פירוש הראנ״ר

‫פירוש ה ר א נ ״ ר‬
‫על מסכת‬
‫ענודה זרה‬
‫יוצא לאור כפעם ראשונה עם מראח מקומות וחערות‬
‫על‬
‫ידי‬
‫אברהם סופר‬
‫מעיה״ק‬
‫י ר ו ש ל ם תובב״א‬
‫ניו יוד? ו‪1‬שכא‬
‫ב״ה‪.‬‬
‫הקדמה‬
‫ברוך המקום ברוך הוא‪ ,‬אשר הגדיל עלי חסדו וזיכני להמשיך בעבודת‬
‫ההוצאה לאור של דברי רבותינו הראשונים ז״ל‪ ,‬אשר טרם זכינו לראותם‬
‫בדפוס והיו טמונים ושפונים בגנזי הספריות השונות‪.‬‬
‫זו הפעם עלה ב י ה בחלקי להוציא את פירושו של הראב״ד בעל ההשגות‬
‫ז״ל למסכת עבודה זרה‪ .‬אך למותר הוא לתאר ולבאר את גודל חשיבותו וערכו‬
‫של ספר זה‪ .‬ידוע הוא לכל בד בי רב‪ ,‬שכל רבותינו הראשונים ז״ל חרדו מפניו‬
‫ושתו בצמא את דבריו‪ ,‬ואין לך פנה וענין בתורה שלא יביאו את דעתו ושיטתו‬
‫של הראב״ד ז״ל בהערצה יוצאת‬
‫‪ p‬הכלל‪.‬‬
‫אין אף צל של ספק שהספר הזה הוא פירושו של הראב״ד ז״ל‪ ,‬שהרי‬
‫אין' לך דבר שהראשונים‪ ,‬בספריהם למסכתין או בספריהם על ההלכות הבאות‬
‫במסכת זו‪ ,‬מביאים וכותבים משמו שלא ימצא כמעט מלה במלה או בתכנו‬
‫בספר זה‪.‬‬
‫חושבני‬
‫שטורח‬
‫יתר‬
‫הוא‬
‫לסרט‬
‫ולהעתיק‬
‫כאן‬
‫בהקדמה‬
‫דברים‬
‫שהראשונים מביאים בשם רבינו ולהעמיד למולם א ת דברי רבינו שבספר זה‪,‬‬
‫כי כל הלומד מסכת זו עם חידושי הראשונים ויעיין בספר זה ימצא א ת הדברים‬
‫כמעט בכל דף ודף של המםכתא‪ .‬גם בהערותי לדברי רבינו ציינתי פעמים‬
‫רבות את ספרי הראשונים המביאים ומעתיקים את דברי רבינו הבאים בספר‬
‫זה‪ ,‬ויקחם הלומד גם משם‪.‬‬
‫‪v‬‬
‫‪v‬‬
‫הקדמה‬
‫א ת הספר הזה הנני מוציא לאור על פי כ ת ב יד יחידי‪) ,‬עד כמה שידוע‬
‫לי( הנמצא בספריית הסמינר בניו יורק‪ .‬מספר הכת״י הוא ‪J T S L , 01932‬‬
‫אין בידי לקבוע את התקופה ואת המקום אשד בו נכתב כת״י זה‪.‬‬
‫הכתב יש בו נטיה הן לכתב פרוונצלי והן לכתב ספרדי‪ ,‬וקשה הוא מאד מאד‬
‫לקריאה‪ ,‬כפי שיראה מן הצלומים המצורפים‪ .‬גם מצאתי בו דבר שלא ראיתי‬
‫כמוהו בכת״י אחרים והוא‪:‬‬
‫במקום שהוא מביא פסוק או מאמר ממאמרי‬
‫חז״ל שלא בשלימותם‪ ,‬הרי במקום מלת ׳״כר״ או ״ ו כ ר ״ שרגילים לכתוב‬
‫אחרי המלים הראשונות‪ ,‬הוא שם קו אלכסוני כזה ‪ . /‬ועוד דבר‪ ,‬בדף כד‪ ,‬ב‬
‫כתב כמה פעמים ׳״יק״ במקום שם השם ית׳‪ ,‬סימן שכזה לשם השם ית׳ לא‬
‫מצאתי ולא ראיתי אף בכת״י אחד‪ ,‬ואינני יודע באיזו מדינה ובאיזו תקופה‬
‫נהגו בסימן זה‪ .‬מפני חשיבותו הפאליאוגרפית של כת״י זה הנני נותן צלום‬
‫מכמה עמודים של הכת״י כדי שיוכלו הלומדים לעיץ בהם‪.‬‬
‫העתקתי את הכת״י בזהירות רבה‪ ,‬ומרוב הקושי של קריאתו השוותי‬
‫את‬
‫העתקתי חמש פעמים לכת״י ועדיין נשארו מלים שלא ידעתי לפענחן‬
‫ולקראן‪ .‬במקום שלא הייתי בטוח בקריאה הנכונה‬
‫העידותי על כך בהערותי‪.‬‬
‫הרבה קיצורי מלים שבכת״י שאין אנו רגילים בהם השלמתי בתיד הפנים‬
‫ושמתי‬
‫את ההשלמה בסוגרים מרובעים‪ .‬פ ת ר ראשי תיבות בלתי רגילים‬
‫הכנסתי בהעדותי‪.‬‬
‫ודים בארכם וברחבם היא ‪ 23x14‬ס״מ‪44‬בכל עמוד ישנם‬
‫‪.‬‬
‫שורות )מלבד העמוד האחרון(‪ .‬אע״פ שכמה פעמים מוצאים אנחנו אי אלו‬
‫שורות באמצע העמוד כתובות באותיות יותר גדולות הרבה מאשר כל העמוד‬
‫)לפי השערתי שורות אלו כתובות מיד סופר אחר ולא מיד כותב כל הספד(‬
‫מכל מקום מספר השורות אינו משתנה והוא גם בעמודים אלה — ‪ 44‬במספר‪.‬‬
‫בגליון הכת״י דף ‪ 10‬עמוד ב כ׳ בכתב ספרדי מזמן מאוחר וז״ל‪:‬‬
‫״אישטה ש‪.‬תה ]האות השניה לא ברורה ואיני יודע מובן המלה[ איש״‪ ,‬ועל‬
‫‪VI‬‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫דף ‪ 11‬עמוד א ממשיך‪ :‬״די משה בן החכם השלם הדיץ המצריך‪ ,‬וממשיך‬
‫בדף ‪ 12‬עמוד א ‪ :‬״כמה״ר יו״ט ]?[ אלגאזי״ שם זה ״יו״ט ]?[ אלגאזי״ מופיע‬
‫ג״כ בדף ‪ 20‬עמוד א )ע׳ בצלומים(‪ .‬לענ״ד רשם בעל הכת״י את שמו באמצע‬
‫הספר ולא בראשו כדי להכביד ולהקשות את מחיקת השם או את קריעת הדף‬
‫הראשון‪ .‬אם הקריאה של המלה ״יו״ט״ נכונה‪ ,‬נראה שהכוונה להגאון המהרי״ט‬
‫אלגאזי ז״ל‪.‬‬
‫**‬
‫אע״פ שבראש הכת״י כ׳‪ :‬״חידושי הראב״ד״‪ ,‬קראתי את שם ה ס פ ר ‪:‬‬
‫*פירוש‬
‫סי׳‬
‫הראב״ד״‪,‬‬
‫טז‪,‬‬
‫פד‪,‬‬
‫וגם‬
‫זה כותבים ל ר ו ב ‪:‬‬
‫משום‬
‫שרבינו‬
‫שהראשונים‬
‫בעצמו‬
‫ז״ל‬
‫קראו‬
‫כשמביאים‬
‫כן‪,‬‬
‫את‬
‫ראה‬
‫דברי‬
‫״כן כתב הראב״ד ב״פירושיו״‪ ,‬או!‬
‫תמים‬
‫רבינו‬
‫דעים‬
‫מספרו‬
‫״פי׳ הר״א ז״ל״‪.‬‬
‫ומספיק לפי דעתי רק דוגמא אחת! הרמב״ן' בחי׳ למסכתין דף לא‪ ,‬א ד״ה‬
‫ומפתח כ׳ וז״ל‪:‬‬
‫״והראב״ד ז״ל כתב בפירושיו״‪ ,‬ולעיל טו‪ ,‬ב‪ ,‬א ת ד״ה‬
‫והא — מסיים‪ :‬״ואלו דברים מנמוקי הראב״ד ז״ל״‪ ,‬וגם בספר הזכות למס׳‬
‫גיטין לג‪ ,‬ב סד״ה כתוב כ׳ וז״ל‪ :‬״וכבר ראיתי לרב ר׳ אברהם ז״ל בפירושיו‬
‫במם׳ ע ״ ז ‪ . . .‬״ ‪ ,‬ומעתיק מלה במלה דבר שנמצא בספר זה‪) .‬ע׳ גם תשובות‬
‫הרשב״א ח״ב סי׳ לב(‪.‬‬
‫**‬
‫*‬
‫בכת״י מצויות שגיאות רבות וכמה פעמים חסרות מלים אשר כל קורא‬
‫ירגיש בהן מיד‪ .‬אני לא שיניתי ולא הוספתי ולא תיקנתי כלום בפנים‪ ,‬ורק‬
‫‪vn‬‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫בהעדותי נתתי את ההשלמות והתיקונים כפי שנראו לי׳ כדי שהלומד יעמוד‬
‫על‬
‫תכונת הכת״י ויבחין אולי בטעויות וחסרונות שנעלמו מעיני וישתדל‬
‫לתקנם‪.‬‬
‫בהרבה מקומות בכת״י קשה לקבוע בדיוק מהו לשון הגמרא ו ה י ס‬
‫מתחיל הפירוש‪ ,‬וכמו כן קשה להבחין איפה מתחיל מאמר ודיבור חדש‪ .‬אותן‬
‫המלים אשר לפי דעתי הן הבאות מן הגמרא הדפסתי באותיות אחרות מאותיות‬
‫הפירוש ושמתי אחריהן קו כזה —‪ .‬אינני בטוח שכוונתי תמיד אל האמת‪,‬‬
‫והלומד אם יתקל באיזה קושי שנגדם ע״י חלוקה זו‪ ,‬הרשות ב י ת ל ש ט ת‬
‫בסדור הדברים וחלוקתם לפי הבגתו הוא‪.‬‬
‫הוספתי פסיקים בדברי הפירוש במקומות הנראים לי‪ ,‬כדי להקל על‬
‫הלומד את הבנת הענינים‪.‬‬
‫‪V‬‬
‫לפי השערתי כבד היה לפני סופד כת״י זה ספר לקוי בחסרות‪ ,‬אני‬
‫משער כד ממה שמוצאים אנחנו בספר זה כמה פעמים מלים אחדות מובאות‬
‫מן הגמרא ולא כתוב עליהן שום פירוש‪ .‬ודומני שהוכחה מכרעת‪ ,‬שהספד הזה‬
‫אינו שלם ואינו מחזיק א ת כל פירושיו של רבינו למסכתין היא ז‬
‫על כל‬
‫דף ל שבגמרא אין בספר זה אף פירוש אחד‪ ,‬ואחרי שפירושו של ר ב ע ו‬
‫הוא פירוש שלם ומקיף את כל עניני המסכתא כולה‪ ,‬וגם דברי אגדה שבה‬
‫לא נמנע דבינו מלפרש‪ ,‬א״כ אינו מתקבל על הדעת שעל דף שלם‪ ,‬שיש בו‬
‫גם עניני הלכה‪ ,‬לא יכתוב רבינו אף מלה אחת של פירוש‪.‬‬
‫לעומת זאת מצאתי בדף נח‪ ,‬ב ד״ה אסור‪ ,‬שדבינו‪ ,‬אחרי שכ׳ את‬
‫פירושו‪ ,‬הוא מוסיף עוד פירוש בשם ״יש מפרשים״‪ ,‬והנה הדמב״ן בחי׳ כ׳‬
‫‪VIII‬‬
‫הקדמה‬
‫את פירושו של דביגו בשמו של רבינו והוסיף עליו עוד פירוש‪ ,‬והוא הוא‬
‫הפירוש שאנו מוצאים בספרו של רבינו בשם ״יש מפרשים״‪ .‬גם הרשב״א‬
‫כ׳ את פירושו של דבינו בשם רבינו ואת הפירוש שהוסיף הרמב״^ כתבו‬
‫בשם הרמב״ן אע״פ שנמצא בספרו של רבינו בשם ״יש מפרשים״‪ ,‬יוצא מזה‬
‫שבספרו של ר ב ע ו שהיה לפני הרמב״ן והרשב״א לא נמצא פירוש זה‪ .‬בע״כ‬
‫אנו אומרים שמי שהוא הוסיף את הפירוש הזה לספרו של רבינו‪ ,‬ע׳ בדף‬
‫נח‪ ,‬ב הערה ל והעדה לב‪ ,‬וקשה מאד לומר שהרשב״א לא ראה את ספרו של‬
‫רבינו למסכתין‪ ,‬שהרי פעמים אין מספר מביא ומעתיק את דברי רבינו הן‬
‫הבית הן בחידושיו למםכתין וכמה פעמים מסיים א ת דברי רבינו‬
‫בתורת‬
‫במלים‪:‬‬
‫וביאור‬
‫״אלו‬
‫דברי‬
‫רחב‪ .‬ועוד‬
‫הרב״‪,‬‬
‫ישנם‬
‫ובביטרים‬
‫מקומות‬
‫דומים‬
‫שאפשר‬
‫לזה‪,‬‬
‫לשער‬
‫והדבר‬
‫מהם‬
‫צריך‬
‫שנתווספו‬
‫ברור‬
‫דברים‬
‫בספרו של ר ב ע ו ‪.‬‬
‫וידיד נפשי עמיתי הרב חיים זלמן דימיטרובםקי יצ״ו העיר לי על‬
‫תשובת המהר״ם אלאשקר סי׳ כט שכתב וז״ל‪:‬‬
‫״ומה שתרצתם בה מיסוד‬
‫הדאב״ד זל כמה הייתי רוצה לראות דברים אלו בצורתן כי יש בידי פי‪ /‬ע״ז‬
‫להראב״ד‬
‫בנוםחא ישנה מדוקדקת ולא ד ב ר בםוגיא זו כלל עכ״ל״‪ ,‬והנד‪.‬‬
‫בפי׳ שלפנינו לדף נ״ד לא נזכר כל הענין כלל‪ ,‬ומתקבל על הדעת שלפני‬
‫המהר״ם אלאשקר ז״ל היתה מצויה הנוסחא שלנו‪ .‬אולם יחד עם זה ברור‬
‫שלפני השואלים היתה נוסחא אחרת ובה דברים נוספים שאינם בספר זה‪.‬‬
‫לפי השערתי הדיטב״א ז״ל לא ראה א ת ספדו ש ל רבינו למסכתין‬
‫ומביא את דבריו מכלי שני‪.‬‬
‫‪V‬‬
‫ראה זה פלא ר ב ע ו אינו מזכיר א ת הירושלמי למםכתין כלל‪ ,‬אולם‬
‫כמה‬
‫פעמים מצאתי‬
‫שתוספות ושאר ראשונים מביאים ירושלמי דמסכתין‬
‫‪DC‬‬
‫הקדמה‬
‫בענין אשר רבינו עוסק בו ומהירושלמי יש ראיה או קושיא על רבינו‪ ,‬ורבינו‬
‫אינו מזכירו כלל‪ .‬נראה אפוא מזה שלא היה לפני רבינו ירושלמי למסי ע״ז‬
‫לכה״פ בשעה שכתב את פירושו למסכתין‪ ,‬ראה למשל ס״ה‪ ,‬ב שמ״ש רבינו‬
‫בניטלו עוקציהן' של הענבים‪ ,‬הוא ירושלמי מפורש בםוגיין זו כמש״כ תום׳‪,‬‬
‫וכן בדף ס״ו‪ ,‬א סד״ה ורבא אמר‪ ,‬וכאלה עוד )אבל בתשובותיו המובאות‬
‫בס׳ תמים דעים סי׳ קי‪ ,‬קיב‪ ,‬קיג מזכיר דבינו את הירושלמי למסכתין(‪.‬‬
‫פעמים‬
‫ר ב ו ת מאד ההבאה שמביא רבינו מן הגמרא היא מקוצרת‪,‬‬
‫לעתים קרובות העירותי שחסרה מלת ״וכוי״ או הקו האלכסוני אשר כותב‬
‫הכת״י‬
‫השתמש בו במקום * ו ט י ״ ‪ ,‬אבל עכשיו נראה לי יותר שאין כאן‬
‫חסרון המלה ״וכוי ״‪ ,‬אלא שזה דרכו של רבינו לקצר ולדלג מלים מן הגמרא‪,‬‬
‫ומי שרוצה לקבוע א ת גירסת רבינו בגמרא צריד לחקור ולדרוש ולעיץ‬
‫בדבר בעיון עמוק כי אולי רק דלוג יש כאן כנ״ל‪) .‬בכ״מ שאני מציץ בהערותי‬
‫לגמי‬
‫ס‪.‬‬
‫הכוונה‬
‫לכת״י‬
‫של‬
‫מס׳‬
‫עבודה‬
‫זרה שהו״ל‬
‫ידידי‬
‫פדופ‪.‬‬
‫ד״ש‬
‫אבדמסון נ״י(‪.‬‬
‫חלוקת המשנה אצל רבינו היא אחרת מאשר בספרים שלנו‪ ,‬לפעמים‬
‫מה שבספרים שלנו הם ב׳ או ג׳ משניות אצל רבינו היא משנה אחת‪ ,‬ואחר‬
‫שדבינו מפרש א ת כל המשנה מתחיל הוא לכתוב את הפירוש על הגמרא‬
‫שסובבת ע ל ת ח ל ת המשנה‪ ,‬לכן את פירושו של רבינו על הגמרא שהיא בגמ׳‬
‫שלנו אחרי המשנה הראשונה ימצא הלומד אחדי פירוש כל המשניות שהיו‬
‫לפני רבינו משנה אחת‪.‬‬
‫מצאתי פעמים אחדות שרבינו בספרו זה פסק להלכה ופסקו מתנגד‬
‫לפסק הרמב״ם‪ ,‬ואעפ״כ בהשגותיו לא השיג על הרמב״ם כלום‪ ,‬ראה למשל‬
‫דף סא‪ ,‬ב ד״ה ר ב נחמן‪ ,‬שרביטי כ׳ וקיי״ל כרב נחמן‪ ,‬וזה שלא כרמב״ם‬
‫בהל׳ מאכלות אסורות פי״ג ה״ד‪ ,‬וכן בדף נח‪ ,‬ב ד״ה אסור‪ ,‬ועוד במקומות‬
‫אחדים‪ .‬ומזה יש אולי קצת לפקפק על מ״ש רבותינו האחרונים ז״ל שבמקום‬
‫שהראב״ד אינו משיג על הרמב״ם הדי הוא מסכים לו‪ ,‬והדבר צריך בירור‬
‫וביאור עמוק‪) .‬והעירני ידידי מר נפתלי בן מנחם מירושלים ת״ו על מאמרו‬
‫‪x‬‬
‫הקדמה‬
‫של ידידי פרופ‪ .‬א‪ .‬א‪ .‬אורבך בקרית ספר כרך לג )תשי״ח( עמוד שם והלאה(‪.‬‬
‫הרב ר׳ חיים זלמן דימיטרובםקי יצ״ו העירני על מ״ש בענין זה‬
‫ואהובי‬
‫הגד״ח פאלאגי ז״ל בספרו נפש כל חי חלק א דף מט עמוד א וז״ל‪* :‬ולעד״^‬
‫לומד דהראב״ד מה שמשיג להרמב״ם אינו אלא בדבר שמוצא סמך בדברי‬
‫הש״ם דמסייע לו לפירושו או שיש לו סמך מדברי הראשונים אבל בדין זה‬
‫דלא יש לו סמך בש״ס ל ס ב ר ת ו ‪ . . .‬ולא נאמד בכי האי גונא דמדלא השיגו‬
‫ש״מ דסבירא ליה הכי״ עיי״ש‪.‬‬
‫**‬
‫הנני נותן את רשימת הספרים )מלבד ש״ם בבלי( והשמות שרבינו‬
‫מביא בספרו ז ה ‪:‬‬
‫בעלי‬
‫גאון‪:‬‬
‫ר בי נו‬
‫הגדה‪:‬‬
‫הגדה‬
‫הלשון‪:‬‬
‫ע׳ קו‪.‬‬
‫ע׳ נא‪ ,‬ע‪ ,‬קא‪ ,‬קעז‪ ,‬דנב‪ ,‬רנד‪.‬‬
‫האי‬
‫גאון‪:‬‬
‫ע׳ צ‪ ,‬ר כ ט )ב פעמים(‪.‬‬
‫ע׳ לט )לא מצאתי את מקומה(‪.‬‬
‫מדרש‬
‫רות‪:‬‬
‫ע׳ ו )לא מצאתיה במדרש רבה רות שלפנינו(‪.‬‬
‫‪XI‬‬
‫ה ‪ p‬ו& ה‬
‫רי״ף — הגאון‬
‫ירושלמי‪:‬‬
‫ד׳‬
‫ע׳ פז‪ ,‬צה‪ ,‬ריב׳ רמוז‪.‬‬
‫יצחק‪:‬‬
‫ע׳ מד )ממס׳ שקלים(‪ ,‬ק‪) 0‬ממס׳ חלה(‪ ,‬אבל א ת הירושלמי‬
‫למםיכחין אין דבינו מזכיר כלל׳ ראה לעיל דיה דבינו אינו‪.‬‬
‫יוסף‬
‫ד׳‬
‫מדרש‬
‫ן׳‬
‫מ י גש‪:‬‬
‫תנחומא‪:‬‬
‫מכילתא‪:‬‬
‫ע׳ לא‪.‬‬
‫ע׳ לט‪ ,‬נג‪.‬‬
‫מקח‬
‫וממכר‪:‬‬
‫סדר‬
‫עולם‪:‬‬
‫ספדי‪:‬‬
‫ע׳ עג‪.‬‬
‫ע׳ לד׳ מו׳ דכט‪.‬‬
‫ע׳ קג‪) ,‬לא מצאתי(‪.‬‬
‫ע׳ מ‪ ,‬מג‪ ,‬מה‪ ,‬עח‪ ,‬עט )ב׳ פעמים(‪ ,‬קיב׳ קיז‪ ,‬קלא )ונ׳ ש ה מ ו נ ה‬
‫ל ת ו ר ת כהגים(‪.‬‬
‫ספרים‬
‫ישנים‬
‫]של הגמרא[‪:‬‬
‫דבינו‬
‫למס׳‬
‫ע׳ קיט‪.‬‬
‫ד מ א י ‪ :‬ע׳ קסח‪.‬‬
‫פירושו‬
‫של‬
‫צרפתי‪:‬‬
‫אינני יודע למי נ ת מ ו ן ר ב ע ו בכינוי זה פעם אחת בעמוד ע ב כ׳‬
‫‪xn‬‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫‪,‬‬
‫ע ו‪ ,‬ח‪ ,‬כ‪ ,‬כא )ב׳ פעמים(‪ ,‬כב‪ ,‬נה‪ ,‬פב‪ ,‬צא‪ ,‬צו‪,‬‬
‫רבינו להדיא רש״י‪:‬‬
‫קא‪ ,‬קב‪ ,‬קו‪ ,‬קח‪ ,‬קכ‪ ,‬קנז‪ ,‬קצא‪ ,‬קצד‪ ,‬ריט‪ ,‬רכח‪ ,‬דלג‪ ,‬ת ד ‪ ,‬דנט‪ ,‬דם‪ ,‬רםב‪.‬‬
‫רש״י‪:‬‬
‫‪,‬‬
‫ע עב‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ע‪ :‬כד ) ב פעמים(‪ ,‬כה )ד׳ פעמים(‪ ,‬ל‪ ,‬לב‪ ,‬ק מ ‪ ,‬קכח‪ ,‬קלח‪,‬‬
‫תוספתא‪:‬‬
‫קמד‪ ,‬קמח‪ ,‬קמט‪ ,‬קנה‪ ,‬קנח‪ ,‬קסו‪ ,‬קסז )ב׳ פעמים(‪ ,‬קסח׳ קצג‪ ,‬דטו‬
‫)ב׳ פעמים(‪ ,‬ר כ )ב פעמים(‪ ,‬דכא‪ ,‬דכז‪ ,‬דל )ב פעמים(‪ ,‬רלח‪ ,‬רמד )ב‬
‫פעמים(‪ ,‬דנ‪ ,‬רםא‪ ,‬רמז‪.‬‬
‫תודת‬
‫מלים‬
‫כ ה נ י ם‪:‬‬
‫ע׳ קטו‪.‬‬
‫לועזיות‪:‬‬
‫״אומטוס״‪,‬‬
‫פה‬
‫ע‬
‫‪,‬‬
‫כ ב »פאפא״‪ ,‬מ ״גאונטיש״‪ ,‬נה *פדליא״‪ ,‬נט‬
‫״סולתאנש״‪,‬‬
‫קנב‬
‫*דשיני״‪,‬‬
‫קנב‬
‫״טריפיגט״‪,‬‬
‫רנז‬
‫״גשלוטיש״‪ ,‬״יגנש״‪ ,‬״מלטאי״‪.‬‬
‫חובה נעימה לי להודות גם הפעם למנהלי ״קרן קהוט״ על התמיכה‬
‫הכספית שנתנו לי בעין יפה ואפשרו לי הדפסת הספר הזד‪-‬‬
‫ולטובה יזכרו האחים המופלגים בתורה ויראה כבוד מוה״ר ר׳ אליקים‬
‫‪,‬‬
‫גציל פרידמן נ״י תוגתו הדגולה במעשים טובים מ ד ת אסתר ש ת ח י וכבוד‬
‫מוה״ד ר׳ שלום פרידמן נ״י ורעייתו הדגולה במעשים טובים מ ר ת דיזל ש ת ח י‬
‫‪XIII‬‬
‫‪,‬‬
‫הקדמה‬
‫ו ב ת ם הכלה לאה חנה תחי׳ ובנם היניק וחכים יום מוב יהושע העשיל נ״י‬
‫המסייעים כולם בכל כחם ומאודם להחזקת ישיבת *אהל שמעון״ בירושלם‬
‫עיר קדשנו תובב״א‪ ,‬הנקראת על שם אבי מו״ר הגאון הצדיק זצ״ל‪ .‬בזכות‬
‫‪,‬‬
‫מעשיהם יזכו לכל טוב בגשמיות ורוחניות אמן ‪.‬‬
‫גם‬
‫בפעם זו מודה אני לבעלי בית הדפום ״בלשן״ על השתדלותם‬
‫המרובה וטעמם הטוב בהוצאת ספר זה‪.‬‬
‫ונזכה‬
‫להעברת גילולים מן הארץ‪ ,‬ויכירו כל יושביה כי מלד ה׳‬
‫צבאות בהר ה׳ בירושלם במהרה בימינו אמן‪.‬‬
‫חותם בהד הקודש בירושלם תובב״א אלול‪ ,‬תשכ‪.‬‬
‫אברהם‬
‫מופר‬
‫בלאאמו״ר הגה״צ מוהר״ר שממון סופר זצ״ל‬
‫אבדק״ק טרלוי‬
‫‪XIV‬‬
‫לומי‬
‫הכת‬
XIX
XXI
-
$
‫ך ן‬
S- &
? i t ? [ f
v k -‫ל י‬£ _>
3
i ‫־‬11
i
i
h
t! Ill
&
*
t‫־‬
IT m l
«
‫נ‬
a
*
1
*
‫׳י‬
-‫נ‬
x
o 7i
3 3
^ rf 3
a Q _
XXIII
. r
‫וי‬
l
i
V
VV\7
w»
‫״י‬
5
*‫־־‬
£ l b ? v
U
M
»• ^ n
£
‫נ‬
«\
‫זי‬
‫ך‬:
1‫־‬
f
>» * - »
* ‫־י‬- * r *
* ? $ « V fe‫־‬
‫*ד‬111
-I J- c * 1 1 1 i !
1 ‫ז‬
f # 1
r t * 5 * l f‫*»־‬l» i i
145
tin
?*n-n14'
i ! r,;u:,'t>‫;־‬. M H m
i
«
f
‫* ׳נ‬
•
YY\n
XXVII
W T 7 T T T
XXIX
u
a -‫י‬
a -J
‫בז‬
u
ri
‫ ״‬n
Cf •vj•
‫חרושי הראב״ד למי עי׳ז‬
‫לפני אידיהן‬
‫לפני‬
‫אידיהן של גויס א לשאת ולתת עמהם — מקח וממכר שיש‬
‫בו נטילה ונתינה‪.‬‬
‫ג ׳ ימים ב — מפני שאנו חוששין שזה הגוי הלוקח בהמה באלו הגי‬
‫‪,‬‬
‫ימים לתקרובת יום אידו הוא לוקח אותה והוא מקדים בלקיחתה ג ימים‬
‫‪,‬‬
‫כדי לבקרה מן המום כדמפ בגמ׳ג‪ ,‬ומתוך שהוא זקוק לענין בקור התקרובת‬
‫‪,‬‬
‫של יום אידו ג ימים קודם יום אידו אמ׳ דאסור למכור להם כל ד ב ר ר‬
‫תוך אלו ג׳ ימים‪ ,‬ואפי׳ ד ב ר שאינו צריך ביקור כלל‪ ,‬מ״ט‪ ,‬דאמ׳נדינן[‬
‫מכיון שלוקח בהמה לתקרובת ע״ז שלו לוקח מידה‪ ,‬כמו כן כל מה שצריך‬
‫להקרבתה‪ ,‬ואם הוא ד ב ר שאינו ראוי להקרבה‪ ,‬נמי אמ׳]רינן[ שמא ישמשו ד‬
‫בו לפניה‪ ,‬ואיכא משום לפני עור ד לת״מ‪ ,‬שהרי בני נח מוזהרין על ע״ז‪.‬‬
‫להשאילן‬
‫—‬
‫הוא שאלת החפץ‪ ,‬ואסור משום גזי‬
‫‪,‬‬
‫משמשי‬
‫ע״זו‬
‫כדםרשי׳‪.‬‬
‫להלותם‬
‫— הלואת מעות‪ ,‬שמא יקח מהן ז בהמה או כל תקרובת‪,‬‬
‫ב( נ׳ שדבוד זה צ״ל קודם הדבור הראשון‪.‬‬
‫א( נ׳ שחסר‪ :‬״אסור״‪.‬‬
‫ד( רבינו הרגיש קו׳ ר״ת )בתום׳ ד״ה אסור(‪ :‬מדוע לא אמרו בגמ׳‬
‫ג( ה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ו‪ ,‬א נפ״מ במידי דלאו תקרובת‪ ,‬ומיישב אותה‪ ,‬שהרי לצורך הקרבת הבהמה או לשמש‬
‫לפני ע״ז כל הדברים שבעולם ראויים הם‪ ,‬וע׳ מאירי ותראה שדברי רבינו הם יסוד‬
‫דבריו אלא שהמאירי הרחיב והוסיף ובאר בארוכה כדרכו ז״ל‪ .‬וע׳ תורת חיים לקמן‬
‫ה( ע׳ תום׳ לקמן‬
‫ה‪ ,‬כ ד״ה שלשה שזכה לכוון דברי רבינו‪.‬‬
‫ו( רבינו מפרש שכל הדברים שנאסרו במשנתינו משום לםני עור‬
‫ה‪ ,‬כ ד״ה ומי‪.‬‬
‫נאסרו ובגמ׳ ו‪ ,‬ב אמרו שגם משום הדוחה נאסרו ע׳ בדברי רבינו שם ד״ה משום‬
‫ובדף ה‪ ,‬ב ד״ה מתני׳ וע׳ מאירי וריטב״א אלא שהמאירי חדש עוד פי׳ בלשון הגמ׳‪:‬‬
‫ז( הרימב״א כ׳ וז״ל‪ :‬״ואי משום דזבני מינייהו ]מן המעות[‬
‫»דקא מרווח להו״‪.‬‬
‫בהמה לע״ז האי לפני דלפני היא ולא מפקדינן״ עכ״ל‪ ,‬ומ״ש הריטב״א שם וז׳׳ל‪:‬‬
‫«דהא סתם הלואר‪ .‬במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מנייהו נוי לע״ז״‪,‬‬
‫עכ״ל‪ .‬ע׳ רמב״ס הל׳ ע״ז ם״ז הט״ז שאם מצא מעות בראש ע״ז דרך כבוד אםורין‪ ,‬ובפנים‬
‫אפי׳ דרך בזיון אסוחס הן המעות‪ .‬וראה תורת חיים לקמן ה‪ ,‬כ דיה שלשה‪ ,‬שב׳‬
‫‪2‬‬
‫פרק ראשון‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫\בך לפורען‪ ,‬והני כולהוח לדבא דאמ׳ט דללוות ולפרע ולשאול מהם משום י‬
‫ננהו ומפ׳ אצרכתיהו בגמ׳יא‪ ,‬ואיכא למי׳ נ מ י י ב להשאילן ולהלוותן ולפורען‬
‫תנא הגי אטו הגי אבל לאביי דאמ׳ כי גזירות הם‪ ,‬אצ״ליג למאי צריכי‬
‫כולהו‪ ,‬ונ״ל דאי תנא לשאת ולתת עמהם התם הוא דחיישינן כי‬
‫תקרובת‬
‫לצורך‬
‫הוא עושה דמדידיה קעביד‪ ,‬אבל להשאילו מידע ידע גוי דמנא‬
‫לתלתא יומא לא מושלי אינשי ולצורך יומא הוא דקשאיל ליה‪ ,‬מאי אמרת‬
‫השתא נמי ק מ ת ק ן י ו צרכי תקרובת יום אידו הוא עושה‪ ,‬אכתי מיהא לאו‬
‫אסר קעביד השתא עד שעת הקרבה ולא ליחוש ליה‪ ,‬צריכא‪ ,‬ואי תנא הני‬
‫משום דלא משעבד נפשיה מידי‪ ,‬אבל להלותן דמשוי נפשיה עבד לוה לאיש‬
‫מלוה אימא לאו להקרבה קעביד אלא לאכילה וגם אינו מודה לע״ז ביום‬
‫אידו מפניטו צריכא‪ ,‬ואי תנא הני משום דגוי קמודי עליהו אבל לפורען‬
‫דמימילא קאתו ליה וגוי לא הוי מודה עליהו‪ ,‬ואי נמי קמודה עליהו זוזי‬
‫הוא‬
‫לאפדועי‬
‫קבעי‬
‫ולאו‬
‫ליום‬
‫אידו‬
‫קבעי‬
‫ולא‬
‫ליחוש‪,‬‬
‫צדיכא‪,‬‬
‫לשאול‬
‫וללוות ולפרוע גזירות הם‪ ,‬ואשמעי׳ דאפי׳ בכי הנך חששות גזרינן לשאול‬
‫וללות‪,‬‬
‫לאבייטז דאמ׳ גזירות הם אשמעי׳ דאפי׳ בכל הני חששות גזרי׳‪,‬‬
‫והאי אצרכת דפדיש׳]נא[ לאביי דאמ׳ גזירו׳ נגהו‪ ,‬אבל לרבא לא צדיכנא‬
‫לפרושי‪ ,‬דכיץ דלשאול וללות ולפרוע צריכי כדמפ׳ בגמ׳ איכא למימר תנא‬
‫הני אטו הני‪ ,‬ומ״ה לא מפ׳ לה בגמ׳יז‪ ,‬בגמ׳‪ ,‬רבא הוא דמפ׳ להיח‪ ,‬לרבא‬
‫דאמ׳‬
‫כו׳]להו[‬
‫מודה כדמפ׳‬
‫‪H‬‬
‫משום דקא מודה הוא‪ ,‬אשמעי׳ דאפי׳ בהאי הנאה פורתא‬
‫בגמ‪/‬‬
‫יהודה אומ׳ נפרעין‬
‫ומיצור יט — ולמ״דכ דליפרע גזירה הוא‪,‬‬
‫ם״ל לד׳ יהודה דלא גזרי׳ ליה כדי לצעודי לגוי‪ ,‬ל מ ״ ד כ משום דמודה ס״ל‬
‫לר׳ יהודה דלא מחרה כלל אלא שמקללו‪.‬‬
‫שגם רש״י לקמן יב‪ ,‬א ס״ל דמעות חזו לתקרובת ע׳׳ז‪ ,‬וראה לשון רש״י שם בתומי‬
‫ח( ר״ל להשאילן‪ ,‬להלוותו ולפורען‪.‬‬
‫ד״ד• דמותה‪ ,‬ועמ׳׳ש הריטג״א לקמן נא‪ * ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫יא( לקמן ו‪ ,‬נ וא״כ ק׳ למ״ל‬
‫י( חסר‪» :‬דאזיל ומודה״‪.‬‬
‫ט( לקמן ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫למתני להשאילן‪ ,‬להלתתן ולפורען‪ ,‬שהרי אם לשאול וכד אסורים משום דאזיל ומודד‪,‬‬
‫יג( =אנו צריכים‬
‫יב( ‪1‬׳ שמלה זו מיותרת היא‪.‬‬
‫מכש״כ להשאילן וכד‪.‬‬
‫יד( כיה בכ״י‪ ,‬ואולי מיותרת‬
‫לפרש‪ ,‬ו‪ 7‬תום׳ ו‪ ,‬ב ד״ה אמר שפי׳ בדרך אחרת‪.‬‬
‫סז( מלים אלו ״לאביי‬
‫טו( בכ׳׳י מקום פנוי לשלש או ד מלים‪.‬‬
‫היא מלה זו‪.‬‬
‫יח( למ״ל‬
‫יז> בכ״י מקום פנוי לשתי מלים‪.‬‬
‫— נזרי״ נ׳ שםעות סופר הן‪.‬‬
‫יט( אולי צ״ל‪. :‬שמיצר״ ע׳ דקדוקי סופרים אות ‪jk‬‬
‫למתני לשאול‪ ,‬ללות ולפרוע מהן‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫אמר׳‬
‫פרק ראשון‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫‪3‬‬
‫לו וכ׳כא — אנהו רבנן קמאי ולפרושי טעמא אתו‪.‬‬
‫וחכ״אכב אע״פ ש מ צ ר — ולמ״ד גזי‪ /‬גזריכג‪ ,‬ולמ״ד מודה׳ רבנן‬
‫‪,‬‬
‫בתראי לפרושי ט ע מ אתו והגיהו כד רבנן קמאי‪.‬‬
‫ישמעאל אומי• ג׳ לפניהם — איכא למימי טעמ׳ דר׳ יש']מעאל[‬
‫ר׳‬
‫משום דגזר תלתא בתראי אטו קמאי‪ ,‬א״נ ם״ל משום דמודה הוא וגי בתדאי‬
‫נמי אכתי אביק בע״ז דידיה ואזיל ומודה לה כל הדוחה דאתו ליה‪.‬‬
‫גמ׳‬
‫מאן ד ת נ י — איד הוא השבר‪ ,‬ותפשה המשנה לשון שבר ת ח ת‬
‫השמחה שלהם‪ ,‬א״נ מפני שיבוא שברם על עון ע״ז שלהם‪.‬‬
‫ומאן כה עידיהן ד כ ת י‬
‫בוטחים‬
‫ויעידו‬
‫בהם‬
‫‪,‬‬
‫עליהם‬
‫—‬
‫אומר להם הב״ה יביאו אותן אלוהות שהיו‬
‫ויצדיקום‬
‫בדין‪,‬‬
‫ונראה‬
‫אם‬
‫יכולין‬
‫לזכותם‬
‫ולהגין ממני‪.‬‬
‫וישמעו‬
‫אמתכו‬
‫ויאמרו‬
‫—‬
‫ישמעו אותן האפטרופין הטענות שיש‬
‫עליהן והדין שאני גוזר עליהם ויאמ׳ האמת אם גזרתי עליהם בדין‪ ,‬והע״ז‬
‫נקראת עדים שלהם על שם שאדם מביא עדיו עמו לזכותו‪ ,‬ויש מהם שעובדין‬
‫לחמה‬
‫ולבנה ומזלות ובוטחין‬
‫כל‬
‫בהם שיכלו להגין עליהם מן הב״ה‪.‬‬
‫מצות ש י ש ר א ל כז כדכתי׳ יתנו — אותן העדים מצדיקים אותם‪,‬‬
‫והם המצות שעסקו בהם‪.‬‬
‫ועידיהם‬
‫מעידות‬
‫המה‬
‫—‬
‫דע״ז עצמה תעיד עליהם לדעה‪ ,‬כמו שהמצות‬
‫על ישראל לטובה‪.‬‬
‫דרש‬
‫ר׳ ח נ י נ א — נ״ל זה הדין לימות המשיח הוא‪ ,‬כאשר יצא‬
‫להלחם עם גוג ועם גוים רבים אשר אתוכח ויגמר דינם לכליה וחרץ‪ ,‬ואז‬
‫כב( נ״ל שמלה זו ט״ס היא‪.‬‬
‫כא( =«וכר״‪.‬‬
‫‪ p‬בגמ״ ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כד( ג״ל שצ״ל‪:‬‬
‫כג( ולענ״ד *״ל שגם רבינו מםרש כתום׳ לקמן ו‪ ,‬ב ד״ה אמר‪.‬‬
‫כו( הוא המשך הקרא‪ :‬יתנו עדיהם וכר‪,‬‬
‫כה( חסר‪- :‬דתני״‪.‬‬
‫*והגי הוו״‪.‬‬
‫מ ( חסר‪• :‬וכ״י״‪.‬‬
‫ישעיה מג‪ ,‬ט‪ ,‬ובגמ׳ ם‪ .‬גרים כן‪ ,‬ונ׳ שכן היה גם בגמ׳ שלפני רבינו‪.‬‬
‫כח( כמש״כ יחזקאל לט‪ ,‬כב‪• :‬ועל עמים רבים אשר אתו״‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫פידוש הראב״ד‬
‫שריהם‬
‫יעמדו‬
‫פרק ראשון‬
‫העליונים לפני הב״ה‬
‫ע ב ו ד ה זדה‬
‫עליהם סניגוריא והב״ה‬
‫ללמד‬
‫נוטל‬
‫מ״ת ומניחה בחיקה כדאמ׳ לקמןכט מיד כל אחד מבעט‪ ,‬ונסיב ליה קרא ל‬
‫ננתקה‬
‫מוסרותימו‪,‬‬
‫בימות‬
‫המשיח לא‪ ,‬וק״ל ימות המשיח אמאי קרי ליה למחר דהא אמרן לב‬
‫היום‬
‫וההוא‬
‫על מלחמת‬
‫מזמור‬
‫גוג ומגוג‬
‫קמיירילא‪ ,‬שהוא‬
‫לעשותם ולא למחרלג‪ ,‬ואיכא למי׳ משום דה״ל תחיית המתים הוי‬
‫עולם חדש לד‪.‬‬
‫הא‬
‫יש‬
‫דקתני ד מ ת ק ב צ י ן — על השרים שלהם קאמ׳‪ ,‬שכל איש ואיש‬
‫לו שוטר עליו למעלה לה ועל כלם שר ממונה עליהם לו כעין המלד‬
‫של מטה‪.‬‬
‫ב‪,‬‬
‫]דף‬
‫הרבה‬
‫ב[‬
‫שוקי׳‬
‫תקננו‬
‫—‬
‫ופתחנו‬
‫חנויות‬
‫שיהא‬
‫מזון‬
‫וכסות מגוי׳ ליש׳]דאל[‪.‬‬
‫מרחצאות‬
‫כסף‬
‫בהם‬
‫— לעדן עצמן ויעסקו בתורה א ‪.‬‬
‫ח ה ב ה ר ב י נ ו — כלומד עסקנו בפרקמטיא הרבה כדי שנרויח‬
‫ולא נהיה צריכים ליטול ממונם של ישראל לח‪ ,‬והנה יש לנו עליך‬
‫שכר התורה שעסקו בה ישראל‪ ,‬אמר להם הב״ה הנה המרחצאות והשוקים‬
‫הם מעשה ידיכם אך לא לכונה זו עשיתם אלא לצורך עצמכם‪ ,‬אבל הכסף‬
‫חהב‬
‫ירויח‬
‫שהייתי‬
‫שאתם‬
‫או‬
‫שהדביתם‪,‬‬
‫אדם שהילד‬
‫אומדים‬
‫יפסיד בו אלא ודאי‬
‫מאתי‬
‫יודע שאם‬
‫הריוח‬
‫תפסידו תחזרו על‬
‫לפרקמטיא‬
‫בא ואני‬
‫כלום‬
‫נתתי‬
‫יודע‬
‫לכם‬
‫יש׳]דאל[‪ ,‬הנה לא די לכם‪,‬‬
‫אם‬
‫מפני‬
‫לא‬
‫שתקבלו שכר אלא תפסידו ולא די שלא תקבלו שכר אלא שתענשו‪.‬‬
‫ומנא‬
‫לן דחשיבאלט — כלו׳ מן הכתוב שמלכות פרס חשיבא כלל מ‪.‬‬
‫נט( ג‪ ,‬א לענ״ו משם ראי׳ שזה יהי׳ בימי מלחמת גוג ומגוג‪ ,‬ולפ״ז שמתי את קו הססיק‪.‬‬
‫לב( לקמן ג‪ ,‬א‪.‬‬
‫לא( ראה רש״י שם פסוק א‪.‬‬
‫ל( תהלים ב‪ ,‬ג‪.‬‬
‫לד( אולי הכוונה שתחיית המתים‬
‫לג( הלא המצוות נוהגות הן בימות המשיח‪.‬‬
‫תהי׳ זמן רב אחרי ביאת המשיח ואחרי תחה׳׳מ תהיינה המצוות בטילות ע׳ נדה םא‪ ,‬ב‬
‫וע׳ כסף משנה הל׳ תשובה פ״ח ה״ב ולח״מ שם ומ׳׳ש הרמב״ן סוף שער הגמול‪.‬‬
‫לז( וכדאי׳ בסנהד׳‬
‫לו( והוא שר האומה‪.‬‬
‫לד‪ (.‬בב״ר פ״י אות ו אי׳ אין לך כל עשב‪.‬‬
‫לח( ולפי׳‬
‫יז‪ ,‬ב עיר שאין בה בית המרחץ אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה‪.‬‬
‫של רבינו מיושבת קו׳ התורת חיים למה לא ענה הקב׳׳ה גם על כסף וזהב שלצורך‬
‫לט( ממ׳׳ש ״כלומר״ נ׳ שמלח ״חשיבא׳׳ היא מדברי‬
‫עצמם הרבו‪ ,‬ע׳ בדבריו‪.‬‬
‫מ( ולאטוקי שקד הגמ׳ היא מנלן דהיא השניה‬
‫הגמרא‪ ,‬ולכן פזרתי גם מלה זו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫לכתי׳‬
‫עבודה‬
‫פרק ראשון‬
‫‪,‬‬
‫זדה‬
‫‪5‬‬
‫‪,‬‬
‫וארו חיוא — הנה שהוא א מ ד מלכיות המנויין במקרא מא‪,‬‬
‫ואע״פ שישמב אדי ונמר שהם חשובים מג מדוב‪ ,‬הם לא יכנסו לקבל שכד‬
‫שאין להם שום זכות מד‪ ,‬נמצא שהיא חשובה להכנם אחריה‪.‬‬
‫הרבה‬
‫גשרים‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫מקום מים היה‪ ,‬וכדי שיעברו יש ממקום למקום‬
‫ללמוד תורה‪.‬‬
‫הרבה‬
‫כרכים‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫כ ל ו אע״פ שהיו רוצים לעמוד עמנו בשלום הינו‬
‫מכניעים אותם ת ח ת ידינו כדי שילכו יש׳נראל[ שברשותינו בשלוה ממקום‬
‫למקום ללמוד תורה‪.‬‬
‫הרבה‬
‫מלחמות עשינו‬
‫—‬
‫מלחמות הם עם האויבים שהינו נלחמים‬
‫את אויבינו להכניעם שילכו יש׳]ראל[ בשלוה מה‪.‬‬
‫או׳‬
‫להם הב״ה כל מה ש ע ש י ת ם — להרבות ממונכם‪ ,‬וא״ת עדין‬
‫יש להם טענה כדי להרבות ממונם עשו שלא יהיו צריכין ליש׳ןראל[‪ ,‬זו‬
‫אינה טענה שאף מיש׳]ראל[ הדר שם והעובר היו נוטלין מכסים וארנוניות‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫ואם כונתכם היה כדי שלא יהו צריכים ל י ש היה להם שלא ליטול מהם‬
‫מכס אלא ודאי לצורך עצמכם היתה‪.‬‬
‫מלחמות‬
‫אם‬
‫אני‬
‫עשיתי‬
‫‪,‬‬
‫— כלו מו מי‬
‫לנצח או לינצח‪ ,‬אלא הנצחון מאתי‬
‫שיוצא‬
‫למלחמות אינו יודע‬
‫מפני שהיתי יודע שאם‬
‫תנצחו‬
‫ותפסידו במלחמה היתם חוזרים על יש׳]ראל[‪ ,‬נתתי לכם נצחון‪ ,‬והנה לא‬
‫תקבלו שכר כי אם עונש על זה‪.‬‬
‫וכי‬
‫‪,‬‬
‫מ א ח ר ‪ — /‬כ ל ו לא היתה פרס יודע שהב״ה יוכל להשיב לה‬
‫כמו שהשיב לרומי‪.‬‬
‫םברי‬
‫אינהו‬
‫‪,‬‬
‫וכר מז — כ ל ו לא נכנסה פרם לבקש על הגשרים‬
‫מא( דניאל ז‪.‬‬
‫וע׳ בתום׳ די״ד וגירםת הרי״ד המזה‪* :‬מנ״ל דחשיבא בחרא״‪.‬‬
‫מג( ע׳ תום׳ ד״ה וארו שהקשו רק מארי משום שהוא מלך‬
‫מבן שם פסוק ד‪.‬‬
‫מד( תום׳ תי׳‬
‫בחיות‪ .‬ואינני יודע מקור לדברי רבינו שפ שנמר יותר חשוב מדוב‪.‬‬
‫מו( בזה‬
‫מד‪ (.‬נ׳ שחסר מ״ש לעיל‪* :‬ממקום למקום ללמוד תורה״‪.‬‬
‫בדרך אחרת‪.‬‬
‫מז( כ״ה‬
‫מיישב רבינו למה לא אמר הקב״ה גם על המלחמות שלצורך עצמכם עשיתם‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪6‬‬
‫עבודה זדה‬
‫סרק ראשון‬
‫והכרכים אלא היתה סבורה לקבל שכר בנין ב״המח והב״ה כבר נתן ש כ ר ם‬
‫בעה״ז מט והוא שואל אותם אשר יש להם מעשה כדי שיזכו לחיי העה״ב מט‬
‫ואו׳ להם מה מעשיהם והם משיבים לו כפי מעשיהם‪.‬‬
‫וכן‬
‫— כל האומות נכנסין לפניו ושואל מהם אח מעשיהם ודוחה‬
‫אותם במחשבתם כמו שדחה את אלו‪.‬‬
‫וכי‬
‫מאחר ד ע י ל י ס ב ו י אנהו א ש ת ע ב ד ו בהו ב י ש ׳ ] ר א ל [‬
‫— כלומד‬
‫אין נכנסין אלא לקבל שכר שלא שעבדו את יש׳]ראל[‪ ,‬והב״ה כ ב ר ש ל ם‬
‫שכרם‬
‫בעה״ז ומבקש לזכותם לעוה״ב ולא ימצאו‪.‬‬
‫מ״ש‬
‫הני‬
‫ד ק ח ש י ב — פי׳ ה׳ צרפתי נ מפני מה פרסיים חשובים‬
‫ליכנס אחר רומיים האיכא חיות אחרות מ דעדיפי מדוב שהוא כנגד פרס‪,‬‬
‫והם ארי ונמר‪ ,‬ונמר זה מלכות יוןנב‪ ,‬ארי זה בבלנג‪ ,‬וק״ל בהאי פי׳ ב ב ל‬
‫ו י ת למה נכנסו כלל מאי זה זכות יבואו לקבל והרי נשתעבדו ב י ש ׳ ] ר א ל [‬
‫וסתרו וטמאו ב״ה ולמה יכנסו אחר תשובת דומי נד‪ ,‬כי על ר׳ חנינא ב ר‬
‫פפא‬
‫קאמר‬
‫מ״ש‬
‫דקמפרש‬
‫כניסת רומי‬
‫פרס‬
‫ואחריה‬
‫ועל שאד‬
‫האומות‬
‫אינו מפרש מי נכנסת אחר מי‪ ,‬ומתרץ משום הנד חשיבי ואית בהו קפידא‬
‫מאן עייל ברישא אבל הנד לא חשיבי ולית להו קפידא‪.‬‬
‫]דף‬
‫ג‪,‬‬
‫א[‬
‫ויהי‬
‫ערב‬
‫ויהי‬
‫בקר‬
‫‪/‬‬
‫מדכתי׳‬
‫הששיא‬
‫ולא‬
‫כת׳ ששי כדכתי׳ חמשי רביעי‪ ,‬ש״מ יום הידוע במקום אחר והוא ו׳ בסיון‬
‫שנתנה‬
‫תודה‪ ,‬ומה ענין לאותו יום בכאן אלא מלמד שהוסכם עם מעשה‬
‫בראשית‪.‬‬
‫יבוא‬
‫ב ל ד ד השוחי — שהיו נביאכם ב וידעו עניני ישראל ויעידו‬
‫בהם‪ ,‬מצאתי בהגדה מד׳ רות ג אלו מעידין על דורן מכאן ואילך הגרים‬
‫שבכל דור ודור מעידין עליהם‪.‬‬
‫ומיושבת‬
‫אין ‪5‬״ז‬
‫כ׳ מ״ש‪.‬‬
‫פסוק ו‪.‬‬
‫מס(‬
‫מח( ר״ל ‪.‬בית המקדש״‪.‬‬
‫הגי׳ גם בדקדוקי סופרים אות ד‪.‬‬
‫נ( אינני יורע למי נתכוון רבינו‪ .‬ברש״י שלפנינו‬
‫קף תום׳ ד״ה ואבן‪.‬‬
‫פי׳ כלל‪ ,‬וע׳ תוס׳ ד״ה מאי‪ ,‬אבל אין בדבריהם הכרע לפי איזה סי׳‬
‫נב( כן פי׳ רש״י ובפי׳ המיוחס לרם׳׳ג שס‬
‫נא( שם בדניאל ז‪.‬‬
‫נד( חסר‪. :‬ונראה לי״‪.‬‬
‫נג( כדכ׳ ירמיה ד‪ ,‬ז ‪. :‬עלה אריה מסבכו״‪.‬‬
‫‪ p‬כדאי׳ בבא בתרא טו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫א( כדאי׳ שבח סח‪ ,‬א ועיי״ש ברש״י‪.‬‬
‫ג( ברות רבד‪ .‬לא מצאתי‪ ,‬ובוי״ר ס״ב אות ט אי׳ קרוב לזה‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫]דף‬
‫א״ר‬
‫ד‪,‬‬
‫זזמאב‬
‫א[‬
‫‪/‬‬
‫סרק ראשון‬
‫כתי׳‬
‫אין‬
‫—‬
‫וזנוה‬
‫לי‪,‬‬
‫אין‬
‫פי׳‬
‫לי‬
‫אינה‬
‫עבודה‬
‫שכבר‬
‫‪/‬‬
‫ברשותי‪,‬‬
‫זרה‬
‫‪7‬‬
‫‪/‬‬
‫‪/‬א‬
‫וכתי׳‬
‫נקם‬
‫שאם‬
‫היתה‬
‫ברשותי‬
‫אהיה שמיר ושית אציתנה יחד‪ ,‬כמבול‪ ,‬והוא ג םיפיה דקראד‪ ,‬אלמא הב״ה‬
‫‪,‬‬
‫מתאוה לכלותם יחד כעין מבול‪ ,‬והיינו ד כ ת י קרא אחדינא א ב ק ש להשמיד‬
‫ליה ר׳‬
‫וקדריש‬
‫אלכםנדראי‬
‫א ב ק ש בנגני‪ ,‬פ י‬
‫‪,‬‬
‫אבקש‬
‫בדבריהם‬
‫המגינים‬
‫עליהם אם ימצאו להם אניחםה‪ ,‬אם לאו אשמידם כלם‪ ,‬והיינו כרבא דקדריש‪,‬‬
‫אלמא לא מכלה אותם כאחד‪ ,‬והא דדרש רבא אם בפידו שאין הב״ה נפרע‬
‫‪,‬‬
‫מישראל אלא מעט כפיד׳ היינו ד ר אבא ואנכי אפדם‪ ,‬בחסור ממונם‪ ,‬לשון‬
‫פדייה אינו אלא בכסף כ ד כ ת י ׳ ו והפדה‪ ,‬שמגרע מפדיונה ז‪ ,‬והיינו מעט מעט‬
‫בדין‬
‫הקל‪,‬‬
‫ואינם‬
‫והמה‬
‫יודעים כי‬
‫דברו‬
‫עלי‬
‫כזבים‪,‬‬
‫אומר ח‬
‫שאני‬
‫לכפדתם אני עושה‪ ,‬והינו נמי‬
‫מחסר‬
‫אותם‬
‫ד ר ב פפא אני‬
‫לרעתם‪,‬‬
‫יסדתי‪,‬‬
‫יסורין דהינו מעט מעט בדין הקל ם‪ ,‬דינה של גהינם אפקוד עליהם מעט‬
‫מעט‪ ,‬לשון ותפקדנו לבקרים י‪.‬‬
‫כתי׳‬
‫אל זועם בכל יום וכתיב כי לפני זעמו מי יעמוד — כלומר‬
‫אם אכעוס מי יעמוד אלא שאינו כועס‪.‬‬
‫לא‬
‫קשיא וכר — פי׳ הקב״ה כועס רגע אחד ידוע ביום ע״י חטאים‬
‫שנעשים לפניו או בישראל או בא״ה‪ ,‬ובאותה שעת הכעס כועס על אותן‬
‫שהן חייבין לפניו ופוקד עליהם עונותם‪ ,‬ולמדנו מן המקרא הזה כי כשהוא‬
‫‪,‬‬
‫כועס על אותן החיבי לפניו ה״מ כשהצבור או רובו חייבין לפניו׳ ואע״פ‬
‫שהוא כועס עליהם אינם כלים מפני חטאתם לפי‬
‫ורחמיהם‬
‫שתפלת הצבור גדולה‬
‫מרובים ומגינים עליהם מפני הכעס שלא יכלו בה כפי עונותס‪,‬‬
‫אבל כשהיחיד או מיעוט הצבור חיבין ורוב הצבור אינם חיבים אינו כועס‬
‫על‬
‫המיעוט באותה שעת הכעס אע״פ שהן חיבין לפניו‪ ,‬מפני שאם יתן‬
‫כעסו עליהן ויכעום על מעשיהם מי ישא ויתפלל בעדם רנה ותפלה והנה‬
‫‪,‬‬
‫כי יכלו כעשן מכעסו של הקב״ה‪ ,‬ל פ י הקב״ה אינו נותן כעסו לכעוס על‬
‫היחידים אפי׳ בשעת הכעס ועומד עליהם כל שעה במידת רחמים ועת רצון‪,‬‬
‫ב( כ״ה חגיי גם בילקום‬
‫א( מלה זו וגס הקו מקומם אחרי •א״ר חמא״‪.‬‬
‫ח של‬
‫ג( ר״ל •אציתנה יחי״•‬
‫ישעיה כת״י ראה דקדוקי סופרים אות ל‪.‬‬
‫ה( בגי׳ שכ׳ בדקדוקי סופרים אות ם‪.‬‬
‫אהיה שמיר וכר‪ ,‬ישעיה כז‪ ,‬ד‪.‬‬
‫ח( צ״ל‪. :‬אומרים״‪.‬‬
‫ז( כן דרשו בקידושין יא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ו( שמות כא‪ ,‬ח‪.‬‬
‫י( איוב‬
‫ס( בכת״י מקום פנוי לשתי מלים וני שחסר‪ :‬מ״ש בגמ׳ •אוהבו ופחדן״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪8‬‬
‫עבודה‬
‫טרק ראשון‬
‫זרה‬
‫מה שא״א לבשר ודם לעמוד בשתי מדות הללו‪ ,‬הקב״ה בתי׳ יא ה׳ איש‬
‫ובמכילתא יב‬
‫דרשינן איש‬
‫גבוד‬
‫מלחמה‬
‫ה׳ שמו‪,‬‬
‫וגבורה‬
‫לובשתו אפי׳ אביו ואהובו הולך ומכה‬
‫במדינה‬
‫בשעה‬
‫שקנאה‬
‫בחימה אבל הקב״ה אינו‬
‫כן אלא ה׳ איש מלחמה נלחם במצרים ה׳ שמו שהוא מרחם על הבריות‬
‫שנאמ׳יג ה׳ אל רחום‪.‬‬
‫] ד ף ד‪,‬‬
‫הם‬
‫ב[‬
‫ומפקיד‬
‫אדינא‬
‫‪ /‬ושלשה ראשונות‬
‫— שנדון בר״ה‬
‫שעת דין‪ ,‬אבל ת פ ל ת יוצר כיון דאיכא ציבורא דעסקי‬
‫בברכות או‬
‫בתפלת יוצר ה״ל סיוע ולא מידחי‪ ,‬ודוקא בריש שתא שצריך טפי לרחמי‬
‫מפני שדין ר״ה חמור שהוא למיתה ולחיים יד‪ ,‬אבל שאדי מוספין לא איכפת‬
‫לן‪ ,‬וה׳‬
‫צרפתי טו‬
‫מפ׳]דש[‬
‫משום שארי מוספין אינה‬
‫שבח‬
‫בקשה אלא‬
‫בעלמא ומ״ה לא איכפת לן‪.‬‬
‫תורה‬
‫ד כ ת י ׳ ב ה א מ ת — מתוך שהוא עוסק בה זוכר את העוסק‬
‫בה ומקימה וכועס על העובד עליה‪ ,‬ולא עביד בה לפנים משורת הדין שהרי‬
‫נקראת אמת‪ ,‬ומ״ה אותן ג׳ ראשונות קשות הם מן השניות‪ ,‬שהשניות אע״פ‬
‫שהם שעת הדין עושה בה מדת רחמים לבסוף כדאמ׳ לעילטז‪.‬‬
‫] ד ף ה‪ ,‬א[‬
‫בא והחזיק א טובה ב — זה דור המדבר שחטאו ומתו‪,‬‬
‫שאם לא חטאו לא היו מתים לעולם ואנו לא היו חשובים לפניהם כלום‪.‬‬
‫ת״ר‬
‫לו‬
‫א ם בחוקותי א ס לשון בקשה ג וכה״א לו עמי שומע לי‬
‫לשון בקשה וכה״א לו ישמעאל ד‪ ,‬וסיפא ה נמי‬
‫ישראל‬
‫בדרכי‬
‫—‬
‫יהלכו‪,‬‬
‫לשון בקשה‪ ,‬מצי׳ שהב״ה מפייס את ישראל שישמרו את המצות‪.‬‬
‫ואומי‬
‫לו הקשבת למצותי — כלומר מצינו כמו ו במקום אחר שהב״ה‬
‫מפייס א ת ישראל שילכו בדרכיו‪.‬‬
‫ז‪ ,‬יח ובכל בוקר ובוקר אינו סוקד רק מעט‪ .‬ע׳ ראש השנה טז‪ ,‬א‪ ,‬וע׳ בתורת חיים‬
‫יב( מס׳ דשירתא פ׳ ד‪.‬‬
‫יא( שמות טו‪ ,‬ג ונ׳ שחסר‪. :‬ביה׳׳‪.‬‬
‫בסוגיין‪.‬‬
‫טו( כ״פ גס רש״י בסוגיין‬
‫יד( כדאי׳ ראש השנה טז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יג( שמות לד‪ ,‬ו‪.‬‬
‫ד״ה מוספי אבל הרבה פעמים כ׳ רבינו בשם »הי צרפתי״ פירושים שאינם ברש״י‬
‫טז( ד״ד‪ .‬לא קשיא‪.‬‬
‫כלל‪ ,‬ואינני יודע למי נתכוון רבינו בשם זה‪.‬‬
‫ב( חסד‪. :‬לאבותינו״‪.‬‬
‫א( בגמ׳ שלפנינו הגי׳‪. :‬באו ונחזיק״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬של הקרא‬
‫ד( בראשית יז‪ ,‬יח‪.‬‬
‫‪ (1‬בגמ׳ הגי׳‪. :‬תחנונים״‪.‬‬
‫ו( חסר‪. :‬כן״‪.‬‬
‫דלעיל ‪.‬לו עמי‪...‬״‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫כפויי‬
‫סרק ראשון‬
‫‪9‬‬
‫ע בו דה ז דה‬
‫טובה — שאין אתם מכירין מי שמרבה עמכם לטובה׳ בודאי‬
‫לא אמר הב״ה מי יתן אלא כדי שתאמרו אתם כן‪.‬‬
‫ש״מ לא קאי א י נ ש — אינו מבין כל צרכי הדבר שאומר‬
‫]דף ה׳ ב[‬
‫‪,‬‬
‫לו רבו עד מ שנה‪ ,‬ועל משה עצמו אמר‪ ,‬שלא רמזה אלא לאחר מ׳ שנה‬
‫כשהוכיחן‬
‫בערבות מואב ואמר להם לא נתן ה׳ לכם‬
‫אמר לכם מי יתן‪,‬‬
‫‪ /‬כלומר כשהכ״ה‬
‫‪ /‬לא בקשתם ממנו שיתנו לכם ומפני כך לא נתן לכם‬
‫לב לדעת שאלו בקשתם ממנו היה נותנו לכם‪ ,‬וא״תז הוא עצמו היה מן‬
‫הכלל והיל״ל לפני הב״ה אתה תן‪ ,‬י״ל מרע״ה מתוך שלא היה צריך בתפלה‬
‫זו לא נתכון אבל הם היו צריכין ולא נתכונו קראן כפרי טובה‪ ,‬כי מתוך‬
‫שהיו חושבים שכל מה שאומר להם הב״ה לרעתן הוא אומר‪ ,‬לא נתנו לבם‬
‫לבקש רחמים מלפניו על מה שצריך להם‪ ,‬וי״מ ח בע״א וזה נ״ל‪.‬‬
‫אשריכם‬
‫זורעי — בזמן שאתם עוסקים בתורה וחסדים‪ ,‬שהם הזריעה‬
‫והמים‪ ,‬אתם באשרי‪ ,‬שלא תבואו לידי חטא‪ ,‬שאם היו יכולין לבוא לידי חטא‬
‫אינן באשרי‪ ,‬וימ״פ לזה בע״א‪ ,‬וזה נ״ל‪.‬‬
‫מתני׳‬
‫דמתני‬
‫‪,‬‬
‫מפני‬
‫פרקים ט‬
‫ג׳‬
‫ג‬
‫שכל‬
‫‪,‬‬
‫‪/‬‬
‫ומי‬
‫ימים קודם‬
‫בעי׳‬
‫כולי‬
‫יום אידו‬
‫קס״ד‬
‫טעמ׳‬
‫קונה לאכילת י יום‬
‫אידוי‬
‫האי‬
‫—‬
‫‪,‬‬
‫ומודה לע״ז ביום יא אידו אבל להקרבה לא חיישי ‪ ,‬ומי בעיא כולי האי‬
‫לאכילה‪ ,‬ותריץ ליה ט ע מ‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫דמתני׳ משום דחיישי כי לצורך‬
‫קונה ומשום בקור וכ׳יב כדפ׳‬
‫הקרבה הוא‬
‫ב מ ת נ י ‪ /‬והא דאבעיא לק׳יג משום הדוחה‬
‫‪,‬‬
‫הוא‪ ,‬כלומר דחיישי נמי לשמא יודה או דלמא שמא יודה לא חיישי׳ אלא‬
‫‪,‬‬
‫ללפני עור מיהא חיישי‪ /‬ונ״מ היכא דאית ליה בהמה‪ ,‬ומפ ]רישנן[ לה לקמן ע‪.‬‬
‫מניין‬
‫למחוסר אבר יד‬
‫—‬
‫להקרבה‪.‬‬
‫ט( ברור שצ״ל‪• :‬ימים״‬
‫ח( א״י מי סי׳ כן‪.‬‬
‫ז( כ״ד‪ ,‬ותי׳ גם תום׳ ד״ה עד‪.‬‬
‫י( לענ״ד גם רש״י ד״ה ומי כוונתו כן היא וכמו שיוצא ברור מדבריו בסוף ד״ד‪ .‬בגליל‪,‬‬
‫יא( אבל מתום׳‬
‫אבל המהר״ם ז״ל הבין בדרך אחרת והניח בצ׳׳ע‪ ,‬ולענ״ד לק״מ‪.‬‬
‫יב( ואולי הכוונה שגם דברים‬
‫ד״ה ומי נ׳ שס׳׳ל שמודה כבר בג׳ ימים אלו‪.‬‬
‫שא״צ בקור אסור למכור מפני שצריך להם להקרבת הבהמה או לשמש לפני ע״ז וכמש״כ‬
‫יג( ו‪ ,‬א ד״ה משום‪.‬‬
‫רבעו לעיל במשנה‪ ,‬ולכן מסיים‪• :‬כדס׳ ]=כדפרישנא[ במתני׳״‪.‬‬
‫יד( ברור לי שחסר כאן מ״ש בגמ׳ ש״אםור לבן נח״ וע״ז פי׳ רבינו •להקרבה״‪ ,‬ולפ״ז שמתי‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪10‬‬
‫ש׳]נאמר[‬
‫שדי‪,‬‬
‫אלא רמזו‬
‫פרק ראשון‬
‫זדה‬
‫עבודה‬
‫מכל החי ש נ י ם מכל — ולמאי אי לאכילה‪ ,‬אפי׳ לדידן‬
‫לפניו אחד‬
‫שיקריב‬
‫דלא‬
‫המבול מן השלמים‪ ,‬ואע״גסו‬
‫א ק ר י ב מאותן שבאו שנים שנים אלא מאותן שבאו ז׳ ז׳ והתםטז לא כתוב‬
‫אפ״ה ק״ו‬
‫חיים‪,‬‬
‫לטהורים‪,‬‬
‫וכדי‬
‫שלא‬
‫לחלוק‬
‫בהכנסה‬
‫הוזהרו‬
‫כולן‬
‫על‬
‫ולהקרבה‪.‬‬
‫] ד ף ו׳ א [‬
‫אפיי‬
‫זקן אפי׳ ס ר י ס — אבל טרפה לא שמא תמות‬
‫בתוד י״ב חדש ולא הויא ליה צוותא בה א‪.‬‬
‫נצרי‬
‫ואי‬
‫לדברי ב ר׳ י ש מ ע א ל ג — מפני יום ראשון‪.‬‬
‫ס״ד‬
‫הן‬
‫ואידיהן‬
‫קלנדאד‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫היכי‬
‫קתני‬
‫ג׳‬
‫ימים‬
‫הא‬
‫איכא יום איד של קלנדא שהוא ח׳ ימים ובי לפניו הרי עשרה‪ ,‬אלא ש״מ‬
‫הן בלא אידיהן‪.‬‬
‫ואי‬
‫ס י ד ואידיהן ל י ת נ י באידיהן ה ג׳ י מ י ם אסור ד — דמשמע עם‬
‫י י‬
‫אידיייז•‬
‫משום‬
‫‪#11•:‬‬
‫ה ד ו ח ה — נמי הוא שהעולם נתרווח עליו כשיש לו ב׳ בהמות ו‪,‬‬
‫אע״פ שלא היה לו אלא א׳ היה מקריבה‪ ,‬אעג״ב טוב שיקריב האחת תעמוד‬
‫האחרת בידו ולא נשאר בלא בהמה ואזיל ומורהו‪ ,‬או דילמא לשמא יודה‬
‫לא חיישי׳ מיהו לפני עור חיישי׳‪ ,‬ונ״מ היכא דאית ליה בהמה אחריתי‪ ,‬או‬
‫כל דכוותיה דההוא מידי דקא מזבין ליה או דקא משאיל ליה‪ ,‬ליכא איםורא‪,‬‬
‫ואי ק״ל כיון דאזיל ומודה היא ז אלפני עור‪ ,‬איכא למי׳ ] מ ר [ אע״ג דעורוןח‬
‫המכשול הוא לדידיה מי׳ ]הא[ לא קדינא ביה לא תתן אלא במידי דגוי קמהדר‬
‫עילויה ט לצודד הדוחה דידיה ושמחה והודאה‬
‫את הקו‪.‬‬
‫בתר הכי אתיין לאו‬
‫טו( ראה תום׳ ד״ה מנין )הראשון(‪.‬‬
‫נותן‬
‫טז( בראשית ז‪,‬‬
‫ב ! ח‪ ,‬כ‪.‬‬
‫ב( ראה דקדוקי סופרים אות ה‪.‬‬
‫א( בכ״י יש נקב בשי׳עור מלה א‪.‬‬
‫ה( נ׳ דצ״ל ‪:‬‬
‫ד( בגי׳ שאי׳ בדקדוקי סופרים‪.‬‬
‫ג( חסר ‪. :‬לעולם אסור‪.-‬‬
‫ו( ראה׳ פי׳ ר״ת בתום׳ ריש פירקין ד׳׳ה אסור ומ״ש הרא״ש שם‬
‫‪.‬אידיהן׳׳‪.‬‬
‫ז( נ׳ דצ״ל ‪.‬הוא״ וחסר‪!. :‬עובר״» או שצ״ל ‪.‬עובר הוא״‪.‬‬
‫בשם ר״ת‪.‬‬
‫ח( ז״ל המאירי בריש פירושו למתניתין‪. :‬ואע׳׳פ שאף בהרווחה שיך טעמא דמכשול‬
‫משום דאזיל ומודה‪ ,‬אין זה מכשול בעקר האיסור ר״ל בעבודתה״ עכ״ל )ועיי״ש שכ׳ עוד‬
‫תי׳ אחר(‪ ,‬ולענ״ד זו היא גם כתנת רבינו‪ ,‬והמאירי ז״ל ראה את ספרו זה של רבינו‪,‬‬
‫ס( נ׳ שחסר‪:‬‬
‫ובספרו למסיכתין מביא את דברי רבינו בשמו יותר ממאה פעמים‪.‬‬
‫סרק ראשון‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫עבודה‬
‫‪11‬‬
‫זדה‬
‫מכשול קרינן ביה‪ ,‬הלכך איכא למי׳ ] מ ר [ דלא חיישי׳ לשמא יודה‪ ,‬ואי ק״ל‬
‫אי לא חיישי׳ לשמא יודה ללות ולשאול ולפרוע מהן אמאי אסור‪ ,‬ואיכא‬
‫‪,‬‬
‫למי׳ ] מ ר [ גזירות הן כדאמ אביי לקמ׳י‪ ,‬ואי ק״ל כי היכי דגזרי׳ גזירה‬
‫לשאול אטו להשאיל לגזור נמי היכא דאית ליה בהמה אטו היכא דלא א י ת‬
‫‪,‬‬
‫ליה בהמה‪ ,‬ואיכא ל מ י ] מ ר [ התם הינו טעמא דגזרי׳ משום דלשאול לא יא‬
‫צורך להשאיל הוא עכשיו הוא משאיל לנו כדי שנשאילהויב פעם אחרת‬
‫‪,‬‬
‫אבל הכא לא גזרי ‪ ,‬מי׳ ]הו[ ק״ל אע״ג דאית ליה בהמה לדידיה אמאי מותר‬
‫ניחוש שמא לא היה רוצה להקריבה לפי שלא היה רוצה לעמוד בלא בהמה‬
‫ואי לא היתה לו אלא א׳ לא היה מקריבה ולא שוחטה כ ל ל ועכשו לקח זו‬
‫האחרת להקריבה‪ ,‬ועוד שמא לקחה להקריב את שתיהן ונמצא מרבה בעבודת‬
‫ע״ז על ידינו ואיכא לפני עור‪ ,‬וגבי נזיד נמי היכא דאית ליה כוס א׳‬
‫של יץ מהיכי תיתי שיהא מותר ל ת ת לו עוד כוס אחר של יין ונמצא‬
‫מרבה באסור על ידינו‪ ,‬ש״מ מדלא חיישי׳ בהכי‪ ,‬בכל הנך מילי דחיישי׳‬
‫משום לפני עור אם יש בידו מזומן מאותו ד ב ר שיוכל לעבור עליו אם‬
‫ירצה‬
‫שלא יהא בה הפסדיג לא חיישי׳‬
‫לתוספת האסור יד ומותר‬
‫למכור‬
‫לו כיוצא בו‪ ,‬ואע״ג דבעיין לא אפשט׳ םוגיץ מיהא משמע דמשום הדוחה נמי‬
‫‪,‬‬
‫הוא וחיישי שמא יודה דאמ׳ ל ק מ ׳ י בשלמא להשאילן דקמרווח להו‪ ,‬ורבא‬
‫נמי פשיט כולהו משום דמודה הוא‪ ,‬ואביי גופיה דקא מפ׳ להו משום גזי׳‬
‫איכא למי׳ ] מ ר [ נמי דס״ל דחיישי׳טו שמא יודה ויש הדוחה בזה שאין בזה‬
‫מיהא בההיא הנאה פורתא דלשאול וללות לא מודה אלא גזירה הם‪.‬‬
‫] ד ף ו‪ ,‬ב[‬
‫אסור‪,‬‬
‫נשא ונתן מהו — ומסיק כרשב״ל נשא ונתן ביום אידם‬
‫משום קנסיז‪ ,‬לפני אידיהן מותר דכולי האי לא קנםינן‪ ,‬וכי‬
‫אמ‬
‫‪,‬‬
‫אסור ל מ מ ד להם לפני אידיהן ה״מ דברים המתקיימים עד יום אידס‪ ,‬אבל‬
‫שאין מתקיימים לא‪ ,‬בודאי לאכילה שקיל ולא אזיל ומודה ביוםטז כדכולה‬
‫יא( ברור שמלה‬
‫י( ו‪ ,‬ב‪ ,‬ועמ״ש רבינו לעיל בפי׳ המשנה‪.‬‬
‫*אבל במידי שהוא״‪.‬‬
‫יב( וכן הוא בללות ולפרוע מהן‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫זו מ״ם היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫יד( לענ״ד כוונת‬
‫יג( ר״ל שאם יעבור בדבר שיש בידו לא יהא לו בזה שום הפסד‪.‬‬
‫רבינו רק במקום שאינו בטוח שיעשה תוספת האסור וכמש״כ רבינו בקושייתו שמא לא‬
‫היה רונה להקריבה! ‪,‬שנוא לקחה להקריב את שתיהן״‪ ,‬וע׳ מאית בםוגיין ד״ה כל‬
‫טו( ר״ל בלהשאילן ולהלוותן ולפרען‪ ,‬ועמ״ש רבינו בפי׳ המשנה‪.‬‬
‫ובהערה א שם‪.‬‬
‫יז( וכרביגו פסק גם המאירי בםוגיין ועמ״ש שם בהערה ו‬
‫טז( חסר‪* :‬אידו״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪12‬‬
‫אבל‬
‫שתאיוו‬
‫ליקח מהן אסור‬
‫פרק ראשון‬
‫בכל‬
‫עבודה זדה‬
‫דבר כי מ״מ המעות‬
‫מתקיימים‬
‫הם‬
‫בידם‪ ,‬ומתגי׳ ד ר ב זביד לא פליגא אקמיתא‪ ,‬והאי דנקט דלשאת ולתת אדבר‬
‫המתקים‬
‫קאי א״נ לישנא דמתני׳ נקט״ א״נ במכירה עצמה יש בה משא‬
‫ומתן נשיאת המעות ונטילת החפץ‪.‬‬
‫הנח‬
‫אותו‬
‫הצער‬
‫להלכות המועד וכוי — שהאשה מצטערת בבישול המאכל ואפ״ה‬
‫מותר‬
‫מפני‬
‫שהיא‬
‫שמחה‬
‫במועד‬
‫באכילתה‪.‬‬
‫אבל‬
‫הכא‬
‫כיון‬
‫דביום‬
‫אידו יש לו צעד לא חיישי׳ לשמחה של אחר אידו דביום אידו‬
‫מיהת‬
‫לא מודה‪.‬‬
‫] ד ף ז‪ ,‬א[‬
‫אומר‬
‫אדם ל ח ב י ת כו׳ — כיץ דלא פסיקא ל מ י ל ת י ה א‬
‫הדהוד‪ ,‬ודיבור אסור והרהור מותר ב‪.‬‬
‫ת״ר‬
‫הנשאל לחכם וטימא לא ישאל כו׳ — פי׳ לא ישאל עוד לאחר‬
‫כדי שידונו לו עוד לידי טהרה ולא לידי התר‪ ,‬לפי ג שכל דבר שניטמא‬
‫או שנאסר ע״פ חכם שוב אין חכם אחר רשאי להתירה ולא לטהרה‪ ,‬והכי‬
‫תניא‬
‫מ ס כ ת חולין ו פ׳ אלו טרפות חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר‬
‫אסר אין חבידו דשאי להתיר‪ ,‬ואם ה התירו אינו מותר‪ .‬ונראה לי דוקא‬
‫ד ב ר שהן חולקין בשיקול הדעת‪ ,‬אבל אם היה הראשון טועה ב ד ב ר משנה‬
‫שיש לדייק מדברי הרמב״ם הל׳ עבודה זרה פ״ט ה״א שס״ל ג״כ שרק משום קגם אסור‬
‫יח( כ״ד‪ .‬בכת׳׳י‪ ,‬ולענ״ד הכוונה‬
‫וא׳׳כ לאחר ואף לבנו מותר‪ ,‬וכ״כ גם הריטב״א‪.‬‬
‫ששלשה ימים אלו הם ככל השנה‪ ,‬כמו שאין אנו חוששים שיודה ביום אידו על מה‬
‫שקנה לאכילה במשך כל השנה כן לא חיישינן על מה שקנה לאכול בשלשה ימים‬
‫שלפני אידו‪.‬‬
‫א( ז״ל המאירי בםוגיין ד״ד‪ .‬אסור‪ :‬״הנראה‪ ...‬כלומר נראה אס יהיה ז ה ‪ . . .‬שזה‬
‫אינו דבור הואיל ולא דבר במוחלט אלא כעין הרהור״ עכ״ל‪ .‬וראה רש״י שבת קנ‪ ,‬א‪.‬‬
‫ג( דברי רבינו מובאים בשמו של רבינו ברשב״א חולין מד‪ ,‬ב‬
‫ב( שבת קנ‪ ,‬א‪.‬‬
‫בקצור וברשב״א למסיכתין ]עודנו בכ״י[ כ׳ וז״ל‪. :‬ונראין דברי הראב״ד״‪ ,‬וכר וכתב‬
‫את כל דברי רבינו כאן‪ ,‬וגם המאירי בסוגיין כ׳ את דברי רבינו אלה בשמו של רבינו‪,‬‬
‫ומפרש את דבריו עיי״ש‪ ,‬גם הד״ן בםוגיין כ׳ וז״ל‪» :‬כתב הראב׳׳ד בפירוש מסכת עבודה‬
‫זרד‪ ,‬שלו‪...‬״‪ ,‬והנה השוויתי דברי הר״ן אל מ״ש הרשב״א בספרו למםיכתין‪ ,‬ונתברר לי‬
‫שהר״ן העתיק את דברי הראב״ד מספרו של הרשב״א ולא מספרו של רבינו‪ ,‬וע׳ ריטב״א‬
‫לסוגיין ותראה שעיקר דבריו דברי הראב״ד הם‪ ,‬וכרבינו כ׳ הרא״ש בסוגיין בשם הר״י‪.‬‬
‫ה( דברי רביגו הם ולא מדברי הגמ׳‪ ,‬וז״ל הרשב״א )בחי׳ למסיכתין(‪:‬‬
‫ד( מד‪ ,‬נ‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫וחבירו רשאי‬
‫חוזר‬
‫להתיר‪,‬‬
‫פרק ראשון‬
‫כדתנן‬
‫ע בו דה זרה‬
‫בבכורות ו‬
‫פ‬
‫‪,‬‬
‫עד‬
‫‪13‬‬
‫בפרה‬
‫כמה מעשה‬
‫של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר׳ טרפון לכלבים ובא מעשה‬
‫חכמים והתירוה‪,‬‬
‫לפני‬
‫וקי״ל דכל דבר‬
‫שטעה‬
‫בדבר‬
‫משנה חוזר‪ ,‬ואילו‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫הואי פרה הוד‪ .‬הדרה‪ ,‬והכי א י ת בסגהדרי׳ז פ׳ אחד דיני ממונות‪ ,‬מ י ]הו[‬
‫בדבר שהוא שקול הדעת אין חכם רשאי להתיר מה שאסר זה‪ ,‬כלומר אין‬
‫רשות וכח‬
‫לו‬
‫תדע‬
‫להורות בה עוד‬
‫להתרח‪ ,‬וגר׳‬
‫פ‬
‫ביבמות ט‬
‫‪,‬‬
‫האשד!‬
‫רבה‬
‫דלאו הוראה היא דאלו הורה ב״ד שחלב ודם מותר והדר חזי בה‬
‫טעמא לאיסורא אי הדרי וחזו בה טעמא להיתירא אין משגיחין בהו‪ ,‬כלומר‬
‫שכיון שהורו בחתיכה זו לאסור שוב אין יכולה היא עצמה י לבא לידי‬
‫התר‪ ,‬וטעמא מפני שכיון שיצא להם שם איסור נעשה חתיכה של נבילה ח‪,‬‬
‫ובלבד שהוא דבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת‪ ,‬וי״מיא דהך בריתא‬
‫דהכא וההיא דמס׳ חולין ד אין חבירו רשאי להתיר מפני כבודו של ראשון‬
‫אבל אם התירה מותרת בכל ענין‪ ,‬וליתא דאפי׳ מי שאינו מומחה וטמא‬
‫או אסר אפי׳ מומחה אינו רשאי להתיר ולטהר מפני שנעשה חתיכה של‬
‫‪,‬‬
‫נבילה‪ ,‬וכי אמייב דשאינו מומחה טימא וחוזר א פ י בשיקול הדעת‪ ,‬ה״מ‬
‫מחיוב‬
‫וזכות‪,‬‬
‫״‬
‫א נ‬
‫מטהרה והתר‬
‫לטומאה‬
‫ואיסור‪,‬‬
‫אבל‬
‫מטומאה‬
‫ואיסור‬
‫לטהרה והיתר בשיקול הדעת לא‪.‬‬
‫היו‬
‫הב‬
‫‪,‬‬
‫שנים א׳ אוסר וא׳ נזתיר וכר — כלו׳ שנשאלה השאלה בפני‬
‫ונחלקו שניהם‪.‬‬
‫הלך‬
‫אחר חכמה ומנין — פי׳יג אם אחד מהם גדול מ ח ב י ת בחכמה‬
‫ומנין שנים יד הלך אחריו ואם היו שוים הלך אחרי המחמיר‪.‬‬
‫ונראין דברי הראב״ד שכתב‪ ...‬דהכי תניא פרק אלו טריפות‪ ...‬אינו רשאי להתיר מדאמר‬
‫ז( לג‪ ,‬א‪.‬‬
‫ו( כח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫אינו רשאי משמע דאם התירו אינו מותר״ עכ״ל‪.‬‬
‫ח( והמאירי בםוגיין )וכן בהוריות ג‪ ,‬א( אחרי שכ׳ שיטת דבינו כ׳ וז״ל‪• :‬ויראה לדעת‬
‫זה שאף הוא עצמו אינו רשאי להתירה אחר שאסרה״ עכ״ל‪ ,‬ועיי״ש בדבריו‪.‬‬
‫י( ז״ל המאירי שם‪• :‬ומכל מקום אף הם ]ר״ל רבינו[ מודים שלא‬
‫ט( צב‪ ,‬א‪.‬‬
‫נאמר אלא בחתכה זו בעצמה אבל בחתכה אחרת כיוצא באותו איסור לא חל עליה שם‬
‫איסור עד שלא יהא אחר רשאי להתיר״ עכ״ל‪ ,‬ובהוריות שם כ׳ וז״ל‪• :‬אבל‬
‫בחלב של בהמה א ח ר ת ‪ . . .‬בחכם שאסר יכול אף הוא בעצמו להתיר כיוצא בה ואפילו‬
‫יא( המאית בהוריות שם כ׳ שיטה זו בשם •גדולי הדורות שלפנינו״‪.‬‬
‫חברו״ עכ״ל‪.‬‬
‫וכן קורא המאית לבעל ההשלמה‪ ,‬ובםוגיין ‪ o‬המאית שיטה זו בשם •חכמי גדולי הרבנים״‪,‬‬
‫ועמ״ש שם בהערה א שאולי כוונתו לרש״י בנדה כ‪ ,‬ב ד״ה אגמתה‪ ,‬וע׳ בר״ן בסוגיין‪.‬‬
‫יג( מזה שפ רבינו •פי׳״ יוצא שבגמרא שלפני רבינו‬
‫יבן ע׳ םנהדתן לג‪ ,‬א‪.‬‬
‫יד( כן פי׳ רבינו גם‬
‫היתד‪ ,‬הגירםא •הלך אחר חכמה ומנין״ ולכן םזרתי מלים אלו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪H‬‬
‫עבודה‬
‫סרק ראשון‬
‫זרה‬
‫יהודה טו או׳ — אשניהם שוים קאיםז‪.‬‬
‫ובד״ס‬
‫וכלן‬
‫הלך אחר ה מ ק ל‬
‫שחזרו ב ה ם‬
‫—‬
‫—‬
‫שבשניהם ת‪.‬‬
‫על כל החשודים קאמ׳> בגון החשוד ל מ כ ו ר‬
‫תרומה לשם חולין וחשוד על שביעית ועל המעשרות ועל הבכור׳ אין מקבלין‬
‫אותם‬
‫קודם‬
‫להיות סומכים עליהם עוד‪ ,‬וקונםין אותם כמו שהיו קונסים‬
‫חזדהיח‪ ,‬ואיתא להד ברייתא בבכודותיוז‪.‬‬
‫חכמים‬
‫] ד ף ז‪ ,‬ב [‬
‫הינו ת ״ ק ה‪ 1‬באידיהן יס איכא ביניהו‬
‫—‬
‫ה״‬
‫ג‬
‫ת״ק סבר הן בלא אידיהן‪ ,‬כדבדירנא לעיל כ‪ ,‬וכרבנן בתראי ופליגיכא אדר׳‬
‫ישמעאל בתרתיכב‪.‬‬
‫נשא‬
‫ונתן איבא ב י נ י ה ו ת ״ ק סבר‬
‫‪ /‬מותר — דלא קתני אלא אסור‬
‫לשאת ו ל ת ת לכתחלה‪.‬‬
‫דשמואל‬
‫איכא‬
‫ביניהו‬
‫—‬
‫ת״ק‬
‫סבר‬
‫דשמואל‬
‫ורבנן כג‬
‫לא‬
‫ס״ל‬
‫כשמואל‪ ,‬דכיון דבהיתירא קמייריכד אי אית להו דשמואל ה״ל למיתנייה‪,‬‬
‫לא ת״ק כה לית ליה דשמואל‪.‬‬
‫בעדיות פ״א מ״ד« שמנין ר״ל מנין שנים‪ ,‬אבל הרמב׳׳ם הל׳ ממרים פ*ב ה״ב מפרש שר״ל‬
‫מנין החכמים במספר‪ ,‬וכן ג׳ מדבריו בפי׳ המשנה שם וכן בהג״א בפירקין כ׳‪, :‬מנין‬
‫פירוש תלמידים הרבה א״נ שרוב התלמידים אומרים כמותו״ עכ״ל‪ ,‬וע׳ ש׳׳ך יו״ד סי׳ רמב‬
‫בהנהגת הוראה ד״ה ואע״ג שכ׳ על הראב׳׳ד בפי׳ המשנה הנ‪-‬ל וזיל ‪,‬ואע״ג דהראב״ד‬
‫כ׳ בריש עדיות‪ ...‬י״ל דדווקא בב״ד תלוי בשנים לבטל דברי ב״ד חברו אבל לא בשני‬
‫חכמים״ עכ״ל הש״ך זצ״ל‪ ,‬והרי כאן כ׳ הראב״ד להדיא שגם בשני חכמים תלוי בשנים‪,‬‬
‫וע׳ ריטב״א בסוגיין שפ גם פי׳‪, :‬במגין שנים ששימש תלמידי חכמים״‪,‬‬
‫טז( דבר גדול משמיענו רבינו בזה ולאםוקי מפי׳‬
‫טו( ברור שצ״ל‪, :‬יהושע״‪.‬‬
‫הרמב״ם הל׳ ממרים פ״א ה״ה שפי׳ שר׳ יהושע חולק גם ארישא דת״ק עיי״ש בכסף משגה‬
‫יז( אבל לא נגד רבים‪ ,‬וע׳ בש״ך שם והדברים ארוכים‪.‬‬
‫ובש״ך שם ד״ה מיהו•‬
‫ים( בגמ׳ שלגו הגי׳ ‪,‬בלא אידיהן״‪.‬‬
‫יזו( לא א‪ ,‬ורביגו מפרש כתום׳ ד״ה וכולן‪.‬‬
‫כא( נ׳ דצ״ל ‪,‬פליגי״ או שאחר ‪.‬בתראי״ צ״ל‪, :‬סברי‬
‫כ( בגמ׳ לעיל ו‪ ,‬א‪.‬‬
‫כג( חסר‪, :‬בתראי״‪.‬‬
‫כב( שרק לפניהם אסורים ורק שני ימים‪.‬‬
‫הן ואידיהן״‪.‬‬
‫כד‪, (.‬לא ת״ק״ נ״ל שס״ס היא ונ׳‬
‫כד( שהרי אמרו‪, :‬לאחר אידיהן מותר״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סוס‬
‫פרק ראשון‬
‫‪15‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫זכר זקן — דכיון דזכר הוא ובמלחמה הא ודאי למלחמה קבעי‬
‫‪,‬‬
‫ולא למלאכה‪ ,‬ולא חיישי שמא ינצל מן המלחמה ויעשה בו מלאכות‪ ,‬דכיון‬
‫‪,‬‬
‫דזקן הוא לא ינצל מכובד המלחמה‪ ,‬אבל אם היתד! נקבה אפי היא זקנה‬
‫‪,‬‬
‫ובמלחמה אומ אין דרך להלחם בנקבה והא למלאכה קבעי לה‪.‬‬
‫בן‬
‫‪,‬‬
‫‪ — /‬דלא חיישי לכשיזקין מטחינו ברחיים כו‪,‬‬
‫בתירא לא מפליג‬
‫דלא שכיח‪ ,‬לאכז לדידיה דחיישכח אלמא כרבנן ס״ל הלכך לא שנא זקן‬
‫‪,‬‬
‫ונקבה כס חיישי ‪.‬‬
‫חרדל ל מתעשר‬
‫‪ — /‬מפני שיש בני אדם אוכלין את ירקו והלכך‬
‫אם זרע סתם אמרי׳ כי לזרע ולירק זרען‪ ,‬ותנןלא כל שתחלתו אוכל וסופו‬
‫‪/‬‬
‫חייב קטן וגדול‪.‬‬
‫אמר‬
‫מסתמא‬
‫לו נשתקע — דם״ל כיון שאין דוב בני אדם אוכלין אותו לב‬
‫׳‬
‫לא זרעו אלא לזרע והנה כי הירק אינו אוכללג ואם‬
‫אמ ]רינן[‬
‫אינו מעשרו לא נקרא מפסיד ממון כהןלג‪.‬‬
‫והאיכא‬
‫שזרעה‬
‫וחכ״א‬
‫לזרע‬
‫‪/‬‬
‫אינו‬
‫התרומות לז‬
‫‪,‬‬
‫ר אליעזר‬
‫ר‬
‫‪,‬‬
‫מתעשר‬
‫הנה‬
‫‪/‬‬
‫דקאי מ ת י ה‬
‫אליעזר‬
‫זרע‬
‫כי‬
‫אומר‬
‫וירק‬
‫ר׳‬
‫— דתנן במ׳ מעשרות לד כוםבד‬
‫השבת‬
‫אלא‬
‫אליעזר‬
‫‪/‬‬
‫שחלים‬
‫ם״ל‬
‫זירים‪,‬‬
‫וגרגיר‬
‫דשבת‬
‫אע״ג‬
‫קני‬
‫השבת לה‪,‬‬
‫בלבד‪,‬‬
‫רג״אלו‬
‫רובא‬
‫דאינשי‬
‫לא אכלי לה לירק דיליה אפ״ה בעי לעשורי‪ ,‬הכא נמי גבי חרדל אע״ג‬
‫דדובא‬
‫לא‬
‫דהא‬
‫פליגי‬
‫אכלי‬
‫ליה‬
‫עליה‬
‫לירקיה‬
‫רבנן‪,‬‬
‫בעי‬
‫מ״מ‬
‫לעשורי‪,‬‬
‫אמאי‬
‫קאמ‬
‫ואע״ג‬
‫‪,‬‬
‫ליה‬
‫דלא‬
‫הלכתא‬
‫נשתקע‬
‫‪/‬‬
‫כר״א‬
‫והלא‬
‫בז( נ״ל שט״ס היא‬
‫כו( כדאי׳ לקמן טז‪ ,‬א‪.‬‬
‫ש‪1‬״ל‪* :‬אלא ודאי״‪.‬‬
‫כח( לא זכיתי להבין‪ ,‬שהרי רבינו פי׳ לעיל שחשש הוא שאם ינ‪1‬ל‬
‫וצ״ל‪* :‬אבל״‪.‬‬
‫מן המלחמה יעשה בו מלאכה א״כ איך אפשר לומר *אלמא כרבנן ם״ל״‪ ,‬מ״ע ואולי ט״ם‬
‫כט( נ״ל ברור‬
‫יש במלים אלו‪» :‬לא לדידיה דחש״‪ ,‬ויגעתי איך לתקן ולא מצאתי‪.‬‬
‫ל( בגמ׳ שלנו אי׳ *השבת״ אבל גם תום׳ רי״ד‪ ,‬מאירי‬
‫שט״ם היא וצ״ל *וזכר״‪.‬‬
‫לב( נ׳ שחסר‪* :‬רק״‪.‬‬
‫לא( מעשרות ם״א מ״א‪.‬‬
‫וריטב״א גרסו *חרדל״‪.‬‬
‫לג( ופשיטא שפטור ממעשר ואינו טבל אלא לא נקרא ממון כהן ]לוי[ אם לקטו‬
‫לד‪ (.‬רביגו פי׳ מלת‬
‫לד( פ״ד מ״ה‪.‬‬
‫ירק ולא הניחו לבא לידי חיוב‪ ,‬כנ״ל לפרש‪.‬‬
‫לו( = רבן גמליאל אומר‪ ,‬ובמשנתנו הגי׳‪• :‬רבן שמעון בן גמליאל״‪.‬‬
‫•זירים״ שבמשנה‪.‬‬
‫לז( שם הגי׳‪• :‬תמרות״‪ ,‬ונ׳ שט״ם היא כאן שהרי להלן כ׳ •תמרות״‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪16‬‬
‫פרין ראשון‬
‫עבודה זדה‬
‫לר״א לא אמ׳ לו שישתקע הדבר אע״ג דאזיל בשיטתיה׳ ואי ק״ל נסייעיה‬
‫נמי‬
‫מכוםבר‬
‫דתני‬
‫לת׳׳ק‬
‫מעשר זרע וירק׳‬
‫התם‬
‫איבא למי׳ ] מ ד [‬
‫זרעה‬
‫לירק קתני‪ ,‬בפירוש זרעה לכך‪ ,‬אבל מסתמא כיון דרובא לא אכלי ליה לד‬
‫לא מיחייב לעשוריהלח‪ ,‬וזרעה דרישאלט לאו דוקא‪ ,‬ואי קשייא לך בסייעיה‬
‫מר״ג ד ק ש ר י מ בחרדל עצמו‪ ,‬איכא למי׳ התם תמורות קאמ׳‪ ,‬ושמא ת מ ד ו ת‬
‫רובא דאינשי אכלי לתו‪ ,‬ואיהו קאמ׳ כל ירקו של חרדל‪.‬‬
‫בדגונייתא — כלומ׳ היכא דרובא לא אכלי ליה לירק מסתמא‬
‫התם‬
‫לא מיחייב לעשוריה‪ ,‬וטעמ׳ דר״א בשבת דגנונייתא דקסבר רובא דאינשי‬
‫אכלי‬
‫ליה‪ ,‬ורבנן פליגי עליה ואמ׳ דאפי׳ דגנונייתא לא אכלי ליה רובא‬
‫דאינשי‪ ,‬שאיז ל ד ד ב ר הנזרע לזרע שיאכלו רוב בני אדם את ירקו אלא‬
‫וגרגיר בלבד‪.‬‬
‫שחלים‬
‫אדם צרכיו דר״אמב ר׳ יהושע אוי יתפלל — י״ח‪ ,‬אבל‬
‫ישאלמא‬
‫תוד י״ח אינו דשאי להוסיף צרכי יחיד‪ ,‬ואע״ג דתנןמג ד׳ אליעזר אומר‬
‫העושה תפלתו קבע‪ ,‬ואמי ]דינן[ מאי קבע כל שאינו מוסיף בה‪ ,‬ה״מ מידי‬
‫דדמיא‬
‫לצרכי‬
‫ציבור‬
‫כגון‬
‫התפלה‪,‬‬
‫היינו‬
‫מעין‬
‫כל‬
‫ברכה‬
‫וברכה‪,‬‬
‫אבל‬
‫שאד מיגי דאינה מעין הברכה‪ ,‬דלית בהו מעין הברכה ל״ש שומע ת פ ל ה‬
‫וליש שומע מד בשאר ב ר מ ת ‪ ,‬דאינו רשאי לשנותן ממטבע שלהן‪.‬‬
‫ר‬
‫‪,‬‬
‫יהושע‬
‫ב״ר‬
‫שמלאי מו‬
‫— וגמ׳‬
‫ממשה‪,‬‬
‫לבקש כלום מן הב״ה עד שנשבח לפניו‪ ,‬ומשום הכי‬
‫תחילה‬
‫הלבד אין‬
‫צריד‬
‫לנו‬
‫רשות‬
‫שיתפלל כל י״ח‬
‫כדי לסדר שבחו בג׳ ראשונות‪ ,‬ומתיד שהוא צריד להתחיל בי״ח‬
‫צריד שיגמרם ואח״כ ישאל צרכיו‪ ,‬שהרי אינו רשאי להוסיף בתוכם כלום‬
‫אלא מעין הברכות‪ ,‬וד׳ אליעזר ס ב ר לא מבעי ליה לאיגיש לשבוחי ברישא‬
‫דמחזי‬
‫גיסותיה קמי שמיא‪ ,‬אלא ידמה לעבד תחלה וישאל צרכיו ואח״כ‬
‫ישבח‪ ,‬ולא גמדי׳ ממשה דאדם חשוב היה׳ ואי ק״ל לד״א א״כ י״ח למה‬
‫לט( של המשנה‪» ,‬כוםבר שזרעה לזרע ירקה פטור״‪ ,‬שהרי גס בזרעה סתם‬
‫לח( ירק‪.‬‬
‫מא( בגי׳ המובאה בדקדוקי‬
‫מ( ברור שט״ס וצ״ל ״דקמחייב״‪.‬‬
‫ירקה פטור‪.‬‬
‫מג( ברכות כח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מב( גי׳ זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫סופרים אות ר‪.‬‬
‫מד( ברור שמלה זו ט״ס היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫פרק ראשון‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪17‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫‪,‬‬
‫תקנו שבח בתחלתם ב ג ראשונות‪ ,‬איכא למי׳ י״ח צרכי ציבור הוא וכבוד‬
‫‪,‬‬
‫צבור שאני‪ ,‬וגמ בהו ממשה‪ .‬ויחיד נמי היכא דאינו רוצה להוסיף מתפלל‬
‫י״ח‬
‫אבל יחיד שבא‬
‫כגת ציבור‪ ,‬דכיון דאתקון אתקון‪,‬‬
‫להוסיף‪,‬‬
‫בתחלה‬
‫ישאל צרכיו ואח״כ ישבח‪.‬‬
‫נדף‬
‫וחכ״א‬
‫ח‪ ,‬א[‬
‫לא כדברי זה אמ׳ רב יהודה אע״פ — לאו דוקא‬
‫שומע תפלה‪ ,‬שלא יהא רשאי להוסיף על האחרות‪ ,‬שאם בא להוסיף מעין‬
‫כל‬
‫‪ /‬מיהו בשומע תפלה יכול להוסיף כל ד ב ר לפי שאין לה פנים א‪.‬‬
‫ר׳‬
‫אמר‬
‫חייא‬
‫—‬
‫‪/‬‬
‫כלומ׳‬
‫רשאי ב‬
‫אינו‬
‫להמתין‬
‫שומע‬
‫עד‬
‫תפלה‪ ,‬מיהו אם לא הזכיר בברכת חולים או׳ בשומע תפלה‪.‬‬
‫אריב״ל‬
‫רשאי‬
‫מרבו‪,‬‬
‫אם‬
‫‪/‬‬
‫בא‬
‫לבקש כלום אחר‬
‫אלא שאם‬
‫ואלו‬
‫הן ה‬
‫לומר‬
‫שהודה‬
‫‪/‬‬
‫בג‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫שלא‬
‫אחרונות‬
‫תהא‬
‫ונדמה‬
‫סבור ג שאין‬
‫שגוטל‬
‫לעבד‬
‫אדם‬
‫פרס‬
‫בא לומר ד‪.‬‬
‫אידיהן‬
‫—‬
‫סטרוניא קודם‬
‫לקלנדא‬
‫כדמפ‬
‫‪,‬‬
‫בגמ׳‪ ,‬אלא‬
‫ש ב ת ח ל ה ו נקבע קלנדא לי״ט ולשנה אחרת נקבע סטרוניא‪ ,‬וקלנדא וסטרוניא‬
‫ענין‬
‫א׳ ז‬
‫הם‪ ,‬אלא‬
‫מפני‬
‫שלא‬
‫נקבעו‬
‫תחלה כאחד‬
‫מנה אותן‬
‫שתיםז‪,‬‬
‫א( ז״ל המאירי בסוגיין‪• :‬אבל ברכת שומע תפלה כולל בה כל מה שירצה ואף‬
‫כשאינו צריך ופרשו בתלמוד המערב ]אינני יודע איפה[ לפי שאין לה פניםי‪ ,‬כלומר שהיא‬
‫תפלה כללית לקבלת התפלות ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת‬
‫ב( רבינו מפרש מה בא ר׳ חייא לחדש ותר״י בברכות‬
‫מיוחדת לאי זה ענין״ עכ״ל‪.‬‬
‫פי׳ בדרך אחרת‪ ,‬ומרן בב״י או״ח קיט פ שמדברי רש״י נראה שרב חייא בר אשי לא‬
‫ג( הדרישה או״ח קיט זכה‬
‫חדש כלום‪ ,‬ואולי מפני ששתיק רש״י ולא פי׳ כלום‪.‬‬
‫ה( מלת •הן״ לא‬
‫ד( חסר‪• :‬וכר״‪.‬‬
‫לכתן בדיוק לפירושו של רבינו זה עיי״ש‪.‬‬
‫ו( כתנת רבינו היא לפרש למה הזכירה המשנה את המאוחר‬
‫מצאתי בשום ספר‪.‬‬
‫ראשונה‪ ,‬וכן פי׳ גם תום׳ ר׳ אלחנן )לעיל י‪ ,‬א ד״ה וסימנך(‪ ,‬תוי״ם ומהרש״*‬
‫ז( יגעתי הרבה להבין דברי רבינו ולא זכיתי‪ ,‬שהרי רבינו בעצמו לעיל ו‪ .‬א ד״ה ואי‬
‫פ שהיו שני ימים הפסק ביניהם וכ״כ גם תופ שם ד״ה ואי‪ ,‬וא״כ המשנה מוכרחת למנות‬
‫אותם שתים וצ״ב‪ .‬ודע שבתום׳ ר׳ אלחנן שם ד״ה וסימנך פ שההפסק הוא ד או ף‬
‫ימים‪ ,‬והמאירי במשנתנו פ וז״ל‪• :‬ואין ביניהם אלא יום תקופת טבת לבד״ עכ״ל‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪18‬‬
‫עבודה‬
‫שרק ראשון‬
‫זרה‬
‫אבל יש שעושה זה ל א ח עושה זה‪ .‬כדאמ׳ בגמ׳ בגמ׳ דומי עשתה ט קלגדאי‪,‬‬
‫ויש‬
‫אחרים שעושים םטרוניא‪.‬‬
‫יום‬
‫שמעמידין את המלד ואותו‬
‫גנוסיא — הוא יום‬
‫אותו יום איד כל ימיו‪ ,‬וכן יום‬
‫המלכות של‬
‫המלד‬
‫קובע‬
‫בגוי כשהן ממליכין אותו‬
‫בחיו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו עושה אותו יום איד‪ ,‬וקמ׳יא דאפי׳‬
‫בחיי אביו נקבע ליום איד מפני התחלת אותו המלכות‪ ,‬ושמא לאחד מ י ת ת‬
‫אביו כשהוא מוחזק יותדיב במלכות הוא קובע אותו יום האחריב ליום איד‪.‬‬
‫ויום‬
‫הלידה — של מלדיג‪.‬‬
‫ויום‬
‫המיתה — שעושין אותו יום איד כדי שתכפר ל ו ל ע״ז שלו‪,‬‬
‫והגד כולהו לבני מלכותו אבל למלד אחר לא‪.‬‬
‫וחכ״א‬
‫יש‬
‫יום‬
‫מיתה שיש בו שריפה — ששורפין עליו כלי תשמישו‪.‬‬
‫בה ע״ז — ומפ׳ בגמ׳טו‪.‬‬
‫תגלחת‬
‫זקנו יום שעלה‬
‫בו‬
‫‪/‬‬
‫יום שיצא‬
‫— מפגי‬
‫שגעשה‬
‫לו נס‪ ,‬והנך כולהו טז על המלד לבדו טז קאמ׳ מדקא או׳ מ שאינו אלא‬
‫על המלד‪ ,‬אבל יום שעלה מן הים ושיצא מ ב י ת האסורים מספק׳ לי אם‬
‫על‬
‫המלך הוא אומי או אפי׳‬
‫על‬
‫כל‬
‫אדם אלא‬
‫מדקנםיביח סיפא וגוי‬
‫שעשה משתה‪ ,‬מכלל דעד השתא על המלד קאמ׳‪ ,‬ועוד דגר׳ פ׳ ר׳ ישמעאלים‬
‫ח( לענ״ד ממ״ש בגמ׳ את הבעיא על קלגדא‬
‫ודבריו ג»ע אין יפרנס את הםוגייא שם‪.‬‬
‫שהוא האיד השני ולא על האיד הראשון‪ ,‬מזה משמע לי׳ לרבינו שתמי עשתה רק את‬
‫יא( אולי דיל ״וקמיל״‪.‬‬
‫י( כדאי׳ בגמ׳ י‪ ,‬א‪.‬‬
‫ט( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ס‪.‬‬
‫קלנדא‪.‬‬
‫יב( שהסכימו עליו עוד פעם להיותו מלך‪ ,‬ולא זכיתי להבין מד‪ ,‬הכריח את רבינו לפרש‬
‫כן‪ ,‬הלא מגמ׳ נ׳ שבדרך כלל לא העמידו מלך בן מלך‪ .‬א׳־כ לרוב המלכים הי׳ להם רק‬
‫יום גנוםיא‪ ,‬ומלך בן מלך לא הי׳ לו‪ ,‬רק יום שהעמידוהו בחיי אביו׳ מ״ב‪.‬‬
‫יג( כ׳׳כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ם ה״ה‪ ,‬וכ״פ גם רש״י‪ ,‬אבל לא‬
‫טו( יא‪ ,‬א‪.‬‬
‫יד( למלך‪ ,‬וכ״פ גם רש״י אבל לא הרמב״ס שם‪.‬‬
‫הרמב״ם שם‪.‬‬
‫טז( ז״ל רבינו בהשגתו שם‪» :‬אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כולן עד סוף בין של‬
‫מלך בין של הדיוט אינו אטור אלא אותו היום״ עכ״ל‪ .‬ולענ״ד זה שכ׳ בין של הדיוט‬
‫על חגו של גוי שעשה משתה לבנו קאי‪ ,‬וא״כ דבריו שם הס ממש כמו שפ כאן‪.‬‬
‫יח( שיטתו זו של רבינו עד סוף ד״ה אינו‪,‬‬
‫מ( ברור שחסרות כאן אי אתו מלים‪.‬‬
‫ים( לקמן‬
‫כתבו הראשונים ז״ל בשמו‪ ,‬וע׳ מאית‪ ,‬והרמב״ן בחי׳ חולק עליו עיי״ש‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫לבוד ועלה ואמ‬
‫נפל‬
‫‪,‬‬
‫קאמ‬
‫‪,‬‬
‫פרק ראשון‬
‫ר ב פפא משום‬
‫עבודה‬
‫דדמיאכ‪,‬‬
‫זרה‬
‫‪19‬‬
‫מדקא׳]מר[‬
‫דדמיא ולא‬
‫משום דה״ל יום אידו‪ ,‬אלמא אעפ״י שנעשה לו נס אם לא שהיץ‬
‫מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע״ז‪ ,‬ואין לך בית האסו׳]דים[ גדול מזה‪.‬‬
‫אינו‬
‫אסור‬
‫אלא‬
‫היום‬
‫אותו‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫דאכולהו קאי‪,‬‬
‫נ״ל‬
‫מדקפסיק‬
‫לכולהו בחדא פיסקא ועוד דקתני בהו יום תגלחת זקנו ובלוריתו‪ ,‬ומהיכא‬
‫תיתי‬
‫דבל בגי מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו ובלוריתו של מלך‪.‬‬
‫שור‬
‫ש ה ק ר י ב קרן — פי׳ לא היתה לו אלאכא קרן א ‪/‬‬
‫מקרין‬
‫ת ר ת י משמע‬
‫]דף ח‪ ,‬ב[‬
‫—‬
‫כלומר מקרין מרבה קרנים משמע‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ה ל כ ך כ ב ת ל ת י ן יומין — פ י כיון דמי שאוכל עם הגוי‬
‫במשתה שלו אסור דאוריתא הוא‪ ,‬תלתין יומין אחר המשתה אסור לאכול‬
‫עמו‪ ,‬אבל לישא וליתן עמו מותר‪ ,‬דחששא דרבנן הוא שמא יקריב ממנו‬
‫לע״ז או שמא יודה בג‪ ,‬ולא חיישי׳ אלא לאותו יום‪.‬‬
‫שאני‬
‫רב‬
‫‪/‬‬
‫יצחק‬
‫דאדם‬
‫חשוב‬
‫הוא‬
‫—‬
‫והיה‬
‫שמח‬
‫שמחה‬
‫‪,‬‬
‫יתירה והודה אמ׳ ודאי ה ייטיב לוכד לההנות משמחתו אדם כזה‪ ,‬ודוקא‬
‫בזמן ששייך לשמחתו‪ ,‬אבל לאחר זמן ארוך אדם חשוב רשאי ליהנות ממנו‪,‬‬
‫מההוא מעשה דר״ג שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטיכה‪.‬‬
‫מוטב‬
‫ועשית‬
‫למקום‬
‫‪/‬‬
‫דכתיב‬
‫—‬
‫ע ל פי המקום אשר‬
‫בזקן ממרא‪.‬‬
‫יבחר‬
‫— מלמד שהמקום גורם שאם‬
‫מצאן אבי פגי והמרה עליהן אין המראתו המראה כו‪ ,‬שאין‬
