‪ ,‬נחשב כמו שמסר לה‪ .‬ולכ פרוזבול הוא רק מדרבנ‪ .‬בכל אופ ג לדבריה‬
‫חז"ל פועלי בצורה מותרת‪ ,‬אי ה עוקרי שצורה ישירה‪ .‬כ‪ $‬רואי ג בתקנות האחרות שמביא הרב‬
‫עוזיאל זצ"ל שכוונת דבריו לומר שחז"ל אינ עוקרי בצורה ישירה‪ ,‬אלא בצורה עקיפה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫יורה דעה‪ ,‬סי' קע"א‬
‫‪15‬‬
‫עיי פלפולא חריפתא‪ ,‬מס' בבא מציעא‪ ,‬פרק ה'‪ ,‬סי' נ"ז‪ ,‬אות נ'‬
‫‪16‬‬
‫עמוד הימיני‪ ,‬סי' ח'‪ ,‬אות ז'‬
‫‪ 134‬ש"י לאו‬
‫בדר‪ $‬עקיפה‪ .‬ובכ‪ $‬הוא הסביר ג את דעת הש" שסוברת שלא אומרי דינא‬
‫דמלכותא‪ ,‬כשדי המלכות נוגדת די מפורש מ התורה‪ .‬הוא מבאר שדינא דמלכותא‬
‫פועלת מכוח הסמכות של הפקר בי"ד‪ ,‬ולכ אינה פועלת במקו שיש עקירת מצוה מ‬
‫התורה‪ .‬הוא עוד מוסי שאפי' לדעת רש"י שאר המפרשי שחולקי על תוס'‪ ,‬וסוברי‬
‫שמועיל הפקר בי"ד הפקר ג בשמיטת כספי‪ ,‬יכול להיות שג מודי לתוס' שהפקר‬
‫בי"ד הפקר‪ ,‬אינו מועיל לעקור מצוה מ התורה‪ .‬רק ה סוברי שבתקנת פרוזבול אי‬
‫עקירת מצוה מ התורה‪ ,‬שהרי שמיטת כספי עדיי מתקיימת אצל מי שלא עשה‬
‫פרוזבול‪.‬‬
‫ג'‪:‬‬
‫‪17‬‬
‫מובא במס' קידושי ‪:‬‬
‫"כל מצוה שנצטוו ישראל קוד כניסת לאר נוהגת בי באר בי בחוצה‬
‫לאר לאחר כניסת לאר אינה נוהגת אלא באר חו מ השמטת כספי‬
‫ושילוח עבדי שא על פי שנצטוו עליה לאחר כניסת לאר נוהגת בי‬
‫באר בי בחוצה לאר השמטת כספי חובת הגו היא לא נצרכא אלא‬
‫לכדתניא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב‬
‫מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספי בזמ שאתה משמט קרקע‬
‫אתה משמט כספי בזמ שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספי‬
‫ואימא במקו שאתה משמט קרקע אתה משמט כספי ובמקו שאי‬
‫אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספי ת"ל כי קרא שמיטה לה' מכל‬
‫מקו"‪.‬‬
‫כא סתמא דגמ' נוקטת כדעת רבי‪ ,‬ולכ סובר שהיה הו"א לומר ששמיטת כספי‬
‫אינה נוהגת בחו"ל‪ ,‬למסקנה היא נוהגת ג בחו"ל‪.‬‬
‫ד'‪:‬‬
‫מובא בירושלמי מס' שביעית ‪:‬‬
‫"מיכ סמכו לפרוזבול שהוא מ התורה ופרוזבול דבר תורה כשהתקי הלל‬
‫סמכוהו לדבר תורה אמר ר' חונה קשייתה קומי רבי יעקב בר אחא כמא‬
‫דאמ' מעשרות מדבר תורה והלל מתקי על דבר תורה אמר רבי יוסי וכי‬
‫משעה שגלו ישראל לבבל לא נפטרו מ המצות התלויות באר והשמט‬
‫כספי נוהג בי באר בי בחוצה לאר דבר תורה חזר רבי יוסי ואמר וזה‬
‫דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספי‬
‫נוהג בי באר בי בחוצה לאר דבר תורה ובשעה שהשמיטה נוהגת‬
‫‪18‬‬
‫‪17‬‬
‫ד ל"ח‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪18‬‬
‫פרק י'‪ ,‬הל' ב'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪135‬‬
‫מדבריה השמט כספי נוהגת בי באר בי בחוצה לאר מדבריה תמ‬
‫אמרי אפי' כמא דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא‬
‫מדבריה דתני וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומ' שני שמיטי הללו שמיטה‬
‫ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובילות שמיטה‬
‫נוהגת מדבריה אימתי פסקו היובילות יושביה בזמ שיושביה עליה לא‬
‫בזמ שגלו מתוכה היו עליה אבל היו מעורבבי שבט יהודה בבנימ ושבט‬
‫בנימ ביהודה יכול יהו היובילות נוהגי תלמוד לומר יושביה לכל יושביה‬
‫נמצאת אומר כיו שגלו שבט ראוב וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובילות"‪.‬‬
‫יוצא לפי דברי ר' יוסי ששמיטת כספי נוהגת מדבריה כשנפטרו ממצות התלויות‬
‫באר‪ .‬וא"כ הדבר תלוי א קדושה שניה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא‪ .‬לדעת רבי שמיטת‬
‫כספי תלויה ביובל‪ ,‬כשאי היובל נוהג שמיטת כספי נוהגת רק מדבריה‪.‬‬
‫ה'‪:‬‬
‫‪19‬‬
‫מובא בירושלמי מס' דמאי ‪:‬‬
‫"מה את בעי מר' יוחנ רבי יוחנ כדעתיה ורבי יוחנ אמר קל היקילו‬
‫בשביעית שהיא מדבריה"‪.‬‬
‫רואי כא דעת ר' יוחנ ששביעית היא מדבריה‪.‬‬
‫ו'‪:‬‬
‫מובא בירושלמי מס' דמאי ‪:‬‬
‫"רבי בעא מישרי שמיטתא סלק רבי פינחס ב יאיר לגביה אמ' ליה מה‬
‫עיבוריא עבידי אמר ליה עולשי יפות מה עיבוריא עבידי אמר ליה עולשי‬
‫יפות וידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה‪."21‬‬
‫משמע שאפי' ר' פנחס ב יאיר שחלק על רבי‪ ,‬מסכי עמו ששביעית בזמ הזה דרבנ‪,‬‬
‫דאל"כ היה לו לומר שאי לעשות כ‪ ,‬כיו ששביעית בזמ הזה דאורייתא‪.22‬‬
‫‪20‬‬
‫ד' שיטות בשמיטת כספי בזמ הזה‪:‬‬
‫נראה שיש לסכ שיש ד' שיטות עקרוניות בדי שמיטת כספי בזמ הזה‪:‬‬
‫‪19‬‬
‫פרק ב'‪ ,‬הל' א'‬
‫‪20‬‬
‫פרק א'‪ ,‬הל' ג'‬
‫‪21‬‬
‫עיי עוד בירושלמי‪ ,‬מס' תענית‪ ,‬פרק ג'‪ ,‬הל' א'‬
‫‪22‬‬
‫עיי בדברי הראי"ה קוק זצ"ל‪ ,‬בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ג'‪ ,‬שהוא מארי‪ $‬לבאר את דברי‬
‫הירושלמי‪ ,‬ולהוכיח שהיה מוסכ על כול ששביעית בזמ הזה‪ ,‬הוא מדרבנ‪.‬‬
‫‪ 136‬ש"י לאו‬
‫רמב"‪ ,23‬תוס' במס' סנהדרי‪ ,24‬אור זרוע‪ 25‬בש ריצב"א‪ ,‬בעל העיטור‪ ,26‬רלב"ג‬
‫וספר החרדי‪ 28‬סוברי ששמיטת כספי בזמ הזה הוי דאורייתא‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫ספר הזכות‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬ד י"ח‪ ,‬עמ' א'! עמ' ב'! מדפי הרי"‪ .‬א‪ $‬יש לציי שרמב" בחידושיו למס' מכות‬
‫]ד ג'‪ ,‬עמ' ב'[ כותב ששביעית בזמ הזה דרבנ‪ .‬שו"ת רשב"ש ]סי' רנ"ח[ כותב בש מר זקנו הרמב"‬
‫ששביעית בזמ הזה הוי דרבנ‪ .‬מאירי בספרו מג אבות ]סי' ט"ו[ מביא בש הרמב" שבמקו שאי‬
‫לקהל חות לדו בדיני ישראל‪ ,‬ודינא דמלכותא שהחוב לא נשמט‪ ,‬אומרי בזה דינא דמלכותא דינא‪.‬‬
‫צ"ע בדברי הללו שהרי אפי' א נאמר דינא דמלכותא בי ישראל אחד לישראל שני‪ ,‬בכ"ז אומרי דוקא‬
‫בתקנה ציבורית‪ ,‬בתקנה שהיא לתועלת המדינה‪ .‬לכאורה כא אי שו תקנה לצור‪ $‬המדינה‪ .‬הארכתי‬
‫בהסבר דינא דמלכותא דינא‪ ,‬במאמר אחר‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫ד כ"ו‪ ,‬עמ' א'‪ ,‬באחד מתירוצי התוס' ש‪ .‬מובא ש בגמ' שר' ינאי הכריז פוקו וזרעו בשביעית משו‬
‫ארנונא‪ .‬תוס' שואל אי‪ $‬התירו לחרוש ולזרוע‪ ,‬הרי הוי איסור דאורייתא‪ .‬תוס' בתירו ראשו‪ ,‬מתר‬
‫שמדובר בשביעית בזמ הזה‪ ,‬שהוי דרבנ‪ .‬א‪ $‬בתירו שני‪ ,‬מתר משו פיקוח נפש‪ .‬א"כ יוצא לפי‬
‫התירו השני של תוס'‪ ,‬שאע"פ ששביעית בזמ הזה דאורייתא‪ ,‬בכ"ז ר' ינאי התיר לחרוש ולזרוע‪ ,‬משו‬
‫פיקוח נפש‪ .‬א‪ $‬יש להעיר שיש מקו לומר שאפי' שתוס' סובר ששביעית בזמ הזה דאורייתא‪ ,‬בכ"ז זה‬
‫דוקא לשמיטת קרקע‪ ,‬א‪ $‬לא לדי שמיטת כספי‪ .‬הכס משנה ]הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל'‪ ,‬ב'! ג'[‬
‫הבי בדעת הרמב" שחילק בי שמיטת קרקע‪ ,‬שהוי דאורייתא‪ ,‬ובי שמיטת כספי‪ ,‬שהוי דרבנ‪ .‬ג‬
‫ערו‪ $‬השלח ]הל' שביעית‪ ,‬סי' ט"ו[ נוקט להלכה ששמיטת כספי הוי דרבנ‪ ,‬א‪ $‬שמיטת קרקע הוי‬
‫דאורייתא‪ ,‬וכ‪ $‬הוא רוצה להסביר בדברי כמעט כל הראשוני‪ .‬הוא רוצה לומר שאולי רבנ דוקא‬
‫חולקי על שמיטת קרקע‪ ,‬א‪ $‬לא בדי שמיטת כספי‪ .‬אבל יש לציי שהראי"ה קוק זצ"ל‪ ,‬בספרו שבת‬
‫האר ]מבוא‪ ,‬אות ב'[‪ ,‬נוקט ששמיטת כספי יותר חמורה משמיטת הקרקע‪ .‬והוא כותב שאפשר שדעת‬
‫חכמי שחולקי על רבי‪ ,‬דוקא חולקי בשמיטת כספי‪ ,‬א‪ $‬לא בשמיטת קרקע‪ .‬נוס על כ‪ $‬הוא ]ש‪,‬‬
‫אות ו'[ כותב בדעת הראב"ד שיכול להיות שסובר ששמיטת כספי נוהגת מדרבנ‪ ,‬א‪ $‬רבנ לא תיקנו‬
‫שמיטת קרקעות‪ ,‬וכ‪ $‬הוא לומד בדעת הסמ"ע ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ב'[ בהסברו את דברי התוס'‬
‫]מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'[‪ .‬ג שו"ת שאגת אריה ]החדשות‪ ,‬סי' ט"ו[ סובר שלא מסתבר לומר ששמיטת‬
‫קרקע תהיה דאורייתא ושמיטת כספי תהיה דרבנ‪ ,‬זהו נגד המושכל‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫חלק א'‪ ,‬סי' של"ב‪ .‬האור זרוע מביא בש ריצב"א שספק שביעית הוי לחומרא‪ ,‬וא"כ משמע שסובר‬
‫ששביעית דאורייתא ולכ הולכי בו לחומרא‪ .‬א‪ $‬יש להעיר שש מדובר על שמיטת קרקע‪ ,‬לא על‬
‫שמיטת כספי‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫אות פ! ריש פרוזבול‪ .‬ג מהר"י קורקוס ]הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק א'‪ ,‬הל' י"א[ וספר כפתור ופרח ]פרק‬
‫מ"ט[ כתבו בדעת בעל העיטור‪ ,‬שהוי דאורייתא‪ .‬א‪ $‬יש לציי שמשמע מדבריו בסו אות פ! פרוזבול‪,‬‬
‫שנוקט כדעת רבי‪ ,‬ואפי' סובר שבזמ הזה לא נוהג שביעית‪ .‬כיו ששביעית תלויה ביובל‪ .‬שו"ת רשב"ש‬
‫]סי' רנ"ח[ וספר חוקות הדייני ]סי' קמ"ד[ כתבו בדעת בעל העיטור שסובר שבזמ הזה בכלל אינו נוהג‬
‫שמיטת קרקע‪ ,‬כיו ששמיטה תלויה ביובל‪ .‬וכשיובל אינו נוהג שמיטה בכלל אינה נוהגת‪ ,‬אפי' לא‬
‫מדרבנ‪ .‬בהערות לספר חוקות הדייני ]מהודרת מכו הרי פישל‪ ,‬סי' קמ"ד‪ ,‬ס"ק ו'[ מובא שלפני בעל‬
‫חוקות הדייני היתה תשובת שאלה של בעל העיטור‪ ,‬ובה פסק שאי שביעית נוהגת בזמ הזה‪ ,‬בניגוד‬
‫למה שכתב בספר בעל העיטור‪ .‬יש להוסי שבהערות על ספר בעל העיטור ]שער החדש[ הבי בדעת בעל‬
‫העיטור שנוהגת בזמ הזה מדאורייתא‪ ,‬ומה שכתב הוא רצה להגיה ש שיתאי ע דבריו לעיל‪ .‬נראה לי‬
‫שמה שכותב בסו שנוקטי כדעת רבי‪ ,‬הוא רק בא להסביר את מנהג הקהילות‪ .‬כלומר הוא בעצמו נוקט‬
‫שהוי דאורייתא בזמ הזה‪ ,‬א‪ $‬הקהילות סובר שאינו נוהג די שמיטה בזמ הזה‪ ,‬כיו שהשביעית תלויה‬
‫ביובל‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫בפירושו לתורה‪ ,‬ספר דברי‪ ,‬פרק ט"ו‪ ,‬פס' ו'‪ .‬עיי בהערות של הרב יעקב ליב לוי‪ ,‬בהוצאת מוסד הרב‬
‫קוק‪ ,‬הוא מבאר את דעת הרלב"ג שסובר שלעני שמיטת הקרקע צרי‪ $‬שכל יושביה יהיו עליה‪ ,‬דהיינו‬
‫כדי יובל‪ .‬א‪ $‬שמיטת כספי אינה תלויה בכל יושביה עליה‪ .‬אי הרלב"ג פוסק כדעת רבי‪ ,‬אלא הוא‬
‫‪27‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪137‬‬
‫רמב"‪ ,29‬תוס' במס' סנהדרי‪ ,30‬ר' שמשו משאנ‪ ,31‬יראי‪ ,32‬רא"ש‪ ,33‬ר' בחיי‪,34‬‬
‫סמ"ג‪ ,35‬סמ"ק‪ ,36‬ספר החינו‪ ,37‬בעל ההשלמה‪ ,38‬רשב"א‪ ,39‬ר"‪ ,40‬רשב"ש‪ ,41‬שו"ת‬
‫בנימי זאב‪ 42‬ור' עובדיה מברטנורה‪ 43‬סוברי ששמיטת כספי בזמ הזה הוי דרבנ‪.‬‬
‫ר"‪ 44‬בש יש מפרשי‪ ,‬רשב"ש‪ 45‬בש בעל הלכות גדולות‪ ,‬רשב"ש‪ 46‬בש ר'‬
‫יהודה ב יקר‪ ,‬ראב"ד‪ ,47‬בעל התרומות‪ 48‬בש הרז"ה‪ ,‬ומאירי‪ 49‬סוברי ששמיטת‬
‫כספי בזמ הזה‪ ,‬אינה נוהגת אלא משו מידת חסידות‪.‬‬
‫פוסק כדעת רבנ‪ .‬כ‪ $‬משמע מדבריו‪ ,‬ממה שכתב ש‪" :‬ואמנ אמר "תעשה שמיטה"! שאע"פ שאינה‬
‫שמיטה מדר‪ $‬אחרת תעשהו שמיטה לזה העני"‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫פרק נ"ח‪ .‬הוא תולה את די שביעית בדי קדושת האר‪ ,‬וכיו שרוב הפוסקי נוקטי שקדושה שניה‬
‫קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא‪ ,‬לכ לדעתו לרוב הפוסקי שביעית בזמ הזה הוי דאורייתא‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ב'‬
‫‪30‬‬
‫ד כ"ו‪ ,‬עמ' א'‪ .‬בתירו הראשו שלו ש‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫בפירושו למשנה במס' שביעית‪ ,‬פרק י'‪ ,‬משנה ג'! ד'‪ ,‬שש הוא מביא כדי להסביר אי‪ $‬תיק הלל את‬
‫תקנת הפרוזבול‪ ,‬רק את התירו של אביי‪ ,‬אי הוא מביא את התירו של רבא‪ .‬כ‪ $‬למד הראי"ה קוק‬
‫זצ"ל ]בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא‪ ,‬אות ו'[ בדעת ר' שמשו משאנ‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫דפוס חדש‪ ,‬סי' קס"ד‪ .‬דפוס יש‪ ,‬סי' רע"ח‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫בפסקיו על מס' מכות‪ ,‬פרק א'‪ ,‬סי' ג'‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫בפירושו לתורה‪ ,‬ספר דברי‪ ,‬פרק ט"ו‪ ,‬פס' ב'‬
‫‪35‬‬
‫לאוי ע"ר‬
‫‪36‬‬
‫מצוה רמ"א‬
‫‪37‬‬
‫מצוה תע"ז! הוצאת מכו ירושלי‬
‫‪38‬‬
‫שו"ת רשב"ש‪ ,‬סי' רנ"ח‪ ,‬מביא בשמו‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫בתשובה שלו‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' ל"ב‪ .‬א‪ $‬בחידושיו‪ ,‬במס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬אינו מוכרע א פוסק כרבי או‬
‫כרבנ‪ .‬ג בעוד שתי תשובות שלו‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' נ"ז‪ ,‬חלק ד'‪ ,‬סי' כ"ג‪ ,‬מבואר שסובר ששמיטת כספי‬
‫נוהגת בזמ הזה‪ ,‬א‪ $‬אינו מבואר א מדאורייתא או מדרבנ‪ .‬יש לציי שג התשב"‪ ,‬בכמה מתשובות‬
‫שלו‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' צ"ט‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' ס"ד‪ ,‬מבואר שסובר ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪ ,‬א‪ $‬ג מדבריו‬
‫אינו מבואר א סובר שנוהגת מדאורייתא או מדרבנ‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫ש‪ ,‬ד כ'‪ ,‬עמ' א'! מדפי הרי"‬
‫‪41‬‬
‫סי' רנ"ח‬
‫‪42‬‬
‫סי' ת"כ‬
‫‪43‬‬
‫מס' שביעית‪ ,‬פרק י'‪ ,‬משנה ג'‬
‫‪44‬‬
‫ש‪ ,‬ד כ'‪ ,‬עמ' א'! מדפי הרי"‬
‫‪45‬‬
‫סי' רנ"ח‪ ,‬הוא מדבר על שמיטת קרקע‪ .‬א‪ $‬יש להעיר שבהערות על שו"ת רשב"ש‪ ,‬מכו ירושלי‪ ,‬מובא‬
‫שדוקא בספר בעל הלכות גדולות ]סו הל' כלאי[ כתוב ששביעית בזמ הזה נוהגת באר ישראל‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫סי' רנ"ח‪ ,‬הוא מדבר על שמיטת קרקע‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫השגות הראב"ד על הרי"‪ ,‬ש‪ ,‬ד י"ט‪ ,‬עמ' א'‪ .‬א‪ $‬יש לציי שהרמב" ]ספר הזכות‪ ,‬ד י"ח‪ ,‬עמ' ב'!‬
‫מדפי הרי"[ ורשב"א ]בחידושיו למס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‪ .‬ובאחת מתשובותיו‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' ל"ב[ הביאו‬
‫מדברי הראב"ד בפירושו למס' עבודה זרה ]ד ט'‪ ,‬עמ' ב'[ שהוא חזר בו מדבריו בהשגות על הרי"‪ ,‬ונקט‬
‫ששביעית בזמ הזה נוהגת‪ .‬א‪ $‬אינו ברור מדבריה א נוהגת מדאורייתא או מדבריה‪ .‬בשו"ת רשב"ש‬
‫]סי' רנ"ח[ מובא שנקט שנוהגת מדבריה‪ .‬יש לציי שהראי"ה קוק זצ"ל ]בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות‬
‫ו'[ מפקפק בדברי הרמב" ורשב"א‪ ,‬כיו שהוא כותב מי אמר שדברי הראב"ד בפירושו למס' עבודה זרה‬
‫נכתבה אחר ההשגות שלו על הרי"‪ ,‬שדוקא מסתבר שקוד כתב פירוש על הגמ'‪ ,‬ואח"כ כתב השגות על‬
‫‪ 138‬ש"י לאו‬
‫ר' יהודה אלברגלוני‪ ,50‬ראב"ד בר יצחק‪ 51‬ותרומת הדש‪ 52‬סוברי ששמיטת כספי‬
‫בזמ הזה‪ ,‬רק נוהגת באר ישראל‪ ,‬ובמקומות הסמוכי לאר ישראל‪.53‬‬
‫נדו בטעמי של כל שיטה ושיטה‪:‬‬
‫א שמיטת כספי בזמ הזה דאורייתא‪:‬‬
‫רמב"‪ 54‬מביא כמה ראיות ששמיטת כספי בזמ הזה דאורייתא‪ !1 :‬מובא במס'‬
‫גיטי‪ 55‬שיש מחלוקת בי ר' יוחנ וריש לקיש לרב ושמואל בדי שטר שיש בו אחריות‬
‫נכסי‪ .‬שלדעת ר' יוחנ וריש לקיש‪ ,‬אי הוא משמט‪ ,‬א‪ $‬לדעת רב ושמואל הוא משמט‪.‬‬
‫מובא ש שיש ברייתא שמסייעת לר' יוחנ‪ ,‬ובכ"ז במעשה שהיה ר' יוחנ חשש לדעת רב‬
‫ושמואל שהשטר משמט‪ ,‬ואמר מפני שאנו מדמי נעשה מעשה‪ .‬משמע שמחמירי בדבר‪,‬‬
‫א שמיטת כספי היה רק דרבנ‪ ,‬היה לו להקל‪ !2 .56‬רבי הוא יחיד‪ ,‬ורבנ ה רבי‪ .‬לכ‬
‫הרי"‪ .‬עוד הוא מבי שבפירושו במס' עבודה זרה‪ ,‬הוא מסתפק בדבר‪ ,‬שהוא הבי שלפי התירו הראשו‬
‫שלו ש‪ ,‬יוצא שהוא מבי בדעת רבי ששביעית אינה נוהגת בזמ הזה‪ ,‬אלא רק מידת חסידות‪ .‬רק רב‬
‫הונא בריה דרב יהושע‪ ,‬אינו סובר בכ‪ $‬כדעת רבי‪ .‬יש לו ג הסבר מאוד מעניי בביאור דברי הראב"ד‬
‫בהשגות שלו על הרמב"‪ ,‬שג ש הוא רוצה לבאר שהוא הול‪ $‬לשיטתו בהשגות שלו על הרי"‪ ,‬וסובר‬
‫ששביעית אינה נוהגת בזמ הזה‪ ,‬אלא ממידת חסידות‪ .‬והוא מחדש ש שלדעת הראב"ד חכמי אינ‬
‫חולקי על רבי‪ ,‬א שביעית תלויה ביובל‪ ,‬שג דעת חכמי ששביעית אינה נוהגת בזמ שיובל אינו נוהג‪.‬‬
‫כל המחלוקת בי רבי לחכמי‪ ,‬א בזמ בית המקדש השני‪ ,‬כלומר בזמ שיש מכל השבטי באר‬
‫ישראל‪ ,‬שהיו מקצת מכל שבט ושבט‪ ,‬נחשב כל יושביה עליה או לא‪ .‬שלדעת רבי בכה"ג יובל אינו נוהג‪,‬‬
‫שרבי סובר שצרי‪ $‬שיהיו באמת כל ישראל באר‪ .‬ויוצא לפיו שלדעת רבי בזמ הזה‪ ,‬שביעית נוהגת‬
‫מדרבנ‪ ,‬א‪ $‬לדעת חכמי בזמ הזה‪ ,‬שביעית אינה נוהגת‪ ,‬אלא ממידת חסידות‪ .‬כיו שלדעת חכמי אי‬
‫כזה דבר תקנת חכמי של שביעית בזמ שיובל אינו נוהג‪ .‬שביעית נהגה בזמ בית שני‪ ,‬כיו שיובל נהג‪.‬‬
‫בזמ שיובל אינו נוהג‪ ,‬אי שביעית‪ ,‬אפי' מדברי חכמי‪ .‬ולכ הוא רוצה לבאר את דברי הראב"ד בהשגות‬
‫אחרת‪ ,‬מדברי היש מפרשי שהביא הר"‪ .‬שלדעת היש מפרשי שהביא הר" שביעית נהגה בזמ בית‬
‫שני מדרבנ‪ ,‬שקידשו יובל ג בזמ בית שני‪ ,‬יובל נהגה בבית שני מדרבנ‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫‪49‬‬
‫בחידושיו ש‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‪ .‬ובספרו מג אבות‪ ,‬סי' ט"ו‪ .‬יש להעיר מדבריו במס' מכות‪ ,‬ד ג'‪ ,‬עמ' ב'‪,‬‬
‫שמשמע מדבריו שנוקט שדוקא בחו"ל שמיטת כספי אינה נוהגת‪ ,‬א‪ $‬באר ישראל נוהגת‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫מובא בחידושי הרמב"‪ ,‬למס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‪ .‬מאירי‪ ,‬ש‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬מביא הסבר זה בש יש‬
‫אומרי‪ .‬ספר התרומות ]שער מ"ה‪ ,‬אות ד'[ בש בעל העיטור בש הרב יהודה אלברצלוני‪ .‬יש לציי‬
‫ששו"ת רשב"ש ]סי' רנ"ח[ כתב בשמו ששמיטת קרקע אינה נוהגת בזמ הזה‪ .‬מדברי הרמב"‪ ,‬מאירי‬
‫וספר התורמות משמע שהוא סובר ששמיטת קרקע נוהגת בזמ הזה‪ ,‬רק שמיטת כספי אינה נוהגת‬
‫בחו"ל‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫מובא בבעל התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫‪52‬‬
‫סי' ד"ש‬
‫‪53‬‬
‫תרומת הדש‪ ,‬סי' ד"ש‪ ,‬מוסי ג מקומות הסמכי לאר ישראל‪ .‬י של שלמה‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬פרק ד'‪ ,‬סי'‬
‫מ"ו‪ ,‬למד בדעת ספר התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות י"א‪ ,‬שג הוא סובר כדעת הר"י ברצלוני‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫ספר הזכות‪ ,‬ש‪ ,‬ד י"ח‪ ,‬עמ' א'! מדפי הרי"‬
‫‪55‬‬
‫ד ל"ז‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪56‬‬
‫ספר גידולי תרומה‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‪ ,‬דוחה את ההוכחה הזו‪ ,‬כיו שהוא כותב שדברי ר' יוחנ נאמרי‬
‫על עיקר מצות שמיטה‪ ,‬כלומר כשהוי דאורייתא‪ .‬וג כששמיטה נוהגת מדבריה‪ ,‬אי לעשות מעשה‪ ,‬כדי‬
‫שלא יבואו לנהוג כ ג בשעה ששמיטה נוהגת מ התורה‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪139‬‬
‫יש לפסוק כדעת הרבי‪ !3 .‬קדושה שניה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא‪ .‬לכ ג למי שתלה‬
‫את הדי של שביעית בקדושת האר‪ ,57‬בכ"ז יש שמיטת כספי בזמ הזה‪ !4 .‬נראה מ‬
‫הסוגיא כא וג בסוגיא במס' מועד קט‪ 58‬שרבא חולק על אביי‪ ,‬והוא נוקט כדעת רבנ‪.‬‬
‫א‪ $‬לכאורה קשה עליו כל הקולאות שנוהגי בשמיטת כספי‪ .‬על כ‪ $‬הוא משיב‬
‫שמה שהיו מקבלי פרוזבול במסירת הדברי בעל פה וג בשני דייני‪ ,‬הוא משו‬
‫שסוברי כדעת רב נחמ‪ 59‬שסובר שמתקנת הלל נפקע הממו‪ ,‬ואי צרי‪ $‬אלא בי"ד כל‬
‫שהוא‪ .‬כיו שהלל תיק לכל הבתי די‪ .‬רב נחמ אמר שא יחזיק כוח אז הוא יושיב בית‬
‫די ויתק שסת מלוי יהיו כמוסרי שטרותיה לבי"ד‪ ,‬ואע"ג שלא כתבו הוי ככתוב‪.60‬‬
‫יש לציי שהרמב" בחידושיו‪ 61‬אינו מכריע א שמיטת כספי היא דאורייתא או‬
‫דרבנ‪.‬‬
‫אביא כמה ישובי על ההוכחות של הרמב"‪:‬‬
‫‪ !1‬הראי"ה קוק זצ"ל‪ 62‬כותב שבאה השאלה לפני יציאת שנת השביעית‪ ,‬והיה עדיי‬
‫זמ לכתוב פרוזבול‪ .‬לכ במקו שאפשר לתק בהיתר‪ ,‬ודאי אי לסמו‪ $‬על שו דמיו‪,‬‬
‫שהוי כמו דבר שיש לו מתירי‪.‬‬
‫‪ !2‬הראי"ה קוק זצ"ל‪ 63‬מרבה להוכיח שמדברי הגמ' עצמו‪ ,‬אי שו הוכחה שרבנ‬
‫חולקי על רבי‪ .‬שאינו מובא בגמ' במס' גיטי שרבנ חולקי על רבי‪ .‬אפי' בגמ' במס'‬
‫מועד קט‪ 64‬שמדברי רבא משמע שרבנ חולקי על רבי‪ ,‬הראי"ה קוק זצ"ל רוצה לבאר‬
‫שרבנ אינ חולקי על רבי על הדי‪ ,‬אלא ה חולקי א יש דרשה מפורשת לכ‪ $‬או‬
‫לא‪ .‬הוא מבאר שלדעת רבי שיש דרשה מפורשת שפוטרת שביעית בזמ הזה‪ ,‬יש לומר‬
‫שיש יותר מקו לסמו‪ $‬בדי זה‪ ,‬כיו שיש לדמות את הדבר למה שכתב הט"ז‪ 65‬שדבר‬
‫שמפורש בתורה להתיר‪ ,‬אי חכמי אוסרי‪ .‬ואע"פ שכא אינו מדובר על דבר שמפורש‬
‫‪57‬‬
‫בירושלמי מס' שביעיית‪ ,‬פרק י'‪ ,‬הל' ב'‪ ,‬מובא כאחד מ ההסברי לכ‪ $‬ששביעית בזמ הזה דרבנ‪ ,‬והלל‬
‫תיק את הפרוזבול‪ ,‬בזמ שהוי שביעית מדבריה‪ ,‬תולי את השביעית בקדושת האר‪ .‬עיי רש"י‪ ,‬מס'‬
‫גיטי ]ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'[ וכ במס' סנהדרי ]ד כ"ו‪ ,‬עמ' א'[ שמבואר מדבריו שסובר שהוא תולה את‬
‫השביעית בדי קדושת האר‪ .‬עיי בשו"ת בית הלוי‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' א'‪ ,‬שמארי‪ $‬מאוד בעני הזה‪ .‬ולכ הוא‬
‫מגיע למסקנה מדברי רש"י שסובר ששביעית בזמ הזה הוי דאורייתא‪ ,‬כיו שאנחנו פוסקי להלכה‬
‫שקדושה שניה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫ד ב'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪59‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪60‬‬
‫עיי ברש"י ש‪ .‬רא"ש‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬פרק ד'‪ ,‬סי' י"ג‪ ,‬פירש את דברי רב נחמ שכוונתו לומר שמספיק‬
‫שיאמר בעל פה את מה שכתוב בפרוזבול‪ ,‬ועל זה סמכו האמוראי דרבנ די רב אשי ]עיי במס' גיטי‪ ,‬ד‬
‫ל"ז‪ ,‬עמ' א'[‪ .‬ג הב"ח‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות ה'‪ ,‬רוצה לבאר את דברי רש"י כדברי הרא"ש‪ ,‬שג‬
‫לדעתו צרי‪ $‬אמירה בעל פה‪ ,‬רק אי צרי‪ $‬כתיבת פרוזבול‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫למס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪62‬‬
‫בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ח'‪ ,‬אות קט ח'‬
‫‪63‬‬
‫בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ב'‬
‫‪64‬‬
‫ד ב'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪65‬‬
‫יורה דעה‪ ,‬סי' קי"ז‬
‫‪ 140‬ש"י לאו‬
‫בתורה להתיר‪ ,‬בכ"ז כיו שיש דרשה‪ ,‬לכ מקילי בדבר‪ .‬א‪ $‬דעת חכמי שאי דרשה‬
‫מפורשת‪ ,‬לכ אי להקל‪ ,‬ולדעת חכמי היה ראוי להחמיר בדבר כעי דאורייתא‪ .‬המקור‬
‫היחידי שאנחנו מוצאי שחכמי חלקו על רבי‪ ,‬הוא הספרא בפרשת בהר‪ ,‬א‪ $‬דעת‬
‫התוס'‪ 66‬ש שחכמי לא חולקי על רבי‪.‬‬
‫עוד הוא מוסי להוכיח מדברי ספרי בפרשת ראה‪ 67‬שסובר כדעת רבי‪ ,‬לכ מזה‬
‫מוכח שסוגיי דעלמא כדעת רבי‪.‬‬
‫‪ !3‬שו"ת רשב"ש‪ 68‬מתייחס להוכחה של הרמב" ממה שיש לפסוק כרבא נגד אביי‪.‬‬
‫הוא מתר שבסוגיא במס' קידושי‪ 69‬הגמ' סתמה כדעת רבי‪ ,‬וא"כ משמע שהלכה‬
‫כמותו‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫יש עוד להוסי שרדב"ז כתב שהכלל שקי"ל כרבא נגד אביי‪ ,‬הוא דוקא כשה‬
‫חולקי בעצמ‪ ,‬א‪ $‬כשחולקי בתירו המשנה‪ ,‬אי בכ‪ $‬הכלל הלכה כרבא‪.‬‬
‫הראי"ה קוק זצ"ל‪ 71‬עוד כותב שאי שו הכרע מכ‪ $‬שרבא תיר אליבא דרבנ‪,‬‬
‫שהוא חולק על דברי אביי‪ .‬כלומר שהוא חולק שהלכה כרבי‪ .‬רואי שדעת הראב"ד‬
‫בהשגות שלו על הרמב"‪ ,72‬להסביר את דברי הגמ' כדעת רבא‪ ,‬כלומר שפרוזבול מועיל‬
‫ג לזמ ששביעית נוהגת מדאורייתא‪ ,‬ובכ"ז רואי מדבריו שהוא פוסק כדעת רבי‪,‬‬
‫וסובר ששביעית נוהגת דוקא כשיובל נוהג‪.73‬‬
‫הוא מוסי שבמקו שאי הכרע מדברי התלמוד בבלי כמי לפסוק‪ ,‬יש ללכת אחר‬
‫דברי הירושלמי‪ .‬ומדברי הירושלמי‪ 74‬שהבאתי בתחילת המאמר‪ ,‬רואי שדעת הירושלמי‬
‫ששביעית נוהגת בזמ הזה מדרבנ‪ .‬כל תקנת הפרוזבול נסמ‪ $‬על כ‪ ,$‬ששביעית דרבנ‪.‬‬
‫בעל העיטור‪ 75‬עוד מוסי כמה ראיות ששמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬דאורייתא‪!1 :‬‬
‫מדברי הגמ' במס' גיטי‪ 76‬משמע ששביעית דאורייתא‪ ,‬ואי ש חילוק בי זמ הזה לזמ‬
‫שיובל היתה נוהגת‪" :‬דתני הנוטע בשבת בשוגג יקיי במזיד יעקר ובשביעית בי בשוגג‬
‫בי במזיד יעקר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיי במזיד יעקר‬
‫ובשבת בי בשוגג בי במזיד יעקר ולטעמי‪ $‬תקשה ל‪ $‬היא גופה מכדי הא דאורייתא והא‬
‫‪66‬‬
‫מס' ערכי‪ ,‬ד ל"ב‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪67‬‬
‫סי' קי"א‪ .‬יש להעיר שלפי הגי' של הספרי בהוצאת מאיר איש שלו‪ ,‬יוצא שהספרי סובר כדעת רבנ‪,‬‬
‫שאי שמיטת כספי תלויה ביובל‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫סי' רנ"ח‬
‫‪69‬‬
‫ד ל"ח‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪70‬‬
‫הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ט"ז‬
‫‪71‬‬
‫בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ב'‬
‫‪72‬‬
‫הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ט"ז‬
‫‪73‬‬
‫עיי בביאורו של הראי"ה קוק ]בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ו'[ בביאור דעת הראב"ד‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫עיי בדברי במבוא‪ ,‬אות ב' ואות ג'‬
‫‪75‬‬
‫ריש פרוזבול‬
‫‪76‬‬
‫ד נ"ג‪ ,‬עמ' ב'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪141‬‬
‫דאורייתא מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית"‪ !2 .‬קי"ל הלכה כרבי מחבירו‪ ,‬א‪ $‬לא‬
‫מחביריו‪.‬‬
‫בנוגע לראיה הראשונה של בעל העיטור‪ ,‬כותב הראי"ה קוק זצ"ל‪ 77‬שמדברי הספרא‬
‫בפרשת בהר לפי דעת רש"י יוצא שחכמי חולקי על רבי‪ .‬נראה שחכמי שחולק על‬
‫‪78‬‬
‫דעת ר' יהודה בספרא‪ ,‬הוא ר' מאיר בר פלוגתו של ר' יהודה‪ .‬בסוגיא במס' גיטי‬
‫מדובר על דעת ר' מאיר‪ ,‬לכ לא יכלה הגמ' לתר שמדובר על שביעית בזמ הזה‪ ,‬שהוי‬
‫דרבנ‪ .‬א‪ $‬יש לומר שסתמא דגמ' אינה סוברת ששביעית בזמ הזה דאורייתא‪.‬‬
‫יש לדו בדברי הראשוני שסוברי שרבא בסוגיא במס' גיטי‪ 79‬חולק על אביי‪,‬‬
‫וסובר שתקנת הלל מועילה ג לדעת חכמי שחולקי על רבי‪ ,‬ולכ הפרוזבול מועיל ג‬
‫לדאורייתא‪ .‬הא ה יסברו שרבא סובר שלהלכה יש לפסוק כחכמי ששביעית בזמ‬
‫הזה דאורייתא‪ .‬מדברי הגר"א‪ 80‬משמע שהבי שרש"י וראב"ד שסוברי שרבא חולק על‬
‫אביי‪ ,‬סוברי שרבא סובר שהלכה כחכמי‪ .81‬א‪ $‬נראה לי שאי אפשר לתלות את‬
‫הדברי זה בזה‪ ,‬כיו שג הר" ורשב"א כותבי כדברי רש"י שרבא חולק על אביי‪,‬‬
‫ובכ"ז ה פוסקי ששמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬דרבנ‪ .‬וכ הבאתי לעיל את דעת הראב"ד‬
‫שסובר שתירו של רבא ג עולה על השאלה הראשונה‪ ,‬ותקנת פרוזבול מועיל ג‬
‫לשביעית דאורייתא‪ ,‬ובכ"ז הוא פוסק ששביעית בזמ הזה דרבנ‪ ,‬אפי' הוא סובר שנוהגת‬
‫ממידת חסידות‪.‬‬
‫ב שמיטת כספי בזמ הזה דרבנ‪:‬‬
‫ההסבר לשיטה הזאת היא פשוטה‪ ,‬היא נוקטת כפי שנראה מדברי אביי שהלל סובר‬
‫כדעת רבי ששמיטת כספי בזמ הזה היא דרבנ‪ .‬ששמיטת כספי נוהגת רק בזמ שיובל‬
‫נוהג‪ .‬הדי הזה הוא במחלוקת תנאי‪ ,‬שלדעת חכמי הוי דאורייתא‪ ,‬א‪ $‬רואי מכמה‬
‫סוגיות‪ 82‬שנוקטי ששביעית בזמ הזה הוי דרבנ‪.‬‬
‫אמנ יש לציי שאי ההסבר הזה מוכרע‪ ,‬ואפשר דוקא לתלות את הדברי‬
‫במחלוקת בי אביי לרבא‪ .‬שנראה מ הסוגיא במס' מועד קט‪ 83‬שרבא סובר ששמיטה‬
‫בזמ הזה דאורייתא‪ ,‬שהול‪ $‬לשיטת רבנ‪ .‬וג בסוגיא שלנו לפי פירוש רש"י‪ ,‬יוצא‬
‫שדברי רבא באי לתר שתקנת הלל מועילה ג לדעת רבנ‪ ,‬וא"כ לפיו הלל יכול לסבור‬
‫כדעת רבנ‪ ,‬וג בזמ הזה שמיטת כספי דאורייתא‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫בספרו שבת האר‪ ,‬במבוא אות ד'‬
‫‪78‬‬
‫ד נ"ג‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪79‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪80‬‬
‫על הרמב"‪ ,‬מובא ברמב" פרנקל‪ ,‬הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ב'‬
‫‪81‬‬
‫יש לציי שרש"י‪ ,‬מס' עבודה זרה‪ ,‬ד ט'‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬נוקט ששביעית נוהגת בזמ הזה‪ ,‬א‪ $‬אי אפשר ללמוד‬
‫מדבריו א הוא סובר שנוהגת מדי דאורייתא כדעת חכמי‪ ,‬או מדרבנ‪ ,‬כדעת רבי‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫עיי מס' מועד קט‪ ,‬ד ב'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪83‬‬
‫ד ב'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪ 142‬ש"י לאו‬
‫הר"‪ 84‬כותב שמתו‪ $‬הסוגיא במס' גיטי‪ 85‬שרואי שמקילי בכל מיני דיני‪ ,‬מוכח‬
‫שסוברי ששמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬הוי דרבנ‪.‬‬
‫עוד יש להוסי שכבר הבאתי לעיל שמדברי הירושלמי בכמה מקומות מוכח‬
‫ששביעית בזמ הזה הוא דרבנ‪ ,‬וירושלמי נוקט כדעת רבי‪.‬‬
‫ג שמיטת כספי בזמ הזה מידת חסידות‪:‬‬
‫יש לציי שהר"‪ 86‬כשמביא את דעת היש מפרשי‪ ,‬אי הוא מביא שה סוברי‬
‫שכיו יש שמיטת כספי ממידת חסידות‪ .‬אלא הוא מביא שה סוברי שכל מה‬
‫שנאמר בגמ' שהלל תיק פרוזבול‪ ,‬הוא דוקא כשמקדשי את היובל‪ ,‬כלומר כשיש בי"ד‬
‫קבוע באר ישראל‪ ,‬אע"פ שמדאורייתא אי יובל‪ ,‬בכ"ז מקדשי את היובל‪ .‬ובכה"ג‬
‫נוהגת שביעית מדבריה‪ ,‬ואז יש צור‪ $‬לתק פרוזבול‪ .‬א‪ $‬בכה"ג שאי קידוש יובל‪ ,‬אינה‬
‫נוהגת שביעית אפי' מדבריה‪ .‬לכ בזמ הזה שאי אפשר לקדש את היובל‪ ,‬אי שביעית‬
‫נוהגת אפי' מדבריה‪.‬‬
‫על הדברי הללו מקשה הר" שרואי בסוגיות הגמ' במס' גיטי‪ 87‬שאמוראי נהגו‬
‫שמיטת כספי‪ ,‬אפי' בזמ שלא קידשו יובל‪ ,‬שהרי מובא בגמ' שג בימי רב אשי נהגו‬
‫שמיטת כספי‪ ,‬ובודאי בזמנו כבר בטלו מומחי שבאר ישראל‪.‬‬
‫יש להוסי עוד קושיא שמקשה הרמב"‪ 88‬שבודאי לאחר חורב בית המקדש לא נהגו‬
‫דיני יובל‪ ,‬שאי הדעת מסכמת ולא השכל מקבל שינהגו בדיני יובל לאחר חורב בית‬
‫המקדש‪ ,‬שהרי האר חרבה ושממה ביד ישמעאלי ואי ישראל עליה אלא כאכסניא‬
‫ולמה יחזירו שדות ובתי וינהגו דרור לעבדי‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫לכ נראה שהיש מפרשי הללו צריכי לסבור כפי שמובא בראב"ד שסובר שיש‬
‫שמיטת כספי ממידת חסידות‪ .‬ובכ‪ $‬מסביר את התנהגות של כל האמוראי הללו‬
‫שנהגו שמיטת כספי‪ ,‬ג בזמ הזה‪ ,‬כלומר ג בזמ ששמיטת כספי אינה נוהגת מ‬
‫התורה‪.‬‬
‫א‪ $‬ג על דברי הראב"ד מקשה הרמב"‪ ,‬הוא כותב שא אי שמיטת כספי לא‬
‫מדאורייתא ולא מדרבנ‪ ,‬איזו מידת חסידות יש להשמיט כספי‪ ,‬שהרי בכ‪ $‬נועל דלת‬
‫בפני לוי‪ .‬בכיוצ"ב נאמר כל הפטור מ הדבר ועושהו נקרא הדיוט‪ .‬ועוד מלשו הגמ'‬
‫במס' גיטי‪ 90‬שאמר רב נחמ שנאמ אד לומר שפרוסבול היה לו ואבד ממני‪ ,‬והסיבה‬
‫‪84‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬ד כ'‪ ,‬עמ' א'! מדפי הרי"‬
‫‪85‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'! ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪86‬‬
‫ש‪ ,‬ד כ'‪ ,‬עמ' א'! מדפי הרי"‬
‫‪87‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'! ד ל"ז‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪88‬‬
‫ספר הזכות‪ ,‬ש‪ ,‬ד י"ח‪ ,‬עמ' א'! מדפי הרי"‬
‫‪89‬‬
‫בהשגות הראב"ד על הרי"‪ ,‬ש‪ ,‬ד י"ט‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪90‬‬
‫ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪143‬‬
‫שהוא נאמ‪ ,‬כיו שלא שביק היתרא ואכיל איסורא‪ .‬מ הלשו הזה‪ ,‬משמע שיש איסור‪.‬‬
‫הוא עוד מוסי‪ 91‬להקשות שא הוי רק מידת חסידות‪ ,‬מה בכלל צרי‪ $‬לבוא לפני רב‬
‫נחמ‪ ,‬הרי א אינו רוצה לשמט את ההלואה‪ ,‬אי הוא מחויב‪ ,‬ומה כל השאלות הללו של‬
‫רב נחמ‪.‬‬
‫‪92‬‬
‫לפיו שיש ראיה מכרעת ששביעית בזמ הזה נוהגת מדרבנ‪" :‬ששנת השמטה‬
‫מפורסמת באר ישראל היו ומנהג בידיה להשמיט קרקע כלומר שנוהגי בה כל‬
‫קדושת שביעית"‪.‬‬
‫נראה שכוונת הדברי שלמ"ד שמיטת כספי היא רק מידת חסידות‪ ,‬רק נהגו כ‬
‫בשמיטת כספי‪ .‬אבל בשמיטת קרקע לא נהגו‪ ,‬שהרי הכל במידת חסידות‪.‬‬
‫א‪ $‬נראה שבמאירי‪ 93‬יש ג תשובה לקושיא זו‪ ,‬כיו שהוא סובר שנהגו שמיטת‬
‫קרקע ג ממידת חסידות‪.‬‬
‫מאירי‪ 94‬סובר שמוכרחי לומר ששמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬היא מידת חסידות‪ ,‬ואי‬
‫שו ראיה ממה שנהגו האמוראי שמיטת כספי‪ ,‬אלא דוקא מש ראיה להיפ‪ .$‬שא‬
‫שמיטת כספי היתה נוהגת מדבריה‪ ,‬לא היה מועיל מסירת הדברי בעל פה אחד‬
‫לחבירו‪ ,95‬אלא היו צריכי למסור את הדברי לדייני קבועי‪.‬‬
‫הוא מביא עוד כמה הוכחות לכ‪ $‬ששמיטת כספי אינה נוהגת בזמ הזה‪ ,‬ולפיו ג‬
‫אינה נוהגת בזמ הזה אפי' ממידת חסידות‪ ,‬שרק היתה נוהגת בזמ שהיו ישיבות‬
‫סמוכות לאר ישראל‪ ,‬ורק באות המקומות‪ !1 :96‬הגמ' במס' עבודה זרה‪ 97‬נותנת סימ‬
‫לדעת מתי חלה השביעית‪ .‬והרי א שביעית נוהגת ג בזמ הזה‪ ,‬מה היה צור‪ $‬בסימ‪,‬‬
‫הרי הדבר היה ידוע לכול‪ !2 .‬הסוגיא במס' גיטי‪ 98‬שמסופר ש שרבא הלוה כס‬
‫לאבא בר מניומי‪ ,‬ועבר על ההלואה שנת השביעית‪ .‬לאחר שנת השביעית בא אבא מר‬
‫מניומי להחזיר את החוב‪ ,‬רבא אמר משמט אני‪ ,‬והוא ציפה מאבא בר מניומי שיאמר לו‬
‫אע"פ כ וית לו‪ .‬א‪ $‬לא עשה כ‪ .‬בהמש‪ $‬ש מסופר שאביי מצא אותו עצוב על כ‪ .$‬והרי‬
‫א שמיטת כספי נוהגת ג בזמ הזה‪ ,‬מה מקו לכ‪ $‬שרבא יהיה עצוב‪ ,‬הרי הוא חייב‬
‫להלוות לו ולהשמיט את ההלואה? וא הוא יהיה עצוב הוא עובר על הלאו‪" 99‬השמר ל‪$‬‬
‫פ יהיה דבר ע לבב‪ $‬בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינ‪ $‬באחי‪$‬‬
‫‪91‬‬
‫בחידושיו למס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪92‬‬
‫ש‬
‫‪93‬‬
‫ש‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪94‬‬
‫ש‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪95‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪96‬‬
‫מג אבות‪ ,‬סי' ט"ו‬
‫‪97‬‬
‫ד ט'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪98‬‬
‫ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪99‬‬
‫דברי פרק ט"ו‪ ,‬פס' ט'‬
‫‪ 144‬ש"י לאו‬
‫האביו ולא תת לו וקרא עלי‪ $‬אל ה' והיה ב‪ $‬חטא"‪ !3 .‬אי‪ $‬נוצר מחלוקת בי הפוסקי‬
‫מתי היא שנת השביעית? שזוהי מחלוקת גדולה מאוד בי הראשוני‪.100‬‬
‫נראה לי שאפשר להשיב על ההוכחה השניה‪ ,‬שיש לומר שבאמת כל הציווי של‬
‫השמטת כספי בעיקרו נית לעניי‪ .‬כלומר מטרת המצוה היא לשק את העניי‪ .‬שעני‬
‫שלוה ואי לו כס‪ ,‬לא יהיה לו עליו כל מיני חובות‪ .‬יהיה לו סיכוי נוס להקי את עצמו‪.‬‬
‫א‪ $‬אד שיש לו כס‪ ,‬באמת צרי‪ $‬לשל את החוב‪ .‬התורה לא חילקה ופטרה את כול‪,‬‬
‫ג האחד שיש לו כס‪ ,‬א‪ $‬יש לומר שאד שיש לו כס ואינו משל את חובו‪ ,‬מנצל‬
‫‪101‬‬
‫לרעה את החוק‪ .‬זהו כעי נבל ברשות התורה‪ .‬על כ‪ $‬נאמר במשנה במס' שביעית‬
‫המחזיר חוב בשביעית רוח חכמי נוחה הימנו‪ .‬לכ רבא היה עצוב בכ‪ $‬שאבא בר מניומי‬
‫לא החזיר לו את החוב‪.102‬‬
‫ג הרז"ה‪ 103‬נוקט ששמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬היא ממידת חסידות‪ ,‬וזאת משו‬
‫שהוא מבי שלדעת רבי השמיטי והיובלות ה חבילה שאינה מתפרדת וקשר שאי לו‬
‫היתר‪ .‬לכ מה שתיקנו רבנ שנוהגת שמיטת כספי‪ ,‬כעי דאורייתא תקנו‪ ,‬ולכ תקנו‬
‫דוקא כשקידשו את היובל‪ .‬כל מה שמובא בגמ' שנהגו שמיטת כספי‪ ,‬מדובר שקידשו‬
‫את היובל‪ .‬עוד הוא מחדש חידוש גדול‪ ,‬שדבריו נכוני ג לדעת חכמי‪ .‬כיו שהוא‬
‫מסביר שלדעת חכמי השמיטי צריכי קידוש בי"ד‪ ,‬הוא מביא כמה הוכחות לכ‪!1 :$‬‬
‫כתוב "וספרת ל‪ ,104"$‬ודרשו בספרא‪ 105‬ספירה בבי"ד‪ !2 .‬מובא במס' ערכי‪ 106‬מנו‬
‫יובלות לקדש שמיטי‪ .‬משמע שצרי‪ $‬קידוש בי"ד לשמיטה‪ .‬כמו שג יובל צרי‪ $‬קידוש‬
‫בי"ד‪ !3 .‬מצינו שחז"ל השוו בי קדושת שביעית לקדושת יובל‪ .‬כפי שמובא בגמ' במס'‬
‫‪100‬‬
‫עיי טור‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות ט'! טור יש‪ .‬עיי ש בבית יוס ובדרישה‪.‬‬
‫‪101‬‬
‫פרק י'‪ ,‬משנה ט'‬
‫‪102‬‬
‫עיי בדברי ר' בחיי ]ספר דברי‪ ,‬פרק ט"ו‪ ,‬פס' ב'[ שכותב‪" :‬וזה דבר השמטה ! אמרו רז"ל‪ ,‬אומר לו‬
‫המלוה ללוה משמט אני‪ ,‬לכשיביא מעותיו שעברה עליה שמטה א אמר לו הלוה אני רוצה לפרע‪,$‬‬
‫יקבל המלוה ממנו‪ ,‬שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניה כעני‬
‫שכתוב )דברי כג( לא תשי‪ $‬לאחי‪ ,$‬שהיא אזהרה ללוה‪ ,‬אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש‬
‫את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו‪ ...‬וא אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו‬
‫ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנ"‪ .‬יש עוד לציי להסברו של ר' יוס בכור שור ]ספר דברי‪ ,‬פרק ט"ו‪,‬‬
‫פס' ג'[ לטע המצוה של השמטת כספי‪ ,‬שנראה שיש ללמוד מדבריו‪ ,‬שכל המצוה דוקא כשאי לו כס‪,‬‬
‫א‪ $‬א יש לו כס‪ ,‬בודאי הוא צרי‪ $‬לשל את חובו‪ ,‬אלו דבריו‪" :‬אבל את הנכרי תגוש‪ .‬שהנכרי זורע‬
‫וקוצר ובוצר ויכול לשל ולפרוע‪ ,‬אבל אחי‪ $‬לא חרש וזרע ולא קצר‪ ,‬במה ישל? כי קרא אחרי‪ $‬שמיטה‬
‫לשדותיו לה' לש שמי‪ ,‬ואי במה יפרע"‪ .‬הבאתי לקמ את דברי בעל העיטור‪ ,‬שכתב שהסיבה שרוח‬
‫חכמי נוחה הימנו מזה שמחזיר את חובו‪ ,‬היא משו שאי ליהנות מממו אחרי‪ .‬עיי עוד בדברי משנה‬
‫ראשונה‪ ,‬בפירושו למס' אבות‪ ,‬פרק י'‪ ,‬משנה ט'‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫בתשובה שלו‪ ,‬שמובאת בבעל התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫‪104‬‬
‫ספר ויקרא‪ ,‬פרק כ"ה‪ ,‬פס' ח'‬
‫‪105‬‬
‫פרשת בהר‪ ,‬ריש פרשתא ב'‬
‫‪106‬‬
‫ד ל"ב‪ ,‬עמ' ב'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪145‬‬
‫סוכה‪" 107‬קדש תהיה לכ" בהויתה תהא‪ ,‬הא כיצד לוקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו‬
‫מתבערי בשביעית‪.‬‬
‫יש לציי שהשיטה הזאת שג יש לקדש את השמיטה‪ ,‬היא כמעט שיטה יחידאית‪,‬‬
‫מוצאי שיטה זו ג אצל המאירי‪.108‬‬
‫יש להוסי כא עוד טענה עקרונית שיש לרז"ה שהוא מקשה למה חז"ל לא יעשו זכר‬
‫ליובל כמו שעשו זכר לשביעית? לכ הוא מבי כדבר פשוט שכמו שעשו זכר לשביעית כ‬
‫עשו זכר ליובל‪ .‬בעצ שני המצוות הללו קשורות זו בזו‪ ,‬ולכ כשאי עושי זכר ליובל‬
‫בטל הזכר לשביעית‪.109‬‬
‫על הטענה של הרז"ה שלמה חז"ל לא יעשו זכר ליובל? כבר ד בכ‪ $‬התוס'‪ ,110‬והשיב‬
‫על שאלה זו‪ ,‬שאי רוב הציבור יכול לעמוד בתקנה זו‪ ,‬ליאסר בעבודת הקרקע ב' שני‬
‫רצופות‪ ,‬ולכ חז"ל לא תקנו זכר ליובל‪.‬‬
‫גידולי תרומה‪ 111‬כותב שהרז"ה ישיב על דחיה זו‪ ,‬שהכלל אי רוב הציבור יכול‬
‫לעמוד בה‪ ,‬לא נאמר אלא בגזירה חדשה שמעול לא היתה בציבור‪ ,‬א‪ $‬במצוה שהיתה‬
‫מקוד‪ .‬וכל התקנה של חז"ל‪ ,‬היא להעמיד את הדברי על די תורה‪ ,‬אי אומרי אי‬
‫רוב הציבור יכול לעמוד בה‪ ,‬שהרי מקוד לכ עמדו בה‪.112‬‬
‫‪107‬‬
‫ד מ'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪108‬‬
‫בחידושיו למס' ראש השנה‪ ,‬ד ח'‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬ד"ה שמיטה ויובל וכו'‪.‬‬
‫‪109‬‬
‫כ‪ $‬ג מובא בש הראב"ד‪ ,‬מובא בחידושי הרשב"א‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪110‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪111‬‬
‫שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫‪112‬‬
‫הסמ"ע‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ב'‪ ,‬יישב את הקושיא של הרז"ה בדר‪ $‬אחרת‪ ,‬הוא הסביר שכיו‬
‫שלא שיי‪ $‬לתק יובל בחו"ל‪ ,‬כיו שזה מצוה שתלויה באר‪ ,‬לכ לא תיקנו ג באר ישראל‪ .‬א‪ $‬שמיטת‬
‫כספי‪ ,‬אינה תלויה בקדושת האר‪ ,‬לכ אפשר לתקנה ג בחו"ל‪ .‬א‪ $‬נראה לי שדברי הללו מאוד‬
‫קשי‪ ,‬שהרי שמיטת קרקע נוהגת ג בזמ הזה מדבריה‪ ,‬אע"פ שאינה נוהגת בחו"ל‪ .‬יכול להיות‬
‫שלדעת הסמ"ע אי שמיטת קרקע אפי' מדרבנ ]עיי בדברי הראי"ה קוק זצ"ל‪ ,‬בספרו שבת האר‪,‬‬
‫במבוא‪ ,‬אות ו'[‪ .‬ראיתי באורי ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק א'[ ובפאת השלח ]סי' כ"ט‪ ,‬ס"ק ג'[‬
‫שמבואר ש התירו של התוס'‪ ,‬שה מסבירי שהנס שה' עושה שבשנה אחת יזכו לג' שני או לד'‬
‫שני‪ ,‬זהו רק כשהחיוב מ התורה‪ ,‬א‪ $‬כשהחיוב מדרבנ‪ ,‬אי הקב"ה עושה נס‪ .‬פאת השלח מבאר‬
‫בהסבר הזה‪ ,‬את הסיבה שלא תיקנו שמיטת קרקע בחו"ל זכר לשביעית‪ .‬התומי נות עוד שני הסברי‬
‫לכ‪ $‬שלא תיקנו יובל ותיקנו שמיטת כספי‪ !1 :‬כיו שתקנו שמיטת קרקע‪ ,‬לא רצו לחלק את המצוה‪,‬‬
‫ולכ תקנו ג מצות שמיטת כספי‪ !2 .‬שמיטת כספי הוי מצות שב ואל תעשה‪ ,‬ונוח לה להפקיר ממו‬
‫בשב ואל תעשה‪ ,‬כמו שתיר אביי בסוגיא במס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‪ .‬א‪ $‬יובל הוא בקו ועשה‪ ,‬וזה לא‬
‫רצו חז"ל לתק‪ .‬פאת השלח מעיר על דברי האורי‪ ,‬שהתירו הראשו שלו קשה‪ ,‬שהרי אי בתירו הזה‬
‫הסבר למה תיקנו שמיטת כספי בחו"ל‪ ,‬הרי בחו"ל אי שמיטת קרקע‪ .‬ועל התירו השני הוא כותב שזה‬
‫רק נכו לדעת התוס'‪ ,‬שסובר שדברי רבא שאמר הפקר בי"ד הפקר אינ באי לתר אי‪ $‬הלל תיק‬
‫פרוזבול‪ .‬א‪ $‬לפי דעת רש"י‪ ,‬רואי שאפשר לעשות הפקר בי"ד הפקר ג בקו ועשה‪.‬‬
‫‪ 146‬ש"י לאו‬
‫ד שמיטת כספי בזמ הזה נוהגת רק באר ישראל‪:‬‬
‫‪114‬‬
‫הרמב"‪ 113‬מקשה על דברי ר' יהודה אלברגלוני מדברי הגמ' במס' קידושי‬
‫שהובא לעיל‪ ,‬שש מבואר במפורש ששמיטת כספי נוהגת בחו"ל‪ ,‬ומשמע מש שכ‬
‫הדי ג בזמ הזה‪ ,‬ג בזמ שהיא נוהגת מדבריה‪.‬‬
‫הוא ג מביא מדברי הירושלמי במס' גיטי שמבואר ש במפורש שג לדעת רבי‬
‫שמיטת כספי בזמ הזה נוהגת מדבריה בי באר ובי בחו"ל‪ .‬ג רואי די זה מ‬
‫הסוגיא במס' גיטי‪ 115‬שרואי ש שאמוראי נוהגי דיני שמיטת כספי‪ ,‬אפי' שגרי‬
‫בחו"ל‪.116‬‬
‫נראה שצרי‪ $‬לומר שר' יהודה אלברגלוני סובר שכל מה שנאמר במס' קידושי‬
‫ששמיטת כספי נוהגת בכל מקו‪ ,‬היא דוקא בשמיטת כספי שנוהגת מדאורייתא‪ .‬א‪$‬‬
‫כשתיקנו רבנ שמיטת כספי‪ ,‬ה רק תיקנו לנהוג באר ישראל‪ .‬יכול להיות שג אפשר‬
‫להסביר שהוא סובר שכל שמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪ ,‬רק ממידת חסידות‪ ,‬ונהגו‬
‫זאת רק באר ישראל‪.‬‬
‫תרומת הדש‪ 117‬רוצה לומר שלא תיקנו זכר לשביעית‪ ,‬אלא בארצות שקרובי לאר‬
‫ישראל‪ .‬כלומר בודאי כששביעית נוהגת מדאורייתא‪ ,‬היא נוהגת בכל מקו‪ ,‬א‪ $‬כשרבנ‬
‫תיקנו‪ ,‬תיקנו רק באר ישראל ובמקומות הסמוכי לאר ישראל‪ .‬הוא נות טע לדבר‪,‬‬
‫שזה כעי דברי ר"י שחילק בי תרומות ומעשרות לחלה‪ .‬ר"י הסביר שתרומות ומעשרות‬
‫אינ נוהגות בחו"ל‪ ,‬אלא רק במקומות הסמוכי לאר ישראל‪ ,‬כיו שהוי חובת קרקע‪.‬‬
‫חלה היא חובת הגו‪ ,‬ולכ נוהגת בכל מקו‪ .‬ויש לומר ששמיטת כספי‪ ,‬אע"פ שג היא‬
‫חובת הגו‪ ,‬בכ"ז כיו שהוקשה שמיטת כספי לשמיטת קרקעות‪ ,‬והיא חלה דוקא‬
‫כשיש שמיטת קרקעות‪ ,‬לכ חז"ל כשתיקנו שמיטת כספי זכר לשביעית‪ ,‬תקנו דוקא‬
‫באר ישראל ובמקומות הסמוכי לאר ישראל‪ ,‬כדי תרומות ומעשרות‪.118‬‬
‫הרז"ה‪ 119‬מביא שיטה מעניינת בנוגע להשמטת כספי בחו"ל‪ .‬א‪ $‬כדי להבי את‬
‫דבריו עלינו לעיי במחלוקת אחרת‪:‬‬
‫‪113‬‬
‫בחידושיו למס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪114‬‬
‫ד ל"ח‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪115‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'! ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪116‬‬
‫ג המאירי‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬הקשה על שיטה זו‪ ,‬כיו שאי שו חילוק בי אר ישראל‬
‫לחו"ל לעני שמיטת כספי‪ .‬מה שנאמר ששמיטת כספי תלוי בשמיטת קרקע‪ ,‬הכוונה רק לזמ של‬
‫שמיטת קרקע‪ ,‬כלומר ששמיטת כספי נוהגת רק בזמ שיש מצוה של שמיטת קרקע‪ .‬ג בעל העיטור‬
‫]ריש פרוזבול[ הביא את הראיה ממה שנהגו האמוראי בבבל‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫חלק א'‪ ,‬סי' ד"ש‬
‫‪118‬‬
‫ג בשו"ת מהרי"ל החדשות‪ ,‬סי' קצ"ז‪ ,‬מובא ישוב זה כדי ליישב את המנהג שלא משמיטי כספי‬
‫בחו"ל‪.‬‬
‫‪119‬‬
‫בתשובה שלו שמובאת בבעל התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪147‬‬
‫בגמ' במס' גיטי‪ 120‬מובא‪:‬‬
‫"המחזיר חוב לחבירו בשביעית צרי‪ $‬שיאמר לו משמט אני וא אמר לו א‬
‫על פי כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמטה‪ ...‬אבא בר מרתא דהוא אבא‬
‫בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית אמר ליה‬
‫משמט אני שקלינהו ואזל אתא אביי אשכחיה דהוה עציב אמר ליה אמאי‬
‫עציב מר אמר ליה הכי הוה מעשה אזל לגביה אמר ליה אמטת ליה זוזי‬
‫למר אמר ליה אי אמר ליה ומאי אמר ל‪ $‬אמר ליה משמט אני אמר ליה‬
‫ואמרת ליה א על פי כ אמר ליה לא אמר ליה ואי אמרת ליה א על פי כ‬
‫הוה שקלינהו מינ‪ $‬השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה א על פי כ‬
‫אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה א על פי כ שקלינהו מיניה אמר לא הוה‬
‫ביה דעתא בהאי צורבא מרבנ"‪.‬‬
‫יש מחלוקת ראשוני מה הצור‪ $‬באמירת משמט אני? לכאורה בפשטות יש לומר‬
‫שיש אפקעתא דמלכתא‪ ,‬ונשמט החוב ממילא‪.‬‬
‫מובא בעוד משנה במס' שביעית‪" :121‬המחזיר חוב לחברו בשביעית רוח חכמי נוחה‬
‫הימנו"‪.‬‬
‫רואי מכא שדוקא זה דבר טוב להחזיר את החוב‪ ,‬אפי' שיש שמיטת כספי‪.‬‬
‫בעל העיטור‪ 122‬מסביר שהדי הזה להחזיר חוב לחבירו בשביעית וכו'‪ ,‬כוונת הדברי‬
‫שאינו רוצה ליהנות בממו חבירו‪ ,‬א‪ $‬לכתחילה אי לו להחזיר‪.‬‬
‫נראה שכוונת הדברי שהוא מבי‪ ,‬שמצד דיני שביעית אי לו שו חיוב להחזיר את‬
‫החוב‪ ,‬רק מצד די אחר‪ ,‬שלא ליהנות ממו חבירו‪ ,‬יש לו להחזיר‪.‬‬
‫א‪ $‬דעת ספר יראי‪ 123‬אחרת‪ ,‬ספר יראי מחדש שחוב שעבר עליו השביעית הלוה‬
‫חייב לבוא לפרוע את חובו‪ ,‬כלומר מדי פריעת בעל חוב מצוה‪ .‬שכל זמ שהמלוה לא‬
