מה שהיה - קיבוץ שדות ים

‫סיפורים מהספר העתידי "בין שדות‪ -‬וים ב'"‬
‫התאנה ניצחה‬
‫חוה נוימן‬
‫ענף הנוי בשנות ה ‪04 -‬‬
‫בשנות ה – ‪ 04‬היה צביקה בהריה (לימים‪ :‬בהר) המרכז הראשון של "ענף הנוי"‪ .‬הכינוי שלו היה צביקה‬
‫השחור‪ .‬למי שעדיין לא נולד אז‪ ,‬או מי שלא זוכר ‪ -‬ראוי לספר כי בקיבוץ היו שני צביקה‪ :‬צביקה הלבן‪,‬‬
‫שהיה מכונאי וצביקה השחור‪ ,‬כאמור מרכז ענף הנוי‪.‬‬
‫נטיעות ט"ו בשבט ‪ 4400 -‬כולל עץ התאנה‬
‫ביוזמת צביקה וחבר המכונה "כושי" יזמו שתילת ייחורי אשל וייחורי תאנה באזור מול הים‪ ,‬ולקראת‬
‫השתילה הכינו את הייחורים‪.‬‬
‫התוכנית היתה לטעת עצים בשטח מחדר האוכל הישן עד המספנה‪-‬נגריה‪ .‬באמצע היתה ממוקמת‬
‫סככת הדייג‪ ,‬שבה תיקנו את הרשתות‪ ,‬וכן מבנה הנהלת החשבונות ששימש אז בית‪-‬תינוקות ועוד‪.‬‬
‫שיטת שתילת הייחורים היתה‪ :‬כושי הכין את הבורות באמצעות יתד עץ ומקבת‪,‬‬
‫חברים וחברות נעצו את הייחורים בבורות‪ ,‬וחברות הלכו אחריהם עם צינור והשקו אותם‪ .‬אני הייתי‬
‫בצוות ההשקיה‪ ,‬אבל גם נעצתי את הייחורים בבורות‪.‬‬
‫נפצעתי במצחי והדם החל לזרום‬
‫פתאום אני מקבלת מהלומה משבב היתד‪ ,‬שפגע בעורק המצח שלי והדם התחיל לזרום‪ .‬כל החברים‬
‫סביבי התרגשו‪ ,‬והיו מי שניסו לעצור את זרם הדם בעזרת קרח שהניחו על מצחי וחבשו את המקום‪.‬‬
‫כנראה שהניחו את הקרח לא במקום המתאים‪ ,‬ואני מרגישה שהדם ממשיך לזרום מתחת לתחבושת‪.‬‬
‫מי שעזרה במקצועיות היתה דבורה רונקין (אשתו של אליקים רונקין‪ ,‬המדריך המקצועי בבניית‬
‫הסירות שבנינו במספנה)‪ .‬היא השכילה להניח את הקרח על הפצע ולחבוש כראוי‪ ,‬והדם הפסיק לזרום‪.‬‬
‫אריה בוריצר הזעיק רופא‬
‫קשר טלפוני להזעיק רופא לא היה אז בנמצא‪ ,‬ואריה בוריצר שלא נרגע‪ ,‬לקח את הסוס ורכב לתחנת‬
‫הנוטרים בטנטורה‪ .‬משם התקשר טלפונית לחדרה‪ ,‬ואז היגיע רופא וטיפל בי‪ .‬מה שנותרה מאז היא‬
‫הצלקת על מצחי‪.‬‬
‫רק לאחר ניסיון של שנים הפסקנו לשתול בט"ו בשבט‬
‫כאמור‪ ,‬שתלנו ייחורי אשל וייחורי תאנה באזור‪ .‬באותה תקופה עוד לא היה לנו ניסיון ולא חשבנו‬
‫שט"ו בשבט אינו המועד המתאים אצלנו לשתילה‪ ,‬ומה שקרה אז‪ :‬באו סערות‪ ,‬והחול כיסה את כל‬
‫ייחורי האשל והתאנה‪ .‬ניסינו להסיר את החול‪ ,‬אך הסערות המשיכו לכסות את השתילים‪ ,‬אני‬