‫עקר הוראת‬
‫ב״ד אלא משם וכיון דאין עקר הוראה אלא משם אע״ג דאמר רחמנא מ‬
‫כא( לענ״ד כתנת רבינו‪ ,‬שלא תפרש •קרן‬
‫כ( חסר‪• :‬עליה כיום אידם״‪.‬‬
‫ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כב( בגם׳ נוסף •כל״‪.‬‬
‫אחת היתד‪ ,‬לו במצחו״‪ ,‬נוסף על קרניו שבראשו‪.‬‬
‫כד( בכ״י ישנה מלה א‪ ,‬שנ״ל לקראה ‪• :‬שזכה״‪.‬‬
‫י ׳ לעיל ו‪ ,‬א‪.‬‬
‫ן‬
‫בז( דברים טז‪ ,‬יח‪.‬‬
‫כו( כדאי׳ סנהדרין יד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כה( כדאי׳ לקמן מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ט‬
‫כ ד א‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪20‬‬
‫עבודה‬
‫פרק ראשון‬
‫זרה‬
‫שופטים ושוטרים אינן רשאין לדון דיגי נפשות אלא א״כ אותו ב״ד הגדול‬
‫קיםכוז שבירושלים‪ ,‬צרפתי כט‪.‬‬
‫]דף‬
‫שמלכו‬
‫ט‪ ,‬א[‬
‫בעילם‪,‬‬
‫מ ל כ ו ת יון‬
‫וספרא‬
‫דמני‬
‫הבית‬
‫בפני‬
‫יון‬
‫למלכות‬
‫‪ — /‬עם אותן שש שנים‬
‫לא‬
‫חשיב‬
‫להו‪,‬‬
‫דאמ׳‬
‫והיינו‬
‫ר ב פפא ונטפי עליהו עשרין שנין‪ ,‬שהתנא מונה לחרבן הבית כדאי לעיל‬
‫בברית׳‬
‫לחרבן‬
‫מכאן ואילך צא וחשוב אחר חרבן הבית‪ ,‬הנה שקדמה מלכות יון‬
‫מונה בפרט‬
‫ש״פ שנה‪ ,‬נמצא כשהתנא‬
‫ק׳ א שנה לחורבן‬
‫הספרא‬
‫הגיע לכלל ב מאות לפי׳ יוסיף התנא על הפרט של ספרא ק׳ א שנה‪.‬‬
‫אמר‬
‫בתנא‬
‫העולם‬
‫פפא‬
‫רב‬
‫טעי‬
‫אי‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫האי‬
‫תנא‬
‫לבריאה‬
‫מוגה‬
‫כדאמ׳‬
‫דבי אליהו דםמיד לזה‪ ,‬והספרא לעולם מונה למלכות יון‪ ,‬מבריאת‬
‫ועד ואת הנפש‬
‫אלפים שגה‪,‬‬
‫דגמירי‬
‫דאברהם‬
‫שעתא‬
‫בההיא‬
‫בר‬
‫נ״ב שנין הוה‪ ,‬ומאת הנפש עד שיצאו ממצרים תמ״ח שגה‪ ,‬דכי גר יהיה‬
‫זרעך‬
‫ת׳ שנה משנולד יצחק‪ ,‬ומשיצאו עד שנבנה‬
‫בית ב׳ תתק״ס שנה‬
‫הרי בתר׳ ב• ת״ח‪ ,‬מלכות פרס בפני הבית ל״ד שנה וו׳ שנה שמלכות יון‬
‫בעילם עד שלא פשטה מלכותן‪ ,‬הרי מ׳׳ח על הכללות‪ ,‬הנה כשהספרא מתחיל‬
‫למנות‬
‫כמה‬
‫הרי ביד התנא מ״ח שנה בפרט‪.‬‬
‫]דף‬
‫ט‪,‬‬
‫יטול‬
‫מכל‬
‫כ י זה‬
‫ליכא‪,‬‬
‫שמיטת‬
‫ב[‬
‫אמר‬
‫ר ב הזנא‬
‫‪/‬‬
‫האי‬
‫מאן‬
‫דלא‬
‫ידע‬
‫‪/‬‬
‫וסי׳‬
‫—‬
‫מאה‪.‬‬
‫‪ — /‬פי׳ ק מ ״ ל ג ר ב הונא דאע״ג דהאידנא ששמיטת קרקעות‬
‫כספים‬
‫מיהא‬
‫איכא‪,‬‬
‫לא‬
‫ס״ל‬
‫כר׳‬
‫דאמ׳ד‬
‫אחד‬
‫שמיטת‬
‫קרקעות וא׳ שמיטת כספים‪ ,‬וא״נ ס״ל ט ו ת י ה נהי דמדאוריתא ליכא מדרבנן‬
‫מיהא איכא ואפי׳ בח״ל‪ ,‬והנה אם יזכר השנים שבידו מן החדבן יחשוב‬
‫כט( ברש״י שלסנינו לי׳ םי׳ זה‪ ,‬וראה תום׳ ד׳׳ד‪ .‬מלמד‬
‫כח( ג׳ דצ׳׳ל ״במקומו״‪.‬‬
‫שכ׳ כעין שב׳ רביגו‪.‬‬
‫א( אינו ברור לי אם בכ״י כ׳ ‪.‬ך״ סופית או ‪,‬ק״‪ ,‬אבל ברור שצ״ל‪» :‬כ״‪.‬‬
‫‪ (1‬דברי רבינו אלה כ׳ הרמב״ן‬
‫ב•( צ״ל ‪ . :‬ג אלפים״‪.‬‬
‫ב( חסר ‪, 5‬ארבע״‪.‬‬
‫בם׳ הזכות גיטין לו‪ ,‬א םד״ה כתוב וז״ל ן ‪,‬וכבר ראיתי לרב ר׳ אברהם ז״ל בפירושיו‬
‫במס׳ ע״ז‪...‬״ עכ״ל וכן גם בחי׳ שם‪ ,‬וכ׳ שא״כ הראב״ד כאן חזר מדבריו שכ׳ שם‬
‫‪ 0‬גיסין לו‪ ,‬א‪.‬‬
‫בהשגתו על הרי״ף וע׳ גם ברשב״א בחי׳ שם סד״ה ולענין פסק‪.‬‬
‫פרק ראשון‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪21‬‬
‫עבודה זרה‬
‫כללי ביובלי ונשקול מכל ק׳ תרתי‪ ,‬דס״ל כר׳ יהודה ד א מ ר ה שנת ן׳ עולה‬
‫לכאן ולכאן‪ ,‬ולישדינהו אפרטי‪ ,‬ונטפי עליהו חדא שתא אפרטי‪ ,‬והיא אותה‬
‫שנה שחרב הבית ולפי שהמונה מן החרבן אינו מונה אותה לפי שיצאת‬
‫רובה‬
‫בבנין‬
‫העודפת‬
‫לפי׳‬
‫על‬
‫הוצרך‬
‫לפי‬
‫שבועים‪,‬‬
‫לומר‬
‫שימנה‬
‫שכשחרב‬
‫אותה‬
‫ב״ה‬
‫במנינו‪,‬‬
‫מוצאי‬
‫ואותה‬
‫שביעית‬
‫שנה‬
‫היא‬
‫וט׳‬
‫באב‬
‫היה‬
‫היה‪ ,‬שהרי בית ב׳ עמד ת״ך שנה ומשהתחילו לבנות הבית ו׳ שנים עלה‬
‫עזרא מבבל וגלותו עמו וקדשו את א״י ומנו יובלים לקדש שמטות‪ ,‬וקםבר‬
‫ראשונה לא קל״ל‪ ,‬והכי‬
‫קדושה‬
‫אית‬
‫הארץ תי״ד שנה‪ ,‬טול מכל ק׳ ב׳‬
‫‪,‬‬
‫בערכין ו‪,‬‬
‫הרי‬
‫משקדש‬
‫עזרא‬
‫שנים הרי ח׳ שנה‪ ,‬וי״ד הרי‬
‫את‬
‫כ״ב‪,‬‬
‫נמצא כי במוצאי שבת חרב‪ ,‬הלכך יוסיף אותה שנה על הפרטים שבידו‬
‫וידע בכמה בשבוע הוא‪ ,‬צרפתי ז‪.‬‬
‫יד‬
‫אחר‬
‫חרבן ה ב י ת ת ׳ שנה אם יאמר לך אדם — לא ידענא טעמייהו‪.‬‬
‫]דף‬
‫בכה״ג‬
‫י‪,‬‬
‫א[‬
‫בעל השטר על‬
‫א״ל‬
‫רב‬
‫נחמן‬
‫האי‬
‫ספרא‬
‫‪ — /‬ולא‬
‫אמר‬
‫התחתונה א דהואיל והאי ספרא לעולם מונה‬
‫יון וא״א להעמיד בו חשבונו על הנכון לא‬
‫אמר׳נינן[‬
‫למלכות‬
‫מאוחר הוא׳ אלא לרב‬
‫אחא בר יעקב דסבר למי׳]מר[ כי שמא לחשבון אחר הוא מונה׳ כה״ג ודאי‬
‫אמ׳]רינן[ יד בעל השטר על התחתונה‪.‬‬
‫דלמא‬
‫יון‬
‫מיציאת מצרים קמני — ומיציאת מצרים עד שפשטה מלכות‬
‫בעולם אלף שנה‪ ,‬ושבקיה לההיא אלפא וחשב מן‬
‫השנים ק״ו שנה‬
‫והנה אין לנו אלא ק׳ והוד‪ .‬מאוחר‪ ,‬והאי דקא חשבי׳ לכולהו שני דמלכות‬
‫בר״הב‬
‫יון ואילך כאחד ואין מדקדקין במלכים שמלכו אחריהם כדדייקי׳‬
‫‪,‬‬
‫בין מי שעמד באדר למי שעמד בניסן‪ ,‬איכא למי׳]מר[ התם במלכי י ש ] ד א ל [‬
‫כשהיו יש׳]ראל[ מונין למלכיהם אבל עכשו למלכות הערלים אין מונין אלא‬
‫למלכות ראשו׳‪ ,‬א״נ הא דדייקי׳ התם לאו משום דקפידא הוא למנות למלך‬
‫המולך באותה שעה אלא למי שרוצה למנות במלך העומד בו קאמד מאי‬
‫זו שעה יתחיל למנות‪.‬‬
‫]דף י‪ ,‬ב[‬
‫שדר ליה גרגירא — פי׳ ג בתו של אנטונינום שמה גירא‪,‬‬
‫צרפתי ד‪.‬‬
‫ז( רש״י בםוגיין‪ ,‬אלא שרבינו כ׳ דבריו בסגנונו הו*‬
‫ו( כג‪ ,‬א‪.‬‬
‫ה( ראש השנה ט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ג( בגמ׳ שלנו כ׳ להדיא‪• :‬הוד‪ ,‬לי׳ ההוא‬
‫ב( ב‪ ,‬א‪.‬‬
‫א( מנחות קט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ד( ברש׳׳י שלפנינו לי׳ פי׳ זה‪ ,‬ע׳ הע׳‬
‫ברתא דשמה גירא״‪ .‬וגי׳ רבינו לא מצאתי‪.‬‬
‫פירוש הראביד‬
‫‪22‬‬
‫שדר‬
‫כוסברתא‬
‫ליה‬
‫משמע‬
‫ר׳ ה‬
‫ב׳‬
‫פרק ראשון‬
‫כוסברתא‬
‫לשונות ז‬
‫כסה‬
‫עבודה זרה‬
‫הדרו‬
‫על‬
‫שדר‬
‫בדתא‬
‫—‬
‫כרתי‬
‫או שחוט׳‬
‫כלומד‬
‫כאדם‬
‫כי‬
‫שאומר‬
‫כוס לי טלה זו‪ ,‬ושאל ז ממנו אמרת שאכסה עליה או שאכדיתנה‪.‬‬
‫שדר‬
‫ה״גזז‬
‫ליה ר׳ ה חסא — כלומר חום עליה אמרתי לך‪.‬‬
‫חד‬
‫ק ט י ל אבבא‬
‫דבי‬
‫ר׳‬
‫וחד‬
‫קטיל‬
‫אפיתחיה‬
‫דביתיה‬
‫—‬
‫שהיה הולד עמהם דדך המערה עד ביתו של ר׳‪ ,‬והיה הורג הא׳ לפתח‬
‫המערה הסמור לבית ר׳ שלא בפני האחר‪ ,‬והיה מפנהו לצד א׳ במערה שלא‬
‫יראהו‬
‫חבירה ומשהא שם הבי‬
‫בבית ר׳ עד זמן חזרה‪ .‬והיה חוזר עמו‬
‫דרד המערה בשביל צוואת ואחר חזרה הורגו‪ ,‬ואם היה מגיח שלא היה הורג‬
‫א ת שגיהם עד אחר חזרה שמא יעמדו כגגדה אבל הא׳ לא היה ט כח לעמוד‬
‫נגדו‪ ,‬כל זה היה עושה כדי שלא יגלו הדבר שהוא למד תורה‪.‬‬
‫שמה‬
‫אדום — פי׳ הצרפתי י תנוח דעתו‪ ,‬וכך היא הגי׳ יא מלכיה‬
‫ולא כל מלכיה פרט לאנטונינוס כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקטיעא‬
‫בד‬
‫שלום — פי׳‬
‫נשיאיה‬
‫הם האפופיוריםיב שלהם‬
‫פפא בלע״ז‪,‬‬
‫שריה‬
‫יועצים שלהם‪ ,‬ואין באותם האפיפיורים שיהא לו חלק לעולם הבא והינו‬
‫וכל נשיאיה‪ ,‬אבל שרים שלו נתמעטו משם לפי שיש מהן שיש לו חלק‬
‫לע״ה‪ ,‬והינו קטיעא ב ד שלום שהיה שד‪.‬‬
‫] ד ף יא‪ ,‬א[‬
‫י ו ם ה מ י ת ה ד ב ר י ר׳ מאיר וחכמים אומי מ י ת ה ש י ש‬
‫ב ה שריפה ו כ ר מכלל ד ר ׳ מאיר סבר לא שנא מיתה וכוי — קס״ד דבתא‬
‫פליגי דר׳ מאיר ס ב ר שריפה לאו א חוקה היא‪ ,‬אינו חוק קבוע להם שישרפו‬
‫‪ 0‬כן גרים גס רש״י‪.‬‬
‫ד‪ (.‬גם גי׳ זו לא מצאתיה ואולי פי׳ של רביגו הוא‪.‬‬
‫הקודמת‪.‬‬
‫ז( ע׳ תומי ד״ה שדר בשם ר״ח והערוך‪ ,‬ורבינו נטה קצת מפירושם וגם מפי׳ רש״י‪,‬‬
‫ואולי לא רצה לקבל מיש‪. :‬שיכרת זרעו״‪ ,‬שהרי לעיל אמרו שהיה לו בן ושמו אסוירוס‪.‬‬
‫ח( לפני רבינו היתד‪ ,‬הגי׳ שאי׳ בגמ׳ ס‪. :.‬חד הוד‪ ,‬קטיל אבבא דביתיה וחד הוד‪ .‬קטיל‬
‫י( ברש׳׳י שלפנינו אין שום פירוש ע״ז‪.‬‬
‫ס( חסר‪. :‬לו״‪.‬‬
‫ליה אבבא דבי ר׳״‪.‬‬
‫יב( ראה דקדוקי‬
‫יא( ראה תום׳ ד״ה כל ובדקדוקי סופרים אות ח וגם בגמ׳ ם‪.‬‬
‫סופרים שם‪.‬‬
‫א( כגי׳ גמ׳ שלנו וכפי׳ רש״י ולא כגי׳ תוס׳ רי״ד עיי״ש שגרים‪. :‬ושריפה חוקה‬
‫היא״‪ ,‬והריסב״א כ׳ שכ״ד‪ .‬היא הגי׳ בכל הספרים‪ ,‬ומ״ש הריטב״א פי׳ לפי׳ רש״י הוא‬
‫פרק ראשון‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪23‬‬
‫עבודה זרה‬
‫לכל מיתת מ ל ה אלא בחשיבותא תליא מילתא‪ ,‬כשהמלך חשוב עליהן שהוא‬
‫מזרע המלוכה אז ישרפו עליו‪ ,‬אבל ע״ז עובדין בכל מיתת מלך שהיה מקובל‬
‫עליהם למלך בחייו‪ ,‬הלכך אמ׳ מסתמא בכל מיתת מלד יש ע״ז‪ ,‬כי רובם‬
‫מקובלים‬
‫עליהם ל מ ל ה שאין הדבר מצוי שיהא מולך עליהם על כרחם‪,‬‬
‫ואע״פ שאין בה שריפה‪ ,‬אמרי זה שלא שרפו שמא לא היה מזרע המלוכה‬
‫היה‬
‫אבל‬
‫מקובל‬
‫עליהם למלך‪,‬‬
‫ורבנן‬
‫סברי אין ע״ז‬
‫בלא שריפה‪,‬‬
‫ס״ל‬
‫שריפה לאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בקבלת מלכותו עליהם בדין ע״זב‪,‬‬
‫שאם היה מקובל עליהם ודאי ישרפו ויאבדו עליו אע״פ שאינו חשוב‪ ,‬כי‬
‫חוק היא להם שישרפו ויעבדו לכל מיתת מלך‪ ,‬הלכך אם אין בו שריפה‬
‫בידוע שאין בו ע״ז‪ ,‬שלא קבלוהו עליהם‪ ,‬ודין הדיוט נוהגין בו בין לשריפה‬
‫בין לע״ז‪.‬‬
‫ואי‬
‫תליא‬
‫חק היא‬
‫‪ /‬אלא דכ״ע שריפה לאו חקה היא — אלא בחשיבותא‬
‫מילתא‪ ,‬ואי קשייא‬
‫מקובל‬
‫היה אלא‬
‫לך לרבנן אמאי‬
‫שלא היה‬
‫חשוב ויש‬
‫אין ע״ז‬
‫שם ע״ז‬
‫ואין‬
‫שריפה‪,‬‬
‫שמא‬
‫בו שריפה‪,‬‬
‫הינו‬
‫בלא‬
‫טעמא דרבנן דקםברי ע״ז לאו בקבלת מלכות תליא מילתא אלא בחשיבותא‬
‫כדין שריפה‪ ,‬הילכך אם לא ישרפו עליו בידוע שלא היה חשוב ולא יעבדו‬
‫ע״ז‬
‫במיתתו‪ ,‬ור״מ סבר נהי דשריפה תליא בחשיבותא אבל ע״ז ב ק ב ל ת‬
‫מלכות‬
‫תליא מילתא‪ ,‬הילכך אע״פ שאין בה שריפה שמא לא היה חשוב‬
‫אבל יש בו ע״ז שמא היה מקובל‪.‬‬
‫בסוס‬
‫ובהמה‬
‫שרוכב עליו — דהוי כלי תשמישו‪.‬‬
‫טהורה לא — ה״ג במי שמחות ג עקור שיש בו טריפה אסור‬
‫באכילה ומותר בהנאה ושאין בו טריפה מותר באכילה ואצ״ל בהנאה‪ ,‬וקמ״ל‬
‫דאע״ג דיש בו טריפה דה״ל מיתה ד‪ ,‬לא הוי כנויי המת דאםירי בהנאה ה‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫מ״מ מדקאמד אסור באכילה ש״מ עוקרין ואפי בהמה טהורה אע״ג דלאו‬
‫בת תשמיש הוא‪.‬‬
‫ג( ריש פרק‬
‫ב( אמה בתרה לי אם צ״ל •בדין״ או ״כדין״‪.‬‬
‫כעין מ״ש רבינו‪.‬‬
‫ד( דטתפה‬
‫ח׳ בשינוי קל‪ ,‬ותוס׳ ד״ה עיקור מביאים ד״ז מתוספתא שבת פ״ח ח״י‪.‬‬
‫ה( ראה ערכין ז‪ ,‬ב וםנהדתן מח‪ ,‬א‪.‬‬
‫אינה היד* וסי׳ זה כ׳ המאית בסוגיין בשם רבינו‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫] ד ף יא‪ ,‬ב[‬
‫פרק ראשון‬
‫זדה‬
‫עבודה‬
‫כנגד י ע ק ב‬
‫‪ 0‬ך קירי פלסתר — קירי אדוני‪ ,‬ואומ׳‬
‫שהיה ס ד פלסתר‪ ,‬כלומר שקרן ומחליק ומטעים דברי שקד‪ ,‬שכזב לאביו‬
‫ולקח ברכותיו של עשו‪.‬‬
‫אחוד!‬
‫דמריה זיפנא — יעקב שהוא אחי עשו זיפנא הוא‪ ,‬שזייף‬
‫לאביו כאלו הוא עשו‪.‬‬
‫לחמי‬
‫חמי דלא חמי לא‬
‫יחמי‬
‫‪ — /‬פי מי שרואה‬
‫מאי אהני‬
‫עכשו בשפלותו של יעקב והוא אדם חגר הנושא את השלם שעושין אותו‬
‫דוגמא‬
‫ליעקב שהיה צולע על ירכו‪ ,‬והשלם שרוכב עליו הוא כגגד עשו‬
‫ששולט על יעקב‪ ,‬ועכשו מי שהוא רואה בשפלותו בשעה זו רואה‪ ,‬ומי שאיגו‬
‫בשפלותו בשעה זו שאינו בכאן שמא לא ידאה עוד כל ימיו‪ ,‬לפי‬
‫דואה‬
‫שאין המעשה הזה נעשה אלא אחת לע׳ שנה‪ ,‬לפי׳ כל מי שרוצה בנקמתו‬
‫של עשו יבוא עכשו וידאה דלא אהני ליה רמאה ליעקב ברמאותיה שעשה‬
‫לעשו‪ ,‬שהרי הוא תחת עשו‪ ,‬אע״ג שבעונותינו בכל יום היו יכולין לראות‬
‫הזה שהדי‬
‫הענין‬
‫יש׳]ראל[‬
‫תחת ידם‪ ,‬אעפ״כ הדוגמא של יעקב‬
‫עצמו‬
‫שמכניעין אותו ת ח ת דוגמתו של עשו היה חביב עליהם יותר‪ ,‬שנראה בעיניהם‬
‫כאלו לקחו נקמה מיעקב עצמו על הברכות של עשו‪.‬‬
‫ה‬
‫עובדיה‬
‫‪,‬‬
‫אסור‬
‫לעולם‪.‬‬
‫עיר‬
‫דתגייא‬
‫בתי‬
‫ע״ז — דכל‬
‫יומא פלחי‪,‬‬
‫הלכך‬
‫לשאת‬
‫ולתת‬
‫עם‬
‫שיש בה ע״ז — מצאתי בתו׳]ספתא[ דביריד של ע״ז קמיידי‪,‬‬
‫בתו׳]םפתא[ו‬
‫מותר‬
‫יריד שבתור‬
‫וחנויות‬
‫הברד‬
‫המוכללות לו‬
‫ח ח לכרך‬
‫מ״מ‬
‫מותר‬
‫אסור‪ ,‬פי׳‬
‫ושחת‬
‫לכרך‬
‫מעוטרות‪,‬‬
‫מ״מ‪,‬‬
‫תוך‬
‫הכרך‬
‫בין‬
‫בתור הכרד בין שחוצה לו‪ ,‬וביש׳]ראל[ העומד שם קמיידיז‪.‬‬
‫ו( בפירקין ה״ג בשינויים‪ ,‬וראה גם גי׳ המאירי‪ ,‬ודע שאע״פ שגס בהשגותיו על הרמב״ם‬
‫הל׳ ע״ז פ״ט ה״ט פי׳ רבינו ג״כ שלפי התוספתא ביריד קמיירי אעפ״כ נסה שם רבינו‬
‫מדבריו שכ׳ כאן‪ ,‬שחרי שם כ׳ שדווקא ללכת שמה לש‪11‬ת ולתת אסור וביום איד אפי׳‬
‫ללכת מבלי לשאת ולתת אסור‪ ,‬וכאן פי׳ רבינו שיום יריד הוא יום איד‪ ,‬וכמו שסי׳ רבינו‬
‫כן פי׳ גם ר״י בתום׳ ד׳׳ה עטלוזא ובם׳ התרומה קלו‪ ,‬וראה רא״ש סי׳ יא‪ ,‬יב‪ ,‬אלא‬
‫שהם ז״ל לא הביאו את התוספתא לראי׳ לדבריהם‪ ,‬רעי רבינו יונה בספרו למסכתץ‬
‫ז( דמי שעומד חוץ לעיר אפי׳ ללכת שם אסור ומאי איריא‬
‫ומביאו הרא״ש סי׳ ט‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מהו‬
‫סרק ראשון‬
‫‪25‬‬
‫עבודה זרה‬
‫לילך שם — פי׳ שלא לישא וליתן בידיד‪.‬‬
‫בזמן‬
‫ש ה ד ר ך מיוחדת לאותו מקום‬
‫—‬
‫שכל מי שרוצה לילך ממקום‬
‫למקום אינו עובר דרך שם לפי שאין דדך הרבים עוברת בה‪ ,‬הלכך אסור‬
‫לילך לה לשום ד ב ר ת מפני שנראה כהולד לישא וליתן ביריד׳ ויריד זה‬
‫הוא של ע״ז שנוטל את המכס ט והוא יום איד‪ ,‬ואתי למחשדיה שמא מכר‬
‫שם ע״ז‪.‬‬
‫הדרך מיוהדת י — שדרך הרבים עובדת בה‪.‬‬
‫אין‬
‫מותר‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫מימר אמרי לעיר אחרת יא רוצה לעבור‪ ,‬זהו פ י המשנה‬
‫לפי ענין הברית׳ השנויה בגמ׳יב‪ ,‬אך לשון התו׳]םפתא[ מתחלק מעט מזה‪,‬‬
‫בתו]ספתא[ ו יריד שבתוך הכרך אין הולכין לא לאותו כדך ולא‬
‫דתנייא‬
‫לעיירות‬
‫הסמוכות לו מפני שנראה הולך‬
‫ליריד דר״מ וחכ״א אינו אסור‬
‫אלא לאותו כרך בלבד‪ ,‬משמעיג דלרבנן אפי׳ כדי לעבור דרך שם אסור‬
‫ליכנס לה‪.‬‬
‫עיר‬
‫שיש‬
‫בה‬
‫ע״ז‬
‫והיו בר!‬
‫חנויות‬
‫מעוטרות —‬
‫ביריד קמיירי‪,‬‬
‫כדתניא ב ת ו ׳ ] ס פ ת א [ י ד חנויות המוכללות לו מ״מטו‪ ,‬ולא מפלגי בין שהיתה‬
‫תוך הכרך בין חוצה לו ולאו דוקא עיר שיש בה ע״ז‪ ,‬אלא לפי שדרך‬
‫עיר של ע״ז להיות שם בתים המיוחדין לה ליטול מהן מכם משום הכי‬
‫קתני לה גבי עיר שיש בה ע״ז‪ ,‬ואם היה דרכן כמו כן ליטול מכס ממנו‬
‫בכ״מ כמו‬
‫‪ p‬אסור כדקתני בתו׳]ספתא[ וחנויות המוכללות לה מ״מ אסור‪,‬‬
‫ועטור זה פליגי עליה בגמ׳‪.‬‬
‫ט( לא זכיתי להבין מדוע‬
‫ח( ולא כן כ׳ בהשגותיו ע׳ הע׳ ו‪.‬‬
‫חניות המוכללות‪.‬‬
‫כ׳ רבינו כן‪ ,‬הלא אח״ז כ׳ רבינו שאסור משום שיחשדוהו שמא מכר שם ע״ז‪ ,‬וא״כ‬
‫י( נ׳ שכן היתד‪ ,‬גי׳ רבינו במשנה )כמו שהיא‬
‫מה לי אם נוטלין מכם או לא‪ ,‬וצ״‪.7‬‬
‫יא( כסי׳ רש׳׳י‪ ,‬ולכן מותר לו ללכת לתוכה‪ ,‬אבל בהשגות הל׳‬
‫בבריתא דף יב‪ ,‬א(‪.‬‬
‫ע״ז פ״ט ה״י פסק רבינו שרק לעבור בתוך העיר כדי ללכת למקום אחר מותר‪ ,‬וצ״ב‪,‬‬
‫יג( ממה שלא‬
‫יב( יב‪ ,‬א‪.‬‬
‫וע׳ ש״ך יו״ד קמט םק״ג ובמקור מים חיים שם‪.‬‬
‫יד( בפירקין ה״ג וכ׳ רבינו לעיל ד״ה עיר‪ ,‬וחסר‬
‫חלקו בין יש דרך מיוחדת או לא‪.‬‬
‫סו( חסר‪• :‬אסור״‪.‬‬
‫כאן‪• :‬יריד שבתוך‪...‬״ כמו שכתב לעיל שם‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪26‬‬
‫ושאין‬
‫מעוטרות‬
‫פרק ראשון‬
‫נוותר‬
‫ליקה מהן‪ ,‬והוא שאין‬
‫—‬
‫באותו‬
‫ירידסז‬
‫מקום‬
‫אלא חוצה לה׳‬
‫המכס‬
‫מן החנויות המעוטרות‪ ,‬ועטור ידוע שהוא סימן לע״ז‪ ,‬ואע״פ שהן‬
‫סמובין‬
‫ואותן‬
‫עבודה‬
‫זדה‬
‫האנשים אין עובדין לה אלא שנוטלת‬
‫זה לזה אין חוששין להם שמא יבואו שם מן העובדין‬
‫בה‬
‫את‬
‫ולא‬
‫יכיר בהם וישא ויתן עמהם‪.‬‬
‫עטלחה‬
‫של עזת מהו‬
‫—‬
‫לישא וליתן עם אותן שבפנים אם אינן‬
‫עובדין לה מי חיישי׳ כיון שסמוכין זה לזה כ״כ שמא יבוא א׳ מאלו אצל‬
‫אלו וישא ויתן עמהם או לא‪.‬‬
‫] ד ף יב׳ א[‬
‫דלמא‬
‫לא חשו ח כ מ י ם א משום נבילה — אע״ג דסמכי מובא‪.‬‬
‫א ד מ ה ד ר יש׳]ראל[‬
‫אפיה ב — אלמא אע״ג דאסוד דאורייתא‬
‫הוא לא חיישי'‪ ,‬בהא נמי לא חשו שמא ד׳לד גוי זה שבפנים ומכר ע״ז‬
‫לאותן שבחוץ ודמי ע״ז בידו‪.‬‬
‫רבה‬
‫מותרין‬
‫אמ׳ — לעולם הא ודאי לא איצטריכאג דדמי ע״ז ביד גוי‬
‫כדגרסי׳‬
‫בפי‬
‫דבנבילה‬
‫השוכר ד‪,‬‬
‫דלא שכיח דיהב גוי ליש׳]ראל[‬
‫אלא‬
‫אפי׳‬
‫גויס‪,‬‬
‫שמא יסמוך‬
‫אחריתי‬
‫לאיסורא‬
‫יש׳]ראל[‬
‫ליכא‬
‫למיחש‬
‫לאיסורא‬
‫אחריי ה‬
‫מ י ד י ו ‪ ,‬אי נמי מסתפי דילמא חזי ליה‪,‬‬
‫דשכיח‬
‫דיהיב‬
‫על הגוי‬
‫לא‬
‫חשו‬
‫ומאי‬
‫ניהו‬
‫בישולי‬
‫לגמרי ז‪ ,‬הכא נמי לא חשו שמא‬
‫יבוא א׳ מן השוק בפנים והרי הוא גושא וגותן עם הגוי ביום אידו אע״ג‬
‫דשכיח‬
‫דעיילי לגואי‪.‬‬
‫רבה‬
‫ממש‬
‫בר ב ר ח ע ו ל א אמר — הא ודאי לא אמרי׳ דכיון דיום אידו‬
‫הוא חיישי׳‪ ,‬ומכשולי גוים ליכא למיגמר דלא אפשר שיסמוך עליו‬
‫לגמרי מתחלה ועד סוף‪ ,‬אלא אותן קדירות בשד שחוטה היו שתיהן‪ ,‬ואע״ג‬
‫טז( ואין גם איד‪ ,‬וכעין פי׳ רבינו פי׳ גם רבינו מאיר בתום׳ יב‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬עיר‪ ,‬אבל ר״מ‬
‫לא פי׳ מאי קמ״ל מחגי׳ וראה רא״ש מיי יא יב שפי׳ בדרך אחרת ממ״ש רבינו‪.‬‬
‫ב( גירסא זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫א( כגי׳ שבדקדוקי סופרים אות ל‪.‬‬
‫ד( לקמן סד‪ ,‬א‪.‬‬
‫ג( כן כתב גם הר׳׳ן שמשום זה נאיד רבה מדברי אביי‪.‬‬
‫ו( ולפ״ז גם במקום דלא מירחת מותר‪ ,‬ע׳ תום׳‬
‫ה( ג״ל דמלה זו מיותרת היא‪.‬‬
‫ח( נ׳ שמלה זו ט״ס היא‪.‬‬
‫ז( ר״ל ולא יחתה אף פעם א׳‪.‬‬
‫ד״ד‪ .‬דלמא‪.‬‬
‫פרק ראשון‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫‪27‬‬
‫דאיכא למיחש שמא יתיזו צבורות מקדרות הגוי שהוא בשולי גוים לתוך‬
‫של‬
‫קדרתו‬
‫דכיון‬
‫ישראל‪ ,‬לא חשו‪,‬‬
‫דבשולי‬
‫גוים‬
‫והצנורא‬
‫דרבנן‬
‫גופה‬
‫לא הוי בעינה ט‪ ,‬לא לו להרחיקה ממנה מפני פחד הצגורות דהרחקה יתירה‬
‫היא‪ ,‬הכא נמי לא חשו מלישא וליתן עם אלו שבפנים כלפני אידיהם של‬
‫‪,‬‬
‫אלו מבחוץ שמא א׳ מאלו אצל אלו דכולי האי לא חיישי ‪.‬‬
‫אלא‬
‫אימא אס אינו נראה כמשתחוה — היינו שהופך פניו לצד אחד‪.‬‬
‫] ד ף יב‪ ,‬ב[‬
‫מעוטרות‬
‫אסורות י אמר רשב״ל וכר דקא מ ח ה נ י מ ר י ח א‬
‫— ודילמא מ מ י ן יא ליה ואסיר‪.‬‬
‫אבל‬
‫שהע״ז‬
‫מעוטרות בפי׳ ] ר ו ת [‬
‫מותר — ליקח מהן מבגדי החנות אע״פ‬
‫נוטלת ממנו את המכס‪.‬‬
‫מ״ט‬
‫מהני‬
‫מ ו ת ר י ב — ודוקא מבגדי‬
‫החנות אבל מפירות העטור‬
‫אסור ליקח מפני שהן ע ע״ז‪.‬‬
‫ור׳ יוחנ‪ 1‬אמר כו׳ יד‪.‬‬
‫] ד ף יג‪ ,‬א[‬
‫איזהו‬
‫עיקור זה ה מ נ ש ר פרסות — פי׳ ומניחה ואינו‬
‫נותן לה מזונות‪ ,‬והיא אינה יכולה לילך ולרעות בשדה והיא מתה מאיליה‪,‬‬
‫ונראה לי דקנסא יתירא הוא‪ ,‬שאם יחתוך רגליה מן הארכובה ולמעלה או‬
‫שיעשנה‬
‫גיםתרא הדי‬
‫היא מתה‪ ,‬אלא אנו‬
‫רוצים‬
‫שתמות מיתה מנוולת‬
‫לעיניו ויצטער‪.‬‬
‫פירותא‬
‫ירקבו — מניחו במקום האבוד ונדקבין בעיניו ב‪.‬‬
‫י( גירםא זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫ט( שהרי מתבטלת בקדרתו של ישראל‪.‬‬
‫יא( שהרי אמ אינו מכוין אפי׳ באםשר מותר כדאי׳ סםחים כה‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ חיי הרמב״ן‬
‫יב( כן היא הגירםא גם בדקדוקי סופרים אות ג ובגמ׳ ם‪.‬‬
‫בסוגיין‪.‬‬
‫יג( חסר מה ואולי חסר‪• :‬תקרובת״ אבל רש״י כ׳ שרק מרד והדס דרך לשטחו לפני‬
‫יד( לא פי׳ רבינו <ע״ז כלום‪ ,‬ונ״ל שכבר חסר הפירוש‬
‫ע״ז ואםורץ משוס תקרובת‪.‬‬
‫בספר שהיה לפני הכותב את הכת״י‪.‬‬
‫‪ p‬ויצטער‪ ,‬כמש״כ רבינו לעיל‪ ,‬דאל״כ למה לא אמת‬
‫א( נ׳ שחסר‪• :‬ובו׳״‪.‬‬
‫יטילם לים המלח‪ ,‬כמו שאמת במעות וכלי מתכות‪ ,‬ונ״ל שמעות וכלי מתכות אם יניחם‬
‫לאיזה מקום חיישינן לתקלה לכן אמרו שימילם לים המלח‪ ,‬אבל סירות נרקבין בזמן‬
‫מועט ואין חוששץ לתקלה‪ ,‬חד שו״ת זקני הכתב סופר זצ״ל חלק או״ח סימן קג‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫הולכין‬
‫פרק ראשון‬
‫זרה‬
‫עבודה‬
‫לירוד של ג ר ם — ירוד זה ע״ז נוטלת בו את המכס מן‬
‫התגרים ג‪.‬‬
‫ולוקחין‬
‫םהן‬
‫־ ־ פי׳‬
‫שהוא כמו‬
‫תפס‬
‫ירוד שהוא‬
‫ח׳‬
‫או‬
‫ימים‬
‫י׳ והיום איד הוא בסוף הירוד כעין אותו של מגרש‪ ,‬כגון זה מותר ליקח‬
‫משם‬
‫חוץ ד מג׳ ימים האחרונים‪ ,‬ולא חיישי׳ דילמא זבין ביום איד‪ ,‬אי‬
‫נמי‬
‫דילמא זבין מהתגר ושקלי מיגיה מכסא לד׳ יוחגן דאסר מהגה ע״ז‬
‫מוקים לה לבסוף מבעל הבית דלא שקלי מכסא‪.‬‬
‫] ד ף יג‪ ,‬ב[‬
‫קאי‪,‬‬
‫דלאוה‬
‫ונשחטיה‬
‫מישחם ונישויר• גיסםרא — אהקדיש ואהעריד‬
‫קגסא הוא‪.‬‬
‫רבא‬
‫אמר — היגו טעמא דלא עביד לה כי האי עיקור דירוד‪.‬‬
‫מפני‬
‫שנראה כמטיל מום וכוי נר׳]אה[ — דמטיל‪.‬‬
‫מום‬
‫מעליא הוא — וחייב מלקות ו‪.‬‬
‫ק ס ״ ל ז וכוי אבל בזמן שביתוו המקדש קיים ז וכוי — אסורא ד ר ב נ ן‬
‫בעלמא הוה‪ ,‬והא דגדםי׳ בתמורה מ מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא‬
‫לאויר‬
‫העולם‪,‬‬
‫ומוקמי׳‬
‫ליה‬
‫התם‬
‫בזמן‬
‫שאין‬
‫בית‬
‫המקדש‬
‫קיים‪,‬‬
‫דלא‬
‫גזרי׳ שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והוי מטיל מום בבכור‪ ,‬אלמא בזמן‬
‫הזה אסור להטיל בו מום‪ ,‬ותו גר׳ בבכורות י רפרם בפומבדיתא ה׳׳ל בוכרא‬
‫יהביה לכהן אזל שדא ביה מומא יומא חד חש בעיגיה אתייה לקמיה א״ל‬
‫בכור נתן לי ישראל במומו חזיגא בשיקריא‪ ,‬פי׳ הכירו יא‪ ,‬א״ל לאו אנא‬
‫יהיביתיה ואפ״ה לא חש למלתא וכר‪ ,‬אלמ׳ בזמן הזה גמי אסור להטיל‬
‫בו מום‪ ,‬ההוא איסורא דרבנן הוא‪ ,‬כדקאמר הכא‪ ,‬וההיא דמ׳ י״טיב נמי‬
‫דאתא לקמיה דרבא וא״ל את גרמת ליה‬
‫‪ /‬אסורא דרבנן הוא‪.‬‬
‫ג( ע׳ רמב״ן בחי׳ שמפרש שיום האיד הוא בתחילת היריד עיי״ש ותראה שמר כי אתרי׳‬
‫ד( ע׳ ריטב׳׳א שכ׳ שםוגיא זו קשה לשיטת הראב׳׳ד שאסרו‬
‫ומר כי אתרי׳ ולא פליגי‪.‬‬
‫לעיל לקנות מד& כל דבר‪ ,‬וע״ש מה שתי׳‪ ,‬עכ״פ נ׳ שהריטב״א ז״ל לא ראה את ספרו‬
‫ד‪ (,‬ולא כתום׳ ד׳׳ה נועל‪.‬‬
‫של רבעו‪ ,‬שהרי לפ׳׳מ שפי׳ רבינו אין כאן שום קושיא‪.‬‬
‫ז( גי׳ כזו לא מצאתי‪ ,‬ואת המלה ‪.‬קס׳׳ד״‬
‫ו( בקדשי מזבח‪ ,‬וע׳ תום׳ ד״ד‪ .‬ונשחסיה‪.‬‬
‫ח( ברור שט״ס היא וצ״ל »שאין בית״‪.‬‬
‫אינני יודע להעמידה‪ ,‬ולכן חוששני שס״ס היא‪.‬‬
‫יב( ביצה כז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יא( כתום׳ שם ד״ד‪ .‬חזייה‪.‬‬
‫י( לו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ט( כד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫דאי‬
‫ר׳‬
‫ע ב ד גוי למאי ט י ב ע י ליה — מאי מצוה אית ביה‪.‬‬
‫ירמיה זבן פיתא — להאכילו יג‪.‬‬
‫אי‬
‫בתיסטו‬
‫פרק ראשון‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫‪29‬‬
‫הוה‬
‫—‬
‫ר׳‬
‫מ״ט‬
‫י ש נ ן באתרא יד‬
‫שפעמים‬
‫שהתגר‬
‫דשקיל מכסא הוה‬
‫מפקיד‬
‫שרשיוטז‬
‫אסיר‬
‫אצל‬
‫אפי׳ מבעלי‬
‫בע״ה‬
‫הקבוע‬
‫שם שימכרנה לו למכיריו והנה הוא נותן ממנה את המכס‪ ,‬שלא פטרו בעלי‬
‫בתים‬
‫אלא‬
‫כשהם‬
‫מוכרים‬
‫סחורות‬
‫עצמן‪ ,‬והנה‬
‫הלוקח‬
‫כי‬
‫מבעלי‬
‫בתים‬
‫נמי יש לחוש שמא מהנה הוא לע״ז‪ ,‬שהוא לוקח ממון שע״ז תטול ממנו‬
‫מכס‪.‬‬
‫איהו כי ז ב י ן ט ו מבעלי ב ת י ם שאינו קבוע ש ס ט ו — וכיון שאין‬
‫אלא‬
‫התגריז מפקיד אצלו כלום‪,‬‬
‫אלו‬
‫דברים אסור למכור לגויס — כל ימות השנהיוז‪.‬‬
‫ואצטתבולין‬
‫ותרנגול‬
‫ושאר‬
‫כל‬
‫—‬
‫מפני שרגילין לעבוד ע״ז באלו‪ ,‬ואיני יודע למה‪.‬‬
‫לבן — מוקי לה בגמ׳יט דאמר תרנגול לבן למי‪.‬‬
‫הדברים‬
‫־ ־ מפ׳‬
‫בגמיכ‬
‫סתמן‬
‫—‬
‫חטי‬
‫חיורתא‬
‫למי‪,‬‬
‫פירושן — לע״ז‪.‬‬
‫רמ״א‬
‫אף דקל ט ב — מפ׳ ב ג מ ׳ כ פי׳ ] ר ו ת [ דקל טוב‪ ,‬ולפי שהן‬
‫דבר של שבח גדול מקריביןכא ממנו לע״ז תדירכא‪ ,‬ואומר אני משנה זו‬
‫לא‬
‫נשנית אלא על ענין מקומן שהיו רגילין במקומן באותה שעה שכל‬
‫יג( ברור שחסר מה‪ ,‬ואולי צ״ל‪* :‬לעבדו או לבהמתו״‪ ,‬כמש״כ תום׳ ד״ד‪ ,‬רבי׳‪.‬‬
‫טו( גי׳ זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫יד( בגי׳ שאי׳ בדקדוקי סופרים אות ק‪.‬‬
‫יז( נ׳ שחסר‪* :‬קבוע שם אין״‬
‫טז( כ״ה בכת״י‪ ,‬ונ׳ שצ״ל *סחורתו״‪ ,‬כדלהלן‪.‬‬
‫יח( לענ״ד גם הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ט ה״ו כ׳‪* :‬אסור למכור ‪ . . .‬לעולם״‪,‬‬
‫כמש״כ לעיל‪.‬‬
‫כוונתו לכל ימות השנה‪ ,‬שהרי בהלכות שלפני זו מיירי מימי חגיהם‪ ,‬והטור יו״ד‬
‫כ( יד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יט( יד‪ ,‬א‪.‬‬
‫קנא העתיק לשון הרמב״ם‪ ,‬ועמ״ש ב״י שם‪.‬‬
‫כא( אין כתנת רבינו להקרבה ממש שהרי להלן כ׳ שיניחם עד יום איוו וכאן כ׳‬
‫•תדיר״‪ ,‬אלא כוונתו שמקצהו תדיר להקריבו ביום אידו‪ ,‬כנלע״ד לפרש‪ .‬וע׳ מאירי‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫סרק ראשון‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫זרה‬
‫עבודה‬
‫מי שנמצאו אצלו התרנגול לבן ואילו הפידות היה מקצה אותן לע״ז ביום‬
‫אידו לפי שהיו מקדיבין את אלו יותר מכולן‪ ,‬ואע״פ שהיו מקריבין לפניה‬
‫הבהמה‬
‫או כל‬
‫למוכרן‬
‫להם כל השנה משום לפני עור כי בודאי יניחם אצלו עד יום‬
‫אידו‪,‬‬
‫דבר‪ ,‬אעפ״כ אלו היה עקר‬
‫שדוב‬
‫ובמקום‬
‫עבודתו‬
‫בבהמה‬
‫עבודותיה ומשום‬
‫לא אמר‬
‫אסור‬
‫שיהא‬
‫אסור‬
‫הכי‬
‫להם‬
‫למכור‬
‫בהמה כ ל השנה אפי׳ איידי דספסיראכב משום גזר׳ תקרובת‪ ,‬לפי שהבהמה‬
‫מצויה היא כל שעה‪ ,‬אבל פידות הללו אין הם מצרים‪ ,‬והם מניחים אותם‬
‫כל‬
‫ארז‬
‫השנה ליום אידם‪ ,‬וכן נמי כל‬
‫]דף‬
‫יד‪ ,‬א[‬
‫כדגר׳‬
‫בר״הא‪.‬‬
‫והתנייא‬
‫מאי‬
‫הוסיפו‬
‫דבר המצוי כג‪.‬‬
‫אצטרובלין תורניתא — והיא שמה שהיא‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫ואי׳ ] ת [‬
‫ם״דב והתנן‪.‬‬
‫בריתא ומשגה זו‬
‫לא מצאתי יסודם ועקרם לא במשנה ולא בתו׳]ספתא[‬
‫על‬
‫הבירור‬
‫ותו׳]םפתא[‬
‫לפירותיהן‬
‫כגץ‬
‫אלא‬
‫לפי‬
‫אומד‬
‫הדעת‪,‬‬
‫לעגין‬
‫סוגיא‬
‫מין‬
‫ואיני יכול לפרש‬
‫של‬
‫משנה‬
‫שביעית!‬
‫שביעיתד‪ ,‬ואומר אני כי הוסיפו אלו על אותן שיש ב י ע ו ר ה‬
‫וללוביהן ועלין שבהן ו‪ ,‬מפני שהן כלין‪ ,‬ויש שאין להן ביעור‬
‫לולבי‬
‫האלה‬
‫והבוטנא‬
‫ולולבי‬
‫זרדן‬
‫והחרוביןז‪,‬‬
‫שאינן‬
‫מפני‬
‫כלין‪,‬‬
‫ולכל האחרים יש להן ביעור‪ ,‬והוסיפו את אלו על אותן שיש להן ביעור‪.‬‬
‫ואי‬
‫והלולבין‬
‫ס ״ ד אצטרובלין ת ו ו נ י ת א — והלא אינו מוציא פירות‪ ,‬והעלין‬
‫שלו‬
‫אין מייוחדין‬
‫לאכילה‬
‫לא לאוכל אדם‬
‫ולא‬
‫לאוכל‬
‫ואע״פ שהן רכין וראויין לאכילה‪ ,‬כיון שאין מיוחדין לאכילה תורת‬
‫כדין‬
‫סופן‬
‫שהן‬
‫עתידי!‬
‫להתקשות‪,‬‬
‫ואין‬
‫להן‬
‫שביעית‬
‫אלא‬
‫א״כ‬
‫בהמה‪,‬‬
‫עץ‬
‫ח‬
‫ייחדן‬
‫לאכילה ט‪.‬‬
‫דתנןי כל ש י ש לו ע ק ר ‪ — /‬פי׳ יא כל שיש לו עקר אחר‪,‬‬
‫כג( מותר למכור כל השנה‪.‬‬
‫כב( ראה בגמ׳ לקמן טו‪ ,‬א‪.‬‬
‫ב( =ססרים דגרסי‪ ,‬וגירםות אלו שכ׳ רבינו לא מצאתי בשום טםר‪.‬‬
‫א( כג‪ ,‬א‪.‬‬
‫ה( אבל לא לענין שביעית כפירש״י‪ ,‬וע׳ בתום׳ רי״ד‬
‫ד( ס׳׳ה ה״וז‪.‬‬
‫ג( פ״ז‪.‬‬
‫ח( חסר‪. :‬להן״‪.‬‬
‫ז( שם משנה ה‪.‬‬
‫ו( במשנה שביעית פ״ז מ״א‪.‬‬
‫מהדורא ג‪.‬‬
‫י( עמיש רבינו להלן ואי״צ להגיה‪ ,‬וע׳ ריטב״א‪.‬‬
‫ט( כדאי׳ שביעית פ״ח מ״א‪.‬‬
‫יא( סי׳ זה כתבו המאית בםוגיין יד‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬לענין בשם רבינו‪ ,‬אלא שהמאירי כתבו‬
‫בסגנונו הוא כדרכו בהביאו דבת הראשונים כדי ליישבם ולבארם‪ .‬והנה המאית כ׳‬
‫שרבינו מפרש בלשון זה‪. :‬שכל שיש לו איזה עיקר כגון שאם אין לו סדי יש לו‬
‫מיהא עלץ או לולבין שאדם מיחדס לאכילת אדם או אף לאכילת בהמה‪] ...‬והנה רבינו‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫זולת‬
‫פרק ראשון‬
‫‪31‬‬
‫ע בודה ז רה‬
‫הפרי יש שביעית לפריו‪ ,‬ואי זהו פריו מה שמיוחד ממנו לאכילה‪,‬‬
‫אבל כל שאין לו עקר אחר זולתי פריו‪ ,‬שהפרי עצמו כגון העלין והלולבין‬
‫שלו‬
‫הן נעשין עקרן של אלו‪,‬‬
‫שביעית‪,‬‬
‫של‬
‫הואיל‬
‫אילן הוא‬
‫מודדין‬
‫לה אלא‬
‫עיקרה‬
‫במשגה יג‬
‫ואין‬
‫דרך‬
‫ללקטן‬
‫הנקרא עקרו‪,‬‬
‫מעקר‬
‫שמניחין אותו עליהן ומתקשין‪ ,‬אין להן‬
‫לאכילה‬
‫במס‬
‫כדתנן‬
‫השני שבה‪,‬‬
‫ופיי]רושה[‬
‫אמרו בשביעית כל שהוא‬
‫אלא‬
‫‪,‬‬
‫להניחן‬
‫כלאים יב‬
‫במקומן‪,‬‬
‫הרכובה‬
‫וגזעיה‬
‫שבגפן אין‬
‫ומשנה זו אע״פ שאין עצמה שנויה‬
‫נשנית‬
‫מקומות‪,‬‬
‫בכמה‬
‫‪ /‬יש לו‬
‫‪ /‬וממין הצבעים‬
‫כלל‬
‫דתנןיד‬
‫גדול‬
‫‪ /‬ועוד תנןטו כלל‬
‫אחרטז אמרו בשביעית כל המיוחד‪ ,‬שמעינן מכולהו דאין שביעית נוהגת אלא‬
‫בדבר העומד לאכילה ואם אינו עומד לאכילה אע״פ שהוא רך וראוי לאכילה‬
‫לא‪ ,‬ולפי שרצה התלמוד לקצר לשונו הניח הצעה של המשנה והביא דוגמתה‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫ויש דוגמ זו בכמה מקומות יז‪.‬‬
‫אלא‬
‫מ א י י ת אצטרובלין פ י ר י י ט — יש מפ׳]דשים[‬
‫ארז‪ ,‬שיש מינין בארז שמוציאין פ י‬
‫ולענין‬
‫להן‬
‫שביעית‬
‫ביעור‪,‬‬
‫במ׳]דרש[‬
‫הוצרכו‬
‫דאשמעינן‬
‫להוסיף‬
‫שאוכל‬
‫אותן‬
‫אדם‬
‫‪,‬‬
‫שהדי‬
‫על‬
‫י‬
‫‪,‬‬
‫אותן‬
‫הןכא והן‬
‫‪,‬‬
‫פי ]רות[‬
‫מינים הם כדאי‬
‫שיש‬
‫כלין‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫של‬
‫בד״הכ‪,‬‬
‫להן‬
‫שביעית ויש‬
‫ולפי‬
‫שמצאתי‬
‫מה‬
‫תנחומאכב נראה כי האי אצטרובלין עולות בשבולת כעין חיטים‪,‬‬
‫דאמר התם בטנך ערמת חיטין כג‪ ,‬אלא אין העולם יכול לעמוד על האצטרובלין‬
‫‪,‬‬
‫בלא חטין‪ ,‬ולפי ענין זה נ״לכד כי הם הטין ארזנייתא דגר׳ ב מ גיטיןכה‪.‬‬
‫מפרש שעיקר הוא הוא הגזע‪ ,‬וא״כ כוונתו במ״ש •עיקר אחר״ — הגזע‪ ,‬זולתי פריו —‬
‫שאין הפרי מתקשה ונעשה גזע[ כל שאין לו עיקר כלומר שאין לו שום עקר ואף עלין‬
‫ולולבין שבו אין אדם מיחדם לאכילה אף לבהמה‪ ...‬אלא שמניחים אותם להתקשות״‬
‫עכ״ל‪ ,‬ור״ל אחרי שהעלין והלולבין מתקשין ונעשין חלק של הגזע שהוא נקרא עיקר‬
‫א״כ אין לו עיקר אחר רק פריו הוא עקרו‪ ,‬כן נלע״ד הבין המאירי את דברי רבינו‪,‬‬
‫יג( ולכן על גליון גמ׳ שלנו במקום •והתנן״ הגיהו‬
‫יב( פ״ז מ״א‪.‬‬
‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫טז( בםפרינו במקום‬
‫טו( שם פ״ח מ״א‪.‬‬
‫יד( שביעית ם״ז מ״א‪.‬‬
‫•והתניא״‪.‬‬
‫יז( גם במסכת קידושין דף נג עמוד א‪.‬‬
‫•אחר‪ -‬אי׳ •גדול״‪.‬‬
‫יח( בגמ׳ שלנו במקום •מאי״ אי׳‪• :‬אמר רב ססרא״‪ ,‬וגי׳ רבינו לא מצאתיה‪.‬‬
‫כא( ולא כרש״י ותום׳ ד״ד‪ ,‬פית‪.‬‬
‫כ( כג‪ ,‬א‪.‬‬
‫יט( ג׳ שחסר‪• :‬דאתא״‪.‬‬
‫כב( פ׳ כי תשא אות ב‪ ,‬וראה בשיר השירים רבה ם׳ ז אות ג ששם אי׳ בסגנון אחר‪.‬‬
‫כד( גם פי׳ זה כתבו המאית בשם רבינו לעיל בפי׳‬
‫כג( שיר השירים ז‪ ,‬ג‪.‬‬
‫כה( ם‪ ,‬א‪* .‬‬
‫המשגה‪ ,‬ועיי״ש בדבתו‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק ראשון‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫והיינו דאמר בגמ׳ לקמןכו חיטי תודניתאכז‪ ,‬שהם דוגמת אצטרובלין‪ ,‬וזהו‬
‫פירי דאדזא‪.‬‬
‫ומכולן‬
‫מוכרין להן חבלה‬
‫—‬
‫מפ׳ בתו׳]ספתא[ כח לתגר‪ ,‬שהוא מוכר‬
‫לאחרים ואין מקטיר כלום‪ ,‬שהוא חש על הפסידו‪ ,‬אבל לא לבע״הכט‪ ,‬ואם‬
‫היה התגר עצמו חשוד‪ ,‬שהוא מקטיר ל‪ ,‬אסור למכור לו‪,‬‬
‫תוס׳לא‪ ,‬ולתגר‬
‫עצמו כמו ‪ p‬א ס ו ר ל ג ל מ מ ד לו דבר מועט לב‪ ,‬שאין דרך תגר לקגות פחות‬
‫מג׳ מינין כשהוא רוצה למכור לאחרים‪ ,‬אלא ודאי לצורך עצמו הוא קוגה אותה‪.‬‬
‫תבן‬
‫ר׳ יהודה א ו מ ר ל ג ב י ן התרנגולין מאי הוי לד — דקס״ד ה״ק‬
‫ר׳ יהודה מותר למכור לו לבן ושחור דמדהאי לאכילה האי גמי לאכילה‪,‬‬
‫מ״מ הואיל ואיגולה מבקש בתחלה א ת הלבן אע״ם שלוקח את השחור מאי‬
‫הוי‪ ,‬הא ודאי לע״ז בעי לה‪.‬‬
‫אלא‬
‫לאו לו א מ ר ר ב נ ח מ ן ל ז מאי בין התרנגוליןלח — פי׳ שבקש‬
‫בתחלה התרגגול לבן ושחור למי‪ ,‬לר׳ יהודה מותר לת״ק אסור למכור לו‬
‫לבן הואיל והזכיר אותו כלל‪.‬‬
‫תנא‬
‫נ מ י הכא א״ר יהודה‬
‫‪ — /‬פי׳ לס והוא לבן‪.‬‬
‫נח( בפירקין היד‪.‬‬
‫כז( צ״ל כמ״ש בגמ׳‪. :‬חוורתא״‪.‬‬
‫כו( בסוף העמוד‪.‬‬
‫כס( לענ׳׳ד ממ״ש בגמ׳‪. :‬דלנזא אזיל ומזבין לאחריני״‪ ,‬משמע שלבעל הבית התירו‪,‬‬
‫ל( ולא בפגי משה שמפרש בירושלמי בפירקין‬
‫שהרי חגר תדאי אזיל ומזבין‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫ה״ד‪ ,‬שחשוד שימכור להקטיר‪ ,‬ולכן יצא לו פלוגתא בין בבלי וירושלמי עיי״ש במה״פ‪.‬‬
‫לא( אולי ר״ל שעד כאן וברי תוספתא‪ ,‬עס פירושו של רביגו )ששלב בין וברי‬
‫לג( חסר‪ :‬״וכר״‬
‫לב( ולא כפי׳ מנחת ביכורים על התוספתא‪.‬‬
‫התוספתא(‪.‬‬
‫לד( בגמ׳ שלנו במקום ‪.‬מאי הוי״‬
‫או הקו האלכסוני‪ ,‬ור׳׳ל ‪.‬מוכר הוא — אפילו״‪.‬‬
‫גרסי׳‪» :‬נמי לא״‪ ,‬וגירסת רבינו היא גם בדקדוקי סופרים אות ה ובגמ׳ ס‪.‬‬
‫לו( כבר כתבתי‬
‫לה( לענ״ד ברור שמלה זו טעות סופר היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫שממה שמצינו כמה פעמים בספר זה מלים מן הגמ׳ שאינן מקושרות עם המלים‬
‫שלאחריהן‪ ,‬מזה אני מסיק שעל מלים אלו כ׳ רבינו פירוש אלא שכבר לפני כותב כת״י‬
‫לז( בגמ׳ נוסף‪. :‬בר יצחק״‪ ,‬ואולי חסר ‪.‬וכד״‪ ,‬או הקו‬
‫זה חסר היה הפירוש‪.‬‬
‫לח( נ׳ שכן גרים רבינו במקום »הכא במאי עסקינן״ שאי׳ בגמ׳ שלנו‪,‬‬
‫האלכסוני‪.‬‬
‫לט( הרי ברור שגי׳ רבינו בגמ׳ היתד‪. :.‬אר״י אימתי‬
‫וגי׳ רבינו לא מצאתיה‪.‬‬
‫בזמן שאמר תרנגול זה״‪ ,‬בלי מלת ‪.‬לבן״ שאי׳ בגמ׳ שלפנינו ובכל הספרים‪ ,‬ורבינו‬
‫חולק על רש״י שגרים ‪.‬לבן״‪ ,‬ו‪.‬זה״ לאו דוזקא‪ ,‬וגם בדבור הבא חולק הוא רבינו על‬
‫רש״י שמפרש זה וזה שהגוי אומר להדיא שחור ולבן‪ ,‬ראה רש״י ד״ה אבל אמר‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אבל‬
‫סרק ראשון‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫‪33‬‬
‫אמר זה וזר‪ — .‬והם שחור ולבן מותר למכור א ת שניהם׳ ואפי׳‬
‫הלבן לבדו׳ והאי אימתי לחלוק מ הוא‪.‬‬
‫ואפי‬
‫‪,‬‬
‫אמר תרנגול זה אם גוי הוא שעושה משתה לבנו מותר —‬
‫ונ״ל דוקא שמצאו עומד לפני יש׳]ראל[ וא״ל מכור לי תרנגול זה אע״פ‬
‫שהוא לבן מותר׳ אבל אם היה שואל אותו תרנגול‬
‫לבןמא אעפ״י שהוא‬
‫עושה משתה אסור‪ ,‬דאי בעי לאכילה לבן למה‪.‬‬
‫טבשזיג‬
‫—‬
‫שושבינות שהוא עושה אחר נשואין‪ ,‬ואינו עושה יום‬
‫איד אלא יום הנשואין בלבד‪.‬‬
‫]דף יד‪ ,‬ב[‬
‫להקרבה‬
‫ופי׳‬
‫אצטריכא ליה ב ה נ ה ו מ ב‬
‫—‬
‫פי׳ כיון דאין דרכן‬
‫באלו‪ ,‬סד״א אפי׳ שפי׳ לע״ז נמי אימא לאכילה קבעי להו והאי‬
‫דרישמג לע״ז‪.‬‬
‫בעי‬
‫רב אשי תרנגול‬
‫‪ /‬ואת״ל‬
‫אערומימד — התם הוא דדבורא‬
‫בעלמא הוא אערומי מערים‪ ,‬אבל הכא אי לע״ז קבעי לא הוה זבין מידי‬
‫דלא‬
‫צריך ליה‪ ,‬ועוד מה דקאמר קטוע‪ ,‬ולא ניחוש להערמה או לא‪.‬‬
‫אח״ז בא לידי חי׳ הרשב״א ז׳׳ל למסיכתין )טרם נדפס( והרשב״א אחרי שחולק על פי׳‬
‫רש״י כ׳ וז״ל‪• :‬וכן נראה שפי׳ הראב״ד ז״ל שהוא פירש בזמן שאמר זה פי׳ והוא‬
‫ל ב ן ‪ . . .‬או אפילו הלבן לבדו וגוי שעשה משתה לבנו נראה לי דוקא‪ ...‬אותו תרנגול‬
‫לבן למי אע״פ שהוא עושה משחור לבנו אסור‪ ,‬דאי לאכילה מכל מקום לבן למה ע״כ‬
‫מ( ע׳ סנהדרין כה‪ ,‬א‪ ,‬וע׳ יד‬
‫עכ״ל‪ ,‬ואה״כ מאריך הרשב״א בדברי רבינו אלה‪.‬‬
‫מלאכי כללי הכ״ף סי׳ שא ושב שמאריך בזה מאד ומביא ראשונים שם״ל שמ״ש שם‬
‫בסנהדרין זה רק על אימתי שבמשנה אבל בברייתא אפי׳ אימתי הוא לחלוק‪ ,‬ומביא גם‬
‫את הרא״ש חולין סח‪ ,‬א שכ״כ להדיא‪ ,‬והרי עכשיו מצאנו רבינו תנא המסייע לרא״ש‪,‬‬
‫ובדברי רבינו שברשב״א שכתבתי בהע׳ הקודמת לי׳ ארבע מלים אלו‪ ,‬ועמ״ש בחום׳‬
‫מב( מלה זו לי׳ בגמ׳ שלפנינו‪.‬‬
‫מא( ראה הערה לם‪.‬‬
‫רי״ד מהדורא א׳ זב׳‪.‬‬
‫מג( ג״ל שט״ם הוא וצ״ל •דסירש״ ואחרי לע״ז דלג המעתיק את דברי רבינו או שהיה‬
‫מד( חסר •וכר״‪ ,‬שהרי פירושו של רבינו סובב על מ״ש בגמ׳‬
‫חסר גם לפני הכותב‪.‬‬
‫מה( רבינו מפרש שבעיא זאת תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור וכו׳ היא‬
‫אח״ז‪.‬‬
‫הוספה אדלעיל ור״ל אם אמר תרנגול לבן קטיע למי וכר וא״כ גם לרבנן קא מיבעיא‬
‫ליה ולא כסי׳ רש״י‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪34‬‬
‫] ד ף טו‪ ,‬א[‬
‫רב‬
‫הונא‬
‫יש׳‬
‫זבין‬
‫עבודה זרה‬
‫סרק ראשון‬
‫]לאל[ ש ש כ ר פרה — והוא שמזונותיה ע ל הכהן א‪.‬‬
‫‪/‬‬
‫פרה‬
‫מצאתי‬
‫—‬
‫וממכר ב‬
‫במקח‬
‫שנדמה‬
‫לו‬
‫כי לשחיטה היה קונה אותה‪ ,‬בגון שהיה טבח ג או שהיה לו סעודה ד בעיר‬
‫דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה אלא או על מנת לשחוט לד׳ יהודה ה או‬
‫שחוטה לר״מה‪.‬‬
‫לא ימכור לו פרה החורשת — למי שחשוד לחרוש‬
‫] ד ף טו‪ ,‬ב [‬
‫בשביעית‪.‬‬
‫אדם‬
‫מצווה ע ל ש ב י ת ת ב ה מ ת ו ב ש ב ת ־ ‪ -‬ומשום הכי גזרי׳ משום‬
‫שאלה‪ ,‬גבי שביעית דאינו מצווה לא גזרי׳ ואע״ג דאיכא משום לפני עור‪,‬‬
‫אפ״ה עקר האסור דחבריה הוא ומ״ה תלי׳ לקולא‪ ,‬אבל באסור דידיה לא‬
‫תלי׳ לקולא‪.‬‬
‫א״ל‬
‫אביי‬
‫ואםוראו‬
‫‪/‬‬
‫ואיכא‬
‫—‬
‫למגזר‬
‫משום‬
‫ואיכא‬
‫שאלה ז‬
‫גמי משום לפגי עור ותלי׳ לקולא‪.‬‬
‫מתקיף‬
‫דמתגי׳‬
‫אשי‬
‫היכא‬
‫לסיומי ח‬
‫לה ר ב אשי וכל היכא‬
‫דאיכא‬
‫למתלי‬
‫לקושיא‬
‫דאביי‬
‫תלי׳‬
‫‪ /‬והרי כ ל י ם‬
‫ל״ש‬
‫הוא‬
‫מצווה‬
‫דאתא‪,‬‬
‫ל״ש‬
‫מי׳ ] ז ע [‬
‫—‬
‫אלא ודאי טעמא‬
‫שאינו‬
‫עקר‬
‫מצווה‪,‬‬
‫הקושיא‬
‫ודג‬
‫מיהא‬
‫דאביי נפק‪ ,‬אלא שרצה רב אשי להביא המשגה זו דכלים דמפ׳ בה טעמא‬
‫דהיכא דאיכא למתלי תלי׳ דקתני סיפא זה הכלל כ ל שמלאכתן מיוחדת ט‪,‬‬
‫א״נ‬
‫מצווה‬
‫משום דתגא ביה זה הכלל‪,‬‬
‫על שביתתן דאי‬
‫ת ה הכלל‬
‫איכא למיתלי תלי׳‬
‫לאיתויי אפי׳‬
‫דברים‬
‫שאדם‬
‫לקולא‪ ,‬ואי ק״ל כלים‬
‫נמי‬
‫נימא שמא למוצאי שביעית לקחם כדאמר לגבי שדה מפגי ש י ט ל להובירד*‬
‫כלו׳ שלא יזרענה עכשו עד מוצאי שביעית‪ ,‬ואיכא למי׳ התם ה״ט דתלי׳‬
‫‪ p‬לרב האי גאון שער י‪.‬‬
‫א( כ״כ גם תומי דיה ישראל ע׳ בדבריהם‬
‫ג( הרמב״ן ז״ל בחי׳ כ״כ מדעת ע‪1‬מו עיי׳׳ש ומובא גם נרא״ש בסוגיין סי׳ סז‪.‬‬
‫ד( הרב המגע הל׳ שבת ס״כ ה״ד כ׳ ד״ז בשם הרשב״א ובחי׳ הרשב״א למסיכתין לא‬
‫ז( ראה תום׳ ד״ד‪ ,‬מי‬
‫ו( נ׳ שמלה זו ט״ס היא‪.‬‬
‫ה( לקמן כ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מ א ת י ד״ז‪.‬‬
‫שכ׳ בפשיטות ששדה לא שייך בה שאלה‪ ,‬ודברי רבינו ג״ב‪ ,‬וע׳ טור וב״י חו״מ שא‪,‬‬
‫ועמ״ש רבינו בהשגתו על הרמב״ם הל׳ שכירות סיב ה״ב ועש״ד חו״מ סו סוף ס״ק‬
‫ט( חסר‪« :‬וכד״‪ ,‬וז״ל המשנה‪ :‬זד‪ .‬הכלל‬
‫ח( אולי ‪1‬״ל ״לסיועי״‪.‬‬
‫קכו ואכמ״ל‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫בהכי‬
‫פרק ראשון‬
‫עבודה‬
‫משום דבירות׳ מעליי ליה לארעא אבל כלים אי‬
‫זרה‬
‫‪35‬‬
‫למוצאי‬
‫שביעית‬
‫מאי מעליותא אית ליה בגויהו דקזבין להו השתא‪.‬‬
‫זבין חמרא — ומסקנא דאסור למכור ליש׳]ראל[ החשוד למכור‬
‫רבא‬
‫‪,‬‬
‫לגוי‪ ,‬אית דפי׳]דש[ י ל י ש ] ר א ל [ דלאויא לפני דלפני הוא אלא לפני עור‬
‫ממש‬
‫הוא דהא ישראל מצווה‬
‫על‬
‫שביתת‬
‫בהמתו‬
‫ב ש ב ת ואיכא‬
‫למיגזר‬
‫משום נסיוני‪ ,‬ואי ק״ל ליתני נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכדבה‬
‫‪,‬‬
‫לישי]ראל[‪ ,‬איכא ל מ י ] מ ר [ כיון דתגר הוא לא יחזיקנה לעצמו׳ ואי א מ ר ת‬
‫שמא‬
‫ימכרנה‬
‫‪,‬‬
‫ל י ש ] ר א ל [ ‪ ,‬בכה״ג לא תלינן׳ חדא כיון‬
‫‪,‬‬
‫דיש ]ראל[‬
‫חשוד‬
‫למכור לגוי הוא לא שני ליה בין גוי ליש׳]ראל[ יב כלל׳ מידי דהוה אמכירת‬
‫גזירה יג לגוי‪ ,‬ולא תלינן אלא בשחיטה‪ ,‬ולא אמריגן שמא לא יעשה בו‬
‫‪,‬‬
‫מלאכת שבת‪ ,‬אלא א מ ] ר י נ ן [ כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו‬
‫תליה היא יד הוא הדין פרה החורשת דלא תלינן בה אלא בשחיטה‪ ,‬ולא‬
‫תלי בה שמא לא יחרוש בשביעית‪ ,‬דכיון דחשודטו הכא נמי כיון דחשוד‬
‫‪,‬‬
‫הוא למכור לגוי לא שגי ליה בין ישראל לגוי‪ ,‬ועוד דלא ת ל י אלא במידי‬
‫דאית‬
‫‪,‬‬
‫ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה דאמ שמא לבשר הוא צריך‪,‬‬
‫וכגון שדה ניר שהמביר שדהו הנאה הוא לו אבל האי מאי הנאה א י ת‬
‫ליה‬
‫‪,‬‬
‫בין מכירת י ש ] ר א ל [‬
‫נקבות‬
‫לגויטז‪.‬‬
‫אצל נקבות — משום דאתו גוים לגבה ופעמים שאינו מוצא‬
‫את הגויה ורובעה לבהמה מ‪.‬‬
‫אין‬
‫מוכרין להן — לגוי ולא לכותים‪.‬‬
‫לא‬
‫דין ולא כלי דיןיח — חרבות ורמחים‪ ,‬כלי זיין‪ ,‬תיק לסייף‬
‫ויד רומח‪ ,‬וכותי אסור לו למכור שמא ימכור לגוי וקטיל ישי]ראל[‪.‬‬
‫י( כן פי״ גס תום׳‬
‫כל שמלאכתן מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר סותר‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫יא( את דברי רביגו עד סוף כל הדבור העתיק הרשב״א בחי׳ למסיכתין‬
‫ד״ד‪ ,‬לעובד‪.‬‬
‫]עודנו בכ״י[ מלה במלה וז״ל‪- :‬וכתב הראב״ד ז״ל ולאו לפני דלסני‪...‬״ והרמב״ן בחי׳‬
‫יב( ראה גם תום׳ ד״ה רהיט‪,‬‬
‫כ׳ את תוכן הדברים בשמו של רביגו עיי״ש‪.‬‬
‫יג( בכת״י יש כאן נקב ואת המלים ‪,‬לגוי ולא״ השלמתי ע״ס מ״ש ברשב״א‪.‬‬
‫טו( שם נוסף‪• :‬הוא אי לחרישה‬
‫יד( מלת •היא״ השלמתי מדברי רבינו שברשב״א‪.‬‬
‫זבנה לא שני ליה בין שביעית למוצאי שבי׳עית״‪ ,‬וברור שכותב כ״י זה דלגו בטעות‪.‬‬
‫יז( כדאי׳ ל ק ‪ p‬כב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫טז( שם במקום •לגוי״ אי׳‪• :‬למכירת גוי״‪.‬‬
‫יח( חסר ן •זיין״‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫בפרזלא‬
‫] ד ף טז‪ ,‬א[‬
‫והלא‬
‫לד‪.‬‬
‫הנדיאה‬
‫עבודה‬
‫— דודאי לכלי זיין בעי לה‪.‬‬
‫מ ר ב י ע י ן ע ל י ה ויולדת — וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהו‬
‫לולדות ואתי‬
‫יהודה‬
‫פרק ראשון‬
‫זרה‬
‫לא‬
‫סבר‬
‫לאחלופי‬
‫מקבלה‬
‫במכירת שלימה‪,‬‬
‫זכר‪,‬‬
‫מפני‬
‫שהיא‬
‫מפרש‬
‫והכי‬
‫שבורת‬
‫בבכורות א‪,‬‬
‫הדגלים‬
‫ואינה‬
‫ור׳‬
‫יכולה‬
‫לסובלו‪ ,‬ואפי׳ שבורה שאין ב בו טרפה קאמר‪ ,‬ומאי שאינה יכולה להתרפאת‬
‫להתרפות‬
‫ולחיות‪,‬‬
‫מן‬
‫ולחיות‬
‫הכאב‬
‫מן‬
‫המכה‪,‬‬
‫ודוגמתו‬
‫במ׳‬
‫גדה ג‬
‫עד‬
‫שתחיה המכה‪.‬‬
‫שור‬
‫לשחיטה‬
‫של פ ט ם מהו — למכור להם‪ ,‬ומסקגא דאסורד אע״ג דסתמיה‬
‫מפטמי ליה‪ ,‬מיהו ה״מ‬
‫בשאותו הלוקח אין לו סעודה או איגו‬
‫טבח אבל אם היה אחד מאלו מותרה‪ ,‬ואפי׳ שור שאינו של פטם כמעשה‬
‫דרב‬
‫הונאו‪.‬‬
‫שאין‬
‫זזאהני‬
‫אלא‬
‫אסור‬
‫מ ק ר י ב י ן אותו ח י אלא ש ח ו ט ז מ ״ ט — בשלמא שאין מקריבין‬
‫שסלק איסור יום אידם או משום דמודהט או משום לפני עור ט‪,‬‬
‫כיון שדחה אותו למחר מאי הנאה יש בין חי‬
‫מלאכה‬
‫לשחוט‪ ,‬לאו משום‬
‫בשבת‪.‬‬
‫ולטעמיך‬
‫שאין מקריבין אותן היום אלא למחר — מי נפקא ליה‬
‫ומה לי‬
‫למיבטל לגמרי‪,‬‬
‫מאיסור‪,‬‬
‫ע״כ‬
‫חד‬
‫אסור ומה לי‬
‫אלא‬
‫ודאי‬
‫אלא‬
‫למעקרה פורתא פורתא קבעי‪.‬‬
‫מקום‬
‫למעקרא‬
‫תרי איסורי י‪ ,‬ה״ל‬
‫דמלתא אתי ואפי׳ חי׳‬
‫שנהגו למכור‬
‫‪/‬‬
‫דאין בו אסור מלאכה‪,‬‬
‫— שיש מקומות שחוששי׳ לרביעה‪ ,‬ובני‬
‫ג( סד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ p‬כ״כ גם תוס׳ שם ד״ה דלא‪.‬‬
‫א( כ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ד( כן נראה ממה שאמר רב אשי בסוף סוגיין‪ ,‬וראה ריטב״א שכ׳ שבעת לא איפשיטא‬
‫ו( לעיל טו‪ ,‬א‪.‬‬
‫ה( וכמש״כ רבינו לעיל טו‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬רב הוגא וגם טו‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬רבא‪.‬‬
‫ז( בגמ׳ שלנו הגי׳‪. :‬שאין מקריבין אותו כל עיקר מ״ט״‪ ,‬וכגי׳ רבינו אי׳ בכ״י מ‪.‬‬
‫ח( ההמשך בגמ׳‪ :‬אותו היום אלא למחר‪.‬‬
‫שבדקדוקי סופרים וגם בגמ׳ ס‪.‬‬
‫י( נ׳ שעל פי׳ זה כ׳ הרמב״ן בחי׳ שהוא פי׳ שאין בו ממש‪.‬‬
‫ט( כדאי׳ לעיל ו‪ ,‬א‪.‬‬
‫וז״ל הרשב״א בחי׳ למסיכתין ]עודנו בכ״ק‪ :‬פי׳ הראב״ד ז״ל אם איתא דחי לא נפיק לי׳‬
‫מאיסור דדילמא משהו ליה למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידס אלא למחרתו כיון‬
‫דאכתי רביעא עליה איסורא אחתנא דמה לי חד איסור מה לי ח ת אסורי הוה ליה ליבסל‬
‫לגמת אלא ודאי ליבטל לה קא בעי וכד‪ ,‬ולפירושו קשה דמאי קושיא אטו מאן דאיכא‬
‫עליה ת ת אסות אי לא מצי מיבטיל חרווייהו לא מיבמיל חדא מנייהו ותו‪...‬״ עכ״ל‪,‬‬
‫ואח״כ כ׳ בשם יש מפרשים מ״ש הרמב״ן בחי׳‪ ,‬ומסיים הרשב״א‪. :‬ופי׳ נכון הוא״‪ ,‬ועי גס‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה‬
‫פרק ראשון‬
‫‪37‬‬
‫זרה‬
‫נח מוזהרין עליה‪ ,‬ויש מקומות שאין הגוים שטופים ברביעה כגון המקומות‬
‫שלנו ומותר למכור להם‪.‬‬
‫ובכל‬
‫‪,‬‬
‫מקום אין מוכרין להם יא‬
‫—‬
‫וחיישי למלאכה בשבתיב גזירה‬
‫משום שאלה ומשום נסיוני‪.‬‬
‫אפי׳‬
‫עגלים וסייחים — שהרי באים לכלל מלאכה‪.‬‬
‫ושבורים‬
‫משום‬
‫—‬
‫דמשהו‬
‫ליה‬
‫ואתי‬
‫לולדות‬
‫לאחלופי‬
‫במכירה‬
‫שלימה‪.‬‬
‫ור׳‬
‫יהודה מתיר בשבורה — שבורת הרגלים‪ ,‬שאינה יכולה ל ק ב ל‬
‫‪,‬‬
‫זכר‪ ,‬אבל זכר שבור נ״ל דמודהיג ר יהודה דאסור דמשהו ליה להרביעה‬
‫על הנקבות‪.‬‬
‫ובן‬
‫בחירה מתיר בסוס — מפני שעושים בו מלאכה שאין חייבין‬
‫עליו חטאת דחי נושא את עצמו‪.‬‬
‫אין‬
‫מוכרי! להם דובים‬
‫‪,‬‬
‫‪ — /‬מפני שמזיקין את י ש ] ר א ל [ ‪ ,‬ולא‬
‫ישמרו אותם‪.‬‬
‫ואין‬
‫בונין‬
‫עמהןיד — מפני‬
‫שהם‬
‫ידועים‬
‫בנינים‬
‫לע״זםו‪,‬‬
‫והרי‬
‫הוא מסייע ידי עע״ז‪.‬‬
‫בימםאותטז‬
‫הגיע‬
‫חיה‬
‫—‬
‫מרחץ קטן כגון בי‬
‫מסותאיז‪.‬‬
‫לכיפה יח‪.‬‬
‫גסה הרי היא כבהמה זקר‪ — .‬ד ב ע י‬
‫‪,‬‬
‫שתפרכס ביד פשוטה‬
‫‪,‬‬
‫וחזרה ים‪ ,‬או ברגל אפי בפשוטה לחודה יט‪ ,‬דאלו בהמה גסה םגי לה בחדא‬
‫בין ביד בין בדגל‪.‬‬
‫יב( מלה זו מטושטשת היא בכ״י ונ׳ לקרא‬
‫יא( חסר‪* :‬בהמה גסה״‪.‬‬
‫ריטב״א‪.‬‬
‫יג( הרשב״א בחי׳ מביא דברי רבינו אלה וחולק עליו‪ ,‬מדלא פי*‬
‫אותה *וחשש״‪.‬‬
‫במשנה להדיא ר״י מתיר בנקבה שבורה‪ ,‬וגם מטעם שמםוגיין שבירושלמי נ׳ שבזכר‬
‫טו( כן פי׳ גם הרמב״ם בפי׳‬
‫יד( חסר‪- :‬וכר״‪.‬‬
‫םליג ר״י ובנקבה מודה עיי״ש‪.‬‬
‫טז( הערוך ערך דמום )ג( גרים דימוסיאות ופי׳ מרחצאות‪ ,‬מביאו תום׳ טז‪,‬‬
‫המשנה‪.‬‬
‫יז( כבא מציעא מא‪ ,‬א‪ ,‬ועמ״ש הריטב״א בשם הרמ״ה‪.‬‬
‫ב ד״ה בימוםיאות‪.‬‬
‫יח( כבר כתבתי שכת״י זה אינו מתזיק את כל פירושו של רבינו למםיכתין‪ ,‬וחסר היה‬
‫יט( כדאי׳ חולין לח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כבר בכת״י שממנו העתיק כותב כ״י זה‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪38‬‬
‫טעמי‬
‫דאית בה‬
‫עבודה זדה‬
‫סרק ראשון‬
‫אהדת כ דכותיה‬
‫נזק — הא חיה‬
‫דלית‬
‫בה נזק‬
‫שרי‪ ,‬וקס״ד דארי חיה גסה היא‪.‬‬
‫בארי‬
‫שבור‬
‫] ד ף טז‪ ,‬ב [‬
‫שבורה‬
‫ואפי׳‬
‫—‬
‫‪ — /‬ורבותיה בחיה אחרת שבורה מותרת‪.‬‬
‫סתם ארי — ורכותה חיה אחרת‪.‬‬
‫אצל מלאכה — דלית בה נזק שריא‪.‬‬
‫כא במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה דקה כב אין מוכרי!‬
‫דעביד בה‬
‫מ״ט משום‬
‫מלאכה‪.‬‬
‫מתקיף כג לה ר ב נחמן ב ר יצחק כד ומאן ‪ — /‬תירוצא היא‬
‫לתיובתא ‪to‬‬
‫ד ר ב חגן ב ר רבא למאן דמותיב לה ממתגי׳‪.‬‬
‫דילמא‬
‫אחרת‬
‫חיה‬
‫דלית בה גזק שריא דלאו ב ת מלאכה היא‪.‬‬
‫מיתיביכז‬
‫אסור‬
‫דקה הוא‬
‫— וטעמ׳‬
‫דאית בה גזק‪ ,‬הא חיה‬
‫דקהכו‬
‫תיובתא ד ר ב נחמןכח ורב חנןכט — דאפי׳ חיה דקה ל‬
‫ד ב ת מלאכה היא‪.‬‬
‫רב‬
‫אשי דייק ממתני׳ — דאיכא משנה יתירה‪.‬‬
‫‪ p‬ולא כרש׳׳י שפי״ ‪.‬הא לית בה נזק — א ר י ‪ . . .‬כגון ארי תרבות שרי״״ ולעניו נאיד‬
‫רבינו מפי׳ רש״י‪ ,‬שהת פלוגתא היא בסנהדרין טו‪ ,‬כ אם את ודוב יש להן תרבות או‬
‫כא( דבור זה מקומו אחת דיה מיתיכי‪ ,‬ראה העי כג‬
‫אין להן‪ ,‬לכן כי פי׳ דאתיא לכ״ע‪.‬‬
‫כב( כיה הגי׳ גם בגמ׳ ס‪ .‬וכיה גי׳ ריח‪ ,‬ועי ריסב״א‪ ,‬והרשב״א בחי׳ האתך לדחות ג״‬
‫כג( בגמ׳ שלפני רבינו הי׳ מתקיף וכוי כ׳ גם לעיל‪,‬‬
‫זו שכתבה בשם רבעו וריח‪.‬‬
‫וכמשיב תומי דיה מתקיף וכמש״כ בתר ר׳ אלחנן‪ ,‬ראה דקדוקי סופתם אות ת‪ ,‬שהרי‬
‫בדבת רבעו כ׳‪. :‬מיתיבי‪...‬״ אחיז ודיה ‪.‬אפילו׳ מקומה אחת ד״ה ״מיתיבי׳‪/‬‬
‫כד‪ (.‬שהקשו בגמ׳ לעיל טז‪M ,‬‬
‫כד( בגמ׳ שלנו לי׳ »בר מחק״‪.‬‬
‫כח( חסר‪ :‬״בד‬
‫כז( חסר‪. :‬וכד״‪.‬‬
‫כו( ולא כתום׳ ר׳ אלחנן עיי״ש‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫כט( בגמ׳ שלנו הגי׳‪. :‬תיובתא דרב חנן בר רבא״‪ ,‬אבל‬
‫יצחק״‪ ,‬כמש״כ רבינו לעיל‪.‬‬
‫ל( ראה לעיל ד״ה‬
‫בגמ׳ ס‪ .‬הגי׳‪. :‬תיובתא דרב חנן בר רבא ודרב נחמן בר יצחק״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ומותיב‬
‫ותו‬
‫— דליתני‬
‫פרק ראשון‬
‫אין מוכרין‬
‫‪39‬‬
‫עבודה זרה‬
‫להם‬
‫כל‬
‫ד ב ר שיש‬
‫לרבים‬
‫נזק‬
‫לא‪ ,‬אלא ש״מ הא קמ״ל ארי הוא דאין בו חשש אלא משום נזק‬
‫דשבור הוא אצל מלאכה‪ ,‬הא חיה אחרת דכותיה אע״ג דלית ביה‬
‫משום‬
‫חששא דנזק‪ ,‬אית ביה חששא דמלאכה‪.‬‬
‫תיובתא‬
‫דרב חנן — ואי קשיא ל ך כיון דכל חיה אסור למכור להם‬
‫למ״ל למיתני כל הני ליתני אין מוכרין להם חיה סתם‪ .‬איכא למי׳ דאי‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫תני הכי ה״א ט ע מ ד מ ת נ י משום מלאכה הוא ובין דקה ובין גסה דכולהו‬
‫בני מלאכה ננהו‪ ,‬אבל דובים ואריות דלאו בני מלאכה ננהו ואין במינן‬
‫‪,‬‬
‫מלאכה ה״א דשרי‪ ,‬ואפי לרבנן דאםדי בשבורה‪ ,‬וכ״ש‬
‫בעל‬
‫דליכא‬
‫דכולהו שבורי‬
‫למגזר בהו שבור אטו שלם‬
‫לר‬
‫‪,‬‬
‫יהודה‪,‬‬
‫נינהו למלאכה‪ ,‬ומ״ה‬
‫‪,‬‬
‫תנא כל דבר שיש בו נזק לרבים ותנא דובים ואריות לאשמעי תרתי‪.‬‬
‫מיני‬
‫ומינך תסתיים שמעתתא — כלו׳ אפשר כי רבה בר ירמיה‬
‫שמע אותה מרב חמא ב ר גוריא בשם רב‪.‬‬
‫אתמר‬
‫רב‬
‫נמי‬
‫—‬
‫וק״ל רבה בר ירמיה איך לא היה מזכיר שמו של‬
‫חמא למעלה‪ ,‬ושמא מנהגם היה שלא היו מזכירין אותה‬
‫הראשון בלבד‪,‬‬
‫השמועה‬
‫לפרקים לא היו מזכירין כל‬
‫אבל‬
‫בעלי‬
‫אלא‬
‫בעל‬
‫השמועה‬
‫‪,‬‬
‫עד שמגיעין לראשון‪ ,‬והנה כששמע ר זירא מפי רבה ב ר ירמיה לב הזכיר‬
‫‪,‬‬
‫א ת ר ב חמא וכששמע ד זירא מפי רבה בר ירמיה לא הזכיר אותו‪.‬‬
‫למינות‬
‫— שגזרו שמד שלא לעסוק בתורה‪.‬‬
‫דברים‬
‫דימום‬
‫במדבר לד‬
‫במלים — בדברי תורה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫לג אתה — פ י פטור אתה‪ ,‬ודגמתו בהגדה במכילתא לד ויחנו‬
‫נתנה‬
‫התורה‬
‫בדימוס‬
‫בפרהסיא‬
‫במקום‬
‫הפקר‪ ,‬ובהגדה לה נאמן‬
‫‪,‬‬
‫מנאמן קביל והוא נפיק לדימום‪ ,‬פ י לפטור‪.‬‬
‫לב( ברור שט״ם הוא ובמקום‬
‫לא( כגון חולין צח‪ ,‬א‪.‬‬
‫ואפילו אשר מקומו אחרי ד״ז‪.‬‬
‫לג( בגמ׳ שלנו‪ :‬״דימום פטור אתה״‪ .‬וע׳ רש״י‬
‫•רבה בר ירמיה״ צ״ל‪• :‬רב אםי״‪.‬‬
‫לד( על הםםוק שמות יט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ותום׳‪ ,‬וגי׳ רבינו לא מצאתיה אף בםםי י •‬
‫לד‪ (.‬אינני יודע איפה‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫פירוש הדאביד‬
‫] ד ף יז‪ ,‬א[‬
‫זונה‬
‫אסור אפי׳‬
‫טרק משין‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫מהו לעשות ממנו בית הכסא וכוי — וקימא לן אתנן‬
‫לבדק‬
‫הבית‪,‬‬
‫ד ת נ י א א נתן לה‬
‫זהב באתננה אין עושין‬
‫ממנו דיקועין ואפי׳ לאחורי בית הכפורת‪ ,‬ולאו ד ו ק א ב בית הכפורת אלא‬
‫בכל‬
‫נ מ י ב אסירי‪,‬‬
‫העזרה‬
‫וקא מבעיא ליה אם‬
‫נתן לה‬
‫באתננה‬
‫אבנים‬
‫מהו לעשות מהן בית הכסא‪ ,‬מי אמרינן טעמא דאסדיה רחמנא משום מיאוס‬
‫הכא נמי לא אכפת לן‪ ,‬או דילמא בית י״י מכל מקום‪ ,‬ודוקא אבנים׳ אבל‬
‫מותרים‬
‫מעות‬
‫ואפילו‬
‫לקרבן‬
‫דתנןא‬
‫נתן לה‬
‫כספים‬
‫באתננה‬
‫הרי‬
‫אלו‬
‫מותרין‪.‬‬
‫ידיהו — על ב י ת ג יד שלחן‪ ,‬גואנטישד בלע״ז‪.‬‬
‫אבי‬
‫] ד ף יז‪ ,‬ב [‬
‫אי ספרא לא סייפא — יש מפיה אותו כל מי שנוטל‬
‫חלקו הספד אינו נוטל הסייף להיות לסטים וגנב‪ ,‬וסומכין אותו על מדרש‬
‫ספרי‬
‫אתם‬
‫תניא‬
‫ב ס פ ר י ו ס פ ר וסייף ירדו כרובין מן ז אם אתם עוסקים בזה‬
‫נצולים מזה ואם לאו אתם לוקים בזה‪ ,‬הגה במקום הספר אין שם‬
‫הסייף ובמקום הסייף אין שם הספר‪.‬‬
‫] ד ף יח‪ ,‬א[ ושמא א — מי שרואה ושומע אותו לא היה ידוע ש ‪p‬‬
‫הוא והוא פורץ בו‬
‫מעות‬
‫לכד נענש‪.‬‬
‫פורים נתחלפו לי במעות צדקה וכו׳ — פי׳ נתנו‬
‫לי‬
‫מעות‬
‫ושכחתי ב למה נתנום לי אם לעניים אם למעות פורים‪ ,‬ואם היה נותן אותו‬
‫לעניים בתורת צדקה‪ ,‬הרי עני לוקח מהם את צרכיו‪ ,‬ונמצאת שמחת פודים‬
‫מתמעטת‬
‫לעניים‪ ,‬ואם יתן אותם‬
‫במגבת פורים‪ ,‬הרי שהעני‬
‫צריד ליקח‬
‫מנעלים ג לרגליו ואינו יכול לקנות אלא א״כ התנה במעמד אנשי העיר ג‪,‬‬
‫והנה שהיה מצריכו לעני להתנות‪ ,‬ולכד חלק אותן המעות לעניים בתורת‬
‫ב( לא זכיתי להבין הא ״אפילו אחות‪...‬״ תניא‪ ,‬ושם קילא‬
‫א( תמורה ל‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ג( התורת חיים זכה לכוון לפירושו‬
‫קדושתה כפירש״י שם‪ ,‬וא״כ כש׳׳כ עזרה‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫ד‪ (.‬ע׳ ערוך ערן• סייף‪.‬‬
‫ד( = כפפות‪.‬‬
‫של רבינו‪.‬‬
‫ז( חסר‪ :‬״השמים׳‪.‬‬
‫ו( ובתם פ׳ עקב וראה מ״ר תחלת פ׳ ראה‪.‬‬
‫א( הסופר דלג כאן את דבת הגמרא שעליהם כ׳ רבינו פי׳ זה‪ ,‬וניל שחסר נ ״משום‬
‫ב( עי פי׳‬
‫הוגה אח השם בפרהסיא״‪ ,‬וע״ז פי׳ רבינו מה חטא אם עשאו בפרהסיא‪.‬‬
‫‪ p‬כדאי׳ בבא מניעא עח‪ ,‬ב‪ ,‬ובגמ׳‬
‫הראשון של רש״י לעיל יז‪ ,‬ב ד״ד‪! ,‬תחלפו‪.‬‬
‫סרק ראשון‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪41‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫צדקה‪ ,‬ונתן כמותן מעות למגבת פורים משלו‪ ,‬ושוב אין העני צריך להתנות‪,‬‬
‫כשבאו המעות ליד העני‬
‫שהרי‬
‫וכי‬
‫רצונו‪,‬‬
‫במגבת‬
‫קפדינן‬
‫בתורת צדקה באו לידו לעשות מהן כל‬
‫פורים‬
‫ה״מ‬
‫כשבאו‬
‫ליד‬
‫העני‬
‫מעות‬
‫בתורת‬
‫פורים אבל בסתם לאד‪.‬‬
‫] ד ף יח‪ ,‬ב[‬
‫אצטדינין‬
‫—‬
‫על שם שצדין את ישראל להורגן ה‪ ,‬ומוליכין עמהן‬
‫‪,‬‬
‫נחשים‬
‫וחברים להגן עליהם ז ו בלטהם שלא יוכלו להדי ז בני אדם‪.‬‬
‫ובלבד‬
‫אם‬
‫מושב‬
‫לצים — רשעים‪.‬‬
‫נוכל‬
‫שלא יתחשב ע מ ח ם ח — שאומ׳ כמה בני אדם יש בםיעתנו‬
‫לכבוש‬
‫כפר‬
‫זה‬
‫אם‬
‫לא׳‬
‫ואם‬
‫נכנס‬
‫בחשבונם ט‬
‫הנה‬
‫כי‬
‫הם‬
‫מתחזקים על ידו לילד ולכבוש‪ ,‬אלא יעמוד מרחוק ויכבוש י וידאה מעשיהם‬
‫ואם יכבושו יעשה עצמו מהם ויוכל להציל‪.‬‬
‫מפני שצווח ומציל — דואה אם ישראל תפוס בידם וצווח לאחדים‬
‫ומצילו‪.‬‬
‫שמזבלין‬
‫שם זיבול ע״ז — זיבול‪ ,‬כינוי‪ ,‬כ ל ר כבוד יא עושין לה‪,‬‬
‫מעםרין אותה וזובחין לה‪.‬‬
‫נשא‬
‫ונתן איכא ביניהו — לד׳ מאיד דחיישיב בכלהו לע״ז נשא‬
‫ונתן אסור‪ ,‬דהוה ליה נשא ונתן בידםיג‪ ,‬לרבנן דאמרי דאיכא דלא פלחי‬
‫ד( ואסי׳ אם נתנו לו ביום סורים‪ ,‬ור״ח חלק ביום‬
‫שלפנינו אי׳‪• :‬רצועה לסנדלר׳‪.‬‬
‫ה> ראה להלן הע׳ ז‪ ,‬ונראה שגי׳‬
‫פורים פעם סתם ופעם בפירוש למעות פורים‪.‬‬
‫רבינו בגמ׳ היתד‪ ,‬כגי׳ הב״ח וכמו שאי׳ בדקדוקי סופרים אות ז ‪• :‬מפני שהן שוסכי‬
‫דמים״‪ ,‬עיי״ש בד״ם‪ ,‬ולפי גי׳ זו צ״ל שברייתא הראשונה שאסרה לאצםדינץ מפני מושב‬
‫לצים‪ ,‬מיירי במקום שאין שם סכנה כלל‪ ,‬ולענ״ד לכן כ׳ המאירי שהיה מהם שהי׳ סכנה‬
‫ללכת שמה ומהם בלא חשש סכנה‪ ,‬וכוונתו לתרץ הברייתות הנ״ל ועדיין ‪1‬״ב‪.‬‬
‫ז( מלה זו קשה לפענחה‪,‬‬
‫ו( נ״ל שמלה זו מיותרת ו פ הסופר בטעות ולא מחקה‪.‬‬
‫ונ״ל שצ״ל‪• :‬להזיק״‪ ,‬ור״ל שהחיות הרעות לא יוכלו להזיק ולהרוג את •בני אדם•‬
‫— הגויים שנתאספו שמה לראות איך החיות הורגות את בני ישראל שצדו אותם ליהרג‪,‬‬
‫ח( בכת״י יש‬
‫ורבינו מפרש כפי׳ הערוך שבאיצטדינין הרגו בני אדם ע״י חיות רעות‪.‬‬
‫י( נ״ל שגם מלה זו‬
‫ט( כפי׳ ר׳ אלחנן בתום׳ ד״ד• שלא‪.‬‬
‫נקב במקום מלה אי‪.‬‬
‫יב( ור׳ מאיר לשיטתי׳ דם״ל‬
‫יא( כעין פי׳ ר״ת בתום׳ ד״ד‪ ,‬שמזבלין‪.‬‬
‫ט״ם היא‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫עבודה‬
‫םרק ראשון‬
‫זרה‬
‫לע״ז ומשום רציחה יד הוא דאסור נשא ונתן מותר היכא דאין שם ע*ז‪,‬‬
‫ואי קשיא לד לרבנן מנא ידעינן אי איכא ע״ז אי לא‪ ,‬והלא אין רשות‬
‫לילד‬
‫לישראל‬
‫לשם‬
‫מפני‬
‫פחד‬
‫שפיכות‬
‫דמים יו‪,‬‬
‫ואיכא‬
‫למימר‬
‫איפשר‬
‫שיעמוד שם אדם מרחוק ויראה א ם יש בה שום עיטור אם לאו‪ ,‬רבנן ם ב ד י‬
‫כיון דלא חזינן לא חיישינן לע״ז‪ ,‬ואם ילד שם אדם ונשא ונתן וחזר פושע‬
‫היה בעצמו אבל מה שנשא ונתן מותר‪ ,‬אבל אם יש עטור בודאי ע״ז יש‬
‫שם‬
‫ואסור‪ ,‬ור׳‬
‫מאיר אע״ג דלא חזינן חיישינןיב ואסור‪ ,‬ויש מפ׳‬
‫נשא‬
‫ונתן איכא בינייהו‪ ,‬משום דהוה ליה כישראל החולד לידוד בחזירה אסור‬
‫אימר ע״ז זביןטו‪ ,‬ולזה הפי׳ ניחא ליה מפני חשד ע״ז‪ ,‬וקשיא ליה ונשא‬
‫ונתן‪ ,‬דה״ל למימד הלד איכא ביניהו‪ ,‬שהרי ישראל החולד לירוד משהוא‬
‫הולד‬
‫וחוזר איןםז חושדין אותו שמא ע״ז‬
‫מכר אע״פ שאין אנו יודעין‬
‫בו אם נשא ונתן אם לאו והראשון נראה לי‪.‬‬
‫שלא‬
‫ישב‬
‫בתחבולות — עם יושבי‬
‫קרנות ת‪ ,‬שאין אומרין‬
‫אלא‬
‫דברי בטלה‪.‬‬
‫] ד ף יט׳ א[‬
‫ילמוד‬
‫אדם ואחר כך יהגה — ילמוד אדם הגמרא ואחר‬
‫כד יעשה בו סברא‪ ,‬ולא גרסי׳ ליגמד אינש והדד לסבר‪ ,‬ואי גדסי׳ חדא‬
‫בפא א וחדא בפה ב גרםי׳ לה‪ ,‬ואם אי אפשר לו ללמוד פי׳ ליגרוס ואע״ג‬
‫דלא ידע מאי קאמד‪.‬‬
‫גרסה‬
‫— לשת גדיסין‪ .‬כלו׳ מרוב התאוה שהיתה לי‬
‫על התורה‬
‫הייתי שונה אותה אע״פ שהיתר‪ ,‬דומה עלי כחטין שאינן טחונות יפה געשות‬
‫גריםין‪,‬‬
‫כלו׳ שלא היתד‪ ,‬מפורשת בלבי כל הצריד‪ ,‬שאלו היתה מפורשת‬
‫לי כל הצורד היה אומי טחנה‪ ,‬שגעשית כקמח גמור שלא נשאר שום קושי‪.‬‬
‫יג( לענ״ד ט״ם היא וצ״ל‪ :‬״ביריד• )ראה לקמן לג‪ ,‬א(‪ ,‬ולמדתי‬
‫דזזיישינן למיעוט‪.‬‬
‫יו( הרי ברור שרבינו גרים גם כאן כברייתא‬
‫לתקון כן ממ״ש הריטביא בשם רבינו‪.‬‬
‫טו( כדאי׳ לקמן לג‪ ,‬א‪.‬‬
‫דלעיל‪ ,‬אבל גי׳ רבינו לא נמאתי בשום ספר‪.‬‬
‫‪ ? (V‬עייר ערך תחבולות‪.‬‬
‫טז( ברור שט״ס היא מ ״ ל ‪ :‬״אנו״‪ ,‬או למחקה לגמיי•‬
‫‪ p‬כ״ה בכח״י‪ ,‬ולענ״ד השמיט‬
‫א( מלה זו ק״ק לפענחה‪ ,‬וני לקראה ״הכא״‪.‬‬
‫הסופר שני קוץ לסימן ר״ת ת ״ ל ‪ :‬״בפ״ה״‪ ,‬ור״ל ״בפרק הרואה״‪ ,‬שהרי שם בברכות‬
‫סג‪ ,‬ב אי׳ נמי מאמת של רבא ״לעולם‪ ...‬יהגה״‪ ,‬וכוונת רבינו‪ ,‬שהמאמר ״לעולם‪...‬‬
‫והדר לסבר״ הוא רק כפל מאמר הראשון ולכן כ׳ שמאמר א׳ מקומו הכא ומאמר השני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫כתר‬
‫סרק ראשון‬
‫ה‪s4‬‬
‫ע בו דה זד‬
‫על ג וכתיב על כסא — שגי מקראות הם בפרשה אחת במשלי ד‬
‫‪,‬‬
‫והם על שבח התורה‪ ,‬ד כ ת ו ברישא דענינא חכמות בנתה ביתה ה‪ ,‬טבחה‬
‫‪,‬‬
‫טבחה‪ ,‬שלחה גערותיה תקרא על גפי מרומי קרת‪ ,‬ולבסוף כ ת י ו וישבה‬
‫ביתה על גפי ז מרומי קרת‪ ,‬תחלה מעמדת לומדה על גפי‪ ,‬לשון‬
‫לפתח‬
‫כנפים‪ ,‬ולבסוף מושיבם על כסא מלכות שהוא גבוה יותר‪.‬‬
‫עלי דרך — פסוק אחד הוא ח בראש מרומים עלי ד ר ך בית‬
‫כתר‬
‫נ ת ב ו ת נצבה‪.‬‬
‫בתחלה‬
‫—‬
‫תורה‬
‫נדמית‬
‫לאדם‬
‫במרום‪,‬‬
‫כדכתייט‬
‫דאמות‬
‫לאויל‬
‫הכמות‪.‬‬
‫רגלך‬
‫לה‬
‫ולבסוף‬
‫כסא י — כשנתיישב עליה עומד על דרכיה וכל דקדוקיה‪.‬‬
‫בתחלה‬
‫שתה מיס מבורך — למוד תורה מ ר ב שבעידך‪ ,‬ואח״כ תפזר‬
‫הנה והנה ללמוד‬
‫מאחרים‪ ,‬וזהו ונוזלים‬
‫בארך‪,‬‬
‫מתוך‬
‫והכי‬
‫דדיש‬
‫בספרי יא‪.‬‬
‫יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי — כ ל ר מי ששונה והולך‬
‫לא‬
‫שאינו חוזר עליה ולבו ריקם‪.‬‬
‫רב‬
‫ששת אמר — לטובה נאי לא יחדך‪ ,‬לשון איחרך אחדוכייב‪ ,‬לא‬
‫‪,‬‬
‫ישרף ולא יארע לו שום דבר קשה לצייד הרמאי‪ ,‬כ ל ו שהוא עושה תודתו‬
‫בערמה‬
‫לישנא‬
‫ובחכמה ששונה וחחד עליה‪ ,‬אלא יחיה ויאריך ימים‪ ,‬ורב ששת‬
‫דאמורא קמא נקט‪ ,‬ודוגמתו‬
‫בעידוביןיג ד ג ר ס י‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫התם גאוה אפיקי‬
‫‪,‬‬
‫מגינים ‪ t‬אמר ד חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה ו ט ‪ ,‬גאוה או אונם‬
‫ה( רבינו נקט דק ראשי הפסיקי*‬
‫ד( ט‪.‬‬
‫ג( חסר‪ :‬״גסי״•‬
‫שם בברכות‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫ח( משלי ח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ז( ט״ס וע״ל‪ :‬״כסא״‪.‬‬
‫ו( שם פסוק יד‪.‬‬
‫ם( משלי כד‪ ,‬ז‪ .‬ודרך אגב מלמדנו רבינו סי חדש בפסוק‪ ,‬ש״ראמות״‪ ,‬ר״ל במרום‪ ,‬ולא‬
‫כרש״י ושאר מסרשיס שהוא שם אבן יקר‪ ,‬וע׳ אבן עזרא ש* ומד‪ .‬נעמו דברי יבינו‬
‫י( ברור שט״ס היא מ״ל ‪ 5‬״עלי ליד״‪.‬‬
‫בפירושו החדש לדברי הגמרא‪ ,‬וע׳ מהרש״א‪.‬‬
‫יג( םה‪ ,‬א‪.‬‬
‫יב( שבת כ‪ ,‬ב‪ ,‬ראה רש״י בםוגיין ובעירובין נד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יא( דברים יא כב‪.‬‬
‫יד( איוב מא‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪44‬‬
‫סרק ראשון‬
‫עבודה זדה‬
‫שינה בשעת ק״שטו‪ ,‬ומפיק לשת מעביר‪ ,‬כדכ׳טז כאפיק נחלים יעבדו‪ ,‬כל‬
‫המעביר מגן מעליו שלאטו להלחם כנגד השגה וישן מעט וקורא את שמע‬
‫טוב הוא לו‪ ,‬ודי יוחנן אמ׳ כל שאינו מפיק אתמרי‪ ,‬כלוי כל שאיגו מעביר‬
‫אתמר‪ ,‬שמי שאינו נדחק מפני השינה אלא נלחם כגגדה הוא עושה יפה‪,‬‬
‫ומאי אפיקי דקדא לשון גילוי‪ ,‬כדכ׳יז וידאו אפיקי ים‪ ,‬מי שמגלה מגנו‬
‫כנגדה ונלחם בה‪ ,‬ויש מפרשיית לא יחרוד בתמיהה לדעת ר ב ששת‪ ,‬ולא‬
‫גהיר לי‪.‬‬
‫]דף יט‪ ,‬ב[ ה״גיט למאן דאמר ערז ש ל ישראל אסורה מ י ד ושל‬
‫נכרי משתיגנבד — משום הכי דמי שכרו אסור כ‪ ,‬אלא למאן דאנד ע ״ ז וכוי‬
‫אסיר רבה ב ר טולא ע״ז מאן גרים לה מכוש אחרון‪ ,‬שגגמדת בו‪ ,‬ומכוש‬
‫אחרון ל י ת ביה שוה פרוטה — וכיה דלא חשיב אגריה לא קגסוכא עליה‬
‫שהרי‬
‫הגאה כשהוא אסור איגו אלא קגס‬
‫שכר אסור‬
‫חכמים‬
‫כדאמריגן‬
‫לקמן פרק השוכר כב‪ ,‬והיכא דלא חשיב לא ק נ ס ו כ א עליו‪.‬‬
‫]דף כ‪,‬‬
‫זריזות‬
‫ב[‬
‫זהירות‬
‫מביאח לידי זריזות‬
‫בשעת מעשה‪ ,‬אדם שעושה מלאכתו‬
‫—‬
‫זהירות קודם מעשה‪,‬‬
‫בזריזות ובחכמה נקרא זריז‪,‬‬
‫והרואה א ת הנולד נקרא זהיר‪ ,‬כדתנןא הוו זהירין ברשות‪ ,‬חכמים הזהדו‬
‫בדבריכם ב‪ ,‬ובשקלים ג ירושלמי םמיד להו אקראי‪.‬‬
‫מתני׳‬
‫אין מוכרין להם במחובר לקרקע וכו׳ — דכתו׳ד לא תחנם‪,‬‬
‫קרי בה לא ת ח נ ם ה‪.‬‬
‫אין‬
‫משכירין להם ב ת י ם וכו׳ — מפרישג׳ כדפדיש גמ׳ לבסוף‪ ,‬בתים‬
‫איכא להו חדא איסורא דאוריתא במכירתם מלא תחגם‪ ,‬ושדות אית בהו‬
‫טז( איוב ו‪ ,‬טו‪.‬‬
‫טו( נדי חדש מאד עיי״ש רש״י‪ ,‬ותוס׳ ד״ה מסר בשם ר״ח‪.‬‬
‫יט( בגמ׳ ם‪ .‬וכן בחי׳‬
‫יח( כן סי׳ גם רש״י בםוגיין‪.‬‬
‫יז( שמואל ב‪ ,‬כב‪ ,‬טז‪.‬‬
‫הרשב״א הגי׳‪» :‬הניחא למ״ד ע״ז של נכרי אינה אסורה עד שתעבד״‪ ,‬וראה גם הגי׳‬
‫כ( ברור‬
‫בדקדוקי סופרים אות ח‪ ,‬אבל אינו נ״ל שכוונת רביגו לאפוקי מגי׳ זו‪.‬‬
‫כא( ומיושבת קר תוס׳ ד״ה מכוש‪ ,‬וראה מאירי‪.‬‬
‫שט״ם היא וצ״ל‪» :‬מותר״‪.‬‬
‫כב( סב‪ .‬א‪.‬‬
‫ד( דברים ז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ p‬סוף ס״ג‪.‬‬
‫ב( שם ס״א מי״א‪.‬‬
‫א( אבות פ״ב מ״ג‪.‬‬