‫משמיט את חוב‪ ,‬כלומר שאינו אומר "משמט אני"‪ ,‬אינו רשאי לעכב את החוב אצלו‪ .‬א‪$‬‬
‫א המלוה אינו משמט את החוב‪ ,‬יש ללוה לתבעו לדי‪ ,‬והבי"ד יכפו את המלוה לומר‬
‫"משמט אני"‪ ,‬כדי לקיי מצות עשה‪ ,‬שכופי על מצוות עשה‪.‬‬
‫יוצא לפי דבריו שהוא מבי שאי אפקעתא דמלכא‪ ,‬אלא המלוה צרי‪ $‬להשמיט את‬
‫החוב‪ ,‬ולכ‪ $‬יש צור‪ $‬לומר "משמט אני"‪.‬‬
‫בעל העיטור מבי אחרת‪ ,‬הוא מבי שיש אפקעתא דמלכא‪ ,‬ולכ אי שו חיוב ללוה‬
‫להחזיר את החוב‪.‬‬
‫‪120‬‬
‫ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪121‬‬
‫פרק י'‪ ,‬משנה ט'‬
‫‪122‬‬
‫פרוזבול‪ ,‬ד ע"ז‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪123‬‬
‫סי' קס"ד! דפוס חדש‪ .‬סי' רע"ח! דפוס יש‬
‫‪ 148‬ש"י לאו‬
‫כעי דברי ספר יראי כותב הרז"ה בש אחד מ המפרשי‪ ,‬א‪ $‬הוא כותב את‬
‫הדברי לגבי שמיטת כספי בזמ הזה ובחו"ל‪ .‬הוא כותב שכיו שאי שו ראיה‬
‫שהשמטת כספי נוהגת בזמ הזה בחו לאר‪ ,‬אלא רק מ המעשה של אבא בר מניומי‪,‬‬
‫שהובא לעיל‪ ,‬לכ יש לנו ללמוד הלכה למעשה כיוצא בו‪ .‬הוא מבי שאבא בר מניומי לא‬
‫בא לעשות לפני משורת הדי‪ ,‬שהרי בתחילה לא אמר אע"פ כ‪ ,‬ולכ הוא מבי שהוא‬
‫בא מצד הדי לפרוע את חובו‪ .‬שכל עוד שאי המלוה אומר "משמט אני"‪ ,‬הוא חייב‬
‫לפרוע את חובו‪ .‬לכ א מת המלוה היורשי פטורי מלומר "משמט אני"‪ ,‬והוא חייב‬
‫לשל לה‪ .‬הוא מבי שהמשנה שאומרת "המחזיר חוב לחבירו וכו'"‪ ,‬שמשמע ממנה‬
‫שהחזרה היא רק בדיעבד‪ ,‬א‪ $‬לכתחילה אינו חייב להחזיר‪ ,‬מדובר בזמ הבית באר‬
‫ישראל‪ .‬כלומר כששמיטת כספי היא דאורייתא‪ .‬א‪ $‬בחו"ל בזמ הזה‪ ,‬שמיטת כספי‬
‫אינה דאורייתא‪ ,‬ולכ הלוה חייב להחזיר את החוב‪ ,‬עד שיאמר המלוה "משמט אני"‪.124‬‬
‫נראה שהרז"ה הבי כדעת ספר יראי‪ ,‬א‪ $‬בנוגע לדי חו"ל בזמ הזה‪ .‬כלומר הוא‬
‫הבי שרבנ כשתיקנו שמיטת כספי בחו"ל‪ ,‬היא תיקנה שזה חיוב על המלוה‪ ,‬א‪ $‬אי‬
‫החוב נשמט ממילא‪ ,‬אי אפקעתא דמלכא‪ .‬ולכ הלוה חייב להחזיר את החוב‪ ,‬עד שיאמר‬
‫לו המלוה "משמט אני"‪.‬‬
‫הרב אריה גולדשמידט‪ 125‬רוצה לומר שאולי ג נסביר את דעת ספר יראי‪ ,‬שהוא‬
‫דיבר על חו"ל ובזמ הזה‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫‪128‬‬
‫‪127‬‬
‫‪126‬‬
‫יש לציי שמדברי הרמב" ‪ ,‬טור ‪ ,‬ושו"ע משמע כדעת בעל העיטור ‪ .‬כלומר‬
‫משמע מלשונ שאי חיוב ללוה להחזיר את החוב‪ ,‬אלא רק א הוא בא להחזיר את‬
‫החוב‪ ,‬אז צרי‪ $‬המלוה לומר "משמט אני"‪.130‬‬
‫‪124‬‬
‫יכול להיות שאולי זו ג כוונת דברי מהר"י ב מלכי ב צדק‪ ,‬בפירושו לבמס' שביעית‪ ,‬פרק י'‪ ,‬משנה ח'‪.‬‬
‫שש כתב על דברי המשנה "המחזיר חוב בשביעית"! "והאי בשביעית בזמ שהשביעית נוהגת ומני רבי‬
‫היא דאמר וכו'"‪ .‬יכול להיות שאולי כוונתו לומר שלדעת רבי‪ ,‬כל מה שנאמר כא במשנה הוא דוקא‬
‫כששמיטת כספי דאורייתא‪ .‬א‪ $‬כששמיטת כספי דרבנ‪ ,‬אינו צרי‪ $‬להחזיר בלשו דיעבד‪ ,‬אלא‬
‫מכתחילה הלוה חייב להחזיר את חובו‪ .‬כלומר כל עוד שאי המלוה אומר "משמט אני"‪ ,‬מחויב הלוה‬
‫להחזיר את חובו‪.‬‬
‫‪125‬‬
‫בהערותיו לספר התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬הערה מס' ‪50‬‬
‫‪126‬‬
‫הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' כ"ח‬
‫‪127‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' ל"ו! הוצאת שירת דבורה‬
‫‪128‬‬
‫ש‬
‫‪129‬‬
‫בתשובת הרמב"‪ ,‬מובא בשו"ת הרא"ש‪ ,‬כלל ע"ז‪ ,‬סי' ד'‪ ,‬מבואר במפורש שאי צור‪ $‬שהמלוה יאמר‬
‫משמט אני‪ ,‬ואפי' בא לתבוע את חובו‪ ,‬אי הלוה חייב לשל לו‪ ,‬כיו שהשביעית מפקיעה את החוב‪ .‬והוא‬
‫מוסי ומוציאי מיד המלוה את השטר חוב ונותני ללוה‪ .‬תשובה זו ג מובאת בבעל התרומות‪ ,‬שער‬
‫מ"ה‪ ,‬אות ה'‪ .‬בטור ושו"ע ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' ל"ז[ מובא הדי של הרמב" שמוציאי את השטר‬
‫חוב מהמלוה להחזירו ללוה‪ .‬א"כ משמע מדבריו שנקטו כדעת הרמב" שהוי אפקעתא דמלכתא‪ .‬ג‬
‫המרדכי‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬סי' ש"פ‪ ,‬ד בנושא הזה‪ .‬ומביא שר' חזקיה סבר לומר שהוי אפקעתא דמלכא‪ .‬ור'‬
‫אביגדור ג"כ כתב שהוי אפקעתא דמלכא‪ ,‬מה שצרי‪ $‬לומר משמט אני‪ ,‬הוא מצוה שהוטל על המלוה‪,‬‬
‫משו שכתוב "וזה דבר השמיטה"‪ .‬שער המשפט‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק א'‪ ,‬רצה בתחילה להסביר‬
‫את דעת הרא"ש‪ ,‬במס' מכות‪ ,‬פרק א'‪ ,‬סי' ג'‪ ,‬שסובר כדעת היראי‪ ,‬ובכ‪ $‬לתר את קושיית הבית יוס‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪149‬‬
‫מנהגי להקל בשמיטת כספי‪:‬‬
‫בדברי כמה מ הראשוני אנחנו שומעי הדי למנהג שלא להשמיט כספי‪ ,‬ונראה‬
‫שהדבר היה נפו‪:‬‬
‫הרמב"‪" :131‬ולפי שהע נמנעי מלהשמיט ועוברי על מה שכתוב בתורה‪ ,‬מקצת‬
‫החכמי לב נוקפ ומפקפקי בדבריה להקל שהע שומעי לה בכ‪ $‬ואי שומעי‬
‫להחמיר"‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫רז"ה ‪" :‬עכשיו שאי בי"ד יכול לקדש שנה ולא חודש בידוע שבטלו היובלות בטלה‬
‫גמורה ובטלו א השמטות עמה‪ ,‬לדברי רבי‪ ...‬והדעות והלבבות מכריעי ומטי לדברי‬
‫רבי‪ ,‬וכל שכ ע המנהג שהעול נוהג‪...‬זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאוני ז"ל‬
‫והמנהגי והנכוני מסורי לבני מאבות הראשוני ומזקני הקדמוני‪ .‬והדי‬
‫אותנו לזכות המקו ידינו לזכות"‪.‬‬
‫ראב"ד בר יצחק‪" :133‬כי ג הוא היה סומ‪ $‬ועוזר מחזיקי המנהג שלא להשמיט‬
‫כספי בזמ הזה בחוצה לאר"‪.‬‬
‫הרשב"א‪" :134‬אבל הטענה שטענה‪ ,‬שאינו נאמ לומר‪ :‬פרוזבול היה לאבי‪ ,‬לפי‬
‫שבאותו זמ לא היה נודע‪ ,‬וסבורי היו שאי שמטת כספי נוהגת ג בזמננו‪ ,‬בטוב טענה‬
‫לנו‪ ,‬אינו נאמ עכשיו בינינו‪ ,‬לפי שאי עני הפרוזבול נודע עכשיו‪ ,‬ואי כותבי אותו בשו‬
‫מקו‪ ,‬וא עשה כ‪ ,‬קול היה יוצא לו"‪.‬‬
‫עליו‪ .‬א‪ $‬לבסו הוא כתב שמסתימת דברי הרא"ש לא משמע כדעת ספר יראי‪ ,‬ונראה שהוא סובר‬
‫שדעת ספר יראי היא דעת יחיד‪ .‬ג מדברי התשב"‪ ,‬חלק ד'‪ ,‬טור א'‪ ,‬סי' כ"ב‪ ,‬מבואר ששביעית הוי‬
‫אפקעתא דמלכא‪ .‬ג המנחת חינו‪] $‬מצוה תע"ז‪ ,‬אות ב'[ נוקט שהוי אפקעתא דמלכא‪ ,‬ולכ הוא מחדש‬
‫שבהלואה של חרש‪ ,‬שוטה וקט‪ ,‬כשעבר השמיטה אי הלוה חייב לשל לה‪ ,‬כיו שנפקע החוב‪ .‬א‪ $‬יש‬
‫לציי שמהרשד" ]חלק חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ד[ סובר שבקטני לא נשמט החוב‪ ,‬כיו שהוא סובר שהפס'‬
‫"שמוט כל בעל משה ידו וכו'" מדובר על בני מצוה‪ .‬ג התומי ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק כ"ה[ נקט‬
‫שחוב של קטני לא נשמט‪ .‬יכול להיות שמחלוקת זו תלויה בשאלה א העני הממוני קשור ע עני‬
‫האיסורי‪ .‬כלומר כיו שיש עני איסורי שהמלוה לא יגוש את חובו‪ ,‬לכ נפקע החוב‪ .‬או שזה שני דיוני‬
‫שוני‪ ,‬ואינ תלויי זה בזה‪ .‬שלדעת המנחת חינו‪ $‬הדיני אינ תלויי זה בזה‪ ,‬אי זה משנה א הוא‬
‫חייב במצוה או לא‪ .‬א‪ $‬דעת מהרשד" ותומי שתלוי במצוה‪ .‬עיי לקמ שהבאתי מדברי הרא"ש‪,‬‬
‫שמשמע מדבריו שסובר שאי הדיני תלויי זה בזה‪ .‬יכול להיות שיהיה איסור‪ ,‬כשלא נפקע החוב‪ .‬ג‬
‫עיי לקמ בהערה ]מס' ‪ [236‬בדברי ספר וזאת ליעקב שג ד בעני הזה בהסבר דברי הבית יוס‪ ,‬שלפי‬
‫דבריו יוצא שדעת הבית יוס שעני הממוני נובע מעני האיסורי‪ ,‬שא יש איסור ממילא נפקע החוב‪.‬‬
‫‪130‬‬
‫יש לציי שבית רידב"ז ]פאת השלח‪ ,‬סי' כ"ט‪ ,‬ס"ק ל"ג[ כותב שכמו שחולקי בית יוס ומבי"ט‬
‫ומהרי"ט א הפיקרא דשביעית הוא מכח אפקעתא דמלכא או רק מצות עשה על בעל השדה להפקירה‪,‬‬
‫וכשלא הפקיר לא הוי הפקר‪ .‬כ‪ $‬ראוי לומר דהוא הדי דפליגי כנ"ל לעני השמטת כספי‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫בחידושיו למס' גיטי‪ ,‬ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪132‬‬
‫בתשובה שלו שמובאת בבעל התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫‪133‬‬
‫מובא בבעל התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‬
‫‪134‬‬
‫באחת מתשובותיו‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' נ"ז‬
‫‪ 150‬ש"י לאו‬
‫הרא"ש‪" :135‬וג אי איסור שביעית לשמוט כספי ידוע להמו הע‪ ,‬ולא מחזקו‬
‫ליה באיסור‪ ,‬להיות חרד בדבר ולכתוב פרוזבול וכשהיה בא אחד לפני והיה טוע‪:‬‬
‫פרוזבול היה לי ואבד‪ ,‬הייתי שואל לו‪ :‬מהו פרוזבול‪ ,‬ולמה כתבת אותו‪ ,‬ומי הוא שכתבו‬
‫ל‪ ,$‬עד שהיה נתפס בשקרו; ומעול לא זכה אד בפני באשכנז בטענה זו"‪.‬‬
‫מובא באחת מתשובותיו‪ 136‬שכ‪ $‬היו נוהגי ג באר קרטבא‪.‬‬
‫במהרי"ק‪ 137‬מובא שבספרד ובצרפת המנהג שלא להשמיט כספי‪ ,‬הוא כותב‪" :‬וכלל‬
‫העולה על דעתי בקצרה שהלכה זו רופפת הרבה וראוי להל‪ $‬בו אחר המנהג"‪.‬‬
‫תרומת הדש‪" :138‬יראה אע"ג דכתב ר"י וכ מוכח מדברי ר"ת וכמה גאוני‪ ,‬וכ‬
‫מפי' רש"י פ"ק דע"ז ]ד ט ע"ב[ רש"י ]ד"ה האי[ דשמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪ ,‬לא‬
‫חזינ רבנ קשישי בדורותינו דהוו מורו לנהוג עתה שמיטת כספי‪ .‬ואדרבה שמעתי‬
‫שהיה אחד טוע שמיטת כספי לפטור מהלוואה היה נחשב כאחד מ המתמיהי"‪.‬‬
‫תשב"‪" :139‬אמת הוא שהרב' מקומות יש שאינה נוהגת בה ואינה יודעי אותה"‪.‬‬
‫שו"ת מהרי"ט‪" :140‬הנה זאת חקרנו' כ היא ושאלנו לנתיבות עול ומקדושי אשר‬
‫באר החיי המה דור דור ופרנסיו וידענו שכל חכמי הדורות היו מורי ובאי לגבות‬
‫חובותיה א' מלוה בשטר ואחד מלוה על פה וא היה שו חכ רוצה להפקיע חובו‬
‫שעברה עליו שביעית רבני הדור היו משתקי אותו בנזיפה ואעפ"י שמשורת ההלכה‬
‫השמטת כספי נוהגת מדבריה בכל מקו מכל מקו ראינו בכל המקומות הרחוקי‬
‫אשר שמענו שמע מפי סופרי ומפי ספרי שאינ משמיטי וג לא נהגו לכתוב‬
‫פרוזבול"‪.‬‬
‫שו"ת דברי ריבות‪" :141‬ובזמנינו זה פשיטא דכל העול טועי וחושבי שאי שמיטת‬
‫כספי נוהגת ולאו כולי עלמא דינא גמירי"‪.‬‬
‫דרכי ליישב את המנהג שלא להשמיט כספי‪:‬‬
‫הבאתי לעיל מדברי הראשוני שה יישבו את המנהג שלא משמיטי כספי‪,‬‬
‫בהסבר שבזמ הזה אי מצוה להשמיט כספי‪ ,‬אלא רק ממידת חסידות‪ ,‬או שאי מצוה‬
‫בחו"ל‪ ,‬רק באר ישראל‪ ,‬ובמקומות הסמוכי לאר ישראל‪ .142‬כעי זה כתב הדרכי‬
‫‪135‬‬
‫באחת מתשובותיו‪ ,‬כלל ע"ז‪ ,‬סי' ד'‬
‫‪136‬‬
‫כלל ע"ז‪ ,‬סי' ד'‬
‫‪137‬‬
‫שרש צ"ב‬
‫‪138‬‬
‫חלק א'‪ ,‬סי' ד"ש‬
‫‪139‬‬
‫חלק ג'‪ ,‬סי' ס"ד‬
‫‪140‬‬
‫חלק ב'‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' קי"ג‬
‫‪141‬‬
‫סי' רל"ה‬
‫‪142‬‬
‫כ‪ $‬תרומת הדש‪ ,‬חלק א'‪ ,‬סי' ד"ש‪ ,‬מיישב את המנהג‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪151‬‬
‫משה‪ ,143‬וכ‪ $‬נראה שהכריע בספרו הרמ"א‪ ,144‬הוא הסביר שכיו סומכי על המקילי‬
‫שאי שמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪.‬‬
‫א‪ $‬יש ראשוני שהלכו בדרכי אחרות‪ .‬ה סברו שיש מצוה להשמיט כספי בזמ‬
‫הזה‪ ,‬א‪ $‬ה היו מוכרחי ליישב את המנהג‪ ,‬ולכ מצאו לה כל מיני דרכי מחודשי‪:‬‬
‫א יישוב הרא"ש‪:‬‬
‫מובא בכמה מתשובתיו של הרא"ש שהוא הגיע לאר טולידו‪ ,‬והוא ראה ש שלא‬
‫משמיטי כספי‪ ,‬וצעק על הדבר‪ ,‬ולא השגיחו בו‪ ,‬כיו שאמרו שכ‪ $‬מנהג מדורי‬
‫דורות‪ ,‬ואי אפשר לבטל מנהג שיש הלאות ישנות‪ .‬לכ הוא מש‪ $‬את ידו מלכתוב בעניני‬
‫שמיטת כספי‪ ,‬ונת התנצלות למה באמת אי שמיטת כספי נוהגת באותו מקו‪ ,‬שיש‬
‫לומר שכיו שכ‪ $‬פשט המנהג אצל‪ ,‬וכול יודעי דבר זה‪ ,‬הוי כאילו התנה המלוה על‬
‫מנת שלא תשמיטני בשביעית‪ ,‬שבכה"ג מועיל התנאי ולא נשמט החוב‪.146‬‬
‫הרא"ש‪ 147‬הביא שהחכמי של אותו מקו נתנו לו יישוב אחר לכ‪ $‬שאי משמיטי‬
‫כספי‪ ,‬שה כותבי בשטרות כל מיני לשונות שה יפוי לשו וכוח שמורי שאי‬
‫המלוה משמיט את ההלואה‪ .‬א‪ $‬הרא"ש לא הסכי ע דבריה‪ .‬כיו שהלשו אצל לא‬
‫היה לשו של "על מנת שלא תשמיטני בשביעית"‪ ,‬אלא הלשונות שלה היו לשונות‬
‫דומי ל"על מנת שלא תשמיטני שביעית"‪ ,‬שאינו מועיל‪ ,‬כיו שהוי מתנה על מה שכתוב‬
‫בתורה‪ .‬ג הוא כותב שמה שכותבי בשטרות שיוכל לגבות בי בדברי דתיי ובי‬
‫בדברי שאינ דתיי‪ ,‬הרי נחשב הדבר שמתנה לעבור על מה כתוב בתורה‪ .‬הוא רצה‬
‫לומר שאולי סמכו לומר שכוונת בתנאי זה‪ ,‬לומר שהוא מתנה על מנת שלא תשמיטנו‬
‫בשביעית‪ ,‬שזהו לשו שמועילה‪ .‬א‪ $‬הוא כותב כיו שאי הדבר מפורש‪ ,‬לכ אינו‬
‫מועיל‪ .148‬באחת מתשובותיו‪ 149‬הוא מסיי שמיו בואו לאותו מקו‪ ,‬אי הוא ד שלא‬
‫תשמט שביעית‪ ,‬וג אי הוא סותר מנהג‪ ,‬אלא מניח לדו כמנהג‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫‪143‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות א'‬
‫‪144‬‬
‫סי' ס"ז‪ ,‬סע' א'‬
‫‪145‬‬
‫עיי כלל ס"ד‪ ,‬סי' ד'‪ .‬כלל ע"ז‪ ,‬סי' ב'‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫עיי מס' מכות‪ ,‬ד ג'‪ ,‬עמ' ב'‪ .‬נפסק להלכה בטור ושו"ע‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' ט'‪.‬‬
‫‪147‬‬
‫ש‪ ,‬כלל ע"ז‪ ,‬סי' ד'‪ .‬וכלל פ"ו‪ ,‬סי' ט"ו‬
‫‪148‬‬
‫יש לציי שבאר הגולה‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' א'‪ ,‬אות ו'‪ ,‬רוצה להסביר שמה שכתב הרא"ש שכיו‬
‫שהמנהג ש שלא להשמיט כספי וכו'‪ ,‬הוי כמו שהתנה על מנת שלא תשמיטני בשביעית‪ ,‬כוונת הדברי‬
‫שכיו שהיו כותבי בשטר "בי בדברי דתיי ובי בדברי שאינ דתיי"‪ .‬נראה לי שאי זה נכו‪,‬‬
‫שבתשובה של הרא"ש שמזכיר שהוי כמתנה על מנת שלא תשמיטני בשביעית‪ ,‬אי הוא מזכיר את הדבר‬
‫הזה שכותבי בשטר בי דברי דתיי וכו'‪.‬‬
‫‪149‬‬
‫כלל ע"ז‪ ,‬סי' ד'‬
‫‪ 152‬ש"י לאו‬
‫הלכו עוד ראשוני‪ 150‬בדר‪ $‬הזו של הרא"ש לבאר שמשו המנהג נחשב כמו שהתנה‬
‫על מנת שלא תשמיטני בשביעית‪.‬‬
‫א‪ $‬יש לציי שדעת הרשב"א‪ 151‬בדיוק הפוכה‪ ,‬שדוקא במקומות שנוהגי שלא‬
‫להשמיט כספי‪ ,‬כלומר שאי נוהגי ש שמיטת כספי‪ ,‬אי פותחי לאנשי לטעו‬
‫שעשו תנאי וכ היה לה פרוזבול‪ ,‬ואפי' א טועני אינ נאמני‪.‬‬
‫ג קצות החוש‪ 152‬מקשה על היישוב של הרא"ש‪ ,‬כיו שדעת הרא"ש במקו‬
‫אחר‪ 153‬שאע"פ ששביעית משמטת את החוב רק בסופה‪ ,‬בכ"ז אסור למלוה ליגוש את‬
‫הלוה כבר מתחילת שנת השביעית‪ .‬א"כ מה שאי למלוה ליגוש כבר מתחילת השנה‪ ,‬הוי‬
‫רק איסור ולא ממו‪ ,‬ולא שיי‪ $‬להתנות על כ‪ .$‬לכ יצא לפי"ז שלא יועיל מה שכתב‬
‫הרא"ש שהוי כמו מתנה "על מנת שלא תשמיטנו בשביעית"‪ ,‬לעני לגבות חוב בשביעית‪.‬‬
‫כלומר המלוה לא יוכל לתבוע חובות שהלוה קוד השביעית‪ ,‬בשביעית‪.154‬‬
‫החת" סופר‪ 155‬מיישב את קושיית קצות החוש‪ ,‬הוא מסביר שדעת הרא"ש שכמו‬
‫שסו השנה של השביעית‪ ,‬שהיא צאת היו ערב ראש השנה של השמינית משמטת את‬
‫‪150‬‬
‫עיי בסו תשובת הרז"ה‪ ,‬שמובא בבעל התרומות‪ ,‬שער מ"ה‪ ,‬אות ד'‪ .‬שו"ת תשב"‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' צ"ט‪.‬‬
‫שו"ת מהר"י ב לב‪ ,‬חלק א'‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ג מביא את הישוב הזה‪.‬‬
‫‪151‬‬
‫עיי בתשובות שלו‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' קע"ג‪ .‬חלק ג'‪ ,‬סי' נ"ז‪ .‬חלק ד'‪ ,‬סי' כ"ג‪ .‬חלק ד'‪ ,‬סי' קכ"ז‪ .‬התשב"‪,‬‬
‫חלק ב'‪ ,‬סי' צ"ט‪ ,‬מעלה את המחלוקת הזו בי הרא"ש לרשב"א‪ .‬עיי במהרשד" ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"א[‬
‫שרוצה לבאר את דברי הרשב"א שמדבר בכה"ג שנהגו הציבור מעצמ שלא להשמיט כספי‪ ,‬א‪ $‬אינו‬
‫מדובר שהבי"ד היו נוהגי כ‪ .‬הרא"ש דיבר על מקו שג הבי"ד היו מגבי את החובות‪ ,‬ולא היו‬
‫נוהגי שמיטת כספי‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק א'‬
‫‪153‬‬
‫מס' גיטי‪ ,‬פרק ד'‪ ,‬סי' כ'‬
‫‪154‬‬
‫שיעורי ר' שמואל ]מס' מכות‪ ,‬אות ק"ע[ הקשה על דברי קצות החוש‪ ,‬שהרי דעת קצות החוש ]סי'‬
‫ס"ז‪ ,‬ס"ק ח'[ שהתנאי "על מנת שלא תשמיטנו בשביעית"‪ ,‬הוי כמו התחייבות חדשה‪ .‬שהוא מחייב את‬
‫עצמו בממו שלא חייבתה אותו התורה‪ .‬ויש לומר שלדעת קצות החוש‪ ,‬ההתחייבות הזאת אינה‬
‫משתמטת בשביעית‪ ,‬שאי זה כמו הלואה‪ .‬וא"כ נאמר אות הדברי לעני איסור לא יגוש‪ ,‬כלומר שכל‬
‫מה שכתב הרא"ש שיש איסור לא יגוש בתחילת שנת השביעית‪ ,‬הוא דוקא להלואות‪ ,‬א‪ $‬להתחייבות אי‬
‫שו איסור‪ .‬ר' שמואל תיר את קושייתו‪ ,‬ע"י קושיא נוספת על דברי קצות החוש‪ ,‬שהרי לכאורה למה‬
‫הקשה קצות החוש על דברי הרא"ש רק לעני גביית חובו בשנת השביעית‪ ,‬לכאורה יש להקשות שג‬
‫לאחר שנת השביעית‪ ,‬יהיה אסור למלוה ליגוש את חובו‪ .‬שלדעת הרא"ש עני האיסור אינו תלוי בעני‬
‫הממו‪ ,‬שהרי רואי שלדעתו בתחילת שנת השביעית יש איסור‪ ,‬אע"פ שאי הפקעת חוב‪ .‬ולכ יש לומר‬
‫שג לאחר שביעית‪ ,‬אע"פ שלא נפקע החוב‪ ,‬כיו שעשה תנאי‪ ,‬בכ"ז יהיה אסור ליגוש‪ ,‬משו שהתנאי‬
‫אינו מועיל לאיסור‪ .‬אלא צריכי לומר שדעת קצות החוש שהתנאי "על מנת וכו'"‪ ,‬היא התחייבות‬
‫חדשה‪ .‬א‪ $‬רק אומרי שיש התחייבות חדשה לאחר שנת השביעית‪ ,‬לא בשנת השביעית‪ ,‬כיו שעדיי‬
‫בשנת השביעית לא הופקע החוב‪ .‬לכ בשנת השביעית יש הלואה‪ ,‬ואי התחייבות חדשה‪ ,‬ואסור למלוה‬
‫ליגוש את הלוה‪ .‬ספר ראשי שערי ]מס' גיטי‪ ,‬סי' כ"ד[ יישב את הקושיא על קצות החוש בדר‪ $‬אחרת‪,‬‬
‫הוא הסביר שדעת קצות החוש כדעת החת" סופר ]חוש משפט‪ ,‬סי' ק"נ[ שבהקפת חנות וכיוצ"ב אע"פ‬
‫שאי השביעית משמטתו‪ ,‬בכ"ז יש איסור למלוה של "לא יגוש"‪ .‬לכ מובני דברי קצות החוש‪ ,‬שאע"פ‬
‫שיש כא התחייבות חדשה‪ ,‬בכ"ז לא גרע מהקפת חנות‪ ,‬שעדיי יש איסור של "לא יגוש"‪.‬‬
‫‪155‬‬
‫בשו"ת שלו‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' נ'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪153‬‬
‫החובות‪ ,‬כ הדבר לעני האיסור שלא ליגוש את החוב בשנה השביעית‪ .‬כלומר כל החובות‬
‫שהיו למלוה קוד שנכנס שנה השביעית‪ ,‬אסור לו ליגוש אות בשנת השביעית‪ .‬א‪ $‬כל‬
‫החובות שלו שבאו לאחר שנכנס שנה השביעית‪ ,‬אי שו איסור ליגוש אות‪ .‬לכ יש‬
‫לומר שכיו שמנהג היה להשמיט כספי‪ ,‬לכ יש לומר שהוי כמו שמתני שכל חוב‬
‫שלא נפרע בערב ראש השנה קוד חצות יהיה זמנו לפרוע עוד עד אחר ראש השנה‪ ,‬וכיו‬
‫שזמ הפרעו היא בשנה השביעית‪ ,‬אי שו איסור ליגוש את החוב‪.‬‬
‫תרומת הדש‪ 156‬כותב שמה שכתב הרא"ש שמה שכתב "בי בדברי דתיי ובי‬
‫בדברי שאינ דתיי"‪ ,‬הוי מתנה על מה שכתוב בתורה‪ ,‬אינו משו די שביעית‪ .‬שהרי‬
‫בשביעית אפשר להתנות שלא ישמיטני בשביעית‪ .‬אלא כוונת הדברי שבמה שמתנה‬
‫לכו בדרכי שאינ דתיי‪ ,‬הוי מתנה על מה שכתוב בתורה‪ ,‬כיו שהתורה ציוותה שלא‬
‫לעבור על הדת וההלכה‪ ,‬ויש ללכת בחוקי התורה ודתותיה‪.‬‬
‫ב יישוב המהרי"ל‪:‬‬
‫מהרי"ל‪ 157‬הל‪ $‬בדר‪ $‬אחרת‪ ,‬והוא נת ב' ישובי‪ !1 :‬כתוב בשטרות "ה בדיני‬
‫ישראל ה בדיני אומות העול"‪ .158‬לכ‪ 159‬הוי כאילו כתוב בה "על מנת שלא תשמיטני‬
‫בשביעית"‪ ,‬ונראה שעדי מאמירת הלוה "אע"פ כ" לאחר שהמלוה אומר לו שהוא‬
‫משמט‪ .‬ואע"פ שהרא"ש כתב שאינו מועיל תנאי זה‪ ,‬כיו שאינו רשאי ללכת בערכאות‪,‬‬
‫שלא הרשהו לדו בערכאות אלא רק בכה"ג שאי הלוה ציית לדינא‪ ,‬בכ"ז בכה"ג‬
‫שמתכלה הקר‪ ,‬שהרי א לא יל‪ $‬לדונו בערכאות של עכו" יפסיד את החוב‪ .‬נוס על‬
‫כ‪ $‬ג בדי ישראל יש כפיה על הלוה לפרוע את החוב‪ .160‬לכ יש לדמות את הדברי‬
‫לשומר חינ שמתנה על עצמו להיות כשואל‪ ,‬שהוא משעבד את עצמו ליותר ממה שהוא‬
‫מחויב‪ !2 .161‬כתוב בשטרות "ד' אמות בחצרי"‪ ,‬והוי קרקע כמשכו‪ ,‬ויש מ"ד שסובר‬
‫שאי הלואה משמטת במלוה שעל המשכו‪.162‬‬
‫‪156‬‬
‫חלק א'‪ ,‬סי' ד"ש‬
‫‪157‬‬
‫מנהגי‪ ,‬ליקוטי‪ ,‬סי' י"ז‬
‫‪158‬‬
‫ג התשב"‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' צ"ט‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' ס"ד‪ ,‬מביא הסבר זה‪ ,‬ומוסי שא שטר החוב הוא‬
‫בערכאות של עכו"‪ ,‬אז דינו שווה לכ‪ $‬שכתב שיכול לתבעו בי בדיני ישראל ובי בדיני אומות העול‪.‬‬
‫וכ הוא כותב שא כתוב בגופ של עכו"‪ ,‬כ‪ $‬הדי‪ ,‬עיי בתשובה שלו‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' ס"ד‪.‬‬
‫‪159‬‬
‫התוספת הזו מובאת בשו"ת מהרי"ל החדשות‪ ,‬סי' קצ"ז‬
‫‪160‬‬
‫עיי מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫ג כא הוא משעבד את עצמו ליותר ממה שמחויב‪ ,‬כלומר הוא מחוייב בכפיה של ישראל‪ ,‬וכא הוא‬
‫מתחייב בכפיה של עכו"‪ ,‬שזו כפיה יותר חזקה‪.‬‬
‫‪162‬‬
‫מובא במס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' א'‪ ,‬שהמלוה על המשכו אינו משמט‪ ,‬ומבואר ש שהסיבה לכ‪ $‬היא‬
‫משו דברי ר' יצחק שסובר שבעל חוב קונה משכו‪ .‬תוס' ש‪ ,‬מבאר שאע"פ שר' יצחק מדבר על משכו‬
‫שלא בשעת הלואתו‪ ,‬בכ"ז ג במשכו בשעת הלואתו‪ ,‬אי השמיטה משמטת‪ ,‬שהש"ס מבינה שכיו‬
‫שלדעת ר' יצחק המלוה קונה את המשכו שלא בשעת הלואתו‪ ,‬אז ג בשעת הלאותו אלי שיעבודיה‬
‫שלא תשמט‪ ,‬שלעני זה נקרא "ולא של אחי‪ $‬ביד‪ ."$‬רואי בכמה דברי שיש קני כל שהוא ג במשכו‬
‫בשעת ההלואה‪ .‬הטור ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' י"ב[ פוסק שאינו משמט ג בשעת הלואתו‪ .‬א‪ $‬הוא‬
‫‪ 154‬ש"י לאו‬
‫יש לציי שתרומת הדש‪ 163‬דוחה את ההסבר הראשו‪ ,‬כיו שאינו נראה שלשו זה‬
‫כולל שמוחל תורת שמיטה‪ ,‬משו שאי כותבי לשו זה בשטרות‪ ,‬אלא לשופרא דמילתא‬
‫שא ידחה הלוה למלוה בדיני ישראל שיוכל המלוה לכופו בדיני הנכרי‪ ,‬א‪ $‬הלוה לא‬
‫קבל בכ‪ $‬שא יתרצה בדיני ישראל ולא ידחנו בכלו שהמלוה יכריחנו בדיני האומות‪,‬‬
‫ולכ אי כא מחילת תורת שמיטה‪.‬‬
‫ג התומי‪ 164‬ד בהסבר הראשו של המהרי"ל‪ ,‬נראה שהוא הבי את דעת הרא"ש‬
‫שלא כדעת תרומת הדש‪ ,‬אלא הוא הבי שנחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה‪ ,‬משו‬
‫די שביעית‪ .165‬הוא הבי שהמהרי"ל סבר שהרא"ש הול‪ $‬לשיטתו שכתובה דרבנ‪,166‬‬
‫וקי"ל במתנה על מנת שאי לה כתובה‪ ,‬שתנאו בטל‪ .167‬א"כ רואי שג בדרבנ אומרי‬
‫מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל‪ .‬א‪ $‬דעת המהרי"ל שכתובה דאורייתא‪,168‬‬
‫והסיבה שבכתובה תנאו בטל‪ ,‬כיו שהוי דאורייתא‪ .‬לכ בשביעית בזמ הזה‪ ,‬שהוי דרבנ‪,‬‬
‫מועיל תנאו‪ .‬א‪ $‬התומי כותב שאי לסמו‪ $‬על ישוב זה‪ ,‬מכמה סיבות‪ !1 :‬שמי אמר‬
‫שבכ‪ $‬שאמר שיגבה ה בדיני אומות העול‪ ,‬כוונתו להתנות על דברי חז"ל‪ .‬אפי' א‬
‫נאמר שמועיל תנאי‪ ,‬בכ"ז צרי‪ $‬תנאי גמור‪ !2 .‬רוב הפוסקי נוקטי להלכה שכתובה‬
‫דרבנ‪ ,169‬ולכ מוכרחי לומר שבכתובה הסיבה שתנאו בטל‪ ,‬כיו שחכמי עשו חיזוק‬
‫לדבריה‪.‬‬
‫בנוגע להסבר השני הקשה עליו ספר התומי‪ 170‬שהרי אינו יודע איפה הקרקע שלו‪,‬‬
‫שאפי' לדעת התוס'‪ 171‬שכל אד יש לו קרקע‪ ,‬בכ"ז הסכימו שאי כותבי פרוזבול עד‬
‫מביא מחלוקת בי הרמב" ]הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' י"ד[ לרא"ש ]מס' גיטי‪ ,‬פרק ג'‪ ,‬סי' י"ז[‪,‬‬
‫שלרמב" המלוה אינו משמט רק כנגד המשכו‪ ,‬ולדעת הרא"ש‪ ,‬אינו משכו כנגד כל החוב‪ .‬השו"ע ]ש[‬
‫מביא בסת את דעת הרמב"‪ ,‬ובש יש מי שאומר את דעת הרא"ש‪ .‬א‪ $‬יש להעיר שמדברי הגמ' במס'‬
‫גיטי ש‪ ,‬וכ מדברי התוס' ש ]ד"ה אלא מעתה וכו'[ מבואר שבמשכו של קרקע‪ ,‬אי אומרי‬
‫שההלואה אינה משמטת ]עיי ג בקצות החוש‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ה'[‪ .‬עוד מובא בסוגיא במס' בבא מציעא‪,‬‬
‫ד ס"ז‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬שמשכו במקו שיכול לסלקו‪ ,‬שביעית משמטתו‪ .‬לכ צ"ע בכוונת דברי המהרי"ל הללו‪.‬‬
‫אולי כוונתו לדברי הרמב" ]הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ו'[ שסובר שא סיי את השדה במיצריה‪,‬‬
‫אי השביעית משמטתו‪ .‬א‪ $‬יש לציי שכא אינו מבואר שסיי את השדה במיצריה‪ ,‬נוס על כ‪ ,$‬בעל‬
‫התרומות ]שער מ"ה‪ ,‬סי' י'[ הסביר שהרמב" דיבר במקו שאינו יכול לסלק‪ .‬השו"ע ]סי' ס"ז‪ ,‬סע' ב'[‬
‫הביא בסת את ההסבר הפשוט של הרמב"‪ ,‬שמדובר בכל גווני‪ ,‬אח"כ הביא בש יש אומרי שמדובר‬
‫דוקא במקו שלא יכול לסלקו‪ .‬יש לציי שדברי הרמב" אינ מוסכמי‪ ,‬הר" ]מס' גיטי‪ ,‬ד י"ט‪ ,‬עמ'‬
‫ב'! מדפי הרי"[ הביא בש הרמב" שסובר שג בסיי שדה במיצריה‪ ,‬שביעית משמטתו‪ ,‬שהוא מבי‬
‫שאי זה יותר טוב ממשכו במקו שמסלקי‪.‬‬
‫‪163‬‬
‫חלק א'‪ ,‬סי' ד"ש‬
‫‪164‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ב'‬
‫‪165‬‬
‫בשו"ת בנימי זאב‪ ,‬סי' ת"כ‪ ,‬מובא שתי האפשרויות להסבר דברי הרא"ש‬
‫‪166‬‬
‫עיי מס' כתובות‪ ,‬פרק א'‪ ,‬סי' י"ט‬
‫‪167‬‬
‫עיי אב העזר‪ ,‬סי' ס"ו‪ ,‬סע' ט'‬
‫‪168‬‬
‫כדעת ר"ת שמובא ברא"ש ש‪.‬‬
‫‪169‬‬
‫אב העזר‪ ,‬סי' ס"ו‪ ,‬סע' ו'‬
‫‪170‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ב'‬
‫‪171‬‬
‫מס' בבא בתרא‪ ,‬ד מ"ד‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬ד"ה דלא‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪155‬‬
‫שנדע שיש ללוה איזה קרקע כל שהוא‪ ,‬כיו שבלי שנדע שיש לו קרקע‪ ,‬אי כא סמיכות‬
‫דעת‪ .‬לכ ג כ כא שהוא מקנה לו ד' אמות בחצרו‪ ,‬אינו ידוע איפה ה‪ ,‬ולכ לא נחשב‬
‫כמשכו‪.172‬‬
‫ג יישוב המהרי"ק‪:‬‬
‫למהרי"ק יש דר‪ $‬מחודשת ‪ ,‬מובא בסוגיא במס' גיטי מחלוקת בי רב ושמואל‬
‫לר' יוחנ וריש לקיש‪ ,‬בדי שטר שיש בו אחריות נכסי‪ .‬דעת רב ושמואל ששביעית‬
‫משמטתו‪ ,‬א‪ $‬דעת ר' יוחנ וריש לקיש שאינה משמטתו‪ ,‬וזאת משו שנחשב כגבוי‪,‬‬
‫ונחשב שהקרקעות בחזקת המלוה‪ .175‬הגמ' תולה את המחלוקת במחלוקת בית שמאי‬
‫ובית הלל‪ ,‬א שטר העומד לגבות כגבוי דמי או לא‪ .‬דעת בית שמאי שהוי כגבוי דמי‪ ,‬דעת‬
‫בית הלל שלא הוי כגבוי דמי‪ .‬מהרי"ק מביא מדברי המרדכי‪ 176‬שפוסקי כדעת בית‬
‫שמאי‪ .‬ובכ‪ $‬מיישב את מנהג ספרד וצרפת שלא להשמיט כספי‪ ,‬שכל השטרות שלנו יש‬
‫בה אחריות‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫‪174‬‬
‫א‪ $‬יש להעיר שעל ההסבר הזה של מהרי"ק יש כמה קשיי‪ !1 :‬כמעט כל‬
‫הראשוני‪ 177‬נקטו שלא פוסקי כדעת ר' יוחנ וריש לקיש‪ !2 .178‬מוכח מכמה מקומות‬
‫שאי פוסקי כדעת בית שמאי‪ ,‬אלא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי‪ .‬ג דברי‬
‫המרדכי יש להסביר שאי הוא נוקט שהלכה כבית שמאי‪ .‬ואפי' א נאמר שדעת המרדכי‬
‫לפסוק כבית שמאי‪ ,‬נראה שדוקא בכתובה פוסקי כבית שמאי‪ ,‬כיו שכח הכתובה עדי‬
‫מכח שטרי הלואה‪ ,‬כיו שהוי מעשה בי"ד‪ ,‬וג משו חינא‪.179‬‬
‫ד יישוב התומי‪:‬‬
‫התומי‪ 180‬מיישב את המנהג בדר‪ $‬דומה לדברי מהרי"ק‪ ,‬א‪ $‬קצת שונה‪ .‬הוא מביא‬
‫את דברי הרמב" שהבאתי לעיל‪ ,‬שהוכיח ששביעית דאורייתא‪ ,‬מכ‪ $‬שר' יוחנ בסוגיא‬
‫‪172‬‬
‫נראה שכוונת הדברי למה שכתבתי לעיל‪ ,‬שג לדעת הרמב" שמועיל שהלוה לו על הקרקע‪ ,‬זה דוקא‬
‫מועיל כשסיי לו מיצריה‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫שרש צ"ב‬
‫‪174‬‬
‫ד ל"ז‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪175‬‬
‫עיי רש"י ש‬
‫‪176‬‬
‫מס' יבמות‪ ,‬סי' נ"ב‬
‫‪177‬‬
‫עיי רמב"‪ ,‬הל' שמיטה ויובל‪ ,‬פרק ט'‪ ,‬הל' ו'‪ .‬רא"ש‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬פרק ד'‪ ,‬סי' ט"ז‪ .‬ר"‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬ד‬
‫י"ט‪ ,‬עמ' ב'‪ ,‬בש הרמב"‪ ,‬נראה שכ‪ $‬הוא ג נוקט‪ .‬רשב"א בתשובה‪ ,‬חלק א'‪ ,‬סי' תתקפ"א‪ .‬טור‪ ,‬חוש‬
‫משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות א'‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫קושיא זו מקשה בדק הבית‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות א'‪ .‬שו"ע‪ ,‬ש‪ ,‬סע' ב'‪ ,‬פוסק להלכה שג שטר‬
‫שיש בו אחריות נכסי‪ ,‬שביעית משמטתו‪.‬‬
‫‪179‬‬
‫עיי בתוס'‪ ,‬מס' כתובות‪ ,‬ד פ"א‪ ,‬עמ' א'‪ ,‬ד"ה ושמעינ‪ .‬כל הקושיא הזו‪ ,‬מובאת בב"ח‪ ,‬חוש משפט‪,‬‬
‫סי' ס"ז‪ ,‬סו אות ה'‪.‬‬
‫‪180‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ב'‬
‫‪ 156‬ש"י לאו‬
‫במס' גיטי‪ 181‬כתב בדי של שטר שיש בו אחריות נכסי‪ ,‬שאע"פ שלפי דעתו אינה‬
‫משמטת‪ ,‬בכ"ז למעשה פסק שמשמטת‪ ,‬משו שאע"פ שאנו מדמי נעשה מעשה? יש‬
‫לומר שדעת ר' יוחנ היתה ששביעית בזמ הזה דאורייתא‪ ,‬א‪ $‬אי אנחנו פוסקי‬
‫כדבריו‪ ,‬כפי שרואי בסוגיא ש במס' גיטי שהאמוראי נקטו ששביעית בזמ הזה‬
‫דרבנ‪ .‬לכ אנחנו פוסקי ששטר שיש בו אחריות נכסי אינה משמטת‪ ,‬שנחשב כגבוי‪.‬‬
‫כמוב ג על דבריו נשאר הקושיא שהקשיתי לעיל‪ ,‬שכמעט כל הראשוני נקטו שלא‬
‫פוסקי כדעת ר' יוחנ וריש לקיש‪ .‬בכל זאת יש לומר שעל הדברי הללו סמכו‬
‫המקילי‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫א‪ $‬ספר פאת השלח מקשה קושיא אחרת‪ ,‬הוא מביא מדברי הירושלמי במס'‬
‫דמאי‪ 183‬שמבואר ש שר' יוחנ סובר ששביעית בזמ הזה מדרבנ‪ .‬וג ש בירושלמי‬
‫במס' שביעית‪ 184‬מובא שלא רצה לעשות מעשה ששטר שיש בו אחריות נכסי אינו‬
‫משמט‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫תומי במקו אחר מביא עוד יישוב‪ ,‬שהוא סובר כדעת הרדב"ז שאי שמיטת‬
‫כספי במעות עיסקא‪ ,‬אפי' בפלגא מלוה‪ .‬ומכיו רוב ההלואות ה בעיסקאות‪ ,‬אי‬
‫שמיטת כספי‪.186‬‬
‫ה יישוב הרב יוס‪ -‬ששפורטש‪:‬‬
‫יש תשובה מאוד מעניינת של הרב יוס‪ -‬ששפורטש שהוא ד במנהג הקהילות‬
‫שנוהגי שלא להשמיט כספי‪ ,‬והוא בא ליישב את מנהג‪ .‬ראשית הוא מבאר שתקנת‬
‫הלל של הפרוזבול באה לאחר שראה שאי רוב הציבור יכול לעמוד בתקנת חז"ל‬
‫להשמיט כספי‪ .‬שהרי תקנת הלל היתה רק לאחר תקנה חז"ל להשמיט כספי ג בזמ‬
‫הזה‪ .‬וכל תקנת הלל בתקנת הפרוזבול‪ ,‬היתה כדי שתתפרס מצות השמטת כספי‪ ,‬כדי‬
‫שלא תשתכח‪ .‬לכ אנחנו מוצאי כל מיני קולאות בדיני פרוזבול‪ .‬הוא כותב שבזמ‬
‫שנוהג פרוזבול באותו מקו‪ ,‬אז האד נאמ לטעו שהיה לו פרוזבול ונאבד‪ ,‬ונאמ בכ‪$‬‬
‫בלי שבועה‪ .‬ובמקו שלא נוהגי פרוזבול‪ ,‬אז נתרוקנה דינו לתנאי היה ביניננו בשעת‬
‫ההלואה‪ ,‬וג בטענה זו נאמ בלי שבועה‪ .‬כל הסיבה שנאמ בכ‪ ,$‬משו שלא שבקי‬
‫‪187‬‬
‫‪181‬‬
‫ד ל"ז‪ ,‬עמ' א'‬
‫‪182‬‬
‫סי' כ"ט‪ ,‬ס"ק ה'‬
‫‪183‬‬
‫פרק ב'‪ ,‬הל' א'‬
‫‪184‬‬
‫פרק ט'‪ ,‬הל' א'‬
‫‪185‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק ו'‬
‫‪186‬‬
‫במקו אחר אארי‪ $‬בדיו על השמיטת כספי במעות עיסקא‪.‬‬
‫‪187‬‬
‫חכ ודיי שני רבות בהוניי‪ .‬הרשב"ש מכנה אותו "החבר" או "החכ"‪ .‬והוא עמד במשא ומת ע‬
‫הרשב"‪ ,‬הרשב"ש והרצב"ש‪ .‬הוא ב גילו של הרשב"ש‪ ,‬וכנראה למד יחד איתו בישיבת אלג'יר אצל‬
‫הרשב"‪ .‬התשובה מצאתי במאמרו של ד"ר נח עמינח‪ ,‬בחוברת אור המזרח‪ ,‬כר‪ $‬מ"ב‪ ,‬חוברת ב'‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪157‬‬
‫היתרא ואכלי איסורא‪ .188‬א‪ $‬הוא כותב שכל זה הוא במקו שלא נוהגי לכתוב‬
‫בשטרות תנאי‪ .‬א‪ $‬במקומו המנהג לכתוב תנאי בשטר וכ להתנות בשעת הלואה במלוה‬
‫על פה‪ ,‬ולכ ג כשלא כתוב בשטר‪ ,‬הוי טעות סופר‪ .189‬שאנחנו אומרי שבודאי אי‬
‫המלוה משלי‪ $‬את כספו סת‪ .190‬וא מדובר על מלוה על פה‪ ,‬אז הוא נאמ בלי שבועה‬
‫לומר שהיה תנאי‪.‬‬
‫מענייני סו דבריו‪" :‬והתמהי מרבי לגז אי‪ $‬ולמה יקלו הע בזמ הזה‬
‫בשמיטת כספי שאינה נוהגת ותשתכח מצוה זו מפיה ומפי בניה‪ .‬ומראי עצמ‬
‫שה ממיתי נפש על קוצה של יוד המצוה ופושטי טלפי חסידות‪ ,‬לקי לומר נכבד‬
‫מצוה שאד דש בעקביו ולא לגבורי הנלחמי לקיי משפטי טובי‪ .‬כול נתכוונו‬
‫לש ממו לא לכוונה טובה‪ .‬ועליה נאמר‪ :‬אי לדיי אלא מה שעיניו רואות"‪.‬‬
‫יש להעיר על מה שכתב שבמקו שנוהגי לכתוב תנאי בשטר‪ ,‬כשלא נכתב‪ ,‬אומרי‬
‫שהוי טעות סופר‪ ,‬שנראה שהרשב"א חלק על הדברי הללו‪ .‬הרשב"א באחת‬
‫מתשובותיו‪ 191‬כותב שכל מה שנאמר שדורשי לשו הדיוט‪ ,‬ואפי' שלא נכתכ מחשיבי‬
‫כמו שנכתב דמי‪ .‬הוא דוקא בתנאי‪ ,‬שא לא יתנו אות בשעת המעשה לא יוכל לעשות‬
‫דבר לאחר מכ‪ .‬כגו מתנה ע האריס שא לא יוביר ישל במיטבא‪ ,‬שהרי א לא‬
‫התנה בשעת מעשה לא יועיל לו דבר לאחר מכ‪ .‬א‪ $‬בתנאי "על מנת שלא תשמיטני‬
‫בשביעית"‪ ,‬אפי שלא התנה התנאי בשעת ההלואה‪ ,‬יכול לעשות כל מיני פעולות שיגבה‬
‫את חובו‪ ,‬כגו שיכתוב פרוזבול‪ ,‬וכיוצ"ב‪.192‬‬
‫ו' יישובו של ערו השלח‪:‬‬
‫ערו השלח‪ 193‬נות יישוב מעניי למנהג שמקילי שלא להשמיט כספי‪ ,‬הוא כותב‬
‫שהסיבה שהפרוזבול מועיל שאי השביעית משמטת כספי‪ ,‬היא משו שנחשב כמוסר‬
‫שטרותיו לבי"ד‪ .‬ואצל בי"ד נחשב החוב כגבוי‪ ,‬שכל מעשה בי"ד כגבוי דמי‪ .‬נוס על כ‪$‬‬
‫כותבי את הפרוזבול דוקא על לוה שיש לו קרקע‪ ,‬ובכ‪ $‬נחשב כגבוי דמי‪ ,‬כיו שקרקע‬
‫אי צרי‪ $‬לגבות‪ .‬לכ בזמ הזה שלבי"ד אי כוח ותוק מצד המלכות לגבות מ הלוה‪ ,‬וכ‬
‫לרוב האנשי אי לה קרקעות‪ ,‬לכ לא יועיל פרוזבול‪ .‬לפי"ז יצא שיעברו האנשי על‬
‫‪188‬‬
‫עיי מס' גיטי‪ ,‬ד ל"ז‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪189‬‬
‫נראה שג המהרשד" ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"א[ סובר כ‪.$‬‬
‫‪190‬‬
‫עיי מס' בבא מציעא‪ ,‬ד י"ד‪ ,‬עמ' א'‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫חלק ב'‪ ,‬סי' שי"ד‬
‫‪192‬‬
‫הרמ"א ]חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' ט'[ פוסק את תשובת הרשב"א‪ .‬ויש לציי שהסמ"ע ]ש‪ ,‬ס"ק כ'[‬
‫נת הסבר אחר מדברי הרשב"א לחלוקה בי די תנאי על מנת שלא תשמיטני בשביעית ובי שאר תנאי‪,‬‬
‫שאומרי שבמקו שנהגו נחשב כמו שכתוב‪ ,‬אפי' שלא נכתב‪ .‬הוא מסביר שבשביעית אומרי שהסיבה‬
‫שלא כתב‪ ,‬היה משו שרצה לקיי מצות שמיטת כספי בחוב זה‪ ,‬ולכ בכוונה לא כתב התנאי‪ .‬ביאור‬
‫הגר"א ]ש‪ ,‬ס"ק כ"ג[ משוה את הדברי הללו לדברי הרמ"א במקו אחר ]סי' ס"א‪ ,‬סע 'ה'[‪" :‬אבל‬
‫תנאי כגו נאמנות בהלואה או ביטול מודעה במתנה לא חשבינ עד דמפירשי"‪.‬‬
‫‪193‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' י'‬
‫‪ 158‬ש"י לאו‬
‫האיסור של "השמר ל‪ $‬פ יהיה וכו'"‪ ,‬כיו שלא יהיה לה פתרו להלוות ואח"כ לגבות‬
‫את חוב‪ ,‬ומכיו שכל שמיטת כספי בזמ הזה‪ ,‬היא רק זכר לשביעית‪ ,‬יש לומר שחז"ל‬
‫לא תיקנו מצוה זו‪ ,‬אלא דוקא במקו שלא ידחה איסור דאורייתא‪.‬‬
‫מנהגי הקהילות‪:‬‬
‫בקשטיליה לא נהגה שמיטת כספי כלל‪ .‬בקטלוניה השרישו גדולי הדורות‪ ,‬הרמב"‪,‬‬
‫הרשב"א והר" את ההלכה ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪ .‬בארגו וולנסיה נתשפט‬
‫מנהג פשרה‪ ,‬שהיא נהגה לכתוב בשטרות תנאי "על מנת שלא תשמיטנח בשביעית"‪.194‬‬
‫התשב"‪ 195‬מביא את המנהג הזה‪ ,‬וכותב שהוא ד ע הריב"ש בדי מקו שכתבו "על‬
‫מנת שלא ישמט בשביעית"‪ ,‬א תנאי זה דומה לתנאי "על מנת שלא תשמיטני‬
‫בשביעית"‪ ,‬או דומה לתנאי "על מנת שלא תשמיטנו שביעית"‪ .‬דעת התשב" להקל‪ ,‬כיו‬
‫שלא שבקי היתרא ועבדי איסורא‪.196‬‬
‫התשב"‪ 197‬מביא שאפי' הריב"ש גבה חוב שעברה עליו שביעית‪ .‬א‪ $‬הוא כותב שכל‬
‫זה אינו מעכב על הדיי שרוצה לדו לפי דיני שביעית‪.‬‬
‫במש‪ $‬הזמ בהשפעת של גדולי קטלוניה נתרבו ג קהילות בתו‪ $‬קשטיליה‬
‫שהנהיגו שמיטה‪ .‬ג בפרובאנס בתחילה לא נהגו שמיטת כספי‪ ,‬כפי שהובא לעיל‪ ,‬דעת‬
‫הראב"ד‪ ,‬רז"ה‪ ,‬ראב"ד בר יצחק ומאירי סברו שלא נוהגת שמיטת כספי בזמ הזה‬
‫בחו לאר‪ .‬חכמי אלו היו מגדולי פרובאנס‪ ,‬ולכ מ הסת כ‪ $‬היה נהוג ש הלכה‬
‫למעשה‪ .‬א‪ $‬מצד שני רואי שר' ירוח‪ ,‬שג הוא היה מגדולי חכמי פרובאנס‪ ,‬כתב‬
‫ששמיטה נוהגת בזמ הזה‪.‬‬
‫בקהילת אלג'יר ש היה הרשב" דיי הקהל שני רבות ואחריו הרשב"ש בנו‪ ,‬וה‬
‫פסקו ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה ג בחו"ל‪ .‬א‪ $‬בקהילות המערב הרחוקות‬
‫מאלג'יר‪ ,‬כהונייו ותלמסא‪ ,‬לא היתה השפעת הרשב" מכרעת‪ .‬לקהילות אלו באו‬
‫יהודי רבי מארגו ומקשטיליה שלא ראו עצמ כפופי בכל עני לרשב" ורשב"ש‪,‬‬
‫ולכ לא התשפט לש פסקיה של הרשב" ורשב"ש‪.198‬‬
‫‪194‬‬
‫עיי בכל זה במאמרו של ד"ר נח עמינח‪ ,‬בחוברת אור המזרח‪ ,‬כר‪ $‬מ"ב‪ ,‬חוברת ב'‪ ,‬עמ' ‪108!109‬‬
‫‪195‬‬
‫חלק ב'‪ ,‬סי' צ"ט‬
‫‪196‬‬
‫כעי הדיו הזה‪ ,‬ראיתי בספר ראש יוס‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬ס"ק י"ד‪ .‬הוא ד במקו שנוהגי לגבות אחר‬
‫שמיטה‪ ,‬וכתבו בשטר "על מנת שלא תשמטנו שביעית"‪ ,‬שתנאי זה אינו מועיל‪ .‬וא"כ השאלה א הולכי‬
‫אחר המנהג‪ ,‬ואומרי שהוי טעות סופר‪ ,‬או שהולכי אחר מה שכתוב‪ .‬ומביא שמהרי"ק שרש קפ"ב‪ ,‬ענ‬
‫ה'‪ ,‬כתב שתמיד יש ללכת אחר לשו הברור‪ .‬א‪ $‬ספר ראש יוס כותב שבנידו הזה‪ ,‬נראה שיש לומר‬
‫שטעות סופר הוי‪ ,‬כיו שהמנהג לגבות אחר השמיטה‪ ,‬ולכ בודאי ציוה לכתוב בשטר תנאי המועיל‪ ,‬שלא‬
‫שבקי היתרא ואכלי איסורא‪.‬‬
‫‪197‬‬
‫חלק ג'‪ ,‬סי' ס"ד‬
‫‪198‬‬
‫עיי בכל זה במאמרו של ד"ר נח עמינח‪ ,‬ש‪ ,‬עמ' ‪110!113‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪159‬‬
‫עיו בטור‪ ,‬שו"ע‪ ,‬רמ"א ונושאי כליה‪:‬‬
‫הטור‪ 199‬אינו כותב במפורש א שביעית נוהגת בזמ הזה מדרבנ או מדאורייתא‪,‬‬
‫הוא רק כותב שהיא נוהגת בזמ הזה‪.‬‬
‫הב"ח‪ 200‬רצה בתחילה ללמוד מדבריו שסובר ששביעית נוהגת בזמ הזה‬
‫מדאורייתא‪ ,‬שכ‪ $‬משמע מדבריו מכ‪ $‬שהוא כותב שג כיו א המלוה אמר "על מנת‬
‫שלא תשמיטני שביעית"‪ ,‬הוי מתנה על מה שכתוב בתורה‪ .‬וצרי‪ $‬לומר "על מנת שלא‬
‫תשמיטני בשביעית"‪ .‬לכ משמע שסובר ששביעית בזמ הזה דאורייתא‪ .‬א‪ $‬הוא דוחה‬
‫את ההסבר הזה‪ ,‬וכותב שהטור סובר ששביעית בזמ הזה דרבנ‪ ,‬ובכ"ז הוי מתנה על מה‬
‫שכתוב בתורה‪ ,‬כיו שעיקר שביעית מ התורה‪ .‬שהרי אפי' ר' מאיר שסובר שבדאורייתא‬
‫תנאו בטל‪ ,‬בכ"ז מדרבנ תנאו קיי‪ ,‬וזה דוקא בדבר שעיקרו דרבנ‪ .201‬עוד הוא מתר‬
‫שאפי' ששביעית דרבנ‪ ,‬בכ"ז כיו שתקנו זכר לשביעית‪ ,‬לכ עשו חיזוק לדבריה יותר‬
‫משל תורה‪ ,‬ולכ תנאו בטל‪.202‬‬
‫יש לציי שהטור במקו אחר‪ 203‬פוסק בדי של שמיטת קרקע בזמ הזה‪ ,‬שהוי‬
‫מדרבנ‪.‬‬
‫א"כ יש ללמוד מכ‪ $‬לדי שמיטת כספי‪ ,‬שסובר שהוי מדרבנ‪.‬‬
‫א‪ $‬יוצא לפי דברי הב"ח שאי כא די דרבנ רגיל‪ ,‬אלא יש כא די דרבנ שיש לו‬
‫עיקר מ התורה‪ ,‬והוא יותר חמור‪.‬‬
‫השו"ע‪ 204‬פוסק כדעת הרמב" ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה בכל מקו‪,‬‬
‫מדרבנ‪.‬‬
‫הרמ"א מגיה על דברי השו"ע‪ ,‬שכ‪ $‬הסכמת הפוסקי‪ ,‬א‪ $‬יש אומרי שאי שמיטה‬
‫נוהגת בזמ הזה‪ ,‬ונראה שעליה סמכו במדינות אלו שאי נוהגי בכלל די שביעית‪.‬‬
‫והוא מסיי שאי לדקדק אחריה‪.205‬‬
‫ראיתי בשו"ת אבקת רוכל‪ 206‬שר' יוס‪ -‬קארו סבר שאי הולכי אחר מנהג האר‬
‫שנוהגת שלא משמיטי כספי‪ ,‬כיו שמדינא חייבי להשמיט כספי‪ .207‬הוא נוקט‬
‫‪199‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות ג'‬
‫‪200‬‬
‫ש‬
‫‪201‬‬
‫מס' כתובות‪ ,‬ד נ"ו‪ ,‬עמ' ב'‪ .‬עיי תוס' ש‬
‫‪202‬‬
‫עיי ש במס' כתובות‬
‫‪203‬‬
‫יורה דעה‪ ,‬סי' של"א‪ ,‬אות ד! טור יש‬
‫‪204‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' א'‬
‫‪205‬‬
‫באר הגולה‪ ,‬ש‪ ,‬אות ז'‪ ,‬מביא על דברי הרמ"א את ההסבר של המהרי"ק שיש בו אחריות נכסי‪.‬‬
‫שו"ת יביע אומר‪ ,‬חוש משפט‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬סי' ו'‪ ,‬כתב שאי לפרש את דעת הרמ"א שהוא סמ‪ $‬על דעת‬
‫הפוסקי שנוקטי שאי שמיטת כספי בחו"ל‪ ,‬א‪ $‬באר ישראל דעת הרמ"א שיש שמיטת כספי‪.‬‬
‫אלא מבואר מדברי הרמ"א שהוא סובר שהמקילי סמכו על הפוסקי שאי בכלל שמיטת כספי‪,‬‬
‫כלומר ג באר ישראל‪.‬‬
‫‪206‬‬
‫סי' קנ"ד‬
‫‪ 160‬ש"י לאו‬
‫כדעת הרשב"א שכיו שלא נוהגי ש שביעית‪ ,‬לכ אינו נאמ בטענת פרוזבול היה לי‬
‫ואבד‪.‬‬
‫א‪ $‬יש לציי ששו"ת מבי"ט‪ 208‬חלק על דברי ר' יוס‪ -‬קארו‪ ,‬כיו שהוא מביא‬
‫מתשובת הרא"ש שיישב את מנהג המקומות שלא משמיטי כספי‪ ,‬שהוי כמו שהתנו‪.‬‬
‫ונראה שכ‪ $‬הוא נוקט להלכה במקו שנוהגי להשמיט כספי‪ .‬הוא ג מצר לכ‪ $‬מה‬
‫שמובא במשנה שהמחזיר חוב שעבר עליו שביעית רוח חכמי נוחה הימנו‪ .‬נראה שהוא‬
‫לעצמו נוקט ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה מדרבנ‪ ,209‬רק הוא ד במקו שנוהגי‬
‫שלא להשמיט כספי‪.‬‬
‫א"כ רואי שג בדור הרמ"א ושו"ע לא היה מנהג ברור בדבר‪ ,‬ורואי שהמנהג הזה‬
‫לא נעצר רק אצל הרמ"א‪ ,‬אלא ג בדורות האחרוני מוצאי את המנהג שלא להשמיט‬
‫כספי‪:‬‬
‫‪210‬‬
‫מדברי הב"ח משמע שלא היו נוהגי להשמיט כספי‪ ,‬והוא כותב שהנמנע‬
‫והעושה על פי הדי תבוא עליו ברכה‪.‬‬
‫באר הגולה‪ 211‬מביא מדברי השל"ה שכתב‪" :‬באתי להזהיר אתכ בעני שמיטת‬
‫כספי שנוהג א בחו"ל וכו' והדבר קל לתק ע"י פרוזבול"‪.‬‬
‫הפתחי תשובה‪ 212‬מביא מדברי הלבוש שכותב שרוב הפוסקי הסכימו ששמיטת‬
‫כספי נוהגת ג בחו"ל וג בזמ הזה מדרבנ‪ .‬הוא כותב שמנהגינו שאי אנחנו חוששי‬
‫כלל לשביעית‪ ,‬קולא גדולה היא לעבור על דברי חכמי‪ ,‬שיש בה מיתה בידי שמי‬
‫וינשכנו נחש‪ .‬הוא כותב שמה שתירצו מהרי"ק ותרומת הדש היו תירוצי דחוקי‪ ,‬רק‬
‫כדי לקיי את המנהג‪.‬‬
‫ג ערו השלח‪ 213‬כותב שכל הטעמי שנתנו לכ‪ $‬שלא נוהגי שמיטת כספי בזמ‬
‫הזה‪ ,‬ה טעמי חלשי‪ ,‬ולכ כותב שהירא את דבר ה' ינהג בשביעית שמיטת כספי ג‬
‫בזמ הזה‪.‬‬
‫דברי האחרוני בדורות הקודמי‪:‬‬
‫שו"ת מהרלב"ח‪ 214‬כותב שאע"פ ששמיטת כספי נוהגת מדרבנ ג בחו"ל‪ ,‬בכ"ז‬
‫כבר נהגו במקו שהוא גר לגבות שטר חוב שעברה עליו שביעית‪ .‬הוא מסביר שטע‬
‫‪207‬‬
‫שו"ת רשב"ש‪ ,‬סי' שפ"ח‪ ,‬כותב ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪ ,‬ואי כוח ביד המנהג להתירו‪.‬‬
‫שהמנהג יכול לאסור את המותר‪ ,‬א‪ $‬לא להתיר את האסור‪.‬‬
‫‪208‬‬
‫חלק ב‪ ,‬סי' מ"ב‬
‫‪209‬‬
‫עיי בשו"ת המבי"ט‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' ס"ד‪ .‬ש‪ ,‬סי' פ"א‬
‫‪210‬‬
‫ש‪ ,‬סו אות ה'‬
‫‪211‬‬
‫ש‪ ,‬אות ח'‬
‫‪212‬‬
‫ש‪ ,‬ס"ק א'‬
‫‪213‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬סע' א'‬
‫‪214‬‬
‫סי' קמ"ב‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪161‬‬
‫הדבר לביטול מצות שמיטת כספי‪ ,‬הוא משו העדר ידיעה במצות השמיטה‪ .‬שכיו‬
‫שיש לע ישראל צרות גדולות‪ ,‬צריכי לשל מסי וארנונות ואי לה כס‪ ,‬לכ אי‬
‫ה דני בדיני שמיטה‪ .‬והוא כותב שאלו שעכשיו עלו לאר ישראל‪ ,‬היו צריכי לדו‬
‫מחדש בכל דיני שביעית‪ ,‬והיתה מבוכה רבה בעני הזה‪.‬‬
‫ג שו"ת מהרשד"‪ 215‬סובר שמעיקר הדי יש לנקוט ששמיטת כספי נוהגת בזמ‬
‫הזה מדרבנ‪ .‬א‪ $‬הוא מכמה סיבות כותב שיש להקל ששמיטת כספי אינה נוהגת בזמ‬
‫הזה‪ .‬הוא כותב שאע"פ שהדעה ששמיטת כספי בזמ הזה הוי מידת חסידות‪ ,‬היא דעה‬
‫יחידאית‪ ,‬בכ"ז בשעת הצור‪ $‬יש לסמו‪ $‬על דעת יחיד‪ .‬ומכיו שרואי שהרבה נוהגי כ‪,‬‬
‫וכבר מזמ רב נוהגי כ‪ ,$‬יש לסמו‪ $‬מנהג זה על פי הדי‪.‬‬
‫א‪ $‬במקו אחר‪ 216‬נראה מדבריו שהוא נוקט להלכה ששמיטת כספי בזמ הזה‬
‫דרבנ‪ ,‬והמנהג הזה הוא מנהג גרוע‪ ,‬שאי ללכת אחריו‪ .‬שהולכי רק אחר מנהג קבוע על‬
‫פי ותיקי‪ .‬הוא כותב שאי לסמו‪ $‬על הדעה שהוי מידת חסידות‪ ,‬כיו שכמעט כל‬
‫הפוסקי נוקטי ששמיטת כספי נוהגת בזמ הזה‪.‬‬
‫נראה מתשובה אחרת‪ 217‬של המהרשד" שיש לתר את הסתירה בכ‪ .$‬שמה שכתב‬
‫בתשובה האחרת היא תשובה מוקדמת‪ ,‬והיא תשובה שלפני שראה תשובת מהרלב"ח‪.‬‬
‫מהרלב"ח היה רבו ולאחר שראה תשובתו שהמנהג במקומות מושב המהרלב"ח ונראה‬
‫שכ הדבר אצלו‪ ,‬שנוהגי שלא להשמיט כספי‪ ,‬ואי ללכת נגד המנהג‪ ,‬וכ הוא חזר בו‬
‫מלדו די שמיטה‪ ,‬כיו שאי להרהר אחר מנהג הקדמוני‪.‬‬
‫מענייני מאוד דברי גידולי תרומה‪ 218‬בהכרעה בדי שמיטת כספי בזמ הזה‪:‬‬
‫"ולעני הלכה עדיי מחלוקת במקומה עומדת ולא באה לאחרוני ז"ל שו הכרעה‬
‫מוסכמת והניחו הדבר לכל מקו ומקו כפי מנהגו‪ ,‬ואי ספק דבקרתא חדתא שב ואל‬
‫תעשה עדי‪."-‬‬
‫‪219‬‬
‫שו"ת דברי ריבות כותב שלהלכה יש לנקוט ששמיטה נוהגת ג בזמ הזה‪ .‬א‪$‬‬
‫במקו שיש מנהג קבוע בעיר שאי נוהגי שמיטת כספי‪ ,‬יש ללכת אחר המנהג‪ .‬כ‪$‬‬
‫מבואר מתשובת הרא"ש ומהרי"ק‪ .‬וטע הדבר‪ ,‬כיו שמנהג קבוע וידוע מבטל הלכה‪.‬‬
‫אביא כא מדברי החת" סופר‪ 220‬שכותב על חשיבות המנהג‪ ,‬וכ אפי' במנהג שהוא‬
‫מתיר‪ ,‬בדבריו הוא ד על מנהג שלא להשמיט כספי‪:‬‬
‫"ויע וביע כי קשה מאוד לשבור מנהג ישראל אפילו להקיל וראה כמה‬
‫הטריח הרא"ש ליישב מנהג קולא בעשיית פרוזבל בזה"ז ועיי' טוח"מ סי'‬
‫‪215‬‬
‫חלק אב העזר‪ ,‬סי' רכ"ז‬
‫‪216‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ל'‬
‫‪217‬‬
‫ש‪ ,‬סי' קפ"ו‪ .‬וכ עיי בתשובתו סי' ס"א‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫שער מ"ה‪ ,‬סו אות ד'‬
‫‪219‬‬
‫סי' ק'‬
‫‪220‬‬
‫יורה דעה‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' י"ט‬
‫‪ 162‬ש"י לאו‬
‫ס"ז והשנה הזאת היא שנת שמיטה ואני נוהג לעצמי לעשות פרוזבל ער"ה‬
‫ברצות ה' וכ ראיתי רבותי נוחי נפש נוהגי ומ"מ לא רפר א' על מנהג וכ‬
‫כמה טרחו ליישב מנהג היתר בחדש לפני עומר והכל ליישב המנהג ומ"מ‬
‫בעל נפש יחוש לעצמו וכ מילי טובא אי למהר לחדש איסור ומכ"ש היתר‬
‫כי מנהג ישראל תורה היא והכלל החדש אסור מ התורה בכל מקו והיש‬
‫ומיוש משובח ממנו"‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫א‪ $‬יש לציי לשיטה מיוחדת שיש לשו"ת בית הלוי ‪ .‬הוא מארי‪ $‬להוכיח בהרבה‬
‫הוכחות שנראה ששביעית בזמ הזה היא דאורייתא‪ ,‬כדעת הרמב"‪ .‬הוא סובר שאי‬
‫שו מקו לסמו‪ $‬על דעת הרז"ה שהוא דעת יחיד‪ ,‬והוא בעצמו לא לגמרי סמ‪ $‬על‬
‫דבריו‪ .‬שבסו דבריו מובא שאמר שהוי כמו שהתנה "על מנת שלא תשמיטני בשביעית"‪.‬‬
‫הוא כותב שאי מקו להורות נגד השו"ע‪ ,‬וא כבר יש להורות נגד השו"ע זה לחומרא‬
‫שהוי דאורייתא‪ .‬עוד הוא מחדש חידוש גדול מאוד‪ ,222‬שיש נפק"מ א מסבירי שבזמ‬
‫בית שני לא נהגה שמיטת כספי‪ ,‬שהרי אז יש לומר שהחיוב של שמיטת כספי בזמ‬