‫המשכתי לגלות את השתילים מהחול – עד שהם גדלו לעצי אשל ותאנים‪.‬‬
‫מי ששרדה עד היום באזור חדר האוכל ‪ -‬היא התאנה‪ ,‬שדורות כבר טעמו תאנים מעץ יחיד זה‪ ,‬ועוד‬
‫היד נטויה‪.‬‬
‫צביקה בהר – התגייס להשיג כספים‬
‫לבניית מבנה "בית חנה סנש" והבניין עם המגדל‬
‫ששימש ומשמש אותנו עד היום‬
‫לאחר שהביאו לנו הבשורה המרה על הרצחה של חנה סנש ע"י ההונגרים‪ ,‬התחלנו בקיבוץ לדון‬
‫בתוכנית ההנצחה של חנה סנש והקמת בית‪-‬ספר ימי‪ ,‬ועל כך קיימנו דיונים ציבוריים רבים‪.‬‬
‫צביקה בהר – היה איש‪-‬יוזמות‪ ,‬ואחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה – עסק בהצלחה בגיוס‬
‫כספים לשתי המטרות‪ :‬בארץ ובארצות אירופה והיגיע עד שבדיה‪.‬‬
‫בקיבוץ עסקנו רבות במהלך הקמת שני המבנים‪ ,‬אך לאחר שנבנה הבית עם המגדל‪ ,‬שקראנו לו "מעוז‬
‫הים"‪ ,‬קם בית הספר הימי בחיפה‪ ,‬והבית עבר הסבה‪ .‬בין היתר שימש לכיתות שכבת הנעורים‬
‫והמעבדה‪ ,‬שהייתה בניהולה של חנה קירשנר‪ ,‬המורה לביולוגיה‪.‬‬
‫ענף הנוי ו "השבת השחורה"‬
‫המשכתי לעבוד בנוי‪ ,‬ובין היתר עסקתי בהנבטת פרחים חד‪-‬שנתיים‪ .‬לאחר הנביטה חילקתי את‬
‫השתילים לחברים‪ ,‬והם המשיכו ליפות את דירות החברים‪.‬‬
‫החיפוש הראשון של הבריטים בשדות‪-‬ים התקיים ב ‪ – 64.3.4403‬למחרת "השבת השחורה"‪ .‬הם חיפשו‬
‫את "אנשי הפלי"ם"‪ ,‬אך הם הפליגו כבר בערב ל"מכמורת"‪.‬‬
‫במוצאי שבת שלפניו התקיימה אסיפת קיבוץ לקראת החיפוש‪ .‬חילקו תפקידים בין החברות‪ .‬כללית‬
‫לחברים ולחברות ניתנה גם הוראה מפורשת לא להזדהות בשם‪,‬לפי דרישת חוקרי הבולשת הבריטית‪.‬‬
‫ואכן לאחר שרוכזנו החברים והחברות לרגלי גבעת "אבו‪-‬טנטור" (כיום תיאטרון – קיסריה) ונשאלנו‬
‫לשמנו ענינו‪:‬‬
‫"אני יהודי – יהודיה מארץ ישראל"‪.‬‬
‫החיפוש הסתיים ב – ‪ 41‬פצועים‪ .‬כ – ‪ 444‬חברים עצורים בשלב הראשון בעתלית‪ ,‬וכעבור יומיים‬
‫הועברו לרפיח‪ ,‬ורובם שהו שם שישה שבועות‪ ,‬ואחדים כמה חודשים‪.‬‬
‫בחיפוש השני – נלקחנו – אני ורחל כצמן בשבי הבריטים‬
‫ב – ‪ 62 – 63‬באוגוסט ‪ – 4403‬כחודשיים לאחר השבת השחורה‪ ,‬הגיעו הבריטים בשנית‪.‬‬
‫כנראה שהתאנה שלנו ניצבה לה מרחוק‪ ,‬מקושטת בעלים ופירות לרוב וצחקה לעצמה‪" :‬הנה אני‬
‫החזקתי מעמד למרות הסערות ולמרות הבריטים"‪.‬‬
‫בחיפוש השני טעיתי ומסרתי את שמי שלפני הנישואין‪ :‬חוה יונג‪ .‬מדוע? מתוך הרגל כנראה‪.‬‬