‫ה( בכיי מלה זו מנוקדת‪ :‬ת פתח‪ ,‬ח פתח‪ ,‬נ צירי‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫תרתי‬
‫פרק ראשון‬
‫‪45‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫חדא מן התורה מלא תחנם וחדא מדרבנן הפקעת המעשרות‪ ,‬וה״מ‬
‫אבל בשכירות ליכא איסור כלל אלא גזרה אטו מכירה‪ ,‬וםודיא‬
‫במכירה‬
‫יש לה דין ארץ ישראל לאסור לא תחנם ולאסור הפקעת המעשרות במכירתן‬
‫לגוי‪ ,‬קסבר ר׳ מאיד כיבוש יחיד שמיה כיבוש‪ ,‬מכל מקום אע״גו דשמיה‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫התם‬
‫כיבוש אין דינה ממש כא״י לגזור בה כל גזרות א״י‪ ,‬כ ד ג ר ס י ב מ ס גיטיןז‬
‫בשלושה‬
‫דברים שותה‬
‫סוריא‬
‫‪,,‬‬
‫לא י‬
‫ובשלושה‬
‫‪,,‬‬
‫ואמרי‬
‫לח ל‪,‬‬
‫קםבר‬
‫כיבוש יחיד שמיה כיבוש‪ ,‬וא״הח אין דינה כא״י ממש‪ ,‬וטעמא מאי‪ ,‬דשלא‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫כסדר עשה דוד‪ ,‬התו ]רה[ אמרה ט והוריש ה את הגוים מלפניכם‪ ,‬ואח״כ‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו‪ ,‬א פ י ח״ל‪ ,‬והוא הניח א ת‬
‫שכיניו והלך וכבש ארצות‪ ,‬והכי איתא בספריי‪ ,‬הלכך באיי גזריגן שכירות‬
‫בתים‬
‫אטו מכירה אע״ג דליכא איסורא אלא משום לא תחנם‪ ,‬וכל שכן‬
‫דגזרינן בשכירות שדות אטו מכירה‪ ,‬במכירה חדא איסורא דאורייתא וחרא‬
‫איםוראיא‪ ,‬ובסוריא לא גזריגן ביה בשכירות בתים אטו מכירה הואיל ואין‬
‫במכירה אלא חדא איסורא‪ ,‬אבל בשדות דאית בהו תרתי במכירה כדפדישית‬
‫גזרינן שכירות אטו מכירה‪ ,‬ובח״ל דליכא ולא חדא לא ב ב ת י ם ולא בשדות‬
‫לא דאוריתא ולא דרבנן‪ ,‬דמעשר ח״ל דדבגן הוא‪ ,‬ולא אסרו חכמים א ת‬
‫הפקעתן לא גזרינן ביה אלא בשדות הואיל ובא״י אית בהו תרתי גזרינן‬
‫במכירתן‪ ,‬אבל בשכירות שדות ובמכירת בתים לא גזרינן בהו‪ ,‬ואע״ג דבמכירת‬
‫‪,‬‬
‫בתים לא הויא אלא חדא גזירה לא גזרינן בה‪ ,‬ו ר יוסי סבר כיבוש יחיד‬
‫לא שמיה כיבוש‪ ,‬הנה שאין בםוריא איסור לא תחנם ולא איסור הפקעת‬
‫מעשרות‬
‫‪,‬‬
‫א פ י במכירה‪ ,‬אלא גזירה היא‪ ,‬וקסבר דבין ארץיב ישראל לא‬
‫גזריגן אלא בשדות דאית בהו תרתי במכירתן‪ ,‬הלכך בא״י משכירין בתים‬
‫ולא‬
‫גזרינן בשכירות בתים‪ ,‬הואיל ואין במכירתן אלא חד איסורא‪ ,‬אבל‬
‫לא שדות‪ ,‬דגזרינן למכירה דאית בהו תרתי‪ ,‬ובםוריא מוכרים בתים דליכא‬
‫איסורא כלל ולא גזרינן בהו‪ ,‬ומשכידין שדות דמאי לגזר‪ ,‬לגזר שכירות‬
‫דידיה אטו מכירה דידיה או אטו שכירות דא״י‪ ,‬גזירה לגזירה היא‪ ,‬אבל‬
‫לא‬
‫מוכרין‬
‫שדות‬
‫דגזרינן‬
‫אטו‬
‫מכירה‬
‫דא״י‬
‫דאית‬
‫בהו‬
‫תרתי‬
‫במכירת‬
‫שדות א״י‪ ,‬ובח״ל לא גזדינן כלל דמרחקא א״י מח״ל‪.‬‬
‫ו( מכאן עד מלת •בספרי״ העתיק הרשב״א בחי׳ למםיכתין ומסיים‪• :‬מפירוש הראב״ד ז״ל״‪.‬‬
‫י( דברים שם עיי״ש‪.‬‬
‫ם( דברים יא‪ ,‬כג‪ ,‬כד‪.‬‬
‫ח( = ואסילו הכי‪.‬‬
‫ז( ח‪ ,‬א‪.‬‬
‫יב( נ׳ שבמקום •דבין א ח ״ *״ל‪• :‬דבאח״‪.‬‬
‫יא( חסר‪• :‬דרבנן״‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫] ד ף נא׳ א[‬
‫שכירות‬
‫אבל‬
‫תועבה אל‬
‫אלא‬
‫עבודה‬
‫א ף במקום שאמרו להשכיר וכו׳ — אומ׳א אני דוקא‬
‫מכירה‬
‫שרי‬
‫דידיה‬
‫דלביתיה‬
‫וקרא‬
‫קא מעיל‪,‬‬
‫דלא‬
‫תביא‬
‫ביתך אסמכתא היא ולאו איסורא דאוריתא‪ ,‬דלא אסרה תורה‬
‫בהכנסת‬
‫ובכל‬
‫ישראל‬
‫פרק ראשון‬
‫זרה‬
‫ישראל עצמו ב‬
‫אבל‬
‫גרמא דעל‬
‫ידי‬
‫גוי לא‪.‬‬
‫מקום לא ישכור לו את המרחץ וכו׳ — ויאמרו שלוחו של‬
‫אבל‬
‫ה ו * ודוקא שכירות דשם ישראל עליו‪ ,‬אבל מכירה שריא‪,‬‬
‫שכירות שדות דח״ל שרי‪ ,‬דלא אתו למימר שלוחו של ישראל הוא אלא‬
‫אדישאג הוא דהוה ליה בגוה ולנפשיה‬
‫קא‬
‫קא טרח‪ ,‬והכי‬
‫מימר‬
‫אמרי‬
‫מפרש‬
‫בגמרא‪ ,‬ומדקא אמדינן ארישא הוא בגווה‪ ,‬ש״מ אדישות נמי מותר‬
‫אע״ג דלתרוייהו קא טרח‪ ,‬ו ‪ p‬הדין שכירות קרוב יותר להתיר מן האדישות‪,‬‬
‫שהשכירות‬
‫כלו לגוי ואדישות הוא למחצה‪ ,‬מיהו כיון דארישות גמי‬
‫אימת‬
‫דבעי‬
‫יותר‬
‫מצויד‬
‫יעביד‬
‫מן‬
‫ה״ל‬
‫קבלנות‬
‫השכירות‬
‫לפי׳‬
‫ובדגפשיה‬
‫תלה‬
‫אותו‬
‫קטרח‪,‬‬
‫אלא‬
‫באריסותה‪,‬‬
‫לפי‬
‫כלו׳‬
‫כל‬
‫שאריסות‬
‫דלא‬
‫אתי‬
‫למי׳ ] מ ר [ דשלוחיה דיש׳]ראל[ הוא אלא אמרי ארים הוא כמו שהוא מגהג‬
‫בני אדם‪ ,‬ושכירות שדה דח״ל אע״ג דשכידות לא קגיא מותר‪ ,‬דאין אדם‬
‫מצווה על ש ב י ת ת שדהו בשבת‪.‬‬
‫ובלבד‬
‫שלא‬
‫יעשנו שכונה‬
‫—‬
‫בס׳‬
‫מקח וממכר ד‪ .‬אמכידת‬
‫בתים‬
‫קאי במקום ו המותר להם אבל לא על השדות‪.‬‬
‫א( את כל הדבור הזה הביא הרשב״א בחי׳ למסיכתין משמו של רבינו‪ ,‬והלשון‬
‫שם צריך קצת תקון עפמ״ש כאן‪ ,‬ולי דברי ר״ח שבתום׳ ד״ה אף‪ ,‬ומת בב״י יו״ד קנא‬
‫ב( ע׳ דברי רבינו‬
‫והמהרש״א ד״ד‪ ,‬אף זכו לכוון לדברי רבינו׳ וע׳ ש״ך שם םקס׳׳ז‪.‬‬
‫ד( גם הרשב״א בחי׳ כ״כ וזיל‪ :‬״והא‬
‫ג( =אריסא‪.‬‬
‫אלחנן שבתום׳ ד״ד‪ .‬אף‪.‬‬
‫דתלינן טעמא דהתירא באריסות יותר מבשכירות משום דבהכי אורחא טפי וכדאמר‬
‫סתם שדות לאריסוח קיימי אבל כש״כ שהשכירות מותרת‪...‬״ עכ״ל‪ ,‬עיין‬
‫ה( שער י‪.‬‬
‫שם‪ ,‬וכן כתב גם הרמב״ן בחידושיו למםכתין‪.‬‬
‫ו( לענ״ד יוצא ברור שס״ל שאף על חוצה לארץ קאי וכמש״כ הש״ך יו״ד קנא סקט״ו‪,‬‬
‫וכ״כ הריטב״א להדיא שגם בחו״ל אסור‪ ,‬ולענ״ד מלשון הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״י ה״ג משמע‬
‫שגם בםוריא אסור‪ ,‬אבל הדגול מרבבה שם פי׳ שהרמב״ם לא קפיו רק על א״י‪ ,‬ולעניו‬
‫דבריו צ״ע‪ ,‬גם מ״ש הדגול מרבבה זצ״ל דממ״ש בגמ׳‪ :‬״דילמא אזיל ישראל ונוזבין״‪,‬‬
‫משמע דקאי על חו״ל‪ ,‬לענ״ד על סוריא קאי דהא לפי ר׳ יוסי אמרו כן‪ ,‬ודברי הדג״מ צ״ע‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אלפני‬
‫ס ‪ p‬ראשון‬
‫‪47‬‬
‫עבודה זרה‬
‫‪,‬‬
‫מפקדינן — ס י בעלמא הוא׳ כ ל ר שאין אנו חוששין בכל‬
‫דבר שמא ימכור זה לאחר ויעשה האחר בו אסור ז׳ כדא׳ לגבי לבונה זכה ח‪.‬‬
‫]דף כא‪ ,‬ב‪ ,‬כב‪ ,‬א[‬
‫— וכיון דאמרת א מ‬
‫כותיים‬
‫תיפוק‬
‫‪,‬‬
‫תניא‬
‫כותי אנא‬
‫רשב״א לא ישכור‬
‫טפי‬
‫גמירנא‬
‫‪ /‬א״ה מאי איויא‬
‫מינד ש״מ ס״ל‬
‫גרי אמת הן ומוחזקים במצות אלא שהן יש׳]ראל[‬
‫לי משום ל״ע א״ה דכותי לא ציית׳ אלא לאו‬
‫‪/‬‬
‫לרשב״א‬
‫רשעים׳ א״כ‬
‫מדקמפדשא טעמ׳‬
‫הכי׳ ש״מ ציית‪ ,‬א״כ למה לא ימכור כ שדהו לגוי ב‪.‬‬
‫מוריקאי‬
‫— שקבלו בשותפות שזרעו מוריק׳ בגנתם וצמחה‪ ,‬והתנו‬
‫בשעת חלוקה שיקח הגוי לחלקו מה שמכר ג בשבת וישץראל[ מה שנמכור‬
‫ביום ראשון ושרא להו רבא‪.‬‬
‫איתיביה‬
‫וקונה‬
‫רבינא‬
‫‪ /‬ישראל וגוי‬
‫ומלקט חלקו של ש׳ ] ב ת [‬
‫‪ — /‬מ״ט דשליחותיה קעביד גוי‪,‬‬
‫ונותן לו חלקו של חול כדמ׳ד בשבת‪,‬‬
‫ואע״ג דלא באו לחשבון אסור‪.‬‬
‫ואם‬
‫יהא‬
‫התנו מתחלה — בשעת קבלה‪.‬‬
‫מותר‬
‫— שאין לזה כלום על זה‪ ,‬שעל מנת כן יורד לשדה שלא‬
‫לו חלק‬
‫במכירת החול‪ ,‬וחלקו הוא נוטל‬
‫בשבת‪,‬‬
‫ולאו הוא שליחותיה קא עביד‪.‬‬
‫ואם‬
‫הואיל‬
‫הותיר‬
‫במכירתו‬
‫בשבת לא לגוי‬
‫באו לחשבון אסור — אע״פ שהתנו ו מתחילה שחלקו לימים‪,‬‬
‫ולסוף הם‬
‫הגוי‬
‫מחשבין מה מכר זה‬
‫בשבת ומה‬
‫מכר זה בחול‪ ,‬ואם‬
‫במכירת השבת ימכור ישראל כנגדו בחול שני ימים‪ .‬אע״פ‬
‫שחולקין לימים יש לו חשבון על זה‪ ,‬וכיון שמתחילה לא היה יודע שיותירו‬
‫אחד על חבידו של שבת על של חול ולא של חול על של שבת והשתא‬
‫ז( ר״ל להכניס ע״ז לביתו‪ ,‬וז״ל המאירי‪ :‬״הואיל ושלשה הם ואין מפסיק ביניהם אי‬
‫ח( לעל יד‪ ,‬א‪.‬‬
‫אסשר להם בלא ע״ז״ עכ״ל‪ ,‬וע׳ תום׳ ד״ד‪ .‬אלסני‪.‬‬
‫ב( לענ״ד ט״ם היא ו‪1‬״ל; •ישכיר‬
‫א( לענ״ד ברור שצ״ל‪• :‬מדלא קמסרש״‪.‬‬
‫ג( רש״י סי׳‪• :‬נקיט — לחרוש לזרוע‬
‫שדהו לכותי״‪ ,‬ורבינו מסרש כרש״י ותום׳‪.‬‬
‫ד‪ (.‬ראה מ״ש‬
‫ד( כ״ה בכת״י ואינני יודע לא לתקן ולא לסרש‪.‬‬
‫ולקצור״‪.‬‬
‫הרמב״ן בחי׳ בשם רבינו )ואת דברי הרמב״ן העתיק הר״ן בםוגיין מלה במלה(‪ ,‬וע׳ גם‬
‫בריטב״א‪ .‬ודע שגם רב שרירא גאון מובא בב״י או״ח רמה ד״ד‪ ,‬וכתב סי׳ ברכינו‪.‬‬
‫‪ 0‬לענ״ד רבעו ר״ל שבשנים שאינם עושים סירות מותר לישראל לטרוח וליבוה אבל‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪48‬‬
‫פרק ראשון‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫איתחזי להו הכי‪ ,‬בשעה שבאין לחשבון ומשלים א׳ להכירו השתא הוא דקא‬
‫מתגו‪ ,‬והנה כי הגוי עושה שליחותו של ישראל‪ ,‬ואע״ג דההוא זבינא גופא‬
‫ב ש ב ת לא שקיל לה ישראל ולא מידי אסור‪.‬‬
‫ש ת ל י דערלה הוו — ואכל גוי שני ערלה וטרח בהו‪ ,‬ישראל‬
‫הנהו‬
‫אכל שגי היתידא וטרח בהו‪ ,‬דכיון דלא טרח גוי בהדי ישראל ולא ישראל‬
‫בהדי גוי אין לזה חלק עם זה ולא לזה עם זה‪ ,‬הילכך לאו כמוכר פירות‬
‫ערלה דמי‪ ,‬דאורחא דמילתא הוא מי שטורח באילנות יאכל פירותיהן ומאן‬
‫דלא טרח לא אכיל‪ ,‬ושתא קמייתא ד ט ר ח ו ו בהו תרויהו ולא אכלו ולא מידי‬
‫לפי שאין מוציאין בני שנתן‪ ,‬הילכך כהתנו מתחילה דמי שאין לזה כלום‬
‫עם זה‪ ,‬והדי הוא כמי שמוכר לו הזכות שיש לו בשדה שיטרח שם ויאכל‬
‫ואינו כמוכר לו חפירות שכל א׳ וא׳ אינו אוכל אלא לפי טורח עבודתו‪,‬‬
‫אבל ש ב ת ליכא למימר הכי‪.‬‬
‫סתמא‬
‫גוי‬
‫מאי‬
‫—‬
‫מאיליו ונטל חלק‬
‫שלא אמר לו טול חלקד בשבת ואני בחול‪ ,‬והלר‬
‫בשבתות ישראל שרואה כן נוטל חלקו‬
‫בחול‪,‬‬
‫מי‬
‫אמדיגן הואיל ושלא ממצותו הוא גוטל וגושא לא מיחזי שלוחיה דישראל‪,‬‬
‫או דילמא כיון דניחא ליה הכי לא שנא‪.‬‬
‫ת״ש‬
‫אם התנו מ ת ח י ל ה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו‬
‫וכו׳ הא ס ת מ א — לאו באו לחשבמז‪ .‬מותר‪ — .‬ואי קשיאח מאי טעמא‬
‫לא נימא ליה מרישא לא יאמר לו טול חלקד וכו׳ הא סתמא מותר׳ איכא‬
‫למימד משום דבעינא למיתנא אם התנו מתחילה מותר‪ ,‬דאע״ג דאתנו לא‬
‫מיחזי‬
‫שלוחיה‬
‫דיש׳]ראל[‬
‫הואיל‬
‫ומעיקרא אתנו‪,‬‬
‫משום הכי‬
‫תני‬
‫רישא‬
‫לא יאמר לו טול‪ ,‬וה״ה לםתמא דאסור‪ ,‬אלא ט ודאי מסיפא שמעי׳ דמותר‪,‬‬
‫דאם איתא דפתמא ולא באו לחשבון אסור כ״ש היכא דבאו לחשבון ואפי׳‬
‫התנו מתחילה‪ ,‬ולמה לי למיתנא אם באו לחשבון אסור ליתני סתמא ולא‬
‫באו דאסוד דכ״ש התנו מתחילה ובאו לחשבון‪ ,‬אלא לאו ש״מ סתמא ולא‬
‫באו לחשבון מותר‪ ,‬אלא מהא ליכא למשמע מינה‪.‬‬
‫סליק פירקא‬
‫ז( וגס לא התנו‪ ,‬כן פי׳ הרמב״ן את‬
‫אין כוונתו שכך עשו הנהו שתלי שבסוגיין‪.‬‬
‫ח( את קר ותי׳ של רבינו כתבם הרמב״ן בחיי‬
‫דברי רבינו‪ ,‬וכ׳ עליו שאינו נכון‪.‬‬
‫ס( מכאן והלאה לי׳ ברמב״ן‪ ,‬ותום׳‬
‫בשם רבינו וכן פי׳ גם תום׳ ד״ד‪ .‬ת״ש‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ד״ד‪ .‬ואם מפרשים בדרך אחרת עיי״ש‪.‬‬
‫]פרק אין מעמידין[‬
‫מעמידי! — ובני‬
‫אין‬
‫נח‬
‫מוזהרין רבתי׳ א והיו‬
‫לבשר‬
‫א ח ה מי‬
‫‪,‬‬
‫שנעשין בו בשר א יצאו ב בהמה וחיה‪ ,‬הלכך אסור משום לפני עלת״מג‪,‬‬
‫ואפי׳ אית ליה בהמה לדידיה נמי אסור‪ ,‬מ״ט‪ ,‬גוי חס על בהמתו שלא‬
‫תעקר או שלא תכחש בבשר כדאמ׳ בגמ׳ד‪ ,‬הלכך ה״ל כמי שאין לו‪,‬‬
‫בת‬
‫ישיגראל( לא תיליד — מפ׳‬
‫בגמ׳ה‬
‫מפני‬
‫שמילדת בן לע״ז‪,‬‬
‫וכן ו לא ת נ י ק ו ‪.‬‬
‫מתרפאין‬
‫מהן רפוי ממו! — רפוי ממון בהמתו ז‪ ,‬רפוי נפשות גופו ז‪,‬‬
‫שום ח רפואת נופו מדלא שרי אלא בבהמתו ח‪.‬‬
‫ואין‬
‫מםתפרין מה! — ב ג מ ׳ ט מפני ש״ד‪ ,‬אפי׳ בר״ה לא מסתפי‬
‫מיגיהו‪ ,‬אמ׳ לא הייתי מתכוין להזיק‪.‬‬
‫חרם‬
‫הדרייני — מפ׳ בגמיי‪ ,‬וטעמ׳ משום דאיתיה לאיםורא בעיניה‪,‬‬
‫שהרי שורין אותו במים ושותין אותן כאלו יין מעורב בהן‪.‬‬
‫ועורות‬
‫עגול‬
‫לבובין — משום תקרובת ע״ז‪.‬‬
‫אסור — הכי עבידי ליה לע״ז‪ ,‬לבובין על שם שנקבו כנגד‬
‫הלב בעוד שהוא חי ומוציאין את לבו להקטירו וקודרין אותו לע״ז וה״ל‬
‫כנשחט לע״ז‪.‬‬
‫בשר‬
‫שנכנס יא‬
‫לביתיב‬
‫א( בראשית ב‪ ,‬כד‪.‬‬
‫ד( כז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫התן מכשול‪.‬‬
‫שבכמה ספרים לי׳ ועי׳ גם בגמ׳‬
‫ח( וזהו‬
‫ז( כדאי׳ בגמ׳ כז‪ ,‬א‪.‬‬
‫ט( כס‪,‬‬
‫מתסינן מינייהו״‪.‬‬
‫היא‪• :‬הנכנס״‪ ,‬ראה רש״י לקמן‬
‫ע״ז‬
‫מותר —‬
‫בהנאה׳ דעדיין‬
‫לא‬
‫נעשה‬
‫ג( = עור לא‬
‫ב( כן דרשו בסנהדרין נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫ד‪ (.‬כ״ה במשנה‪ ,‬וראה בדקדוקי םוסרים אות ק‬
‫ו( סי׳ בגמ׳ מאותו טעם‪.‬‬
‫ם‪ ,.‬וע׳ תוי״ט‪.‬‬
‫מ״ש בגמ׳ שם ‪,,‬והיינו דאר״י אפי׳ ריבדא דכוסילתא לא‬
‫יא( בכל הספרים הגי׳‬
‫י( לב‪x ,‬‬
‫א‪.‬‬
‫יב( כ״ה גם ברי״ף‪,‬‬
‫לב‪ ,‬ב‪ ,‬ד״ה בשר‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪50‬‬
‫ע בודה זדה‬
‫פרק שני‬
‫תקרובת‪ ,‬ואי אמרת ניחוש שמא נשחט לע״ז והוכיח סופו על תחילתו׳ איכא‬
‫למי׳ כיון דרוב לע״ז לפניה נשחטין‪ ,‬ואיכאיג הנשחטין ואיכא ר ו ב הבהמות‬
‫דאין‬
‫נשחטין לע״ז אזלי׳ ב ח ר רובא‪.‬‬
‫והיוצא‬
‫אסור‬
‫—‬
‫דאפי׳ יד שלא נעשו תקרובת‪ ,‬והתקרובת הוא זבחי סו‬
‫מתים‪ ,‬כלומר מה מ ת אסור בהנאה‪ ,‬דר״ע ל״ג טז ליה‪ ,‬דהא אמ׳ בגמ׳ יז ומני‬
‫ד׳ יהודה ב״ב היא‪ ,‬ומאן דגר׳ ליה מפ׳ הכי ומני ר׳ יהודה היא כ ל ר ] מ ר [‬
‫ר״ע ס״ל כר׳ יהודה דמקיש ליה זבח למת‪.‬‬
‫ההולכים‬
‫לתרפות — כגון גוים אלו ההולכים לבקש הטעיות‪.‬‬
‫א ם ו ד לשאת ‪ — /‬משום דה״ל כלפגי אידיהן שמכין עצמו לע״ז שלו‪,‬‬
‫וה״מ דברים המתקיימים בידו עד מקום הטעות אבל שאין מתקיים מותריח‪.‬‬
‫והבאים‬
‫לאיסורי‬
‫מותר — דה״ל כלאחר אידיהן‪ ,‬ותגא ליה הכא משום דדמי‬
‫הגאה‪.‬‬
‫ה״ג יט איה זכרים מנקבות לא נזבין — כיון דאמדת כ‬
‫] ד ף כב‪ ,‬ב [‬
‫טעמי דבהמה דידיה ליכא למיחש לדביעה מפני שחס עליה‪ ,‬הא לאו הכי‬
‫חיישי׳‬
‫לרביעד״‬
‫הכא‬
‫חסות ליכא דליכא‬
‫מבחשא וגיחוש‪,‬‬
‫ובריתא‬
‫םתמא‬
‫ק ת נ י לוקחין ל״ש מנקבות ול״ש מזכרים‪ ,‬אלא לאו ש״מ בריתא דלא חייש‬
‫לרביעה וק׳ אמתני׳‪.‬‬
‫נקבות‬
‫אצל נקבות‬
‫‪ — /‬דמתני׳ סתמא קתני אין מעמידין‪ ,‬ועוד‬
‫דקתני לה בבריתי מייתי ליה בפ״קכא‪.‬‬
‫] ד ף כג‪ ,‬א[‬
‫?״י ממון מותרת — אפי׳ לבעלה כהן‪ ,‬אלמא לא חשידי‬
‫לגבי יחוד לאוסרה אם נתיחדה‪ ,‬וכיון דאיגה אצלה אלא ע״י מ מ ת שהלוה‬
‫יו( אולי חסר‪:‬‬
‫יג( מיעוט הנשחסין לע״ז שלא בפניה‪.‬‬
‫מאית ורא״ש‪.‬‬
‫‪.‬אלו״ ויותר נ״ל שבמקום ‪.‬דאטי׳׳ ‪1‬״ל‪ :‬״דא״א״‪ ,‬וכמו שאי׳ בגמ׳ לב׳ ב‪.‬‬
‫טז( וכן לי׳ במשניות שבמאית וגס‬
‫טו( בספרינו ‪.‬כזבחי״‪ ,‬וע׳ הגרי״ם ותוי״ט‪.‬‬
‫יה( כדאי׳ לעיל ו‪j ,‬‬
‫יז( לב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לא בגמ׳ ס‪ .‬ועי דקדוקי סופרים אות ר‪.‬‬
‫‪ p‬ע׳ תורת חייס‬
‫יט( בגמ׳ לא גרים »אי הכי׳׳‪ ,‬ונ׳ שלאפוקי מגי׳ וו כ׳ רביגו‪. :‬ה״ג״‪.‬‬
‫כא( סו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שפי׳ כעין מ״ש רבינו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫את‬
‫פרק שני‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫‪51‬‬
‫בעלה ה״ל ביהוד בלבד‪ ,‬ומתירא הוא ליגע באשה שאינה שלו‪ .‬והא‬
‫הוא‬
‫בדיעבד‬
‫ונחבשה‬
‫קתני‪,‬‬
‫וסופה א דאי‬
‫עבד‬
‫תלי׳‬
‫לקולא‬
‫דאמר כיון‬
‫דאםו׳ היא דלמא לא עבד והכא נמי גבי בהמה לוקחין לקרבן מהן דתלי׳‬
‫לקולא‬
‫א ס ר ם״ל ל ר ב פפא דכיון דפקר‬
‫נפשיה לש״ד לגבי עריות פ ק ר‬
‫נפשיה‪ ,‬התם לא יחוד הוא אלא ממש ה״ל דידיה ועביד ליה כדתני‪.‬‬
‫ודחי׳‬
‫‪/‬‬
‫ליה דלמא לעולם דאי עבד נמי אסור לבעלה כהן ושאני הכא‬
‫תדע דקתני סופא — כלו׳ ] מ ר [ כיון דשביק לה ע״י פדיון הנה עדיץ‬
‫יש שם בעלה עליה‪ ,‬ה״ל לחוש שאם יפדנה בעליה יתבע ממנה שלא גגע‬
‫בה‪ ,‬והויא לה לגבה באשה שאינה שלו‪ ,‬ואפ״ה כיון דאין לו בה הפסד‪,‬‬
‫שהרי לא הלוה עליה כלום אלא שגנבה מבעלה עביד אסר‪ ,‬גבי יחוד גמי‬
‫דאין לו הפסד בה אסור׳ אף בדיעבד‪.‬‬
‫ור״א‬
‫— ואפי׳ בהמתו ב‪ ,‬ולא ס״ל הא דאמר‬
‫סבר חיישי׳־ לרביעה‬
‫ר ב גוי חם על בהמתו‪.‬‬
‫דלמא‬
‫עודה‬
‫דכ״ע לא חיישי׳‬
‫של שקין‬
‫—‬
‫—‬
‫לדביעת בהמתו‪ ,‬ואית׳ ל ד ר ב ב ‪.‬‬
‫פי׳ גאון ג מלשון מעודד עגויםד‪ ,‬והוא אותו חבק‬
‫שחוגרין אותו לחמור על השקין שלוה גבו שיהו מהודקין עליו‪ ,‬ואם חגר‬
‫‪,‬‬
‫אותה באותה החבק פ ס ו מפגי שהוא עליה משאוי‪.‬‬
‫והעגלה‬
‫עד‬
‫בעול‪,‬‬
‫‪ -‬ערופה‪.‬‬
‫שתמשוך — אותו החבל ממקום למקום‪ ,‬כ ד כ ת י ׳ ו אשר לא משכה‬
‫ושיעור‬
‫משיכתה‬
‫] ד ף כג‪ ,‬ב[‬
‫טפח ז‪.‬‬
‫ש״מ פרה קדשי ש ב ח — נ״מ דאינה נ פ ד י ת אלא עיי‬
‫מום קבוע‪.‬‬
‫א( מכאן עד סוף הדבור הלשון מגומגם‪,‬‬
‫ב( כן סי׳ גם‬
‫לסרש ולא לתקן‪.‬‬
‫ד(‬
‫ג( ראה ערוך ערך עד)התשיעי( וע׳ ר״ת‪.‬‬
‫ז( כדאי׳ סוסה מו‪,‬‬
‫ו( דברים כא‪ ,‬ג‬
‫ונ׳ שחסרות אי אתו מלים וא״י לא‬
‫תום׳ רי״ד וע׳ תום׳ ד״ה רביגא‪.‬‬
‫ד‪ (.‬חםר‪- :‬שעל״‪.‬‬
‫תהלים קמז‪ ,‬ו‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫שאני‬
‫פרה‬
‫זחטאת‬
‫פרק שגי‬
‫ע בו דה זד ה‬
‫רחמי‬
‫— אהני ליה שם‬
‫קרייה‬
‫לענין‬
‫חטאת‬
‫הקרבתה דבעי׳ שתהיה כשרה בחטאת‪ ,‬אהבי לה קדושת דמים לענין פדיון‬
‫דיוצאה לחולין ליגזז וליעבידח‪.‬‬
‫אלא‬
‫דתניא‬
‫מעתה ת פ ס ל ביוצא דופן — אא״ב דפדה קדשי מזבח היא הא‬
‫נ פ ס ל ת ביוצא דופןט‪ ,‬ם״ל לההוא‬
‫ת נ א י דפרה קב״היא היא‪ ,‬אלא‬
‫השתא דאמדת דאפי׳ מ״ד קב״ה בעי׳ שתהא כשרה להקדבתה כחטאת‪ ,‬א״כ‬
‫ביוצא‬
‫תפסול‬
‫דופןיב‪,‬‬
‫ע״איג אלא‬
‫מעתה‬
‫תפסל‪,‬‬
‫כיון‬
‫דבחששא‬
‫דאמרת‬
‫פליגי‪ ,‬ולא פליגי בודאי רבעה אי פסלה בה רביעה אי לא‪ ,‬דהיכא דודאי‬
‫רבעה‬
‫פסלה לדברי‬
‫משום‬
‫הכל אי‬
‫קדשי‬
‫מזבח‬
‫היא אי‬
‫משום‬
‫דחטאת‬
‫קרייה רחמנא‪ ,‬תפסול נמי ביוצא דופן לד״ה‪.‬‬
‫מידה‬
‫יולדת‬
‫ר׳ שמעון וכר‬
‫—‬
‫דעד כאן לא פליג ר׳ שמעון אלא לגבי‬
‫דרבי רחמגאיד תלד‪ ,‬אבל לעגין קדשים גמר לידה לידה‬
‫מבכור‪,‬‬
‫והכי אי תא בש״ס גדהטו‪ ,‬אלא ודאי פרה איכא ל מ י מ ר ט ז דאמ׳ קדשי מזבח‬
‫היא ואי למאן דאמ׳ קדשי בדק הבית היא וד׳ שמעון סבר קדשי בדק ה ב י ת‬
‫היא‪ ,‬והתם לענין רביעה היגו טעמא דפסולה לד״ה הואיל ומום פוסל בה‪.‬‬
‫] ד ף כד‪ ,‬א[‬
‫מחלוקת‬
‫ולד נוגחת אסור — שגגחה בעד א׳‪ ,‬ועובר ירד אמו‪.‬‬
‫שנרבעו‬
‫כשהן‬
‫מוקדשין‬
‫— דמר‬
‫סבר‬
‫בזיא‬
‫ומד‬
‫סבר‬
‫לא בזיא‪.‬‬
‫אבל‬
‫כשהן חולין וכו׳ — דלא בזיא מילתא ח ה א וזה גורם מותר‪.‬‬
‫מחלוקת‬
‫כשהן חולין‬
‫—‬
‫ופליגי בזה א ת ה גורם‪ ,‬אבל כשהן מוקדשין‬
‫ד״ה בזיא מלתא‪ ,‬הכי מפו׳ בתמורה ב‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫י( לר׳״ש‪.‬‬
‫ט( לענ״ד חסר‪» :‬ור׳ שמעון מכשיר״‪.‬‬
‫ח( כדאי בכורות יו‪jt ,‬‬
‫יג( = ענץ אחר‪ ,‬ור״ל‬
‫יב( וכן פי׳ גם תום׳ ד״ה ש״מ‪.‬‬
‫יא( = קדשי בדק הבית‪.‬‬
‫פירוש אחר‪ ,‬וגם פי׳ שני זה כ׳ תום׳ שם‪ .‬יד( ויקרא יב‪ ,‬ה‪ ,‬וכואי׳ נדה מ‪ ,‬א‪ .‬טו( מ‪ ,‬א‪.‬‬
‫מז( לענ״ד במקום ‪.‬איכא למימר״ צ״ל‪. :‬אי למאן״‪ ,‬ובספר שהעתיק ממנה כותב כת״י זה‬
‫היה כ׳ »א״ל״‪ ,‬ופתרו הכותב בשגיאה‪.‬‬
‫א( לעג״ד אין כאן מקום משום זו״ז גורס ראה בסוגיא דתמורה ל‪ ,‬ב‪ ,‬ואם אץ‬
‫באן ט״ס‪ ,‬ע״כ צ״ל שרבינו העתיק גס את ראש הסוגייא דשם‪. :‬מחלוקת כשנרבעו ולבסוף‬
‫ב( ל‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עבדו״ עיי״ש‪ ,‬והסופר דלג‪ ,‬כן נלענ״ו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מאי‬
‫פרק שני‬
‫‪53‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫אותבוה ח ב ר י א לר׳ אליעזר — דחייש לרביעה ואפי׳ בבהמה‬
‫דידיה ואין הגוי חס לעקירת בהמתו ג‪ ,‬כל צאן קדר‪.‬‬
‫הניחא‬
‫למאן דאמ׳ יתרו קודם נזת‪ 1‬תורה — פלוגתא היא במכילתא ד‬
‫ובסוף מסכת זבחים ה פליגי אמוראי‪.‬‬
‫] ד ף כ ה ב[‬
‫‪,‬‬
‫ר׳ י ש נ ן א מ גבול י ש לה ונסבין ח ב ר י א ל מ י מ ׳ ו וכו׳‬
‫— פ ל י ג י ז אדרב ד א מ ר ח גוי חס על בהמתו ולא שני ליה בין ב ת ג׳‬
‫מ ב ת ג׳ דבכלהו זבנינן מניהו אליבא דרבנן דלא חיישי לרביעה‬
‫לפחותה‬
‫בבהמה דידיה‪ ,‬ור׳ יוחנן סבר פחותה מג׳ בהמה דידיה נמי לוקחים שהיא‬
‫נעקרת בת ג׳ אין לוקחים שאינה נעקרת וחיישינן אפילו לרבנן‪ ,‬אבל לד׳‬
‫אליעזר לית ליה חסות כלל דהא פרה ט בת שתים היתה נעשית וחייש בה‬
‫לרביעה‪.‬‬
‫איתיביה‬
‫כל הני תיובתא — לד׳ יוחנן דאמר ב ת ג׳ מיהא חיישינן‬
‫וקשיא אפי׳ לרבנן‪.‬‬
‫ושני‬
‫ליה בפחות מג׳ — לרבנן‪.‬‬
‫אלא‬
‫מחוורת^ וכו׳ — דפרות הוראת שעה היתד‪ .‬בין ל ד אליעזר‬
‫‪,‬‬
‫בין לרבנן‪.‬‬
‫ר׳‬
‫‪,‬‬
‫י ש נ ן ד י ד י ה אמר ואמרתם ו כ ר — ד כ ת י י הודיעו בעמים עלילותיו‪,‬‬
‫ואותה שעה נודע בעמים יא‪.‬‬
‫יק‬
‫מלך ירגזו ע מ י ם י ב — שהרגיז את העמים בקדושתו‪.‬‬
‫יק‬
‫מלך גאות לבש — שנתגאה עליהם ולא רצה לשבת עמהםיג‪.‬‬
‫ו( גירםא חדשה שלא‬
‫ד‪ (.‬קטז‪ ,‬א‪.‬‬
‫ד( ריש פרשת יתרו‪.‬‬
‫ג( כדאי׳ לעיל כב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ז( נ׳ שצ״ל‪• :‬פליג״‪ ,‬ור״ל ר׳ יוחנן‪ .‬ע׳ תום׳ רי״ד מה״ק‪.‬‬
‫מצאתיה בשום ספר‪.‬‬
‫ט( כ״כ גם תום׳ ד״ד‪ .‬רבי‪ ,‬ולענ״ד לסמ״ש תוס׳ לעיל כג‪ ,‬א ד״ה‬
‫ח( לעיל כב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫התם‪ ,‬שכיון שפרה יקרה היא מאד בטוח הוא הגוי שימכרנה לישראל ולכן לא חם עליה‪,‬‬
‫י( ישעיה יב‪ ,‬ד והוא המשך‬
‫א״כ אין מפרה ראי׳ שר״א לא ס״ל גוי חם וכר‪.‬‬
‫יב( בגמ׳‬
‫יא( המהרש״א זכה לכוון לפי׳ רבינו בזה‪.‬‬
‫הפסוק •ואמרתם״‪.‬‬
‫שלפנינו אחרי •ואמרתם‪...‬״ בא •שירו‪...‬״‪ ,‬וסדרו של רבינו לא מצאתי‪.‬‬
‫יג( מה נעמו דברי רבינו בפי׳ ד״ז‪ ,‬והמהרש״א כ׳‪ :‬רחוק בעיני ליישב שירה זו לענין‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪54‬‬
‫שירו‬
‫ליק‬
‫שיר זזז־שיב‬
‫עבודה‬
‫םרק שני‬
‫— כי‬
‫היה‬
‫זדה‬
‫נ ס חדש׳‬
‫ואע״פ‬
‫שלא‬
‫בא‬
‫דוד עדין׳ כ ב ר היו השידות אמורות מפי הפרות שצפו ברוח הקדש מה‬
‫שעתיד דוד לומד‪.‬‬
‫רני השסה — ועשו ארון עצי‬
‫רני‬
‫שיטים יה והאי‬
‫שירה‬
‫ליתא‬
‫בקרא אלא גמ׳ גמר לה‪ .‬ותמה אני אם אמד׳ השירה בלשונם מי היה המגיד‬
‫את‬
‫השידה הזאת׳ ואם נפתח פיהם ואמרו בלשון הקדש איד לא נחשוב‬
‫פ ת י ח ת פי הפרות כמו שחשבו פ ת י ח ת פי האתון סו מעשרה דברים שנבראו‬
‫בין השמשות םז׳ וי״ל שבלשונם אמרוה והיו לשם מי שהבין לשון הפרות‬
‫כדאמריז ברבך יוחנן ן׳ זכאי שהיה יודע שיחת דקלים‪.‬‬
‫כמאן‬
‫קרי פרסאי לנדה דשתנא‬
‫— כגון דשוו בה ר ב י ם י ח לשון‬
‫רגילות‪.‬‬
‫דכתי׳‬
‫]דף‬
‫דרך נשים לי — אלמא דרכן של גשים הוא‪.‬‬
‫כה‪,‬‬
‫א[‬
‫אזל שית‬
‫וקם שית וכו׳ —‬
‫דכתי׳‬
‫שתי‬
‫עמידות‪,‬‬
‫ויעמוד השמש ולא אץ ל ב ו א *‬
‫מקיש‬
‫משום‬
‫עמידתו לביאתו — פי׳ מקיש עמידה עמידה‪ ,‬וביאתו דקא׳‬
‫דכתי׳ ולא אץ לבא‪.‬‬
‫כשם‬
‫כדכתי׳ג‬
‫שעמד לו חמה ליהושע‬
‫‪ — /‬ק ״ ל ב אמאי לא חשיב י ע ק ב‬
‫ויזרח לו השמש‪ ,‬וחזקיה כדאי׳ בחלק ד‪ ,‬וג״ל דלא קחשיב א ל א‬
‫אותן שעמדה בשבילן וכל הנד לא עמדה‪ ,‬אלא בשביל יעקב מהרה לצאת‪,‬‬
‫ובשביל חזקיה חזרה מי׳ שעות שהגיעה כבר למערב למקום שעה ראשוגד‪,‬‬
‫למזרח‪.‬‬
‫השוק‬
‫והעליה ר ב ה א ר שוק שזה ומאי והעליהו‬
‫—‬
‫שמגיחין החזה‬
‫על השוק כ ש ע ת תנופתו‪.‬‬
‫זה ויותר נכון גי׳ הילקוס דגרם הי מלך תנל הארץ‪...‬״‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫סז( כדאי׳ אבות פ״ה מ״ו‪.‬‬
‫טו( עמ״ש ע״ז הריסב״א ד״ד‪ ,‬ואמרו‪.‬‬
‫יזז( לא זכיתי להבין כוונת רבינו‪ .‬ואולי ט״ס היא וצ״ל‪ :‬״כיון דרשו״‪.‬‬
‫א( יהושע י‪ ,‬יג‪.‬‬
‫ג( בראשית לב‪ ,‬לב‪.‬‬
‫״דגי אלעזר״‪.‬‬
‫יד( שמות כד י‪.‬‬
‫יז( סוכה כח‪ ,‬וג‬
‫״‬
‫ב( ראה תוס׳ רי״ד מהד תליתאי שהקשה ותי׳ ג״כ כרביגד‪.‬‬
‫ה( נ׳ שט״ם היא מ״ל •‬
‫ד( סנהדרין ‪1‬ו‪ ,‬א‪.‬‬
‫ו( חמר‪ :‬״וכר״ או המלים שבגמרא ‪ :‬״דמחית לה לחזה‪...‬״‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סרק שני‬
‫‪55‬‬
‫עבודה זרה‬
‫ר ׳ שמואל אד שוק ושו‪9‬י — כי השוק הניתן לכהנים משלמי׳ הוא‬
‫ר ג ל הימני בשנים האחרונים והוא מן הארכובה ע ד הכף של עוקץ הנקרא‬
‫וכל שופי הירד נתן ז עמה‪,‬‬
‫פדיל״א‬
‫כדכתייט‬
‫ואי‬
‫קשיא לד ח והלא‬
‫שלמים היו‬
‫‪,‬‬
‫בטרם יעלה הבמתה וכו ‪ ,‬וחזה ושוק לכהנים נאכל ולא לזרים‬
‫ואיד נתנו לשאול‪ ,‬איכא למימר שלמי במה קטנה היו וקימא לן בזבחים י‬
‫פרק בתדא חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין‬
‫בבמה קטנה‪ ,‬ולא הפרישו שמואל אלא שהיה יודע שיבא אליו שאול והניח‬
‫לו אותו החלק הנתן לכהנים דרד גדולה‪.‬‬
‫]דף כה‪ ,‬ב [ מ א י ביניהו — אי זה מקום הוא באשה שיהא בו משום‬
‫‪,‬‬
‫שפיכות דמים לזה ולא יהא בו לזה‪ ,‬תיגח ל ר ירמיה דאמ׳ באשה חשובה‬
‫אבל שאינה חשובה יש בה משוס שפיכות דמים‪ ,‬אלא ל ר ב אידי כלום יש‬
‫אשה שאין כלי זינה עליה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫א י כ א ביניהו אשה חשובה בין וכר — פ י חשובה היא בין האנשים‬
‫שהיא ממשפחה גדולה ומוראה עליהם‪ ,‬ואינה חשובה ביופי כמו שאר הנשים‪,‬‬
‫לד׳‬
‫‪,‬‬
‫ירמיה ד א חשיבותא מהני לה להיות מוראה עליהם לית בה משום‬
‫‪,‬‬
‫ש״ד אבל משום עריות איכא שמא יפתה אותה׳ לרב אידי ד ק א מ יופיה‬
‫מגין עליה אבל חשיבותא לא כיון דלאו יפה היא אית בה משום ש״ד‪,‬‬
‫צרפתי יא‪ ,‬ומשום עריות גמי איכא לתרויהו‪ ,‬דאע״ג דאינה יפה כ״כ להגין‬
‫עליה משום ש״ד‪ ,‬בשעה שיצרו תקפו לא גריע ליה מבהמה דחשיד ושמא‬
‫יפתגה‪ ,‬ואי קשיא לריב כיון דמכל מקום משום עריות איכא למה הוצרכו‬
‫לדרוש איזה מקום שיהיה בו משום ש״ד לדעת ר ב אידי‪ ,‬ומאי נ״מ‪ ,‬איכא‬
‫למימר‬
‫דכי חיישינן לעריות ה״מ שלא בפני בעלה‪ ,‬אבל אם היה בעלה‬
‫עמה ליכא משום יחוד ערוה‪ ,‬ומ״מ צריכין להזהר משום ש״ד‪ ,‬שהרי שניהם‬
‫כיחידים‪ ,‬שהאשה אין לה כח לעזור‪ ,‬וגם אם ירצה להרוג את האשה תחלה‬
‫אין בעלה עוזרה‪ ,‬כי מתירא הוא על עצמו ובורח ומגיחה‪ ,‬ואם לא גזהר‬
‫בעלה‬
‫מהם שאינו רוצה לצאת משם אע״פיג אנו מזהירין לאשה שתצא‪,‬‬
‫ן( לענ״ד הכוונה ששמואל נתן את שוםי הירך עמה‪ ,‬אבל לא מצאתי שבשוק של שלמים‬
‫ח( כ״ה ותי׳ גם רש״י ו״ה ומחית‪.‬‬
‫צריך לתת לכהן את שופי הירך‪.‬‬
‫י( קיט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ט( שמואל א‪ ,‬ט‪ ,‬יג‪ ,‬ושם פ ‪• :‬כי הוא יברך הזבח״‪.‬‬
‫יא( אינני יווע למי נתכוון‪ ,‬שהרי פי׳ זה ליי ברש״י ולא בשאר ראשונים‪ ,‬ובוברי רבינו‬
‫יג( צ״ל‪• :‬אעפ״כ״‪.‬‬
‫יב( ע׳ חיי הרמב״ן‪.‬‬
‫י״ל הרבד*‬
‫פירוש הראביד‬
‫‪56‬‬
‫ע בודה זדה‬
‫פרק שני‬
‫שאם היה פושע בעצמו דמו בראשו והיא לא תפשע בעצמה‪ ,‬ומעתה אנו‬
‫צריכין איזה מקום באשה שיהא בו משום ש״ד כדי שתהא צריכה להזהר‬
‫בעצמה ולצאת ולהניחם שם ואע״פ שאין בה משום עדוה‪.‬‬
‫] ד ף בו‪ ,‬א[‬
‫אמר‬
‫כאופיא‬
‫רב יוסף בשכר‬
‫דנהרא‬
‫—‬
‫אשקומא‪.‬‬
‫‪ — /‬כלו׳ א לא התירו אלא משום איבה‬
‫ומתני׳ היכא דאפשר לאשתמוטיא מיניה דלית בה איבה‪.‬‬
‫סבר‬
‫ר ב יוסף ב אפי״ ג לגויה — בדברים שאינם חלול ש ב ת ו ‪.‬‬
‫א״ל‬
‫אביי — אפי׳ אין ד חלול שבת מציא למימ׳ לה חלול שבת‬
‫הוא זה ולא מחלליגן שבתא אלא אמאן דמנטרא‪.‬‬
‫]דף‬
‫כו׳ ב[‬
‫לא‬
‫נצרכה אלא‬
‫‪ — /‬הא א מ ר ת ה ליחוש לאיבה‪,‬‬
‫דאחדינא‪ ,‬דכי חזו ליה כשהיא מגררא הויא להו איבה בהדן‪ ,‬דגהיו דאיבה‬
‫דידיה ליכא למיחש דמכי נחית לבור תו לא סליק‪ ,‬א״נ איבה ד ח ד ז לא‬
‫חיישי׳ אבל לאיבה דרבים ניחוש מיהא‪.‬‬
‫א״לוז — ש״מ דכי אמ׳ מורידין‬
‫צריד‬
‫להזהר דלא ניחזו ליה אינשי‬
‫דהתם ליכא טענה וחיישי׳ לאיבה‪.‬‬
‫לאפוקי‬
‫משוס מורנא‬
‫‪/‬‬
‫— שאסור לדפאתם כדאמ׳‬
‫במתני'‬
‫בת‬
‫ישראל לא תנק בנה של נכרי וה״ה לרפואה‪.‬‬
‫ה״ג‬
‫ימול‬
‫ימול ארמי ולא ימול כותי דר״מ ר׳ יהודה א ר ימול כותי ולא‬
‫ארמי — דקס״ד טעמא דד״מ דאסד בכותי משום דכותי מל לשם‬
‫א( כל הפוסקים כ׳ שרק בשכר מותר כי דק בשכר יש מקום לאיבה )ועי ש״ך‬
‫יו׳׳ו קנ״ד סק״ד(‪ ,‬ורק הריטב״א כי בשם רבו וז״ל‪ :‬״ואפי׳ בחנם נמי שרינן כל היכא‬
‫דאיכא איבה כגון בזמן הזה״ עכ״ל ולענ‪-‬ו יוצא ברור מלשונו של רבינו שם״ל ג״כ כן‪,‬‬
‫ג( ברור הוא לי‬
‫ב( חסד‪. :‬למימר״‪.‬‬
‫ובשכר שנקט ר״י הוא לאו דווקא‪.‬‬
‫שמלה זו טעות סופר היא וצ״ל ‪.‬אולודי״ )שהרי ‪.‬אפילו״ אין לו מקום כלל‪ ,‬כמובן(‪,‬‬
‫וההבאה מלשון הגמ׳ צ״ל כן‪. :‬סבר רב יוסף אולודי לגויה״ וע״ז מפרש דבינו‪ :‬בדברים‬
‫ד( ראה ריטב״א ונראה שדברי רבינו הם הס‬
‫וכד‪ ,‬ולכן פזרתי כל מלים אלו‪.‬‬
‫ד‪ (.‬נ״ל שצ״ל‪. :‬דאמרת״‪ ,‬ור״ל בזד‪ .‬שאמרו ‪.‬דנקיט ליה עילא״‪,‬‬
‫מקור דבריו‪.‬‬
‫ז( אפי׳ אם יעלה‪.‬‬
‫ו( אולי צ״ל ‪. :‬דהרי״‪.‬‬
‫וכטירש״י‪. :‬לאשתמוטי מאיבה״‪.‬‬
‫ח( מלה א מטושטשת ונ״ל לקראה‪. :‬לעבורי״‪.‬‬
‫פרק שני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪57‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫הר גריזים‪ ,‬כי המצות שהם עושים לשם ע״ז הם עושים‪ ,‬ובעי׳ המול לה׳‬
‫כדמפדשי‬
‫‪,‬‬
‫לקמן ט‪ ,‬אבל הגוי כיון שאינו עושה לשם ע״ז‪ ,‬שע״ז שלו לא‬
‫‪,‬‬
‫צותה אותו על המילה‪ ,‬אע״פ שאינו עושה לשם מצוד! ק ר י ביה לשם ה‬
‫‪,‬‬
‫דאדעתא דישדאל קעביד‪ ,‬ומ״מ בעינן שיעמוד ישראל אחד ע״ג שמא יעשנו‬
‫כרות שפכה‪ ,‬וצריך שיהא אותו יש׳]ראל[ עע״גי מכיר ויודע בענין המילה‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫שלא יוכל להביאו לזה לידי כרות שפכה‪ ,‬ר יהודה א ו כותי‬
‫‪ /‬דכותי אינו‬
‫‪,‬‬
‫חשוד על ש״ד‪ ,‬ולא ב ע י לה׳ המול‪ ,‬אבל ארמי חשוד ודלמא מייתי ליה‬
‫לידי‬
‫כרות שפכה ואפי׳ אחר עע״ג‪ ,‬דמצלי לםכינא‪.‬‬
‫] ד ף מ ‪ ,‬א[‬
‫דכתוב‬
‫אמר ר ב חסדא מ״ט דר׳ יהודה — דאםר בכותי‪.‬‬
‫— בפ׳ בא אל פרעה א וכי יגור אתך ג ר ב המול‪ ,‬ודרשי׳‬
‫‪,‬‬
‫םמוכין שאף המילה תהיה לה ‪ ,‬ואע״ג דר׳ יהודה לא דריש םמוכיןג‪ ,‬ה״מ‬
‫בתרי‬
‫ביה‬
‫פסוקי אבל בחד פסוקא דרישד‪ .‬ור׳ יוסי ה םמכיה רחמנא למידרש‬
‫למילה אלא לפסח‬
‫ור׳‬
‫בלבד קאי‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫יוסי — מ״ט‪ ,‬ד נ ת י המול ימול — מ ״ מ ו ‪.‬‬
‫אתמר‬
‫מנין למילה בגוי‬
‫‪ — /‬לאו ז אמילת׳ דר׳ יהודה הנשיא ז‬
‫קאי‪ ,‬אלא סברא דתרויהו קאמרי‪.‬‬
‫ואתה‬
‫את בריתי‬
‫המול‬
‫ימול — קרי ביה‬
‫‪ — /‬לאברהם קאמ׳‪ ,‬בעי׳ שיהא מהול כאברהם‪.‬‬
‫ה מ ל ח ימול‪.‬‬
‫י( = עומד על גבו‪.‬‬
‫ט( בז‪ ,‬א‪.‬‬
‫ב( חסר‪ :‬״ועשה פסח לה׳״‪ .‬ג( כדאי״ ברכות כא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫א( שמות יב‪ ,‬מח‪.‬‬
‫ה( בכת״י יש‬
‫ד( כדאי׳ ראש השנה ט‪ ,‬ב שח יהודה ם״ל מקרא נדרש לפניו‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ו( בגמ׳ ם‪ .‬המלה •מ״מ״‬
‫כאן נקב‪ ,‬ונראה לי שחסר‪ :‬״ס״ל לא״‪.‬‬
‫ז( ולא כפי׳ הריטב״א בםוגיין ומרן בכסף משנה הל׳ מילה פ״ב‬
‫היא מדברי הגמרא‪.‬‬
‫ה״א ד״ד‪ ,‬ומ״ש זכה לכוון לסירושו‪ ,‬שרב ור׳ יוחנן תרווייהו ם״ל דמילה בגוי כשירה‪,‬‬
‫ולא סליגי אלא בטעמי׳ דר״י הנשיא עיי״ש וגם בתורת חיים ולחם סתרים‪ ,‬וידידי מהו״ר‬
‫ר׳ דוב היימאן נ״י מניו יורק בהכרם )ביו יורק‪ ,‬תשרי תשיד( ביאר ענין מילה בגוי‬
‫ח( כן פי׳ גם רש״י‪ ,‬והנה הריטב״א כ׳ על פי׳ זה‪ :‬״ואינו נכון‬
‫באריכות עיי״ש‪.‬‬
‫דהמל לא משמע אלא המוהל‪...‬״ ע״ש‪ ,‬וידידי ר׳ חיים זלמן דימיטרובםקי נ״י אמר לי‬
‫להמליץ על סי׳ רבינו ורש״י‪ ,‬שאולי כוונתם לומר שצריך לקרוא המל )קבוץ תחת‬
‫הה״א ודגש במי״ם( והכל אתי שסיר‪ ,‬ולענ״ד צ״ב מ״מ למה לא סי׳ המול‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪58‬‬
‫ערבי‬
‫פרק שני‬
‫עבודה זדה‬
‫מהו — בני ישמעאל קדויץ ערביים והמילה בידם מישמעאל ם‪.‬‬
‫גבעוני י מהול — לא ידע נא מאי היא‪ ,‬שהרי גבעונים כבד נתגיירו‪,‬‬
‫ואע״פ שאין מקבלין אותן לבוא בקהל והם פסולים יא‪ ,‬מ״מ גרים גיגהו‪,‬‬
‫מידי דהוד• אגד עמוגי‪ ,‬וי״סיב שכתוב בהן גבנוני מהול ושמאיג הוא אומה‬
‫מבני קטורה‪ ,‬והוא חוק בידם מאביהם‪ ,‬שהרי בגי קטורה גמולים הוו כדאמ׳‬
‫ב ם ג ה ׳ י ו את בריתי הפר‪ .‬לרבות בגי קטורה‪ ,‬ואע״ג דמדאודיתא מחייבי סו‬
‫שיהו בעול כ ל המצות כאברהם‪ ,‬דהא כתוב אתה את בריתי תשמור‪ ,‬איכא‬
‫למיחש לאסור‪ ,‬דאין המילה שלהם משום בדיתטז‪ .‬למ״ד המול ימול ליכא‬
‫למיחש‪ ,‬דהא מהול הוא‪.‬‬
‫איכא‬
‫ביניהו אשר• — למאן דאמ׳ את בריתי תשמור איכא למיחש‬
‫ל א ס ו ר ה דאשה לאו ב ב ר י ת מילה היא‪.‬‬
‫ולמאן‬
‫‪,‬‬
‫ד א מ וכר — מה לשון מול‪ ,‬קטוע‪ ,‬ד כ ת י ׳ י ז ובראש ש ב ו ל ת‬
‫יפלו‪ ,‬ואשד‪ ,‬קטועה היא‪.‬‬
‫]דף מ ‪ ,‬ב[‬
‫חויא‬
‫דרבנן — קאמ׳ ליה‪ ,‬מ ד א י ההוא לית ליה אסותא‪,‬‬
‫ואילו ההוא חויא דילמא מתרפי מיגיה‪.‬‬
‫כל‬
‫כאילו‬
‫מכה שמזזללין עליה וכר אין מרפאין מהן — שמא יעשה עצמו‬
‫מרפא אותו ואינו מרפא ויניחו למות‪ ,‬שהרי החולי יש בו פכנה‪.‬‬
‫ולית ליה ד ר ב יהודה דאמדיח אפי׳ ריבדא דכוסילתא וכר‪.‬‬
‫ם( בכ״י כ׳ ״א״ ואח״כ‬
‫בשורוק הוי״ו‪ ,‬ואי״צ בהוצאת הוי״ו‪.‬‬
‫י( כ״ה גם בגמ׳ ם‪ .‬וראה ריטב״א‬
‫יש נקב‪ ,‬ואולי היה כי ״אביהם״‪.‬‬
‫יב( = ויש ספרים‪.‬‬
‫יא( כואי׳ קידושין סט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ודקדוקי סופרים אות מ‪.‬‬
‫סו( ולא כרש״י בסנהדרין‬
‫יד ( נס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יג( הריטב״א כ״כ בשם מדרש‪.‬‬
‫שם שס״ל שזרעי בני קטורה פטורים ממילה‪ ,‬אלא כרמב״ם הלי מלכים ס״י ה״ח‪ ,‬ואע״פ‬
‫שפ הרמב״ם שם ‪.‬אמרו חכמים״ אין כוונתו שחכמים חייבום אלא שחכמים מסרו את‬
‫טז( ואע״ט שנצטוו בני קטורה גם עכשיו‬
‫ההלכה הזאת ואכמ״ל‪ ,‬ועי במל״מ שם ה״ז‪.‬‬
‫במילה פסולים למול את ישראל‪ ,‬וגם הרמב״ם איסשר שם״ל כן‪ ,‬וא״כ צ״ע מ״ש הגאון‬
‫יז( איוב כד‪ ,‬כד‪.‬‬
‫מנחת חינור במצוה כ סד״ה והנה כתבתי‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫יז‪ 0‬לעיל מ ‪•* ,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫] ד ף כח‪ ,‬א[‬
‫פרק שני‬
‫‪59‬‬
‫עבודה זרה‬
‫כל מכה ש ל חלל אינה צריכה אונוד׳ •— פי׳ שאומדין‬
‫את החולה אם צריך לחלל עליו את השבת אם לאו‪ ,‬כי ההוא מעשה דמסכת‬
‫יומא א ב׳ אומ׳ צריך וב׳ אומ׳ אינו צריד ואם אין שם בקי מאכילין אותו‬
‫על פיו‪ ,‬ואם אין שם בקי וגם הוא לא יאמר צריך אני ואיני יודע לומר‬
‫אם צריך אם אינו‪ ,‬אם מכה של חלל היא אין ממתינין לכך אלא מחללין‬
‫עליו מיד‪ ,‬ודוקא דכאיב ליה מובא אבל מיחוש בעלמא לא‪ ,‬והדברים הללו‬
‫צריכין פשפוש גדול‪.‬‬
‫דד‬
‫יוחנן רופא מומחה הוה — פי׳ אותה מטרוניתא שרפאה אותו‬
‫מומחית הוה‪ ,‬ואמ׳ לעיל ב שאם היה מומחה לרבים מותר‪ ,‬דלא אתי לאורועי‬
‫נפשיה‪.‬‬
‫] ד ף כח‪ ,‬ב[‬
‫ואי רסיבא — אם החולי של אחן מוציא ליחה יקח‬
‫הגובתא עתיקא בר ק׳ שנין שהיא יבשה היטב‪ ,‬ואס החולי יבש הוא מוציא‬
‫לחה קרה יקח גובתא רטיבא‪ ,‬ו ק ״ ל ג שהרי לא ד ב ר על זה‪ ,‬ומי הוא הנותן‬
‫סימן לדבר שלא נאמר‪ ,‬ולפי דעתי וסי׳ ד ל״ג ליה‪ ,‬ומאן דגר׳ ליה מ פ‬
‫‪,‬‬
‫כי ע״י שהם דברי רפואות קצר את דבריו ורמזו ברמז כי יש חלוק בין‬
‫חולי יבש ללח‪.‬‬
‫] ד ף כט‪ ,‬א[‬
‫‪,‬‬
‫שני לדם דג — פ י כי הדג קשה לגוף אבל אם יאכל‬
‫אותו אחר הקזה למחרתו לא יזיקנו‪,‬‬
‫ו מ אם יאכל אותו היום ומחד יקיז‬
‫ד ס לא יזיקנו וי״א שמועיל מפני שמרבה הליחה אומטום‪.‬‬
‫] ד ף כט‪ ,‬ב[‬
‫הא אתא לאשמעי׳ חומץ ש מ ו ביד גוי א״צ חותם בתוך‬
‫חותם אי משום נסוכי — וה״ה דמצי לתרוצי דהא קמ״ל שאם נגע גוי בחומץ‬
‫שלנו‬
‫אינו נאסר‪ ,‬אלא רב אשי‬
‫אליבא‬
‫דהלכתא אשמעי׳‬
‫דקי״ל‬
‫כר״אא‬
‫דלא חייש לזיופא‪ ,‬ורשב״גא דלא חייש לשיתומא‪ ,‬מי׳ בדבר שיש בו חשש‬
‫ניסוך בעי׳ חב״ח משום שיכאא‪ ,‬ודבר שאין בו כי אם חשש אחלופי סגי‬
‫בחותם א׳‪ ,‬וכי א ת מ ר ב דרב ושמואל אליבא דרבנן אתמר‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫‪p‬‬
‫א( פג‪ ,‬א‪ ,‬וראה שס גי׳ אחרת‪.‬‬
‫= וסימנך‪.‬‬
‫א( כדאי׳ לקמן סס‪ ,‬כ‪.‬‬
‫ב( כז‪ ,‬א‪.‬‬
‫כ( לקמן לס‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ג( = וקשה לי‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪60‬‬
‫ע בודה זדה‬
‫פרק שני‬
‫] ד ף לא׳ א[ המפקיד א יינו וכו׳ — כיון דספק׳ היא אם נגע בו‬
‫אם לאו לא גזרי׳ אלא בשתיה‪.‬‬
‫ורמנהיב‬
‫גכרי‬
‫ודאי מחליף‪.‬‬
‫אמר‬
‫ומפתחו‬
‫אסור‬
‫המפקיד ג אצל הנכרי כפירותיו רש״א דמאי ד — אלמא‬
‫ר׳‬
‫אמ׳ ר׳‬
‫ירמיה כי‬
‫בידו דהיינו חותם‬
‫ישנן ד‪.‬‬
‫‪ — /‬שמסר לו‬
‫ב י ת לינה‬
‫א ‪ /‬אבל אם הפקידו אצלו ואין המפתח בידו‬
‫בהנאה‪ ,‬דודאי מחליף הואיל ושמירתו עליו דשייד בה‪.‬‬
‫א״ה‬
‫בשתיה נמי‬
‫‪/‬‬
‫ש מ ו יהוא ס*ד — צריכה למימר כי מקום‬
‫שהעץ נטוע בו שם יהיה העץ‪ ,‬ועוד מה צריך לומר זה‪.‬‬
‫אלא‬
‫— והאלף שבסופו ז‬
‫שם יהו פירותיו‬
‫המשדח‬
‫ככל אותיות‬
‫כמו ההלכוא אתו ם‪ .‬ורמז רמז לת״ח שיבקש אדם את דבריו במקום מושבו‪.‬‬
‫לא‬
‫קשיא וכו׳ — דר׳ אלעזר שרי בחותם א׳ בשתיה‪ ,‬ומפתח וחותם י‬
‫דקתגי‪ ,‬או קאמר‪ ,‬ור׳ ירמיה דתריץ למילתיה דד׳ יוחנן כגון שייחד לו‬
‫וכו׳ דהייגו מסד לו בית ומפתחו‪ ,‬דלא הויא ליה מיוחדת אלא א״כ מ ס ר‬
‫לו‬
‫מפתח‪,‬‬
‫שאין הגוי‬
‫יכול‬
‫ליכגם‬
‫לה‬
‫חוץ מדעת‬
‫יש׳]ראל[‬
‫אלא‬
‫א״כ‬
‫יזיף אותו‪ ,‬מצי לתרוצי גמי כגון שמסר לו בית לייגו ולא מסר לו מ פ ת ח‬
‫שמידת‬
‫היין‬
‫עליו‪,‬‬
‫דכימ‬
‫דאין‬
‫שמירתן‬
‫עליו‬
‫מותר‬
‫בהגאה‪,‬‬
‫מיד‪,‬‬
‫ואין‬
‫ומ״מ‬
‫אסור בשתיד‪ .‬אפי׳ לד׳ אליעזר דחותם א׳ מיהא בעי׳ אלא איכא‬
‫א( אין בכ״י פי׳ על כל דף ל שבגמ׳ שלנו‪ ,‬ונ׳ שכותב כ״י זה היה לפניו ספר‬
‫חסר‪ ,‬שתת בכל המסכתא כולה לא דלג רבינו מלפרש אף על ענין אחד ואפי׳ על האגדות‬
‫ג( אולי חסר‬
‫ב( כיה בגמ׳ ם‪ .‬אבל בכל הספרים אי׳‪• :‬והתנן״‪.‬‬
‫לא דלג‬
‫ד( בכל הםפריס לי׳ בסוגיין ‪.‬רש״א דמאי״ אבל לפני רבינו היתד‪ ,‬הגי׳‬
‫״סירותיו״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬בגמ׳ שלנו לי׳ ״אמר — יוחנן״ בגמ׳ הנ״ל אי׳ רק‬
‫כבמשנה דמאי פ״ג מ״ד‪.‬‬
‫ו( כמה פעמים מוצאים אנחנו בספר זד‪ .‬מלים מן הגמ׳‬
‫״אמר ר ירמיה״‪ ,‬וע׳ ר״ח‪.‬‬
‫אשר לא כ׳ עליהם פירוש‪ ,‬ומזה יוצא ברור שרבינו כ׳ גם עליהם פירוש‪ ,‬אלא שכבר‬
‫ז( בפסוק קהלת יא‪ ,‬ג‬
‫חסרו‪ ,‬ולא היו בספר אשר ממנו העתיק כותב כ״י זה‪.‬‬
‫י( בגמ׳ שלנו הגי׳‪:‬‬
‫ט( יהושע י‪ ,‬כד‪.‬‬
‫ח( אולי ר״ל אותיות יתרות‪.‬‬
‫כ׳ «יהוא״‪.‬‬
‫״מפתח או חותם״‪ ,‬וכ׳ הרמב״ן בחי׳ וז״ל‪ :‬ומפתח וחוחס בידו גרםינן בכולהו נוסחי אלא‬
‫שכל המפרשים פירשו ״או חותם״ וכן מצאתי בתוספתא עכ״ל‪) .‬וכ״ה גם בגמ׳ ס‪ >(.‬וכ״ה‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫דר‬
‫למימר‬
‫‪,‬‬
‫ירמיה‬
‫סרק שני‬
‫סבירא‬
‫כרבנן‬
‫ליה‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫לשתיה‬
‫רבעי‬
‫‪61‬‬
‫בתוך‬
‫חותם‬
‫חותם‬
‫‪,‬‬
‫ומשום הכי מוקים למילתיה ד ר יוחנן משמיה דרביה כרבנן דאפי׳ בחותם‬
‫א׳‬
‫אסור‬
‫בשתיה‪.‬‬
‫ותרויהו‬
‫מר‬
‫כרבנן ‪ -‬־ דהכא סבירא להו‪.‬‬
‫סבר כי פליגי רבנן — דהך ברייתא‪.‬‬
‫עליה‬
‫ומר‬
‫‪,‬‬
‫ד ר אלעזר בחותם א׳ וכו׳ — והלכתא כותיהה‬
‫סבר וכו׳ — ואע״ג דאיכא רבנן אחריני דםבידא להו חותם‬
‫בתוך חותם נמי אסור עד שיהא שם שומר כדאיתא בסוף פרק ר׳ ישמעאל יא‪.‬‬
‫מיהו‬
‫רבנן‬
‫ומפרישנא‬
‫דהכא‬
‫דפליגי‬
‫עליה‬
‫דר׳‬
‫אליעזר‪,‬‬
‫בתוך‬
‫בחותם‬
‫חותם‬
‫שרו‪,‬‬
‫ליה בדוכתיה‪.‬‬
‫אגנא‬
‫אפומא וכו׳‬
‫—‬
‫קערה כפויה על פני החבית‪ ,‬ולאו דוקא אגנא‬
‫אלא אם עשה סתימה בפיה מכל דבר וטח אותה בטיט וסתם עליה מותר‪,‬‬
‫אלא הא קמ״ל שאע״פ שפי החבית סתומה מתחת הקערה והקערה כפויה‬
‫עליה‬
‫ולאיב‬
‫שריקא‬
‫לא‬
‫הוי‬
‫חותם‬
‫בתוך‬
‫חותם‪,‬‬
‫לפי‬
‫שהסתימה‬
‫שבפי‬
‫החבית אינו חותם כלל‪ ,‬שיכול אדם ליטלו ולהחזירו מאה פעם ואין בו הכר‪.‬‬
‫דקולא‬
‫החבית‬
‫למטה‬
‫ומיהדק — פי׳ דיקולא סחיפא אפומא דחביתא‪ ,‬שהכניס פי‬
‫לתוכו והיא מהודקת וחתומה אע״ג דלא שריקא מותר‪ ,‬א״נ אגנא‬
‫שריקא והדיקולא למעלה‬
‫נול‬
‫מהודקת הינו‬
‫חותם‬
‫בתוך‬
‫חותם‪.‬‬
‫ב ד ס י ק י א — פי דסיקיא חתומה ופי הנאד כפוי למטה בקרקע‬
‫הדםיקיא מותר‪ ,‬פי הנאד למעלה לא הוי חותם וכו׳‪ ,‬ואי כייף פי הנאד‬
‫שכופל ממנו לתוך פיו וקושר עליו וחותמו הוי חותם בתוך חותם‪ ,‬לפי שהוא‬
‫מתירא שמא לא יחזור הכפל למקומו ויכירנו‪ ,‬וכל הני וחתים דקאמר אפי׳יג‬
‫יא( לקמן סא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫גם ברי״ף‪ ,‬וראה תורת הבית בית ה ריש שער ד‪ ,‬ובשאר ראשונים‪.‬‬
‫יב( לא זכיתי להבין‪ ,‬הלא אף אם הקערה שריקא אינה אלא חותם א שהרי רבינו הצריך‬
‫שסתימת החבית טוחה בסים ועוד שיסתום עליה בדבר אחר‪ ,‬אבל סתימה שבפי החבית‬
‫בלי סיחה אינה כלום כמש״כ רבינו להלן‪ ,‬ולולא דמםתסינא הייתי אומר‪ ,‬שבמקום *ולא״‬
‫יג( ברור שצ״ל‪• :‬פי׳״‪.‬‬
‫* • ל ‪• :‬ואפילו״ או שצ״ל‪ :‬ולא שריקא וחתימא‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪62‬‬
‫פרק שני‬
‫עבודה זרה‬
‫בקשר משונה יד ובלבד שיכיר את קשרו שלא נשתנה‪ ,‬ודוקא במפקיר יינו‬
‫אצל הגוי שהוא ח ת ר ורואה את קשרו דלא חיישינן לזיופא‪ ,‬אבל השולח סו‬
‫אצל‬
‫חבירו יץ ביד גוי אין סימן מועיל לו אלא כתיבה על גבי ה ט י ס‬
‫בפי כלי כדי שיהא גכר שלא גשתגה ביד הגוי‪ ,‬וגם סימן זה איגו יוצא‬
‫מיד הגוי כלל‪ ,‬כדגרסי׳ בברייתא לקמןסז השולח חבית ביד כותי אם מכיר‬
‫חותמו‬
‫וסתומו מותר‪ ,‬אלמא אע״ג דאיכא חותם בתיד חותם בעיגן מכיר‪,‬‬
‫ואם נפתח קודם ראיה אסור שמא גשתגה החותם‪.‬‬
‫יין‬
‫של עין כושי וכו׳ — אנשי של עין כושי כותים היו‪ ,‬ו ק ס ב ר‬
‫כותים גירי אמת הם‪ ,‬ובמקומם ליכא למיחש‪ ,‬אבל כשהן מביאין יין ממקומם‬
‫למכרו לגו אסור‪ ,‬מפגי שהן עוברין דדד בירת סריקא שהן גויס ואין כותי‬
‫מקפיד‬
‫על מגע גוי‪ ,‬ושמא פרקו שם את חמוריהם ל ט ח בעיר ותיד כ ד‬
‫באו הגויים ופתחו את החביות וגגעו בהן‪.‬‬
‫חזרו‬
‫לומר וכר ־ ־ דאסתומה מקפד קפדי עליהו ולא שבקי למפתחיגהו‬
‫ומנגע בהו‪.‬‬
‫] ד ף לא‪ ,‬ב[‬
‫כאן‬
‫םשענא‬
‫של ציר ומורים ביד גוי — משום איערובי חמראיז‪.‬‬
‫בעיר וכו׳ — בעיר אם הפקיד יח אצלו חביות סתומות ד ק א‬
‫בחמרא‪.‬‬
‫בדויד‬
‫אטו‬
‫— אםורין כדקתני בהשולח‪.‬‬
‫הנך בעיר וכו׳ — והא דקתגייט ברייתא יץ של עין כושי א ס ו ר‬
‫מפני ב י ר ת םרקא ועלה קתגי חזרו לומר סתומות מותרות‪.‬‬
‫יד( ראה מ״ש הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד בשם רבינו ונ׳ שהרשב״א ז״ל הוסיף‬
‫טו( הרמב״ן בהי׳ ד״ד‪ox ,‬‬
‫על לשון רבינו כאן כדי לפרש ולהסביר את דבריו‪.‬‬
‫מביא את דברי רבינו אלה עד מלת ‪.‬כלל״ כמעט מלה במלה בשם רבעו עיי״ש וגנו‬
‫יז( רש״י פי׳ שבציר אין חשש תערובת‬
‫מז( לא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בתורת הבית שם‪.‬‬
‫יין וראה ר״ן ד״ד‪ ,‬גרסי׳ שכ׳ שמלקמן לט‪ ,‬ב משמע דלאו אורחיה למירמי חמרא מ י ד‬
‫יח( הא יין שעשה הכותי אפי‪,‬‬
‫ואולי גם רבעו פ דבריו לצדדין ורק אמורים קאי‪.‬‬
‫בעיר אסור‪ ,‬ואין הדבר ברור לי מדוע פי׳ רבעו כן‪ ,‬וראה תום׳ לעיל לא‪ ,‬א ד״ד‪ .‬סתומות‬
‫יט( נ׳ שצ״לנ »קתני״‪ ,‬בכת״י יש נקב במקו־ש‬
‫שחולקים עין‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אלא‬
‫ע בודה זרה‬
‫פרק שני‬
‫‪63‬‬
‫אמ׳‪.‬‬
‫משום‬
‫חתנות — משום גזירת יין כ הוא דאםור משום ח ת נ ו ת כ ‪ ,‬והיגו‬
‫שמצא דשמצא דאמר לקמן‪.‬‬
‫ישן‬
‫מפני‬
‫מותר אינן מניחין אותו לישן — פי׳ הארס אינו מניחו לישן‬
‫שמסריחו‪.‬‬
‫מפקי׳‬
‫ליה אבבא‬
‫‪ — /‬ודוקא שכר דמשתרי ח ח מחנות גוי‪ ,‬דאינו‬
‫אסור אלא משום גזירת כא יין‪ ,‬אבל מילי אחריני דאסור משום חתנות כגון‬
‫פ ת וכל בישולי גוים דכולהו בעקר גזירה ננהו אסור אפי׳ ח ח מרשות גוי‪,‬‬
‫דהא‬
‫לקמןכב איבו הוה‬
‫בשדות‪,‬‬
‫מנכית‬
‫דאכיל פ ת של‬
‫גויס אבי‬
‫מצרי‪ ,‬כלומר‬
‫קסבר דלית בה חתנות בשדה א״ל ר ב נחמן לא תשתעי בהדיה‬
‫דאיבו‪.‬‬
‫]דף לב‪ ,‬א[‬
‫ששתה‬
‫ממנו בעכו‬
‫— קםבר‬
‫כ ‪ p‬ד א מ ר א יין ביין‬
‫אוסר במשהו‪ ,‬דיש ממשא ב‪ ,‬אבל היכא דלית ביה ממשא וטעמא נמי לא‬
‫יהיב מותר בשתיה‪ ,‬דלא כלום הוא‪.‬‬
‫והא‬
‫הבא דרוצה בקיומו — וקס״ד נודות ל ד ׳ יהושע בן נפיםאי‬
‫כחרם הדריני לרבנן משוי ליה ואסור בהנאה‪ ,‬אלמ אכה״ג נמי אסור בהנאה‪.‬‬
‫גודא‬
‫לחוד — ושני מעשים היו ועל עדות ראשונה לא הודה ועל‬
‫שנייה הודו ששמעו שהדבר מקוים‪.‬‬
‫ולמ״ד‬
‫רוצה‬
‫בקיומו ע״י ד״א‬
‫אסור‬
‫— קנקנים של גויס היינו‬
‫טעמ׳ דשרי‪ ,‬דליתא לאיסור בעיניה‪ ,‬אבל חרס הדריני חמרא בעיניה הוא‬
‫והרי‬
‫הוא כאלו יין קרוש‪ ,‬ומאן דאמר רוצה‬
‫בקיומו על ידי ד״א שרי‪,‬‬
‫אין הנאת חרם הדרייני אסורה אלא למכרו בדמי יץ‪.‬‬
‫כ( ומיושבת קושיית תום׳ רי״ד‪ .‬הרמב״ם הלכות מאכלות אסורות‬
‫מלה א‪.‬‬
‫פי״ז ה׳‪ .‬והעתיק דבריו מרן בשו״ע יו״ד קיו ס״א שגה לשון הגמ׳ וכ׳ וז״ל‪ :‬שעיקר‬
‫כא( הרמב״ן בחי׳‬
‫הגזירה *שמא יסעור אצלו׳׳‪ ,‬ולא מצאתי מי שיעמוד לפרש דבריו‪.‬‬
‫כב( לה‪ ,‬ב‪ ,‬ועיי״ש הגי׳‪.‬‬
‫מביא סי׳ זה בשם רבעו ו פ עליו שאינו נראה‪.‬‬
‫ב( ראה מ״ש הריטב״א ד״ד‪ .‬הא בשם ויש אומרים‪.‬‬
‫א( לקמן עד‪ ,‬א‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪64‬‬
‫אם‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק שני‬
‫י ש עליו קורט ד ם אסור — כי בודאי מחיים נקרע‪ ,‬אם לאו‬
‫מותר‪ ,‬שאין דרכו אלא מחיים‪ ,‬כדפרי׳ במתני׳ ג‪.‬‬
‫א מ ר שמואל גוי ההולך‬
‫] ד ף לב‪ ,‬ב [‬
‫‪ /‬בחזרה‬
‫‪ /‬ישראל ההולך‬
‫אסור דכיון דאביק ב ה ודאי מהדר הדר — וה״ל כלפני אידו‪ ,‬וה״מ ד ב ר י ם‬
‫המתקימין‬
‫כדפי׳ ו‪ ,‬ואי‬
‫אריא‬
‫ק״ל מאי‬
‫משום‬
‫דהדר‪,‬‬
‫תיפוק‬
‫דילמא‬
‫לי‬
‫ע״ז זבין ודמי ע״ז איכא בהדיה כדאמר לקמן ד‪ ,‬ביש׳]ראל[ ההילד לירוד‪,‬‬
‫איכא למימר כי חיישינן דילמא זבין ה״מ ירוד שהוא מקום סחורה אבל‬
‫ת ר פ ו ת שאינו מקום סחורה לא‪.‬‬
‫] ד ף לג‪ ,‬א [‬
‫ההילד‬
‫גוי א — ירוד זה ודאי של ע״ז הוא‪ ,‬מדקתני יש׳]ראל[‬
‫ירוד של מלכות שאין‬
‫בחזרה אסור‪ ,‬דאי‬
‫בו איד‬
‫בפ״קב‬
‫האמ׳‬
‫הולכין לירוד לכתחלה‪ ,‬ואי קשיא לד כיון דירוד של ע״ז הוא גוי בהליכה‬
‫אמאי מותר גהוי כגוי ההילד לתרפות‪ ,‬איכא למי׳ ] מ ר [ בדבר שאין מתקיים‬
‫קאמר‪ ,‬ולא אתא לאשמועינן אלא דיש׳]ראל[ אסור בחזרה משום דמי ע״ז‬
‫בידו‪,‬‬
‫שאיגוג עובד אותו‬
‫וא״ג בגוי‬
‫יום איד קמיירי‬
‫הכי‬
‫להתם‪,‬‬
‫אזיל‬
‫ודאי לקנות צרכיו הוא הולך או למכור‪ ,‬כדאמ׳ד קלנדא אינו אסור אלא‬
‫לעובדיה‬
‫צרכיה‬
‫הולך‬
‫בלבד‬
‫ביום‬
‫ולא‬
‫ואפי׳‬
‫אידן‬
‫לישא‬
‫עיירות‬
‫מותרין‪,‬‬
‫וליתן‬
‫המשתעבדות‬
‫אבל‬
‫שהרי‬
‫גוי‬
‫אין‬
‫לה‬
‫ההולך‬
‫שם‬
‫לרומי‬
‫לתרפות‬
‫ירוד‪,‬‬
‫והא‬
‫ומביאות‬
‫ודאי‬
‫דאמד‬
‫לה‬
‫את‬
‫לעובדה‬
‫הוא‬
‫גוי‬
‫גמי‬
‫הכא‬
‫לימי ע״ז זבין ודמי ע״ז איכא בהדיה‪ ,‬אלמא דמי ע״ז ביד גוי אסור‪ ,‬לאו‬
‫הלכתא היא דהא פסיק פרק השוכר ה דמותר‪.‬‬
‫בודות‬
‫הגויס‬
‫אסר‬
‫בהנאה‬
‫דר״מ‬
‫—‬
‫ם״ל‬
‫לר״מ‬
‫דנודות‬
‫הגוים‬
‫וקנקנים ו אסור בעיגיהו הוא‪ ,‬כחרס הדדייגי‪ ,‬משום שבלעי הרבה׳ ואסירי ו‬
‫ג( על המשנה לעיל כט‪ ,‬נ לא מצינו פי׳ רגינו‪ ,‬הרי הוכחה מכרעת שכת״י זה אינו שלם‪,‬‬
‫‪ 0‬לעיל ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ר״ל שכבר לפני הכותב לא הי׳ פי׳ של רבינו למסכתין בשלימוחו‪.‬‬
‫ה( לג‪ ,‬א‪.‬‬
‫א( נ׳ שלפני רבינו היתד• הגי׳ בגמ׳‪.. :‬ירוד גוי ההולך בהליכה‪...‬״׳ אבל לא‬
‫ג( וגם רש׳׳י מיידי שידעינן‬
‫ב( לעיל יג‪ ,‬א‪.‬‬
‫מצאתי גי׳ זו בשום ספר‪.‬‬
‫ד( לעיל ח‪ ,‬א‪.‬‬
‫שהגוי הולך לסחורה‪ ,‬ראה גם ריטב׳׳א שכ׳ רק תי׳ זה•‬
‫ו( ע׳ תום׳ לעיל לב‪ ,‬א‪ ,‬ו׳׳ה והא‪ ,‬שבתי׳ הראשון כ׳‬
‫ד‪ (.‬לקמן סד‪ ,‬א‪.‬‬
‫דמתני׳ לא מיית כלל על איסור הנודות והקנקנים‪ ,‬וכ״כ גם המאית והר״ן ובתי׳ ב תום׳‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה‬
‫פרק שני‬
‫‪65‬‬
‫זרה‬
‫בהנאה‪ ,‬ר ץ הכנוס בהן כאלו כנוס בחרם הדרייגי‪ ,‬שדינן כדין נפל לתוכה‬
‫יץ אסור ום״ל לר״מ דיין ביץ כולו אסור בהנאה במשהו‪ ,‬ורבנן סברי אין‬
‫דינו כחרם הדרייני‪ ,‬ד ל י ת א ז לאיסור בעיניה‪ ,‬וטעם משהו בלא ממש ז מםתיה‬
‫דאםוד בשתיה‪.‬‬
‫המוריי‪0‬ח‬
‫‪/‬‬
‫מורייס‬
‫נותנין‬
‫יין‬
‫לתוכן‬
‫הרבה ם‬
‫לעביר‬
‫זוהמאם‪,‬‬
‫ויש בו מעם ומראה ם יץ‪ ,‬כיון י דלעבורי זוהמא הוא ולאו למתוקי טעמא‬
‫לא חשיב כאלו איתא לאיםורא בעיניה יא‪.‬‬
‫גבינת יב אונייקי — מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לע״זיג‬
‫ומעמידין בקיבתן ור״מ חייש למעוט‪ ,‬וכיון דמוקי ליה כאלו איתיה לאיסו׳‬
‫בעיניה‬
‫דמי יד‪ ,‬ורבנן םברי אע״ג דרוב עגלים נשחטים לע״ז איכא שאר‬
‫בהמות שאין גשחטין והוו להו עגלים מיעוטא ואין חוששין למעוט‪ ,‬ומה‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫טעם נ א ם באכילה מפני שמעמידין אותה בקיבת גבילה כ ד א י לקמןיג‪.‬‬
‫החרצנים ח‬
‫—‬
‫אומר אני טעמיה דר״מ מפני שהם מברייתו טו של‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫יין חשיב להו כיין עצמוטו ואפי בהנאה אסו ‪ ,‬א״נ מפני שהוכשרו בתחלתן‬
‫לאכילה ע״י הייןטז ונעשו כלן יץ גמור אין הכשר להן לעולם אע״פ שנגבו‬
‫מן היץ‪ ,‬ורבנן םברי‬
‫‪ /‬הלכך מ לחים דאית בהו טעם יין ומדאה יין ואין‬
‫נאכלין אלא מפני טעם היין א ס ר בהנאה דאיתיה לאיסור בעיניה‪ ,‬יבשים‪,‬‬
‫לאחד‬
‫י״ב חדשיזז‪ ,‬שאין להם טעם יין אע״ג דאית להו מראה יין שהן‬
‫מחלקים בין קנקנים לחרם הדרייני אפי׳ לר׳׳מ‪ ,‬אבל רבעו אינו מחלק כלל‪ ,‬וע׳ גם תום׳‬
‫ז( ע׳ לשון הר״ן‪ ,‬ונ״ל שכוונתו כמש״כ רבינו‪.‬‬
‫לקמן לט‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬התם‪.‬‬
‫ח( בכל הספרים הסדר‪ :‬״החרצנים‪ ,‬המורייס״‪ ,‬אבל בשנויי נוסחאות מציין שבכי״ק‬
‫ם( ראה בגמ׳ לקמן לח‪ ,‬כ !‬
‫ובמשבי״ר הסדר כמש״כ רבינו‪.‬‬
‫לט‪ ,‬א‪ ,‬ונ׳ שכן מסרש רבעו מ״ש שם‪ :‬״ידיע ממשו״‪ ,‬ופי׳ זה שיש בו מראה וטעם יין‬
‫כ׳ המאירי ד״ד‪ ,‬המשנה הששית בשם רבינו‪ ,‬וכ׳ שיש מקשין עליו עיי״ש ובריטב״א‪.‬‬
‫יא( ראה גמ׳ לה‪ ,‬א‪ ,‬ומאירי‬
‫י( ברור שלפני מלה זו חסר‪- :‬״ורבנן סברי״‪.‬‬
‫יב( בכל הספרים נוסף‪• :‬בית״ אבל‬
‫םד״ד‪ ,‬והמשנה הששית שמבאר ד״ז‪.‬‬
‫יד( כדאי׳ לקמן לה‪ ,‬א‪.‬‬
‫יג( כדאי׳ לקמן לד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בגמ׳ לד‪ ,‬ב לי׳ ״בית״‪.‬‬
‫טז( סי׳ זה לא זכיתי להבין‪ ,‬הלא החרצנים והזגים‬
‫טו( פי׳ זה כ׳ גם המאירי‪.‬‬
‫מוכשרים לאכילה עוד קודם שיצא מהם היין‪ ,‬והחרצנים וזגים מעולם לא נעשו יין גמור‪,‬‬
‫ואדרבה היין אינו נאסר במגע גוי עד שימשך מהם כדאי׳ לקמן נה‪ ,‬ב‪ ,‬והמאירי לא כ׳ רק‬
‫יח( נ׳ שמלה זו מיותרת היא‪ ,‬או שחסרים אי איזו מלים‬
‫את סי׳ הראשון‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪66‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק שני‬
‫מושחרין מן היין לא כלום הוא ומותר׳ ואע״ג דאיכא בגויהן יין משהויט‪,‬‬
‫בטל לגבי העץ דמין כשאינו מינו בנ״טכ‪.‬‬
‫ואמי‬
‫ולא‬
‫כלכא כהן שדעת! יפה ‪ — /‬איגד‪ .‬לא במשגה ולא בתום׳ ] פ ת א [‬
‫הודו לו — לא ידענא מגא‪.‬‬
‫שורפה‬
‫חיה — שא״א לבשלה בכלי עזרהכב‪ ,‬מפגי שהיא ח ל ב ואין‬
‫כלי ח ל ב במקדש‪.‬‬
‫בקיבת‬
‫עגלי ע״ז — ואסורי ע״ז אסור פרשיהו דגיחא ליה בגיפחיה כג‪,‬‬
‫ואע״ג דקיבה לא מגופיה הוא׳ וגזרו על כל כד גביגת הגוי משום בית אונייקי‪,‬‬
‫א״ג דס״ל לדי יהושע כד ברוב כה עגלים של אותן מקומות גשחטים לע״ז‪.‬‬
‫א״כ‬
‫למה לא אסרוה בהנאה — כיון דם״ל כר״מ דחייש‬
‫למיעום‬
‫ויתסר בהנאה‪.‬‬
‫והשיאו‬
‫ישמעאל‬
‫הפסוק‬
‫פיה‬
‫לד״א — אלמא לא ס״ל כרימ‪.‬‬
‫אחי‬
‫—‬
‫ואי‬
‫ק״ל היאד‬
‫היה‬
‫קורא‬
‫תדיר‬
‫והלא‬
‫מוכיח כי עליו מדבר דכתו׳ ישקגי‪ ,‬ואם איתא תשקגי‬
‫ראש‬
‫מגשיקות‬
‫מיבעי ליה‪ ,‬ועוד ד׳ יהושע דמייתי דאיה מקרא דלקמיה ת י ת י ליה‬
‫מדידיה‪ ,‬ועוד למאי דקטעי ר׳ ישמעאל בין זכר לגקיבה מאי ראיה קמייתי‬
‫ליה‬
‫מקרא דלקמן‪ ,‬דלמא ההוא גופא גמי מחליף ליה בין זכר לגקיבה‪,‬‬
‫איכא ל מ י ׳ ] מ ר [ שר׳ ישמעאל כד שמע מ ר ב ו מ ‪ ,‬והיה סבור כי פשוטו של‬
‫מקרא כד הוא׳ אמדה כגסת יש׳]ראל[ להב״ה ישקגי מנשיקות פיהו׳ והשיב‬
‫לה כן אעשה כי טובים‬
‫‪ /‬אבל מקרא של אחריו אין ספק בו כי כ נ ס ת‬
‫יז( כדאי׳ בגמ׳ לקמן לד‪ ,‬א‪.‬‬
‫לפני מלת ‪.‬הלכך״‪.‬‬
‫הל׳ מאבלות אסורות פי׳׳א הי״ד כ׳ וז״ל‪. :‬לאחר י״ב חדש‬
‫לחלוחית׳ עכ״ל‪ ,‬וגס הרשב׳׳א בתורת הבית בית ה שער ו‬
‫כחרמים מתקיים אלא עד יב חדש אבל לאחר מכאן‬
‫‪ p‬ראה לקמן בגמ׳ עג‪ ,‬כ‪ ,‬דבאינו מינו בטל בששים‪.‬‬
‫כג( כדאי׳ בגמ׳ לקמן לד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כב( ראה מ״ש המאירי‪.‬‬
‫כו(‬
‫כה( אולי *״ל נ ‪.‬דרוב״‪.‬‬
‫ד״ד‪ .‬מפני‪.‬‬
‫יט( אבל הרמכ״ס‬
‫כבר יבשו ולא נשארה בהן‬
‫כ׳ וז״ל ‪.‬שאין לחות היין‬
‫עץ בעלמא הואי עכ״ל‪.‬‬
‫כא( בכל הספרים לי׳ ‪.‬כל״‬
‫כד( ע׳ תוס׳ לד‪,‬‬
‫לא זכיתי להבין מדוע פי׳‬
‫‪3‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק שני‬
‫‪67‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫‪,‬‬
‫ישראל‬
‫אהבוך על‬
‫אומ להב״ה׳ שהרי סופו מעיד עליו׳ על כן עלמות‬
‫שהיה שמד טוב כשמן העלמות א ה ב ו ה ודרך העלמות להיות אוהבות האיש‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫וזה הראיה שהביא לו ר׳ יהושע ל ד ישמעאל‪ ,‬הואיל והפסוקים של אחריו‬
‫מוכיחים כי כנסת יש׳]ראל[ משבחת להב״ה׳ אין לשנות זה המקרא מענין‬
‫האחרים‬
‫ולהפסיקו‬
‫לב‬
‫‪,‬‬
‫ענינים כמו שאתה‬
‫סובר׳‬
‫וד‬
‫‪,‬‬
‫לא‬
‫ישמעאל‬
‫היה‬
‫בקי במקרא ללמוד ממקרא של אחריו ולתרץ מדעתו הטעות ששמע מדבוכו‪.‬‬
‫גתדין‬
‫— שאין עליהן כז‪.‬‬
‫ישנים‬
‫— אפי׳ הם גדודים‪ ,‬או חדשים מזופפים אסר‪ ,‬כי בשעה‬
‫שמזפפין אותם נותנין בהם יין אחר הזפוף מיד‪ ,‬כדי שתקלוט הזפת טעם‬
‫היין בעוד שהיא לחה ולא תטיל מרידות ביין הבא אחר מכאן‪ ,‬ושמא יש‬
‫בזפת ויכנס היץ לכלי‬
‫גומאכח‬
‫עצמוכח ונבלע בו‪ ,‬וכיון‬
‫דדבר‬
‫המכונס‬
‫‪,‬‬
‫לתוכו הוא אסור אפי׳ לד׳ דפליג בגת של חרם שזפתו גוי פ השוכר כט‪,‬‬
‫דהתם‬
‫כנוס‬
‫העברה‬
‫בעלמא‬
‫הוא שאין‬
‫מכניסין‬
‫לתוכה‬
‫לקיום‬
‫אבל‬
‫הכא‬
‫הרי‬
‫ועומד‪.‬‬
‫גוי‬
‫רבבן — פי׳ זפפן‪ ,‬לשון רבב‪.‬‬
‫ונותן‬
‫לתוכן יין‬
‫ויש׳ ] ל א ל [ עומד‬
‫— מפני תקון הזפת‪.‬‬
‫‪ /‬לעולם כדאמ׳ מעקרא — דגוי נותן בו יץ של‬
‫י ש ׳ ] ר א ל [ ל לתקון הזפת‪ ,‬ויש׳]ראל[ עע״ג שלא ינסר היין קודם שפיכה ל *‬
‫כח( לענ״ד כתנת רבינו היא‪,‬‬
‫כז( חסר‪• :‬זפת״‪.‬‬
‫רבינו ששמע מרבו‪.‬‬
‫שנשארו מקומות בכלי שלא כסס הזפת ושם יש גומא בזפת‪ ,‬וא״כ‪ ,‬אפילו אם אנו יודעים‬
‫שלא הכנים הגוי יין לכלי אחר שזפתו אסור הכלי‪ ,‬ופי׳ חדש הוא‪ ,‬ע׳ תום׳ לג‪ ,‬א בשם‬
‫ר״י ושאר הראשונים‪ ,‬וממה שרבינו פי׳ כן את לשון הברייתא מזה יוצא שגם סתם‬
‫ברייתא ם״ל שהיין שנתן בתוך הזפת הולך לאבוד ומותר הוא וא״כ רב זביד שחולק צ״ל‬
‫שם״ל שאין אנו חוששין •שמא יש גומא בזפת״‪ ,‬ודברי רבינו צ״ב ארוך‪.‬‬
‫ל( ולא כפי׳ רש״י‪ ,‬שמשמע מדבריו‬
‫כט( לקמן עד‪ ,‬ב‪ ,‬מר בדברי רבינו שם‪.‬‬
‫שהגוי נותן יין שלו‪ ,‬וע׳ רמב״ן בחי׳ ד״ה בעידנא שכ׳ ג״כ כפי׳ רבינו‪ ,‬וראה מאירי )עמוד‬
‫צג מעמודי םסרו למםיכתין ד״ד‪ .‬זפתו( ור״ן שכ׳ פי׳ זה בשם רבינו‪ ,‬חע׳ ו ב ת רבינו‬
‫לא( כן העתיק גם‬
‫שהביאם הרשב״א בתורת הבית בית ד שער ה תש דף קנב‪.‬‬
‫הר״ן אבל המאירי כ׳ וז״ל‪• :‬שראה שלא נגע ב ו ‪ . . .‬״ ‪ ,‬והנה בדברי הראב״ד שבתורת הבית‬
‫שם כ׳ להדיא שאע״פ שהיין הולך לאבוד אם המי נגע בקלוח היין נאסר הכל מה שנשאר‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪68‬‬
‫פרק שני‬
‫ע גודה זדה‬
‫וא״ת באותה שפיכה עצמה תאםר דכחו של גוי הוא לב׳ ה״ל אותה שפיכה‬
‫כאלו שופכה לטיט והיכא דכחו לאבוד לא גזרו רבנן‪.‬‬
‫מי‬
‫דמי התם — לגבי גאדות‪.‬‬
‫אזיל‬
‫לאבוד — שהזפת אינה בת מאכל כלל‪ ,‬אבל הכא אע״פ שהיין‬
‫נאבד משתיה הנה הוא נאכל ע״י המלח והמלח אינה נפסדת ע״י היין‪ ,‬ולא‬
‫עוד אלא שמתמתקת מן היץ‪.‬‬
‫גוי‬
‫נותן לתוכן יין ויש׳]ואל[ נותן לתוכן לג מורייס ואינו חושש לד‬
‫לכתחלה או דיעבד‬
‫‪ — /‬י״מלה כי לענין אסור הציר והמורייס הוא שואל‪,‬‬
‫מי גזרי׳ שמא יתן לתוכו יץ כתחלהלו או לאלז‪ ,‬והאי אינו חושש דקתני‪,‬‬
‫ה״ק אינו חושש שמא יתן לתוכי יק כתחלהלו‪ ,‬וי״מלה בו עגין אחר׳ כי‬
‫פשיטא‬
‫לן‬
‫דיש׳]דאל[‬
‫גותן לתוכן ציר ומורייס‬
‫לכתחלה ולא גזרי׳‬
‫בהו‬
‫משום יין‪ ,‬אבל מבעיא לן אם יתן בו יץ אחריהם לכתחלה או ל * ואי ק״ל‬
‫מי הזכיר גתיגת יין לח ציר ומורייס כלל דקמבעיא לן אי לכתחלה אי דיעבד‪,‬‬
‫איכא למי׳ ] מ ר [ דקתני ואינו חושש ואי אציר ומורייס בלחוד קאי מאי חשש‬
‫דיין לס איכא פשיטא דלא גרע ממיס אלא לאו‬
‫דהתר דיין קמ״ל‪ ,‬מיהו‬
‫מספקא לן אי איגו חושש ומותרין ל ת ת לתוכו יץ קאמר או אם גתן לתוכו‬
‫יץ ואיגו חושש לשום איסור קאמר‪.‬‬
‫] ד ף לג‪ .‬ב[‬
‫ת״ש דתניא נותן לתוכו יין — ול״ג ביה לכתחלד״‬
‫נותן‬
‫כ ת ח ל ה מ — כלומד תחלה שיתן‬
‫ישנים‬
‫לתוכן ציר ומורייס‬
‫בכלי‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬וא״כ כתנת רבינו במ״ש ‪.‬קודם שפיכה״ הוא קודם שהגיע לזפת‪.‬‬
‫לג( חסר‪. :‬ציר״‪.‬‬
‫לב( וכחו אוסר את היין כדאי״ לקמן עב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לד‪ (.‬לא מצאתי בראשונים שלפנינו‪ ,‬וע׳ תום׳ לג‪,‬‬
‫לד( חסר‪. :‬איבעיא להו״‪.‬‬
‫לז( וס״ל לי״מ אלו שאם‬
‫לו( נ׳ דצ״ל‪. :‬בתחלה״‪.‬‬
‫סד״ד‪ ,‬כן היא‪.‬‬
‫יתירו לו להכשיר בציר וסוריים אז יש חשש שיתן בו יין תחלה דמשקה במשקה מיחלסי‬
‫אינשי‪ ,‬משא״כ אם א״א להכשיר רק במים אז לא יבא לטעות ליתן בו יין קודס‬
‫לח( אבל בגמ׳ ם‪ .‬הגי׳‪. :‬ישראל נותן לתוכן‬
‫שיכשירנו‪ ,‬ראה בגמ׳ לקמן לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ציר או מורייס וחוזר ונותן לתוכן יין ואינו חושש״‪ ,‬וכ״ד‪ .‬הגי׳ גם בריטב״א‪.‬‬
‫מ( כ״ה גי׳ דבינו‬
‫לט( לענ״ד ברור שמלה זו טעות סופר היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫‪K‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק שני‬
‫זדה‬
‫עבודה‬
‫‪69‬‬
‫לתוכן היין נותן לתוכן הציר׳ ומשמע דאחד מכאן נותן בהן יין לכתחלה‬
‫דארישאמא‬
‫קאי דקתני נותן לתוכן יין‪.‬‬
‫ציר‬
‫היין׳‬
‫ומורייס‬
‫שורפין‬
‫טעם‬
‫ואיני‬
‫יודע‬
‫ושמא‬
‫למה‪,‬‬
‫נותנין‬
‫לתוכן מלח הרבה והמלח נכנסת בו ומיבשתו לגמרי׳ ספיקאמב‪.‬‬
‫וקנקנים‬
‫דאיירי בשמעתן של חרס ננהו׳ מדקבעא להו החזירן לתוך‬
‫כבשן האש׳ וקנקנים שהחזירן לכבשן האש ונתלבנו מותרין׳ מפני שבחמימת‬
‫האש מעט סגי להו‪ ,‬שאין אנו צריכין אלא ליבש לחות היין שבתוכן׳ ובנשירת‬
‫הזפת‬
‫ברפוי‪,‬‬
‫או אפי׳‬
‫הלחות‬
‫ומ״ה שרי‬
‫מתיבש‪,‬‬
‫בחזרת‬
‫הכבשן‪,‬‬
‫אע״ג‬
‫דלשאר אםורי לא סגי להו בהכי‪ ,‬משום דהםיקן מבחוץ‪ ,‬הכא םגי להו‪.‬‬
‫קינםא‬
‫חד‬
‫— נתינת הגחלים בתוכו‪.‬‬
‫אסר — אע״ג דסגי להו בחמימות מועטת‪ ,‬חיישי׳ דלמא חיים‬
‫עלייהו דלמא פקעימג ולא שביק להו בגוויה כל צרכו‪.‬‬
‫וחד‬
‫להו‬
‫שרי‬
‫— כיון דבחמימות‬
‫מועטת‬
‫סגי‬
‫להו‬
‫לא חייש‬
‫ושביק‬
‫כל צרכו‪ .‬והלכתא כמאן דאסר‪.‬‬
‫מהו‬
‫לתת לתוכן שכר — מי גזדינן שמא יתן בהן יין או לא‪ .‬כלי‬
‫נ ת ר אין להן טהרה‬
‫ומסתברא‬
‫הני‬
‫‪ /‬והוו להו כחרס הדריינימד‪ .‬אחר מה י״ב חדש אסור‪,‬‬
‫דאסוד בהנאה‪.‬‬
‫חצבא‬
‫‪ — /‬מםתברא שתחלת תשמישן נשתמש בהן ישראל מו‬
‫אע״פ שנשתמשו בהן גויים אחר מכאן הרבה מותרין בשכשוך‪ ,‬כדבר שאין‬
‫‪,‬‬
‫וכמו שיוצא ברור ממ״ש להלן‪ :‬״ ו מ ש מ ע ‪ . . .‬לכתחלה‪...‬״‪ ,‬וכ״ה הגי בגמ׳ ם‪ ,.‬אבל‬
‫מא( על חדשים‪ ,‬ובהם פשיטא דלכתחלה קאמר‬
‫בכל הספדים חגיי ״לכתחלה״‪.‬‬
‫מב( כ״ה בכ׳׳י ונ׳ שר״ל שספק הוא לו לרבינו אם זה הוא הטעמ‪,‬‬
‫נותן וכר‪.‬‬
‫מג( כדאי׳ ססחים ל‪ ,‬כ׳ וכמש״כ תום׳‬
‫וכמו שהתחיל לכתוב ‪ :‬״ושמא‪...‬״‪.‬‬
‫מה( לפני מלה זו יש נקב בכ״י‬
‫מד( לעיל לב‪ ,‬א‪.‬‬
‫בםוגיין ד״ה קינםא‪.‬‬
‫בגודל מלה א‪ ,‬ודברי רבינו אלה כתבם הרשב׳׳א בתורת הבית בית ה שער ו דיש דף‬
‫קנד וז״ל‪* :‬ונראין דברי הראב׳׳ד שפי׳ דהוו להו כחרם הדרייני ואפילו אחר יב חדש‬
‫אםורין ואםורין בהנאה״ עכ״ל‪ ,‬אבל הרמב״ן בחי׳ מתיר אחר יב חדש‪.‬‬
‫מו( הרשב״א שם דף קנג מביא סי׳ זה בשם ‪-‬יש מי שסירש״ ודחאו‪ ,‬וע׳ בחי׳ הרמב״ן‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪70‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫פרק שני‬
‫מכניסים לקיום‪ ,‬דאי תחלת תשמשין היה ביד גוי לא עדיפי ממשפך של‬
‫עץ דבעיא ניגוב מז‪.‬‬
‫פתוותא‬
‫כסי‬
‫אסר‬
‫דבי נזיכסי — כלי חרם של מקום פלוני‪.‬‬
‫רב אשי שרא — פי׳ גאוןמח כסי דפחדא‪ ,‬משום דמשמ׳ א ס ר‬
‫לגמרי ואפי׳ גגוב לא‬
‫ואליבא‬
‫סגי ליה‪ ,‬ולא משכחת לה אלא בשל חרס‪,‬‬
‫דרבנן דפליגי עליה דד׳‬
‫פעם‬
‫במשפך של חרם‬
‫בפ׳ השוכר מט‪.‬‬
‫ג׳ מותר — מסתברא אפי׳ בשכשוךנ דלא דינן נא הכי בגגוב‬
‫כלל גב‪.‬‬
‫והלכתא‬
‫ירוקי‬
‫כרב זביד בקוניאגג דלעניו י ק נסך חיורי ואוכמי‬
‫אסירי ולענין חמץ‬
‫ומסתבדאנד מדלא‬
‫בפסח כולהו אסירי‪,‬‬
‫שרי‬
‫מפליג‬
‫בהו‪ ,‬ל״ש מכניסו לקיום ול״ש אין מכניסו לקיום שרי כדין מתכת‪ ,‬מיהו‬
‫מכגיסו‬
‫לקיום בעי גגוב מפני שמרי יין המתיבשין עליו‪ ,‬מפני שהקוניא‬
‫מין‬
‫מתכת הוא ומגיגה על החרס יש עליה תורת מתכת‪ ,‬ואשכחן דאקילו‬
‫בה‬
‫בעי‬
‫רבנן גבי‬
‫גגוב‬
‫הלוקח‬
‫מתכת דאלו כלי עץ שגשתמש‬
‫בהו גוי פעם ראשון‬
‫ואע״ג דאין מכניסו לקיום כ ג ת משפדמז‪ ,‬ואלו‬
‫גבי‬
‫מתכת‬
‫תניאנה‬
‫‪ /‬כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין‪ ,‬וכלי מתכות אמוד׳‬
‫בפרשה כדאי׳ בפ׳ השוכר נה‪ ,‬גבי מכניסו לקיום נמי סגי ליה בגגוב דלא‬
‫בלע מידי בצוגן‪.‬‬
‫]דף‬
‫לד‪ ,‬א [‬
‫קנקנים‬
‫של‬
‫גויס‬
‫‪ /‬אחר‬
‫י״ב חדשים אסורין או‬
‫מותרין וכו׳ א‪.‬‬
‫מה( הרי״ף כ׳ פי׳ זה בשם ״גאון״‪.‬‬
‫מז( כדאי׳ לקמן עד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נ( בדברי רבינו אלה אפשר להעמיס הן את גדי רש״י והן‬
‫מט( לקמן עו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫את פי׳ ר״ת בתוס׳ ד״ד‪ ,‬כסי‪ ,‬אבל בהשגותיו הל׳ מאכלות אסורות פי״א הי״ח כ׳ רבינו‬
‫גב( שהרי בגמ׳ לפגי דין‬
‫נא( נ׳ דצ״ל‪ :‬״דנין״‪.‬‬
‫להדיא כפי׳ רש״י‪.‬‬
‫נג( כן אמרו בכתובות קז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כסי‪ ,‬נזכר גי פעמים ״שכשוך״ להכשר כלים‪.‬‬
‫נד( דברי רבינו אלה עד סה״ד מובאים בשם רבינו בתורת הבית בית ה שער ו סוף דף‬
‫קנג עיי״ש‪ ,‬ובריטב״א ד״ד‪ .‬״אמר״‪ ,‬אבל הרמב״ן בחיי ד״ה ה״ג חולק ע״ז‪ ,‬ראה גס ר״ן‪.‬‬
‫נה( לקמן עד״ ב‪.‬‬
‫א( כבר כתבתי‪ ,‬שמאחר שנמצאות בספר זה כמה פעמים הבאות מן הגמ׳ אשר לא‬
‫כ׳ עליהן שום סי׳‪ ,‬מזה נ׳ שכ״י זה אינו שלם ואין בו כל ספרו של רבינו למס׳ זו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מתענין‬
‫צריך‬
‫פרק שני‬