‫הזה‪ ,‬הוא מכוח התקנה שתיקנו עולי גולה בימי עזרא‪ ,‬שבאותה עת נתקנה שמיטת‬
‫כספי מדרבנ‪ .‬וא"כ לא נחשב כסת תקנת דרבנ‪ ,‬אלא הוי מדברי קבלה‪ ,‬כיו שתקנות‬
‫עזרא באו בפסוקי בנחמיה‪ .‬נוס על כ‪ $‬הוי גדר של שבועה‪ ,‬כפי שכתוב בנחמיה‪:223‬‬
‫"ובכל זאת אנחנו כורתי אמנה וכתבי ועל חתו שרינו לוינו כהנינו"‪ .‬אח"כ מובא כל‬
‫החתומי‪ ,‬ואח"כ כתוב‪" :224‬מחזיקי על אחיה אדיריה ובאי באלה ובשבועה‬
‫ללכת בתורת האלקי אשר נתנה ביד משה עבד האלקי ולשמור ולעשות את כל מצות‬
‫ה' אדונינו ומשפטיו וחקיו‪ ...:‬ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד"‪ .‬א"כ כל עולי‬
‫הגולה קיבלו עליה באלה ובשבועה לשמור שמיטה ה שמיטת קרקע וה שמיטת‬
‫כספי‪ ,‬ובודאי שיש לו די כל חומר איסורא דאורייתא כדי דברי קבלה וכדי שבועת‬
‫ציבור על דורות ואי מקו להקל בזמ הזה יותר מבזמ הבית‪.‬‬
‫נראה לי שיש מקו לדחות את מה שכתב שהוי כמו שבועה‪ ,‬ולכ הוא יותר חמור‬
‫מאיסור דרבנ רגיל‪ .‬שנראה לי שיש להשוות את הדברי למה שכתב החת" סופר‬
‫בנוגע למחלוקת הפוסקי בדי גבינות עכו" שאשכנזי נהגו בזה איסור‪ ,‬והוא כותב‪:‬‬
‫‪225‬‬
‫"א‪ $‬לו יהיה שיהיה דעת כהרדב"ז ועכ"פ איכא דעת רש"י בגמ' ותשו' רש"י ועוד‬
‫פוסקי דס"ל לאסור ורמ"א וכ"מ כ' כוותי' ואנו נוהגי כ א"כ אפי' הלכה כאינ‪$‬‬
‫פוסקי' מ"מ כיו דיש דעה להחמיר כבר קבלנו אבותינו עליה כאותה דיעה ואסור עלינו‬
‫בני אשכנז מדינא ואי לו התרה ועמג"א סי' קנ"א ססק"ז וקרוב בעיני נדר דאורייתא א‪-‬‬
‫על פי שמכל מקו קיל ככל אי' דרבנ היינו כ קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו כקולא‬
‫‪221‬‬
‫חלק ג'‪ ,‬סי' א'‬
‫‪222‬‬
‫עיי ש‪ ,‬ענ ו'‬
‫‪223‬‬
‫פרק י'‪ ,‬פס' א'‬
‫‪224‬‬
‫פס' ל'‪ ,‬ל"ב‬
‫‪225‬‬
‫חלק ב'‪ ,‬יורה דעה‪ ,‬סי' ק"ז‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪163‬‬
‫איסו' דרבנ אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא והיינו א הלכה כרדב"ז להקל‬
‫ורק אבותינו קבלו עליה כדעת המחמיר ה"ל נדר דאורייתא א‪ $‬א עיקור הדי דלא‬
‫כרדב"ז א ‪/‬כ‪ /‬לא קבלנו עלינו כלו אלא שהאיסו' הוא כ‪ $‬מעיקרא איננו נדר אלא‬
‫העובר הוא עבריי באיסור דרבנ נמצא חומרא קולו וק"ל"‪.‬‬
‫שלפי דברי החת" סופר אע"פ שיש כא נדר‪ ,‬בכ"ז קבלו על עצמ שיהיה אסור‬
‫כשאר איסורי דרבנ‪ .‬נפק"מ לעני ספיקות וכיוצ"ב‪ .‬א"כ יש לומר אות הדברי בנוגע‬
‫לאמנה הזו‪ ,‬שאפי' א נסביר שכוונת הדברי שקיבלו בשבועה שמיטת כספי ושמיטת‬
‫הקרקע‪ ,‬בכ"ז יש לומר שקיבלו עליה בנדר שינהגו ככל איסורי דרבנ‪ .‬לכ יש יותר‬
‫מקו להקל בדבר‪.‬‬
‫נוס על כ‪ $‬יש לומר שאי בדברי הללו דחיה לראשוני שסוברי ששמיטת כספי‬
‫היא רק מידת חסידות בזמ הזה‪ .‬כיו שיש לומר שקיבלו על עצמ בשבועה רק כל עוד‬
‫שנוהגת יובל‪ .‬שמכתחילה קיבלו על עצמ כ‪ $‬את שמיטת הכספי‪.‬‬
‫הראי"ה קוק זצ"ל‪ 226‬הרבה להקשות על דברי שו"ת בית הלוי‪ !1 :‬לפי דברי שו"ת‬
‫בית הלוי אינו מוב דברי הגמ' במס' גיטי‪ 227‬שאביי הסביר שהלל תיק פרוזבול בזמ‬
‫הזה‪ ,‬כיו שהוי רק דרבנ‪ .‬שלפי דברי שו"ת בית הלוי‪ ,‬אי כא איסור דרבנ רגיל‪ ,‬אלא‬
‫יש כא שבועה‪ .‬א"כ אי‪ $‬אפשר לעקור את השבועה?‪ !2 228‬הבאתי לעיל דברי הירושלמי‬
‫במס' שביעית שדעת ר' יוסי שהלל תיק פרוזבול‪ ,‬כיו שלא נוהגי כיו מצוות התלויות‬
‫באר‪ .‬והרי לפי דברי בית הלוי קיבלו מאליה בשבועה לנהוג מצוות התלויות באר‪,‬‬
‫וא"כ מה מועיל שהוי מדבריה‪ ,‬הרי יש כא שבועה? ‪ !3‬כתוב אצל נחמיה שהיתה‬
‫שבועה‪ ,‬ושבועה אינה חלה על הדורות הבאי‪ ,229‬שאי אפשר לגזור על הנולדי אח"כ‪,‬‬
‫אלא דוקא בלשו חר ונידוי‪ .‬לכ יוצא שרק באותו דור‪ ,‬נהגו שביעית מכוח השבועה‪ ,‬א‪$‬‬
‫בדורות לאחר מכ קבלו מאליה והניחו מנהג אבותיה ביד‪ ,‬ולכ הוי רק דרבנ‪!4 .‬‬
‫נראה שכל השבועה היתה רק לזמ הבית‪ ,‬כלומר מכתחילה קיבלו עליה בשבועה רק‬
‫‪226‬‬
‫מבוא לספר שבת האר‪ ,‬אות ח'‬
‫‪227‬‬
‫ד ל"ו‪ ,‬עמ' א'! עמ' ב'‬
‫‪228‬‬
‫יש לציי ששו"ת בית הלוי ]ש‪ ,‬ענ ו'‪ ,‬אות ד'[ מיישב קושיא זו‪ ,‬הוא מסביר שבתקנת עזרא היו שני‬
‫עניני‪ !1 :‬תקנות בי"ד הגדול של ישראל‪ !2 .‬איסור אלה ושבועה‪ .‬כלפי האיסור אלה ושבועה‪ ,‬אי צור‪$‬‬
‫שבי"ד האחר יהיה יותר גדול מבי"ד הראשו‪ ,‬שציבור שגזרו בחר‪ ,‬דור הבא אחריו יכול להתירו ]עיי‬
‫שו"ע‪ ,‬יורה דעה‪ ,‬סי' רכ"ח‪ ,‬סע' כ"ה[‪ ,‬ואי צור‪ $‬שהאחרו יהיה גדול בחכמה‪ .‬רק נשאר התקנה של‬
‫עזרא‪ ,‬שהבי"ד השני צרי‪ $‬להיות גדול ממנו בחכמה ובמני‪ ,‬ולכ הלל לא יכל לבטל את תקנת עזרא‪ ,‬א‪$‬‬
‫יכל לתק את הפרוזבול‪ ,‬כיו שהוי רק תקנת דרבנ‪ .‬א‪ $‬הוא כותב שאע"פ שהלל ביטל את האלה ושבועה‪,‬‬
‫הוא רק ביטלו רק למה שהתירו חכמי‪ ,‬כלומר דוקא לעני פרוזבול‪ ,‬א‪ $‬לשאר העניני הוא נשאר‬
‫באיסורו‪ ,‬באיסור שבועה‪ .‬הדברי הללו מאוד קשי‪ ,‬וג עליה מרבה להקשות הראי"ה קוק זצ"ל‪,‬‬
‫הוא מקשה למה היה צור‪ $‬לתקנה וג שבועה‪ ,‬שהרי מספיק השבועה‪ .‬נוס על כ‪ $‬קשה שלהיתר‬
‫השבועה‪ ,‬לא יהיה צור‪ $‬בבי"ד גדול‪ ,‬ולהיתר התקנה יהיה צור‪ $‬בבי"ד גדול‪ .‬עוד הוא מוסי שהתקנה‬
‫והשבועה של השמיטה היא דבר שנהגו כל ישראל‪ ,‬וא"כ לא שיי‪ $‬על כ‪ $‬התרה ]עיי ש"‪ ,$‬יורה דעה‪ ,‬סי'‬
‫רי"ד‪ ,‬ס"ק ד'[‪.‬‬
‫‪229‬‬
‫עיי תשובת הרא"ש‪ ,‬כלל ה'‪ ,‬סי' ד'‪ .‬השו"ע‪ ,‬יורה דעה‪ ,‬סי' רכ"ח‪ ,‬סע' ל"ה‪ ,‬פסק את דבריו‪.‬‬
‫‪ 164‬ש"י לאו‬
‫לזמ הבית‪ ,‬שש בפסוקי כתובי עניני בית המקדש‪ !5 .‬נראה שעיקר השבועה ש‬
‫היתה לשמור את מצות ה'‪ ,‬כפי שכתוב ש‪" :230‬ללכת בתורת האלקי אשר נתנה ביד‬
‫משה עבד האלקי"‪ .‬לכ יש לומר שאי שבועה חלה לקיי את המצוות‪ ,‬ולא הוי אלא‬
‫לזרוזי נפשייהו‪ .231‬לכ ג מה שקיבלו עליה‪ ,‬ולא היו חייבי‪ ,‬יש לומר לא היה בזה כוח‬
‫שבועה ממש‪ ,‬כיו שכוח שבועה לא חלה על הדבר הראשו שהוזכר בסמיכות לשבועה‪,‬‬
‫לכ לא חלה ג על שאר הדברי‪.‬‬
‫בנוגע למה שכתב שהוי דברי קבלה‪ ,‬שמחמירי בה‪ .‬על כ‪ $‬כותב הראי"ה קוק‬
‫זצ"ל שאינו מוכרע שבדברי קבלה מחמירי כדאורייתא‪ .‬שדעת הר"‪ 232‬בש הגאוני‬
‫שג בספק בדברי קבלה‪ ,‬נוקטי לקולא‪ ,‬וכ‪ $‬נוטי דברי הגר"א‪.233‬‬
‫יש עוד לציי לשיטת שאגת אריה‪ 234‬שהוא נוקט ששמיטת כספי דאורייתא‪ .‬א‪$‬‬
‫אי הוא מתמודד ע דברי הראשוני‪ ,‬רק הוא מבסס את דבריו על דברי הגמ'‪ .‬בעיקר‬
‫הסמ‪ $‬שלו‪ ,‬שיש לפסוק כדעת רבנ כנגד רבי‪ ,‬וכ יש לפסוק כדעת רבא נגד אביי‪.‬‬
‫מסקנת הדברי‪:‬‬
‫כפי שהראיתי אי הדברי פשוטי כלל וכלל‪ ,‬ויש כא מחלוקות גדולות בי‬
‫הראשוני ובעצ מחלוקת שפילגה קהילות שלימות‪ .‬א‪ $‬נראה לי שכיו יש לנהוג‬
‫בפשטות שיש שמיטת כספי‪ ,‬כפי שנראה שנקטו רוב הראשוני‪ .‬א‪ $‬כיו שאי ההכרעה‬
‫הזאת פשוטה כל כ‪ ,$‬נראה שיותר נכו שהלוה יביא את המעות למלוה‪ ,‬המלוה יאמר‬
‫"משמט אני"‪ ,‬והלוה יאמר אע"פ כ‪ .‬כלומר נראה בשבזמ הזה יותר נכו לעשות נחת‬
‫רוח לחכמי‪ ,‬ונכו ללוה לשל את החוב‪ .‬כיו שאינו ברור שבאמת נשמט החוב‪ ,‬וא"כ‬
‫הלוה מפקיע את עצמו מלשל את חובו‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫ואולי יש לדמות את המחלוקת הזאת למה שמובא ברא"ש על דברי הגמ' במס'‬
‫מכות‪ 236‬שתי לישנאות בדי המלוה את חבירו לי' שני‪ .‬לישנא קמא סוברת ששביעית‬
‫משמט את החוב‪ ,‬לישנא בתרא סוברת שאינו משמט‪ .‬רא"ש פוסק להלכה כלישנא‬
‫בתרא‪ ,‬אחד מטעמיו לכ‪ ,$‬הוא משו ששביעית בזמ הזה דרבנ והולכי לקולא‪.‬‬
‫על דברי הרא"ש מקשה הבית יוס‪ 237-‬הרי יש כא ספק ממו‪ ,‬וא"כ יש לומר קולא‬
‫לנתבע‪ ,‬וכא פוסקי להיפ‪ $‬קולא לתובע‪ .‬הבית יוס‪ -‬משיב שכיו ששמיטה היא איסור‪,‬‬
‫‪230‬‬
‫נחמיה פרק י'‪ ,‬פס' ל'‬
‫‪231‬‬
‫עיי מס' נדרי‪ ,‬ד ח'‪ ,‬עמ' ב'‬
‫‪232‬‬
‫מס' מגילה‪ ,‬ד ב'‪ ,‬עמ' ב'! מדפי הרי"‬
‫‪233‬‬
‫אורח חיי‪ ,‬סי' תרפ"ח‪ ,‬סע' ד'‬
‫‪234‬‬
‫החדשות‪ ,‬סי' ט"ו‪ .‬יש להעיר שבהגה"ה ש בראש התשובה כתוב שלא ידוע מי כתב תשובה זו‪ ,‬א‬
‫כתבה גאו המחבר או בנו‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫מס' מכות‪ ,‬פרק א'‪ ,‬סי' ג'‬
‫‪236‬‬
‫ד ג'‪ ,‬עמ' א'! עמ' ב'‬
‫‪237‬‬
‫חוש משפט‪ ,‬סי' ס"ז‪ ,‬אות י"ג‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪165‬‬
‫לכ הולכי בה לקולא שלא תנהג במקרה הזה שמיטת כספי‪ ,‬ואע"פ שיש בכ‪ $‬נפק"מ‬
‫ממונית‪ ,‬בכ"ז עיקר הדיו הוא דיו איסורי‪.‬‬
‫כמוב שאי הדברי דומי‪ ,‬שהרי כא כל הדיו הוא א שמיטת כספי דאורייתא‬
‫או דרבנ‪ .‬בכל זאת יש לומר שכיו שרוב הפוסקי נוקטי שהוי דרבנ‪ ,‬לכ עיקר הספק‬
‫א הוי דרבנ או מידת חסידות‪ .‬ולכ יש לומר ספק דרבנ לקולא‪ .‬יש עוד לדו בדברי‬
‫הבית יוס‪ -‬הללו‪ ,238‬א‪ $‬לעניננו נראה שיש יותר מקו לחייב את הלוה לומר אע"פ כ‪,‬‬
‫ולפרוע את חובו‪ .‬כיו שבסופו של דבר יש כא ספק וג מצטר ע זה דברי המשנה שכל‬
‫המחזיר חובו עושה נחת רוח לחכמי‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫ורק ארצה לצטט כא מדברי האגרות משה שכותב על החשיבות של החזרת‬
‫המעות ע"י הלוה‪ ,‬שאי בזה רק מעלה‪ ,‬אלא הלוה שאינו מחזיר את המעות‪ ,‬עושה מעשה‬
‫עולה‪:‬‬
‫"הנה בדבר מי ששכח מלעשות פרוזבול והלוה אינו רוצה לפרוע בשביל זה‬
‫והמלוה הוא איש עני ורוצה לידע א יכול לגבות ממנו באיזה אופ שיזדמ‬
‫לו‪ .‬הנה ראשית צרי‪ $‬לידע דא להסוברי דהשמטת כספי הוא‬
‫מדאורייתא‪ ,‬הא מפורש בסו שביעית המחזיר חוב בשביעית רוח חכמי‬
‫נוחה הימנו‪ ,‬ומשמע דא אינו מחזיר הוא עול מצדו‪ ,‬דהא בגיטי ד ל"ז‬
‫ע"ב הקפיד רבה על אבא בר מרתא דלא אמר לו א ע"פ כ‪ ,‬וא הוא רק‬
‫דבר טוב כשמחזיר החוב אבל לא מעשה עולה‪ ,‬לא היה לרבה להקפיד‬
‫עליו‪ .‬וכ ממה דאמר רבה ש ותלי ליה עד דאמר הכי‪ ,‬וא לא היה עולה‬
‫מצד הלוה אי‪ $‬אפשר להתיר להכותו שהוא לאו דלא יוסי‪ ,‬וג אי‪ $‬היה‬
‫מועיל לפרש"י דהוא תליה על ע ממש דהא לא יקנה כלל דהוי תליוהו‬
‫‪238‬‬
‫שו"ת דובב מישרי‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' י'‪ ,‬רוצה לבאר שכוונת הבית יוס לומר שבעני שמיטה יש ב' עניני‪:‬‬
‫‪ !1‬שהלוה פטור מלשל את החוב‪ ,‬שהוי כאילו פרע את החוב‪ .‬וזהו עני ממוני‪ !2 .‬יש איסור על המלוה‬
‫שלא יגוש את הלוה‪ ,‬זהו עני איסורי‪ .‬במקרה של הרא"ש יש ודאי חוב‪ ,‬יש ספק א אסור למלוה ליגוש‪,‬‬
‫לכ כיו שספק דרבנ לקולא‪ ,‬אי הוא מחויב שלא ליגוש‪ .‬ולכ המלוה יכול לתבוע את חובו‪ ,‬וכיו שהלוה‬
‫אינו יודע א נפרע החוב או לא‪ ,‬כלומר אינו יודע א יש החוב נשמט או לא‪ ,‬לכ הוי איני יודע א‬
‫פרעתי‪ ,$‬ומשו כ‪ $‬מחויב לשל את חובו‪ .‬וראה זאת ליעקב‪ ,‬מס' גיטי‪ ,‬סי' כ"ה‪ ,‬אות ג'‪ ,‬הקשה על‬
‫ההסבר הזה‪ ,‬כיו שמשמע מדברי הבית יוס שא היה כא דיו ממוני‪ ,‬ולא דיו איסורי‪ ,‬אז היה הנתבע‬
‫פטור‪ .‬והרי לפי דברי שו"ת דובב מישירי עדיי היה מחויב‪ ,‬כיו שהוי איני יודע א פרעתי‪ .$‬לכ הוא‬
‫מסביר את כוונת הבית יוס אחרת‪ ,‬הוא מסביר שהבית יוס מבי ששמיטת כספי הוי עני איסורא‬
‫החלה אקרקפתא דגברא דמלוה‪ ,‬ומה שנפקע ממו החוב‪ ,‬הוא רק פועל יוצא מ העני האיסורי‪ .‬ולכ‬
‫נחשב הדבר לספק איסור‪ ,‬ולא ספק ממו‪ .‬מהרי"ט‪ ,‬יורה דעה‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' מ'‪ ,‬ביאר את דעת הרא"ש‬
‫אחרת‪ ,‬הוא הקשה על הסברו של הבית יוס‪ ,‬שהרי מה זה משנה א נשאל השאלה לעני איסור‪ ,‬הרי‬
‫בסופו של דבר יש ג"כ שאלה לעני ממו‪ .‬נוס על כ‪ ,$‬נראה שדוקא השאלה לעני הממו ולא לעני‬
‫האיסור‪ ,‬שהשאלה א הופקע החוב או לא הופקע החוב‪ .‬לכ הוא מסביר שאיסור שביעית דרבנ מפקיע‬
‫חיוב דאורייתא‪ .‬כלומר איסור שביעית דרבנ מפקיע את חיוב התורה של הלוה לשל את חובו‪ .‬א‪ $‬ספק‬
‫איסור שביעית אינו מפקיע חיוב תורה‪ .‬זה כמו די של בר מצרא‪ ,‬שספק בר מצרא אינו מוציא מיד‬
‫הלוקח‪ ,‬כיו שבר מצרא הוא תקנת דרבנ‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫חלק חוש משפט‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬סי' ט"ו‬
‫‪ 166‬ש"י לאו‬
‫ויהיב‪ ,‬ורק א הוא חיוב מדברי חכמי א‪ -‬רק חיוב להחשיבו לעושה‬
‫עולה היה מועיל לקנות משו דמצוה לשמוע דברי חכמי כדאיתא בב"ב‬
‫ד מ"ח ע"א‪ ,‬אבל א רק יש מעלה בחזרתו ולא עולה כשלא יחזיר ודאי‬
‫לא היה נחשב כזבי דהא לא אמרו לו חכמי שיש עליו מצוה להחזיר‪.‬‬
‫ולכ ברור שהוא מצוה על הלוה להחזיר וכשלא יחזיר הוא עובר על דעת‬
‫חכמי‪ ,‬וא הרמב" פ"ט משמיטה הכ"ט שמפרש שרק מסבב בדברי‪,‬‬
‫הא כתב הרדב"ז דלא פליג ורק שהוא דבר רחוק במציאות שיוכל לעשות‬
‫כ‪ ,‬וא א נפרש שפליג כדמשמע מהכ"מ וכדסובר הרא"ש בגיטי )פ"ד סי'‬
‫י"ט( כלומר שיהיו עיניו תלויות עד שיאמר כ‪ ,$‬הוא רק שלא התירו לאנס‬
‫ע"ז בהכאות וכדומה‪ ,‬אבל ג ה יודו דעובר על דעת חכמי דמפרש"י‬
‫נשמע להרמב" והרא"ש דבזה לא מצינו שיפלגו"‪.‬‬
‫יש לציי שכל זה הוא נכו לכתחילה‪ ,‬א‪ $‬בדיעבד שאי הלוה רוצה לפרוע את חובו‪,‬‬
‫נראה שאי אפשר לכפותו לפרוע את חובו‪ ,‬כיו שרוב הראשוני נוקטי שנוהגת שמיטת‬
‫כספי בזמ הזה‪ ,‬וכ כ‪ $‬דעת השו"ע‪ .‬ואפי' לדעת הרמ"א נראה שהלוה יוכל לטעו קי‬
‫לי כדעת כל הפוסקי שנוקטי שהוי שמיטת כספי‪ ,‬ולכ המוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬
‫א‪ $‬נראה שא המלוה יתפוס‪ ,‬לא יכלו להוציא מידו‪ .‬כיו שהוי מחלוקת הפוסקי‪ ,‬א‬
‫הוי שמיטת כספי בזמ הזה‪.‬‬
‫במקו שנוהגי שלא להשמיט כספי‪ ,‬נראה שיש לנהוג כמנהג ויש לסמו‪ $‬על‬
‫הישובי שהובאו לעיל‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫˘"‪Â‡Ï È‬‬
‫"‡‪"Ò‰ Â˙‡· Âȉ Ô‰ Û‬‬
‫הקדמה‬
‫ידוע לנו‪ ,‬כי במצוות עשה שהזמ גרמא נשי פטורות‪ .‬א‪ $‬ידוע לנו כי יש כמה מצוות‬
‫יוצאות דופ‪ ,‬בה נשי חייבות‪ ,‬אע"פ שהזמ גרמ‪.‬‬
‫בשלוש מה עוסק מאמרנו – שתית ארבע כוסות בליל הסדר‪ ,‬הדלקת נר חנוכה‬
‫ומקרא מגילה בפורי‪ ,‬בה נאמר שנשי חייבות כי "א ה היו באותו הנס"‪.‬‬
‫ננסה לברר את ההלכה הזו‪ .‬הא הטע הזה מוכרח ע"מ לחייב נשי‪ ,‬מה פרושו של‬
‫הטע הזה ומה הנפק"מ בי הפרושי‪.‬‬
‫נשי פטורות ממצות עשה שהזמ גרמא – מתי כ ומתי לא?‬
‫לפני שניגש לברר את הטע של "א ה היו באותו הנס"‪ ,‬נברר תחילה את גדר‬
‫מצוות עשה שהזמ גרמא שנשי פטורות בה והא יש בה מצוות יוצאות דופ‪.‬‬
‫כלל גדול מנחה אותנו התורה‪" :‬מצוות עשה שהזמ גרמא נשי פטורות"‪ .‬מקור‬
‫הדי הוא במסכת קידושי )לד‪ (.‬ונלמד מתפילי‪ ,‬מה תפילי נשי פטורות‪ ,‬א כל מ"ע‬
‫שהזמ גרמא נשי פטורות‪ .1‬ותפילי נלמדה ממצות תלמוד תורה שנשי פטורות בה‪ ,‬כי‬
‫כתוב "ושננת לבני‪) $‬ולא לבנותי‪ – $‬רש"י( ודברת ב בשבת‪ $‬בבית‪...$‬וקשרת לאות‬
‫יד‪ ,2"...$‬וכתב ש רש"י‪ 3‬שזהו היקש בי "ושננת לבני‪ "$‬ל"וקשרת לאות על יד‪."$‬‬
‫א"כ מצות תפילי מלמדת אותנו‪ ,‬שכל מצוות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬נשי פטורות‪.‬‬
‫ע זאת‪ ,‬ישנ מספר מצוות עשה מדאורייתא שהזמ גרמא שנשי חייבות בה‪ ,‬כמו‬
‫אכילת כזית מצה בליל הסדר‪:‬‬
‫‪1‬‬
‫לפי דברי רש"י ש‪ ,‬הלמוד בי תפילי לכל מצוות עשה שהזמ גרמא הוא מ"במה מצינו"‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫דברי ו'‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫ד"ה "גמירי מתלמוד תורה"‪.‬‬
‫‪ 168‬ש"י לאו‬
‫"דאמר ר"א‪ :‬נשי חייבות באכילת מצה דבר תורה‪ ,‬שנא'‪ :‬לא תאכל עליו‬
‫חמ וגו' – כל שישנו בבל תאכל חמ‪ ,‬ישנו באכילת מצה‪ ,‬והני נשי נמי‪,‬‬
‫הואיל וישנ בבל תאכל חמ‪ ,‬ישנ בקו אכול מצה"‪) .‬פסחי מג‪(:‬‬
‫רואי מדברי הגמרא‪ ,‬שיש היקש‪ 4‬בי איסור אכילת חמ למצות אכילת מצה‪ ,‬ומי‬
‫שחייב בחמ‪ ,‬חייב ג במצה‪.‬‬
‫וכ מצאנו ג בקדוש בשבת‪:‬‬
‫"אמר רב אדא בר אהבה‪ :‬נשי חייבות בקדוש היו דבר תורה‪ .‬אמאי‪,‬‬
‫מצות עשה שהזמ גרמא הוא‪ ,‬וכל מצות עשה שהזמ גרמא נשי פטורות?‬
‫אמר אביי‪ :‬מדרבנ‪ .‬א"ל רבא‪ :‬והא דבר תורה קאמר? ועוד‪ ,‬כל מצות עשה‬
‫נחייבינהו מדרבנ? אלא אמר רבא‪ :‬אמר קרא – זכור ושמור‪ :‬כל שישנו‬
‫בשמירה ישנו בזכירה‪ ,‬והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה"‪.‬‬
‫)ברכות כ‪(:‬‬
‫ג מגמרא זו משמע‪ ,‬כי עקרונית נשי צריכות להיות פטורות מקדוש בשבת‪ ,‬שהרי‬
‫זו מצות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬אבל מכיוו שיש היקש בי "זכור" ל"שמור"‪ ,‬מי שישנו‬
‫בשמירה )המצוה לא לעשות מלאכה בשבת(‪ ,‬ישנו בזכירה )מצות עשה של קדוש בשבת(‪.‬‬
‫א‪ $‬א נשי לב‪ ,‬הגמרא מלמדת אותנו כא די נוס‪ .‬ברישא‪ ,‬אביי הסביר שדברי‬
‫רב אדא בר אהבה שנשי חייבות בקדוש ה מדרבנ בלבד‪ .‬רבא דחה את דבריו‪ ,‬שא‬
‫כ‪ ,$‬כל מצות עשה שהזמ גרמא נחייב מדרבנ‪ ,‬ולא שמענו דבר זה כלל‪ .‬מכיו שקי"ל‬
‫כרבא‪ ,‬נלמד מדברי הגמרא‪ ,‬שנשי פטורות מלקיי מצוות עשה שהזמ גרמא באופ‬
‫מוחלט‪ ,‬ולא מחייבי אות אפילו מדרבנ‪.‬‬
‫מיהו בניגוד לכ‪ ,$‬מצאנו במצות שתית ארבע כוסות של יי בליל הסדר‪ ,‬שהיא מצות‬
‫עשה מדרבנ שהזמ גרמא‪ ,‬נשי חייבות בה‪:‬‬
‫"ואמר ר' יהושע ב לוי‪ :‬נשי חייבות בארבעה כוסות הללו‪ ,‬שא ה היו‬
‫באותו הנס"‪) .‬פסחי קח‪!.‬קח‪(:‬‬
‫‪4‬‬
‫ע"פ הגמרא בפסחי ה‪ .‬משמע שמדובר בהיקש‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪169‬‬
‫וכתבו התוספות‪:‬‬
‫"שא‪ -‬ה – ואי לאו האי טעמא‪ ,‬לא היו חייבות‪ ,‬משו דנשי פטורות‬
‫ממצות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬א ע"ג דארבעה כוסות דרבנ‪ ,‬כעי דאורייתא‬
‫תיקו"‪) .‬תוספות פסחי קח‪ :‬ד"ה "שא ה"(‬
‫הגמרא אומרת לנו‪ ,‬שנשי חייבות בארבע כוסות של יי בליל הסדר‪ ,‬כי "א ה היו‬
‫באותו הנס"‪ .‬ויש להבי‪ ,‬מדוע הוצר‪ $‬ר' יהושע בו לוי לטע זה כדי לחייב נשי במצוה‬
‫מדרבנ?‬
‫תוספות כבר התקשה בשאלה זו‪ ,‬וענה‪ ,‬שכשחכמי מתקני מצוות‪ ,‬ה מתקני‬
‫אות "כעי דאורייתא"‪ ,‬ע"פ הקריטריוני שהתורה מציבה‪ ,‬וא התורה קבעה‬
‫שבמצוות עשה שהזמ גרמא נשי פטורות‪ ,‬כפי שהראנו לעיל‪ ,‬כ‪ $‬ג יהיה הדי במצוות‬
‫מדרבנ‪.‬‬
‫לכ מסביר תוספות‪ ,‬שר' יהושע ב לוי מנמק בטע מיוחד‪ ,‬שאע"פ שהנשי‬
‫פטורות ממצוות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬כא חייבות‪ ,‬מכיוו ש"א‪ -‬ה היו באותו הנס"‪.‬‬
‫מצאנו שתי מצוות נוספות מדרבנ‪ ,‬שאע"פ שהזמ גרמ‪ ,‬נאמר בה הטע "א ה‬
‫היו באותו הנס" כדי לחייב את הנשי‪:‬‬
‫א‪ .‬מצות נר חנוכה‪:‬‬
‫"אשה ודאי מדליקה‪ ,‬דא"ר יהושע ב לוי‪ ,‬נשי חייבות בנר חנוכה‪ ,‬שא ה‬
‫היו באותו הנס"‪) .‬שבת כג‪(.‬‬
‫ב‪ .‬מצות קריאת המגילה בפורי‪:‬‬
‫"ואריב"ל‪ :‬נשי חייבות במקרא מגילה‪ ,‬שא ה היו באותו הנס"‪) .‬מגילה‬
‫ד‪(.‬‬
‫הרי לנו‪ ,‬כי ג במצוות קריאת המגילה והדלקת נר חנוכה נשי היו צריכות להיות‬
‫פטורות בגלל שזו מצוות עשה מדרבנ שהזמ גרמא‪ ,‬א‪ $‬משו שהיו באותו הנס‪ ,‬חייבות‪.‬‬
‫)נשי נא לב היטב‪ ,‬שאת כל שלוש המימרות הללו‪ ,‬ה לגבי נר חנוכה‪ ,‬ה לגבי‬
‫מקרא מגילה וה לגבי שתית ארבעה כוסות אומר אותו אד‪ :‬ר' יהושע ב לוי(‬
‫הקשיי בסוגיא‬
‫עד כא בארנו את הסוגיא כפשטה‪ ,‬א‪ $‬בסוגיא זו רבה לכאורה התמוה על הפשוט‪.‬‬
‫בבואנו לבאר את דברי ר' יהושע ב לוי‪" :‬שא ה היו באותו הנס"‪ ,‬נמצא לכאורה‬
‫סתירה בדברי רש"י‪:‬‬
‫‪ 170‬ש"י לאו‬
‫"היו באותו הנס – שגזרו יווני על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר‬
‫תחלה ועל יד אשה נעשה הנס"‪) .‬רש"י שבת כג‪(.‬‬
‫"שא‪ -‬ה היו באותו הנס – שא על הנשי גזר המ להשמיד‪ ,‬להרוג ולאבד‬
‫מנער ועד זק ט ונשי וגו' "‪) .‬רש"י מגילה ד‪(.‬‬
‫"שא‪ -‬ה היו באותו הנס – כדאמרינ )סוטה ד יא‪ :(:‬בשכר נשי‬
‫צדקניות שבאותו הדור נגאלו‪ ,‬וכ גבי מקרא מגילה נמי אמרינ הכי‪,‬‬
‫דמשו דע"י אסתר נגאלו‪ ,‬וכ גבי נר חנוכה במסכת שבת )ד' כג‪) ."(.‬רש"י‬
‫ורשב" פסחי קח‪(:‬‬
‫אי צור‪ $‬להרחיב את היריעה כדי להציג את התמיהה‪ :‬לגבי נר חנוכה וארבע כוסות‪,‬‬
‫מבאר רש"י כי הנס נעשה ע"י נשי צדקניות כגו יהודית ואסתר‪ ,‬ואילו לגבי מקרא‬
‫מגילה מסביר שהנשי היו בכלל הגזרה של המ "להשמיד‪ ,‬להרוג ולאבד" וניצלו ממנה‬
‫וצריכות להודות על כ‪.$‬‬
‫רש"י לכאורה סותר את עצמו‪ ,‬וצע"ג‪.‬‬
‫תוספות מוסי להקשות על דבריו‪:‬‬
‫"שא‪ -‬ה היו באותו הנס – פירש רשב" שעיקר הנס היה על יד בפורי‬
‫על ידי אסתר‪ ,‬בחנוכה על ידי יהודית‪ ,‬בפסח שבזכות צדקניות שבאותו‬
‫הדור נגאלו‪ .‬וקשה‪ ,‬דלשו ש'א ה' משמע שה טפלות! ולפירושו היה לו‬
‫לומר‪ ,‬ש'ה'! לכ‪ $‬נראה לי‪ ,‬שא ה היו בספק דלהשמיד ולהרוג‪ ,‬וכ בפסח‪,‬‬
‫שהיו משועבדות לפרעה במצרי‪ ,‬וכ בחנוכה הגזירה היתה מאד עליה"‪.‬‬
‫)תוספות מגילה ד‪(.‬‬
‫"היו באותו הנס – פי' רשב" שעל יד נגאלו‪ ,‬וכ במגילה ע"י אסתר‬
‫ובחנוכה ע"י יהודית‪ .‬וקשה‪ ,‬ד'א'‪ ,‬משמע שאינ עיקר! ועוד‪ ,‬דבירושלמי‬
‫גריס 'שא ה היו באותו ספק'‪ ,‬משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג‬
‫ולאבד!" )תוספות פסחי קח‪(:‬‬
‫נסביר את דברי תוספות‪ .‬לפי רש"י ורשב" הנשי גרמו לנס‪ ,‬ולכ ה צריכות‬
‫להודות לקב"ה על כ‪ $‬שזיכה אות‪ .‬א"כ לא צרי‪ $‬לומר "שא ה היו"‪ ,‬שאז משמע שה‬
‫מצטרפות לגברי שה עיקר‪ ,‬אלא ה עיקר הנס‪ ,‬וצרי‪ $‬לומר "שה היו"‪.‬‬
‫לכ מסביר תוספות על פי הירושלמי‪ ,‬כמו שפירש רש"י במסכת מגילה‪ ,‬שהנשי היו‬
‫באותה גזרה של פרעה‪ ,‬המ ואנטיוכוס ולכ ג ה צריכות להודות לקב"ה על כ‪.$‬‬
‫נצטר‪ $‬לבאר את שיטת רש"י ורשב"‪ ,‬אי‪ $‬פרשו שלא כלשו הגמרא‪ ,‬וכיצד יענו‬
‫לשאלתו החזקה של תוספות‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪171‬‬
‫קושיה נוספת מקשה הרב אליהו דוד רבינובי' תאומי זצ"ל‪) 5‬האדר"ת‪ ,‬חותנו של‬
‫הרב קוק זצ"ל( על שיטת הרמב"‪.‬‬
‫"לפיכ‪ $‬כשסועד אד בלילה הזה‪ ,‬צרי‪ $‬לאכול ולשתות והוא מיסב דר‪$‬‬
‫חירות‪ ,‬וכל אחד ואחד בי אנשי בי נשי חייב לשתות בלילה הזה ארבעה‬
‫כוסות של יי‪ ,‬אי פוחתי מה‪ ,‬ואפילו עני המתפרנס מ הצדקה לא יפחתו‬
‫לו מארבעה כוסות שיעור כל כוס מה רביעית"‪) .‬משנה תורה לרמב" הל'‬
‫חמ ומצה פ"ז ה"ז(‬
‫"והכל חייבי בקריאתה‪ ,‬אנשי ונשי וגרי ועבדי משוחררי"‪) .‬משנה‬
‫תורה לרמב" הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"א(‬
‫"כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה"‪) .‬משנה תורה‬
‫לרמב" הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"ד(‬
‫הרמב" פוסק להלכה שנשי חייבות במצוות עשה שהזמ גרמא אלו‪ .‬אול‪,‬‬
‫הרמב" משוה בי הנשי לאנשי ללא שו הסבר‪ .‬מדוע הרמב" לא הזכיר בשו‬
‫מקו את הטע של "א ה היו באותו הנס"?‬
‫א‪ $‬הקושיה הקשה ביותר‪ ,‬תהיה מהגמרא עצמה‪ .‬הגמרא בפסחי המובאת לעיל‪,‬‬
‫לאחר דברי ר' יהושע ב לוי מביאה ברייתא‪:‬‬
‫"ת"ר‪ :‬הכל חייבי בארבעה כוסות הללו‪ ,‬אחד אנשי ואחד נשי ואחד‬
‫תינוקות"‪) .‬פסחי קח‪(:‬‬
‫כא‪ ,‬התמיהה לכאורה מתעצמת עוד יותר‪ .‬יש מקור תנאי מפורש שנשי חייבות‬
‫בארבע כוסות‪ ,‬מדוע ר' יהושע ב לוי לא מייחס את דבריו לברייתא‪ ,‬אלא אומר את‬
‫ההלכה הזו בצורה עצמאית? לכאורה לאחר הברייתא היתה הגמרא צריכה לומר‪' :‬מאי‬
‫טעמא? אמר ר' יהושע‪ ,'...‬ועוד‪ ,‬הברייתא מובאת לאחר דבריו! כ‪ $‬שאל הרש"ש על‬
‫הגמרא‪ ,‬ונשאר בצ"ע‪.‬‬
‫א"כ נסכ את שאלותינו עד כה‪:‬‬
‫א‪ .‬רש"י לכאורה סותר את עצמו‪ ,‬שלגבי מקרא מגילה פרש שהנשי היו בגזרה של‬
‫המ ולגבי נר חנוכה וארבע כוסות פרש שבזכות נעשה הנס‪.‬‬
‫ב‪ .‬רש"י ורשב" קשי ע"פ פשט הגמרא‪ ,‬ש"א ה" משמע שה טפלות ולא עיקר‬
‫הנס‪ ,‬וכ‪ $‬הקשה תוספות‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫דבריו הובאו בספר "מקראי קודש" )חלק "חנוכה * פורי"( ס' יג לגאו רבי צבי פסח פראנק זצ"ל‪ ,‬רבה‬
‫של ירושלי‪.‬‬
‫‪ 172‬ש"י לאו‬
‫ג‪ .‬שיטת הרמב" קשה‪ ,‬מדוע לא הזכיר את הטע של ר' יהושע ב לוי‪.‬‬
‫ד‪ .‬מדוע ר' יהושע ב לוי מחדש די שמופיע כבר בברייתא קדומה ולא מתייחס‬
‫אליה כלל‪ ,‬ולא עוד אלא שהוא כתוב לפניה גמרא והגמרא מביאה אותה כבדר‪$‬‬
‫אגב בשביל דברי ר' יהודה המופיעי בהמשכה‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬נבוא לבאר בס"ד את כל הנ"ל‪.‬‬
‫באור דברי הברייתא‪ ,‬ר' יהושע ב לוי והרמב" לפי האדר"ת‬
‫האדר"ת מתר את שיטת הרמב"‪ .6‬לש הבנת דבריו ודברי ר' יהושע ב לוי‪ ,‬נעיי‬
‫בעוד סוגיה אחת‪:‬‬
‫"א"ר חייא בר אשי אמר רב‪ :‬המדליק נר של חנוכה צרי‪ $‬לבר‪...$‬מאי‬
‫מבר‪ ?$‬מבר‪ $‬אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה‪ .‬והיכ צונו?‬
‫רב אויא אמר‪ :‬מ'לא תסור'‪ .‬רב נחמיה אמר‪' :‬שאל אבי‪ $‬ויגד‪ $‬זקני‪$‬‬
‫ויאמרו ל‪) .'$‬שבת כג‪(.‬‬
‫הגמרא תמהה‪ ,‬כיצד מברכי על הדלקת נר חנוכה "אשר קדשנו במצותיו וצונו"‪,‬‬
‫ואיפה נצטוינו בתורה להדליק נר חנוכה? מסבירה הגמרא שיש מצוה לשמוע בקול‬
‫חכמי ולקיי את תקנותיה‪ ,‬וא חכמי מתקני תקנה להדליק נר חנוכה‪ ,‬יש לקיי‬
‫אותה‪ ,‬מ"לא תסור מ הדבר אשר יגידו ל‪ $‬ימי ושמאל"‪.‬‬
‫הא דברי הגמרא הללו מוסכמי לכולי עלמא? מהסוגיא במסכת סוכה מו‪ .‬למדנו‪,‬‬
‫שיש בזה מחלוקת אמוראי‪:‬‬
‫"אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬מצות לולב כל שבעה‪ ,‬ור' יהושע ב לוי אמר‪:‬‬
‫יו ראשו מצות לולב‪ ,‬מכא ואיל‪ $‬מצות זקני‪...‬וא רב סבר כל שבעה‬
‫מצות לולב‪ ,‬דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב‪ :‬המדליק נר של חנוכה צרי‪$‬‬
‫לבר‪...$‬ומאי מבר‪ $‬ברו‪ $‬אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר )של( חנוכה‪.‬‬
‫והיכ צונו? מ'לא תסור'‪ ,‬ורב נחמ בר יצחק אמר‪' :‬שאל אבי‪ $‬ויגד‪." '$‬‬
‫)סוכה מו‪(.‬‬
‫"מצות לולב שבעה – לברכה‪ :‬יו ראשו מצות לולב – דאורייתא‪ ,‬ועיקר‬
‫ובעיא ברכה‪ :‬מכא ואיל מצות זקני – רב יוחנ ב זכאי וסיעתו‪ ,‬ודרבנ‬
‫לא בעיא ברכה‪ :‬וא‪ -‬רב סבר לה כל שבעה – בעי ברכה למצות לולב‪ ,‬וא‬
‫על גב דמדרבנ הוא בעי ברכה‪ :‬דאמר רב – בנר חנוכה דמדרבנ היא‪ ,‬ובעי‬
‫ברכה הכא נמי לא שנא"‪) .‬רש"י סוכה מו‪(.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪173‬‬
‫מהסוגיא במסכת סוכה לגבי ברכת הלולב אנו מסיקי שתי מסקנות‪:‬‬
‫א!‬
‫לפי רב ושמואל נוטלי לולב שבעה ימי ומברכי עליו בכל יו "אשר‬
‫קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב"‪ ,‬מפני שזו מצוה מדרבנ שתיק רב‬
‫יוחנ ב זכאי ויש מצוה לשמוע בקול חכמי מ"לא תסור"‪ ,‬ולכ מברכי‬
‫בנוסח זה ג במצות נר חנוכה אע"פ שהיא מדרבנ‪.‬‬
‫ב!‬
‫לפי ר' יהושע ב לוי אמנ נוטלי לולב שבעה ימי‪ ,‬א‪ $‬מברכי עליו רק‬
‫ביו הראשו שהוא מ התורה‪ ,‬ובשאר הימי שזו רק מצות זקני‪ ,‬אי‬
‫מברכי עליו‪ ,‬ומסביר רש"י‪ ,‬משו שמצוות דרבנ "לא בעיא ברכה"‪.‬‬
‫משמע מכא‪ ,‬שיש מחלוקת עקרונית בי רב ושמואל לר' יהושע ב לוי בהגדרת‬
‫מצוות מדרבנ‪ .‬לפי רב ושמואל יש עגו מהתורה )"לא תסור"( לכל המצוות שחכמי‬
‫מתקני‪ ,‬וכאילו התורה מצווה אות‪ .‬לכ כמו שעל מצוות התורה מברכי‪ ,‬נבר‪ $‬ג על‬
‫מצוות דרבנ "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"‪ ,‬אבל לדעת ר' יהושע ב לוי לא מברכי כלל‬
‫על מצוות דרבנ‪ ,‬מכיוו שא"א לומר כא "וצוונו"‪ ,‬שאי לה עגו מהתורה אלא זו רק‬
‫מצות זקני‪.‬‬
‫מה יעשה ר' יהושע ב לוי ע הפסוק "לא תסור"? נצטר‪ $‬ע"כ לומר שהוא סובר‪,‬‬
‫שהפסוק נצר‪ $‬ללימוד אחר בסוגית "זק ממרא"‪) 7.‬ופשט הדבר כ‪ ,$‬כי נושא הפרשה‬
‫בתורה שהפסוק הזה כתוב בה‪ ,‬הוא זק ממרא(‬
‫מעתה הדברי מתיישבי כמי חומר‪ .‬הברייתא בפסחי בסו קח‪ :‬שכוללת נשי‬
‫ואנשי בחיוב שתיית ארבע כוסות כדבר פשוט בלי צור‪ $‬להסביר כלל‪ ,‬סוברת כמו שתי‬
‫הסוגיות האלו במסכת שבת ובמסכת סוכה‪ ,‬שכל מצוה שחכמי מתקני‪ ,‬אי חילוק בי‬
‫נשי לאנשי ויש עניי א להביא תינוקות לקריאת מגילה‪ ,‬ולחנ‪ $‬אות בארבע כוסות‬
‫של יי‪ ,8‬כי כל זה נלמד מהפסוק "לא תסור"‪ ,‬ולגבי לאוי‪ ,‬ג נשי חייבות‪.‬‬
‫ועתה נראה אי‪ $‬פסק הרמב"‪:‬‬
‫"וכ כל המצוות שה מדברי סופרי‪...‬כגו מקרא מגילה‪ ,‬והדלקת נר שבת‬
‫והדלקת נר חנוכה‪...‬מבר‪ $‬על הכל קוד לעשיית אשר קדשנו במצוותיו‬
‫וצוונו לעשות‪ ,‬והיכ צוונו בתורה? שכתוב בה "אשר יאמרו ל‪ $‬תעשה"‪,‬‬
‫נמצא עניי הדברי והצע כ‪ $‬הוא‪ :‬אשר קדשנו במצוותיו‪ ,‬שציוה בה‬
‫‪6‬‬
‫את תרוצו של האדר"ת זצ"ל ושל הגאו הרב חיי ברלי זצ"ל )שיובא בהמש‪ ($‬שמעתי מש"ב הרב‬
‫הראשי‪ ,‬הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫עיי במסכת הוריות ד‪ .‬ש לומד רב אשי מפסוק זה של "לא תסור" גזרה שוה לבי"ד שהורה הלכה‬
‫בטעות‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫לגבי הדלקת נר‪ ,‬הקט נפטר בחנוכיה של בעל הבית לפי הפשט ברמב"‪ ,‬ולכ אי עניי לחנ‪ $‬אותו בזה‪,‬‬
‫א‪ $‬יש עניי שיבוא לראות את ההדלקה יחד ע כל בני הבית‪.‬‬
‫‪ 174‬ש"י לאו‬
‫לשמוע מאלו שצוונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכ כל‬
‫שאר המצוות שה מדברי סופרי"‪) .‬משנה תורה לרמב" הל' ברכות פי"א‬
‫ה"ג(‬
‫מפורש מדברי הרמב" שפסק כמו הגמרות בשבת ובסוכה וכמו רב ושמואל וכמו‬
‫הברייתא בפסחי ולכ הרמב" לא כותב כלל את הטע של ר' יהושע ב לוי‪ ,‬כי פשוט‬
‫לא צרי‪ $‬אותו לפי השיטה הזו‪.‬‬
‫א‪ $‬אנחנו עומדי תמהי‪ ,‬מדוע המציא לכאורה הרמב" לימוד חדש למצוות דרבנ‬
‫"אשר יאמרו ל‪ $‬תעשה"‪ ,‬והרי הגמרא לומדת מפורש את מצוות דרבנ מלאו ד"לא‬
‫תסור"?‬
‫אומר ש ה"כס משנה"‪ ,‬שמילי אלו של הרמב" כתובות באותו הפסוק‪" :‬על פי‬
‫התורה אשר יורו‪ $‬ועל המשפט אשר יאמרו ל‪ $‬תעשה‪ ,‬לא תסור מ הדבר אשר יגידו ל‪$‬‬
‫ימי ושמאל" )דברי יז';יא'(‪ ,‬וכתב הרמב" דווקא את המילי המדגישות שזו מצוות‬
‫עשה‪ .‬כלומר‪ ,‬רצה הרמב" להשמיענו‪ ,‬שלא נחשוב שהגמרא התכוונה שמי שלא מקיי‬
‫מצוות חכמי עובר על לאו וחייב מלקות‪ ,‬לא כ‪ ,$‬אלא עובר על עשה מ התורה לשמוע‬
‫בקול חכמי שצוו להדליק נר חנוכה‪ ,‬לקרוא מגילה וכו'‪.‬‬
‫ואכ בהלכות ממרי העוסקות בדיני זק ממרא‪ ,‬כתב הרמב" את הלאו ד"לא‬
‫תסור"‪:‬‬
‫"כל מי שאינו עושה כהוראת עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר‬
‫‪9‬‬
‫אשר יגידו ל‪ $‬ימי ושמאל"‪) .‬משנה תורה לרמב" הל' ממרי פ"א ה"ב(‬
‫נלע"ד‪ ,‬שהרמב" מלמדנו‪ ,‬שיש מצות עשה מהתורה לשמוע בקול חכמי שצוו‬
‫מצוות‪ ,‬א‪ $‬יש לזה ג מאפייני של איסור לאו‪ ,‬ולכ נשי חייבות בזה‪ ,‬שבכל איסורי‬
‫לאוי נשי חייבות חו משלושה איסורי‪ ,10‬ג א אלו מצוות שהזמ גרמא‪ .‬כונת‬
‫הגמרא בשבת ובסוכה היא למ"ע זו‪ ,‬אע"פ שהפסוק כתוב כפשטו "לא תסור"‪.‬‬
‫על כל זה חולק ר' יהושע ב לוי‪ .‬לשיטתו‪ ,‬אי דבר כזה שחכמי מתקני מצוות‬
‫וברכות סת‪ .‬מצוות מדרבנ לשיטתו לא מעוגנות מהתורה‪ ,‬ולכ לא מברכי עליה‪,‬‬
‫כפי שראינו בלולב‪ .‬לכ‪ ,‬ממילא הגברי יתחייבו במצוה זו )כמוב בלא ברכה(‪ ,‬א‪ $‬למה‬
‫נחייב בה נשי‪ ,‬הרי זו מצות עשה שהזמ גרמא‪" ,‬וכל דתקו רבנ‪ ,‬כעי דאורייתא‬
‫תקו"? על כ‪ $‬עונה לנו ר' יהושע ב לוי‪" ,‬שא ה היו באותו הנס"‪ .‬אומר לנו תוספות‪,‬‬
‫שבלי הטע הזה‪ ,‬באמת היו נשי פטורות מארבע כוסות‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫מקורו של הרמב" במדרש ספרי פ' שופטי פיסקא קנד‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫"לא תקיפו פאת ראשכ"‪" ,‬לא תשחית את פאת זקנ‪ ,"$‬ואי את האיסור של להיטמא למתי בבת‬
‫כה‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪175‬‬
‫משא"כ לברייתא‪ ,‬לרב ושמואל שמצוות דרבנ ה מצוה מהתורה של "לא תסור"‪,‬‬
‫כא אי חילוק בי נשי לאנשי‪ ,‬וכול חייבי במצוה ולבר‪ $‬עליה‪.‬‬
‫באור דברי ר' יהושע ב לוי והרמב" לפי ר' יעקב עמדי‬
‫עד כא בארנו לפי דבריו של האדר"ת‪ .‬א‪ $‬באור אחר לשיטת ר' יהושע ב לוי מסביר‬
‫ר' יעקב עמדי זצ"ל )שו"ת "שאילת יעב" ח"ב ס' קב(‪.‬‬
‫הוא הביא את שאלתו של ר' יאיר בכר‪) $‬שו"ת "חוות יאיר"(‪ ,‬שהקשה על ר' יהושע‬
‫ב לוי‪ ,‬למה מביא טע של "א ה"‪ ,‬הרי יש לאו של "לא תסור"‪ ,‬לחייב נשי כאנשי‪,‬‬
‫ונשאר בצ"ע‪.‬‬
‫ענה על שאלה זו ר' יעקב עמדי‪ ,‬שבדבר שחכמי ציוו לעשותו ויש מקו לומר שלא‬
‫כיוונו בו שיכלול ג את הנשי‪ ,‬ממילא לא חל עליה החיוב של "לא תסור"‪ .‬אבל א‬
‫תימצא סיבה שחכמי כ יכוונו לחייב את הנשי בתקנת‪ ,‬אז אע"פ שזו מצוות עשה‬
‫שהזמ גרמא‪ ,‬הנשי תתחייבנה בזה מ"לא תסור"‪ .‬ממילא בנידו דיד שתקנת חכמי‬
‫היא מצות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬ולכאורה אי עניי לחייב את הנשי‪ ,‬כי "כל דתקו רבנ‬
‫כעי דאורייתא תקו"‪ ,‬צרי‪ $‬להשמיע את הטע ש"א ה היו"‪ ,‬כדי שנחייב אות מ"לא‬
‫תסור"‪.‬‬
‫משמע מדבריו‪ ,‬שלר' יהושע ב לוי קיימת מצוה לשמוע בקול חכמי מלאו ד"לא‬
‫תסור"‪ ,‬וסברת "א ה" מגלה שמצוה זו חלה ג על הנשי במצוות אלו‪ .‬אבל לגבי‬
‫סוכה‪ ,‬שאי אומרי בה "א ה היו" )כפי שנבאר בהמש‪ ,($‬ממילא אשה לא נכללת ש‬
‫בלאו ד"לא תסור" ולא חייבת כלל‪ .‬ומ"מ צרי‪ $‬להסביר בדבריו כפי שבארנו‪ ,‬שמצות‬
‫"לא תסור" לא יכולה לגרו לברכה לשיטתו של ר' יהושע ב לוי‪.‬‬
‫לפי זה הרמב" פוסק כמו ר' יהושע ב לוי‪ ,‬אלא שלא הזכיר כלל את טעמו‪ ,‬מפני‬
‫שזה לא עיקר הטע לחיוב נשי במצוות דרבנ של נר חנוכה‪ ,‬מגילה וארבע כוסות‪ ,‬אלא‬
‫רק מהווה גור לטע המרכזי שכתב בהל' ברכות‪" :‬אשר יאמרו ל‪ $‬תעשה‪ ,‬לא‬
‫תסור‪."...‬‬
‫א‪ $‬עדיי קשה לפי"ז ר' יהושע ב לוי והברייתא‪ ,‬וע"כ לומר שהברייתא נוקטת‬
‫בשיטה ש"לא תסור" חל באופ אוטומטי ג על הנשי בלי שו טע עזר‪ ,‬וכפי‬
‫שהסברנו לעיל‪.‬‬
‫באור חיוב הנשי במצות תפילה ע"פ הסברי האדר"ת ור' יעקב עמדי‬
‫לפי כל הנ"ל‪ ,‬נבאר עוד מצוה אחת מדרבנ שנשי חייבות בה‪:‬‬
‫"וחייבי בתפילה‪ :‬דרחמי נינהו‪ .‬מהו דתימא הואיל וכתיב בה 'ערב ובקר‬
‫וצהרי‪ ,‬כמצות עשה שהזמ גרמא דמי‪ ,‬קמ"ל"‪) .‬ברכות כ‪(:‬‬
‫‪ 176‬ש"י לאו‬
‫"וחייבי בתפילה – דתפלה רחמי היא‪ ,‬ומדרבנ היא‪ ,‬ותקנוה א לנשי‬
‫ולחנו‪ $‬קטני"‪) .‬רש"י ברכות כ‪(:‬‬
‫"בתפילה פשיטא כיו דכתיב ערב‪...‬קמ"ל דרחמי נינהו – ורש"י לא גריס‬
‫ליה‪ ,‬שהרי תפלה דרבנ היא ומאי מ"ע שייכי ביה"‪) .‬תוספות ברכות כ‪(:‬‬
‫הגמרא הביאה הסבר לדברי המשנה שנשי חייבות בתפילה‪ .‬תפילה היא רחמי‬
‫והיינו חושבי שתפטר כי זו מצות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬קמ"ל שמכיוו שתפילה היא‬
‫רחמי‪ ,‬אשה חייבת אע"פ שזו מ"ע שהזמ גרמא‪ .‬כ‪ $‬גרס ג תוספות‪.‬‬
‫אבל רש"י )וכ הגהות הב"ח(‪ ,‬לא גרס את כל ההוכחה הזו של הגמרא‪ ,‬וכתב‬
‫בפשטות שיש תקנה דרבנ לחייב נשי בתפילה כי תפילה היא רחמי‪.‬‬
‫והקשו האחרוני‪ 11‬על רש"י‪ ,‬אי‪ $‬כתב בפשטות שבכל מצות עשה מדרבנ נשי‬
‫חייבות ואפילו כשהזמ גרמא‪ ,‬והרי ר' יהושע ב לוי היה צרי‪ $‬לטע מיוחד כדי לחייב‬
‫נשי בכ‪?$‬‬
‫אבל לפי האדר"ת מיושב שפיר‪ .‬רש"י למד שיש מצות "לא תסור"‪ ,‬והיא יכולה לחייב‬
‫נשי חיוב גמור ג במצות עשה שהזמ גרמא כגו תפילה‪ ,‬כי בלאוי אי חילוק בי נשי‬
‫לגברי כפי שבארנו לעיל‪ ,‬ולא צרי‪ $‬שו סיבה אחרת כגו "א ה היו באותו הנס" או‬
‫"רחמי נינהו"‪.‬‬
‫אבל ר' יהושע ב לוי שחולק‪ ,‬ואומר שאי מצוה של "לא תסור"‪ ,‬יגרוס את כל‬
‫הגמרא כפי שכתובה לפנינו‪ ,‬שבאמת נשי צריכות להיות פטורות כי זו מצות עשה‬
‫שהזמ גרמא‪ ,‬והמשנה משמיעה שלא פטורות‪ ,‬כי תפילה היא רחמי‪.‬‬
‫כל זה לפי האדר"ת‪ .‬אבל לפי ר' יעקב עמדי‪ ,‬לא צרי‪ $‬לכל זה‪ ,‬הוא הבי שג א לא‬
‫גורסי את הגמרא‪ ,‬בכל זאת נית לפרש שיש לר' יהושע ב לוי לאו ד"לא תסור"‪ ,‬וכמו‬
‫שבארנו‪ ,‬שהסיבה שהתפילה היא רחמי‪ ,‬גרמה לכ‪ $‬שנשי חייבות בתפילה מדי "לא‬
‫תסור"‪ ,‬וכפי שבארנו‪ ,‬ולכ רש"י כתב בפשטות שהנשי חייבות במצוה זו בגלל התקנה‪,‬‬
‫והסיבה שהיא נכללת בתקנה זה בגלל שתפילה היא רחמי‪.‬‬
‫א"כ לסכו מצאנו מחלוקת בדברי ר' יהושע ב לוי בי ר' יעקב עמדי זצ"ל לאדר"ת‬
‫זצ"ל‪ .‬לפי שיטת האדר"ת‪ ,‬לר' יהושע ב לוי אי לאו ד"לא תסור" קשור למצוות דרבנ‬
‫כלל‪ ,‬וצרי‪ $‬סברה של "א ה" כדי לחייב במצוות עשה מדרבנ שהזמ גרמ‪ ,‬ולפי שיטת‬
‫ר' יעקב עמדי יש לר' יהושע ב לוי לאו ד"לא תסור" המחייב במצוות דרבנ‪ ,‬אלא‬
‫שצרי‪ $‬את סברת "א ה"‪ ,‬כדי שתגלה שהנשי חייבות ב"לא תסור" לגבי מצוה זו‪.‬‬
‫מ"מ הרמב" סובר שיש מצוה של "לא תסור"‪ ,‬והיא חלה ג על הנשי‪ ,‬שבלאוי‬
‫אי חילוק בי נשי לגברי וכפי שבארנו‪ ,‬ולכ לא הזכיר את סברת "א ה היו"‪ .‬ומ"מ‬
‫דעתו תלויה במחלוקת האדר"ת ור' יעקב עמדי הא אפשר להסביר את שיטתו כדעת ר'‬
‫‪11‬‬
‫עיי ב"ברכי יוס" ס' רצא אות ח' ביתר הרחבה בעניי‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪177‬‬
‫יהושע ב לוי או כמו רב ושמואל בלבד‪ .‬מ"מ הברייתא בפסחי ודאי שלא כר' יהושע ב‬
‫לוי וכפי שבארנו‪ ,‬שיש מצות "לא תסור" על הנשי בלא שו סיבה‪.‬‬
‫א‪ $‬עדיי עלינו עדי לישב דעת רש"י ורשב"‪.‬‬
‫באור שיטת רש"י ורשב"‬
‫כהקדמה לבאור שיטת רש"י ורשב" בהבנת טעמו של ר' יהושע ב לוי "שא ה היו‬
‫באותו הנס"‪ ,‬ננסה קוד להבי מדוע תקנו חכמי לשתות בכלל ארבע כוסות של יי? ג‬
‫כא מצאנו סתירה לכאורה בדברי רש"י‪.‬‬
‫"ארבע כוסות – כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורי בגלות מצרי‪:‬‬
‫והוצאתי אתכ‪ ,‬והצלתי אתכ‪ ,‬וגאלתי אתכ‪ ,‬ולקחתי אתכ‪ ,‬בפרשת‬
‫וארא"‪) .‬רש"י פסחי צט‪(:‬‬
‫"ארבע כוסות – שלושה כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה‪' :‬וכוס פרעה‬
‫בידי' וגו'‪ 12‬ורביעי ברכת המזו"‪) .‬רש"י פסחי קח‪(.‬‬
‫ולפנינו תמיהה גדולה עד מאוד‪ .‬רש"י כביכול סותר את עצמו תו‪ $‬שמונה דפי‬
‫בקשר למקור חיוב ארבע כוסות‪ ,‬שבתחילת הפרק לומד זאת מארבע לשונות של גאולה‪,‬‬
‫ובסוגיא של ר' יהושע ב לוי לומד זאת מכוסות פרעה וכוס ברהמ"ז! ועוד קשה‪ ,‬מדוע‬
‫לפי הטע הראשו לא צרי‪ $‬להוסי כוס חמישית כנגד ברכת המזו?‬
‫המרדכי )ד לד‪ :‬בדפי המרדכי על מסכת פסחי פ"י( שואל‪ ,‬לאור דברי רש"י‬
‫שהכוסות משו לשונות של גאולה‪ ,‬מדוע לא ניקח ארבעה לחמי‪ ,‬מדוע בחרו דווקא‬
‫כוסות של יי?‬
‫לכ פרש שלא כמו רש"י‪ ,‬אלא משו ארבעה כוסות שהזכיר דוד המל‪ $‬בספר‬
‫תהילי שקשורי בגאולתו‪" :‬ה' מנת חלקי וכוסי" )טז';ה'(‪" ,‬כוסי רויה" )כג';ה'(‪" ,‬כוס‬
‫ישועות" )קטז';יג'( שמשמע כוס על כל ישועה ומיעוט רבי שני‪ ,‬הרי ארבעה כוסות‪.‬‬
‫וה"בגדי ישע"‪) 13‬אות ז'( הוסי על המרדכי‪ ,‬שזה מיישב את הסתירה הנ"ל ברש"י‪.‬‬
‫מלשונות הגאולה בפרשת "וארא" משמע שצרי‪ $‬ארבעה‪ ,‬ומכוסותיו של פרעה שעוסקי‬
‫בגאולה כלשהי משמע שצרי‪ $‬כוסות‪ ,‬לכ כתב רש"י את שני הפרושי כדי שנדע שצרי‪$‬‬
‫ארבעה כוסות‪ ,‬וכל פרוש לבדו לא היה מספיק‪ ,‬כי בלי כוסות פרעה היינו אומרי לחמי‬
‫ובלי לשונות הגאולה היינו שואלי מה הקשר בי גאולת יוס לגאולת מצרי‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫"וכוס פרעה בידי‪ ,‬ואקח את הענבי‪ ,‬ואשחט אות אל כוס פרעה ואת הכוס על כ פרעה"‪) .‬בראשית‬
‫מ';יא'(‬
‫‪13‬‬
‫הוא השל"ה הקדוש‪.‬‬
‫‪ 178‬ש"י לאו‬
‫על דברי אלו מביא ה"שדה חמד" )מערכה על חמ ומצה פרק טו' אות ו'( קושיא‬
‫גדולה ששמע מהגאו הרב חיי ברלי זצ"ל‪ .‬הרי כל גאולת מצרי החלה ע"י יוס‪ ,‬וג‬
‫גזירת ברית בי הבתרי החלה כ‪ ,$‬קוד "גר יהיה זרע‪ $‬באר לא לה ועבדו וענו‬
‫אות ארבע מאות שנה"‪ ,14‬אבל "ואחרי כ יצאו ברכוש גדול"‪ ,15‬כלומר הכל מהל‪ $‬אחד‪,‬‬
‫ואי‪ $‬אפשר לומר שבלי לשונות הגאולה מפרשת "וארא" היינו שואלי מה הקשר בי‬
‫גאולת יוס לגאולת מצרי?‬
‫ממילא נחזור ונקשה מדוע צרי‪ $‬שני פרושי ברש"י‪ ,‬מספיק כוסות פרעה וכוס‬
‫ברהמ"ז‪ ,‬והדרא קושי לדוכתא?‬
‫א‪ $‬בלי כל זה‪ ,‬לכל השיטות קשה‪ ,‬למה רש"י נזכר רק בסוגית ר' יהושע ב לוי‬
‫להזכיר את כוסות פרעה‪ ,‬שיאמר בתחילת הפרק שיש שני לימודי לארבע כוסות‪:‬‬
‫לשונות הגאולה וכוסות פרעה‪ ,‬ואי‪ $‬ציפה רש"י שנחכה ע דבריו עד לד קח‪ ?.‬אמתהה‪.‬‬
‫מישב הגאו הרב חיי ברלי זצ"ל את כל הנ"ל כמי חומר‪ ,‬ע"פ המדרש‪:‬‬
‫"דבר אחר – כנגד ארבע גזרות שגזר עליה פרעה ]גזרת עבודה קשה לבנות‬
‫ערי מסכנות‪ ,‬גזרת המתת כל זכר מיד כשנולד‪ ,‬השלכת הזכרי ליאור‬
‫ומניעת התב[‪ ,‬וכנגד תקנו חכמי ארבע כוסות בליל פסח‪ ,‬לקי מה‬
‫שנאמר‪' :‬כוס ישועות אשא' וגו' )תהלי קטז;יג( "‪) .‬שמות רבה פרשה ו' ד'(‬
‫המדרש מחדש לנו‪ ,‬שארבע לשונות הגאולה באו כל אחת על גזרה אחרת של פרעה‪:‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫ערי מסכנות‪.‬‬
‫השלכת הזכרי ליאור‪.‬‬
‫המתת הזכרי מיד כשנולדי‪.‬‬
‫מניעת תב‪.‬‬
‫מעתה הכל מיושב שפיר ודברי רש"י כמי חומר‪ .‬המשנה בתחילת הפרק מדברת על‬
‫עני‪" ,‬אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יי‪ ,‬ואפילו מ התמחוי"‪.‬‬
‫מדוע? ומני לנו שאד צרי‪ $‬להשקיע כל מה שיש לו בשביל מצוה?‬
‫מסביר כא רש"י‪ ,‬שג העני הזה ניצל מכל אחד מהדברי הללו וחייב בארבע כוסות‬
‫של יי‪ .‬ומני שדווקא כוסות? כוסות דוד כפי שאומר המדרש או כוסות פרעה‪ .‬א‪ $‬א"א‬
‫לכתוב את כוסות פרעה כא‪ ,‬מפני שאז יאמר העני שהוא חייב בשלוש כוסות בלבד‪ ,‬כי‬
‫‪14‬‬
‫בראשית טו';יג'‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫ש‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪179‬‬
‫לא מצאנו בשו מקו שבשביל כוס של ברכת המזו צרי‪ $‬לקחת מ התמחוי‪ .‬כמו"כ‬
‫א"א לכתוב את כוסות דוד‪ ,‬כי אז יאמר העני שפטור לגמרי‪ ,‬אלא חייבי להזכיר כא‬
‫שהוא ניצל מכל הדברי הללו‪ ,‬וכהודאה להי"ת על כ‪ $‬וע"מ לפרס את הנס שנעשה ג‬
‫לו‪ ,‬חייב למכור כסותו‪.‬‬
‫אבל בד קח‪ .‬נושא הסוגיא הוא לא חיובו של העני אלא על חיובה של האשה )דברי‬
‫ר' יהושע ב לוי(‪ .‬ש רש"י חייב לכתוב כוסות פרעה‪ ,‬מפני שא יכתוב את לשונות‬
‫הגאולה‪ ,‬תרצינה הנשי לשתות רק שתי כוסות‪ ,‬כי גזרות השלכת הבני ליאור‬
‫והמתת‪ ,‬לא שייכת בה‪ .‬לכ מביא רק את כוסות פרעה ולא את לשונות הגאולה‪.‬‬
‫והדברי מיושבי כפתור ופרח‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬לאור זאת מסיק ר' חיי ברלי הלכה למעשה‪ ,‬שאשה ענייה‪ ,‬תתחייב לשתות‬
‫שלוש כוסות בלבד‪ ,‬מפני שלא לוקחי מהתמחוי כוס לברכת המזו‪ 16.‬ע"כ דבריו של‬
‫הגאו הרב חיי ברלי זצ"ל‪.‬‬
‫מעתה‪ ,‬נראה לעניות דעתי להסביר את דברי רש"י ורשב" שפתחנו בה‪.‬‬
‫לפי הירושלמי והתוספות‪ ,‬ש"א ה היו באותו הנס"‪ ,‬הכוונה שה היו ג"כ בגזרת‬
‫פרעה‪ ,‬ממילא עיקר התקנה בארבע כוסות היא בגלל הגברי‪ .‬ומני שג נשי חייבות‪,‬‬
‫הרי זו מצות עשה שהזמ גרמא?‬
‫לכ מבאר ר' יהושע ב לוי ש"א ה היו באותו הנס"‪ ,‬וה מצטרפות לחיוב הגברי‬
‫וחייבות בארבע כוסות‪.‬‬
‫כל זה ייאמר לפי ההסבר שאמרנו‪ ,‬שר' יהושע ב לוי חולק על הברייתא ועל רב‬
‫ושמואל‪ ,‬וסובר שאי מברכי על מצוות דרבנ וה רק מצוות זקני שאי לה עיגו‬
‫מהתורה‪ ,‬לכ מוסי ר' יהושע ב לוי את הנשי כי סת כ‪ $‬לא נחייב בכלו‪ ,‬וכפי‬
‫שבארנו לעיל לפי האדר"ת‪.‬‬
‫אבל רש"י לא סבר כ‪ .$‬רש"י רצה לישב את ר' יהושע ב לוי ע הברייתא בסו קח‪:‬‬
‫ולהראות שה לא חולקי אחד על השני‪ .‬באמת‪ ,‬ג ר' יהושע ב לוי סובר שיש כא‬
‫תקנה מיוחדת מ"לא תסור" והיא תוקנה ג על הנשי‪ ,‬מפני שיסודה בכוסות פרעה‬
‫וכוס ברכת המזו ולכ אשה חייבת בזה‪ ,‬ולמה? מפני שבזכות היה הנס – נשי‬
‫צדקניות‪ ,‬ולכ כל התקנה היא בגלל וכפי שבארנו ע"פ ר' יעקב עמדי זצ"ל‪ ,‬שלא‬
‫כאדר"ת‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫א‪ $‬עיי ש ב"שדה חמד" שחלק עליו למעשה‪ ,‬והקשה שבכוסות פרעה יש עוד פסוק‪" :‬ונתת כוס‬
‫פרעה"‪ ,‬וממילא יש בפרשה ש ארבע כוסות ולא שלוש‪ ,‬וא"כ לא צרי‪ $‬את הסברה של כוס ברכת‬
‫המזו‪ ,‬ולכ פסק שג אשה ענייה חייבת בארבע כוסות‪ ,‬ולוקחי לה מ התמחוי‪.‬‬
‫‪ 180‬ש"י לאו‬
‫לכ רש"י פרש שארבע כוסות בנשי זה מעיקר הדי ולא כהצטרפות )כוסות פרעה‬
‫וברהמ"ז ושה גרמו לנס בזכות צדקת( לאנשי‪ ,‬ואי שו מחלוקת בי ר' יהושע ב לוי‬
‫לברייתא‪.‬‬
‫ממילא‪ ,‬במסכת שבת לגבי נר חנוכה שמופיע הלימוד "לא תסור"‪ ,‬מסביר רש"י שזה‬
‫בשכר נשי צדקניות‪ ,‬כדי שלא ליצור מחלוקת בי ר' יהושע ב לוי לרב ושמואל בלימוד‬
‫של "לא תסור"‪ ,‬וכ בסוגיה דיד‪ ,‬שלא ליצור מחלוקת בי ר' יהושע ב לוי לברייתא‪ ,‬אבל‬
‫במסכת מגילה )ד‪ (.‬שלא מופיע הלימוד "לא תסור" כלל‪ ,‬חוזר רש"י ומסביר כפשוטו ע"פ‬
‫הירושלמי‪ ,‬שהנשי היו בגזרתו של המ‪ ,‬והגברי ה העיקר‪.‬‬
‫אומר תוספות לרש"י )בפסחי קח‪ ,(:‬שלא יצליח ליישב את ר' יהושע ב לוי ע‬
‫הברייתא‪ ,‬כי מלשונו לא משמע כ‪ ,$‬שהרי אמר "א ה" ולא 'ה'‪ ,‬ומשמע שה טפלות‪.‬‬
‫א‪ $‬רש"י בכל זאת רצה למנוע מחלוקת בי ר' יהושע שהוא אמורא‪ ,‬לברייתא שהיא‬
‫מקור תנאי‪.‬‬
‫והדברי מאירי ומיושבי כפתור ופרח‪.‬‬
‫למה לא אומרי "א‪ -‬ה היו באותו הנס" במצוות דאורייתא‬
‫נותר לנו רק להסביר בסוגיא זו רק עניי אחד‪ .‬שאל תוספות‪:‬‬
‫"והא דאמרינ דפטורות מסוכה אע"ג דא ה היו באותו הנס 'כי בסוכות‬
‫הושבתי'‪ ,‬הת בעשה דאורייתא‪ ,‬אבל בארבעה כוסות דרבנ תיקנו ג‬
‫לנשי‪ ,‬כיו שהיו באותו הנס"‪) .‬תוספות פסחי קח‪ :‬סו ד"ה "היו באותו‬
‫הנס"(‬
‫תוספות שואלי‪ ,‬מדוע לא נחייב נשי בסוכה‪ ,‬שהרי ג ה ישבו בענני הכבוד שפרש‬
‫הקב"ה על ע ישראל במדבר מדי "א ה"?‬
‫תרצו תוספות‪ ,‬שבעשה של תורה לא אומרי כלל "א ה"‪ ,‬אבל בארבע כוסות שה‬
‫מדרבנ כ אומרי‪ .‬וזה תימה גדולה‪ ,‬היא‪ $‬מצאנו שיש כח לחכמי יותר משל תורה –‬
‫"יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא"?‬
‫א‪ $‬שמעתי לישב זאת ממו"ר הרב קלמ בר שליט"א בשני אופני‪.‬‬
‫האחד‪ ,‬ע"פ הט"ז‪ .‬בשו"ע או"ח ס' תרפט שואל הט"ז‪ ,‬למה לא גזרו חכמי לא‬
‫לתקוע בכלל בראש השנה שמא יתק כלי שיר ביו"ט? ומחדש‪ ,‬שא התורה אמרה‬
‫לתקוע‪ ,‬א"א לבטל זאת בגלל גזרות‪ .‬כלומר‪ ,‬כל מקו שהתורה כתבה פטור מיוחד או‬