‫תוך התנגדות עזה של החברים והחברות – נלקחו שוב החברים לרפיח ‪ ,‬ואנחנו החברות נשארנו‬
‫יושבות במכלאה‪ .‬ראיתי שני חיילים מתקרבים אלינו‪ ,‬והייתה לי הרגשה ש"הולך משהו"‪ .‬אמרתי‬
‫לחברות‪" :‬אם ייקחו אותי תדאגו לאראלה"‪ .‬ואכן‪ ,‬את מי באו לקחת‪ ,‬אם לא את חוה יונג ורחל עפגין‪.‬‬
‫רוחל'ה כצמן ואני קמנו כמו ילדות טובות והלכנו עם החיילים‪.‬‬
‫הגענו עם החברים לרפיח ורצינו לרדת איתם‪ ,‬אבל זאת לא היתה התוכנית של הבריטים‪ .‬הם העבירו‬
‫אותנו למאסר ‪ -‬בשלב ראשון ללטרון ובשלב שני לבית‪-‬לחם‪,‬‬
‫ומשם שוחררנו רק אחרי ראש השנה ‪. . .‬‬
‫העבודה במאסאווה‬
‫מתוך "בין שדות‪-‬ים"‬
‫יעקב גל‬
‫בחודשים הראשונים עבדנו עבודת פרך‬
‫בחודשים הראשונים הפעלנו את הספינה בשיטה שהיינו מורגלים בה – שיטת דיג המכמורת‪ :‬גררנו‬
‫רשת על קרקע הים‪ .‬אבל הים באותה סביבה שופע דגים – ללא השוואה עם הים התיכון שלנו‪ .‬תוך זמן‬
‫קצר מתמלאת הרשת‪ ,‬מרימים אותה‪ ,‬הדגים נשפכים על הסיפון‪ ,‬ומתחילה עבודת המיון‪ .‬עוד לא‬
‫הספקנו לסיים‪ ,‬וכבר מעלים את הרשת הבאה‪ .‬וכך היינו עובדים בקדחתנות מן הבוקר עד חשכה‪ ,‬ואז‬
‫שבים לנמל‪ ,‬על מנת לחזור ולצאת לים למחרת בבוקר‪.‬‬
‫חויבנו לאמן את הדייגים המקומיים‬
‫בעיה נוספת שהכבידה עלינו בתחילה – הצוות המקומי‪ .‬השלטונות האתיופיים אפשרו לנו לדוג‬
‫במקום‪ ,‬אך התננו תנאי‪ ,‬שנעסיק דייגים מקומיים‪ ,‬ונכשיר אותם בשיטות העבודה שלנו‪ .‬כלומר – תוך‬
‫קדחת העבודה בחום הכבד‪ ,‬צריך גם לאמן צוות שהוא רחוק מאוד בהרגליו ובמנטאליות שלו מדרכי‬
‫העבודה שלנו‪ .‬אבל לאחר זמן מה השתפר המצב‪ ,‬המקומיים רכשו קצת מיומנות וקצב העבודה‬
‫גבר‪.‬‬
‫התחלנו להוביל את הדגים לאילת בעצמנו‬
‫שתי ספינות ישראליות ירדו למאסאווה‪" :‬למרחב" שלנו ו"ניצן" שבעליה ‪ -‬דייגים פרטיים (וביניהם‬
‫חברנו לשעבר אליהו לוי‪ ,‬המכונה מושתחלי)‪ .‬נשכרה אונית קירור יוונית ושמה "מריה ברבוליס"‪,‬‬
‫שהייתה אמורה להוביל לאילת את שללן של שתי הספינות‪ .‬אותה "מריה" היתה גרוטאה זקנה‬
‫ומיושנת‪ ,‬והתקלות בה – עניין יום‪-‬יומי‪ .‬לאחר שהפליגה כמה פעמים הלוך וחזור‪ .‬נפרדנו ממנה‬
‫לשלום‪ ,‬והתחלנו להוביל את הדגים בעצמנו‪ 2 – 1 :‬ימי דייג ‪ ,‬עד שמתמלא המקרר‪ ,‬ו ‪ 2 -‬ימי הפלגה‬
‫לאילת ובחזרה‪.‬‬
‫‪ -‬סוף ‪-‬‬
`