‫‪71‬‬
‫עבודה זדה‬
‫לשעות — מי שאמר הריני בתענית למחר עד חצי היום‬
‫להתענות כמו שאמד או לא‪ .‬מי הויא ק ב ל ת ת ע נ י ת או לא‪.‬‬
‫במה‬
‫בגדים‬
‫ש מ ש משה כל ש ב ע ת ימי המלואים וכר — לפי שלא מצינו‬
‫לאהרן‬
‫אלא‬
‫ולבניו ב‬
‫ומצינו שאותן‬
‫‪,‬‬
‫ב פ ד ג׳ וא״כ משה במה שמש‪ ,‬מי‬
‫הבגדים‬
‫משתרי‬
‫הס‬
‫ביה מחוסרי‬
‫לבשום‬
‫כדכתו‬
‫‪,‬‬
‫בגדים כי היכי‬
‫דאשתרי ליה זרות‪ ,‬או דילמא לדידיה גמי הוו ליה בגדי כהונה‪.‬‬
‫בחלוק‬
‫‪,‬‬
‫דכתי ה‬
‫בהו מעשה אורג‪.‬‬
‫]דף‬
‫קטנה‪,‬‬
‫דרך‬
‫לבן שאין בו אימרא‬
‫—‬
‫תפירה‪ ,‬כעין בגדי ד כהוגה היה‬
‫לד‪.‬‬
‫ב[‬
‫אבטא‬
‫— כעין‬
‫דטייעי‬
‫היא‪ ,‬ודומה‬
‫מבא ו‬
‫לאבטי‬
‫וגדולה היא מן הכובא דמכניםין לקיום הוא ז‪ ,‬והאי דטייעא‪,‬‬
‫סכך‬
‫הטייעא להוליך אותה על הגמל שלו‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫בתר‬
‫‪,‬‬
‫ת ר י ס ר ירחי שתא וכו — והוא הדין ל ג ימים מעת לעת ח׳‬
‫אבל אין זה הדין לא בחרצניס ובזגים‪ ,‬דורדיא דחמרא לא סגי ליה בשלשה‬
‫ימים‬
‫‪,‬‬
‫ואפי במאה דהוה ליה כעין חרצנים‬
‫גולפי‬
‫בתר‬
‫שחומי‬
‫חגים‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫וכו — אע״פ שהושחרו‬
‫מדוב‬
‫תשמישי היץ‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ת ר י ס ר — וה״ה ל ג ימים מעת לעת ח‪ ,‬א״נ רבותא אשמעינן‬
‫שאע״פ שהן מעפר שחור כמו חצבי ש ח י מ י ם כ י ה‬
‫‪,‬‬
‫ד ר ט שמכניסו לקיום‬
‫‪,‬‬
‫הוא בעי לישה או למלאתן ג ימים‪ ,‬והצבי שחימי דסגי ליה בשכשוךם‪,‬‬
‫מפני‬
‫שאין‬
‫לאשמעינן‪,‬‬
‫מכניסו לקיום הוא‪,‬‬
‫ותמיהא לי להאי‬
‫פידושא‪,‬‬
‫למאי‬
‫איצט‬
‫‪,‬‬
‫פשיטא שגרע מעץ׳ והחכם יבור לעצמו‪.‬‬
‫מוריים‬
‫אומן — מודייס החדש הבא מבית האומן ועדיין לא נ ת ע ר ב‬
‫‪,‬‬
‫בו יץ מפני שיש בו שומן הפירותי כ ד מ פ ואזיל‪.‬‬
‫ד( ר״ל מעיל‪ ,‬שהוא כמין‬
‫ג( ויקרא ה‪ ,‬דיג‪.‬‬
‫ב( כדכ׳ שמות כה‪ ,‬ד‪.‬‬
‫ה( רק במעיל כ״כ‬
‫חלוק כמש״כ רש״י שמות כה‪ ,‬ד‪ ,‬וראה רמב״ן שם לא‪.‬‬
‫ז( ועל כובא אמרו לעיל שם‬
‫ו( דאי׳ לעיל לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שמות כח‪ ,‬לב‪.‬‬
‫ח( ר״ל בערוי‪ ,‬וכן ס״ל גם להרשב״א בתורת הבית‬
‫דאין מכגיסין בו לקיום‪.‬‬
‫בית ה שער ו ריש דף קנד וראה גס ב״י יו״ד קלה‪ ,‬ותום׳ בםוביין ד״ד‪ .‬אכטא‪.‬‬
‫י( כ״ה בכ״י וצ״ל‪• :‬הדגים״‪.‬‬
‫ט( דאי׳ בגמ׳ לעיל לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪72‬‬
‫אף‬
‫ציר‬
‫אם‬
‫פרק שני‬
‫חלק אומן — חלק הוא הגעשה מדגים קטנים טהורים‬
‫כעין‬
‫של דגים או ע״י כבשים‪ ,‬ודגים טהורים גכדין בו‪ ,‬ופעם ראשון יא‬
‫גפיש‬
‫דג‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫שומגיהו‪,‬‬
‫טמא אלא‬
‫הגיחה‬
‫׳‬
‫וקסב ]ד[‬
‫מפני‬
‫האי‬
‫היץיא‪,‬‬
‫תגא‬
‫שלא‬
‫גאסר‬
‫הלכד פעם ראשון‬
‫חלק יא‬
‫לכבישה‬
‫מפגי‬
‫ערבוגייב‬
‫כשסוחט‬
‫אותה‬
‫ביד גוי משגםחט איגו חושש שמא גתן בו יין‪ ,‬מ״מ צריד‬
‫שידע בבירור שהיא פעם ראשונה או שניה ולא גתערב בו פעם ג ‪ /‬ושמא‬
‫היה‬
‫להם זמן ידוע שצריך לשהות בו המים‬
‫הראשונים והשניים ואח״כ‬
‫מוציאין אותן המים ונותנין בו מים אחדים ובאותן המים השלשיים מערכין‬
‫בהן יץ‬
‫תחלתן‬
‫תיד באותו יג הזמן הידוע להם הצרד לשהותם אם ראה י ש ׳ ] ר א ל [‬
‫עשייתן‬
‫תרמינך‬
‫אע״פ‬
‫שעתך‬
‫שגעשה‬
‫בידי‬
‫— זימנא‬
‫גוי‬
‫תיד אותו הזמן מותר‪.‬‬
‫אחריתי‬
‫מתרמא‬
‫ליה‬
‫שעת׳‬
‫לאותובי‬
‫שפיר‪ ,‬כלומד בפעם הזאת לא הקשית יפה‪.‬‬
‫ה ״ ג י ד אימר בזביחה הוא עובדה‪.‬‬
‫אדף לה‪ ,‬א[‬
‫אסורי‬
‫הנאה שרי פרשיהו‬
‫—‬
‫מדקאמר קיבת עגלה‬
‫מותרת‪ ,‬וטעמא מאי מפני שכגוס במעיה וכמו שמוגח בקערה דמי׳ אלמא‬
‫כיון דלאו גופא הוא לא מתסרי‪ ,‬פרש גמי לאו גופא הוא ולא מתםרי‪,‬‬
‫אבל גבי ע״ז אע״ג דלאו גופיה הוא ניחא ליה בגיפחיה ומתם׳‪ ,‬וכד פי׳‬
‫רש״יא במ׳ חולין ב‪ ,‬ולאו ג משום דקיבה פרש הוא כלל‪ ,‬אלא חלב גמור‬
‫הוא‪,‬‬
‫כ ד ת נ י א ד קיבה שבשלה בחלבה אסר‪.‬‬
‫יא( ע״כ גי׳ אחרת היתד‪ ,‬לו לרבינו בסוגיין‪ ,‬שהרי לפי גירסתנו ‪,‬פעם ראשון‪...‬׳׳‪ ,‬לא נאמר‬
‫יג( צ״ל‪» :‬אותו»‪.‬‬
‫יב( כדאי׳ לקמן לס‪ ,‬א‪.‬‬
‫רק על מורייס‪ ,‬וגי׳ רבינו לא מצאתי‪.‬‬
‫יד( גי׳ רבינו לא מצאתי‪ ,‬וראה רש״י‪.‬‬
‫א( בכל המםיכתא כולה לא מצאתי שיקרא רבינו בשם רש׳׳י‪ ,‬רק כאן׳ ואולי יש‬
‫מזה קצת סמך שבמקום שכ׳ רבינו ‪.‬צרפתי׳׳ אין כוונתו לרש״י‪ ,‬והדבר צ״ב ארוך‪,‬‬
‫שהרי לפעמים מ״ש רבינו בשם ‪.‬צרפתי״ נמצא ברש״י ולפעמים לא נמצא‪.‬‬
‫ג( גם מכאן והלאה דברי רש׳׳י הם שם‪.‬‬
‫‪ p‬קטז‪ ,‬ב סד״ה הרי זו‪.‬‬
‫ד( במשנה חולין קסז‪ ,‬ב‪ ,‬והנה ברש״י שם ‪.‬כדתנא• ורבינו כ׳ ‪.‬כדתניא״ אע״פ שהיא‬
‫משנה‪ ,‬וידידי הרה׳׳ג ר׳ קלמן כהנא יצ״ו בספרו שנת השבע )תל אביב‪ ,‬תשי׳׳ט( ע׳ קכא‬
‫כ׳ שבם׳ העמוד מצינו בכמה מקומות ‪.‬תניא• כשמביא משנה‪ ,‬ו״תנך כשמביא ברייתא‪,‬‬
‫עיי״ש שהאריך בזה ומביא גם תשובה מד שדירא גאון שכ׳ גיכ כן‪ ,‬אבל צ״ע ממ״ש‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ר׳‬
‫טמא‬
‫פרק שני‬
‫‪73‬‬
‫ע בודה ז רה‬
‫ירמיה ה לפי שא״א לגבינה ו בלא צחצשי חלב — ומפני ח ל ב‬
‫נאסר‪,‬‬
‫כ ד א מ ר ז איכא דקאי‬
‫מפני‬
‫ביני‬
‫שמעמידין אותה בעור‬
‫טיפי ח‪.‬‬
‫‪/‬‬
‫והויא ליה נבילה גמורה‪ ,‬א ב ל‬
‫—‬
‫הקיבה מותרת שלא נאסרת עצמה דלאו גופא היא ט׳ ואי ק ״ ל י בשחוטה נמי‬
‫‪,‬‬
‫ומשום בשר בחלב ונבעי נותן טעם כ ד ת נ י א ד ב מ חולין יא המעמיד בעור‬
‫הקיבה יב אם יש בה נותן טעם אסור‪,‬‬
‫נאםרין‬
‫ואינן‬
‫אלא‬
‫התערובת‬
‫מפני‬
‫בעי‬
‫התם כיון דתרויהו‬
‫היתרא ננהו‬
‫טעם‬
‫בשול‬
‫‪,‬‬
‫נותן‬
‫שיהא‬
‫דדרך‬
‫אסרה תורהיג‪ ,‬אבל נבלה דאםורא דאוריתא כיון דאוקומה קא מוקים ליה‬
‫חשיב‬
‫ולא בטיל ואפי׳‬
‫יוםפ‬
‫ך מגש יד‪.‬‬
‫ומי‬
‫אמר‬
‫שמואל‬
‫במשהו והויא ליה ההוא‬
‫—‬
‫דקיבה‬
‫מותר‬
‫אסר‬
‫מתס‪/‬‬
‫ולא‬
‫בעיניה‪ ,‬כ״כ ה ר‬
‫וכיון‬
‫דמפ‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫לה‬
‫‪,‬‬
‫ב מ ת נ י אלמא ס״ל כותיה‪ ,‬ומתרץ לעולם לא ס״ל כותיה והתם אליבא דקודם‬
‫חזרה מפרש‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫שמן ר ב אמ׳ — פ י משום חתנות‪ ,‬ולא מפני שהיה‬
‫]דף לה‪ ,‬ב[‬
‫בו טעם לאסור מן התורה‪ ,‬ושמואל אומר לא היתה גזירה‪ ,‬אלא מן התורה‬
‫נאסר‬
‫משום‬
‫גיעולי‬
‫גויס‪ ,‬וההיא‬
‫דאמרטו‬
‫אבימי‬
‫ניתואה פתן‬
‫ושמנן טז‪,‬‬
‫משמיה דרב אמד ולאיז ס״ל לשמואל‪.‬‬
‫]דף לו‪ ,‬א[‬
‫בשלמא‬
‫לדידי דאמינא‬
‫—‬
‫שלא היתד‪ .‬גזירה אלא מטעם‬
‫‪,‬‬
‫גיעולי גוים נאסר היינו ד ד יהודא הנשיא התירו ום״ל נ״ט לפגם מותר‪,‬‬
‫ואע״פ שהראשונים התירו א והיו נוהגים אסור ב נט״ל אסור והם היו גדולים‬
‫ד‪ (.‬ראה הגרי״ס ודקדוקי סופרים אות פ וכ״ד‪,‬‬
‫רבינו לקמן מה‪ ,‬ב ד״ה והתנן‪.‬‬
‫ז( לקמן לה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ו( בכ״ה במקום ״גבינה״ אי׳‪• :‬לה״‪.‬‬
‫גם בגמ׳ ם‪.‬‬
‫ט( כמו שכתב רבינו לעיל‬
‫ח( ושם אי׳‪ :‬״אטפי״‪ ,‬ובגמ׳ ס‪ .‬הגירםא‪ :‬״יטפי״‪.‬‬
‫י( ראה גם תום׳ ד״ד‪ .‬מפני וגם שאר הראשונים כ׳ קר זו‪.‬‬
‫ד״ה אםורי‪.‬‬
‫יב( כגי׳ הב״ח בהגהה שם‪ ,‬ראה גם דקדוקי סופרים שם‪.‬‬
‫יא( קטז‪ ,‬א‪.‬‬
‫יד( כ׳ דבריו גם שאר הראשונים זצ״ל׳ ודע שבתורת‬
‫יג( כדאי׳ סנהדרין ד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הבית בית ג שער ו וכן בריטב״א ובר״ן בםוגיין פ בשם ״הראב״ד״ תי׳ שלא פ רבינו‪,‬‬
‫אבל בחי׳ הרמב״ן ובמאירי בסוגיין כ׳ תי׳ זה בשם הרב אב״ד }בעל האשכול[‪.‬‬
‫יז( ראה תופ ד״ד‪ .‬בשלמא וגס‬
‫טז( חסר‪ :‬״וכר ״‪.‬‬
‫טו( לקמן לו‪ ,‬א‪.‬‬
‫ריטב״א‪ ,‬ואולי גס רבינו כוונתו היא לשמואל אליבא דתנא דמתני׳‪.‬‬
‫א( לענ״ד ברור שמלה זו טעות סופר היא‪.‬‬
‫ב( בכ״י יש כאן מלה א שלא‬
‫‪74‬‬
‫סרק שני‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫ע בודה זדה‬
‫מן האחרונים‪ ,‬לא אמ׳ בכה״ג אין ב י ד יכול לבטל‪ ,‬שהדי במקומות הרבה‬
‫חולק על רבו במדרש התורה והלכה כתלמיד‪ ,‬אבל בדבר‬
‫תלמיד‬
‫המותר‬
‫והגדול אוסר מפני גדר דבר אין קטן ממנו רשאי להתירה‪.‬‬
‫הם לא דרשו — אם ר׳ יהודה הנשיא לא הסכים לדעת פי׳‬
‫אם‬
‫המקרא‪.‬‬
‫א נ ן ג דרשי׳ — דחזי׳ בפי׳ כי דניאל גזר עליו ד כ ת י ב ד וביין משתיו‬
‫ושמן דומיא דיין דמשום חתנות‪.‬‬
‫ושמן‬
‫לכל‬
‫דניאל גזר עליו דהא אמר — ומפת נמי מצי לאקשויי ל ר ב‬
‫ישראל הורה וכתוב ד אשד לא יתגאל בפת בג המלד וביץ משתיו‪,‬‬
‫מ״מ תירוצו סליק לכולהוה‪.‬‬
‫ה״ג‬
‫ואמר ו רב שמעיה ז מה טעם — תירץ הא שמן נמי לא פשט‪,‬‬
‫וכ״ת מ״מ כיון דלא היה גדול ממנו היאד יכול להתירה‪ ,‬סמכו על המקרא‬
‫שמעיד שאין אדם רשאי לגזור עליו‪ ,‬מהמקרא ח גדול מזה ומזה‪ ,‬ד כ ת י ב ט‬
‫במארה‪ ,‬והיכא דאין ב״ד יכול‪ ,‬כגון שהגדול גזר על הדבר מפני גדר ד ב ר י‬
‫מקטן או יא הקטןיג אומ׳ מראית עיניו שאינה כדאי לאוס׳ מגזרה זו׳ אבל‬
‫הכא המקרא מעיד עליו שאינו כדאי לאוסרו‪ ,‬וק״ליג לעיל נמי דקא מקשי‬
‫ליה שמואל לרב דגיאל גזר ואתא ר׳ יהודה ובטיל‪ ,‬לישני ליה נמי כה״ג‪,‬‬
‫שאין‬
‫בה‬
‫אדם רשאי לגזור‬
‫ומיה‬
‫גזירה על‬
‫בטיל‪ ,‬ואיכא למימ׳‬
‫הצבור אלא א״כ רובן‬
‫כ י ת דאמר‬
‫יכולין‬
‫לעמוד‬
‫ר ב דגיאל גזר עליו ותלמידי‬
‫שמאי והלל גמי גזרו עליו‪ ,‬ע״כ כי גזר דגיאל לא גזר אלא בעיר ובעיר‬
‫ג( בכ׳׳ה הגי׳‪ :‬״אנן לא דרשינן״ ובנמ׳ ם‪ .‬הגי׳‪» :‬אנו לא‬
‫יכולתי לפענחה‪.‬‬
‫ד( דניאל א‪ ,‬ח‪.‬‬
‫נדרוש״‪ ,‬אבל ‪.‬מלת »לא״ נוספה למעלה בין השורות‪.‬‬
‫ו( בכל הספרים הגי׳‪:‬‬
‫ד‪ (.‬ד״ז כ׳ הרמב״ן בחי׳ ד״ד‪ .‬ה״א‪ ,‬בשם רבינו‪ ,‬עמ״ש עיז‪.‬‬
‫״אמר״‪ ,‬ותירוץ הגמ׳ מתחיל במלה זו ע׳ תום׳ ד״ד‪ .‬והתנן‪ ,‬אבל דבינו גריס ״ואמר״‬
‫ח( אולי צ״ל‪:‬‬
‫ז( כ״ה גי׳ ר״ח‪.‬‬
‫ומפרש שדברי רב שמעיה שייכים לקושיא‪.‬‬
‫״שהמקרא״‪ ,‬בכתב יד זה המי״ם דומה מאד לשי״ו׳ ואולי צ״ל‪ :‬״והמקרא״‪.‬‬
‫יא( ב מלים אלו ״מקטן‬
‫י( כמש״כ רביגו ד״ד‪ .‬בשלמא‪.‬‬
‫ט( מלאכי ג‪ ,‬ט‪.‬‬
‫יב( אם המלים‬
‫או״‪ ,‬אינן מובנות לי כלל‪ ,‬ואולי ט״ס הן או שחסרות אי איזו מלים‪.‬‬
‫יג( ראה תום׳ ד״ד‪,‬‬
‫״מקסן או״‪ ,‬ס״ס הן אז במקום ״הקטן״‪ ,‬צ״ל‪ :‬״והקטן״‪.‬‬
‫בשלמא שהרגישו ג״כ בקר רבינו ובתי׳ השני תי׳ כעין תי׳ רבינו‪ ,‬מ ׳ גם בחי׳ הרמב״ן‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק שני‬
‫זדה‬
‫עבודה‬
‫‪75‬‬
‫‪,‬‬
‫מיהא רוב ציבור יכולין לעמוד בו בהא איכא דובא‪ ,‬ו ר יהודה הנשיא כי‬
‫‪,‬‬
‫שדא בין בעיר בין בשדה שרא‪ ,‬ואי דניאל גזר עליו כ ד ק א היכי שרא‬
‫ליה‬
‫דניאל‬
‫ר׳ יהודה הנשיא בעיר ועקר תקנת׳‬
‫דדניאל‬
‫בעיר‪ ,‬אלא לאו דלא‬
‫גזר ולא ב״ש וב״ה גזור אלא מעקר התורה נאסר ומעקר התורה‬
‫הותר יד‪ ,‬ומסקנא דר׳ יהודה טו לא ם״ל כ ר ב ודלא דניאל גזר עליו כלל‪,‬‬
‫ואי ם״ל כשמואל ניחא‪ ,‬ואי ס״ל גמי כ ר ב דהוא מי״ח דבר וגזירה א׳ היתה‬
‫בין בעיר בין בשדה‪ ,‬ה״ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ומדהותדה‬
‫מקצתה הותרה כולה בין בעיר בין בשדה‪.‬‬
‫] ד ף לו‪ ,‬ב [‬
‫גופא‬
‫א מ ר ט ז א ב י מ י בנותיהן מאי היא — כלומר הלא‬
‫בנותיהן א ס ר מן התורה דכתי׳יז לא תתחתן‪ ,‬גזרו עליהן שיהו נדות מערימה‪,‬‬
‫כדי שלא יהו יש׳]ראל[ מצויץ אצלן ולא ניתי למנםבן‪.‬‬
‫גניבא‬
‫בית‬
‫מ ש מ י ה ד ר ב אמר — ביאה נמי גזירה היתה כדמפ׳ ואזיל‪.‬‬
‫דינו של ש ם גזרו דכתו׳ הוציאוה ותשרף — ואע״פ שבאותה‬
‫שעה לא היו יש׳]ראל[‬
‫הרי היו שם בית דינו של שםיח ובית דינו של‬
‫אאע״היח שהיו מקיימין את התורה בהופעת רוח הקדש‪ ,‬ושאר האומות היו‬
‫בעיניהם כגוים לפי שלא היו מקיימין המצות והיו עובדים ע״ז‪ ,‬וגזרו אלו‬
‫שיהו גדורים מן העריות שלא יתערבו באחרים כדי שלא ימשכו אחריהם‬
‫‪,‬‬
‫בע״ז שלא ישאו את בנותיהם‪ ,‬ובנותיהם שלא יגשאו להם ואפי דרך זנות‪,‬‬
‫ולא עוד אלא מפני גדריט ד ב ר גזרו עליה שריפה באותה שעה‪ ,‬וכששמע‬
‫יהודה כי ממנו היה הצילה‪ ,‬שהדי יהודה יש׳]ראל[ היה‪ ,‬ובני יעקב כשהיו‬
‫נושאין את בנותיהם היו מגיירין אותן כ קודם לכן‪.‬‬
‫אלא‬
‫גוי הבא על ב ת ישראל — פי׳ כשגזרו בית דינו של שם‬
‫בדרך זנות ה״מ הבא על ב ת יש׳]ראל[ דממשכא בתריה‪ ,‬וקרי ליה דאורייתא‬
‫טו( אחרי מלה‬
‫יד( וראה מ״ש רבינו לעיל ד״ה בשלמא‪.‬‬
‫ד״ה‪ ,‬הא דאמרינן‪.‬‬
‫זו יש נקב קטן בכ״י ובסוף הנקב כ׳‪• :‬ריר‪,‬״‪ ,‬והנקב הוא במקום שתי אותיות‪ ,‬ואולי היה‬
‫יז( דברים ז‪ ,‬ג‪.‬‬
‫טז( לפי גי כל הספרים חסר כאן •באלי אמר״‪.‬‬
‫כ׳‪• :‬דשריה״‪.‬‬
‫יח( שאברהם אבינו קייס את התורה כולה אי׳ בקידושין פב‪ ,‬א ובבראשית רבה ס׳ פה‪.‬‬
‫אות יא אי׳ וכ׳ רש״י בבראשית לח‪ ,‬כד‪ ,‬שתמר היתה בת שם שהי׳ כהן ולפי׳ דנוה‬
‫כ( כדאי׳ בבראשית‬
‫ים( ולא ק׳ קו׳ הרמב״ן בבראשית לח‪ ,‬כד‪.‬‬
‫לשריפה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪76‬‬
‫ע בו דה זד ה‬
‫טחן שני‬
‫על שם שנכתב בתודה דכתי׳כא הוציאוה ותשדף‪ ,‬ותו גרסי׳ במם׳ ברכות כב‬
‫בג׳ מקומות הופיעה רוח הקדש בבית דינו של שם ובבית ריבו של שמואל‬
‫וכו׳ של שם דכתי׳כג צדקה ממני‪ ,‬אלמא דעת המקום היה עמהם‪.‬‬
‫ה ״ ג כ ד וגמ׳ הכי הוה בתמיכה גנו׳ באקראי הוה — פי׳ והלא גזרת‬
‫בית‬
‫חשמונאי אפי׳‬
‫באקראי‬
‫הוה‬
‫דקתני‬
‫הבא על הגויה‪,‬‬
‫דמשמע‬
‫ביאת‬
‫אקראי‪ ,‬אלא הכי קתני בית חשמוגאי גזרו על הביאה של צינעא בין דאקראי‬
‫בין דמיחדא ליה אבל ייחוד גרידא לא וכר‪.‬‬
‫]דף לז‪ ,‬א[‬
‫אמר רבינא הילכך ת י נ ו ק ת גויה וכו׳ — פליג אד ר ב‬
‫גחמן דאמד ל ע י ל א שיהו גדות מעריסא‪ ,‬וההיא אתיא כר׳ דאמרא גוי בן‬
‫יומו מטמא בזיבה‪ ,‬והא דדביגא אתיא כר׳ חייא‪.‬‬
‫פשיטא‬
‫—‬
‫כלומר כ י ת דגוי בן ט׳ שנים הוא דמטמא פחות מט׳‬
‫לא מפני שאיגו ראוי לביאה גויה גמי לא מטמאה עד ג׳ שגים‪.‬‬
‫מהו‬
‫דתימא‬
‫— אפי׳‬
‫בתוד ג׳ נמי‬
‫לא‬
‫מטמאה‬
‫דהא לא‬
‫ידעה‬
‫לארגילה קמ״ל‪.‬‬
‫ר׳‬
‫אמר‬
‫יה ודא נ ש י א ה — בגו של רבן גמליאל ב של רביגו הקדוש היה‪.‬‬
‫אביי הכל מ ו ד י ם כ ש ת צ א ח מ ה וכו׳ — על ר׳ יהודה הגשיא‬
‫וסיעתו קאמר‪ .‬כי כשנחלקו עליו כל סיעתו לא ג לאוסרה ליגשא לא גחלקו‬
‫אלא באם תצא‪ ,‬וכיוצא בו אם לא באתי מכאן עד יום פלוני‪ ,‬וימות בתור‬
‫אותו הזמן‪ ,‬והאי דקא׳ אם תצא ולא קא׳ אם לא תצא דומיא דאם לא‬
‫באתי‪,‬‬
‫משום דדרד חמה לצאת‪ ,‬וקס״ד לכ״ע להוי תנאה ומעכשיו קאמד‬
‫ליה אפי׳ דאם תצא‪ ,‬קמ״ל דפליגי‪ ,‬ואם אמר ליה ע״מ שתצא דכ״ע מעכשיו‬
‫כא( בראשית לח‪ ,‬כד‪.‬‬
‫רבה‪ ,‬וא׳׳כ גם את תמר גיירו‪ ,‬אם לא היתה בתו של שם‪.‬‬
‫כב( נ׳ שטעות סופר היא‪ ,‬שהרי בגמ׳ שלפנינו לי׳ בברכות אלא במכות כג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כד‪ (.‬אות מ‬
‫כד( לא מצאתי גי׳ זו‪ ,‬וראה בגמ׳ ס‪.‬‬
‫כג( בראשית לח‪ ,‬כו‪.‬‬
‫אינה ברורה ואולי היא שי״ן‪.‬‬
‫ג( ברור כשמש שמלה זו ט״מ‬
‫ב( חסר‪. :‬בנו׳׳‪.‬‬
‫א( לעיל לו‪ ,‬א‪.‬‬
‫היא‪ ,‬הסופר רצה לכתוב את המלה שלימה הבאה אח׳׳ז והפסיק וכתבה עוד פעם‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק שני‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫‪77‬‬
‫קאמ׳ ושריא‪ ,‬כשתצא דכ״ע אסור לינשא במקום יבם עד שיחלץ לה‪ .‬מיהו‬
‫לד׳ יהודה הנשיא דםבר לה כר׳ יוסי חולצת ולא מתיבמת ולרבנן מתיבמת‪,‬‬
‫ול״גד בה ואי מיית בליליא הוי גט לאחר מיתה‪ ,‬דלר׳ יוסי לא הוי גט‬
‫לאחר מיתה אלא חולצת ולא מתיבמת‪ ,‬כדאמ׳ פרק מי שאחזוה זה גיטיך‬
‫לאחר מיתה לא אמד כלום‪ ,‬ואמ׳ עלה אמר ר ב הונא ולדברי ר׳ יוסי חולצת‪,‬‬
‫וגרסי׳ התם ו אמר רבה כשאמות ולאחר מיתה אין זה גט‪ ,‬אלמא כשאמות‬
‫כלאחר מיתה דמי ולד׳ יוסי חולצת‪ ,‬ומאן דגריס ליה מפ׳ ליה הכי ז‪ ,‬ואי‬
‫מיית בליליא כגט לאחר מיתה הוא‪ ,‬פי׳ הרי הוא כאלו אמר לה זה גיטיך‬
‫מיתה דכ״ע חליצה מיהא בעיא‪ ,‬ואביי לישנא קמ״ל דשלא אבא ח‬
‫לאחר‬
‫כלאחר‬
‫וכו׳‬
‫מיתה דמי‪ ,‬וכבר פיר״שט שהיה לו לאביי לומר דלא תצא חמה‬
‫דומיא דכשלאי‪ ,‬אלא מפני שסוף חמה‬
‫לצאת אודחא‬
‫דמילתא נקט‪,‬‬
‫ועוד אתה צריך לדעת כי דמיון ע״מ שתצא חמה הוא ע״מ שלא אבוא‬
‫מכאן עד יום פ ל ו ‪ /‬ואם מת בתוך אותו זמן היא מותרת דכמעכשו דמי‪,‬‬
‫אבל אם אמר לה ע״מ שאבא מכאן עד יום פלו׳ ומת בתוך אותו זמן לא‬
‫כלום הוא‪ ,‬דאע״ג דכמעכשיו דמי‪ ,‬מ״מ בעי לאוקומי תנאה ולא מצי לקיומיה‬
‫וגיטא לאו כלום הוא‪.‬‬
‫וקמפלגי‬
‫בראשו ארוך — פלוגת׳ בפ׳ אלו טריפות יא‪ ,‬תנא דבי ר ב‬
‫ודבי ר׳ ישמעאל דדרש להו בכללי ופרטי וכלל‪ ,‬ואייתר ליה סלעם לרבויי‬
‫ראשו ארוך אע״ג דליתיה בפרטי‪ ,‬ותנא דבי ר ב דדיש בכלל ופרט בלחוד‪,‬‬
‫אין בכלל אלא מה שבפרט‪ ,‬ולא מייתר ליה סלעם לרבויא‪.‬‬
‫] ד ף לז‪ ,‬ב[‬
‫רב חייא בר אמי אמ׳ ס ו ס ב י ל — וקא מפלגי בכנפיו‬
‫חופין את רובו‪ ,‬ותנא דבי ר׳ ישמעאל דמייתר ליה סלעם קא מרבה לםוםביל‬
‫ולכל דדמו ליה‪ ,‬אע״ג דחופין את רובו כל דהוא הואי‪ ,‬הואיל דדמי לפרט‬
‫לכל מילי‪ ,‬אבל שושיבא דהוא ראשו ארוך לאיב מרבינן דלא דמי לפרטי‬
‫בהאי מילתא‪ ,‬דפרט אין ראשו ארוך והאי ראשו ארוך‪.‬‬
‫‪ 0‬עב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ד‪ (.‬גיטין עב‪ ,‬א‪.‬‬
‫ד( לא מצאתי מי שלא גרסה‪.‬‬
‫ח( גלעג״ד דבמקוס •ושלא אבא״ צ״ל‪:‬‬
‫ז( ראה פי׳ רש״י ד״ה לכי נפקא‪.‬‬
‫ט( אמני יודע‬
‫•דשלא באתי״‪ ,‬והיינו •לכשתצא״‪ ,‬כמש״כ רבינו בתחלת הדבור‪.‬‬
‫י( חסר‪* :‬באתי״‪.‬‬
‫למי נתכוון‪ ,‬ונ״ל‪ ,‬שצ״ל‪• :‬פרישנא״ שהרי רבינו טי׳ כן לעיל‪.‬‬
‫יב( נ׳ שרבינו גרים כגי׳ גמ׳ דידן וע׳ תום׳ ד״ה בראשו‪,‬‬
‫יא( חולין סו‪ ,‬א‪.‬‬
‫שהקשו ע״ז ודחו גי׳ זו‪ ,‬וע׳ הגי׳ בחי׳ הרמב״ן‪ ,‬ונ״ל ששם בד״ה צ״ל‪* :‬בראשו ארוך‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪78‬‬
‫ועל‬
‫ל מ י ת א י ו — אסור לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש‪.‬‬
‫אוקמוה‬
‫אדם‬
‫סרק שני‬
‫משקה מםבזדיא וכו׳ — עקרה בפסח ראשץיג‪.‬‬
‫דקרוב‬
‫וסתם‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫אדאורייתאטו דכתי׳ וכל‬
‫טומאה הויא‬
‫וטמא‬
‫שבעת‬
‫טומאת שבעה‪ ,‬דכתי׳‬
‫וגומי‪,‬‬
‫וקאמ׳יז‬
‫כל‬
‫יגע‬
‫אשר‬
‫בו‬
‫הטמא‬
‫לעילטז הגוגע‬
‫אשר‬
‫בו‬
‫במת‬
‫יטמאיח‪,‬‬
‫יטמא‬
‫—‬
‫בכל גפש‬
‫יטמא‬
‫כמותו‪.‬‬
‫וכתי׳יז בתריה כ ל הגפשות הגוגעותיט תטמא עד הערב‪ ,‬וקאמ׳ שלא בחבורין‬
‫גזרו שיהא טמא ז׳‪ ,‬לא אשכחן לה לא במשגה ולא בתוספ׳]תא[‪ ,‬ולא שמעגו‬
‫אפי׳ אמורא שאמד אותה‪ ,‬אלא סברא דגפשיה קאמ׳‪.‬‬
‫אמר‬
‫ולא‬
‫להו רבא לא תתלו וכו׳ — כי מעולם לא כ היתה גזירה זאת‬
‫עתידה להיות‪ ,‬וגזירה לא היתד‪ .‬אלא בחבורין‪ ,‬כי מן‬
‫התורה‬
‫אדם‬
‫באדם אפי׳ בחבורין איגו טמא זי‪ ,‬כדממעט לה בספרי כא מוהגפש הגוגעת‬
‫תטמא עד הערב‪ ,‬ואתו איגהו גזרו דבחבורין מיהא יהא טמא לתרומה וקדשים‪,‬‬
‫כדגרסי׳‬
‫לא‬
‫אמדו‬
‫במם׳ גזידכב פרק ג׳ מיגים‪ ,‬אמ׳ ר׳ יצחק בר׳ יוסי א״ד יגאי‬
‫טומאה‬
‫בחבורין‬
‫אלא לתרומה‬
‫וקדשים‬
‫אבל לא‬
‫לגזיד‬
‫ועושה‬
‫פסח‪ ,‬ואמ׳ ה ת ם כ ג אי אמר׳ בשלמא בחבורין דרבגן הייגו דשגי ליה בין‬
‫תרומה לגזיר‪ ,‬ושגי ליה כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם במת‪,‬‬
‫אלמא חבורי אדם טמא ז׳ באדם מדדבגן לתרומה וקדשים אבל לא לגזיר‬
‫ועושי פסח‪ ,‬ותגן כריש מסכת אהלות שגיס טמאים במת א׳ טמא טומאת‬
‫יג( פסחים םז‪ ,‬א‪ .‬המאירי בסתיחתו למס׳ פסחים כ׳ שהגאונים‬
‫נ״ע פליגי״‪.‬‬
‫חלקו את מס׳ פסחים לשתי מסכתות‪ :‬צרפו את פרק ערבי פסחים לארבעה פרקים‬
‫הראשונים וקראוה מם׳ פסח ראשון ואת שאר הפרקים קראו מם׳ פסח שני‪.‬‬
‫טו( לענ׳׳ד חסר כאן‪ . :‬ו כ ד *‪ ,‬ודוק‪.‬‬
‫יד( נ׳ דחסר‪. :‬מסאב״‪.‬‬
‫יח( צ״ל‪. :‬אשר יגע בו הסמא יטמא״‪.‬‬
‫יז( שם כב‪.‬‬
‫טז( במדבר ים‪ ,‬יא‪.‬‬
‫כ( ראה מ״ש רבינו‬
‫יט( במקום ‪.‬כל הנפשות הנוגעות״ צ״ל‪. :‬והנפש הנוגעת״‪.‬‬
‫כא( במדבר יס‪ ,‬כב‪ ,‬ודע שרבינו‬
‫בדבור הקודם‪ ,‬וכדברי רבינו כ׳ גם הרמב״ן בחיי‪.‬‬
‫מפרש את הספרי שמיידי אפי׳ בחבורין‪ ,‬אבל בססרי סתמא קתני‪ ,‬וברור שתום׳ נזיר מב‪ ,‬ב‬
‫ד״ד‪ ,‬בחבורי ס״ל שהספרי מיידי שלא בחבורין‪ ,‬וע׳ היטב בחי׳ הרמב״ן לםוגיין ד״ה הא שגם‬
‫הוא ס״ל דבחבורין מן התורה מטמא סומאת שבעה וראה רמב״ם הל׳ טומאת מת פיה‬
‫כג( בגמ׳‬
‫כב( מב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ה״ב ובפירושו ריש מס׳ אהלות‪ ,‬שס״ל כרבינו‪.‬‬
‫שלפנינו לי׳ ‪.‬אי אמרת — לנזיר״ והגי׳ היא‪. :‬ואי אמרת דאורייתא מאי שנא״‪ ,‬ונ׳‬
‫פרק שני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪79‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫‪,‬‬
‫ז׳ וא׳ טמא טומאת ערב‪ ,‬כיצד ב׳‪ ,‬אדם הנוגע ב מ ת טמא ז ואדם הנוגע‬
‫‪,‬‬
‫בו טומאת ערב‪ ,‬כיצד שלושה ‪,‬כלים במת וכלים בכלים טומאת ז׳ ו ה ג בין‬
‫כלים בין אדם טומאת ערב‪ ,‬כיצד כד כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם‬
‫‪,‬‬
‫טומאת‬
‫‪,‬‬
‫ז ה ד בין אדם בין כלים טומאת ערב‪ ,‬וכולה מתניתין בחבודין‬
‫הוא כה‪ ,‬כגון שהרגו בחרב שבידו מטמא אותו והוא מטמא את בגדיו וכלן‬
‫ז ‪ /‬ומקראי נפקא בספרי כו‪ ,‬ואפי‬
‫טומאת‬
‫‪,‬‬
‫חבורי‬
‫אדם‬
‫באדם אינו טמא‪,‬‬
‫ואיכא למימ׳ דכי תנן הא מתניתי׳כז לנזיר ועושי פסחכח‪ ,‬אי נמי קודם‬
‫‪,‬‬
‫גזרה‪ ,‬והאי דקא׳ ר׳ יצחק ב ר יוסף לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה‬
‫‪,‬‬
‫וכר‪ ,‬ג מ הוי גמי׳ ליה דבחבורין מיהא גזרו‪ ,‬ומיהא לא גזרו אלא לתרומה‪,‬‬
‫וגזירה זו לא התירה יוסי ך יועזר‪.‬‬
‫א ל א כ ט הכי אמר רב נחמן ספק טומאה בר״ה היתיר לוזן וכר — ומר‬
‫זוטרא בריר‪ .‬דרב נחמן שמא לא היה בקי במשנה זו דאהלות‪ ,‬ולא במדרש‬
‫ספרי‪,‬‬
‫כדגרסי׳ל ברבה בר‬
‫השלקות‬
‫—‬
‫היינו‬
‫א מ ה לא תני מר סדר טהרות‪.‬‬
‫בשולי‬
‫גוים‪,‬‬
‫מדרבאלא‬
‫גזר לב‬
‫משום‬
‫חתגות‪,‬‬
‫ולא תיקשי לדלג כיון ד פ ת אינו אסור אלא משום בשולי גוים למה ה ו צ ר מ‬
‫‪,‬‬
‫שתיהן לשנות‪ ,‬כי יש ל ו מ בתחלה גזרו על בשולי לד גוים משום דמצוילד‬
‫חתנות‬
‫דידיה ולבסוף גזרו על כל לד בשול וקרא אסמכתא בעלמא וכר‪.‬‬
‫]דף לח‪ ,‬א[‬
‫פי‬
‫‪,‬‬
‫ד ג י ם קטנים מלשים אין בהן משום בשולי גויס —‬
‫אם בשלם הגוי‪ ,‬שהרי משנמלחו נאכלים הם כמו שהן ח׳ניים[‪ ,‬ואם‬
‫מלחן גמי גוי בהיתר לפני יש׳נראל[ אפי׳ בשלם הגוי עצמו מותר שלא א‬
‫כד‪ (.‬כן פי׳ גם‬
‫כד( חסר‪• :‬ארבעה״‪.‬‬
‫שרבינו נקים לישנא דגמ׳ ממש‪.‬‬
‫הרמב״ם שם במשנה א׳ וכמש״כ הרמב״ן בחי׳ לסוגיין‪ ,‬שכן דעת רבינו‪.‬‬
‫כח( לבד‪ ,‬אבל תרומה וקדשים‬
‫מ ( ר״ל דאהלות‪.‬‬
‫כו( במדבר ים‪ ,‬טז‪.‬‬
‫כט( בכל הספרים לי׳ •אלא״‪.‬‬
‫ם״ל למתני׳ דחבורין מטמא ז‪.‬‬
‫לא( כ״ה בכ״י ונ״ל שצ״ל‪• :‬מדרבנן״‪.‬‬
‫ל( בבא מציעא קיד‪ ,‬ב‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫לג( כ״ה גם הרמב״ן בחי׳ לעיל לד* ב‪ ,‬וע׳ גם מאירי‬
‫לב( נ״ל שצ״ל‪• :‬גזרו״‪.‬‬
‫לד( הלשון מגומגם‪ ,‬ולענ״ד ברור כי כן צ״ל‪• :‬בתחלה גזרו על‬
‫והר״ן במתני׳‪.‬‬
‫פת משום בשולי גוים משום דמצוי‪...‬״‪ ,‬וכן תי׳ גם הרמב״ן בחי׳ שם דתחלה גזרו על‬
‫הפת משום •דשכיח חתנות דידיה מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו ואתא בי דינא‬
‫אחריגא וגזר בכל השלקות משום חתנות‪...‬״‪ ,‬וראה גם מאירי ור״ן‪ ,‬וע׳ תום׳ בםוגיין‬
‫ד״ד‪ .‬השלקות‪.‬‬
‫א( את דברי רבינו אלה עד המלים‪• :‬שאין קיתב הדעת במליחה״ כ׳ הרשב״א‬
‫‪80‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מציגו‬
‫שרק שני‬
‫זרה‬
‫עבודה‬
‫גזירה במלוח גוי כלל״ ועוד הגזירה של בשולי גוים היא ויוצאה‬
‫לגו מן המשגה ב דקתגי השלקות‪ ,‬אבל במליח לא אשכחן‪ ,‬והדעת מ כ ר ע ת‬
‫שאין קירוב הדעת במליחה כלל‪ ,‬ולא עוד אלא שהמלח פוגם את המאכל‬
‫לעגין הגוף ג‪.‬‬
‫אמר‬
‫רבינא הילכך האי גוי — פי׳ גוי אחד הצית בו את האור‬
‫ויש׳]דאל[‬
‫עוממות שאין‬
‫קבר בו את הדלעת והיה האש כבה והגחלים‬
‫הדלעת גצליח בו ד ובא גוי וחתה בגחלים באותה סיכתא‪ ,‬הואיל ולא היתה‬
‫לבשל‬
‫כוגתו‬
‫אלאה‬
‫שהרי‬
‫הדלעת‪,‬‬
‫לא‬
‫יודע‬
‫היה‬
‫כי‬
‫וטמוגה‬
‫קבורה‬
‫היתד״‬
‫לבשל הסיכתא‪ ,‬אע״פ שלא היתה גצלית אם לא מחתויו של גוי‪,‬‬
‫מותרת‪.‬‬
‫ה״ד‬
‫והשתא‬
‫אילינזא‬
‫‪/‬‬
‫— אי‬
‫לא‬
‫הפד‬
‫היה‬
‫מתבשל‬
‫שתי‬
‫עד‬
‫שעות‬
‫נמי לא גתבשל עד ב׳ שעות‪.‬‬
‫פשיטא ‪ -‬מאי עבד‪.‬‬
‫אלא‬
‫חתה‬
‫ועכשו‬
‫התם‬
‫וראשה‬
‫היה‬
‫דאי לא הפיך לא הוה בשיל — כלל‪ ,‬והגוי הצית את האור‬
‫בו‬
‫כגון‬
‫וגתבשל‬
‫בחתויו‪,‬‬
‫דאותביהו‬
‫—‬
‫בשולי‬
‫פי׳‬
‫בקעת ז‪,‬‬
‫אחת חוץ לתגור והגיחו יש׳]ראל[‬
‫גיצלהח מן‬
‫החמימות‬
‫גוים‬
‫גמורים‬
‫גיגהו‪.‬‬
‫שראשה א׳‬
‫תולה‬
‫בתגור‬
‫על ראש הבקעת החיצון‪ ,‬ואם‬
‫הבאות לו מן התגור עד‬
‫שגעשה‬
‫כמאכל‬
‫בן‬
‫דדוסאי אע״פ שהגיחו גוי בתור התגור מותר‪ ,‬ואי לא אסור‪ ,‬ואע״ג דלבסוף‬
‫היה בא לידי מאכל ן׳ דרוסאי‪ ,‬כיון דמחוץ לתגור היה עומד ט הוה ליה‬
‫כולי‬
‫מעשה ביד גוי ולאו בשולאי‪.‬‬
‫ב( לעיל לה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בתורת הבית בית ג סוף שער ז בשם רבינו‪.‬‬
‫ג( הרמב׳׳ס בהל׳ דעות פ׳׳ד ה׳׳ט כ׳‪ ,‬שהדגים הגדולים המלוחים הישנים הם רעים ביותר‬
‫‪ 0‬אחרי מלה זו יש נקב בכת״י‬
‫עד מאד והם לגוף כמו סם המות עיי׳׳ש‪.‬‬
‫במקום מלה א‪ ,‬ודע שאם הגחלים לא היו עוממות כלל אז סשיטא שהדלעת מותרת וכמש״כ‬
‫‪ p‬חסר‪. :‬בסילתא״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬מלה זו אםשר לקראה ג׳׳כ ‪.‬ולא״‪.‬‬
‫הרא׳׳ש סי׳ לא‪.‬‬
‫ז( כמו שמצינו במם׳ שבת עד‪ ,‬ב‪ ,‬אבל רש״י פי׳ «םל״‪ ,‬ואת פי׳ זה כ׳ הריטב״א‬
‫הגוי מותרת‪ ,‬ע׳ רשב״א תורת הבית בית ג שער ז דף צ‪ ,‬וראה גם ר״ן בסוגיין‪,‬‬
‫ט( סברא חדשה שלא‬
‫ח( ר״ל כבר נצלה‪.‬‬
‫בסוגיין בשמו של רבינו‪.‬‬
‫מצאתי אותה בראשונים ז״ל‪ ,‬כולם כ׳ שאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוםאי בלי עזרת‬
‫י( נ׳ וחסר ‪,‬דישראל״‪.‬‬
‫פרק שני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪81‬‬
‫ע בו דה זרה‬
‫] ד ף לח׳ ב[ הלכך יא האי ריפת& דשגר גוי תנורא — ואפה גוי‬
‫הפת אלא קודם שנאפה‬
‫את‬
‫מותר׳‬
‫א״ג‬
‫שגירת‬
‫בשעת‬
‫בא ישראל‬
‫בא‬
‫התנור‬
‫וחתה‬
‫בגחלים‬
‫ישי]ראל[‬
‫וקרב את בשולו‬
‫וסייע‬
‫העצים‬
‫בנתינת‬
‫לתוך האש ונתן בו יש׳]ראל[ עצים כ ד י י ב שבאותן העצים מתקרב שגירת‬
‫התנור הפת מותרת‪ ,‬אע״פ שאפאו גוי לגמרי‪ ,‬ודוקא בעיסתו של יש׳]ראל[‬
‫עיסת‬
‫אבל‬
‫הגוי‬
‫שאפאו‬
‫אע״פ‬
‫יש׳]ראל[‬
‫משום‬
‫אסור‬
‫גויםיג‪,‬‬
‫גיעולי‬
‫ואע״ג דנט״ל מותר יד‪ ,‬אימא קדירה בת יומא היתה‪ ,‬כי הפה שאסר הוא‬
‫שהתיר טו‪ ,‬יש בו טז משום גיעולי‬
‫הפה‬
‫גויס ומשום בשול‪ ,‬ואע״פ שאין‬
‫‪,‬‬
‫הסוגיא אוסרת משום גיעול כדקתנייז‪ ,‬הביאו ל פ נ י פ ת פורני מאפה סאה‬
‫אמר מה ראו לאסרה בשדה‪ ,‬דלית בה חתנות‪ ,‬אלמא ליכא משום גיעולי‬
‫‪,‬‬
‫נ מ י ת פעם א׳ יצא ר׳ לשדהיח אמר אין כאן פלטר כםבורין‬
‫לומר‬
‫משום‬
‫גויס‪ ,‬ו ג ר‬
‫העם‬
‫פלטר‬
‫ואיבו דהוד‪.‬‬
‫גוי‪,‬‬
‫אכיל‬
‫אבי‬
‫ולא‬
‫מצרי‪,‬‬
‫חייש‬
‫גיעול‪ ,‬אלמא קדירה בת יומא לא שכיחא‪ ,‬אבל הרי רגילים עכשו בקדירה‬
‫ב ת יומא‪ ,‬שאין כה בידינו להתיר ממנו איסור גיעול‪ ,‬אבל אם לשה הגוי‬
‫בצונן‬
‫לקחו‬
‫בפני‬
‫׳‬
‫יש ]דאל[‬
‫או‬
‫בכלים‬
‫ממגויט‪ ,‬שאין אסור הפת של‬
‫של י ש ר‬
‫‪,‬‬
‫וסייע‬
‫ישר‬
‫‪,‬‬
‫באפייתו ואח״כ‬
‫גרים בעיסה לפי שאין חתנות אלא‬
‫‪,‬‬
‫בפת האפויה ומשום ב״גכ‪ ,‬והכי מוכח לקמןכא פ השוכר בההוא ב י ת א ב ב‬
‫דחיטי‬
‫‪,‬‬
‫‪ /‬ואשרא למטחנינהו ולמפינהו ולזבוניגהו לגוים שלא בפני י ש ] ר א ל [ ‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫׳‬
‫מ״ט דאי לפני יש׳נראל[ חיישי דלמא אזל י ש ] ר א ל [ וזבין מיניה דגוי‪ ,‬אבל‬
‫בפני‬
‫שלא‬
‫אלמא‬
‫בפני‬
‫יש׳]ראל[‬
‫יש׳]ראל[‬
‫לא אתי למיזבן מניהו משום דה״ל‬
‫מיהא לית ביה משום פ ת של‬
‫פ ת של גויס‪,‬‬
‫גוים ואע״ג דזבין‬
‫ליה מן הגוי‪ ,‬ואם נפשך לומרכג‪ ,‬הרי סתם יינם נאסר משום חתנות ואפ״ה‬
‫כי‬
‫מטהר ליה‬
‫יש׳]ראל[‬
‫ברשות הגוי וזבין ליה מיניה ומותר‪,‬‬
‫דתנןכד‬
‫יא( כגירםא שכתב דקדוקי סופרים אות ש וכן הוא גם בגמרא ם‪.‬‬
‫יב( ולאפוקי הטלת קיסם‪ ,‬כן סי׳ הרמב״ן בחי׳ לעל לה‪ ,‬ב סד״ה מה את דברי רבינו‬
‫ג( ע׳ מאירי לעיל לה‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬כבר בארנו שהסת‪ ,‬וברמב״ן שם בשם‬
‫אלה עיי״ש‪.‬‬
‫הנקמץ‪ ,‬והר״ן במשנתינו ד״ד‪ ,‬ואלו הביא את דברי רבינו אלה בשמו של רבינו בקצור‬
‫טו( אינני מבין כוונת‬
‫יד( כדאי׳ לקמן סח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עיי״ש שחולק עליו ג״כ‪.‬‬
‫טז( ר״ל בפת של גוי‪ ,‬וכמש״כ הר״ן בשמו של רבינו‪.‬‬
‫רבינו בזה‪.‬‬
‫יח( בכל הספרים במקום •לשדה״ הגי׳‪• :‬למקום אחד״‪.‬‬
‫יז( לה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כא( םד״ ו‪.‬‬
‫כ( = בשולי גוים‪.‬‬
‫ים( נ׳ שתםר‪• :‬מותר״‪.‬‬
‫כג( ר״ל‪ ,‬שכיון‬
‫כב( כ״ה גם בגמ׳ ס‪ .‬וגם ברי״ף‪ ,‬והד״ס לא פ‪.‬‬
‫שהעיסה היא של גוי למה לא תיאסר משום חתנות אסי׳ אם סייע ישראל באסייתו‪ ,‬על‬
‫כד( לקמן סא‪ ,‬א‪.‬‬
‫זד‪ ,‬משיב רבינו‪• :‬הרי סתם‪...‬״‪ ,‬ראה גמ׳ בבא קמא סה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪82‬‬
‫עבודה‬
‫פרק שני‬
‫זרה‬
‫המטהר ייגו של גברי‪ ,‬אלמא אין חתגות אלא כשנגמר ע״י גוי אבל אם נגמר‬
‫בידי ישראל ולא גשתלם הגוי עליו אין בו משום חתגות‪ ,‬והדברים עתיקים כה‬
‫אם יש׳ ]אל[ השואל כו מה ראו לאוס׳ משום חתגות תיפוק לן משום ספק‬
‫יץ גסד‪ ,‬נשיבנוכז שמא מפני ספק נסוך לא הייגו אוס׳ אותו בהגאה ודיו‬
‫שגזרי׳‬
‫גסוך‬
‫של‬
‫עליו שתיה ועכשו כשגאסו׳ עליו משום חתגות וגוספה עליו ספק‬
‫אום׳‬
‫בהנאה כח‪,‬‬
‫אותו‬
‫יש׳]ראל[ כט‬
‫דודאי‬
‫וכדי‬
‫מגעו‬
‫שלא‬
‫שהוא‬
‫לחלוק‬
‫ספק‬
‫מגעו‪ ,‬אף‬
‫גסוכו‬
‫אסור‬
‫על‬
‫מגעו‬
‫בהגאה‪,‬‬
‫ביץ‬
‫והחכם‬
‫יחכם עוד‪ ,‬והצרפתי ל מפרש כי באותה שעה לא היו רגילין בגיסוך ולבסוף‬
‫כשראו שהיו רגילין לנסך אסרוהו בהנאה ומשום ספק גסוך‪ ,‬וגראין דבריו‪.‬‬
‫דג‬
‫מליח — פי׳ דג גדול מליח שצלאולא גוי‪ ,‬וביצה שצלאו גוי‬
‫חזקיה שדי‪ ,‬גאכל כמות שהוא חי לב גאכל ע״י הדחקלג‪ ,‬וד׳ יוחגן אוסר‪,‬‬
‫דרובא דאיגשי לא אכלי הכי‪.‬‬
‫ת״ר‬
‫בסוף‬
‫הקפריסין והקפליט׳‬
‫פרקיןלד‬
‫תילתאלה‬
‫‪ — /‬פי׳ והוא שבאים מן האוצר כדאי׳‬
‫קמאלה‬
‫אשמעינן דאין‬
‫נעשין ע״י‬
‫בישול‬
‫וגם‬
‫אין עליהן חשש י״נ הואיל ומן האוצר הן באין‪ ,‬ת ר י ל ו בתרי לו אשמעינן‬
‫דנאכל כמו שהוא חי הוא‪.‬‬
‫המםפן‬
‫של גויס — כוספן איגו געשה ע״י בישול אלא שגותגין‬
‫בו חמין‪ ,‬ומסקגא בין יורה גדולה בין קטגה מותר דגט״ל מותרלז‪ ,‬ואי‬
‫ק״ל ליחוש לקדרה ב ת יומא לח‪ ,‬אימר אפי׳ קדרה ב ת יומה פוגמתו‪ ,‬וכי‬
‫האי גוגא אמ׳לט גבי שמן ודבש מ‪.‬‬
‫כו( קו׳ זו בצורה אחרת מביאה גם הרמב׳׳ן‬
‫כה( לשון הכי דברי הימים א‪ ,‬ד‪ ,‬כב‪.‬‬
‫בחי׳ לעיל לו‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬ועל בשם רבינו שמואל עיי׳׳ש וגם בר״ן במשנה לעיל כט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כח( מכאן והלאה לי׳ ברמב״ן שם‪.‬‬
‫כז( תי׳ זה כ׳ הרמב״ן שם בשם רבינו ודחאו‪.‬‬
‫ל( אינני יודע למי נתכוון‪ ,‬ותי׳ זה כ׳ הרשב״א בתורת‬
‫כט( נ׳ שחסר‪. :‬גזרו״‪.‬‬
‫הבית ריש בית ה סתם ונ׳ שהוא מדנפשיה ז״ל עמ״ש טור וב״י יו״ד רסי׳ קכג‪.‬‬
‫לא( רבעו מפרש לשיסתו לעיל לח‪ ,‬א ד״ד‪ .‬דגים ‪.‬שלא מציגו גזירה במלוח גוי כלל״‪,‬‬
‫והרשב״א בתורת הבית בית ג סוף שער ז מביא פי׳ ושיטת רבינו זו בשמו עיי״ש‪.‬‬
‫לג( ולא כפי׳ רש״י‪ ,‬וכפי׳ רבינו כ׳ גס הרשב״א שם‬
‫לב( נ׳ שחסר‪. :‬שהרי״‪.‬‬
‫לה( כן הוא בכת״י ואין לו מובן‪ ,‬לכן לענ״ד‬
‫לד( מ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ריש דף צ׳‪.‬‬
‫שט״ס היא וצ״ל‪. :‬ת״ר בתרא״‪ .‬ור״ל ת״ר האחרונה ששנויה בסוף פירקין‪ ,‬ודו״ק‪.‬‬
‫לו( כ״ה בכת״י וגם זו לענ״ד ס״ס היא וצ״ל‪ :‬״ת״ר קמא״‪ ,‬ור״ל שבסוגיין‪ ,‬ודוק‪.‬‬
‫לס( ר״ל ‪.‬אמרת״‪ ,‬שהרי‬
‫לח( ע׳ תום׳ ד״ה אי‪.‬‬
‫לז( כדאי׳ לקמן סח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מ( לקמן לט‪ ,‬ב‪ ,‬ועמ״ש רבינו לקמן סז‪ ,‬ב סדיה אע״ג‪.‬‬
‫בגמ׳ ליי בהדיא‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫משחא‬
‫פרק שני‬
‫שליקא — שנתבשל אחר שנעשה‪.‬‬
‫אסור‬
‫שהוא‬
‫עבודה‬
‫זרד‬
‫‪83‬‬
‫משום דמערבי ביה דברמא טמא‪ ,‬ואינו נכר ביה‪ ,‬מפני‬
‫—‬
‫משחיר‬
‫כמו‬
‫בבשולו והטומאה‬
‫מושחרת‪,‬‬
‫כן‬
‫ומםקנא‬
‫דאם‬
‫דמותר‪,‬‬
‫יתערב בו דבר טמא מיסרא סרי‪.‬‬
‫חליא‬
‫— מתוקים‪ ,‬דנאכלין כשהן חיים‪ ,‬והגיעול נותן טעם לפגם‬
‫‪,‬‬
‫הוא ואפי קדרה בת יומא‪.‬‬
‫מרירי‬
‫— אסירי אי משום ב״גמב אי משום שנ״ט לשבח הוא‪.‬‬
‫שתיתאמג‬
‫— ־‬
‫פי‬
‫‪,‬‬
‫מהבהבין שבלים של‬
‫חטים או שעורים‬
‫באש‬
‫כשהן רכין ועושין קמח מן הקליות ומערבין אותן בדבש‪ ,‬ואינו נעשה ע״י‬
‫בישול‪ ,‬א״נ נאכל כמות שהוא חי ונט״ל הוא‪ ,‬ויש שעושין מקמח קלי של‬
‫עדשים‪ ,‬אלא שבעדשים נותן חומץ זולתי הדבש‪ ,‬ויש שמתנין מים במקום‬
‫חומץ‪.‬‬
‫בטלפחי‬
‫והלא מד — ודאי אסירא או מפני החומץ או משום ב״ג‬
‫שהוא צריך בשול לבטל טעם החומץ‪ ,‬בטלפחי ומיאמד ודבשא פליגי‪.‬‬
‫מ״ם‬
‫גזירה הא אטו הא — הואיל ורגילין בשניהם‪ ,‬ופרס לא גזרי‬
‫אטו‪ ,‬אבל דחיטי ושערי לא יהבי ביה חומץ כלל הלכך ליכא למגזר‪ ,‬וחיטי‬
‫נמי לא מחלפי‪ ,‬א״ד דאפי׳ חיטי‬
‫בטלפחי‬
‫תרי‬
‫בטלפחי גמי גזי׳‪.‬‬
‫מיני שתיתא — ברזילי גר היה ואיידי דשתיתא אייתי נמי‬
‫הא‪ ,‬ואיכא דאמר׳ כי ברזילי באותה שעה גוי היה‪ ,‬א״נמה אין מקבלין‬
‫גרים‬
‫שתיתא‬
‫לא‬
‫בימי‬
‫מותר‬
‫דוד ולא‬
‫בין‬
‫דחיטי‬
‫בימי‬
‫שלמה‪,‬‬
‫בין‬
‫דטלפחי‪,‬‬
‫ורב‬
‫סייעתא‬
‫אייתי‬
‫למילתיה כי‬
‫לי‬
‫שהרי‬
‫שעה‬
‫ול׳׳נמו‬
‫באותה‬
‫עדיין לא נאסר סתם יינםמז ולא ב״ג‪.‬‬
‫מב( = בישולי גויים‪.‬‬
‫מא( רש״י פי׳ שמערבין בו יין‪ ,‬וא״י מקור לדברי רבינו‪.‬‬
‫מד( כ״ה בגמ׳ הנ״ל וגם ברש״י ורא״ש‪.‬‬
‫מג( כ״ה גם בגמ׳ ם‪ .‬וגם ברי״ף‪.‬‬
‫מו( = ולא‬
‫מה( כ״ה בכת״י ואולי ר״ל‪• :‬אמרו נמי״‪ ,‬שהרי כן אמרו ביבמות‪.‬‬
‫מז( וצ״ל‪ ,‬שרבינו לא סמך על מה שאי׳ בפרקי דר׳ אליעזר פרק מז‬
‫נראה‪.‬‬
‫)מובא בחי׳ הרמב״ן לו‪ ,‬ב ד״ד• ועל‪ ,‬ובמאירי במשנה כט‪ ,‬ב(‪ ,‬שפנחס ובית דינו גזרו על‬
‫סתם יינם‪ ,‬כיון שלא נאמר כן בגמ׳‪ ,‬או שס״ל שגזירת פנחס לא נתקבלה כמש״כ ב״י יו״ד‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪84‬‬
‫וכבשים‬
‫שדרכן ל ת ת‬
‫סרק שני‬
‫לתוכן יין‬
‫עבודה זרה‬
‫אמר חזקיה לא שנו אלא‬
‫וחומץ‬
‫שדרכן — דאיכא דיהיב ואיכא דלא יהיב‪ ,‬אבל אין לנו ידיעה גמו׳]רה[‬
‫שנתן‬
‫בו‬
‫לתוכן יין‪ ,‬הלכך מספק לא נאסר אותן בהנאה‪ ,‬כי שמא לא נתנו‬
‫יץ‬
‫נתנו‬
‫ואם‬
‫שמאמח אין‬
‫נותן‬
‫אבל‬
‫טעם‬
‫בידוע שהן‬
‫מאותו מין‬
‫שא״א להיות בלא יין‪ ,‬א״ג שרובם מט נותנין בהם יין‪ ,‬א״נ שראו נ שנתנו‬
‫אסור‬
‫בהם‬
‫יין‬
‫בהם‬
‫טעם יץ‪ ,‬איכא למי׳ כמו שהדרך כבשים שנותן לתוכן יין כך הוא‬
‫דרכן‬
‫מכיון‬
‫לתת‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫אפי׳‬
‫לתוכן יין‬
‫הרבה‬
‫וא״ת‬
‫כדי‬
‫השתא‬
‫למתק‬
‫נמי‬
‫את‬
‫איכא‬
‫טעם‬
‫לספוקי‬
‫הכבשים‬
‫שמא‬
‫והנה‬
‫אין‬
‫שנתנו בהם יץ ודאי נא יש בהם נותן טעם‪ ,‬ואי ק״ל נב כיון שדרכן ל ת ת‬
‫לתוכן יין לר״מנג דחייש למיעוט וגבי גבינה דגוי אסר לה אפי׳ בהנאה‬
‫מפגי‬
‫ל ת ת לתוכן יין‬
‫ספק ע עגלי ע״ז דהויא מיעוטא כ״ש הכא‬
‫ואם גתגו בהן ודאי יש בהן טעם יין שהיה לו לאוסרן אפי׳ בהגאה‪ ,‬ואיכא‬
‫למי׳ ] מ ר [‬
‫התם ודאי בקיבה מעמידין אותו מאי איכא דילמא לאו מעגלי‬
‫ע״ז הואי כיון דר״מ חייש למעוטא ה״ל פלגא ופלגא‪ ,‬וכה״ג כודאי מגעו‬
‫וספק‬
‫טומאתו‬
‫הוא‬
‫אבל‬
‫הכא‬
‫ה״ל‬
‫ספק‬
‫מגעו‪,‬‬
‫ותגן נד‬
‫גבי‬
‫טומאה‪,‬‬
‫היו‬
‫ב׳ רוקין א׳ טמא וא׳ טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברה״י וכוי‪ ,‬היה‬
‫רוק יחידי ונגע בו וגשא והסיטו בר״ה שורף עליו את התרומה ואין צריד‬
‫לומר‬
‫ברה״י‪ ,‬הנה כי בכאן חדא םפיקא היא בין בשני רוקין בין ברוק‬
‫יחידי ואפי׳ הכי שגי ליה בין ספק מגעו וודאי טומאתו ובין ספק טומאתו‬
‫וודאי‬
‫מגעו‪,‬‬
‫דהכא שרפי׳ והכא‬
‫תלינן ומ״מ‬
‫בתרויהו אסירן‪,‬‬
‫ה״ג לד״מ‬
‫לעגין אסור הגאה שריי לן בכה״ג‪.‬‬
‫]דף לט‪ ,‬א[‬
‫ור׳ יוחנן ה ת ם ידיגנ‬
‫ממשו — שיש במורייס מראה‬
‫היין‪ ,‬הכא אע״ג דטעמ׳ דאית ביה‪ ,‬לית ביה מראה ולא חשיב כאלו איתגה‬
‫בעיניה‪ ,‬מ״מ לרבנן דר׳ יוחגן בעי׳ טעם ומראה ושיהא גתון בו למתק את‬
‫הטעם‪ ,‬הלכד חרצגים וזגים בתיד י״ב חדש אסור׳ לדברי הכל‪ ,‬דאית ביה‬
‫מת( ולספק ספיקא זו נתכוון הריטב״א ד״ד‪ .‬לא שנו‪.‬‬
‫ריש סי׳ קכ״ג‪.‬‬
‫מט( כ״כ גם רש״י ד״ד‪ .‬ומאי אבל הרשב״א בתורת הבית הקצר בית ג סוף שער ו‬
‫ג( לא זו אף זו קתני רביגו כאן‪.‬‬
‫כ׳ ״כולם״‪ ,‬ועי רמ״א יו״ו קיו ס״י‪.‬‬
‫נא( ורק בספק שנתן בהם יין אנו אומרים להקל‪ ,‬שאפי׳ אם נתן יין שמא אינו נותן מעם‬
‫נב( וע׳ רמב״ן בחי׳ שכ׳ בשם רבינו קו׳ ותי׳ זה קצת‬
‫כמש״כ לעיל‪ ,‬ועי להלן‪.‬‬
‫נד( טהרות ס״ד מ״ו‪.‬‬
‫נג( כדאי׳ לעיל לד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫באופן אחר )וכ״כ גם הר״ן(‪.‬‬
‫פרק שני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪85‬‬
‫ע בודה זדה‬
‫טעם יין ומראה י ק וטעמם מתמתק ע״י היין כי הוא מכשירן לאכילה‪ ,‬ולאחר‬
‫י״ב חדש דאין בהן טעם יץ אע״ג דאית בהו מראה יין מותריןא‪ ,‬וגבינה‬
‫שהעמידוה בקיבת ע״ז אסורה בהנאה‪ ,‬דה״ל כמראה הקיבה וכטעמ׳‪ ,‬שהדבר‬
‫ידוע שטעם הגבינה אינו דומה כטעם החלב וכ״ש מראהו‪ ,‬וכיון שהקיבה‬
‫לגבינה‬
‫מעמידתו‬
‫ה״ל‬
‫כמראה‬
‫הקיבה‬
‫וכטעמו‪,‬‬
‫והיא‬
‫נתונה‬
‫בו‬
‫להכשיר‬
‫מאכלה‪ ,‬מי׳ הלכה כחזקיה דרביה דר׳ יוחנן הוא‪ ,‬וחוקיה אליבא דר״י לא‬
‫בעי‬
‫אלא טעמ׳ והוא שיהא מכשירה‬
‫לאכילה‪,‬‬
‫הלכך חומץ‬
‫לתוך מורייס‬
‫אינן אסו׳ בהנאה‪ ,‬דומיא דחרצנים וגבינה‪ ,‬ויש שמוסיפין יץ לתוך מים‬
‫דלחזקיה‬
‫אסירי בהנאה‬
‫בטעמא‬
‫בלחוד מפני שהיין מכשיר‬
‫המים‬
‫לשתיה‬
‫וה״ל ככבשין דלמתוקי טעמ׳ הואי‪ ,‬ואי׳ ]בא[ דאמ׳]רי[ דלא דמי לכבשים‪,‬‬
‫דאע״ג דיין מעלה ומכשיר טעם המים‪ ,‬ה״מ טובא אבל טעם יץ פורתא כ״ש‬
‫דפגס להו‪ ,‬שהרי טובים הם המים לבדם לשתות יותר מן המים שיש להם טעם‬
‫יץ במשהו‪ ,‬כנ״לב‪.‬‬
‫וטרית‬
‫חלק‬
‫טרופה — שמא יש בו דג טמא שאין ראש ושדרה ניכר בו ‪4‬‬
‫— סולתאנש והוא דג קטן ואינו מעלה קשקשת עד שיגדל‬
‫הדג ד‪ ,‬טמא עולה עמה‪ ,‬ואינו מכיר בינו לדבר טמא‪.‬‬
‫וקורט‬
‫של חלתית‬
‫— הוא שרף החלתית‪ ,‬והוא צריך לחתכו מן‬
‫החלתית בסכין‪ ,‬מפני שומן הסכין נאסר‪ ,‬אבל מה שמחובר מן השרף לעלה‬
‫של חלתית מותר‪ ,‬שהרי לא נחתך‪ ,‬ולא חיישי׳ שמא מן המחותך הדביקו‬
‫בו‪ ,‬דמותר נתיר מיניה‪.‬‬
‫אמר‬
‫ר ב חבי״ת אסור׳ — חתיכת דג שאין בו סימן ואין קשקשת‬
‫וסנפיר ניכר בהם‪ ,‬וחתיכת בשר‪ ,‬ויין‪ ,‬ותכלת‪.‬‬
‫חמפ״ג‬
‫מותר — חילתית והוא פי׳ קורט של חלתית‪ ,‬מורים‪ ,‬פ ת‬
‫וגבינה‪ ,‬ונ״ל טעמ׳ דרב משום דחבי״ת אסר דאורית׳‪ ,‬ואסר בעיניה ה‪ ,‬אבל‬
‫ב( ועמ״ש רבינו לקמן עג‪ ,‬א‬
‫א( עמ״ש רבינו לעיל לב‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬החרצנים‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬יי״נ אםור‪ ,‬ומובאים דברי רבינו בתורת הבית בית ה שער ה דף קנ‪.‬‬
‫ד‪ (.‬ראה תומי ד״ד‪ ,‬אמר שכ׳ פי׳‬
‫ד( חסר‪• :‬ודג״‪.‬‬
‫ג( ראה לקמן מ‪ ,‬א‪.‬‬
‫זה בשם הר״ר אפרים בר דוד‪ ,‬ואולי במקום •אפרים״ צ״ל‪- :‬אברהם״‪ ,‬וכבר העיר ידידי‬
‫פדופ‪ .‬אפרים אורבך נ״י בספרו •בעלי התוספות״ )ירושלים‪ ,‬תשט״ו( עמוד תקו העי מו‬
‫וז״ל‪ • :‬ד אסריס זה אינו ידוע לי ממקום אחר״ עכ״ל‪ .‬אבל מזה שתום׳ כ׳ רק פי׳ זה‬
‫וגס ממ״ש תום׳ בסוף הדבור יוצא ברור שלא ראו את ספרו של רבינו למםיכחין‪,‬‬
‫‪86‬‬
‫פרק שני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ע בודה זדה‬
‫חמפ״ג או אית׳ ו אסר דרבנן או ז לית׳ ה לאסו׳ בעיניה‪ ,‬והא דקתני לא‬
‫טרח ומזייף‪ ,‬ה״ק לא חיישי׳ח דטרח ומזייף‪ ,‬ולפי דעתי ל״ג במילתיה ד ר ב‬
‫פח‬
‫למאי ניחוש לה‪ ,‬אלא במלתיה דשמואל גר׳ לה‪ ,‬ופליג שמואל‬
‫דאפי׳‬
‫בפת‬
‫בלא חותם שרי‪ ,‬ומאן דגר׳ לה מפרש בלשת קושיא ט‪,‬‬
‫] ד ף לט‪ ,‬א[ תרי‪.‬טוני בשר ל״א י — כלומר לא אצט׳ למתנייה‪.‬‬
‫א י ן לוקחין ימ״ח מח״ג — יץ‪ ,‬מורים‪ ,‬חלב‪ ,‬מלח טלקונדדית‪ ,‬חלתית‪,‬‬
‫גבינד‪-‬‬
‫אלא‬
‫שום‬
‫מן המומחה — פי׳ משום שהוא מומחה וידוע שאינו מוכר‬
‫דבר ספק לישראל‪ ,‬ולפי שהיה מגהגםיא שהיו לוקחים דברים הללו‬
‫מן הגוים בהיתר‪ ,‬היק כגון המטהר ייגו של גכרי ברשותו יב‪ ,‬מורים כגץ‬
‫מודים אומןיג‪ ,‬חלב שחלבו גוי ויש׳]ראל[ רואהו‪ ,‬מלח סילקוגדרית שישראל‬
‫רואהו משעת חתיכתו מן ההר‪ .‬חלתית שרואה אותו שפוסקו בסכין כ ש ר ע ‪,‬‬
‫גביגה שיש׳]דאל[ דואהו מתחלתו ועד סופו‪ ,‬והיו בהן בגי אדם שהיו לוקחין‬
‫מן הגוים להשתכר בהן מיש׳]ראל[ והיו פושעים בשמירה כמו שפי׳‪ ,‬ולא‬
‫היו חוששין על לפני עלת״מטו‪ ,‬לפי׳ אין לוקחין אותם אלא מאדם כשר‬
‫ומוחזק בכשרות‪ ,‬אבל דברים אחרים לא היה מגהגן ליקח אותן מן הגויים‬
‫לפי׳ לא הוצרכו להזהיר עליד& לקגותם מן המומחה מפגי שחזקתן לא היו‬
‫אלא מיש׳]ראל[‪.‬‬
‫שחורה‬
‫אסו׳טז דר״ם‬
‫—‬
‫ג״ל דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר‬
‫כי אתריה‪ ,‬באתרא דמד היה מגהגם בכך הלכך כה״ג אסו׳ בההוא אתרא‬
‫והרמב״ן בחיי ואחריו הר״ן כ׳ טעם זה בשם הירושלמי ]בסירקין ה״ס‪ ,‬וע׳ מהרש״א‬
‫ותראה שזכה לכוון לפי׳ של רבינו במ״ש דחבי״ת איסור דאורייתא וכד עיי״ש‪.‬‬
‫ו( כגון פת‪ ,‬חלב‪ ,‬גבינה‪ ,‬וז״ל המאית ד״ד‪ .‬כל‪. :‬שמא חאמר חלב סמא איסור תורה‬
‫הוא‪ ,‬חלב טמא אין לחוש לחליפין גמורין שהרי טהור לבן טמא ירוק ]כדאי׳ לעיל לד« ‪p‬‬
‫ונכר הוא ונמצא שאין שם אלא חשש תערובת״ עכ״ל‪ ,‬ור״ל תערובת של מעט חלב‬
‫טמא ומדאותיתא מין במינו בטל ברוב ואין כאן אלא איסור דרבנן — כ״כ הפרישה וש״ך‬
‫ז( כגון מוריים‪ ,‬ראה רש״י לעיל לח סוף ע״ב ומ״ש רבינו שם‬
‫יו״ד קיח סק״ח‪.‬‬
‫ח( ובאיסור ורבנן לא חיישינן לספיקא ושמא יזייף‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬וכבשים‪.‬‬
‫יא( ראה מ״ש‬
‫י( = לא אמרינן‪.‬‬
‫‪ p‬ע׳ תומי לקמן ד״ד‪ .‬פת‪ ,‬ועי תורת חיים‪.‬‬
‫יג( כדאי׳ לעיל לד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יב( כדאי׳ לקמן סא‪ ,‬א‪.‬‬
‫התסב״א בשם רבינו‪.‬‬
‫טז( נ׳ דחסר‪ :‬״וכו׳״‪.‬‬
‫טו( = עור לא תתן מכשול‪.‬‬
‫יד( ראה גמ׳ לעיל לח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פרק שני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪87‬‬
‫עבודה זרה‬
‫‪,‬‬
‫ואידך שרי׳ ובאתריה דמר הוו נהיגי איפכא ובההוא גוונא א ס ו ר בההיא‬
‫אתרא ואידך שרי‪ ,‬מ״ה קמפלגי במנהגא‪ ,‬מ״ס כך היה מנהגם לערב בה‬
‫קרבי דגים שחורים ומ״ם לא היה מנהגם אלא בלבנים‪ ,‬ומר חזי הכא באתריה‬
‫ומד חזי הכא באתריה ור׳ חגיגא ב״ג גמי חזא באתריה דזו ת ו מערכין‬
‫בה‪ ,‬הלכך בכ״מ חיישיגן לתרוייהו‪.‬‬
‫והדבניותיז‬
‫— פי׳ עגבים‬
‫בשולות הרבה שזביןיח מאליהן‪ ,‬ואין‬
‫חוששיןיט שמא שרה אותן ביין ומפני כך הם מנטפות‪.‬‬
‫ואין כ בהם משוס הכשר משקה‬
‫—‬
‫מלתא אחריתי‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫שראש ושדרה ניכר — פ י ניכר בפרצופין שהוא דג פ ל ר טהור‪.‬‬
‫כל‬
‫מ‪ ,‬א[‬
‫]דף‬
‫כאן‬
‫בפתוח א כאן‬
‫בסתום א — אם‬
‫החביות פתוחות‬
‫אע״פ שאין שם אלא כלבית אחת בחבית אחת כלן מ ו ת ר י ן ב דה״ל כאלו‬
‫כולן‬
‫אם‬
‫מעורבות ג‪ ,‬וה״ל ההוא‬
‫שאר‬
‫והגאה‬
‫החביות‬
‫סתומות‬
‫חבית שיש בו‬
‫בעי׳‬
‫רי״ףה פי׳ איפכא כי‬
‫שיהו‬
‫כשחבית‬
‫הכלבית חזקה לכולהו‪ ,‬אבל‬
‫שתי ד‬
‫כלביות‬
‫שכלביות‬
‫בתוכה‬
‫בשתי ד‬
‫פתוחה‬
‫חביות‪,‬‬
‫בפתוחות‬
‫חיישי׳ דילמא חדא אתרמויי אתרמי ונפיל לגוה ובעי׳ תרתי באותה חבית‪,‬‬
‫ואם‬
‫החבית‬
‫שהכלבית‬
‫בתוכה‬
‫היא‬
‫סתומה‬
‫םגי‬
‫ליד‪.‬‬
‫בחדא‪,‬‬
‫ואם‬
‫שאר‬
‫יח( כן מיי גם תום׳ רי״ד‪ ,‬מלשון תרגום‬
‫יז( כגי׳ שכ׳ בדקדוקי סופרים אות ו‪.‬‬
‫ים( ע׳ לקמן מ‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬זבין‪ ,‬שרבינו כ׳ סי׳ זד‪ .‬בשם ״הגרפתי״‬
‫ויקרא סו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ p‬בםסרינו הגי׳ ״אין״ וז״ל הריטב״א‪:‬‬
‫ודחאו‪ ,‬וסי׳ כמו שפי׳ רש״י כאן‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫והראב״ד גרים ואין בהם בוא״ו ותרתי ק ת נ י ‪ . . .‬ואשמעינן אגב אורחא שאין במשקה‬
‫ההוא משום הכשר משקה‪...‬״ עכ״ל‪ ,‬וגם המאידי גרים ״ואין״‪.‬‬
‫א( בכ״ד‪ .‬הגי׳ פתוחות סתומות‪ ,‬וע׳ הרב המגיד הל׳ מאכלות אסורות ס״ג הכ״ג‬
‫בסוף דבריו שכ׳ וז״ל‪ :‬״ולשון כאן בפתוחות כאן בםתומות ולא אמרו כפתוחה וסתומה‬
‫נאות יותר לסי׳ רבינו״ עכ״ל‪ ,‬והנד‪ .‬רבינו גרים ״כפתוחה וסתומה״ ואעפ״כ מפרש‬
‫ב( כן פי׳ גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות ם״ג הכ״ג וראה‬
‫כרמב״ס שם‪.‬‬
‫תום׳ ד״ד‪ .‬כאן שכ׳ חלק מפי׳ זה בשם ר׳ ״אפרים״‪ ,‬מג׳ לעיל זמף ה‪.‬‬
‫ד( בכל חבית אחת ואז כולן מותרות כמש״כ‬
‫ג( הר״ן כתן לפי׳ רבינו בזה‪.‬‬
‫ד‪ (.‬אין בידי לקבוע אתו נוסחא היתד‪ .‬לו לרבינו בדברי הרי״ף‪ ,‬ע׳‬
‫הרמב״ם שם‪.‬‬
‫הרב המגיד שם ובהגהות הב״ח על הרי״ף‪ ,‬ונ׳ יותר‪ ,‬שרבינו היתד‪ .‬לו הגי׳ שהיא ברי״ף‬
‫שלסנינו אלא שהוסיף דברים כדי לפרש כוונתו‪ ,‬עי׳ גם בב״י יו״ד פג‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪88‬‬
‫ע בו דה זד ה‬
‫פרק שני‬
‫החביות פתוחות מותרות‪ .‬ואם סתומות אפי׳ יש באי מהן ב׳ או ג׳ כלביות‬
‫בין שהיא פתוחה בין סתומה היא מותרת וכולן אסו׳ כדלקמן‪.‬‬
‫ובדגים‬
‫בסי׳‬
‫כל שיש סנפיר‬
‫‪ — /‬משנה היא באלו טריפות ו דאיידי‬
‫טהדת עופות וחגבים‪ ,‬וקאמר ודגים סי׳ טהרה יש להם׳ אלמא לא‬
‫סמכיגן בהכרת פרצוף עד שיראה בו סי׳ טהרה‪ ,‬בשלמא לרב הוגא דאמד‬
‫בעי׳‬
‫ראש‬
‫שיהא‬
‫גיכר‪,‬‬
‫ושדרה‬
‫איכא‬
‫בראש‬
‫סגפיר‬
‫וקשקשת ז‪,‬‬
‫ואיכא‬
‫למימי ה״ט דרב הוגא דבעי ראש ושדרה‪ ,‬לאו משום דםמכי׳ אהכירא בעלמא‪,‬‬
‫אלא כי היכי דגחזי בהו סגפיר וקשקשת‪ ,‬אלא לרב גחמן היכי משכחת לה‪,‬‬
‫ע״כ‬
‫רב נחמן‬
‫אמר‬
‫הכי‬
‫בהיכירא‬
‫בעלמא קאמד‬
‫אביי כי תנן‬
‫ד ב ר א ש ח הוה‬
‫ליה‬
‫קשקשת‪.‬‬
‫‪ — /‬והנהו ליכא למסמר עליהו אהכידא ומשום‬
‫בעי׳ סי׳‪ ,‬ואיכא נמי‬
‫אחדיניט דדמי רישיהו לטמאין ולהנהו צריכי‬
‫טי׳‪ ,‬אבל לדגים טהורים שהפרצוף שלהן מופלג מן הטמאין סמכי׳ אהכידא‪,‬‬
‫ובין ל ר ב הוגא בין ל ר ב גחמן אהכירא סמכי׳‪ ,‬ולא בעי׳ סנפיר וקשקשת‪,‬‬
‫מי׳ מ״ס בעי׳ הכידא טפי ומ״ס לא בעיי‪.‬‬
‫מחלקת‬
‫לטבול‬
‫— ד ר ב הוגא ורב גחמן‪.‬‬
‫בציר!‬
‫—‬
‫דזיעה בעלמא הוא‪ ,‬אבל לגופן דגוף דאםו׳י היא‬
‫אנו מחמידין ובעי׳ ראש ושדרה גיכד‪ ,‬ואע״ג דתגיאיא הטמאין לאסור יב‪,‬‬
‫מדרבנן יג הוא וקרא אסמכתא בעלמא יג הוא‪.‬‬
‫עד‬
‫שיהא ראש ושדרה ניכר לכל א׳ וא׳ — פי׳ הראשין וכל השדרות‬
‫ניכרין אע״פ ששאר הגוף של הדג הוא טדיף ואינו ניכר מותר‪.‬‬
‫ז( ברור שס״ס יש כאן‪ ,‬שהרי לפמ״ש כאן למה נקט שדרה‪,‬‬
‫ו( חולץ גט‪ ,‬א‪.‬‬
‫אבל הרמב״ן בחי׳ ו״ה עד כ׳ וז״ל‪ :‬אבל הראב׳׳ד ז״ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא‬
‫דג פלוני וטהור‪ ...‬בשלמא לרב הונא ובעי ראש ושורה בראש איכא טנטיר ובשורה‬
‫קשקשת אלא לרב נחמן קשיא ובראש ליכא קשקשת ז״ל הרב ז״ל‪ ,‬וכ״ז בשם רבינו גס‬
‫הרשב״א בתורת הבית בית ג שער א דף סג עיי׳׳ש וכן במאירי בסוגיין ד׳׳ה ולענין‬
‫ולעיל מיניה ד״ד‪ ,‬כל שמאריך מאד בדברי רבינו אלה‪ ,‬וברור שהרמב״ן והרשב״א לא‬
‫ח( חסר‪» :‬לא״‪ ,‬ראה הערה הקוומת‪.‬‬
‫העתיקו כל דברי רבינו שכ׳ כאן‪.‬‬
‫ט( שהרי המשנה אמרה ‪.‬ובדגים״‪ ,‬וקי לומר שעל שני מיני דגים לבד קאי‪.‬‬
‫יב( חסר‪. :‬צירן ורוטבן״‪.‬‬
‫יא( חולין קיב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫י( נ׳ דחסר‪. :‬דאורייתא״‪.‬‬
‫יג( ורבינו תנא המסייע לרא״ש בסוגיין ורשב״א תורת הבית הקצר בית ג שער א‪ ,‬ולא‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ארבא‬
‫חזא‬
‫פרק שני‬
‫ע בודה זרה‬
‫‪&9‬‬
‫דצחנתא — דגים דקים מאד‪.‬‬
‫ביה קלפי — במקצת הצחנתא‪.‬‬
‫ושריא‬
‫— לכוליה‪ ,‬דה״ל כטדית טרופה שראש ושדרה של א׳ יד‬
‫מהם ניכר שמתיר את כלן‪ ,‬ורב הונא בר חנינא ס״ל חילק דקתני במתני׳ טו‬
‫לא‬
‫סולתניתטז הוא‪ ,‬אלא מפני היין נאסר כדמפ׳ לעיל‪,‬‬
‫מי׳]הא[‬
‫הלכתא‬
‫כרבא‪.‬‬
‫אמר‬
‫מקצת׳יח‬
‫רבה מי איכא‬
‫‪ — /‬כלו׳ מי איכא דשרי כל ח נ י ת קלפי‬
‫כי שמא הקלפים‬
‫‪ p‬הטהורים הן ויש טמאים אחרים מעורבין‬
‫בהן‪ ,‬דם״ל לרבה בעי׳ ראש ושדרה של כל א׳ וא׳ ואפי׳ לצירן‪.‬‬
‫ואנא‬
‫לא מיסד אסרנא לא אמרנא דה״איט לי רב פפייט — דשרי‬
‫רב הונא בר חנינא אפי׳ בגופן‪.‬‬
‫ולא‬
‫שרי׳ — בגופן‪.‬‬
‫דה״איט לי ר ב יהודה משמיה דעולא מחלוקת — דרב הוגא ורב נחמן‪.‬‬
‫לטבול‬
‫בצירן אבל לגופן ד״ה ע ד שיהא ראש ושדרה ניכר — וכי‬
‫‪,‬‬
‫היכי דמחמדי׳ בגופן ובעי׳ ראש ושדרה כ הכיכא ב ע י ראש ושדרה לכל‬
‫של כל א׳ ו א ‪ /‬וי״מכב שרב הונא בר חיננא התיר הצחנתא בקלפים שראה‬
‫בדופני הספינה‪ ,‬אמד דבא מי איכא מידי‪ ,‬כי שמא הקלפים הללו לא מהללו‬
‫היו אלא מפעם אחדתכג שבאו בה דגים טהורים‪ ,‬ולא משרא שרי׳ בגופייהו‬
‫דה״א‬
‫מר‬
‫יהודה‬
‫‪/‬‬
‫אלמא‬
‫היכידא‬
‫יתירה‬
‫בעי׳‬
‫לגופו‪,‬‬
‫הלכך‬
‫בקלפים‬
‫יד( אבל רש״י לעיל לט סוף ע״ב‬
‫כתום׳ ד״ה מחלוקת‪ ,‬וע׳ טור וב״י יו״ד ס״ג‪.‬‬
‫טז( שאמרו עליה לעיל לט‪ ,‬א‬
‫טו( לעיל לה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פי׳ של כל דג ודג‪.‬‬
‫יז( נ׳ דחםר!‬
‫שאסורה משום שערבונה עולה עמה‪ ,‬וםולתנית הוא דג קטן וטהור‪.‬‬
‫ים( = דהא אמרן‪.‬‬
‫יח( כמו שפי׳ רבינו לעיל ד״ד‪ .‬חזא‪.‬‬
‫‪,‬משום״‪.‬‬
‫כב( כן פי׳ גם רש״י‬
‫כ( נ׳ דחםר ‪• :‬לכל א׳ וא׳ ״‪ .‬כא( נ׳ דחסר‪- :‬נמי בצירן״‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬ואנא לא‪ ,‬וגם הרמב״ן בחי׳ ד״ד‪ .‬חזא פ פי׳ זה בשם *ויש שפירשו״‪ ,‬ואת הפי׳ שפ‬
‫רבינו לעיל פ הרמב״ן בשם ״רש״י״‪ ,‬ונ׳ שט״ם היא שם ברמב״ן‪ ,‬וע׳ גם ר״ן‪ ,‬וכגי׳‬
‫כג( סירוש זה לי׳ ברש״י‪.‬‬
‫שבדקדוקי םוסרים אות ס וכ״ה הגירםא בגמ׳ ס‪.‬‬
‫פירוש הראב׳יד‬
‫‪90‬‬
‫סרק שני‬
‫עבודה‬
‫זדה‬
‫הללו אין להתירה‪ ,‬דלא עדיפא מהיכירא דראש או שדרה‪ ,‬ותמיה׳ לי טובא‬
‫חדא דרב הוגא בר חגיגא גופיה היכי הוה שדי‪ ,‬ועוד דבא גופיה דאסר‬
‫וחייש דילמא הגהו קלפים מדגים טהורים אחדים היו‪ ,‬הא ליכא האי חששא‬
‫כגץ‬
‫מין‬
‫שהיה דבר ידוע שלא היו שם דגים עוד שרי ולא חיישי׳ לשמא‬
‫והקלפים מן‬
‫טמא מעורב בה‬
‫הטהורים היו וכי‬
‫כ״כ‬
‫היא‬
‫מםופקת‬
‫האי צחגתא שאפי׳ אין מין כשד כלל מצוי בתוכה כד‪ ,‬ועוד יבדוק במקצת‬
‫ויראה אם ימצא שם א׳ מהקלפים ויתיר את כלה ולמה אסרה אותה על‬
‫הספק‪,‬‬
‫ד ר ב פפא אמר הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל א׳‬
‫ועוד‬
‫וא׳ נכר לא כרבא ולא כ ר ב הוגא בד חגיגא‪ ,‬וקי״ל דהלכתא הוא‪.‬‬
‫עוברי‬
‫זה‬
‫כסי׳‬
‫דגים‬
‫—‬
‫הם ביצי דגים‪.‬‬
‫מ ש ר י ץ מבחוץ — דג טהור‪ ,‬שמוציאין ביצים ואח״כ מגדלן‪.‬‬
‫ב י צ י ם כך סי׳ עוברים ד ג י ם — שראשה אחד כד וראשה א׳‬
‫חד קא׳ דשכיח בביצי דגים‪.‬‬
‫בודדת‬
‫— פי׳ רבי׳ האי גאון כבדה‪ ,‬שאין‬
‫לד‬
‫שוה בשוד‪ .‬כבדה‬
‫בבצים כביצה טהורה‪ ,‬ולשון ערבי כבדית אלגודראכה‪.‬‬
‫אמר‬
‫רבינא בשנימוחו — אבל לא גימוחו לא סמכי׳ אסימ׳‪ ,‬ו ד ו ק א מ‬
‫סי׳ עוברי דגים דליכא דדמי לחו בטמא אבל בביצים של עוף לא סמכי׳‬
‫אסי׳ משום דאיכא דעורבא דדמי ליוגה והכי איתי במ׳ חולין כח‪.‬‬
‫ולד׳‬
‫דוסתאי‬
‫‪ /‬ה ת נ ן כך ס י ׳ עוברי ד ג י ם‬
‫—‬
‫אלמא‬
‫מדמצרכיכט‬
‫לסי׳ ש״מ אית ליה עובדי‪.‬‬
‫כד( אעס״כ מותרת אם ידוע שמקודם לא היו בה דגים סהורים‪ ,‬כנ״ל לדחוק ולפרש‪ .‬ואולי‬
‫כד‪ (.‬בגליון גמ׳ ם‪ .‬כ׳‪ :‬״אלכודרה״‪ ,‬ועמ״ש בהערה‪.‬‬
‫חסרות כאן אי איזו מלים‪.‬‬
‫כו( כיה הגי׳ בגמ׳ ם‪ ,.‬וגם בתורת הבית בית ג שער א וברין‪ ,‬והדקדוקי סוסרים לא כ׳‪.‬‬
‫כז( דברי רבינו אלה עד סוף הדבור העתיקם הרשב׳׳א בתורת הבית שם מלה במלה בשם‬
‫כח( סד‪ ,‬א‪.‬‬
‫רבינו )וכצ״ל גס בריסב״א(‪ ,‬והיא גס שיטת ר״ת בתום׳ דיה אמר‪..‬‬
‫כט( צ״ב‪ ,‬שהרי יותר פשוט לסרש‪ ,‬מדקתני עוברי דגים‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫]דף מ‪ ,‬ב[‬
‫ה״גל‬
‫פרק שני‬
‫‪91‬‬
‫ע בודה ז דה‬
‫לאו תרוצי קמתרצת תריץ כך סי׳ קרבי דגים לא‬
‫— ואי אמרת קרבי דגים הא לא הוו כה״ג‪.‬‬
‫משכחת‬
‫לה בשליפוחא‬
‫— פי׳ בית הרחם של דגים׳ כדגר׳ ב מ‬
‫חולין לב היא האם היא טרפחת היא שלפוחית׳ וכשהיא‬
‫‪,‬‬
‫מליאה רוח היא‬
‫רועשת לג כצורת העובר‪.‬‬
‫דגים‬
‫‪ — /‬כלומר אני מלחתי את הדגים והוצאתי‬
‫שאני נולוזתים‬
‫את קרביהן ומלחתים והם טהורים שכיון שהוא מעיד שהוא הוציאן ממעי‬
‫אמן‪ ,‬אין לחוש שמא שקר העיד ומדגים טמאים היו‪ ,‬דכולי האי לא חשידי׳‬
‫‪,‬‬
‫ואס לא העיד כך חיישי שמא קנה אותם מן הגוי וסומך על דברי הגוי‬
‫לומר שממין טהור הוא ואינו חושש למכשול אחרים בדבר הספק‪.‬‬
‫עד‬
‫שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן — כי כשיאמר כך מתידא הוא‬
‫להעיד שקר כי שמא יכירו בהם אם עוברים הללו ראויים להיות מדגים‬
‫אלו‪ ,‬שלא יהו עוברים גדולים והדגים קטנים‪ ,‬א״נ איפכא‪ ,‬והלכת׳ כמ״ד‬
‫אני מלחתים ותו לא צריך‪ ,‬ודוקאלד שאינו חשוד אבל אס היה חשוד למכור‬
‫עוברי דגים טמאים בחזקת טהורים אפי׳ אם יאמר אני מלחתים א ס ר ליקח‬
‫ממנו‪ ,‬ונ״ללד שאם יאמר אלו דגים ואלו קרביהן אפי׳ הוא שחשוד מותר‬
‫ליקח ממנו‪ ,‬שאין לך חשוד בעולם יותר מהגוי‪ ,‬ותניא לה לוקחין ביצים מן‬
‫הגוי ואין חוששין לא משום נבילה‪ ,‬ואקשי׳ וליחוש דלמא דעוף טמא נגהו‬
‫אמר אבוד‪.‬‬
‫זיתי‬
‫‪ /‬וכ״ש כשנראה בעיני׳ הדגים והעובדים‪.‬‬
‫גלוסקא המגולגלין‬
‫—‬
‫על שם שהם מגולגלין ב ב י ת הבד מכאן‬
‫ומכאן כעיסה המגולגלת בעריבה כשעושין ממנה גלוםקאות‪.‬‬
‫לוחמרא‬
‫רמא‬
‫בהו‬
‫‪/‬‬
‫— וק״ל לפי׳‬
‫הצרפתי א שמפ׳‬
‫בדבדגיות‬
‫לא( נ׳ שחסר‪ :‬״והיכי משכחת״‪ ,‬או שחסר; ״וכר״‪.‬‬
‫ל( גי* רבינו לא מצאתיה‪.‬‬
‫לג( כ״ה בכת״י ונ׳ שט״ם היא‪ ,‬ואולי צ״ל ״דומה״‪ ,‬ורבינו רצה לפרש‪,‬‬
‫לב( נה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לד( דברי רבינו אלה כ׳ הרשב״א‬
‫שגם לפי התירוץ יש מקום ללשון ״עוברי דגים״‪.‬‬
‫בתורת הבית בית ג שער א ריש דף סד בשמו של רביגו וכ״כ גם המאירי‪.‬‬
‫לו( לסני מלה זו ישנה בכ״י מלה א שלא יכולתי לפענחה‪,‬‬
‫לה( חולין סג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לז( אינני יודע למי נתכוון‪ ,‬ולעיל בפי׳ המשגה כ׳ רבינו מי׳‬
‫ודומה למלת ״הכא״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪92‬‬
‫פרק שני‬
‫ע גודה זדה‬
‫דלא וויישי׳ שמא שרה לח אותן ביין‪ ,‬ה״ל לפי לבעל גמ׳ כמו שפי׳ כאן‬
‫בזיתי‬
‫גלוסקא‪ ,‬ונ״ל כי עקד ההתר‬
‫בדבדניות לא היתה אלא שאין על‬
‫אותו המשקה הנוטף לט מהן תורת יין לא לאסור יין ילא להכשר טומאה‪.‬‬
‫השלוחין‬
‫אס ו׳ — פי׳ שלוחין‪ ,‬מופשטין‪ ,‬כגון שלח מ י ד מ׳ שהאוכל‬
‫מופשט מן גרעין שבתוכה‪.‬‬
‫והחגבים‬
‫הבאים נון הסלילה מא אסו׳ — סלילה כ ג ת דדך סלולה מב‪.‬‬
‫כלומר גמכדין בדדך מעט מעט‪ ,‬שמא זילף עליהן יין‪.‬‬
‫ומן‬
‫ההפתק‬
‫מותר — פי׳ מן האוצר מג‪ ,‬שמוציא אותן מן האוצר‬
‫שיש‬
‫שם הרבה מהם ואגו דואין אותם יוצאין מן האוצר‪ ,‬שאין חוששין‬
‫שמא‬
‫זילף שם יץ‪ ,‬מפגי שהן מסריחות מן היין כשהייתן‪ ,‬ודוקא שאותן‬
‫חגבין כבושין הם אבל שלוקים ודאי אסור משום ב״גמו‪.‬‬
‫וכן‬
‫לתרומה — מפ׳ בגמ׳ וכן לכהן החשוד‪ ,‬שאם הוציא אותן מן‬
‫האוצר ולקח ישראל ממנו מותר‪ ,‬דכלי האי לאו תרומה היא‪ ,‬מאי אמדת‬
‫דלמא ערב בו תרומה‪ ,‬סבר שמעי׳ ביה רבנן ומפםדו לי מנאי‪ ,‬ונ״ל דוקא‬
‫דיעבד אבל לכתחלה אסור ליקח ממנו כלל קנסי׳ ליה‪ ,‬כדתנן בבכורות מד‪,‬‬
‫כהן‬
‫ה ח ש ת אין לוקחי׳ אפי׳ מים ומלח דברי ר׳ יהודה‬
‫רש״אמו‪,‬‬
‫וי״ל‬
‫כיון דקי״ל כר״ש דלא קגיס אלא באסור גופה‪ ,‬הכא גבי אוצר לאו אסו׳‬
‫גופא הוא דהא לא מערב באוצר כלל‪ ,‬ומדוכתא אחריגא הא לא זבגי׳ מיניה‬
‫לעולם‪ ,‬הלכד כי מזבין מאוצר אפי׳ לכתחלה גמי מזביגי׳ מיגיה דה״ל כשאר‬
‫מילי‪.‬‬
‫והביאו‬
‫לו יין תפודדם של ע׳ שנה — בדוקא גקט ליה׳ כלומר‬
‫מן האוצר היה‪ ,‬דאי הוו מערבי ביה חמרא מפגם פגים ליה‪ ,‬אבל שלא מן‬
‫האוצר‬
‫אסור‬
‫מפני שיין‬
‫תפוחים‬
‫חשוב‬
‫יותר מהיין ושמא עירב‬
‫בו יץ‪.‬‬
‫הדרן עלך פ׳ אין מעמידין‬
‫לט( כן טי׳ רש׳׳י‬
‫לח( ע׳ טיה״מ לרמב״ם‪.‬‬
‫זה בסתם ולא דחאו‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫מא( כ״ה גם בגמ׳ ס‪.‬‬
‫מ( ברכות כח‪ ,‬א‪.‬‬
‫לעיל לט‪ ,‬ב׳‪.‬‬
‫מג( אע״פ שבגמ׳ אמרו‪. :‬מן האוצר‬
‫מב( כדכ׳ ירמיה יח‪ ,‬סו‪. :‬דרך לא סלולה״‪.‬‬
‫מד( = בשולי גויס‪.‬‬
‫ומן ההפתק‪ ,-‬ע׳ ערוך ערך אפתק‪ ,‬שהפתק הוא ג״כ מין אוצר‪.‬‬
‫מו( חסר‪. :‬וכו׳״‪ ,‬וז״ל המשנה שם‪« :‬ר״ש אומר כל שיש בו‬
‫מה( כט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו״‪.‬‬
‫כל הצלמין אםורין‬
‫אי‬
‫דנעבדין — אי פשיטא ליה לר״מ דנעבדין בכ״מ‪.‬‬
‫בהא‬
‫פליגי רבנן א — ולשון שאלה היא‪ ,‬כלומר במאי פליגי רבנן‪,‬‬
‫הא ד ק ת נ י ב מפני שנעבדין‪ ,‬ולא קתני שמא נעברו‪ ,‬א׳׳נג דקאמר פעם א׳‬
‫‪,‬‬
‫בשנה‪ ,‬ואי משום ספיקא׳ למה לא נסתפק לו אלא בפעם א ד בשנה אלא‬
‫ודאי‬
‫פשיטאה ליה ד נ ע ב ד י ן פעם א׳ בשנה וא״כ מ״ט דרבנן ה‪.‬‬
‫אמ׳‬
‫נראה‬
‫פליגי‪,‬‬
‫לפרש‬
‫רב י צ ח ק ו‬
‫במקומו‬
‫דתרויהוח‬
‫לפרושי‬
‫אלא דרכן של אותן‬
‫‪ /‬אמר ר ב יהודה‬
‫פלוגת׳‬
‫מקומות‬
‫דר״מ‬
‫שהיו‬
‫ורבנן‬
‫עובדין‬
‫‪ /‬אמר‬
‫אתו ח׳‬
‫רבה ז‬
‫ולא‬
‫לכל ע״ז שלהן‬
‫‪— /‬‬
‫בגזירה‬
‫ביוק‬
‫איד הגדול שלהן‪ ,‬הלכך הני נמי למפלחיגהוט עבידי‪ ,‬ושמא ט עבר עליהו‬
‫ב( נ׳ שצ״ל‪:‬‬
‫א( בכל הספרים הגי׳‪• :‬מ״ט דרבנן״‪ ,‬וגי׳ רבינו לא מצאתיה‪.‬‬
‫ג( לענ׳׳ד זה שנותן רביגו פי׳ שגי‪ ,‬משום דמקר הגמ׳‪• :‬אי דגיעבדין״‪,‬‬
‫•קתני״‪.‬‬
‫משמע ש״מסני״ נופל גם אם הדבר הוא רק ספק‪ ,‬דאם ‪,‬״מפני״ ר״ל וודאי הוא שנעברו‪,‬‬
‫ד( דאם אין הדבר ידוע י״ל‬
‫הו״ל גמ׳ לומר כיון דנעבדין‪...‬״‪ ,‬ע׳ ריסב״א‪.‬‬
‫ה( לענ״ד לפי סירושו של רבעו מובן היטב‬
‫שעובדין אותו כמה פעמים בשנה‪.‬‬
‫זה שנקט הגמ׳ בקו׳‪- :‬אי דנעבדין פעם א בשנה מ״ט דרבנן״‪ ,‬ולכאורה ״פעם א׳ בשנה״‪,‬‬
‫שפת יתר הוא אבל לפי פי׳ רבינו לישנא דווקנא היא‪ ,‬שהרי רק ממלים אלו יוצא‪,‬‬
‫שוודאי הוא שנעבדין ולא ספק‪ ,‬וכיון שוודאי הוא •מ״ט דרבנן״‪ ,‬שהרי לא יחלקו על‬
‫ו( חסר‪• :‬וכוי ״‪ ,‬וכמש״כ רבינו לקמן‪.‬‬
‫המציאות‪ .‬ומיושבת קר תום׳ ד׳׳ה אי‪.‬‬
‫ח( רב יהודה ורבה בר בר‬
‫ז( מדברי רבינו להלן תראה‪ ,‬שר״ל רבה בר בר חנה‪.‬‬
‫חנה‪ .‬וכן פי׳ גם הרמב״ן בחי׳‪ ,‬ששניהם חולקים על רב יצחק )ולענ״ד אסשר להעמיס סי׳‬
‫זה גם בדברי רש״י אבל המשנה למלך הל׳ עבודה זרה פ״ג ה״ו ד״ד‪ ,‬ומ״ש לא פי׳ כן את‬
‫דברי רש״י(‪ ,‬וע׳ היטב מ״ש המאירי בד״ה ולענין‪ ,‬אבל הר״ן כ׳ רק על רב יהודה שסליג‬
‫על רב מחק‪ ,‬וע׳ משנה למלך ד״ד‪ .‬וראיתי שכ׳ שלפי הר״ן אפשר לומר שגם רבב״ח‬
‫ט( לא זכיתי להבין‪ ,‬רבינו כופל‪:‬‬
‫פליג‪ ,‬וזכה לכוון לדברי רבינו והרמב״ן‪.‬‬
‫•הני נמי למפלחינהו עמדי״‪• ,‬וע״ז של נכרי אסור מיד״‪ ,‬ור״ל אפי׳ קודם שנעבדה‪ ,‬וא״כ‬
‫למה כ׳‪• :‬ושמא עבר עליהו יום איד ו״נעבדה״‪ ,‬וצע״ג‪ ,‬וע׳ היטב בדברי המאירי ד״ד‪,‬‬
‫‪93‬‬
‫‪94‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫יום‬
‫פרק שלישי‬
‫זדה‬
‫עבודה‬
‫איד ונעבדה‪ ,‬ומיד ט נאסרין׳ שהרי ע״ז של נכרי אסור מידי׳ והא‬
‫מפני שנעבדין‪ ,‬כלומד מפני שהמנהג שלהם לעבוד פעם א׳ בשנה‬
‫דקתגי‬
‫לכל דבר העשוי להם לעבודה והני נמי עשויין לעובדה‪ ,‬ורבנן סברי לגוי‬
‫בעלמא‬
‫עבידי‬
‫ולא‬
‫מתסרי‬
‫אותן‬
‫אלא‬
‫שיש‬
‫בידיהו‬
‫מקל‬
‫דמהו‬
‫ודאי‬
‫למפלחינהו עבידי‪ ,‬וי״מיא שלא באו ר ב יהודה ורבה בב״ח לחלוק על ר ב‬
‫יצחק בר יוסף אלא לפרושי באי זו צלמים גזר ד״מ אטו מקומו ורבנן לא‬
‫גזרי‪ ,‬והגזירה כף היא‪ ,‬דסבר ר״מ דחיישי׳ למעוטא כגון קטן וקטגה שמא‬
‫ימצא סריםיב‪ ,‬וה״נ אימד הנד צלמים געבדו‪ ,‬ואע״ג דלאו אורחייהו בשאר‬
‫מקומות‪,‬‬
‫מההוא מיעוטא‬
‫דלמא איכא דפלח להו והוי‬
‫דפלחי‪,‬‬
‫דגמי ] י ר י [‬
‫שאגשי מקומו של ר״מ דפלחי להגי‪ ,‬ורבנן םבדי לא שדי׳ להו בתר מיעוטא‬
‫אלא ב ת ר רובא ואפי׳ לקולא‪ ,‬והשתא אשמעי׳ ר ב יהודה ורבה דכי מספק׳‬
‫להו‬
‫לרבגן יג בשאר מקומות מההוא מיעוטא דפלחי‬
‫מלכים‬
‫ולאו‬
‫או‬
‫בעומדים‬
‫על‬
‫פתח‬
‫מדיגהיג‪,‬‬
‫אבל‬
‫בשאר‬
‫אלא‬
‫באגדדטי יג של‬
‫צלמים‬
‫חיישי׳‬
‫להו‬
‫מגזירה אלא משום דשכיחי בהו דפלחי‪.‬‬
‫] ד ף מא‪ ,‬א[‬
‫תבנית‬
‫מפני‬
‫המוצא‬
‫שברי — חצי יד או חצי ר ג ל א‪.‬‬
‫יד או ת ב נ י ת רגל — אפי׳ גשברו מן הגוף ב‪.‬‬
‫שכיוצא בהן‬
‫נעבד‬
‫—‬
‫כי‬
‫פעמים שאינו עושה‬
‫מכל‬
‫צורת‬
‫יראתו אלא דמות היד או הרגל לבדו ועבדו‪.‬‬
‫והמשנה‪ ,‬שאחר שכ׳ את שיטת פירושו הוא ז״ל כ׳ וז״ל‪. :‬אע״פ שגוולי המפרשים‬
‫ןהכתגה לרבינו[ פירשוה דוקא מחשש שתהא נעשית לעבודה ומפני שנעבדין פירושו שדרכן‬
‫לעבדו פעם אחת בשנה ומתוך כך אף סתמן לעבודת היום נעשו‪ ,‬ולדבריהם כל שידוע‬
‫שלנוי נעשו מותרות ואין חוששין לעבדה אף באותו היום‪ ,‬ולפירושו אף בזו חוששין‪...‬״‬
‫עכ״ל‪ ,‬ואין הדבר ברור בעי איך פתס המאירי את לשון דברי רבינו שלפנינו‪ ,‬והדבר‬
‫יא( המשנה למלך‬
‫י( קודם שנעבדה כר״ע לקמן נא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫צ״ב רב וארוך‪.‬‬
‫הל׳ ע״ז פ״ג ה״ו ד״ד‪ .‬ומ״ש פי׳ כן את כוונת רש׳׳י עיי״ש‪ ,‬ולענ״ד אין שוס הכרח לומר‪,‬‬
‫יג( כפי׳ ר״ת‬
‫יב( כדאי׳ יבמות סא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שכן היא כתנת רש״י‪ .‬ע׳ הע׳ ח‪.‬‬
‫בתום׳ ד״ד‪ ,‬ובאנדרטי‪.‬‬
‫ב( ז״ל המאירי‪. :‬ואפילו נכר הדבר באלו שהם‬
‫א( ואבר אחר אפי׳ שלם‪.‬‬
‫שברים ומן השלמים באו מכל מקום אפשר שדעתו היה לשיירם על הדרך שהיה עושה‬
‫אותם מתחלה על תכונה זו״ עכ״ל‪ ,‬וראה מ״ש רבינו בדבור הבא‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫שמואל ואפי׳‬
‫אמר‬
‫סדק שלישי‬
‫‪/‬‬