‫חיוב מיוחד‪ ,‬אי כח לחכמי לבטל אותו‪.‬‬
‫לכ‪" ,‬א‪ -‬ה"‪ ,‬לא יכול לחייב בסוכה מפני שהתורה כתבה במפורש‪" :‬האזרח –‬
‫למעט את הנשי" )ולא סת "מצות עשה שהזמ גרמא"(‪ ,‬ולכ אי כח לחכמי לתק‬
‫שיהיו חייבות‪ .‬אבל במצוות מדבריה‪ ,‬רשאי לחייב משו "א ה היו באותו הנס"‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪181‬‬
‫א‪ $‬לפי דברי תוספות הללו‪ ,‬יהיה קשה ממצה‪ .‬ראינו שאשה חייבת במצה כי יש הקש‬
‫בי איסור חמ לאכילת מצה‪ ,‬ולכאורה ג בלי היקש זה‪ ,‬נחייבה מדי "א ה"‪ ,‬שהרי‬
‫אי לימוד מיוחד לפטור נשי במצה כמו בסוכה אלא רק מדי מצות עשה שהזמ גרמא?‬
‫לכ‪ $‬עונה תוספות‪:‬‬
‫"גבי מצה יש מקשה‪ ,‬למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמ ישנו בקו‬
‫אכול מצה‪ ,‬תיפוק ליה מטע שה היו באותו הנס? וי"ל דמשו האי טעמא‬
‫לא מחייבא אלא מדרבנ אי לאו מהיקשא‪ .‬ורבינו יוס איש ירושלי תיר‪,‬‬
‫דסלקא דעת‪ $‬למיפטרה מגזירה שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות‪ ,‬כדפי' פרק‬
‫אלו עוברי )פסחי מג‪) ."(:‬תוספות מגילה ד‪ .‬סו ד"ה "שא ה היו"(‬
‫‪17‬‬
‫רואי מתוספות שני תרוצי‪:‬‬
‫א‪ .‬אע"פ שאי לימוד מיוחד לפטור נשי ממצה‪ ,‬מ"מ א נאמר "א ה"‪ ,‬זה יהיה‬
‫רק מדרבנ וההיקש מחייב מדאורייתא‪.‬‬
‫ב‪ .‬לפי רבנו יוס איש ירושלי‪ ,‬אע"פ ש"א ה" מחייב מדאורייתא‪ ,‬מ"מ היינו‬
‫חושבי לפטור אות מגזרה שוה ט"ו!ט"ו לסוכה‪ ,‬שש מ"מ אשה פטורה בגלל‬
‫לימוד מיוחד בפסוק‪" :‬האזרח – למעט את הנשי"‪.‬‬
‫א‪ $‬אפשר להסביר את תוספות בפסחי ג באופ אחר‪ ,‬ע"פ הנצי"ב )"מרומי שדה"‬
‫מגילה ד‪ .(.‬יש מצוות שמטרת לפרס את הנס בלבד‪ ,‬ועליה נאמר "א ה היו באותו‬
‫הנס"‪ ,‬ותקנו את המצוה ג לנשי כפי שבארנו בברייתא וברב ושמואל‪ ,‬וה‪ :‬נר חנוכה‪,‬‬
‫ארבע כוסות ומקרא מגילה‪ .‬א‪ $‬מצות סוכה אי מטרתה לפרס את הנס‪ ,‬אלא לדעת‬
‫שהקב"ה הושיב אותנו בסוכות‪ ,‬וכ מצה‪ ,‬אי מטרתה לפרס את הנס‪ ,‬שהרי נצטוו‬
‫במצה עוד לפני שהיה הנס‪.‬‬
‫ולכאורה נשאל ג על תפילי‪ ,‬הרי ג עליה נאמר‪" :‬והיה ל‪ $‬לאות על ידכה‬
‫ולטוטפות בי עינ‪ $‬כי ביד חזקה הוציא‪ $‬ה' ממצרי"‪ ,18‬ואולי נחייב נשי בתפילי מדי‬
‫"א ה היו באותו הנס"? אלא‪ ,‬שאי מטרת המצוה לכ‪ ,$‬ובודאי שלא נחייב נשי‬
‫בתפילי מדי "א ה היו באותו הנס"‪.‬‬
‫הטור )או"ח סי' תעג( שאל‪ ,‬למה לא מברכי "שעשה נסי על ארבע כוסות"? וענה‪,‬‬
‫שמברכי בנוסח אחר יותר ארו‪ $‬בברכת "אשר גאלנו" בליל הסדר‪ .‬משמע שכל מצוה‬
‫שמטרתה לפרס את הנס מברכי עליה בנוס‪ -‬את ברכת "שעשה נסי" )כפי‬
‫שמברכי בנר חנוכה ובמקרא מגילה "שעשה נסי"(‪ ,‬ולא שמענו שעל מצה ועל סוכה‬
‫מברכי ברכה זו! לכ ממילא אי שו שייכות לחייב בסוכה ומצה נשי מדי "א‪-‬‬
‫ה"‪ ,‬שאינ מצוות לפרסו הנס‪ ,‬כפי שבארנו‪.‬‬
‫והדברי מאירי‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫יש לדו באריכות הא שני תרוצי התוספות חולקי או לא‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫שמות יג';טז'‪.‬‬
‫‪ 182‬ש"י לאו‬
‫הערה‬
‫בחוברת "בלכת‪ $‬בדר‪ "$‬כר‪ $‬כ"ה‪ ,‬כתבתי מאמר על מצות ההלל‪.‬‬
‫בעמוד ‪ 89!90‬במאמר נפלה טעות בהסבר דבריו של שיטת הנצי"ב במקור חיובו של‬
‫ההלל כשירה על נס‪.‬‬
‫יש למחוק את כל הכתוב מסו עמ' ‪ 89‬במילי "העולה מדברי הגמרא" וכו' עד‬
‫אמצע עמ' ‪ 90‬בפסקה הבאה של הלל מדי פרסו הנס‪.‬‬
‫במקו השורות המחוקות יש להוסי את השורות הבאות‪:‬‬
‫העולה מדברי הגמרא שיש להודות על נס מדברי קבלה‪ ,‬כפי שבקשה דבורה הנביאה‬
‫מע ישראל להודות על הנס ע סיסרא‪ .‬וכ פסק החת" סופר‪:‬‬
‫"ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאורייתא לומר שירה כמו שצוה בפסח לספר‬
‫ביציאת מצרי בפה‪ ,‬הכי נמי ממוות לחיי חייב לומר שירה בפה דוקא"‪) .‬שו"ת חת"ס‬
‫יו"ד סי' רל"ג(‬
‫בהמש‪ $‬נביא את דברי החת"ס )שו"ת או"ח ס' קצ"א( הד בשאלה‪ ,‬א יחידי‬
‫יכולי לעשות יו"ט א נעשה לה נס ממיתה לחיי‪.‬‬
‫והגרי"ז פרש בדברי הרמב"‪ ,‬שג לשיטתו הלל שהוא שירה על נס זה מדברי תורה‪,‬‬
‫ומה שכתב שהלל הוא מדרבנ זה רק ההלל של יח' הימי‪ .‬ובכ‪ $‬מנסה ליישב את השגת‬
‫הראב"ד שהובאה לעיל‪.‬‬
‫הנצי"ב ב"העמק שאלה" חלק על החת"ס ולמד משאילתא זו‪ ,‬שהחיוב מדאורייתא‬
‫הוא רק בשעה שארע הנס ובאותה שעה‪ ,‬כפי שכתוב "בעידנא דמתרחיש להו ניסא"‪ ,‬ורק‬
‫מדרבנ יש חיוב בכל שנה ושנה‪.‬‬
‫מהי סברתו של הנצי"ב? הוא למד את הק"ו בגמרא במגילה יד‪") .‬אמר ר' יהושע ב‬
‫קרחה‪ :‬ומה מעבדות לחירות אמרינ שירה‪ ,‬ממיתה לחיי לא כל שכ?!(‪ ,‬כפי שרש"י ש‬
‫למד‪ ,‬שכמו שמשה וישראל אמרו שירה באותה השעה שארע לה הנס כשנקרע לה‬
‫הי‪ ,‬כ אנו מחויבי לומר הלל באותה שעה שיקרה לנו נס‪ ,‬ולומר הלל בכל שנה ושנה‬
‫הוא רק מדרבנ‪.‬‬
‫ועוד נית לומר‪ ,‬שהק"ו הזה הוא לא ק"ו גמור‪ ,‬כי אי שו נס בעול שנוכל לדמותו‬
‫לנסי של יציאת מצרי‪ ,‬שבה התגלה בעליל אור מלכותו של הקב"ה בעולמו‪ ,‬וה אב‬
‫השתיה של אמונתנו לכל שרשיה וענפיה‪ ,‬והרבה מצוות שבתורה באו לפרס את נסי‬
‫יציאת מצרי‪ ,‬והק"ו שבגמרא הוא רק למצוא סמ‪ $‬בתורה למצות מקרא מגילה‪,‬‬
‫שמאחר שמצד אחד יש ק"ו‪ ,‬דהיינו מבחינת ההצלה ממוות‪ ,‬על סמ‪ $‬זה כבר יכלו‬
‫להוסי מצות מקרא מגילה שלא יהיה בכלל מוסי ע"פ נבואה‪.‬‬
‫"א‪ -‬ה היו באותו הנס" ‪183‬‬
‫א"כ‪ ,‬כיצד למד החת"ס את הגמרא? נסביר אפוא‪ ,‬שהחת"ס למד כמו ה"טורי אב"‬
‫ש‪ ,‬שפרש הק"ו היה לא מקריעת י!סו אלא מההלל שאמרו בשעת שחיטת הפסח(‪.‬‬
‫א‪ $‬צ"ע קצת על זה‪ ,‬כי היו אי קרב פסח והלל בזמ הזה בליל הסדר דרבנ )יבואר‬
‫בהמש‪ $‬המאמר(‪ ,‬וא"כ נלמד מכא לחיוב דאורייתא‪.‬‬
‫כמו"כ נית להסביר עוד‪ ,‬שהחת"ס למד את הק"ו של הגמרא ממצות ההגדה שבליל‬
‫פסח[ ולומדי מק"ו זה שיש חיוב מדאורייתא לקבוע מועד לדורות‪.‬‬
‫נבאר יותר את שיטת הנצי"ב‪ .‬הברייתא במגילת תענית אומרת‪:‬‬
‫"אמר ר' יהושע ב קרחה‪ :‬ומה גאולת מצרי שלא נגזרה גזירה אלא על‬
‫הזכרי בלבד‪ ...‬גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה גזירה על הזכרי ועל‬
‫הנקבות‪ ,‬על אחת כמה וכמה שאנו חייבי לעשות אות ימי טובי בכל‬
‫שנה ושנה"‪) .‬מגילת תענית פי"ב(‬
‫רואי מכא ק"ו שדורש ר' יהושע ב קרחה‪ ,‬שיש לעשות את יו פורי יו"ט‪,‬‬
‫והכוונה שלא להספיד ולא להתענות‪ ,‬וזה מדאורייתא‪.‬‬
‫לכ‪ ,‬ע"כ נאמר שהנצי"ב יודה‪ ,‬שכאשר נעשה נס‪ ,‬צרי‪ $‬לקבוע יו"ט ע"כ מהתורה‬
‫מק"ו של ר' יהושע ב לוי‪ ,‬והמשמעות היא שלא להתענות בו ולא להספיד בו‪.‬‬
‫לגבי קביעת אמירת ההלל בו‪ ,‬בעת התרחשות הנס‪ ,‬לכו"ע חובה לומר הלל‬
‫מדאורייתא‪ ,‬ובעניי לקבוע הלל בכל שנה ושנה מצאנו מחלוקת בי הנצי"ב לחת"ס‪ ,‬אי‪$‬‬
‫להבי את הק"ו של ר' יהושע ב לוי בעניי קריאת המגילה בגמרא במגילה יד‪ ,.‬שלדעת‬
‫הנצי"ב יש חיוב כל שנה ושנה רק מדרבנ ואילו לדעת החת"ס יש חיוב בכל שנה ושנה ג‬
‫מדאורייתא‪.‬‬
‫‪184‬‬
‫‪·ÈÈÒȇÂÓ ‰È„·ÂÚ‬‬
‫‪˘‡¯‰ ˙‡ÈÙ‬‬
‫הקדמה‬
‫בחיבור זה נעסוק‪ ,‬בעזרת הש‪ ,‬באיסור של הקפת הראש‪ .‬מקור לדי זה כתוב‬
‫בפסוק‪ 1:‬לא תקיפו פאת ראשכ ולא תשחית את פאת זקנ‪ ,"$‬הלאו מוגדר ‪ 2‬בספרא‪:‬‬
‫"לא תקיפו!אחד המקי ואחד הניק‪ ,‬פאת ראשכ! סו ראשכ ואלו ה הצדעי מיכ‬
‫ומיכ"‪ ,‬ומפרש רש"י‪" :‬זה המשווה צדעיו לאחורי אוזנו ולפדחתו‪ ,‬ונמצא היק ראשו‬
‫עגול סביב‪ ,‬שעל אחורי אוזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה"‪ ,‬ז"א יש איסור‬
‫"להקי" את פיאות הראש שה "הצדעי" משני צדדי הראש‪ .‬מקור לדברי רש"י‬
‫ולדברי הספרא נמצא בברייתא‪ ,‬וש הגדרה זאת מבוארת ביתר ביאור‪ 3 :‬ת"ר פאת‬
‫ראשו! סו ראשו ואיזהו סו ראשו זה המשווה צדעיו לאחורי אוזנו ולפדחתו )מצח("‬
‫ופירש הריב" ‪ 4‬אחורי אוזניו אי שיער כלו וכ‪ $‬במצחו אי שיער כלו‪ ,‬אבל בצדעיו‬
‫שבאמצע יש שיער‪ ,‬וא נוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אוזנו ופדחתו זהו מקי‬
‫סו הראש"‪ ,‬וכ מובא בריב" במשנה ‪" 5‬פיאה זה צדעה והיא מלפני האוז שבלעז‬
‫"טנפל"א""‪ ,‬המתרג במקו מבאר שזהו עצ הרקה‪ ,‬מקו שבולט בלחי‪*) ,‬ונקראת‬
‫רקה מפני מיעוט הבשר בה‪ ,‬כמו הפרות רקות הבשר(‪ .‬א כ נראה מכ‪ $‬שהלאו הוא‬
‫לגלח את השיער של הראש שנמצא ברקות‪ ,‬וכתוצאה מהגילוח הזה ייווצר רצ של חוסר‬
‫שיער‪ ,‬דהיינו קרחת‪ ,‬מהמצח ועד אחורי האוז‪.‬‬
‫צרי‪ $‬להבי מה הפירוש המדויק של "פאות"? וכ למה התורה מגדירה את הלאו של‬
‫גילוח הפיאות כ"הקפה"? ובכ‪ 6 ,‬פירוש המילה "פאה" בעברית היא קצה‪ ,‬סו‪ ,‬גבול‪,‬‬
‫כמו "לפאת י" ו"לפאת נגב" )שמות כ"ז‪ .(,‬א"כ יש איסור "להקי" את קצה וסו‬
‫הראש המוגדר כרקה‪ ,‬כאמור‪.‬‬
‫‪ 7‬הראש מורכב משני חלקי מקו צמיחת שיערות שבראש!חתיכה אחת‪ ,‬ומקו‬
‫הפני והזק!חתיכה שניה‪ ,‬וה מתחברות זו לזו מימי ומשמאל הפני מלפני האוז‪,‬‬
‫מקו חיבור זה נקרא פאת הראש‪ ,‬לפי שהו סו וגבול תחתו לשיער הראש‪ 8 .‬ישנ‬
‫מספר גבולות לשיער הראש‪ :‬השערות שליד המצח‪ ,‬השערות שמגיעי לאחורי האוזניי‪,‬‬
‫שערות שנמצאות אחורי הקודקוד ]מקו שמונח קשר תפילי‪ ,‬ומה שלמטה הימנו בכלל‬
‫העור ולא מכלל שיער הראש[‪ ,‬נמצא שכל עיקרי השיער נטועי בגבולי הראש בעיגול‪,‬‬
‫חו מהשיער שעל הצדעי )הרקות( שה יורדי מכא ומכא ומעכבי את העיגול‪,‬‬
‫וכשישחית את שיער הצדעי!נשאר כל שיער ראשו בעיגול סביב‪ ,‬ולפיכ‪ $‬קראה התורה‬
‫פיאות הראש ‪185‬‬
‫להשחתת שיער הצדעי "הקפה"‪ ,‬כאשר השווה את הקרחת במצח דר‪ $‬הפאה המגולחת‬
‫ועד אחורי האוז‪ .‬לפי דברינו פירוש הפסוק כ‪ $‬הוא‪ :‬אסור לעשות את שיער הראש‬
‫כעיגול }לא תקיפו{ ע"י הסרת השיער שגדל בפיאות הראש }פאת ראשכ{‪.‬‬
‫חיבור זה אינו מתיימר להקי את כל המקורות המדברי בנושא‪ ,‬וק"ו שלא נועד‬
‫לפסוק ממנו הלכה למעשה‪ .‬מטרת החיבור היא‪ :‬ללקט טעמי למצווה זו ולבאר א יש‬
‫נ"מ ביניה‪ ,‬להגדיר את הגבולות המדויקי של פאת הראש מהגבול העליו ועד‬
‫התחתו‪ ,‬לברר כמה צרי‪ $‬להוריד מהפאה באור‪ $‬וברוחב ובמה כדי להתחייב בלאו זה‪,‬‬
‫וכמה צרי‪ $‬להישאר מאור‪ $‬השיער כדי להינצל מלאו זה‪ ,‬מהו מקור לפיאות הארוכות‪,‬‬
‫ומה נפסק להלכה‪.‬‬
‫טעמי המצווה‬
‫*כדי לקרב קצת מצווה זו לשכלנו האנושי‪ ,‬פירשו רבותינו הראשוני והאחרוני‬
‫כמה וכמה טעמי למצווה זו‪.‬‬
‫נתחיל ברבותינו האחרוני‪:‬‬
‫‪ 9 .1‬הנצי"ב מוולאזי מבאר‪ :‬מנהג האנשי בזמ התורה היה להישמר בשערות הראש‬
‫והזק‪) ,‬כמו שנוהגי עדיי בימינו בני ישמעאל(‪ ,‬ואיש המעלה ובעל השררה נשמר‬
‫ביותר שלא יגע בשערות פאות הראש והזק‪ ,‬ומי שאינו במעלה כ"כ אינו משמר‬
‫הרבה‪ ,‬מכל מקו חרפה להסיר לגמרי‪ ,‬וזהו סימ עבדות לאד שנמכר לעבודה‬
‫שאדונו מסיר פאותיו‪ ,‬שיראה כנער שפל ויבוזה ע"י זה‪,‬והזהיר הכתוב לישראל שלא‬
‫יהיו נמכרי לפרנסה באופ שיקיפו פאת ראש וישחיתו זקנ‪" ,‬כי עבדי ה" ולא‬
‫עבדי לעבדי ‪ ,‬ולע סגולה אסור להראות נחיתות דרגה ולהיות כעבד‪.‬‬
‫‪ 10 .2‬רבי מאיר שמחה כה מדווינסק מסביר בש ספר אהבת יונת‪] ,‬וכ רבנו בחיי‬
‫ויקרא י"ט‪,‬כז[‪ :‬אנו משאירי את הזק כי הוא גדל בפיקחות )כאשר יש דעת(‪ ,‬ואילו‬
‫את כל הראש אנו מגלחי ומשאירי רק פיאות )ובכל אופ ע"פ הפשט אי עניי‬
‫בפיאות ארוכות כנהוג אצל החסידי ויבואר בהמש‪ $‬ב"ה בפרק מיוחד( מכיוו‬
‫ששיער הראש גדל בשטות )כאשר האד הוא לא בר דעת וקט(‪ ,‬ומבאר דבריו‪:‬‬
‫מצאנו רק עבירה יחידה שה' יצר לה גדר בטבע שיעזור לנו לפרוש ממנה‪ ,‬וזה בגילוי‬
‫עריות‪ ,‬שהנשי אי לה זק ולגבר יש‪ ,‬כדי שתהיה הפרדה מלאה ולא יבוא לידי‬
‫קירוב זה לזו‪ ,‬ואילו ‪ 11‬שיער הראש כשהוא ארו‪ $‬מדי הוא גור לסטות מדר‪ $‬יראת‬
‫ד' לעצת היצר‪ ,‬כי הוא גדל בשטות‪ .‬ולכ כתוב בעריות "ושמרת את משמרתי"‬
‫)ויקרא יח‪,‬ל( !את המשמרת שעשיתי בטבע‪ ,‬התורה מזהירה אותנו באיסורי פאת‬
‫הראש והזק כדי שלא נמש‪ $‬אחר העריות ונבדל מה‪) .‬ע"פ זה ברור מה שידוע בש‬
‫הזוהר‪ :‬שהסרת שיער הראש }כמוב שלא במקו בפיאות{ זה נקרא הסרת הדיני‬
‫והבאת חסד! מכיוו שמסירי את מה שגדל בשטות ומגיעי לפיקחות‪ ,‬ואילו הסרת‬
‫הזק זה עצמו דיני!מכיוו שגדל בפיקחות וגור להסיר גדר מעריות וק"ל(‪.‬‬
‫‪ 186‬עובדיה מואיסייב‬
‫הראשוני מוסיפי עוד כמה טעמי‪:‬‬
‫‪ 12 .3‬הספורנו מסביר‪" :‬ובהיות מדרכי יראת האל וכבודו שלא נחלל גופות עמו אשר‬
‫קידש לעבדו‪ ,‬אמר לא תקיפו‪ ,‬וציווה שלא נחלל בהקפת הראש כמעשה שוטי‬
‫ושיכורי )יכול להיות שהכוונה לאנשי שישנ בימינו‪ :‬כתות בהודו‪ ,‬היפי!? אולי(‬
‫‪13‬או כומרי‪ ,‬ולא בגילוח הזק כאומר הדרת פני זק"‪ .‬א"כ התורה לא רוצה‬
‫שנהיה שייכי ל"שוטי ושיכורי וכמרי" ולכ התורה הרחיקה ממנו גילוח‬
‫בפיאות הראש והזק‪.‬‬
‫‪ 14 .4‬האב עזרא כתב שני טעמי‪ :‬א‪ .‬מכיוו ששיער הראש והזק נברא לתפארת‬
‫והתורה עשתה שנהיה מובדלי ממעשי הגויי‪ .‬ב‪" .‬י"א כי זה הפסוק דבק ע ושרט‬
‫לנפש‪ ,‬כי יש מי שישחית ג פאת הראש והזק בעבור המת"‪ ,‬פירוש דבריו‪ :‬הפסוק‬
‫הבא בתורה אוסר לעשות גדידה ושריטה על הגו כאות צער על המת )כ היה דרכי‬
‫האמורי שאינ מאמיני בחיי נצח ובעול התחייה(‪ ,‬ומסביר האב עזרא שהתורה‬
‫אוסרת לגלח פיאות הראש והזק כי יש אנשי שיצערו את גופ בהשחתה זו על‬
‫המת ולכ התורה אסרה פעולות אלו‪.‬‬
‫‪ 15 .5‬הרמב" נות טע בלאו של הקפה והשחתה השיער‪ :‬שנתרחק מדרכי וממנהגי‬
‫העובדי לע"ז‪ ,‬וזה לשונו‪" :‬אי מגלחי פאתי הראש כמו שהיו עושי עובדי ע"ז‬
‫וכומריה"‪ ...‬ובספר המצוות "והאזהרה מזה ג כ שלא נתדמה לעובדי הע"ז שהיו‬
‫מגלחי שיער הצדעי לבד"‪.‬‬
‫‪ 16 .6‬הטור כותב על דברי הרמב"‪" :‬וזה אינו מפורש‪ ,‬ואי אנו צריכי לבקש טע‬
‫למצוות‪ ,‬כי מצוות מל‪ $‬עלינו‪ ,‬א א לא נדע טעמ"‪ ,‬הטור לא מוכ לקבל את‬
‫קביעת הרמב" שהטע הוא משו ריחוק מע"ז‪ ,‬אלה "מצוות מל‪ $‬עלינו"‪ ,‬מה‬
‫הסיבה שבגללה הטור לא מקבל את טע הרמב"? במה ה חולקי?‬
‫‪ 17‬הב"י מבאר כי הטור סובר כי אי לנו לחפש אחר טע המצוות‪ ,‬שמשמע א לא‬
‫היינו יודעי את הטע לא היינו מצווי‪ ,‬ואי זה נכו‪ ,‬מכיוו שמצוות מל‪ $‬עלינו‪...‬‬
‫ומוסי הב"י שחס ושלו שהרמב" יסבור שא אי טע לא נקיי‪ ,‬אלה הוא חש‬
‫לכבוד התורה והמצווה‪ 18 ,‬ודעתו‪ ,‬שאע"פ שכל חוקי התורה גזירות מל‪ $‬עלינו מכל מקו‬
‫יש עניי ומצווה לדעת ולהבי את הטע האלוקי למה אוסרת זאת התורה עלינו )‪ 19‬כמו‬
‫רבי שמעו דדריש טעמה דקרא( ומה שלא נמצא לו טע נייחס הדבר לחוסר השגתנו‪,‬‬
‫ובכל אופ חייבי אנו לקיימ ג בלי ידיעת הטע‪ .‬ומוסי ש שמקור הרמב" לטע‬
‫ריחוק מע"ז מזה שפס' זה מופיע בי פס' של ריחוק מע"ז )לפניו )פסוק כו( "לא תאכלו על‬
‫הד"‪" ,‬לא תנחשו ולא תעוננו" ואחריו )פסוק כח( "ושרט לנפש‪ ,‬וכתובת קעקע"(‬
‫והתורה מגלה שלאו זה הוא משו ריחוק מע"ז כמו הפסוקי שבסמיכות‪.‬‬
‫‪ 20‬הב"ח מבאר שהרמב" ראה שכ‪ $‬נוהגי העובדי לע"ז ושכ כתוב בספריה‬
‫)וכ מפורש בספר המצוות ובמורה הנבוכי( ולכ נימק את האיסור של התורה בטע‬
‫פיאות הראש ‪187‬‬
‫זה‪ ,‬והטור סובר שאי לדרוש בטע המצוות כי מצווה מל‪ $‬ה‪ .‬ולכ ‪ 21‬הגמרא חידשה‬
‫שחייבי על הקפת כל הראש‪ ,‬למרות שאי כ דר‪ $‬עובדי ע"ז‪ .‬והרמב" ע"י טע זה‪,‬‬
‫מחדש שיש לאו של חוקות הגויי בהקפת הראש ובגילוח הזק בנוס ללאו של הקפה‬
‫‪22‬‬
‫והשחתה‪.‬‬
‫‪ 23‬ה"דרכי משה" חולק על הבנת הב"י בביאור המחלוקת באופ שהטור יחשוב‬
‫שהרמב" לא מחייב קיו מצוות א אי טע‪" ,‬חס ליה לרבינו ]הטור[ שיחשוד‬
‫בכשרי כמו הרמב" שיסבור עליו שא לא היו יודעי טע לא היו מקיימי‪ ...‬זה‬
‫דר‪ $‬הפוקרי‪ "...‬אלא הטור סובר שכיוו שהתורה לא כתבה טע‪ ,‬אנו לא יכולי לתת‬
‫טע שיאסור רק באופ שה נוהגי ולהתיר באופ שהכמרי לא נהגו‪ ,‬אלה כל עניי של‬
‫הקפה וגילוח אסור‪.‬‬
‫‪ 24‬ה"פרישה" טוע שהטור חולק על הרמב" בחיפוש טעמי למצוות כעי אלו שאי‬
‫טעמ נגלה וה כחוק של פרה אדומה וכלאיי‪ ...‬כ‪ $‬לא תקי ולא תשחית בלי טע‬
‫אלה חוקה וגזרת מל‪ ,$‬ולא דומי לאיסורי קרחה גדידה שריטה שה בסברה )שלא‬
‫רצה בוראנו שנצער עצמנו אלא שנהיה מהודרי לפניו(‪ ,‬אבל מצווה זו שהיא כעי חוק‬
‫אי לנו לבדות טע מלבינו א לא שנרמז בתורה‪ ,‬וכ לא דומה לגדידה ושריטה שה‬
‫מפורשי משו ריחוק מע"ז‪ .‬אבל‪ ,‬עקרונית ג הטור לא חולק על הצור‪ $‬בביאור‬
‫טעמי למצוות שיש בה סברה או רמז בכתוב‪.25‬‬
‫‪ 26‬הט"ז מסיק נ"מ מעניינת בי הרמב" והטור‪ :‬נפסק בשו"ע יורה דעה סימ קע"ח‬
‫ס"ב‪" :‬מי שקרוב למלכות וצרי‪ $‬להידמות אליה )לגויי( מותר לו ללבוש כמות"‪,27...‬‬
‫ואי בעיה של חוקות הגויי‪ ,‬וא"כ לרמב" שאיסור הקפה זה משו חוקות הגויי!יש‬
‫היתר למקורב למלכות‪ ,‬ואילו הטור אומר שזו גזירת מל‪ $‬עלינו אי היתר זה וג‬
‫למקורב למלכות אסור הק ראשו‪.‬‬
‫‪ 28‬המנחת חינו‪ $‬דוחה את הט"ז‪ ,‬וסובר שוודאי לרמב" אסור למקורב למלכות‬
‫לספר את הפיאות‪ ,‬כי לא מפורש בתורה הטע משו חוקות הגויי‪ ,‬וכל מה הותר‬
‫משו חוקות הגויי זה דברי שלא כתובי בתורה ורק הגויי נהגו כ‪ ,$‬שלכול אסור‬
‫ולמקורבי למלכות מותר‪ ,‬מה שאי כ בפיאות שמפורש בתורה לאסור ג בלי קשר‬
‫לחוקות הגויי‪ ,‬וכל הכוח שיש לחכמי להתיר דבר שהוא משו חוקות הגויי הוא‬
‫משו שהפעולה )לבוש‪ ,‬לחש לרפואה‪ ,‬סוג תספורת‪ (...‬האסורה לישראל להידמות לגויי‬
‫אינה מפורשת בתורה ולא מסר אלה לחכמי וה אמרו שבמקרה של מקורב למלכות‬
‫אי לאו זה‪ ,‬וא"כ להקי פאות הראש שזהו איסור המפורש בתורה‪ ,‬אי היתר למקורב‬
‫למלכות‪ 29.‬ומוסי ה"מנחת חינו‪ ,"$‬שהתורה אסרה בלאו של חוקות הגויי רק דברי‬
‫שבאותו הדור הגויי נהגו )ללבוש בגדי אלו‪ ,‬להסתפר באופ מסוי‪ (...‬ופשוט שמותר‬
‫היו לישראל ללבוש בגדי גויי שלבשו לפני כמה דורות והיו לא‪ ,‬שהרי היהודי‬
‫מובדלי בבגדיה‪ ,‬וא"כ לט"ז א הגויי יפסיקו להקי ראש נתיר ליהודי להקי‬
‫ראש!? ולכ מסיק כמו הב"י שברמב" נוקט טע למצוות בלי שתהיה נ"מ להלכה‪.30‬‬
‫וכמוב שא יקי ראשו והגויי נוהגי כ יעבור ג על לאו של חוקות הגויי‪ ,‬אבל אי‬
‫‪ 188‬עובדיה מואיסייב‬
‫קשר בי האיסור של לא לנהוג בחוקות הגויי לבי האיסור של "לא תקי"‪ ,‬ולכ דחה‬
‫דברי הט"ז‪.‬‬
‫‪ 31‬עוד טע ע"פ הפילוסופיה נמצא במצווה זו‪ :‬שיער הצדעי מבדיל בי קדמת‬
‫הראש )המוח הגדול( לאחוריו )המוח הקט(‪ ,‬ואינו מאפשר לראות את אחורי הראש‪,‬‬
‫שער זה הוא כיסוי טבעי לאחורי ראש‪ ,‬כי הרואה קלסתר פניו של אד לא יראה את‬
‫אחוריו‪ .‬איסור של הקפת הראש‪ ,‬המחייב שישאר שיער במקו חיבור זה‪ ,‬בא לעוררנו!‬
‫על היסודות הנבדלי שבאד כי היחס בי המוח הגדול לקט הוא כיחס בי יסוד‬
‫המדבר ליסוד החי שבאד ומדגיש את מעלתו של היסוד הרוחני‪ ,‬כשיסוד החי חייב‬
‫להשתעבד לו ולסגת מפניו‪ .‬וזו הסמליות של כיסוי מקו ההבדלה‪ ,‬המונע כאמור את‬
‫ראיית אחורי הראש‪.‬‬
‫גבולות הפיאה‬
‫בגבולות הפאה ישנ‪ ,‬בעיקר‪ ,‬שני ממדי שצריכי להגדיר את מקומ המדויק‪.1 :‬‬
‫גבול עליו‪ .2 ,‬גבול תחתו‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫‪.1‬הגבול העליו‪ :‬בספר יד קטנה מוגדר שהגבול העליו מתחיל מהחלק החלק‬
‫שבצדדי במצח )ווינקלי בלע"ז‪ ,‬מפרצי(‪ ,‬המפסיק בי שיערות הראש לשערות הצדע‬
‫)הרקה(‪ ,‬בחוד הזווית של אותו מקו‪ ,‬ומותחי קו אלכסוני עד לשורשי השערות‬
‫שמאחורי האוז!כל רוחב מקו זה מוגדר ומשוי‪ $‬לפיאות הראש‪33 .‬א‪ $‬המנהג להחמיר‬
‫ומניחי עוד למעלה שיעור הרבה יותר נוס על השיעור הנ"ל‪ ,‬מכיוו שישנ המו‬
‫אנשי שהשיער שבחלק הראש שלפניו שעל המוח של צד המצח‪ ,‬מתחיל להיות מדולדל‬
‫ונפסק מלגדול למעלה במקצוע שעל הצדעי בעומק גובה הראש )מצוי אצל אנשי שיש‬
‫לה נשירה(‪ ,‬ומש )מעומק המקצוע( השערות מתפשטי בשני כיוני‪ ,‬חלק אחד יורד‬
‫וכלה בשיפוע עד המצח )מקו הנחת תפילי(‪ ,‬והחלק השני יורד לכיוו השערות‬
‫שבפיאה‪ ,‬והמקצוע שבאמצע נשאר חלק בלי שיערות כלל‪ ,‬והרי שלאות האנשי שיש‬
‫לה את המצב המתואר‪ ,‬מתחיל איסור גילוח מקו הפיאה תכ למעלה ממקו‬
‫שמתחיל המקצוע להתחלק )בווינקלי‪ ,‬במפרצי(‪ ,‬מכיוו שש נקרה משווה צדעיו‬
‫לפדחתו‪ ,34‬הלכ‪ $‬נהגו כול‪ ,‬ג אלו שאי לה מקצועות‪ ,‬להניח שיעור גודל הפאה‬
‫למעלה בגובה הראש‪) .‬אמנ מעיקר הדי לאות האנשי שיש לה מקצועות כנ"ל‪,‬‬
‫ישנו איסור תכ למעלה ממקו שמתחיל המקצוע בגובה הראש להיות חלק עד לגבול‬
‫תחתו של הפאה‪ ,‬ואסור לגלח שו שיער באופ האסור(‪ .‬אבל שיער גובה למעלה מאותו‬
‫המקו שמתחיל צמיחת שאר כל השיער של צד לפני מ המצח )לכיוו למטה!לכיוו‬
‫הפני(‪ ,‬וכל שלמעלה לצד המוח‪ ,‬וכ השיער שמאחורי האוז‪ 35‬שבאותו הגובה של‬
‫תחילת המקצוע ולמעלה )וק"ו למטה שאיננו משיער הראש אלה משיער העור(‪ ,‬הרי כל‬
‫השיער שלמעלה מגבולות אלו‪ ,‬אי בו איסור מהדי‪ ,‬לאות שאי לה נשירה‪ ,‬אלה‬
‫שנהגו להחמיר כנ"ל‪ .‬א כ מהמפרצי )ווינקלי( מותחי קו דמיוני לכיוו אחורי‬
‫האוז‪ ,‬וכל השיער עד לגבול התחתו של הפיאה‪ ,‬בכלל האיסור‪.‬‬
‫פיאות הראש ‪189‬‬
‫עד כא ביארנו את הגבול העליו של הפיאה ע"פ דברי הפוסקי‪ ,‬א‪ $‬שונה היא דעת‬
‫האר"י הקדוש‪ ,36‬שנהג להניח כל רוחב הצדעי שהוא השיער שיש מ האוז עד שליש‬
‫המצח‪ ,‬ובגובה עד מקו שאפשר לבדוק את האוזניי )לפשט את קיפול האוז ולמשו‪$‬‬
‫מעט מעלה( וקצת למעלה‪ ,‬פירוש‪ ,‬עד מקו שא ימשכו את האוז עד למעלה ומאותו‬
‫המקו שהאוז תגיע אחרי המשיכה עוד קצת למעלה‪ .‬ז"א ברוחב הפיאה‪ ,‬בי המפר‬
‫עד לאחורי האוז אי מחלוקת‪ ,37‬והאר"י הקדוש מחמיר לגבי הגובה של הפיאה מקו‬
‫הדמיוני שמתוח בי המפר לבי אחורי האוז ולמעלה מזה‪ ,‬עד ש מקו פאת הראש‬
‫בגובה‪ ,‬ז"א להעביר קו בעיגול כלפי מעלה מהמפרצי ועד אחורי האוז‪.‬‬
‫בספר "ואי למו מכשול"‪ 38‬מביא בש הקהילות יעקב‪ ,‬שאמר בש החזו איש‪,‬‬
‫שהמנהג‪ ,‬משו הידור מצווה‪ ,‬להחמיר ולעגל את הגבול העליו של הפיאה כמו דעת‬
‫האר"י הקדוש‪.‬‬
‫‪.2‬הגבול התחתו‪ :‬בהגדרת מגבול התחתו של פיאות הראש ישנה מחלוקת ראשוני‬
‫גדולה וישנ ‪ 3‬שיטות עיקריות‪ :‬א‪ .‬דעת רוב הראשוני )רש"י‪ ,‬נימוקי יוס‪ ,‬הר"ש‬
‫משאנ‪ ,‬הראב"ד ועוד(‪ ,‬ב‪ .‬דעת הריטב"א‪ .‬ג‪ .‬דעת הריב" והר"י מלוניל‪.‬‬
‫נבאר את השיטות אחד לאחד וננסה להגדיר איפה המיקו המדויק‪ .‬ותחילה נקדי‪:‬‬
‫הגמרא במסכת מכות כ"א‪ .‬אומרת שפיאות הראש ה "בי פירקי דרישא"‪ ,‬הריב"‬
‫במקו מפרש‪" :‬מקו הפרקי שמתחברי ש העצמות והיינו בצדעי"‪ ,‬ובמשנה‬
‫אומר "ומתחברות )חתיכות השיער של הראש ושיער הפני והזק( זו ע זו בצד האוז‬
‫מלפניו‪ ,‬מקו שלועזי טנפל"א"‪ .‬המתרג מבאר שמקו זה מזוהה ע הרקה‪ ,‬מקו‬
‫הבולט בלחי‪ .‬מהגמרא משמע‪ :‬שפאות הראש נמצאות במקו שמוגדר כפרק שיש ש‬
‫חיבור בי העצמות‪ ,‬נמצא במקו הרקות של הראש מלפני האוז וזהו מקו בולט בלחי‪.‬‬
‫‪ .1‬דעת רוב הראשוני‪ :‬רש"י‪ 39‬כותב שמקו הפיאות הוא "חיבור הגולגולת ע הלחי‬
‫וה מקו הצדעי"‪ ,‬וכ כותב הנימוקי יוס‪ ,40‬והר"ש משאנ והראב"ד מוסיפ‪,41‬‬
‫שלמטה מהעצ המחברת הוא כבר נכנס לגדר של פיאות הזק‪ .‬הרא"‪ ,42‬מזהה‬
‫מקו זה של הרקות כמקו שגדל בו שיער לקט‪ ,‬שאי לו זק‪ .‬וכ דעת הסמ"ג‬
‫)לאווי נ"ח(‪ ,‬רבנו חננאל‪ .43‬ברמב" אי הגדרה מיוחדת לפיאות הראש‪ ,‬א‪ $‬מתו‪$‬‬
‫הגבולות שנות לפיאות הזק‪ ,‬נית ללמוד על פיאות הראש‪ ,‬שכ כותב )הלכות ע"ז‬
‫פי"ב‪ ,‬ה"ז( "וחמש פאות יש בו‪ ,‬לחי תחתו ולחי עליו"‪ ,‬מוכח מדבריו שפיאות הזק‬
‫מתחילות כבר בלחי העליו‪ ,‬א"כ פיאות הראש וודאי נמצאות גבוה יותר בנקודת‬
‫המפגש בי הצדעי ללחי העליו במקו שמגדירי הראשוני הנ"ל‪ .‬ז"א לראשוני‬
‫אלו הגבול התחתו של הפיאה הוא‪ ,‬החיבור שבי עצ הגולגולת לבי הלחי העליו‪,‬‬
‫מלפני האוז במקו בליטת העצ שנמצאת מעל חור האוז‪ .‬מקו זה מזוהה באופ‬
‫מוחלט ע מקו הרקות כמו שאנו מכירי היו‪ ,‬יוצא שכל פאת הראש מגבולה‬
‫העליו ועד גבולה התחתו מתאי ללשוננו ומזוהה ע הרקה‪.‬‬
‫‪ .2‬דעת הריטב"א‪44 :‬הריטב"א מבאר שמקו הצדעי הוא במקו החיבור של הראש‬
‫ע הפני‪ ,‬בחיבור של עצ הגולגולת ע הלחי העליו‪ ,‬כמו רוב הראשוני‪ ,‬א‪$‬‬
‫‪ 190‬עובדיה מואיסייב‬
‫לעניי המש‪ $‬השיער שעל הלחי העליו ועד הלחי התחתו‪" ,‬הוא לא משו פיאה לא‬
‫מפיאות הראש שהרי אינ בראש ולא מפיאות הזק שאינ מכלל שיערות הזק‬
‫כלל"‪ .‬ז"א הריטב"א מסכי ע שיטת רוב הראשוני שמקו הפיאה נגמר בחיבור‬
‫שבי עצ הגולגולת ע הלחי העליו‪ ,‬וא אחת מעצמות הלחיי )לא העליונה ולא‬
‫התחתונה( לא שייכות לפיאות הראש‪ ,‬וחולק עליה לעניי פיאות הזק‪ ,‬וסובר‬
‫שהשערות שבלחי העליו עד הלחי התחתו אינ מזוהי ע שו פיאה‪ ,‬ובלחי‬
‫התחתו מתחילה פאת הזק‪.‬‬
‫‪45 .3‬דעת הריב" ‪46‬והר"י מלוניל‪ :‬שיטת ראשוני אלו‪ ,‬מפשט לשונ‪ ,‬מחמירה מאוד‬
‫את הגבול התחתו של הפיאה‪ ,‬וזו לשונ‪" :‬חמש פאות יש לו לזק אחת למטה מ‬
‫האוז מקו שלחי התחתו יוצא ומתפרד ש וש נקרא פיאה בחודו של לחי שבולט‬
‫לחו שש מתחלת הזק וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאות הראש הוא"‪,‬‬
‫מפורש מדבריה! שפאת הראש נגמרת מתחת לאוז בתחילת הלחי התחתו‬
‫שנמצאת מול השפה העליונה‪ ,‬ז"א כל השיער שנמצא בי זווית העצ שמתחת האוז‬
‫)תחילת הלחי התחתו( ועד למקו המפגש ע הצדע הוא ג כ בכלל פיאות הראש‪.‬‬
‫כ‪ $‬מדייק ‪47‬ה"יד קטנה"‪ ,‬וכ פשט הלשו למבי‪.‬‬
‫‪48‬השו"ע פוסק "פאות הראש ה שתיי סו הראש הוא מקו חיבורו ללחי מימי‬
‫ומשמאל‪ ...‬שיעור הפיאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מ האוז מקו שהלחי‬
‫התחתו יוצא ומתפרד ש‪ ,‬וכל רוחב מקו זה לא תיגע בו יד"‪,‬‬
‫והרמ"א לא משיג עליו‪ .‬נראה מפורש מדברי מר" כמו שפירש הריב" על המשנה‪,‬‬
‫שמחמיר וקובע את הגבול התחתו של הפיאה התחתונה למטה מ האוז‪ ,‬ביציאת הלחי‬
‫התחתו‪ .49‬וצרי‪ $‬עיו גדול למה מר" פסק לחומרה כמו הריב" והר"י מלוניל‪ ,‬נגד רוב‬
‫הראשוני?!‬
‫בשאלה זו עסקו כמה אחרוני ונציג את דבריה‪:‬‬
‫‪50 .1‬שו"ת "אר צבי"‪ :‬מקשה ומבאר שא"א לומר שהריב" התכוו שסו הפיאה‬
‫הוא מתחת האוז מכיוו שהריב" עצמו כתב לעיל במשנה בהגדרת פיאות הראש‬
‫שצידעה זו היא "טנפל"א" וזוהי הרקה‪ ,‬וזה ברור שהיא לא מתחת לאוז אלה כולה מעל‬
‫האוז‪ ,‬כמו שביארנו‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬א נבדוק אנשי שצבע שיער ראש שונה מצבע שיער‬
‫זקנ נבחי כי השינוי חל מול אמצע האוז ולא מתחת לה‪ ,‬ולכ פשוט שהפיאה לא‬
‫נמשכת עד למטה מהאוז‪ .‬ומסיי בעוד קושיה‪51 :‬הטור מביא בש רש"י שאחת‬
‫מפיאות הזק היא בחיבור הצדעי ללחי וא"כ ודאי שפאות הראש יותר גבוהה מהלחי‪,‬‬
‫ולא כמו שהבי מר" בריב" שזה מתחת לאוז? )באמת קושיה אחרונה לא קשה כלל‪,‬‬
‫מכיוו שהמפרש על מסכת מכות מד י"ט‪ :‬הוא הריב" ולא רש"י ]עיי הערה ‪4‬‬
‫בהקדמה[‪ ,‬וא"כ אי להקשות מרש"י על הריב"(‪ ,‬וא"כ לא ברור אי‪ $‬הבי מר" בריב"‬
‫ולמה פסק עד למטה מהאוז?‬
‫פיאות הראש ‪191‬‬
‫ה"אר צבי" מבאר שאי כוונת דברי הריב" במילי "מה שלמעלה עד הצידעא‬
‫בכלל פאות הראש הוא" למה שלמעלה מעצ אשר מתחת לאוז‪ ,‬אלה כוונת למה‬
‫שלמעלה‪ ,‬מול האוז )העצ הבולטת( ועד תחילת הצידעא‪ ,‬שהו בכלל פאות הראש‪,‬‬
‫וכנראה יסבור הריב" כשיטת הריטב"א שהשיער שבי סו עצ הגולגולת ובי תחילת‬
‫הלחי התחתו )כל הלחי העליו( איננו לא מפיאות הראש ולא מפיאות הזק‪ .‬ואפשר‬
‫לבאר שלכ כותב הריב" "וכל מה שלמעלה עד‪ "...‬כוונתו לומר שאינו מפאת הזק‬
‫)שהרי הריב" בד"ה כא מבאר את פיאות הזק( אלה חלק )עד תחילת הלחי התחתו(‬
‫לא בכלל שו פיאה‪ ,‬וחלק )מהעצ הבולטת מול אמצע האוז ולמעלה( מפאת הראש‪.‬‬
‫לעניות דעתי‪ ,‬קשה להסביר כ‪ $‬בריב" מכמה טעמי‪ :‬ראשית הריב" כותב‬
‫מפורשות "‪...‬למטה מ האוז‪ ...‬וכל מה שלמעלה‪ "...‬א"כ מפורש‪ ,‬שהמקו שדיבר עליו‬
‫הריב" הוא מוגדר כמקו ש"למטה מ האוז"‪ ,‬זאת ועוד‪ ,‬הריב" כותב "וש נקרא‬
‫פיאה בחודו של לחי"‪ ,‬צרי‪ $‬שיהיה חוד‪ ,‬והמקו של חיבור בי עצ הגולגולת והלחי‬
‫העליו איננו חוד‪ ,‬וכ ‪ 52‬הגר"א ובאר הגולה ביארו שמר" שאמר "עד למטה מ האוז"‬
‫זו שיטת הריב"‪ ,‬א"כ שיטת הריב" עד למטה מ האוז‪ ,‬ולא עד אמצע האוז‪.‬‬
‫ה"אר צבי" מציע מקור אחר לפסק השולח ערו‪53 :$‬במדרש רבה מוגדר איסור‬
‫הקפת הראש "זה המספר פאת ראשו ועושה חפיסת קורצי"‪ ,‬מה הפשט בביטוי זה? בעל‬
‫הע יוס מבאר ש"קורצי" זה אוזניי‪ ,‬והכוונה שעושה מקו לתפיסת השיער שמחפה‬
‫את האוז! כל השיער עד מתחת לאוז‪ ,‬וע"י שמסיר את השיער במקו זה מאפשר את‬
‫חפיסת האוז‪) ,‬עיי באבות דרבי נת פרק ל"א ג'‪ ,‬מפורש כתוב שקורצי זה אוזניי(‪.‬‬
‫א‪ $‬כותב בעצמו‪ ,‬א"א לומר שמקורו של מר" זה המדרש‪ ,‬מכיוו שמר" בעצמו‬
‫מזכיר את דברי הריב" הללו ‪54‬בב"י וא הכיר את דברי הריב" ופוסק על פי המדרש‬
‫למה לא הזכיר זאת‪ .‬ולעניות דעתי‪ ,‬משמע ש שמר" הבי בריב" שאור‪ $‬הפיאה‬
‫שהריב" מציג ארוכה יותר מהשיעור שהרמב" מציג וא"כ מקורו בריב"‪ ,‬ולא כמו‬
‫שפירש הוא‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫‪ .2‬בעל "נת פריו" הול‪ $‬בכיוו דומה ומבאר‪ ,‬שלריב" יתחייב רק בהשוואת‬
‫הצדעי בגובה האוז ולא יתחייב אלא כשמגלח הצדעי ולא עד שיגלח מתחת לאוז ג‬
‫כ‪ .‬ומה שכתב "וכל מה שלמעלה עד הצידעא‪ "...‬כוונתו לומר שהמקו הכי גבוהה של‬
‫פאת הזק הוא בחוד שמתחת לאוז‪ ,‬ולא מעל האוז‪ ,‬ומה שלמעלה מש הוא בכלל פאת‬
‫הראש פירוש שאיננו מפאת הזק‪" ,‬אבל אי כוונתו לחייב על הקפת הראש כשיגלח‬
‫למעלה מתחתית האוז עד הצידעא שהרי ש לא שיי‪ $‬השוות הצדעי"‪ .‬ומוכיח‬
‫זאת מכיוו שהריב" כותב הסבר זה בביאורו את פיאות הזק‪ ,‬וכאשר ביאר את פיאות‬
‫הראש‪ ,‬ה במשנה וה בגמרא‪ ,‬לא הסביר שהגבול התחתו של הפיאה הוא מתחת לאוז‪,‬‬
‫וע"כ מוכח‪ ,‬שאע"ג שמקו הלחי העליו הוא מפאות הראש‪ ,‬אי חיוב אלא במקו‬
‫הצדעי שש שיי‪ $‬השווה‪ ,‬ולא הזכיר זה אלא גבי פיאות הזק‪ ,‬כדי להוכיח שאי פאת‬
‫הזק אלא למטה מ האוז‪.‬‬
‫‪ 192‬עובדיה מואיסייב‬
‫ומוסי בעל ה"נת פריו"‪ ,‬שהב"י ש מסיי "ונראה דכיוו דספיקא דאוריתא הוא‬
‫יש להיזהר מלגלח הצדעי מכנגד שיער שעל פדחתו ועד למטה מ האוז מקו שהלחי‬
‫התחתו יוצא ומתפרד ש‪ ,‬ועל רוחב מקו זה לא תיגע בו יד‪ ,‬וכ פסק ‪ 56‬בשו"ע‪ ,‬ונראה‬
‫דספוקי מספקא ליה לרבנו הב"י בכוונת הריב" וע"כ כתב להחמיר שלא לגלח החל‬
‫מהצידעה ועד למטה מ האוז"‪ ,‬ע"כ‪ .‬א"כ מבאר‪ ,‬שמר" הסתפק בפשט דברי הריב"‬
‫א כפשוט‪ ,‬או שמא שהאיסור רק עד הלחי התחתו‪ ,‬כשאר הראשוני‪ ,‬ומכוח ספק‬
‫דאורייתא פסק לחומרה‪ ,‬שהגבול התחתו של הפיאה נמש‪ $‬עד למטה מהאוז‪.57‬‬
‫‪58 .3‬בעל שו"ת "אמרי יושר" מבאר שהשיעור שמבואר בכל הפוסקי לגבי סו פאת‬
‫הראש הוא השיער שמגיע עד מקו החיבור הלחי לצדעי שהוא קצת למטה מחצי אוז‬
‫)בסו העצ הבולטת מלפני האוז‪ ,‬ואנו הסברנו כפשט עד העצ ולא כולל העצ‪ ,‬עיי‬
‫לעיל בדעת רוב הראשוני(‪ .‬ומה שאוסר השו"ע להקי את שיער הראש במקו של כל‬
‫האוז עד למטה‪ ,‬אפשר שיש כא חומרה מדרבנ משו שאי אנו בקיאי כ"כ בצמצו‬
‫השיעורי )וע"פ הסברה של בעל ה"נת פריו" אפשר לבאר את החומרה משו ספק‬
‫דאורייתא(‪ ,‬ומהתורה א משאיר שיער כלשהו איננו עובר בלאו שהרי לא השוואה את‬
‫אחורי אוזנו לפדחתו‪ .‬ומוסי שמכל מקו אי להחמיר אלה עד העור הדק שבסו‬
‫האוז‪ ,‬שכ עור זה איננו קרוי אוז‪ ,‬אלה עור של אוז‪ ,‬כמו שמוכח מרש"י בבכורות ‪.59‬‬
‫לעניות דעתי‪ ,‬לקולה הזאת מר" לא יסכי‪ ,‬מכיוו שהוא פוסק כריב"‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫וא"כ הריב" כותב במפורש "למטה מ אוז‪ ...‬בחודו של לחי שבולט‪ "...‬ובתחילת העור‬
‫הדק של האוז אי שו חוד ואי עצ לחי שבולט‪ ,‬ולכ מר" לא יסכי לקולה הזאת‪.‬‬
‫א"כ ה לקולה שכתב שו"ת "אר צבי" וה לקולה שכתב שו"ת "אמרי יושר" לגבי סו‬
‫פאת הראש מר" לא יסכי‪ ,‬וכל הנ"ל מקילי נגד דעת מר"‪ ,‬ועיי בשו"ת עולת יצחק‬
‫‪ .63‬ג בעל "נת לפריו" )לעיל( פוסק כמו מר" שהפיאה היא עד למטה מ האוז )רק‬
‫אומר שזו חומרה מדרבנ(‪ ,‬ולא מקל נגד מר"‪ .‬וכ ‪" 60‬הביאור הלכה" מביא את דברי‬
‫מר" מבלי שו שינוי "ושיעור הפיאה הוא מכנגד שיער שעל הפדחת ועד למטה מ האוז‬
‫מקו שלחי התחתו יוצא ומתפרד ש"‪ ,‬מדבריו אלו אי שו מקו לקולה של‬
‫הפוסקי הנ"ל‪ .‬וכ ‪ 61‬בלבוש‪" :‬שיעור פאת הראש יש בה כמה דעות עד היכ היא‬
‫מגעת‪ ,‬וכיוו דספיקא דאורייתא הוא יש להיזהר מלגלח הצדעי‪ ...‬מכנגד שיער‬
‫שבפדחתו ועד למטה מ האוז מקו שהלחי התחתו יוצא ומתפרד ש וכל אור‪$‬‬
‫המקו הזה ע הרוחב הו בכלל ספק פאת הראש ולא תיגע בו יד"‪ ,‬ג הוא פוסק כפשט‬
‫לשו מר"‪ ,‬ולא מקל כנ"ל‪ .‬כמו כ כתב החת סופר‪ ,62‬שציטט את לשו מר"‪ ,‬וכ‬
‫בשו"ת "עולת יצחק"‪ 63‬כתב שלמעשה אי לזוז מפסק מר" שנתקבלו הוראותיו בכל‬
‫העול לעניי סו את הראש )בהמש‪ ,$‬ב"ה‪ ,‬נביא את דבריו ביתר ביאור(‪.‬‬
‫שיעור נטילת הפיאות‬
‫עד כה הגדרנו את המיקו של פיאות הראש לשיטות השונות‪ ,‬ואת פסק ההלכה‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬בעזרת ה'‪ ,‬ניגש להגדיר כמה שערות צרי‪ $‬לגלח מהפיאה כדי לעבור על הלאו‪.‬‬
‫פיאות הראש ‪193‬‬
‫הריב"‪ 64‬לאחר שביאר מה האיסור של הקפה‪ ,‬כותב‪" :‬וא משווה ונוטל כל השיער‬
‫שבצדעיו למדת אחורי אוזנו ופדחתו זהו מקי סו הראש"‪ ,‬וכ לשו דומה של הר"י‬
‫מלוניל‪" 65‬והוא יטול אות שערות שבצדעיו‪ ...‬עד שלא יהיה בה שער כמו בפדחתו דהיינו‬
‫מצח וכמו לאחורי האוז שאי בה שיער כלו"‪ ,‬מדבריה אלו‪ ,‬משמע‪ ,‬שרק הנוטל את‬
‫כל השיער שברקה‪ ,‬ולא יישאר שו שיער במקו הפיאה‪ ,‬רק אז יעבור על איסור של‬
‫הקפת הראש‪.66‬‬
‫הרמב" בתשובה‪ 67‬כותב "ושיעור שמניחי בה הוא רוחב הצדע והוא יותר דק‬
‫מהבוה"‪ ,‬ז"א צרי‪ $‬להניח בפאת הראש שיעור שער שהוא "דק מהבוה" כדי שלא יעבור‬
‫על הלאו‪ ,‬א‪ $‬בהלכות כותב הרמב"‪" 68‬ופיאה זו מניחי בצדע לא נתנו בה חכמי‬
‫שיעור ושמעינו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעי שערות"‪ ,‬נוסח זה של הרמב"‬
‫מובא אצל הר"י אלמדרי‪ ,‬המאירי‪ ,69‬בספר החינו‪ 70$‬ואצל רבינו ירוח‪ .71‬ק"ק דלכאורה‬
‫‪72‬‬
‫יש סתירה ברמב" בי השו"ת ובי היד החזקה? ומה שעוד יותר לא מוב הוא‪ ,‬שהטור‬
‫גרס ברמב" "פחות מארבע שערות"‪ ,‬וכ גרס הסמ"ג‪ ,73‬ובנימוקי יוס‪ ,74‬זהו שיעור‬
‫מאוד קט‪ ,‬ולא ברור מה מיוחד בשיעור של ארבע שי\ערות? התשב"‪ 75‬דוחה גרסה זאת‪,‬‬
‫ומציי כי קשה ליישבה ע הרמב" בתשובה‪ ,‬ומבאר את הסברה שיש בהשארת‬
‫ארבעי שערות‪ :‬שכ שיעור לאיסור קרחה הוא כגריס!‪ 36‬שיערות‪" ,‬ונראה שהתורה‬
‫הזהירה מלהשחית הפיאה כל זמ שלא יישאר ש שיעור קרחה"‪ ,‬ז"א א יש גילוי‬
‫ששיעור זה חשוב לעניי אחד )קרחה( צרי‪ $‬שיישאר שיעור חשוב מהפיאה‪ ,‬כדי שלא‬
‫יעבור על הקפה‪ .‬ומה שהרמב" כותב ‪ 40‬למרות ששיעור של גריס הוא ‪ 36‬שערות )בגודל‬
‫של ארבע עדשות(‪ ,‬ההסבר הוא‪ ,‬או משו שרוצי להגיע למספר עגול לחומרה‪ ,‬או משו‬
‫שעדשה היא עגולה בשטחה‪ ,‬ולגבי גריס צרי‪ $‬ריבוע בשטח‪ ,‬וכדי לרבע צרי‪ $‬להוסי‬
‫לפחות בכל פינה שער אחד וזה יוצר לנו ‪ 40‬שערות‪ .‬מדברי אלו‪ ,‬של התשב"‪ ,‬יש‬
‫מדייקי‪ 76‬ששיעור זה הוא שיעור מינימו מהתורה‪ ,‬א‪ $‬החת סופר‪ ,77‬חולק‪ ,‬וסובר‪,‬‬
‫שמהתורה א הניח שתי שיערות בכל פיאה אי איסור‪ ,‬כיוו שהתורה הקפידה על‬
‫השוואת הצדעי למצח ולאחורי האוז‪ ,‬וכל שהשאיר שתי שערות‪ ,‬שה השיער המקובל‬
‫לכל הדיני שבתורה )גוזז בשבת‪ ,‬במצורע ובנזיר(‪ ,‬הרי לא השווה‪ ,‬וכ מדייקי‬
‫מהמאירי‪ 78‬שכותב בדעת הרמב" "וגדולי המחברי כתבו במנהג זקני שלא היו‬
‫מניחי פחות מארבעי שערות"‪ ,‬זה היה "מנהג" זקני‪ ,‬א"כ זה רק מדרבנ )החת‬
‫סופר כותב שטע הגזירה משו מראית העי(‪ .‬בכל אופ‪ ,‬אפשר לבאר שהשיעור של "דק‬
‫מהבוה" קרוב לארבעי שערות‪ ,‬ואי סתירה‪.‬‬
‫בספר "ע חיי"‪ 79‬הביא בש הרמב" שאי מניחי פחות משתי שיערות‪ ,‬ומוכיח‬
‫זאת מהתוספתא‪" 80‬יש תולש שתי שיערות ועובר משו ארבע דברי משו נזיר משו‬
‫מצורע משו יו"ט ומשו מקי"‪ .‬א‪ $‬קשה אי‪ $‬זה יסתדר ע הרמב" שהרי הגרסה‬
‫הכי פחותה גורסת ארבע ולא שתי? אפשר שהוא גרס ארבע ופירש שהכוונה לשתי‬
‫פיאות‪ ,‬ז"א‪ ,‬שתי שיערות שיישאר בכל פיאה‪ .81‬א‪ $‬המהרש"ל על הסמ"ג‪ 82‬כותב‪ ,‬כדבר‬
‫פשוט‪ ,‬שהשיעור הוא לכל פיאה בנפרד‪ ,‬שכ יש על כל פיאה איסור נפרד‪.83‬‬
‫‪ 194‬עובדיה מואיסייב‬
‫הב"י‪ 84‬אחר שהביא את הרמב" בשתי גרסאות‪ ,‬מצטט את לשו הריב"‪ ,‬שפאת‬
‫הראש נמשכת עד למטה מ האוז )עיי פרק גבולות הפיאה( וכותב "ושיעור זה רב הוא‬
‫ואי לו ער‪ $‬ע ארבעי שערות וכל שכ ע ארבע"‪ ,‬כלומר לדעת הב"י‪ ,‬בשיעור הפיאה‬
‫עד מטה מ האוז יש בהרבה יותר שערות מאשר ארבעי שערות‪ ,‬ולכאורה‪ ,‬אומר הב"י‪,‬‬
‫יש כא מחלוקת בי הרמב" לריב" מה אור‪ $‬השיער שצרי‪ $‬להשאיר בפיאה‪ .‬לכאורה‬
‫יש להעיר‪ ,‬כי הריב" לא ד ש על שיעור איסור נטילת הפיאה וכמה צרי‪ $‬להשאיר‪,‬‬
‫אלה ד על מקו הפיאה‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬הרי הריב" כתב בעצמו‪ 85‬שרק א נוטל את הכל‬
‫חייב‪ .‬בכל אופ אומר הב"י שאפשר לתר שהרמב" אמר את שיעורו )או ארבעי או‬
‫ארבע( לעניי רוחב הפיאה‪ ,‬ולא דיבר על אורכה‪ ,‬ואילו הריב" דיבר על האור‪ $‬של‬
‫הפיאה‪ ,‬שאסור לגלח אותה עד למטה מ האוז‪ ,‬ז"א מינימו של פיאה שצרי‪ $‬להישאר‬
‫ברוחב!‪ 40‬שערות )או ‪ (4‬ובאור‪ $‬עד מתחת האוז‪ .‬ובכל אופ לריב"‪ ,‬אומר הב"י‪ ,‬אי‬
‫איסור לגלח קצת מרוחב הפיאה‪ ,‬שהרי א נשאר קצת שיער ברוחב לא משווה צדעיו‬
‫כיוו שיש רצ של שיער בכל האור‪ ,$‬וכ מדייק מדבריו‪ ,‬כאמור לעיל‪ ,‬ועיי ש‬
‫שהסתפק בזה‪.‬‬
‫הסמ"ג‪ 86‬מביא את הרמב" שלא ישאיר פחות מהשיעור הנ"ל‪ ,‬וכותב "יש להתיישב‬
‫בדבר משו דתניא בתוספתא דמכות "יש תולש שתי שערות וחייב משו‪ ...‬מקי"‪ ,‬ז"א‬
‫ע"פ התוספתא יש איסור בעצ הגילוח של שתי שיערות‪ ,‬ג א ישארו ‪ 40‬שיערות וא"כ‬
‫‪87‬‬
‫קשה על הרמב" שאמר שא השאיר ארבעי שערות לא עבר על הלאו? הכס משנה‬
‫לא מבי את קושיית הסמ"ג ואמר שהרמב" דיבר בכמה שערות צרי‪ $‬להשאיר‪ ,‬ואילו‬
‫התוספתא דיברה כמה שערות צרי‪ $‬ליטול כדי לעבור על הלאו‪ .‬ב"דרכי משה"‪ 88‬מבאר‬
‫את קושיית הסמ"ג‪ :‬שהתוספתא מדברת כאשר יש לאד המו שערות ולמרות זאת‬
‫בגילוח של שתי שיערות חייב‪ ,‬ואילו לרמב" במקרה זה )שנשארו ‪ 4\40‬שיערות( צרי‪$‬‬
‫להיות פטור‪ ,‬ולכ כותב הסמ"ג שיש להתיישב בדבר? ומתר ה"דרכי משה" שהב"י הבי‬
‫שהתוספתא מדברת כאשר יש בפיאה שיעור מינימו )‪ (4\40‬והוא נוטל ‪ 2‬שיערות חייב‪,‬‬
‫ולזה ודאי ג הרמב" מודה‪.‬‬
‫המהרש"ל‪ 89‬מבאר את קושיית הסמ"ג‪ ,‬ממה נפש‪ ,$‬יש סתירה מהתוספתא לרמב"‬
‫שכ א מדובר בתוספתא שיש הרבה שיערות‪ ,‬ג אחרי שיגלח שתי שערות ישאר שיעור‬
‫של ‪ 40‬שערות ופטור‪ ,‬וא מדובר שיש שיעור מצומצ של ‪) 40‬או ‪ (4‬שערות‪ ,‬אז ג‬
‫בשיער אחד שמגלח‪ ,‬ממעיט את השיעור‪ ,‬אלה וודאי שיש סתירה לרמב" מהתוספתא‬
‫שסוברת שג כאשר יש המו שערות בפיאה יתחייב בגילוח )למרות שיישארו ‪40‬‬
‫שיערות( שתי שערות ]כ‪ $‬הבי הסמ"ג[‪ ,‬וצרי‪ $‬לגלח שתי שערות כי בשיער אחד לא‬
‫ייחשב היק‪) ,‬אפשר לתר את הרמב"‪ ,‬שאי הכי נמי‪ ,‬א גילח שער אחד כאשר יש‬
‫מינימו שיערות )‪ (4\40‬חייב‪ ,‬ובתוספתא שכתוב ‪ 2‬משו יו"ט‪ ,‬נזיר*( ‪ .‬ומסיק‬
‫המהרש"ל‪ ,‬שהתוספתא מחמירה יותר מהרמב"‪ ,‬ומחייבת על נטילת ‪ 2‬שיערות אפילו‬
‫מפיאה מלאה בשערות‪ ,‬והסמ"ג רוצה להתיישב א לקבלת הרמב" נחוש או לדברי‬
‫התוספתא‪.‬‬
‫פיאות הראש ‪195‬‬
‫הב"י‪ 90‬אומר "ונראה דכיוו דספיקא דאורייתא היא יש להיזהר מלגלח הצדעי שער‬
‫שבפדחתו ועד למטה מ האוז מקו שהלחי התחתו יוצא ומתפרד ש ועל רוחב מקו‬
‫זה )מחמיר‪ ,‬כי שמא ‪ 40‬שערות זה דווקא לאור‪ ,$‬אבל לרוחב חייבת הפיאה להישאר‬
‫‪91‬‬
‫מלאה( לא תיגע יד בתער או במספריי כעי תער"‪ ,‬וכ פסק בשולחנו הטהור‬
‫"שיעור הפיאה מכנגד‪ 14‬שער שעל פדחתו ועד למטה מ האוז מקו שהלחי התחתו‬
‫יוצא ומתפרד ש‪ ,‬וכל רוחב מקו זה לא תיגע בו יד"‪ ,‬א"כ מכוח הספק‪ ,‬פוסק מר"‬
‫לחומרה ואוסר לגלח ה באור‪ $‬וה ברוחב עד מתחת האוז‪ .‬הב"ח‪ 92‬כותב על פסק‬
‫השו"ע‪" :‬ודבריו ופסקיו אלה עולי בקנה אחד ע מה שכתבתי בפירוש דברי הסמ"ג‬
‫שהשיג על הרמב" בשיעור הפיאות מ התוספתא דמשמע שצרי‪ $‬שיניח כל שיעור אור‪$‬‬
‫הפיאות והרוחב כולו וא תולש שתי שיערות מה חייב וכדי שתי שיערות בשבת ושתי‬
‫שערות מסימני טומאה והכי נקטינ"‪.‬‬
‫במה אסור להקי‪-‬‬
‫אחרי שהגדרנו את מיקומה של הפיאה ואת השיעור שאסור ליטול ממנה‪ ,‬צריכי‬
‫אנו להגדיר במה אסור להקי את הפיאה‪ .‬הא דווקא בתער? או שמא ג במספרי‬
‫כעי תער? הא צרי‪ $‬להקפיד דווקא לגלח בצד העליו של המספריי? והא מותר‬
‫להסתרק‪ ,‬הרי זה )לחלק מהאנשי( פסיק רישא שיתלשו שיערות?‬
‫ובכ‪ ,‬בסו המשנה‪ 93‬שנינו‪" :‬ואינו חייב עד שיטלנו בתער רבי אלעזר אומר אפילו‬
‫לקט במלקט או ברהיטני חייב"‪ ,‬א"כ ישנה מחלוקת הא המגלח במלקט )צבת קטנה‬
‫לתלישת שיערות! פינצטה( או ברהיטני )כלי שמחליקי בו קרשי( חייב‪ ,‬או לא‪ .‬ישנה‬
‫מחלוקת ראשוני גדולה אי‪ $‬להבי משפט זה במשנה‪ ,‬לכולי עלמא ודאי שאסור‬
‫להשחית את פיאות הזק בתער )ואי איסור מהתורה במלקט(‪ ,‬א‪ $‬השאלה הא לעניי‬
‫הקפת הראש‪ ,‬צרי‪ $‬תער‪ ,‬או שמא חייב ג כאשר הקי באופ שונה וכל שהשווה צדעיו‬
‫חייב )ג במספריי‪ ,‬מלקט‪ ?(...‬רש"י בנזיר‪ 94‬כתב "אי חיוב בהקפת הראש עד שיטלנו‬
‫בתער"‪ ,‬ז"א המשנה מדברת ג על פאת הראש ובשניה )ג השחתת זק וג הקפת‬
‫הראש( צרי‪ $‬תער כדי להתחייב‪,‬וכ דעת התו"ס רי"ד )נזיר ש( ובמכות מוסי שמותר‬
‫ג במספריי כעי תער‪* ,‬וכ הרמב"‪) ,‬וכ דעת הריטב"א‪ ,‬הנ"י ‪,‬המאירי ]במכות[(‪.‬‬
‫הנ"י‪ ,‬במכות‪ ,‬מביא ראיה מפורשת מהתוספתא במכות )ג‪,‬ז( לשיטה זו‪" :‬אחד בראש‬
‫הצדע מכא ואחד בראש הצדע מכא אינו חייב עד שיקיפנו בתער"‪ ,‬ומשמע אפילו כעי‬
‫תער מותר‪ .‬אול תוס' תלמידי רבינו פר במכות‪ ,‬כותבי שאפשר שהמשנה מדברת רק‬
‫בפיאות הזק ובהקפת הראש אסור במספריי‪ ,‬וכ תוס' שאנ במכות‪ ,‬וכ פירשו‬
‫התו"ס‪ 95‬בנזיר ובשבועות‪ ,96‬וכ הרא"ש‪ ,97‬ועוד ראשוני‪ .‬ומתרצי את התוספתא לעיל‬
‫שכ ש מדובר שאסור במספריי כעי תער וק"ו בתער‪ .98‬וצרי‪ $‬ביאור‪ ,‬למה באמת‪,‬‬
‫לשיטות המתירות‪ ,‬מותר להקי במספריי כעי תער? בתשובה לשאלה זו נמצאי שני‬
‫הסברי עיקריי‪.1 :‬כל האיסור הוא! השוואת הצדעי לאחורי אוזנו ולפדחתו‪,‬‬
‫ובמספריי שלא מסירי את כל עקרי השערות‪ ,‬אלא משאירי מעט שיער‪ ,‬אי השוה‬
‫‪ 196‬עובדיה מואיסייב‬
‫וממילא אי איסור‪ .2 .99‬מכיוו שישנו היקש בפסוק בי פאת הראש לפאת הזק "לא‬
‫תקיפו פאת ראשכ ולא תשחית פאת זקנ‪ ,"$‬מה השחתה אינו חייב אלה בתער )כי‬
‫במספריי אי השחתה( א הקפת הראש אינו חייב אלה בתער‪.100‬‬
‫נ"מ בי שני ההסברי‪ ,‬אומר הריטב"א‪ ,‬יהיה בהקפה במלקט ורהיטני‪ ,‬לטע‬
‫הראשו אסור מכיוו שה משווי יותר מתער )ומה שבהקפת זק לא חייב עליה‪,‬‬
‫מכיוו שצרי‪ $‬שיהיה "גילוח" שיש בו השחתה‪ ,‬ולחכמי‪ ,‬אי בה אלה השחתה ולא‬
‫גילוח(‪ ,‬לטע השני יהיה מותר בה מכיוו שג בפיאות הזק הותר‪ ,‬והקפה הוקשה‬
‫להשחתה‪.‬‬
‫‪101‬‬
‫יש לציי כי בעל שו"ת "מ השמי" כתב על השאלה הא מותר להקי‬
‫במספריי "יש להחמיר כי התורה אסרה הקפת ראש שלא נראה כמשמשי ע"ז וכל‬
‫‪102‬‬
‫המקל בכל חשש ע"ז מקילי לו ימיו" ב"מ‪ ,‬א"כ זהו דבר חמור מאוד‪ .‬התוספות בנזיר‬
‫מוסי בהקפה חייבי ג במספריי כעי תער מכיוו שלא נזכר בעניי זה תער‪ ,‬וג‬
‫במספריי כעי תער יש תוצאה של השווה‪ .‬כמבואר‪ ,‬הראשוני האוסרי במספריי‬
‫מפרשי את התוספתא במספריי כעי תער‪ ,‬או כמו שכתב הריטב"א‪ ,‬שהתוספתא‬
‫משובשת‪ ,‬וסמכו על הסוגיה בנזיר‪ 103‬שמדויק ממנה שאסור א במספריי‪ .‬וכ ישנה‬
‫ברייתא‪" :‬יש בראש שאי בזק שהראש אסור במספריי כבתער"**‪) ,‬המקילי‪ ,‬דוחי‬
‫שמדובר בנזיר(‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫ישנה שיטה נוספת בש הרמב" ‪ ,‬ישנו איסור להקי במספריי‪ ,‬א‪ $‬אסור רק‬
‫מדרבנ‪ ,‬וכ כותב הריטב"א במכות משורת הדי אסור רק בתער א‪ $‬למעשה "וע כל זה‬
‫הנזהר שלא להקי אפילו במספריי כעי תער הרי זה משובח"‪ ,‬וכ כתב תוספות רבנו‬
‫פר "ומכל מקו נהגו אנשי להחמיר"‪.‬‬
‫הגליו הש"ס‪ 105‬כתב שא יש איסור הקפה במספריי כעי תער‪ ,‬נראה שהוא הדי‬
‫במלקט ורהיטני‪ ,‬ולוקה‪ ,‬וכ דעת ה"מנחת חינו‪) 106"$‬וכ מחייב את התולש ביד(‪ .‬אמנ‬
‫ה"י של שלמה"‪ 107‬פוסק כאוסרי במספריי אפילו שלא כעי תער מכיוו שכ מוכח‬
‫מהגמרא בנזיר )ואפילו א תגיד שהגמרא חולקת על התוספתא! בכל אופ‪ ,‬מכיוו שזה‬
‫לא נשנה ברבי חייא ולא ברבי אושעיא ]עיי חולי קמא‪!.‬קמא‪ ,[:‬איננה עיקר‪ ,‬אלה‬
‫העיקר כמו הגמרא בנזיר(‪ ,‬וכ התורה הקפידה רק על הקפה וישנה ג במספריי אפילו‬
‫שלא כתער‪ .‬ומוסי ואומר‪ ,‬שאי איסור במלקט ורהיטני ג למחמירי במספריי כעי‬
‫תער‪ ,‬כיוו שאי דר‪ $‬היק בה למרות שמשחית בה‪ ,‬ובכ‪ $‬מבאר את התוספתא הנ"ל‬
‫שכתוב שאינו חייב עד שיקיפנו "בתער"‪ ,‬זה בא למעט מלקט ורהיטני ולא למעט‬
‫מספריי‪ ,‬כיוו שאי דר‪ $‬הקפה בה‪ ,‬אבל במספריי חייב‪) .‬אלא שמוסי ש חומרא‬
‫שתובא בהמש‪ ,$‬ב"ה‪ ,‬בש האגודה(‪.‬‬
‫א"כ יוצא שיש בדבר חמש שיטות‪:‬‬
‫‪110‬‬
‫‪109‬‬
‫‪108‬‬
‫‪ .1‬אסור רק בתער ואילו מספריי כעי תער מותר‪) .‬רש"י ‪ ,‬רמב" ‪ ,‬סמ"ג ‪,‬‬
‫מאירי‪ ,111‬ר"י מלניל‪ 112‬נימוקי יוס‪ ,113‬תוס' רי"ד‪.(...114‬‬
‫פיאות הראש ‪197‬‬
‫‪ .2‬אסור בי בתער ובי מספריי כעי תער )תוס' רבינו פר‪ ,115‬תוס' שנ‪ ,116‬סמ"ק‪,117‬‬
‫רא"ש‪ ,118‬שו"ת מ השמי‪.(119‬‬
‫‪ .3‬בתער אסור מהתורה ובמספריי אסור מדרבנ )אורחות חיי בש הרמב"‪,120‬‬
‫מאירי‪.(121‬‬
‫‪ .4‬אסור בי בתער ובי במספריי ואסור ג במלקט ורהיטני )גיליו הש"ס‪ ,122‬מנחת‬
‫חינו‪] (122$‬בשיטות האוסרי במספריי[‪.‬‬
‫‪ .5‬אסור בי בתער ובי במספריי‪ ,‬אפילו שלא כתער‪ ,‬ומותר מלקט ורהיטני )"י של‬
‫שלמה"‪] (122‬בשיטת האוסרי במספריי[‪.‬‬