‫‪95‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫— מ״ט בסתמא ההוא דפלח לה בטל ל ה ג ‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫ואע״ג דאיכא לספוקי בשנשתברה מאליה‪ ,‬מ״מ א מ איהי נפשה לא אצילה ‪ /‬ד‪.‬‬
‫תבנית יד‬
‫מצא‬
‫— לאו קושיא הוא אדשמואלה‪ ,‬אלא הכי קא‬
‫‪/‬‬
‫מקשי אמאי הא שברים ננהו‪ ,‬ומ״ש מרישא‪ ,‬דהאיכא תרי מפיקי ברישא‪.‬‬
‫]דף מא‪ ,‬ב[‬
‫מילתא‬
‫ת ע ב ד ו אפי׳‬
‫בעומדין‬
‫על בסיסן — פי׳ ע ל הבימוס שלהן‪ ,‬דמוכח‬
‫משנשתברו‪ ,‬כיון דחשיבא צורתן דכיוצא בהן‬
‫נעבד‬
‫‪,‬‬
‫חיישי׳ כי לעבדן נתנן על הבימוס‪ ,‬אבל שברי צלמים ו א פ י הן על הבימום‬
‫מותרין‪ ,‬דאמ׳ אתא איניש ופנינהו להתם ולא למפלחינהו‪ ,‬ו ר י ״ ף ז פי׳ בעומדין‬
‫על בסיסן‪ ,‬כלו׳ לא נשבר אלא שנעשו מתחלה לכך‪.‬‬
‫אתמר‬
‫ע״ז ש נ ש ב ר ה רשב״ל או׳‬
‫—‬
‫ונ״לח ה״מ כגון דאשכחה במקום‬
‫שהרבים מצויים שם דא״א שלא ראה אותה גוי‪ ,‬דאמ׳]רינן[ קמא דאשכחה‬
‫בטלה ט‪ ,‬אמר אנפשה לא מצלא‪ ,‬ונכרי מבטל ע״ז שלו ושל חבירוי‪ ,‬אבל‬
‫במקום‬
‫דאיכא‬
‫למיחש שמא‬
‫לא ראה‬
‫אותה‬
‫גוי‬
‫משנשתברה‪,‬‬
‫אסר‪,‬‬
‫מ״ט‬
‫השתא מיהא איכא למיחש דבאםורא אתאי לידיה וה״ל ע״ז ביד יש׳]ראל[‪,‬‬
‫ק״ל להאי פי׳ הא דגר׳‬
‫בשמעתי׳י יש׳]ראל[ אינו מבטל ע״ז של נכרי‪,‬‬
‫ומקשי׳ ואמאי תהוי כע״ז שנשתברה מאיליה‪ ,‬ואי בטלה הגוי בעי׳‪ ,‬מאי‬
‫קא מקשה ליה‪ ,‬אכתי איבעי ליה למיתב דיש׳]ראל[ לא מבטל ע״ז‪ ,‬דהא‬
‫‪,‬‬
‫מעשה ד י ש ] ר א ל [ לא מהני מידי עד דחזי גוי ומבטל לה‪ ,‬אלא ודאי מסתמא‬
‫מבטל יא לה ומיד היא בטילה‪.‬‬
‫שבקיה‬
‫איסיריה לדגון ‪/‬‬
‫—‬
‫כי היו עובדים למזל דגים‪ ,‬והיו מציירים‬
‫א ת צורתם כדמות דג ובצורת דג ועובדין א ת הצורה לקלון יראתם‪ ,‬ועכשו‬
‫ד( כרשב״ל לקמן מא‪ ,‬ב‪ ,‬ושיטת רבינו כתוס׳ ד״ד‪ ,‬אמר‪ ,‬ששמואל‬
‫ג( בזה שהוא שברה‪.‬‬
‫כרשב״ל ס״ל‪ ,‬וע׳ רמב״ן בחי׳ ובכסף משנה הל׳ ע״ז פ״ז ה״ז ובמשנה למלך שם ד״ד‪,‬‬
‫ו( ר״ל שאינן יד ורגל‪.‬‬
‫ד‪ (,‬ראה תום׳ ד״ה והא‪.‬‬
‫וראיתי‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫ח( מלה זו אסשר לקראה ג״כ‪• :‬וי״ל״‪.‬‬
‫ז( ראה סי׳ ר״ת בתום׳ ד״ד‪ ,‬בעומדין‪.‬‬
‫ט( לענ״ד נ׳ שמרש״י מעילה יד‪ ,‬א שסי׳ על דברי רשב״ל‪ :‬דודאי •ביטלה הגוי בלבו״‪,‬‬
‫נ׳ שם״ל כשיטה זו‪ ,‬אבל בראשונים אחרים לא מצאתי מי שיסרש כן בדברי רשב״ל‪,‬‬
‫יא( ומתייק הוא‬
‫י( כדאי׳ לקמן מב‪ ,‬א‪.‬‬
‫חעמ״ש רבינו בסוף סירקין‪.‬‬
‫לישני׳ דרשב״ל שאמר‪• :‬מסתמא בטילי מבטיל לה״‪ ,‬ולא קאמר •מסתמא בטלה״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪96‬‬
‫כשנכרתו‬
‫עבודה‬
‫פרק שלישי‬
‫ידיו ונפלו על המפתן הניחו הדגון‬
‫זרה‬
‫ושבריו ועבדו את המפתן‪,‬‬
‫אמ׳ הגיח השד של דגון קלונו על המפתן ועזב את הדגים‪ ,‬אמ׳ כבד מאסו‬
‫השר שלו‪ ,‬וד׳ יוחנן סבר לא הניחו את הדגים כלל ולא עוד אלא שהיו‬
‫חולקים כבוד אף למקום נפילת שבריו‪.‬‬
‫יוחנן מדרי — סתמא כר״ש‪ ,‬מיהו הוה דייק ר׳ יוחנן מינה מדלא‬
‫ור׳‬
‫קתני שברי צלמים ושברי ע״ז‪.‬‬
‫אימר‬
‫עבדום — כלומר יב לשם ע׳׳ז נעשויב‪.‬‬
‫אפי׳‬
‫הן בני יומן — שנדאין שנמרחו בו ביום‪.‬‬
‫הרי‬
‫הן בחזקת מתוקנים — וס״ד אפי׳ לאדם אכילת קבע‪.‬‬
‫והא‬
‫הכאיג‪.‬‬
‫אב״א‬
‫למי׳ ] מ ר [‬
‫כי‬
‫ספק‬
‫קתני‬
‫—‬
‫כלומר אפי׳ תימא דלית׳ ל ד ר ב חנינא הכא איכא‬
‫הרי‬
‫בחזקת‬
‫הן‬
‫מתוקנין‪,‬‬
‫לבהמה‬
‫קתני יו‪,‬‬
‫להאכילה‬
‫מהן קבע‪ ,‬דלאכילה קבע דבהמה כאכילת עראי דאדם דמיא‪ ,‬ואע״פ שהן‬
‫ממורחין ונראין שנקבעו למעשר ותגן סו מאכילה לבהמה ולחיה עד שימרחו‪,‬‬
‫איכא למי׳ ] מ ר [ שמא לא גמרחו בגורן אלא במקל יד או על יד ומשנעשו‬
‫דגן‬
‫לא ראו פני הבית‪,‬‬
‫בתוך‬
‫כיטז‬
‫שמא הכניסה‬
‫במוץ שלה‬
‫וחבטה‬
‫במקליז‬
‫ביתו‪ ,‬הלכך הוא עצמו אוכל מהן עראי ומאכיל לבהמתו קבע‪ ,‬ואי‬
‫אמרת כיון דחבר הוא חבר מי עביד הערמה לפטור תרומתו מן המעשר‪,‬‬
‫לצורך‬
‫אדם‬
‫בהמתו‬
‫עביד‬
‫ושמא‬
‫יחדם‬
‫לבהמתו‪,‬‬
‫כדרב הושעיא‬
‫‪ /‬עדיח שתהא‪ ,‬אלמא לכתחלה שרי למיעבד האי‬
‫דאמר‬
‫הערמה‬
‫מערים‬
‫לתבואת‬
‫בהמתו‪ ,‬ומפי ה׳ צרפתיים שאם לא ראתה בתחלה פגי הבית בחיוב אע״פ‬
‫יב( ‪.‬עבדום• לאו דווקא‪ ,‬שהרי ע׳׳ז של גוי אסורה מיד אף קודם שנעבדה‪ ,‬כר״ע לקמן‬
‫יג( כבר הערותי שכמה פעמים‬
‫נא‪ ,‬ב‪ ,‬וראה דברי רבינו לעיל מ‪ ,‬ב ד׳׳ר‪ .‬אמר‪.‬‬
‫מציגו בכת״י זה מלים שהן הבאות מן הגמ׳ ואין עליהן פי׳ של רבינו‪ ,‬ומזה נ״ל שכת״י‬
‫יד( הרמב״ן בתי׳ ד״ד‪ .‬ומכניסה‬
‫זה אינו מכיל את כל סי׳ של רבינו למסיכתן‪.‬‬
‫כ׳ סי׳ זה בשם רבינו‪ ,‬אבל נ׳ שהרמב״ן ז״ל לא ראה את דברי רבינו אלה בספרו זה‪,‬‬
‫סו( שאה פ״א מ״ו‪.‬‬
‫שהרי מ״ש הרמב״ן שם בשם ‪,‬וי״מ״ הם ג״כ דברי רבינו כאן‪.‬‬
‫יז( לא היה דרכם לחבוס ולדוש‬
‫טז( כ״ה בכת״י‪ ,‬ונ״ל שס״ס היא וצ״ל‪» :‬או״‪.‬‬
‫יט( הרמב״ן בחי׳‬
‫יח( בםסרינו במקום »עד״ אי׳‪. :‬כדי״‪.‬‬
‫בבית בשוורים‪.‬‬
‫סרק שלישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫שהוציאן‬
‫וחזר והכניסן‬
‫מקומות‪,‬‬
‫ואי ק״ל אפי׳ לאדם נמי נימא שהם‬
‫אימור‬
‫שוב אינן‬
‫באין‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫לא טבילי כגון שזרעו מתחלה‬
‫חיוב‪,‬‬
‫לידי‬
‫ונר׳‬
‫בחזקת‬
‫‪97‬‬
‫דבריו‬
‫במקצת‬
‫מתוקנים דמעקרא‬
‫לבהמה פטור מן המעשר כ‪ ,‬ואיכא‬
‫‪,‬‬
‫ל מ י אע״ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהן אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר‪,‬‬
‫ואין אדם רשאי לאכול מהם קבע עד שיעשר‪ ,‬הלכד לא משכח לה בחזקת‬
‫‪,‬‬
‫מתוקנים אלא לבהמה ול״ש נזרעו לאדם ול״ש נזרעו לבהמה‪ ,‬כ ד מ פ ] ר ש י נ ן [ ‪.‬‬
‫]דף מב‪ ,‬א[‬
‫ובא כהן והציץ — לאו דוקא כהן א וכהן ב ע״ה היה‬
‫שהכניס עצמו בספק טומאה‪.‬‬
‫מצא תבנית‬
‫תבן‬
‫‪ /‬ה״ק מפני‬
‫‪ /‬ב ש ל מ א ג לר׳ יוחנן‬
‫‪ /‬ג — כלומר‬
‫שרובן עובדין לשברים‪ ,‬אע״ג דאיכא ספיקא שמא לא נעבדה‪ ,‬כיון דאיכא‬
‫למי‬
‫‪,‬‬
‫שמא עבדום ואי נשברה מאיליה אכתי רובא פלחי לה‪ ,‬אע״ג דאיכא‬
‫‪,‬‬
‫ל מ י אימור גוי תברה בידים ובטלה‪ ,‬לא תלינן לקולא אלא בשברי שברים ד‪,‬‬
‫דם״ל‬
‫‪,‬‬
‫כר ה‬
‫יוחגן‬
‫דאיכא‬
‫דפלח‬
‫ואיכא‬
‫דלא‬
‫פלח‬
‫אבל‬
‫בשברים‬
‫דרובא‬
‫פלחי לא‪ ,‬אלא לד״ל קשיא‪.‬‬
‫תרגומה‬
‫הא‬
‫שמואל‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫נ״ל‬
‫דהאי‬
‫תירוצא‬
‫סליק‬
‫לתרויהוו‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫כלומר ל ר יוחנן גופיה שברי צלמים לא מתםרי אלא בעומדין על בסיסן‪,‬‬
‫הואיל‬
‫ואיכאז תרי‬
‫ספיקי לקולא‪ ,‬והיעו דתנא לקמן מצא דרקון וראשו‬
‫חתוך ספק גוי חתכה‪ ,‬וכשאין עומדין על בסיסן‪.‬‬
‫אף‬
‫לא ירקות ואמאי תהוי — אשרה גופיה‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬ומכניסה כ׳ שיטה זו בשם ר׳ שמואל‪ ,‬ואולי הכוונה לרשב״ס ובתום׳ מנחות םז‪,‬‬
‫בד״ה כ ד כ׳ בשם ה״ר אפרים וז״ל‪* :‬אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית‬
‫כ( ראה רמב״ס הל׳ תרומות פ״ב הל׳ א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד״ עכ״ל‪.‬‬
‫א( כי גם תלמיד חכם נקרא כהן כדכ׳ שמואל ב‪ ,‬ח‪ ,‬יח‪* :‬ובני דוד כהנים היו״‪,‬‬
‫ג( ממ״ש •כלומר״‬
‫ב( אולי צ״ל‪• :‬ואם כהן‪ ,‬כהן‪...‬״‪.‬‬
‫ראה נדרים סב‪ ,‬א‪.‬‬
‫ד( ראה‬
‫נ׳ שכל זד‪ ,‬הי׳ לפני רבינו בגמרא‪ ,‬אבל לא מצאתי גי׳ כזו בשום םסר‪.‬‬
‫לקמן מט‪ ,‬ב‪ ,‬וצ״ל‪ ,‬שרבינו מפרש מה שאמר ר׳ יוחנן לעיל מא‪ ,‬ב דשבדי צלמים‬
‫ו( לענ״ד ר״ל שאף‬
‫ה( נ׳ שצ״ל ‪• :‬לר׳ ״‪.‬‬
‫מוחרין‪ ,‬דר״ל שברי שברים‪.‬‬
‫אם נאמר שר׳ יוחנן לעיל מתיר בשברי צלמים ולא רק בשברי שברים אעס״כ לא קשיא‬
‫ז( בשברי צלמים שאינן עומדין על בסיסן כדאי׳ לעיל מא ב‪.‬‬
‫ממשנה זו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪98‬‬
‫ע״ז‬
‫ע״ז קימת — הלבד הכל אסור‪ ,‬שאף למה שגושר ממגו נוהג‬
‫מפגי קלון ע״ז שלו‪ ,‬א״ג דגזרי‬
‫] ד ף מב‪ ,‬ב [‬
‫אסור‬
‫שפוי‬
‫עבודה‬
‫שנשתברה מאיליה — ותשרי היא ועליה‪.‬‬
‫ועקר‬
‫קלון‬
‫פרק שלישי‬
‫זרה‬
‫והא שפאים — ושפאים מיהא מותרת׳ אלא לאו ש״מ‬
‫כלה ח‪ ,‬מ״ה אשרה אסר‪,‬‬
‫ולגבי‬
‫ע״ז‬
‫מה שגשד אמו מה שנשאר‪.‬‬
‫לא‬
‫הויא‬
‫ושפאים‬
‫כנשתברה‬
‫ה״ט‬
‫אבל‬
‫מפגי שע״ז‬
‫לגבי‬
‫מתיפה‬
‫הוי‬
‫שפאים‬
‫באותו‬
‫כגשתברה‬
‫ומותרין‪.‬‬
‫ר ב הונא — כלומר דרד אילן הוא להשיר עליו‪ .‬וכיון דמאיליה‬
‫אמר‬
‫מ ש ר ו ת ועקר ע״ז קימת לא בטיל הוא‪ ,‬אבל הכא גבי שפאים דאיהו שקיל‬
‫להו מיגיה ודאי בטליגהו‪ ,‬ולא אפשר לשגויי ליה כדרבא‪ ,‬דאין דרד קגית‬
‫אילן ס אלא או בכסף י או בחזקה‪ ,‬והקגאה ארוכה היא וליכא למגזר ביה קגי‬
‫ליה והדר מבטל ליה‪.‬‬
‫קס״ל‬
‫בגון‬
‫ששברה‬
‫וקתני‬
‫יתיז‬
‫בקנה‬
‫—‬
‫לומר‬
‫שגוטלן לעצמו‪,‬‬
‫אלמא בטלי‪ ,‬מיהו אשרה עצמה אסר דעקרה קימת‪ ,‬ומ״ה יתיז בקגה אבל‬
‫לא יעלה ויטלט‪ ,‬ובהקדש לא גהגים‪ ,‬כדמתרץ לקמן בגדולין הבאין לאחר »כך‪.‬‬
‫ר ׳ אבהו אומר ר׳ יוחנן — אפי׳ תימא דשבדה בעצים ממגה‪ ,‬ומאי‬
‫דקאמר יתיז‪ ,‬לאו לעצים אלא אפרוחים‪ ,‬וכדמפ׳]דש[ לקמיה‪.‬‬
‫אםברה‬
‫לך אפרשין ‪ -‬־ ומפריחין‪ ,‬פי׳ תגא רישא ביצים גבי הקדש‬
‫לא גהנין וה״ה לאשרה‪ ,‬תגא םיפא אפרוחין גבי אשרה מותרין וה״ה להקדש‪,‬‬
‫מ״ט ביצה כיון דלא גידי ה״ל כתוספת ע״ז‪ ,‬משום דהייגו רביתיהו דדרכה‬
‫של עוף לקנן באילן ולגדל שם את ביציו׳ וכימ שהביצים גדילים בעמידת‬
‫הקן‬
‫ה״ל‬
‫כגידולי‬
‫האילן יא‪,‬‬
‫א״ג‬
‫כיון‬
‫דצריכי‬
‫לאילן‬
‫ה״ל‬
‫כגוף‬
‫האילן‬
‫ח( מליט אלו‪ :‬״אלא לאו ש״מ אסור כלה״‪ ,‬אין להן מקוס‪ ,‬שהרי להדיא אמרו בברייתא‬
‫״היא אסורה״ וע״כ שרביגו לא גריס ״היא אסורה״‪ ,‬אבל לא מצאתי כן בשום ספר‪.‬‬
‫ט( והברייתא לעיל‪ :‬״גוי ששיםה עבודה זרה לצרכו‪...‬״‪ ,‬לאו באשרה מיידי‪ ,‬שהרי‬
‫מפורש בה ״עבודה זרה״‪ ,‬אבל בתום׳ רי״ד מסרש שגם ברייתא זו באשרה מיידי‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫יא( כ״כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הלי‬
‫י( ג׳ שנשמט‪ :‬״או בשטר״‪.‬‬
‫עבודה זרה ס״ז הי״ב‪ :‬״כגידולי אשרה״ עכ״ל‪ ,‬ודייק ״כגידולי״ בכ״ף הדמיון‪ ,‬אבל אם‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ומתםרי‬
‫הקדש‬
‫כיון‬
‫מדרבנן‪,‬‬
‫גמי‬
‫דנידי‬
‫מי‬
‫גדולי‬
‫‪,‬‬
‫סרק שלישי‬
‫לא הוו‬
‫הקדש‬
‫להו‬
‫ננהו‪,‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫גדולים‬
‫מיהו אין‬
‫ממש‪,‬‬
‫ואסר‬
‫מעילה‬
‫בהנך‬
‫‪99‬‬
‫כאן וכאן‬
‫גדולין‪,‬‬
‫דגבי‬
‫אפרוחין‬
‫מנפשיהו תו לא מחזו כגדולי אילן ומשום הכי מותרין כאן‬
‫וכאן ונהנין מהן בתחלה‪ ,‬ואע״גיב דתנן במ׳ מעילה יג הקדיש שובך ואח״כ ‪/‬‬
‫מועליןיד‪,‬‬
‫ואין‬
‫הוא‬
‫מעילה‬
‫דליכא הא‬
‫איסורא‬
‫איכא‪,‬‬
‫שובך‬
‫ה״מ‬
‫דגבי‬
‫הדיוט נמי יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום סו משום‬
‫דהוי כחצר המשתמרת‪ ,‬אבל כאןטז דחצר שאינה משתמרת היא ולא קביעא‬
‫דירתן בגווה אפי׳ מפני דרכי שלום לית בהו‪ ,‬וגבי הקדש נמי נהנין מהן‬
‫‪,‬‬
‫בתחלה‪ ,‬וי״מיז ד ר יעקב לא בא להתיר מה שאסר ר׳ אבהו אלא לפרש‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫מה שהניח הוא‪ ,‬ד ר אבהו אוקמא להאי יתיז דאשרה באפרוחין‪ ,‬ואפי אפרוחין‬
‫‪,‬‬
‫לגבי הקדש לא נהנין מדרבנן‪ ,‬ו ר יעקב בא להוסיף ולפ׳ דדוקא אפרוחים‬
‫‪,‬‬
‫דאםירי‬
‫‪,‬‬
‫דפרי ‪,‬‬
‫בהקדש ושרי באשרה‪ ,‬אבל ביצים א פ י באשרה גמי אסירי‪ ,‬מה״ט‬
‫וכן‬
‫עקר‪ ,‬והא‬
‫דקתני כאן וכאן‬
‫מותר‪,‬‬
‫משום‬
‫דמותר‬
‫מדאוריתא‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫וקמ״ל באשרה לא גזרי באפרוחין‪.‬‬
‫חומרי‬
‫מתני׳ — ליקט אותן‬
‫האסו׳יח‬
‫צורה‬
‫שלהן‬
‫מן‬
‫הבריתות‬
‫המפוזרות וחבר אותן בריתא אי‪.‬‬
‫כל‬
‫המזלות — פי׳ מזלות ופרצופין וצורות כלן מצויירות הן ע׳׳ג‬
‫כלים ים‪ ,‬מי׳ לצורת אדם ובהמה וחיה קרי פרצוף לפי שיש להם פרצוף‬
‫פנים ולשאר קורא צורות‪.‬‬
‫אלא‬
‫פשיטא בעושה — אסור לעשות צורת אדם ע״ג כלים‪.‬‬
‫וכלרב‬
‫הונא — דאמד לקמן כ לא ת ע ש ה אתי‪ ,‬אותי‪ ,‬דהיינו דמות‬
‫מםריחים ומתרחקים מן האילן אינם נראים עוד כגידוליו‪ ,‬ומיושבת בזה קו׳ הכסף משנה‬
‫יב( הריטב״א מביא קו׳ ותי׳ של רבינו כשם *ואיכא‬
‫שם על רבינו‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫יד( חסר‪ :‬״במה שבתוכו״‪.‬‬
‫יג( יג‪ ,‬א‪.‬‬
‫דקשיא ל ה ו ‪ . . .‬ותירצו״‪.‬‬
‫טז( ר״ל באסרוחים שבאילן‪ ,‬ועיי״ש בתום׳‬
‫טו( כדאי׳ בבא מציעא קב‪ ,‬א‪.‬‬
‫יז( לא מצאתי בראשונים שלסנינו‪ ,‬ויש להאריך בסי׳ זה‬
‫מעילה יג‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬אבל‪.‬‬
‫יח( נ״ל שרבינו מסרש *חומרי״—חומרות‪ ,‬מה שהברייתות‬
‫הרבה‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫יט( רבינו פי׳ כן ושיטתו לעיל בריש סירקין ד״ד‪ ,‬אמר‪,‬‬
‫מחמירות ואוסרות‪.‬‬
‫שהוא גם סי׳ ר״ת‪ ,‬וגם תום׳ בםוגיין ד״ד‪ ,‬יוליכם כ׳ שאליבא דר״ת המציעתא מיידי‬
‫כ( מג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בפרצוסין ע״ג כלים‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪100‬‬
‫אבל שאר‬
‫אדם״‬
‫לעשות‬
‫פרצוף‬
‫עבודה זרה‬
‫טרק שלישי‬
‫בהמה וחיה כגון פרצוף שור ואריה אינן‬
‫אסר‬
‫עד שיהו כלן כאחד כעין תשמיש של מעלה‪ .‬חוץ מפרצוף א ד ‪0‬‬
‫כדכת׳ אתי‪ ,‬אפי׳ אותי לבדי לא תעשו‪.‬‬
‫ב ע ו ט ה א י מ א ם י פ א כ א צורת דרקון — דרקץ מין גחש‪ ,‬ומסגי‬
‫ואי‬
‫אימה הגדולה שיש לו עובדין אותו ומציירין אותו‪.‬‬
‫והכתיב‬
‫דרקח‬
‫ועליהם‬
‫וכי‬
‫ודרשי׳ כב כדמות שמשי‬
‫שלמטה הוא‪ ,‬לא‪.‬‬
‫]דף‬
‫ששת‬
‫לא תעשון א ת י‬
‫—‬
‫‪ /‬אבל צורת‬
‫מג‪,‬‬
‫ר׳‬
‫א[‬
‫‪ /‬וכל צ ו ר ת *‬
‫יהודה‬
‫נווםיף‬
‫—‬
‫‪ /‬ר׳ יהודה מוסיף‬
‫צורת יומף‪ ,‬והגה קאמר והוא‬
‫אמתגי׳‬
‫המוציא‬
‫קאי‬
‫כלים‬
‫‪ — /‬וצורת אדם דקתגי ר ב‬
‫דגקיט גריוא‪,‬‬
‫דבהכי‬
‫מוכרת‬
‫צורתו‬
‫בעי למפלחינה ציירי הכי‪.‬‬
‫מפני‬
‫שהבעלים‬
‫ושמשין‬
‫מתיאשיס‬
‫שאיא לעשות‬
‫—‬
‫מהם‬
‫ומדמיאש‬
‫מיניה‬
‫ודאי‬
‫בטלה‪.‬‬
‫‪ — /‬ל*ג בהד קמיתא כגון אופנים ושרפים‬
‫אלא בבריתא דלקמן גר׳ להו‪.‬‬
‫] ד ף מג‪ ,‬ב [‬
‫והתניא‬
‫ומדהנד‬
‫לא תעשון א ת י ב ‪ -‬־ אפי׳ אותי לבדי‪.‬‬
‫כגון אופנים ושרפים‬
‫‪ — /‬והא אופגים לית בהו פרצוף‬
‫‪/‬‬
‫אסירי הם ה כ ״ נ ג חמה ולבגה וכל המזלות גמי אסירי אמר אביי‬
‫שמשים ד ואע״פ‬
‫דלית‬
‫בהו‬
‫פרצוף‬
‫והוא‬
‫שעשויץ כעין‬
‫של‬
‫מעלה‪,‬‬
‫חוץ‬
‫מפרצוף אדם דאפי׳ לחודיה נמי אסור כעין מלאכי השרתה‪ ,‬ותו לא צריכי‬
‫למידרש ל א תעשון אתי אותי‪ ,‬אלא כפשטיה לא תעשץ דמות מה שאהיה‪,‬‬
‫אבלו‬
‫שבמדור התחתון חמה ולבנה וכל המזלות מותרין‪.‬‬
‫בא(‬
‫חסר ‪:‬‬
‫»וכד ״‪ .‬כב( לקמן מג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ב( נ׳ דצ״ל‪:‬‬
‫א( נ״ל שהמלים ‪.‬וכל צורת״ וגס הקו שר״ל וכוי‪ ,‬ט״ס‪.‬‬
‫ד( לענ״ד ברור שגי מלים אלו ‪.‬אמר אביי‬
‫ג( = הכי גמי‪.‬‬
‫‪.‬אותי״‪.‬‬
‫ה( הרמב״ן‬
‫שמשים״ טיס הן וצריכות להמחק ומקומן להלן לפגי ‪.‬אבל שבמדור״‪.‬‬
‫ו( לענ״ד לפני מלה זו הוא מקום‬
‫בחיי מביא פי׳ זה בשם רבינו ודחאו עיי״ש‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ועשייה‬
‫והא‬
‫עבודה זרה‬
‫גרידתא כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ז‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫אלא‬
‫פרק שלישי‬
‫‪101‬‬
‫‪,‬‬
‫ג ר ח שנים — פ י גויים עשו לו דלא מפקדי אעשייה‪.‬‬
‫ר ב יהודה ם — כגת צורתי‪.‬‬
‫וא״ל‬
‫שמואל‬
‫‪ — /‬אלמא כיון דלצורך ישראל עבד כמאן דעבד‬
‫ישראל דמי ואסור‪.‬‬
‫ומשום‬
‫דאוקמי‬
‫חשדא — שמא יחשדוהו כעובד לאותה צורה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ביה אנדרטא — פ י גאון יא שמד היה וגזר המלך להעמיד‬
‫שם וכשבטלה הגזירה העבירוהו משם‪.‬‬
‫והא‬
‫רבאיב נמייג‬
‫‪ — /‬וניחוש לחשדא כההיא דרב יהודה דההוא‬
‫נמייז‬
‫בולט הוה‪ .‬והצרפתי טו מפ׳ הני תרי שיגויא בתראי לעיל קמהדד‪,‬‬
‫לעולם‬
‫אלא של‬
‫ישראל עשו לו‬
‫ואפיה שרי‬
‫דלאו כדמות‬
‫שמשים הוא‬
‫פרקים הואי׳ ואב״א דפרקים הוה וליכא חשדא דאי למפלח עביד לא הוה‬
‫עביד לפרקים‪ ,‬להתלמד עבד ולא גזר ביה‪.‬‬
‫•וכד״‪.‬‬
‫״אמר אביי שמשים״‪ ,‬ואחר ״אביי״ חסר‪:‬‬
‫ג מלים הס לעיל‪:‬‬
‫ז( כבר כתבתי שכמה סעמים מצינו בכת״י זה מלים שהן הבאות מן הגמ׳ ולא פ‬
‫עליהן גדי ושנראה מזה שבכת״י זה לא הועתק ססרו של רבינו כשלימות‪.‬‬
‫ח( רבינו גרים‪, :‬אלא שני ]=שאני[ ר״ג ואחרים עשו לו״‪ ,‬אבל הר׳ץ פ בשם‬
‫מהר״מ מרוטנבורג וז״ל‪, :‬׳ומשנינן שאני ר ״ ג ‪ . . .‬ולא קאמר אלא‪...‬״ עכ״ל‪.‬‬
‫יא( גם הרמב״ן בחיי מביא ד״ז בשם גאון עיי״ש שפ שהעבירוהו משם אע״ג דליכא‬
‫יב( צ״ל‪ :‬״רב״ג״ = רבן גמליאל‪.‬‬
‫משום חשדא מכוער הדבר‪.‬‬
‫יגן נ׳ שמלת •נמי״ הי׳ לפני רבינו בגמ׳‪ ,‬וע׳ בר״ן בםוגיין ובכטף משנה הל׳ עבודה‬
‫יד( ר״ל דר״ג‪ ,‬וע׳ השגת רבינו הל׳‬
‫זרה ם״ג ה״י‪ ,‬אבל אין מדבריהם הכרע‪.‬‬
‫טו( אינני יודע למי נתכוון‪,‬‬
‫ע״ז פ״ג הי״א‪ ,‬ולא כתום׳ בםוגיין ד״ד‪ .‬והא‪.‬‬
‫הריטב״א בםוגיין פ בשם תופ כן על הא דפרקיס והמאירי בםוגיין בקצור דבפרקים‬
‫ליכא איסור עשייה )ולא פ מדוע(‪ ,‬והמאירי פ בשם ״יש מפרשים• ששני התירוצים אלו‬
‫ר״ל שלא אחרים עשו לו‪ ,‬ותמוה לי שלא פ שגם הרי״ף פסק תי׳ להתלמד‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫]דף‬
‫מ ה א[‬
‫פרק שלישי‬
‫א ״ ל ואשליך‬
‫זרה‬
‫עבודה‬
‫‪ — /‬והלא הנחל משקה את הזרעים‬
‫אלמא זה וזה ג״מא‪.‬‬
‫א״ל‬
‫הרי הוא אומר ויזר — כלומר לא זדה אותו אלא על אותן‬
‫המים ששתו‪ ,‬כי לא היתה כונתו אלא לבודקן‪ ,‬כי מי שזבח וקטר ונסד‬
‫וגפף ונשק היו להם עדים ונכרין היו‪ ,‬אבל מי ששמח בלבו היו צריכים‬
‫והיו המים לעד ודנו כמי םוטה‪ ,‬ואם לא השקה אותן והב״ה היה‬
‫לבדוק‬
‫דן אותן בהדרוקן שמא היו מרננים אחרי הב״ה‪ ,‬היו או׳ זה שלא עשה‬
‫ולא כלום למה נדץ‪ ,‬או שמא היו סבורין בו כי מעון אחר הוא לוקה ולא‬
‫מפני עון העגל‪ ,‬וכדי לפרסם חטאו כי מאותו עון הוא נדון השקה אותם‬
‫והתחילו המים מערערין אותן וידעו הכל כי יש בידו אותו עץ‪ ,‬והצרפתי ב‬
‫מפי בע״א‪ ,‬ול״נ לי‪.‬‬
‫הרי‬
‫א״לג‬
‫שהיו‬
‫מדברים‬
‫תזרם‬
‫לשון פזור‪,‬‬
‫להפליגו‬
‫לענין‬
‫אומרו‬
‫הוא‬
‫ארמית היו‬
‫ורוח‬
‫אחר‬
‫כמו‬
‫וממאי ה‬
‫מביגים‬
‫תשאם‬
‫אשר‬
‫‪/‬‬
‫בתרגום ו‬
‫כמו כן‬
‫נשא‬
‫כרכתי׳ ה‬
‫יותר מן‬
‫דומיא‬
‫לבן‬
‫תזרם‬
‫דפזרם‪,‬‬
‫אותנהז‪,‬‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫העברית‪,‬‬
‫כי‬
‫אבל‬
‫ולפי‬
‫הנה‬
‫הייגו‬
‫מדרישא‬
‫כי‬
‫יכולים‬
‫פזור‬
‫כ ד מ ת ד ג ם ו סיפא גמי פזור‪ ,‬וע״כ שרפן ואח״כ זרה אותן‪ ,‬הגה כי לא חשש‬
‫לזה וזה גורם שמא יוליכגו הדוח למקום צמחים‪.‬‬
‫א״ל‬
‫הרי הוא‬
‫אומר — בד״הח‪,‬‬
‫וישרפם ט — ולא כתי׳ וישאם‪,‬‬
‫ש״מ שגי מעשים היו‪ ,‬כי היו מהן ששרף והטמין האפר תחת הסלע או‬
‫במקום‬
‫קברות‪.‬‬
‫והיו מהם‬
‫שנטל לעצמו והייגו וישאם‪,‬‬
‫ור׳ יוסי י מעשה‬
‫א׳ ששדפן וזרה את אפרן‪ ,‬ומה שחסר כאן פי׳ להלן‪.‬‬
‫קשי‬
‫קראי — כלומר למה שרף את אלו ונטל את אלו‪ ,‬הנה כי‬
‫בכאן העיד הכתוב שמעונין שריפה ובכאן העיד שמותרין בהנאה‪ ,‬וזו הקושיא‪.‬‬
‫ג( = אמר להס‪.‬‬
‫ב( אינני יווע למי נתכוון‪.‬‬
‫א( = גורם מותר‪.‬‬
‫ה( גי׳ זו לא‬
‫ד( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ס‪ ,.‬אבל בםפרינו הגי׳‪ :‬״והלא כבר נאמר׳׳‪.‬‬
‫ו( ק׳ לו לרבינו למה לא הוכיחו מן «ורוח תשאם״ וע׳׳ז הוא מפרש‬
‫מצאתיה‪.‬‬
‫ש״ורוח תשאם״ אפשר להפליגו לענין אחר‪ ,‬והמלה ״תזרם״ מראה ש״תשאס״‬
‫ט( צ״ל‪:‬‬
‫ח( א‪ ,‬יד‪ ,‬יב‪.‬‬
‫ז( שמות לה‪ ,‬כו‪.‬‬
‫פי׳ גם כן לפזר‪.‬‬
‫י( חסר‪. :‬םבירא ליה״‪ ,‬או ‪.‬מפרש‪.-‬‬
‫״וישדפו״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אתי‬
‫פרק שלישי‬
‫‪103‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫הגתי בא ובטלה — נר׳ כי באותה מלחמה היה עם פלשתים‬
‫וכשראה מפלתן נפל על ישראל׳ וכשבא כבר התחילו לשרוף׳ ומשבא ובטלן‬
‫נטלום לעצמן‪ ,‬ונר׳ כי עמד בגיותו כל הימים עם דוד כדמ׳ בעטרת מלכם‬
‫של‬
‫ר ב ת בני עמת בא אתי ובטלה‪ ,‬שהיה נויי ע״ז שלהם‪ ,‬ואותו מעשה‬
‫היה אחר כ״ט שנה למלכותו כדאי׳ בסדר עולם יא‪.‬‬
‫במקום‬
‫תפילין — הוא מקום שמוחו של תינוק דופםיב‪ ,‬היינו בין‬
‫הקדקד לפדחת‪.‬‬
‫והולמתו‬
‫—‬
‫ע ל אותו‬
‫מתישבת‬
‫מקום אע״פ‬
‫שהוא‬
‫נמוך‬
‫מקום‬
‫מן הקדקד והיא לא היתד‪ ,‬עשויה לאותו ענין‪ ,‬וזו היא עדותה‪.‬‬
‫בעי אנשי — והיאך אפשר שתשב על מוחו בתמי׳יג‪.‬‬
‫והא‬
‫ומקום‬
‫תפילין‬
‫יש בראשו — והוא מטה מטה סמוך לפדחת‪ .‬והיה מניח‬
‫באותו מקום הנמוך יותר‪ ,‬והנזר מניח על מקום אחר של תפילין‬
‫והיתד• מתישבת שם‪.‬‬
‫]דף מד‪ ,‬ב[‬
‫שהכניסוה‬
‫אע״פ‬
‫‪ — /‬פ י המרחץ אינו של אפרודיטי אלא‬
‫‪,‬‬
‫אני לא באתי‬
‫לשם ובעל המרחץ השאילו מקום המרחץ בחצר מרחצו‪ ,‬וא״ת‬
‫שאין‬
‫אמ׳‬
‫המרחץ שלו הרי‬
‫בשעה‬
‫שהעמידוהו שיהא‬
‫לו‬
‫המרחץ‬
‫לנוי ויבואו ויעבדוהו כי יתכבד לפניהם בכבוד המרחץ והוי נוי ע״ז‪ ,‬שלא יד‬
‫העמידוהו שם להיות המרחץ נוי לאפרודיטי‪ ,‬ירחצו סו במרחץ‪ ,‬ולפי שהם‬
‫ב׳ טעמים הצריכים זה לזה נבללו טז בא׳‪ ,‬ולא שיבאו בני אדם לעבד א ת‬
‫אפרודיטי‬
‫שהרי‬
‫אנו‬
‫עתידין‬
‫לומר‬
‫שכבר‬
‫נתבטל‬
‫שם‪,‬‬
‫אלא‬
‫שהיה‬
‫צלם‬
‫נאה והיו עובדין אותו בתחלה והכניסוהו לשם שיהיה להם למראית העין‬
‫ומתוך‬
‫כך‬
‫יתקבצו‬
‫שם‬
‫וירחצו‬
‫במרחץ‪,‬‬
‫והנה‬
‫כי‬
‫בכניסתו‬
‫שם‬
‫הוקלה‬
‫יג( מלה זו אינה ברורה בכת״י‪.‬‬
‫יב( כדאי׳ מנחות לז‪ ,‬א‪.‬‬
‫יא( לא מצאתי‪.‬‬
‫טו( ברור שחסרים אי‬
‫יד( כאן מתהילה התשובה‪ ,‬ואולי חסרים אי איזו מלים‪.‬‬
‫איזו מלים‪ ,‬וראה מאירי שכ׳ וז״ל‪• :‬אלא הדבר בהסך שהע״ז משית להיות נוי למרחץ‪,‬‬
‫שמתוך שיהיו ההמון קופצים לעבוד או לראות הצורות והצלמים יתגלגלו לרחוץ וירבה‬
‫הריוח מצד המרחץ עכ״ל‪ ,‬והמאירי בספרו למסיכתין מביא את סי׳ רבינו לסעמים רבות‬
‫מאד בשמו של רבינו ולסעמים סתם מבלי להזכיר שמו‪ ,‬וע׳׳פ דברי המאירי ז״ל נוכל‬
‫להשלים את דברי רבינו החסרים כאן‪ ,‬ולהבין את המלים‪• :‬ירחצו במרחץ״‬
‫טז( ר״ל שלכן לא אמר ״דבר אחר״‪ ,‬ע׳ ריםב״א‪ ,‬ותום׳ רי״ד‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה‬
‫פרק שלישי‬
‫זדה‬
‫יראתו‬
‫מעליהם עד שנהסד לביזית והרי הוא בטל‪ ,‬והיינו דבר אחר אם‬
‫נותנין‬
‫מרחץ נוי‬
‫לך‪ ,‬כלומר ויש‬
‫שהרי‬
‫לאפדודיטי‬
‫לך‬
‫בכניסתו‬
‫דאיהיז שלא היתה‬
‫שם‬
‫נתבטל‪,‬‬
‫וי״מ‬
‫כונתם‬
‫אפי׳‬
‫היה‬
‫שיהא‬
‫כדבריך‬
‫שנאמר‬
‫שיהא המרחץ נוי לאפדודיטי‪ ,‬הדי נתבטל הוא ונויו‪.‬‬
‫אביי‬
‫אםר‬
‫גניבות׳‬
‫—‬
‫וקרי ליה‬
‫עובה‪,‬‬
‫כלומר‬
‫בפחד השיב לו‬
‫וכםהיח את דבריו ממגו שלא הגיד לו את המותר לנויט‪.‬‬
‫שלא בטובת ר״ג כטובת אחרים דמי — לפי שהיו גהגין ממגו‬
‫ה״ג‬
‫הנאה יתירה כשהוא נהנה מהן‪ ,‬והגה כי געשה אוהב כ לע״ז בעיגיהם ושמא‬
‫ימשכוהו הכומדים אחריהם כ‪.‬‬
‫וכי‬
‫ממםהכא נוי מאי הוי והתניאכב בית זה לע״ז — שתעמוד שם‬
‫ע״ז או שיהאכג מותר‪.‬‬
‫שאין‬
‫הקדש לע״ז‬
‫— כלומד דלא מתסר לא לגבוה ולא להדיוט‬
‫בהזמנה לע״ז‪ ,‬והנה אע״פ שאמד בשעה שהכניסוהו יהיה שם מי כד שיהא‬
‫לו המרחץ לגוי לא היה גאםר‪.‬‬
‫נהי‬
‫האמירה‬
‫דאתסורי לא מתםר נוי מיהא איכא — כלומר אע״פ שבשביל כה‬
‫שאמד נעשה‬
‫מרחץכו‬
‫לא גאסד‪ ,‬מ״מ כשהכגיסוהו לשם וגעשה‬
‫לו נוי מתסרכז‪ ,‬והא דאמ׳ שאינו מתסר בהזמנה‪ ,‬ה״מ תקרובת או נוי או‬
‫יז( לענ״ד צ״ב‪ ,‬שאס היא ראי׳ למ״ש מקודם‪ ,‬לא הי׳ צ״ל ״דבר אחר״ וכמש״כ רבינו לדיל‪.‬‬
‫יט( מלה זו אפשר לקראה גם ‪.‬לו״‪ = ,‬לומר‪ ,‬וז״ל‬
‫יח( ע׳ תום׳ ד״ה תשובה‪.‬‬
‫הרמב״ן בחי׳‪ . . . » :‬קרי לה תשובה גנובה לפי שלא רצה לגלות לו כל מה שמותר לו‬
‫כ( כן טי׳ רבינו גם לקמן נא‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬בטובת‪.‬‬
‫וגנב ממנו הדבר״ עכ״ל‪.‬‬
‫כא( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ס‪ ,.‬אלא שבספרינו אי׳ אח״ז‪. :‬מרחץ לאפרודיטי נוי״‪ ,‬ובגמ׳ הנ״ל‬
‫‪.‬האומד״‪.‬‬
‫כב( בכ״ה נוסף‪:‬‬
‫‪.‬מרחץ נוי לאפרודיטי״‪.‬‬
‫הגי׳‪:‬‬
‫כג( ע״ז‪ ,‬הבית עצמו אבל אח״כ מצאתי בספר ההשלמה בסירקין סוף סי׳ ד׳ שכ׳ ןן״ל‪.‬‬
‫״והא ותניא האומר בית זה לע״ז פי׳ הרב ראב״ד בזה הלשון האומר בית זה לע״ז פי׳‬
‫שתעמוד בו ע״ז או שיהא גוי לע״ז מותר שאין הקדש לע״ז כלומר ולא מתסר לא‬
‫כד( אולי צ״ל‪. :‬או״‪.‬‬
‫לגבוה ולא להדיוט בהזמנה לע״ז״ עכ״ל‪.‬‬
‫כו( שם נוסף ‪.‬נוי״‪.‬‬
‫כד‪ (.‬גם פי׳ זה כ׳ בעל ההשלמה שם בשם רבינו‪.‬‬
‫כז( פי׳ זה כ׳ המאירי לקמן בפי׳ המשנה השמינית ד״ה וגדול‪ ,‬והריטב״א בסוגיין בשם‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ע בו דה ז דה‬
‫פרק שלישי‬
‫‪105‬‬
‫משמשי ע״ז‪ ,‬אבל להיות ע״ז עצמה נאסר בהזמנה כח לחודה לגבוה׳ והיינו‬
‫מוקצה‬
‫לן‬
‫דנפיק‬
‫מתשמרול‬
‫בתמורה כט‬
‫להקריב‬
‫לי‪,‬‬
‫שאינו‬
‫מי‬
‫משומר‬
‫אלא לי פרט לשהוא משומר לעשותו לא אדון אחד זולתי לב‪ ,‬דתניא בתום׳לג‬
‫אי זהו מוקצה מוקצה לע״ז‪ ,‬עצמה לה אינו נאסר בהזמנה לחודה עד שיעשו‬
‫בה מעשה לצורך ע״ז או שהוקצה ז׳ שנים לה‪ ,‬שלא עשו בו שום מעשה‪,‬‬
‫דהואיל וכולי האי אקצייה תו לא הדרי בהו וה״ל כמי שנעבד‪ ,‬א״נ אינו‬
‫אסור עד שמםרוהו לכומדים ויאכילוהו כרשיני תרומה ע״זלו‪ ,‬דודאי תו לא‬
‫הדרי ביה ופלח ליה ולא הוה כהזמנה לחודה‪ ,‬דהתם ה״ט כיון דמצו הדרי‬
‫ביה‬
‫הזמנה לאו מילתא היא דלמא הדרי ביה‪ ,‬אבל היכא דודאי אקצייה‬
‫חייל עליו איסור ע״ז ואסור לגבוה משום דמאים ליה‪ ,‬ואיתנהו להנך מילי‬
‫בתמורה לו פ‬
‫‪,‬‬
‫כל האםו‪ /‬ו ג ר‬
‫‪,‬‬
‫נמי‬
‫בתוס‬
‫‪,‬‬
‫דע״זלג מאימתי נקרא מוקצה‬
‫‪,‬‬
‫משנעשה בו מעשה‪ ,‬ולפי זה ה פ י אם אמר שוד זה לתקרובת ע״ז א פ י‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫הקצוהו ז שנים לכך או א פ י מסרה לכומדים להקריבו א פ י עשו בו מעשה‬
‫לצורך ע״ז כגון שמשך זבל לגנתה ועבודות אחרות שאינן תשמיש לפניה‬
‫אלא שהן צרכה מותר לגבוה ומוקצה שהוא אסור גזירה הוא כדגפק לן‬
‫משמירה‪ ,‬והאי דדרשי׳לז מן הצאן‪ ,‬לא משמעותו היא‪ ,‬דהא דרשי׳ לח ביה‬
‫מן‬
‫הצאן‬
‫להוציא‬
‫הנוגח‪,‬‬
‫אלא‬
‫אסמכתא‬
‫לאםוריה‬
‫דגפיק‬
‫לןלט‬
‫מתשמרו‬
‫להקריב כדאי׳ בגמ׳מ‪.‬‬
‫רבינו עיי״ש מ״ש ע״ז‪ ,‬וע׳ תום׳ דיה וכי שט״ל שליהנוח מנויי ע״ז אסור מדרבנן‪,‬‬
‫כח( אבל להדיוט י״ל שהזמנה בפה אינה אוסרת וכדם״ל‬
‫ורבינו סתם ולא ביאר‪.‬‬
‫לד״ע )שהלכה כמותו( לקמן נב‪ ,‬א‪, :‬משפ סל ו נעשה אלוה״‪ ,‬וכ״כ הרמב״ם הל׳ ע״ז‬
‫פ״ז ה״ד ‪,‬משפםלו״‪ ,‬וכ״כ גם המאירי לקמן נא‪ ,‬ב ד״ה המשנה כ׳ וז״ל‪ :‬״ע״ז של גוי‬
‫אסורה בהנאה מיד שמשאה״ עכ״ל‪ ,‬אבל הטור יו״ד קלט כ׳ סתם ע״ז של גוי אסורה מיו‪,‬‬
‫ל( במדבר כח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כט( כט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ולא מצאתי לרבותינו זצ״ל שיבארו ד״ז‪.‬‬
‫לא( בגמ׳ שלסנינו לי׳ ‪,‬לעשותו״‪ ,‬ודע שרבינו נותן לנו סי׳ חדש לגמרי בםוגייא דחמורה‬
‫שהרי רש״י ותום׳ שם פי׳ מוקצה — שהוקצה להקריבו לקרבן לע״ז‪ ,‬וי״ל בזה הרבה‪.‬‬
‫לג( תוספתא דמםיכתין סוף פרק ו‪.‬‬
‫לב( בגמ׳ גי׳ אחרת עיי״ש‪.‬‬
‫לד( ברור שלסני מלה זו חסר‪, :‬להיות ע״ז״‪ ,‬ואחת מלה זו חסר‪, :‬אבל לתקרובת או‬
‫למשמשי ע״ז״‪ ,‬ובלי תקון זה אין דברי רבינו נקשרים זה לזה וגס סותר עצמו מניה‬
‫לה( כדאי׳ תמורה כח‪ ,‬ב ! כט‪ ,‬א‪.‬‬
‫וביה‪ ,‬ולפי תקוני שמתי את קוי ססיק‪.‬‬
‫לז( שפ כח‪ ,‬ב דרשו‪ :‬מן הצאן‪,‬‬
‫לו( שם כט‪ ,‬א‪ ,‬ובספרינו לי׳ ‪,‬תרומת״‪.‬‬
‫לח( ומיושבת קו׳ תום׳ שם כט‪ ,‬א ד״ה מנין‪.‬‬
‫להוציא המוקצה‪.‬‬
‫מ( שם כט‪m ,‬‬
‫לם( שם כח‪ ,‬כ‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪106‬‬
‫מה‪ ,‬א[‬
‫]דף‬
‫הגוים‬
‫פרק שלישי‬
‫עבודה זדה‬
‫העובדים א מה שעליהן‬
‫—‬
‫פי׳ צפויו׳ משום‬
‫דה״ל נוי ע״ז ו ב ת ר ב לא תחמוד א‪ ,‬ואי ק״ל דלמא האי קרא דאסר גויי‬
‫ע״ז ה״מ נעבד בתלוש דאיהו גופיה מתסד אבל דמחובד או דב״ח דאינן‬
‫א ס ר להדיוט אימר לד ציפוייהן גמי מותר להדיוט‪ ,‬הא גפיק לה בתמורה ג‬
‫מואבדתם‬
‫את‬
‫צרפתית‪,‬‬
‫שמם ו‪,‬‬
‫ואיתא לקושיא ולפידוקא‬
‫התם פ׳‬
‫ואע״ג דתקרובת דהר לא מתסיד כדאי׳ במ׳‬
‫כל האטו׳‪,‬‬
‫ה׳‬
‫חולין ו אלא א״כ‬
‫שחט לגודא דהר‪ .‬אפ״ה צפויו וגויו אמיד׳ מגזרת הכתוב לא תחמוד‪ ,‬ולי‬
‫גראה דכלי תשמישו דהר גמי אסי׳ מדאמ׳ פ״ר ישמעאל ז אם איגו עגין‬
‫למקומות דלא מתםדי תגהו לכלים‪.‬‬
‫ר״י‬
‫הגלילי‬
‫‪ — /‬אהיתידא דהר‬
‫גופיה‬
‫קאי‪,‬‬
‫כלומד מגלן‬
‫דהר‬
‫מותר דכתי׳וז אבד תאבדון‪ ,‬וקרא דשביק ת״ק מפ׳ ר׳ יוסי‪ ,‬דלת״ק גהיט‬
‫דהיתירו‬
‫בלומר‬
‫דהר נפיק ליה מהכא‪ ,‬וי״מ לת״ק דכולה נפיק לה מלא תחמוד‪,‬‬
‫אין אטור אלא מה שעליהם‪ ,‬דהייגו הרים‬
‫וגבעות שהם‬
‫מותרים‪,‬‬
‫כ ד כ ת י ׳ י אליי מסיכה‪ ,‬וכ״ש מה שעל ע״ז תלושה שאין בו רוח חיים שהיא‬
‫עצמה אזהרת יא שיהא אסור מה שעליה‪.‬‬
‫אר״ע‬
‫אני אובין — לשון ביגה‪ ,‬ואין בעלי הלשץ מודים לי‪ ,‬לפי‬
‫שאין גו׳ המש׳יב גכגסת על זה העגין אלא א׳׳כ היא עיקרה פ״א הפועל‬
‫שלו אל״ף או יו״ד‪ ,‬כגון אוסיף אוריד אובירה‪ ,‬עיר ויושב בה ע‪ ,‬אומר אל‬
‫אלוהיו‪,‬‬
‫יכול‬
‫אז תיכגם הו״ו‬
‫במקרא הא׳ ובמקום האי׳ אד כמדומה לי שאגי‬
‫להעמידה‪ ,‬ומפני אריכות הלשון לא אכתוב הגה‪.‬‬
‫כ ״ מ שאתה מוצא‬
‫‪ — /‬לא בא לחלוק על ד׳ יוסי אלא לפ׳ עוד אותו‬
‫המקרא‪ ,‬שבא להראות לישראל מקום ע״ז של אמודיים‪ ,‬ומי׳ מדסמד קרא‬
‫ההדים דדדשינן ביה נמי הד דרשי׳‬
‫אלוהים‬
‫על‬
‫ההרים‬
‫אלהיהם‪.‬‬
‫אלה׳ם על‬
‫ההרים ולא‬
‫ג( כח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ p‬דברים ז‪ ,‬כה‪.‬‬
‫א( חסר‪. :‬וכיו״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬כעין זה סי׳ גם רש״י ד״ד‪ ,‬ומה‪ ,‬ע׳ גם חוסי ד״ד‪ .‬אלהיהס‪.‬‬
‫ו( דברים יב‪ ,‬ג‪.‬‬
‫ח( דברים יב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ז( לקמן גא‪ ,‬ב‪ ,‬בסוף העמוד‪.‬‬
‫‪ ,‬א‪,‬‬
‫י( שמות לד‪ ,‬יז‪.‬‬
‫‪ p‬צ״ל‪ :‬״נמי״‪ ,‬וכן פי׳ גם רש״י ד״ד‪ .‬הן‪.‬‬
‫יג( ירמיה‬
‫יב( = נוסחת המשנה‪.‬‬
‫יא( כ״ה בכת״י וצ״ל‪ :‬״אסורה״‪.‬‬
‫יד( איוב י‪ ,‬ב‪ .‬ידעי ר׳ זלמן חיים דימיטרובסקי נ״י העיר לי העדה זו‬
‫ח‪ ,‬טז‪.‬‬
‫ו (‬
‫מ‬
‫סרק שלישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪107‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫ור״י‬
‫הגלילי היינו ת״ק — דהא תרויהו ם״ל דהר מותר‪.‬‬
‫צפוי‬
‫ה ר ס ו איכא ביניהו — י״מ נ ר י הר אב״אטז כלומר דלא ס״ל‬
‫‪,‬‬
‫לר״י דנויי ע״ז היא עצמה אינה נאם שיהו נוייה א ס ו ‪ /‬וקרא דלא תחמוד‬
‫מוקי לה בע״ז דתלוש שהוא אסור נוייה א ם ו ‪ /‬ואי משום ואבדתם את שמם‪,‬‬
‫לכנות‬
‫לה שם הוא דאתא והיו קוריןיז‪,‬‬
‫דנויי ע״ז‬
‫וי״מיח‬
‫דברים‬
‫כגון‬
‫של ע״ז המונחים לכבוד עליו דכ״ע אסר‪ ,‬אלא צפוי הר דוקא‪ ,‬וה״ט ד ר‬
‫‪,‬‬
‫יוסי משום דבטל צפויה לגביה‪ ,‬ות״ק סבר לא בטיל לגביה והוה כשאר‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫נ ר י ע״ז דנפקי מלא תחמוד‪ ,‬ו ג ר בתמורה ים ב פ כל האםו מ ש מ כליש׳‬
‫קמא‪ ,‬כי כל נוייה נקרין צפויה‪.‬‬
‫] ד ף מה‪ ,‬ב[‬
‫מתוך‬
‫‪,‬‬
‫‪ — /‬ה״ק עץ רענן‬
‫ש נ אליה׳ם ושומע אני‬
‫‪,‬‬
‫דומיא דהרים וגבעות מה הרים שלא נעשו מתחלה לכך ואפ״ה מ ר ב י לה‬
‫‪,‬‬
‫מואורישכ לאםר‪ ,‬ור״י הגלילי נפקא ליה מהאי קרא אלא שלא פ י במשנתיגו‬
‫כי‬
‫לכך‬
‫אם טעם המקרא‪ ,‬כלומר מה שנה אילן מן ההר בין שנטעו מתחלה‬
‫בין שנטעו‬
‫ולבסוף עבדו‬
‫דהא תרויהו מחוברין נינהו וקאמר‬
‫שיש בו תפיסת ידי אדם בשעת נטיעתן ומ״ה אסרה ד ח מ‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫מפני‬
‫בתלוש‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫אי‬
‫זהו אילןכא שגידועו — פ י מדלא כ ת ו שיעקר אותו ממקומו‪.‬‬
‫הוי‬
‫‪ — /‬דעקרו מותר ותוספתו אסור‪ ,‬דאע״ג דמהני‬
‫אומר זה אילן‬
‫‪,‬‬
‫בו תפיסת ידי אדם בשעת נטיעה ומ״ה אסרה ר ח מ למיםרי כתלוש‪ ,‬ה״מ‬
‫וז״ל‪ :‬הדוגמא •אובירה״ תמוהה‪ ,‬שלא מצינו אלא אוביר )ב״מ קד‪ ,‬א‪ ,‬תום׳ ב״מ ט‪ ,‬יב(‬
‫ולמה לא הביא את המצוי‪ .‬ועוד שזו לא מנחי ס״י היא‪ .‬יתר על בן ממנה ראיה לפירושו‬
‫של רבינו ולא סתירה‪ .‬ע״כ נ״ל שבמקום אובירה צ״ל אובלם )ירמיה לא‪ ,‬ח(‪ .‬ולדעת רבינו‬
‫בפעלי פ״א הנוםים בעתיד על משקל אמר בא הי׳ במקרא הא׳‪ ,‬כלומר להורות שקריאתו‬
‫בחולם וכן במקום א׳‪ ,‬שהרי מן הדין שיבואו שנים‪ ,‬א׳ של העתיד וא׳ של השרש‪.‬‬
‫)ויש לציין שהדוגמא שמביא רבינו מאיוב בםפרינו היא חסר(‪ .‬להשגת •בעלי הלשון״ זעו‬
‫שומעים הד במאירי למסיכתין עמוד קסא‪ .‬פי׳ של דבינו הוא בודאי צודק‪ ,‬עמ״ש רי״ן‬
‫טו( בכ״ה‬
‫אפשטיין במבוא לנוסח המשנה ח״א עמ׳ פט‪ ,‬ושם הביא דוגמאות אחרות‪,‬‬
‫יז( חפר‪• :‬וכ״ו״‪ ,‬כדאי׳ לקמן‬
‫טז( צ״ל‪» :‬״א״ב״ = איכא ביניהו‪.‬‬
‫נוסף‪• :‬כהר״‪.‬‬
‫כ( צ״ל‪• :‬מואשדיהם״‪.‬‬
‫יט( כח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יח( כפי׳ רש״י‪.‬‬
‫מו‪ ,‬א‪.‬‬
‫בא( בססרינו במקום •אילן״ אי׳ •עץ״‪ ,‬ובגמ׳ ם‪ .‬אי׳‪• :‬דבר״‪.‬‬
‫פירוש הראביד‬
‫‪108‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק שלישי‬
‫למה שאינו מחובר בשעת עבודה כגון תוספתו שעדיין לא נתחבר לאילן‪,‬‬
‫ואע״ג דתפיםת ידי אדם לית׳ בההיא שעתאכב‪ ,‬אבל לעיקר אילן דמחובר‬
‫גמור הוא מקמי עבודה לא מהני בה תפיסה דלמפדע למיםרי השתא במחובר‪,‬‬
‫מיהו‬
‫לגבי‬
‫השתחואה‬
‫לבית‬
‫אמד׳ בג‬
‫שכולו‬
‫גאסד‪,‬‬
‫דההיא‬
‫דיגו‬
‫כתלוש‬
‫לעגין ע״ז‪ ,‬מפגי שהבית אין לו שדשין ואיגו אלא כאבן המוגהת ע״ג קרקע‪.‬‬
‫אבני‬
‫] ד ף מו‪ ,‬א[‬
‫הר‬
‫‪ — /‬געקרו מאיליהן א ועבדום‪ ,‬מ״ד מותר‬
‫מותר לדברי הכל‪ ,‬דאין בהם ת פ י ס ת ידי אדם‪ ,‬ומ״ד אסור לד״ה דתלושין‬
‫גגהו‪ ,‬ומפ׳ ה׳ הצרפתי ב דאילן העולה מאיליו דיגו כאבגי הד שגדלדלו‪,‬‬
‫ופליאה היא בעיגי כי איד יעלה אילן א׳ שנקבעו ג לכאן ויצא האילן מהן‪,‬‬
‫ומ״מ בל זה עיקרו היה בו תפיסת ידי אדם או תפיסת שום בהמה וחיה‬
‫ועוף״ כי מה ראיה ת פ י ס ת ידי אדם לכאן‪ ,‬אפי׳ תפיסת בל דהו הויא תפישה‬
‫ר ק שלא יהיה בידי שמים‪ ,‬והכי ו אמ׳ באבגי הר אם דלדלן בהמה ד שהם‬
‫תלושין גמו׳ לד״הד‪.‬‬
‫מבהמת‬
‫ב ע ל ת מוס — שגשתגית‪ ,‬ומהרי ה לא מתםרי להדיוט לד״ה‬
‫כדתניא בתמורה ו אי זו מוקצה‬
‫‪ /‬ומה שעליו מותר אי זהו נעבד‬
‫‪ /‬תה‬
‫וזה מותר באכילה‪ ,‬וטעמא מאי מדאצט׳ קרא למסדיגהו לגבוה מכלל דלהדיוט‬
‫שרי ז‪.‬‬
‫א״נ‬
‫בהמה‬
‫תמימה‬
‫ומאילן‬
‫יבש‬
‫—‬
‫לרבגן‬
‫אע״ג‬
‫דגשתגה‬
‫מתסר‪ .‬הצד השוה שבהן שאין בהם תפיסת י״אח מותר אף אגי אביא‬
‫לא‬
‫‪./‬‬
‫בג( לקמן מז‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ חוס׳ בסוגיין ד״ה והבא‪.‬‬
‫בב (בשעת גדילת התוספת‪.‬‬
‫א( כן פ י גם רש״י‪ ,‬ואינני יודע מדוע מרן ז״ל בכסף משנה הל׳ עמוד‪ ,‬זרה פ״ח‬
‫ה״ב‪ ,‬לא קבל סי׳ רש״י ופי׳‪ :‬״שלא נעקרו לגמרי״‪ ,‬ועוד אם לא געקרו לגמרי פשיטא‬
‫״מה להר שכן מחובר״‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫שדינן כמחובר‪ ,‬ובגמ׳ אמרו להדיא‪:‬‬
‫ג( מלה זו‬
‫ב( כן פי׳ נם רש״י ד״ד‪ .‬ומאילן‪ ,‬ו ‪ 7‬מ״ש תום׳ בסוף ד״ד‪ .‬מבהמה‪.‬‬
‫אפשר לקראה גם‪ :‬״שנתרמי״‪ ,‬ונ׳ שלפני מלה זו חסר‪ :‬״בלי הגרעינץ״‪.‬‬
‫ד( יגעתי להבין דברי דבינו אלה ולא זכיתי‪ ,‬ועוד ק׳ לי״ שאבני ההר שנתדלדלו דינן‬
‫בתלושין גמורים‪ ,‬ד״ז לא תלוי במי דלדלן‪ ,‬ועוד״ דלדול ע״י בהמה מאן דכר שמי׳‪.‬‬
‫ו( כח‪ ,‬א‪ ,‬ואע״פ שמשנה היא כ׳ רבינו‬
‫ד‪ (.‬נ״ל שמלה זו מיותרת היא‪.‬‬
‫ז( כדאי׳ שם‬
‫״כדתדא״‪ ,‬וכ״כ רגינו גם לעיל לד״ א ד״ה אסורי‪ ,‬ועיי״ש הערה ד‪.‬‬
‫ח( = ידי אדם‪.‬‬
‫בגמ׳ כס‪# ,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ומאן‬
‫דלית‬
‫דאסר‬
‫פרק שלישי‬
‫‪109‬‬
‫ע בו דה זרה‬
‫דכתר שקץ תשקצנו — לרבות כל ד ב ר שהוא תלוש‬
‫ביה תפישה דאע״ג דמדינא אתי להיתירא‪ ,‬דהוא אסור‪.‬‬
‫ישראל‬
‫‪ — /‬אלא טעמיה כיון דאזמנה ישראל לכך‬
‫שזקף לבינה‬
‫אשתכזז גוי שליחותא דישראל קעביד‪ ,‬ולא הוי כ ד ב ר שאינו שלו‪ ,‬ואפילו‬
‫בטלה אין לה עולמית משום דה״ל ע״ז של ישראל‪.‬‬
‫]דף‬
‫מו‪,‬‬
‫ב[‬
‫נעבד במחובר‬
‫ויש‬
‫‪ — /‬מי‬
‫מקשיגן‬
‫לב״ח דשרי‬
‫להדיוט ואסור לגבוה או לא‪.‬‬
‫מה‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫אתנן שמותר בתלוש — א פ י להדיוט א ס ר א פ י במחובר לגבוה‪,‬‬
‫כדכתי‬
‫‪,‬‬
‫לא‬
‫תביא‬
‫בית‬
‫—‬
‫‪,‬‬
‫הט‬
‫למ״ל‪,‬‬
‫לכתוב ה׳ י אלי׳ך‪,‬‬
‫בית‬
‫‪,‬‬
‫למ״ל‪ ,‬לאתרי א פ י במחובר‪.‬‬
‫פרט‬
‫לפרה — א ת מ ה שמותרין מן האתנן‪.‬‬
‫לרבות‬
‫הרקועין‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫באתננה אסור‬
‫פ י לאסור‪ ,‬שאם נתן לה זהב‬
‫לעשות ממנו רקועין‪ ,‬ודוקא רקועין אבל אם לקחה ממנו קרבן מותר דתנןיא‬
‫נתן לה כספים הרי אלו מותרין‪ ,‬דכתי׳ הם‪ ,‬ולא שגריהםיא‪.‬‬
‫המשתחוה‬
‫לקמה‬
‫— דהא‬
‫דפשיטא‬
‫נעבד‬
‫לאסור‬
‫במחובר‬
‫משום‬
‫דמאיס‪ ,‬ה״מ בעיניה‪ ,‬אבל קמה דקמחה הוא דשריה אי מאים בשנוי או לא‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪ /‬דהתנןיא גבי‬
‫וק״ליב לימא דיו‪ ,‬מהיכא ק מ י ת י ליה מאתנן דיו לבא מ״ה‬
‫‪,‬‬
‫אתנן נתן לה חטים ועשאן םלת הרי זה מותר‪ ,‬ואיכא ל מ י דרמי בר חמא‬
‫לאו דקו׳יג מייתי ליהיר בהקישא מאתנן וקא מ ס ת פ ק‬
‫‪,‬‬
‫ליה משום ד מ צ י‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫ל מ י הכא דון מנה ואוקי באתרה דהא ע״ז א ס ר גבי הדיוט טו‪.‬‬
‫י( *״ל‪• :‬לה׳״‪.‬‬
‫ט( בגמ׳ ם‪ .‬ב מלים אלו כ׳ בגמרא וני שגם רבינו גרים כן‪.‬‬
‫יא( חמודה ל‪ ,‬ב‪ .‬יב( ע׳ גם תום׳ ד״ד‪ .‬יש שינוי‪ .‬יג( נ׳ דצ״ל‪ :‬בק״ו = *בקל וחומר״‪.‬‬
‫טו( בתלוש אפי׳ אחרי שנוי‪ ,‬וע׳ בדבור הבא ואולי‬
‫יד( נ׳ דחםר‪• :‬אלא״‪.‬‬
‫הדבור הבא ‪1‬ריך להיות דבור אחד עם זה הדבור‪ .‬הרמב״ן בחי׳ ד״ד‪ .‬הכי כ׳ תי׳ זה בשם‬
‫‪110‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אין‬
‫מי‬
‫פרק שלישי‬
‫עבודה זרה‬
‫שנוי — דאפי׳ חליפין טז אסר‪ ,‬וכ״ש שנוי‪ ,‬והכי קמבעיא ליה‬
‫אמ׳ דון מנה ומנה וכולה‬
‫מילתא בגבוה ילפינן‪ ,‬ומה התםיז אסורה‬
‫במחובר אף געבד אסו׳ במחובר לגבוה ומינה התם יש שנוי אף הכא נמי‬
‫יש‬
‫שגוי‪,‬‬
‫בתלוש‬
‫תגאי‬
‫דילמא אוקי‬
‫או‬
‫להדיוט מה‬
‫בעלמא יח‬
‫באחרא‬
‫וילפי׳‬
‫געבד‬
‫במחובר‬
‫לגבוה‬
‫מגעבד‬
‫התם אין שיגוי אף הכא אין שיגוי‪ ,‬ואע״ג דפליגא‬
‫בהא פלוגתא‪,‬‬
‫דלמא הכא‬
‫אסור ע״ז שאגי ולצורך ע״ז‬
‫שאגי‪ ,‬וילפי׳ לחומדא או דלמא ל״ש‪.‬‬
‫ת״שיט‬
‫דההיא‬
‫האסר לגבי‬
‫ש ב ח — כגון רובע‬
‫‪ /‬וכולהו תגיגא ברישא‬
‫דתמורהכ‪.‬‬
‫וד״א אוסר — אכולהוכא‪.‬‬
‫ואתמו־כב עלה — ה״ג לה בתמורה כג אמר רב הוגא ב ר חגיגא‬
‫אמר ר ב גחמן מחלוקת שעבדו ולבסוף גדבעו‪ ,‬ופליגי בעובר ירך אמו‪ ,‬ר״א‬
‫ס ב ר ירך אמו היא‪ ,‬והיא וולדה נרבעו‪ ,‬ורבנן סברי לאו ירך אמו‪ ,‬וכה״ג‬
‫גמי פליגי בעברו ולבסוף נעבדו ו ‪ p‬כלן‪ ,‬אבל נרבעו ולבסוף עברו ד״ד‪,‬‬
‫מותרין‪ ,‬ודבא אמר רב גחמן מחלוקת בשנרבעו ולבסוף עברו‪ ,‬ופליגי בזה‬
‫וזה גורם‪ ,‬דר״א ס ב ר זו״ג אסור ורבגן סברי מותר‪ ,‬אבל עברו ולבסוף‬
‫גרבעו‬
‫בכל‬
‫דברי‬
‫הכל אסר‪,‬‬
‫עגין מותר‬
‫דוקא‬
‫דהא כתי׳‬
‫בשאר‬
‫אסורי‬
‫גבוה אבל‬
‫באתגן וולדותיה‬
‫הם ולא ולדותיה׳ הם ולא שגוייהכד‪ ,‬ואפי׳‬
‫חיטים ועשאן םלת כשר למגחותכד‪ ,‬ורבא לטעמי׳ דם״ל דעובר ירך אמו‬
‫הוא והיא וולדה גרבעו‪ ,‬וה״ג בעברו ולבסוף גרבעו הוא‪ ,‬אלמא אין שגדי‬
‫בשאר אסורי גבוה ח ח מאתגן‪ ,‬וגעבד דמחובר גמי גגמריה מב״ח לחומרא‬
‫ולא מאתגן לקולא‪.‬‬
‫סז( דע״ז בואי׳ לקמן נד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫רבינו וכ׳ עליו »ולא נהיר״‪ .‬וע׳ ריטב״א‪.‬‬
‫יט( חטר‪. :‬כל״‪.‬‬
‫יח( בבא קמא צג‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ תום׳ בסוגיין ד״ה כל‪.‬‬
‫יז( באתנן‪.‬‬
‫כא( חוץ מאתנן כמש״כ רבינו בדבור הבא וכ״כ תוט׳ לעיל‬
‫כ( כח‪ ,‬א‪.‬‬
‫כג( ל‪ ,‬ב‪ ,‬אינני יודע‪,‬‬
‫כב( בכ״ה הגי׳‪» :‬ולאו אתמר״‪.‬‬
‫כד‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬ותני‪.‬‬
‫האס רבינו ר״ל שגם בסוגיין צריכה להיות הגי׳ כן וכמו שכ׳ בחוט׳ ר׳ אלחנן‪ ,‬עי ד״ט‬
‫כד( כדאי׳‬
‫אות ט‪ ,‬או ממ״ש רבינו בתמורה משמע שבסוגיין לא גרים כן‪.‬‬
‫התם במשנה וגמ׳‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫]דף מז‪ ,‬א[‬
‫מעמידיןא‬
‫פרק שלישי‬
‫עבודה‬
‫‪111‬‬
‫זרה‬
‫הכי השתא וכר — וההיא לישגא דמייתינן בד״פ דאין‬
‫דמחלקת‬
‫דנרבעו‬
‫מקדשין‪,‬‬
‫כשהן‬
‫ההיא‬
‫אחריגא‬
‫לישבא‬
‫הוא‬
‫בתמורד*‬
‫המשתחוה‬
‫לדקל‬
‫באילן‬
‫—‬
‫‪/‬‬
‫שנטעו‬
‫דאי‬
‫דיש׳]ראל[‬
‫אשרה‬
‫היא דלית ליה בטלה אם נטל במי לא יצא‪ ,‬כתותי מכתת שיעוריה‪ ,‬דהא‬
‫בעי‬
‫שחיקה או יוליכנה לים המלח‪ ,‬ואפי׳ אשרה דגוי נמי כיון דבטלה‬
‫ישראל‬
‫ה״ל כע״ז ביד‬
‫כי‬
‫דנטל‬
‫קבעי‬
‫לן‬
‫ישראל ב ואין‬
‫באילן‬
‫ואליבא‬
‫לה‬
‫בטלה‬
‫וכתותי‬
‫דרבנן — ול״ש‬
‫מכתת‬
‫שיעורה‪.‬‬
‫דיש׳]ראל[‪,‬‬
‫והיכא‬
‫לא תבעי לך דודאי יצא‪ ,‬דהא להדיוט שריא ואפי׳ בההיא דאםור‬
‫להדיוט אם יש לה בטילה כגון משמשי ע״זג אמ׳ אם נטל יצא‪ ,‬כדגר׳ בגמ׳‬
‫דסוכהד‬
‫אמר רבא‬
‫לולב של‬
‫עיזה‪ ,‬כ״ש של‬
‫משמשי‬
‫דכיון דע״ז‬
‫ע״ז‪,‬‬
‫עצמה הויא ביד גוי ובטל ע״ז בטל משמשיה אע״פ שהמשמשין ביד ישראל‬
‫הן‪ ,‬אגב ע״ז‪ ,‬א״נ‬
‫באשרה שגדע ופסל לע״ז‪ ,‬או שהעמיד ג תחתיה ע״ז‬
‫דהגהו לא צריכי בטול אלא שיעביר משם האםו׳ והשאר מותר בלא שום‬
‫גוי‪ ,‬ומצות לאו‬
‫בטול‬
‫ליהנות נתנו‪ ,‬וכ״ש היכא דשרי‬
‫להדיוט לכתחלה‪,‬‬
‫אלא כי איבעי לכתחילה ו מי מאים לגבוה ולא נפיק בו לכתחילה או לא‪,‬‬
‫והא דגר׳ במ׳ סוכה ד לולב של אשרה ומוקמי׳ בגמ׳ הכא באשרה דמשה‬
‫דכתותי‬
‫וכו׳‪,‬‬
‫ה״פ‬
‫הכא‬
‫באשרה‬
‫שטעונה‬
‫שריפה‬
‫כאשרה‬
‫דמשה‪,‬‬
‫והיינו‬
‫אשרה עצמה שנטעה מתחלה לכך בין דיש׳]ראל[ בין דגוי‪ ,‬דאשרה דמשה‬
‫נמי‬
‫מ״ה בעי‬
‫שריפה‬
‫דה״ל‬
‫משום‬
‫אשרה‬
‫דיש׳]ראל[‬
‫ולית‬
‫לה‬
‫בטילה‬
‫עולמית דשליחותייהו קעבדי דתניא הכא פ״ר ישמעאל ז‪ ,‬אבל באשרה דאית‬
‫‪,‬‬
‫ל ה בטילה אם נטל יצא‪ ,‬ד ג ר פ׳ מצות חליצה ח סנדל של ת ק ר ו ב ת ע״ז‬
‫לא תחלץ ט ש ל י משמשי ע״ז אלמא כיון דמשמשים יש להם‬
‫בטול לאו‬
‫ב( עמ״ש תום׳ סוכה לא‪ ,‬בד״ה באשרה ומאית בםוגיין‬
‫א( לעיל כד‪ ,‬א‪.‬‬
‫ג( פי׳ זה כ׳ ‪0‬על ההשלמה בפירקין סי׳ ט׳ בשמו של רבינו עיי״ש‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬יש‪.‬‬
‫ה( חסר‪ :‬״וכ״ו״‪ ,‬וכן אי׳ התם‪ :‬״לא יטול ואם נטל יצא״‪.‬‬
‫ד( לא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ו( הריטב״א מביא סי׳ זה של רבינו בשמו של רבינו‪ ,‬וכ״כ גם הר״ן בםוגיין‪ ,‬וע׳ הרמב״ן‬
‫ח( יבמות קג‪,‬‬
‫ז( לקמן נג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בחי׳ שמסרש‪ ,‬שאסי׳ בדיעבד איבעיא ליה‪.‬‬
‫ט(חסר‪:‬‬
‫ב וחסר כאן‪ :‬״סנדל של ע״ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה״‪.‬‬
‫י( ברור‬
‫•ואם חלצה חליצתה פסולה״‪ ,‬והטעם משוס דכתותי מכתת שיעותה‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫כמכתתיה‬
‫דמי׳‬
‫פרק שלישי‬
‫שקצעו‬
‫ורישא יא כגון‬
‫עבודה‬
‫מתחלה‬
‫זרה‬
‫לתקרובת ע״ז‬
‫דה״ל‬
‫כעין‬
‫זביחה ואסר ולית לה בטילה יב‪ .‬ולא תזוז מינה‪.‬‬
‫אי‬
‫תכלת דבגדייג נ ה נ י ם היינו בעיא דרנזי בר חנוא — אי שגוי יד‪,‬‬
‫והגי גמי אשתגי בצבעאטו‪ ,‬לעולם תכלת דכהגים והגיטז דלא אצטד׳ ליה‬
‫למבעי‬
‫קרבן‬
‫אלא את״ל קאמר‪ ,‬ותכלת וחצוצרות חדא ניגהו‪,‬‬
‫גגהו‪ .‬והיגו בעיא דרמי‬
‫דתרויהו מכשירי‬
‫בר חמא‪ ,‬אלא את״ל קאמר‪ ,‬דאין‬
‫שיגוי‬
‫לקרבן ולא למכשיריו‪.‬‬
‫שוקיו‬
‫מה הן ‪ /‬אליבא דמ״ד עקר — פלוגת׳ היא בערכין יז ובסוכה יח‬
‫פ׳ החליל‪.‬‬
‫שירה‬
‫עקר‬
‫בפת — כי‬
‫הלוים היו אומרים‬
‫בפה‬
‫והמזמרימ‬
‫היו‬
‫מזמרים כגגדם בכגורות ובגבלים לבםם את קולם של אלו‪ ,‬אבל חצוצרות ים‬
‫לא היו ל ב ס ם א ת הקול שהדי כ תוקעין בהם אלא בין פרק לפרק כדאי׳‬
‫בסדר‬
‫תמידכא‪,‬‬
‫וחובה‬
‫ובני אהרן הכהגים‬
‫או‬
‫בפגי‬
‫עצמה‬
‫היא‪,‬‬
‫ובבוהגים‬
‫תמימים‬
‫כדכתובכב‬
‫‪ /‬וביום שמחתכם כדאי׳ בספרי כג‪.‬‬
‫דילמא ל ד ב ר נ ו ת י ו — זה המקום שלובה‪.‬‬
‫דרבים‬
‫ט מי מתסרי והא״ר ישנן מ אין נאםרין — כלל לא להדיוט‬
‫יא( מלה זו ק׳ לקראה‪ ,‬ואינני בטוח‬
‫לענ״ו שקודם מלה זו חסר‪ :‬״ולא נקט״‪.‬‬
‫שקריאתי נכונה היא‪ ,‬ורבינו מיישב בזה הקף שהקשה הרשב״א יבמות ק‪ ,‬ב‪ ,‬עיי״ש שתי׳‬
‫יג( ג י זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫יב( כדאי׳ לקמן נ‪ ,‬א‪.‬‬
‫באופן אחר‪.‬‬
‫טו( כן פי׳ גם רש״י‪ ,‬ולענ״ד צ״ע מבבא‬
‫יד( נ׳ ד‪1‬״ל‪ :‬״אי יש שינוי בנעבד״‪.‬‬
‫קמא גג‪ ,‬ב‪ ,‬והא חזותא לאו מילתא היא‪ ,‬ועוד אי משום צבעא איך אמרו בגמ״ ‪ s‬היינו‬
‫סעיא דרמי ב״ח‪ ,‬הא רמי ב״ח מיבעיא לי׳ בשינוי מקמה לסולת‪ ,‬שהוא שינוי בגוף‬
‫הדבר ממש‪ ,‬וע׳ מאירי בסוגיין וכסף משנה הל׳ איסורי מזבח ס״ד ה״ז‪ ,‬ותום׳ בסוגיין‪,‬‬
‫יז( יא‪ ,‬א‪.‬‬
‫סז( נ׳ דצ״ל‪ :‬״וה״נ״‪.‬‬
‫שטי׳ שהטוייה היא השינוי‪.‬‬
‫יט( נ׳ שכוונת רבינו שזה שאמרו‪ :‬״אליבא דמ״ד‪...‬״‪ ,‬קאי רק על‬
‫ין!( נא‪ ,‬א‪.‬‬
‫חלילין וטארוח‪ ,‬שהרי לעיל ד״ד‪ ,‬אי כ׳ רבינו‪ ,‬שחצוצרות מכשירי קרבן ננהו‪ ,‬וע׳ תוט׳‬
‫כא( ט״ז מ״ג‪.‬‬
‫כ( ברור שחסר‪ :‬״לא היו״‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬קרניה‪ ,‬ורמב״ן בחיי‪.‬‬
‫כד( מלה זו אפשר לקראה ג״ב‪:‬‬
‫כג( שם י‪ ,‬ח‪.‬‬
‫כב( במדבר י‪ ,‬ח ‪ ,‬י‪.‬‬
‫״לרבונות׳״‪ ,‬וכן ג׳ יותר מן הפי׳ שפי׳ עלה רבינו‪ ,‬ובכ״ה לי׳ לא זו ולא זו‪.‬‬
‫כז( חסרו‬
‫בו( בכ״ד‪ ,‬לי׳ מלה זו‪.‬‬
‫כד‪ (,‬ר״ל שמשתחוד‪ ,‬למקום המעין‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סרק שלישי‬
‫עבודה‬
‫‪113‬‬
‫זרה‬
‫ולא לגבוה‪ ,‬ואפי׳ עשה מעשה לע״ז‪ ,‬והכי מוכח פ״ר ישמעאל כח כדקתגי‬
‫התם לא צריכא‪ ,‬וטעמא מפ׳]רישנא[‬
‫התםכט‪ ,‬וי״מ התם דוקא דלא עשה‬
‫אפי׳‬
‫דטפחיגהו‬
‫מעשה‬
‫אבל‬
‫לע״ז‬
‫עשה‬
‫מעשה‬
‫להדיוט ל‪,‬‬
‫והא‬
‫דקתגיכח‬
‫בידיה‪ ,‬לאו לצורך ע״ז טפחיגהו אלא תלשן למלאת מהן ואח״כ השתחוה‬
‫להן‪ ,‬א״נ תלשן יש׳]ראל[ ובא גוי והשתחוה להן‪ ,‬והא דקתגי מים של ר ב י ם‬
‫אינן‬
‫נאם׳‪ ,‬רבותא היא‪ ,‬דאע״ג דשל‬
‫שותפות‬
‫מתםר‬
‫בגוויהו כיון דשותפות‬
‫רבים נגהו ואית ליה לדידיה גמי‬
‫דרבים נגהו כדבר שאיגו שלו‬
‫דמי ולא‬
‫כלל‪ ,‬והתם מפ׳]רישנא[לא םוגיא לכל חד וחד‪.‬‬
‫לא‬
‫צריכא דנבעי מארעא דדידיהלב — ואינו יכוללג לאסרן כלל‬
‫לא במחובר ולא בתלוש אלא א״כ עשה בהן מעשה‪ ,‬ואנן בלא מעשה נמי‬
‫בעיא לן ולצורך גבוה‪.‬‬
‫מי‬
‫לבית‬
‫שהיה ביתו‬
‫ע״זלה‪,‬‬
‫נפל‬
‫ובונה‬
‫‪ — /‬כגון שהיתה בגויה ובא גוי וסמך לה גדיליםלד‬
‫והנה היא‬
‫אסורה‪,‬‬
‫אבל‬
‫כותלו‬
‫של‬
‫יש׳]ראל[‬
‫אינו‬
‫נאסר‪.‬‬
‫— הכותל שבאמצע‪ ,‬ירחיק ממנה ד׳ אמות לו‪,‬‬
‫— נראה כי כל זמן שהכותל קיים היה חוצץ בינו לבין ע״ז‬
‫אבל משנפל הכותל הנה כי הפרצה נעשית פתחה של ע״ז ואסר לעבור לז‬
‫וכ״ש לישב בתוך ד׳ אמות לפתחה משום דכתי׳לח הרחק‬
‫‪ /‬ואמ׳]דינן[‬
‫וכמה לס אמ׳ ר ב ח ס ד א מ ‪. /‬‬
‫ל( גאסר‪.‬‬
‫כס( שם בד״ה סוף סוף‪.‬‬
‫כח> לקמן נם‪ ,‬א‪.‬‬
‫•וכ״ו״‪.‬‬
‫לב( לא מצאתי גי׳ כזו‪ ,‬ואולי מלה זו היא מסיי‬
‫לא( עיי״ש בדברי רבמו‪.‬‬
‫לג( רבינו מסרש ״לא צריכא‪...‬״ קאי על דברי ר׳ יוחנן‪ ,‬והוא סי׳‬
‫של רבינו‪.‬‬
‫לד( כ״ה בכת״י‪ ,‬ואינני‬
‫חדש לגמרי היסך סי׳ רש״י ותום׳‪ ,‬וי״ל בזה הרבה‪.‬‬
‫לה( רבינו לא ביאר אם כוונתו‬
‫יודע לםרשה‪ ,‬ואולי ט״ם היא וצ״ל‪ :‬״בוחלים״‪.‬‬
‫כסי׳ רש״י‪ ,‬שהבית עצמו נעבד או שתעמוד ע״ז בבית‪ ,‬ראה מאירי ובהערה שם‪.‬‬
‫לו( אינני יודע לקבוע האם המילים ״ד אמות״ היו לסני רבינו במשנה או לא‪ ,‬מלשון‬
‫הרמב״ם הל׳ עבודה זרה פ״ח ה״ד‪ .‬נ׳ שלא היו לסניו במשנה‪ ,‬וכן נ׳ מפי׳ רש״י‪ ,‬וע׳‬
‫לז( לענ״ד רבינו מפרש ״ובונה״‪,‬‬
‫ריםב״א בשם הרא״ה‪ ,‬ובהע׳ המו״ל שם‪.‬‬
‫לח( משלי ה‪JI ,‬‬
‫שמחוייב לבנות‪ ,‬כי אם יעזוב את הבית הוא מרווח לע״ז‪.‬‬
‫מ( ד אמות‪.‬‬
‫לט( לעיל מ‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫היהמא‬
‫פרק שלישי‬
‫זדה‬
‫עבודה‬
‫שלו ושל ע‪-‬ז — כגת שבגאוהומב יש׳]ראל[‬
‫וגוי ולאחר‬
‫בגין עשאו הגוי לחלקו בית ע״ז‪.‬‬
‫] ד ף מז‪ ,‬ב[‬
‫ידון‬
‫מחצה עיל מחצה — לעגין אסור ולעגין טומאה מב‪.‬‬
‫דכתי׳‬
‫שקץ תשקצנו — וכתר מג שקץ הוא ‪. /‬‬
‫ואע״ג‬
‫דאוקמ׳ — פ׳ הרואה ד ב ר כ ו ת מ ו לעגין מגלה מאחריו טפחיים‬
‫ומלפגיו טפח מה כדאי׳ פ׳ מי שמתומו‪.‬‬
‫ג׳‬
‫בתים — פי׳ שחזרתן להיתר חלוק זה מזה‪.‬‬
‫שבנאו —‬
‫וג״ל‬
‫בין‬
‫שבגאו‬
‫להשתחוות‬
‫לבית‬
‫עצמו‬
‫בין‬
‫שבגאו‬
‫להעמיד מז שם ע״ז אסר‪ ,‬ואע״ג שלא השתזזוה ואע״פ שלא הכגיס לה ע״ז‪,‬‬
‫לפי שהבית שהוא מיוחד לעמידת ע״ז הרי היא כתוס׳]פת[ מח ע״ז עצמה‪,‬‬
‫ואתיא כמ״דמט ע״ז של נכרי אסור מיד‪ ,‬ובית זה אין לו היתר עד שיבטלגו‬
‫גוי‪ ,‬ובטול שלו הוא גתיצת רובו נ כעגין מזבח של ע״זנא‪ ,‬כי הטעם אחד‬
‫הוא לזה ולזה‪ ,‬והנגי מפ׳ בגמ׳ אותו פ״ר ישמעאל גב‪ ,‬ק״ל להאי פי׳ הא‬
‫דגר׳‬
‫פ״קנג הגיע‬
‫לכיפה‬
‫אסור‬
‫לה‬
‫לבנות ואמי‬
‫עלה‬
‫אם‬
‫בנה נד‬
‫ומק׳‬
‫פשיטא משמשיה ע״ז הן ואיגן אםו׳ עד שגעבדו‪ ,‬אלמא בית שבגאו להעמיד‬
‫מב( רכינו מפרש כן גם על הכותל‪ ,‬ראה‬
‫מא( כגי׳ הכ׳ בד״ס אות ת‪ ,‬וכן היא בגמ׳ ס‪.‬‬
‫מג( אצל שרץ‪ ,‬ויקרא יג‪ ,‬מא‬
‫רמב״מ הלי עבודה זרה ם״ח ה״ד‪ .‬ור״ן בסוגיין‪.‬‬
‫מה( בגמ׳‬
‫מד( ברכות םב‪ ,‬א‪.‬‬
‫אבל רש״י פי׳‪ :‬״שקץ — לשון שחף‪.‬‬
‫מו( ברכות כג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שלפנינו אי׳‪ :‬״לאחריו טפח ולפניו טפחיים•‪.‬‬
‫מז( פי׳ זה של רבינו כ׳ הרמבין בחי׳ בשם רבינו )כמעט מלה במלה עד המלה ״מיד״(‪,‬‬
‫וגם המאית ד״ה וגדולי‪ ,‬כ׳ בשינוי לשון‪ ,‬ומדברי שניהם ז״ל‪ ,‬שאחרי שהקשו כמד‪ ,‬קו׳‬
‫על פי׳ רבינו הקשו ג״כ מהא דהגיע לכיפה וכד שכ׳ רבינו להלן‪ ,‬מזה נ׳ שלא ראו את‬
‫פירושו של רבינו בספרו זה‪ ,‬אבל לענ״ד נראה יותר שמ״ש להלן‪ :‬״וק״ל להאי סי׳‬
‫הא‪...‬״‪ ,‬עד סוף הדבור‪ ,‬הם אינם דברי רבינו אלא הוספה ממי שהוא‪ ,‬וכן יוצא ברור‬
‫ממ״ש רביגו לקמן ד״ה ג אילנות‪ ,‬שרבינו לא חזר מפירושו זה שפי׳ כאן שאם בנאו‬
‫להעמיד בתוכו ע״ז נאסר מסעם תוספת‪ ,‬ואכמ״ל‪ ,‬וע׳ תוס׳ רי״ד מהדו״ק ותליתאי‪.‬‬
‫נ( שיטה חדשה‪.‬‬
‫מט( לקמן נא‪ ,‬א‪.‬‬
‫מח( עמ״ש רבינו להלן בד״ה אבן‪.‬‬
‫נא( ואי׳ לקמן גג‪ ,‬ב‪ ,‬ועמ״ש ע״ז המאירי במשנתינו ולקמ שם ד״ה ביסוס‪.‬‬
‫נו( חסר‪:‬‬
‫נג( לעיל יט׳ •‬
‫נב( לקמן נג‪ ,‬ב ד״ה מזבח‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ב‬
‫סרק שלישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪115‬‬
‫ע בודה ז רה‬
‫ע״ז מותר עד שיעמידנה בתוכה בתורת משמשים‪ .‬אלא יש לנו לפ׳ בגאו‬
‫כגון שבנאו להשתחוות לבית עצמו אסור מיד‪.‬‬
‫סיידה‬
‫היש׳]ראל[‬
‫‪—/‬‬
‫וכיירה‬
‫נוטל‬
‫שפי׳ נד‪,‬‬
‫מה‬
‫שחידש‬
‫אגי‬
‫אומר‬
‫כי‬
‫עצמו נוטל מן החדוש משם והשאר מותר‪ .‬שאע״פ שהבית כולו‬
‫נאסר בהיותו שם‪ ,‬ה״מ בעודנה עליו שנעשה כל הבית אחד בחבורו‪ .‬אבל‬
‫כשנטל משם אין לו אסור‪.‬‬
‫הכנים‬
‫לתוכה ע״ז —‬
‫מוציאה נו‪.‬‬
‫ישראל‬
‫מ״ט‬
‫דלא‬
‫כיון‬
‫עשהנז‬
‫בהזמנה לחודה לא מתסרה‪ ,‬כדת׳ נח בית זה לע״ז לא אמר כלום‪ ,‬והכנסת‬
‫לתוכה לא מעשה היא‪ ,‬ולא דמי‬
‫ע״ז‬
‫שמשמש‬
‫למשמשי ע״ז‬
‫בהן‬
‫שעה‬
‫א׳ נאסרה‪ ,‬דהתם עביד בגופייהו‪ ,‬אבל הכא כיון דלא בנאן מתחלה לכך לא‬
‫עביד בו מידי‪ ,‬מ״מ כי איתיה בגויה מיהא א ס ר איכא משום דמיחזי בית‬
‫ע״ז‪ ,‬ואבדת נט‪.‬‬
‫אבן‬
‫האמר‬
‫שחצבה‬
‫‪— /‬‬
‫בימוס‬
‫היא‬
‫מושב‬
‫של ע״ז‪.‬‬
‫בתורה‪ ,‬והטעם שהיא אםו׳ מיד שעשאתה דגר׳‬
‫וזו‬
‫היא‬
‫מצבה‬
‫ב ת ״ כ ס לא תעשו‬
‫לכם אלילים סא‪ ,‬מה פסל אם עשיתו פסלתו סב‪ ,‬פי׳ אםרתו מיד סב‪ ,‬אף מצבה‬
‫אם‬
‫עשית‬
‫פםלתה‪ ,‬וגזי׳‬
‫הכתו׳‬
‫היא‬
‫שתיאסר‬
‫מיד‬
‫כע״ז‬
‫מי׳]הו[‬
‫בעי׳‬
‫עשייתה מתחלה לכך‪ .‬דהא כתי׳ לא תעשון אתיסג‪ ,‬וכי מקיש להו להדדי‬
‫לעשייתן‪,‬‬
‫חצבה‬
‫לכך הוא דמקיש להו‪ ,‬מי׳ אם חצבה‬
‫לכך אלא אפי׳‬
‫העמידה או‬
‫זקפה סד לכך‬
‫להשתחוות לה לא בעי׳‬
‫אסר‬
‫מיד‪,‬‬
‫נ׳׳לםה‬
‫זקף‬
‫נד‪ (.‬בכ״י ישנן כאן ב מלים שלא יכולתי לסענחן ולקראן‪.‬‬
‫•שכרו מוחר״‪.‬‬
‫נו( סי׳ זה פ בקצור הרמב״ן בחי׳ בשם רבעו וכן המאירי ד״ד• וגדולי כ׳ בשם רבינו‬
‫נח( כדאי׳ לעיל מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נז( חסר‪• :‬מעשה״‪.‬‬
‫ביותר אריכות עיי״ש‪.‬‬
‫נט( אין מלה זו נקשרת יסד‪ ,‬למ״ש לעיל‪ ,‬ואולי חסר כאן לשון הססרי שהביאו הרמב״ן‬
‫סא( והמשך‬
‫ס( ויקרא כו‪ ,‬א‪.‬‬
‫בחי׳ וגם המאירי בד״ה המשנה בקצור עיי״ש‪.‬‬
‫סב( לענ״ד ברור שהתורה כהנים‬
‫הפסוק‪• :‬ופסל ומצבה לא תקימו לכם״‪.‬‬
‫מיירי בגוי שעשה פסל ומצבה‪ ,‬וכסתם משנה ור״ע לקמן נא‪ ,‬ב‪ ,‬אבל הגאון חפץ חיים‬
‫בביאורו לתו״כ פ שהוא אליבא דר׳ ישמעאל שם ומיידי בישראל ולענ״ד מדברי רבינו ‪1‬׳‬
‫םג( לענ״ד ט״ם היא‪,‬‬
‫שמסרשו בגוי‪ ,‬וע׳ טור וב״י יו״ד קמה ובש״ך שם םק״ח‪.‬‬
‫דלמה לו לרבינו לנקוט סםוק אחר )שמות כ‪ ,‬כ(‪ ,‬אלא נ׳ שצ״ל‪• :‬תעשו לכס״‪.‬‬
‫סד‪ (.‬נ׳ דצ״ל‪• :‬ד״ל״» והוא ר״ת •דאמרינן לעיל״‪,‬‬
‫םד( ראה תופ ד״ד‪ ,‬אבן‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪116‬‬
‫ביצה‬
‫טרק שלישי‬
‫להשתחוות לה‪ ,‬והוי סו‬
‫כתום׳ ] פ ת [‬
‫דהוא‬
‫כתו׳ ] ס פ ת [‬
‫עבודה זרה‬
‫בניין מ ע״ז‬
‫בנין ע״ז לא הוי כע״ז גמורה‪,‬‬
‫עצמה‪,‬‬
‫דאי ע״ז‬
‫מי׳‬
‫אע״ג‬
‫עצמה‬
‫אע״ג‬
‫דלא חצבה מתחלה להשתחוות לה אלא שהושיבה או זקפה להשתחוות לה‬
‫נאסרה‬
‫מיד‬
‫כדאמ׳‬
‫לעיל סח‬
‫זקף‬
‫ביצה‬
‫‪/‬‬
‫ואפש׳סס‪,‬‬
‫למ״ד‬
‫אסור‪,‬‬
‫מיד‬
‫אסור‪ ,‬ואלו הכא בעי׳ חציבה מתחלה לכך‪ ,‬ויש תוס׳ ע״ז אחר שגאסר מיד‬
‫אע״ג דלא חצבה לכד‪ ,‬כגון שבוגה אותו אל עקר ע המרקולים ואיגו גכר‬
‫בין‬
‫התום׳ ובין העקר ע‪ ,‬געשה גופו של מרקוליס ואסר מיד‪,‬‬
‫ל מ י ד ע״ז‬
‫של גברי אסור מידעא‪.‬‬
‫סיידה‬
‫וכיירה הענזיד עליה — הכל כמו שפי׳ ]רשתי[‬
‫בתים עב‪ ,‬והאבן כמו‬
‫הטעם לג׳‬
‫‪ p‬אם לא חצבה לכד ולא סיידה אלא שהעמיד עליה‬
‫ע״ז איגה גאס׳ בתורת משמשין מ״ט קרקע עולםסז שריהעג‪.‬‬
‫] ד ף מח‪ ,‬א[‬
‫ובימום‬
‫שאסורים‬
‫ג ׳ אילנות — גראהא כי האילמת אין להם דין ב י ת‬
‫אסור‬
‫גמור‬
‫בהעמדת ב‬
‫ע״ז‪,‬‬
‫לטי‬
‫שהאילן‬
‫איגו‬
‫כתומ׳‬
‫בגין ע״ז שזה תלוש ת ה מחובר‪ .‬א״ג כי עמידתה תחתיה איגו אלא לצל‬
‫בעלמא‬
‫גטעם‬
‫והגה‬
‫הוא‬
‫מפורץ‬
‫מכאן‬
‫ומכאן‪ ,‬ואין‬
‫להם‬
‫אסו׳‬
‫גמור‬
‫אלא‬
‫א״כ‬
‫מתחלה לכד להיות ע״ז עצמה‪ ,‬אלא ג א״כ גדען ופסלן לע״ז ומגי‬
‫רבגן דפליגי אדר״י ב״ד יהודה‪.‬‬
‫העמיד‬
‫חזזתיה מ״ז ובטלה ו — פי׳ יש׳]ראל[ בטלה משם והוציאה‬
‫ל ח ח מותר‪ ,‬שאין דין אשרה עליה כלל‪ ,‬דאפי׳ גבי בית ודימום גמי ל י ת‬
‫בהו אסר‪ ,‬מיהת כי איתיה תחתיה מיהא א ס ר דמחזי כאשרה גמורה‪ ,‬ור״שה‬
‫סז> גם סי׳ זה כ׳ הרמב״ן‬
‫סו( אדלעיל על בימוס קאי‪.‬‬
‫והוא לעיל פו‪* ,‬‬
‫סס( מלה זו קריאתה‬
‫סח( מו‪ ,‬א‪.‬‬
‫והמאירי בשמו של רביגו‪ ,‬והקשו עליו עיייש‪.‬‬
‫עב( לעיל דיה‬
‫עא( לקמן גא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ע( ראה בגמ׳ מט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫אינה בטוחה לי‪.‬‬
‫עג( אסי׳ אם היא ע״ז בעצמה‪ ,‬כדלעיל מד« א‪.‬‬
‫סיידה ת״ר‪ .‬הכנים‪.‬‬
‫א( גס טי׳ זה של רבינו כ׳ הרמב״ן והמאירי בשמו של רבינו‪ ,‬והקשו עליו עיי״ש‪.‬‬
‫ב( ר״ל כשבנה הבית או חצב אבן כדי להעמיד ע״ז‪ ,‬וכמש״כ רבינו לעיל בבית ואבן‪,‬‬
‫ג( נ׳ שלפני‬
‫שאסורים אבל אילן אפי׳ נטעו כ ד להעמיד ע״ז תחתיו אינו נאסר‪.‬‬
‫ד‪ (,‬במשנה‬
‫ד( ראה ריטב״א ותוי״ט ומאירי‪.‬‬
‫סלד‪ .‬זו חסדן ‪.‬או״‪.‬‬
‫סרק שלישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪117‬‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫פליג אהא דלא גזרי׳ ביה כלל‪ ,‬ואע״ג דגבי בית ונימוס גזרי‪ /‬התם דכי‬
‫בנאן‬
‫זמן‬
‫מתחלה להכי‬
‫ל א ו מתםר לגמרי ז וכי לא בנאן נמי א ס ר להו כל‬
‫בגויה‬
‫ובימום‪,‬‬
‫דאיתה‬
‫מפני‬
‫כמאן דמוכח‬
‫שהן תלושין‬
‫שהגהתי ט‬
‫בעניןח‬
‫בבית‬
‫בר״ש‬
‫הלכך גזרי׳ בהו‪ ,‬כל זמן דאיתיה לע״ז בגויהו׳‬
‫‪,‬‬
‫אבל‬
‫‪,‬‬
‫באילן דמחובר לא גזרי ביה א פ י כי איתיה תותיה משום אשירה גמורה‬
‫שלא נבנו י מתחלה לכך לא כלום הוא‪ ,‬כי איתיה תותיה גמי לא גזרי‬
‫‪,‬‬
‫ביה‪ ,‬דע״ז מוכיח עליו שאינה אשרה עצמה‪ ,‬ובספרי יא סמך לכולהו אקראי‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫בית שבנאו מתחלה‬
‫צריך‬
‫לבערה מן‬
‫ופסילי‬
‫‪/‬‬
‫אלו‬
‫סיידה‬
‫וקראי‬
‫‪,‬‬
‫‪/‬‬
‫המקום‬
‫העמיד‬
‫‪ /‬ושברתם‪,‬‬
‫ומותר‪,‬‬
‫‪ /‬הכנים לתוכה‬
‫אילן‬
‫תחתיה‬
‫שנטעו‬
‫‪ /‬ואבדתם‬
‫ואשיריהם‬
‫‪/‬‬
‫אבן‬
‫פסלו‬
‫‪/‬‬
‫‪/‬‬
‫שחצבה‬
‫לע״ז‬
‫ונתצתם‪,‬‬
‫‪ /‬העמיד עליה ואבדתם מן המקום‪ ,‬וסופ׳יב לכולהו‪,‬‬
‫אסמכתא‪.‬‬
‫כיון‬
‫ישראל‬
‫‪ /‬ש ]נאמר[ אבד‬
‫‪ /‬ואבדתם‪ ,‬כלומר‬
‫דלענין‬
‫גופיה‬
‫והוא‬
‫מצי‬
‫בםולה‬
‫פי‬
‫—‬
‫ואלו‬
‫‪,‬‬
‫לאכשורינהו‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫דבעי‬
‫בטול‬
‫גוי‪,‬‬
‫הנך‬
‫אחריני‬
‫כדמפ ]רישנא[‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫שסייד — פ י א פ י כל זמן שהסיור עליה אין האבןיג נאסר‬
‫אלא א״כ חרץ בה ושקע בה את הסיוד דה״ל כולה מעורבת בםיוד מ י‬
‫כי נטלה משם שריא‪.‬‬
‫והא‬
‫‪,‬‬
‫בית איכא ביני אובנייד — וכולה בית כאבן א סו דמיא‪.‬‬
‫ז( כמו שסי*‬
‫‪ p‬ברור שמלה זו ט״ם היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫שאחרי זו‪.‬‬
‫ח( אולי הכוונה שמוכח מן הענין ממה שר״ש לא סליג‬
‫רבעו לגבי בית ואבן‪.‬‬
‫י( נ״ל שט״ם‬
‫ט( כ״ה בכ״י‪ ,‬ור״ל‪ ,‬שפירשתי ע׳ לקמ׳ ד״ד‪ .‬ע״ז‪.‬‬
‫בבית ובימום‪.‬‬
‫יא( דברים יב‪ ,‬ג‪ ,‬ולסנינו סדר אחר וגי׳ אחרת ממ״ש רבינו‪.‬‬
‫היא וצ״ל‪* :‬נטעו״‪.‬‬
‫יב( כ״ה בכת״י‪ ,‬והנה הספרי שם אינו *סופר״ יותר ממ״ש רבינו‪ ,‬וגם לשון ‪,,‬סופר״ אינו‬
‫מתאים על ענין זה‪ ,‬ולכן משער אני שבמקום ״וסוס׳ לכולהו״ צ״ל‪:‬‬
‫*וםוסא דכולהו״‪ ,‬ור״ל הסוף‪ ,‬הלמוד האחרון של כולהו‪ ,‬של כל השלש‬
‫בבות ור״ל הכנים לתוכה‪ ,‬העמיד תחתיה‪ ,‬העמיד עליה‪ ,‬שכל זמן שהע״ז בתוך‬
‫הבית או תחת האילן או על האבן שהם אסורים הוא רק אסור *מדרבנן״ ומלה זו חסרה‬
‫יג( דלא נחשב‬
‫בכת״י וקראי *אסמכתא״ וכן תראה מתום׳ מז‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬ה״ג‪ ,‬כנלענ״ד‪.‬‬
‫למשמשי ע״ז עד שלא יעבוד הגוי לציור וכיור‪ ,‬אבל הציור נאסר מיד אפי׳ קודם שעבד‬
‫יד( בססרינו אי׳‪* :‬אורבי״‪.‬‬
‫•‬
‫לו הגוי‪ ,‬וכ״כ גם רש״י ד״ד׳‬
‫ו ה ו א‬
‫סו( ולכן מה שנכנס כין האבנים נחשב כאלו נכנס בגוף האבנים ממש‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪118‬‬
‫מי‬
‫כי‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק שלישי‬
‫לא עסקי׳ דשיע — דהא לגבי בית לא קאמ׳טז רמי בר חמאיז‬
‫בעי סייד בגופיה‪ ,‬וא״כ אבן גמי לא גבעי‪.‬‬
‫— לעגין אתסורי אע״ג דלא סייד בגופן מתסרי‪.‬‬
‫אלא‬
‫קמ״ל‬
‫לגבי‬
‫וקא׳‬
‫אבן‬
‫אמר‬
‫מתסד‬
‫— דאפי׳ לאיה בסייד בגופן קמיירי דבי גמל הסיוד שרי‪,‬‬
‫וה״ה‬
‫שמואל‬
‫לבגותיט‪.‬‬
‫המשתחווה‬
‫—‬
‫וצריד‬
‫ליטלגה‬
‫משם‪,‬‬
‫דאי‬
‫כולה‬
‫לא‬
‫בהדיה כ‪ ,‬מי׳ כי שקל התוס׳ עיקרה מותר‪.‬‬
‫מתיב‬
‫ר״א‬
‫בר‬
‫יהודה‪ ,‬ומתגי׳‬
‫לא‬
‫גדעו לא‪.‬‬
‫אנאכא‬
‫— קס״ד דשמואל אפי׳‬
‫לרבגן‬
‫קאמר‬
‫דפליגי‬
‫אדר״י‬
‫קתגי גדעו‪ ,‬דה״ל תוס׳ כאלו גמעו מתחלה לכך‪,‬‬
‫הא‬
‫דאמרי כר״י ב׳׳ ר יהודה דאמ׳ אפי׳ נטעוכב ולבסוף עבדו‬
‫אסו׳ — מיהו לא מ ת ס ד אלא תום׳‪ .‬כדאמ׳ לעילכג אי זהו אילן שגידועו‬
‫אסור‪ ,‬ומצי גמי ל ת ר ו צ י כ ו כלעילכה גדעו ופסלו אע״ג דלא השתחוה השתחוה‬
‫אע״ג דלא גדעו ופסלו‪ ,‬וחד מיגייהו גקט‪ ,‬א״נ הוה דעת המתרץ דשמואל‬
‫אליבא דד׳ יוסי אמרה ולא רצה להעמיד משנתו מ כר׳ יוסי אלא כרבגן‬
‫ודוקא‬
‫גדעו דה״ל תוס׳‬
‫כאלו נטעו לכך אבל‬
‫השתחוה לא‪,‬‬
‫א״נ דההיא‬
‫אשמעי׳ ברישא אילן שגטעו מתחלה לכך אסור‪ ,‬ואי גדעו ופסלו תוס׳ אסור‬
‫בלא השתחוה ב״ש גטעו מתחלה לכד דכולה אםו׳ אע׳׳ג דלא השתחוה‪ ,‬וא״כ‬
‫למ״לכז גדעו ופסלו למם׳]רא[ תום׳‪ ,‬דהא גטעו מתחלה לכד הוא הוא לגבי‬
‫תום׳‪ ,‬וה״ל לאשמעי׳ משתחוה אסור אע״ג דמחוברכח‪ ,‬חד‪ .‬עקר‪.‬‬
‫טז( ולא בפירשיי משום ובבית סתמא קתני‪ ,‬דלפ׳׳ז הלא גס באבן סוזמא קתני ומינה ד‪,‬ו״ל‬
‫יז( בכל הספרים במקום ‪.‬רמי בר חמא״‬
‫להק׳ כן הקשה בלחם סתרים‪ ,‬ולפי׳ רבינו ניחא‪.‬‬
‫יח( ברור‪ ,‬שמלה זו טעות סופר היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫הגי׳‪. :‬רבי אמי״‪.‬‬
‫כ( וכמו שפי׳ רבינו לעיל ד׳׳ה סיידה )הראשון(‪.‬‬
‫יט( צ״ל‪. :‬לבית״‪.‬‬
‫כב( בכל הספרים במקום ‪.‬אפי׳‬
‫כא( כגי׳ דאי׳ בדקדוקי סוסדיס אות נ ובגמ׳ ס‪.‬‬
‫כד( ראה תום׳ ד׳׳ה גדעו‪,‬‬
‫כג( מה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נטעא״ הגי׳‪, :‬אילן שנטעו״‪.‬‬
‫כו( צ״ל‪. :‬משנתנו״‪.‬‬
‫כה( מז‪ ,‬ב‪ ,‬לגבי בית‪.‬‬
‫שתי׳ בדרך אחרת‪.‬‬
‫כז( בחי׳ הרמב״ן כ׳ וז״ל‪ :‬ולשון הראב״ד ז״ל ‪.‬גדעו ופסלו למה ל י ‪ . . .‬״ ‪ ,‬ויש שינוי‬
‫בלשון ממ״ש כאן‪ ,‬ואת התי׳ השני שכ׳ רבינו כ׳ הרמב״ן בשם הרב ר׳ שמואל ז״ל והוא‬
‫כח( ברמב״ן שם פ וז״ל‪. :‬הו״ל לאשמעינן‬
‫הרשב״ם כמש״כ הריטב״א עיי״ש‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מתקיף‬
‫פרק שלישי‬
‫‪119‬‬
‫עבודה זדה‬
‫‪,‬‬
‫לה — פ י מאי דוחקיך לאוקומ׳ לדשמואל בפלוגתא‪ ,‬דלמא‬
‫ד״ד• היא בעקר אילן פליגי‪ ,‬והיא גופה קמ״ל שמואל דלא פליגי אלא בעקר‬
‫אילן‪ ,‬הא שמעתת׳ מקופחת ומשובשת ב ס ׳ ] פ ר י ם [ ‪ ,‬ויש מחליפין דר׳ יוסי‬
‫לרבנן ורבנן לדר׳ יוסי‪ ,‬ואני תופס הגי׳ שמצאתי בם׳ ישנים‪ ,‬ומה שפי׳‬
‫בםוגיא דלעיל כט לדיב״י לעקר אילן שרי ותום׳ אסור כדנפקא לן מואשיריהם‪,‬‬
‫ומוטב להפוך דברי האחד ולהעמיד דברי האחר במקומן ולא שיהפכו שניהם‪,‬‬
‫וה״ג דרבנן םברי עקר אילן אסור ור״י סבר עקד אילן שרי‪ ,‬וא״ת הנה‬
‫דלעיל כט‬
‫םוגיא‬
‫לא אמ׳‬
‫הכי‪,‬‬
‫קאמ׳ל‬
‫ורבנן‬
‫ואשיריהם‬
‫האי‬
‫מאי‬
‫עבדי‬
‫ליה ומוקמי לה בגדועי ע״ז קודמי׳ לכבוש‪ ,‬אלמא מדמיתר להו קראי ש״מ‬
‫דמקילי‬
‫ייתור‬
‫טפי‪ ,‬איפוך תרצת׳ דקראי דר״י לרבנן ורבגן לר״י‪ ,‬כלומר אותו‬
‫המקראות שהיו‬
‫יתירים לרבנן למעלה‬
‫יתירים לר״י‪ ,‬ואותו‬
‫עכשו‬
‫חסוד המקראות לר״י‪ ,‬דלא ה״ל קרא למדרש ביה נויי ע״ז‪ ,‬השתא מיתר‬
‫ליה למדרש‪ ,‬והוא חסר לרבגן‪ ,‬וההוא קרא דמיתד ר״י לגדועי ע״ז קודמין‪,‬‬
‫רבנן לנטוע‬
‫מוקמי‬
‫ולבסוף‬
‫עבדו‬
‫דעקר גמי‬
‫לכבוש נפקא ליה מדתני ר ב יוסף ונתצתם‬
‫אסור‪,‬‬
‫וגידועי ע״ז‬
‫קודמי׳‬
‫‪ , /‬והכא פ י ‪ /‬דהאי ודאי לא‬
‫םגי לחו בשבי׳]רה[‪ ,‬אלא בשריפה כדין אשרה‪ ,‬ומדלא פרש שריפה כדין‬
‫ש״מ הנח להם קאמר עד שתרדף ואח״כ תשרף וה״ה לאשרה‪ ,‬וגלי רחמנא‬
‫במזבח הנח ורדוף וה״ה לאשרה‪ ,‬ושריפה לאשרה וה״ה למזבח‪ ,‬ועקר ע״ז‬
‫דצריך‬
‫לשרש אחריה נפקא לה מואבדתם כר״א‪ ,‬והאי ואשיריהם דמשמע‬
‫גידועו‬
‫כדא׳ לקמן דגלי‬
‫אסור‬
‫ועקרה‬
‫מותר‬
‫ואוקמ׳‬
‫רבנן‬
‫בגדעו ופסלו‪,‬‬
‫דעתיה דבתום׳ ניחא ליה ולא בעקר‪ ,‬אבל משתחוה לאילן ם״ל כולו אסור‬
‫מאבד תאבדון‪ ,‬ור״י מוקי‬
‫כדאמר‬
‫להו ואשיריהם‬
‫בין לגדעו ופסלו בין‬
‫למשתחוה לו דעיקרה מותר‪ ,‬וגדועי ע״ז קודמין לכבוש גפקא ליה מדתגי‬
‫ר ב יוסף‪ ,‬ועקר ע״ז לשרש אחריה נפקא ליה מאבד‪ ,‬וצריך לכנות לה שם‬
‫מואבדתם שמם דמיתריה ליה כר״ע‪ ,‬ולעיל נמי מצי למי׳ גדוע ע״ז קודמין‬
‫נפקא ליה לר״י מדתני רב יוסף‪ ,‬אלא מדלא משמע לרבנן האי דדשא ד ר ב‬
‫יוסף‬
‫דהא נפקא להו מואשיריהם לר׳ יוסי נמי אפיק ליה טעמא מקרא‬
‫אחריגא‪.‬‬
‫א״כ‬
‫גדעו ופסלו מאן קתני לה — ה״ג אי רבנן הא׳ עקר אילן‬
‫אסור אפי׳ במשתחוה‪ ,‬וכ״ש גדוע‪ ,‬אי ד״י למ״ל גדעו ופסלו‪ ,‬למים׳ תום׳ ] פ ת [‬
‫השתחוה אע״ג דמחובר תוספתו אטורה״‪.‬‬
‫כס( מה‪ ,‬כ‪.‬‬
‫ל( צ״ל‪* :‬דקאמ״׳‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪120‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק שלישי‬
‫הא אמ׳ במשתחוה גמי תום׳ ] פ ת [ אסר״ וכ״ש גדעו״ ולתני משתחוה ו כ י ש‬
‫גדעו ופסלו חמור מן המשתחוה‪,‬‬
‫גדעו ופסלו״ והיה דעת המק׳ לומר כי‬
‫ושגי ליה אב״א דבגן בי אמ׳ רבגן עקר אילן אסור במשתחוה דהא לבוליה‬
‫פלח אבל גדעו ופסלו ולא השתחוה עד שהחליף גלי אדעתיה דבתוס׳ גיחא‬
‫ליה ולא בעקר‪ ,‬ומסתמא אמ׳ דהכי הוא‪ ,‬אב״א ר׳ יוסי‪ ,‬ודקא קשיא ל ך‬
‫לישמעי׳ משתחוה וכ״ש גדעו ופסלו‪ ,‬גדעו ופסלו אצטר׳ םד״א הואיל ובההוא‬
‫גידוע כולי אילן קרבן שויה דה״ללא לאילן אימא גהוי כגטוע כולו ו ג ת ם ר‬
‫כולי אילן קמ״ל‪ ,‬ואי ק״ל לרבנן כיון דמשתחוה כוליה אסור לשמעי׳ ר י ש א‬
‫משתחוה וכ״ש נטעו מתחלה לכד דאסור כוליה‪ ,‬איכא למי׳ ] מ ד [‬
‫אשמעי׳‬
‫נטעו לכך אע״ג דלא השתחוה לו וה״ה להשתחוה אע״ג דלא נטעו וכיון‬
‫דלענין בטולא חד הוא חשיב להו חד‪.‬‬
‫והא‬
‫אנן ג׳ אשירות — כלומד וכבר פי׳ לזו לב ולמה הוציאה מכללם‪,‬‬
‫ומשני תגא הכי תגא ברישא ג׳ אשידות הן ד״ה‪.‬‬
‫אי‬
‫זהו אשרה ס ת ם — דמסתמא היא בחזקת אשירה ואע״פ שאין אגו‬
‫רואים עובדין לה‪ ,‬וכולה לג מתגי׳ והוא דקשאיל ליהלג‪.‬‬
‫סבי‬
‫דפוס בדית׳ — ר ב יהודה לד‪.‬‬
‫] ד ף מח‪ ,‬ב[‬
‫הקלוש‬
‫באילן‪,‬‬
‫צל‬
‫לא ישב בצלה — צל צלה מפ׳ ה׳ הצרפתי לה צל‬
‫קומתה‬
‫צל‬
‫העבה‬
‫ואפי׳‬
‫חח‬
‫לאילן‬
‫הרבה‪,‬‬
‫ודוקאלו‬
‫אשירה דלצל עבידה בין לתחתיה בין לחוצה לה‪ ,‬אבל בית ע״ז תוכה וגגד‬
‫פתחה בד׳ אמות אסור אחוריו מותר שאיגו עשוי לצל כדאמ׳לז לגבי היכל‬
‫שאני היכל דלתוכה עשוי‪.‬‬
‫לא‬
‫יעבור תחתיה — מפ׳ בגמ׳ משום דא״א דליכא ת ק ר ו ב ת ומטמא‬
‫באהל‪.‬‬
‫לב( בכ‪-‬י יש כאן מלה א ה‬
‫לא( באן יש בכ״י מלה אחת שלא יטלתי לקראה‪.‬‬
‫לג( כיה בכת״י ואינני יודע כתנת ה מלים אלו‪.‬‬
‫שלא יכולתי לקראה‪.‬‬
‫לה( פי׳ זה הוא כפי׳ הרמב״ם הל׳ עבודה זרד‪,‬‬
‫לד( כן אמרו בםנהדרץ יז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לו( ד״ז כ׳ הרמב״ן בחי׳ בשם רבינו בלשון שכ׳ כאן‪ ,‬וראה מ״ש‬
‫פ‪-‬ז הי׳׳א‪.‬‬
‫לח( הריטב״א ד״ד‪ .‬היתה כ׳ דברים‬
‫א ( פסחים כו‪ ,‬א‪.‬‬
‫המאירי ד״ד‪ ,‬זהו‪.‬‬
‫ת‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫היתה‬
‫עבר‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק שלישי‬
‫‪121‬‬
‫גחלת — פי׳ שדרך הרבים עוברת תחתיה‪.‬‬
‫תחתיה‬
‫טהור — נ״ללח דכיון‬
‫דרגל‬
‫רבים‬
‫מצויץ שם‬
‫לא‬
‫שבקי תקרובת התם‪ ,‬ואפי׳ כשת״ללט ושבקום‪ ,‬א״א דלא דרםום ברגל ונדחה‬
‫משם‪ ,‬ובלבד שלא יגע באשירה עצמהמא‪.‬‬
‫ואי‬
‫דליכא דירכא אחריתי — עובר לכתחלה‪ ,‬דכיון דשל ר ב י ם הוא‬
‫ד ב ר של רבים אינו נאמד‪ ,‬וה״ממב כגון שקדמה שם הדרך ואח״כ בנו בה‬
‫בית ע״ז‪ ,‬אבל קדמה ע״ז לדרך אסור‪.‬‬
‫זורעין‬
‫מהם‬
‫תחתיה — מפגי שהצל רע להם בימות הגשמים שמונעים‬
‫הגשם‪.‬‬
‫והחזירין‬
‫— מפגי‬
‫שגדלין‬
‫על‬
‫מים‬
‫מועטים‬
‫ואין‬
‫מונעין‬
‫ענפי‬
‫האילן אותו‪ ,‬ופעמים שהצל יפה להם להגין עליהם מן הרוח שלא תיבשס‪.‬‬
‫במיה‬
‫נטל‬
‫חלש‬
‫— עלים יבשים‪.‬‬
‫היחנה — פי׳ ישראל נטלן הימנה‪.‬‬
‫יותץ — דלא סגי בצינון הואיל וע״י א ס ר נגמרה מלאכתו‬
‫שהדי אינו נעשה כלי עד שיוםק‪ ,‬הנה כי ע״י הסק של אסור נעשה כלי‬
‫והוא ראוי למלאכתו‪ ,‬ואע״פ שאינו אפשר לאפות בו משנצטנן עד שיוסק‬
‫פעם אחרת‪ ,‬מ״מ ההסק הראשון של אסור הועיל לתנור ועשאו כלי וההםק‬
‫הב׳ של התר אופה את הפת ה״ל זה וזה גורם‪ ,‬ולית הלכת׳ כותיה דהא‬
‫פסק‬
‫‪,‬‬
‫בשמעתי׳ לקמ׳מג הלכת׳ כר׳ יוסי‪.‬‬
‫אפה‬
‫בו את הפת — באותו היסק של עצי אשירה בין בחדש בין‬
‫בישן מד‪ ,‬הפת אפו׳ בהנאה מ״מ‪ ,‬דחדמד לגבי פת‪ ,‬דבל היסק האסו׳ גמרו‬
‫מ( נ׳ דצ״ל‪ :‬״דשבקו״‪.‬‬
‫לט( = כשתימצי לומר‪.‬‬
‫אלו בשם רבינו עיי״ש‪.‬‬
‫מב( הטור ביו״ד‬
‫מט( שהרי ע״ז מטמא במגע כשרץ‪ ,‬כד&עיל מז‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ תוי״ט‪.‬‬
‫מד( כן פסק ג״כ הרמב״ס הל׳‬
‫מג( מט‪ ,‬א‪.‬‬
‫קמב פ ד״ז בשם רבינו‪.‬‬
‫עבודה זרה פ״ז הי״ג ועי״ש בכסף משנה‪ ,‬אבל את דברי רבעו א״א לפרש כדבריו‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪122‬‬
‫סרק שלישי‬
‫זרה‬
‫עבודה‬
‫ל פ ת והפסידה לאכילה‪ ,‬ויש שבח עצים בפת מד״ אבל לגבי תנוד קי״ל בין‬
‫בחדש‬
‫בין בישן יוצן‪,‬‬
‫שאע״פ שהיסקן‬
‫הראשון של‬
‫אסור‬
‫גמדה‬
‫לגמרי‬
‫ועשאו כלי‪ ,‬מ״מ עדין איגו ראוי ליהגות ממגו במלאכתו עד שיוסק פ ע ם‬
‫אחרת וה״ל לגבי הגאת עצמה זה וזה גורם‪.‬‬
‫נתערבה‬
‫באחרות מו אסו׳ בהנאה‬
‫— דכל אסר ע״ז א ס ר‬
‫בהגאה‬
‫במשהו אע״פ שאינו ד ב ר שבמנין‪ ,‬כדא׳מז לגבי יין גסד‪.‬‬
‫ר״א‬
‫‪ — /‬פרש׳ דמי עצים שנאפה בו הפת‪ ,‬והלכתא‬
‫אומר יוליך‬
‫כותיה דר״א‪ ,‬וה״ה לחבית של אסר שנתערבה בחבית של התר ולא הוכרה‬
‫הלכתא‬
‫כדשב״ג‬
‫חבית‬
‫בחבית‪ ,‬והכי‬
‫אפסק׳‬
‫הלכת׳‬
‫פ׳‬
‫השוכר מח‪,‬‬
‫ובגמ׳‬
‫דהאי פרקא‪.‬‬
‫א״ל‬
‫לים‬
‫אין פדיון — אין פדיון לאסור תערובת ע״ז בהולכת דמי האסור‬
‫המלח כי הכל א ס ר בהגאה לעולם‪.‬‬
‫נטל‬
‫הימנו כ ‪ ₪‬מ ט‬
‫כיצד‬
‫מבטלה‬
‫שפאה‬
‫‪ — /‬דיש שבח בדבר בבגד נ דחד גורם הוא‪.‬‬
‫‪ — /‬והוא שגטלן לצרכו להסיק בהן את התגור‪.‬‬
‫לצרכה — פי׳ לגאותה‪ ,‬שפאר‪ .‬לשון גזל עצים ושיפן נא‪.‬‬
‫שלא‬
‫לצרכה — אלא להסיק השפאין ת ח ת תבשילו מותרת‪.‬‬
‫התם‬
‫‪ — /‬שהרי זורקו לרוח הלכך לא חיישיגן‪.‬‬
‫דקאזיל‬
‫אלא ע״כ שרבינו תנא המסייע להרמ״ה שמביאו הטור יו״ד קמב‪ ,‬ולא כמו שמסביר‬
‫הטו״ז זיל שם סקיד‪ ,‬אלא כהש״ך ז״ל שס םק״י ובעבודה זרה שאפרד‪ .‬אסור גס חומו‬
‫של תנור אוסר את הפת אפי׳ בלא אבוקה‪ ,‬עיי״ש ותראה שרבינו תנא המטייע להשיר זיל‬
‫מד‪ (.‬כדאי׳ פסחים כו‪ ,‬כ» כז‪ ,‬א‪ ,‬ועמ״ש בסי‬
‫בכל דבריו‪ ,‬והדברים ארוכים מאד‪.‬‬
‫מז( לקמן עג‪ ,‬א‪.‬‬
‫מו( חסר‪. :‬כולן״‪.‬‬
‫המכתם שם )ניו־יורק תשיט(‪.‬‬
‫מט( גי׳ זו לא מצאתיה ובספרינו אי׳‪. :‬כרכורי‪.‬‬
‫מ ^ לקמן עד‪ ,‬א‪.‬‬
‫נא( בבא קמא צג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ a‬כשיטת הומיה שכ׳ הטור ביויד קמב‪ ,‬ע׳ לעיל הערה מב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫כדאמר‬
‫רב‬
‫מרי‬
‫פרק שלישי‬
‫—‬
‫בבכורות נב‬
‫עבודה זדה‬
‫פ‬
‫‪,‬‬
‫פסולי‬
‫‪123‬‬
‫המוקדשיןגג‪,‬‬
‫נמכרין‬
‫באיטליז‪ ,‬אלמא כיון דאיבא ריוח להקדש שרי ליה רבנן‪ ,‬וד«כא נמי כיון‬
‫דאיכא רווחא שהעור המופשט דרך מרגלותיו כשהוא שלם הוא ראוי למפוח‬
‫‪,‬‬
‫ונמכר יותר ושרינו ליה ואע״ג דאיכא זילות דהקדש כדי שירבו בפדיונן‪,‬‬
‫‪ /‬שמניח עליו מן הבשר מפני כובד הפשטו ואין כאן ריוח‬
‫אמר רב מרי‬
‫לפודה‪.‬‬
‫יחוד‬
‫— זמורה‪.‬‬
‫והתנן‬
‫גר גה‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫וםופא דמתני׳נו שאין‬
‫מרכיביו‬
‫כפניות של‬
‫ערלה‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫דכפניות היינו מתחלי ד ג מ דפםחיםנח‪ ,‬ומפני שנעשה שומר לפרי‬
‫ונ״לנז‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫בשעת עבורו נאסר‪ ,‬ו ר יוסי ל ט ע מ י דאמרנט סמדר אסור מפני שהוא פדי‪,‬‬
‫דתניא שאם‬
‫והיינו‬
‫אכפניות‬
‫דהוי עץ‪,‬‬
‫] ד ף מט‪ ,‬א[‬
‫וכי‬
‫קתני אחר‬
‫אאגוז‪,‬‬
‫נטע‬
‫והבריך‪,‬‬
‫נטע‬
‫קאי‬
‫דאלו‬
‫הברכה‬
‫בפרי‬
‫ליכא‪.‬‬
‫הבריך‬
‫והרכיב‬
‫קאי‬
‫אבל לא קדס וסילק — אע״ג דאיכא שאור של חולין‪,‬‬
‫אחרת אני‬
‫בא‪,‬‬
‫היכא‬
‫דנפל חולין‬
‫בסוף‪,‬‬
‫שאע״פ‬
‫שקרב‬
‫נד( צ״ל‪ :‬״נשרי״‪.‬‬
‫נג( חסר‪ :‬״כל פסולי המוקדשין״‪.‬‬
‫נב( לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נד‪ (,‬ע׳ לעיל לה‪ ,‬א ד״ה אםורי שרבינו גרים ״כדתניא״ גם על משנה עיי״ש בהעי‪ ,‬וא״כ‬
‫נז( סי׳ זה של‬
‫נו( ערלה ס״א מ״ט‪.‬‬
‫צ״ב מדוע כ׳ רבינו כאן ״והתנן גר׳״‪.‬‬
‫רבינו כ׳ בשמו של רבינו הרמב״ן והריטב״א עיי״ש‪ ,‬ואני מעתיק כאן הלשון שכ׳ ברמב״ן‪.‬‬
‫יען שלפי השערתי כותב הכ״י דלג והתםיר בלשון רבינו‪ ,‬ועכ״ס יובנו דברי רבינו היטב‬
‫לפמ״ש ברמב״ן וז״ל‪ :‬והראב״ד ז״ל פי׳ שבפניות היינו מתחלי דאמרינן בססחים‪ ,‬ומפני‬
‫שנעשה שומר לפרי בשעת עבודו ]ולענ״ד ט״ם היא וצ״ל כמש״כ כאן ״עבורו״‪ ,‬ור״ל‬
‫בשעה שהתמרים קטנים אבל בשעה שנעשו סמדר כבר נופלים‪ ,‬וכדאי׳ בגמ׳ ורש״י‬
‫סםחים‪ ,‬נב‪ ,‬ב( נאסר‪ ,‬ור׳ יוסי לטעמו דאמר סמדר אסור מפני שהוא סדי‪ ,‬והיינו דקאמר‬
‫ר׳ יוסי שאס נטע אגוז או הבריך יחור שיש בו כסניות שהן עצמן מוציאין יחורין או‬
‫הרכיבן מותר לאחר ג‪ ,‬משום דהו״ל זה וזה גורם‪ ,‬דאע״ג דאמר ר׳ יוסי אין נוסעין ואין‬
‫מרכיבין כסניות מסני שהם פרי אט״ה מודה הוא שאם עשה כן מותר שזו״ז גורם מותר‪,‬‬
‫ולאו למימרא דסבד ת״ק דידיד‪ ,‬זה וזה גורס מותר‪ ,‬אלא דס״ל לרבנן נטע מותר דלכתחלה‬
‫נמי נוטעין אותן דלא ם״ל סמדר סדי הילכך הן עצמן מותרין‪ ,‬ונקט לשון מודה משוס‬
‫נח( נב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הבריך והרכיב דמודה בהו לת״ק״ עכ״ל ועי׳ גס בריטב״א‪.‬‬
‫נט( ערלה ס״א מ״ז ומובאה בפסחים שם‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪124‬‬
‫עבודה‬
‫פרק שלישי‬
‫זרה‬
‫א ת חמוצו בתחלה בית שהחמץ נגמר ע״י החולין לבדו מותר׳ וליכא למי׳‬
‫הכא זה וזה גורם‪ ,‬שהדי לא באסור כדי לחמץ ואותו האסור לא היה ב ש ע ת‬
‫גמד החמוץ‪ ,‬הלבד חמוץ דתרומה לאו כלום הוא‪.‬‬
‫] ד ף מט‪ ,‬ב[‬
‫לא שנא אלא ב פ ת — דאע״ג דיש שבח עצים ב פ ת‬
‫מ״מ חד גורם הוא ואין האסור בעיגיה ומ״ה שדי ד״א‪.‬‬
‫אבל‬
‫חבית — שגתערבה בחביות אחרות של היתר דאיתיה לאסור‬
‫בעיגיה לא אמי‪.‬‬
‫חביתא‬
‫ע״ז‬
‫אין‬
‫דאסורא — של יין גסד גמור‪.‬‬
‫שנשתברה במיז של חוליות והדיוט יכול ב להחזירה ונתפרקה ג‬
‫ע״ז צריכה‬
‫לבטול ד — כ ג ת שברים‬
‫שגופלים כדרד‬
‫גדילתן דהייגו‬
‫עלין‪ ,‬דהגהו לאו שברים גגהו שכד דרכה‪ ,‬ולא מבטל לד‪ -‬בהכי‪ ,‬אבל הגד‬
‫חוליות אע״ג דתחלתה של פרקים הוא‪ ,‬משגתחברה תו לאו אורחיה לאפרוקי‪,‬‬
‫ומשגתפדקה‬
‫ה״ל כמי שגשברה כי בזויה היא בעיגיו כשרואה א ת י ר א ת ו‬
‫פרקים‪ ,‬וה״מ כ ג ת שהאבר עצמו יש לו ב׳ חוליות דמאן דחשיב לה כגשברה‬
‫הויא ליה שברי שברים אבל אם היתד‪ ,‬כל אבד ואבד חוליא בפגי עצמה‬
‫אמר‪,‬‬
‫דהא אמר דכ״ע עובדין לשברים‪ ,‬דלא בזיא עליה ולא מ ב ט ל לה‪,‬‬
‫כדאמ׳‬
‫ב ר ״ פ ה מפגי שכיוצא בהן געבד‪ ,‬ואי ק ״ ל ו לשמואל ה״א ז ל ע י ל ה‬
‫בר״פזז ע״ז מותרת‪ ,‬י״ל טעמי׳ דשמואל התם דס״ל דאיכא דפלח ל ש ב ר י ם‬
‫ואיכא‬
‫דלא פלח‪,‬‬
‫הלכד מוצא דאיכא תרי‬
‫ספיקיט‬
‫דדילמא חזייה‬
‫ההוא‬
‫גברא דלא פלח לשברים ובטלה ואת״ל דלא חזיא אימור איהו גופי׳ ת ב ר א‬
‫מ״ה שריא‪ ,‬אבל הבא כ ג ת שגשברה לפגיגו דליכא לספוקי בשברה איהו‬
‫‪ p‬כגי׳ רש״י ודקדוקי סופרים‬
‫א( בגי״ וכפי׳ בעל המאור בסוגיין‪ ,‬ולא כרי״ף‪.‬‬
‫ג( אינני בטוח אם מלה זו היתה לפני רבינו בנוסחת הגמ׳‬
‫אות ז וכ״ה בגס׳ ט‪.‬‬
‫ו( כעין גי׳ וקדוקי‬
‫או שהוסיפה רבינו לפיתש‪ ,‬עכ״ט אחרי מלה זו חסר‪« :‬וכ״ו״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬לעיל מא‪ ,‬א‪.‬‬
‫סופרים אות ח‪ ,‬ונראה שאחר זה צ״ל‪ :‬״אלא דרך גדילתה׳‪.‬‬
‫ו( ראה גס רש״י ד״ד‪ .‬לא דכ״ע ותום׳ וחי׳ הרמב״ן לעיל מא‪ ,‬א ד״ד‪ .‬הא‪.‬‬
‫‪ p‬הרמב״ן בחי׳ לעיל מא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ p‬חסר‪ :‬״שברי״‪.‬‬
‫ז( = הא אמר‪.‬‬
‫ד״ד‪ .‬והא כ׳ פי׳ זה בשם רבינו ודחאו‪ ,‬עיי״ש ותראה‪ ,‬שמ״ש שם ציץ־ הקון עטמ״ש כאן‪.‬‬
‫פרק שלישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪125‬‬
‫עבודה זרה‬
‫ה״ל פלגא דפלחי ופלגא דלא ואסיר׳ ומ״ד שברי ע״ז אסור ס״ל דרובא‬
‫פלחי לשברי ע״ז‪ ,‬נ״לי דהתם שברי שברים קאמר‪ ,‬אבל שברים לא׳ והא‬
‫דפ׳‬
‫בר״פה מצא תבנית יד‬
‫ותרח‬
‫‪ /‬תרגומא שמואל ופי׳ יא לה בלשון קושיא‬
‫היא הטעיתני לרבות בכאן שלא לצורך יב דברים‪ ,‬כי בודאי שמואל‬
‫לא מיידי בשברים כלל‪ ,‬ולא אתיא ליה קושיא מתבנית יד או רגל אלא‬
‫מתבנית יג בעא לפרושי כמו שהגהתי יד למעלה טו‪ ,‬הלכך חדא םפיקי היא‪,‬‬
‫כלומר איהו תברהטז ואסור‪ ,‬וכי אמ׳ איכא דפלח לשברים‪ ,‬דוקא שברים‬
‫אבל‬
‫שפיר‬
‫ש״ש שהאבר עצמו נשבר‬
‫מתברר‬
‫לו ה״ט‬
‫בהא‬
‫לשנים לא פלחי לה ובטל‪ ,‬ומאן דדייק‬
‫דשמואל‬
‫דדוקא‬
‫מ ו צ א ת א ב ל ע״ז‬
‫שנשברה‬
‫לפנינו לא אמר‪ ,‬ולא ם״ל לגמרי כריש לקיש‪ ,‬דאלו ר״ל פשיטא ליה דלא‬
‫פלחי לשברים כלל‪ ,‬הלכך אפי׳ בע״ז שנשברה לפנינו היכא דמקום שהרבים‬
‫מצדים שם הואיח ואיכא שהות שעבר אדם מותרת‪ ,‬דודאי כדחזייה בטלה‪,‬‬
‫ומשום‬
‫הכי לא אקשיי‬
‫ליה לשמואל‬
‫כל‬
‫חני‬
‫תיובתאיט‪,‬‬
‫דהמוצא‬
‫שבדי‬
‫צלמים כ כדשנייה שמואל לעיל‪ ,‬דלא משתמע כ ליה ה״ד‪ ,‬דאפי׳ מוצא שבדי‬
‫ע״ז מותרין‪ ,‬דלר״ל מאי אדיא מוצא שברי ע״ז אפי׳ נשברה לפנינו ש ר י *‬
‫וכי היכי דלא תטעי במילתיה ולא תזח מיניה דוק׳ מוצא משום הכי שנייה‬
‫בתירוצא אחרינא‪.‬‬
‫הדרן עלו כל הצלמים‬
‫י( רבינו נותן כאן תי׳ חדש על הקו׳ הנ״ל‪ ,‬ולענ״ד הרגיש רבינו שעל תי׳ הראשון י״ל‬
‫מ״ש הרמב״ן על תי׳ של רבינו וז״ל‪• :‬ועוד דלאו מילתא היא דלא מיקרי תרי םפיקי‬
‫אלא היכא דאיכא למימר לא עבדום אבל תדאי עבדום ליכא אלא חדא םפיקא אימר בטלום‬
‫ואימר לא בטלום ועוד‪...‬״‪ ,‬ומטעמים אלו רבינו בעצמו להלן כ׳ על תירוצו הראשון‪:‬‬
‫״הטעיתני לרבות בכאן שלא לצורך דברים״‪ ,‬עכ״ם ממה שהרמב״ן מביא רק את תירוצו‬
‫הראשון של רבינו אשר רבינו בעצמו פ עליו הטעיתני‪ ,‬ולא כ׳ תירוצו השני‪ ,‬גם מזה‬
‫יא( = ופירשו‪ ,‬ור״ל שאחרים‬
‫נראה שהרמבן לא ראה את ספרו של רבינו למםיכתין‪.‬‬
‫פירשו‪ ,‬וכן פי׳ גם תופ שם שהקושיא ממצא תבנית וכ״ו היא על שמואל וכן פי׳ גם‬
‫יג( לענ״ד ברור שט״ם‬
‫יב( ע׳ הערה י‪.‬‬
‫הרמב״ן ד״ה הא דקאמרינן‪.‬‬
‫יד( רבינו קורא את פירושו •הגהות״‪ ,‬ואינני יודע למה‪.‬‬
‫היא וצ״ל‪• :‬מתניתין״‪.‬‬
‫טז( ברור שחסר כאן‪• :‬ומותר או לא איהו‬
‫טו( לעיל מא‪ ,‬א ד״ה מצא‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫יח( כן פי׳‬
‫יז( כן פי׳ רש״י בםוגיין ד״ה לא‪.‬‬
‫תברה״ ]אלא מאיליה נשברה[‪,‬‬
‫יט( שהקשו לעיל בתש פירקין על ר״ל‪.‬‬
‫רבינו בדבת ר״ל גם לעיל מא‪ ,‬ב ד״ה אתמר‪.‬‬
‫‪ p‬כתנת רבינו כאן אינה ברורה לי וצ״ב‪.‬‬
‫]ר׳ ישמעאל[‬
‫אחל‬
‫פרק ר׳ ישמעאל אומר שלש וכוי — מפרשי׳ בגמ׳ בצד ד׳‬
‫אמות שלו‪ ,‬כלומר אע״פ שהן מרוחקות ממנו שהן עומדות בסוף ד׳ אמות‬
‫שלו אסר‪ ,‬לפי שעושין מרקוליס קטן בצד גדול‪ ,‬פי׳ עקר מרקוליס ג׳ אבנים‬
‫א׳ מכאן וא׳ מכאן וא׳ על גביהן‪ ,‬ובצד ד׳ אמות בסוף שלו פעמים שעושין‬
‫לו קלוט קטן מג׳ אבגים זו בצד זה ומ״ה א ס ר דאםו׳א ע״ז געשו שם‪,‬‬
‫וב׳ מותרין דאין קלום בבי‪ ,‬וגם לתקרובת אין חוששין שאין הדבר ב הזורק‬
‫לו להקרבה לזרוק התקרובת מופלג ממנו‪ ,‬ומוקמי׳ לה בגמ׳ כגון שאיכאג‬
‫גובהה בין הקילוס והאבנים דליכא למי׳ דגפול מגה‪ ,‬ורבנן סברי אפי׳ ג׳‬
‫זו בצד זו כיון דמדוחקות הן דאיכא גובהה ביגי ביגי וליכא למי׳ מיגיה‬
‫גפול‬
‫מותרין‪ ,‬ואין חוששין שהן עצמן היו ע״ז דאין עושין קילוס‬
‫קטן‪,‬‬
‫ולתקרובת גמי לא חיישי׳ כדמפ׳ ר׳ ישמעאל‪ ,‬אלא אם גדאות עמו אסור‪,‬‬
‫כלומד שהן קרובות לו בתוך ד׳ אמות וליכא גובהה‪.‬‬
‫מצא‬
‫בראשו — מפ׳‬
‫בגמ׳ד‬
‫בכיס‬
‫תלוי לו בצואריה‪,‬‬
‫דלא‬
‫דרך‬
‫גוי הוא ולא מתסר‪ ,‬ובתורת תקרובת לא מתסרי דליכא תקרובת המשתכרת‪,‬‬
‫ואי קשיא לך מעות גמי איכא לספקיגהו שמא חתכן מתחלה לכך ה דהויא‬
‫משתבר כעין ע״ז ג״לו מעגין הגמ׳ז שכל מי שזורק אבן למדקולים איגו‬
‫זורקה לפגיה אלא בגופה זורקה או מניחה‪ ,‬והיינו ד א מ ר ז עלה געשה כמגדיל‬
‫ב( כ״ה בכת״י‪ ,‬ואולי ס׳׳ם היא‬
‫א( מלה זו אפשר לקראה גם‪ :‬״דאיהו״‪.‬‬
‫ד( גא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ג( קריאת מלה זו אינה ברורה לי‪.‬‬
‫וצ״ל‪ :‬״דרך״‪.‬‬
‫ו( כן הוא בכת״י‪ ,‬ואין הדברים מובנים‪,‬‬
‫ד‪ (.‬עמ״ש המאירי בסוף פי׳ למשנתנו‪.‬‬
‫לכן נ״ל שכותב הכת״י החליף וערבב השורות‪ ,‬ולענ״ד סדר דברי רבינו כן הוא‪ :‬דהויא‬
‫משתבר כעין זביחה כדאי׳ בגמ׳ לענין סרכילי ענבים‪ ,‬איכא למי׳]מר[ כיון שצריך אומן‬
‫לא שכיחא״ ואח״כ צריך להיות נ״ל מענין הגמ׳ שכל מ י ‪ . . .‬מוסיף התקרובת״ ודברים‬
‫אלו מן ״נ״ל מעניך וכ״ו‪ ,‬אינם שייכים למ״ש לסניהם אלא הם דבור בסני עצמו‪ ,‬ומלת‬
‫״ע״ז״ הכתובה לסני מלת ״נ״ל״ ט״ם היא‪ ,‬וצריכה להמחק‪ ,‬כן נלענ״ו ברור‪.‬‬
‫ז( נא‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה‬
‫סרק רביעי‬
‫ע״ז‪ ,‬הואיל ועליה מוסיף התקרובת‪ ,‬ז ב י ח ה ח כדאי׳‬
‫‪127‬‬
‫זדה‬
‫ב ג מ ׳ ט לענין פרכילי‬
‫ענבים‪ ,‬איכא למי׳ כיון שצריך אומן לא שכיחאי‪.‬‬
‫יינות‬
‫שמנים‬
‫‪ /‬וכל שכיוצא‬
‫‪ — /‬פי׳ דהוו דבר המשתבר וה״ל‬
‫כעין זביחה שהיתה נעשית למזבח יא‪ ,‬וי״מ בענין אחד ולי׳‪.‬‬
‫בשלמא‬
‫רבנן‬
‫‪ — /‬ולא הוה כשברי צלמים דמותריב‪ ,‬אלא כשברי‬
‫ע״ז‪ ,‬דכיון דמרקוליםיג ד ב ר של נוי הוא אינו נעשה אלא ליעבד‪ ,‬ומי שעשה‬
‫‪,‬‬
‫ודאי עבדה‪ ,‬הלכך נראית עמו דאיכא ל מ י מיניה נפול אסור‪ ,‬אבל אי ם״ל‬
‫אין עובדין לשברין אפי׳ נראית עמה מותרות‪ ,‬ולא חיישי׳ שמא מתקרובת‬
‫היו‬
‫שנפלו‬
‫שעושה‬
‫ממנו‪,‬‬
‫דהא‬
‫תקרובת‬
‫התקרובת ע״ז עצמה‪ ,‬דהא‬
‫אבנים‬
‫גופיה‬
‫עניןיד‬
‫‪/‬‬
‫לא‬
‫מתםרא‬
‫אלא‬
‫תקרובת המשתברטו‪,‬‬
‫מטעמא‬
‫הלכך‬
‫כי נפל ממנו התקרובת ה״ל כע״ז שנשברה מאיליה‪ ,‬אלא ודאי ס״ל לרבנן‬
‫עובדין‬
‫לשברים‪.‬‬
‫אבל‬
‫הא כיון דמעקרא תבורי מתברא — דאפי׳ בעוד שהיא שלימה‬
‫אינהמז‪ .‬נ״ליז מן ה ת ו ס ׳ ] פ ת א [ י ח דהיינו טעמא דלא חיישי׳ בהני לתקרובת‬
‫ת ק ר ו ב ת אבנים‬
‫משום‬
‫דאי הוה תקרובת לא הוה מנח׳ ליה עלויה אלא‬
‫בלבד‬
‫שהן עקר בנינו‪ ,‬אבל הנך שהוא יינות שמנים וסלתות בית דע״ג‬
‫מזבח קרבי חיישי׳ בהו דלמא אידמי ליה כמזבח ואנחינהו עלויהיט ת ק ר ו ב ת‬
‫כעין מזבח‪ ,‬ופרכילי ענבים ועטרות שבלים נמי כיון דיץ ושמן היוצא מהן‬
‫ק ר ב ע״ג מזבח ה״נ לגבי ארורה זו דלמא חשיב להו אקרבינהו עלויה מי׳‬
‫ט( ‪1‬א‪a ,‬‬
‫ח( מן מלה זו עד סוף הדבור שייך לעיל אחרי מלת ‪-‬כעין״‪.‬‬
‫י( מה שכתוב להלן בדבור המתחיל אבל מן מלת ״נ״ל״ עד המלים •העליונה אסר״‬
‫יב( כדאי׳ לעיל מא‪ ,‬א‪.‬‬
‫יא( כמו שסי׳ בגמ׳ נא‪ ,‬א‪.‬‬
‫מקומו הוא כאן‪.‬‬
‫יג( נ׳ שחסר‪ :‬״לאו״ וממה שאמרו להלן נא‪ ,‬א שאבני המרקילום אסורים משום מגדל ע״ז‪,‬‬
‫טו( כדאי׳ ל ק ת נא‪ ,‬א‪.‬‬
‫יד( נ״ל שצ״ל‪ :‬״בעינן״‪.‬‬
‫ולא אמר שמשום נוי אסירי‪.‬‬
‫טז( לענ״ד ברור שגם כאן הוחלפו השורות ואתרי מלת ״אינה״ צריכה לבוא מ״ש להלן‬
‫מן מלת ״מחוברת״ עד סוף הדבור ואינני יודע לפרש איך בא לו לכוחב הכת״י )בעמוד‬
‫יז( גם ברור לי שמן מלת ״נ״ל״ עד המלים ״העליונה אסר״ הכל‬
‫זה( טעות כזו‪.‬‬
‫יח( ראה תוספתא‬
‫שייך לעיל לד״ה מצא בראשו‪ ,‬אחרי המילים ״לא שכיחא״‪.‬‬
‫יט( כסי׳ הרמב״ס הל׳ עבודה זרה פ״ז הי״ז‪ ,‬אלא שהרמב״ם‬
‫דמםיכתין פ״ז ה״ו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪128‬‬
‫בעי׳‬
‫משתבר כ‪,‬‬
‫תקרובת‬
‫פרק רביעי‬
‫בתום׳]פתא[‬
‫תניאכא‬
‫עבודה‬
‫זרה‬
‫אחרים אומי‬
‫מעות‬
‫וכלים‬
‫שע״ג אבן העליונה אסר‪ .‬מחוברת בטיט ולא בשום דבר ודבר העשוי ליפול‬
‫הוא‪ ,‬הלבד לא מבטל לה בנפילתה‪ ,‬דהיינו ארחא ומידע ידעי דהכי נפלה‬
‫וה״ל כעצי אשרה‪.‬‬
‫] ד ף נ‪ ,‬א[‬
‫ורמנהי‬
‫אבנים‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫דכיון דםמוכות לו היינו אורחייהו‬
‫ליפול בסמיד לו ולא הוי בעיניה בשברים ולא מבטל להו בהכי אבל שאינן‬
‫נראות עמו דלאו אורחייהו בהכי א בהרחקה כולי האי כיון דאשתני מאורחייהו ב‬
‫עליה וה״ל כעין שברים אלמא שברי קילוס ידועים מותרים‪ ,‬וק׳ אמתני׳‪.‬‬
‫שתים‬
‫בתפיסה‬
‫—‬
‫שלש בד׳ אמות שלו‪ ,‬אלמא ד׳ אמות ארחיהו‬
‫למיזל‪ ,‬ושני ליה בריתי כדקתני בד׳ אמות שלו‪ ,‬ומתני׳ בב׳ תפיסות‪.‬‬
‫והיכי‬
‫דמי — כלומר והלא בצד מרקוליס קתני וא״א שיהיו חוץ‬
‫לד׳ אמות שלו ואע״ג דבצד ד׳ אמות הם ה״ל כעין ב׳ תפיסות כגון דאיכא‬
‫גובהה‪,‬‬
‫וכבד פי׳ ג‪.‬‬
‫] ד ף ג‪ ,‬ב[‬
‫וקוטמין‬
‫אותה‬
‫—‬
‫לשון קטמאד‪ ,‬שגותגין אפר בעקרו ה‬
‫כדי לפטמו ו‪ ,‬ו ל א ו אצרכי׳ ליה למתגי׳‪ ,‬דהא אפי׳ חרישה ח דהוא אב מלאכה‬
‫בשביעית שרי לצורך גמיעות עד ד״ד‪ .‬ח‪ ,‬אלא הא קמ״ל דעד ר״ה אין בשביעית‬
‫לא‪ ,‬כדאי ס ר ב עוקבא במ׳ מוכה י‪ .‬מי׳ ערב ר״ה כיון דבחרישה לא גזרי׳‪,‬‬
‫כדאמ׳יא י׳ נטיעות הל״מ‪ ,‬וכ״ש דתולדות דידיה לא גזרי׳‪ ,‬אע״ג דאברויי‬
‫כ( דיל שיוקצרו או יובצרו מתחלה‬
‫מפרש בראש כל ע״ז‪ ,‬ועיי׳׳ש בכ״מ ולח״מ‪.‬‬
‫כא( דמסיכתין פ״ז ה״ו‪.‬‬
‫לכך‪ ,‬כואמ׳ לקמן נא‪ ,‬א‪.‬‬
‫ב( גם כאן מלה‬
‫א( בכ״י מלה א שלא יכולתי לקראה‪ ,‬ונ׳ שצ״ל ‪.‬למנפל״‪.‬‬
‫ד( הוא אפר‬
‫ג( לעיל בראש המשנה‪.‬‬
‫א קשה לקראה ונ״ל שר״ל ״מיבזו״‪.‬‬
‫ה( כן פי׳ גס הערוך ע׳ ד״ש שביעית פ״ב מ‪-‬ד‪.‬‬
‫כומתרגם אונקלוס במדבר יט‪ ,‬מ‪.‬‬
‫ו( המאירי כ׳ וזיל‪ :‬והוא גתיגת אפר מגובל סביבו להכחישו כשהוא שמן יותר‬
‫ז( ואת דברי רביגו אלה מביא המלאכת שלמה במם׳ שביעית‬
‫מלאי‪...‬״ עכ״ל‪.‬‬
‫ט( ברור שגם כאן‬
‫ח( כוי צרכן כדאי׳ שביעית ס״א מ׳׳ו‪.‬‬
‫פ״ב מ״ד מלה במלה‪.‬‬
‫ערבב הכותב את דברי רבינו וממלה זו עד ״סוכה״ הוא ובור בפני עצמו וצריך להיות‬
‫יא( סוכה לד‪ ,‬א ! תענית ג‪ ,‬א‪.‬‬
‫י( מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫אחרי סוף הדבור‪.‬‬
‫פירושהראב״ד‬
‫הוא‪ .‬א״ג בין‬
‫אילני‬
‫סרק רביעי‬
‫בנטיעות בין‬
‫עבודה זרה‬
‫בשאר אילנות יב לא‬
‫‪129‬‬
‫גזרו על‬
‫התום׳‬
‫שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה וחייב עליה בשביעית‪ .‬ואפי׳ ל מ י ד יג‬
‫שאין לוקה על חרישה בשביעית‪ .‬מ״מ מדאוריתאיד אפו׳ כדכתי׳טו בחריש‬
‫‪ /‬אבל בשאר עבודות האילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאי׳ במ״ק טז‬
‫לא גזרו עליהן ערב שביעית‪ ,‬וכנ״ל‪.‬‬
‫אמר‬
‫אותו‬
‫בידו‬
‫ר ב יהודה‬
‫לשום‬
‫‪ /‬פי׳ שמכין לפניה במקל על התוף או שנותגין‬
‫תקרובת‪,‬‬
‫ושבר‬
‫מקל‬
‫לפניה‬
‫אע״ג‬
‫דאין‬
‫עבודתה‬
‫בכך‬
‫חייב‪ ,‬דכעין זביחה הוא‪ ,‬וחמש עבודות זיבות וקטור וניסוך זריקה והשתחואה‬
‫קי״ל במ׳ סנהדרין ת שחייב עליהן ועל תולדותיהן בין לכדרכה בין שלא‬
‫כדרכה‪ ,‬ואמי התםיח אבות זבוח וקטור תולדות שבר מקל לפניה‬
‫‪ /‬דהויא‬
‫כעין זביחה‪.‬‬
‫זרק‬
‫וכתרים‬
‫מקל פטור — דלא הויא כעין זריקת פנים דהיא משתכרת‪.‬‬
‫זובח לאלי׳ יחרם ]וכו׳[‬
‫רקן כל העבודות שלא יהו אלא לשם‬
‫מיוחד כ‪ ,‬הלכך אי הויא כעין עבודת שם המיוחד חייב בשלא כדרכה ואי‬
‫לא לא‪ .‬אבל לכדרכה בכל דהו מחייב כא‪ ,‬מדכתי׳כב איכה יעבדו‪ .‬והא דקתני‬
‫ע״ז שעובדין אותו במקל‪ .‬רבות׳ הוא בג דאע״ג דעבודתה במקל כיון דלאו‬
‫עבודתה ממש בזריקה ולאו זריקה מ ש ת כ ר ת היא פטורכג‪.‬‬
‫] ד ף גא‪ ,‬א[‬
‫דמר‬
‫ש ח ט ליה חגב — אין עבודתה בכך א כלום‪.‬‬
‫סבר — ר׳ יהודה סבר אמ׳]רינן[‬
‫דכעין זביחה היא דהינו‬
‫יב( מותר לעשות מלאכות אלו וז״ל המאית‪ :‬ולא בנטיעות לבד אלא אף בשאר אילנות‬
‫ואע״ס שאמרו כאן מזהמין את הנטיעות וכוי עד ר״ה‪ ,‬אין הדברים אלא מסני שדרכן של‬
‫מלאכות אלו לנטיעות על צד הרוב ואע״פ שיש חולקין בזו יש לי בה שתי ראיות‪...‬״‪,‬‬
‫עכ״ל‪ ,‬עיי״ש‪• ,‬והחולקין״ הוא הרמב״ם הל׳ שמיטה ס״ג ה״ט שלא התיר רק בנטיעות‪.‬‬
‫יד( לא מצאתי בראשונים שיטה זו וע׳‬
‫יג( ר׳ אלעזר כדאי׳ מועד קטן ג‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫טז( ג‪ ,‬א‪.‬‬
‫טו( שמות לד‪ ,‬כא‪.‬‬
‫סאת השולחן ריש הל׳ שביעית‪.‬‬
‫‪ p‬כן דרשו‬
‫יט( שמות כב‪ ,‬יס‪.‬‬
‫יח( סב‪ ,‬א‪.‬‬
‫יז( ם‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כג( סי׳ זה‬
‫כב( דבתם יב‪ ,‬ל‪.‬‬
‫כא( כדאי׳ שם םא‪ ,‬א‪.‬‬
‫בסנהדתן ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כ׳ הרמב״ן והתטב״א בשם רביגו‪ ,‬עיי״ש בדבריהם ז״ל‪ ,‬וכ״כ רבינו גם בהשגתו על‬
‫הרמב״ם הל׳ עבודה זרה ס״ג ה״ד‪.‬‬
‫א( רבינו לשיםתו בדבור הקודם וע׳ תום׳ ד״ה חייב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪130‬‬
‫כע״פב‪,‬‬
‫סבדי‬
‫ורבנן‬
‫פרק רביעי‬
‫כ ע ״ פ ב ממש‬
‫עבודה זרה‬
‫שחיטת‬
‫ב ע י ‪ /‬דהיינו‬
‫בהמה‬
‫ונסוך יין‬
‫ומים וביוצא בהן׳ ולא ס״ל לרבנן דלהנך עבודות ה״ל תולדות‪.‬‬
‫אמר‬
‫זרק‬
‫חייב‬
‫התקרובת‬
‫אסור‬
‫ר ב נחמן ע״ז — פי׳ שעובדין אותה בזריקת מקל לפניה הלכך‬
‫דעבודתה‬
‫בכך‬
‫אע״פ‬
‫היא‪,‬‬
‫שאין‬
‫לא נפק׳ לן אלא מזביחהג‪ ,‬דכתי׳ ויאכלו זבחי מתים‪ ,‬מה מ ת‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫התם ד‬
‫ילפי׳‬
‫לתקרובת אין לה‬
‫אתקש לזביחה דכתי׳ה אשר חלב זבחימו‬
‫וזורק‬
‫בטלה‬
‫כמת‪,‬‬
‫והקטרה‬
‫נמי‬
‫‪ , /‬ונסוך נמי כתייר‪ .‬יין נסכם‪,‬‬
‫בכלל נסוך ד כ ת י ׳ ו בל אסיך נסכיהם‪.‬‬
‫אבני‬
‫ב י ת קולים ז — אותן הנזרקות לפניו לתקרובת‪.‬‬
‫נעשה‬
‫מתםרי‬
‫כמגדל‬
‫לע״ז‬
‫הואיל‬
‫—‬
‫ותקרובת‬
‫ממין‬
‫בנינה‬
‫הוא‬
‫הלכך‬
‫בתורת ע״ז עצמה‪.‬‬
‫הניחא‬
‫כיון‬
‫משתבר‪,‬‬
‫ואפ״ה‬
‫לענין‬
‫אמו׳‬
‫דזה‬
‫למ״ד והא לא‬
‫הוא‬
‫עבודתה‬
‫פלחיה‬
‫כגדול‬
‫—‬
‫שוינה‬
‫בשלמא לענין אחיובי‬
‫פי׳‬
‫מיחייב‬
‫מאיכה‬
‫יעבדו‬
‫דהא‬
‫עלה‬
‫כונתו‬
‫לעבודתה‪ ,‬מיהו לעגין מיתסורי התיגח עקר המרקילוס שהיה בתחלה מ ת ס ר‬
‫בתוס׳ בנינו דהיינו עבודתו‪ ,‬אלא התוס׳ אמאי יאסר‪ ,‬והלא אין כוגת הזורק‬
‫אלא‬
‫לעבוד לעקר המרקוליס אבל לא לתקרובת עליו והיא אינה נעבדת‪,‬‬
‫ושני ליה כל א׳ ואי נ ע ש י ת מרז ותקרובת לחבירתה — כלומר כונת הזורק‬
‫לעבד בכל חברותיה הנוספות על המדקוליס הואיל ונעשית בנין ע״ז עצמה‪.‬‬
‫בשלמא‬
‫יינות ושמנים‬
‫‪ /‬איכא כעין פנים — לרוחא דמלתא קאמ׳‬
‫ולא משום דצריך להו לתרויהוח‪.‬‬
‫שבצרן‬
‫בעי‬
‫מתחלה‬
‫— וה״ל כעין זביחה‪ ,‬ורב יהודה ורב נחמן דלא‬
‫כעין פנים ט ס״ל כר׳ יהודה י‪ ,‬ומתני׳‬
‫נמי מוכחא כר׳ יהודה‪,‬‬
‫דהא‬
‫ו( תהלים‬
‫ד‪ (.‬דברים לב‪ ,‬לח‪.‬‬
‫ד( לעיל נ‪ ,‬א‪.‬‬
‫ג( לעיל כס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ב( = כעין פנים‪.‬‬
‫ח( עי׳ ריסכ׳׳א דכעין זריקה‬
‫ז( כ׳׳ה הגי׳ בגמ׳ ס‪.‬‬
‫סז‪ ,‬ד‪ ,‬וכדאי׳ בסנהדרין ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ס( ר״ל נזמש כעין םנים‪ ,‬וכמש״כ רבינו לעיל ד״ה‬
‫לא היה צריך לאמרו עיי״ש‪.‬‬
‫י( כ״כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הל׳ עבודה זרה פ״ג ה״ד עיי״ש‬
‫דמר סבר‪.‬‬
‫פרק רביעי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרכילי‬
‫ענבים אינן יא דבר‬
‫מתסדי‪,‬‬
‫ע״כ משום דהוי כעין זביחה כדתריצנא‪,‬‬
‫ואיכא מאן‬
‫כותינהו‪,‬‬
‫של נוי‪,‬‬
‫דמפ׳יג‬
‫במילתיה‬
‫ומשום‬
‫עבודה זרה‬
‫דרב‬
‫ע״ז‬
‫נוי‬
‫לא‬
‫‪131‬‬
‫מתסרי‪,‬‬
‫במאי‬
‫ותנא דםפתיב ס״ל נמי‬
‫יהודה‬
‫דוקא‬
‫שעובדין‬
‫אותה‬
‫במקל‪ ,‬דאי לא מיחייב כ״ש דלא מתסרייד‪ ,‬והא מדקוליס דדבר ברור שאין‬
‫עבודתה בזביחה כלל ולא בתולדותיהן וכי בצר לה פרכילי ענבים מתחלתה‬
‫לשמה‬
‫מתסרי דהויא להו כעין זביחה‪.‬‬
‫א״ר‬
‫אדר׳‬
‫אבהו — פי׳ שאין דרך עבודתה בכך‪ ,‬ואליבא דרבנן דפליגי‬
‫יהודה טו קאמר לה‪.‬‬
‫השתא‬
‫לבני נח — מן התורה מותרת היא בבמה דדהו דהא אתרבי‬
‫לענין נדרים ונדבות טז כיש׳]ראל[ כדכתי׳ איש איש אשר יקריב‪ ,‬כמקריב יז‬
‫כעין עבודת שם המיוחד‪ ,‬אבל במזבח שלנו אין מקריבין אותן להם אלא‬
‫א״כ הוא מנוקה מכל מוםיח כדכתי׳יט ומיד בן נכר‪.‬‬
‫]דף נא‪ ,‬ב[‬
‫כתוב‬
‫ע״כ הוא מדבר — עקרה ספרי כ פ׳ שחוטי חוץ‪.‬‬
‫אחד אומר ותראו את שקוציהם כסף וזהב‬
‫‪ — /‬הוא דמתסרי‬
‫מידי אחרינא לא‪ ,‬ע״כ לא מרבי׳ עץ ואבן אלא דומיא דכסף וזהב ד ב ר של‬
‫נוי‪ ,‬והאי קרא דעליהם למעוטי דבר שאינו של נוי הוא׳ אלא א״כ נעשה‬
‫לו‬
‫תקרובת המשתבר‪.‬‬
‫א״כ‬
‫לפנים‬
‫לא יאמר עליהם — כוליה קרא קאמר כדמפ׳‪.‬‬
‫מן ה ק י ק ל ח כ א‬
‫—‬
‫הוא החדר שע״ז שרויה בו‪.‬‬
‫יב( בכ״י יש קו אחרי‬
‫יא( כדמשמע מגמ׳ לקמן נא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫וע׳ בר״ן בםוגיין‪.‬‬
‫•וספת״ ונ׳ שהקו שייך למלת •ספת״ וא״כ ר״ל שהיא מקוצרת וצ״ל •ספתה״‪ ,‬וע׳ חוס׳‬
‫יד( נ׳ שחסרות כאן אי איזו מלים‬
‫יג( כ״ס רש״י‪.‬‬
‫לעיל נ‪ ,‬ב ד״ה ספת‪.‬‬
‫ונ׳ שחסר‪ :‬וקשה אם כן בפרכילי ענבים כשבצרן מתחלה לכך מדוע נאסרו‪ ,‬וע׳ רמב״ן‬
‫טו( לעיל בשחט חגב‪ ,‬ודרבנן כעין סנים ממש בעי׳‬
‫וריטב״א ד״ד‪ ,‬ומעתה‪.‬‬
‫יז( כן קראתי‬
‫טז( כדאי׳ חולין יג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫וכמש״כ רבינו לעיל ד״ד‪ ,‬דמר סבר‪.‬‬
‫יס( ויקרא‬
‫יח( כדאי׳ תמורה ז‪ ,‬א‪.‬‬
‫מלה זו אע״ס שבכת״י אינה ברורה כ״כ‪.‬‬
‫כא( גי׳ זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫כ( תורת כהנים יז‪ ,‬ג‪ ,‬והלאה‪.‬‬
‫כב‪ ,‬בה‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫פרק רביעי‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫אפי‬
‫‪,‬‬
‫עבודה זרה‬
‫מ י מ ומלח אסור — דשמא נעשה לו תקרובת המשתכר‪.‬‬
‫לקיקלון דבר של נוי אסור — ואע״ג דאינו משתבר‪.‬‬
‫חוץ‬
‫שאינו‬
‫דבר של נוי מותר — דליכא לספיקי‬
‫בנדי ע״ז דהא‬
‫ליוז‬
‫ביה נוי‪ ,‬ובתר רובא נמי לא‪ .‬דאם איתא דתקרובת הוא לפנים הוה מעייל‬
‫ליה‪.‬‬
‫דאפי‬
‫חילא‬
‫‪,‬‬
‫פ נ י ם כחוץ דמיא — ומים ומלח מותרין דלאו ת ק ר ו ב ת נ י נ ה ו‬
‫ביה מלתא לאקדובינהו קמיה‪.‬‬
‫השתא‬
‫פעורי‬
‫חוץ‬
‫דאפי׳‬
‫כפנים‬
‫דמי‬
‫—‬
‫ומים‬
‫נמי‬
‫ומלח‬
‫אסו‪/‬‬
‫דבל דבר הוא לו לנויכב מפני שפילותם כי רבה‪.‬‬
‫ע״ז‬
‫שהיה לה גנה‬
‫‪ — /‬דוקא שלא נעשה לה נ ו י כ ג אלא ל מ ת י ת‬
‫כמריה וצרכיה גתגו‪ ,‬שלא גאסרו עדין לע״ז‪ ,‬שאם געשה לה לגנה כד א ס ו ר‬
‫כדתגןכה אין או׳ געשה מרחץ‪.‬‬
‫ע״ז‬
‫של נכרי‬
‫‪ — /‬משגמרה כו אע״ג דלא עבדה‪.‬‬
‫פח‪0‬ה‬
‫— שבלבל צורת פגיה‪.‬‬
‫מכרה‬
‫או מ ש כ נ ה — ג״ל כגון שמשכגה עד זמן ידוע אם לא ג ת ת י‬
‫לך עד זמן ידוע תהא שלךכז‪.‬‬
‫בשעת‬
‫גמלה‬
‫לפי‬
‫לחזור‬
‫יש׳]ראל[‬
‫מלחמה א ס ר — גד׳ אפי׳ לא היה בדעתו לחזור אסור א ס‬
‫לאלתר כח‪ ,‬דאמ׳]דיגן[‬
‫דהאי דשבקיה ולא שקליה ב ה ד י ה‬
‫שבהול היה ע ל עצמו לצאת מפגי המלחמה אבל שמא‬
‫בדעתי היד‪,‬‬
‫בשבילה או לשגר אחריה‪ ,‬והגה שכבר באתה ליד יש׳]ראל[‬
‫קוד‬
‫ס‬
‫לאלתר‪,‬‬
‫דא״‬
‫כ‬
‫שגתבטלה‪,‬‬
‫אבל‬
‫בשעת שלום אם אין דעתם לחזור‬
‫בטלה‬
‫כג( הריטב״א ס ד׳״ן‬
‫כב( אבל רש״י ס״ל שמשום תקרובת הוא אסור ע׳ מהר״ם‪.‬‬
‫כו( כחיי לעיל יט׳ ב‪.‬‬
‫כד‪ (.‬לעיל מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כד( צ״ל‪» :‬ל‪1‬וי״‪.‬‬
‫בשם רבעו‪.‬‬
‫כח( לענ״ד הכווגה‪ ,‬שהרי אחר זמן רב שהיי יכול לשגר אחריה ולא‬
‫כז( ע׳ ר׳׳ן‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫פרק רביעי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪133‬‬
‫עבודה זרה‬
‫איבעי ליה לשקוליה ליה בהדיה‪ ,‬דהא ה״ל פנאי לצאת ולהוליד עמו מה‬
‫שירצה‪.‬‬
‫בימוםיאות ‪/‬‬
‫—‬
‫מפ‬
‫‪,‬‬
‫בגמ‬
‫‪,‬‬
‫מפני‬
‫שבונין אותו‬
‫בראשכם הדרד‬
‫כדי שיניחו עליו ע״זל וכשיצא המלך יפגעוהו וישתחוה‪ ,‬ופעמים כי המלך‬
‫אינו הולך באותה הדרך‪ ,‬הלכך כיון שעל הספק הם בונים אומ׳ אם יצטרך‬
‫לכך‬
‫יצטרך ואם לאו יהא לישיבה‪ ,‬הילכך אפי׳ עבר והניחוה עליו‪ ,‬אחר‬
‫םלוקא‬
‫מותר‪ ,‬דה״ל כמי‬
‫שלאל‬
‫נבנה‬
‫מתחלה‬
‫י״מלא מפני‬
‫לכך‪,‬‬
‫שכבר‬
‫בטלה המלך כשלא הניח עליה ע״ז והניח על אחרת וה״ל כע״ז שהניחוה‬
‫עובדיה‬
‫בשעת שלום‪ ,‬והראשון מפולפל יותר דמאן‬
‫לימא לן שעדיץ לא‬
‫יהא דעתו להניח עליו בפעם אחרת כשילך בזו הדרד‪.‬‬
‫בטובת‬
‫כותרים — שמא ימשכוהו לב אחריהם לפי שנראה בעיניהם‬
‫כאוהב‪.‬‬
‫אם‬
‫אינו‬
‫ענין‬
‫‪/‬‬
‫תנהו‬
‫‪— /‬‬
‫ואע״ג‬
‫דתקרובת‬
‫לא‬
‫מתם'‬
‫בהכי‬
‫כדמ׳]פרישנא[ ל‪4‬‬
‫]דף נב‪ ,‬א[‬
‫השתא‬
‫גניזה בעיא‬
‫משפםלו‬
‫— פי׳‬
‫משחצםא‪.‬‬
‫מנץ‬
‫—‬
‫נפיק לה מקרא לקמן בשמעתין‪.‬‬
‫לעףז ] ו כ ר [ — פי׳ שטעונה אבוד ב דלית לה בטלה עולמית‪,‬‬
‫וגניזה שלה היינו בים המלח או שחזקה חורה לרוח כד׳ יופי ג‪.‬‬
‫בם( מלה זו לי׳ בגמ׳ ולא‬
‫שגר בסלה היא כמו שאמרו בגמ׳ נג‪ ,‬ב עיי״ש‪.‬‬
‫ל( לעיל מז‪ ,‬ב בד״ה אבן כ׳ רבינו שאבן שחצבה מתחלה כדי להושיב‬
‫בשום םפר‪.‬‬
‫עליה ע״ז נאסרת מיד ולכן פי׳ כאן שבונים אותו על הספק ולכן לא נאסרת רק כל זמן‬
‫לא( לא מצאתי בראשונים‪.‬‬
‫שהע״ז עליה כמו שאי׳ שם במשנה העמיד עליה וכ״ו‪.‬‬
‫לב( כן סי׳ רבינו גם לעיל מד‪ ,‬ב‬
‫וע׳ ר״ן שצירף את ב הפי׳ שכ׳ רבינו לתי׳ א‪.‬‬
‫לג( לעיל מה‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬הגוים‪,‬‬
‫ד״ד‪ ,‬ה״ג‪ ,‬והר״ן בסוגיין כ׳ פי׳ זה בשם רבינו‪.‬‬
‫ע׳ גס תום׳ בסוגיין ד״ד‪ ,‬תנהו‪.‬‬
‫א( לשם ע״ז נאסר מיד גם קודם שפסל ממנו ע״ז כדאי׳ לעיל מז‪ ,‬ב‪ ,‬עמ״ש‬
‫ב( כוונת רבינו לומר שאץ המונה לגניזה ממש בגניזה דאי׳ באבני‬
‫רבינו שבג‬
‫ג( לעיל מג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מזבח לקמן נב‪ ,‬ב‪ ,‬כן למדתי מדברי הריטב״א םד״ה מנין‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫דכתר‬
‫ושם בסתר‬
‫פרק רביעי‬
‫—‬
‫עבודה זרה‬
‫ואי ק״לד ליתי מואשידיהם ‪ /‬ד ‪ .‬ואמי לקמן ו‬
‫דשלוחן של יש׳]דאל[ הוו‪ ,‬ואיכא למי׳ דלמא הודאת שעה היתד‪ .‬כדי שלא‬
‫יטעו ז ע״ז של אמוריים כי ימצאו אותה ע״ז מלאה ח ואם לא ישרפום שמא‬
‫יעברום‪ ,‬אבל ע״ז דנכדי עד שלא באתה ליד יש׳]ראל[ אינה טעונה גניזה‬
‫אלא אומי לגוי ומבטלה ט‪ ,‬אבל משנטלה הויא לה ע״ז דישראל ובעי שחיקה‬
‫כדתגיאי המוצא כלים‪.‬‬
‫בין‬
‫לר׳ ישמעאל בין לר״ע — כדכתו׳ את כל המקומות אשד עבדו‬
‫ומוקמי׳יא במשמשין‪.‬‬
‫תקרובת‬
‫ותיבעי‬
‫של אוכלין — שנתבטלה ע״ז שלהן מי בטלה טומאתן או לא‪.‬‬
‫ליהיב — תקרובת‪ ,‬וי׳׳מיג כלים המשמשים לע״ז‪ ,‬דומיאיד‬
‫דאוכלין המשתברין‪ ,‬כגון שחתכן מתחלה לכך‪.‬‬
‫כיון‬
‫דאית לה ו טהרה — פי׳ בטומאת כלים בעלמא ה״נ אע״ג דלא‬
‫בטיל איסור׳ כדדב גדל טומאתה מיהא בטלה‪.‬‬
‫ותיבעי‬
‫ליה ע״ז — ד ל י ת ליה טהרה כגון שהשתחוה לאבן או לאילן‬
‫ובטלה אי בטלה טומאתה או לא‪.‬‬
‫] ד ף גב‪ ,‬ב[‬
‫שבטלה‬
‫גוי‬
‫כי קמבעיא ליה — ואי ק״ל תיבעי ליה ע״ז דישראל‬
‫דלא בטיל א י ס ו ‪ /‬התם בטול כמאן דליתיה דמי‪ ,‬דלגבי ע״ז‬
‫דישראל לא מהגי בטול כלל‪ ,‬אבל הכא כיץ דאהגי ביטולו לגבי ע״ז עצמה‬
‫ד‪ (.‬תשרטון באש‪ .‬דברים יב‪ ,‬ג‪.‬‬
‫ד( קו׳ ותי׳ רבינו כ׳ הריטב״א ד״ד‪ .‬מנין בשם רבינו‪.‬‬
‫ט( בכת״י יש‬
‫ח( צ״ל‪ :‬״מליאה ע״ז״‪.‬‬
‫ז( חסר‪. :‬אחר״‪.‬‬
‫ו( נג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫י( במשנה לעיל מב‪ ,‬ב ועמ״ש לעיל לה‪ ,‬א ד״ה‬
‫באן מלה א שלא יכולתי לפענחה‪.‬‬
‫יב( ראה בריטב״א ותראה שחסר כאן‪:‬‬
‫יא( לעיל נא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫אסורי ובתע׳ שם‪.‬‬
‫‪.‬כלים ]ומלה זו היא הבאה מן הגמ׳[ כלים של תקרובת• וזה פי׳ של רבינו‪.‬‬
‫יד( לענ״ד גם כאן נתחלפו לו השורות לכותב הכת״י‪ ,‬וממלת‬
‫יג( כן פי׳ רש״י‪.‬‬
‫‪.‬דומיא״ והלאה שייך לם״ש לעיל‪ ,‬שכלים ר״ל כלים של תקרובת‪ ,‬ובתקרובת צריך‬
‫שתהיה משתבר‪ ,‬כעין פנים‪) ,‬כדאי׳ לעיל נא‪ ,‬א עיי״ש( ולכן מפרש רבינו כגון‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫ומשמשיה‬
‫לבטולי‬
‫כדתגןםו‬
‫ביטל‬
‫סרק רביעי‬
‫ע״ז‬
‫ביטל‬
‫ע בו דה זרה‬
‫אהני‬
‫משמשיה‬
‫נמי‬
‫‪135‬‬
‫לגבי‬
‫תקרובת‬
‫טומאתן מיהא או דלמא לא מהניא כלל‪.‬‬
‫אליבא‬
‫דנז״ד‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫פלוגתא היא במנחות טז פ׳ בתרא‪ ,‬והאי תנא‬
‫ם״ל דלאו בית ע״ז הוא‪ ,‬מדקאמ׳ אצ״ל לדבר אחר‪ ,‬וקנסא הוא דקנםינהו‬
‫להו‪,‬‬
‫וקמבעיא לן אי‬
‫קנסי‬
‫‪,‬‬
‫נמי‬
‫בכלים או לא‪ ,‬אבל אליבא דמ״ד‬
‫בית‬
‫ע״ז הוא הרי נאסר אפי׳ להדיוט ואין להם בטלה‪.‬‬
‫איתיביה‬
‫כל הכלים‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫ואי ק״ל התם ע״ז ממש הוא ואין להם‬
‫בטילה אפי׳ להדיוט והיאך אפשר לאשתמושי בהו‪ ,‬איכא למי׳ ס״ל למק׳‬
‫דאין אדם אוסר שאינו שלו אפי׳ ע״י מעשה והנהו לאו דידיה הוו ולא‬
‫מתסרי‪ ,‬ואע״ג דמעל בהויז לא נפקא לחולין‪ ,‬דתנןיז במעילה יח פ׳ הנהנה‬
‫אין‬
‫מועליט‪ ,‬מ״מ שמעינן דלא‬
‫קנסי׳‬
‫בכלים‬
‫כדקנסי׳‬
‫בכהגים‬
‫כדכתי׳כ‬
‫אך לא י ע ל ו ‪. /‬‬
‫מזרחית‬
‫ששקצום‬
‫צפונית — במ׳ מדות בא גבי לשכת בית המוקד‪.‬‬
‫לע״ז‬
‫—‬
‫שבנאום כב לע״ז‪ ,‬וה״נ ס״ל למק׳ דאין נאסרות‬
‫אפי׳ ע״י מעשה משום דלאו דדהו הוא ואפ״ה פסלינהו לגבוה‪ ,‬ורב פפא‬
‫גופיה מצי לתרוצי ליה התם ע״י מעשה בג אפי׳ ע״י הדיוט נאסרה‪ ,‬אלא‬
‫חד מתרי טעמי נקיט‪.‬‬
‫קרא‬
‫אשכח ודריש — שהדי נתנה להם תורה לאסרן כאלו כד היו‬
‫יז( כ״כ בעל המאור‬
‫טז( קט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫טו( במשגה נב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שחתכן וכר‪.‬‬
‫יט( חסר‪• :‬וכ״ו״ וז״ל המשגה שם‪ :‬״אין‬
‫יח( ים‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בסוגיין ועי מלחמת‪.‬‬
‫כ( מלכים ב‪ ,‬כג‪ ,‬ט‪,‬‬
‫מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד״‪.‬‬
‫כב( יגעתי ולא מצאתי להבין איך‬
‫כא( ס״א מ״ו‪.‬‬
‫וכדאי׳ במגתות קט‪ ,‬א‪.‬‬
‫אפשר לסרש •שבנאום״‪ ,‬הלא אם הגויים בנאום בטח לא היו מהרין מלהניף עליהם ברזל‪,‬‬
‫ושלא תהיינה האבנים פגומות וא״כ מאי מקשי בגמ׳ היכי נעביד וכ״ו‪ ,‬וצע״ג‪ .‬ודע שרש״י‬
‫ביומא טז‪ ,‬א‪ ,‬פי׳‪• :‬ששקצום — שהקטירו עליה לע״ז״‪ ,‬ופשיטא לי שגם להקטיר נקרא‬
‫ע״י מעשה אע״ס שלא עשה מעשה באבנים גופן‪ ,‬וא״כ צ״ב למה פי׳ רבינו •שבנאום״‪.‬‬
‫כג( ר״ל דם״ל דע״י מעשה כן אוסר דבר שאינו שלו‪ ,‬ע׳ ריטב״א בסוגיין ד״ד‪ .‬מאי ובגמ׳‬
‫כד( ברור לי‬
‫לקמן נד‪ ,‬א‪ ,‬ובתום׳ שם ד״ד‪ ,‬היתד‪ ,.‬וע׳ גם בעל המאור בסוגיין‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪136‬‬
‫שלהן‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק רבתי‬
‫שהרי עשאן כשלהן כד מדכתי׳ וחללוה‪ ,‬כלומר שאין לי עוד רשות‬
‫בהן ואין שמי נקרא עליהם‪ ,‬והנה היא חולי׳ הואיל והן היו יכולין לאסרן‬
‫נמי נאסרו‪ ,‬ובעי גניזה‪.‬‬
‫ולהדיוט‬
‫דהיכי‬
‫אותן‬
‫לעביד נתברינהו‬
‫—‬
‫גוי כדי לבטלן מן האסור ואח״כ נבנה‬
‫במזבח‪.‬‬
‫אבנים‬
‫שלמות‬
‫וננסרינהו‬
‫‪ — /‬אבל פגומות פסו׳‪.‬‬
‫— פי׳ יגסר אותן הגוי במסור שיהו בטלות כד‪ ,‬בשבירתן‬
‫ולא יהוכו‪.‬‬
‫לא‬
‫תניף עליהן‬
‫‪ — /‬ואם הגיף פםולין כדת׳כז חופדין למטה מן‬
‫הבתולה ומביאין שם אבגים שלמות ושלא הגיף עליהם ברזל שהברזל פוסל‬
‫בגגיעה‬
‫ובפגימה לכל דבר‪ ,‬פי׳ אפי׳ שלא ע״י‬
‫ברזל כיון שגפגמו פסו׳‬
‫אבגים שלמות בעי׳‪ ,‬ומ״ה גגזום שלא היו עוד ראויות למזבח‪.‬‬
‫וליתברינהו ‪ -‬גוי‪.‬‬
‫ולשקלינהו‬
‫לנפשיהו‬
‫—‬
‫ואי‬
‫אמרת‬
‫כיון‬
‫דהקדש‬
‫גיגהו‬
‫אסירי‬
‫להדיוט‪ ,‬הא אמר ר ב הושעיא ]וכו׳[‪.‬‬
‫שרבינו בזה תנא המסייע לרמב״ן במלחמת שע״י גויים י‪1‬או לחולין וגזירת הכתוב הוא‬
‫כד‪ (.‬וזיל המאירי ד״ה לסי‪. :‬לסי דרכך ]לפי‬
‫עיי״ש בלשונו‪ ,‬ולא כבעל המאור‪.‬‬
‫פי׳ רש״י שננסרינהו דיל אחר שבירתן[ למדת שאבנים שנפגמו ונפסלו אס אפשר להשוות‬
‫פגמיהן שלא בברזל הוכשרו ]וכ׳׳כ הרמב״ן שמות כ‪ ,‬כב‪ ,‬וגם רבינו בחיי שם[‪ ,‬ויש‬
‫חולקין בה ומסרשים מה שאמרו כאן לינסרינהו על הגוי כלומר שינםרם בשעת בסולם‬
‫עד שלא יהא שם סגימה לעולם‪ ,‬ולא הוכרע בידינו״ עכ׳׳ל‪ ,‬הנך רואה שה‪.‬ויש חולקיך׳‬
‫הוא רבינו‪ ,‬ולמדנו מזה שגם בשעת בסולם אסור לא תניף עליהם ברזל שייכי בהו‪ ,‬וזה לא‬
‫כבאר שבע המובא במשנה למלך הל׳ בית הבחירה ס״א הט״ו‪ .‬ושמעתי מאאמו״ר הגאון‬
‫הצדיק ר׳ שמעון סופר זצ״ל אבוק״ק ערלוי שאע״פ שמותר להשוות פגמיהן בכסף או‬
‫בזהב לא הקשו בסוגיין כן משום שהרי החשמונאים עניים היו כמו שאמרו לעיל מג‪ ,‬א‬
‫שאפי׳ את המנורה עשו מבתל העשירו מכסף וכ״ו ומכש״כ שלא היה להם כסף‬
‫כז( מדות פ״ג מיד‪.‬‬
‫כו( חסר‪. :‬פגומות״‪.‬‬
‫למקבוח ולכשילים‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אטו‬
‫פרק רביעי‬
‫‪137‬‬
‫עבודה זרה‬
‫— כסף שבלשכה ושבמקדש היה רובו של עולם׳ וכל דפדיש‬
‫מדובא פרישכח‪.‬‬
‫דינרא‬
‫הדרינא — מטבע חשובה בימי אבדריאנום וכולה של זהב‪,‬‬
‫ומפני חשיבותה היו הגזברים מחליפים בו כל המטבעות הבאים שם לשקלים‬
‫וכשגפסלה אותו‬
‫ולנדבה‪,‬‬
‫מטבע‬
‫גמצא‬
‫רובו‬
‫בב״ה‪,‬‬
‫וכשהרב‬
‫הבית‬
‫בקשו‬
‫לגזור על כל מה שיבוא לידם מאותו מטבע כי שמא מן המקדש היה‪ ,‬וכיון‬
‫דגוים לאו בגי מעילה נגהו לא גפיק לחולי׳ על ידיהו כדא׳‬
‫בפסחים כס‬
‫‪,‬‬
‫כגון שנפלה דליקה מאיליה דלא הוה איניש דלימעל ולא נפיק לחולי ‪.‬‬
‫וחללוה‬
‫לא‬
‫— מכאן שהתורה העידה עליו שיוצא לחולין ע״י‪.‬‬
‫אשתמש ביה מבור• — אבל לצורך גבוה קימי‪.‬‬
‫מתני‬
‫ליה שלו ושל זזבירו‬
‫—‬
‫אבל לא של ישראל כלל אע״ג דיש‬
‫לגוי שותפות‪.‬‬
‫אדעתא‬
‫שאם‬
‫לא‬
‫היה‬
‫דגוי פלח — פי׳ לא היה עובד מפני ק ב ל ת יראתה עליו‪,‬‬
‫הגוי‬
‫עובדה‬
‫הוא‬
‫לא‬
‫היה‬
‫עובדה‬
‫והיה‬
‫משברה‬
‫ומוכרה‬
‫וה״ל ע״ז דגוי‪.‬‬
‫] ד ף גג‪ ,‬א[‬
‫מחלוקת‬
‫בצורף גוי ־ ‪ -‬וחזר אותו צורף ומכרה לישראל‬
‫שאינו צורף‪ ,‬דר׳ סבר כיון דםתמה צורף משברה ומתיכה משמכרה לו ודאי‬
‫בטלה‪ ,‬ורבנן סברי כיון דגוי הוא מימר אמד פלח לה ולא ת ב ר לה׳ אבל‬
‫מכרה‬
‫לצורף יש׳]דאל[‬
‫ד״ה בטלה׳ ואם‬
‫מכרה‬
‫ליש׳]ראל[‬
‫שאינו צורף‬
‫ד״ה לא בטל‪ ,‬מימד אמר איידי דדמיה יקרין מזבין ליה לגוי ופלח לה‪.‬‬
‫לחבלה‬
‫למי‬
‫ממש — פי׳ שפי׳ לו הלוקח כי לשברה הוא קוגה אותה‪.‬‬
‫שעתיד לחבלה — שדרכו לשברה בםתמא‪.‬‬
‫וש״מ‬
‫בין בזה‬
‫ובין בזה‬
‫‪₪‬לוקת‬
‫— ותיובתא למ״ד‬
‫בצורף‬
‫גד‬
‫ד״ה לא בטל‪.‬‬
‫כה( ע׳ היסב במאירי ד״ד‪ .‬הקדש ותמצא עומק סי״ של רבינו בזה‪.‬‬
‫כט( כז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪138‬‬
‫הלוקח‬
‫לוקח‬
‫פרק רביעי‬
‫עבודה זדה‬
‫גרוטאות מן הגוי — סתם הלוקח גרוטאות להתיכןא הוא‬
‫בין שהוא צורף בין שאיגו צורף‪.‬‬
‫ע ד שלא נתן‬
‫אם‬
‫‪ — /‬מפ׳ לה בהשוכרב משום דהוי מקח טעות‪,‬‬
‫וסיפא אע״ג דהוי מקח טעות‪ ,‬כיון שהגוי מחזיר מעות לישראל וגוי גוטל‬
‫ע״ז מידו מחזי כמאן דמזבין ע״ז לגוי והוא דמי ע״ז ביד ישראל‪,‬‬
‫ש״מ‬
‫דאפי׳‬
‫במכירתה‬
‫לצורף ישראל לא‬
‫לישראל‪,‬‬
‫וכ״ש‬
‫לגוי‪,‬‬
‫מבטל לה‪,‬‬
‫אבל‬
‫כלי‬
‫נ״ל‬
‫דוקא‬
‫תשמישיה‬
‫ע״ז‬
‫וגויה‬
‫דאיגה‬
‫לא ג‬
‫מ״מ‬
‫בטלה‬
‫בטילןד‬
‫במכירתן בין לגוי בין לישראל‪ ,‬דהתם הוא דמימ׳ אמר גוי פלח לה ישראל‬
‫גמי איידי דדמיה יקרין דמזבין לה לגוי‪ ,‬אבל הכא מאי מעליותא אית להו‪,‬‬
‫ובמאי מגכרי ללוקח דמשל ע״ז הוו‪ ,‬וכיון דהכי הוא לביש להו ומשתמש ה‬
‫להו ומיתבר להו ועביד להו כל צרכיה‪ ,‬ומאן דמזבין אדעתא דהכי זבין ליה‪,‬‬
‫ועוד תגיא בתוס׳]פתא[ ה כלים המשתמשים בהם בגופה אסורה שלא בגופה‬
‫מותרת אף כלים המשתמשים בהו גגבום כ ו מ ר י ם ו הרי אלו מותרים‪.‬‬
‫]דף גג‪ ,‬ב[‬
‫ואי משום הנך דמעקרא — פי׳ קודם שנתנה הב״ה לאברהם‪,‬‬
‫ואי ק״ל תיפוק לי משום דאיכא נטעום מתחלה לכך ז או גדעום ופסלום לע״ז ח‬
‫דעשה‬
‫בהם מעשה ואסרום אע״ג דלאו דדהו הן בהנהו מיהא‬
‫להו דלא של יש׳]ראל[ ננהו׳ ואיכא למימר כיון שיש׳]ראל[‬
‫בבטול סגי‬
‫רבים ט גגהו‬
‫אע״ג דעשו בהן מעשה לא אסרום כדאמ׳ ל ק מ ׳ י לגבי מים של רבים דאע״ג‬
‫ג( ברור שמלה זו ט״ס‬
‫ב( לקמן עא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫א( עמ״ש הר״ן בשם רבינו‪.‬‬
‫ד( רבינו תנא המסייע לרמב׳׳ן ז׳׳ל מובא בטור יו׳׳ד סטי׳ קלט‬
‫היא וצריבה להמוזק‪.‬‬
‫)וכ״ס הרמ׳׳א שם קמו ס׳׳ח(‪ ,‬והרמב״ן בחי׳ לעיל נא‪ ,‬א כ׳ וביאר דבריו אלו באורך‪ ,‬ומביא‬
‫גם את הראי׳ מתוספתא שכ׳ רבינו )והר׳׳ן בריש פירקין העתיק דבריו מלה במלה‪ ,‬ומרן‬
‫בב״י שם כ׳ בשם הר״ן משום שלא הי׳ לפניו ז״ל חי׳ הרמב׳׳ן(‪ ,‬ומדלא כ׳ הרמב״ן שגם‬
‫רבינו ס״ל כן‪ ,‬יוצא ברור הדבר שכתבתי כבר במק״א‪ ,‬שהרמב׳׳ן ז״ל לא ראה את ססרו‬
‫של רבינו למסיכתין אע׳׳פ שמביא את דברי רבינו על כל פני המסכתא כולה‪.‬‬
‫ו( שם נוסף ״ומכרום׳׳‪ ,‬וברור‬
‫ה( פ׳׳ז ה׳׳ו עיי״ש‪ ,‬ונוםחת רבינו לא מצאתיה‪.‬‬
‫ח( כדאי׳ לעיל מח‪ ,‬א‪.‬‬
‫ז( כדאי׳ לעיל מה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שכותב הכת׳׳י השמיטה בטעות‪.‬‬
‫ט( חי׳ זה עולה יפה על האילנות שהיו של ישראל והגויים גדעום ופסלום אבל באילנות‬
‫שנסעו לכך צ״ל שרבינו ם׳׳ל כיון שהארץ של רבים היא אין האילן שנטעו גוי נאסר‪,‬‬
‫ולענ״ד דבר חדש הוא לגמרי וי׳׳ל בזה הרבה‪ ,‬וע׳ מאירי והריטב׳׳א שכ׳ ד׳׳ז בשם רבינו‬
‫אבל הריטב״א כ׳ הקושיא בזה הלשון‪« :‬וא״ת ודלמא עביד בהו מעשה״ עכ״ל ]ולא כ׳‬
‫י( נט‪ ,‬א‪.‬‬
‫כלל מאילנות דנסעום מתחלה לכך[‪ ,‬וע״ז כ׳ תי׳ של רבינו‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫פרק רבעי‬
‫ע בו דה זרה‬
‫‪139‬‬
‫דטפחינהו בידיה דעבד בהו מעשה לא מיתסרי כלל‪ ,‬וה״נ אי לאו דשליחותייהו‬
‫עבדי לא מווסרי‪ ,‬ואי ק״ל כלים שהזניח אחז יא היכי אסר להו אפי׳ ע״י מעשה‬
‫והא של רבים ננהו‪ ,‬איכא למי׳ כיון דאקדישו ה״ל כדיחיד‪.‬‬
‫בימום‬
‫— אבן א׳ ודרכן לעשותן להניח עליו ע״ז‪ ,‬מזבח אבנים‬
‫הרבה‪ ,‬ועושין אותו להקריב לפני ע״ז והוא נאסר בתורת משמשיןיב הואיל‬
‫ונעשה מתחלה לכךיג‪ ,‬והנימוס שהוא אבן אחת כ י ח שנפגם יד מותר‪.‬‬
‫מזבח‬
‫שנפגם‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫פי׳ עד שהרס רוב בנין‪ ,‬והטעם לפי שהוא בנין‬
‫אבנים אע״פ שנפגמו ר ו ב האבנים טו במקומן כיון דרוב בנינו טז מתקיים לא‬
‫זילו באפיה ולא שביק ליה‪ ,‬אבל אבן אחת משנפגמה רובאיז שביק לה ומייתי‬
‫אחרינא‪ ,‬וכי בעי׳ נפילת רובויח בבימום ה״מ שנפליט מאיליו אבל היכא‬
‫דפגמן איהו אפי׳ במשהו בטלין‪ ,‬כדמ׳ הא זילא באפיה ובטלינהו‪ ,‬כ ד א מ ׳ כ‬
‫לענין אשרה אפי עלה א׳‪ ,‬וניל דוקא בבימום וכיוצא בו שהוא ד ב ר מיוחד‪,‬‬
‫יב( לענ״ד גם הרמב״ם הל׳ עבודה זרה ם״ח הי״ב ם״ל כן דמזבח‬
‫יא( כדאי׳ לעיל נב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫אסור משום משמשין ומ״ש‪ :‬״עד שינתץ רובו ביד גוי״‪ ,‬כוונתו היא לאפוקי ביד ישראל‪,‬‬
‫וקמ״ל דמשמשי ע״ז ג״כ אין להם בטול ע״י ישראל )ולא כרב האי גאון שם״ל שמשמשי‬
‫ע״׳ז אפי׳ של ישראל יש להם בטול ראה מאירי לקמן נד‪ ,‬א ד״ד‪ .‬לא והריטב״א שם‬
‫בשם ר״ח( אבל בנשתברה מאיליה יש למזבח בטול‪) ,‬כמו בימום(‪ ,‬ומיושבת קר הלחם‬
‫משנה שם אבל הכסף משנה ולח״מ והש״ך יו״ד קמו סקי״ב לא סי׳ כן את דברי הרמב״ם‪,‬‬
‫יג( ר״ל אז נאסר המזבח מיד אפי׳ קודם שהקריב עליה וכמש״כ רבינו‬
‫וצ״ב ואכמ״ל‪.‬‬
‫יד( בדבור הבא כ׳ רבינו שבנסגם מאליה‬
‫לעיל מז‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬אבן שחצבה עיי״ש‪.‬‬
‫סו( וממה שכתב רבינו‪ :‬״כיון דרוב בנינו‬
‫צריך פגימת רוב האבן‪.‬‬
‫מתקיים״ וכ״ו‪ ,‬משמע שאפי׳ אם נפגם רוב כל אבן ואבן של רוב האבנים עדיין‬
‫טז( וז״ל רבינו לעיל מז‪ ,‬ב ד״ה ג׳ בתים‪ :‬״ובית זה אין לו היתר‬
‫הוא אסור‪.‬‬
‫עד שיבטלנו גוי ובטול שלו הוא נתיצת רובו כענין מזבח של ע״ז כי הטעם אחד הוא‬
‫לזה ולזה והנני מפרש בגמ׳ אותו ס״ר ישמעאל״ עכ״ל‪ ,‬ועס״ז תבין מ״ש המאירי )בסוגיין‬
‫ד״ד‪ .‬בימום(‪ .‬בשם רבינו עיי״ש אבל מ״ש המאירי שם בשם רבינו שבית או אבן שהיא‬
‫יז( ע׳ מאירי שכ׳ ד״ז‬
‫בעצמה ע״ז בסגימת משהו מותרין‪ ,‬ד״ז לא מצאתי בדברי רבינו‪.‬‬
‫בשם התוספתא ]במסיכתין ס״ו ה״ג[‪ ,‬ואינני יודע מדוע לא הזכיר רבינו תוספתא זו‪.‬‬
‫יה( לענ״ד חסר כאן‪ :‬״בבית ומזבת ופגימת רובו״‪ ,‬ודוק ותמצא שמוכרח שחסרות מלים אלו‪.‬‬
‫‪ p‬לעיל מט‪ ,‬ב‪ ,‬ודע שכל הפוסקים כ׳ םתמ בימום שנפגם‬
‫ים( או נפגם ]הבימום[‪.‬‬
‫מותר‪ ,‬ומשמע אסי׳ בכל שהוא והרימב״א כ״כ להדיא בשם רש״י‪ ,‬ובשם רבינו פ הריטב״א‬
‫שצריך שיפגס רובו‪ ,‬ולא כ׳ ההבדל שכ׳ רבינו בין נפגם מאיליו או סגמו הוא‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק רביעי‬
‫עבודה ז רא‬
‫אבל מזבח ובית שהן אבגים הרבה בעי׳ פגימת דוב האבנים כא ונתיצת ד ו ב‬
‫בגיגו‪ .‬מדאמ׳ לעילכב ב א מ י מזבח ששקצום לע״ז וגגזוס משום דלא אפשר‬
‫למנסדינהו למזבח דהיכי נעביד גתבריגהו גוי‪ .‬כדי לבטל אסר‪ ,‬והדד גבגיגהו‬
‫למזבח אבנים שלמות בעי׳׳ ואי ס״ד דבגתיצה לחודה סגי‪ ,‬לנתצינהו ולא‬
‫נתבדיגהו והדר גבגיגהו במזבח׳ ואי ם״ד דפגימת אבן ונתיצת רוב בנינו מגי‪,‬‬
‫גוי חדא מיניהו ונתיצננהו והדר נשתדי׳ אלא לאו ש״מ כדאמ׳כג‪,‬‬
‫ליתבר‬
‫והשתא איבעי לן לפרושי בשומו כל אבני מזבח׳ כלומד היכא דמשכח כל אבגי‬
‫מזבח מחוברות צריך הוא לשומם כאבני גיר‪ ,‬פי׳ לגררם ולנפצם מן העולם‪,‬‬
‫אבל אי לא משבח להו לכולהו לא צריד משום דבטלו מאיליהן‪ ,‬ובמזבחות‬
‫של גוים קמיירי‪ ,‬ובכ״מ רובו ככולו‪ ,‬ולשון הגי׳ דקאמ׳ אי איכא כאבני גיר‬
‫מגופצות לא יקומו ואי לא כד יקומו‪ ,‬איגו מדרש הפסוק אלא פי׳ למה כה אנו‬
‫צדיכין לראות מזה המקרא‪ ,‬כלומד הפסוק הזה עצמו מוכיח שאם געשו כ ל‬
‫אבגי מזבח או רובן בשעת מציאתן כאבגי גיר לא יקומו ער ] ד [ אשדים‬
‫וחמנים‪ ,‬ואי אתה צדיד לבערם עוד מן הארץ‪ ,‬ואי לא לא יקומו וצריד ל ב ע ר ם‬
‫ולא יהגה מהם דכיון שכבשם באםר הדי הוא כאסו׳ ע״ז דיש׳]דאל[ דאין‬
‫להם עוד התר‪ ,‬ויש׳]ראל[ אין יכול לבטל שום אסור ע״ז‪.‬‬
‫] ד ף נד‪ ,‬א[‬
‫תנא נטבד שלו אסור — אי תלוש אסר אפי׳ להדיוט‪,‬‬
‫אי מחובר שלא היה בו שום תפיסת ידי אדם או ב״ח אסור לגבוה ומותר‬
‫להדיוט‪.‬‬
‫של‬
‫ח ב י ת מותר — אפי׳ לגבוה ואפי׳ תלוש ואין בו דוח חיים דאיגו‬
‫אוסר דבר שאיגו שלו‪.‬‬
‫אונם‬
‫הכל‬
‫רחמנא פטריה‬
‫—‬
‫וכיון דמן התורה א אמאי מתםרה הגעבד‪.‬‬
‫היו בכלל לא ת ע ב ד ם — וכית דבפדהםיא מיהת אסו׳ אע״ג דלא‬
‫כא( ונ״ל שכאן מספיק פגימה כל שהוא בכל אבן ואבן כיון שנותץ גס רוב בנינו‪.‬‬
‫כה אבל צ״ב מדוע גנזו את כל אבני המזבח הלא נתיצת‬
‫כב( נב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ופגימת רוב האבנים סגי‪ ,‬לבננהו את מעוט האבנים שנשארו שהם כשרים ושלמים וי״ל‬
‫כה( כן הוא בכת״י‬
‫כד( ממ״ש רבינו להלן ברור שחסר כאן‪ :‬״לא״‪.‬‬
‫ואכמ״ל‪.‬‬
‫ונ״ל שצ״ל‪» :‬מה״‪.‬‬
‫א( חסר‪. :‬סטור״‪5 ,‬׳ תום׳ וריטב״א‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫סרק רביעי‬
‫‪141‬‬
‫מיחייב עלה בב״ד דהא לבו לשמים ומאונס הוא דקעביד אפ״ה נעבד קרי׳‬
‫ביה ואסור לגבוה‪ ,‬והא דאמ׳ בציגעה מיהת לאו הלכתא היא וכבד א ת ב ד ר‬
‫לן פ׳ בן סורר ומורה ב‪.‬‬
‫בימוםאות‬
‫של גויס ‪/‬‬
‫—‬
‫שגזרו שמד על ישראל לעבוד ע״ז שלהם‪,‬‬
‫אותן בימוסאות אין להן להם בטלה לעולם‪ ,‬דאסורי ע״ז ניגהו‪ ,‬אלמא כיון‬
‫דפלחו בפרהסיא אע״ג בין ג באונם היו אסר‪.‬‬
‫שנסך‬
‫יין לחמה ד — כי קתני באונם לעולם כגון שאנס בהמת חברו‬
‫והשתחוה להד״ ואי אמרת הא איכא ד ב ר שאינו שלו‪ ,‬כיון דעבד בו מעשה‬
‫אסרה‪.‬‬
‫הא‬
‫בימוס בעלמא שויה — ובימוס אינו נאסר להעביד ש ה ע ב י ר ו ע״ז‬
‫‪,‬‬
‫משם אלא א״כ נעשה מתחלה לכך כדמפ׳ פ כל הצלמים ז‪ ,‬ואי ק״ל אמאי‬
‫קרי ליה בימום הא בעין מזבח עבדיה‪ ,‬איכא למי׳ כיון דכעין אבן אחת היא‬
‫כעין בימוס קרי ליה‪.‬‬
‫אלא‬
‫]וכו׳[ כגון שנסך‬
‫‪ r‬לבהמה ח — עצמה‪ .‬בין קרניה — דהויא‬
‫ע״ז‪ ,‬ועשה בו מעשה ט ואסרה אפי׳ להדיוט‪ ,‬ואע״ג דקתני ליה בנעבד מותר‬
‫דמותר‬
‫להדיוט י‪ ,‬כיון דבאסור קמיירי קתני כל נעבד האסור והוי אסור‬
‫להדיוט כ״ש לגבוה‪ ,‬ואפי׳ יא מעשה כל דהויב‪ ,‬ונ״ל דהא דאמ׳ אין אדם‬
‫אוסר שאינו שלו‪ ,‬גמ׳]רינן[ מהקדש דכתי׳יג איש כי יקדיש יד‪ ,‬מה שלו סו‪,‬‬
‫ולא‬
‫אתברר טעמא כי עשה בה מעשה מאי זה טעם אסרה‪ ,‬דהא‬
‫לגבי‬
‫ד( כ״ה גי׳ ר״ח‪ ,‬ובגמ׳ ם‪ .‬הגי׳‪• :‬יין‬
‫ג( פלה זו ט״ם היא‪.‬‬
‫ב( סנהדרין עד‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ה( ברור שבמקום •והשתחוה לה״‪* ,‬״ל‪• :‬ונסן־‬
‫לע״ז״‪ ,‬ובין השורות נוסף ‪• :‬לחמה״‪.‬‬
‫ז( לעיל מ״ז‪ ,‬ב‪,‬‬
‫ו( מלה זו כתובה בין השיטץ‪ ,‬ונ״ל שמיותרת היא‪.‬‬
‫עליה״‪.‬‬
‫ח( כ״ה הגי׳‬
‫והריטב״א מביא סי׳ זה בשם רבינו ועמ״ש רבינו בסי׳ המשנה שם‪.‬‬
‫ט( ל?‪0‬ך גד‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬חסר כ׳ רבינו להדיא דתרתי בעינן‪ ,‬מעשה‬
‫בגמ׳ ם‪.‬‬
‫י( דבבעל חי הנאסר לגבוה קמיירי כדפי׳ רש״י לעיל ד״ד‪ .‬נעבד‪,‬‬
‫ועבודה‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫ומשמע דלהדיוט מותר‪ ,‬ונ״ל דמלת •מותר״ ]הראשונה[ מיותרת היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫יב( שהרי לא עשה מעשה בגוף הבהמה עצמה‪ ,‬וע׳ ריםב״א‬
‫יא( ג׳ דחםר‪• :‬ע״י״‪.‬‬
‫יד( חסר‪:‬‬
‫יג( ויקרא כז‪ ,‬יד‪.‬‬
‫שם״ל דתקא כשעשה מעשה בקרניה לנסך עליהן‪.‬‬
‫סו( צ״ל‪• :‬מה ביתו שלו״‪ ,‬והכי דרשינן בבא קמא סח‪ ,‬ב ‪• :‬מה ביתו‬
‫״את ביתו״‪.‬‬
‫‪142‬‬
‫פרק רביעי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫הקדש אם עשה מעשה והקדישה לאו כלום הוא‪ ,‬מ״מ קי״ל דע״י מעשה‬
‫לאוסרה כדקיי״ל לקמןטז כלים‪ ,‬ושמא‬
‫יכול‬
‫אילימא‬
‫דגבוה‬
‫מכהנים‬
‫—‬
‫קבלהיז היתה‬
‫בידם‪.‬‬
‫דכתי׳יח אד לא יעלו‪ ,‬אלמא אע״ג‬
‫בנהו כדכתי׳יט ויבדל אהרן להקדישו‪ ,‬כיון דאיתעביד‬
‫דכהנים‬
‫בהו מעשה‬
‫לע״ז אתסד לגבוה‪.‬‬
‫דלמא‬
‫כהנים שאני‬
‫] ד ף נד‪ ,‬ב[‬
‫—‬
‫וקגסא בעלמא הוא‪.‬‬
‫אלא מכלים — וג״ל דאע״ג דראיה דבלים לא קמיירי‬
‫אלא לאסור גבוה כ‪ ,‬אעפ״כ הרי גאסר אפי׳ להדיוט‪ ,‬כדאי׳ לפלוגת׳ בשחיטת‬
‫חולין נא ומתי׳ תיובתא למ״ד אין אדם אוסר דבר שאיגו שלו אפי׳ ע״י‬
‫מעשה מהא דתנן המטמא והמדמע ‪ , /‬ותו אמ׳ התם כתנאי גוי שגסך יינו‬
‫ישראל אטור ר׳ יהודה‬
‫של‬
‫היתד‪.‬‬
‫כי‬
‫‪ /‬ושחט בה‬
‫‪ , /‬והני כולהו להדיוט ננהו‪ ,‬והרי‬
‫אמרתכב‬
‫‪ /‬מוכח מהא דלהדיוט‪ ,‬דאי לגבוה‪ ,‬פשיטא מאי אריא‬
‫שחט לע״ז אפי׳ שחט כה״ג פסיל לגבוה כג‪ ,‬שהרי‬
‫געשית‬
‫בעל‬
‫מום‬
‫וטריפה ושחוטי ח ח ‪ ,‬שגעשה כד בהן מעשה חטאת העוף בחוץ פסול‪.‬‬
‫אע״פ‬
‫חפר‬
‫ש א מ ר המשתחוה לקרקע לא אסרה‬
‫—‬
‫להדיוט כד‪.,‬‬
‫בה בורות — לשם ע״ז כדי לחוצבה שימצאו מים לעובדיה כו‪.‬‬
‫טז( נד‪ ,‬ב‪ ,‬וחסר‪ :‬״לגבי״‪.‬‬
‫שלו אף כל שלו״‪ ,‬וע׳ תוט׳ חולין מ‪ ,‬א ד״ד‪ .‬רבוצה‪.‬‬
‫יז( לענ״ד הכוונה דמכלים אינה ראי׳ גמורה לבעלי חיים‪ ,‬וע׳ השגת רבינו הל׳ עבודה זרה‬
‫ט״ח ה״א‪ ,‬שססק שע״י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו‪ ,‬ובהשגתו בהל׳ אסורי מזבח‬
‫פ״ד דס״ל דדבר שאינו שלו אינו נאסר אף לגבוה אלא במעשה‪ ,‬ולענ״ד ממ״ש רבינו‪:‬‬
‫‪.‬קבלה היתד‪ .‬בידם״ מזה יוצא ברור שס״ל שנאסרו מן התורה דאי איסורם מדרבנן לא‬
‫יח( מלכים ב‪ ,‬כג‪ ,‬ס‪ ,‬ומפסוק זד‪ .‬ילםינן לד‪,‬‬
‫צריכי קבלה ע״ז‪ ,‬וע׳ תוס׳ רי״ד‪.‬‬
‫‪ p‬ראה רש״י ד״ד‪ .‬איתסרו‪,‬‬
‫יס( דברי הימים א‪ ,‬כג‪ ,‬יג‪.‬‬
‫במנחות קט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ולענ״ד גם רש״י ם״ל דלגבוה נאסרו מן התורה‪ ,‬ואסורם להדיוט גזרו חזקי׳ וב״ד ואכמ״ל‪.‬‬
‫כג( נ״ל שבמקום ‪.‬פסיל לגבוה״‬
‫כב( בסוגיין לעיל נד‪ ,‬א‪.‬‬
‫כא( חולין מא‪ ,‬א‪.‬‬
‫כד( נ׳ דחסרות אי איזו מלים‪ ,‬ור״ל אם זו שנעשה בה מעשה‬
‫צ״ל‪. :‬לגבוה פסיל״‪.‬‬
‫כד‪ (.‬צ״ב מאי קמ״ל פשיטא דלהדיוט מיירי‪ ,‬דמה‬
‫חטאת העוף היא‪ ,‬ע׳ חולין מ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כו( רש״י פי׳‬
‫שייך בקרקע לגבוה‪ ,‬וע׳ מ״ש רבינו בהשגות הל׳ אסורי מזבח פ״ד‪.‬‬
‫וז״ל‪. :‬חפר בו בורות לעבודה זרה״ עכ״ל‪ ,‬ומשמע שהבורות הן הן ע״ז‪ ,‬אבל הריסב״א‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אסרה‬
‫פרק רביעי‬
‫‪143‬‬
‫עבודה זרה‬
‫— דהא עשה בה מעשה‪ ,‬ודוקאכז חפר והשתחוה אבל חפר‬
‫ולא השתחוה לאכז‪ ,‬דאפי׳ למ״ד ע״ז של נכרי א ס ר מירכה‪ ,‬ה״מ בתלוש‬
‫ומשלו‪ ,‬אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מ ת ס ר להדיוט אלא ע״י‬
‫מעשה‬
‫דבין‬
‫ועבודה‪ ,‬ואליבא דמאן דלא ם״ל‬
‫בהנד‬
‫תרתי‬
‫כדמפ׳]רישנא[‬
‫מילי‬
‫דבר שאינו שלו בין קרקע עולם ותדויהו ע״י מעשהכט לא מתםרי‬
‫להדיוט‪ ,‬והא דחפר בה בורות שאסר להדיוט מפ׳ ליה הכי‪ ,‬חפר בה בורות‬
‫והשתחוה‬
‫לבור אסרה‪ ,‬ואם חפרה כולה‬
‫לבורות‬
‫לבורות והשתחוה‬
‫נאסר׳‬
‫כולה ‪,‬ולא משום מעשה הוא‪ ,‬אלא לפי שהבור תפיסת ידי אדם הואל‪ ,‬ולמאן‬
‫דמפ׳ הכי אפי׳ חפר ולא השתחוה מתסרילא‪ ,‬וק׳ הוא לי דהיכי הוי תפישת‬
‫ידי‬
‫אדם‪ ,‬אי להשתהות לאויר הבור הוא חופר לית ביה מששא‪ ,‬וכותלי‬
‫אמאי‬
‫מתסרי‪ ,‬אי לכותל הבור משתחוה‪ ,‬מאי תפישת ידי אדם הוא‪ ,‬והלא‬
‫משחפר אמצעיתו כותלים מאיליהן נעשו‪ ,‬ותניא לב בור בחפירה ובית בבנין‬
‫ולפי׳ קמא נ״ל כי לענין בטול אסורה אם סתם א ת בורו נסתלקו מעשיו‬
‫ומותר‬
‫כדאמ׳לג לענין גדעו ופסלו נוטל מה שהחליף‪.‬‬
‫שעושין‬
‫שאינה‬
‫יכולה‬
‫סלע‬
‫לצאת‬
‫שלי‬
‫פומבי‬
‫בפרהסיא לה‪,‬‬
‫—‬
‫כנוי‬
‫ופומבי‬
‫שעושין‬
‫תחת‬
‫סתר‪,‬‬
‫סלע‬
‫שלי‬
‫וצורת‬
‫שקימת לד‬
‫האדם‬
‫הוא‬
‫המטבע של הב״ה‪.‬‬
‫]דף נה‪ ,‬א[‬
‫לוקחי]‬
‫גת בעוטה‬
‫‪ — /‬זו משנה הראשונה דם״ל דאין‬
‫תורת יין כדי לנםכה ולגזור עליו גזי׳ א ייגם עד שיגיע לעונת המעשרות‪,‬‬
‫דהיינו משירד לבור‪ ,‬כדאי׳ במ׳ מעשרות ב‪ ,‬ומייתי לה בגמ׳ג‪.‬‬
‫אחר שפ פי׳ רש״י פ ‪* :‬וכן פי׳ הראב״ד ז״ל דדווקא שחפר בורות לשם ע״ז לחשבה‬
‫]וצ״ל כמש״כ כאן‪• :‬לחצבה״[ שימצאו שם מיס לעובדיה״ עכ׳׳ל‪ ,‬הרי שהריסב״א השווה‬
‫פי׳ רש״י לפי׳ רביגו‪ ,‬וצ״ב‪ ,‬ואח״כ מפרש הריטב״א למה לי דחפירה זו תהי׳ לשם ע״ז‪,‬‬
‫ע׳ בדברי׳‪ ,‬ובענ״ד אינני מבין איך קרא רבינו לחפירה זו שהיא בשביל מיס לעובדיה‬
‫כז( הרי רבינו תנא המסייע לטור יו״ד סםי׳ קמה‪,‬‬
‫חפירה לשם עבודה זרה‪ ,‬וצע״ג‪.‬‬
‫ולא כרמב״ם הל׳ עבודה זרה ס״ח סוף ה״א‪ ,‬ועיי״ש בב״ת שפ שגם הרמב״ם כתנתו היא‬
‫ל( ע׳ ריטב״א‪,‬‬
‫כט( לענ״ד חסר ‪• :‬לבד״‪.‬‬
‫כח( ר׳ עקיבא לעיל‪ ,‬גא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כטור‪.‬‬
‫לא( ע׳ בב״י ין״ך‬
‫ונ׳ מדבריו שלא ראה את דברי רבינו אלה בספרו של רבינו‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫לב( ואינני יודע מה כוונת רבינו בהבאה זו‪.‬‬
‫קמה שכן ם״ל לרמב״ם ור״י‪.‬‬
‫לה( ואולי הטונה שחוטאין בסתר‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫לד( כ״ה בכת״י‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫לג( לעל מח‪x ,‬‬
‫ג( לקמן נו‪ ,‬א‪.‬‬
‫ב( פ״א מ״ז‪.‬‬
‫א( נ׳ דחםר‪• :‬סתם״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪144‬‬
‫לתוך‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫ד התפוח — כל דבר גבוה קרי תפוח‪ ,‬כאותה ששנינו ה‪ ,‬ותפוח‬
‫היה באמצע המזבח׳ והוא הכרי שעושה באמצע הגת מן העגבים הדדוכות‪,‬‬
‫וליש׳‬
‫דתוס׳]פתא[ ן‬
‫יש׳]ראל[‬
‫יש׳]ראל[‬
‫העושה‬
‫הגוי‬
‫עם‬
‫בגת‪,‬‬
‫וגוי‬
‫העושה‬
‫עם‬
‫בגת הרי הוא מעלה את הלחם לגבי תפוח ומוריד מע״ג ת פ ו ח‬
‫אעיפ שהיין צף ע״ג ידיו מותר שאין דרכן ז מגהכין ב כ ה‬
‫והשאר‬
‫דורכין‬
‫למטרח‬
‫אסור‬
‫מותר — מה שגשאד בגת‪.‬‬
‫‪ — /‬ג״ז משגה הראשר‪ ,‬הלכך שרי לישראל‬
‫עם הנכרי‬
‫ולתגודי ליה לדריד עמו בגתו דלאו שכר ית נסך שקיל‪ ,‬ומשום‬
‫לגרום‬
‫טומאה‬
‫לחולין‬
‫שבא״י‬
‫ליכא‪,‬‬
‫שכבר‬
‫גיטמאו‬
‫משבצרן‬
‫הגוי‬
‫לקופתו ח טמאין‪ ,‬ומשום לסייע ידי ע״ע גמים‪ ,‬הגוי לאו עובד עבירה הוא‬
‫בטומאת תרומה וכ״ש בחולין הטבולין בה‪.‬‬
‫אבל‬
‫לא‬
‫בוצרין‬
‫— דאסור‬
‫לגרום‬
‫טומאה לחולין‬
‫שבארץ‬
‫ואיהו‬
‫קמיטמא להו בידים בגתיגתן לקופות הגוי‪.‬‬
‫ד( בגי׳ ו״ס אות ל‪ ,‬וכ״ה גם בגמ׳ ס‪.‬‬
‫סוםריס אות ל‪ ,‬וכ״ה גם בגמ׳ ם‪.‬‬
‫ה( תמיד פ״ב מ״ב‪.‬‬
‫ד‪ (.‬תמיו ם״ב מ״ב‪.‬‬
‫ו( במסיכתין פ״וז ה״ב‪.‬‬
‫ו( במסיכתין פ״וו ה״ב‪,‬‬
‫ועי בתוספתא שלפנינו‪ ,‬וני שרבינו צרף אח שתי ההלכות להלכה אחת‪.‬‬
‫לקמן נה‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬א״ר‪.‬‬
‫ז( ע׳ חוסי‬
‫ח( ולא כרש״י ותום׳ ו״ה אבל‪ ,‬וע״כ צ״ל שרבינו ס״ל דגם‬
‫בסתמא הוכשרו‪ ,‬וי״ל שט״ל‪ ,‬שאפי׳ בוודאי לא יצאו מהם משקץ ג״כ הוכשרו )וכמש״כ‬
‫המאית לחדיא(‪ ,‬ולעניו גם הרמב״ם בפי׳ המשנה ס״ל כן‪ ,‬ולהדיא כ״כ בהל׳ טומאת אוכלץ‬
‫טי״א היא )אבל התוי״ט כ׳ שהדמב״ם ס״ל‪ :‬״דבבצירה הוכשרו ס‪ 1‬הסתם״‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬ודבריו‬
‫צ״ב(‪ ,‬ורבינו מסכים לדבריו‪ ,‬שהרי לא השיגו וא״כ דברי רבינו כאן צ״ע למה כ׳ ״לקופתו״‪,‬‬
‫שהרי כבר נטמאו בנגיעת הגוי )וכמש״כ הרמב״ם בפי׳ המשנה‪ ,‬ע׳ תוי״פ(‪ ,‬וק׳ זו עוד‬
‫יותר ק׳ על המאירי עמ״ש בפי׳ משנתינו‪ ,‬ודע כי מ״ש הרמב״ם בהל׳ טומאת אוכלין שם‬