‫בעל הערו‪ ,123$‬כותב שאסור ג במספריי כעי תער‪ ,‬כי עיקר האיסור הוא‬
‫בהשוואת אחורי אוזנו ופדחתו‪ ,‬ולכ ג התולש יתחייב‪ ,‬מכיוו שמשווה‪.124‬‬
‫בשו"ת "חת סופר"‪ 125‬נשאל‪ ,‬מדוע מותר לסרק את שערות הפיאה הרי לגבי נזיר‬
‫כתוב מפורש שאסור לסרק כי זה פסיק רישא שיתלוש? ואומר אי ראיה מנזיר‪ ,‬שכ ש‬
‫התורה הקפידה שיהיה "גדל פרע שיער" ולכ בהסרה כל שהיא יתחייב‪ ,‬מה שאי כ‬
‫בהקפה שהתורה הקפידה על הקפה דווקא‪ ,‬ואי ג ראיה מהתוספתא הנ"ל‪ ,‬שכ מה‬
‫שכתוב "יש התולש‪...‬וחייב" נכתב משו שיש חיוב בנזיר‪ ,‬אבל באמת לגבי הראש יכול‬
‫להיות שלא יהיה חייב‪ .‬ובכל אופ אומר ש‪ ,‬אי ראיה לאסור א‪ $‬מניי מקור להתיר?‬
‫מכיוו שלא ראינו רבנ זקני שמחמירי בזה אלכ מותר‪ ,‬והראיות ל‪ :$‬כי פשיטא‬
‫שלרמב"‪ 126‬שנת שיעור בפיאה‪ ,‬ג א בפסיק רישא שיתלוש שתי שיערות אי פסיק‬
‫רישא שיתלוש את כל השערות עד פחות משיעור!אי חשש בסירוק‪ ,‬אלא אפילו א‬
‫לאד יש רק השיעור והוא סורק מותר‪ ,‬מכיוו שהשיעור הוא מדרבנ )מכיוו שבשתי‬
‫שיערות כבר לא משווה‪ ,‬ורק משו מראית העי צרי‪ $‬שיעור(‪ ,‬וא"כ יש כא פסיק רישא‬
‫מדרבנ שמותר‪ ,‬כיוו שוודאי שתי שערות ישארו‪ .‬ואפילו לסמ"ג‪ 126‬שחייב בשתי שערות‪,‬‬
‫מותר לסרק מכיוו שיש כא כמה ספיקות‪ :‬שמא אסור רק בתער‪ ,‬ושמה אי איסור‬
‫בתלישת שתי שיערות כאשר יש שיעור‪ ,‬וכ שמא אי איסור במלקט שאי דר‪ $‬היק בכ‪$‬‬
‫)עיי יש"ש לעיל(‪ .‬וכ הרי אנו פוסקי רק מספק לעניי מספריי כעי תער‪ .‬ולכ "פשוט‬
‫היתר גמור בלי פקפוק וזכות למנהג של ישראל למיסרק רישא במסרק מבלי לתלות‬
‫בוקי סריקי ברבותינו"‪.‬‬
‫ה"מנחת חינו‪ 127"$‬סבור שפשוט שהאיסור במספריי הוא רק ב"כעי תער"!היינו‬
‫סמו‪ $‬לעיקר‪ ,‬ואי שו איסור לקצר את הפיאות )נגד היש"ש‪ ,‬לעיל(‪.‬‬
‫אול רבינו פר‪ 128‬לאחר שהביא את האיסור לגלח את הפיאות במספריי כעי תער‬
‫כותב "על כ הורגלו העול כשאד מגלח ראשו שמניח הצדעי מלגלח"‪ ,‬ובעל‬
‫האגודה‪ 129‬סובר שמספריי כעי תער אסור בפאת הראש‪ ,‬ומוסי ואומר "לכ‬
‫כשמגלחי ראש התינוקות יניח מלגלח הצדעי"‪ ,‬משמע מדבריו‪ ,‬למרות שיש איסור‬
‫מהתורה רק במספריי כעי תער‪ ,‬בכל אופ נהגו שלא לגלח את מקו הצדעי בכל דר‪.$‬‬
‫וכ כנראה כוונת תוס' תלמידי ר"פ‪" 130‬ומכל מקו נהגו העול לחומרא וריב"א היה נוהג‬
‫‪ 198‬עובדיה מואיסייב‬
‫שלא לגלח כל הראש אפילו במספריי" ‪,‬בעל ה"מגדל עוז"‪ ,131‬מוסי "אבל כתבו‬
‫רבותינו משעמדנו על דעתנו לא העברנו ברזל על בשרינו אפילו במספריי כלל וכלל לא‬
‫בראש ולא בגו מ השפה ולחו"‪ ,‬ובלשו "כל הראש" )בריב"א(‪ ,‬ו"בראש" )במגדל עוז(‬
‫וודאי כוונת למקו האיסור בפאת הראש!צדעי‪ ,‬ולא כל הראש כפשוטו‪ ,‬והחומרא‬
‫שנהגו היא שלא לגלח הפאות כלל‪ ,‬אפילו לא במספריי שלא כעי תער‪ ,‬אלה לגדל פאות‬
‫ארוכות‪ ,132‬כמו שנהוג כיו בחסידויות מסוימות‪ .133‬או שמא הפשט בדבריה‪ ,‬שאסור‬
‫לגלח בכל הראש משו שאי יודעי את המיקו המדויק‪ ,‬א‪ $‬זה דחוק‪.‬‬
‫א‪ $‬מה נעשה שה"י של שלמה"‪ 134‬הביא דעת מהררי"א בת"ה סימ רכה' שכתב "על‬
‫כ נמנעו שלא לגלח כל עיקר לא בראש ולא בזק ומכל מקו מול העור שעושי משו‬
‫רפואה לכולי עלמא לית ביה קפידא כל עיקר שאי ש מקו צדעי כלל"‪ .‬וביאר ה"י‬
‫של שלמה" את דבריו בטע החומרא‪" ,‬דאי אנו יודעי כמה שיעור"‪ ,‬וכ פסק למעשה‬
‫"די הקפת הראש כעי מספריי לוקה )כדעת התוס' והרא"ש( וא שלא כעי תער יזהר‬
‫שלא לגלח כל עיקר ויניח הצדעי כולו )אופ ראשו שביארנו בהבנת מנהג ריב"א‪ ,‬מגדל‬
‫עוז והאגודה( וירא שמי למי שאפר לו לא יגלח ראשו כל עיקר אלא מול העור לרפואה‬
‫)דעת זו האופ השני שביארנו במנהג הריב"א שלא סיפר כלל("‪ ,‬ההסבר הראשו במנהג‬
‫הריב"א הוא מקור שלא מגלחי את פאות הראש כלל‪ .‬אבל ההסבר השני הוא‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫שלא להסתפר כלל וזה לא ברור כלל‪ ,‬כי א אחד לא נוהג כ‪ ,$‬וכ מעצ זה שיש דיו‬
‫בפוסקי‪ 135‬הא לגדל שיער ארו‪ $‬יש בזה משו חוקות הגויי‪ ,‬ראיה שאי בכ‪ $‬שו‬
‫עניי לגדל שיער ארו‪ ,$‬ובאמת תמוה הוא‪} .‬יש שמנסי לבאר את מנהג ריב"א‪ ,‬שלא‬
‫היה מגלח את כל שיערו ממש אפילו במספריי‪ ,‬והכוונה למספריי כעי תער‪ ,‬וכ מבאר‬
‫את ה"מגדל עוז" הנ"ל‪ ,‬והחומרא היא שלא גילחו את כל הראש במספריי כעי תער‬
‫משו שלא יודעי את השיעור‪ ,136‬א‪ ,$‬לעניות דעתי‪ ,‬זהו דוחק{‪.‬‬
‫בכל אופ‪ ,‬כאמור‪ ,‬היש"ש‪ ,‬פוסק כ לחומרא "וא מספריי שלא כעי תער ייזהר‬
‫שלא לגלח כל עיקר ויניח הצדעי כול" א"כ כ צרי‪ $‬להיזהר‪ ,‬א‪ $‬משמע‪ ,‬מלשו זו‪,‬‬
‫שמעיקר הדי מותר במספריי שלא כעי תער אלה ש"יזהר"‪.‬‬
‫בשו"ת "צמח צדק"‪ ,137‬כותב שיש לאו מהתורה לגלח פאות הראש ג במספריי‬
‫שלא כעי תער )כמו "הזהירי" ביש"ש(‪ ,‬כי התורה הקפידה על הקפה ובכל מה שמקי‬
‫אסור‪ ,‬ומפרש את מנהג ריב"א כפשוטו‪ ,‬שנהג איסור בכל הראש‪ ,‬וכ ב"מגל עוז"‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫לעניי גילוח פאות הראש בס )משחה שמשירה שיער(‪ ,‬מסיק בשו"ת "הר צבי"‬
‫שהנחת המשחה נקראת מעשה וחייב‪ ,‬כי התורה הקפידה על הקפה‪ ,‬והרי ע"י הס עושה‬
‫הקפה ולאחר שמר" פסק כאוסרי )לקמ( במספריי כעי תער יהיה אסור ג בס‪.‬‬
‫פסק מר"‪" :139‬אינו חייב אלא בתער ויש אוסרי במספריי כעי תער ויש לחוש‬
‫לדבריה"‪ ,‬א כ מר" פוסק לחומרא‪ ,‬ואוסר ג במספריי כעי תער‪ ,‬וע"פ‬
‫האחרוני‪ 140‬יהיה אסור‪ ,‬ה במלקט ורהיטני ה בתלישה וה בס‪ .‬מר" לא מזכיר כלל‬
‫את מנהג הריב"א‪ ,‬או ה"מגדל עוז"‪ ,‬ולכ לשיטתו‪ ,‬יהיה מותר במספריי שלא כעי תער‬
‫)לא כמו היש"ש‪ ,‬ה"צמח צדק"(‪ ,‬וכ כתוב בב"י "דאי לאו כעי תער מודי התוספות‬
‫פיאות הראש ‪199‬‬
‫והראש דשרי א בראש"‪ ,‬א"כ למר" מותר במספריי שלא כעי תער ולא החמיר כ"כ‪,‬‬
‫כי חומרא זו לא מסתברת‪.‬‬
‫על פי המבואר‪ ,‬יוצא שיש איסור להלכה )אחרי פסק מר"(‪ ,‬לגלח את פיאות הראש‬
‫במכונת גילוח )ג לסוברי שמכונת גילוח דינה רק כעי תער ולא תער ממש( מהמצח‬
‫ועד למטה מהאוז בתחילת הלחי התחתו‪ ,‬בחודו של אותו מקו‪ ,‬וא"כ אנו רואי המו‬
‫אנשי‪ ,‬שלצערינו לא נוהגי כ‪ ,‬אלה במקרה הטוב משאירי שיער בשיעור הנכו‬
‫)יבואר‪ ,‬ב"ה‪ ,‬בהמש‪ ($‬רק עד חצי האוז‪ ,‬וא"כ על מה ה סומכי ומה המקו להקל?‬
‫יש להקדי שצרי‪ $‬לנהוג כמו פשט פסק השו"ע‪" ,‬למעשה אי לזוז מפסק מר""‪ ,‬א‪ $‬רק‬
‫להצדיק את אלו שנוהגי כ אנו באי‪ ,‬ולא להורות למעשה נגד פשט פסק מר"‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬כמו שהוזכר בפרק "שיעור הפאה"‪ ,‬יש את שו"ת "אר צבי" שמחדש ואומר‬
‫שג לריב" האיסור הוא רק עד העצ הבולטת שמול האוז )כמו רוב הראשוני(‪ ,‬וכ‬
‫יש את שו"ת "אמרי יושר" שמקל ואומר שצרי‪ $‬רק עד חצי האוז ולמחמירי עד העור‬
‫הדק באוז )עד התנו‪ ,($‬א‪ $‬עיי ש מה שהקשנו עליה‪ .‬וא"כ על מה סומ‪ $‬ההמו‬
‫שמגלחי עד למטה מ האוז?‬
‫תשובה למנהג ההמו‪ :‬ראשית‪ ,‬יש לבדוק מה פסק מר"‪ ,‬כי כתב בסת‪ ,‬לקולה‬
‫"אינו חייב אלא בתער" והוסי "ויש אוסרי במספריי" וצרי‪ $‬להיות שההלכה תהיה‬
‫כסת לקולה‪ ,‬א‪ $‬מר" מוסי "ויש לחוש לדבריה"‪ ,‬משמע שלא כ"כ נוח לו לפסוק‬
‫לקולא‪ ,‬ועל זה אפשר להכיל את הדי שמופיע ב"שואל ונשאל"‪ 141‬שא ראינו אנשי‬
‫שעושי כסת מר"‪ ,‬אי להכריז לה שלא יעשו כ‪ ,‬וכ אי להעניש למי שעושה כסת‬
‫מר"‪ ,‬א‪ $‬יש להודיע ברבי שיש חשש בזה ושראוי להחמיר‪ ,‬ומוטב שיהיו שוגגי ולא‬
‫יהיו מזידי‪ .‬ז"א ה נוהגי שלא כדי‪ ,‬א‪ $‬אי לדחות בשתי ידיי‪ .‬וכ בשו"ת "זרע‬
‫יצחק"‪ 142‬אמר על אחד שגילח‪ ,‬בלי ידיעה את פאות הראש במספריי כעי תער‪ ,‬שלא‬
‫צרי‪ $‬לעשות תשובה‪ ,‬לאחר שמר" לא הכריע כדעת האוסרי‪ ,‬וכתב שיש רק לחוש‪.‬‬
‫ובדומה לכ‪ $‬יש בשו"ת "באר משה"‪" 143‬ובי תבי שאות שמקילי לספר את פאות‬
‫הראש במספריי כעי תער אי למחות בה בחוזקה‪ ,‬אבל וודאי שיש לכל ירא שמי‬
‫לחוס על נפשו ולצאת מספק איסור תורה ולכ לא יגלח במספריי כעי תער"‪ ,‬אלו‬
‫הצדקות על מנהג ההמו‪ ,‬א‪ $‬עדיי זה נגד מר"‪.‬‬
‫נבאר את דעת מר" בהיתר לגלח ב"מספריי שלא כעי תער"‪ ,‬ובאיזה אור‪ $‬צרי‪$‬‬
‫להיות השיער? ישנ בזה כמה דעות )עיי בהרחבה בפרק הבאה(‪:‬‬
‫‪144‬‬
‫‪ .1‬צרי‪ $‬להשאיר שיער שאפשר לכו את ראשו של השיער לעיקרו ‪ ,‬י"א שיעור של ‪0.5‬‬
‫ס"מ )פלסטיק מספר ‪] 2‬במכונות הישנות[(‪ ,‬וי"א ‪ 1.5‬ס"מ‪ ,‬ואפשר להקל בשיעור של‬
‫‪ 0.5‬ס"מ‪.145‬‬
‫‪ .2‬צרי‪ $‬שישארו מעט שיערות שלא יראה כאילו גילח את פאותיו בתער‪ ,146‬ומשמע‬
‫שא ישנ "זיפי"!מותר‪.147‬‬
‫‪ 200‬עובדיה מואיסייב‬
‫ועתה ניגש‪ ,‬ב"ה‪ ,‬לתר את מנהג ההמו‪ :‬הב"י‪ 148‬כאשר מסכ את שיטות הרמב"‪,‬‬
‫הריב" והרא"ש לגבי אור‪ $‬הפיאה ושיעורה ובמה אסור להקי כותב "ונראה כיוו‬
‫דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעי מכנגד שער שבפדחתו ועד למטה מ‬
‫האוז מקו שלחי התחתו יוצא ומתפרד ש ועל רוחב זה לא תיגע בו יד בתער או‬
‫במספריי כעי תער"‪ ,‬א"כ פסק מר" לאיסור ג לגבי אור‪ $‬הפיאה וג לגבי האיסור‬
‫במספריי כעי תער‪ ,‬מבלי להביא דעות חולקות בפסקו‪ .‬אמנ כאשר פסק בשו"ע שינה‬
‫בטעמו‪ :‬בסעי ט' הד באור‪ $‬הפיאה‪ ,‬הביא דעת הריב" לחומרא ולא הביא צד קולה‬
‫כלל‪ ,‬מה שאי כ‪ $‬לגבי האיסור במספריי בסעי ג'‪ ,‬הביא את שתי השיטות‪" :‬אינו חייב‬
‫אלה בתער ויש אוסרי במספריי כעי תער ויש לחוש לדבריה"‪ ,‬פסק בסת לקולה‪,‬‬
‫ולחומרא בי"א‪ ,‬ולמרות שסיי ש"יש לחוש לדבריה" זו לשו חומרא ולא מעיקר הדי‪,‬‬
‫ונראה הטע לשינוי בלשו הפסק‪ ,‬שכ לגבי מיקומה של הפיאה נית להתאי את דברי‬
‫הרמב" ע הריב" )עיי בב"י שביאר שזה דיבר באור‪ $‬וזה ברוחב( ולכ פסק לחומרא‬
‫מבלי דעה מקילה‪ ,‬מה שאי כ לגבי האיסור במספרי שהיא מחלוקת מפורשת כתב את‬
‫הדעה המקילה‪ .‬וא"כ מכיוו שמר" לא פסק הדי באיסור במספריי כעי תער אלה‬
‫בדר‪ $‬חומרה )והראיה‪ ,‬משינוי הלשו בי הב"י לשו"ע(‪ ,‬וכ לרוב הראשוני מתחת לעצ‬
‫הגולגולת אי איסור הקפה‪ ,‬ולכ לסוברי שלמכונת גילוח‪ ,‬יש די של "מספריי כעי‬
‫תער" המותרי למר" בפיאות הזק‪ ,‬א רוצי להקל לגלח את השיער שנמצא בי סו‬
‫עצ הגולגולת עד מתחת לאוז מקו שלחי התחתו יוצא מש! אי מזניחי אות‪.149‬‬
‫כמוב שצרי‪ $‬שיישאר שיער בשיעור הראוי )עיי לעיל( מהמצח ועד חצי האוז )מול‬
‫נקב האוז(‪ ,‬והמקילי לגלח במכונה מתחת חצי האוז ועד תחילתו של לחי התחתו‪ ,‬יש‬
‫על מי לסמו‪.$‬‬
‫לעניות דעתי‪ ,‬יש עוד דר‪ $‬להקל שתתאי ע פשט לשו מר"‪ ,‬א ישאיר שיער כדי‬
‫לכו ראשו לעיקרו‪ ,‬מהמצח ועד חצי האוז‪ ,‬ומש יוכל להשאיר קצת מ הקצת‪ ,‬ויוצא‪,‬‬
‫שלכל אור‪ $‬הפיאה יש שיער יותר מ"מספריי כעי תער"‪ ,‬לחלק מ האחרוני‪ ,‬וג לא‬
‫מגדל שיער ארו‪ $‬עד מתחת לאוז‪.150‬‬
‫כתב ב"תרומת הדש"*‪ ,‬שיש לאסור‪ ,‬בפיאות הזק‪ ,‬לגלח במספריי כאשר הזוג‬
‫התחתו הוא החות‪ ,$‬מכיוו שבכ‪ $‬יוצר גילוח בתער‪ ,‬וזו לשונו‪ :‬תשובה‪" :‬יראה דיש‬
‫מקו להחמיר אלא שאי העול נזהרי בדבר‪ .‬כתב בגיליו בתוספות בריש מסכת‬
‫שבועות וז"ל‪" :‬יש נזהרי כשמספרי במספריי שאי עושי בתחתו כלו אלא‬
‫בעליו‪ ,‬כי חוששי שא יעשו כלו בתחתו שמא יארע שלא יחתו‪ $‬זוג העליו אלא‬
‫בתחתו והוא כמו תער" עכ"ל‪ .‬והנה קשה מאד להיות נזהר בדבר זה‪ ,‬אמנ נראה דנכו‬
‫ליזהר שלא יספר פאת הזק במספריי שהוא חדוד מאד‪ ,‬דליכא למיחש שיחתו‪$‬‬
‫התחתו ולא העליו אלא כשהוא חדוד מאד‪ ,‬אבל א אינו חדוד אי אפשר לתחתו בלי‬
‫דבוק העליו‪ ,‬הנראה לעניות דעתי כתבתי"‪ .‬א"כ די זה יהיה נכו ג בפיאות הראש‪,‬‬
‫מכיוו שג בפיאות הראש יש חשש של תער בזוג התחתו‪ ,‬וה לא פחות חמורי‬
‫פיאות הראש ‪201‬‬
‫מפיאות הזק**‪ .‬א‪ $‬לא ברור מה דעת מר"‪ ,‬כי לא מביא תשובה זו‪ ,‬וא"כ יכול להיות‬
‫שלשיטתו אי להחמיר‪ ,‬וצ"ע למעשה‪.‬‬
‫הגדרת "מספריי כעי תער"‬
‫כאמור בפרק הקוד‪ ,‬מעיקר הדי‪ ,‬מותר מספריי שלא כעי תער‪ ,‬ומה שאסרו‬
‫הראשוני המחמירי‪ ,‬זה רק במספריי כעי תער‪ .‬מה זה "מספריי כעי תער"?‬
‫ובאיזה אור‪ $‬של השערות שבפיאה יוצא ידי החשש של הקפת הראש?‬
‫כאמור ישנ שתי גישות עיקריות להגדרת המושג‪ ,‬א‪ $‬ישנ עוד דעות‪ ,‬ונביא‪ ,‬ב"ה‪:‬‬
‫‪* .1‬תוספות בנזיר‪ :‬פירוש המושג "מספריי כעי תער" שאסור‪" ,‬שעוקר השער‬
‫ומשחיתו מעיקרו"‪ ,‬ז"א התוצאה של הגילוח במספריי כעי תער היא אותה תוצאה‬
‫של גילוח בתער‪ ,‬אלה שעשה זאת לא בתער אלה במספריי‪ .‬משמע‪ ,‬שכל דבר שלא‬
‫ניכר כ"עקירת שיער מעיקרו" אלה נשאר קצת! אי בעיה של מספריי כעי תער‪.‬‬
‫‪* .2‬רש"י בנזיר‪ :‬מבאר בפירוש של המושג "שגוזז במספריי בסמו‪ $‬לבשר כעי תער"‪,‬‬
‫משמע קצת יותר מחמיר מהתוס'‪ ,‬מכיוו שרש"י לא מזכיר עניי של השחתה אלה‬
‫רק א "גוזז סמו‪ $‬לבשר" כבר מתחייב‪ ,‬ז"א כדי לצאת מחשש הקפת הראש‪,‬‬
‫ושיחשב רק כמספריי שלא כעי תער‪ ,‬לא מספיק לא להשחית את השיער וכ לא‬
‫מספיק להשאיר שיעורו של התוס'‪ ,‬אלה צרי‪ $‬משהו יותר ארו‪ .$‬מהי ההגדרה‬
‫המדויקת מבחינה מציאותית‪ ,‬מה השיעור המדויק לרש"י ולתוס'‪ ,‬לא ברור לי וצ"ע‪,‬‬
‫א‪ $‬כאמור רש"י קצת יותר מחמיר מתוס'‪.‬‬
‫‪ .3‬הרמב" )נזיר פ"ה הי"א( כתב הגדרה הרבה יותר מחמירה‪ ,‬לעניי איסור גילוח‬
‫בנזיר "נזיר שלא הניח מהשיער כדי לכו ראשו לעיקרו שזה כעי תער"‪ ,‬ז"א א‬
‫ישנו אור‪ $‬של שיער שא"א לכו ראש השיער לשורשו של אותו השיער זה מספריי‬
‫כעי תער‪ ,‬א‪ $‬א השאיר שיער באור‪ $‬שנית לכו ראשו לעיקרו! יוצא ידי חשש‬
‫איסור )כנראה שמדובר לכו ע"י פינצטה וכדומה‪ ,‬ולא ע"י היד‪ ,‬כיוו שכדי לכו ע‬
‫היד צרי‪ $‬שיעור ארו‪ $‬שלא עולה על הדעת שצרי‪ $‬להשאיר בפיאות הראש(‪ .‬וכ דעת‬
‫ה"ב איש חי" להלכה )שו"ת תורה לשמה סימ שפט'‪ ,‬ועיי המש‪ $‬דבריו בפרק‬
‫הבא(‪.‬‬
‫לא מצאתי במר" התייחסות בעניי מספריי כעי תער ולא ידוע על פי איזה הגדרה‬
‫מהגדרות הללו לעניי פאת הראש פסק מר"‪ ,‬א‪ $‬מהאחרוני משמע שקיבלו את דעת‬
‫רש"י‪/‬תוס'‪ .‬הש"‪) $‬קפ"א סק"ב( אומר ממש בלשו רש"י "שגוזז במספריי סמו‪ $‬לבשר‬
‫כעי תער"‪ .‬וכ בעל ה"משנה ברורה" מביא )רנ"א ד"ה "אפילו"( "והיה לה לשייר על‬
‫כל פני קצת מ הקצת" משמע כמו התוס'‪ ,‬ובכל אופ וודאי לא מחמיר כמו הרמב"‪,‬‬
‫)אלא שאפשר להגיד שש הוא דיבר לכל הפחות מה צרי‪ $‬להשאיר בדיעבד אבל‬
‫לכתחילה צרי‪ $‬להחמיר‪ ,‬אבל פשט הדברי כמו שביארנו(‪ .‬וכ מופיע בשלח ערו‪$‬‬
‫‪ 202‬עובדיה מואיסייב‬
‫המקוצר )חלק איסור והיתר בעניי פאת הראש( "אלא אפילו במספריי כעי תער דהיינו‬
‫שאינו משאיר סמו‪ $‬לבשר כלו מ השערות" רק אז יש איסור‪ ,‬אבל א משאיר קצת מ‬
‫הקצת משמע שאי איסור‪.‬‬
‫לסיכו‪ :‬לכתחילה צרי‪ $‬להקפיד שלא לגלח במספריי כעי תער כמחמירי‪ ,‬ז"א‬
‫להשאיר שיער שנית לכו ראשו לעיקרו‪ .‬מה השיעור בס"מ? כאמור בפרק הקוד‪ ,‬י"א‬
‫שיעור של ‪ 0.5‬ס"מ )פלסטיק מספר ‪] 2‬במכונות הישנות[(‪ ,‬וי"א ‪ 1.5‬ס"מ‪ ,‬ואפשר להקל‬
‫בשיעור של ‪ 0.5‬ס"מ**‪.‬‬
‫ומי שרוצה להקל כמו הסוברי שמספיק להשאיר קצת מ הקצת‪ ,‬משמע‪ ,‬שיש לו על‬
‫מי לסמו‪.$‬‬
‫מקור וטע לגידול פיאות ארוכות‬
‫ידוע ומפורס מנהג של ישראל קדושי‪ ,‬בעיקר בי החסידויות השונות‪ ,‬ובקהילת‬
‫התימני‪ ,‬לגדל פיאות ארוכות‪ ,‬מה מקור המנהג ומה טעמו?‬
‫‪151‬‬
‫ובכ‪ ,‬בפרק "במה אסור להקי" הובאה שיטת היש"ש שאומר "שא שלא כעי‬
‫תער ייזהר שלא לגלח כל עיקר ויניח הצדעי כולו"‪ ,‬וישארו פיאות ארוכות‪ ,‬וכ כתוב‬
‫ב"מגדל עוז"‪ 152‬ש‪) ,‬אלא שפשט דבריו שלא יעביר ברזל בכל שיערות הראש‪ ,‬ולא רק‬
‫במקו הפיאות( וכ מופיע מנהג בתוספות רבינו פר‪" 153‬על כ הורגלו העול כשאד‬
‫מגלח ראשו שמניח הצדעי מלגלח"‪ ,‬ובעל האגודה‪ 154‬סובר שמספריי כעי תער אסור‬
‫בפאת הראש‪ ,‬ומוסי ואומר "לכ כשמגלחי ראש התינוקות יניח מלגלח הצדעי"‪ ,‬א‬
‫כ ישנ שיטות של ראשוני שמעידי שכ היה המנהג שלא לגעת כלל בפיאות הראש‪,‬‬
‫אלא נותני לה לגדול מבלי נגיעת יד אד‪ .‬בשו"ת "תורה לשמה"‪ 155‬כותב שצרי‪$‬‬
‫להשאיר שיעור כדי לכו ראשו לעיקרו "וסגי בהכי כפי הדי מיהו וודאי א יהיו ארוכי‬
‫עדי טפי כדי שיהיו ניכרי יותר וזהו נוי שלנו שאנו מתנאי במצוות ד' יתבר‪ $‬והפאות‬
‫ה עדות לישראל וסימ טוב לה"‪ ,‬ומוסי ב"ב איש חיל"‪" 156‬ראו כמה חביבי ה‬
‫הפאות שה עדי וסמני של היהדות וכו‪ ...‬על כ כמה צריכי להיזהר בשני עדי‬
‫נאמני אלו העומדי אחד מימי ואחד משמאל המעטרי אתכ בעטרה של היהדות‪,‬‬
‫ואי אני מעמיס עליכ לעשות פיאות עבי וארוכי כמו מנהג אחינו האשכנזי הי"ו‬
‫ורק שיהיה בה שיעור הניכר לעיני הכל"‪ ,‬לפי דבריו‪ ,‬יש עניי של נוי המצווה וסימני‬
‫יהודיי בפאות "ניכר לעיניי"‪ ,‬ועיי בפרק "טעמי המצווה" בשיטת הרמב" והספורנו!‬
‫שביארו שטע המצווה כדי שנהיה מובדלי מעובדי ע"ז ומיוחדי לעבודת ה' בסימ‬
‫שבשערות ראשינו יהיה גופנו קדוש ומובדל לד'‪ .‬וכ מובא מנהג האר"י הקדוש‪" 157‬בעניי‬
‫פאת הראש היה מורי זללה"ה נוהג‪ ...‬ג שיער הפאות שעל הראש היה מניח לגדל ולא‬
‫חתח עד שגדלו כל כ‪ $‬שיכנס למטה במקו שער הזק ממש שאז היה חותכ עד שיעור‬
‫אותו מקו כי מש ולמטה לא יקרה פאת הראש"‪ ,‬יוצאה שלשיטת המקובלי יש עניי‬
‫גדול בגידול פיאות הראש‪ ,‬אבל ג לשיטתו יש לגדל עד הלחי התחתו בלבד משו‬
‫פיאות הראש ‪203‬‬
‫שמש מתחילי לגדול שערות הזק ועל פי הסוד אי לשערות הראש לנגוע בשערות‬
‫הזק‪.‬‬
‫א‪ $‬מדוע יש מנהג לגדל ולהארי‪ $‬את הפיאות עד למטה מהשיעור שהאר"י נהג )יותר‬
‫ארו‪ $‬מהלחי התחתו(? י"ל שנהגו לחומרא כמו היש"ש הנ"ל‪ ,‬או שנהגו ע"פ מה המופיע‬
‫בשו"ת "באר משה"‪ 158‬שהרב מפרמישלא זצ"ל ציווה למהרש" בעודו ילד שלא יקצו‬
‫‪159‬‬
‫את שיער הפיאות כי הוא סגולה לאריכות ימי‪ ,‬וכ מובא בשו"ת "משנה הלכות"‬
‫"ישנ רבי שסוברי שלא לחתו‪ $‬את הפיאות כלל וכ המנהג אצל חסידי גור וקבלה‬
‫מיד שלא לגזוז כלל וג אחינו היראי מבני תימ אי גוזזי הפאות ובוודאי שכל אחד‬
‫יחזיק במנהגו ולא ישנה"‪ ,‬א"כ ישנ ג מסורות שלא לגעת כלל בפיאות הראש ואפילו‬
‫שה ארוכי יותר מהלחי התחתו‪.‬‬
‫ה"חת סופר"‪ 160‬כותב "ולא יאריכו השערות כ"כ )שלא צרי‪ $‬שיהיה אור‪ $‬השיער‬
‫כפי השיעור עד מתחת לאוז( אלא כל שיער הגדל בשטח זה אסור לגלח כעי תער )צרי‪$‬‬
‫שלא לגלח את שורשי השיער( אבל אינו צרי‪ $‬שיאריכו" וא"כ סובר שאי עניי בגידול‬
‫פאות ארוכות אלא שלא יגלח מהשורשי‪ ,‬ובכל אופ בנו כותב "ומכל מקו בני ביתו‬
‫תלמידיו אנו נוהגי כ‪ $‬אע"פ שהוא טעות קדוש יאמר לו" ובספר "משכיל אל דל"‬
‫כותב "כשמגלח את בנו יניח לו פאות עד סו האוז ויאמר כ‪ $‬ציוה ד'"‪ ,‬א"כ יש שלא‬
‫מצריכי לגדל פיאות הראש אלה כשיעור ולא שיאריכו‪ ,‬ובכל אופ ידי מחלוקת לא‬
‫יצאנו‪) .‬ולכאורה למה ה"חת סופר" לא מסכי שיהיו פיאות ארוכות הרי זה באמת‬
‫הידור המצווה? אפשר לתר‪ ,‬הידור יש במצוות עשה שהאד עושה את המצווה יותר‬
‫בכבוד‪ ,‬יותר בגדול‪ ,‬יותר יפה‪ ...‬א‪ $‬לא שיי‪ $‬הידור באי עשיית הלאו בכ‪ $‬שמדגיש ומפגי‬
‫את חוסר עשיית הפעולה האסורה‪ ,‬מכיוו שבלאו‪ ,‬העיקר היא ההימנעות מעשיית הלאו‪,‬‬
‫וברגע שלא עובר על הלאו אי שו תוספת בהפגנת השיער הארו‪ ,$‬מה שאי כ בעשה‪,‬‬
‫התורה מצווה לעשות מעשה ובאופ אקטיבי א האד יעשה אותו יותר בכבוד וביופי‬
‫זה הידור שמתקיי בקו עשה‪ .161‬א‪ $‬כמוב שלחכמי הסוד יש דברי נשגבי בדבר זה‬
‫ולכ נהגו להידור מצווה לעשות פיאות ארוכות(‪.‬‬
‫וכ‪ ,‬כאמור‪ ,‬האר"י הקדוש הקפיד מאוד שלא יגיע שיער הפיאה לשיער הזק וגילחו‬
‫כאשר התאר‪ $‬יותר מדי מכיוו ש"בשערות הראש היא מקו השראת הדיני )ש‬
‫נשארי הדיני‪ ,‬וא מגלח הוא מעביר את הדיני ומביא רחמי( וע"כ צרי‪ $‬לסלק‬
‫וזה שיי‪ $‬ג בהשערות של הפיאות הראש כשה ארוכות יותר מסו הפני וצרי‪ $‬לסלק‬
‫ודי בזה"‪ .162‬א‪ $‬מידי פלוגתא לא נפיק‪ ,‬ולכל אחד יש על מה לסמו‪ $‬במנהג אבותיה‪.‬‬
‫א‪ $‬כל הנ"ל זה להידור מצווה בעלמא "אבל אי זה חיוב מעיקר הדי ומטע זה לא‬
‫ראינו לכל גדולי התורה הספרדי שהשאירו פאות גדולי ועשו כפי עיקר הדי וכמנהג‬
‫רוב בני עדות הספרדי"‪ .‬ומוסי ומוכיח "שג לפי הקבלה אי הזה חיוב גמור‪ ,‬והלי‬
‫בעד מנהג הספרדי שלא נהגו לגדל פיאות הראש"‪.163‬‬
‫‪ 204‬עובדיה מואיסייב‬
‫מוכח‪ ,‬א"כ‪ ,‬שמנהג גידול הפיאות הוא מנהג יפה ע"פ הסוד‪ ,‬והוא להידור מצווה‪,‬‬
‫ולכ‪ ,‬א אביו ואימו של אד טועני שגידול הפיאות הוא מפריע לו לשידוכי‪ ,‬לרפואה‬
‫לעבודה‪ ...‬וע"י זה יש לה צער‪ ,‬יש לב לשמוע לה ולהוריד את הפיאות שיישארו בגודל‬
‫הרגיל המחויב ע"פ ההלכה‪ ,‬מכיוו שגידול פיאות זה מידת חסידות וזה לא מתיר לגרו‬
‫צער להורי‪.164‬‬
‫ב"שלח ערו‪ $‬המקוצר"‪ 165‬מופיע סמוכי למנהג קהילות בע ישראל )ובפרט‬
‫התימני( לגדל פיאות ארוכות יותר מהשיעור הנ"ל‪" :‬לגדל את הפיאות שבצדעי שהוא‬
‫הידור מצווה שתהיינה יותר משיעור המחויב מעיקר הדי וזהו נוי שלנו שאנחנו‬
‫סימני" יע כי בה אנו ניכרי‬
‫מתנאי במצוות ד' יתבר‪ $‬וקוראי לפיאות אלו בש " ֳ‬
‫ונבדלי בייחוד מכל גויי הארצות שלא די לכ‪ $‬בגידול הזק כי הוא ישנו ג אצל רבי‬
‫מ האומות ודבר זה רמוז במה שאמר הכתוב )שמות יט‪,‬ה( "והיית לי סגולה" היינו‬
‫כניקוד בצורת "סגול" כמו כ תהא צורת פני בני ישראל שתי פיאות הראש מלמעלה‬
‫ופאת הזק מלמטה באמצע עדות לישראל אשר כל רואיה יכירו ונוהגי לסלסל אות‬
‫לנהות את המצווה ולשלשל כלפי מטה בצדדי הפני והזק הפני והזק לכבוד ולתפארת‬
‫]ולא להסתיר מאחורי האוז או מתחת הכיפה[ וג נראה שיש לזה טע ע"פ הקבלה‬
‫וכל המארי‪ $‬בה הרי זה משובח כי אי קוצצי אות אפילו יגיעו עד החזה‪ ,‬אמנ יש‬
‫נוהגי לקצו מה במספריי בפרט כשה מגיעות לסו הפני" )מנהג האר"י הקדוש‬
‫לעיל(‪ .‬ועיי ש בהערות שהוכיח שזהו מנהג קדו בע ישראל‪ ,‬ומקורו לא בגזירות של‬
‫הגויי! כמו שכתבו חלק מהאחרוני‪ ,‬וא נכוני דבריה‪ ,‬וודאי שיש לזה סמוכי‬
‫במנהג יהודי עתיק מאוד‪" ,‬כי מ השמי סובבו העניי ככה"‪.‬‬
‫סיכו ומסקנות‬
‫*ובכ‪ ,‬בעבודה זאת עסקנו בעניי פיאות הראש‪ ,‬ראינו את עיקר טע המצווה‪:‬‬
‫שנובדל ממנהגי הגויי‪ ,‬והעובדי לע"ז‪ ,‬ויש שנימקו ששיער זה יהוו סימ ואות אלוקי‬
‫בגופנו שיהיה לנו לתפארת ולכבוד‪ ,‬היבדלות מעריות וכו'‪...‬‬
‫הגבול העליו של הפיאה מתחיל במפרצי המצח לכיוו אחורי האוז‪ ,‬ומש‪ ,‬ע"פ‬
‫פסק מר" )נגד רוב הראשוני(‪ ,‬יורד עד למטה מ האוז בתחילת יציאת עצ הלחי‬
‫התחתו‪ ,‬בחודו של אותו מקו‪.‬‬
‫וכ‪ ,‬מפשט לשו מר"‪ ,‬משמע שפוסק כראשוני האוסרי אפילו במספריי כעי‬
‫תער‪ ,‬ועל פי זה חידשו האחרוני‪ ,‬שתלישה‪ ,‬ליקוט במלקט ורהיטני )לרוב האחרוני(‪,‬‬
‫הורדה בס משיר שיער!ייאסרו ג כ‪.‬‬
‫בעצ הדי של מספריי כעי תער שמותר‪ ,‬מצאנו מחלוקת אחרוני‪ ,‬י"א שמספיק‬
‫להשאיר "קצת מ הקצת"‪ ,‬וי"א שצרי‪ $‬להשאיר "כדי לכו ראשו לעיקרו" )י"א ‪0.5‬‬
‫ס"מ‪ ,‬וי"א ‪ 1.5‬ס"מ(‪ ,‬ולכתחילה צרי‪ $‬לנהוג כשיטה האחרונה )ומספיק ‪ 0.5‬ס"מ(‪.‬‬
‫פיאות הראש ‪205‬‬
‫יש שמדייקי בדברי הראשוני‪ ,‬שיש עניי‪ ,‬ג ע"פ חכמי הפשט ובמסגרת החומרות‬
‫ההלכתיות )מבלי החומרות על פי הקבלה וחכמיה(‪ ,‬שלא לגעת כלל בפיאות ולגדל פיאות‬
‫ארוכות‪] ,‬ויש שהגדילו להחמיר‪ ,‬ואמרו שלא לגלח כל הראש‪ ,‬בכל אופ המנהג לא כ‪.[$‬‬
‫כמוב שיש ע"פ חכמי הסוד עניי בפיאות ארוכות‪ ,‬וי"א שג למקובלי אי הכרח בדבר‪.‬‬
‫ולכו"ע מי שמחמיר על עצמו ומגדל פיאות תבוא עליו ברכה‪ .‬י"א בש האר"י‪ ,‬שאי‬
‫להארי‪ $‬את הפיאות יותר משער הזק‪ ,‬ויש מנהגי כמנהג האר"י‪ ,‬ויש מנהגי שלא‬
‫נוגעי בפיאות כלל ואפילו יגדלו עד החזה‪ ,‬ודעביד כמר!עביד‪ ,‬ודעביד כמר!עביד‪.‬‬
‫ישנ אחרוני שפוסקי לקולא בעניי אור‪ $‬הפיאה וטועני שהפיאה רק עד חצי‬
‫האוז‪ ,‬וכ רוצי לבאר בדעת מר"‪ ,‬א‪ $‬דבריה קשי‪ .‬והיו שרצו לחדש‪ ,‬שמר" פוסק‬
‫שמספריי כעי תער מותר מעיקר הדי‪ ,‬ורק לחומרה ולמידת חסידות כתב מר" שיש‬
‫להחמיר במספריי כעי תער‪ ,‬וע"פ זה סיכמו שמי שמקל לגלח במכונת גילוח }לחלק‬
‫משיטות האחרוני‪ ,‬שסוברי שהיא לא תער‪ ,‬אלא רק מספריי כעי תער{ בי אמצע‬
‫האוז ועד למטה מ האוז "אי מזניחי אותו"‪ ,‬ובלבד שישאיר שיעור כראוי עד בליטת‬
‫עצ הלחי‪ ,‬א‪ $‬כתב שמפשט הדברי "אי לזוז מפסק מר""‪.‬‬
‫מר" פסק כסוברי שכל מקו הפיאה אסור בגילוח באופ האסור וכ צרי‪ $‬לנהוג‬
‫ה באור‪ $‬הפיאה וה ברוחבה שלא לגלח ממנה כלו‪.‬‬
‫הערות למאמר‪:‬‬
‫‪ .1‬ויקרא י"ט‪ ,‬כ"ז וברש"י‪.‬‬
‫‪.2‬ספרא על הפסוק‪.‬‬
‫‪ .3‬מכות משנה כ‪ .‬וגמרא כ‪* .:‬עיי שו"ת עולת יצחק חלק ב' סימ קס'‪ ,‬בש הרד"ק‪.‬‬
‫‪ .4‬ד"ה "המשווה צדעיו" )יש לציי כי פירוש "רש"י" על המסכת מד י"ט‪ :‬הוא ריב" ולא רש"י(‪.‬‬
‫‪ .5‬ד"ה "חייב על הראש"‪.‬‬
‫‪ .6‬רש"י שבועות ב‪ :‬ד"ה "על הראש"‪.‬‬
‫‪ .7‬ריב" מכות כ‪ .‬ד"ה "חייב"‪ ,‬ריטב"א ד"ה "מחוי"‪.‬‬
‫‪ .8‬מזרחי על הפסוק )וכ מוכיח כי שיער הצדעי שיי‪ $‬לפיאות הראש מכיוו שלקט שאיננו בעל זק‪ ,‬גדל‬
‫שיער במקו זה(‪.‬‬
‫*‪ .‬על הצור‪ $‬בלימוד טע המצוות עיי מורה נבוכי חלק ג' פרק ל"ז‪.‬‬
‫‪ .9‬העמק דבר ויקרא י"ט‪ ,‬כ"ז )ראיה שגילוח זה חרפה עיי שמואל ב' י'‪ ,‬ד'(‪.‬‬
‫‪ .10‬מש‪ $‬חכמה ש‪.‬‬
‫‪ .11‬עיי נדרי ט‪ :‬נזיר שפחז עליו יצרו וכמעט מעד בגלל אור‪ $‬שיערו המתולתל‪.‬‬
‫‪ .12‬ספורנו ש‪.‬‬
‫‪ .13‬עיי שיטת הרמב" לקמ‪.‬‬
‫‪ .14‬ויקרא ש‪.‬‬
‫‪.15‬ספר המצוות‪ ,‬לאווי‪ ,‬מ"ג!מ"ד‪ ,‬הלכות ע"ז‪ ,‬י"ב‪ ,‬א‪ ,‬ו!ז‪.‬‬
‫‪.16‬יו"ד קפ"א ס' א'‪.‬‬
‫‪ .17‬יו"ד ש ד"ה "ומה שאמר"‪.‬‬
‫‪.18‬חשיבות טע המצוות וחיוב למרות חוסר ידיעת הטע עי' הלכות מעילה פ"ח ה"ח‪ ,‬ועוד‬
‫‪.19‬קידושי סח‪:‬‬
‫‪ 206‬עובדיה מואיסייב‬
‫‪.20‬יו"ד ס' קפ"א ד"ה "ומ"ש ג"‪.‬‬
‫‪.21‬נזיר נח‪.‬‬
‫‪.22‬והקשה על טע הב"י שלא מופיע ברמב" רמז לטע זה‪ ,‬למרות שנכו הוא‪.‬‬
‫‪.23‬ש אות א'‪.‬‬
‫‪.24‬ש אות א'‪.‬‬
‫‪ .25‬כ‪ $‬נראה לי‪.‬‬
‫‪.26‬ש‪.‬‬
‫‪.27‬הטע וסברת ההיתר עי' כ"מ פי"א ה"ג מע"ז‪.‬‬
‫‪ .28‬מצווה רנ"א אות א'‪ ,‬ועוד אחרוני דוחי דבריו‪.‬‬
‫‪.29‬ועיי כ"מ על הרמב" )ע"ז פרק י"א הלכה ג'( שמפרש )בתירו אחד( שמה שהתורה התירה למקורבי‬
‫מלכות כל מיני דברי ואי חשש מפני חוקות הגויי‪ ,‬זה דווקא דברי שלא מפורשי בתורה ונתנה‬
‫כוח לחז"ל להגדיר את האיסור‪ ,‬וה הגדירו שהאיסור לא חל על מקורבי מלכות‪ ,‬אבל דבר שהתורה‬
‫אוסרת מפורש אי שו היתר למקורבי מלכות‪.‬‬
‫‪ .30‬עי' שו"ת ערוגות הבוש יו"ד סי' קל"ז אות א' שמיישב את הט"ז‪ ,‬שברור שא יבוטל הטע עדיי‬
‫יהיה אסור להקי מדי הקפת הראש‪ ,‬והדי לא תלוי בטע‪ ,‬אלה שאיסור חוקות הגויי בפעולת‬
‫ההקפה לא יהיה‪.‬‬
‫‪ .31‬אשנב ליהדות עמוד ‪.96‬‬
‫‪.32‬אוצר מפרשי התלמוד עמוד תתיח הערה ‪.94‬‬
‫‪.33‬עיי דרכי תשובה יו"ד סימ קפ"א אות י"ג‪.‬‬
‫‪.34‬עיי הקדמה‪.‬‬
‫‪.35‬עיי בספר "ואי למו מכשול" בסופו בש ה"קהילות יעקב"‪ ,‬שמאחורי האוז= עד אמצע גובה העיגול‬
‫של המקו הפנוי משיערות‪ ,‬ועיי ציור המצור‪.‬‬
‫‪.36‬טעמי המצוות פרשת קדושי "אזהרת פאת הראש"‪ ,‬מופיע "בבית לח יהודה" שו"ע יו"ד קפ"א‪,‬‬
‫דרכי תשובה ש‪.37 .‬כ‪ $‬נראה לעניות דעתי‪.‬‬
‫‪.38‬ש‪.‬‬
‫‪.39‬שבועות ד ב‪ :‬ד"ה "על הראש"‪.‬‬
‫‪ .40‬מכות ד ד‪ :‬מדפי הרי" ד"ה "בי פירקי"‪.‬‬
‫‪.41‬בספרא לדברי פרשתא ג‪ ,‬פרק ו‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪.42‬וירא י"ט‪ ,‬כ"ז‪.‬‬
‫‪.43‬מופיע בתו"ס שנא‪.‬‬
‫‪.44‬ד כ‪ .‬ד"ה "מחוי"‪.‬‬
‫‪ .45‬מכות כ‪ .‬במשנה ד"ה "שתיי מכא"‪.‬‬
‫‪ .46‬מכות ש ד"ה "פאת זקנו"‪.‬‬
‫‪ .47‬מופיע באוצר מפרשי התלמוד ש הערה ‪.96‬‬
‫‪.48‬יו"ד קפ"א סעיפי א'‪,‬ט'‪.‬‬
‫‪ .49‬עיי גר"א ש אות י"ג‪ ,‬באר גולה אות י"ב‪.‬‬
‫‪ .50‬סימ ג' אות ה'‪.‬‬
‫‪.51‬ש‪.‬‬
‫‪.52‬שו"ע ש‪.‬‬
‫‪ .53‬רבה דברי פרשה ב' אות י"א‪ ,‬ויש ספרי באות י"ח‪.‬‬
‫‪ .54‬טור ש אות ט' ד"ה "אבל מה"‪ ,‬ועיי שו"ת "עולת יצחק ח"ב סימ קס' מה שהקשה עליו‪.‬‬
‫‪.55‬מכות כ‪ :‬ד"ה "ונראה"‪.‬‬
‫‪.56‬יו"ד ס' קפ"א סעי ט'‪.‬‬
‫פיאות הראש ‪207‬‬
‫‪ .57‬ועיי ש בסופו מדוע לא אמרינ ספק ספיקה‪.‬‬
‫‪ .58‬ח"ב‪ ,‬סימ קפ"ג אות ב'‪.‬‬
‫‪ .59‬עיי רש"י ד"ה אבל לא" בכורות ל"ז‪..‬‬
‫‪ .60‬סימ רנ"א סעי ב' ד"ה "ואפילו מספר ישראל"‪.‬‬
‫‪ .61‬יו"ד סימ קפ"א סעי ט'‪.‬‬
‫‪ .62‬שו"ת חת"ס או"ח סימ קנד'‪.‬‬
‫‪ .63‬ח"ב סימ קס'‪.‬‬
‫‪ .64‬מכות כ‪ :‬ד"ה "המשווה צדעיו"‪.‬‬
‫‪ .65‬ש ד"ה "והמקי"‬
‫‪ .66‬כ מבי הגר"א )יו"ד‪ ,‬סימ קפ"א ס"ק י"ד(‪ ,‬וכ הב"י ד"ה "אבל מה"‪ ,‬בסופו‪.‬‬
‫‪ .67‬ח"ב תשובה רמ"ד‪.‬‬
‫‪ .68‬הלכות ע"ז פרק י"ב הלכה ו'‪.‬‬
‫‪ .69‬מכות ש ד"ה "פאה זו"‪.‬‬
‫‪ .70‬מצווה רנ"א‪.‬‬
‫‪ .71‬נתיב י"ז ח"ה‪.‬‬
‫‪ .72‬יו"ד קפ"א‪.‬‬
‫‪ .73‬לא תעשה נ"ז‪.‬‬
‫‪ .74‬מכות ש‪.‬‬
‫‪ .75‬חלק ב תשובה ק'‪.‬‬
‫‪ .76‬בעל "נת פריו" מכות כ‪ :‬ד"ה "והנה ברמב""‪.‬‬
‫‪ .77‬שו"ת יו"ד תשובה קל"ט‪.‬‬
‫‪ .78‬מכות ש‪.‬‬
‫‪ .79‬כר‪ $‬ב' פרק ז'‪ ,‬עמוד שמ'‪.‬‬
‫‪ .80‬מכות ד‪,‬ד‪.‬‬
‫‪ .81‬או שגרס שתי שיערות‪ ,‬ודוחק‪.‬‬
‫‪ .82‬ש‪.‬‬
‫‪ .83‬עיי במשנה במכות כ‪..‬‬
‫‪ .84‬ש ד"ה "כתב"‪.‬‬
‫‪ .85‬ד"ה "המשווה"‪ ,‬הובא בתחילת הפרק‪.‬‬
‫‪ .86‬ש‪.‬‬
‫‪ .87‬הלכות ע"ז ש‪ ,‬וכ בב"י ש‪.‬‬
‫‪ .88‬אות ג'‪.‬‬
‫‪ .89‬על הסמ"ק ש‪.‬‬
‫*‪ .‬עי' אנציקלופדיה תלמודית "הקפת הראש ה'‪.‬‬
‫‪ .90‬יו"ד קפ"א‪.‬‬
‫‪ .91‬ש סעי ט'‪ ,‬הגר"א באות י"ד כותב שזה משו ספק דאורייתא שהביא הב"י‪.‬‬
‫‪ .92‬ש ד"ה "אבל"‪.‬‬
‫‪ .93‬מכות כ‪.:‬‬
‫‪ .94‬נזיר מ‪ :‬ד"ה "ואינו חייב"‪.‬‬
‫*‪.‬ע"ז פי"ב ה"ו‪.‬‬
‫‪ .95‬ד"ה "והאי" ש‪.‬‬
‫‪ .96‬שבעות ב‪ :‬ד"ה "וחייב"‪.‬‬
‫‪ .97‬מכות פ"ג ב!ג‪.‬‬
‫‪ 208‬עובדיה מואיסייב‬
‫‪ .98‬תוספות שבועות ש‪.‬‬
‫‪ .99‬ריטב"א מכות ש‪.‬‬
‫‪ .100‬ריטב"א ש‪ ,‬כ"מ על הסמ"ג ש‪ ,‬מקור לאיסור השחתת זק דווקא בתער עיי מכות כ‪ :‬במשנה‪,‬‬
‫וברייתא‪.‬‬
‫‪ .101‬סימ לו'‪ ,‬כח'‪.‬‬
‫‪ .102‬מא‪.:‬‬
‫‪ .103‬נזיר מא‪.:‬‬
‫**‪.‬תו"כ‪ ,‬קדושי פ"ב מ"ד‪.‬‬
‫‪ .104‬המאירי מכות בש גדולי הדורות‪ ,‬באורחות חיי כב'‪ ,‬דיני פאת הראש והזק‪.‬‬
‫‪ .105‬שבעות ב‪ :‬על תוס' ד"ה "חייב על"‪.‬‬
‫‪ .106‬מצווה רנא אות ו'‪ ,‬ז'‪ ,‬עיי ש שמוסי שא התולש ביד חייב וכ מוכיח מהתוספתא‪.‬‬
‫‪ .107‬יבמות פרק י"ב אות יח‪.‬‬
‫‪ .108‬נזיר מ‪.:‬‬
‫‪ .109‬ע"ז פי"ב ה"ו‪.‬‬
‫‪ .110‬לאווי נז‪.‬‬
‫‪ .111‬מכות כ‪..‬‬
‫‪ .112‬מכות ש‪.‬‬
‫‪ .113‬מכות ד‪ .‬מדפי הרי" ד"ה "זה המשווה"‪.‬‬
‫‪ .114‬נזיר מא‪ ,:‬קידושי לה‪..‬‬
‫‪ .115‬מכות ש‪.‬‬
‫‪ .116‬ש‪.‬‬
‫‪ .117‬מצווה עא‪.‬‬
‫‪ .118‬מכות פ"ג ב!ג‪.‬‬
‫‪ .119‬סימ לו'‪ ,‬כח'‪.‬‬
‫‪ .120‬אורחות חיי דיני פיאות הראש והזק‬
‫‪ .121‬מכות ש בש גדולי הדורות‪ ,‬כ‪ $‬נית להבי את הריטב"א ותוס' תלמידי רבינו פר במכות ש‪.‬‬
‫‪ .122‬עיי לעיל‪.‬‬
‫‪ .123‬מכות ש‪.‬‬
‫‪ .124‬וכ כתב המנחת חינו‪ $‬ש‪ ,‬וראיה שכ כתוב בברייתא לעיל "יש התולש‪."...‬‬
‫‪ .125‬יו"ד סימ קל"ט‪.‬‬
‫‪ .126‬עיי בפרק הקוד בארוכה‪.‬‬
‫‪ .127‬רנא' אות ו'‬
‫‪ .128‬נזיר ש‪ ,‬ועיי בריטב"א במכות ש שכותב חומרא דומה‪.‬‬
‫‪ .129‬נזיר ש‪.‬‬
‫‪ .130‬מכות כ‪ :‬ד"ה "לאחורי אוזנו" בסופו‪.‬‬
‫‪ .131‬הלכות ע"ז פי"ב ה"ח‪.‬‬
‫‪ .132‬מבואר בהערה ‪ 430‬על תוס' תלמידי רבינו פר הוצאת "מכו הרי פישל"‪ ,‬בהסבר אחד‪ ,‬עיי ש‬
‫שהביא שכ כותב המגיה לפסקי תוס' במכות אות כ' ‪ ,‬וע"ש באריכות‪.‬‬
‫‪ .133‬כ‪ $‬נראה לי‪.‬‬
‫‪ .134‬יבמות ש‪.‬‬
‫‪ .135‬עיי ב"י ב"ח ונושאי כלי ביו"ד סימ קעח' בדעת הרמב" "‪ ...‬ולא בשיער"‪.‬‬
‫‪ .136‬הערה ‪ ,430‬ש‪.‬‬
‫‪.137‬יו"ד סימ צ"ג יז'!יח'‪.‬‬
‫פיאות הראש ‪209‬‬
‫‪ .138‬יו"ד סימ קמג' ד"ה "אמנ"‪.‬‬
‫‪ .139‬יו"ד קפ"א סעי ג'‪.‬‬
‫‪ .140‬רע"א בגיליו בשבועות‪ ,‬חינו‪ $‬ש )היש"ש לא אוסר במלקט ורהיטני(‪ ,‬ערו‪ $‬לנר ש‪ ,‬הר צבי‪ ,‬ש‪.‬‬
‫‪ .141‬ח"א יו"ד סימ צז'‪.‬‬
‫‪ .142‬יו"ד סימ יב'‪.‬‬
‫‪ .143‬ח"א סימ ב'‪.‬‬
‫‪ .144‬דיוק מהרמב" הלכות נזירות פ"ה הי"א ולח"מ‪ ,‬שו"ת צמח צדק ש‪ ,‬שו"ת תורה לשמה סימ‬
‫שפט'‪.‬‬
‫‪ .145‬עיי ספר "ואי למו מכשול" עמוד קעא'‪ ,‬ונספח בסו הספר בנושא זה‪.‬‬
‫‪ .146‬ש"‪ $‬שו"ע ש אות ב' בדעת המחמירי‪ ,‬שדווקא כשמגלח סמו‪ $‬לבשר אסור‪ ,‬כי זה מספריי כעי‬
‫תער‪ ,‬אבל כל שאינו מגלח סמו‪ $‬לבשר מותר‪ ,‬חכמת אד כלל פט'‪ ,‬סימ טז'‪ ,‬ביאור הלכה )רנ"א ד"ה‬
‫"אפילו" "והיה לה לשייר על כל פני קצת מ הקצת"(‪ ,‬שלח ערו‪ $‬המקוצר "אלא אפילו במספריי‬
‫כעי תער דהיינו שאינו משאיר סמו‪ $‬לבשר כלו מ השערות"‪.‬‬
‫‪ .147‬כ‪ $‬נ"ל‪.‬‬
‫‪ .148‬טור יו"ד קפ"א ד"ה "אבל מה" בסופו‪.‬‬
‫‪ .149‬שו"ת "עולת יצחק" חלק ב' סימ קס'‪ ,‬וכתב בתחילת דבריו "ואי‪ $‬שיהיה מכל מקו לעניי מעשה‬
‫אי לזוז מהוראת מר" שנתקבלו הוראותיו בכל העול"‪.‬‬
‫‪ .150‬וזו דר‪ $‬טובה יותר מכיוו שיש כא את חומרת מר" שאוסר במספריי כעי תער‪ ,‬וכ הרי המו‬
‫אחרוני סוברי שאפשר להקל במעט שיער )זיפי( כדי לצאת מהאיסור של מספריי כעי תער‪.‬‬
‫*‪ .‬תרומת הדש סימ רצה'‪ ,‬הובא להלכה ברמ"א קפ"א סעי י'‪.‬‬
‫**‪ .‬כ‪ $‬נראה לי‪.‬‬
‫*‪ .‬נזיר ד מ‪ .‬ד"ה "ובתער" בסו הדיבור‪ ,‬רש"י נזיר נח‪ :‬ד"ה "כעי תער"‪.‬‬
‫**‪ .‬עיי בספר "ואי למו מכשול"‪ ,‬נספח בנושא זה‪ ,‬וכ בגו הספר בפרק "שיעור גודל פיאות הראש"‬
‫הלכות א!ב‪.‬‬
‫‪ .151‬יבמות פרק י"ב סימ י"ח‪.‬‬
‫‪ .152‬הלכות ע"ז פרק יב' הלכה ח'‪.‬‬
‫‪ .153‬נזיר מא‪ ,:‬ועיי בריטב"א במכות ש שכותב דבר דומה‪.‬‬
‫‪ .154‬נזיר ש‪.‬‬
‫‪ .155‬סימ שפט'‪.‬‬
‫‪ .156‬חלק א' עמוד ל'‪.‬‬
‫‪ .157‬טעמי המצות פרשת קדושי "אזהרת פאת הראש והזק"‪ ,‬מובא בדרכי תשובה יו"ד קפ"א אות י"ג‪,‬‬
‫וכ ב"בית לח יהודה" ש‪.‬‬
‫‪ .158‬חלק א' עמוד קעז'‪.‬‬
‫‪ .159‬מהדו"ת חלק ב' סימ ע'‪.‬‬
‫‪ .160‬בתשובה או"ח סימ קנד'‪ .‬ועיי כל העניי בדרכי תשובה יו"ד קפא' אות טו‪.‬‬
‫‪ .161‬שמעתי מראש הישיבה שליט"א‪.‬‬
‫‪ .162‬דרכי תשובה ש בסופו‪.‬‬
‫‪ .163‬ילקוט יוס דיני חינו‪ $‬קט עמוד רפב' בהערה‪.‬‬
‫‪ .164‬שו"ת "באר משה" חלק א' סימ סא' אות ה'‪ ,‬א‪ ,$‬כמוב‪ ,‬א כוונת ההורי בבקשה זו לזלזל‬
‫במצווה בלי שו טע‪ ,‬אי הב מחויב לשמוע‪ ,‬ונראה לי שא אסור‪.‬‬
‫‪ .165‬איסור והיתר‪ ,‬הלכות פיאות הראש‪ ,‬הלכה ו' ובהערות‪.‬‬
‫*מקורות לפרק הזה מופיעי בגו העבודה‪.‬‬
‫‪ 210‬עובדיה מואיסייב‬
‫נספח למאמר‬
‫פיאות הראש ‪211‬‬
‫‪212‬‬
‫‡‪ÁËȇ ÛÒ‬‬
‫·‪‡È¯ÂÙ· ÈÓÂÒ·Ï ˘Èȇ ·ÈÈÁ ÔÈÈÚ‬‬
‫בכל הקשור להשתכרות בפורי יש הרבה תשובות שתלויות בדר‪ $‬כלל ברצו האד‬
‫להשתכר‪ .‬בני אד שוני מנמקי בצורה שונה את רמת השתיה שלה‪ .‬מאחר והייתי‬
‫עד להסתפקות גדולה של מס' אנשי‪ ,‬החלטתי כי ברצוני לערו‪ $‬בירור בנושא זה‪.‬‬
‫את המקור לחיוב ההשתכרות בפורי מצאנו בגמרא במסכת מגילה )ד ז' ע"ב( ש‬
‫מובאת מימרא של רבא‪:‬‬
‫"אמר רבא‪ ,‬מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בי ארור המ לברו‪$‬‬
‫מרדכי‪ .‬רבה ור' זירא עבדו סעודת פורי בהדי הדדי איבסו‪ ,‬ק רבה‬
‫שחטיה לר' זירא‪ ,‬למחר‪ ,‬בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר וניעביד‬
‫סעודת פורי בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא"‪.‬‬
‫לאחר שהגמרא הביא את דברי רבא המשיכה הגמרא והביאה מעשה שקרה ע ר'‬
‫זירא ורבה )גרסת אר ישראל כמו שמובאת בהגהות על הרי" גורסת רבא במקו רבה(‬
‫על הגמרא )ש( מפרש רש"י שהכוונה של הגמרא במילה לאבסומי היא להשתכר‬
‫ביי‪ .‬להלכה‪ ,‬פסק הרמב" הלכות מגילה פרק ב' הלכה ט"ו כ‪:$‬‬
‫"כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקי סעודה נאה כפי אשר תמצא‬
‫ידו‪ ,‬ושותה היי עד שישתכר וירד בשכרות"‪.‬‬
‫א!כ‪ ,‬ג הרמב" מפרש כמו רש"י שהכוונה שישתכר ביי והוסי ששיעור‬
‫ההשתכרות הוא עד שירד‪ .‬דבר נוס היוצא מדברי הרמב" הוא שחיוב השתיה הוא‬
‫בזמ הסעודה ולא מחוצה לה‪ .‬בספר הרוקח הלכות פורי אות רל"ז כתב שירבה‬
‫במשתה היי‪ ,‬מדבריו נראה שפירש כפירוש רש"י וג הוא כמו הרמב" נת שיעור‬
‫לדבריו‪ ,‬א‪ $‬לא פירש‪ .‬כוונתו שירבה במשתה א‪ $‬לא כמה ישתה יותר מהרגיל‪.‬‬
‫הגמרא לא מיעטה זאת מדבריה‪ ,‬ונראה מהפשט שהוא הדי לכל משקה המשכר וכ‪$‬‬
‫מקשה בספר גליוני הש"ס לר' יוס ענגיל בפירושו על מסכת מגילה )ש(‪:‬‬
‫"מיחייב איניש לבסומי בפוריא‪ ,‬נכתב בצידו פירוש רש"י להשתכר ביי‬
‫וצרי‪ $‬עיו מנא ליה הא דהחיוב דווקא ביי ואינו יוצא ג בשאר משקה‬
‫בעניי חייב איניש לבסומי בפוריא ‪213‬‬
‫המשכר ומתיבת משתה דקרא אי ראיה דבא רק לאסור תענית )עיי לעיל‬
‫ה ע"ב ( וג התיבה גופה אי הוראתה דווקא יי רק כל שתיה דניחא ליה"‪.‬‬
‫ובהגהות מיימוניות הלכות מגילה פרק ב' הלכה ט"ו אות ב' כתב‪:‬‬
‫"פרק קמא אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בי ארור‬
‫המ לברו‪ $‬מרדכי כתב ראבי"ה סו סימ קס"ד דכל הני למצוה בעלמא‬
‫ולא לעכב‪".‬‬
‫והקשה עליו בערו‪ $‬השולח אורח חיי סימ תרצ"ה אות ד' כ‪:$‬‬
‫"ובהגהת מיימוני )ש אות ב'( בש ראבי"ה כתב דזהו למצוה ולא‬
‫לעיכובא ע"ש‪ ,‬ואינו מוב דהא אומר לשו חיוב – מחייב איניש לביסומי‬
‫וכו'‪.‬‬
‫עד כה שאלנו שתי שאלות האחת מדוע פירשו רש"י‪ ,‬רמב" והרוקח שהכוונה‬
‫שישתכר דווקא מיי? ושנית‪ ,‬על ההגהות מיימוניות בש ראבי"ה מדוע כתב שזהו לא‬
‫לעיכובא הרי הגמרא אמרה מיחייב?‬
‫ואפשר לשאול עוד‪ ,‬על הרמב" שכתב שירד בשכרות שנראה שנת שיעור חדש‬
‫למצווה שלא כ‪ $‬אמרו בגמרא? ועוד‪ ,‬הרוקח שפירש שירבה במשתה היי ולא נקט‬
‫שיעור?‬
‫על!מנת לבאר הקושיות הנ"ל יש לחקור בגדר החיוב "מיחייב איניש לבסומי בפוריא‬
‫עד דלא ידע בי ארור המ לברו‪ $‬מרדכי"‪ .‬הא החובה היא שישתה‪ ,‬וא הגיע למצב‬
‫דלא ידע אז יפסיק החיוב לחול עליו )כלומר‪ ,‬המצווה היא השתיה והשיעור הוא רק סימ‬
‫להפסקת החלות של המצוה עליו(‪ ,‬או שמא החובה היא להשתכר ולהגיע למצב דלא ידע‬
‫וא לא הגיע למצב זה לא יצא וההכי תמצי להגיע למצב זה הוא ע"י השתיה‪.‬‬
‫כבר הקשו בספר המאורות )מגילה ז ע"ב( ובאליה רבה )אורח חחי סימ תרצ"ה(‬
‫שעצ החיוב שחכמי חייבו הוא קשה שכבר נזכר כמה פעמי בתורה שהשכרות מכשול‬
‫גדול כמו שהיה ע לוט‪ ,‬שבא על בנותיו כשהיה שיכור וכ נוח כדאמרינ בסנהדרי )ד ע‬
‫ע"א( שעל ידי ששתה נוח וגלה עצמו באה תקלה‪ ,‬שחטא בו כנע ב ח‪ ,‬שמחלוקת א‬
‫רבע את נוח או סרסו‪.‬‬
‫ופרכינ להאי קושיא מספר סדר היו סו סדר פורי שכתב‪:‬‬
‫"ומפני מה חייבו בזה אחר שהוא עניו כבד וקשה ושמעתי טע שאחר‬
‫שהמ הרשע ביקש להשמיד‪ ,‬להרוג ולאבד ולשפו‪ $‬ד היהודי נעשה עניו‬
‫קרוב לזה מתו‪ $‬שמחה עד שנשאר כמתי מושכבי ארצה ומצד אחד הוא‬
‫חשוב לשפו‪ $‬ד ואנו נוסי לד על דמנו ע"כ‪".‬‬
‫ולענ"ד נראה לי דהכי פירושו‪ :‬שבאותו דור של מרדכי ואסתר גזר הקב"ה גזרה על‬
‫ע ישראל כליו והגזרה הגיעה לעול על ידי המ שכ‪ $‬באמת גזר על ע ישראל ומשו‬
‫‪ 214‬אס‪ -‬איטח‬
‫שגזרת הקב"ה אינה יכולה להתבטל )כדאיתא בספר העיקרי ע"פ רק יוס אלבו מאמר‬
‫רביעי פרק י"ח( ולכ נראה שנזכור הגזרה והנס הגדול שבא בעקבותיה‪ ,‬מתו‪" $‬שנקיי"‬
‫הגזרה ע"י עצמנו א‪ $‬באופ של שמחה ולא חס ושלו כמו שנגזרה הגזרה‪.‬‬
‫עוד יש לתר‪ ,‬מה שכתב המהר"ל בהקדמה לספר אור חדש שכתב כ‪:$‬‬
‫"וצרי‪ $‬שיהיה השכרות כל כ‪ $‬עד שיסלק השכל וכמו שאמרו צרי‪ $‬לבסומי‬
‫בפוריא עד שלא ידע בי ארור המ ובי ברו‪ $‬מרדכי כלומר כיוו שתקנו ימי‬
‫הפורי למשתה ושמחה שהוי הנאת הגו לכ‪ $‬צרי‪ $‬שיהיו נמשכי לגמרי‬
‫אחר הנאת הגו עד שיסולק השכל לגמרי כי הגו והשכל שני הפכי שא‬
‫האחד ק השני נופל וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו‬
‫לכ‪ $‬אמרו שצרי‪ $‬לבסומי בפוריא עד דלא ידע בי ארור המ לברו‪ $‬מרדכי‬
‫שאז יסולק השכל לגמרי והאד נעשה גופני לגמרי ואפילו בי ארור המ‬
‫ובי ברו‪ $‬מרדכי לא ידע א שבשביל ארור המ וברו‪ $‬מרדכי הוא המשתה‬
‫והשמחה עצמו‪".‬‬
‫א כ‪ ,‬נחזור לחקירה שחקרנו‪ .‬אולי נאמר שע"פ המהר"ל וסדר היו העיקר הוא‬
‫שיגיע למצב של עד דלא ידע כמו שכתבו‪" :‬שיהא במצב כמת" וכ "שיסלק השכל‬
‫לגמרי"‪.‬‬
‫אמנ‪ ,‬כתב האבודרה בסדר תפילת פורי‪:‬‬
‫"וא תאמר האי‪ $‬חייבו חכמי להשתכר בפורי והלא בכמה מקומות‬
‫בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט‪ .‬בתחילה נטרדה‬
‫ושתי מ המלכות על ידי משתה היי שנאמר )אסתר א‪ ,‬י( ביו משתה‬
‫שנאמר )ש ב‪ .‬יח( ויעש המל‪ $‬משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה‬
‫אסתר וגו'‪ .‬וכ עניי המ ומפלתו על ידי משתה היי היה‪ .‬ולכ חייבו‬
‫להשתכר בפורי מפני שבא הנס בעבור משתה היי שעשתה אסתר ועתה‬
‫יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היי‪".‬‬
‫אולי נאמר שעל פי האבודרה העיקר הוא להתבס דווקא ולאו דווקא להגיע למצב‬
‫של עד דלא ידע ונ"ל ושעד דלא ידע זהו שיעור החיוב בלבד שא הגיע למצב זה פטור‬
‫וכדכתב השפת אמת על הגמרא במגילה ש‪:‬‬
‫"ש בגמ' מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו' נראה לפרש דאי‬
‫הכוונה שמחויב להשתכר כל כ‪ $‬עד שלא ידע אלא דכל היו מחויב לעסוק‬
‫במשתה ועד דלא ידע עדיי החיוב עליו לאפוקי כשהגיע לשיעור זה אבל‬
‫אפילו קוד זה השיעור יוצא כל שעוסק במשתה כנ"ל‪".‬‬
‫לכ נראה שאפשר לתר את הקושיות הנ"ל שאפשר לומר שהרמב" ורש"י והרוקח‬
‫סברו כי צרי‪ $‬לשתות יי דווקא משו שהנס בא ע"י יי כמו שכתב האבודרה‪ .‬ובאמת‪,‬‬
‫בעניי חייב איניש לבסומי בפוריא ‪215‬‬
‫לסדר היו ולמהר"ל יוצא שאי הבדל בי א שותה יי או שאר משקה המשכר משו‬
‫שכל החיוב הוא להגיע למצב של עד דלא ידע‪.‬‬
‫ועל פי זה‪ ,‬נוכל לתר את הראבי"ה שהובא בהגהות מיימוניות שסבר שצרי‪$‬‬
‫לשתות‪ ,‬והשיעור של חיוב השתיה הוא עד דלא ידע שא הגיע למצב זה פטור ולכ הוא‬
‫אומר שלהגיע למצב של עד דלא ידע זה לא לעיכובא כמו שכתב השפת אמת‪ ,‬שלא כמו‬
‫המהר"ל והסדר היו שכתבו שהמצווה להגיע למצב של עד דלא ידע וא לא הגיע למצב‬
‫זה לא יצא‪.‬‬
‫והרמב" שכתב שירד דווקא ולא כמו שכתבה הגמרא משו שלדעת הרמב"‬
‫צרי‪ $‬להגיע למצב זה כדי שאד יש ואז חשיב כלאו בר דעת ואי חיוב לגביו‪ ,‬ומה‬
‫שכתבה הגמרא עד דלא ידע וכו'‪ ,‬דווקא משו שלא ידע נפטר משו שא לא ידע בי‬
‫ארור המ לברו‪ $‬מרדכי אינו בר!דעת ופטור ולכ הגמרא והרמב" עולי בקנה אחד‪.‬‬
‫נית לפרש עוד‪ ,‬שסדר היו דבר על מושג שהרב ריבלי מרבה להזכיר שהוא הנבואה‬
‫הנזילה ופי' שהדבר עומד לקרות א‪ $‬באיזה דר‪ $‬זה כבר החלטה שתתבצע ע"י בחירה‪ .‬ג‬
‫כא הסו היה שהיהודי מושכבי ארצה בתחילה המ גזר שעליה להיות מתי‬
‫מושכבי ארצה א‪ $‬ע ישראל עשו תשובה ולכ הגיעו למצב מושכבי ארצה בדר‪$‬‬
‫אחרת‪ ,‬כאמור‪.‬‬
‫החיי אד‪ ,‬בהלכות מגילה כלל קנ"ה מביא את סיבת האבודרה לשתיה וזה לשונו‪:‬‬
‫"כיוו שכל הנס היה על ידי יי‪ ,‬כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה‬
‫ובאה אסתר ‪ ,‬וכ עניי המ ומפתו היה על ידי יי‪ ,‬ולכ חיבו חכמי‬
‫להשתכר‪ ,‬ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול‪ .‬ואמנ‬
‫היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מ המצוות בנטילת ידי וברכה וברכת‬
‫המזו‪ ,‬או שלא יתפלל מנחה או מעריב‪ ,‬או שינה קלות ראש‪ ,‬מוטב שלא‬
‫ישתכר‪ ,‬וכל מעשיו יהיו לש שמי‪".‬‬
‫ולכ‪ ,‬א יודע בעצמו שיזלזל באחת מ המצוות לא ישתה‪.‬‬
‫על דברי החיי אד שלעיל מקשה הרב קוק באורח משפט בהשלמות אות ז' בעני‬
‫פורי וכ‪ $‬כתב‪:‬‬
‫"בעה"י פורי‪,‬‬
‫שמחת נצחת ושפעת נחת‪ ,‬לכבוד מר חמי כאבי חביבי הגנ"י‪.‬‬
‫ארשו להעיר‪ ,‬מאי דקשיא לי על הח"א ועוד פוסקי שכתבו שא לא‬
‫יתפלל מצד השכרות לא ישתכר‪ ,‬ותמיהני כיוו דנקטינ כשיטת רוב פוסקי'‬
‫דעד דל"י הוא מצווה‪ ,‬עכ"פ דרבנ בכלל שמחה‪ ,‬א"כ הוא עוסק במצוווה‬
‫ולמה לא יפטור מתפילה ובפרט שיהי' אנוס בשכרותו‪ .‬והרי ג בשיכור‬
‫‪ 216‬אס‪ -‬איטח‬
‫מצד רשות אנו חושבי אותו לאנוס לעני תשלומי‪ ,‬ולהכניס עצמו באונס‬
‫אי איסור מדינא במקו מצווה‪ ,‬שהרי לדעת הרמב" וסיעתו מותר‬
‫להכנס בספינה במקו אונס חילול שבת אח"כ‪ ,‬ובדבר מצווה ג בע"ש‪,‬‬
‫א"כ מ"ט יהי' אסור להכניס עצמו באונס שכרות בביטול מצווה דרבנ מצד‬
‫מצווה דשמחה‪ ,‬וא היה הכרח לשמור להסיר יינו עד תפילת המנחה אי‪$‬‬
‫קאמר בגמ' סת‪ ,‬וג מא יימר שבידו להסיר יינו‪ ,‬והלא ג ביותר‬
‫מרביעית אמרי' כש"כ שר‪ $‬מטהרתו‪ ,‬ולע"ד לצדד לקולא דהיינו חומרא‬
‫דקיו מצווה‪.‬‬
‫והשי"ת ישמחנו באמת‪ ,‬והשי"ת ישגבנו בישועתו‪ ,‬ישמח ויגל בישועת ד' ע‬
‫אבותינו יכו עלינו לחיי‪".‬‬
‫בעניי אשה שג עליה יש חיוב לקרוא מגילה‪ ,‬אולי אפשר לומר שחל ג עליה החיוב‬
‫של עד דלא ידע? איתא בכתובות )ד סה ע"א(‬
‫"אי פוסקי יינות לאשה וא תאמר אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי‬
‫צמרי ופשתי שמני ושקויי דברי שהאשה משתוקקת עליה ומאי נינהו‬
‫תכשיטי"‬
‫משמע מהגמרא הזו שמאוויי האשה ה תכשיטי ולכ התכשיטי ה אלו‬
‫המשמחי אותה‪ .‬ויש לומר‪ ,‬שמתו‪ $‬שהחיוב של עד דלא ידע הוא כדי להגיע לשמחה לכ‬
‫נאמר שהמצווה לאשה היא להתקשט ולהתהדר וכ כתב בספר בית דוד שהובא בהערות‬
‫בספר חזו עובדיה‪ .‬להלכה‪ ,‬מר הגאו רבנו עובדיה יוס פסק שאשה תשתה מעט יי‪.‬‬
‫יהי רצו שנקיי את ההלכה האמיתית וג א נשתה או לא‪ ,‬לא נזלזל אפילו באחת‬
‫מ מצוות התורה‪.‬‬
‫שער האמונה‬
‫‪218‬‬
‫‪‰·È˘È‰ ˘‡¯ - ‡"ËÈÏ˘ ‚¯·È¯‚ È΄¯Ó ·¯‰‬‬
‫‪ͯ·Ó ‡·¯ ‰ÈÓ˘ ‡‰È‬‬
‫יהא שמיה רבה ובשכמל"ו‬
‫כוחה של ההכרזה‪ ,‬שמכריזי ישראל בשעת אמירת הקדיש‪" ,‬יהא שמיה רבא מבר‪$‬‬
‫לעל ולעלמי עלמיא"‪ ,‬מועלה על נס במסכת ברכות ‪" :‬א"ר יוסי‪ ,‬פע אחת הייתי מהל‪$‬‬
‫בדר‪ $‬ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלי להתפלל‪ ,‬בא אליהו וכו'‪ ,‬א"ל בני מה‬
‫קול שמעת בחורבה זו? א"ל בת קול שמעתי שמנהמת כיונה ואומרת 'אוי לבני‬
‫שבעוונותיה החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי לבי האומות'‪ ,‬ואמר לי‪:‬‬