‫וז״ל‪ :‬״ועוד מפני שאינו מקפיד עליו הרי מתמעך ויצאו מימיו‪...‬״ עכ״ל‪ ,‬לענ״ד במ״ש ‪.‬‬
‫״שאינו מקפיו עליו״‪ ,‬ר״ל על הבציר‪ ,‬שהרי זה שבוצר למכור או לאכול מקפיו שהענבים‬
‫באשכול ישארו שלמים ויפיס ולא יתמעכו אבל זה שבוצר לדרוך אינו מקפיד והרי הוא‬
‫מתמעך וכר‪ ,‬וכוונת הרמב״ם פשוסה וברורה‪ ,‬אבל מה אעשה‪ ,‬שהרי רביגו וגם הכסף‬
‫משנה שם נדחקו מאד לפרש כוונתו בדרך אחרת לגמרי ויגעתי הרבה לרדת לעומק דעתס‬
‫ז״ל למה לא פירשו כג״ל‪ ,‬ולא זכיתי להבין‪ ,‬ו‪8‬ע״ג‪.‬‬
‫ט( נ׳ וחסר‪:‬‬
‫״ליכא״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ישראל‬
‫פרק רביעי‬
‫‪145‬‬
‫עבודה זרה‬
‫שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו — לא‬
‫בוצדין דאסוד לגרוס טומאה‪ ,‬ולא דודכין דאסור לסייע יע״עי‪.‬‬
‫אבל‬
‫מוליכין — שאין זה חשוב סיוע שאין בגוף המעשה‪.‬‬
‫נחתום‬
‫נכרי‬
‫העושה — דאםור לסייע יע״ע‪.‬‬
‫שנמצא — ויש לו אפותיקי על אותו יץ של ישראל‪ ,‬דאין‬
‫נתפס עליו כגגב‪ ,‬אומ׳ לראות אפותיקי שלי באתי‪ ,‬אם לאו מותר‪ ,‬ד מ ר ת ת‬
‫ולא נגע ביה‪ ,‬והנך מתני׳ דהשוכריא המניח יינו בקרון המניח נכרי בחנותו‪,‬‬
‫לאו נתפש עליו הוא‪ ,‬דאע״ג דבנגיעה מתפרש‪ .‬אעמידה בצד היין לא מתפיס‪,‬‬
‫הלכך אי ליכא עליה אלא חותם א׳יב ושהה כדי שישתום אםוריב‪,‬‬
‫נפל‬
‫לבור‪ ,‬מדדו בקנה — ג״ל לפ׳ שהמעשים כך היו ב ב י ת שאן יג‬
‫מ״ה נקט מדדו בקנה והתיז א ת הצרעה בקנה‪ ,‬דאפי׳ מדדו בידו יד והתיז‬
‫הצרעה טו נמי בידו מותר בהנאה‪ ,‬דאיירי׳ לה בבריתאטז‪ ,‬ולא קתני בקנה‪,‬‬
‫לאיז‬
‫בידו‬
‫ממש‪,‬‬
‫דומיא‬
‫דרגל‪,‬‬
‫וטעמא‬
‫דמלתא‬
‫מפני‬
‫שכונתו‬
‫נכרת‬
‫כי‬
‫למדידה הוא מתכוין או להתיז את הצרעה או להסיר את הרותחת מפגי‬
‫החבית‪ ,‬הלכך מספקיה נסוך כזה לא אסרי׳ ליה בהנאה‪ ,‬מ״מ אסור בשתיה‬
‫לחומדא כי שמא נסכו עם מדידתו‪ ,‬ונפל לבור אע״ג דמגעו ממש הוא‪ ,‬אימ׳‬
‫בעותי‬
‫בעית וטריד הוה בנפילתו ולא נתן דעתו לנסך מ״מ אם עלה חי‬
‫אמ׳ בגמ׳יט דאסו׳ בהנאה‪ ,‬כי מפני ח ב ת כ הנסוך נתן דעתו ונסכו כ‪.‬‬
‫יא( לקמן סט‪ ,‬א‪.‬‬
‫י( אע״פ שכבר נטמאו בקופה‪ ,‬ראה חום׳ נה‪ ,‬ב ד״ד• אין‪.‬‬
‫יב( דלא כר״ת בתום׳ לעיל לא‪ ,‬ב ד״ה השולח‪ ,‬אלא כשאר פוסקים‪ ,‬ראה טור וב״י יו״ד קל‪.‬‬
‫יד( ד״ז כ׳ הרשב״א בתורת הבית בית ה‬
‫יג( גי׳ רבינו לא מאתיה‪ ,‬ראה רא״ש‪.‬‬
‫שער כ דף קלד בשם רבינו‪ ,‬וראה ר״ן נז‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬הלכך‪ ,‬הרא״ש כ׳ ד״ז בסתם‪ ,‬וכ״פ בטור‬
‫סו( ע׳ בב״י שם ד״ד• ודע )ומ״ש בשם‬
‫יו״ד קכד‪ ,‬וראה גם בם׳ ההשלמה אות ג‪.‬‬
‫טז( לעיל נז‪JH ,‬‬
‫הרשב״א‪ ,‬הוא בתוה״ב הק‪1‬ר שם(‪ .‬והרי שרבינו כ׳ להדיא כדברי הב״י‪.‬‬
‫יז( נ׳ דר״ל שלא קתני בקנה כדי לאשמעינן •לא בידו ממש״‪ ,‬אלא ה״ד‪ .‬מדדו בידו ממש‬
‫יח( הטור ביו״ד‬
‫שהרי בברייתא אי׳ בין ביד בין ברגל‪ ,‬הרי שמיידי ביד דומא דרגל‪.‬‬
‫כ( בגמ׳‬
‫יט( לקמן ם‪ ,‬ב‪.‬‬
‫קכד כ׳ שמדדו וכ״ו הוי ידוע שלא כיוון ליגע‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫אמרו‪ :‬״דדמי עליה כיום אידם״‪ ,‬וסי׳ רש״י‪ :‬״ואזיל ומודד‪ .‬על שניצל״‪ ,‬ורבינו מסביר‬
‫‪146‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫ור״שכא — אפי׳ בשתיהבב דכיון דמעשים הנכדים המ לא מספקי׳‬
‫בנסוך‬
‫כי‬
‫כלל‪ ,‬ודוקא מעשים‬
‫מתני׳‬
‫דאגרדמיםכג‬
‫הנכרים כגון אלו‪ ,‬אבל אם היה מעשה‬
‫שקדח‬
‫במנקת‪,‬‬
‫אע״ג‬
‫דאיכא‬
‫למימר‬
‫כי‬
‫נכר‬
‫לטעם‬
‫היין מתכוין שהוא רוצה לקנותו‪ ,‬אפ״ה אסור בהנאה‪ ,‬שדרך הגויים ל נ ס ך‬
‫עד שלא ישתו‪ ,‬ושמא נסך‪ ,‬ואיכא שלא בכונה אחריתי דשני לן בין כחו‬
‫למגעו דכחו שרי אפי׳ בשתיה‪ ,‬כי ההוא דר׳ יוחנן בן ארזאכד שלא ידע‬
‫מתחלתו‬
‫ועד סופו שגגע‬
‫ביק ומוקמי׳ לה במוריק אורוקי‪ ,‬שאם גגע‬
‫בו‬
‫אסור בשתיה‪ ,‬והשתא דה״ל כחו מותר בשתיה‪ ,‬אבל הנך דמתני׳ לא שגי‬
‫לן‬
‫כגון‬
‫בין כחו למגעו דאסו׳‬
‫בשתיה ומותר בהנאה‪ ,‬ואיכא נמי‬
‫חרם גוי שהושיט כה וכמעשה‬
‫דלוליבאכו דבהדי‬
‫דדמי‬
‫להני‬
‫דסליקכז גגע שלא‬
‫בכוגה‪ ,‬דכיון בתחלת גגיעתן לא היו כה יודעין שהוא יין וכיון שידעו הוציאו‬
‫את ידן משם מותר בהגאה‪ ,‬כי כוגתם גכרת שלא לשום גסוך‪ ,‬מ״מ לא שגי‬
‫לן בכולהו בין כחו למגעו אלא בההוא דר׳ יוחגן בן ארזא כדמפ׳]רישגא[‪.‬‬
‫הרקה‬
‫בחמתו לבור‬
‫—‬
‫מותר בשתיה אפי׳ אזיל מיגיה‪ ,‬שנתנה כס‬
‫בידו לבור‪ ,‬וכיון דבכעס הוא עושה ודאי לא גסכו‪.‬‬
‫המטהר‬
‫יינו של נכרי‬
‫—‬
‫שעשאו בכשרות‪ ,‬ולקח ממנו ל ושכר לא‬
‫כא( חסד‪. :‬מתיר״‪.‬‬
‫שמשום חבת נסוך הוא מודה בזה שהוא מנסך את היין‪.‬‬
‫כב( הרי׳׳ף גרים מלה זו במשנה )וכן המאירי(‪ ,‬ואולי גס לםני רבינו כ״ה הגירסא‪.‬‬
‫כג( לקמן נח‪ ,‬א‪ ,‬ועי בתורת הבית בית ה שער ב ריש וף קלו‪ ,‬וע׳ במאירי נז‪ ,‬ב ד״ד‪,‬‬
‫כד•( לקמן גח‪x ,‬‬
‫כד( לקמן נח‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מעתה וגס בד״ה נגע על דרך‪.‬‬
‫כז( עמ״ש רבינו לקמן נז‪ ,‬א ד״ד‪ .‬ההוא וע׳ גם תום׳ ד״ה ה״ג‪,‬‬
‫כו( לקמן נז‪ ,‬א‪.‬‬
‫כח( כגון החרם‪ ,‬אבל במעשה דלוליבא מותר בהנאה משום‬
‫וגם בשאר ראשונים‪.‬‬
‫דאין כאן כוונת מגע‪ ,‬אבל מצאתי שהרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלה סי׳ שגם‬
‫כס( כן סי׳ גם תום׳‬
‫במעשר‪ .‬דלוליבא לא היו לא כוונת מגע ולא כוונת יין‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫לקמן נז‪ ,‬א ד״ד‪ .‬ה״ג ומדברי רבינו כאן למדנו את כוונתו בהשגתו על הרמב״ם הל׳‬
‫מאכלות אסורות פי״ב ה״ס‪ ,‬וגם למדנו שרבינו מקיל יותר מן הרשב״א ולא כמש״כ בכסף‬
‫משנה שם )וכן בב״י יו״ד קכה^ שרבינו והרשב״א בחדא שיטה קיימא עיי״ש‪.‬‬
‫ל( אינו ברור לי‪ ,‬אם ‪.‬ולקח ממנו״ קאי אדלעיל שקנה ממנו היין אלא שלא שלם לגוי‬
‫עכשיו ומ״ש רבינו ‪.‬שעשאו בכשרות״ ר״ל שלא מכר הגוי את היין כלל לישראל אלא‬
‫עשאו בכשרות כדי למכרו אח״כ‪ ,‬ראה בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמו ובמאירי‬
‫בסי׳ משנתינו‪ ,‬או ‪.‬ולקח ממנו״ אדלהלן קאי‪ ,‬ור״ל שלקח או שכר את הבית מן הגוי‪.‬‬
‫לא( רבינו רבותא קמ״ל‪ :‬שאע״פ שהישראל שכר או אפי׳ לקח את הבית מן הגוי אין‬
‫פרק רביעי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪147‬‬
‫עבודה זרה‬
‫ממנו בית והגיחו לב‪ ,‬ואותו בית פתוח לר״ה‪ ,‬והוא עיר שיש׳]ראל[ וגויים‬
‫דדים‬
‫בתוכה לג‪ ,‬מותר‪ ,‬אע״פ שאין מפתח וחותם בידו‪ ,‬מ׳׳ט כיון דפתוח‬
‫לר״ה‬
‫דמרתת‬
‫ויש׳]ראל[‬
‫דרים‬
‫בעיר הו״ל‬
‫כיש׳]ראל[‬
‫דר‬
‫חצר‬
‫באותה‬
‫‪,‬‬
‫שוייה אמ׳ השתא אתי‪ ,‬ואמ׳ עלה ב ג מ א״ל ד׳ יוחנן לתנא תניא ‪. /‬‬
‫אבל‬
‫נכרי‬
‫בעיר לד — וה״ה לבית שאינו פתוח לר״הלה‪ ,‬וה״מ ייגו של‬
‫וכגון שלא נתן לו מעותיו‪ ,‬דאחריות הגוי עליו‪ ,‬ואינו נתפס עליו‬
‫שאינו יכול לומר לו מה לך בביתי ואצל ייני‪ ,‬שהרי‬
‫כגנב‪,‬‬
‫הבית שלו‬
‫ואין אחריותו לו עליו‪ ,‬אבל אם נתן לו מעותיו‪ ,‬או אפילו לא גתן לו מעותיו‬
‫‪,‬‬
‫אלא ש כ ת לו התקבלתי ממך מעותי והריני נושה בו כך וכך מעות וכשהוציא‬
‫היין משם לא עכב עליו דאין אחריותו עליו מותר אפי׳‬
‫בבית שאינו לז‬
‫פתוח לר״ה‪ ,‬ואפי׳ אין עליו לח‪ ,‬אלא א״כ נמצא הגוי עומד אצלולם‪ ,‬דהיכא‬
‫דגמצא חיישי׳‪ ,‬כיון שהבית שלו דאיגו‬
‫למתני׳‬
‫גתפס כגנב‬
‫בכניסתו שם‪ ,‬ודמיא‬
‫דהשוכרמ המניח נכרי בחנותו‪ ,‬שיש לו רשות‪ ,‬ומי׳ אם לא גמצא‬
‫שם לא חיישי׳‪ ,‬כיון דאין הגוי ד ר שם והוא רחוק מהיין כמו יש׳]ראל[‬
‫ושניהם‬
‫ביתו‬
‫דרים‬
‫באותה‬
‫של גוי ויץ של‬
‫העיר‬
‫הנה‬
‫יש׳]ראל[‬
‫אינה‬
‫היכא‬
‫בשמירת הגוי‬
‫דאין הגוי‬
‫כלל׳‬
‫דר‬
‫ולא‬
‫שם מיין‬
‫עדיפא‬
‫שהוא‬
‫אחריותו של גוי והוא בביתו של יש׳]ראל[ ואין יש׳]ראל[ דר שם׳ ותגןמא‬
‫נכרי שנמצא עומד בצד בור׳ של יש׳]ראל[׳ וטעמא דנמצא עומד הא לאו‬
‫הכי‬
‫שם‪,‬‬
‫מותר‪ ,‬ומעשה דההוא כרכאמב נמי‪,‬‬
‫שהבור אצל‬
‫ותרויהו לא היה‬
‫הגת הוא והגת אצל הכרם‬
‫כדתנןמג גבי‬
‫יש׳]ראל[‬
‫דר‬
‫המוכר‬
‫כרם‬
‫הגוי נתפס כגנב על כניסתו לבית וכמו שביאר רבינו לקמן סא‪ ,‬א ד״ד‪ .‬ת״ר עיי״ש‪,‬‬
‫לב( חסר‪- :‬שם״‪.‬‬
‫וסברת רבינו זו מביאו הרשב״א שם סוף דף קמב והסכים לה עיי״ש‪.‬‬
‫לג( והגוי אינו דר בחצר שיש בה היין וע׳ בר״ן שמביא שיטת רבינו בפי׳ משנה זו‪ ,‬ותראה‬
‫שהוסיף על דבריו הרבה‪ ,‬וע׳ גם בם׳ ההשלמה אות ד שמביא את דברי רבינו אלה ועיי״ש‬
‫לד( ז״ל המשנה‪• :‬בעיר שכולה גויים אסור״‪.‬‬
‫בהערת המו״ל ז״ל‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫לו( נ״ל שט״ם היא ובמקום ״ואין אחריותו״‬
‫לה( בעיר שדרים בה ישראלים וגויים‪.‬‬
‫א( ז״ל הרשב״א )ציינתיו בהע׳ ל(‪ :‬״ובהא מתני׳ לא קתני פחח‬
‫צ״ל‪• :‬ואחריותו״‪.‬‬
‫לח( ברור שחסר ‪ :‬״מפתח‬
‫פתוח לרשות הרבים ואע״פ שרש״י ז״ל לא פי׳ כן״ עכ״ל‪.‬‬
‫לס( הרשב״א מביא ד״ז בשם ״יש אומרים״‪ ,‬וכ׳‪• :‬ואינו‬
‫וחותם״ עיי״ש ברשב״א‪.‬‬
‫מחוור בעיני״‪ ,‬ונ׳ שלכן לא הזכיר את שמו של רבינו על שיטה זו ובמשמרת הבית )ד״ה‬
‫מ( לקמן סט‪ ,‬א‪.‬‬
‫עוד שם בהא( פ להדיא שהראב״ד הוא שס״ל כן עיי״ש‪.‬‬
‫מא( לקמן ם‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ בתורת הבית שציינתי בהע׳ ל‪ ,‬שדחה ראי׳ זו של רבינו והרא״ה בבדק‬
‫מג( ראה בבא בתרא‬
‫מב( לקמן םא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הבית מיישבה יע׳ גם במשמרת הבית‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫לא מכר הגת״ אבל בעיר שכלה גוים וכת׳ לו התקבלתי או נתן לו מ ע ו ת י ו‬
‫כיון שאין י ר א ת היש׳]ראל[ עליו והיק קרוב הוא למגעו של גוי הרי ה ו א‬
‫מחלוקת שלד׳ אליעזר מד שדי בחותם א׳ ורבנן דברית׳מד‪ .‬בעי נמי ש ו מ ר ‪,‬‬
‫מי׳ מתגי׳ דהכא דיה היא‪.‬‬
‫ר י מ ו אומר רשות גויס — מפ׳ בגמ׳‪.‬‬
‫המטהר‬
‫יינו של נכרי ״ ־ הוצרכתםמז זו ללמוד מה ש פ י ׳ ] ר ש ת י [ מח‪,‬‬
‫שאם כת׳ לו התקבלתי ואיגו מעכב עליו בהוצאתו משם שדיגו כדין ייגו ש ל‬
‫ישראל גמור וכמי שנתן לו מעותיו שהוא מותר אפי׳ בבית שאיגו פתוח ל ר ״ ה‬
‫בלא מם שישראל וגוי דרין שם בעיר ואותו! ישראל דד באותו כדפי ] י ר ש ת י [ ‪,‬‬
‫ותו אשמעי׳ שאפי׳ כתב לו התקבלתי אם כשירצה נא רוצה להוציא משם מן היין‬
‫הגוי מעכב עליו הגוי נב אסור‪ ,‬שאיגו אותו התקבלתי שכתב לו אלא הערמה נג‬
‫כדי שגתידהו לעמוד שם נד היק‪ ,‬א״ג הגוי הערים לו כדי שיקפוץ ה י ש ר א ל‬
‫ויקחהו‪,‬‬
‫והכי מפו׳ בתום׳נד״‬
‫] ד ף גה‪ ,‬ב[‬
‫אמר רב הונא‬
‫י‬
‫ץ‬
‫‪ — /‬פי׳ משירבה היץ ב ג ת ע ד‬
‫שגמשך והולך מכאן לכאן נו הוא חשוב להיות עליו תורת יין ולגזור עליו‬
‫גזי׳ ייגם ולגזור על מגעו ביין שלגו‪.‬‬
‫סח‪ ,‬ב» עא‪ ,‬א‪ ,‬ופי׳ רשב״ס שם סח‪ ,‬כ ד״ד‪ ,‬את הקנים ובתוי׳׳ס שם‪ ,‬אבל לענ״ד נראה‬
‫יותר שכוונת רבינו היא לתוספתא שם פ״ג ה״ד‪ ,‬ובמקום ‪.‬את השדה״ גרים רבינו‪ :‬״את‬
‫הכרם״ ‪ 7‬חסוי ווו שם‪ ,‬ולפי גי׳ רבינו ניחא‪ .‬וע׳ תום׳ לקמן נו‪ ,‬א ד״ה ואע״ס‪.‬‬
‫מז( כ״ה בכת״י‬
‫מו( צ״ל‪. :‬רשב״א״‪.‬‬
‫מד‪ (.‬לקמן םא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מו( לעיל לא‪ ,‬א‪.‬‬
‫נ( מלים‬
‫מס( צ״ל‪. :‬אלא״‪.‬‬
‫סח( לעיל ד״ה אבל‪.‬‬
‫ואולי צ״ל ‪. :‬הוצרכנו״‪.‬‬
‫אלו‪. :‬ואותו — באותו״‪ ,‬אין להן מקום כאן‪ ,‬ונ״ל שס״ם הן וצריכות להמחק‪.‬‬
‫נב( מלה זו מיותרת היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫גא( נ׳ שס״ם היא וצ״ל‪. :‬כשישראל״‪.‬‬
‫גג( פי׳ של רבינו למשנה זו כ׳ הרמב״ן בחי׳ בסוף פירקין בשם רביגו‪ ,‬וכ׳ עליו‪ :‬״זו‬
‫גד‪ (.‬ז״ל התוספתא שלפנינו‬
‫נד( נ׳ וצ״ל‪. :‬עם״‪.‬‬
‫היא ורך ישרה במשנה זו״‪.‬‬
‫במםיכתץ פ״ח ה״ג‪. . . . :‬והלה כתב לו התקבלתי‪ ...‬אין מ נ י ח ו ‪ . . .‬ואמרו אין זו אלא‬
‫נו( הרשב״א בתורת הבית בית ד‪ .‬ריע‬
‫ערמה״ עכ״ל‪ ,‬וטעם ההערמה הוא הוספת רביגו‪.‬‬
‫»ער ב כ׳ וז״ל‪. :‬והראב״ד ז״ל סי׳ שהיין רבה בגת עו שהולך שתי וערב ב ג ת ‪. . . .‬‬
‫עכ״ל‪ ,‬ונ׳ שממקום אחר העתיק את לשון רבינו‪ ,‬שהרי ‪.‬מכאן לכאן״ דיל ממקום הגבוה‬
‫םידוש הראב״ד‬
‫תנן‬
‫בגת‬
‫לוקחין גת‬
‫‪,‬‬
‫‪ — /‬והלא א״א שלא יהיה נמשד היין מכאן לכאן‪.‬‬
‫פקוקה — פקוקה שלא ירד מן הגת לבור כלום‪.‬‬
‫מלאה‬
‫יש ]ראל[‬
‫סרק רביעי‬
‫עבודה זדה‬
‫‪149‬‬
‫‪,‬‬
‫— שאפי בגת עצמו לא גמשך מצד זה לצד זה‪ ,‬והוא שהיה‬
‫עומד מתחלה ועד סוף‪ ,‬ומשכחת לה מלאה מתחלתה ועד םופהנז‬
‫כגון שהיתה גדושה ענבים ומשנדרכו היתה טפופה בין היין והחרצנים נז‪.‬‬
‫ת נ ן נ ח עד שירד — והבור נם אמו׳ עד שיגע בו הגוי אחר ירידתו‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫וקס״ד עד שיהא ירוד לבור קאמ ‪ ,‬אלמא לא הוי י״נ עד שיגיע לעונת גמר‬
‫מלאכתו למעשר ם‪.‬‬
‫בגת‬
‫פקוקה — וזהו עד שירד לבור פי׳ עד שיטול פקק שלו ויתחיל‬
‫לירד‪ ,‬ולאו משום חומרא דבור אלא משיתחיל לימשך ע״י הגוי‪.‬‬
‫והשאר‬
‫מותר — אפי׳ נגע בו הגוי‪.‬‬
‫ל ״ ק ם א — ונ״ל טעמא דהמשכה שכל זמן שלא ה ל ו היין ממקום‬
‫למקום אע״פ שיש בו יין הרבה‪ ,‬כגון מלאה ופקוקה׳ עדיין היין והאשכולות‬
‫מעורב הוא הכל ועומד במקומו‪ ,‬אבל משהלך היין ממקום למקום נשאריןםב‬
‫דרוכין במקומן והיין הולך ונצלל מעט‪ ,‬ודומה כמי שנשלה ונחלק המשקה‬
‫מן האוכל‪ ,‬ובאותו שלייה קימעא אנו נותנין עליו תורת יין לכל גזי׳ י״נ‪.‬‬
‫גר׳‬
‫בתוס׳םג הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גממיות‬
‫נז( ז״ל המאירי ד״ה לענין‪• :‬ואי אתה מוצא‬
‫בגת למקום הנמוך‪ ,‬כמו שפי׳ רש״י‪.‬‬
‫מלאה אלא בשהיתה הגת גדושה כל כך מחחלתה שאחר שנדרכו עדין היא מלאה‪ ,‬שאם‬
‫תאמר מלאה מתחלתה‪ ,‬אף בשנדרכו מתמעט שיעורם ואינה מלאה ויש מקום ליין לימשך״‬
‫נח( בכ״ה הגי׳‪• :‬תא שמע‬
‫עכ״ל‪ ,‬ובמ״ש המאירי מובנים היטב דברי רבינו אלה‪.‬‬
‫ם( כדלקמן נו‪ ,‬א‪.‬‬
‫גט( חסר‪• :‬אינו״‪.‬‬
‫ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור״‪.‬‬
‫םא( = לא קשיא‪ ,‬והיא הבאה מן הגמ׳‪ ,‬וכמה סעמים מצינו בכת״י זה מלים מן הגמ׳‬
‫ולא כ׳ עליו שום פירוש‪ ,‬ומזה נ״ל שכת״י זה אינו כולל את כל פי׳ רבינו למםיכתין‪.‬‬
‫םג( דמםיכתין ם״ח ה״ב‪.‬‬
‫סב( נ׳ שחסר‪• :‬הענבים״ או •החרצנים״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪150‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫בצדו גממיות אסור‪ ,‬ונראה סד כי מפגי הטעם שפי׳ סד• הוא אוסרו‪,‬‬
‫מותר‬
‫לפי שהיין זב מן העגבים וירד לגומא שבצד והגוי גוגע בו ואותה המשכה‬
‫הוא כמו שגשלה וגצלל בירידתו לגומא ת ח ל ק מן האוכל‪ ,‬אבל גומא שתחתיו‬
‫האוכל עומד בתוכו ואינו מתחלק ממנו‪.‬‬
‫עדיין‬
‫בראשונה‬
‫אין‬
‫היו אומרי׳‬
‫—‬
‫תרי לאסור׳‪.‬‬
‫בוצרין — דאפוד לגרום טומאה אפי׳ בפי׳ ] ר ו ת [ שאין סופן ל ב א‬
‫לידי תרומה כגון אלו שהן משל גוי‪ ,‬הואיל ופי׳ ] ר ו ת [ א״י הם‪ ,‬שאלו היו ב י ד‬
‫יש׳]ראל[ היו חייבין בתרומה היה אסור לגרום טומאה אפי׳ לד״ה‪ ,‬השתא גמי‬
‫דאיגון ביד גוי גזרי׳ הני אטו הני‪ ,‬והיכא דהוו ביד יש׳]ראל[ ליכא מאן דפליג‪,‬‬
‫דכ״ע אסור לגרום טומאה‪ ,‬ואפי׳ לסייע יד המטמאין‪ ,‬ולא משגקבעו לתרומה‪,‬‬
‫אלא אפי׳ משנכנסו לזיקתה כלל סו‪ ,‬כדאמ׳ לקמן בסופא דמת׳ סז‪ ,‬וגר׳ גמי במ׳‬
‫גיטיןסח משאלת אשת חבר אבל משתטיל למים לא תגע עמה שאין מחזיקי׳‪,‬‬
‫ואמר התם סופא טומאת חלה דאורית׳‪ ,‬אע״ג דלא קביעה לחלה עד ש ת ת ג ל ג ל‬
‫בחטין‪ ,‬הואיל ונכנסה לזיקת חלה‪ ,‬שהרי יכולה להפריש עם נתינת המים‪,‬‬
‫כדתגןסט אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטין גלגלה‬
‫גותגת‬
‫מים‬
‫מגבהת‬
‫חלתה‬
‫בלבד שלא‬
‫יהא שם ה׳‬
‫רבעים‬
‫‪ /‬ובית שהיא‬
‫קמח‬
‫ועוד ע‪,‬‬
‫אטור לגרום להם טומאה ולסייע יד המטמאין‪.‬‬
‫ואין‬
‫בוצרין‬
‫עמו‪,‬‬
‫אבל‬
‫דורכין עם ישראל העושה‬
‫דאם‬
‫המסייע‬
‫אסור‬
‫אפי׳‬
‫—‬
‫הרי ב״דעא לאסור‪ ,‬וכ״ש שאין‬
‫משגטמאו‪.‬‬
‫כ״שעב‬
‫המטמא‬
‫עצמו‪.‬‬
‫ד ו ר כ ץ עם הנכרי — דלית׳ לדרב הוגא‪ ,‬ולא הוי י״ג‪ ,‬ומשום‬
‫סד( פי׳ של רבינו לתוספ׳ זו כ׳ הרשב״א בתוה׳׳ב בית ה ריש ש״ב בשם רבינו בסגנון אחר‪.‬‬
‫סו( אבל לפני זה מותר‪ ,‬וע׳ תוס׳ לקמן נו‪,‬‬
‫סד•( = שסירשתי‪ ,‬בדבור הקודם‪.‬‬
‫סז( ‪.‬דאין בוצרין עם ישראלי‪ ,‬אע׳׳ס שאינם ראויים לתרומה עד‬
‫דיה שמותר‪.‬‬
‫שיעשו יין‪ ,‬וכמשיב תום׳ הניל‪ ,‬ובמס׳ גיטין סא‪ ,‬א בתום׳ דיה רישא תי׳ תום׳ כעין‬
‫ע( כגי׳ י״ון‬
‫סם( חלה סיג מ״א‪.‬‬
‫סח( סא א‪.‬‬
‫תירוצו של רבינו עיי״ש‪.‬‬
‫בתום׳ פסחים מח‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ תום׳ עירובין פ״ג‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬שבעת וראה מאירי שם ובעדיות‬
‫עב( אבל תוס‪/‬‬
‫עא( = כ דברים‪ ,‬וכמש״כ רבינו לעיל ד״ד‪ .‬בראשונה‪.‬‬
‫פ״א מ״ב‪.‬‬
‫‪K‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫טומאה וסייוע‬
‫גרמת‬
‫פרק רבתי‬
‫ליכא‪,‬‬
‫ידי ע״ע‬
‫עבודה זרה‬
‫דהא‬
‫טומאה‬
‫קבלו‬
‫‪151‬‬
‫וגוי‬
‫מעקראעג‪,‬‬
‫נמי לאו עובר עבירה בטומאת תרומה‪.‬‬
‫חזרו‬
‫‪ /‬משום ד ר ב הונא‬
‫לומר‬
‫]דף נו‪ ,‬א[‬
‫דכיון‬
‫דורכין‪,‬‬
‫בטומאתן‪,‬‬
‫—‬
‫ושכר יי״נ שקילי‪.‬‬
‫ואי] בוצרין עם ישראל ‪ -‬־ העושה בטומאה‪ ,‬וכ״ש דאין‬
‫דדריך להו‬
‫ולמשגה‬
‫מקרבי‬
‫ראשוגהב‬
‫טפי‬
‫דאסרי‬
‫לחיוב‬
‫לגרום‬
‫תרומה ואסור פי׳ א לסייע‬
‫טומאה‬
‫אפי׳‬
‫‪,‬‬
‫לפי ]רות[‬
‫של‬
‫גוים ואפי׳ שאין ראוין לבוא לידי תרומה הוה חמיר לגו בצירה עם ישראל‬
‫בטומאה‬
‫העושה‬
‫דקא‬
‫וכ״ש‬
‫מטמא‬
‫להו‬
‫בידים׳‬
‫ואתיאב‬
‫בכ״ש‬
‫מדריכה‬
‫דאינה אלא סיוע בעלמא‪ ,‬ולמשנה אחרונה דשרי לגרום טומאה לפי׳ ] ר ו ת [‬
‫הגוים הואיל ואין באין לידי תרומה חמירא להו דריכה עם ישראל העושה‬
‫בטומאה‬
‫משום‬
‫דמקרבה‬
‫לחיוב‬
‫תרומה‬
‫ואתייא‬
‫בכ״ש‬
‫מבצירה‬
‫דמרחקה‬
‫מחיוב תרומה‪.‬‬
‫בוצרין ‪ — /‬הואיל וחולי גוי ננהו דלא אתי לידי חיוב תרומה‬
‫אבל‬
‫אבל ישראל לד״ה אסור כדפ׳ג׳ ואי ק״לד הא דגר׳ במ׳ נדה ה נולד לעיסה‬
‫ספק‬
‫טומאה‬
‫משגלגלה‬
‫עד‬
‫תעשה‬
‫גלגלה‬
‫שלא‬
‫בטהרה‬
‫חולין‬
‫תעשה‬
‫בטומאה‬
‫הטבולין‬
‫לחלה‬
‫חולי‬
‫כחלה‬
‫ננהו‬
‫דמו‬
‫ומותר‬
‫ואסור‬
‫לגרום ו‬
‫לגרום‬
‫טומאה לחלה‪ ,‬אלמא אע״פ שכבר נכנסה לזיקת חלה ב נ ת י נ ת המים ז הואיל‬
‫ולא‬
‫נקבעה לגמרי ז מותר לגרום והכא בבצירה דישדאל העושה‬
‫בטומאה‬
‫אמאי אסור ח‪ ,‬ובמ׳ גיטיןט נמי אמ׳ משתטיל מים לא תגע בטומאה עמה‪,‬‬
‫אע״פ‬
‫שלא‬
‫נתגלגלה‪,‬‬
‫ואיכא‬
‫למי׳ ] מ ר [‬
‫התם‬
‫היינו‬
‫טעמא‬
‫דשרי‬
‫משום‬
‫דכבר נולד לה ספק טומאה‪ ,‬וע״כי לא קאמר ר׳ יהושע יא גבי חבית שנולד‬
‫ד״ד‪ ,‬אין כ׳‪ :‬״וה״ה עם ישראל״‪ ,‬וצ״ב מדוע לא כ׳ כש״כ‪ ,‬וראיתי שעמד ע״ז בלחם‬
‫עג( עמ״ש רבינו לעיל בפי׳ המשנה ד״ד‪ ,‬דורכין‪.‬‬
‫סתרים ומיישב דבריהם‪.‬‬
‫ב( רבינו מפרש למה לא‬
‫א( ב״ה בכת״י‪ ,‬ונ״ל שט״ם היא וצ״ל‪* :‬ספי״‪.‬‬
‫נקטו במשגה ראשונה דכש״כ דאםור בצירה עם ישראל‪ ,‬ראה תום׳ ד״ר‪ ,‬ואין‪ ,‬ובמהרש״א‪.‬‬
‫ד( = קשיא לך‪ ,‬וכ״ה ותי׳ גם‬
‫ג( = כדפירשתי‪ ,‬לעיל נה‪ ,‬ב ד״ה אין בוצרין‪.‬‬
‫י( חסר מה שאי׳ שם בגמ׳‪ :‬״טומאה לחולין‬
‫ה( ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫תום׳ ד״ה שמותר‪.‬‬
‫ז( כדאי׳ בחלה פ״ג מ״א‪ ,‬שהביאה רבינו לעיל נד״ ב ד״ה אין‬
‫שבארץ ישראל״‪.‬‬
‫ח( שהרי חיוב תרומה שלהם הוא כשיעשו יין‪ ,‬וכמ״ש חום׳ ד״ה שמותר‪.‬‬
‫בוצרין‪.‬‬
‫יא( בבכורות לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫י( מכאן והלאה לי׳ בתום׳ הנ״ל‪.‬‬
‫ט( םא‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫לה‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫ספק םומאה היתד‪ ,‬מכוסה יגלנה גדמא אין‬
‫דאםר‬
‫גזור‬
‫בידים לא‪,‬‬
‫דאורייתא‪ ,‬אבל חולין אע״פ שטבולין לגמ׳]רי[‬
‫תרומה‬
‫ה״מ‬
‫דרבנן גנהויב‪ ,‬וכי‬
‫בהו דבגן היכא דקבעי לגמרי אבל הכא דלא קביעי‬
‫שנכנסו‬
‫לגמרי‬
‫אע״פ‬
‫לזיקת חלה כיון דגולד לה ספק טומאה לא גזרו בהו‪.‬‬
‫ה״ג‬
‫יקפה‬
‫סרק רביעי‬
‫עבודה זדה‬
‫ותנןיג יין משקיפה — קבוע יו אלמא לא חשיב סו עד שיקפה‪,‬‬
‫דשיניטז בלעז‪,‬‬
‫כדכתי׳יז הקופאים על שמריהם‪ ,‬והוא מלשץ ויצף‬
‫הברזל יח‪ ,‬וקפא פ ח ל א י ט ‪ ,‬שהשמרים שבה יורדים למטה והיץ צלול כ צף‬
‫למעלה‪.‬‬
‫הא‬
‫ר״ע דתניא — גר׳יג‪ ,‬ולעגין מעשר כ•‪ ,‬וגמ׳כא ליה לענין יי״נ‪.‬‬
‫תשמע‬
‫דתנןיג יין משיקפה ואע״ג שקפה קולם מן הגת‬
‫העליונה‬
‫— וסיפא דמתגי׳ דלעיל הוא‪ ,‬ומדקאמ׳ קולט מן הגת‪ ,‬אלמא קיפוי דבור‬
‫היא‪ ,‬דאי אמרת דבעי׳ קפוי דחבית‪ ,‬הל״ל ואע״פ שקפה קולט מן הבור‬
‫ושותה‪ ,‬דהא לא קביעי עד שיקפה בחבית‪.‬‬
‫ישלה‬
‫־ ‪ -‬טדיפיגט בל׳כב‪.‬‬
‫לימא‬
‫תלתא תגאי ננהוכג — תגא דמתגי׳ ס״ל משירד לבור עושה‬
‫י״ג‪ ,‬וה״ה למעשר‪ ,‬ת״ק דבריתא הייגו תנא דמת׳ דמעשר בעי קפוי בבור‪,‬‬
‫וד״ע גמי בעי ישלה בחביותיו‪.‬‬
‫] ד ף גו‪ ,‬ב [‬
‫רבגן‬
‫ולרבא‬
‫דלא שני ליה — מדאצט׳ לשגויי הא ד״ע הא‬
‫ולא קמתרץ שאגי י״ג‬
‫‪ , /‬אלמא לעגין מעשר משירד לבור׳ אימ׳‬
‫יב( רש״י כי‪ ,‬מדכי משמרת תדומותי‪ ,‬ואולי אינו רק אסמכתא‪ ,‬עי בכורות לד‪ ,‬א‬
‫יד( נ׳ שחסר‪ :‬״למעשר״‪.‬‬
‫יג( כמו שהגיד‪ ,‬הגרי״ט‪.‬‬
‫)ציינו הרש״ש(‪.‬‬
‫טז( מלה זו קצת מסושסשת היא בכת״י ואפשר לקרותה גס‪:‬‬
‫סו( אולי חסר‪. :‬יין״‪.‬‬
‫יט( לשון התרגום שם‪.‬‬
‫יח( מלכים ב‪ ,‬ו‪ ,‬ו‪.‬‬
‫יז( צפניה ‪ x‬יב‪.‬‬
‫‪.‬דשיי״‪.‬‬
‫נ( &י וו‪ ,‬כ הריטב״א בשס רבינו‪ ,‬אבל רש״י בסוגיין וגם בבבא מציעא צב‪ ,‬ב פ״‬
‫שהחרצנים צפים על היין אלא שבב״מ מוסיף רש״י וז״ל‪. :‬וגוטלין הזגין ו מ ש ל י ח‬
‫כא( כ״ה בכת״י‪.‬‬
‫כ•( נחלקו ר״ע ורבנן‪.‬‬
‫)וכ״פ הרמב״ם הל׳ מעשר פ״ג הי״ד(‪.‬‬
‫כג( כגי׳ תום* ד״ד‪ .‬לימא‪ ,‬וטעות נפלה בהגהות דקדוקי סופרים אות ר‪.‬‬
‫כב( = בלעז‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫מוקי‬
‫עבודה זרה‬
‫לה בתלתא תנאי‪ ,‬והדד ביה ממאי דאמ׳ לעיל הא ר״ע הא רבנן‪,‬‬
‫דמתני׳‬
‫‪ . . .‬כ ד לא ר״ע ולא רבנן דמעשדות‪.‬‬
‫גרגותני‬
‫למטה‬
‫פרק רביעי‬
‫‪153‬‬
‫‪ /‬בנצוק — שהקלות נוגע בו ובבור והגוי נוגע‬
‫עצמה כה‬
‫בגרגותני נאסר‬
‫בבור הנה כי מה שנשאר‬
‫בנצוק‪,‬‬
‫ואשמעי׳כו‬
‫רב‬
‫‪,‬‬
‫הונא הבא זימנא אחריתי דנצוק חבור לי״ג כדאשמעי פ׳ השוכר‪.‬‬
‫שפחםו‬
‫לבורכז‬
‫נפלה‬
‫—‬
‫לתוך‬
‫מידוכז‬
‫הבור‪,‬‬
‫וקמ״ל‬
‫רב‬
‫הונא‬
‫דאע״ג דאין עליוכח ת ו ר ת יין לגזור על עצמו משום י״נ‪ ,‬אפייכט מתםר‬
‫בתערובות אסור ‪ . . .‬ל היין מיהא הוי‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫דורכין — ואפי למשנה אחרונה‪.‬‬
‫א״ל‬
‫לציירנאלא‬
‫נסוך‬
‫ומתגי׳ לג‬
‫לידיה — אני חובק לב את י ת שלא יוכל לנסך בהן‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ד ו ג ל לא שמיה נסוך — פ י אינו חשוב להיות מנםכין כן‪,‬‬
‫דאםר‬
‫במדידת‬
‫בשתיה‬
‫קנה‬
‫משום‬
‫ספק לד‬
‫נסוך‪,‬‬
‫אפ״ה‬
‫נםוך‬
‫דרגל בזויה להו טפי ולא מנםכי ברגל‪.‬‬
‫ההוא‬
‫מ״‪0‬‬
‫מותר‬
‫עובדא — כגון זו ששאלו לה‪.‬‬
‫— כלומר מאי אסתפק ליה לשמואל‪ ,‬לימא אםתפקא ליה אי‬
‫בהנאה אי‬
‫בהנאה דלא א מ‬
‫‪,‬‬
‫לא‬
‫כד‬
‫‪,‬‬
‫נתן‬
‫דברייתא‪,‬‬
‫דאע״ג‬
‫דקפסיק‬
‫במדידה‬
‫אסור‬
‫מחשבתו נ כ ר ת מתוך מעשיו אפי׳ במעשה הנכר‪ ,‬ואע״ג‬
‫כה( בכ״ד‪ .‬במקום ״עצמה•‬
‫כד( בכת״י ישנה כאן מלה א שלא ידעתי לפענחה‪.‬‬
‫כו( לעג״ד ברור‪ ,‬שרבינו אינו מפרש כר״ת בתומי לקמן עב‪ ,‬ב ד״ה‬
‫גרםינן •גופה״‪.‬‬
‫אמר‪ ,‬שמפרש •שמע מינה נצוק חבור״‪ ,‬בלשון פירכא ובעיא‪ ,‬אייא רבינו מפרשו בלשון‬
‫ניחותא‪ ,‬וא״כ אין ראי״ מכאן לפסק ר״ת‪ ,‬ורבינו לשיטתו שפסק לקמן שנצוק חבור הוא‪,‬‬
‫כז( גי׳ חדשה‬
‫וראה רשב״א בתורת הבית בית ה סוף שער ה דף קנא‪ ,‬וגם בריטב״א‪.‬‬
‫ופירוש חדש‪ ,‬שלא נשמע בין הראשונים ז״ל‪ ,‬ובפי׳ מחודש זד‪ .‬י״ל הרבה‪ ,‬ע׳ חוסי ד״ה‬
‫כט( נ׳ שחסר‪:‬‬
‫כח( לא על היין שבגרגותני ולא על היין שבגת‪.‬‬
‫גרגותני‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫לא( בכ״ה נוסף‪• :‬ליה״‪.‬‬
‫ל( בכת״י יש כאן מלה א שלא יכולתי לסענחה‪.‬‬
‫•הכי״‪.‬‬
‫לד( ראה מה שכתב‬
‫לג( ל ק ת ם‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לב( ראה קהלת ד‪ ,‬ה‪.‬‬
‫לה( לינוקא‪ ,‬ומדהוצרך רבינו לפרש כן יוצא‬
‫רבינו לעיל נד* א ד״ד‪ .‬נפל לבור‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪154‬‬
‫גתן‬
‫דר׳‬
‫תנאי‬
‫הוא‬
‫יחיד‬
‫ופליגי‬
‫פרק רביעי‬
‫עליה‬
‫עבודה זרה‬
‫דבריתא‬
‫רבנן‬
‫דלמא‬
‫דמתני׳לו‪,‬‬
‫איכא‬
‫אחרינא דס״ל כר׳ נתן׳ ומשום חומרא דיי״ג אין מודין להתירה לז‪,‬‬
‫אכתי אי משבח תנא נמי דאסד כר׳ נתן‪.‬‬
‫אימי־‬
‫ברגל‬
‫כן‪,‬‬
‫מנסכין‬
‫—‬
‫דאמר ר׳ נתן ביד‬
‫מי‬
‫אלא‬
‫אמר —‬
‫הא‬
‫אסתפק‬
‫הא‬
‫שדרכן מנסכין כן‪.‬‬
‫ברגל‬
‫מיהא‬
‫שדי‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫שאין‬
‫ירכך‬
‫ליה דאי‬
‫איכא‬
‫תנא‬
‫אחריגא‬
‫דשרי‬
‫ברגל‬
‫כד׳ נתן לח‪ ,‬כלומר אם יש תנא אחר דפליג בין יד לרגל כר׳ נתן‪ ,‬דאלו‬
‫לת״ק לא לישתרי ליה דס״ל שדרכן מגסכין ברגל כביד‪ ,‬ואי משכת תגא‬
‫דס״ל כר׳ נתן דשני ליה בין יד לרגל שדי ליה בשתיה׳ ואי ק״ללח הא‬
‫איכא ר״שלמ דשרי בשתיה אפי׳ בנגיעת ידו‪ ,‬הואיל ומעשהו נכר‪ ,‬וליצרפיה‬
‫בהדיה‬
‫דלא‬
‫ולשרייה‪,‬‬
‫סמכי׳‬
‫כולי‬
‫איכא‬
‫האי‬
‫למי׳ ] מ ר [‬
‫אמעשה‬
‫התם לס הא‬
‫למשרייה‬
‫נכר‬
‫קי״ל‬
‫דלית‬
‫בשתיה‬
‫הלכתא‬
‫כר״ש‬
‫ביד׳‬
‫וכיון‬
‫אפי׳‬
‫דסבר דד״ש ליתא לא מצרף ליה להתנא כלל‪.‬‬
‫] ד ף גז‪ ,‬א[‬
‫ההוא‬
‫עובדא‬
‫—‬
‫ה״ג דההוא גוי דסליק בדקלא וגגע‬
‫בחמדא שלא בכוגה‪ ,‬פי׳ ידו הכגיס לשם‪ ,‬ואפ״ה שרייה רב לזבוני לגויים‬
‫— דהא שלא ב מ ג ה הוה‪ ,‬וגראה שלא גםך‪ ,‬וי׳׳ג ואתי לוליבא וגגע ברישא‬
‫דלוליבא‪,‬‬
‫אסור‬
‫ידע‬
‫מ״מ לא א שגי לן בין כחו למגעו דשלא בכוגת גסוך דבשתיה‬
‫ש ר י ב בהגאה‪ ,‬אלא בההוא שלא בכוגה דד׳ יוחגן בן ארזאג‪ ,‬שלא‬
‫בו‬
‫מתחלתו עד סופו‪,‬‬
‫כדמפ׳]דישגא[‬
‫במתגי׳א‪.‬‬
‫ברור‪ ,‬שבגמרא שלפניו לא היד‪» :,‬דדשו ישראל ועכו׳׳ם לההוא חמרא״‪ .‬וכמו שלי׳‬
‫בדקדוקי סופרים אות כ‪ ,‬וכמו שלי׳ ג״כ בכת״י אפ׳׳ב כמשיב בגמ׳ ס‪ .‬דף קו׳ א‪ ,‬ודע‬
‫שהרשב״א בתורת הבית בית ד‪ ,‬שער ב ריש דף קלן מעתיק ג״ר בלי מלת דדשו וכיו‪,‬‬
‫לו( לענ״ד ברור שצ״ל‪:‬‬
‫אבל שם סוף דף קלג מעתיקו כמו שהוא בגמ׳ שלפנינו‪.‬‬
‫‪.‬ודמתני׳ ״‪ ,‬ודיל המשנה לקמן ס‪ ,‬ב ‪. :‬מדדו בקנה ימכר״‪ .‬וסירשה רבינו לעיל נה‪ ,‬א‬
‫לז( כסתם משנה ורבנן דברייתא‪.‬‬
‫דיה נפל‪ .‬דה״ה מדדו ביד‪ ,‬ראה גם תום׳ ד״ד‪ .‬דאי‪.‬‬
‫לח( גם מכל מיש רבינו להלן יוצא ברור‪ ,‬שרביגו גרים «ר׳ נתן׳ במקום ‪.‬ר׳ שמעון׳׳‬
‫לס( לקמן ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שבגמ׳ שלנו‪ ,‬וגי׳ רבינו לא מצאתי בשום ספר‪.‬‬
‫א( כ״כ רבינו גם לעיל נה‪ ,‬א ד״ד‪ .‬ור״ש‪.‬‬
‫ב( צ״ל‪. :‬ושריי‪.‬‬
‫ג( לקמן נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫והא‬
‫סרק רביעי‬
‫‪155‬‬
‫ע בו דה זדה‬
‫‪,‬‬
‫מר הוא דאמר — וההוא ודאי כשלא בבונה דמי׳ ואפי כונת‬
‫נגיעה אין לו‪.‬‬
‫מאיד‬
‫אלא‬
‫לאו אפי׳‬
‫כל שבגדול אסור‬
‫הלוקח‬
‫בהנאה לא‬
‫ב ש ח י ה ד — ולא משום‬
‫בקטן גזרו עליו דלמא אתי‬
‫בםפק נסוך‪,‬‬
‫למםרך‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫עבדים ה ערלים ‪ — /‬ומן הגוי דוקאו‪ ,‬דאם לקחן מ י ש ] ר א ל [‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫א פ י אם הוא ערל ו מספקי ליה בבן שפחתו ז‪ ,‬ואע״פ שהיה דעת המקשה‬
‫לומר‬
‫דתרויהו כי‬
‫הדדי נגהו‬
‫‪,‬‬
‫המק ]שה[‬
‫הוא‬
‫שלא היה‬
‫בלשון‬
‫מדקדק‬
‫‪,‬‬
‫הבריתא והיה סבור דמן הגוי לאו דוקא‪ ,‬מיהא אנן אתרוצי סמכי ‪ ,‬והכי‬
‫תניא בתוס׳ח כתרוצי ד ר ב ט וכפי׳ דפי׳]רשתי[‪ ,‬מי׳ י ר׳ יוסי יא מפ׳]רש[‬
‫ליהיב‪ ,‬ולא ידעגאיג אי פליג את״ק אי׳ מפ׳]רש[‬
‫רוקן‬
‫ומדרסן טמא‬
‫למילתיה דת״ק‪.‬‬
‫אפי׳ בשוק‪ ,‬דלא הוו ספק זבים‪ ,‬ונימא ספק‬
‫—‬
‫‪,‬‬
‫טומאה בר״ה טהור‪ ,‬אלא ודאי זבים ננהו‪ ,‬מ י זבין מדרבנן הוה לא שרפי׳‬
‫עליהן‬
‫תרומה וקדשים כדאית‬
‫‪,‬‬
‫במ׳ נדה יד פרק‬
‫בנות כותים‪.‬‬
‫ד( סזרתי מלים אלו‪ ,‬שהרי ברור שלסני רבינו היו מלים אלו בגמרא‪ ,‬וגס גי׳ זו לא מצאתיה‬
‫ו( ורבינו תנא המסייע להרשב״א בתורת הבית‬
‫ה( חסר‪• :‬מן״‪.‬‬
‫בשום ססר‪.‬‬
‫בית ה ריש שער ראשון דף קל‪ ,‬ולא כהרא״ה שם‪ ,‬שהרי ע״כ צריך לומר שכוונת רבינו‬
‫במ״ש‪• :‬אף בערל‪...‬״‪ ,‬היינו שבקםן ערל אינו אוסר אף בשתיה‪ ,‬ובגדול שמל וסבל‬
‫אי״צ י״ב חדש‪ ,‬וכ״ס הרשב״א שם בשניהם‪ ,‬וא״י מדוע לא כ׳ את דברי רבינו אלה‪,‬‬
‫ודע שהריטב״א כ׳ וז״ל‪• :‬הלוקח עבדים מן הנכרים אורחא דמילתא נקט אבל הוא הדין‬
‫מישראל ולא מחזקינן ליה בבן שסחתו וכן סירש הראב״ד ז״ל ועיקר״ עכ״ל‪ ,‬והרי זה‬
‫היסך ממ״ש רבינו כאן‪ ,‬אבל ידוע‪ ,‬שהרבה סעמים כ׳ בריטב״א •הראב״ד״‪ ,‬וצ״ל‬
‫ז( ואין זעו מוציאים את האדון מחזקת כשרותו‪ ,‬כי אולי מחמת חוליו‬
‫•הרב אב״ד״‪.‬‬
‫ט( אין הבדל בין בני השסחות‬
‫ח( דמסיכתין ס״ג ה״ד‪.‬‬
‫לא מל אותו‪.‬‬
‫יא( בתוססתא שם‪.‬‬
‫י( שבבן שפחה אין הבדל בין ערל לנמול‪.‬‬
‫ללקוח מן הגוי‪.‬‬
‫יב( חסרות אי איזו מלים‪ ,‬ור׳ יוסי כן מחלק בין לקחו מישראל ללקחו מן הגוי‪ ,‬שהרי‬
‫ז״ל שם‪• :‬חזקת עבד ישראל אפי׳ ערלים הרי אלו כנענים עד מיודע בהן שהן בני‬
‫יג( ע׳ רמב״ם‬
‫שסחות‪ ...‬חזקת עבדי עכו״ם אסילו מולין הרי אלו עכו״ם״ עכ״ל‪.‬‬
‫הל׳ מאכלות אסורות סי״א ה״ו‪ ,‬והנה הרשב״א )ציינתי מקומו בהע׳ ו( הביא רק אח‬
‫דברי ת״ק שבתוםסתא‪ ,‬וצ״ל שס״ל להרשב״א שר׳ יוסי סליג והלכה כת״ק‪ ,‬אבל תמוהים‬
‫לי דברי מרן ז״ל בכסף משנה שם שמתח את דברי הרמב״ם בזה הלשון‪• :‬והתוססתא‬
‫אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא״ עכ״ל‪ ,‬למה לא כ׳ מרן שהרמב״ם ס״ל שר׳ יוסי‬
‫יד( לד‪ ,‬א‪.‬‬
‫מסרש דברי ת״ק או אסי׳ אם חולק פסק הרמב״ם כר׳ יוסי‪ ,‬וצע״ג‪.‬‬
‫‪156‬‬
‫סדק רבתי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫קטנים‬
‫עבודה זרה‬
‫אינם מושין — אלמא לא אס׳ כלל לא בשתיה ולא בהנאה‪,‬‬
‫דאי אס׳ בשחיה‪ ,‬לא הוה פסיק למלת׳ ואמר קטנים אין עושין י״נ‪ ,‬שהרי‬
‫אסור שתיה נמי קרוי י״נ כדאמר לעיל תנוק בן יומו עושה י״נ‪ ,‬ו ה ״ א ט ו‬
‫בשתיה‪.‬‬
‫וא״ל‬
‫— נראה‬
‫טהור‬
‫דאפי׳‬
‫ברה״י‬
‫הוי‬
‫טהור׳‬
‫רוקן‬
‫כיה‬
‫דרוקן‬
‫וכל טומאה סז דרבגן היא כדגר׳יז אבל גזרו עליהן שיהו כזבים‪ ,‬הני כיץ‬
‫דמלו גפקו להו מתורת גוים ולא גזרו עליהם‪ ,‬שהרי ראויים לקבלת המצות‬
‫ואיגן‬
‫פדוצין במשכב זכודיח‪.‬‬
‫ההוא‬
‫] ד ף נז‪ ,‬ב [‬
‫עובדא‬
‫‪ /‬שרייה רבא לזבוני‬
‫—‬
‫לכוליהים דנא‬
‫לגרים‪ ,‬והוה ס״ל לרבא למי׳ ] מ ד [ כי לעולם מגע גוי אפי׳ בכונת מגע כ‬
‫אינו‬
‫אסור‬
‫אוסר בהנאה‪ ,‬ומתגי׳ כא דקתגי מדדה‪ ,‬ה״הכב דאפי׳ גתבון‬
‫בשתיה‪,‬‬
‫וטעה‬
‫רבא‬
‫במאי‬
‫דשמעי׳‬
‫ליה‬
‫מדרב‬
‫נחמן‬
‫דאמר‬
‫שכשוד עושה י״ג‪ ,‬ס ב ר על כל מגע גוי ק א מ ‪ /‬וה״ק וכי מפני‬
‫למדידה‬
‫וכי ט‬
‫ששכשך‬
‫בו ה ט י גאסד אותו אפי׳ בהגאה‪ ,‬דכיון דלא שמעגיהכד די בו אם גאסר‬
‫אותו בשתיה מספק‪.‬‬
‫] ד ף גח‪ ,‬א[‬
‫א״ל‬
‫בשאלותם‪,‬‬
‫אקלע‬
‫ר ב נחמן א לנחזחא — וגכגסב‪.‬‬
‫רבא‬
‫‪ — /‬סגור השער קודם שירגישו בו בגי העיר ויטריחוהו‬
‫ושמא‬
‫דעתו‬
‫יטרידו‬
‫את‬
‫דעתו‬
‫מפגי‬
‫עיון‬
‫שאלתם‬
‫ולא‬
‫תהא‬
‫יז( חסר‪» :‬במס׳‬
‫טז( חסד‪ :‬״שלהם״‪ ,‬או «של גויס•‪.‬‬
‫טון = והוא אמר‪.‬‬
‫גדה׳‪ ,‬שם לד‪ ,‬א איי‪ :‬״איש א י ש ‪ . . .‬ואין הגויס מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיחו‬
‫יח( שהרי מטעם זה גזרו על תינוק גוי שמטמא בזיבה כראי׳‬
‫כזבים לכל דבריהם״‪.‬‬
‫יט( כן סי׳ גס רש״י ]וגם תום׳[‪ ,‬וכ״כ בשם רש״י כל‬
‫לעיל לז‪ ,‬ב» לח‪ ,‬א‪.‬‬
‫הראשונים זיל‪ ,‬רק הריטב״א כ׳ פי׳ שהיין שבחזלא אסרו גם רבא בהנאה‪ ,‬ומוכרח שלשני‬
‫הריסב״א לא היה כ׳ ברש״י מיש לפגיגו ד״ד‪ .‬א״ל אסור וגס לא מ״ש בסוף דיה דמי וההוא‪.‬‬
‫כב( לענ״ד כתנת‬
‫כא( לקמן ם‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כ( בלא כוונת ניסוך‪ ,‬וכ״כ חום׳ בשם דיי‪.‬‬
‫רבינו שמתני׳ רבותא קמ״ל דאפי׳ בלא כתנת נג״עה )רק כתנת מדעה( אסור בשתיה‪.‬‬
‫כג( כיה גי׳ כל הראשונים לקמן נח‪ ,‬א וכמש״כ בדקדוקי סופרים אות ס‪.‬‬
‫כד( נ׳ שחסר‪. :‬שנסך״‪.‬‬
‫א( כגי׳ תום׳ ושאר ראשונים‪.‬‬
‫ב( נ׳ שחסר‪ :‬״רבא אצלו״‪ ,‬וכמשיב תום׳‪.‬‬
‫סרק רביעי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪157‬‬
‫ע ב ו ד ה זרה'‬
‫מיושבת להשיב להם ב* כל צרכי׳ או שמא עיי טרדתו תצא מדעתו השמועה‬
‫ששמעתי מפיו‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫איהו ר ב א ג ‪ — /‬ג ר כי ייחד לו בית לעצמו בחצרו ושאל אותו‪.‬‬
‫על‬
‫כה״ג ‪/‬‬
‫א״ל‬
‫— כלו׳ מגע גוי ולא שמענוהו שנסך מי אסור‪.‬‬
‫אימור דאמרי אנא — כ ל ר לא אמרתי שאין מגעו חמור ודאי‬
‫כיין נסך‪ ,‬ולענין תערוכתו אמרתי‪ ,‬שאם גתערב יץ מגעו ביין כשר ימכור‬
‫לו כולו לגרים‬
‫בהנאה‬
‫חח מדמי יץ מנעו דה״ל כסתם יינו ד‪ ,‬דאפי׳ה יי״ן מותר‬
‫ח ח מדמי אותו יי״נה‪ ,‬ולא הוי כי״נ גמור דאמיו יין ביץ כולו‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫אסור‬
‫ואע״ג‬
‫דשכיח‬
‫המזיק‬
‫לישראל‬
‫ושמא‬
‫רצה‬
‫לאבדה ז‬
‫ממנו‬
‫ונסכו‪ ,‬אפ״ה לא עבדיגן ליה גםך גמור אלא ספק הוי כסתם יינן‪.‬‬
‫אגרדמים‬
‫— ממונה על שער השוק‪.‬‬
‫שקדח‬
‫במניקת‬
‫— ה׳‬
‫צרפתי ח‬
‫מפ‬
‫המגופה‬
‫בשעת‬
‫רתיחתו‪,‬‬
‫שאין‬
‫יכולין‬
‫בקצה‬
‫‪,‬‬
‫שפופרת שנותנין‬
‫בפי הכלי‬
‫כולה‬
‫שלא‬
‫לגוף‬
‫את‬
‫כדי‬
‫תפקע‪ ,‬ומניחין בו נקב קטן כרוחב שפופרת‪ ,‬ונותגין השפופרת לתוכו כדי‬
‫שירתיח‬
‫אותו‬
‫היין וכדי שלא תצא‬
‫הרתיחה לחוץ‪ ,‬וכשפוסק‬
‫למטה עד שהוא שוד‪ .‬לפי הכלי‬
‫וטחין אותו‬
‫מרתיחתו משקעין‬
‫במגופה‪ ,‬ועכשו קדח‬
‫באותה מגופה ושאב בפיו והעלה מן היץ לפיו כדי לטעמו כמה הוא ראוי‬
‫למכירה‪,‬‬
‫או‬
‫וא״א שלא יפול טפה מפיוט לחבית‪.‬‬
‫שטעם מן הכום — טעם לאו דוקא׳ אלא אע״פ שלא טעמו אלא‬
‫ג( ממ״ש אח״ז הקו לסי׳ ״וכ״ו״ יוצא שכ״ה בגמ׳‪ ,‬ולכן פזרתי‪.‬‬
‫ב•( נ׳ דצ״ל‪ :‬״לי״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬לענ״ד מליס אלו ״דאטי׳‪ ...‬אותו יי״נ״‬
‫ד( ע׳ חידושי הרמב״ן ד״ד‪ .‬הא ואמר ר״נ‪.‬‬
‫ז( הרי רבינו חולק להדיא‬
‫ו( לקמן עד‪ ,‬א‪.‬‬
‫טעות םוסר הן וצריכות להמחק‪.‬‬
‫על מ״ש תום׳ לקמן נח‪ ,‬ב )ופסק כן הרמ״א יו״ד םםי׳ קכד( ד״ד‪ .‬כתב שגוי שנגע להכעיס‬
‫ח( תום׳ ד״ד‪ .‬שקדח‬
‫היין מותר בשתיה‪ ,‬עיי״ש שגם רב היי בר נחשון גאון התיר‪.‬‬
‫פ פי׳ כעין זה בשם רשב״ם בשם רש״י‪ ,‬ואינו ברור לי אם רבינו קורא בשם ״צרפתי״‬
‫ט( ע׳ להלן ד״ה ומה‪.‬‬
‫לרש״י או לרשב״ס‪.‬‬
‫‪158‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫ששפכו לתוכו הרי הוא אסור ואוסר‪ ,‬אלא אורחא דמלתא נקט שדרד האגרדמים‬
‫לטעום‪ ,‬והאי תנא ס״ל כי אפי׳ סתם יינן אסור במשהו בהנאה דלא כרשב״ג י‪.‬‬
‫היק‪.‬‬
‫חרם‬
‫— אנס יא‪ ,‬והוא דרכויב לילך אחר החשוב והשמן חשוב מן‬
‫ומה‬
‫היץ‬
‫שפי׳ ]רשתי[ יג‬
‫באגרדמי׳‬
‫שאינו‬
‫אוסר‬
‫אלא‬
‫מפני‬
‫טפת‬
‫שחזרה מפיו‪ ,‬אבל מפני קרקוש השאיבה עצמה לא‪ ,‬לפי שאותה הקרקוש‬
‫אע״פ שכחו הוא אינו אלא אקרקוש דכובא דשרייו‪ ,‬לפי שאין דרכן מנסכין‬
‫כן‪ ,‬והכי מפ׳ בתוס׳]פתא[ טו‪.‬‬
‫] ד ף נח‪ ,‬ב[‬
‫והא קנגע בכולה טז — פי׳ הלא היה נוגעת ‪ p‬ביץ‬
‫שבפיהו בשעה שתמלא יח אותו מן החבית‪ ,‬שא׳׳א שלא יגע אצבעו לשםיט‪,‬‬
‫וה״ל מגעו שלא בכוגה ואסור מיהא בשתייה‪.‬‬
‫לא‬
‫צריכאכ‪.‬‬
‫יין שמזגו גוי — כגון יין המזוג במים‪.‬‬
‫אסור‬
‫— אפי׳ דיעבדכא‪ ,‬ולא מעיקר הדין‪ ,‬שאם זרק בו המים‪ ,‬הרי‬
‫יא( רש״י פי׳ משוגע‪ ,‬ונ׳ שרבינו טי׳ ע״פ המשנה בנדרים כז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫י( לקמן עו‪ ,‬א‪.‬‬
‫יג( לעיל‬
‫יב( בכת״י ישנה מלה א ונ״ל לקראה ״כמה״‪ ,‬ולענ״ד ט׳׳ס היא לא העתקתיה‪.‬‬
‫טז( ט״ט וצ״ל‪. :‬בנטלא״‪.‬‬
‫טו( דמסיכתין פ״ח ה״ב‪.‬‬
‫יד( לקמן ט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬אגרדמים‪.‬‬
‫יט( ר׳׳ל בפי הנטלא‪ ,‬וכן‬
‫יה( ט״ט וצ״ל‪ :‬״שמלא״‪.‬‬
‫יז( ט״ם וצ״ל‪ :‬״נוגע״‪.‬‬
‫פי׳ גם ר״ת בתום׳ לעיל נז‪ ,‬א סד״ה ה״ג וגם ר״ת םטק שמגעו ע״י דבר אחר שלא בכוונה‬
‫מותר אפי׳ בשתיה‪ .‬ודע שלא זכיתי להבין מ״ש הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב‬
‫דף קלו וז״ל‪ :‬״דאינהו לא איפליג במאי דשתו אלא מה שנשאר בפגים‪ ...‬ורחוק לומר‬
‫דמה שהוריק להשקותם לא שתו אותו וקודם ששתו נתגלה להם ועליו הוא שנחלקו״‬
‫עכ״ל‪ ,‬ותמוה הלא בגמ׳ אמרו להדיא‪ :‬״לבתר דרנזא לכסא איגלאי״‪ ,‬א״כ ברור שהם‬
‫עדיין לא שחו מה שהוריק הגוי וא״כ לא רחוק הוא‪ ,‬וצ״ע‪ ,‬ואולי גי׳ אחרת היתד‪ ,‬לו‬
‫לרשב״א ז״ל‪ ,‬וכמו שנ׳ ממ״ש הרשב״א שם דף קלה ודף קלו‪ ,‬אבל אין להפיק משם בברור‬
‫שגי׳ אחרת היתה לו‪ ,‬כי פעמים רבות כ׳ הרשב״א בתורת הבית לישנא דגמ׳ מבלי להעתיק‬
‫כ( כבר הערותי‪ ,‬שכמה פעמים‬
‫מלה במלה‪ ,‬ובכ״ה הגי׳ כמו שהיא בגמ׳ שלפנינו‪.‬‬
‫מצינו בספר זה מלים מן הגמרא‪ ,‬ולא בא עליהם שום פירוש‪ ,‬ומזה אני מסיק שםפר זה‬
‫כא( הנד‪ .‬הרמב״ם הל׳ מאכלות‬
‫אינו כולל את כל סירושו של רבינו למסיכתין‪.‬‬
‫אסורות פי״ג הי״ג התיר בדיעבד‪ ,‬ורבינו לא השיגו)וע׳ בתורת הבית בית ד‪ .‬שער ב דף קלו(‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫הוא‬
‫זרק‬
‫כאלו‬
‫אבן‬
‫לתוכו‬
‫פרק רביעי‬
‫ומותר‪.‬‬
‫רכל‬
‫ע בו דה ז רה‬
‫טהור‬
‫שבזב‬
‫‪159‬‬
‫הואכב‪,‬‬
‫ואם‬
‫שפכן‬
‫לתוכו והיה הקלוח נוגע בידוכג וביין׳ אפי׳ למ״דכד גצוק חבור׳ ה״מ יין‬
‫ליין אבל יין למים לא כה‪ ,‬אלא משום לך לך‬
‫‪ /‬דלמאכו אתי למשדי ביה‬
‫חמרא‪ ,‬א״גכו שמא ישקה אותם הגוי‪ ,‬מפגי שהמזוגכז קרוב הוא להשקות׳‬
‫הלכך‬
‫אסר‬
‫דיעבד נמי‬
‫אסור‪,‬‬
‫ואיכא‬
‫מילי‬
‫אלא לכתחלה‪ ,‬כגון שהביא ענבים‬
‫אחרי‬
‫דאםור‬
‫לגת כה‬
‫לך‬
‫ואינן‬
‫ואע״פכט שיש יין‬
‫הרבה‬
‫משום‬
‫לך‬
‫‪,‬‬
‫ובדרדורים והיין מנתז על הענבים מותר דיעבד‪ ,‬ולא גזרי באותה‬
‫בסלים‬
‫שפיכת היץ לאוסרו‪ ,‬לפי שאינו מתכוין כלל אלא לשפיכת הענבים שהוא‬
‫מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נ מ ש י היין מהם‪ ,‬ואין דרכן מנסכין יץ‬
‫מ ה ‪ ,‬וי״מל אע״ף שהיץ מזלף עליהן שיש יץ הרבה בגת והוא ניתז בשפיכת‬
‫הענבים‬
‫אפ״ה מותר שהוא כאלו זרק אבן לתוכו‪ ,‬ואסור להוליכן‬
‫בתחלה‬
‫שמא יגע בידו בגת‪ ,‬או לא שמא יסחוט אשכול לתוכה בבונה‪ ,‬ונ״ללב שאם‬
‫מסייע‬
‫אפי‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫יש ]ראל[‬
‫על הגוי‬
‫בשפיכת‬
‫הענבים‬
‫לגת שמותר לכתחלה‪,‬‬
‫שהרי‬
‫בשפיכת יין עצמו אין סיוע הגוי אסור אלא דלמא שבק ליה עילויה‬
‫ולענ״ד מזה יש לפקפק על מ״ש רבותינו האחרונים ז״ל שבכל מקום שהראב״ד לא השיג‬
‫על הרמב״ם הרי הוא מסכים לדבריו‪ ,‬ובספר זה נמצא כמה פעמים שרבינו פוסק הלכה‪,‬‬
‫כב( חסר‪ :‬בגוי‬
‫והספק הוא שלא כרמב״ם ואעפ״כ לא השיג עליו רבינו בהשגותיו‪.‬‬
‫כג( הרי רבינו תנא המסייע לש״ך יו״ד‬
‫אינו עושה יין נסך‪ ,‬כדאי׳ לקמן ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כה( רבינו סתם‪ ,‬אבל הרשב״א שם מסביר וז״ל‪:‬‬
‫כד( לקמן עב‪ ,‬א‪.‬‬
‫קכה םק״י‪.‬‬
‫״נצוק חבור לאו משום נגיעה הוא אלא משום תערובת‪ ...‬ואין המים שביד הגוי‬
‫כו( שני הטעמים האלה כ׳ גם הרשב״א שם‪ ,‬בסתם ולא משמו‬
‫נאםרין״ עכ״ל‪.‬‬
‫כם( דברי‬
‫כה( דאי׳ לקמן נט‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כז( נ׳ שצ״ל‪ :‬״המוזג״‪,‬‬
‫של רבינו‪.‬‬
‫רבינו אלה עד ״מנםכין יין כזה״ פ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב ריש דף קלז‬
‫ל( סי׳ זה כ׳‬
‫בשם רבינו‪ ,‬אלא שכחבס בסגנון אחר כדרכו ז״ל‪ ,‬וע׳ גם ריםב״א ור״ן‪.‬‬
‫הרשב״א שם )בקצור( בשם הרמב״ן‪ ,‬וכן הוא בחי׳ הרמב״ן בסד״ה מגעו )השני(‪ ,‬ופלא‬
‫הוא בעיני‪ :‬גמ הרמב״ן וגם הרשב״א כ׳ את פירושו של רבינו בשמו‪ ,‬והפירוש שכ׳‬
‫הדמב״ן בסתם והרשב״א כתבו בשם הרמב״ן כתבו רבינו בשם ״יש מפרשים״‪ ,‬לכן‬
‫משער אני שנתווססו דברים בססרו זה של רבינו‪ ,‬וע׳ הערה לב‪ ,‬והדבר צריך ברור וביאור‪.‬‬
‫לא( טעם זה הוא גזעם שנתן רבינו לפי סירושו הוא‪ ,‬והרשב״א שם כ׳ בשם רבינו וז״ל‪:‬‬
‫לב( גס את דברי רבינו אלה כתבם הרשב״א שם אלא‬
‫״אםו שפיכת יין גמור״ עכ״ל‪.‬‬
‫שק׳ לי קצת שלפני דברים אלה כ׳ הרשב״א את סי׳ של רבינו ומסיים‪ :‬״אלו דברי הרב‬
‫ז״ל״ ואח״כ מתחיל הרשב״א‪ :‬ונמצא לפי דבריו שגויס״ וכ״ו‪ ,‬כל מה שפ רבינו כאן‬
‫להדיא‪ ,‬ולענ״ד לו ראה הרשב״א ז״ל את דברי רבינו אלה לא היה כותב ״ א ל ו ‪. . .‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪160‬‬
‫עבודה זרה‬
‫סרק רביעי‬
‫וה״ל כולי כח גוי‪ .‬כדאי פ׳ השוכר לג א״ל ר ב להנהו שפוכאי לא ת ש ב ק ו ל ד‬
‫לסיועי‬
‫לגוי‬
‫דלמא‬
‫אדאזליתולד‪.‬‬
‫משתדליתו‬
‫הגוי כולו אין בו אסור‪ ,‬אם מסייע‬
‫‪./‬‬
‫יש׳נראל[‬
‫שאפי׳‬
‫שופד‬
‫כיץ‬
‫והבא‬
‫בהדיה לא גזרו ביה‬
‫דלמא‬
‫שדי ליה עילויה וה״ל כולי כח דגוי‪ ,‬מי׳ לגבי שפיכת י ל נ״ל שאם סייע‬
‫בשפיכה שהוא אסור בשתיהלו‪ ,‬דלמא ארפי ידיהו ושדי ליה עילויה‬
‫הגוי‬
‫א‪/‬‬
‫וה״ל כולי בח גוי‪ ,‬ולעגין הולכת היין אם היה דעתו לשופכו לו לכלי‬
‫הייגו דרב‪ ,‬ואסור מגזירה שמא יסייע עמו בשפיכה‪ ,‬ואם אין דעתו לשופכו‬
‫והחבית‬
‫ואפי׳‬
‫סתומה שאין הגוי יכול ליגע‬
‫בה אפי׳ הוליכה הגוי כלה‬
‫הניחו‪ ,‬אלא שהגיחו בחזקת משתמר‪ ,‬ואפי׳‬
‫מותר‪,‬‬
‫לכתחלה‪ ,‬והייגו מ ת ג י ׳ ל ז‬
‫גכרי שהיה מעביר‪ ,‬ואם איגד! סתומה אלא שהיא חסרה שאינו יכול ליגע ב ה‬
‫אלא א״כ יורידגה מכתפו והיש׳]ראל[ הולד עמו מותר לכתחלה‪ ,‬ואם מלאה‬
‫היא שיכול הגוי ליגע בה בעודגה על כתפו אסור ואפי׳ דיעבד‪ ,‬שמא גגע‬
‫בו‬
‫והיש׳]ראל[ לא גזהר כ ל שעה לשמור את ידו‪.‬‬
‫בצדה‬
‫לית‬
‫בצר‬
‫אל יורה לח לאו היינו בצרה — בצר מא״י והוא מערי מקלטלם‪,‬‬
‫הוא‬
‫דרבגן‬
‫בהו‬
‫תרומת‬
‫מאדום‬
‫כדגי׳‬
‫בזרעים‬
‫ירוש׳מב לא‬
‫גזרו על‬
‫התרומה‬
‫ח״למג אלא‬
‫על‬
‫דגן תירוש ויצהר‪ ,‬וגד׳ גמי במ׳ חולין מו אגי ראיתי מה א ת ר״מ‬
‫שאכל עלה של ירק‬
‫בח״ל‬
‫דכתי׳מ‬
‫מי‬
‫זה‬
‫בא‬
‫מאדום מא‬
‫‪,/‬‬
‫ואפי׳‬
‫אסור‬
‫גזרו‬
‫ביה‬
‫‪ /‬וטעמא דמלתא דכל מילי דבארץ אסור מדאורייתא‬
‫דבגן‪,‬‬
‫במלתא‬
‫בארץ‬
‫אפי׳‬
‫מדדבגן‬
‫היא‪,‬‬
‫בח״ל‬
‫לא‬
‫גזרו‬
‫ביה רבגן‪.‬‬
‫]דף נם‪ ,‬א[‬
‫דידיה‬
‫הא דיחידים נאם׳ — פי׳ הא אם היו נובעין מארעא‬
‫א‬
‫גנהו נאסרין‪.‬‬
‫ו נ מ צ א ‪ , - . . .‬ועי העי ל‪.‬‬
‫לג( לקמן עב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לד( גי* זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫לו( גם שיטתו זו‬
‫לד‪ (.‬כ״כ רבינו גם לקמן עב‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬כי‪ ,‬וגס גי׳ זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫לז( לקמן טט‪ ,‬א‪.‬‬
‫של רבינו כ׳ הרשב״א שם בשמו של רבינו‪ ,‬ועיי״ש שחולק עליו‪.‬‬
‫לח( ברור ששתי מלים אלו ט״ס הן‪ ,‬וג׳ שברגע שפ הסופר את המלה ״בצרי וקודש‬
‫שהבין מ״ש עלה בזכרוגו מ״ש בעירובין סה‪ ,‬א ‪ :‬״בצר אל יורה״‪ ,‬ושכח למחוק כ‬
‫מא( והמשך הפסוק ‪:‬‬
‫מ( ישעיה סג‪ ,‬א‪.‬‬
‫לט( כדם דברים ד‪ ,‬מ ג‬
‫מלים אלן‪.‬‬
‫מד( ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מג( צ״ל‪. :‬בח״ל״‪.‬‬
‫מב( חלה פ״ד ה״ד‪.‬‬
‫״חמוץ בגדים מבצרה״‪.‬‬
‫מד‪ (.‬בגמ׳ שלפנינו ליי ״אני ראיתי״ ובירושלמי דמאי פ״ב ה״א אי׳ אבל שס גי‪,‬‬
‫אחרת עיי״ש‪.‬‬
‫א( אולי צ״ל‪ :‬״מארעיה״‪ ,‬וכן הלשון יותר ברור‪ ,‬ומלת ״דדיה״ נמשכת למלת‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫לא‬
‫צריכא‬
‫פרק רביעי‬
‫דתלשינהו —‬
‫פי׳‬
‫עבודה זרה‬
‫שהיו‬
‫ועם‬
‫נתלשין‬
‫‪161‬‬
‫שנפלו‬
‫קודם ב‬
‫לארץ השתחוו‪.‬‬
‫סוף‬
‫‪ /‬לא צריכא — י״מ שאם טיפח במים והתיזם למעלה ג‬
‫סוף‬
‫והשתחוה להם שהן תלושין בידי אדם ולא ע ו ד ד אלא שעשה בהן מעשה ד‬
‫וכיון שהם של רבים אינו יכול לאום׳ אפי׳ ע״י מעשה‪ ,‬לפי שכח דרבים‬
‫עדיף‪ ,‬ואם היו דיחיד בין שהיו שלו בין שהיו משל אחר היה יכול לאסרן‬
‫‪,‬‬
‫א פ י ה ע״י מעשהו ואפי׳ להדיוט‪ ,‬וי״מ כי כשאמר מים של רבים אינן‬
‫נאסרין לא מפני שהכח של ר ב י ם הוה חמור משל יחיד‪ ,‬אלא היא גופא‬
‫קמ״ל דדבר שאינו שלו קרינא ביה‪ ,‬ואע״פ שהיא של רבים ויש לו רשות‬
‫‪,‬‬
‫בהן כשאר כל אדם‪ ,‬ואפי על ידי מעשה לא מתסר להדיוט‪ ,‬וכ״ש אם היו‬
‫של‬
‫יחיד אחד דלא מתסרי להדיוט ע״י מעשה‪,‬‬
‫אע״ג‬
‫דטפחינהו‬
‫בידא‪,‬‬
‫לאו‬
‫מעשה‬
‫לע״ז‬
‫וי״מז להאי‬
‫הוא ח‪ ,‬אלא‬
‫פי‬
‫שישי]ראל[‬
‫‪,‬‬
‫בתדא‬
‫תלשן‬
‫ובא גוי והשתחוה להן‪ ,‬ומ״ה כי הוו של רבים כלו׳ דה״ל שותפות בהדן‬
‫ד ב ר שאינו שלו ולא‬
‫ה״ל‬
‫דבריי‬
‫אפי‬
‫‪,‬‬
‫זה המפרש‬
‫מתסרי‬
‫שבין יא לדברי‬
‫אבל אי‬
‫דידיה מתםרי‪,‬‬
‫הוי‬
‫המפ׳ ראשון דהיכא דעשה‬
‫ועכשוט‬
‫בו מעשה‬
‫‪,‬‬
‫ד ב ר שאינו שלו נאסר להדיוט‪ ,‬אלא שנחלק עליו ב פ י הםוגיא‪ ,‬מ י‬
‫הראשו׳יב‬
‫נ״ל‬
‫משוםיג של‬
‫רבים‬
‫בא‬
‫לאשמעי‬
‫‪,‬‬
‫דדבר‬
‫המשותף‬
‫‪,‬‬
‫כשאינו‬
‫ב( אע״ג דקיי״ל תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש כדאי׳‬
‫‪.‬ננהו״‪ ,‬וקאי על המים‪.‬‬
‫ג( ממה שדייק רבינו לכתוב‪:‬‬
‫במס׳ חולין סו‪ ,‬ב‪ ,‬אעס״כ סי׳ רבינו כן‪.‬‬
‫״חתיזם למעלה״‪ ,‬משמע שאם לקחם בידיו קנאם וזכה בהם ונעשין של יחיד ונאםירו גם‬
‫להדיוט‪ ,‬וכמש״כ המאירי לעיל מז‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬המשתחוה‪ ,‬ולא כתום׳ תולין מ‪ ,‬א ד״ד‪ .‬רבוצה‪,‬‬
‫ע׳ במאירי ובהע׳ יד שם‪ ,‬ופי׳ אלו שכ׳ רבינו כאן הם לא כש״ך יו״ד קמה סק״ב ועיי״ש‬
‫ד( ר״ל מעשה לע״ז‪ ,‬ראה מ״ש רבינו לעיל מז‪ ,‬א‬
‫בהגהת הגר״א םק״ב ואכמ״ל‪.‬‬
‫ד‪ (.‬לענ״ד ברור שחסר‪. :‬שלא״‪ ,‬וכן תראין מהשגת רבינו לרמב״ם הל׳‬
‫ד״ד‪ .‬דרבים‪.‬‬
‫ז( סי׳ זה כ׳ רבינו גם לעיל מז‪ ,‬א‬
‫ו( ר״ל לעבודה זרה‪.‬‬
‫עבודה זרה פ״ח ה״ב‪.‬‬
‫ח( הא אם הספיחה היתד‪ .‬לשם ע״ז נאסרו המים אפי׳ אם הם של‬
‫ד״ד‪ .‬דרביס‪.‬‬
‫רבים‪ ,‬וכן היא גם שיטת הרמב״ן שכתבה הריטב״א בםוגיין‪ ,‬ועמ״ש הריםב״א גם לעיל‬
‫י( נ״ל דצ״ל‪ :‬״לדברי״‪.‬‬
‫ט( נ״ל דחםר‪- :‬בין״‪.‬‬
‫נד‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬אעס״י‪ ,‬וי״ל‪.‬‬
‫יב( וז״ל הריטב״א לעיל נד‪ ,‬ב ד״ה ונראה‪ :‬״ומדברי‬
‫יא( נ״ל דצ״ל‪. :‬ובין״‪.‬‬
‫רבותינו ז ״ ל ‪ . . .‬נראה דכל שנעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע״ז והשתחוה לו נאסר‬
‫אעפ״י שאינו ש ל ו ‪ . . .‬אלא שלדעת הראב״ד ז״ל אס הוא דבר של רבים אינו נאסר‬
‫אע״פ שעשה בו מעשה״ עכ״ל‪ ,‬וכוונתו שעשה בו מעשה לע״ז‪ ,‬שהרי נמשך לשיטה שכ׳‬
‫יג( ג׳ דחםר‪. :‬דאס״‪.‬‬
‫לעיל‪ ,‬והן הן דברי רבינו כאן‪ ,‬שמסכים לפי׳ ראשון‪.‬‬
‫‪162‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫שלו דמי‪ ,‬הא ודאי פשיט׳‪ ,‬א״ג לאשמעי׳ שותפות ביחיד‪ ,‬למ׳׳ל למי׳ ] מ ר [‬
‫של רבים‪ ,‬אלא לאו‪ ,‬דוקא של רבים קא׳]מד[‪ ,‬וכפי׳ קמאיב‪ ,‬וכבר הבאתי‬
‫ראיות‬
‫לדברי‬
‫הפי׳‬
‫]דף גט‪ ,‬ב[‬
‫הא׳‬
‫ההוא‬
‫העולה יד בזה‬
‫הפרקטי‬
‫והחכם‬
‫יברור‬
‫לעצמו‪.‬‬
‫אתרוגא — ג״ל כי האתרוג היה של אותו גויטז‪,‬‬
‫אע״פ שהכגיס ידו ליץ כל זמן שלא השירה יו שלא עקרה ממקומה איגו‬
‫הזהירם‬
‫אוסרה‬
‫בהגאה‪ ,‬שאין דרך המנסכין להיות רובן מנסכין כן‪ ,‬מ״ה‬
‫שיקחו‬
‫את ידו שלא יוציאנה וגם שלא יגעגעגה בתוך היץ‪ ,‬והגה מכיון‬
‫שיצאגו ידי הרוב שאין דרך מגסכין כן‪ ,‬הדי הוא מותר אפי׳ בשתיהיוו‪,‬‬
‫מ״ט שאפי׳ שכשך בו בהוצאת אתרוג לא היה גאסר אלא בשתיה‪ ,‬דומיא‬
‫דהיה‬
‫מטפח ע״פ‬
‫החבית יט‬
‫‪,/‬‬
‫שלא‬
‫גתכון‬
‫אלא להתיז‬
‫הרותחת‪,‬‬
‫ואע״פ‬
‫ששכשך בטפחו מותר בהנאה‪ ,‬והכא גמי הרי לא גתכוין אלא לגטילת האתרוג‪,‬‬
‫ואם‬
‫היה‬
‫בו שכשוך הרי‬
‫נאסר‬
‫בשתיה‪ ,‬אהני‬
‫ליה האי‬
‫דנקטוה‬
‫לידיה‪,‬‬
‫והוה הכא ספק מיעוט לאסור ומותר בשתיה‪ ,‬כ ד פ ״ ל כ לגבי מדידת הרגל‬
‫במעשה דשמואלכא‪ ,‬וא״א לומד שלא התירה ר ב אשי אלא להיתיראכב לגוים‬
‫טז( לענ״ו‬
‫טו( לעיל נו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יד( ב״ה בכת״י ונ״ל שט״ס הוא וצ״ל‪. :‬למעלה״‪.‬‬
‫רבינו חדש לפרש כן‪ ,‬משום דלקמן ם‪ ,‬א בד״ה ההוא כ׳ רבינו דבמעשה דברזא היו‬
‫יהודים שם שיכולים להציל והגוי קדם והציל ולכן הו״ל ספק אם כוונתו להציל או לנפך‬
‫עיי״ש‪ ,‬והנה ע״כ דבמעשה דאתרוגא היו יהודים עומדים שם שהרי נקטוה לידיה )ברגע‬
‫שהכניסה קודם שיתחיל להוציאה(‪ ,‬ואם האתרוג היה של ישראל והגוי קדם להצילו הרי‬
‫ג״כ הוא ספק נסך כמו בברזא‪ ,‬ורק אם האתרוג של גוי אז אפשר לומר שהגוי היה‬
‫בהול על שלו וחשב שהיהודים לא ימהרו להציל‪ ,‬וודאי לא נתכוון אלא להציל כמש״כ‬
‫רבינו להלן‪ ,‬והנה הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלד פ סברת רבינו )ופסק‬
‫כוותיה( שאם יש שם ישראל שהיה יכול להצילו וקדם הגוי והציל אסור אפי׳ בהנאה‪,‬‬
‫ולכן פ שם )לפני הדין הנ״ל( וז״ל ‪ :‬נגיעה בידו בסיבת כלי שנפל ל ו ‪ . . .‬אינו אוסר‬
‫בהנאה דמעשיו מוכיחין דלהצלת כלי שנפלו לתוכו נתכוין‪...‬״ עכ״ל וגם הטור יו״ד קכד‬
‫פ וז״ל‪ :‬וכ׳ הראב״ד דוקא כשלא היה שם ישראל להציל אז ודאי לא כיון אלא להציל‪"...‬‬
‫ואח״כ נ ׳ ‪ :‬״ואם נפל לו שום דבר ביין ל א ‪ . . .‬לא נאסר בהנאה‪ ...‬שאינו מכוין אלא‬
‫ליסול את שלו״ עכ״ל‪ ,‬אבל דברי הרמ״א שם סי״ג שהוסיף וכ׳ סתם‪ :‬״ליטול משם דבר‬
‫יז( כ״ה בכ״י וצ״ל‪ :‬״הסירה״‪.‬‬
‫שנפל לשם״ עכ״ל לענ״ד צ״ע‪ ,‬וע׳ בהגה שם סכ״ב‬
‫יח( הרמב״ן בחי׳ כ׳ את תוכן דברי רבינו אלה )עד סוף הדבור( בקצור ובסגנונו הוא ז״ל‪,‬‬
‫‪ = p‬כדפרישנא לעיל‪.‬‬
‫ים( לקמן ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עיי״ש וגם בריטב״א ומאירי ור״ן‪.‬‬
‫כב( נ׳ שחסר ‪ :‬״למכרה״‪.‬‬
‫כא( לעיל נו‪ ,‬ב ו״ה מ״ס‪ ,‬וד״ה ברגל‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫בלבד‪,‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק רביעי‬
‫‪163‬‬
‫חדא דתנאכג היה מטפח״ והתם שכשוך הוה ביה״ ולמ״ל למנקטיה‬
‫ועוד‬
‫לידיה‪,‬‬
‫בשתיה‪,‬‬
‫מדלא קאמ׳ אשרוי לזבוני‬
‫לגויםכה‬
‫משום דאין דרך נסוך כלל בלא שכשוך‪,‬‬
‫אלמא‬
‫הכא שרי‬
‫אפי׳‬
‫ליכאכה למשרייה אפי׳‬
‫בשתיה‪ ,‬והאכו חזי׳ לקמן בז בההוא גוי דאשתכח במעצרתא דאי ליכא טופח‬
‫להטפיח בהדחה סגי לגו‪ ,‬ואי ליכא גםוך כלל בלא שכשוך הדחה אמאי בעי‬
‫והא ליכא שכשוך‪ ,‬אלא ע״כ צ״ל כי יש שמנםך במגע בלא שכשוך‪ ,‬מיהא‬
‫מיעוטא הוא‪ ,‬ואהגי כוגתו לגטילת האתרוג דה״ל מגעו מיעוט ספק הרחוק‬
‫ומותר‬
‫בשתיה‬
‫האי‬
‫כדמפ׳נרישנא[‪.‬‬
‫גוי דנסכיה ‪ — /‬י״מכח בכוגהכט‪ ,‬שהיה יודע כי משל יש׳]ראל[‬
‫הוא ואעפ״כ נסכיה‪ ,‬דה״ל מזיק ובעי שלומי‪ ,‬אבל שוגג שהיה סבור שהוא‬
‫משל‬
‫עצמו‪ ,‬לא‪ ,‬מ״ט דכה״ג גבי יש׳]ראל[‬
‫ל א ל מיחייב לשלומי‪ ,‬ונמצא‬
‫נוטל דמי י״נ‪ ,‬אבל ב מ נ ה מזיק הוא ולאו דמי י״נ קשקיל אלא דמי יין‬
‫כשר‬
‫ששפך לו‪ ,‬ודוקא מיניה דהוא המזיק אבל‬
‫באחר לא‪ ,‬וי״מ דבכונה‬
‫לא דוקא להכי אלא הכי הוא‪ ,‬דמשנגע בו בבונה ואסרו בהנאה אפ״ה שרי לא‬
‫למשקל דמי שויה‪ ,‬שאם נגע בו שלא בכונהלב לא מתםר בהנאה לג כי הנך‬
‫כד( ע׳ מ״ש על ראיות אלו הרשב״א בתורת‬
‫כג( ״דתגן״‪ ,‬והיא המשנה לק׳ ם‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הבית בית ה שער ב דף קלד‪ ,‬ודברי רבינו כאן הם סמך למ״ש הרא״ה שם בבדק הבית‬
‫כה( נ״ל דצ״ל‪ :‬״וליכא״‪ ,‬ור״ל דאם אין דרך נסוך כלל למה לא נתירהו‬
‫עיי״ש‪.‬‬
‫כז( לקמן ם‪ ,‬ב‪ ,‬והנה‬
‫כו( נ׳ דצ״ל‪ :‬״דהא׳׳‪.‬‬
‫בשתיה אפילו בלא אחיזת ידיו‪.‬‬
‫קר ותי׳ זה שכ׳ רבינו כ׳ הרמב״ן בחי׳ בשם רבינו‪) ,‬כמש״כ אחר התי׳(‪ ,‬ומ״ש הר״ן‬
‫וז״ל‪- :‬והוא ז״ל הקשה על דבריו״‪ ,‬קאי על הראב״ו‪ ,‬ועי׳ מאית וריטב״א‪ ,‬ונ׳ שמ״ש‬
‫כח( הרשב״א‬
‫הם ז״ל בשם רבינו לא ראוהו לא בםסרו של רבינו זה ולא בחי׳ הרמב״ן‪.‬‬
‫בתורת הבית בית ה שער ב ריש דף קלח כ׳ שיטה זו בשם •יש מפרשים״‪ ,‬ודחאה‪ ,‬ונ״ל‬
‫שמשום כבודו של רבינו לא הביאה בשמו‪ ,‬שהרי רבינו להלן מסכים לשיטה זו‪ ,‬גם המאירי‬
‫וריטב״א כ׳ שיטה זו בשם ״יש אומרים״‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬והמאירי מוסיף‪ ,‬שכן נראה דעת‬
‫הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות פי״ג הכ׳׳ח שלא התיר לקחת הדמים אלא בשנטך לאנסו‬
‫]של ישראל[‪ ,‬וגם המאירי דחה שיטה זו ונתן טעם והסבר חדש להתיר עיי״ש‪.‬‬
‫כט( כ״ה הגי׳ גם בגמ׳ שלסנינו‪ ,‬אבל לא ברי״ף ורא״ש )וראה בתורת הבית שם(‪ ,‬וע׳ ב״ח‬
‫יו״ד ריש קלב שפ שגם אי לא גרםי׳ למלת ״כוונה״ צ״ל דמיירי שהגוי ידע שהיין של‬
‫לא( ולפי׳ זה‬
‫ל( כדאי׳ גיטין נב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ישראל הוא ונםכיה בכוונה לע״ז‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫לב( ר״ל שלא בכוונת‬
‫הסכים הרשב״א שם ו פ עליו‪ :‬״וזה נכון וכן עיקר״ עכ״ל‪.‬‬
‫לג( רק בשתיה‪ ,‬וכמה פעמים מצינו במסיכתין שיין שאינו‬
‫מגע או שלא בכוונת יין‪.‬‬
‫‪164‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק רביעי‬
‫עבודה זרה‬
‫במתגיילד‪ ,‬ופי׳ קמא טפי עדיף‪ ,‬ומסתבר דאי לא הוה ידע גוי דהאי ח מ ד א‬
‫דיש׳]ראל[‬
‫הוא ואסביר‪ .‬שלא‬
‫ב מ ג ה לה אסיר למשקל דמי‬
‫כדתנן‬
‫מיגיה‪,‬‬
‫פ׳ השוכר לו מדד עד שלא פסק א ‪ , /‬והא הכא דמיניה דידיה הוא‪ ,‬ו כ י ו ן‬
‫דשלא‬
‫אשי׳‬
‫ב מ ג ה גסכיה דבחזקת שהוא שלו גגע בו אסור למשקל דמי‬
‫מיגיה דידיה‪ .‬ותו לא מידי‪.‬‬
‫מנא‬
‫ואע׳׳ג‬
‫שלו‪,‬‬
‫אמינא לה‬
‫‪ /‬שאומר לו לא כל הימן שתאסר ייני לאונסי —‬
‫דלא ם״ל כותייהו‪,‬‬
‫ואפי׳‬
‫בשתיהמ‬
‫דאיהולח‬
‫מותר‪ ,‬ואגן‬
‫ס״ללט דאין‬
‫ס״ל דע״י‬
‫אדם‬
‫מעשה‬
‫אוסר‬
‫מיהא‬
‫דבר‬
‫יכול‬
‫שאיגו‬
‫לאוסרה‬
‫ואפי׳ להדיוט מא‪ ,‬מ״מ לגבי ההוא גוי דגסכיה טעגתיה טעגה שיכול‬
‫לומר‬
‫לא כל הימגך‪ ,‬ואי ק״למב דרב גחמן דאמר במ׳ חולין מג אין אדם אי־םר‬
‫דבר‬
‫שאיגו שלו ואפי׳ ע״י מעשה‪,‬‬
‫והכאמד גבי‬
‫מעשה‬
‫דרבא‬
‫אמר‬
‫וכי‬
‫שכשוך עושה מה אימר דאמרי אנא‪ ,‬והכא לא ה״ל שותפות בגויה‪ ,‬כ ד מ ת ר ץ‬
‫ה ת ם מ ו גבי המטמא‪ ,‬ואיכא למי׳ ] מ ר [ מז שגי ליה ל ר ב גחמן אפור י״ג ע״י‬
‫גוי שהרי אפי׳ במגעו גזרי׳ משום ייגו‪ ,‬ואלו לר׳ יהודה בן בבא לא ש ג י‬
‫לן כלל‪ ,‬דלא שגא י״ג ול״ש בהמה איגו אוסר דש״ש ואפי׳ ע״י מעשה‪.‬‬
‫אסור אלא בשתיה נקרא יין נסך‪ ,‬ויישבתי בזה קו׳ הב׳׳ח יו״ד ריש סי׳ קלו שהקשה על‬
‫שיטה זו וכיון שאמרו ‪.‬דנסניה לחמרא״ לא הי׳ צריך לפרש בכוונה ושלא בכווגת מגע‬
‫לד‪ (.‬ע״כ ר׳׳ל ‪.‬שלא בכוגד‪.,‬‬
‫לד( לקמן ט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לא שייך לומר דנטכיה׳׳ עכ׳׳ל‪.‬‬
‫ל‪ 0‬לקמן עא‪ ,‬א‪.‬‬
‫שהיין של ישראל‪ ,‬ויותר נראה ששתי מלים אלו מיותרות ד׳ז•‬
‫לז( המאירי שפסק ומתיר כיש מפרשים השניים כ׳ וז״ל‪. :‬ואין זה דומה ]במאירי כ ת ו‬
‫‪ . . .‬דומה אלא‪...‬״‪ ,‬אבל מלת אלא סיס היא[ למכר עד שלא פסק שדמיו אטורין‪ ,‬שהרי‬
‫הוא עצמו מסייע בכך״ עכ׳׳ל‪ ,‬והריסב׳׳א בשם הרא״ה כי‪ ,‬שפסק ג׳׳כ להתיר וכ׳ וז״ל ‪.‬‬
‫‪.‬ולפי שיטה זו לא שני ליה לרב אשי בין דנסכיה נכרי במזיד בין שהיה סבור שהוא שלו‬
‫ובלבד שלא עשה כן מדעתו״ עכ׳׳ל‪ ,‬ולענ״ד ברור שכוונתו לדחות הראיה שכ׳ רבינו‬
‫לס( כמבואר בחולין מא‪# ,‬‬
‫לח( צ״ל‪. :‬דאינהו״‪.‬‬
‫ואעפ״י שלא הזכירה‪.‬‬
‫מ( פי׳ חדש מאד ועל פי׳ רבינו תדאי קשה קד הרמב״ן‪. :‬וכי לית להו כוליה הלכתין‬
‫דיין נסך לאיסורי הנאה‪...‬״‪ ,‬ראה גם בריסב״א שהקשה כן על פי׳ רש׳׳י להדיא ]ולענ״ד‬
‫הרמב״ן ז״ל כוונתו להקשות על רש״י ג״כ[ שהוסיף‪. :‬וזה אינו עולה על הדעת כש״כ‬
‫שלא הזכירוהו בכולה מכלתין‪...‬״‪ ,‬ואינני יודע מדוע לא הקשו כן על רבי"‪ ,‬שעליו‬
‫מג( מ‪ ,‬כ‪.‬‬
‫מב( = קשיא לך‪.‬‬
‫מא( כדאי׳ לעיל נד‪ ,‬א‪.‬‬
‫קשה יותר‪.‬‬
‫מז( תי׳ ז‬
‫מו( חולין מא‪ ,‬זג‬
‫מד‪ (.‬חסר‪. :‬יין נסך״‪.‬‬
‫מד( לעיל נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫כי הרמב״ן והריטב״א בשם רבינו‪ ,‬ודחאוהו עיי״ש‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫ה‬
‫ההוא‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק רביעי‬
‫כל‬
‫ברזא‬
‫חביתא‬
‫‪/‬‬
‫דלהדי‬
‫עבודה זרה‬
‫—‬
‫הוא‬
‫מה‬
‫‪165‬‬
‫הבדזא‪,‬‬
‫שסביבות‬
‫שנגע בו הגוי ונשתבשו מם בחזרתו‪ ,‬שא״א לחזרת הברזאמח שלא ישכשךמט‬
‫מה שםביביו‪ ,‬לפי ה ק ל ו ח נ כשאדם מפסיקו חוזר לאחוריו מפני כח הפסקתו‬
‫שעה הוא‬
‫ואחר‬
‫ח ח ר ונח‬
‫על‬
‫הדבר‬
‫המפסיקו‪,‬‬
‫והשאר‬
‫וזו אין‬
‫מותר נא‪,‬‬
‫לו שיעור מ ט ח אלא ד ב ר מועט הוא‪ ,‬הנה ם״ל לרב פפא שאין אנו אוסדין‬
‫מה‬
‫שלמעלה מן הברזא ומה שלמטה הימנה ולא אף מה שכנגדה‬
‫החבית‬
‫או‬
‫ברוחב‬
‫ב ת ו ר ת חבור‪ ,‬פרט‪ ,‬דס״ל ל ר ב פפא דאין ת ו ר ת חבור אלא או בפיה‬
‫בשוליה‪ ,‬בפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידונב‪ ,‬שדרכו לצאת משם‪,‬‬
‫ואע״פ שהנוגע בפיה ובשוליה אינו משכשך אלא מה שבפיה או שבשוליה‪,‬‬
‫אע״פנג‬
‫גבי‬
‫שנאסר כולו מתורת חבור‪ ,‬והכי מפ׳‬
‫לקמן‬
‫תרומה‪ ,‬אבל מה שמן הצדדין מלמעלה ומלמטה‬
‫במילתיה‬
‫דר‬
‫‪,‬‬
‫יהודה‬
‫ומשכגגדה של ברזא‬
‫לא הואי חבור נד‪ ,‬ואע״פ שהמשקה שלמעלה ושכנגדה של ברזא גדור הוא‬
‫על הברזא שהרי יכול הוא לצאת משםנה‪ ,‬אפ״ה אינו חבור‪ ,‬מ״ט לפי שאפשר‬
‫להיות‬
‫צדה‬
‫שלא יהא המשקה גדור על זה הנקב כגון שאם תהפך החבית על‬
‫והברזא‬
‫תלך‬
‫מלמעלה‪,‬‬
‫וס״ל‬
‫שרואיןנו אותה‬
‫כאלו‬
‫היא‬
‫עומדת כן‪,‬‬
‫ואינו חבור כלל‪ ,‬הלכך אינו אסור בהגאה אלא מה שעם הברזא שתשכשך‬
‫מט( גם הרשב״א בתורה׳׳ב בית ה ש״ב סוף דף קלד כ׳ וז״ל‪:‬‬
‫מזז( בגי׳ הרי״ף •נקטה״‪.‬‬
‫מם( גם הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב סוף דף קלד כ׳ וז״ל‪:‬‬
‫הרי״ף *נקטה״‪.‬‬
‫*כלומר הקלוח שבסביבות הברזא שנשתכשך בחזרת הקלוח א״נ בהנחת ידו על הקלות״‬
‫עכ״ל‪ ,‬וכיון שכן הוא הדבר במציאות שהקלוח החוזר משחכשן־ הוא לכן לענ״ד מ״ש‬
‫רש״י וז״ל‪• :‬שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך״ עכ״ל ר״ל שקלוח‬
‫דק שבנקב צר אינו יכול לשכשך שכשוך האוסר‪ ,‬וכבר פ מרן בב״י יו״ד קכד שנראה‬
‫שרש״י ס״ל‪ ,‬ששכשוך הוא אינו נענוע כל דהו אלא שכשוך גדול בעינן‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬ולענ״ד גם‬
‫מפי׳ זה של רש״י ראיה למ״ש מרן‪ ,‬וע׳ בב״ח יו״ד קכד ס״ו שהרמב״ם ם״ל שגם שכשוך‬
‫כל דהו אוסר )ולא כמוץ בדעת הרמב״ם( ולענ״ד ראי׳ לזה ממ״ש הרמב״ם הל׳ מאכלות‬
‫אסורות פי״ב ה״י ועוד נלענ״ד שמרן ז״ל בשו״ע ג״כ דעתו כאותן פוסקים ששכשוך כל‬
‫דהו אוסר )וכמו שפ הב״ח שמרן הרגיש בסתירת דבריו הנ״ל( ולכן העתיק בסי׳ קכ״ד‬
‫םי״ג לשון הרמב״ם‪ ,‬ואינו קשה כלל מ״ש גאון עוזנו הדגול מרבבה זצ״ל שם‪ ,‬וי״ל הרבה‪.‬‬
‫נא( אינני מבין‬
‫נ( נ״ל שצ״ל‪• :‬שהקלות״ ולפי תקון זה שמתי את הקו המסמיק‪.‬‬
‫את המשך וקשר ב מלים אלו‪ ,‬שהרי ברור כשמש שמ״ש אח״ז •וזו״‪ ,‬ר״ל הקלוח שחוזר‬
‫נב( לשון התוספתא טבול יום פ״ב )ומביאה רבינו להלן‬
‫ומשכשך את מה שבסביביו‪.‬‬
‫בד״ה ר׳ יהודה(‪ ,‬וברור לי שדלג הסוטר והשמיט‪• :‬משוליה מפני״‪ ,‬ולפ״ז שמתי את‬
‫נד( עמ״ש רבינו לקמן עב‪ ,‬ב ד״ד‪,‬‬
‫נג( נ׳ שחסר‪- :‬כן ס״ל״‪.‬‬
‫קו המסםיק‪.‬‬
‫נו( ובאסור‬
‫נד‪ (,‬כ״ה גם התוי״ט טבול יום ס״ב מ״ב עיי״ש מה שתי׳‪.‬‬
‫א״ר הונא‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪166‬‬
‫בחזרתה‬
‫מותר‬
‫והשאר‬
‫פרק רביעי‬
‫בהנאה מ‪,‬‬
‫יינו דאפי׳ יץ ביין מותר בהנאה‬
‫]דף ס׳ א[‬
‫א״ד דעד ברזא‬
‫ואע״פ‬
‫עבודה זרה‬
‫שהמשקין‬
‫מעורבין‪,‬‬
‫ה״ל‬
‫כסתם‬
‫ח ח מדמי אותו יין נח‪.‬‬
‫‪ — /‬והאי לישי ]נא[ ס״ל דאע״ג ד ל א‬
‫נשתכשך בברזא אלא מה שסביביה אפ״ה בתורת חבור מתםר מה ש ל מ ע ל ה‬
‫מן הברזא‪ ,‬דה״לא כשוליה שהמשקה גדור ע״י‪ ,‬מי לא מודית שאם ה כ נ י ס‬
‫ידו לפי החבית ושכשך בו שכלו אסור מתורת חבור האי גמי גאסר מ ת ו ר ת‬
‫חבור‪ ,‬ולית ליה האי ב ליש׳ ]גא[ רואיןג‪ ,‬דמ״מ השתא מיהת בשעת ג ג י ע ה‬
‫הרי‬
‫מה שעל הברזא והוי ו חבור וכלו אסור‪ ,‬ומה שלמטה הימגה‬
‫בהגאה‬
‫מותר‬
‫כדמפ׳]רישגא[ ד«‬
‫כתנאי‬
‫נקבה‬
‫חבית — של תרומה פסול ו‪.‬‬
‫—‬
‫אמשוליה וצדה‬
‫קאיז‪ ,‬וה״פח אי‬
‫הכגיס‬
‫טבול יום‬
‫ידו‬
‫לתיד פיה וגגע במשקין או שגקבו משוליה או מצדיה והגיח ידו ע״פ ה נ ק ב ‪,‬‬
‫כולה פסולה‪ ,‬שאע״פ שאין הכלי מצטרף את מה שבתוכו לתרומה ם‪,‬‬
‫ה׳׳מ‬
‫אוכלין אבל משקין כיון שגוגעיןי זה בזה ה״ל כולו חד‪ .‬ואלו אוכלין א פ י ׳‬
‫היו‬
‫נוגעין‬
‫בהדדי מוגין‬
‫בהן א׳ וב׳ ואין ג׳ עושה ד׳‬
‫בתרומה ם׳‬
‫אבל‬
‫משקין מגגעיי אהדדי הוו חבור והשיבי כחד בין מלמעלן בין מלמטן ב י ן‬
‫מצידיה‪.‬‬
‫ר׳ יהודה אומר מפיה — ומפ׳ בתוסץפתא[ יא בפיה מפגי שהמשקה מ ש ו ך‬
‫על‬
‫תיד ידו‪ ,‬כדמפ׳]רישגא[‬
‫לעיליב‪ ,‬וה״ל חבור‪ ,‬אבל מצדה טהור‬
‫מכאן‬
‫נז( כ״כ רבינו גם בהשגתו על הדמב״ם הל‪,‬‬
‫דרבנן אמרינן רואין‪ ,‬כדאי׳ ביצה ד‪ ,‬זג‬
‫נח( כדאי׳ לקמן עב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מאכלות אסורוח פי״ב ה״י‪.‬‬
‫ג( שכ׳ רביגו‬
‫ב( צ״ל‪ :‬״להאי״‪.‬‬
‫א( ר״ל מקום הברזא‪ ,‬שסתם הגוי בידו‪.‬‬
‫ו( כ״ה בכת״י׳ וג״ל‬
‫ד‪ (.‬בדבור הקודם‪.‬‬
‫ד( צ״ל‪. :‬הוי״‪.‬‬
‫בדבור הקודם‪.‬‬
‫ז( שהרי סיד‪ .‬נקובה ועומדת‬
‫שס״ס היא וצריבה להמחק‪ ,‬ואולי חסרות אי איזו מלים‪.‬‬
‫היא משעת עשייתה‪ ,‬ולמדנו שגם גי׳ רבינו היתד‪ .‬כגי׳ המשנה שבסוגיין ולא כמו שד‪,‬י‬
‫ס( כדאי׳ חגיגה כ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ח( = והכי פירושו‪.‬‬
‫לפנינו במס׳ מבול יום פ״ב מ״ז‪.‬‬
‫י( לא זכיתי להבין הלא גם אוכלין שנוגעין בהדדי מונין א׳ ובי‪ ,‬א״כ א״א לתת טע‬
‫יא( טבול יום ס״ב ה״כ‪.‬‬
‫שבמשקין הנגיעה עושה אותם כולו חד‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬
‫יב( ד״ד‪ .‬ההוא חביתא‪.‬‬
‫א‬
‫‪0‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק רביעי‬
‫‪167‬‬
‫עבודה זרה‬
‫ומכאן — כלומר שאינו חבור אלא מה שנוגע לידו אבל מלמעלן ומלמטן‬
‫ומה שכנגד הנקב לא‪ ,‬דאית ליה ההוא רואין דמפ׳]רישנא[ לעיל ע‪ ,‬והיינו‬
‫כלישנא קמא דרב פפא‪ ,‬ולישנא בתרא דרב פפא לא תנא בגווה מכאן ומכאן‪,‬‬
‫אלא‬
‫מצדה טהור מכאן‪ ,‬פי׳ למטה מן הנקב‪ ,‬ואי נמי תני ליה מפרשי‬
‫‪,‬‬