‫חיי‪ $‬וחיי ראש‪ ,$‬לא שעה זו בלבד אומרת כ‪ ,‬אלא בכל יו ויו שלש פעמי אומרת כ‪,$‬‬
‫ולא זו בלבד‪ ,‬אלא בשעה שישראל נכנסי לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוני 'יהא שמו‬
‫הגדול מבור‪ ,'$‬הקב"ה מנענע ראשו ואומר 'אשרי המל‪ $‬שמקלסי אותו בביתו כ‪ ,$‬מה לו‬
‫לאב שהגלה את בניו ואוי לה לבני שגלו מעל שלח אביה" )ג ע"א(‪.‬‬
‫מה כוחו של המענה "יהא שמיא רבא"‪ ,‬שהוא מזכיר להקב"ה את ביהמ"ק ומעורר‬
‫בו צער על חורבנו ועל גלות בניו? ועוד‪ ,‬מדוע נאמרי הדברי בלשו ארמית? התוס' ש‬
‫בד"ה ועוני ביארו וז"ל‪" :‬אומרי העול שלכ‪ $‬אומרי קדיש בלשו ארמית‪ ,‬לפי‬
‫שתפילה נאה ושבח גדול הוא‪ ,‬ע"כ נתק בל' תרגו‪ ,‬שלא יבינו המלאכי ויהיו‬
‫מתקנאי בנו‪ .‬וזה אינו נראה‪ ,‬שהרי כמה תפילות יפות שה בל' עברי‪ ,‬אלא נראה וכו' "‪,‬‬
‫עכ"ל; בר ברצוננו להבי מה "שאומרי העול"‪.‬‬
‫בספר שערי אורה להרב מאיר צבי ברגמ הביא בהקדמה לח"ב של ספרו את הסברו‬
‫של בעל עמודי אור עפ"י הגמרא ביומא‪ ,‬אנו נל‪ $‬בעקבוחיו ונרחיב מעט את הדברי‪.‬‬
‫הגמרא מסבירה שבביהמ"ק לא היו עוני אמ אחר הברכה‪ ,‬אלא ברו‪ $‬ש כבוד מלכותו‬
‫לעול ועד‪ .‬למדו זאת מהמקרא "כי ש ה' אקרא הבו גודל לאלקינו"‪" ,‬א"ל משה‬
‫לישראל בשעה שאקרא בש ה'‪ ,‬הבו גודל לאלקינו" )יומא לז ע"א( ! ונתינת הגודל היא‬
‫אמירת בשכמל"ו‪ ,‬הרי שגודל הוא כבוד המלכות‪.‬‬
‫בזה מתרצי את שאלת הראשוני‪ .‬הראשוני שאלו‪ :‬ה כל ברכה שאי עמה‬
‫מלכות אינה ברכה‪ ,‬ואי‪ $‬אנו פותחי את תפילת העמידה בברכה "אלקינו ואלקי‬
‫אבותינו"‪ ,‬והרי אי עמה מלכות? עתה הדברי מובני‪ ,‬שהרי אנו ממשיכי מיד "הא!ל‬
‫הגדול"‪ ,‬אנו מעניקי גדולה לקב"ה‪ ,‬היינו כבוד מלכות ! נמצא שיש בברכה מלכות‪.‬‬
‫את הברכה בשכמל"ו מייחסי חז"ל ליעקב אבינו‪" :‬כשביקש יעקב לגלות הק‬
‫לבניו‪ ,‬נסתלקה ממנו שכינה‪ ,‬אמר שמא חס ושלו יש במטתי פסול וכו'‪ ,‬אמרו לו בניו‪:‬‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪219‬‬
‫שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד‪ ,‬כש שאי בלב‪ $‬אלא אחד‪ ,‬כ‪ $‬אי בלבנו אלא אחד‪.‬‬
‫באותה שעה פתח יעקב ואמר ברו‪ $‬ש כבוד מלכותו לעול ועד" )פסחי נו ע" ?(‪ .‬אול‬
‫בתרגו הירושלמי מסופר שתשובת השבטי נאמרה בנוסח אחר‪" :‬עניי תרי עשרתי‬
‫שבטוי דיעקב כולהו כחדא ואמרי שמע ישראל אבונ ה' אלקנא ה' חד‪ ,‬עני יעקב אבונ‬
‫ואמר יהא שמיה רבא מבר‪ $‬לעלמי עלמי"‪.‬‬
‫לכאורה סותרי דברי חז"ל זה את זה‪ ,‬לדעת הבבלי ענה יעקב בשכמל"ו‪ ,‬ואילו‬
‫לדעת תרגו ירושלמי ! יהא שמיה רבא; א‪ $‬באמת דא ודא אחת היא‪ ,‬שהרי גדולת‬
‫המלכות היא כבוד המלכות‪ ,‬וא"כ יהא שמו הגדול מבר‪ $‬לעל ולעלמי עלמיא‪ ,‬תרגומו‬
‫ללשו הקדש‪ :‬יהא ש כבוד מלכותו מבר‪ $‬לעלמי עולמי‪ ,‬היינו "ברו‪ $‬ש כבוד‬
‫מלכותו לעול ועד"‪.‬‬
‫והנה בברכה "בשכמל"ו" מקלסי המלאכי לקב"ה‪" :‬כשעלה משה לרקיע‪ ,‬שמע‬
‫למלאכי השרת שהיו מקלסי לקב"ה 'ברו‪ $‬ש כבוד מלכותו לעול ועד'‪ ,‬והורידו‬
‫לישראל‪ .‬למה הדבר דומה? לאד שגנב הורדי ]=חפ נאה[ מתו‪ $‬פלטרי של מל‪ ,$‬נתנו‬
‫לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעא בתו‪ $‬בית‪ ."$‬לכ כל השנה אומרי אותה‬
‫בלחש‪ ,‬וביו הכיפורי אומרי בקול ר בפרהסיא לפי שאנו כמלאכי‪ .1‬נמצא שישנ‬
‫שתי אפשרויות להסתיר מ המלאכי את השימוש שעושי ישראל בברכה‪ :‬אפשר‬
‫לאומרה בלחש‪ ,‬כדברי המדרש; ואפשר לתרגמה לארמית ולאומרה בקול ר‪ ,‬כמ"ש‬
‫חז"ל "כל העונה יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעי לו גזר דינו"‪ ,‬שהרי המלאכי אינ‬
‫מכירי את הלשו הארמית‪.‬‬
‫אלא שמעתה מתעצמת השאלה‪ :‬מדוע מקנאי בנו המלאכי כששומעי שישראל‬
‫עוני יהא שמיה רבא‪ ,‬הרי מקור הברכה הוא מה‪ ,‬מהמלאכי‪ ,‬ומה היא הורדה‬
‫לישראל?! ועוד‪ ,‬מי מונע מה להשתמש בשבח זה? אול ההסבר הוא‪ ,‬שהמלאכי‬
‫מברכי בשכמל"ו רק בשעה של הארת פני‪ ,‬אבל ישראל שלעתי הקב"ה מסתיר פניו‬
‫מה‪ ,‬מקלסי לו ג בשעה של הסתר פני‪.‬‬
‫וכ‪ $‬שנינו בתלמוד‪" :‬אתא משה אמרה הא!ל הגדול הגבור והנורא‪ .‬אתא ירמיהו אמר‬
‫נכרי מקרקרי בהיכלו איה נוראותיו‪ ,‬לא אמר נורא‪ .‬אתא דניאל אמר נכרי‬
‫משתעבדי בבניו‪ ,‬איה גבורותיו‪ ,‬לא אמר גבור‪ .‬אתו אינהו אמרו אדרבא‪ ,‬זו היא גבורת‬
‫גבורתו שכובש את יצרו וכו'‪ ,‬שאילמלא מוראו של הקב"ה היא‪ $‬אומה אחת יכולה‬
‫להתקיי בי האומות" )יומא סט?(‪ .‬אנשי כנסת הגדולה חידשו שיש לראות את כבוד‬
‫המלכות ג בשעה של הסתר פני‪ ,‬בשעה שאי נראי לא גבורותיו ולא נוראותיו‪ ,‬וע"כ‬
‫אנו אומרי "אתה גיבור לעול ה'" – ג בשעות של הסתרת פני‪.‬‬
‫מעתה נבי את שיחתו של יעקב ע בניו‪ .‬יעקב חושש שיש פסול בבניו‪ ,‬וה עוני לו‬
‫"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ! מה תשובה היא זו לחששו של יעקב שמא יש פסול‬
‫‪1‬‬
‫מדרש הביאו הטור‪ ,‬או"ח סימ תריט‪.‬‬
‫‪ 220‬הרב מרדכי גרינברג שליט"א – ראש הישיבה‬
‫בבניו? להבנת עניי זה עלינו לחזור על דברי שכתבנו במאמרנו "בי שביעי של פסח‬
‫‪2‬‬
‫לשאר ימות החג"‪.‬‬
‫ב‪.‬מברכי על הרעה כמו על הטובה‬
‫ידועי דברי הרמב" על פשר המצוות הרבות המזכירות את יציאת מצרי‪ .‬הרמב"‪,‬‬
‫מנתח את סוגי הכפירה השוני וקובע‪ ,‬שהניסי הרבי באו לשלול את שלוש‬
‫האידאולוגיות של הכפירה‪" .‬ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל‬
‫רשע או כופר‪ ,‬יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרו ואות לאשר ראו עינינו‪ ,‬ונעתיק הדבר אל‬
‫בנינו ובניה לבניה לדור אחרו"‪ .‬ובסיו דבריו כתב‪ ,‬שעיקר האמונה אינה בניסי‬
‫הגדולי‪ ,‬אלא דווקא בתהלי‪ $‬הטבעי שבבריאה‪" :‬ומ הניסי הגדולי והמפורסמי‬
‫אד מודה בניסי הנסתרי שה יסוד התורה כולה‪ ,‬שאי לאד חלק בתורת משה‬
‫רבינו עד שנאמי בכל דברינו ומקרינו שכול ניסי‪ ,‬אי בה טבע ומנהגו של עול‪ ,‬בי‬
‫ברבי ובי ביחיד"‪ .3‬הכול תלוי במצוות ובעברות‪ ,‬וע"ז נאמר "וראו כל עמי האר כי ש‬
‫ה' נקרא עלי‪ $‬ויראו ממ‪) "$‬דברי כח‪ ,‬י(‪.‬‬
‫עיקר האמונה היא אפוא בהליכי הטבעיי‪ ,‬שאנו חייבי להאמי שה תוצאה של‬
‫השגחה אלוקית‪ ,‬ולאו דווקא בניסי הגדולי‪ ,‬שחשיבות בכ‪ $‬שה משמשי מבוא‬
‫לאמונה העיקרית שהכול בהשגחה אלוקית‪ .‬בר ישנה מדרגה עליונה יותר באמונה‪,‬‬
‫שא האירועי הקשי והמכאיבי‪ ,‬שנראי בעינינו כרעי וכאילו בניגוד לכוונה‬
‫האלוקית‪ ,‬א ה משמשי מבוא לטוב שיתגלה בשלב מאוחר יותר‪.‬‬
‫ואלו דברי הגמרא "'ביו ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'‪ ,‬אטו האידנא לאו אחד‬
‫הוא? אמר רבי חייא בר חנינא‪ ,‬לא כהעול הזה העול הבא‪ .‬העוה"ז על בשורות טובות‬
‫אומר 'הטוב והמיטיב'‪ ,‬ועל בשורות רעות אומר 'ברו‪ $‬דיי האמת'‪ ,‬לעוה"ב כולו 'הטוב‬
‫והמיטיב'" )פסחי נ ע"א(‪ .‬גמרא זו לכאורה קשה‪ ,‬שכ רש"י כתב ש שלעתיד לבוא לא‬
‫יהיו בשורות רעות‪ ,‬וא כ הוא‪ ,‬מה פירוש הגמרא שיברכו על בשורות רעות הטוב‬
‫והמיטיב? על כ פירשו חכמי ישראל‪ ,‬שביאור דברי חז"ל הוא שהמבט שלנו ישתנה‪ ,‬ומה‬
‫שראינו היו כדבר רע ובירכנו עליו "דיי האמת"‪ ,‬יתברר בעתיד כמהל‪ $‬של טוב שיש‬
‫לבר‪ $‬עליו "הטוב והמיטיב"‪.‬‬
‫חז"ל הורונו בזה שני דברי‪) :‬א( יש די ויש דיי‪ ,‬ואי מקריות; ועל כ כשקורה‬
‫לאד דבר יש לבר‪ $‬עליו‪ ,‬ג א אירע לו אסו יש להודות שיד ההשגחה היתה בזה‪,‬‬
‫וע"כ מברכי ברו‪ $‬דיי האמת‪ ,‬שהכול די אמת‪) .‬ב( לעתיד לבוא מבטנו ישתנה‪ ,‬ואנו‬
‫נשקי לאחור על כל מה שחשבנו כדבר רע ובירכנו בשעתו "דיי האמת"‪ ,‬ואז נבר‪ $‬עליו‬
‫למפרע "הטוב והמיטיב"‪ .‬כ‪ $‬לימדונו חז"ל‪ ,‬כשהיו אומרי על כל דבר "ג זו לטובה"‪,‬‬
‫וכדברי רבי עקיבא שהיה אומר תמיד "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" )ברכות ס ע"ב(‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫מועדי ה'‪ ,‬חג הפסח‪,‬הוצאת ישיבת כר ביבנה‪ ,‬עמ' ‪ 300‬ואיל‪.$‬‬
‫‪3‬‬
‫רמב"‪ ,‬שמות יג‪ ,‬טז בפסקה המתחילה "ועתה אומר ל‪ $‬כלל בטע מצוות רבות"‪.‬‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪221‬‬
‫ג‪ .‬למה הרעות לי‬
‫הדוגמה הבולטת במקרא היא מכירת יוס‪ .‬בשעת מעשה לא הבי יעקב את פשר‬
‫האירועי‪ ,‬וכשביקשו ממנו האחי לשלוח אית את בנימי‪ ,‬הוא זוע "למה הרעות‬
‫לי להגיד לאיש העוד לכ אח" )בראשית מג‪ ,‬ו(‪ .‬חז"ל התרעמו על קוצר ראייתו‪ ,‬וכ‪$‬‬
‫אמרו‪" :‬מעול לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כא‪ .‬אמר הקב"ה‪ :‬אני עסוק‬
‫להמלי‪ $‬את בנו במצרי והוא אומר 'למה הרעות לי'‪ .‬הה"ד 'למה תאמר יעקב ותדבר‬
‫ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלוקי משפטי יעבור'"‪ .4‬יעקב היה סבור‪ ,‬שאירוע זה שהוא‬
‫כ"כ קשה עבורו‪ ,‬נסתר מעיני אלוקי‪ ,‬וכביכול א‪ $‬מקרה הוא‪.‬‬
‫בסופו של דבר הכירו הכול שהיה זה מהל‪ $‬אלוקי‪ ,‬והתברר למפרע שהיה לטובה‪ .‬וכ‪$‬‬
‫אמר יוס לאחיו‪" ,‬ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכ כי מכרת אותי הנה‪ ,‬כי למחיה‬
‫שלחני אלקי לפניכ וכו'‪ .‬וישלחני אלקי לפניכ לשו לכ שארית באר ולהחיות‬
‫לכ לפליטה גדולה‪ .‬ועתה לא את שלחת אותי הנה כי האלקי" )בראשית מד‪ ,‬ה!ח(‪.‬‬
‫ובסו פרשת ויחי כשראה יוס שה חוששי מפני נקמתו‪ ,‬אמר לה "ואת חשבת‬
‫עלי רעה‪ ,‬אלקי חשבה לטובה למע עשה כיו הזה להחיות ע רב" )ש נ‪ ,‬כ(‪ .‬מעתה‬
‫הבינו כול למפרע את הטוב שהיה גנוז במכירתו של יוס‪ .‬יש מפרשי בזה את הכתוב‬
‫"כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב"‪ ,‬שאצלנו ההנהגה האלוקית היא חוק שאינו‬
‫מוב‪ .‬א‪" $‬משפט לאלקי יעקב"‪ ,‬שאצל אלקי יעקב הוא מוב והוא בגדר משפט‪ .‬רצונ‪$‬‬
‫להווכח בזה? "עדות ביהוס שמו בצאתו על אר מצרי"‪ ,‬שכל מה שאירע ליוס‬
‫במצרי הוא עדות והוכחה ליסוד הזה‪.‬‬
‫בזה נית להבי את הפרשה המופלאה של פגישת יעקב ויוס‪" .‬ויאסור את מרכבתו‬
‫ויעל לקראת ישראל אביו גושנה וירא אליו ויפל על צואריו ויב‪ $‬על צואריו עוד" )ש מו‪,‬‬
‫כט(‪ ,‬וכתב ש רש"י‪" :‬אבל יעקב לא נפל על צוארי יוס ולא נשקו‪ .‬ואמרו חז"ל שהיה‬
‫קורא את שמע"‪ .‬והדברי מופלאי‪ .‬עשרי ושתי שנה מתאבל יעקב על בנו‪ ,‬ועתה‬
‫שסו סו הוא נפגש עמו‪ ,‬הריהו מתעל מיוס וקורא את שמע?!‬
‫בעלי המוסר פירשו שדווקא בשעה זאת‪ ,‬שבה געו רגשות של אהבה כלפי יוס‪ ,‬עמד‬
‫יעקב והקדיש לשמי ואמר‪" ,‬שמע ישראל ‪ ...‬ואהבת את ה' אלקי‪ ."... $‬בר עפ"י‬
‫דרכנו נראה‪ ,‬שיעקב בשעתו לא הבי את פשר המאורעות שפקדו אותו‪ ,‬והתלונ על הרעה‬
‫שהתגלגלה לפתחו‪" ,‬למה הרעות לי"‪ .‬יעקב עבר כבר את צרת עשו‪ ,‬את צרת לב‪ ,‬ואת‬
‫צרת יוס‪ ,5‬ונדמה היה שהמשפחה מתפוררת‪ .‬הוא חשש שמא עובר עליו תהלי‪ $‬דומה‬
‫שעברו אבותיו‪ .‬אברה נפרד מישמעאל‪ ,‬יצחק מעשו‪ ,‬ועתה מגיע משבר דומה ג לבית‬
‫יעקב‪ .‬והנה ברגע הפגישה ע יוס‪ ,‬כשכל המשפחה מתאחדת מחדש‪ ,‬ומתברר לו‬
‫‪4‬‬
‫בראשית רבה צא‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫בש הגר"א נמסר‪ ,‬שרבקה הודיעה ליעקב‪ ,‬שחשש מקללת אביו‪ ,‬שרק ג' צרות יבוא עליו‪ .‬וזהו שאמרה‬
‫"עלי קללת‪ $‬בני"; עלי ר"ת עשו‪ ,‬לב ‪ ,‬יוס‪ .‬והנה עתה מתחוללת על ראשו צרה נוספת‪ ,‬צרת בנימי‪,‬‬
‫וע"כ אמר "עלי היו כולנה"‪ ,‬שג' הגזרות שנגזרו עליו כבר התרחשו ואי מקו לצרה רביעית‪.‬‬
‫‪ 222‬הרב מרדכי גרינברג שליט"א – ראש הישיבה‬
‫שמיטתו שלמה‪ ,‬שיוס עומד בצדקו והוא שליט במצרי ! הבי יעקב את מסתרי‬
‫ההנהגה האלוקית וביר‪ $‬עתה הטוב והמיטיב על מה שנחשב בעבר כרעה וביר‪ $‬עליו דיי‬
‫האמת; והרי זה כמו שיהיה בעתיד שיברכו על הרעה כמו על הטובה‪ .‬אז יהיה ה' אחד‬
‫ושמו אחד‪ ,‬וההנהגה לא תפוצל בי רע לטוב‪ ,‬וג יעקב בשעת המפגש ע יוס טע מעי‬
‫העול הבא‪ ,‬ולכ קרא את שמע‪ :‬ה' אלוקינו ה' אחד‪.‬‬
‫ד‪ .‬ליל הסדר ומכירת יוס‪-‬‬
‫כתב הרמב" "לפי דעתו של ב אביו מלמדו‪ ,‬כיצד? א היה קט או טפש‪ ,‬אומר לו‪,‬‬
‫בני‪ ,‬כולנו היינו כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרי‪ ,‬ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה‬
‫והוציאנו לחירות"‪ .6‬אול א הב פיקח‪ ,‬הוא שואל מדוע היינו במצרי; וכשהוא נענה‬
‫שה' הוריד אותנו לש‪ ,‬הוא חוזר ותמה‪ :‬לש מה ה' הוריד אותנו למצרי ואח"כ העלה‬
‫אותנו מש ! לא יוריד ולא יעלה?! ואנו עוני לו "מתחילה עובדי עבודה זרה היו‬
‫אבותינו"‪ .‬וביאר המהר"ל‪" ,‬שכל הויה חדשה צרי‪ $‬שתקד לה ההעדר"‪ ,7‬כמו שהזרע‬
‫נרקב באדמה כדי להוציא איל חדש‪ ,‬וכמו שהביצה נרקבת תחת התרנגולת כדי‬
‫שיתרק האפרוח החדש ! כ‪ $‬היה צור‪ $‬להוריד את ישראל למצרי ולהביאו ב"כור‬
‫הברזל" כדי לזככו‪" ,‬ביו הוציאי אות מאר מצרי מכור הברזל" )ירמיהו יא‪ ,‬ד(‪.‬‬
‫ולכ בברית בי הבתרי נאמרה לאברה הגזרה הקשה‪ ,‬א שברית היא בדר‪ $‬כלל‬
‫הצהרה של אהבה וידידות‪ .‬משו שמאהבתו של הקב"ה את ישראל הוריד למצרי‬
‫כדי לזככ ולהביא למצב של ע סגולה וממלכת כהני וגוי קדוש‪ .‬לכ אנו מתחילי‬
‫את סיפור יציאת מצרי בזה שהיינו עובדי עבודה זרה והיינו חייבי לעבור את כור‬
‫ההיתו‪ $‬במצרי‪ ,‬דבר זה נעשה ע"י שהתבטלנו כלפי המצרי וכמעט לא נותר זכר‬
‫מאתנו‪ ,‬נרקבנו באדמת מצרי והגענו למצב של העדר‪ ,‬עד שנולדנו כהוויה חדשה‪.‬‬
‫"הוכרחה גלות מצרי לבוא בתור כור הברזל שצרפה את צד האד שבישראל‪ ,‬עד‬
‫שנעשה לבריה חדשה‪ ,‬וצורתו החולית נטשטשה לגמרי והוחל גוי בפע אחת וכו'"‬
‫)אורות עמ' קכז‪ ,‬ח(‪ .‬וכשאנו באי לליל הסדר אנו מודי לקב"ה לא רק על היציאה‬
‫ממצרי‪ ,‬אלא א ההורדה למצרי ועל הזיכו‪ $‬שעברנו ש‪.‬‬
‫וכשאמרו חז"ל ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרי הרי זה משובח"‪ ,‬אי כוונה רק‬
‫להארי‪ $‬בסיפור כל הלילה‪ ,‬אלא לכלול בסיפור יציאת מצרי את ההעדר ולהודות ג על‬
‫הירידה‪ .‬בזה מתבאר ג מה שאמרו חז"ל עה"פ "נחמו נחמו עמי"‪ ,‬שירושלי חטאה‬
‫ונענשה כפלי ותתנח בכפלי‪ .‬והנה חטא בכפלי הוא דבר מוב וכ העונש בכפלי‪,‬‬
‫א‪ $‬מה הכוונה של נחמה בכפלי‪ ,‬הרי מי שמנחמי אותו הוא כבר מנוח‪ ,‬ומה שיי‪$‬‬
‫לנחמו בכפלי?‬
‫הקב"ה נקרא בעל הנחמות‪ ,‬והיינו‪ ,‬שכשאנו מנחמי אנו מתכווני לומר שא‬
‫שקרה לאד דבר רע‪ ,‬מ"מ אנו מקוי שמעתה ואיל‪ $‬יהיה טוב‪ .‬א‪ $‬הקב"ה אינו מסתפק‬
‫‪6‬‬
‫רמב"‪ ,‬הלכות חמ ומצה ז‪ ,‬ב‪ .‬וע' בית ישי דרשות סי' ו'‬
‫‪7‬‬
‫המהר"ל‪ ,‬נצח ישראל פרק כו‪ ,‬ראש פרק ל‪ ,‬ראש פרק לה; גבורות ה' פרק יח‪ ,‬פרק נב ועוד‪.‬‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪223‬‬
‫בהבטחה שיהיה טוב‪ ,‬אלא ג מוכיח שהיה טוב‪ ,‬ושג מה שחשבנו לרע הוא חלק‬
‫ממהל‪ $‬טוב‪ .‬וע"כ הקב"ה הוא המנח האמיתי ולכ נקרא בעל הנחמות‪ ,‬וזו ג הכוונה‬
‫שירושלי תנוח בכפלי‪ ,‬היינו‪ ,‬שתיווכח שכל הרע שעבר עליה יתברר בסופו של דבר‬
‫כחלק מתהלי‪ $‬הגאולה והטוב‪.‬‬
‫וזה פשר דברי הירושלמי‪" :‬אמר הקב"ה‪ ,‬את מכרת בנה של רחל בעשרי כס‬
‫שה חמש סלעי‪ ,‬לפיכ‪ $‬יהא כל אחד ואחד מפריש ער‪ $‬בנו ה' סלעי" )שקלי ב‪ ,‬ד(‪.‬‬
‫ותמה המש‪ $‬חכמה‪" ,‬והוא פלא‪ ,‬א נענשו עבור זה‪ ,‬מדוע שבט יוס צרי‪ $‬לית ה'‬
‫סלעי? ולמי‪ ,‬לשבטו של לוי שהוא היה המוכר"?!‪ 8‬אבל לדברינו הרעיו ברור‪ ,‬שאילולא‬
‫נמכר יוס לא היה הזיכו‪ $‬של הגלות במצרי‪ ,‬ולא היינו מגיעי למדרגת ממלכת כהני‬
‫וגוי קדוש המקבל תורה‪ ,‬ולא היינו משמשי אור לגויי; ועל כ תשלו ה' סלעי ללוי‬
‫הוא ביטוי של הכרת הטוב במעשהו של לוי והבנה שג אירוע שיש בו נזק מהווה למעשה‬
‫שלב בתהלי‪ $‬הטוב‪.‬‬
‫ומצאנו רמזי נוספי בליל הסדר למכירת יוס‪ .‬הגמרא אומרת‪ ,‬שלאחר הקרבת‬
‫קרב פסח "כל אחד ואחד נות פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו‪ ,‬אמר רב עיליש ! טייעות"‪,‬‬
‫ופירש"י "דר‪ $‬סוחרי ישמעאלי הוא זה"‪ .9‬ולש מה עלינו להזכיר סוחרי‬
‫ישמעאלי בליל הסדר‪ ,‬א לא שרמז יש כא‪ ,‬לזכור שיוס נמכר לסוחרי ישמעאלי !‬
‫להורות שאנו מודי בליל הסדר לא רק על היציאה ממצרי אלא ג על הירידה‬
‫למצרי‪ .‬וכ מצינו בפירוש ר' מנוח‪ ,‬שאנו נוהגי בכרפס זכר לכתונת הפסי שעשה יעקב‬
‫אבינו ליוס אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרי‪ ,‬והיינו שפירש"י על‬
‫כתונת הפסי 'כמו כרפס ותכלת'‪ ,‬ומטבילי את הכרפס להזכיר את הטבלת הכתנת‬
‫בד‪.10‬‬
‫ה‪ .‬ברו המקו‬
‫ומכא לביטוי ! "ברו‪ $‬המקו" בהקדמה לסיפור יציאת מצרי‪.‬‬
‫חז"ל אמרו על תיאורי המרכבה של ישעיהו ויחזקאל‪ ,‬שישעיהו דומה לב כר‪ $‬שראה‬
‫את המל‪ ,$‬ואילו יחזקאל דומה לב כפר שראה את המל‪) $‬חגיגה יג ע"ב(‪ .‬בפשטות‬
‫הכוונה שישעיהו מקצר בתיאור המרכבה כיוו שהיה רגיל בזה‪ ,‬כמו ב עיר הרואה מדי‬
‫פע את המל‪ $‬ומרכבתו‪ ,‬ואי הדבר מעורר אצלו התרגשות; לעומתו יחזקאל הוא ב‬
‫כפר‪ ,‬שהגיע פע אחת לעיר וראה את המרכבה‪ ,‬כשחוזר לכפרו הוא מרבה לתאר לחבריו‬
‫בפרוטרוט את המחזה שראה‪.‬‬
‫בר הרב סולובייצ'יק אינו סבור שחז"ל באו להבחי בי מדרגות שני הנביאי‪ ,‬אלא‬
‫הוא מוצא כוונה אחרת במאמר זה‪ .‬ישעיהו היה חי בירושלי בזמ שביהמ"ק היה קיי‪,‬‬
‫נר מערבי עדיי דלק‪ ,‬ניסי גלויי התרחשו‪ ,‬שכינה היתה מצויה בכל מקו ! וא‪ $‬טבעי‬
‫‪8‬‬
‫מש‪ $‬חכמה‪ ,‬שמות‪ ,‬סו פרשת בא‪.‬ג‬
‫‪9‬‬
‫פסחי‪ ,‬סה ע"ב; ורש"י ש‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫פירוש רבינו מנוח על הרמב"‪ ,‬הלכות חמ ומצה ח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ 224‬הרב מרדכי גרינברג שליט"א – ראש הישיבה‬
‫שהוא יאמר "וארא את ה' יושב על כסא ר ונשא ושוליו מלאי את ההיכל" )ישעיהו ו‪,‬‬
‫א(‪ .‬בכל מקו שנפנה הציצה השכינה‪ ,‬וע"כ הכריז "קדוש קדוש וכו' מלא כל האר‬
‫כבודו" )ש ו‪ ,‬ג(‪ .‬הרי ישעיהו כב כר‪ ,$‬שכל הדר סמו‪ $‬לפלטי של מל‪ $‬רואהו‪ .‬אול‬
‫יחזקאל ראה תמונה שונה לגמרי‪:‬‬
‫אחרות לגמרי היו הנסיבות ההסטוריות שבה ראה הנביא יחזקאל את מראות‬
‫האלקי שלו‪ ,‬לא בירושלי‪ ,‬לא בבית המקדש ולא בהיכל ה' ראה יחזקאל את חזונו‪,‬‬
‫אלא בנכר על נהר כבר‪ .‬הכל עלה בעש‪ ,‬ירושלי ושאר קהילות קדש‪ ,‬רבבות ואולי מאות‬
‫אלפי קהילות אחרות היו חרבות‪ ,‬אי כהונה‪ ,‬המל‪ $‬היה אסור בשבי‪ ,‬מוכה סנוורי‬
‫וגלמוד‪ .‬חבורות גולי‪ ,‬עבדי שבויי נמצאי במחנה ריכוז על נהר כבר‪ ,‬שמה מעבידי‬
‫אות בפר‪ $‬ומלקי אות‪ ,‬ודווקא ש בתו‪ $‬הרשעות והטומאה‪ ,‬הרצח והחרפה !‬
‫"נפתחו השמי ואראה מראות אלקי" )יחזקאל א‪ ,‬א(‪ .‬מה יכול היה יחזקאל לראות‬
‫בשמי? כלו היה יכול לראות אז את "ה' צבאות יושב על כסא ר ונשא?" הלא הכל‬
‫בסביבתו של הנביא היה לועג ובז לו‪ ,‬מה יכול היה הנביא להבי בתו‪" $‬רוח סערה באה‬
‫מ הצפו ענ גדול ואש מתלקחת"‪ ,‬סערה‪ ,‬חשכות‪ ,‬חורב‪ ,‬אש‪ .‬כיצד מוצאי את רבו‬
‫העול בתו‪ $‬מצב כזה?‬
‫אול יחזקאל ראה בכל זאת אור ! "ונגה לו סביב ומתוכה כעי החשמל מתו‪$‬‬
‫האש"‪ ,‬אפי' בתו‪ $‬החשכה רואה נביא יהודי "נגה כעי החשמל"‪ .‬יחזקאל לא נכנס‬
‫לדכאו‪ ,‬ג כאשר נראו השמי אטומי וחרשי כפי שהיו בימי אושוי‪ ,‬טרבלינקה‬
‫ומאידנאק‪" .‬ודמות על ראשי החיה רקיע כעי הקרח הנורא נטוי על ראשיה מלמעלה"‪,‬‬
‫איו ונורא המראה‪ :‬קור וקרח‪ ,‬ח"ו לית די ולית דיי‪ .‬אול יחזקאל הנביא ג עתה‬
‫מבקש ורואה בשמי "ומעל הרקיע אשר על ראש כמראה אד עליו מלמעלה"‪ .‬אכ‬
‫מעל הכל‪ ,‬מעל לרוח סערה והענ הגדול‪ ,‬מעל האש המתלקחת ומעל הקרח הנצחי‪ ,‬ישנו‬
‫כסא ר ונשא ויש דמות במראה‪" ,‬ברו‪ $‬כבוד ה' ממקומו"‪.‬‬
‫השירה ששמע יחזקאל אמנ אינה כשירה ששמע ישעיהו "קדוש קדוש ה' צבאות‬
‫מלא כל האר כבודו"‪ ,‬מפני שכא אי מוצאי את רבש"ע בכל פינה ובכל צעד‪ ,‬אלא יש‬
‫הסתר פני‪ ,‬נסת ונעל בשבעה רקיעי ! אל מסתתר בשפריר חביו‪ ,‬כא הכל שואלי‬
‫"איה מקו כבודו"‪ ,‬וכא נשמעת התשובה "ברו‪ $‬כבוד ה' ממקומו"‪ ,‬וכנסת ישראל‬
‫הכניסה את שתי השירות לקדושה אחת‪.11‬‬
‫הכינוי "מקו" מסמל את ההשגחה האלוקית ג בזמ שיש הסתרת פני‪" ,‬הוא‬
‫מקומו של עול ואי העול מקומו"‪ ,12‬וע"כ אי לראות במצב של הסתרת פני כאילו‬
‫אלוקי מסתלק ממקומו‪ ,‬אלא הוא נמצא ומשגיח בכל זמ ובכל מקו‪ .‬ולכ אנו‬
‫משתמשי בביטוי מקו בכל זמ שנראה כאילו הקב"ה הסיר את השגחתו‪" ,‬המקו‬
‫ינח אות" "המקו ימלא חסרונ‪ "$‬וכדומה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫הרב י"ד סולובייצ'יק‪ ,‬ימי זכרו‪ ,‬עמ' ‪.57!55‬‬
‫‪12‬‬
‫פסיקתא רבתי כא‪ ,‬י‪.‬‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪225‬‬
‫ויסוד זה כתוב בתורה ושנוי בנביאי ומשולש בכתובי‪ :‬בתורה ! כשיורד יעקב‬
‫לגלות וכבר בא השמש וחשכה שוררת ! נאמר "ויפגע במקו" )בראשית כח‪ ,‬יא(;‬
‫בנביאי ! "ברו‪ $‬כבוד ה' ממקומו"; ובכתובי ! כשאסתר מתמהמהת וחוששת ליל‪$‬‬
‫למל‪ ,$‬אומר לה מרדכי "רווח והצלה יעמוד ליהודי ממקו אחר"‪ .‬וא ש"אסתר‬
‫מהתורה מני‪ ,‬שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביו ההוא'" )חולי קלט ע"ב(‪ ,‬ויש‬
‫בתקופה זו הסתרת פני כפולה‪ ,‬מ"מ תבא ההצלה "ממקו אחר"‪ ,‬שכ הוא מקומו של‬
‫עול‪ .‬וכדי להורות שההגדה באה להודות ג על הירידה למצרי למרות הסתרת הפני‬
‫הנוראה‪ ,‬אנו מקדימי "ברו‪ $‬המקו"‪ ,‬שג בתקופות הקשות שנראה שהקב"ה עזב את‬
‫מקומו‪ ,‬מכל מקו הוא מקומו של עול‪ ,‬וג הרע הוא שלב בתהלי‪ $‬הטוב שיתגלה‬
‫בעתיד‪.‬‬
‫ונראה בזה לבאר מה שאנו אומרי בקדושת מוס "ברו‪ $‬כבוד ה' ממקומו‪ .‬ממקומו‬
‫הוא יפ ברחמי ויחו ע המייחדי שמו‪ ,‬ערב ובקר בכל יו תמיד‪ ,‬פעמיי באהבה‬
‫שמע אומרי‪ .‬שמע ישראל וכו' "‪ .‬ויש להבי‪ :‬וכי משו שאנו אומרי פעמיי באהבה‬
‫שמע ישראל‪ ,‬אנו זכאי שה' יפ ממקומו ויחו אותנו? חסידי מספרי‪ ,‬שהרבי ראה‬
‫פע ילדה בוכה‪ ,‬ולשאלתו סיפרה לו שחבורת נערי שיחקה מחבואי והגיע תורה‬
‫להתחבא‪ ,,‬א‪ $‬א אחד לא בא לחפש אותה‪ .‬בכה הרבי ואמר‪ ,‬הרי ג רבש"ע מתחבא‬
‫ומסתתר מאתנו כדי לעורר בנו געגועי‪ ,‬א‪ $‬איש לא מתפנה לחפשו‪ .‬וזהו שאמר‬
‫הבעש"ט‪ ,‬שמאד חושש הוא מההסתר הכפול של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביו ההוא"‪,‬‬
‫שכ יש מצב שבו הקב"ה מסתתר ואיש אינו יודע שהוא מסתתר וע"כ לא מחפשי אותו‪.‬‬
‫בר כשאנו מכריזי "ברו‪ $‬כבוד ה' ממקומו"‪ ,‬אנו מודיעי שאנו יודעי שהוא‬
‫מקומו של עול‪ ,‬וא בשעה של הסתרת פני הוא ממשי‪ $‬ומשגיח עלינו ומכוו הכול‬
‫לקראת הגאולה והתכלית הטובה‪ .‬לכ כשאנו מצהירי שמע ישראל ה' אחד‪ ,‬אנחנו‬
‫מוכיח שאנו יודעי לבר‪ $‬על הרעה כש שמברכי על הטובה‪ ,‬וע"כ אנו מבקשי‬
‫מהקב"ה שיצא ממקומו המוסתר ויחו אותנו‪ ,‬שהרי אנו יודעי שהנהגתו היא אחת‪,‬‬
‫וא הרעה היא חלק מתהלי‪ $‬הטוב‪ ,‬ולכ אי יותר סיבה להסתתר‪.‬‬
‫וכ דרשו‪'" ,‬דומה דודי לצבי' )שיר השירי ב‪ ,‬ט( ! מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה‪,‬‬
‫נראה וחוזר ונכסה‪ ,‬כ‪ $‬גואל הראשו נראה ונכסה וחוזר ונראה ‪ ...‬כ‪ $‬גואל אחרו נגלה‬
‫לה וחוזר ונכסה מה"‪ .13‬א שהצבי נכסה‪ ,‬אי זה אומר שהוא נעל‪ ,‬שהרי בסופו של‬
‫דבר הוא מופיע שוב‪ .‬א‪ $‬בעומק הדבר יש כא רבותא גדולה‪ ,‬שאפי' בזמ הכיסוי הוא‬
‫ממשי‪ $‬להתקד‪ ,‬שהרי כשנגלה הוא נגלה על ראש ההר השני‪ .‬כ‪ $‬היה בזמ הגואל‬
‫הראשו‪ ,‬כפי שהתלונ משה "ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לע הזה" )שמות ה‪ ,‬כג(‪,‬‬
‫וכ‪ $‬ג יהיה בגואל האחרו‪ .‬ובלשונו של הר"‪" :‬והנה אנו רואי בגאולה זו של מצרי‪,‬‬
‫שבאותה עת בעצמו שהיתה הגאולה והיו רואי עצמ נגאלי‪ ,‬וע כל זה היו רואי‬
‫פעלי ומעשי‪ ,‬והיו נלאי לעמוד על סיבת עד שגילה ה' ית' עניינ‪ ,‬כ"ש אנחנו שראוי‬
‫‪13‬‬
‫שיר השירי רבה ב‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ 226‬הרב מרדכי גרינברג שליט"א – ראש הישיבה‬
‫שנהיה סכלי יותר בגאולה העתידה‪ ,‬ומפני זה כ' הרמב" שלא יוודעו הדברי הה‬
‫אי‪ $‬יהיו עד שיהיו"‪.14‬‬
‫ומדרש זה מונח ביסודו של מאמר שכתב הרב קוק זצ"ל לאחר פרעות תרפ"ט‪:‬‬
‫וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב‪ ,‬מראשית צעדיו ועד עכשיו‪ ,‬יכול הוא לראות‬
‫בחוש אי‪ $‬שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה‪ ,‬וצעד של‬
‫דליגה לטובה יצא מכל משבר וכו'‪ .‬והנה ראינו עי בעי אי‪ $‬שמתו‪ $‬המחשכי יצא לנו‬
‫אור גדול‪ ,‬והישוב המצומצ רחבו גבוליו‪ ,‬ובאה אר ישראל למדרגתה הישובית שהיא‬
‫עומדת בה היו‪ .‬והרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו ‪...‬‬
‫ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב‪ ,‬שלא להיות נופלי ברוחנו ג מחרדתה של‬
‫הנפילה הנוראה אשר נפל ישובנו כעת ע"י רשעי הרוצחי הטמאי אשר הרגו בזדו‬
‫חסידי עליו‪ ,‬גדולי התורה והיראה )בירושלי‪ ,‬בחברו‪ ,‬במוצא‪ ,‬בצפת וביתר המקומות‬
‫הקדושי(‪ .‬הכיסוי הזה אשר נכסה הגואל ההול‪ $‬לפנינו ברוח ה' מצעדי יישוב האר‬
‫ושיבת בני לגבול‪ ,‬אמנ איו ונורא הוא‪ ,‬יש בו צדדי שהוא עולה במחשכיו על כל‬
‫הירידות אשר סבלנו מאז התחיל ישובנו להבנות‪ ,‬אבל ברור הדבר שלפי הער‪ $‬של הכסוי‬
‫הזה הגדול יהיה האור אשר יגלה וכו'‪ .‬בטוחי אנו שממכתנו הגדולה הזאת תצמח‬
‫‪15‬‬
‫רפואה‪.‬‬
‫ו‪ .‬יעקב ובניו‬
‫עתה נשוב לשיחתו של יעקב ובניו ונבי אותה לאשורה‪ .‬הפסול במיטתו של יעקב‬
‫פסול של יוחסי‪ ,‬אלא יעקב חשש שמא בניו יטעו במה שהוא עצמו טעה‪ ,‬כשאמר "למה‬
‫הרעות לי"‪ .‬היינו שלא ידעו להכיר בכבוד המלכות ג בשעת הסתר פני‪ .‬וכאשר בניו‬
‫ענו לו "ה' אחד"‪ ,‬הבי שמכירי ה שמלכותו נוהגת ג בשעת הגלות וההסתר‪ .‬ואכ‬
‫זהו שצרי‪ $‬לכוו בפסוק הראשו של ק"ש‪ ,‬שמלכות ה' שולטת בכל ד' הרוחות‪ ,‬ולפיכ‪$‬‬
‫ענה לה יעקב בשכמל"ו‪ ,‬היינו שלא זו בלבד שמלכות ה' מושלת בכל המקומות‪ ,‬אלא‬
‫א בכל הזמני; כלומר מלכות ה' אינה מתגלה רק בירושלי ובניסי שבמקדש‪ ,‬אלא‬
‫בכל האר ובכל העול ובכל שעה‪ ,‬א בזמ החורב והגלות‪ .‬הוא שאנו אומרי בתהילה‬
‫לדוד "מלכות‪ $‬מלכות כל עולמי"‪ ,‬היינו בכל המקומות‪" ,‬וממשלת‪ $‬בכל דור ודור"‪,‬‬
‫היינו בכל הזמני‪.‬‬
‫בהסבר זה נוכל להבי פסקה נוספת בנוסח התפילה‪" .‬ויחד לבבנו לאהבה וליראה את‬
‫שמ‪ $‬ולא נבוש לעול ועד‪ ,‬כי בש קדש‪ $‬הגדול והנורא בטחנו‪ ,‬נגילה ונשמחה‬
‫בישועת‪ ! "$‬הרי לנו יסוד מחודש‪ ,‬שע"י ביטחו בה' איננו בושי‪ ,‬ויש בנו שמחה‪ .‬בר‬
‫מה הקשר בי חוסר הבושה והשמחה למידת הביטחו?!‬
‫‪14‬‬
‫דרשות רבנו ניסי‪ ,‬דרשה יא‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫מאמרי הראי"ה‪ ,‬ח"ב‪" ,‬שובו לבצרו" עמ' ‪.360‬‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪227‬‬
‫בסידור הגר"א‪ ,‬בפירוש שיח יצחק‪ ,‬הביא בש הרמח"ל על הפסוק "ב‪ $‬ה' חסיתי אל‬
‫אבוש לעול" )תהילי עא‪ ,‬א( שכאשר אד אוכל ממה שאינו שלו הרי הוא מתבייש‪,‬‬
‫וזה נקרא "נהמא דכיסופא"‪ .‬ובדומה‪ ,‬אילו היו ישראל נגאלי בהתערותא דלעילא מבלי‬
‫שינקפו אצבע מלמטה‪ ,‬היתה גאולה זו גאולת חרפה; א‪ $‬כיוו שעברו עליה צרות וה‬
‫קיבלו אות באהבה ולא בעטו בה‪ ,‬אלא בטחו שהגאולה בוא תבוא ! הרי שהגאולה‬
‫תבוא לה בלא בושה‪ ,‬בזכות ולא בחסד‪ ,‬כמאמר הכתוב "ב‪ $‬ה' חסיתי‪ ,‬אל אבושה"‪ .‬על‬
‫כ אנו מתפללי "וייחד לבבנו לאהבה"‪ ,‬ועיקר האהבה הוא לסבול ולקבל ייסורי בנפש‬
‫חפצה‪" ,‬ולא נבוש לעול כי בש קדש‪ $‬הגדול והנורא בטחנו"‪ ,‬שאחרי שבטחנו ב‪ $‬ג‬
‫בזמ ההעל והצרות‪ ,‬הרי הישועה באה בדי ולא בחסד‪ ,‬וע"כ אי זה נהמא דכיסופא‬
‫ואיננו בושי בה‪ .‬ומדויק הלשו "כי בש קדש‪ $‬הגדול והנורא בטחנו"‪ ,‬ולא אמר בש‬
‫'קדש‪ $‬הגיבור'‪,‬שכ אמרו חז"ל שלכ‪ $‬לא אמרו דניאל‪ ,‬כי "נכרי משתעבדי בבניו –‬
‫איה גבורותיו"‪ .‬כא חידש דניאל שאנו בוטחי בשמו הגדול – בכבוד מלכותו – א‬
‫שגבורתו אינה נראית‪ ,‬וע"כ לא נבוש‪.‬‬
‫ומכא נובע הקשר ג לשמחה‪ ,‬שהרי אמרו חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו‪ ,‬שנא'‬
‫'יגיע כפי‪ $‬כי תאכל אשרי‪ $‬וטוב ל‪ ."'$‬אי לפרש שהשמח בחלקו הוא זה המסתפק‬
‫במועט‪ ,‬שכ לא מובנת הראיה מהמקרא "יגיע כפי‪ $‬כי תאכל"‪ ,‬אלא כוונת חז"ל‪,‬‬
‫שהשמח בחלקו‪ ,‬בחלקו שלו‪ ,‬כמאמר "שרוצה אד בקב שלו מתשעה של חברו"‪ .‬אד‬
‫רוצה בקב שהתייגע ועמל בו ונהנה ממנו בזכות ולא בחסד‪ ,‬וע"כ הוכיח מהמקרא "יגיע‬
‫כפי‪ $‬כי תאכל"‪ ,‬היינו שמקבל שכרו אחר היגיעה‪ ,‬והוא שלו ואינו בוש בשכר זה‪ ,‬אלא‬
‫שמח בו‪ .‬ובדומה לו אד המקבל ייסורי באהבה ובאמונה אינו בוש בגאולה‪ ,‬אדרבה‬
‫הוא חש שזה חלקו וזה שכר עמלו‪ ,‬ועל כ הוא שרוי בשמחה "ולא נבוש – נגילה ונשמחה‬
‫בישועת‪."$‬‬
‫ז‪ .‬קנאת המלאכי‬
‫עתה נחזור ונעיי בקנאה של המלאכי בישראל‪ ,‬המברכי בשכמל"ו‪ .‬הגמרא‬
‫בחגיגה מציגה סתירה בי המקראות‪" ,‬כתוב אחד אומר 'שש כנפי לאחד'‪ ,‬וכתוב אחר‬
‫אומר 'ארבע כנפי לאחד'‪ ,‬ועונה הגמרא לא קשיא‪ ,‬כא בזמ שביהמ"ק קיי‪ ,‬כא בזמ‬
‫שאי ביהמ"ק קיי" )יג‪ ,‬ע"ב(‪ .‬לאחר החורב נתמעטו הכנפיי‪ ,‬כביכול‪ .‬ושאלו ש‪:‬‬
‫"הי מינייהו אימעוט‪ ,‬א"ר חננאל אות שאומרי שירה‪ ,‬ורבנ אמרי אות שמכסות‬
‫רגליה"‪ .‬ושאל המהרש"א‪" ,‬בשלמא לת"ק – אות שאומרות בה שירה‪ ,‬ניחא הא‬
‫דאמעוט הכנפי האמצעיות שאומרות בה שירה‪ ,‬שלאחר החרב פסקה שירת‪ ,‬אלא‬
‫למ"ד שמכסות רגליה‪ ,‬לא ידענא מאי טעמא התמעטו בזמ החרב"‪.‬‬
‫יש שפירשו‪ ,‬שגילוי כפות הרגלי הוא סימ לאבלות‪ ,‬שהאבל הול‪ $‬יח‪.‬‬
‫בר הגר"א פירש בדברי ת"ק‪ ,‬ששש המילי בשכמל"ו היו חרוטות על שש הכנפיי‪,‬‬
‫מילה אחת על כל כנ‪ ,‬נמצא שהכנפיי האמצעיות הכילו את שתי המילי "כבוד‬
‫מלכותו"‪ ,‬וכיוו שחרב הבית נתמעט כבוד המלכות‪ ,‬ועל כ אנו מתפללי במועדי‬
‫‪ 228‬הרב מרדכי גרינברג שליט"א – ראש הישיבה‬
‫"אבינו מלכנו גלה כבוד מלכות‪ $‬עלינו"‪ .‬מעתה נבי ג את דברי חכמי החולקי‬
‫וסוברי שנתמעטו הכנפיי שכיסו את הרגליי‪ ,‬היינו אות כנפיי שהיה כתוב עליה‬
‫"לעול ועד"‪ ,‬שהרי בזמ הגלות לא נראה כבוד המלכות‪ ,‬ולא מתקיי "לעול ועד"‪.‬‬
‫ובזה מתעלי ישראל על המלאכי‪ ,‬שהמלאכי נוהגי כירמיהו ודניאל שלא ראו‬
‫את גבורותיו ונוראותיו בזמ הסתר הפני של הקב"ה‪ ,‬ועל כ אינ מסוגלי לראות את‬
‫כבוד המלכות בזמ החרב ! ולפיכ‪ $‬נתמעטו כנפיה ואי ביכולת לומר שירה; ואילו‬
‫ישראל מאמיני בני מאמיני ה‪ ,‬הרואי את יד ההשגחה בכל המקומות ובכל‬
‫הזמני‪ ,‬ג כשה בשפלות – ולפיכ‪ $‬יש ביד לקלס לקב"ה‪.‬‬
‫כוח של המלאכי מוגבל הוא‪.‬את הדרשה "'ועברתי באר מצרי' אני ולא מלא‪,$‬‬
‫ולא שר ולא שליח"‪ ,‬ביאר האר"י שלמלאכי היה סיכו לירד למצרי‪ ,‬כיו שלא היו‬
‫מחזיקי מעמד ש‪ ,‬כמו המלאכי שבזמ המבול‪ 16.‬וזה שדרשו חז"ל‪ ,‬שמשה השיב‬
‫תשובה למלאכי ושאל "כלו למצרי ירדת"‪ ,‬והיינו‪ ,‬שהקב"ה לא שלח אתכ‬
‫למצרי אלא אותנו שלח‪ .‬והוסי הבעש"ט‪ ,‬שאילו מלא‪ $‬היה יורד למטה ורואה עשרה‬
‫יהודי מתפללי ושכינה ביניה‪ ,‬היה מתעל‪ ,‬שה שואלי כל העת "איה מקו‬
‫כבודו"‪ ,‬והנה השכינה למטה בי היהודי‪ 17.‬וזוהי משמעות קנאת של המלאכי‪,‬‬
‫שבאמת א ה יודעי ומכירי השבח הזה‪ ,‬אלא שלאחר החורב אי בכוח לבטא‬
‫זאת‪ ,‬שנקצצו כנפיה; ואילו ישראל הנבזי ונשפלי בידי אומה"ע ממשיכי לקלס‬
‫בשכמל"ו‪ .‬ועל כ אנו מקפידי לקלס לקב"ה בלחש או לחילופי בלשו תרגו‪.‬‬
‫מוב אפוא‪ ,‬שבשעה שהקב"ה שומע קילוס זה‪ ,‬הוא נזכר בביהמ"ק‪ .‬שכשאומרי‬
‫יהא שמיה רבא בארמית‪ ,‬נזכר הקב"ה שבעבר לא היה צור‪ $‬בזה‪ ,‬שהרי היו אומרי‬
‫במקדש בשכמל"ו בקול ר ובלשו הקודש‪ ,‬ועתה יש צור‪ $‬בהסתרה‪ ,‬שבשל החורב‬
‫והגלות נקצצו כנפי המלאכי‪ ,‬ואנו מסתירי מה השבח הזה ! ולכ הקב"ה מנענע‬
‫בראשו ואומר "אוי לי שהחרבתי את ביתי והגליתי לבי האומות"‪.‬‬
‫ובספר הרוקח הוסי‪ ,‬שהמלאכי משבחי לקב"ה שישה שבחי‪ ,‬כנאמר בקדושת‬
‫יוצר אור "ומברכי ומשבחי ומפארי ומעריצי ומקדישי וממליכי"‪ ,‬אבל כלל‬
‫ישראל מוסיפי שבח אחד נוס‪ ,‬והוא הכנ השביעי‪ ,‬שנאמר "מכנ האר זמירות‬
‫שמענו צבי לצדיק" )ישעיהו כד‪ ,‬טז(‪ ,‬הרי שלישראל יש כנ אחת יתרה על השש של‬
‫המלאכי והוא מ האר‪ .‬ומהו השבח הזה?‬
‫דוק ותשכח‪ ,‬שבקילוס בלשו הקודש בשכמל"ו יש שש תיבות‪ ,‬ובמקבילה הארמית‬
‫"יהא שמיה רבא מבר‪ $‬לעל ולעלמי עלמיא"‪ ,‬יש שבע תיבות‪ ,‬וזו הכנ היתרה על של‬
‫המלאכי‪ ,‬והיא היא המעוררת את קנאת המלאכי‪ ,‬ולכ מסתירי את הקילוס‬
‫בתרגו לארמית‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫לא ברור א בזמ המבול החזיקו מעמד או לא‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫כמוצא שלל רב‪ ,‬פסח‪ ,‬עמ' רכב!רכג‪.‬‬
‫יהא שמיה רבא מבר ‪229‬‬
‫מי שאומר "יהא שמיה רבא" בכל כוחו‪ ,‬מעבר לזה שקורעי לו גזר דינו‪ ,‬מגלה גדלות‬
‫ועצמה של אמונה וביטחו‪ .‬אמונה ! שעיני ה' משוטטות בכל‪ ,‬ג בזמ ההעל‪ ,‬וביטחו !‬
‫שתשוקתו תגלה בפועל לעיני כל את כבוד מלכות שמיי‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫‪ÁÈ‚˘Ó‰ - ‡"ËÈÏ˘ ÔÈϷȯ ̉¯·‡ ·¯‰‬‬
‫˜¯·‪"ÌÈÈÁ‰ ˘Ù" ¯ÙÒ· ‰ÏÈÙ˙ ˙Â‬‬
‫‪1‬‬
‫מאמר א‪ .‬מזו העולמות וקישור‬
‫ר' חיי מוולוזי'‪ ,‬תלמידו המובהק של הגאו מוילנה‪ ,‬מבטא בספרו נפש החיי‬
‫רעיונות יסוד רבי במוסר ובמחשבת ישראל‪ .‬השער השני של הספר המופלא הזה‪,‬‬
‫מוקדש לעניינה של התפילה‪ ,‬ובי השאר מאיר בו ר' חיי את הקשר שבי קורבנות‬
‫לתפילה‪ ,‬בעומק עיוני מיוחד‪ .‬כהרגלו עושה ר' חיי שמוש רב במאמרי הזוהר ותורת‬
‫הנסתר ומטבע נוסקי הדברי אל עולמות עליוני‪ .‬להל נדו בכמה היבטי של‬
‫הקשר הזה כפי שמדגיש אות ר' חיי‪ .‬כמוב שהחלוקה בי ההיבטי אינה בסכינא‬
‫חריפתא והדברי אחוזי זה בזה‪ ,‬משליכי זה על זה‪ ,‬ומסבירי זה את זה‪ ,‬וכולהו‬
‫לחד אתר סליקי – לעורר את האהבה העליונה לעבודת ה' עבודת הקרבנות ועבודת‬
‫התפילה‪ .‬במאמר זה נדו בעקבות ר' חיי בנושאי הבאי‪" :‬בלתי לה' לבדו"; "מזו‬
‫העולמות"‪ ,‬ו"קישור העולמות"‪.‬‬
‫)א( "בלתי לה' לבדו" – לעיל הבאנו את הבריתא בסו מסכת מנחות "בא וראה מה‬
‫כתיב בפרשת הקרבנות‪ .‬שלא נאמר בה לא "א!ל" ולא 'א!להי' אלא ה'‪ ,‬שלא לית‬
‫פתחו פה לבעל הדי לחלוק" )מנחות קי' ע"א( וכ‪ $‬הסביר ר' חיי את הפסוק "זובח לא!‬
‫להי יחר בלתי לה' לבדו" )שמות כב‪ ,‬יט( ! שהקרבת קרב אינה באה מצד מדת הדי‬
‫אלא מצד מידת הרחמי וכמו שנתבאר לעיל )עמ' ***(‪ .‬בעיו נוס מחדשי הפסוק‬
‫והבריתא שקרב אמת מוקרב לה' עצמו לש העצ הויה‪ ,‬ולא לאחד משמותיו‬
‫המתגלי בטבע‪ 2‬בדמות מלאכי שרי ושליחי‪ .‬לפי זה המילה "א!להי" שבפסוק‬
‫הנזכר אינה ֵש חול כמו שפרשו רוב מפרשי הפשט "דדבח לטעות עממיא יתקטל"‬
‫]=הזובח לטעות העמי! יומת[ )אונקלוס( "לאלהי! לעבודה זרה" )רש"י( "לאלהי‬
‫לאות שאמרתי ל‪' $‬לא יהיה ל‪ $‬אלהי אחרי על פני'" )רשב"( אלא ֵש קודש‪,‬‬
‫‪1‬‬
‫מאמר זה מבוסס ברובו על קטעי מספר נפש החיי‪ ,‬הסדר שבו הובאו הדברי בעיו זה אינו תמיד‬
‫סדר הדברי בספר‪ .‬לשו הספר לא שונתה‪ ,‬למרות שאינה תואמת תמיד‪ ,‬את כללי הדקדוק המקובלי‪.‬‬
‫)*( מאמר זה הינו חלק מספר שעתיד לראות אור בקרוב‬
‫‪2‬‬
‫א!להי בגימטריה הטבע ]=‪.[86‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪231‬‬
‫פירוש‪ :‬מי שזובח ל"א!להי" לאחת ממדותיו של הקב"ה‪ ,‬לאחד המלאכי נציגי ה'‬
‫בעול הוא יחר‪ ,‬כי יש לזבוח רק לה' לבדו לעילת כל העילות בצורה ישירה‪.3‬‬
‫את הרעיו הזה מעמיס ר' חיי ג על עני התפילה‪ .‬בתחילת שער ב' בהסבירו את‬
‫המילי "ברו‪ $‬אתה ה'"‪ ,‬כותב ר' חיי‪" :‬אמנ עני הברכה לו ית"ש אי הכוונה‬
‫לעצמות ב"ה כביכול‪ ,‬חלילה וחלילה כי הוא מרומ מעל כל ברכה‪ .‬אבל העני כמו‬
‫שאמרו בזהר )אמור צח'( דקב"ה סתי וגליא‪ ,‬וכי עצמות אי סו ב"ה הוא‪ ,‬סתי מכל‬
‫בש הוי"ה ב"ה ואפילו בקוצו של יו"ד‬
‫סתימי ואי לכנותו בשו ֵש כלל‪ ,‬אפילו ֵ‬
‫דביה‪ ...‬ומה שמושג אצלנו קצת ואנו מכני אותו ומתארי כמה תארי ושמות וכינויי‬
‫ומידות‪ ,‬כמו שמצינו בתורה ובכל מטבע התפילה‪ ,‬כול ה רק מצד התחברותו יתבר‪$‬‬
‫אל העולמות‪) "...‬פרק ב'(‪.‬‬
‫"וזה כל השגתנו כביכול אותו יתבר‪ $‬הכל מצד התחברותו אל העולמות‬
‫והתפשטותו יתבר‪ $‬בתוכ‪ ...‬ולכ קבעו אנשי כנסת הגדולה הנוסח של כל‬
‫ברכת המצוות בלשו נוכח ונסתר‪ .‬תחילת 'ברו אתה' הוא לשו נוכח‬
‫ומסיימי 'אשר קדשנו וכו' וצוונו' – לשו נסתר‪ ,4‬שמצד התחברותו יתבר‪$‬‬
‫ברצונו אל העולמות שע"י זה יש לנו קצת השגה כל דהו‪ ,‬אנו מדברי לנוכח‬
‫– 'ברו אתה ה''‪ .‬כי העולמות ה הצריכי לעני תוספת וריבוי הברכה‬
‫והמ ַצוֶה אותנו ומקדשנו‬
‫מעצמיותו המתחבר אליה‪ ,‬וזהו 'מל‪ $‬העול‪ְ '...‬‬
‫הוא עצמותו יתבר‪ $‬אי סו ברו‪ $‬הוא לבדו הסתו מכל סתימי‪ ,‬לכ תקנו‬
‫בלשו נסתר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" )סו פרק ג'(‪.5‬‬
‫‪3‬‬
‫כ‪ $‬הסביר המלבי" את שנוי ש הבורא שבפרשת העקידה‪ .‬בתחילת הפרשה מופיע ֵש א!להי‪" ,‬והא!‬
‫להי נסה את אברה" )בראשית כב‪ ,‬א( "א!להי ירא לו השה" )ש‪ ,‬ש ח( אבל ברגע שהוחל קרב‬
‫יצחק בקרב האיל מופיע ש ה' "ויקרא אליו מלא‪ $‬ה'" )ש‪ ,‬ש יא( "ה' יראה‪ ...‬בהר ה' יראה" )ש‪,‬‬
‫ש יד( "ויקרא מלא‪ $‬ה' אל אברה שנית" )ש‪ ,‬ש טו( וכתב המלבי"‪" :‬ועל כ בכל מעשה העקידה‬
‫עד ויקח את המאכלת נזכר ש א!להי ומש והלאה נזכר ש הוי"ה כי כל מעשה העקדה היה מצד‬
‫ש א!להי שהוא המנהיג הנהגה טבעית וש זה היה מונגד אל הוית יצחק וזרעו בעול‪ ,‬ואחר העקדה‬
‫נסתלקה התנגדות המערכת ]הטבעית[ מעל יצחק ומאז נזכר ש הוי"ה והשגחתו בפרטית שיחול על זרע‬
‫שש א!להי‬
‫יצחק באי מסטי ומקטרג"‪ .‬דברי המלבי" מוסברי היטב לפי מה שנכתב לעיל בעמ' ֵ‬
‫וש ה' את מידת החסד שהיא המידה המאפיינת את הקרב‪ .‬אמנ בפסוק יב'‬
‫מציי את מידת הדי ֵ‬
‫נאמר "כי ירא א!להי אתה"‪ .‬ייתכ שהפסוק מתאר את מצבו של אברה בטר נודע לו שיצחק לא‬
‫יוקרב‪ ,‬ולעת ההיא היה מתאי ש א!להי כמו שמסביר המלבי"‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫סיו תקני מדויק לפי כללי הדקדוק היה אמור להיות 'אשר קדשתנו במצוותי‪ $‬וצויתנו על‪ – '...‬בלשו‬
‫נוכח‪ ,‬או לחילופי להתחיל את המשפט בלשו נסתר 'ברו‪ $‬הוא ה'‪ ...‬אשר קדשנו במצוותיו‪'...‬‬
‫‪5‬‬
‫וכ כתב הרשב"א‪" :‬שני יסודות עצומות יש עליה נבנה הכל‪ ,‬האחד שהוא יתבר‪ $‬מחויב המציאות‬
‫ושאי בזה ספק כלל‪ .‬והשני שאי אמיתתו מושגת כי א לעצמו יתבר‪ ,$‬והוא במציאות – נגלה‪ ,‬ובאמת‬
‫מהותו נסתר ונעל מ הכל‪ .‬וכדי לקבוע שתי הפינות הללו בנפשותינו על כ קבעו נוסח הברכות בנגלה‬
‫‪ 232‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫ולפי זה המשי‪ $‬ר' חיי להדגיש את היסוד‪" :‬כי יסוד פינת אמונתנו הקדושה‪,‬‬
‫שכל מגמת כוונת לבנו בכל הברכות התפילות והבקשות – א‪ $‬ורק ליחידו של עול אדו‬
‫יחיד‪ ,‬אי סו ברו‪ $‬הוא"‪ .‬ובהגה"ה ש הוסי‪" :‬ומה שכתבו ]המקובלי[ בכוונת‬
‫התפילה והברכות לכוו בכל ברכה כוונה מיוחדת לספירה מיוחדת – לא ח"ו לעצמות‬
‫הספירה‪ ,‬כי הוא קיצו נטיעות ח"ו‪ .6‬כי כמו שבעני עבודת הקרב אמרו רז"ל בבריתא‬
‫סו מנחות והוא מהספרי פרשת פנחס ]וכא מביא ר' חיי את הגמרא במנחות שהובאה‬
‫לעיל[‪ ,‬כ בעבודת התפילה חלילה לכוו לשו כח פרטי וספירה מיוחדת‪ ,‬אלא לעצמות‬
‫אדו יחיד אי סו ברו‪ $‬הוא‪ ,‬כלל הכוחות כול‪ ,‬שמתחבר ברצונו יתבר‪ $‬לפעול באותה‬
‫ספירה ואותו הכח שה בסדר ההשתלשלות שקבע הוא יתבר‪ $‬ברצונו‪ .‬שכל ספירה‬
‫פרטית מיוחדת לעני פרטי שעל ידה פועל עני זה בהעולמות‪ ...‬אלא שכל כוונת לבנו בכל‬
‫הברכות והתפילות צרי‪ $‬שתהיה לעצמות אי סו ברו‪ $‬הוא מצד התחברו כרצונו יתבר‪$‬‬
‫אל העולמות" )פרק ד'(‪.‬‬
‫בי השאר מזכיר ר' חיי מוולוז'י את שאלת הריב"ש‪ 7‬לאחד המקובלי הידועי‬
‫בזמנו‪ ,‬הר"י ב שוש‪" :‬ופע אחת שאלתי אותו אי‪ $‬את המקובלי‪ ,‬בברכה אחת‬
‫מכווני לספירה ידועה ובברכה אחת לספירה אחרת‪ ...‬וענה לי‪ ,‬חלילה‪ ,‬שתהיה התפילה‬
‫כי א לש יתבר‪ $‬עילת העילות‪ ,‬אבל הדבר הזה כמו מי יש לו ריב ושואל מהמל‪$‬‬
‫שיעשה לו די‪ ,‬יבקש ממנו שיצוה על היושב על המשפט שידי לו‪ ,‬לא שיצוה על הסוכ‬
‫הממונה על האוצרות‪ ,‬כי תהיה שאלתו בטעות‪ .‬וכ א ישאל מהמל‪ $‬שית לו מת ולא‬
‫יאמר לו שיצווהו אל השופט‪ ,‬אבל שיצווה זה אל הסוכ‪ ,‬וכ א ישאל ממנו יי‪ ,‬יבקש‬
‫שיצוה זה אל שר המשקי‪ ,‬וא ישאל לח יאמר לשר האופי לא להיפ‪ ,$‬כ‪ $‬הוא בעני‬
‫התפילה שהיא לעול – לעילת העילות‪ ,‬אלא שמכוו המחשבה להמשי‪ $‬השפע לאותה‬
‫הספירה המתייחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו"‪.8‬‬
‫המשפט האחרו בדברי הר"י ב שוש המובאי ע"י הריב"ש‪ ,‬בא לענות על‬
‫תמיהה רבתי העולה מהרישא של הקטע‪ .‬הנמוק להזכרת מלאכי או ספירות בברכות‬
‫שונות הוא כאמור כדי שהקב"ה יזרי את השפע דר‪ $‬צנור מסוי ולא אחר‪ ,‬ולכאורה‬
‫ובנסתר‪' ,‬ברו‪ $‬אתה' כמדבר ע מי שהוא נמצא מפורס אצלו עד שהוא מדבר פני אל פני‪' ,‬אשר‬
‫קדשנו במצוותיו' לקבוע בנפשותינו‪ ...‬מהות מציאות נסתר ונעל" )שו"ת הרשב"א חלק ה' סימ נב(‬
‫בספרי יונה נבואה ותוכחה עמ' ‪ 115‬הבאתי דברי אבודרה בעני זה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫קיצו בנטיעות הוא מושג קבלי שהוראתו הכללית היא הפרדת התוצר מסיבתו הראשונית‪ ,‬ונתוק‬
‫הנטיעות משרש ומקור חיות‪ .‬בהקשר שלנו‪ :‬ה' הוא מקור חיות הבלעדי של כל העולמות וכל‬
‫הספירות‪ .‬תפילה לאחת הספירות באופ ספיציפי‪ ,‬מבלי כוונה לשורש ולמקור הכח‪ ,‬דהיינו סיבת כל‬
‫הסיבות‪ ,‬כאילו ח"ו יש לספירה זו כח עצמאי היא עבודה זרה וקיצו בנטיעות‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫ר' יצחק בר' ששת‪ ,‬מתלמידי הר"‪ ,‬נולד בשנת הפ"ו בספרד נפטר בשנת הקס"ח באלג'יר‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫שו"ת הריב"ש סימ קמ"ז‪ ,‬מובא בנפש החיי הוצאת הרב רובי עמ' קג' הערה ‪.9‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪233‬‬
‫קשה כלו צרי‪ $‬הקב"ה תזכורת מהאד דר‪ $‬איזה צינור מזרימי שפע של בריאות או‬
‫שכל או פרנסה? כלו ה' "אינו יודע" שהשר הממונה על הדי והצדק יודע לעשות משפט‪,‬‬
‫אבל אינו אחראי על פרנסה או רפואה?‪ 9‬על כ בא המשפט האחרו להדגיש שאיזכור‬
‫הספירה המסוימת מוש‪ $‬את השפע הא!להי לאותה ספירה וממילא מש נמש‪ $‬השפע‬
‫ג על האד המתפלל‪ .10‬ועלתה בידנו ג כא המסקנה שהקשר וההשגחה בי הקב"ה‬
‫והעול‪ ,‬מלמעלה למטה עובר דר‪ $‬מלאכי ועולמות וספירות וכוכבי ומזלות‪ .‬אבל‬
‫הקשר של התפילה מהאד לה'‪ ,‬ממטה מעלה‪ ,‬אינו צרי‪ $‬לשו מתוו‪ $‬ואמצעי‪ 11‬הוא‬
‫קשר ישיר מיידי אישי ואינטימי המאחד את שיא תהו מטה ע פסגת רו מעלה ללא‬
‫חציצה‪.‬‬
‫)ב( מזו העולמות וצרופ – בהמש‪ $‬לרעיו הנ"ל מסביר ר' חיי את מאמר חז"ל על‬
‫הפסוק "אמרת ה' צרופה" )תהילי יח‪ ,‬לא( – "אמר רב לא נתנו המצוות אלא לצר בה‬
‫את הבריות" )בראשית רבה מד‪ ,‬א( היינו‪ ,‬שצור‪ $‬גדול המה ]=הוא[ לצר ולזקק להפריד‬
‫הסיגי מכל הכוחות והעולמות הברואי‪ ,‬וג כ במשמע "לצר" היינו לחבר ולקשר כל‬
‫הכוחות העולמות הברואי ]שיהיו[ מתוקני ומסודרי כפי הכוונה והרצו העליו‬
‫ב"ה‪ ...‬וזה עני הברכה לו יתבר‪ $‬בכל הברכות והתפילות שפרושו הוא תוספת וריבוי‬
‫ממש‪ 12...‬שנתק ונייחד ע"י הברכות והתפילות ]את[ הכוחות והעולמות העליוני שיהיו‬
‫מוכני וראויי לקבל שפעת קדושת אור עליו ולהמשי‪ $‬ולהוסי בה קדושת האור‬
‫ורוב ברכות מעצמותו יתבר‪ $‬המתחבר אליה ומתפשט בתוכ‪ ,‬וממילא יושפע זה‬
‫התוספת ברכה והקדושה ג על ע סגולה שגרמו וסבבו לכל הכבוד הזה" )פרק ד'(‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫חסידי אומרי שאד צרי‪ $‬להתפלל רק על מה שחסר לו ולבקש את צרכיו‪ ,‬אבל אינו צרי‪" $‬ללמד"‬
‫את הקב"ה כיצד למלא את מחסורו‪ ,‬את זה הקב"ה יודע לבד‪ .‬ואע"ג שג את עצ הצור‪ $‬יודע הקב"ה‪,‬‬
‫מ"מ העמידה לפני ה' בתפילה היא היוצרת את הקשר המוכיח שהאד ראוי לברכה ולשפע‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫ואיזכור הספירה בברכה מסוימת לפי זה פועל כמו שהתפילה בכללה פועלת על האד ולא על ה' ח"ו‪.‬‬
‫ע"י התפילה האד מתקשר לעול עליו מסוי ויונק שפע וברכה מעול זה‪ .‬התפילה מדגישה את‬
‫הקשר של האד ע הקב"ה עילת העילות‪ ,‬ואזכור הספירה מאפשר לאד לינוק ולמשו‪ $‬את ברכת ה'‬
‫היורדת דר‪ $‬הספירה המסוימת‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫הרמ"א ציי‪" :‬ויש נוהגי ליל‪ $‬על הקברות ולהרבות ש בתחינות ונותני צדקה" )או"ח סי' תקפ"א‬
‫ס"ד(‪ .‬וכתב המשנה ברורה בהלכות ראש השנה‪" :‬דבית הקברות הוא מקו מנוחת הצדיקי והתפילה‬
‫נתקבלה ש ביותר‪ ,‬א‪ $‬אל ישי מגמתו נגד המתי‪ ,‬א‪ $‬יבקש מהשי"ת שית עליו רחמי בזכות‬
‫הצדיקי" )ש ס"ק כז(‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫כ‪ $‬הגדיר ר' חיי לעיל בתחילת פרק ב'‪" :‬כי מילת ברו‪ $‬אינו לשו תהילה ושבח כמו ששומה ]כמו‬
‫הרגיל[ בפי ההמו‪ ...‬אבל האמת כי ברו‪ $‬פרושו לשו תוספת וריבוי‪ ,‬וכעני קח נא את ברכתי )בראשית‬
‫לג‪ ,‬יא( ]והמפרשי התקשו שלא מצינו שיעקב בר‪ $‬אותו כלל אלא נת לו מתנות[ "ובר‪ $‬את לחמ‪"$‬‬
‫)שמות כג‪ ,‬כה( "ובר‪ $‬פרי בטנ‪) "$‬דברי ז‪ ,‬יג( שאי אפשר לפרש לשו תהילה ושבח‪ ,‬אלא לשו תוספת‬
‫וריבוי‪ .‬ובזוהר אמר לאמשכא ברכא‪ ,‬לארקא ברכא לאסופי ברכא‪".‬‬
‫‪ 234‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫להל מתברר מדברי ר' חיי הקשר בי הפרושי הללו למילה "לצר‪ ."-‬שפעת ברכת‬
‫ה' אמורה לזרו דר‪ $‬העולמות ולהשפיע עלינו ברכה‪ .‬העבירות יוצרות מס‪ $‬של פסולת‬
‫וסיגי העוצרי את זרימת הברכה‪ .‬צרו העולמות במוב של הסרת הסיגי והפסולת‬
‫מאפשר זרימה חופשית של הברכה הא!להית ומצר את העולמות במוב של חיבור זה‬
‫אל זה ע"י זר הברכה השוט במרוצתו ללא עיכובי מעולמות עליוני לתחתוני‬
‫מה‪ .‬ר' חיי ממשיל עני זה לחיות האד ע"י האוכל "וכמו שעני חבור וקיו נשמת‬
‫האד בגופו הוא ע"י אכילה ושתיה‪ ,‬ובלת תפרד ותסתלק מהגו‪ ,‬כ חיבור עצמותו‬
‫יתבר‪ $‬אל העולמות‪ ,‬שה סוד האד הגדול‪ 13‬כדי להעמיד ולקיימ‪ ,‬ולא תגעל נפשו‬
‫אות‪ ,‬גזרה רצונו יתבר‪ $‬שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצוות ועבודת התפילה של‬
‫ע סגולה‪ ,‬ובלת היה הוא יתבר‪ $‬מסלק עצמותו יתבר‪ $‬מה‪ ,‬וכרגע היו חוזרי כול‬
‫לאפס ואי‪ ...‬אמנ כל עיקר עני התחברותו יתבר‪ $‬אל העולמות‪ ...‬גזרה רצונו יתבר‪$‬‬
‫שיהא תלוי במעשיה הטובי של ע קדושו שה המה עני אכילה ושתיה אל העולמות‬
‫‪14‬‬
‫להעמיד ולקיימ" )פרק ו'(‬
‫בפרק ז' מציג ר' חיי את הפ ההפו‪ – $‬השלילי‪" :‬וכ בהפ‪ .$‬המעשי אשר לא‬
‫טובי ח"ו ה אל העולמות כעני המאכלי הרעי אשר יתבאר עניינו‪ ...‬וכש שמאכל‬
‫הגו כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגו‪ ,‬אינו ז וסועד את הגו‪ ,‬אלא נהפ‪ $‬בתוכו‬
‫לפסולת וזוהמה וצואה‪ ,‬וג הוא מתיש ומחליש את כל הגו‪ ,‬כי ע"י זה אי הנפש‬
‫מתפשט בתוכו כראוי‪ ,‬ולפעמי יחלה מזה‪ ,‬כ העני שהמעשי אשר לא טובי ורצויי‬
‫ח"ו המה נהפכי בתו‪ $‬העולמות לפסולת ולכלו‪ $‬כביכול והוא התגברות כוחות הטומאה‬
‫והקליפות"‪ .‬לפי היסוד הזה מסביר ר' חיי שהעונשי של הקב"ה אינ כעונשי בשר‬
‫וד שה על פי רוב חיצוניי – טכניי‪ ,‬התחשבנות ע החוטא לפרוק כעסי או לנקו‬
‫נק אלא מציאות של נגע שצרי‪ $‬לבערו‪" .15‬וזה מאמר 'וכל האומר הקב"ה וותר הוא‪,‬‬
‫יותרו חייו" )בבא קמא נ' ע"א( שאינו על דר‪ $‬הנקימה ח"ו‪ ,‬אלא שכמו שמטבע האד‬
‫שא יאכל מאכל שטבעו מקלקל ומזיק לגו – יזיק לו אותו המאכל או ג יחלה ממנו‪,‬‬
‫וא ס המות הוא – ימות ממנו‪ ,‬כ הוא בעני הכוונות של הנפש החוטאת‪ ...‬ואי שיי‪$‬‬
‫ותרנות בזה והוא מוכרח להריק לכלו‪ $‬הטומאה שהגביר בעוונו בהעולמות ע"י אחד מב'‬
‫התיקוני הנ"ל ]יסורי של עונש או תשובה[ )פרק ח'(‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫האד הגדול – "אד עילאה" הוא מושג קבלי הנגזר מהאמור בנבואת יחזקאל על מעשה מרכבה‪:‬‬
‫"וממעל לרקיע אשר על ראש כמראה אב ספיר דמות כסא‪ ,‬ועל דמות הכסא דמות כמראה אד עליו‬
‫מלמעלה" )יחזקאל א‪ ,‬כו(‪ .‬מראה האד העליו הזה שעל הכסא הוא כביכול המראה הקרוב ביותר‬
‫לבורא ית"ש‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫לעיל עמ' הבאנו את דברי ריה"ל שקד לר' חיי בהשוואה של חיבור הנפש הפרטית לאד הגשמי‬
‫ע"י אוכל ]אע"פ שהנפש עצמה אינה צריכה לאכול[ לשכינה ששורה בישראל רק ע"י משכ וקרבנות‪.‬‬
‫ועיי כוזרי ח"ב אות כו‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫על עונשי ראויי של הקב"ה מול עונשי פסולי מידת בשר וד‪ ,‬עמדתי בספרי יונה נבואה ותוכחה‬
‫חלק שלישי עמוד ‪ 278‬ואיל‪.$‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪235‬‬
‫)ג( קישור העולמות – ומכא לזהות ולקשר בי הקרבנות והתפילה שה המה מזו‬
‫העולמות הגור לקשור וחבור עולמות הרוח שלמעלה ע עול הגו הגשמי הזה למטה‪.‬‬
‫"ובפרט בעת עמדו להתפלל לפניו יתבר‪ ,$‬אשר בשעתה המיוחדת לה‪ 16‬היא עיקר המזו‬
‫להעולמות ולנפש האד עצמו וכמו שכתוב בזהר "מזונא דיליה צלותא דחשיב לקרבנא"‬
‫]=מזו שלו תפילה הנחשבת לקרב[ )זהר בראשית כד‪ ,‬א(‪ .‬ובהמש‪ $‬דבריו בהגה"ה כתב‪:‬‬
‫"ועבודת התפילה נגד תמידי תקנוה שהיו ג כ בשעתה הקבוע לה עיקר המזו הנ"ל‪,‬‬
‫כעני 'את קרבני לחמי' )במדבר כח‪ ,‬ב( – 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני‬
‫תעשה בי הערבי' – כעני סעודת הבוקר והערב שה עיקר המזו‪ ,‬וכתיב 'כי את לח‬
‫א!להי‪ $‬הוא מקריב' )ויקרא כא‪ ,‬ח( והוא אמר בחזית‪' 17‬רעיתי – אי רעיתי אלא‬
‫פרנסתי‪ ,‬ה שירעו אותי בשני תמידי'‪ ...‬ולכ אמרו חז"ל )ברכות נה ע"א( בזמ שבית‬
‫המקדש היה קיי – מזבח מכפר" )פרק ט'( ומכא למסקנה בעני התפילה‪" :‬כי כל תיבה‬
‫מהתפילה או של איזה ברכה‪ ,‬היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלי וגדפי‪ ,‬לפעול‬
‫פעולתה בשרשה העליו המיוחד לה‪ ,‬והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית‬
‫לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות" )תחילת פרק י'(‪.‬‬
‫את הרעיו שהתפילה מחברת עולמות על ידי עלייתה מעלה מעלה מרחיב ר' חיי‬
‫בפירושו למסכת אבות‪ .‬בפירושו למשנה המפורסמת "על שלשה דברי העול עומד על‬
‫התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדי" )אבות א‪ ,‬ב( מסביר ר' חיי את ההבדל בי‬
‫התקשרות העולמות ע"י תורה להתקשרות ע"י עבודה‪" :‬כי ההשפעה יורדת ע"י‬
‫התקשרות‪ ...‬כי הגשמיות בעצמו אי לו כח ומציאות כלל‪ ,‬לולא כח העליו השוכ עליו‬
‫ומקיימו‪ .‬וכל הרוחני היורד מלמטה מקבל שפעו מגבוה ממנו‪ ,‬וגבוה מעל גבוה וגבוהי‬
‫עליה עד התורה הקדושה כי ממנה תוצאות חיי וממנה יוצאי כל ההשפעות‪ ,‬כי היא‬
‫קדמה לעול ועל ידה נבראו ונתקיימו כל העולמות והיא למעלה מכול‪ ,‬ומעת הוריד‬
‫משה עז מבטחה לאר וישראל זכו אותה ודבקי בה‪ ,‬הנה עמ מקור חיי‪ ,‬מקור‬
‫הברכות והשפע ביד‪ ,‬והרי קשור עול עליו בתחתו ע"י התורה הגבוה מכול"‪.‬‬
‫הכיוו של קשור העולמות ע"י הקרבנות והתפילה הוא הפו‪ – $‬מלמטה למעלה‬
‫"וכנגד קשר זה שנקשרו העולמות דהיינו שהורידו הקדושה לאר‪ ,‬צרי‪ $‬להעלות‬
‫‪16‬‬
‫בהערות מפנה הרב רובי לדברי ר' חיי בשער ד' פרק כו' בה הסביר שהתפילה נקראית חיי שעה‬
‫"שעני התפילה הוא הוספת תקו בעולמות בתוספת קדושה וברכה באותו עת הקבוע לה‪ ,‬ולכ א‬
‫עברה השעה שוב לא תועיל כלל להוסי תת בהעולמות התוספת קדושה וברכה"‪ .‬בניגוד לתורה שהיא‬
‫חיי עול שתוספת בקדושה העולה מהעסק בה אינו מוגבל בזמ כלל‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫"חזית" הוא קוב מדרשי הפותחי תמיד ב"תא חזי" ]=בֹא וראה[ במקביל למה שידוע בגמרא "תא‬
‫ושמע" ]בֹא ושמע[‪ .‬רבי ממאמרי הזהר פותחי בתא – חזי‪.‬‬
‫‪ 236‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫מדברי שלמטה למעלה‪ ,‬והוא ע"י הקרב שמקריבי לעשות נחת רוח למי שאמר ונעשה‬
‫רצונו‪ ,‬מעלי הדומ צומח חי מדבר‪ 18‬ממטה למעלה משפל מצב עד מקו גבוה‪ ,‬עד‬
‫שיתקבלו לרצו לפני ה' ויתקשרו מעלה מעלה במקו העליו להוריד לנו ברכה ולהוריד‬
‫ההשפעה עוד יותר בשפע רב ע"י קישור זה‪ .‬והנה עתה בעוונותינו הרבי‪ ,‬עבודתנו היא‬
‫רק עבודת התפילה‪ ,‬במקו זבח ומנחה‪ ,‬והדברי עומדי ברומו של עול וכל תיבה‬
‫ותיבה עולה למקו גבוה מעל גבוה מקו הקרב ממש‪ ...‬ולזה אמרו על שלשה דברי‬
‫העול עומד – רצה לומר קשור עול עליו בעול תחתו על התורה שמוריד על ידה שפע‬
‫מלמעלה‪ ,‬ועל העבודה שמעלה נחת רוח מתחתו לעליו ועכשיו על ידי התפילה" )רוח‬
‫חיי אבות א‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫ת ולא נשל המהל‪ $‬בגשר המוביל מהקרבנות לתפילה‪ ,‬ועוד ידובר בפני נוספות‬
‫על גשר – קשר זה במאמר הבא‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫הקרבנות כוללי את כל סוגי הבריאה‪ :‬דומ – נסכי יי ומי‪ ,‬מלח‪ ,‬קרב עצי‪ .‬צומח – מנחות‬
‫העשויות מחיטי שעורי סולת‪ ,‬חי – קרב עו או בהמה‪ ,‬מדבר אד – מחשבת המקריב חייבת ללוות‬
‫את הקרב‪.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪237‬‬
‫מאמר ב‪ .‬תפילה על ה'‬
‫כפי שראינו במאמר הקוד‪ ,‬עומד הקשר בי עבודת הקרבנות לעבודת התפילה‬
‫במקו מרכזי ב"סדר העבודה" – שער ב' של נפש החיי‪ .‬המאמר שלנו משלי ומעצי‬
‫קשר זה א‪ $‬יש להודות שהוא שונה בעני מהותי מקודמו‪ .‬א ש יצאנו מתורת‬
‫הקרבנות והאצלנו רעיונות ומושגי ממנה אל מסגרת התפילה‪ ,‬כא במאמר הנוכחי‬
‫עיקר הדיו‪ ,‬והיסוד המחודש שבו‪ ,‬נטועי בעול התפילה‪ 19‬ורק הנו מושל‪ $‬אל‬
‫הקרבנות‪ .‬וא א אלו קדמו בזמ‪ ,‬המקורות הרעיונות וג סדר העיו שלנו יתחילו‬
‫ויתרכזו בתפילה‪ ,‬ורק אח"כ נשוב לראות כיצד באי היסודות הללו לידי ביטוי בעבודת‬
‫הקרבנות‪.‬‬
‫ההשקפה המקובלת בעני התפילה היא שהעמידה לפני ה' באה‪ ,‬כאשר אד נמצא‬
‫בצרה וצוקה ויש בו נגע ומחלה‪ ,‬והוא מבקש מזור ועזרה‪ .‬כבר בתורה נאמר‪ :‬בצר ל‬
‫ומצא‪ $‬כל הדברי האלה‪ 20‬באחרית הימי ושבת עד ה'" )דברי ד‪ ,‬ל(‪ .‬ג דוד המל‪$‬‬
‫חוזר על מצב זה בעשרות פסוקי שבקהלת כגו‪" :‬יענ‪ $‬ה' ביו צרה" )כ‪ ,‬א(‪" ,‬בצרתה לי‬
‫קראתי ויענני" )קכ‪ ,‬א(‪ ,‬ממעמקי קראתי‪ $‬ה'" )קלא‪ ,‬א(‪ .‬ועל תפיסה זו חוזר הרמב"‬
‫בהלכה שנפסקה לדורות‪" :‬מצות עשה מ התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה‬
‫שתבוא על הצבור‪ ...‬אבל א לא יזעקו ולא יריעו‪ ,‬אלא יאמרו דבר זה ממנהג העול‬
‫אירע לנו‪ ,‬וצרה זו נקרה נקרית‪ ,‬הרי זו דר‪ $‬אכזריות וגורמת לה להדבק במעשיה‬
‫הרעי" )הל' תעניות א‪ ,‬א!ג(‪.‬‬
‫ועל תפיסה פשוטה ומקובלת זו שואל ר' חיי‪" :‬כי באמת יפלא‪ ,‬אי‪ $‬שיי‪ $‬לבקש‬
‫ולהתחנ כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו‪ .‬כמו בעני רפואת הגו‪ ,‬הרופא‬
‫משקהו סמני חריפי‪ ,‬או א הרופא מוכרח א ג לחתו‪ $‬אבר אחד לגמרי‪ ,‬שלא‬
‫יתפשט ארס החולי יותר‪ ,‬הא יתחנ אליו החולה שלא ישקהו הסמני‪ ,‬או שלא יחתו‪$‬‬
‫האבר? הלא החולה עצמו שוכרו לכ‪ .$‬כ אי‪ $‬ישפו‪ $‬שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו‬
‫היסורי‪ ,‬הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עוונותיו כמאמר ז"ל 'אי יסורי בלא עוו'‬
‫‪21‬‬
‫)שבת נה ע"א( וא לא‪ ,‬איפוא נפש החוטאת במה תתכפר?‬
‫‪19‬‬
‫ולמרות שספרי זה‪ ,‬כמו חומש ויקרא‪ ,‬עוסק בעיקר בתורת הקרבנות‪ ,‬יש מקו לכלול ג מאמר זה‬
‫העוסק בעיקר בתפילה‪ .‬כהמש‪ $‬והשלמה לדיו בשיטת ר' חיי מוולוז'י בקשרי שבי קרבנות ותפילה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫"הדברי האלה" מתייחסי לקללות נוראות הכתובות בפסוקי הקודמי "כי אבד תאבדו מהר מעל‬
‫האר‪ ...‬כי השמד תשמדו‪ ,‬והפי ה' אתכ בעמי‪ ...‬ועבדת ש אלהי מעשה ידי אד" )דברי ד‪,‬‬
‫כו!כח(‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫נפש החיי שער ב' פרק יא'‪.‬‬
‫‪ 238‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫אכ דוד המל‪ $‬הבי את סוד מעלת היסורי ולכ אמר "טוב לי כי עוניתי למע אלמד‬
‫חוקי‪) "$‬תהילי קיט‪ ,‬עא( והבי שג השבט המייסר – מנח‪" .‬שבט‪ $‬ומשענת‪ $‬המה‬
‫ינחמוני" )תהילי כג‪ ,‬ד(‪ .‬וכ אמר שלמה בנו על מעלת התוכחה והמוסר‪" :‬כי את אשר‬
‫יאהב ה' יוכיח" )משלי ג‪ ,‬יב( ועל דר‪ $‬השלילה‪" :‬חוש‪ $‬שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו‬
‫מוסר" )ש יג‪ ,‬כד(‪ .‬וא העונש הוא סימ לאהבה כיצד ומדוע מבקשי אנו מהקב"ה‬
‫שיסיר אותו מאתנו?‪ 22‬א הקב"ה בורא אבות ואמהות עקרי מפני שהוא מתאוה‬
‫לתפילת כמו שנאמר‪" :‬מפני מה היו אבותינו עקורי? מפני שהקב"ה מתאווה‬
‫לתפילת של צדיקי" )יבמות סד ע"א( כיצד מתפללי הצדיקי לרפואת‪ ,‬והרי א‬
‫יוושעו יפסיקו להתפלל אליו? הא רצונ בנתוק הקשר ע הבורא חס ושלו?‬
‫הטענה שהצדיק מתפלל לקב"ה ג כשהיסורי חולפי נכונה רק בחלקה‪ .‬כי מה‬
‫הפריע לצדיק להתפלל לקב"ה לפני בא היסורי? בודאי הצדיק התפלל ג לפני כ‪ ,‬אבל‬
‫עצמת התפילה מתו‪ $‬היסורי היא כנראה גבוהה יותר‪ ,‬כש ששונה הקשר בי המתפלל‬
‫המיוסר לא!להיו‪ ,‬מזה של המתפלל השבע והדש לרבונו‪ .‬וא "כל דעביד רחמנא לטב‬
‫עביד" )ברכות ס‪ ,‬ע"ב( איה מקו ומה פשר התפילה להפסקת היסורי? הרי כ‪ $‬הגדיר‬
‫ר' יחזקאל לוינשטיי את היחס בי הצרה והתפילה‪" :‬אי התפילה אמצעי להנצל מצרה‪.‬‬
‫אלא אדרבה‪ ,‬הצרה הינה אמצעי של הקב"ה המתאוה לתפילת האד להביא אותו‬
‫לתפילה" )ילקוט לקח טוב שמות עמ' צא( הצרות ה א כ אמצעי לקשר ע ה' ומדוע‬
‫מתפללי אנו להעלמ?‬
‫ועל כ מסקנת ר' חיי היא שבתפילה ראויה אי המתפלל חושב על צערו וסבלו כלל‪,‬‬
‫אלא מכוו בקשותיו רק כנגד צער גלות השכינה כביכול‪" :‬אמנ תכלית הכוונה צריכה‬
‫שתהיה רק צור‪ $‬גבוה‪ ...‬זה העיקר הגדול של עני התפילה‪ ,‬שכלל כוונתה הוא לכוו רק‬
‫להוסי כח בקדושה‪ .‬שכמו שהאיש מאנשי החיל משלי‪ $‬כל ענייניו וצרכי עצמו מנגד‪,‬‬
‫ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המל‪ ,$‬שישיג הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא‬
‫מלכותו‪ ,‬כ ראוי מאד להאד הישר לשו כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפילתו רק‬
‫להוסי תת כח בעולמות הקדושי‪ ...‬להעביר רוח הטומאה מ העול‪ ,‬ויתוק עול‬
‫במלכותו ית"ש‪ ,‬ולא על ענייניו וצרכי עצמו כלל"‪.‬‬
‫היכ רואי את היסוד הזה‪ ,‬בנוסח שתקנו חז"ל למטבע ברכות ותפילות? "ועינינו‬
‫הרואות בנוסח תפילת ראש השנה‪ 23‬שהוא מסודר מראשו ועד סופו רק על כבוד מלכותו‬
‫יתבר‪ $‬שמו שתתעלה כבתחילה קוד חטא אד הראשו"‪ ,‬למשל‪" :‬ובכ ת פחד‪ $‬ה' א!‬
‫‪22‬‬
‫בספרי יונה נבואה ותוכחה הקדשתי חלק של "לתוכחה אוהבת" בו נסיתי לענות על השאלה מדוע‬
‫בכל זאת בני האד שונאי מוכיחי ותוכחה‪ ,‬עיי ש עמ' ‪ 281‬ואיל‪.$‬‬
‫‪23‬‬
‫במילי "תפילת ראש השנה" מכוו ר' חיי לברכות האמצעיות של תפילות עמידה בראש השנה‪.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪239‬‬
‫להינו על כל מעשי‪ ,$‬ואימת‪ $‬על כל מה שבראת‪ .‬ויראו‪ $‬כל המעשי וישתחוו לפני‪ $‬כל‬
‫הברואי‪ ...‬וכל הרשעה כלה כעש תכלה כי תעביר ממשלת זדו מ האר‪ .‬ותמלו‪ $‬אתה‬
‫ה' לבד‪ $‬על כל מעשי‪ "...$‬אשר על כ עומדת מלכות ה' בעול במרכז כל התפילות‪ .‬כ‪$‬‬
‫חותמי "המל‪ $‬הקדוש"‪ ,‬וכ‪ $‬מקדישי אחת משלשת ברכות המוס ל"מלכויות"‬
‫ומעמידי במרכזה את תפילת עלינו לשבח שעיקרה מלכות ה' "לתק עול במלכות שדי‪,‬‬
‫וכל בני בשר יקראו בשמ‪ ...$‬כי המלכות של‪ $‬היא ולעולמי עד תמלו‪ $‬בכבוד‪ .‬ככתוב‬
‫בתורת‪' $‬ה' ימלו‪ $‬לעול ועד'" וג סיו הברכה הוא בש ומלכות "ברו‪ $‬אתה ה' מל‬
‫על כל האר"‪.‬‬
‫אכ בתפילת ראש השנה הנוסח מדבר על מלכות ה' בנגלה ובמפורש‪ .‬לא כ‪ $‬הדבר‬
‫בנוסח התפילה היו יומי‪ ,‬ש לכאורה הדגש הוא על צרכי בני האד‪ .‬על כ ממשי‪ $‬ר'‬
‫חיי ואומר‪" :‬וג נוסח תפילת כל השנה‪ ,‬א שלפי פשוטו הנראה‪ ,‬רובו ככולו מסודר על‬
‫ענייני צרכי עצמנו‪ ,‬ודאי ברור לכל מבי וממקומו הוא מוכרע‪ ,‬שלא כוונו אנשי כנסת‬
‫הגדולה על הנראה מפשוטי פרוש המילות בלבד וכמו שכתבתי לעיל פרק י'"‪ .‬וש כתב‬
‫לאמר‪" :‬והמשכיל יבי מדעתו שלא לחינ הוצרכו לתקו תחינה קטנה ותפילה קצרה‬
‫כזו‪ ,‬ק"כ זקני ומה כמה נביאי‪ ,‬אלא שהמה השיגו ברוח קדש והשגת נבואת‬
‫העליונה‪ ,‬ונהירו להו שבילי דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה‪ ,‬לזאת יסדו ותקנו מטבע‬
‫ברכות ותפילות‪ ,‬באלו התיבות דווקא‪ ,‬מאשר ראו והשיגו איזה דר‪ $‬ישכו אורה של כל‬
‫תיבה פרטית מה‪ ,‬אשר היא נצרכת מאד לתיקו ריבוי עולמות וכוחות עליוני וסידור‬
‫המרכבה‪ .‬וכמאמר ז"ל 'העבודה צור גבוה' )שבת קטז ע"ב( וזהו עני מאמר ז"ל‬
‫ש'הקב"ה מתאווה לתפילת של צדיקי' )יבמות סד ע"א("‪ .24‬כביכול התפילה צור‪ $‬ה'‪,‬‬
‫וכ‪ $‬מפורש בכתוב "ותפילת ישרי רצונו" )משלי טו‪ ,‬ח(‪.‬‬
‫ומהו הצור‪ $‬של הקב"ה? מה פשרה של תפילה על צער גלות השכינה? כא מחלק ר'‬
‫חיי בי שני מצבי‪ ,‬מצב ותפילה על צרה של כלל ישראל‪ ,‬שאז יש ג חלול ה' שכביכול‬
‫אינו יכול להושיע את עמו מיד אויביו‪ ,‬ומצב של צרת פרט יחיד‪ ,‬מצב שגור סבל לקב"ה‬
‫השרוי ע הפרט בצרתו‪" .‬במקו שיש חלול שמו יתבר‪ $‬כגו צרת כלל ישראל' 'באמור‬
‫ע ה' אלה' )יחזקאל לו‪ ,‬כא(‪ 25‬והמה מוכי ומעוני מחויבי לבקש ולשפו‪ $‬שיח לפניו‬
‫‪24‬‬
‫ר' חיי מביא מקורות נוספי למאמר הנ"ל זה כגו תנחומא פרשת תולדות וכ בזהר תולדות קלז‪ ,‬א‬
‫וזה לשו הזהר‪" :‬בא וראה עשרי שנה נשתהה יצחק ע אשתו ולא ילדה עד שהתפלל תפילתו‪ ,‬והוא‬
‫משו שהקב"ה חפ בתפילת של צדיקי‪ ,‬מהו הטע? כדי שיתרבה ויתווס תוספת קדושה לכל מי‬
‫שיצטר‪ $‬לתפילת של הצדיקי" ]התרגו מנפש החיי ש הוצאת הרב רובי[ ועיי ג שמות רבה כא‪,‬‬
‫ה ובהסבר ר' יחזקאל לוינשטיי למדרש המובא בילקוט לקח טוב שמות עמ' צא‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫יחזקאל מתאר מצב בו עצ הגלות והמצב הבזוי של ע ישראל מהווי חילול ה'‪" :‬ואפי אות בגוי‬
‫ויזרו בארצות‪ ...‬ויבואו אל הגויי אשר באו ש ויחללו את ש קדשי‪ ,‬באמר לה ע ה' אלה ומארצו‬
‫יצאו‪ ...‬כה אמר ה' א!להי לא למענכ אני עושה בית ישראל כי א לש קדשי אשר חללת בגויי‪"...‬‬
‫)יחזקאל כו‪ ,‬יט!כב(‪ .‬ג בתורה מופיע הרעיו בדברי משה אל ה' אחרי חטא העגל "למה יאמרו מצרי‬
‫‪ 240‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫ית"ש על חילול שמו יתבר‪ $‬וא‪ $‬למע שמו יעשה‪ .‬וג היחיד על צערו‪ ,‬א א אי חילול‬
‫הש בדבר‪ ,‬יש מקו ג כ לבקש לפניו יתבר‪ $‬על גודל הצער של מעלה בזמ שהאד‬
‫שרוי בצער למטה כאמר ז"ל 'אמר ר' מאיר בזמ שהאד מצטער‪ ,‬שכינה מה לשו‬
‫אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי'" )סנהדרי מו ע"א(‪.26‬‬
‫להל קושר ר' חיי את היסוד שהתפילה אינה על צער האד וצרתו‪ ,‬כי א על צער‬
‫השכינה‪ ,‬לתורת הקרבנות‪" :‬ותפילות כנגד תמיד תקנו‪ ,‬שהיו עולות כליל לאישי‪,‬‬
‫כולה לגבוה סלקא‪ ,‬ולא היה בה חלק הדיוט כלל"‪ .‬אכ מכל הקרבנות כול לא נתקנו‬
‫התפילות אלא כנגד התמידי שהיו קדשי קדשי שאי בה חלק להדיוט כלל‪ .27‬כ‪ $‬טוע‬
‫ר' חיי אי כוונת התפילה אמורה לפנות לצרכי האד אלא רק כביכול לצור‪ $‬גבוה –‬
‫צרת גלות השכינה‪ .28‬מההשואה למדנו שעבודת הקרבנות על פי התורה היא עבודה לש‬
‫ה' נטו ואי לאד שו הנאה מעבודה נכונה של הקרבת קרב‪.‬‬
‫כ‪ $‬העיר ג האדמו"ר מסלוני‪" :‬בקרבנות מצינו שמחשבה פוסלת משא"כ בשאר‬
‫מצוות אי מחשבה פוסלת‪ ,‬שא יהודי עושה מצוה לש שמי א שמכוו ג שע"י‬
‫המצווה יומש‪ $‬אליו שפע בגשמיות כמ"ד ונתתי גשמיכ הרי זה עולה לרצו וכמו‬
‫שאמרו חז"ל )פסחי ח ע"א( האומר סלע זו צדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור‪,‬‬
‫וכ על התורה אמרו לעול ילמד אד תורה שלא לשמה שמתו‪ $‬שלא לשמה בא לשמה‪,‬‬
‫ורק בקרבנות מצינו שהמחשבה פוסלת? ועניינו כמאמר הכתוב 'זובח לא!להי יחר‬
‫בלתי לה' לבדו' שזבחית הזבח צריכה להיות בלתי לה' לבדו‪ ,‬ולא יערב בזה שו מחשבה‬
‫לאמר ברעה הוציא להרוג אות בהרי" )שמות לב‪ ,‬יב(‪ .‬רעיו דומה משה מעלה אחרי חטא‬
‫המרגלי‪" :‬והמתה את הע הזה כאיש אחד ואמרו הגויי‪ ...‬מבלתי יכולת ה' להביא את הע הזה אל‬
‫האר אשר נשבע לה וישחט במדבר" )במדבר יד‪ ,‬טו!טז(‪ .‬כנראה "אכפת" לה' ג מה יגידו עליו‬
‫מצרי שפלי עובדי ע"ז‪ ,‬כי העול נברא כדי שכבוד ה' יהיה ג במקומות ובאנשי השפלי ביותר‪,‬‬
‫בספרי יונה נבואה ותוכחה עמ' ‪ 246‬ואיל‪.$‬‬
‫ִ‬
‫דיו בעני זה נמצא‬
‫‪26‬‬
‫הביטוי "קלני מראשי קלני מזרועי" מתפרש ע"י רש"י‪" :‬כמו שהאד שיגע ועי אומר ראשי כבד עלי‬
‫וזרועי כבד עלי והיינו קללת 'קל לית אני'‪ [=] ,‬איני קל"‪ ,‬ר' חיי עצמו מפרש שהביטויי ראשי וזרועי‬
‫"ה תפילי של ראש ותפילי של יד‪ .‬כי אמרו חז"ל שהקב"ה מניח תפילי" )ברכות ו ע"א( "ועני‬
‫התפילי שלו ית"ש הוא התדבקותו ית"ש להיטיב עמנו בכל‪ ...‬לכ כשהאד מצטער ואז אי התקשרות‬
‫והדבקות בי האד לבינו ית"ש בשלמות כראוי‪ ,‬הוא עני קלני מראשי קלני מזרועי‪ ,‬שה מקומות‬
‫התפילי שש היה ראוי להיות התדבקות הקדושה"‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫בניגוד לשלמי ושאר קדשי קלי וקרבנות אחרי שיש חלק לבעלי בבשר הזבח עצמו‪ ,‬בעולה אי‬
‫למקריב חלק כלל והיא עולה כליל על המזבח‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫כ‪ $‬הסבירו את מאמר רבי עקיבא‪" :‬שכל השירי קודש ושיר השירי קודש קדשי" )ידיי ג‪ ,‬ה( שכל‬
‫התורה מתפרשת פרד'"ס ולפיכ‪ $‬במקו שיכולי לפרש את העני ג כפשוטו הוא רק קודש‪ ,‬כי יש בו‬
‫חלק להבנת אנשי‪ .‬אבל שיר השירי שאי לפרש את שיר האהבה כפשוטו הרי שהוא קודש קדשי‬
‫למל‪ $‬מלכי המלכי" )פרוש הרב קהתי בש הדרני אשר בש ר' ישראל מסלנט(‪.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪241‬‬
‫לעצמו‪ ,‬שהיות ותכלית הקרב היא שיהודה יקריב עצמו כליל להשי"ת ע"כ כשמכוו ג‬
‫לעצמו‪ ,‬חסר העיקר מעבודת הקרב"‪.29‬‬
‫יש לנו א כ תנועה כפולה של רצוא ושוב‪ ,‬בחינת "אני לדודי ודודי לי"‪ ,30‬כאשר‬
‫יהודי סובל‪ ,‬וק"ו כאשר הע היהודי כולו סובל – סובל עמ הקב"ה‪ ,‬בחינת "עמו אנכי‬
‫בצרה" )תהילי צא‪ ,‬טו( בפסוקי רבי חוזרי המקראות על הרעיו‪ ,‬שצרת ישראל‬
‫היא צרת ה'‪ ,‬וישעות היא ישועתו כביכול‪" .‬כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה‬
‫שנאמר )תהילי צא‪ ,‬טז( 'ואראהו בישועתי'‪ ,‬הישועה של‪ $‬היא שנאמר )תהילי פ‪ ,‬ג(‬
‫ולכה לישועתה לנו" )תנחומא סו אחרי( וכ "יגל ליבי בישועת‪) "$‬תהילי יג‪ ,‬ו(‪ .‬אמר‬
‫ר"א זה אחד מ המקראות הקשי שישועתו של הקב"ה היא ישועת של ישראל‪,‬‬
‫'בישועתו' אי כתיב כא אלא 'בישועת‪ '$‬ישועת‪ $‬היא ישועתנו" )שוחר טוב תהילי יג(‬
‫וכ דרשו חז"ל על הפסוק‪" :‬ושב ה' א!להי‪ $‬את שבות‪) "$‬דברי ל‪ ,‬ג( – 'והשיב' לא‬
‫נאמר אלא ושב מלמד שא הקב"ה שב עמה מ הגלות" )מגילה כט ע"א( ורש"י בלשונו‬
‫הזהב כתב‪" :‬רבותינו למדו מכא שהשכינה שרויה ע ישראל בגלות וכשנגאלי הכתיב‬
‫גאולה לעצמו"‪.‬‬
‫בה בעת מדגיש ר' חיי שהתפילות שלנו לא אמורות לבטא את המצוקות הפרטיות‬
‫שלנו אלא את השתתפותנו בצערו כביכול‪ ,‬בחינת 'עמו אנכי בצרה' מהכוו ההפו‪ .$‬כ‪$‬‬
‫הוא מסביר את דברי חז"ל "כל המשת ש שמי בצערו כופלי לו פרנסתו" )ברכות סג‬
‫ע"א( – "כשכל תכלית תפילת האד לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו‪ ,‬הוא רק על הצער‬
‫של מעלה המשתת עמו בצערו‪ ,‬ושב ומתחרט באמת על עוונו שגר על ידו הצער של‬
‫מעלה אז היסורי מסתלקי מעליו‪ ...‬והוא שדרשו בחנה 'והיא מרת נפש ותפלל על ה''‬
‫)שמואל א' א‪ ,‬י( – שהטיחה דברי כלפי מעלה' )ברכות לא ע"ב(‪ .31‬רוצה לומר הג‬
‫שהיא עצמה היתה מרת נפש ע כל זה השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל על זה‬
‫כלל‪ ,‬אלא שהטיחה דברי תפילתה לפניו ית"ש על הצער של מעלה הנעשה מחמת שהיא‬
‫שרויה עתה בצער" )פרק יב(‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫האדמו"ר מסלוני הרב שלו נח ברזובסקי זצ"ל‪ ,‬נתיבות שלו ויקרא ב עמ' ט'‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫כ‪ $‬הרי מצפי אנו מכל שני גורמי החוברי לשותפות או לקשר אחר‪ ,‬שכל אחד יחשוב וידאג לצד‬
‫השני‪ .‬ה' אומר למשה "נק נקמת בני ישראל מאת המדיני" )במדבר לא‪ ,‬ב( אבל משה אומר לע‬
‫"לתת נקמת ה' במדי" )ש‪ ,‬ש ג( כל צד דואג לכבוד "השות"‪ .‬זו רק דוגמא אחת מני אי ספור לכלל‬
‫"אני לדודי ודודי לי"‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫הפרוש הפשוט לדברי הגמרא‪ ,‬וכ פשט המילה "הטיחה" עומד לחובתה של חנה שדברה כביכול‬
‫בחוצפה ועזות כלפי הקב"ה‪ .‬כ‪ $‬עולה ג מהמש‪ $‬הגמרא‪" :‬ואמר ר' אלעזר אליהו הטיח דברי כלפי‬
‫מעלה שנאמר 'ואתה הסיבות את לב אחונית' אמר ר' שמואל בר ר' יצחק מני שחזר הקב"ה והודה לו‬
‫לאליהו דכתיב )מיכה ד‪ ,‬ו( ואשר הרעותי" )ברכות לא ע"ב(‪.‬‬
‫‪ 242‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫וכ‪ $‬שמעתי מפרשי בש הצמח צדק את הפסוק הידוע "ג כי אל‪ $‬בגיא צלמות לא‬
‫אירע רע כי אתה עמדי" )תהילי כג‪ ,‬ד( לא כמבטא את שיתו צער השכינה בגלותנו אלא‬
‫את הכוו ההפו‪ .$‬וכ‪ $‬יש לפסק ולבאר את הפסוק "ג כי אל‪ $‬בגיא צלמות ! לא אירא"‬
‫– הרי זה שאני הול‪ $‬בגיא צלמות הוא תוצאה של הבחירה החופשית הכוזבת שלי‪" ,‬רע !‬
‫כי אתה עמדי" מה שמפריע לי הוא שכשאני בגיא צלמות‪ ,‬ג הקב"ה ש‪ ,‬זה באמת מה‬
‫שמפריע לי‪.32‬‬
‫פרוש זה פותח לנו פתח להבי את עבודת התפילה המיוחדת לפי פרושו של ר' חיי‪.‬‬
‫וכיצד ידבק אד החש כאבי עזי בגופו‪ ,‬את מחשבתו‪ ,‬בכאבי הבורא כביכול? אי‪ $‬יכול‬
‫יהודי רעב ללח כפשוטו‪ ,‬לא לחשוב על בטנו המקרקרת לשוא‪ ,‬ועל בניו ילדיו הכמהי‬
‫לפת‪ ,‬ובמקומ לחשוב על צער השכינה? שני המשלי הבאי יקרבו אותו להבנת‬
‫העבודה המיוחדת של התפילה על ה'‪ ,‬בה מתעל אד מצרותיו שלו‪ .‬ונושא בעול ע‬
‫צער גלות השכינה‪.‬‬
‫המשל הראשו מספר על חבורת צעירי אוהבי תורה וטבע שרצו לגמול לרב‬
‫הישיש טובה על תורתו שעמל ללמד‪ ,‬והציעו לו לטייל בנופי מולדת באחד מימי בי‬
‫הזמני‪ .‬בבוא ההיו המיועד אספו את הרב במכונית שהורידה אות ליד מסלול‬
‫מרהיב‪ .‬ה קבעו ע הנהג שיאסו אות בצהרי היו בצדו השני של הנחל בכביש‬
‫הראשי המקביל‪ .‬תחילת היו היתה מעונגת בהליכה בנופי בראשית תו‪ $‬לימוד תורה‬
‫ודר‪ $‬אר א‪ $‬בהגיע לפיצול של שני שבילי טעו‪ ,‬והחליפו שביל נכו בשביל המולי‪$‬‬
‫המדברה‪ ,‬וככל שנקפו השעות הסתבר לה שה באר לא נודעת‪ .‬בעיד טר פלפוני ה‬
‫נלאו למצוא שביל מוצא‪ ,‬והינ תקועי בשפולי היו בשפולי מדבר ללא מוצא‪ .‬לכאורה‪,‬‬
‫כול רעבי צמאי עייפי‪ ,‬א‪ $‬ברור שאי בי חבורת הצעירי ולו אחד שחושב על‬
‫רעבונו שלו‪ ,‬צמאו גרונו‪ ,‬ויאושו האישי‪ .‬כול חסי וכואבי את כאביו של הרבי הזק‬
‫שטולטל ללא עוול בכפיו וברגליו לאותו "גיא צלמות"‪.‬‬
‫וספור משל שני‪ ,‬על ב רב גדול שנתפס במעשה מחפיר והוש במעצר‪ .‬הדבר שמטריד‬
‫אותו אינו התנאי הגרועי בה הוא נתו‪ ,‬ואפילו לא כל כ‪ $‬הבושה שלו לכשיתגלה‬
‫קלונו ברבי‪ .‬מטרידה את מנוחתו‪ ,‬הבושה שתכסה את פני אביו באמור אליו בני העיר‬
‫'ראה גדולי שגדלת'‪ .‬הנה דוגמאות מוחשיות כיצד מתגמד צערו של האד בפני צער‬
‫שגר לגדול ממנו ק"ו לשכינה‪.‬‬
‫וכ‪ $‬מסיי ר' חיי עני זה בסו פרק יג‪" :‬וא בעני תפילת היחיד על צערו שתהא‬
‫כוונתו רק צור‪ $‬גבוה לבד‪ ,‬כל שכ במטבע ברכות התפילה הקבועה והסדורה מאנשי‬
‫‪32‬‬
‫שמעתי מנשיאה השלישי של מדינת ישראל מר זלמ שז"ר‪ ,‬חסיד חב"ד‪ ,‬בסעודה שלישית‪ ,‬שער‪ $‬ע‬
‫תלמידי יב"ע נתיב מאיר באחת משבתות חור תשכ"ב‪.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪243‬‬
‫הכנסיה הקדושי ודאי ראוי שלא לכוו בה כלל צור‪ $‬עצמו הנראה מפשוט אלא‬
‫צור‪ $‬גבוה בלבד‪ ...‬ומה נאמר עתה בדורות הללו‪ ,‬אשר כל איש הוא כשוכב בראש חבל‬
‫ובלב ימי כל הימי מעל יגיעת הפרנסות‪ ,‬ולזאת אי איש ש על לב לפנות לבו‬
‫ומחשבתו מבלבולי טרדותיו העצומי בהבלי זה העול השפל להכי עצמו לקראת א!‬
‫להיו ית"ש‪ .33‬ע כל זה ודאי שכל אחד לפי שכלו והשגותיו מחויב לשית עצות בנפשו‬
‫ולבקש תחבולות מלחמת מצוה להמלט מבלבול המחשבות אשר לא טהורי‪ ,‬שתתחנ‬
‫דעתו עליו לעבודת התפילה כראוי‪ ,‬כי עבודת התפילה היא לנו עתה במקו עבודת הקרב‬
‫שהיה תלוי כולו במחשבתו של הכה‪ ,‬שבמחשבתו היה יכול לסגלו‪ ,‬וע"י קדושת מחשבתו‬
‫היה הקרב מתעלה לריח נחוח לפני ית"ש"‪.‬‬
‫ומתפלה על ה' ועל צערו נעלה במעלות הקרבה לה' ובמאמר הבא נדבר על שיטת ר'‬
‫חיי מוולוז'י על הקרב שבתפילה – העלאת נפש המתפלל לקרב לה'‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫השווה לנאמר בתפילה זכה‪" :‬א‪ $‬הלכתי בעצת יצרי‪ ...‬ואני תולעת ולא איש כשל כוחי לעמוד נגדו‪,‬‬
‫ועמל הפרנסה לפרנס את בני ביתי וטרדת הזמ ומקריו ה היו בעכרי"‪.‬‬
‫‪ 244‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫מאמר ג‪" .‬ונפש כי תקריב קרב"‬
‫מתו‪ $‬הדברי שהובאו במאמר הקוד שעיקר התפילה אינו על צרכי האד אלא‬
‫"על ה'" מוביל אותנו ר' חיי מוולוזי' להשלמת המהל‪ $‬תו‪ $‬כדי הגעה לדרגת השיא של‬
‫עבודת הקרבנות והתפילה – מסירות הנפש והקרבת חיי המתפלל לה' א!להיו‪ .‬נפתח‬
‫בהסבר החלת הכלל בעני הקרבנות ואחר נדגי את הדברי ג ביחס לתפילה‪.‬‬
‫לעיל הבאנו בהרחבה את דברי הרמב" שהמעשה הנעשה בבהמת הקרב ראוי היה‬
‫להעשות במקריב "ויזרוק הד על המזבח כנגד דמו בנפשו‪ ,‬כדי שיחשוב אד בעשותו כל‬
‫אלה כי חטא לא!להיו בגופו ובנפשו‪ ,‬וראוי לו שישפ‪ $‬דמו וישר גופו‪ .‬לולא חסד הבורא‬
‫שלקח ממנו תמורה‪ ,‬וכפר הקרב הזה שיהיה דמו תחת דמו נפש תחת נפש" )רמב" א‪,‬‬
‫ט(‪ .‬דברי רמב" אלה מעוגני בדברי חז"ל שמצאו רמזי לכ‪ $‬במקרא עצמו‪ .‬וכ‪ $‬דרשו‬
‫חז"ל‪'" :‬ונפש כי תקריב קרב מנחה' )ב‪ ,‬א( – אמר רבי יצחק מפני מה נשתנית מנחה‬
‫שנאמר בה נפש? אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה? עני‪ ,‬מעלה אני עליו כאילו הקריב‬
‫נפשו לפני" )מנחות קד ע"ב( למרות שהתורה הדגישה את המילה "נפש" רק בקרב‬
‫המנחה של העני‪ ,‬ברור שכל קרב אמור להיות הקרבת נפש המקריב‪ .‬וכ‪ $‬דרשו להדיא‪:‬‬
‫"'אד כי יקריב מכ' )א‪ ,‬ב( – בשעה שמתנדבי קרב‪ ,‬נשחט ונזרק הד על גבי המזבח‬
‫מעלה אני עליכ כאילו נפשכ הקרבת"‪" ,‬קרב לה' – למה נקרא קרב לפי שמקריב‬
‫נפשו לפני בוראו"‪ .34‬הכלי יקר למד אותו רעיו מהפסוק "יקריב אותו לרצונו לפני ה'"‬
‫)א‪ ,‬ג( "מ היתור "אותו" יש מפרשי שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו"‪.‬‬
‫וכ‪ $‬כתב ר' חיי בעני זה‪" :‬והעני שעבודת התפילה היא במקו עבודת הקרבנות‪.‬‬
‫וכמו שעני הקרב היה להעלות נפש הבהמה למעלה‪ ,‬ולכ עיקר הכפרה היה תלוי‬
‫בזריקת הד הוא הנפש‪ ,‬וכ הקטרת האימורי עיקר היה לכוונת העלאת הנפש‪...‬‬
‫שע"י הקרבנות שבמקדש – שהיה כולו בדוגמא עליונה עליותיו וחדריו וכל כליו אשר‬
‫ישרתו בה‪ ! 35‬היו מתקשרי ומתייחדי על ידיה‪ ,‬העולמות והכוחות העליוני‬
‫והנהורי של ההיכלות הקדושי‪ ,‬כול בסדר המדרגות לעילא ולעילא עד אי סו ברו‪$‬‬
‫הוא כמבואר במקומות רבות בזהר‪ ...‬ולכ נקרא קרב כמו שכתוב בבהיר‪' :‬אמאי אקרי‬
‫קרב? אלא על ש שמקרב הצורות הקדושות‪ ,‬ואמרו לריח ניחוח )ויקרא ג‪ ,‬טז( – הרוח‬
‫יורד ומתייחד בצורות הקדושות הה ומתקרב ע"י הקרב והיינו דאקרי קרב' עכ"ל‪.‬‬
‫ועיי זהר ויקרא ריש ד ה' 'ונקרא קרב על ש שמתקרבי בו'" )פרק יד' ובהגה"ה‬
‫ש(‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫המדרשי מובאי בספר אוצר המדרשי ויקרא עמ' ח‪ ,‬ט‪ .‬ומקור במדרש החפ ובילקוט תימני‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ר' חיי הארי‪ $‬בעני המקדש‪ ,‬הבנוי עד לפרטיו הקטני בדוגמת העולמות העליוני ג בשער א' פרק‬
‫ב' בהגה"ה‪.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪245‬‬
‫בנתיבות שלו מעמיק האדמו"ר מסלוני בעני זה‪" :‬זהו עיקר הקרב שמוסר עצמו‬
‫לגמרי להשי"ת‪ ,‬ולכ צריכי בקרב במיוחד שיהיה לרצונו וכופי אותו עד שיאמר רוצה‬
‫אני‪ ,36‬לפי שתכלית הקרב הוא הרצו שמוכ למסור את עצמו‪ .‬וא אי זה לרצונו חסרה‬
‫כל התכלית של הקרב‪ ...‬ועני זה הוא תכלית התורה כמאי דכתיב 'שמע ישראל ה"א ה'‬
‫אחד‪ ,‬ואהבת את ה"א בכל לבב‪ $‬ובכל נפש‪ .'$‬שהיהודי יקריב עצמו כליל קרב להשי"ת‪,‬‬
‫ומצוה זו אינה למעשה אלא במחשבה שהרי אי רצו ה' שהיהודי יקריב עצמו בפועל‪,‬‬
‫וכמו שכתוב 'וחי בה' – ולא שימות בה – אכ להשלמת חלק המעשה‪ ,‬צווה הקב"ה‬
‫שיביא קרב‪ ,‬ויצייר בנפשו את כל מה שעושי בבהמה כאילו עושי זאת בו‪ .‬ואז יחשב‬
‫לו כאילו כל זה נעשה בו‪ ,‬ועי"ז נשל ג חלק המעשה של הקרבת עצמו לקרב‬
‫בהצטרפות המחשבה שלו ע המעשה שנעשה בקרב"‪.‬‬
‫"וזה שאמר הכתוב 'אד כי יקריב מכ' ולא אד מכ כי יקריב‪ ,‬להורות‬
‫שעיקר הקרב הוא מכ דהיינו מעצמיותכ שתקריבו עצמכ להשי"ת‪.‬‬
‫א‪ $‬היא‪ $‬יתקיי זה בפועל ע"י 'מ הבהמה מ הבקר ומ הצא תקריבו את‬
‫קרבנכ' – קרב עצמכ נשל ע"י הבהמה בקר וצא‪ ...‬וזה תכלית הקרב‬
‫שהיהודי יביא את עצמו למדרגה זו שימסור את נפשו להשי"ת‪ ,‬ויקיי‬
‫אד כי יקריב מכ קרב לה' – להקריב את עצמו להשי"ת ע"י שהוא בטל‬
‫ומבוטל ומוסר נפשו להשי"ת בנכונותו לכ‪ $‬שכל הנעשה בקרב יעשה בו‪.‬‬
‫ואז הוא אשה ריח נחוח לה' וזו הנחת רוח הגדולה ביותר לפני השי"ת‪.37‬‬
‫וכעי דברי אלו הוא מביא בש רבינו יונה בספרו שערי העבודה‪" :‬זו מחשבת‬
‫עבודת הקרב שתהא שחיטת הקרב לפני‪ $‬כאילו שחטתי את עצמי כמו שגלוי וידוע‬
‫לפני‪ $‬שכ הייתי עושה בעצמי אילו היה ברצונ‪ $‬ועל דר‪ $‬זה בכל העבודות‪ ...‬הנה נתבאר‬
‫כי המקריב קרב‪ ,‬בי שהיה הקרב נדבה‪ ,‬בי שיביא אותו על חטא הנה הוא מקריב את‬
‫נפשו‪ .‬והכה הוא כמלא‪ $‬משרת עומד ומקרב נפשותיה של צדיקי על גבי המזבח"‪.38‬‬
‫דרגה זו טבועה בעמקי נפש היהודי לדורות עול‪ ,‬מיני עלות הקרב הראשו על‬
‫המזבח‪ ,‬והצבת בני האב לכל הקרבה שבקדושה – עקידת קרב יצחק‪ .‬תור הסיפור‬
‫הידוע מחדש שני מסרי שנקבעו לדורי דורות בנצח ע עול‪ .‬האחד חיוב כל יהודי‬
‫‪36‬‬
‫בתחילת דבריו שאל האדמו"ר‪ :‬בקרבנות נאמר 'יקריב אותו לרצונו' ואמרו חז"ל כופי אותו עד שיאמר‬
‫רוצה אני )ראש השנה ו ע"א(‪ .‬ולמה נתייחדו הקרבנות יתר על כל המצוות שג עליה כופי אבל בה אי‬
‫צרי‪ $‬לומר רוצה אני?"‬
‫‪37‬‬
‫ובש אדמו"ר בעל בית אברה הוא מביא‪" :‬אד כי יקריב מכ – הרי זה קרב לה'‪ ,‬אבל מ הבהמה‬
‫מ הבקר ומ הצא היינו שעושה רק את מעשה הקרב בפועל ואינו מוסר עצמו – תקריבו את קרבנכ‬
‫נחשב זאת רק כקרב שלכ אבל לא בחינת קרב לה'"‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫נתיבות שלו ויקרא א' עמ' ח!ט‪.‬‬
‫‪ 246‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫למסור את נפשו ממש לאהבת הא!ל לפי צווי הבורא‪ .‬והשני שקרב זה אמור להשאר‬
‫במסגרת הרצו והמחשבה הרוחניי‪ ,‬ובעול המעשה יש להתפיס את אש האהבה א‪$‬‬
‫‪39‬‬
‫ורק בהקרבת קרב בעל חיי‪ .‬וכ‪ $‬הגדיר את המסר הזה שבפרשת העקידה שר התורה‬
‫הלא הוא ר' מאיר שמחה הכה מדוינסק בעל מש‪ $‬חכמה‪:‬‬
‫"ויקרא אברה ש המקו ההוא ה' יראה" )בראשית כב‪ ,‬יד( העני באמרו‬
‫ז"ל‪ ,‬בישראל מחשבה טוב מצטרפת למעשה‪ ,‬מחשבה רעה אינה מצטרפת‬
‫למעשה‪ 40‬ובאומות אינו כ רק מחשבה רעה מצטרפת למעשה ומחשבה‬
‫טובה אינה מצטרפת למעשה‪ ...41‬כי בהמסרו יצחק את נפשו על קידוש שמו‬
‫יתבר‪ $‬ומאז והלאה‪ ,‬הוקבע לטבע קיי באומה הישראלית להמש‪ $‬אחר‬
‫‪42‬‬
‫רצו ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפש ורוח על קידוש שמו יתבר‪,$‬‬
‫כאשר עשו אבותינו באל החמישי והשישי כידוע‪ .‬עד כי כעת יוקשה על נפש‬
‫הישראלי מה זה נסיו להאשל הגדול צור מחצבתינו אברה ויצחק‪ .43‬וכ‬
‫כתב הרמב" בהלכות גירושי שמפני זה גט המעושה על פי די הוי‪ ,‬הואיל‬
‫שנפש הישראלי חשקה לרצו ה' באמת‪ .44‬לכ א מחשב הישראלי לעשות‬
‫מצוה ונאנס ולא עשה‪ ,‬מצטרפת למעשה כי המחשבה נתעצמה וחקוקה‬
‫בנפש הישראלי ומצדו אי עכוב כלל‪ ,‬אבל חשב לעשות רעה – היא‬
‫‪39‬‬
‫על משמעות הש "שר התורה" עיי בהקדמת הרב יהודה קופרמ שליט"א לפרושו הגדול ]בכמות‬
‫ובאיכות[ על המש‪ $‬חכמה‪ .‬ומכא שלוחה הכרת הטוב לרב שליט"א על שהואיל להכרני בספריו‬
‫ובמכתביו‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫הרב קופרמ שליט"א מפנה לגמרות‪" :‬מאי ילחושו שמו? חשב אד לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה‬
‫מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" )בראות ו‪ ,‬א( וביתר הרחבה‪" :‬מאי ולחושב שמו – אמר רב אסי אפילו‬
‫חשב אד לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה‪ ,‬מחשבה רעה אי הקב"ה‬
‫מצרפה למעשה שנאמר )תהילי סו‪ ,‬יח( 'או א ראיתי בליבי לא ישמע ה'' " )קדושי מ‪ ,‬א(‬
‫‪41‬‬
‫"בגויי חילופא‪ ,‬מחשבה טובה אי הקב"ה מצרפה למעשה‪ ,‬מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה"‬
‫)ירושלמי פאה א‪ ,‬א( ג מקור זה מובא ש בהערות הרב קופרמ שליט"א‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫הערת הרב קופרמ שליט"א‪" :‬כי האבות הניחו את היסודות לאומה – ומעשה אבות סימ לבני‪,‬‬
‫בכמה מקומות הרחיב רבינו את הדבור אודות פועל של האבות לקבוע בנפש הישראלי את יסוד‬
‫המסירות נפש לעבודתו יתבר‪ $‬עד כדי כמעט שלל הבחירה מבניו אחריו'‪ ,‬עיי בי היתר ויקרא כג‪ ,‬כד"‪.‬‬
‫עיי ג ספרי עיוני פרשה בראשית עמ' ‪ ,56‬וספרי רות דוד ומשיח עמ' ‪.167‬‬
‫‪43‬‬
‫פרוש‪ :‬אחר שהוטבעה בנו ע"י העקידה תכונת מסירות הנפש‪ ,‬אי אנו מביני מדוע נחשב הנסיו הזה‬
‫לנסיו כ"כ גדול הרי יהודי רבי עמדו בנסיונות כאלה ]כמוב אחרי שאברה ויצחק הטביעו ב‬
‫תכונה זו[‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫כ‪ $‬פסק הרמב"‪" :‬מי שהדי נות שכופי אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש – בית די של ישראל‬
‫בכל מקו ובכל זמ מכי אותו עד שיאמר רוצה אני‪ ,‬ויכתוב הגט והוא גט כשר‪ ...‬שאי אומרי 'אנוס'‬
‫אלא למי שנלח ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מ התורה‪ ,‬אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או‬
‫לעשות עבירה‪ ,‬והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשות אי זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה‪,‬‬
‫לפיכ‪ $‬זה שאינו רוצה לגרש – מאחר שרוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מ‬
‫העבירות ויצרו הוא שתקפו‪ ,‬וכיו שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני‪ ,‬כבר גרש לרצונו" )הלכות‬
‫גרושי ב‪ ,‬כ(‪.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪247‬‬
‫]המחשבה[ רק כפורחת והבל נד‪ ,‬שעלה במחשבתו מאיזה סיבות שונות‬
‫אבל זה אינו מרצונו הטוב והאמיתי‪ .‬לא כ באומות העול‪) "...‬מש‪ $‬חכמה‬
‫בראשית כד‪ ,‬יד(‪.‬‬
‫מסירות נפש זו של עול הקרבנות הועתקה מאז החורב אל עול התפילה‪ .‬לאחר‬
‫שר' חיי מוכיח מכמה פסוקי ש"התפילה נקראה בש נפש" הוא מסביר את הפסוק‬
‫"ואשפו‪ $‬את נפשי" )שמואל א א‪ ,‬טו( "והעני שעבודת התפילה היא במקו עבודת‬
‫הקרב וכמו שעני הקרב היה להעלות נפש הבהמה ]וג את נפש המקריב[ למעלה ‪ ...‬כ‬
‫עיקר עני התפילה הוא להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה‪ ...‬שג היא סגולתה לקשר‬
‫וליחד העולמות עד לעילא לעילא באי סו ברו‪ $‬הוא כמבואר במקומות רבות בזהר‪.‬‬
‫ויותר מפורש בפרשת ויקהל ריג‪ ,‬ב‪' :‬כשעובד לאדוניו בתפילה‪ ,‬נדבק רצונו כאש בגחלת‪,‬‬
‫ליחד אלו הרקיעי התחתוני‪ ...‬ואלו הרקיעי העליוני הפנימיי שיהיו כול אחד‪,‬‬
‫ובעוד שפיו ושפתיו נעות יכוי את לבו ורצונו ליחד הכל בסוד הסודות שש נתקעי כל‬
‫הרצונות והמחשבות הנמצא בסוד אי סו"‪.45‬‬
‫‪46‬‬
‫ור' חיי ממשי‪" :$‬לזאת בעת עמדו להתפלל לפני קונו ית"ש יפשיט גופו מעל נפשו‬
‫היינו שיסיר כל רעיוני ההבלי הבאי מכוחות הגו‪ ,‬שנחקקו ונתדבקו בנפשו‪ ...‬והוא‬
‫שקוד עומדו בתפילה צרי‪ $‬לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגו והנאותיו‬
‫וכל ענייניו‪ ,‬עד שיוקבע במחשבתו למאוס הגו‪ ,‬כאילו אינו בעל גו כלל‪ ,‬ורק נפשו לבד‬
‫היא המדברת תפילתה‪ .‬ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו ידביק בה רעותיה מאד‪,‬‬
‫לית ולשפו‪ $‬בה נפשו ממש לגמרי ולהדביקה בשרש העליו של תיבות התפילה העומדי‬
‫ברומו של עול‪ ...‬ואז יחשב לו כאלו הוא מסולק מזה העול והוא מבני עליה למעלה‪ ,‬עד‬
‫שג אחרי התפילה יקשה לו מאד להפנות מחשבתו לענייני זה העול ויהיה בעיניו כאילו‬
‫נופל ויורד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא‪ ...‬וכל כ‪ $‬תרבה ותתלהט אהבתו יתבר‪ $‬בכח‬
‫נפשו עד שיהא חושק ומתאוה באמת שבדברו עתה אומר דבור הקדוש של איזה תיבה‬
‫מנוסח התפילה תהא נפשו יוצאת מהגו לגמרי להדבק כביכול בו ית"ש‪ .‬ז"ש לעבדו 'בכל‬
‫נפשכ' וכ מה שאמרה חנה 'ואשפו‪ $‬את נפשי לפני ה'' וכ יש לפרש מאמר ז"ל )תענית‬
‫ח ע"א( 'אי תפילתו של אד נשמעת אלא א כ משי נפשו בכפו'" )פרק טו(‪.47‬‬
‫‪45‬‬
‫תרגו הזהר ע"פ נפש החיי מהדורת הרב רובי‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫הרב רובי מפנה לשו"ע "וכ‪ $‬היו עושי חסידי ואנשי מעשה שהיו מתבודדי ומכווני בתפילת עד‬
‫שהיו מגיעי להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעי קרוב למעלת הנבואה )או"ח‬
‫סימ צח סעי א(‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫וש בהגה"ה בסו הפרק מביא מדברי רבינו יונה על אותו הדר‪" :$‬פשוט גופ‪ $‬מעל נשמת‪ ...$‬שתהא‬
‫כל תשוקת נפשו בבוראו ית"ש כאילו אינו בעל גו"‪ .‬וכ כתב רבו הרמב"‪" :‬והעוזבי כל ענייני העוה"ז‬
‫ואינ משגיחי עליו‪ ,‬כאילו אינ בעלי גו וכל כוונת ומחשבת בבורא בלבד כאשר היה העני‬
‫‪ 248‬הרב אברה ריבלי שליט"א – המשגיח‬
‫הדברי האלה נפסקו להלכה לגבי קריאת שמע‪ .‬הטור הביא "ויקראנה ביראה‬
‫ובכוונה‪ .‬כתב ר"ע לשוויה איניש לקריאת שמע בכל זמ דקרי ליה כפרוטגמא חדשה‪,‬‬
‫פירוש פרוטגמא – כתב המל‪ $‬על בני מדינתו‪ ,‬שקריאת שמע הוא פרוטגמא דהקב"ה‪,‬‬
‫והכי איתא במדרש 'א"ר ברכיה מל‪ $‬בשר וד משגר פרוטגמא שלו למדינה‪ ,‬מה ה‬
‫עושי? כל בני המדינה עומדי על רגליה ופורעי את ראשיה‪ ,‬וקוראי אותו באימה‬
‫ביראה ברתת ובזיע‪ ,‬אבל הקב"ה אומר לישראל קראו ק"ש פרוטגמא דידי‪ ,‬הרי לא‬
‫הטרחתי עליכ לקרותה לא עומדי ולא פרועי ראש אלא בלכת‪ $‬בדר‪) $‬ויקרא רבה כז‪,‬‬
‫ו( אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צרי‪) "$‬או"ח ריש סימ סא'( וכ פסק השו"ע‬
‫"יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה וברתת ובזיע" )או"ח סימ סא ס"א(‪ .‬והמשנה‬
‫ברורה ס"ק ג' הביא את דברי הב"ח‪" :‬ונראה דאימה ויראה זו‪ ,‬היא באופ שיכוו בשעה‬
‫שהוא קורא את שמע לקבל עליו עול מלכות שמי להיות נהרג על קידוש הש המיוחד‪,‬‬
‫דזהו 'בכל נפש‪ – '$‬אפילו נוטל את נפש‪ ,$‬ועל זה אמר הכתוב 'כי עלי‪ $‬הורגנו כל היו'‬
‫)תהילי מד‪ ,‬כג( כי אז בכוונה זו יקראנה באימה ויראה ורתת וזיע"‪.‬‬
‫ברוח זו מביא האדמו"ר מסלוני את המדרש הבא‪" :‬אמר הקב"ה לישראל‪ ,‬לשעבר‬
‫היית מקריבי לי שתי פעמי ביו וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב‪ ,‬ומכא‬
‫ואיל‪ $‬אי את יכולי להקריב קרבנות‪ ,‬אלא מבקש אני תמורת של קרבנות – שמע‬
‫ישראל בבוקר ושמע ישראל בערב‪ ,‬ועולה לפני יותר מכל הקרבנות" )ילקוט שמעוני‬
‫ואתחנ רמז תתל"ה( ועל זה כתב האדמו"ר‪" :‬אכ עני שמע ישראל ה"א ה' אחד הוא‬
‫אמונת היחוד‪ ,‬וכאשר יהודי אומרו‪ ,‬מקבל על עצמו למסור נפשו להשי"ת‪ ,‬וכדאיתא‬
‫בזוהר ח"ג קצה ע"ב "דכל מא דשוי הכי רעותיה בהאי קרא אתחשיב ליה כאילו מסר‬
‫נפשיה על קדושת שמיה ]=שכל מי שעושה כ‪ $‬את רצונו בפסוק זה‪ ,‬נחשב לו כאילו מסר‬
‫נפשו על קדושת הש[‪ .‬כי משמעות ה' אחד שהוא יתבר‪ $‬אחד המיוחד ומלבדו אי עוד‬
‫מאומה ממש‪ ,‬שו אנוכיות ישות ותאוות כל שה‪ ,‬שו דבר אי מלבדו שהכל בטל‬
‫ומבוטל להשי"ת"‪.‬‬
‫להל הוא מסביר את חדושו של המדרש ש"קריאת שמע ישראל עולה לפני יותר מ‬
‫הקרבנות"‪ .‬הגמרא מספרת על מותו של ר"ע בקדוש ה'‪" :‬בשעה שהוציאו את ר"ע‬
‫להריגה‪ ,‬זמ קריאת שמע היה‪ ,‬והיו סורקי את בשרו במסרקות של ברזל‪ ,‬והיה מקבל‬
‫עליו עול מלכות שמי‪ ,‬אמרו לו תלמידיו רבינו עד כא?! אמר לה כל ימי הייתי מצטער‬
‫על פסוק זה 'בכל נפש‪' – '$‬אפילו נוטל את נשמת‪ '$‬אמרתי מתי יבוא פסוק זה לידי‬
‫ואקיימנו‪ ,‬ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מארי‪ $‬באחד עד שיצתה נשמתו באחד"‬
‫)ברכות סא ע"ב(‪.‬‬
‫בחנו‪ $‬ובאליהו בהדבק נפש בש הנכבד – יחיו לעד בגופ ובנפש" )רמב" ויקרא יח‪ ,‬ד‪ ,‬את משפטי‬
‫תעשו‪(.‬‬
‫קרבנות ותפילות בספר "נפש החיי" ‪249‬‬
‫המהר"ל בחידושי אגדות הסביר‪" :‬כי האהבה שיש לאד אל השי"ת במה שהאד‬
‫מצד עצמו – אינו דבר ]=אהבת אד לה' אינה אהבה של בעל הרגשה עצמית כאילו‬
‫האד הוא "יש"[‪ .‬רק מ השי"ת בא האד ואליו האד שב‪ ,‬כי הכל שב אליו ית"ש ואי‬
‫דבר זולתו רק השי"ת והוא אחד ואי זולתו‪ ...‬ולפיכ‪ $‬ר"ע היה מארי‪ $‬באחד עד שיצאה‬
‫נשמתו‪ ,‬כי מה שהוא ית' אחד – הנשמה אליו תשוב‪ ,‬וכאשר היה מארי‪ $‬באחד עד‬
‫שיצתה נשמתו היתה נשמתו שבה אל ה' לגמרי במה שהוא אחד‪ ,‬ומצד הזה נמצא‬
‫האהבה כי מצד שהוא יתבר‪ $‬אחד אי לשו נמצא בעול – הנפרד מאיתו‪ ,‬כי הכל‬
‫תלויי בו ודבקי בו כי הוא עיקר הכל ומפני כ‪ $‬שיי‪ $‬אהבה אל השי"ת ממה ששי‪$‬‬
‫אהבה בשאר דבר‪ ,‬כי כל אהבה שיש בי אוהבי‪ ,‬א שה דבקי זה בזה מ"מ יש לכל‬
‫אחד מציאות בעצמו‪ ,‬אבל האהבה אל השי"ת במה שהאד שב רוחו ונפשו אליו לגמרי‬
‫עד שאי לאד מציאות בעצמו ובזה הוא מתדבק לגמרי בו‪"...‬‬
‫האדמו"ר מפרט ומסביר את דברי מהר"ל‪" :‬אמנ 'ובכל נפש‪ '$‬היא מדרגת מסירות‬
‫נפש אפילו נוטל את נפש‪ $‬א‪ $‬מדרגה זו היא במי שיש לו נפש שלו והוא מוסרה להשי"ת‪.‬‬
‫א‪ $‬למעלה מזו היא המדרגה של ה' אחד‪ ,‬שמשמעותה שהקב"ה יחיד ומיוחד ומלבדו אי‬
‫מאומה‪ ,‬והיינו שהיהודי מרגיש ש'אתה מחיה את כול' והוא בעצמו כלו ואי לו כלו‬
‫והרייהו בטל ומבוטל לגמרי לאי המוחלט‪ ,‬וממילא אינו מוסר מאומה‪ ,‬כי אי לו מאומה‬
‫וזו המדרגה העליונה של מסירות נפש כשהיא מתו‪ $‬התבטלות גמורה לה' אחד‪ ...‬וזה‬
‫פירוש אשרי‪ $‬ר"ע שיצתה נשמת‪ $‬באחד‪ ,‬לא רק בבחינת 'בכל נפש‪ '$‬אלא במדרגה‬
‫הגבוהה יותר – ה' אחד‪ ,‬ולכ קריאת שמע עולה יותר מ הקרבנות‪ ,‬כי הקרבנות הוא‬
‫מדרגת 'בכל נפש‪ '$‬ושמע ישראל ה"א ה' אחד היא המדרגה הגבוהה יותר" )נתיבות שלו‬
‫ויקרא אות ג' עמ' י(‪ .48‬מ הראוי להדגיש שהרגשת ה"בטל ומבוטל" הזו אינה גורמת‬
‫"מסכנות וצער" אלא שמחה ועונג בלתי משוערי‪ ,‬שהרי א אבדתי את גאוותי וייחודי‪,‬‬
‫זכיתי להיות חלק מהתגלות א!להית‪.‬‬
‫שמא משו כ‪ $‬פותחי את תפילת עמידה בהיגד "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילת‪."$‬‬
‫ג העמידה לתפילה‪ ,‬אינה באה מכח המתפלל ישותו ועצמיותו‪ ,‬אלה – כאי לפניו‪ .‬ה'‬
‫הוא הפותח שפתיי לספר תהילתו כי הכל ממנו – והכל שב אליו‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫וכ‪ $‬הסביר הסבא קדישא מסלוני את הפסוק "א ית איש את כל הו ביתו באהבה בוז יבוזו לו"‬
‫)שיר השירי ח‪ ,‬ז( לפרוש הפשט שאי לקנות אהבה בכס ניחא‪ ,‬אבל א מדובר על אהבת ה' "מדוע‬
‫כשאד מוסר את כל הו ביתו להשי"ת מתו‪ $‬אהבת ה' מגיע לו שיבזהו? א אד סובר שיש לו 'הו‬
‫ביתו' והוא 'נותנו' משלו אז בוז יבוזו לו‪ ,‬יהודי צרי‪ $‬להדגיש שהוא בטל ומבוטל כאי וכאפס להשי"ת‪,‬‬
‫ואי לו מאומה משלו"‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ¯· ¯È‡Ó ÔÓϘ ·¯‰‬‬
‫‪Ú¯‰ ÔÈÚ ˙‰ÓÏ‬‬
‫‪1‬‬
‫"ב פרת יוס‪ -‬ב פרת עלי עי"‬
‫שתי ברכות ביר‪ $‬יעקב אבינו את יוס במטבע לשו אחת‪:‬‬
‫"ב פורת יוס ב פורת עלי עי בנות צעדה עלי שור"‪.2‬‬
‫כפל הלשו הביא את חז"ל לדרוש שראוי יוס לפרות ולרבות משני טעמי‪ ,‬האחד ב‬
‫פורת יוס‪ ,‬על שההשגחה יעדה לו להעמיד י"ב שבטי‪ ,‬והסיבה השניה ב פורת – משו‬
‫שהוא שלט על העי עת צעדה בנות עלי שור‪ ,‬ומעתה אי עי הרע שולטת בו‪ .‬ובלשו האור‬
‫החיי‪:‬‬
‫"ב פורת יוס – טע הכפל הוא לומר כי לב' צדדי ראוי הוא לפרות‪.‬‬
‫האחד‪ ,‬לצד מה שהוא יוס כאמר ז"ל‪' :‬ראוי היה יוס להעמיד י"ב‬
‫שבטי‪ ,‬והב' ב פורת עלי עי‪ ,‬על אשר לא זנה אחרי עיניו ‪ ...‬אעפ"כ רוח‬
‫הקודש מעידה עליו שלא הביט אוו‪ ,‬כש שהוא לא הסתכל בה‪ ,‬כמו כ‬
‫לא תשלוט עי הרע בו"‪.3‬‬
‫חז"ל מדגישי‪ ,‬שכיו שיוס שמר על עיניו מעתה אי עי הרע יכולה לו ולזרעו‬
‫אחריו‪ ,‬וכ דרשו על ר' יוחנ שלא חשש מהיזק של עי הרע משו שהוא מזרעו של יוס‪.‬‬
‫"רבי יוחנ הווה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה‪ ,‬אמר כי סלק‬
‫בנות ישראל‪ ,‬ואתיי מטבילה מסתכל בי‪ ,‬ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי‪,‬‬
‫אמרי ליה רבנ‪ :‬לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו‪ ,‬אנא מזרעא‬
‫דיוס קא אתינא‪ ,‬דלא שלטא ביה עינא בישא‪ ,‬דכתיב 'ב פרת יוס ב פרת‬
‫עלי עי' ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עי אלא עולי עי"‪.4‬‬
‫‪1‬‬
‫מאמר זה הינו חלק מספר שעתיד לצאת לאור בקרוב‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫בראשית מט‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫אור החיי ש‪ ,‬ועיי בפירוש הרשב" שפירש את הכפילות שכ דר‪ $‬המקרא לכפול את דבריו‪ ,‬והביא‬
‫ש מספר פסוקי כדוגמא‪ ,‬א‪ $‬לענ"ד אי כל הפסוקי דומי לנידו‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫ברכות כ ע"א‪ .‬ובתרגו‪ :‬רבי יוחנ היה רגיל לשבת בשערי טבילה אמר כשעולות בנות ישראל ובאות‬
‫מטבילה ה מסתכלות בי ויהיו לה ילדי יפי כמוני‪ ,‬אמרו לו רבנ לרבי יוחנ‪ ,‬וכי מר אינו מפחד מעי‬
‫למהות עי הרע ‪251‬‬
‫מבקשי אנו להבי את מהותו וטיבו של עי הרע‪ ,‬וכיצד הוא מזיק שכ‬
‫היזקו‪M‬מרובה‪ ,‬עד שאמר רב על עי הרע שהוא שורש כל המחלות‪.‬‬
‫"והסיר ה' ממ‪ $‬כל חלי‪ ,‬אמר רב זו עי‪ .‬רב לטעמיה דרב סליק לבי קברי‪,‬‬
‫עבד מאי דעבד‪ ,‬אמר תשעי ותשעה בעי רעה ואחד בדר‪ $‬אר"‪.5‬‬
‫כלומר רב לחש על הקברות וביאר שמיתת של תשעי ותשע היה בעטיה של עי‬
‫הרע‪ ,‬כי היא שורש כל המחלות‪ ,‬ומנסי אנו להבי את סיבת היזקו של עי הרע‪ .6‬ומדוע‬
‫בזרעא דיוס אי עי הרע שולטת‪ ,‬ומה כוח יש בו אשר מבטל את עצמת עי הרע‪ .‬זאת‬
‫ועוד מצאנו בדברי חז"ל שכל אחד יכול לשיי‪ $‬את עצמו לשבט יוס‪ ,‬ועי הרע לא תזיק‬
‫בו‪:‬‬
‫"פתח איד‪ $‬ואמר‪ ,‬האי מא דעייל למתא ודחיל מעינא בישא‪ ,‬לנקוט זקפא‬
‫דידא דימינא בידא דשמאליה‪ ,‬וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה‪,‬‬
‫ולימא הכי‪ :‬אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוס קא אתינא דלא שלטא ביה‬
‫עינא בישא‪ ,‬שנאמר ב פורת יוס ב פורת עלי עי אל תקרי עלי עי אלא‬
‫עולי עי"‪.7‬‬
‫ודברי הגמרא‪ ,‬דברי תימה ה‪ ,‬היא‪ $‬ישיי‪ $‬אד את עצמו לשבט יוס‪ ,‬א אינו‬
‫שיי‪ $‬לשבט זה‪ ,‬וממה נפש‪ $‬א שיי‪ $‬לשבטו של יוס‪ ,‬הרי אי עי הרע שולטת בשבט‬
‫זה‪.‬‬
‫ואמנ המהרש"א בחידושי אגדות ביאר‪:‬‬
‫"ויש לומר דהלחש הוא כ‪ ,‬ועוד יש לומר דכל ישראל נקראו ע"ש יוס‬
‫דכתיב 'נוהג כצא יוס'"‪.8‬‬
‫א‪ $‬תירו המהרש"א עדיי מותיר את הקושיא על כנה‪ :‬א כל ישראל נקראו ע"ש‬
‫יוס‪ ,‬הרי בבני יוס לא שולטת עי הרע? ורוצי אנו לבאר את יסודה של עי הרע וכיצד‬
‫יכולה היא להזיק‪ ,‬כפי שנתבאר לנו בבית מדרשה של החסידות‪.‬‬
‫הרע‪ ,‬אמר לה אני מזרעו של יוס שאי עי הרע שולטת בה שכתוב ב פרת יוס ב פורת עלי עי –‬
‫וקרא עולי עי – שה עולי מעל העי‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫בבא מציעא קז ע"ב‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫ראה מהר"ל חידושי אגדות כא– שביאר שהאד הבליט מעלותיו‪ ,‬והוא גר לקנאה בו‪ ,‬ועיי עוד‬
‫מהר"ל נתיבות עול‪ ,‬נתיב עי!טוב‪ ,‬וראה חזו איש חו"מ הערות למסכת ב"ב סימ כא‪ ,‬ובאופ אחר‬
‫עיי "מכתב מאליהו" ח"ג‪ ,‬עמ' ‪ ,341‬וח"ד עמ' ‪ .5‬וברצוננו לבאר באופ אחר‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫ברכות כה ע"ב‪ ,‬ובתרגו‪ :‬מי שנכנס לעיר ומפחד מעי הרע‪ ,‬יאחז גודל יד ימי ביד שמאל‪ ,‬וגודל יד‬
‫שמאל ביד ימי ויאמר כ‪ :‬אני פלוני ב פלוני מזרעו של יוס אני בא‪ ,‬שאי עי הרע שולטת בו‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫מהרש"א חידושי אגדות ברכות ש‪ ,‬וראה בספר 'דבש לפי' להרחיד"א )מערכת ע סי' יט( שכתב כתירו‬
‫השני של המהרש"א שכל ישראל ה בני יוס‪ ,‬כיוו שיוס כלכל אות‪.‬‬
‫‪ 252‬הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫"ונרג מפריד אלו‪"-‬‬
‫‪9‬‬
‫בספרי החסידות מצינו שכוחה של עי הרע שולט‪ ,‬בשעה שאד מתפעל ממעלת‬
‫חבירו א מחכמתו או מעושרו הרב או מיופיו‪ ,‬התפעלות זו פירושה שהוא מנתק את‬
‫הדבר מאלופו של עול – משורשו‪ ,‬שהרי לו היה האד‪ ,‬באותו רגע זוכר ויודע שהקב"ה‬
‫עושה ובורא הכל לא היה מתפלא כלל‪ ,‬שהרי בורא העולמי ברא הכל ומכוחו נת לאד‬
‫זה מחכמתו ומעושרו ! א‪ $‬כאשר האד מתפעל מאיש חכ‪ ,‬או עשיר הוא מעצי את‬
‫כוחו של האד‪ ,‬ומפרידו משורשו‪.‬‬
‫ה אמת אילו האד בעל החכמה והיופי היה דבוק בקב"ה‪ ,‬וזוכר שהכל מאתו‬
‫יתבר‪ ,$‬או!אז לא היה יכול להזיק לו בעל עי הרע‪ ,‬א‪ $‬כאשר האד עצמו שוכח שהכל‬
‫נית לו במתנת שמי‪ ,‬והוא עצמו מנתק דבר משורשו‪ ,‬או!אז יכולה לפעול פעולת ראייתו‬
‫של בעל העי‪ .‬אמור מעתה‪ ,‬כי היזק עי הרע אינו מתרחש דווקא ע"י רצו להרע ולהזיק‪,‬‬
‫אלא כאשר ההתפעלות מנתקת דבר משורשו‪ .‬ולכ העצה היעוצה להנצל מעי הרע –‬
‫לחבר ולקשר כל דבר אל שורשו‪ ,‬וכדבריו של האדמו"ר רבי נפתלי מראפשי‪:‬‬
‫"צרי‪ $‬להאמי שכל העול כולו ומלואו ה צל ודמיו לעילא מיניה‪ ,‬וצרי‪$‬‬
‫לקשר כל דבר בשורשו‪ ,‬למשל ששמעתי בילדותי סגולה מפי האומרי‪ ,‬שמי‬
‫שרוצה שלא לית עי הרע לתינוק יסתכל למעלה‪ .‬ולדעתי אפשר אמר זאת‬
‫איזה צדיק בחכמתו‪ ,‬כי עי הרע בא מזה‪ ,‬כאשר אד רואה איזה דבר נאה‪,‬‬
‫או איזה גדולה בממו או בבני‪ ,‬או בכל מעלה‪ ,‬והוא מתמיה מאד על‬
‫מעלתו של זה‪ ,‬אע"פ שמתמיה באהבה זה לזה‪ ,‬אעפ"כ גור רעה בזה‬
‫שמתמיה‪ ,‬שהוא מפריד הדבר משורשו‪ .‬כי אלו היה הרואה חכ ודבוק‬
‫בהשי"ת לא היה מתמיה כלל‪ ,‬כי מה שיי‪ $‬לתמוה על מידת תפארתו של‬
‫הקב"ה כביכול‪ ,‬כי זה שהוא רואה‪ ,‬הוא לתפארת ה'‪ ,‬או דמיו לחכמתו‬
‫יתבר‪ $‬מה שהאציל בצלמו ודמותו‪ ,‬רק צרי‪ $‬לישא למרו עיניו ובזה‬
‫מקשר הדברי לשורשו‪ ,‬וזה עי טובה ולא רעה ‪.10"...‬‬
‫הוא אשר אמר שלמה בחכמתו "ונרג מפריד אלו – שע"י ריגונו ותרעומותו מפריד‬
‫ממנו אלופו של עול"‪ ,11‬שע"י כח הסתכלותו הלא נכונה מפריד ממנו את מקור חיותו‪,‬‬
‫וגור נזק‪ .‬ומה נאוו דברי ר' לוי יצחק מבארדיטשוב שכתב בש מורו המגיד‬
‫ממעזירטש‪:‬‬
‫"שהתורה מלמדת לאד דר‪ $‬הנכונה‪ ,‬לעבודתו יתבר‪ $‬שמו‪ ,‬כשהאד ש‬
‫בטחונו‪ ,‬באיזה דבר מטובת עול הזה‪ ,‬הוא מראה כאילו אותו דבר יש לו‬
‫‪9‬‬
‫משלי טז‪ ,‬כח‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫"זרע קודש" פרשת ויצא ד כח‪ .‬וראה בהרחבה בספר "אוהב ישראל" פרשת פקודי – שמבאר שאע"פ‬
‫שאי ברכה שורה בדבר מדוד ושקול‪ ,‬ואעפ"כ במלאכת המשכ נעשה הכל עפ"י חשבו‪ ,‬עיי"ש שמבאר‬
‫הכל בטו"ט‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫משלי טז‪ ,‬כח – ובפירוש רש"י‪ ,‬ש‪.‬‬
‫למהות עי הרע ‪253‬‬
‫ח"ו כח להפעיל זולת הבורא ברו‪ $‬הוא‪ ,‬ממילא נפסק מזה הדבר דביקות‬
‫ושפע של הבורא ברו‪ $‬הוא‪ .‬וזה ששמעתי ממורי הגאו בוצינא קדישא‬
‫המפורס מוה"ר דוב בער זלה"ה מגיד מישרי דק"ק מעזירטש )פר'‬
‫בראשית לו( "וימל‪ $‬וימת" כיו שש הבטחו באיזה דבר‪ ,‬הוא ממלי‪$‬‬
‫אותו הדבר על עצמו‪ ,‬ונפסק הבטחו ממנו יתבר‪ $‬שמו‪ ,‬לכ נגרע פרנסתו‬
‫ממנו‪ ,‬וזהו "וימת" א‪ $‬אל ה' לבדו ישו בטחונו‪ ,‬ויבחו במעשיו שכל דבר‪,‬‬
‫אי בו כח זולת הבורא ית"ש‪ ,‬אזי מדבק ומקשר כל ענינו בהבורא ית"ש‪,‬‬
‫והוא יתבר‪ $‬שמו מקור כל הברכות ומקור החיי‪ ,‬אזי שורה בכל מעשיו‬
‫וענייניו כל הברכות והשפע‪ ,‬כי הוא מדבק כל הדברי באי סו"‪.12‬‬
‫מעתה אחר אשר השכלנו להבי את סיבת עי הרע – שמקצ את הנטיעה משורשה !‬
‫נפתח לנו צוהר להבי מדוע אי עי הרע שולט בשבטו של יוס ומדוע יוס הוא עלי!עי‪:‬‬
‫מעלתו המיוחדת של יוס הוא שידע לקשר כל דבר לאלוקות‪ .‬א בתוככי טומאת מצרי‬
‫ואליליה לא פסק פומיה מלהזכיר ש שמי בפיו‪ ,‬וג בשעה שמוציאי אותו מ הבור‬
‫לפתור את חלו פרעה ופרעה אומר לו "ואני שמעתי עלי‪ $‬לאמר תשמע חלו לפתר‬
‫אתו"‪ .13‬וברגע זה שעומד בי לצאת לאור – עול לבי לחזור שוב לבור האפילה לא שוכח‬
‫לקשר ולחבר את הכל לאלוקות‪.‬‬
‫"ויע יוס את פרעה לאמר‪ :‬בלעדי‪ ,‬אלקי יענה את שלו פרעה"‪.14‬‬
‫וחוזר הוא ומזכיר שוב ושוב את האלקי‪ ,‬ודבריו של יוס עושי רוש עד שפרעה‬
‫בעל האידיאולוגיה של "אשר אמר לי יארי ואני עשיתנו"‪ 15‬ג הוא שואל ומזכיר ש‬
‫שמי‪" :‬הנמצא כזה איש אשר רוח אלקי בו"‪ .16‬א אחר שעולה יוס לגדולה ונעשה‬
‫משנה למל‪ $‬על כל מצרי‪ ,‬הוא אינו שוכח לחבר ולזכור בכל מקו את בורא עולמי‪,‬‬
‫ועת נולדי לו שני בניו קורא הוא לה מנשה ואפרי‪:‬‬
‫"ויקרא את ש הבכור מנשה‪ ,‬כי נשני אלהי את כל עמלי ואת כל בית‬
‫אבי‪ ,‬ואת ש השני קרא אפרי‪ ,‬כי הפרני אלהי באר עניי"‪.17‬‬
‫נמצא שאי עי הרע יכול לשבטו של יוס‪ ,‬שכ יוס‪ ,‬מקשר ומחבר כל דבר לשורש‬
‫השורשי‪ ,‬אי אצלו הפרדה מהשורש‪ ,‬מי שנושא את עיניו ולבו למעלה כל הימי‪ ,‬אי‬
‫נזק של עי הרע יכול לפגוע בו‪ .‬מעתה מתבארי לנו דברי הגמרא בסגולת לבטל את‬
‫החשש מעי הרע‪ ,‬שיאמר אני מזרעו של יוס‪ ,‬א רוצה אתה שלא להיפגע מעי הרע‬
‫תלמד מדרכו של יוס משיטתו ותעשה אותו לרב‪ – $‬וכל המלמד את ב חבירו תורה‪,‬‬
‫‪12‬‬
‫קדושת לוי – פירושי אגדות‪ ,‬ועיי עוד בספר "אור האמת" – חידושי מהמגיד ממעזירטש ד ל טור ג‬
‫ד"ה עיני‪ $‬בשדה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫בראשית מא‪ ,‬טו‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫בראשית מא‪ ,‬טז‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫יחזקאל כט‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫בראשית מא‪ ,‬לח‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫בראשית מא‪ ,‬נא‪.‬‬
‫‪ 254‬הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"‪ 18‬בדר‪ $‬זו הוא יימנה ע שבטו של יוס‪ ,‬שכ ג הוא‬
‫יחבר כל דבר לשורשו כיוס ותלמיד כב יחשב‪ .‬הוא שהגמרא נותנת טע שלא שלטה‬
‫עינא בישא ביוס‪:‬‬
‫‪19‬‬
‫"עי שלא רצתה לזו ממה שאי שלו‪ ,‬אי העי הרע שולטת בו" ‪.‬‬
‫ולדברינו יסוד הדברי חד ה‪ ,‬שכ כאשר האד מבי שכל הטוב מתנת שמי הוא‪,‬‬
‫ונועד למלאכת שמי‪ ,‬והוא מחבר כל דבר למקורו ! שוב אינו רוצה לזו עיניו מדבר‬
‫שאינו שלו‪ .‬ומבי הוא אל!נכו‪ ,‬שכל אד מקבל בדייקנות את כליו למלאכת שמי‪ ,‬ואל‬
‫לו להסתכל בפתחו של חבירו‪ .‬ה כ‪ $‬למדנו בפרשת בלע‪:‬‬
‫"וישא בלע את עיניו‪ ,‬וירא את ישראל שכ לשבטיו ותהי עליו רוח‬
‫אלקי"‪.20‬‬
‫ופירש רש"י ש‪:‬‬
‫"ביקש להכניס בה עי רעה‪ .‬שכ לשבטיו – ראה כל שבט ושבט שוכ‬
‫לשבטיו ואינ מעורבי‪ ,‬ראה שאי פתחיה מכווני זה כנגד זה‪ ,‬שלא יצי‬
‫לתו‪ $‬אהל חבירו‪ ,‬ותהי עליו רוח אלקי – עלה בלבו שלא יקלל"‪.21‬‬
‫למדנו אפוא‪ ,‬כי בלע ביקש שתפגע בה עי הרע‪ ,‬א‪ $‬מחשבתו הרעה לא יצאה אל‬
‫הפועל‪ ,‬כי אי אחד מישראל מצי לאהל חבירו‪ .‬שכ כל אחד מבי שכל אשר נית לו הוא‬
‫מתנת חלקו משמיא‪ ,‬ואל לו להביט בפתח חבירו‪ .‬ובמצב כזה אי עינו הרעה של בלע‬
‫יכולה להזיק – "ותהי עליו רוח אלקי"‪ ,‬בנתיב העי שבו אנו הולכי‪ ,‬מבארי אנו‬
‫פרשה בחלוקת האר‪.‬‬
‫"עלה ל היערה"‬
‫אר ישראל נחלקה בגורל‪ ,‬אלעזר הכה לבוש היה אורי ותומי‪ ,‬וקלפי הגורלות‬
‫ניצב לפני יהושע‪ .‬ואלעזר הכה היה אומר ברוח הקודש‪ ,‬גורל שבט פלוני עולה‪ ,‬ויהושע‬
‫היה פושט ידו בגורלות‪ ,‬וכ שמו של השבט עולה עמו‪ .22‬בר בני שבט יוס התלוננו בפני‬
‫יהושע‪ ,‬שאי נחלת מספיקה לה‪:‬‬
‫"וידברו בני יוס את יהושע לאמר מדוע נתתי לי נחלת גורל וחבל אחד‪,‬‬
‫ואני ע רב עד אשר כה ברכני ה'"‪.23‬‬
‫‪18‬‬
‫סנהדרי יט ע"ב‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫ברכות כ ע"א‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫במדבר כד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫רש"י ש‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫תנחומא פנחס ו‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫יהושע יז‪ ,‬יד‪.‬‬
‫למהות עי הרע ‪255‬‬
‫שבט יוס הלי בפני יהושע שה "ע רב" מכוח ברכת ה'‪ ,‬שכ התרבו ה בארבעי‬
‫שנה יותר מכל שבט אחר‪ ,‬ועתה מבקשי ה להגדיל את נחלת‪ .‬יהושע מציע לה‬
‫להרחיב את גבול התיישבות ע"י כריתת היערות‪:‬‬
‫"ויאמר אליה יהושע א ע רב אתה‪ ,‬עלה ל‪ $‬היערה‪ ,‬ובראת ל‪ $‬ש‬
‫באר הפרזי והרפאי כי א ל‪ $‬הר אפרי‪ ,‬ויאמרו בני יוס לא ימצא לנו‬
‫ההר ורכב ברזל בכל הכנעני הישב באר העמק"‪.24‬‬
‫ויכוח קשה מתקיי בי בית יוס ליהושע על הרחבת גבול‪ ,‬יהושע מייע לה‬
‫לכרות את היערות‪ ,‬וה בני שבט יוס טועני שהדבר בלתי אפשרי‪.‬‬
‫א‪ $‬הגמרא דרשה את עצתו של יהושע‪ ,‬ואת תשובת של בני יוס בפני אחרות‪:‬‬
‫"'ויאמר אליה יהושע א ע רב אתה עלה ל‪ $‬היערה' אמר להו‪ :‬לכו‬
‫והחבאו עצמכ ביערי שלא תשלוט בכ עי רע‪ .‬אמרו לו אנ מזרעא‬
‫דיוס דלא שלטא ביה עינא בישא‪ ,‬דכתיב 'ב פורת יוס ב פורת עלי עי'‪,‬‬
‫ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עי אלא עולי עי"‪.25‬‬
‫ונפלאת בעינינו דרשת חז"ל‪ .‬בני יוס תבעו מיהושע ב נו תוספת נחלה‪ ,‬שכ ה ע‬
‫רב‪ ,‬ומה יועיל לה שיתחבאו כעת מעי הרע? והא בגלל כ‪ $‬תספיק לה הנחלה? זאת‬
‫ועוד‪ ,‬וכי יהושע לא ידע שבבני יוס אי עי הרע פוגע בה? ה יהושע עצמו משבט‬
‫‪26‬‬
‫אפרי הוא? אתמהה!‬
‫בר לדברינו הדברי מתבארי כמי חומר‪ .‬יהושע אמר לה לשבט יוס – אחר‬
‫שראו שהגורל מה' הוא‪ ,‬כי "בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו"‪ ,27‬א"כ מה לכ להלי על‬
‫מתנת שמי שקיבלת‪ ,‬ה מעלתכ העיקרית היא שעיניכ אינה רוצה לזו ממה‬
‫שאינה שלכ‪ .‬ולכ אי עי הרע שולטת בכ‪ ,‬שכ יודעי את לחבר כל דבר לשורשו‪.‬‬
‫אול עתה שמתאווי את לחלק ולנחלה שאינה שלכ – שוב עלול לפגוע בכ עי הרע‬
‫! ועל כ צאו והתחבאו בהר‪ .‬ורק כאשר בני יוס משיבי לו אנ מזרעא דיוס דלא‬
‫שלטא ביה עינא בישא‪ ,‬הבינו אל!נכו את כוונתו של יהושע‪ ,‬ואכ חזרו לחבר הדבר‬
‫לשורשו וחזרו בה מבקשת לנחלה נוספת‪.‬‬
‫זהו סוד כוח של בני יוס שיודעי לחבר בעינ כל דבר למקור הברכות‪ ,‬וזהו א‬
‫סוד נחלת‪.‬‬
‫"עד כי יבא שילה"‬
‫אחר ארבע עשרה שנה שעשו ישראל בגלגל באו לשילה‪ ,‬ושיכנו ש את אהל מועד‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫יהושע ש טו!טז‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫בבא בתרא קיח ע"א‪ .‬ועיי רשב" ש ד"ה דצווח ולא אהני‪ .‬וראה "עי יעקב" – בפירוש ע יוס‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫ראה בזה ב"חת סופר" על התורה פרשת ויחי על הפסוק "ב פרת יוס"‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫משלי טז‪ ,‬לג‪.‬‬
‫‪ 256‬הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫"כי לא באת עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה‪ ,‬מנוחה זו שילה‪ ,‬נחלה זו‬
‫ירושלי"‪.28‬‬
‫אמנ אי שילה מקו מנוחת עדי עד‪ ,‬אלא רק נחלה לשעה‪ ,‬אבל שעה זו ארכה שלוש‬
‫מאות שישי ותשע שני‪ .‬בר הבדל הלכתי משמעותי היה קיי בי שילה לירושלי‪,‬‬
‫בשילה קדשי קלי נאכלי בכל הרואה‪ ,‬ובירושלי רק לפני מ החומה‪ .‬הנמקת‬
‫ההלכה בהבדל שבי שילה לירושלי מתבססת על מעלתו של יוס‪:‬‬
‫"רבי אבהו אמר‪ :‬אמר קראי ב פרת יוס ב פרת עלי עי‪ ,‬עי שלא רצתה‬
‫לזו וליהנות מדבר שאינו שלו‪ ,‬תזכה ותאכל כמלא עיניה"‪.29‬‬
‫לדברינו מבארי אנו את הדברי‪ ,‬שכ מי שמחבר כל דבר לאלוקות‪ ,‬אי חומה‬
‫ומחיצה יכולי לעמוד בפניו‪ ,‬ולכ יכול לאכול ג מחו לחומה‪ ,‬ובלבד שעינו ולבו יהיו‬
‫קשורי לשורש השורשי וכ‪ $‬ניסח את הדברי בעל ה"שפת אמת"‪:‬‬
‫"'ב פרת יוס וכו' עלי עי'‪ ,‬דאיתא בגמרא בשילה‪ ,‬חלק יוס‪ ,‬היה קדשי‬
‫נאכלי בכל הרואה ע"י שקידש יוס הצדיק ראות עיניו‪ ,‬לכ זכה לזה‬
‫כאשר הגיד אדוני מו"ז ז"ל‪ .‬נמצא ע"י שמירת עינו של יוס הצדיק קידש‬
‫כל מש‪ $‬ראות העי א חו לחומה‪ ,‬והעני עפ"י מאמר חז"ל‪ ,‬אפילו מחיצה‬
‫של ברזל אי מפסקת בי ישראל לאביה שבשמי‪ ,‬אמנ כפי החיבה‬
‫שנמצא בבני ישראל כמו ב לאב‪ ,‬כ‪ $‬מתבטלי כל המחיצות ‪.30"...‬‬
‫עינו הפנימית של יוס מבטלת את כל המסגרת החיצונית‪ ,‬שכ צמצו הרוח אל תו‪$‬‬
‫גבולות שטח הוא תוצאה של התפיסה החומרית‪ ,‬א‪ $‬עינו של יוס המקרבת ומקשרת‬
‫הכל אל הבורא‪ ,‬היא גורמת לקדש את כל קו האופק של שילה‪ ,‬ומשו כ‪ $‬נאכלי ש‬
‫קדשי קלי בכל הרואה‪.‬‬
‫אמנ בנבואת העתיד מתבשרי אנו‪ ,‬כי ג ירושלי תאמ את שיטת שילה‪ ,‬שכ‬
‫לעת"ל עת "ונשגב ה' לבדו ביו ההוא"‪ 31‬והכל ייראו את ה' לבדו או!אז ג ירושלי‬
‫תצא מחו לחומותיה‪:‬‬
‫"אמר ר' חנינא בר פפא‪ ,‬ביקש הקב"ה לתת את ירושלי במידה‪ ,‬שנאמר‬
‫"ואמר אנה אתה הול‪ $‬ויאמר אלי למוד את ירושלי לראות כמה רחבה‬
‫וכמה ארכה‪ ,‬אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה‪ ,‬רבש"ע‪ ,‬הרבה כרכי בראת‬
‫בעולמ‪ $‬של אומות העול‪ ,‬ולא נתת מידת ארכ ומידת רחב‪ ,‬ירושלי‬
‫ששמ‪ $‬בתוכ‪ $‬ומקדש‪ $‬בתוכה וצדיקי בתוכה‪ ,‬אתה נות בה מידה? מיד‬
‫‪28‬‬
‫זבחי קיט ע"א וראה מגילה י ע"א‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫זבחי קיח ע"ב‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫שפת אמת ויחי תרל"ח ד"ה ב‪ ,‬וראה עוד שפת אמת‪ ,‬ויקהל תרנ"ד‪ ,‬ד"ה אלה וד"ה בפסוק‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫ישעיהו ב‪ ,‬יא‪.‬‬
‫למהות עי הרע ‪257‬‬
‫'ויאמר אלי רו דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלי מרוב אד‬
‫ובהמה בתוכה'"‪.32‬‬
‫ביקש הקב"ה לתת את ירושלי במידה‪ ,‬אול מובטחי אנו בנבואת העתיד‬
‫ש"פרזות תשב ירושלי" שכ יסודותיו של יוס שהוטבעו בשילה‪ ,‬יקבעו נחלה ג‬
‫בירושלי העתידית‪ ,‬וא ירושלי תתרומ מעל למחיצות‪.‬‬
‫בברכת יעקב ליהודה בנו מזכיר הוא את שילה‪" :‬לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבי‬
‫רגליו‪ ,‬עד כי יבא שילה ולו יקהת עמי"‪.33‬‬
‫פסוק זה שימש אסמכתא לדרשת חז"ל‪ ,‬כי שילה הוא שמו של מל‪ $‬המשיח‪" :‬משיח‬
‫מה שמו דבי רבי שילה אמרי‪ :‬שילה שמו שנאמר 'עד כי יבא שילה'"‪.34‬‬
‫משמעות הש שילה כשמו של מל‪ $‬המשיח הוא ג מאפיינו של מעלת יוס‪,‬‬
‫שתפקידו יהיה לקשר כל דבר לשורשו‪ ,‬ואת כל העמי לקב"ה ! "ולו יקהת עמי"‪.‬‬
‫"שעתידי אומות העול להביא דורו למל‪ $‬המשיח‪ ,‬וכ הוא אומר 'עד כי יבא שילה'‬
‫שי!לו"‪.35‬‬
‫בשורתו של יוס עתידה לפרוש את כנפיה על תבל ומלואה‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫בבא בתרא עה ע"א‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫בראשית מט‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫סנהדרי צח ע"ב‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ילקוט שמעוני ח"ב רמז ת"כ‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ¯· ¯È‡Ó ÔÓϘ ·¯‰‬‬
‫‪‰¯ÈÁ·Â ‰¯ÈÊ‚ ÏÚ‬‬
‫‪1‬‬
‫"כי למחיה שלחני אלקי"‬
‫עת אשר מתפזר הערפל מעל שבטי י!ה‪ ,‬ויוס מתוודה לאחיו‪ ,‬מפייס הוא בדברי‪:‬‬
‫"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכ כי מכרת אתי הנה כי למחיה שלחני‬
‫אלקי לפניכ‪ ...‬ועתה לא את שלחת אתי הנה כי האלקי‪ ,‬וישמני‬
‫לאב לפרעה ולאדו לכל ביתו"‪.2‬‬
‫מתקשי אנו להבי את תנחומי יוס לאחיו‪ ,‬ולא התבאר לנו במה ניחמ? א‪ $‬כדי‬
‫להבי את תמיהתנו כדבעי‪ ,‬עלינו לגעת בשיתי עליה עומדת אמונת אמ‪ .‬הנה כי אעפ"י‬
‫שיסוד מוסד לנו‪ ,‬כי "אי אד נוק אצבעו מלמטה‪ ,‬אלא א"כ מכריזי עליו מלמעלה"‪,3‬‬
‫וכל אשר קורה את האד בימי חלדו‪ ,‬נגזר לו משמיא‪ ,‬אעפ"כ "מגלגלי זכות ע"י זכאי‬
‫וחובה ע"י חייב"‪ 4‬לאמור אמנ נגזר על האד מה שיארע לו‪ ,‬א‪ $‬לאו דווקא ע"י איש‬
‫פלוני או אלמוני‪ ,‬וזה נקבע ע"י בחירת האד‪ ,‬וכמו שאמרו‪:‬‬
‫"תנא דבי רבי ישמעאל‪' ,‬כי יפל הנפל ממנו' ראוי זה ליפול‪ ,‬מששת ימי‬
‫בראשית‪ ,‬שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל‪ ,‬אלא שמגלגלי זכות ע"י זכאי‬
‫וחובה ע"י חייב"‪.5‬‬
‫חז"ל בדרשת זו‪ ,‬מצייני שהקב"ה משתמש בבחירתו הרעה של האד כדי להוציא‬
‫גזר די על הזולת‪ ,‬ואכ על הנופל נגזרה גזירה ליפול‪ ,‬ולכ קראו הכתוב הנופל‪ ,‬אע"פ‬
‫שעדיי לא נפל‪ .‬א‪ $‬אי זה פוטר את האד שבעטיו נגרמה המיתה‪ ,‬שכ יכול הוא למנוע‬
‫את המוות מצידו‪ ,‬ל< היה מציב מעקה כדבעי‪ ,‬א שהאיש הנופל בלאו הכי היה מת‪ ,‬כי כ‬
‫נגזר עליו א‪ $‬היה זה בצורה אחרת‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫מאמר זה הינו חלק מספר שעתיד לצאת לאור בקרוב‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫בראשית מה‪ ,‬ה!ח‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫חולי ז ע"ב‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫שבת לב ע"א‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫ש ש‪ .‬וכ ברש"י דברי כב‪ ,‬ח‪ .‬דוגמא נוספת היא הורג בשוגג "והאלקי אנה לידו" במה הכתוב‬
‫מדבר? בשני בני אד אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד‪ ,‬ולא היו עדי בדבר שיעידו‪ ,‬והקב"ה מזמנ‬
‫לפונדק אחד" )רש"י‪ ,‬שמות כא‪ ,‬יג(‪.‬‬
‫על גזירה ובחירה ‪259‬‬
‫ואכ כ‪ $‬טענו לילינוס ופפוס הרוגי לוד לטוריינוס כאשר ביקש להרג‪:‬‬
‫"הרבה הורגי יש למקו‪ ,‬והרבה דובי ואריות יש לו למקו בעולמו‬
‫שפוגעי בנו והורגי אותנו‪ ,‬אלא לא מסרנו הקדוש ברו‪ $‬הוא ביד‪ ,$‬אלא‬
‫שעתיד לפרוע דמינו מיד‪.6"$‬‬
‫לילינוס ופפוס טענו לפני טוריינוס‪ ,‬א תהרגנו סימ שנגזר דיננו למיתה‪ ,‬א‪ $‬דע ל‪$‬‬
‫שלבורא יתבר‪ $‬יש דרכי רבות להורגנו‪ ,‬וא אתה הורגנו הקב"ה עתיד להיפרע דמנו‬
‫מיד‪ ,$‬ואכ כ‪ $‬אירע‪" :‬אעפ"כ הרג‪ ,‬אמרו לא זזו מש עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את‬
‫מוחו בגיזרי"‪ ,7‬ומסכמי אנו את דברינו בלשו הרמב"‪:‬‬
‫"ודע והב כי האיש שנכתב ונחת בראש השנה להריגה‪ ,‬לא ינקה הליסטי‬
‫ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו‪ ,‬הוא רשע בעוונו ימות‪ ,‬ודמו מיד‬
‫הרוצח יבוקש"‪.8‬‬
‫מעתה מתקשי אנו להבי את תנחומי יוס "לא את שלחת אותי הנה כי‬
‫האלקי"‪ .‬ה הכל נגזר משמיא‪ ,‬ואעפ"כ מגלגלי זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב‪ ,‬וה‬
‫הרי בחרו ברע‪ ,‬שמכרו אותו לעבד‪ .‬וא"כ עליה לשאת בעונש‪ ,‬ומה בכ‪ $‬שהקב"ה סיבב‬
‫הכל לטובה‪ ,‬ה האחי עשו מעשה רע וכתוצאה מכ‪ $‬היה יוס עבד בבית פוטיפר ! ומה‬
‫תנחומי ניחמ?‬
‫כמו כ מתקשי אנו להבי את פירושו של הספורנו‪ ,‬שיוס ניחמ בזה שהוא עצמו‬
‫לא יעניש‪ ,‬אבל לא פטר אות מעונשי שמיא‪:‬‬
‫"האמנ אני דיי תחתיו שאדו אחר גזירותיו‪ ,‬ואעניש מי שהיה שליט‬
‫מאתו לעשות"‪.9‬‬
‫ומה תנחומי מנחמ יוס? וכי אחי יוס חששו רק מעונש של בי"ד של מטה‪ ,‬ה‬
‫חשש הגדול הוא מעונשי שמיא בבי"ד של מעלה‪ ,‬ומה תנחומי ניחמ יוס? ואכ בעל‬
‫ה"אור החיי" פירש שיוס אמר לה שא מעונשי שמיא פטורי ה‪:‬‬
‫"ואת חשבת‪ ...‬והרי זה דומה למתכוו להשקות חבירו כוס מוות‬
‫והשקהו כוס יי שאינו מתחייב כלו והרי ה פטורי וזכאי ג בדיני‬
‫שמי"‪.10‬‬
‫א‪ $‬דע עקא‪ ,‬מתקשי אנו להבי מדוע יהיו האחי פטורי א מעונשי שמיא‪ ,‬שהרי‬
‫א א נתכוונו לכוס מוות והשקו כוס יי צריכי כפרה וכ‪ $‬שנינו‪:‬‬
‫‪6‬‬
‫תענית יח ע"ב‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫ש ש‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫רמב"‪ ,‬בראשית טו‪ ,‬יד‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫ספורנו‪ ,‬בראשית נ‪ ,‬יט‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫אור החיי בראשית נ‪ ,‬כ‪.‬‬
‫‪ 260‬הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫"אשה הפר וה' יסלח לה – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב‬
‫מדבר‪ ,‬שהיא צריכה כפרה וסליחה‪ ,‬וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה‬
‫היה בוכה‪ ,‬ומה מי שנתכוו לעלות בידו בשר חזיר‪ ,‬ועלה בידו בשר טלה –‬
‫טעו כפרה וסליחה‪ ,‬המתכוו לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר –‬
‫על אחת כמה וכמה"‪.11‬‬
‫הרי רבי עקיבא דרש שג מי שרק נתכוו לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צרי‪$‬‬
‫כפרה‪ ,‬ומדוע לא יצטרכו האחי כלל כפרה? אתמהה! זאת ועוד‪ ,‬הרי עשרת הרוגי מלכות‬
‫מתו בעטיו של מכירת יוס‪:‬‬
‫"ה כענו לו‪ ,‬ומת הגנב ההוא‪ ,‬נ איה אבותיכ אשר אחיה מכרוהו‬
‫לארחת ישמעאלי סחרוהו ובעד נעלי נתנוהו"‪.12‬‬
‫וא עונש כה גדול נגזר בעוו אותה מכירה עד ששרפי מעלה צעקו ותמהו זו תורה וזו‬
‫שכרה! הא על כל אלה לא נדרש כפרה? כדי לבאר את נחמת יוס לאחיו נמשי‪ $‬ונעסוק‬
‫ביסודות האמונה אשר התוו לנו רבותינו‪.‬‬
‫"אל נורא עלילה"‬
‫הנה ביאר לנו רבינו הרמח"ל‪ ,‬כי בשני הנהגות מנהיג הקב"ה את עולמו‪ ,‬בהנהגת‬
‫המזל ובהנהגת המשפט‪ ,‬הנהגת המזל – ביאורה שהכל נוזל מלמעלה‪ ,13‬היא ההנהגה‬
‫אשר נקבעת מראש ע"י הבורא ית' לצור‪ $‬השלמת תפקידו הפרטי של האד‪ ,‬ולצור‪$‬‬
‫הכללי לתכלית הבריאה שתשלי את יעודה‪:‬‬
‫"ואמנ לכלל ההנהגה הזאת שאינה פונה אל הזכות והחובה‪ ,‬אלא פנייתה‬
‫למה שמצטר‪ $‬להשלמת הבריאה לפי מהותה‪ ,‬קראוה חכמי ז"ל‪" :‬מזל"‪,‬‬
‫יע אי עניינה אלא גזירה‪ ,‬ואינה תלויה בבחירת האד ובזכותו"‪.14‬‬
‫יש דברי אשר נקבעי ללא בחירת האד וסיבתו‪ ,‬אלא לפי צור‪ $‬השלמת תפקידו‪,‬‬
‫ולכל נשמה נקבע תפקידה אשר תעשה בעול הזה‪ ,‬ולצור‪ $‬כ‪ $‬ניתנו לה הכלי אשר היא‬
‫זקוקה לה‪" :‬חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא"‪ .15‬אכ הנהגת המזל‬
‫הכרחית לצור‪ $‬תכלית הבריאה אשר יעד האלוק‪ .‬ויש הנהגת המשפט‪ ,‬היא ההנהגה של‬
‫שכר ועונש לפי מעשה האד‪ :‬א לטוב א למוטב‪:.‬‬
‫"כי הנה האדו ב"ה הכי סדרי עמוקי בהשלמת הבריאה‪ ,‬כמו שביארנו‬
‫וש לו שני דרכי‪ :‬דר‪ $‬השכר ועונש‪ .‬ודר‪ $‬המזל‪ ,‬והוא הבוחר‪ ,‬ומשתמש‬
‫פע מ הדר‪ $‬האחד ופע מ הדר‪ $‬האחר‪ ,‬מה שהוא ידוע היותו יותר טוב‬
‫‪11‬‬
‫נזיר כג ע"א‪ ,‬וראה קידושי פא ע"ב‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫מוס של יו כפור מתו‪ $‬הפיוט "אלה אזכרה" וראה רבינו בחיי‪ ,‬בראשית מד‪ ,‬יז‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫ספר השרשי לרד"ק שורש "נזל"‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫"דעת תבונות לרמח"ל סעי קסח‪ ,‬עמ' קצט‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫מועד קט כח ע"ב‪.‬‬
‫על גזירה ובחירה ‪261‬‬
‫לעולמו‪ .‬אמנ בהשתמשו מ הדר‪ $‬השכר והעונש – יהיו כל הענייני‬
‫הנולדי לפי שכר ועונש בחוקותיה"‪.16‬‬
‫הנה כי כ בשתי הנהגות מנהיג בורא העול את עולמו‪ ,‬א‪ $‬הוסי הרמח"ל לבאר כי‬
‫אי שתי הנהגות אלו נפרדות זו מזו‪ ,‬אלא משולבות אחת ברעותה‪ .‬כי א שהקב"ה מנהיג‬
‫את עולמו בהנהגת המזל – הנהגה היעודה לתיקו העול‪ ,‬א‪ $‬ג הנהגה זו מונעת מתו‪$‬‬
‫שכר ועונש‪ ,‬לאמור‪ :‬אע"פ שבעצ לא היה ראוי לעונש כזה‪ ,‬א‪ $‬בעטיה וכוונתה של‬
‫הנהגת המזל‪ ,‬הקב"ה מגלגל את הדבר שכ‪ $‬יארע‪:‬‬
‫"ואמנ צרי‪ $‬שתדעי הקדמה‪ ,‬צריכה לנו הרבה לישוב ספיקות רבי‪ ,‬והוא‬
‫כי אפילו בזמ שהאדו ב"ה רוצה לנהג את עולמו בהנהגת המזל שזכרנו‬
‫הנה הוא מחזיר ומסבב הדברי‪ ,‬שאפילו מה שצרי‪ $‬לבוא לפי המזל – יגיע‬
‫מתו‪ $‬דרכי הנהגת השכר והוענש‪ ,‬וכעני זה מצאנו יסורי של רבי‪ ,‬שאמרו‬
‫'ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו'‪ ,17‬ובאמת לא היו היסורי הה אלא‬
‫מיסורי הצדיקי‪ ,‬אבל כ‪ $‬היא המידה‪ ,‬שהקב"ה מרכיב שתי ההנהגות‬
‫אלה ביחד‪ ,‬וא גזירות המזל לא יבואו אלא ע"י עני מה המתייחס אל‬
‫השכר והעונש שיוכלו ליתלות בו‪ ,‬שהרי אגביו יתגלגל כל הצרי‪ $‬להתגלגל‪,‬‬
‫אע"פ שבעצמו לא יהיה אלא דבר קטו"‪.18‬‬
‫היסורי של רבי לא הגיעו אליו כעונש על שלא ריח על העגל‪ ,‬אלא היו בעיקר‬
‫יסורי אהבה‪ ,‬אול מעשהו של רבי שלא ריח על העגל החיש את הוצאת לפועל של‬
‫יסורי אלו‪ .‬את ההנהגה הזו של בורא העול כינו חז"ל "עלילה" וכמו שהמשילו חז"ל‬
‫כמשל לאד שמבקש לגרש את אשתו‪ ,‬אלא שמחפש עלילה – סיבה לגרשה‪ ,‬ונכנס לביתו‬
‫ומבקש ממנה מזגי לי כוס שאשתה‪ ,‬והיא מזגה לו כוס פשור‪ ,‬או!אז מצא לו את‬
‫ההזדמנות למסור לה את הגט‪ ,‬וטענתו בפיו‪ ,‬שביקש הוא כוס חמי‪ ,‬ג בורא העול‬
‫מנהיג אותנו בעלילה‪:‬‬
‫"ויוס הורד מצרימה‪ ,‬זה שאמר הכתוב 'לכו וראו מפעלות אלקי נורא‬
‫עלילה על בני אד'‪ 19‬אמר רבי יהושע ב קרחה‪ :‬א הנוראות שאתה מביא‬
‫עלינו – בעלילה אתה מביא‪ ...‬וכ הוא אומר ביוס 'ויראו אחיו כי אותו‬
‫אהב אביה'‪ 20‬ע"י לשו של ארגמ‪ ,‬שעשה לו כתונת פסי נכתב עליו ד'‬
‫אונאות פסי – פ' ! פוטיפר‪ ,‬ס' – סוחרי‪ ,‬י' – ישמעאלי‪ ,‬מ' – מדייני‪,‬‬
‫בשביל כתונת פסי גר לכל השבטי לירד למצרי‪ .‬וא"ר יוד היה‬
‫הקב"ה מבקש לקיי גזירת ידוע תדע‪ ,‬והביא עלילה לכל דברי אלו‪ ,‬כדי‬
‫שיאהב יעקב את יוס וישנאוהו אחיו‪ ,‬וימכרו אותו לישמעאלי‪ ,‬ויורידו‬
‫‪16‬‬
‫דעת תבונות סעי קע עמ' קצא‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫בבא מציעא פה ע"א‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫דעת תבונות סעי קע עמ' קצד‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫תהילי סו‪ ,‬ה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫בראשית לז‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪ 262‬הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫למצרי וישמע יעקב שיוס חי במצרי‪ ,‬וירד ע השבטי‪ ,‬וישתעבדו ש‪,‬‬
‫הרי 'ויוס הורד מצרימה' אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטי‬
‫לירושלי ‪ ...‬הוי 'נורא עלילה על בני אד' "‪.21‬‬
‫דברי חז"ל אלו מלמדי אותנו על השילוב שבי הנהגת המזל – שהיא צור‪ $‬תכלית‬
‫הבריאה ! להנהגת המשפט‪ ,‬לאמור תכלית הבריאה שתהא גלות מצרי‪ ,‬א‪ $‬הקב"ה‬
‫השתמש בחטא האחי לגרו לירידה זו הנהגה זו נקראת "עלילה"‪ .‬ובעומק יותר נבאר‬
‫שאילולא הנהגת המזל – אשר נקבע מראש מקד על גלות מצרי‪ ,‬לא היו למכירה –‬
‫להנהגת המשפט השלכות כה מרחיקות‪ ,‬ונוסי ונבאר‪ ,‬ככל שהנהגת המזל נצרכת יותר‬
‫לתכלית הבריאה‪ ,‬או!אז בחירת האד והנהגת המשפט מועטה יותר‪ ,‬שכ הקב"ה צרי‪$‬‬
‫להוציא מעשה זה לתכלית הבריאה‪ .‬וכ‪ $‬אמרו חז"ל על יהודה שבא על תמר‪:‬‬
‫"אמר רבי יוחנ )יהודה( ביקש לעבור‪ ,‬וזימ לו הקב"ה מלא‪ $‬שהוא ממונה‬
‫על התאוה‪ ,‬אמר לו יהודה היכ אתה הול‪ ?$‬מהיכ מלכי עומדי? מהיכ‬
‫גדולי עומדי? ויט אליה הדר‪ $‬בע"כ שלא בטובתו"‪.22‬‬
‫הרי ל‪ $‬שכיוו שהנהגת המזל דורשת שמשיח יבוא בצורה מכוסה‪ ,‬וזוהי תכלית‬
‫הבריאה להצמחת מל‪ $‬המשיח‪ ,‬א"כ מוכרח הדבר שבחירת האד היא מועטה‪.‬‬
‫ומעתה מביני אנו אל!נכו את תנחומי יוס‪ ,‬שכיו שנוכחתי לראות את גודל‬
‫מעשיכ שה מכווני לתכלית הבריאה – לשורש גלות מצרי‪ ,‬הרי שחלקכ בהנהגה‬
‫זו הוא שולי‪ ,‬ואפשר שלא מדעתכ עשית זו ושלא בטובתכ וכמו יהודה שבא על תמר‬
‫– "לא את שלחת אותי" ה ה דברי הנצי"ב‪:‬‬
‫"הוא יתבר‪ $‬היסב שתחשדוני‪ ,‬ותעשו לי רעה כדי שתגיע מזה טובה‪...‬‬
‫שודאי לא היו ראויי לאותו מעשה א לא בהשגחה עליונה ית'‪ ,‬וא"כ אי‬
‫ליוס עליה כלו"‪.23‬‬
‫תנחומי של ממש מנחמ יוס "כי למחיה שלחני אלקי לפניכ" ומכיוו‬
‫שהשלכות כל!כ‪ $‬כבירות יש למעשה זה הרי בהכרח "לא את שלחת אתי הנה כי‬
‫האלקי"‪.24‬‬
‫בדר‪ $‬זו מבארי אנו ג את מיתת של עשרת הרוגי מלכות שמתו בעטיי של‬
‫עשרת אחי יוס‪ ,‬וכבר תמהנו שא "לא את מכרת אותי" מדוע עונש כה גדול נענשו?‬
‫בר ג מיתת של הרוגי מלכות נגזרה מראש למע תיקו העול – תיקו דורו של‬
‫שמד‪ ,‬שכ זהו צור‪ $‬תכלית הבריאה‪ ,‬רק הקב"ה עט זאת במעטה של מכירת יוס‪ ,‬וכפי‬
‫‪21‬‬
‫מדרש תנחומא פר' וישב אות ד – וראה עוד מהר"ל גבורות ה'‪ ,‬פרק ט‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫בראשית רבה‪ ,‬פרשה פה ד"ה "ויראה יהודה"‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫"העמק דבר" בראשית נ‪ ,‬כ‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫בראשית מה‪ ,‬ח‪ .‬ובזה מבואר אריכות הלשו שיוס אומר לה "ועתה אל תעצבו" ‪ ...‬ואח"כ שוב פונה‬
‫אליה "לא את שלחת"‪ .‬ולדברינו הדברי מבוארי שקוד מסביר לה שזו הנהגת המזל אשר‬
‫חשובה‪ ,‬וממילא בחירת האד בזה היא מיזערית‪.‬‬
‫על גזירה ובחירה ‪263‬‬
‫שביאר הרמח"ל את ייסוריו של רבי‪ .25‬מעתה נותני אנו את דעתנו ליעקב אבינו אשר‬
‫רוחו חייתה בקרבו‪ ,‬רק אחר אשר רואה את העגלות‪.‬‬
‫"וירא את העגלות"‬
‫"ויגדו לו לאמר עוד יוס חי‪ ,‬וכי הוא משל בכל אר מצרי ויפג לבו כי לא‬
‫האמי לה‪ ,‬וידברו אליו את כל דברי יוס אשר דבר אליה וירא את‬
‫העגלות אשר שלח יוס לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביה"‪.26‬‬
‫התורה מעידה כי רוח יעקב חייתה בו‪ ,‬רק אחר אשר ראה את העגלות‪ ,‬ותמהי אנו‪,‬‬
‫וכי יעקב חשד בבניו שג בדבר זה שיקרו לו ויאמרו לו שבנו יוס חי?‪ 27‬ומדוע חייתה‬
‫רוח קודשו של יעקב ע"י פרשת העגלות דווקא?‬
‫בר חז"ל ביארו לנו בפני אחרות‪:‬‬
‫"ד"א וירא את העגלות לפיכ‪ $‬העי תלויה דמשמע וירא את הגלות‪ ,‬דכל זמ‬
‫שהיה באר כנע לא היה ירא מהגלות‪ ,‬אבל כשראה את העגלות שבאו‬
‫לאר ישראל אז הבי את הגלות"‪.28‬‬
‫דברי חז"ל אלו שופכי לנו אור יקרות על מחשבותיו של יעקב אבינו‪ ,‬שא ששמע‬
‫שיוס במצרי‪ ,‬טרדה אותו המחשבה מדוע הוא נענש שיוס היה במצרי כ"ב שנה‪,‬‬
‫בר עתה משראה את העגלות – את הגלות ! נתחוור לו‪ ,‬שיוס נשלח להכשיר הגלות‪,‬‬
‫או!אז נסגר לו המעגל – 'ותחי רוח יעקב אביה'‪ 29‬שכ מעתה נתחוורה לו כשמלה‬
‫פרושה‪ ,‬שבניו לא חטאו‪ ,‬הוא לא חטא‪ ,‬אלא הכל היה לצור‪ $‬תכלית הבריאה‪ ,‬לש גלות‬
‫מצרי שהיא שורש כל הגלויות ! והכל מאתו יתבר‪ ,$‬ובכ‪ $‬מבארי אנו דרש אשר נראה‬
‫כמדרש פליאה‪:‬‬
‫"וירא את העגלות – רבי אומר‪ ,‬כשפירשתי ממ‪ $‬הייתי דורש בביאת‬
‫המשיח בעגלה ובזמ קריב"‪.30‬‬
‫קשרו לנו חז"ל בי עגלות יוס לבעגלא ובזמ קריב‪ ,‬וא יורשה לנו להעמיק בדברי‬
‫חז"ל הקדושי הללו נראה שבעגלות יוס ראו ה בבואה ודוגמא למעגל אשר יסגר‬
‫בביאת המשיח‪ ,‬וכפי אשר דרש בעל ה"אוהב ישראל" שפירש בדר‪ $‬רמז את דברי‬
‫הגמרא‪:‬‬
‫‪25‬‬
‫עיי "שפתי חיי" אמונה והשגחה א עמ' רמח‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫בראשית מה‪ ,‬כו!כז‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫אמנ חז"ל אמרו על כ‪" $‬ר' שמעו אומר כ‪ $‬עונשו של בדאי שאפילו דובר אמת אי שומעי לו‪ ,‬שכ‬
‫מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביה ‪ ...‬אבל באחרונה אע"פ שדברו אמת לפניו לא האמי לה ‪"...‬‬
‫)אבות דר' נת פרק ל(‪ ,‬א‪ $‬עדיי צ"ב ועיי ברמב" ש!‬
‫‪28‬‬
‫כתב יד ילקוט מדרשי תימ – הובא בתו"ש פרק מה אות צא בהערות‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫ראה ש בתו"ש שהביא בש ספר חצי מנשה העגלות – מעגל שראה היא‪ $‬נסגר המעגל‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫ילקוט מדרשי תימני הובא בהערות תו"ש הערה צא‪.‬‬
‫‪ 264‬הרב קלמ מאיר בר שליט"א‬
‫"לא היו ימי טובי לישראל כט"ו באב"‪.31‬‬
‫ופירש הוא בהקד דברי הגמרא‪:‬‬
‫"אמר רבי אלעזר‪ :‬עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקי‪ ,‬והוא יושב ביניה‬
‫בג עד‪ ,‬וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר 'ואמר ביו ההוא הנה‬
‫אלוקינו זה – קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"‪.32‬‬
‫ופירש האדמו"ר מאפטא‪ ,‬כי ט"ו באב‪ ,‬היינו האות הט"ו שבאותיות הא"ב שהיא‬
‫אות ס'‪ ,‬והיא רומזת על המחול העתידי‪.33‬‬
‫וביאור עומק דבריו הקדושי על האות ס' נראה לפרש על פי דברי הגמרא‪:‬‬
‫"אמר רבי יוחנ‪ :‬מפני מה לא נאמר נו" באשרי? מפני שיש בה מפלת של‬
‫שונאי ישראל‪ ,‬דכתיב 'נפלה לא תוסי קו בתולת ישראל‪ '...‬אמר רב נחמ‬
‫בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכ ברוח הקודש שנאמר 'סומ‪ $‬ה' לכל‬
‫הנופלי'"‪.34‬‬
‫המתבאר מתו‪ $‬דברי הגמרא‪ ,‬כי אות נ' מרמזת על נפילה‪ ,‬ואילו האות ס' מרמזת על‬
‫סמיכת הנפילה‪ ,‬וביאור הדברי כי האות נ' נכתבת בצורת חצי עיגול‪ ,‬ואילו האות ס'‬
‫בעיגול של‪ ,‬לאמור‪ ,‬כל זמ שלא נשל כל הסיבוב כל עת אשר לא רואי את סיבת‬
‫הדברי‪ ,‬נראי הדברי כנפילה‪ ,‬ורק בעת אשר יגמור הקב"ה את הסיבוב‪ ,‬עת יתברר‬
‫שכל הבשורות הרעות שייכות ה להטוב ומטיב‪ ,‬או!אז יתבהר שהכל היה לטובה‪.‬‬
‫משו כ‪" $‬לא היו ימי טובי לישראל כט"ו באב" – כאות הט"ו שבא"ב שהיא‬
‫הס'‪ ,‬שהיא הגילוי לעיני כל‪ ,‬כיצד סיבב הקב"ה את הדברי מראשית הבריאה עד ק‬
‫אחרית הימי‪ .‬ומעתה מוארי לנו דברי חז"ל שיעקב עת אשר ראה את העגלות – את‬
‫המעגלי אשר נסגרו ! ראה הוא בחזונו את השמחה אשר תהיה בעגלה ובזמ קריב‪ ,‬עת‬
‫הכל יתבאר או! "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫תענית כו ע"ב‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫תענית לא ע"א‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫"אוהב ישראל" לט"ו באב‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫ברכות צ ע"ב‪.‬‬
‫‪265‬‬
‫‡‪ı¯Â¢ χ¯˘È ¯Â‬‬
‫˘·˙ ‪‡˙ÎÏÓ‬‬
‫למהותה של שבת ממבטי שוני‬
‫הייתה לי דמעתי לח יומ ולילה‪ .‬לעילוי נשמתה הטהורה של אחותי מורתי‬
‫המזוככת בייסורי‪ ,‬אישה כשרה ומאמינה מעל לכל שיעור אשר יורהו השכל‪ .‬מרת‬
‫ד"ר תחיה נועה אסתר ע"ה בת משה יבלחט"א שוור‪ .‬אמא ומחנכת דגולה‪ ,‬אשת חבר‪,‬‬
‫גאונית בתורה ומידות‪ ,‬רופאה מסורה‪ .‬את תורתי אני חב לה‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫יו השביעי שבת קודש‪ .‬יו אשר לאור‪ $‬כל הדורות נשמר בישראל ושימר את‬
‫ישראל‪ ,‬ככלה בי רעותיה משובצה משכה את ליב של ישראל למסור נפש עליה ועל‬
‫פרטיה כי כול מסיני נאמרו‪.‬המצווה אשר הבדילה והפרישה את ישראל מ האומות‬
‫יותר מכל מצווה אחרת הינה השבת‪:‬‬
‫"‪..‬א‪ $‬את שבתותי ֹתשֹמרו כי אות היא ביני וביניכ לדרתיכ לדעת כי אני ה'‬
‫מקדשכ" )שמות לא‪,‬יג(‪ .‬הדברי כה מאירי לנוכח ההיסטוריה שלנו אחרי אלפי שנות‬
‫נדודי וצרות לאומיות הלא לפלא יהיה הדבר כי עדיי נותרנו כצורתנו!לפחות בעיקרה‬
‫של האומה!ללא שינוי‪ .‬אי ספק כי חלק עיקרי ומכריע בפלא הזה נזק לזכותה של‬
‫השבת‪ .‬החל בתקופת השעבוד במצרי ש ביקש משה רבינו ע"ה מפרעה את השבת‬
‫כיו מנוחה לעבדי העבריי )שמו"ר א‪,‬כח( לכאורה מטעמי סוציאליי בלבד אבל‬
‫כמוב מאליו מציי המדרש את הטע האמיתי;דר‪ $‬פלאי המ והפסקתו בשבת‪,‬מש אל‬
‫שנות הגלות בנכר ועד ליו שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמי לעתיד לבוא!לאור‪ $‬כל‬
‫הדר‪ $‬ע ישראל מלווה ע"י השבת‪.‬‬
‫אי בי לא עוז ולא חכמה‪ ,‬לא דעת ולא תבונה בכדי להקי אפילו פ אחד של היו‬
‫המקודש הזה שתופס חלק מרכזי כל כ‪ $‬בחיינו כי ארוכה מאר מידה ורחבה מני י‪.‬‬
‫וא על פי כ פטור בלא כלו אי אפשר ומפאת חביבות הדבר אצלי ! ויש להניח שג‬
‫אצל כל יהודי שנשמה ערה ניתנה בקרבו ! ראיתי קצת ללקט מדברי רבותינו הק' ועל כ‬
‫אפשר שהדברי אינ צריכי להכשר והסכמה כי לא מדילי אמרתי ולא מתחת ידי‬
‫יצאו‪.‬‬
‫בס"ד ננסה לדו בשאלות כדוגמת מה אמור היהודי לקבל מ השבת ואי‪ $‬צריכי‬
‫השוכני באוהלה של תורה לראות את יו זה‪ .‬מה יחסה אל ששת ימי המעשה והא‬
‫‪ 266‬אור ישראל שוור‬
‫היא משלימה אות? הא זו הצהרה ועדות או ג יותר מכ‪ ?$‬וא זה רק יו מנוחה‬
‫מדוע צרי‪ $‬ציווי על כ‪ .$‬ועוד כהנה וכהנה כפי אשר תשיג ידנו בקיצור הדברי בע"ה‪.‬‬
‫*ויבר אלוקי את יו השביעי ויקדש אותו וזכרת‪....‬‬
‫מספר פעמי נזכר ציווי השבת בתורה ובנביאי כידוע‪:‬‬
‫במעשה בראשית‪ ,‬במת תורה על שני אזכוריו‪ ,‬בעת תחילת המלאכות במשכ ועוד‪.‬‬
‫אול‪ ,‬בכל פע מדגישה התורה נק' אור אחרת במצווה; וידענו כבר שהשבת לא ניתנה‬
‫למנוחה פיזית בלבד א לא בעבור מנוחת הנפש!כי א הרבה למעלה מזה‪ ,‬התורה רוצה‬
‫שהאיש הישראלי יצא משגרת חייו כדי לבחו את דרכו מדי פע בפע שהרי השגרה‬
‫שוחקת ומכניסה אותנו אל תו‪ $‬עול מושגי החומר; ניצו הנשמה דוע‪ $‬לאיטו וזקוק‬
‫למפוח אדיר שיית בו רוח חדשה‪" .‬באה שבת באה מנוחה"‪ .‬א תיטלו את השבת‬
‫מהיהודי הרי נטלת לו אוצר נחמד!מרגניתא טבא!בדד ישב כי השבת היא אוצרו‪.‬‬
‫ואוצר נוס יש לקב"ה ולישראל כמבואר בגמ' דלהל‪ .‬אמת מה נהדר הקשר אשר‬
‫רמז לו ה"רוקח" )פר' יתרו(‪" :‬כי ששה ימי כנגד ששה סדרי )משנה( והשבת כנגד‬
‫יראת ה'‪ ,‬שכבר דרשו חז"ל בגמ' שבת)לא‪ (.‬והיה אמונת עתי‪ $‬חוס ישועות חכמת ודעת!‬
‫אמונה זה זרעי וכו'‪ ,‬ואעפ"כ "יראת ה' היא אוצרו"‪ .‬ובראשית אותיות שבת ירא‪ .‬שבת‬
‫היא כנגד יראה‪.‬‬
‫ביחס להבדלי שאנו מוצאי בי האזכורי השוני של מצוות השבת בתורה‪ ,‬כותב‬
‫הרמב" במורה נבוכי )ח"ב פל"א(‪:‬‬
‫"‪...‬בעשרת הדברות הראשונות‪ ,‬אמר "כי ששת ימי עשה" וגו'‪ ,‬ואמר‬
‫במשנה תורה "וזכרת כי עבד היית במצרי" וגו' על כ צוו‪ $‬ה' א!לקי‪ $‬וגו'‪,‬‬
‫וזה אמת‪ ,‬כי העלול במאמר הראשו הוא כבוד היו והגדילו כמ"ש "על כ‬
‫בר‪ $‬ה' את יו השבת ויקדשהו" זהו העלול הנמש‪ $‬לעילת כי ששת ימי‬
‫וגו'‪ .‬אמנ תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמש‪$‬‬
‫לעילת היותנו עבדי במצרי‪ ,‬אשר לא היינו עובדי ברצוננו ובעת שחפצנו‬
‫ולא היינו יכולי לשבות‪ ,‬וצוונו בתורת השביתה והמנוחה לקב ב'‬
‫העניני‪ ,‬האמנת דעת אמתי! והוא חידוש העול המורה על מציאות הש‬
‫בתחילת המחשבה ובעיו הקל;)ובנוס‪ (:‬וזכור חסדי הש עלינו‪ ,‬בהניחנו‬
‫מתחת סבלות מצרי וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותיקו‬
‫העניי הגשמי‪".. :‬‬
‫ז"א שיו השבת מוצג פע מחמת היות העול מעשי ידי ה' בששה ימי‪:‬‬
‫‪P‬ר ֶאת ַה‪ ָO‬וְ ֶאת ָ‪,‬ל ֲא ֶ‪2‬ר ָ& ַו ָ‪O‬נַח ַ&‪1O‬‬
‫ָמי ָע ָ‪N‬ה ה' ֶאת ַה ָ‪ַ Q‬מיִ וְ ֶאת ָה ֶ‬
‫ִ‪,‬י ֵ‪2ֶ 2‬ת י ִ‬
‫יעי ַעל ֵ‪ַ &ֵ ,‬ר ְ‪ $‬ה' ֶאת י‪ַ 1‬ה ַ‪&ָ Q‬ת וַיְ ַק ְ‪2ֵ R‬ה<‬
‫ַה ְ‪ִ Q‬ב ִ‬
‫ופע כנובע מהיותנו פליטי מבית עבדי במצרי והקב"ה הוציאנו מש ביד רמה‪:‬‬
‫שבת מלכתא ‪267‬‬
‫<ב ְזר ַֹע נְ ט<יָה ַעל‬
‫ָקה ִ‬
‫לקי‪ִ $‬מ ָ‪&ְ Q‬יָד ֲחז ָ‬
‫ית ְ& ֶא ֶר ִמ ְצ ַריִ ַו‪ִֹ O‬צ ֲא ָ‪ $‬ה ' ֱא! ָ‬
‫ָכ ְר ָ‪,ִ /‬י ֶע ֶבד ָהיִ ָ‬
‫וְ ז ַ‬
‫י‪ַ $‬לעֲ‪1N‬ת ֶאת י‪ַ 1‬ה ַ‪&ָ Q‬ת‬
‫ֵ‪ִ ,‬צ<ְ ָ‪ $‬ה' ֱא!ל ֶֹק ָ‬
‫לכאורה אלה שני טעמי שוני בתכלית‪,‬אז מה מה עיקר?‬
‫ההסבר לכ‪! $‬נוקט הרמב"! שאמנ כ הוא שיש פה שני חיובי‪ :‬חיוב לקדש את‬
‫יו השבת ולכבדו כמו שעשה ג הקב"ה בעצמו ַעל ֵ‪ַ &ֵ ,‬ר ְ‪ $‬ה' ֶאת י‪ַ 1‬ה ַ‪&ָ Q‬ת וַיְ ַק ְ‪2ֵ R‬ה<‬
‫וחיוב זה נובע מהטע הראשו של בריאת העול‪ .‬והחיוב השני הוא לשמור את היו‬
‫ולשבות בו ממלאכה וזה נובע מהרצו לזכור ולהזכיר שהיינו עבדי ולא יכולנו לשבות‬
‫ולנוח כאוות נפשנו‪,‬עד שבא הקב"ה וגאלנו מש ביד חזקה‪.‬‬
‫ועוד כפי שמסביר הרמב" במורה כי זיכרו הוא דבר דינאמי שע חלו הזמ נשכח‬
‫מלב האד אלא א כ קובעי אותו במעשי מציאותיי וזו היא בעצ מטרת השבת‬
‫להשריש את הזיכרו הנ"ל‪.‬‬
‫לא סת זכרו בעלמא כי א כזה השקול כנגד כל המצוות כול כדכתב הרמב"‬
‫בחתימה להל' שבת בידו החזקה‪:‬‬
‫השבת ועבודה זרה כל אחת משתיה שקולה כנגד שאר כל מצות התורה‪ ,‬והשבת היא‬
‫האות שבי הקב"ה ובינינו לעול‪ ,‬לפיכ‪ $‬כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי‬
‫ישראל‪ ,‬אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניה כגוי לכל‬
‫דבריה‪ .‬לפיכ‪ $‬משבח הנביא ואומר )ישעיהו נ"ו( "אשרי אנוש יעשה זאת וב אד‬
‫יחזיק בה שומר שבת מחללו" וגו'‪ ,‬וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי‬
‫כחו כבר מפורש בקבלה שכרו בעול הזה יתר על השכר הצפו לעול הבא‪ ,‬שנאמר‬
‫)ישעיהו נ"ח( "אז תתענג על ה' והרכבתי‪ $‬על במותי אר והאכלתי‪ $‬נחלת יעקב אבי‪ $‬כי‬
‫פי ה' דבר"‪.‬‬
‫ובאופ מעניי יוצא שדווקא מתו‪ $‬שתי הזכירות האלה נעשה האד ראוי וכדאי‬
‫לקבל תורה שג היא זכירה בפנ"ע‪ .‬וכ ראיתי שהרב רקובר שליט"א כתב בהקדמה‬
‫לשיעורי מר ר' אברה שפירא זצ"ל היקש נאה בי מצוות השבת לבי מת התורה‬
‫והדברי מאירי‪:‬‬
‫ודכולי עלמא ! בשבת ניתנה תורה לישראל‪ ,‬כתיב הכא )שמות כ( זכור את יו השבת‬
‫לקדשו‪ ,‬וכתיב הת )שמות יג( ויאמר משה אל הע זכור את היו הזה‪ ,‬מה להל !‬
‫בעצומו של יו‪ ,‬א כא ! בעצומו של יו‪] .‬גמ' שבת )פו‪[ (:‬‬
‫יציאת מצרי ויו השבת קשו