‫ליה הכי יד‪ ,‬טהורין מכאן אם תעמוד החבית כאן וטהורין מכאן אם תעמוד‬
‫בהפוך‪ ,‬ולעולם הצד העליון טמא והתחתון טהור יד דלית ליה רואין‪ ,‬ודוק׳‬
‫טבול‬
‫יום שאינו עושה‬
‫בתרומה אלא‬
‫פסלות‬
‫ואפי׳‬
‫למשקה סו‪,‬‬
‫אבל‬
‫אם‬
‫נגע בו ביד ראשון או אפי׳ ביד שני בין כך ובין כךטז כולה טמא‪ ,‬דתניא‬
‫בתוםץפתא[‬
‫טבול יום מ‪ ,‬א׳ משקה שנטמא באב הטומאה וא׳ שנטמא בולד‬
‫הטומאה הרי זה תחלה לעולם‪ ,‬מטמאה את חבירו וחבירו את חבירו אפי׳‬
‫הן מאה ח ח ממשקה טבול יום שהן פסו׳ ואינן מטמאין‪ ,‬והנה אע״פ שאין‬
‫העליונים מטמאין את התחתונים יח‪,‬‬
‫חבור‪,‬‬
‫מש״כים‬
‫יום‪,‬‬
‫בטבול‬
‫וטהורים‬
‫בקיכא‪,‬‬
‫מכאן ומכאן דאמר דוקא טהורים לא פוסלת ולא מטמאה‪ ,‬ואפי׳‬
‫ואע״פ שהעליונים שהם פסו׳ מעורבים בהם‪ ,‬לפי שהטומאה בטלה ברוב כ‪,‬‬
‫והיא‬
‫שהתחתונים מרובין משל העליונים‪ ,‬אבל‬
‫לענין‬
‫התר שתיה לא עד‬
‫שיהא בתחתונים ק׳ במה שבעליונים‪ ,‬דתני בתוםץפתא[ טבול יוםכב‪ ,‬חבית‬
‫שניקבה‬
‫ר׳ יהודה אומר מפיה ומשוליה‬
‫במ׳‬
‫תרומות כג‬
‫ומי‬
‫שמפ׳כו הא‬
‫סאה‬
‫דרב‬
‫תרומה‬
‫פפאכז‬
‫טמאה‬
‫אסור‬
‫‪ /‬אבל מן הצדדין בק״א‪ ,‬ותנן‬
‫שנפלהכד‬
‫ב״ש‬
‫בשתיה‬
‫ומותר‬
‫אום׳‬
‫וב״ה‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫מתיר׳ כה‪,‬‬
‫בודאי‬
‫דברי‬
‫יד( פירוש זה כתבו הריטב״א בדבור המתחיל‬
‫יג( דבור המחחיל ההוא חביתא‪.‬‬
‫ולענין‪ ,‬בשם •יש אומרים״‪ ,‬וכ׳ עליו‪• :‬וזד‪ ,‬בודאי דוחק גדול״‪ ,‬ונ׳ שמפני שדחאו לא‬
‫םו( כדאי׳ טבול יום פ״ב מ״א‪.‬‬
‫הזכיר את שמו של רבינו על פי זה‪.‬‬
‫יח( שהרי אפי׳ בנגיעה‬
‫יז( פ״א ה״ב‪.‬‬
‫טז( ר״ל בין מצדיה בין מפיה או משוליה‪.‬‬
‫כ( ב״ה בכח״י אבל לענ״ד‬
‫יט( = מה שאין כן‪.‬‬
‫לבד מטמא את חבירו וכ״ו‪.‬‬
‫כב( פ״ב ה״ב‪.‬‬
‫בא( כדאי׳ בכורות כב‪ ,‬א‪ ,‬וי״ל‪.‬‬
‫ברור שצ״ל ‪• :‬בסתות מק׳״‪.‬‬
‫כה( וא״כ רבינו מפרש‪,‬‬
‫כד( חסר‪• :‬למאה סאה תרומה טהורה״‪.‬‬
‫כג( פ״ה מ״ד‪.‬‬
‫שרב פפא אוסר את שלמעלה מן הברזא גם בהנאה ומה שלמטה התיר בהנאה ואסר‬
‫בשתיה‪ ,‬כ״כ כל הראשונים שהביאו את דברי רבינו אלה וכ״כ רבינו בהשגתו על הרמב״ס‬
‫כו( הרמב״ם שם )ונ׳ ברור שרבינו פי׳ את דברי‬
‫הל׳ מאכלות אסורות פי״ב ה״י‪.‬‬
‫הרמב״ם כמו שסי׳ הר״ן עיי״ש בכסף משנה( ורבעו משיג עליו שם מכת תוספתא זו שכ׳‬
‫כאן‪ ,‬וכן פי׳ גם רש״י ור״ח‪ ,‬מובא בתורת הבית בית ה שער ב סיף יף קלי‪.‬‬
‫כז( ר״ל מה שעד הברזא )או להדי בתא( אבל מה שלמטה מתיר אף בשחיה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪168‬‬
‫פרק רביעי‬
‫עבודה זרה‬
‫תהו הן‪ ,‬כי בודאי המשקה מעורב הוא‪ ,‬והנה הראיה מן התום׳‬
‫כי‬
‫מצדה טהורין דקתני עדין יש בו אסר‬
‫תערובת כדתנן יעלה‬
‫שהבאתי‬
‫בק״א‪,‬‬
‫ועוד תנא ב ת ר ] ס פ ת א [ דודאיכח קרא שם לשולי חבית לא ישתה מפיהכט לא‬
‫ישתה משוליה מפני שהמשקה מעורביןל אבל קרא שם לשולי קדרה אוכל‬
‫מפיה לפיה לא ישתה לא משוליה‪ ,‬ואם לא מפני אריכות הלשון חיתי כ ו ת ב‬
‫אותן‬
‫הדברים המדאין להם פנים לפידושן‪ ,‬והיתי מ ע מ י ת על בורין שלא‬
‫לשבור א ת דברי לב ‪ p‬וכדי לדחות את דבריהם‪ ,‬וכבר הם כ ת ר אצלי ו מ פ ר ל ג‬
‫במ׳ דמאי‪.‬‬
‫ישראל‬
‫ואי‬
‫אדנא וגוי אכובא — ולא חיישי׳ דילמא נגע ביה‪.‬‬
‫מצדד אצדודי אסור — נ״ל דלאו מפני אותו נענוע היק נאסר‪,‬‬
‫שהרי לגבי כובא חסרה אמ׳]ריגן[ אי גוי דרי לה שרי‪ ,‬והתם ודאי א״א שלא‬
‫יקדקש היין וינענע בתוכה‪ ,‬אלא אמ׳]דינן[ אין דרד מנסכין כן כלל לא‬
‫מעוט לד ולא רובא‪ ,‬והבא נראה כי הענין בזה כ ג ת שהדנא עומדת על שפת‬
‫הכובא ומוריקה לתוכה ואם געגע הגוי הכובא בודאי א״א שלא‬
‫ירבה לה‬
‫כוו( ט״ס ו«״ל‪. :‬דמאי״ היא שס פ״ח הי״א וע׳ בתוספתא כפשוטה של הגר״ש ליברמן נ״י‪.‬‬
‫ל( הרשב״א שם דף קלה מסיים ע״ז וז״ל‪. :‬ואם אפילו לאטור‬
‫כס( חסר‪. :‬לפיה״‪.‬‬
‫דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאיסור יין נסך החמור כן כתב הראב״ד ז״ל‬
‫ועיקר״ עכ״ל‪ ,‬ואינו ברור לי האם כל זה לשון הראב״ד הוא או שהיא הוספת הרשב״א‬
‫ומ״ש ‪.‬כ״כ הראב״ד ז״ל״ אדלעיל קאי עכ״פ למונו מזה שלגבי דמאי מיידי תוספתא זו‪,‬‬
‫לא( ב מלים‬
‫וא״כ אין מקום לתי׳ של הלחם משנה בהל׳ מאכלות אסורות פי״ב ה״י‪.‬‬
‫לג( עד עכשיו לא‬
‫לב( ר״ל כאן‪.‬‬
‫אלו‪. :‬לא ישתה״ ט״ס הן וג״ל‪. :‬אוכל״‪.‬‬
‫ידענו ולא שמענו‪ ,‬שרבינו כתב פירוש למס׳ ומאי‪ ,‬וכיון שמאנו שטי׳ את מס׳ דמאי‬
‫נראה שפירש את כל סור זרעים‪ ,‬וכמו שכ׳ החידיא ז״ל בסוף ספר שם הגדולים ד״ד‪,‬‬
‫נדה וז״ל‪. :‬שכל אחד מהגדולים שראינו לו חידושים על מםכתא אחת על הרוב הוא כתב‬
‫לד( עמ״ש רבינו לעיל נט‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬ההוא אתרוגא‪ ,‬ותבין‪.‬‬
‫על כל הש״ט או רובי״ <נ ״ל•‬
‫לד‪ (,‬הרמב״ן בחי׳ והרשב״א בתורת הבית בית ד‪ .‬שער ב דף קלז כ׳ טי׳ זה בשם רבינו‪,‬‬
‫וכן המאית בסוגיין‪) ,‬ע׳ גם בריטב״א ור׳׳ן(‪ ,‬והנה הרמב״ן הקשה על דבינו וז״ל‪:‬‬
‫‪.‬ואינו נ כ ו ן ‪ . . .‬ועוד דאכתי כחו וכח של ישראל הוא״ עכ״ל‪ ,‬והרשב״א כ׳ וז״ל‪. :‬ואינו‬
‫מהתר דכח נכרי וכח ישראל מעורב בו בדיעבד מיהא מותר לגמרי״ עכ״ל‪ ,‬והנה מ״ש‬
‫‪.‬לגמרי״ הוא לטי שיסתו שם ריש דף קלז שמותר אף בשתי׳‪ ,‬וקושייתו היא‪ :‬שהרי‬
‫הראב״ד שכתבו הרשב״א שם אינו אוסר בסיוע גוי בדיעבד דק בשתי׳ )וכמש״כ דבינו‬
‫ב‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק רביעי‬
‫עבודה זרה‬
‫‪169‬‬
‫בשפיכת היק מן הדנא‪ ,‬ונמצא כי הורק מכה גוי ואסור אפי׳ בהנאה לה‪ ,‬ואי‬
‫לא מצדד מותר דלא חיישי׳ דלמא צדד קימעא והוי כחו‪ ,‬נ״ללו אחר כי‬
‫אע״פ שאין הדגא עומדת על שפת הכובא כיון דמצדד לה הגוי לכובא וישי]ראל[‬
‫מוריק‬
‫וכי‬
‫לגוה אסר בשתיה‪ ,‬מ״ט משום דקא מהדר לקלוח דדנא לאחוריה‪,‬‬
‫מכויןלז לה מהדר ליה לאחוריה וכי מצלילה ליה מדוח ליה‪ ,‬וה״ל‬
‫לעיל נח‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬אסור( וכאן אוסר רבינו אף בהנאה‪ ,‬והגד‪ .‬המאית בםוגיין אחת שכ׳ פי׳‬
‫של רבינו מוסיף וז״ל‪. :‬ואע״פ שיש כאן סיוע ישראל‪ ,‬הם ]ר״ל רבינו[ נמשכים אחר‬
‫שטתם שאוסתן את זו אף בדיעבד כמו שכתבנו״ עכ״ל‪ ,‬ודבת המאית קשים מאד‪ ,‬מה‬
‫הועיל בתי׳ זה‪ ,‬הלא המאית לעיל נח‪ ,‬א ד״ד‪ .‬כחו של‪ ,‬פ להדיא שבמעשה דידן בישראל‬
‫אדנא וכ״ו אוסר הראב״ד )אפי׳ הנשאר( בהנאה‪ ,‬ושמ ד״ד‪ .‬דבתם בשסכו ישראל וגוי יחד‬
‫פ שהראב״ד אוסר רק בשתיה‪ ,‬ולחומר הנושא‪ ,‬ל ת ח קר ו^מב״ן והרשב״א ז״ל שהקשו‬
‫שהראב״ד סותר את דבתו וליישב דבת המאית התמוהים מאד‪ ,‬לולא דמםתפינא הייתי אומר‪,‬‬
‫דלעיל )נח‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬אסור‪ ,‬ומביאו בתורת הבית תש דף קלז( מיית שהגוי והישראל‬
‫שופכים ביחד מתחלת השפיכה וההרקה‪ ,‬וא״כ בכל קלוח וכל טפה שיות כח שניהם‬
‫מעורב אבל כאן כשהגוי מנענע הכובא דקדק רבינו וכתב שהגוי תרבה בשפיכת היין‬
‫)כי ע״י נענוע הכובא ירד קלוח יותר גדול ועבה(‪ ,‬וברבוי זה אין כאן רק כח הגוי לבד‬
‫ולכן אוסרו אפי׳ בהנאה‪ ,‬ואולי זכיתי ליישב דבת רבינו והמאית התמוהים‪.‬‬
‫א ( יגעתי הרבה‬
‫לו( חסר‪. :‬פירוש״‪ ,‬ע׳ ספר ההשלמה למסיכתין עמוד סו‪.‬‬
‫להבין דברי רבינו אלד‪ .‬איך צדוד הכובא מחזיר את הקלוח‪ ,‬ולא מצאתי להבין רק אם‬
‫נאמר‪ ,‬שמצדד ר״ל שממין את דוסן הכובא ומכסה בה את סי התא מקום שהקלות יוצא‬
‫ממנה‪ ,‬וכמש״כ רבינו לעיל נט‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬ההוא חביתא‪ ,‬אבל ממ״ש רבינו להלן אם הגוי‬
‫נקים כסא וכ״ו‪ ,‬נראה שפירושי כמעט שאץ לה מקום כלל‪ ,‬ודע שנ״ל שט״ס יש כאן‬
‫ובמקום ‪.‬וכי מכוין״ צ״ל‪. :‬כי מצלי״ ]מ״ש להלן[‪ ,‬שהרי ‪.‬מצלי״ סירושו מטה לצדדין‪,‬‬
‫ראה תרגום דבתם טז‪ ,‬יט‪ ,‬כתובות קה‪ ,‬א‪ ,‬ודע עוד שהר״ן פי׳ וז״ל‪. :‬מפני שידוע‬
‫שהמצח־ הכובא כשהוא מגביה צדדיה מונע כח העליון המערה עד שכחו נפסק וכשהוא‬
‫משפילה ממילא היץ מתערה ונופל בלא סיוע של עליון כלל וה״ל כח גוי גתדא ואסור•‬
‫עכ״ל‪ ,‬דבריו ז״ל מובנים היסב‪ ,‬מפני שהוא מפרש שהדנא נסמכת על הכובא )ע׳ בדבתו‬
‫שם לעיל(‪ ,‬ולכן ע״י הגבהת הכובא‪ ,‬הוא מגביה את התא והקלות נפסק‪ ,‬וגם המאית‬
‫אחת שפ סי׳ א של רבינו פ וז״ל‪. :‬ואף לסברתנו ]שסיוע ישראל מתיר בשתיה[‬
‫אפשר שבאותה שעה לא היה נשפך כלל והכל בא ע״י הגוי״ עכ״ל )ונ״ל שדבת המאית‬
‫הם מקור דבת הר״ן(‪ ,‬ודבת דבינו צ״ב‪ ,‬ובםסר ההשלמה למסיכתין עמוד סו פ שרבינו‬
‫מפרש בתרי אנסי עיי״ש ותראה שחסר הפי׳ השני‪ ,‬ו פ וז״ל‪. :‬ולהאי פירושא ]ר״ל‬
‫השני[ מסתברא דאסי׳ לא נגעו אהדדי כיון דכי מצדד לכובא קלוח דאתי מתא חוזר‬
‫לאחותו מכחו ואסור בשתי׳״ עכ״ל )ועיי״ש מ״ש אח״ז(‪ ,‬וגם מדבתו ז״ל לא אורו עיני‬
‫לח( נ״ל דבמקום ‪.‬וצלי״ צ״ל‪. :‬מכוין״‪ ,‬ע׳ הע׳ הקודמת‪.‬‬
‫להבין הדברים‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪170‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק רביעי‬
‫כמאן דאתי מכה גוי‪ ,‬ומהא שמעי׳ דאי נקיט גוי כסא קמי ברזא אע״ג‬
‫גקיט ברזא וחמרא אתי לכסא מידא ל י ש ׳ ] ר א ל [ ל ס חמדא כולה‬
‫דיש׳]דאל[‬
‫אסור בשתיה‪.‬‬
‫לדרי‬
‫שרי‬
‫זיקא ‪ -‬־ ופיו קשור‪.‬‬
‫— דלא מצי‬
‫מקרקש ליה מ‪,‬‬
‫ואע״פ שיכול להשקיע‬
‫בו‬
‫את‬
‫ידו מעט‪ .‬איגו בלוםמא שאיגו דדך שכשוד ולא מגע יש בו‪.‬‬
‫כי‬
‫הסירה‬
‫אסו׳‬
‫דילמא‬
‫מקרקש — לה בידיה‪ ,‬ומ״מ מותרת בהנאה דמעשיו גיכרין‬
‫—‬
‫בהגאהמב‪.‬‬
‫להולכת משאו מתכוין וא״א שלא יקרקשגה‪.‬‬
‫נובא‬
‫דלמא‬
‫מליא אמור — בשתיה‪.‬‬
‫נגע‬
‫—‬
‫ביה‪ ,‬א״נ משום דלא אפשר דלא גפיק מיגיה מידא‬
‫לברא מג‪ ,‬ומותר בהנאה כי להולכת משאו הוא מתכוין כדפ׳]דישנא[‬
‫לגבי‬
‫זיקא‪ ,‬א״נ כ ל מ ו ספק מגע מותר מד בהנאה‪ ,‬דלא עדיף מספק נמוד במעשים‬
‫הנכרים כדאי׳ במתני׳ מה‪.‬‬
‫רב‬
‫אשי אמר‬
‫‪ — /‬כלומד כי היכי דקרקוש דכובא לא שמיה נ ס ו ד‬
‫שאין מנסכין כלל בשכשוד דפני הכלי • ד אין מנסכין כלל בדפני הזיקא‬
‫המפסיק בין ידו ליין‪ ,‬ורב פפא ם״ל אע״ג דקרקוש דכובא לאו נסיר הוא‬
‫קרקוש דזיקא הוי להו נסוך מפני שהוא דך ונשקע ב ת י ו היין וה״ל כאלו‬
‫הכגיס ידו בכובא בבגדו לתוכו‪ ,‬והלכתא כרב אשי‪.‬‬
‫מ( ע׳ בדקדוקי סופרים אות ש‪ ,‬בכמה ספרים לי׳ ‪-‬דלא‬
‫לס( נ׳ דצ׳׳ל‪ :‬״וישראל״‪.‬‬
‫מא( כ״כ גם תום׳ ד׳׳ה זיקא‪.‬‬
‫מקרקש״‪ ,‬ונ׳ שגם לפגי רבינו לא היתד‪ .‬וגם בגמ׳ ס‪ .‬לי׳‪.‬‬
‫מג( הרשב״א בתורת‬
‫מב( ברור כשמש שט״ם היא וצ״ל‪ :‬״בשתיה״‪ ,‬ראה להלן‪.‬‬
‫מד( הרשב״א שם כ׳ וז״ל‬
‫הבית בית ה שער ב סוף דף קלז כ׳ סי׳ זה בשם ר״ח‪.‬‬
‫דוקא בשתיד‪ ,‬אבל בהנאה שרי ואע״ג דבשאר ספיקי מגע דבכוליה פירקין דהשוכר אסירי‬
‫בהנאה הכא כ י ו ן ‪ . . .‬ועוד דאיהו במלאכתו עסוק לא חיישינן למגע בכוונה‪...‬״ עכ״ל‬
‫לכן לענ״ד מ״ש רבינו »כל״‪ ,‬כוונתו מ״ש בסוגיין דהיינו זיקא חסירא וכובא מליא‪ ,‬וכן‬
‫מה( לקמן ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נ״ל ברור ממ״ש רבינו ע״ז‪ :‬״דלא‪ ...‬במעשים הניכרים״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מעצרת׳ מו זירא‬
‫פרק רביעי‬
‫‪171‬‬
‫ע בודה ז רה‬
‫מלשון ויזד את הגזהמז‪ ,‬פי׳ א ת מ ח שכבש גוי‬
‫—‬
‫הדפין שלו‪ ,‬והדפין נקרין זירא‪ ,‬והמעצדתא לא הוה כאן אלא כדי ל ב ד ד‬
‫כי הזיירא מכבשי כי הגת הוא ולא היה לו מ ת ט י ן מ ט כדא׳ לעיל נ לענין‬
‫דרכו ברגל‪.‬‬
‫כח‬
‫ומביאן‬
‫מזו — הוא שהביא עמודים וקורות ונותגן על הדפין ומוליכן‬
‫עליהם כדי שיצא היין מן הענבים עד כלה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫א י מ ר נ א דאמרי — וטעמ דמאן דשנינב בין בכחו בין בכה כהו בג‪,‬‬
‫דקםבר‬
‫שאין‬
‫מנסכין‬
‫כלל‬
‫בכה״ג‪,‬‬
‫ומסקנא‬
‫דכח‬
‫כהו‬
‫אסור‬
‫נמי‬
‫בשתיה‬
‫דאיכא דמנםכי הכי‪.‬‬
‫] ד ף ם‪ ,‬ב[‬
‫וחבקה‬
‫מפני‬
‫בין‬
‫שאותו‬
‫ההוא‬
‫זרועותיו‬
‫חביתא — והתחיל כח היין לקלח לחוץ ובא הגוי‬
‫והחזיר‬
‫השכשוךנד‬
‫הקלוח‬
‫דומה‬
‫השכשוךנד אלא בדופני החבית‪,‬‬
‫לאחוריו ושכשכו‪,‬‬
‫לאותו‬
‫ומ‬
‫י ‪/‬‬
‫שכשוך‬
‫של‬
‫כובא‬
‫שדי‬
‫לזבוגי‪,‬‬
‫חסידה נד״‬
‫י״מ‬
‫שאין‬
‫בשתיה מתסר שמא נגע ביין עצמו‬
‫כנגד הקלוח‪ ,‬וי״מ דאע״ג דשכשוך גמור נו הוא‪ ,‬מ״מ נכר היה כי ל ה צ ל ת נ ו‬
‫היין נתכוין‪ ,‬כי אם לא היה זריז הגוי ומיהר לחבקה היה כולה אבודה‬
‫כרגע‪,‬‬
‫אבל מעשה דברזאנח לא היתה בו פסידא כ״כ‪ ,‬והיו שם ישראל‬
‫שהיו מחזידין אותה‪ ,‬ומה זה שקדם והחזירה‪ ,‬לפי׳ ] כ ד [‬
‫יש לספקו בספק‬
‫נסוך‪ ,‬שאינו מעשה הנכד כגון זה‪.‬‬
‫וה״מנט לארכה — דאיכא קלוח ושכשוך‪.‬‬
‫מח( נ״ל שמלת •אח״ צ״ל‬
‫מז( שופטים ו‪ ,‬לח‪.‬‬
‫מו( בגמ׳ שלנו‪• :‬מעצרא״‪.‬‬
‫מט( כן הוא בכח״י‪ ,‬והנה כל השורה ‪• :‬והמעצרתא‪ ...‬מתכוין״‪,‬‬
‫אחרי המלה •גוי״‪.‬‬
‫אינה מובנת כלל ואני משער‪ ,‬שערבוב דברים יש כאן ע״י טעויות הטופר שדלג ממלה‬
‫למלה וערבב אותן‪ .‬והשערתי היא שכצ״ל סדר המלים‪ :‬והדפין נקרין זירא והמעצרתא‬
‫הוא הגת כי הזיירא מכבשי‪ ,‬ולא היה מתכוין כאן ]הגוי לנסך[ אלא כדי לברר ]היין מן‬
‫נ( נו‪ ,‬ב‪ ,‬עמ״ש‬
‫הענבים אבל לא לנסך[ כדא׳ לעיל‪] ...‬שאין דרכן לנסך ברגל[‪.‬‬
‫נב( אולי צ״ל‪• :‬דשרי״‪.‬‬
‫נא( צ״ל‪• :‬איכא״‪.‬‬
‫שם רבינו ד״ד‪ ,‬נסוך‪ ,‬והלאה‪.‬‬
‫נד( אבל רש״י כ׳ שאין כאן‬
‫נג( בכת״י ישנה כאן מלה א שלא ידעתי לקוראה‪.‬‬
‫נו( דאין הבדל בין שכשכו ביד או ע״י דבר אחר‪,‬‬
‫נד‪ (,‬לעיל ם‪ ,‬א‪.‬‬
‫שכשוך כלל‪.‬‬
‫נז( כ״כ גם‬
‫וכ״כ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלז וכי שכ״כ הראב״ד‪.‬‬
‫נט( כגי׳ הכתובה‬
‫נח( לעיל נט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הרשב״א שם סוף דף קלה על מעשה זו‪.‬‬
‫‪172‬‬
‫טירוש הראביד‬
‫אבל‬
‫םרק רבידי‬
‫ל‪9‬ותיה — והכביד עצמו עליה‬
‫עבודה זרה‬
‫בית שאינה מקלחת‪.‬‬
‫שהרי‬
‫חצי החבית העלית הכביד עליה‪ .‬אעיט שהיין מטפטף והוא ה ע מ י ת בכבישתו‬
‫עליו מותר בשתיתו‪ ,‬שאין משכשד כלל‪ .‬והרי הוא על החבית כאלו נתן‬
‫עליה לבינה או‬
‫בעי‬
‫א ת להכבידה שלא יצא היין‪.‬‬
‫הדחה ונגוב — מפגי שהיין מדובה ס על פניה לא יסוד ממנה‬
‫היטב כי אם בהדחה וגגוב׳ א״גס מפגי ריבוי היין שעליו בולע מ מ ט מעט‬
‫וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי גגוב‪ .‬וגיל כי אותו הגת של עץ היה וחדשסא‬
‫היד‪ .‬שלא גשתמשו בו אלא אותה הטעם או אחרת זולתה וכית‬
‫דאיכא‬
‫עליה טוטח של י ק בעי גגוב‪ .‬אבל אם היה הגת ישן בהדחה פגי ליד*‬
‫כדאית׳ סב לגבי סתיותא דבי מוכסי וחצבי שחימי דאדמאי‪ .‬דכדבר שאין‬
‫מכניסין לקיום גיגהו אעיג דהוה עליה טופח וטופח להטפיח סגי להו בשכשוך‬
‫וגת נסי א מ מכניס לקיום‪ .‬ועקר אלו הדברים פ׳ השוכר סג‪.‬‬
‫מ ת נ י ׳ נ מי דייקא — פי׳]רשתיו[ במשגה סד‪ .‬ואע״ג דענינא אחרינא‬
‫הואטה‪ .‬מימ איכא למשמע מיניה דשני לן בין יש‬
‫א מלוה על אותו יין‬
‫ב ת אין לו‪.‬‬
‫כשהיא‬
‫מתיר‬
‫מתיר — כגת אלו ד מ ת נ י ‪.‬‬
‫א‪9‬י׳ בשתיה — דכית דמעשים נ כ ד י ם » הם לא ספק ליה‬
‫בגסיד כלל‪.‬‬
‫וכשהוא‬
‫אוסר — פי׳ וכשהוא אוסר בגגיעת הגוי במעשה שאיגוסו‬
‫נכר‪.‬‬
‫בגון מעשה דאגרדמים םז‪ ,‬אוסר אפי׳ בהגאד‪ -‬ורב אדא בד אהב ח‬
‫אחא‬
‫דחגותא‬
‫לאטוקי‬
‫מסברא דרבא‬
‫סבר סח למי׳ ]מר[‬
‫לעיל סם‬
‫במעשה‬
‫ס( שגי !דרושים אלו כ׳ הרשביא כחי׳ למסכת‪] r‬דיינו בב‪-‬י[‬
‫בדקמקי סוטרים‪.‬‬
‫‪0‬א( המאירי‬
‫מלה בסלה בשם רבעו ירכינו מיישב בפירושו פ״ע תום׳ ‪ an‬בעח‪4‬‬
‫ם‪ (1‬לדיל לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בסוגיין דיה גוי כ׳ ד״ז בקזור בשם רבינו‪ ,‬וגס בחי׳ הרשביא ש *‬
‫סד‪ (.‬לסי פירושו‬
‫סי( לדיל גד* א י״ד‪ .‬המטהר ת״ר‪ .‬אבל‪.‬‬
‫סג( לקמן דג‪ .‬ב‪.‬‬
‫סו> ראה מיש רבעו לעיל‬
‫של רבעו ש * דיייש וד תום׳ בסוגיין דיה דיקזג‬
‫טח( ! • ל ‪• :‬וטבר״‪.‬‬
‫םז( לדיל נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫נד״ א דיה נטל ודיה וריש‪.‬‬
‫ס<‪ 0‬נז‪ ,‬ב! נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫סרק רביעי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪173‬‬
‫ע ב ו ד ה ז ר ד‪.‬‬
‫דמגע גוי לעולם אינו אוסר בהנאה‪ ,‬וקמ״ל איהו דליכא תנא דם״ל הכי‪,‬‬
‫ואפי‬
‫‪,‬‬
‫ד״ש‬
‫דמיקל‪ ,‬כי טעמ׳ דר״ש גמי‬
‫משוס‬
‫דקעביד מעשים‬
‫נכרים‪,‬‬
‫וחכמתו של ר׳ שמעה קבועה היתה וחזקה בלא ספק ואין עליה גמגום‬
‫ופשימא ליה דאין לגזור במגעו בכה״ג‪ ,‬אבל אם אין מעשה גיכר כי ההוא‬
‫סשיטא ליה‬
‫דאגרדמיםםז‬
‫דמגעו‬
‫אסור‬
‫ואפי׳‬
‫בהגאה‪,‬‬
‫ואיכא‬
‫מאן‬
‫דמפ׳‬
‫אנמצא בצד הכורל‪ ,‬ולאו מלתא היא‪ ,‬דלא עדיף ספק מגעו מספק גסכו‬
‫במדידת הקנה‪.‬‬
‫כל‬
‫בזב טמא — ולאו כללא הוא‪ ,‬דהא איכא כובא חםירא וזיקא‬
‫בין מלאה בין חסידה עא‪ ,‬והאיכא כחו שלא בכונה כי ההיא דר׳ יוסי‬
‫‪p‬‬
‫נהוראיעב‪ ,‬דבזב טמאין וביין שרו‪ ,‬אלא ר ב אשי נקט להנך מתני׳ דאםו׳‪,‬‬
‫כגון גפל לבור ועלה כגגדו בזב אם נפל על המדרסות אע״פ שנשען שלא‬
‫ב כ ת ה טמא‪ ,‬מדדו בקנה והתיז‬
‫קנה‬
‫‪ /‬כגגדו בזב טמא בהםט‪ ,‬כדגר׳ במ׳ גדהעג‬
‫בקומטו של זב והסיט בועד‪ ,‬טעמי דקנה בקומטו‪ ,‬דבית הסתירהעד‪.‬‬
‫בזב רחמ׳ טהרה מוידיו לא שטף במיםעו‪ ,‬אבל אי הוה הקנה בידו או‬
‫במקום גלוי שבו והסיט בו את הטהור טמא‪ ,‬היה מ ט פ ח ‪ /‬ע ז ‪ ,‬וכל שבזבעח‬
‫ולפרושי‬
‫מתגי׳ אתיאעט דבאזיל מיגיה עסקי׳ ומ״ה דוקא בחמתו כדמפ׳‬
‫ואזיל‪ ,‬וליכא למימר נמי בהא כללא דוקא תנא‪ ,‬דהא איכא קגה בקומטו‪.‬‬
‫דבזב טהור וביין אסור אע״פ שהוא בקומטו של גוי‪ ,‬אלא ודאי כדמפ׳]רישנא[‪,‬‬
‫]דף סא‪ ,‬א[‬
‫בעיר‬
‫שיש בו דלתיס ‪ — /‬ג״ל עיר חשובה שכל דבר‬
‫מצוי בתוכה שהרוכלים המוכרין כל דבר קבועין ועומדין בהא‪ ,‬ואין רוכלין‬
‫המחזירין בעיירות גכנםין בתוכה‪ ,‬שלא ירויחו שם כלום‪.‬‬
‫עא( לעיל דף ס עמוד א‪.‬‬
‫ע( שרק על זה קאי‪• :‬ורבי שמעון מחיר״‪.‬‬
‫עד( תםר‪ :‬״את הםהור םהור״‪.‬‬
‫עג( מג‪M ,‬‬
‫עב( לעיל גח‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עז( ברור שחסרות כאן אי איזו‬
‫עו( ויקרא מו‪ ,‬יא‪.‬‬
‫עד‪ (,‬כדאי״ התם בגנו•‬
‫מילים ונ׳ שחסר‪ :‬״כנגדו בזב טמא שחרי נגע ביין״‪ ,‬ואולי מרוב פשיטות לא כ׳ רבינו‬
‫עח( לענ״ד בתר‪ ,‬ששתי מלימ אלו‪ :‬״וכל שבזב‪-‬‬
‫מלים אלו רק כללס במלח ״וכר״‪.‬‬
‫מקומן להלאה לפני ״וליכא למימר‪...‬׳‪ ,‬וכמו שר תום׳ ד״ד‪ .‬כל‪ ,‬עיי״ש ותבין‪.‬‬
‫א( דבת רבמו אלה כי הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד סוף דף קמו בשם‬
‫רבינו‪ ,‬וכן המאית ד״ה כל אלא שהמאית כ׳ ע״ז וז״ל‪ :‬״ואין הדברים גראין‪ ,‬אף בזו‬
‫‪174‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ואשפה ב כ ר י ה‬
‫—‬
‫פרק רביעי‬
‫עבודה זרה‬
‫שאם היתה אשפה לפגי‬
‫אותו‬
‫בית של גוי‪,‬‬
‫והוא עיר שיש׳]ראל[ וגוי דדין בה מותר שהוא כבית הפתוח בר״ה‪.‬‬
‫וחלץ ב כ ר י ה דמיא‬
‫—‬
‫שאם היתה לו לאותו יש׳]ראל[ חלת בכותלו‬
‫שיכול לראות בו לאותו בית שהיץ בתוכה מותר‪ ,‬שמסתפי מיגיה דלמא‬
‫חזי ליה‪.‬‬
‫ודקלא‬
‫— גמי אם היתד‪ ,‬דקל לפגי אותו בית היל כר״ה — מפגי‬
‫שבאין בגי אדם ג תמיד לעלות לדקל ליטול פירותי׳‪ ,‬ואפי׳ נפסק ראשה‬
‫שאין בו פירותד׳ כיון שכל מי שאבדה לו בהמה עולה עליה להביט אחריה‬
‫למרחוק ה״ל כריה‪ ,‬ויימר‪ ,‬שאע״פ שאין אותו דקל לפגי אותו בית א ל א‬
‫שהוא עומד במקום שכל מי שעולה עליו יוכל לראות בבית היין‪,‬‬
‫ביום‪ ,‬ודו׳]קא[‬
‫ודו׳נקא[‬
‫ו‬
‫כגון שהיה יכול לראות כל היין כגת שהיין עומד כגגד‬
‫הפתח או שהבית קצר וגכגס כולו כגגד הפתח‪ ,‬אבל אם איגו בעגין זה מה‬
‫שכגגד הפתח מותר והשאר אסור‪,‬‬
‫ו מ כשהוא פתוח לריר‪ ,‬ממש‪ ,‬ובלילה‬
‫צריך לישן ז בתוכה‪ ,‬והכי מוכח לקמן ח‪.‬‬
‫ב( בגמ׳ שלנו‬
‫יש להקל ולומר שמתירא הוא מן הבאים לקנות‪ -‬עכ״ל‪ ,‬וע׳ גם ריסב״א‪.‬‬
‫הסדר‪ :‬הלון‪ ,‬אשפה‪ ,‬אבל בגמ׳ ס‪ .‬וברמבים הל׳ מאכלות אסורות פי‪-‬ג היו וכן ברשב״א‬
‫ג( רשיי פי׳ דקל של ישראל‪ ,‬וזיל הרשביא שם‪:‬‬
‫שם וברא״ש הסדר כפשיכ רביגו‪.‬‬
‫‪.‬ומםתברא בדקל של הפקר או של ישראלי עכ‪-‬ל‪ ,‬וראה גם לשון המאית בזד״ ונראה‬
‫ד( כ־כ גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות‬
‫שדבת רבינו הם מקור דבריהם זיל‪.‬‬
‫סייג היו וגם שאר כל הפוסקים‪ ,‬ולכן ‪1‬יב מדוע מרן בשויע יו״ד קלא ס״א השמים‬
‫ו( מכאן והלאה דבת רבינו הס כמו‬
‫ד‪ (.‬לעניד גם רש‪-‬י פי׳ כן‪.‬‬
‫ולא כ׳ ד״ז‪.‬‬
‫שתראה מהרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמז‪ ,‬וגס המאית כ׳ ד״ז בשם‬
‫ז( הרשביא שם )ודבריו העתיק הרין זיל( כ׳ בשם רבינו וזיל ‪. :‬באשסה‬
‫רבינו‪.‬‬
‫וחלון ודיקלא‪ ...‬בלילה צתן־ לישן בתוכה וביום נסי דווקא כשהיה היין כולו עומד‬
‫כנגד הפתח‪ ...‬וכן כשהוא פתוח לרהיר ממשי עכיל‪ ,‬והנד‪ .‬לפי סדר הדבתם האלו מ״ש‪:‬‬
‫‪.‬וכן כשהוא פתוח לרהיר״ קאי רק על‪. :‬שכל היין ״עמוד נגד הפתח׳ אבל לא על‪:‬‬
‫‪*.‬תן• לישן בתוכה׳‪ ,‬וכן משמע ממה שפרט‪. :‬חלון‪...‬׳‪ ,‬ולענ״ד כן פי׳ הרמ׳׳א בשויע‬
‫יויד קלא ם״א את דבת הרשב״א אבל השיך שם סקי׳׳ב סי׳ שקאי גם על •ש‪1‬תך לישן‬
‫בתוכה׳‪ ,‬ואעפ״י שאין שום הכרח לפרש כן את דבת הרשביא ]שכ־ בשם רבינו[‪ ,‬והנה‬
‫ח( הרשביא‬
‫מסדר דבת רבינו יתא ברור שזכה השיר ת י ל למ‪1‬א את כוונת רבינו‪.‬‬
‫שם כ׳‪. :‬ונראה שסמך לו הרב זיל בזה על מ״ש בפ׳ השוכר ]לקמן ע‪ ,‬א[ ההוא‬
‫ביתא‪ ...‬כל דבהדי ביזעא ש ת ‪ . . .‬״ עיי״ש‪ ,‬וא״כ ראי׳ זו רק אולעיל קאי‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק רביעי‬
‫ע ב ו ד ה ז ר ד‪.‬‬
‫‪175‬‬
‫ת״ר אחד הלוקח ומלאהו יין — ביין ט‪ ,‬או שלקחו מן הגוי ונתן לו‬
‫א ת הדמים׳ שאין לו שייכות על היץי‪.‬‬
‫וישראל‬
‫‪p‬‬
‫דר‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫ואפי׳ בלא שום חותם‪ ,‬ואע״פ שהגוי דר עמו גם‬
‫באותה יא חצר‪ ,‬דכימ דלא שייר בחמרא אע״פ שיש לו שייכות בבית‬
‫מתירא הוא ליכגס שם מיראת הישראל שעמו‪ ,‬אבל אם הישראל דר בחצר‬
‫אחרת יא והגוי דר באותה יא חצר אע״פ שאין לו שייכות ביין הואיל ויש‬
‫לו שייכות בבית‪ ,‬שאע״פ שמכרו לו או שהשכירו י לו אדם עשוי לבוא‬
‫ולראות את ממכרו שאין הלוקח מקפיד עליו‪ ,‬אסור עד שיהא שם מפתח‬
‫או חותם‪ ,‬מפני שאין שמירת הישראל עליו אינו גתפס כגגב‪ ,‬והייגו כר״איב‪,‬‬
‫ורבגן פליגי עליה בסיפא דבעי׳ נמי שומר‪ ,‬והלכה כר״א דסגי ליה בחותם‬
‫אחד‪ ,‬מי׳ האידגא בעי׳ חב״חיג משום שיבא ומפ׳ לה פ׳ השוכר יד‪ ,‬ונ״ל‬
‫דוקא שהבית היה של גוי שיש לו שייכות עליו כדמפ׳]רישנא[‪ ,‬אבל אם היה‬
‫הבית‬
‫ישראל שלא‬
‫של‬
‫לקחו ולא שכרו מגוי‪ ,‬אע״פ שהגוי דר‬
‫בחצר‬
‫והישראל איבו דר בחצר מותר בלא מפתח ובלא חותם‪ ,‬ואפי׳ גמצא שסטו‪,‬‬
‫שהרי מ״מ גתפס עליו כגנב הוא‪ ,‬וה״מ ביום אבל בלילה אסורטו‪ ,‬ורישא‬
‫דקתגי ישראל דר באותה חצר מותר‪ ,‬לאו דוקא שהיין מוגח בבית שאין‬
‫לו רשות ליכגס שם גוי‪ ,‬אלא אפי׳ מוגח בחצר‪ ,‬כיון שהישראל דר באותה‬
‫חצר מותר‪ ,‬והוא שיהא בחזקת משתמר שלא יודיעגו כשהוא מפליג‪ ,‬מ״ט‬
‫ה״ל כמגיח גכרי בהגותו טז‪ ,‬שאם הגיחו בחזקת משתמר מותר‪ ,‬ואע״פ שיש‬
‫רשות לגברי לעמוד בצד היין‪ ,‬והא דאמ׳ לקמן פ׳ השוכר יז חצר שחלוקה‬
‫במםיפס‬
‫איכא‬
‫דחלוק‬
‫‪ /‬טעמא דחלוקה הא אינה חלוקה וגוי דר שם עושה יי׳׳ג‪ ,‬התם‬
‫למי׳‬
‫שדוק׳יח יי״נ נקט‬
‫במסיםס‬
‫טמאות‪,‬‬
‫א״נ‬
‫ליה‪,‬‬
‫אהני‬
‫אלא רבותא קמ״ל‬
‫לטהרות‬
‫דאע״ג‬
‫דאע״ג‬
‫דהודיעו‬
‫שהוא‬
‫חלוקה‬
‫לי״נ‬
‫מפליג כיון דאין לו רשות ליכנם שם מותר‪ ,‬והוא שלא נמצא לפנים מן‬
‫י( עמ״ש רביגו בפי׳ המשנה לעיל נה‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬המטהר‬
‫ס( חסר‪. :‬של ישראל״‪.‬‬
‫יא( את כל דברי רביגו‬
‫והלאה‪ ,‬שדבריו שם קשורים עפ כל מ״ש בםוגייא זו כאן‪.‬‬
‫אלה כ׳ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד דף קמב בסגנונו הוא ז״ל‪ ,‬עיי״ש שכ׳ לפסק‬
‫יב( לעיל לא‪ ,‬א‪.‬‬
‫הלכה בלי חולק ולכן לא הזכיר את שם רבינו עליהם‪.‬‬
‫סו( עי׳ ברשב״א שציינתי‬
‫יד( לקמן סס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יג( = חותם בתוך חותם‪.‬‬
‫לעיל הערה יא שכתב דבר זה בשמו של רביגו וחולק עליו‪ ,‬וע׳ גם בשו״ת הרשב״א‬
‫ית( כ״ה‬
‫יז( ע‪ ,‬ב‪.‬‬
‫סז( לקמן םם‪ ,‬א‪.‬‬
‫שכתבה מרן בב״י יו״ד םםי׳ קכח‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪176‬‬
‫שיק דבילי‬
‫עבודה זרה‬
‫הםסיפס‪,‬‬
‫ומ״מ דוקא שהישראל דד בזמרו אבל אם אינו דד בה אע״ם‬
‫שחלוקו‬
‫במסיפס כיון שהגוי דר בחצר זה יאק יראת ישראל עליו ו ג ם‬
‫איגויס נתפס עליו כגגב אסור עד שיהא עליו חותם כר״אכג‪ ,‬דהא השוכר‬
‫בית בחצרו של גוי אע״פ שאיגו גתפס עליו כגגב דהא יש לו שיכות ב ב י ת‬
‫כדמפ׳]רישגא[‪,‬‬
‫מ*מ אין לו דשות ליכנס שם לבדו אלא מדעת השוכר‪,‬‬
‫ואט״ה כשהישראל דר בחצר אחרת בעי׳ מפתח או חותם‪.‬‬
‫]דף ם * ב[ י י נ ו נטל גוי ־ ‪ -‬פי׳ שטהרו ולקחו ממגו ויש לו לגוי‬
‫אחריות עליו‪ ,‬ושכר בית בחצרו והגיחו בתוכו והגוי דר באותה חצר אע״פ‬
‫שהיש׳]ראל[‬
‫דד מ ו ת ה חצר בעי׳ חותם‪ ,‬ס״ט דכית דיש לו שייכות ביץ‬
‫ובבית לא מהגיא ליה דירת יש׳]ראל[ בחצר עד שיהא עליו חותם‪ ,‬דכולי‬
‫האי ודאי לא מצי עביד דמסתפי מיגיה לזיוטי ליה הואיל וביאתו קרובה‬
‫עליו‪ ,‬וס״ל להאיכ דעדיף שומר יותר מדירת יש׳]ראל[ בחצר‪ ,‬דאלו שומר‬
‫אע״פ שיוצא וגכגס מותר‪ ,‬דכי אתי מיהא לההוא ביתא דמגח ביה חמרא‬
‫אתי‪ ,‬אבל הכא כי אתי גמי לביתיה עייל‪ ,‬וסבר הגוי אי אתי גסי דלמא‬
‫לא חזו לי עילגא להתם‪ ,‬ואי אתי גמי חזי ליה אמר ליה למחזי אסותיקי‬
‫דידי אתיתי‪ ,‬הלכד בעי חותם‪ ,‬וליתא‪ ,‬דהא איר יוחנן לתנא תני‬
‫שאין מפתח — סביר׳כא דירת יש׳]ראל[‬
‫אע״פ‬
‫בחצר מהגיא ליה לגמרי‪ ,‬מיהו‬
‫ביש׳]דאל[ דר בחצר בעי׳ שיוכל לראות מתיר ביתו או מן החצר כל היין‬
‫שבבית‬
‫כדפ״לכב‪ ,‬אבל‬
‫בשומר אע״פ שיצא וגכגס מותר‪,‬‬
‫יש׳]ראל[‬
‫דר‬
‫בחצר אחרת אסור‪ ,‬מפגי שאין רגל הישי]ראל[ מצויה עליו דלמא מדיף‬
‫אפי׳ כמה חותמות‪ ,‬הלכד בעיי שומר‪.‬‬
‫בא‬
‫לקיצי! גריעותא הוא — דכיון ח מ ן ידוע הוא לביאתו אינו‬
‫גזהר ממנו אלא באותו העת וכל היום יכגס שם בהבטחה‪ ,‬והא אפי׳ ר״אכג‬
‫מודה דייגו של גוי ברשותו בעי׳ נסי שומר כסתמ׳ דמתגי׳ וברית׳‪.‬‬
‫רשות‬
‫ג ר ס א׳ היא רב יהודה אמ׳ להקל — כלו׳ רשות גויס א׳‬
‫יס( ראה מ‪-‬ש רבינו לק‪ p‬ד‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬ה״ג‬
‫בגתיי‪ ,‬ולדניד ‪1‬״ל‪. :‬שלאו לדיוקא׳‪.‬‬
‫כב( = כדסרישנא‬
‫נא( חסר ‪. :‬ליה‪.-‬‬
‫כ( חסר‪ :‬תנא‪.‬‬
‫חד רש״י שם ד״ד‪ .‬התם‪.‬‬
‫כג( לדיל לא‪jt ,‬‬
‫לדיל‪ ,‬והטונה דל מ״ש רבינו לדיל סא‪ ,‬א ד״ה ודקלא‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סרק רביעי‬
‫‪177‬‬
‫ע בודה זרה‬
‫היא שיהא דינן שוד‪ .‬כד‪ ,‬הלכך אם טיהר יינו של זה ושכר בית בחצר גוי‬
‫ומפתח או חותם‬
‫אחד‬
‫בידו מבית כה‪ ,‬אע״ס שאין‬
‫‪,‬‬
‫יש ]ראל[‬
‫דר‬
‫באותה‬
‫חצר‪ ,‬דה״ל כשוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין של עצמו דםגי ליה בחותם‬
‫כת״ק דבריית׳‪ ,‬דהיינו כר״אכג‪ ,‬ולגומלין‪ ,‬שיבוא זה הגוי‬
‫א׳‪,‬‬
‫בעל היין‬
‫מפגי אחריות יעו לראותו מדיף החותם וזה הגוי בע״ה יחפה עליו ויניחהו‬
‫‪,‬‬
‫מזייף כדי שישלם לו גמול מ ה בפעם אחרת‪ ,‬לא חיישי להכי‪ ,‬אלא א״כ‬
‫נמצא שם אצל היין‪ ,‬מ״ט לא שבקי ליה לזיופי מימר אמר אי אתי ישראל‬
‫וחזי ליך‪ ,‬מיני דידי תבע‪ ,‬הלכך כל דבר שאינו הוא עצמו נחשד עליו לא‬
‫שביק‬
‫ליה לחבריה למעבדים‬
‫רב‬
‫הרי‬
‫נחמן אמ׳ להחמיר — כלו׳ איגו בתמיה‪ ,‬אלא ודאי רשות גוים‬
‫הן כאחת ודיגן שוה‪ ,‬משום דמחפי עליה השתא כי היכי דבזימגא‬
‫אחרינא כדזבין יש׳]ראל[ מהאי ומגח ברשותו דהאי גשבקיה איופי‪ ,‬וקי״ל‬
‫כרב נחמןכו‪ ,‬והלכתא כת״ק‪.‬‬
‫דבי‬
‫של‬
‫‪9‬רזק ‪ — /‬טיהרו יש׳]ראל[ את יינו ושכרו בית בחצר ארישיהו‬
‫פ ת ק רופילא והיה אחריותו עליו ולא היה יש׳]ראל[‬
‫דר שם אלא‬
‫שהיה חותם בידם‪ ,‬ומסקנא דאסר‪.‬‬
‫ההוא‬
‫כרכא‬
‫—‬
‫ליש׳ דגאוןכז‪ ,‬דהוה יתיב בה חמרא דיש׳]ראל[‬
‫וגוי כה מקום היה עשוי ליכנם בו יץ ולא היה שם דירהכח כלל‪ ,‬אם נתפש‬
‫עליו‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫כלומר שהמקומות חלוקים במחיצת י זה לייגו של גוי וזה לייגו‬
‫של יש׳]ראל[ ואין לגוי רשות ליכגס אצל יעו של יש׳]ראל[‬
‫שאין לו‬
‫שייכות לא ביין ולא בבית מותר ואי לא אסור כס‪ ,‬דהייגו מתגי׳ ל גכרי‬
‫שגמצא עומד‪ ,‬כללאלא דמלתא כל היכא דגתפש עליו כגגב שאין לו שייכות‬
‫כה( נ׳ שחסר‪• :‬םגי״‪.‬‬
‫כד( נ׳ שחסר‪• :‬בתמיד‪,‬״‪ ,‬וראה להלן ד״ד‪ ,‬רב נחמן‪.‬‬
‫כו( דרשב״א מחמיר ות״ק סיקל‪ .‬אבל הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ג ה״ד פסק‬
‫כרשב״א‪ ,‬ורגמו לא השיג עליו הרי גם מכאן מוכח מה שכתבתי שממה שרבינו לא משיג‬
‫כז( אינני יודע למי גתמון‪ ,‬הרשב״א גת״‬
‫על הרמב״ם א‪-‬א להסיק שמסכים לו‪.‬‬
‫למםיכתין ]עודנו בכת״י[ וגס הריםב״א כי‪ ,‬שרבינו כ׳ טי׳ זה בשם גאון‪ ,‬עיי״ש שהם‬
‫כח( ראה גם תום׳‬
‫ז״ל התחילו להעתיק מן •אם נתפס״‪ .‬והקשו על פי׳ זה עיי״ש‪.‬‬
‫לא( ברור‬
‫ל( לעיל ם‪ .‬בי‬
‫כט( ע״כ העתיקו הרשב״א והריטב״א‪.‬‬
‫ד״ה ההוא‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סרק רביעי‬
‫עבודה זרה‬
‫לא ביין ולא בבית אע״פ שנמצא עומד בצדו והחביות פתוחות בין שהוא‬
‫קרוב ליין יותר מיש׳]ראל[ בין שיהיו שניהם קרובין לו או רחוקים מותר‪,‬‬
‫מ״ט היל בבולשת לב דדמי עליה בשעת מלחמה ואין לו פנאי לנסך‪ ,‬כי‬
‫נחפז הוא לצאת פן יתפש כגנב‪ ,‬והכניסה תלי׳ לה שמא אחר היה רודפו‬
‫ונחבא שם‪ ,‬ולפי שאין לו טעגה מפורסמת לג הוא גבהל לצאת ואין לו פגאי‬
‫לגסך‪ .‬אבל אם יש לו שייכות כגת השוכר ביתו של גוי והגוי דר באותה‬
‫חצר ואין יש׳]ראל[ דר שם‪ ,‬או כהגך דפ׳ השוכר לד גכרי שהיה מעביר‬
‫חבית והמגיח יין בקרון‪ ,‬פי׳ ששכר גוים למשוך לו את הקרון‪ ,‬והמגיחלד‬
‫גכרי בהגותו‪ ,‬והיה לד אוכל עמו על השלחן‪ ,‬שיש רשות לגוים לעמוד אצל‬
‫היץ‪ ,‬אע״פ שאין להם שייכות על היין אסור עד שיהא שם חותם כר״א‪,‬‬
‫או שיגיחוהו בחזקת משתמר‪ ,‬ומתגי׳ דהשוכרלד דאסר ליה אפי׳‬
‫בחותם‬
‫וחייש לשיתומיה‪ ,‬אתייא כרבגןלד‪ .‬דפליגי עליה דר״א‪ ,‬ולית הלכתא כותיהו‪,‬‬
‫מי׳‬
‫האידגא בעי׳ חב״ח משום שיבאלו‪ ,‬ואם יש לו שייכות ביין ובבית‬
‫כגון ייגו של גוי ברשותו‪ ,‬אם היה יש׳]ראל[ דר באותה חצר מותר בלא‬
‫חותם‬
‫דהיל כשומר‪ ,‬ובלבד שיהא היץ מונח בתוך הבית‪ ,‬אבל אם היה‬
‫מונח‬
‫בחצר אע״פ שהיה בחזקת משתמר אסור‪ ,‬דומיא דהיה אוכל עמו‪,‬‬
‫ואם אין יש׳]ראל[ דר שם אסור עד שיהא שם שומר‪ ,‬ואע״ס שאין הגוי‬
‫דר שם באותה חצר‪ ,‬ואע״פ שלא גמצא עומד בצדו‪ ,‬והייגו מתגי׳לז המטהר‬
‫ייגו וגתגו ברשותו‪ ,‬וה״מ בשתיהלח אבל בהגאה מותר בכלן‪ ,‬ואיגו אסור‬
‫בהנאה אלא א*כ הפקידו אצל גוי כדי לשומרה ואין עליו שום חותם‪,‬‬
‫כדתגןלס המפקיד ייגו אצל גכרי הרי הוא כפירותיו לח‪ ,‬כדפי׳ ]רשתי[ על‬
‫תירוציה דר׳ ירמיה פ׳ אין מעמידיןמ‪ ,‬ויש׳]ראל[ דר באותה חצר דקא׳‪,‬‬
‫לאו דוקא אותו יש׳]ראל[‬
‫כדאי‬
‫עצמו שלקח היין‪ ,‬אלא אפי׳‬
‫יש׳]ראל[‬
‫אחר‬
‫במתגיילז בבית שהוא פתוח לר״ה ומקשי׳ בגמ׳לז והאיכא רוכלין‪,‬‬
‫אלמא אותו יש׳]ראל[ לאו דוקא‪.‬‬
‫הדרן עלך פ״ר ישמעאל‬
‫לב( כדאי׳ לקמן ע‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שמכאן והלאה דברי רבינו הם‪ ,‬ועמיש רבינו לעיל ד״ה ת־ר‪.‬‬
‫לד( לקמן סס‪ ,‬א‪.‬‬
‫לג( כגון בההוא אריא וכו׳ והדומים לזה‪ ,‬ראה להלן ע‪ ,‬א‪.‬‬
‫א( לעיל סא‪A ,‬‬
‫לו( כדאית* לקמן סט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לה( לעיל לא‪ ,‬א‪.‬‬
‫לח( את דברי רבינו אלה כ׳ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד סוף דף קמה‪ ,‬בשם‬
‫ס( לעיל לא‪ ,‬א דיה אמר‪.‬‬
‫לס( דמאי סיג נדד‪ ,‬ומובאה בגם׳ לעיל ל* א‪.‬‬
‫רבעו‪.‬‬
‫]השוכר את הפועל[‬
‫פרק השוכר את הפועל ־ ‪ -‬מפ׳ בגמ׳א קנס‪ ,‬ודוקא‬
‫] ד ף סב‪ ,‬א[‬
‫בשוד• פרוטה אבל בפחות מש״פ לא קנסו כ אותו‪.‬‬
‫שכרו‬
‫לעשות עמו‬
‫שהניח‬
‫לגינו‬
‫—‬
‫עליה שכרו מותר‬
‫מנכי ליה מאגריה‪.‬‬
‫דמיו‬
‫—‬
‫מפ׳ בגמ׳ג‪.‬‬
‫מלא משקין ד‪.‬‬
‫—‬
‫דלאוה משכר החמור דהא אי לא מנח ליה ו‬
‫כע״ז — פי׳ כממכרו‪.‬‬
‫לקוט לי ירק ז שכרו מותר — א״צ לבערה אחר הביעור‪ ,‬שאינו‬
‫דמי פירות שביעית אלא שכר יום הוא לו ושכר טרחו הוא‪.‬‬
‫לקוט לי ‪ — /‬צריך לבערו אחר הביעור‪ ,‬מפני שהוא דמי הירק‪,‬‬
‫שהרי הוא כמי שאומר לחבירו תן לי בזה דינר ח‪.‬‬
‫שעושין‬
‫מלאכה בפי׳ שביעית‬
‫—‬
‫ששכרן לבע״הט להביא לו פי׳‬
‫מן השדה שלקטן כדי לאכלן‪.‬‬
‫דיהבי׳‬
‫להו בצד התר כדתנן‬
‫—‬
‫במ׳ מעשר י‪.‬‬
‫ב( הרשב״א בתורת הבית בית ה‪ ,‬שער ב דף קלח‬
‫א( אולי חסר‪ :‬״משום״‪.‬‬
‫כ׳ דמאה חביות בחמשים פרוטות מותר ואח״כ כי שלכתחלה מיהא אסור‪ ,‬ולענ״ד כן נ׳ גם‬
‫מדברי רבינו שלכתחלה אסור וא״י מדוע לא הזכיר הרשב״א את רבינו בד״ז‪ ,‬וע׳ ש״ך‬
‫ג( לקמן סה‪ ,‬א‪.‬‬
‫יו״ד קלג םק״ז‪ ,‬אבל בקנס תדאי גם תום׳ מודים שמותר‪.‬‬
‫ה( תסרות אי‬
‫ד( דריקיס מותרים‪ ,‬דליתיה לאיסורא בעיניה‪ ,‬ראה גמ׳ לעיל לב‪ ,‬א‪.‬‬
‫ו( תםד‪ :‬״לא״‪ ,‬וכן אמרו‬
‫איזו מלים‪ ,‬והכוונה‪ :‬שאין הובלת הלגין משכר החמור‪.‬‬
‫ז( כמי המשגה בשביעית ס״ח מ״ד )ראה הגרי״פ( וכן הגי׳ גם בגמ״ ם‪.‬‬
‫במד םד״ א‪.‬‬
‫י( מעשר שני פ״ג מ״א! ואולי חסר ‪:‬‬
‫ם( »״ל ‪ :‬״בע״ה״‪.‬‬
‫ח( »״ל ‪ :‬״הדינר״‪.‬‬
‫‪179‬‬
‫‪180‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫לא‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זרה‬
‫יאמר לחלק — פי׳ למחצה או לשליש‪ .‬מפני שאין לזד‪ .‬כלום יא‬
‫בפי׳ ]רות[ עד שיעלה אותם‪ .‬וכשהעלה אותם הדי הוא חייב ליתן לו שכרו‪.‬‬
‫והנה הוא כפורע ח ו ם מפי׳ מעשר בי‪.‬‬
‫]דף סב‪ .‬ב[‬
‫אבל אומר לו העלם — פי׳ העלם לעצמך כדי שתאכל‬
‫מהם‪ ,‬נמצא שהוא מורח בשל עצמו‪ ,‬אבל רישא מיחזי כמאן דאמר העלה‬
‫לי‬
‫כור ואתן לך סאה או סאתיים‪ ,‬שאם נתן לו אותו סאה בפי׳ ] ר ו ת [‬
‫מעשר ב׳ שהוא פורע חובו ממש ממעשר ב׳‪ ,‬ואע״ג דהכא מגופיהו קאמ׳‬
‫ליה ואם יאנסו או יגנבו או יאבדו בדרך אינו חייב כלום‪ ,‬שהרי לא חייב‬
‫עצמו ליתן שכרו אלא המחצה מהם ולא קבל עליו אחריות‪ ,‬ונמצא כי זה‬
‫בשל עצמו הוא טורח והדי הוא כאלו הוא שותף בהם‪ ,‬ואס״ה כית דקפסיק‬
‫ליה אגריה מחצה או שליש מיחזי כמק׳ מםלת׳יג וכפורע חובו מהם‪ .‬ש ‪p‬‬
‫דרך כל הגשכרין לדעת את פסיקת שכרן‪ ,‬אבל הכא דלא מפרשיג ליה כ ל ל‬
‫לא מיחזי כשבידו אלא כשותף עמו‪.‬‬
‫ונותנין‬
‫זה לזה מתנה של חנם — כלומר וכשיגיעו לירוש׳ גומלין‬
‫מהם זה חד« גותגין זה א ה ת ה א ה ואין‬
‫מ ה פריעת חוב אלא מ ת ג ת‬
‫חנם היא‪.‬‬
‫תמרים‬
‫דהתם‬
‫אסר‬
‫דנפישי — לפי דעתי אין יד הקגס דומה לקגס של י״נ‪,‬‬
‫קעביד‬
‫כדמפ׳]רישנא[ת‬
‫דרוצה‬
‫בקיומו סו‪,‬‬
‫אבל‬
‫הבא‬
‫לאוטז‬
‫אסור‬
‫קעבידי־‬
‫דהא לא מוכרים גגהו אלא שכירים‪ ,‬תדע דהא ר מ י י ה‬
‫עלה מפועל‪ ,‬אלא קגס הוא שקגסום כדי שלא ירגילו עצפן לכך דלמא‬
‫‪.‬שני״ או י״ל שאגל רביגו היו מעשרות ומסי מעשר שני מסכת אחת ושמה ‪.‬מעשר״‪ ,‬וגש‬
‫החיד׳׳א «״ל בשם הגדולים אות א סי׳ קמה דיה ואנכי כ׳ ששתי מסי אלו נחשבות‬
‫יא( דקי׳י‪-‬ל כר‪-‬מ בקידושין גב‪ ,‬ב דםעשר שני ממון גבוה הוא‪.‬‬
‫לאחת‪ .‬עיי‪-‬ש‪.‬‬
‫יג( אבל בירושלמי שאלו מה בין האומר‬
‫י ק כן הוא בכת״י‪ ,‬ואינני יודע לפרש‪.‬‬
‫יד( אע״פ שר יוחנן לעיל‬
‫לחלק לאומר נאכלס ותי׳‪. :‬מהלכות של עימעום היא׳‪,‬‬
‫סי( מ ד ‪,‬‬
‫סב‪ ,‬א כלל קנס חמרין וקנס יין נסך כחדא‪ ,‬ועי תום׳ שם ד״ד‪ .‬מיס‪.‬‬
‫סז( דבר גדול משמיענו רבינו‪ ,‬שהרי הרמבים הל׳ שמיסד‪ ,‬ויובל ס״ו‬
‫לעיל לב‪ ,‬א‪.‬‬
‫הי״ג כי‪. :‬הזזמרים העושים בסירות שביעית מלאכת מביעית האסורה‪...‬׳‪ ,‬אבל דברי‬
‫יבינו ‪ art‬שהרי הרין בםוגיין מביא שביתשלמי )בתש פירקין( פירשוה ‪xrsera‬‬
‫יח( לעיל סב‪ ,‬א ומינן על חמתן מפועל‪ ,‬היי שהחמרין‬
‫י‪ 0‬לעיל ד״ד‪ .‬לקום‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫*תו‬
‫למעבד‬
‫פרק חמישי‬
‫בהו מחורה׳ כגון שיאמרו להם‬
‫עבודה זרה‬
‫לקטו לנו‬
‫בדינר או‬
‫‪181‬‬
‫בבי‪,‬‬
‫וכה״ג אומ׳ים‪ ,‬ומשום דגפיש אגרייהוכ וחביב עליהם הדבר והעגין קרוב‬
‫לאמור קגםוכ עליהם מש״כ בפועל׳ והייגו דא״ר אבהוכא קגס הוא שקגסו‬
‫בחמרים‪.‬‬
‫דלמא‬
‫מזבלא‬
‫—‬
‫ואע״ג דס״לכב כר׳ יוסי דאמרכג זה וזה ג״מכד׳‬
‫חני מתני׳ כד‪ ,‬דיעבד׳ אבל לכתחלה ם״לכב כרבנן דא׳ יוליכם לים המלח‬
‫ולא זורה לרוח דלמא מזבלה‪ ,‬א״נ קנסא הוא ד ק נ ס י מ משום סתם יינן‪,‬‬
‫אבל מוצא כלים או ע״ז סגי ליה בשוחק חורה לרוח‪.‬‬
‫דבי‬
‫ר׳ ינאי יזפי — פי׳ כגון שלקטום לאכילתם והותירו‪ ,‬שמותר‬
‫לאוכלן ו כ ״ ש מ להלוותן‪ ,‬והיו לווים מהם על שעד שבשוק כח‪.‬‬
‫ופרעי‬
‫להו בשמינית‬
‫—‬
‫מפי׳ שביעית כם‪.‬‬
‫ים( לענ״ד ס״ס היא וצ״ל ‪-‬אסור״‪ .‬אח״ז ראיתי בחי׳ הרשב״א‬
‫כפועלים שכירים‪.‬‬
‫למסיכתין ]עודנו בכת״י[ שב׳ וז״ל‪. :‬חמתן דנסיש אגרייהו קנםינהו רבנן פירש‬
‫הראב״ד ז״ל דלאו קנס ממש קאמר מחםת איסור כשכר יין נסך דהא לא עבדין איסורא‬
‫אלא קנם הוא שקנסו שלא ירגילו עצמן בכך דילמא אתי למיעבד בהו סחורה כגון דאמר‬
‫להו ליקנו לכו בדינר או בשנים דכי האי גוונא אסור׳ עכ״ל‪ .‬ונראה שהרשב״א כ׳ את‬
‫דבת רבינו בסגנונו הו* ואעפ״כ י״ת אתה למד מהם לתקן את דבת רבינו כאן‪.‬‬
‫כ( ולענ״ד מסעם זה אמרו בבבא קמא ל» ב ‪- :‬דבר שיש בו שבח ]וא״כ הוא מרויח‪ ,‬חביב‬
‫כא( לעיל סב‪ ,‬זג‬
‫עליו להוציא[ קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו״‪.‬‬
‫כג( לעיל מח‪ ,‬ב ז מם‪M ,‬‬
‫כב( = דםבירא לן‪ ,‬וראה תום׳ ד״ד‪ ,‬אתי‪.‬‬
‫כד‪ (.‬נ״ל שלפני כותב הכתב יד הי׳ ‪.‬ה״מ״‪ ,‬ור״ל‪. :‬הני מילי״‪,‬‬
‫כד( = גורם מותר‪.‬‬
‫כו( ז״ל הרשב״א בחי׳ למםיכתין ]עודנו בכה״י[‪ :‬ותרץ‬
‫והכותב פתר כמש״מ‬
‫הראב״ד ז״ל דדיעבד קיימא לן כר׳ יוסי אבל לכתחלה כרבנן עבדינן ויוליך הנאה ליפ‬
‫המלח ואי נמי קיי״ל כווחיה ואפי׳ לכתחילה דילמא הכא קנסא דקנםינן משום דאגר‬
‫ארביה עכ״ל‪ ,‬ולמדתי מדבתו את כזונת רבינו‪ ,‬שכיון שעשה שלא כהוגן להשכיר ספינתו‬
‫ליי״נ קנסוהו )וכמה מעמים אמרו חז״ל‪ :‬הוא עשה שלא כהומ וכר( אבל מוצא ע״ז לא‬
‫עשה שוס מעשה איסור‪ ,‬והנה הלחם משנה הל׳ מאכלות אםותת המ״ז הקשה‪ :‬הרמב״ם‬
‫שם שפסק שאח שכר חמור או ספינה יוליך לים המלח או ישרוף ויקבור ובהל׳ עבודה זרה‬
‫ס״ח ה״ו פסק כר׳ יוסי דשוחק וזורה לרוח עיי״ש ולענ״ד גם הרמב״ס ם״ל שבעשה מעשה‬
‫כח( ואץ בו‬
‫כז( אינני יודע מדוע ‪.‬כ״ש״‪.‬‬
‫אסורה קנסוהו‪ ,‬ואץ שום סחירה בדבתו‪.‬‬
‫משום םאד‪ .‬בסאה כדאי׳ בבא מצידא עב‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ תום׳ סד״ד* יאות וגם בתםב״א‪.‬‬
‫כ»‪ 0‬ג״ל שם״ם היא וצ״ל‪• :‬שמידת׳ או י״ל שאין כוונת ובמו לפיתת ממש אלא לבשר‬
‫פירוש הראביד‬
‫‪182‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫י א ו ת עבדי — כי הפי׳]רות[ אחד שנאכלו אין להם קדושה׳ וכיון‬
‫דהנהו פירי דפרע להו לא ועז מיחדול לפדעון בההוא שעתא דהוו‬
‫שביעית‬
‫סי׳‬
‫קיימים לא חיילי עליהו אסו׳ שביעית למפרע ולא אגלי מי ל ת א‬
‫למפרע דהנד פירי דמי שביעית הן שיאמ׳לא אחר הביעור לב‪ .‬ולא מבעיא‬
‫בשמיגית דשרי אלא אפי׳ בשביעית עצמה כה״ג אם פרעו להם בשר או‬
‫דגים‬
‫בשביל ‪ ysm‬אחר שהפי׳]רות[‬
‫וכנגדן‬
‫הבעלי‬
‫אוסרתו‬
‫גאכלין איצ לבער‬
‫כדפ׳]רישית[‪.‬‬
‫באתנ‪ — / 1‬היכא דבא עליה ואח״כ גתן לה‪ ,‬ואמי לה ת ח ל ה‬
‫לילג סתם‪,‬‬
‫למפרע‪,‬‬
‫דלא הוה מיוחד ל אגרא‬
‫שאסור‬
‫הטלה‬
‫איגו‬
‫אלא‬
‫בשעת‬
‫בשביל‬
‫ביאה‪ ,‬שאין‬
‫מאיסות‬
‫הביאה׳‬
‫הביאה‬
‫וכיון‬
‫דההוא שעתא לא הוה מיוחד לא מתסר שויהלד‪.‬‬
‫נתן‬
‫לה ואחיכ בא עליה ניהול — דהא קיים אתגן בשעת ביאה‪.‬‬
‫] ד ף םג‪ ,‬א[‬
‫אי דאמ׳ לד‪ .‬קנה לין מעכשו — אע״גא ע״מב ש ת ב ע ל י‬
‫לי וגבעלה לו לבסוף‪.‬‬
‫פשיטא‬
‫דנזותרג — שאין זה שכר ביאה אלא במתגה הוא והביאה‬
‫ל( את עומק כתנת רבמו תבין אם תעיין בס׳‬
‫ודגי* וכמש׳׳כ אחיכ‪ ,‬וזה נראה יותר‪.‬‬
‫ההשלמה בפירקין סי׳ א ובמה שהאתך שם המו״ל ז״ל בביאור הדבר עיי׳׳ש ויוגעם לך‪,‬‬
‫לב( וכגון שזמן מ ו ר‬
‫לא( סיס ו‪1‬״ל‪. :‬שיאסרון׳‪.‬‬
‫וע׳ תום׳ דיה יאות‪.‬‬
‫פירות אלו נמשך בחוך שנה ח‪ ,‬וברור הוא שרביגו ם״ל שאעיפ שהי׳ בעולם בזמן שלוו‬
‫פירות שביעית כיון שלא נתיחדו לפרעון אין בהם קדושת שביעית‪ ,‬אבל רש״י ‪0‬י׳‬
‫היו בעולם בשעת הלוואה ותום׳ דיה יאות ס״ל שאפי׳ אם היו בעולם כיון שלא נקנו‬
‫לג( בתר כשמש שחסר‪. :‬בסלה׳ כדאי‪,‬‬
‫לעניים לא חייל עלייהו קדושת שביעית‪.‬‬
‫ל‪ (1‬מלה זו אפשר לקראה ג‪-‬כ ‪.‬מיניה׳‪ ,‬אבל יותר נ׳ לקראה כמו‬
‫לקמן בסוגיין‪.‬‬
‫שהעתקתי בפנים‪.‬‬
‫ב( ע׳ רש‪-‬י דיה ליחול ודיה קני שכפל לכתוב ‪« :‬דעל‬
‫א( נ׳ דחסר ‪. :‬דאמר״‪.‬‬
‫מנת ביאה נתנו לה׳‪ ,‬ובעניד חשבתי שגם רשיי מפרש כרבינו אבל ראיתי שהמאירי כ׳‬
‫את שטת רבינו כאן בשם ‪.‬יש מי שאומר• )ולא הזכיר שם רבינו משום שכ׳ ע״ז‪. :‬ואין‬
‫הדבתם נראין״( ולא כ׳ בשם רשיי‪ ,‬ולא ידעתי למה‪ ,‬אחיז ממתי לזקיני החתם סופר‬
‫ת י ל בחי׳ דיה והנה שמסביר שלפירשיי הוי כאלי אמר קני מעכשיו וכשאבוא אליך‪,‬‬
‫ורשיי ס״ל דדברים שבלב אלו הוו דבתם עיי׳׳ש שהאתך לבאר שזו היא כוונת רש״י‪,‬‬
‫ג( בניי דאי׳ בדקדוקי‬
‫ולמדתי מדבתו שנדי של רבי נו אינו סי׳ רש ״י‪ ,‬וכן נ׳ מהמאית‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫היא‬
‫שמה ד המתגה‪,‬‬
‫קרקע‬
‫דאדם‬
‫פרק חמישי‬
‫שאומר‬
‫לחברו הא‬
‫עבודה זרה‬
‫לד מגה‬
‫ע״מ‬
‫‪183‬‬
‫שתתן לי‬
‫פלוגי‪ ,‬שאין המתגהד‪ ,‬דמי הקרקע אלא מתגה הוא והקרקע תגאי‬
‫המתנה‪,‬‬
‫והאי טלה נמי מתנה י הוא‪ ,‬ומשום מאיםותא דביאה‬
‫נ מ י ו לית‬
‫ביה דהא ליתנה בשעת ביאה‪.‬‬
‫לא‬
‫צריכאז דא״ל — כלומר לא יהא רשאי בעל חובך למשכנד בו‬
‫חוץ מדעתך לפי שעדיץ לא הקגיתי לך לגמרי‪.‬‬
‫ואי‬
‫מצסריך לך — לפורעו לו מדעתך או למוכרו שקליה מעכשו‪,‬‬
‫דכיון דלא אקגייה ליה הקגאה גמורה מותר‪ ,‬ומצי גמי מקרבא ליה דהא‬
‫אי מצטריד לירח‪.‬‬
‫טלה‬
‫‪,‬‬
‫זה נמים — כלו י כיון דאי בעי גמי מצי הדר ביה י‪ ,‬כי‬
‫ייחדו מאי הוי‪ ,‬כמאן דלא מיחד דמי‪.‬‬
‫א י קאי ליה בחצרה הא קני ליה וקאייא — ואמאי קרי ליה ואח״כ‬
‫גתן לה‪ ,‬הרי גתון ועומד בשעת ביאה‪ ,‬וגבי זוגה גויה גמי מצי לאקשויי‬
‫קא קגי ליה להאי משעת ביאה‪ ,‬שהרי בגוי מעות קוגות‪ ,‬וביאתה הן הן‬
‫דמיה‪ ,‬ותדיצא גמי סליק לתרויהו בע״איב‪.‬‬
‫ל פ י י ג שהק׳ לו תחלה ליפלוג וליתני בדידה בד״א‬
‫]דף סג‪ ,‬ב[‬
‫ה( ‪1‬״ל‪- :‬המנה״‪.‬‬
‫ד( ברור שט״ם היא מ״ל‪. :‬תנאי״‪.‬‬
‫סופרים אוח ע‪.‬‬
‫ו( וקד הגמ׳‪. :‬פשיםא דשת״‪ ,‬ר״ל אפילו בלא קדמה והקריבתו‪ .‬וזה לא כר״ן‪ ,‬בסוגיין‪,‬‬
‫ולפי מיי של רבינו לא ק׳ קר תום‪ -‬סב‪ ,‬ב ד״ה אלא ושפיר גרםינן ‪.‬ומתנה בעלמא‪,,.‬״!‬
‫ודע שגי׳ הגמ׳ ם‪ .‬היא‪ :‬ה״ד אי דאקגייה ניהלה מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה אי דלא‬
‫אקנייה ניהלה מעיקרא היכי נמיא‪...‬״‪ ,‬ונראה שכ״ה גס גי׳ רבינו‪ ,‬ומ״ש רבינו‪. :‬ומשום‬
‫מאיםותא‪ ...‬דהא ליתנה בשעת ביאה״‪ ,‬הכל דברי רביגו הם‪ ,‬וע׳ ר״ן םד״ה גרסינן‪.‬‬
‫ת( אולי‬
‫ז( כגי׳ דאי בדקדוקי סופרים אות ‪ 1‬וכ״ה גם בגמ׳ ס‪.‬‬
‫וי״ל‪.‬‬
‫ס( כ״ה גי׳ גמ׳ ם‪ .‬ג״כ‪. :‬סלה זה נמי הא קא מיחסרא משיכה״‪.‬‬
‫חםר ‪. :‬אמר״‪.‬‬
‫י( לענ״ד כי רבינו ‪.‬כלומר״‪ ,‬משום שכוונתו ליישב קר הרא״ש בםוגיין םי׳ ב ‪ :‬מה שאלו‬
‫בגנד ‪.‬מיחסרא משיכה״ הרי שכר פעולה אינו ‪px‬־ קנץ ומזה הוזיא הרא״ש דהאומר‬
‫לםועל אתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ דאת החפץ לא קנה שהרי לא‬
‫משך‪ ,‬והרי רבינו תנא המסייע לרא״ש ז״ל‪ ,‬ומ״ש הרא״ש כ׳ הריסב״א בשם הרשב״א‪,‬‬
‫ואיתא בחי׳ הרשב״א למםיכתין )עודנו בכת״י(‪ ,‬וע׳ ק‪1‬ות התשן חו״מ שלב םק״ד‪.‬‬
‫יג( בתר שמכאן עד םוף‬
‫יב( = בענץ אחד‪.‬‬
‫יא( מלת ‪.‬וקאי״ ישנה בגמ׳ ם‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫‪184‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זרח‬
‫בחנוני‪ .‬חזר וחקי לו דאפי׳ בחנוני שאין מקיפו במי היה יכול לחלק ולאסור‬
‫כגון שאמי ליתן להם לשתות בדינר ויקנה לד חפץ פלו׳ משלי‪ .‬דהא מיחד‬
‫איקרי‬
‫בשעת שתיה דד‪*.‬ל כמי שגתן מעות באותו חפץ וכדרבא׳ אלא יד‬
‫מפליג ש״מ דכולהו אסר‬
‫אלא‬
‫ח ח משתה בדיגד זה וקי לד׳ יגאי‪ .‬ת ה עקד‪.‬‬
‫‪ — /‬פי׳ אזךס שהוא חייב לו אם לא ייחד לו‬
‫ליש מקיפו‬
‫דמי לא מחסד כדר׳ יגאי‪.‬‬
‫והכא‬
‫אמר‬
‫—‬
‫הים דאסור‪.‬‬
‫רב פפא כגון שהקדימ — ורישא דקא שרי בדיגר זהב קגיסו‬
‫קאמ׳ צאו ושתוסז זה‪ .‬כלומר שעדיין אני חייבת לו דינר מותר‪ ,‬אע״פ‬
‫שאמד להם דיגר זה‪ .‬כ י ת דלפועליו קאמר ולא לחנוני לא קנאו החנוני‬
‫לאותו דיגד‪.‬‬
‫צאו ואכלו חושש מ‪1‬ו>ום שביעית — צריד להזהד אחר פועליו‬
‫א״ל‬
‫אם יש׳]דאל[ הם שלא ילכו אצל חגוגי החשוד למכור פי׳]רות[ שביעית‪.‬‬
‫ואס גויים הם שלא ילכו אצל חגוגי גוי להשקותם ייג‪ ,‬והא חכא דבשעת‬
‫אכילה ושתיה עדיין לא נתיחדו לו דמיהן שתחול עליהן אסור י״נ ואסור‬
‫שביעית‪,‬‬
‫אלא אמרי׳ כי קא מייחד לד\ לבסוף ההוא שעתא חייל‬
‫עלה‬
‫ואסורים למפרע ואע״פ דלית׳ לאסור בעולם ואשתכח דכי קא פרע חובו‬
‫ממעות החליפין קפדעו‪.‬‬
‫המקיפו‬
‫דמשעבד‬
‫ליה — פי׳‬
‫אותו‬
‫יעד]ראל[‬
‫משועבד‬
‫לחנתי‬
‫משעת נתינת היין לפועליו‪.‬‬
‫דכיין‬
‫דאורחיה‬
‫לאוקופי‬
‫ליהיח —‬
‫כל‬
‫שעתא‪,‬‬
‫אותו‬
‫יש׳]דאל[‬
‫הדבור אמר אין מקומם כאן מ״ל להלן סג‪ ,‬ב אחר ד״ד‪ .‬והבא‪ ,‬ואולי גם המלה ‪.‬בעיא׳‬
‫שבסוף הדבור הקודם שייר לדבור זה‪ ,‬וא‪-‬כ ‪-‬בעיא״ דיל ‪ -‬מ נ ץ אוזר׳‪ ,‬וריל ״פירוש‬
‫אחרי‪ ,‬וכבר כתבתי שבכת״י אין הפסק בין דבור לדבור ולא בין המלים שהן הבאות מן‬
‫הגמ׳ ולמלים שהן סירוש רבינו‪ ,‬וחלוק המאמרים ולחלק בין המלים של הגמ׳ למלים‬
‫שבהן מתחיל הפירוש היא עבודה קשה מאד רבת העיון‪ ,‬ולת יכול להיות שלפעמים סדיתי‬
‫סו( טיס ובמקום •זהב קני• !יל »זד‪ ,‬הכי״‪.‬‬
‫יד( חסר‪- :‬מד׳לא״‪.‬‬
‫בעבודה זו‪.‬‬
‫יזז( בגם׳ ס‪ .‬איתא‬
‫י‪ 0‬לענ״ד ר״ל בשלא הקדים‪.‬‬
‫טז( חסר‪ :‬״בדינר״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫•רק חמישי‬
‫‪185‬‬
‫משעבד עצמו ל מ ו נ י וקני חגוגי דיגד גבי יש׳]דאל[‪ ,‬הרי הוא כאלו מיוחד‬
‫לו כ ב ר אותו הדינר משעת שתיה שהוא דמי יין‪ ,‬ואסור דפודע חובו ממנו‪.‬‬
‫חנוני‬
‫והא‬
‫שאיו מקיפו לאים תשתעבד‬
‫ליה יש׳]ראל[‪.‬‬
‫—‬
‫א מ ׳ כ — וכיש האי מ ‪ ,‬ואי משום שעבודא דאית ליה עילויה‬
‫הזין ליה כמאן דמיחדי ליה דמי מההיא שעתא‪ ,‬א״כ כל החנונין נמי האמ׳כב‬
‫משעבד להו‪.‬‬
‫אלא‬
‫דלאכה‬
‫ל״ש מקיפו ול״ש שאין אע״נ ד מ ש ת ע ב ד ל ת י ק כ ג — ר׳ יוחנן כד‬
‫הואיל ולא מיחדי דמי‪ .‬הוה‬
‫בשעת‬
‫אכילת‬
‫הפי׳]רות[‪,‬‬
‫דתנאכו‬
‫דבי ר׳ ינאי כיון דיזפי סירי דעניי מההיא שעתא הוו משעבדי למפרעיגהו‪,‬‬
‫ואפ״ה‬
‫בשעת אכילת הפי׳ ]רות[‬
‫כית דהנהו דפרעי לא הוו מיחדי‬
‫של‬
‫‪,‬‬
‫שביעית ק א דשדי‪.‬‬
‫יהכא‬
‫‪,‬‬
‫— קתני דאםוד דשימ דאמ ]דינן[ כיון דהשתא מיחדי אנו‬
‫דואין אותן כאלו הן מיוחדין בשעת שתיה והנה כי כבר נאסרו בידז ואסו׳‬
‫לפרוע מהן‪.‬‬
‫אלאכז‬
‫אמר רב פפא — קודם שתית הפועלים‪ ,‬דקני ליה חמדא‬
‫גופיה‪ ,‬והרי משקה את פועליו יי״נ‪.‬‬
‫רב‬
‫אשי אמר — שנמל היין מן החנוני והשקהו לפועליו‪ .‬שכבר‬
‫קנאו משעת הגבהתו‪ ,‬והנה הוא נהנה מיי״נ שהוא משקה לפועליו המוטלים‬
‫עליו להשקותם ולהאכילס‪ ,‬ורישא דקתגי בדיגד זה מותר‪ ,‬היק צאו ושתו‬
‫כ( בכת״י כ׳ אח״ז‬
‫ים( כ״ד‪ ,‬הגי׳ במד ם‪ ,.‬ר״ל בלי מלח •מי״‪.‬‬
‫מילת •ליה״‪.‬‬
‫כא( שהרי מםי ליה הנאה‬
‫•מא״‪ ,‬וברור שס״ם היא‪ ,‬ולכן לא העתקתיה בםנים‪.‬‬
‫בזה שהשקה לפועליו‪ ,‬בשכר שהוא חייב להם‪ ,‬ראה רש״י ד״ה מדין ואולי כי רביגו ‪.‬כ״ע•‬
‫כדי ליישב קר הרמב״ן בחי׳ וז״ל‪ :‬וחמהני וכי דבי ר׳ ינאי מדין ערב משחעבדי אינהו‬
‫כב( כ״ה בכח״י‪ ,‬ונ״ל ש‪1‬״ל‪• :‬הא מיהא״ או‬
‫גופייהו לווימ נינהו‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫כג( כ״ה בכח״י‪ ,‬ולענ״ד ס״ס היא ו‪1‬״ל‪• :‬ליה״‪ ,‬כדאי׳ בגמ׳ ולכן‬
‫ש‪1‬״ל‪• :‬הא״‪.‬‬
‫כד‪ (.‬ר שחסר‪• :‬מיחםר״‪.‬‬
‫כד( ג׳ דחםר‪• :‬ס״ל״‪.‬‬
‫שמתי את הקו אחת מלה זו‪.‬‬
‫כז( לא מאתי גי׳ זו‪ ,‬רק בתםב״א‪ ,‬ע׳ בדבתו‪.‬‬
‫‪ fo‬אולי ז״ל‪• :‬כהא״‪.‬‬
‫‪186‬‬
‫פרק חמישי‬
‫פידוש הראב״ד‬
‫עבודה זדה‬
‫ואני לא אעשה כי אם שאתן הדינר פותר‪ ,‬שלא נטל היין בידו להשקותם‬
‫לפועלים‪ ,‬ומאי חושש דקתניכח׳ כלומד צריד מלהזהר שלא יאכילם‬
‫מפי׳‬
‫של חנוני החשוד על השביעית ולא ישקם מי״נ• אבל ר‪-‬כאנס ד י ש ׳ ] ר א ל [‬
‫לא‬
‫קני ליה לחמדא מההוא שעתא לא ניחוש לפריעת הדמים‬
‫שיתבענו‬
‫לאחר שתיה כדאמ׳]רינן[‪.‬‬
‫שכרו‬
‫‪/‬‬
‫לשבור‬
‫—‬
‫כית דדתנה בקיומו לפי שעה עד‬
‫שישברנו‬
‫הוא כדי שיטול שכר בשבירתו‪.‬‬
‫אין‬
‫עוררין — פי׳ שחורשין בין הירקות‬
‫ב י ד ל כדי להשות בהן‬
‫את הארץ‪.‬‬
‫בכלאים‬
‫—‬
‫בין כלאי זרעים בין כ״כ לב‪ .‬ששניהם אסו׳‬
‫מאדוע‬
‫ומלקיים בארץ יש׳]ראל[לג‪.‬‬
‫]דף סד‪ ,‬א[‬
‫אבל עוקרי! — סי׳ עוקרין הא׳ מתוך א הב׳ כדי שלא‬
‫יכחשו זה את זה והיל ניכוש א למה שנשאר‪.‬‬
‫סברוה‬
‫שהרי‬
‫הא מני‬
‫—‬
‫וכדמתרץ לה רבה ב מ ״ ק ב כלה ר״ע היא‬
‫‪/‬‬
‫רע״א אף המקיים‪ ,‬ואפיה עקירה שרי משום מיעוט תפלה׳ ואע״ג‬
‫דההיא עקירה היל ניכוש דהוא קיום לנשאר‪.‬‬
‫הא‬
‫מני רבנ! ואי רבנ! מאי אריא לעקורה — פי׳ רישא! דמקיים‬
‫כח( רקתני בסיפא‪ ,‬הרי אסור גמור הוא שהרי חפירות או היין שלו הם לגמרי‪.‬‬
‫ל( דיל במעדר אשר ביו ולא במחרישה עיי שתרים‪ ,‬ע׳ ישעיה ז‪ ,‬כה‪.‬‬
‫כם( ר״ל בסיפא‪.‬‬
‫לג( מן התורה‪ ,‬שהרי‬
‫לב( = כלאי כרם‪.‬‬
‫לא( קריאת פלד‪ .‬זו מסוסקת היא לי‪.‬‬
‫כלאי הכרם בתוגה לארץ אינה רק מדברי סופרים כדאי׳ קידושין לח‪ ,‬ב‪ ,‬ועי תוס׳ בסוגיין‬
‫דיה אין )השני(‪.‬‬
‫א( פירושו של רבינו לא נזכר בראשונים רק במאירי שכ׳ וזיל‪• :‬וגדולי המפרשים‬
‫]כן קורא המאירי לרבינו[ סירשו עקירה אחת מתוך שתים כדי שהנשאר יגדל יותר‪ ,‬וזד‪,‬‬
‫תמר״ אלא שלשון הסוגיא מעיד עליו• עכיל‪ ,‬ולא זכיתי להבין במה הסוניא מעידה על‬
‫ג( דברייתא שמיידי מעמר בכלאים‬
‫ב( במועד קטן ב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫סי׳ רבינו תיע‪.‬‬
‫סרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪187‬‬
‫עבודה זדה‬
‫ליה ולא עקד מיניה ש״ד דהא לית בהוד מקיים כלאים אסור אלא זריעה‬
‫בלבד‪ ,‬והאי םוגיא אזלה כולה כרבה ב מה ד ר ט של חורשה‪ ,‬ומ״ה אליבא‬
‫בין לעדור בין לעקור שרי‪ ,‬דלא ס״ל לרבנן אסור‬
‫דרבנן‬
‫אבל אליבא דרב יוסף דאמר התם ב‬
‫זריעה‪,‬‬
‫בכלאים אלא‬
‫ח ו ר ע הוא‪,‬‬
‫דחורשו תולדה‬
‫הכא ודאי בין לר״ע ורבנן אסור לעדור ולעקור בכלאים דזורע מיהא לרבנן‬
‫ואלו משום מיעוטא תיפלה שרינן לעקור‪ ,‬ומשום דרבה ורב יוסף‬
‫אסור‪,‬‬
‫כרבה ז‬
‫הלכתא‬
‫למי׳ ]מר[‬
‫רוצה‬
‫אה‬
‫בר‬
‫משדה‬
‫ענין‬
‫ומחצה ז‪,‬‬
‫שקלי׳‬
‫סברא ח דר״ע היא אכלה מילתאט‪,‬‬
‫וטרי׳‬
‫אליביה‪,‬‬
‫ואיצט׳‬
‫וי״מי עוקרין לגמרי‪ ,‬והוא‬
‫בקיומו עד שיעקור אותו בידו ויטול שכר עליו‪ ,‬ואמיא לא ששכר‬
‫לעוקרה שמא היה‬
‫שכירתו‬
‫של זה‬
‫הכלאים‬
‫מרבה לשם‬
‫פועלים שימהרו לעקרה וגמצא ע״י‬
‫מתקיים שעה או ב׳‪,‬‬
‫והואיל ואי‬
‫עביד מעשה‬
‫בקיומו כגון שגודר סביבו לוקהיב לדעת ר״ע הכא אע״ג דלא עביד מעשהיב‬
‫אסור‪ ,‬ולזה הפי׳ יוכל להתפרש אפי׳ לדעת רב יוסף‪ ,‬ורישא דקתגי אין‬
‫עוררין אליבא דד״ה הוא לדעת רב יוסף‪ ,‬והאי דקפריד אי רבגן מאי אריא‬
‫לעקור אפי׳ לקיים נמי‪ ,‬אליבא דר׳ יוסף לאו משום רישא קפריד דרישא‬
‫לד״ה אסור דהא תולדה ח ו ר ע הוא‪ ,‬אלא אשאר מקיים קפריך כגון לגדור‬
‫סביבו‪,‬‬
‫דכית‬
‫דביש׳]ראל[‬
‫לא לקי‬
‫בדגוי אפי׳‬
‫לכתחלה שרי‪.‬‬
‫•דמקיים ל י ה ‪ . . .‬שסיר דמי״ לרבנן‪ ,‬ונ״ל שבמקום המלה •פי׳״ *״ל‪• :‬אפי׳״ וז״ל המכתמ‬
‫)נוי יורק‪ ,‬חשים( במועד קטן ב‪ ,‬ב ‪• :‬אף המקיים פי׳ הראב״ד ז״ל כגון עדור וכםוח‬
‫ה( ומסיים שם רבה ‪• :‬לרפויי‬
‫ד( ‪1‬״ל ‪• :‬להו״‪.‬‬
‫וגודר לפניו כדי לשמרו״ עכ״ל‪.‬‬
‫ארעא האי ]המנכש[ נמי מרפויי ארעא״‪ ,‬ולכן ם״ל לרבה דמנכשי משום חורש הוא דחייב‪.‬‬
‫ז( כדאי׳ בבא בחרא קיד‪ ,‬ב‪ ,‬ונמזינו למדים‪ ,‬שרבינו‬
‫ו( מ״ס היא ו‪1‬״ל‪• :‬דמנכש״‪.‬‬
‫ם״ל שלא רק במילי דבבא בחרא הלכתא כרבה אלא בכולא תלמודא וע׳ יד מלאכי כללי‬
‫הדיש אות תק‪1‬ו‪ ,‬והוא ז״ל מביא שרבינו בהשגותיו בהל׳ נזירות ס״ה הל׳ םז פסק‬
‫ח( נ׳ חנ״ל ‪• :‬םברוה״‪.‬‬
‫כרבה בפלוגתתו עם רב יוסף בענין גזירות‪ ,‬עיי״ש בדבריו‪.‬‬
‫ם( ר״ל על כל הברייתא גם ארישא דאין עוררין וכר‪ ,‬ואעס״י שרבי׳ מפרש את םוגיין כן‬
‫לא השיג על הרמב״ם הל׳ כלאים פ״א ה״ג שפסק שאסור לקיים כלאים ואם קיימן אינו‬
‫י( כן פי׳ גס רש ״י ראה גם רש״י סד״ה‬
‫לוקה עיי״ ש בכסף משנה ומשנה למלך‪.‬‬
‫יא( מכאן והלאה לי׳ ברש״י‪ ,‬ולענ״ד רבינו או היש מפרשים רזו לתרץ בזה‪,‬‬
‫ת״ל לא‪.‬‬
‫הלא אם לא י׳עקור עמו יתקיימו הכלאים‪ ,‬ואיכ אדרבה יהיה אסור מלמגוע להשכיר ע*מו‪,‬‬
‫יב( מן התורה‪,‬‬
‫שהרי ע״י מניעתו מלעקור הוא מקיים את הכלאים יותר ויותר‪.‬‬
‫וכמו שתי׳ זקיני רבינו עקיבא איגר ז‪1‬״ל בגליון הש״ם את קר תום׳ ד״ד‪ ,‬רבי עקיבא‬
‫‪188‬‬
‫•יק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫‪ 0‬ו פ א משוס דהיל רוצה בקיומו — ניל דוקאיג שהיה בידו לנוגשו‬
‫ולפרוע ממנו מיד ומדעתו המתין לו עד שמכרן׳ אבל אם לא היה בידו‬
‫לנוגשו ועיכיד מרחיב לו את הזמן‪ ,‬אע״פ שאמר לו הגוי איני יכול לפורעד‬
‫עד שאמכור ייני שרי‪.‬‬
‫והתנן‬
‫‪ — /‬הא הכא דרוצה הגר בקיום ע״ז שלא תשבר׳‬
‫גר וגוי‬
‫מפגי שהיא מעולה בדמיה כשהיא שלמה‪ .‬ורוצה בקיום היין שלא ישפר‬
‫ולא יתחמץ׳ כדי שימול מעות הרבה כגגדן׳ אלא ש״מ רוצה בקיומו כה״ג‬
‫דלא קעביד ביה מעשה לא גזור רבגן‪.‬‬
‫אמר‬
‫רב הונאסו מת׳ בע‪-‬ז — פי׳ בעיז שהיא שבורה סז ואין לה‬
‫עלוייז מפגי כספה תהבד* מי׳ לא שברה גוי‪ .‬אלא מאיליה‬
‫גשתברהיח‪,‬‬
‫וקסבר עובדין לשברים ים‪ .‬י״ג גמי בחרס הדרייני — שא״א לשפוד ולהחמץ‪.‬‬
‫והלא‬
‫רוצה כ שלא יגנבו אלא אמר רב פפא תניא נמי הכי בד‪-‬א‬
‫— אמתגי׳ קאי דאפ׳ גר וגוי שירשו וקא׳]מר[‬
‫]דף‬
‫סד‪,‬‬
‫ב[‬
‫אבל‬
‫נשתתפו — אחר‬
‫בד״א כשירשו‪.‬‬
‫שחלקו או‬
‫יש׳]ראל[‬
‫וגוי‬
‫שגשתתפו והיו להם ע״ז וי״ג‬
‫אסור‬
‫— לומר‬
‫טול אתה‪,‬‬
‫מיס רוצה בקיומו אסור‪,‬‬
‫והיל שלא‬
‫ישתתף עמו‪ ,‬אלמא רוצה בקיומו אסור וירושת גר שני‪.‬‬
‫ינ( דברי יבינו אלה כתבם הרשביא בתורת‬
‫עיייש‪ ,‬ורק משום למעונך תיפלה מותר‪.‬‬
‫הבית בית ה שער ב דף קלח בשם רבינו‪ .‬וכן שאר הראשונים זיל‪ ,‬אכל הריסב״א כ׳ וזיל‪:‬‬
‫‪.‬נראין דברי הראביד זיל שאם אין ישראל יכול לנוגשי או שיש לו איבה אם לא ימתין‬
‫שהוא מותר דהא אנוס הוא ואין כאן רמה בקיוסו כי היכי דלקנוס דמיו‪...‬״‪.‬‬
‫סז( סי׳ של רבינו הוא‬
‫סו( גי׳ זו לא מאתיה בשום ססר‪.‬‬
‫יד( = ועל כחזו‪.‬‬
‫פי• חדש‪ ,‬וגי׳ הגמ׳ שלשנינו‪» :‬בע״ז המתחלקת לפי שבתה״‪ .‬םוכיזזה יותר כפי׳ רש״י‪,‬‬
‫נם אריכות לשון התי׳ לא נראה כפי׳ רבינו‪ ,‬לכן משער אני שגי׳ אחרת היתד‪ .‬לפגי רביגו‪.‬‬
‫מ( לעניד דיל אף אם השאר שלימד‪ .‬אין לה עלוי מפני שהיא מכסף או זהב‪ .‬וזה שויה‬
‫יזז( ולכן אינה בסילד‪ .‬כר‪-‬י לעיל מא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בין שלימה בין שבורה‪ ,‬וכן ר גם מסי׳ רש‪-‬י‪.‬‬
‫כ( אולי חסר מה שנוסף בגמ׳‪- :‬בקיומו״‪.‬‬
‫יס( כדאי׳ לעיל מס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סרק חמישי‬
‫ע ב ו ד ה זרד‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫א י זהו גר תושב — שאתה מוזהר עליו משום ביומו תתן שכרוכא‬
‫ושאר מילי טובאכב‪.‬‬
‫אלה‬
‫ה ״ ג כ ג אלו לא באו לכלל — שלא קראו הכתוב גר ותושב כד על‬
‫שהרי כל הגויים מחהרין עליהן‪.‬‬
‫ו א י זהו גר תושב זה גר אוכל נבלות — פי׳ שהוא מחהר בכל‬
‫חייבי‬
‫כריתות כה‬
‫אלא שאיגו‬
‫מחהר‬
‫בחייבי‬
‫לאוין כג״ל‪,‬‬
‫וי״מכו‬
‫שקבל‬
‫עליו כל המצות ח ת מן הגבלות‪.‬‬
‫מיחדץ‬
‫ג״ל‬
‫אצלו יין אפי׳כז בעיר שרובה גויים ואין מפקידי! כז —‬
‫יחוד הוא שאיגו מגיח בשמירתו דאמ׳כח אלא שהגיחו בביתו ויצא‬
‫והלך לו בעיר וסוסו לחזור אחר שעה וליטלו‪ ,‬ואין מפקידין הוא שמגיחו‬
‫אצלו בשמירתו יום או יוםים‪ ,‬ומשום שאיגו מקפיד על מגע גוי כס‪ ,‬שמא‬
‫נכנם גוי בביתו וראה אותו כשהוא מטלטלה וגוגע בר* והוא גמי גוגע בה‪,‬‬
‫כי הוא סבור שהוא שלו‪ ,‬אבל ביחוד שהוא זמן מועט וגם אין לו רשות‬
‫לטלטלו ל אין חוששין שמא גכגס גוי בביתו וטלטלה והכגים ידו לתוכה‪,‬‬
‫כב( ‪-‬מובא״ לא מאתי אלא להחיותו דאי׳ בםוגיין ולתת לו‬
‫כא( כדאי׳ ב״מ קיא‪ ,‬א‪.‬‬
‫כג( אימי‬
‫נגלה כדאי׳ בםםחיס בא‪ ,‬כ וסםקו הרמב״ס הל׳ עבודה זרה סיג ה״ד‪ ,‬וצ״ב‪.‬‬
‫יודע איזו גירםא בא רבינו לשלול‪ ,‬וע׳ גתורת הבית גית ה ריש שער ד שגרים •אלו ואלו״‪.‬‬
‫כה( ‪ p‬מפרש דבינו את המשך הגמ׳‪• :‬שקבל עליו לקיים‬
‫כד( נ׳ ש‪1‬״ל‪• :‬תושב״‪.‬‬
‫כל מצות האמורות בתורה ח ח מאיסור נבלות״ )ובהבאה חסרה המלה וכ״ו(‪ ,‬אבל יגעתי‬
‫הרבה להבין‪ ,‬מ״ם מוקי לה רבעו בחייבי כריתות ולא סי׳ הדברים כמשמען‪ ,‬ולא זכיתי‬
‫להבין‪ ,‬וצ״ב‪ .‬וז״ל המאירי םד״ה ואע״פ‪• :‬וגדולי המפרשים ]וכוונתו לרבינו[ פירשו‬
‫שאינו נזהר על חייבי לאוץ שלא יעבור עליהם בשעת תרו אבל נזהר הוא על חייבי‬
‫כריתות‪ -‬עכ״ל‪ ,‬וידוע שדרכו של המאירי בהביאו דברי קודמיו להוםיף על דבריהם ולשנות‬
‫את םמונס כדי לפרש כוזנתם‪ .‬ונ״ל שאימות כריתות לאו דוזקא וה״ה לאיסורי סקילה‪,‬‬
‫כו( בתר שלפני רבמו לא הי׳ כ׳ בגמ׳ •שקבל —‬
‫עמ״ש רבינו להלן ד״ה ובגוי‪.‬‬
‫מאיסור נבילות״‪ ,‬וכן לי׳ בדקדוקי םופתס אות ת וגס בגמ׳ ם‪ .‬ליי‪ ,‬וגס מדברי רש״י ד״ה‬
‫כח( כ״ה‬
‫כז( ב״ה הגי׳ בגמ׳ ם‪ .‬וגם בתורת הבית שם‪.‬‬
‫כל ג׳ שלא גרים לד‪-‬‬
‫בכת״י‪ ,‬ואינני יודע לפרשה‪ ,‬ודוחק גדול הוא בעיני שמונת רביגו היא דאמר לו לגוי‬
‫שמניחו בביתו ויצא‪ ,‬וכמו שכ׳ תום׳ במונח רש״י שמייחדין אפילו הודיעו שממליג וכ״ו‪,‬‬
‫ודע שבכת״י נראה שהכותב כ׳ מתחלה •שמניחו״‪ ,‬ואח״כ העביר את הקולמם על אות •מ״‬
‫ל( בדבת‬
‫כס( כמו שסי׳ רש״י בראשונה ראה תוס׳ ד״ה אין‪.‬‬
‫משה ממנה •ה״‪.‬‬
‫‪190‬‬
‫סרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫ואפי׳ בעיר שרובה גויס׳ שהרי הנכנסים לביתו גוים הם אפיה מותר כי‬
‫מה שאין לו רשות לעשות אין מניח לעשות לגוי‪.‬‬
‫שמנו‬
‫כיינו סיד ויינו לא מי קהוי י״נ לב — דמדקא׳ כייגו אלמא ס״ל‬
‫יינו נמי אסור בהנאה‪ ,‬דאי לאכילה מקיש לה למה ליה לאשויי ליין‪ .‬אלא‬
‫לאו להנאה מקיש לה‪ ,‬והיינו תמיה׳ שמןלג אמאי שמנו אסור‪ ,‬מי איכא‬
‫למיחש ביה לנסוך‪.‬‬
‫אלא‬
‫יינו כשמנו — מה שמנו אסור באכילה ומותר‬
‫בהנאה אף‬
‫יינו אסור באכילה ומותר בהנאה‪ ,‬מ״ט לנסוך דידיה ליכא למיחש‪ ,‬מאי‬
‫איכא משום ספק מגע לא מתסרא בהנאה לד‪ ,‬מ״מ אסור בשתיה או משום‬
‫ספק מגע לה או חתגות‪ ,‬דמ״פ הרי הוא בכלל לא תתחתן‪ .‬והוא הטעם לשמנו‬
‫דאסור‪ ,‬ואע״ג דאמ׳לו לגבי תנוק גוי ‪ p‬יום אחד עושה י״נ לאוסר במגעו לז‬
‫בשתיה‪ ,‬התם משום דאתי לכלל מגע גוי‪ ,‬דלמא אתי למסרך‪ ,‬אבל הבא‬
‫כיון שקבל עליו שלא לעבוד ע״ז אין בו גזי׳ מגע גוי כלל אלא ספק‬
‫מגע חבירולח שאיגו מקפיד עליו מגעו לס‪ ,‬וגבי עבדים שמלו ולא טבלו מ‬
‫גמי אע״ף שמלו בית שלא טבלו ולא קבלו שלא לעבוד ע״ז יש להם גזי׳‬
‫גסוך כשאר גוים‪.‬‬
‫רשב״ג‬
‫או׳ יינו‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫קסבר כיח דאינו מקפיד על מגע גוי א״א‬
‫שלא גגע בו גוי ולא סייע עמו בשעת הגתות‪ ,‬שאין בעיה בעצמו דורד‬
‫ואינו משלה מן הבור לחביות בעצמו‪ .‬וגם נותן לו לשתות ומחזיר ידיו‬
‫לחביות והגוי מחג לו ומוציאו מן החבית להשקותו‪ .‬שאין מקפיד על הגוי‬
‫בכל אלה הלכך ה״ל ודאי מגעו אסור בהגאה‪.‬‬
‫ואמ׳‬
‫לה מותר בשתיה — דס״ל לדשב״ג דכיון דהוא איגו מנסך‬
‫לא( ברור‬
‫רבמו אלה מיושבת קר ר״ת על פי׳ רש״י הראשון‪ ,‬שהוא ג‪ 0‬פי׳ רביגו‪.‬‬
‫לב( = יין נסר‪ ,‬ולא בהגהת‬
‫שטיס היא ו‪1‬״ל‪. :‬ושמנו׳ או שגיל‪, :‬שמן״‪.‬‬
‫לנ( נ*ל שמלה זו‬
‫הביח שמחק מלת ‪.‬יין׳‪ ,‬ולא בדקדוקי סוסרים אות א עיייש‪.‬‬
‫לד( כיכ רבינו נם לעיל נה‪ ,‬א דיה נפל‪ .‬דספק מגע‬
‫יתירה היא או שחסר ‪. :‬וכיו״‪.‬‬
‫לד‪ (.‬של גוי ממש הנכנס בביתו כמשיב לעיל דיה מיחדין‪.‬‬
‫אינו אוסר בהנאה‪.‬‬
‫לז( ובגר תושב לא אסרינן משום מגעו הוא רק משום ספק מגע‬
‫לו( לעיל נז‪ ,‬א‪.‬‬
‫מ( דאי׳ לעיל נז‪ .‬א‪.‬‬
‫לט( ג׳ ש ‪ 1‬ל ‪. :‬במגעו׳‪.‬‬
‫לח( ר*ל גוי ממש‪.‬‬
‫גוי ממש‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק חמישי‬
‫‪191‬‬
‫ע ב ו ד ה זרד‪.‬‬
‫הגה מוזהר הוא ממגע הגוי שלא יגסך את ייגו‪ ,‬וגם גזי׳ חתנות אין עליו‬
‫עקר‬
‫גזירת‬
‫שבית‬
‫שנכנס כ״כ לקבלת המצות לא גגזור עליו״ וס״ל כי‬
‫חתנות‬
‫לא היתה אלא משום הרחקת ע״ז‪ ,‬וכיון דעקרה הרחקה מא‪ ,‬ליכא‬
‫למיחש לע״ז‪ ,‬אע״ג דאיכא שאר מצות טובאמב למ״ד שקבל עליו ז׳ מצות‪,‬‬
‫אפ״ה לא גזרי׳ לא בשמגו ולא ביעו‪ ,‬וה׳ צרפתי מג מפ׳ כי גר׳ דה״ג ר׳‬
‫יהודה מד אומר לא בכלל מה ואי זהו גר תושב זה אוכל נבילה‪ ,‬ומפ׳ מיחד‬
‫שעה‬
‫או‬
‫ב׳‪ ,‬ואין מפקידין זמן מרובה מפני‬
‫שיכול‬
‫להחליפו ביין שלו‬
‫שאינו חשוב מ ה והוא אסור כדקתני סיפא דינו כשמנו‪ ,‬אבל ביחוד שהוא‬
‫זמן‬
‫מועט לאחלופי לא חיישי׳‪ ,‬ולמגע גוי אחר לא חיישי׳ דכיון דאינו‬
‫מגסךמו למה יגע בו‪ ,‬ומי׳ מגעו ודאי אסור בשתיה שאפי׳ מל וטבל ואליבא‬
‫דר׳ יהודה דאמר זה גר אוכל גבלות מ״מ הרי הוא גוי ומגעו כמגע גוי‬
‫שלא בכוגה דאמ׳מז אסור בשתיה ומותר בהגאה שהרי אין מגעו בכוגת‬
‫גיסוך‪ ,‬ייגו כשמנו ומותר בהגאה ואסור בשתיה דמגעו כמגע תב״ימח‪ ,‬דכיון‬
‫דאיגו מכוין לגםך‪ ,‬מ״מ אסור בשתיה דגוי הוא ועל הגוייס גזרו על מגעם‬
‫שלא‬
‫בכוגה שאסור בשתיה‪ ,‬ולמגע גוי‬
‫אחר שגמר את יינו לא חיישי׳‬
‫לאסור בהנאה כיה דלא חזי׳ דגגע בה הגוי כולי האי לא מחמריגן ביה‬
‫הואיל‬
‫ואיגו‬
‫עובד ע״זמם‪ ,‬ואסור‬
‫בהגאה דחיישי׳‬
‫דלמא‬
‫גגע‬
‫גוי‬
‫ביינו‬
‫שאינו מקפיד על מגע גוי ביין שלו‪ ,‬שהרי מגע שלו כתגוק גוי דאסור‬
‫בשתיה ולמה יקפיד‪ ,‬ואמ׳ לה מותר בשתיה‪,‬‬
‫קס׳]בר[‬
‫כיון דאינו עע״ז‬
‫ואינו מגסך אפי׳ כגוי תגוק לא הוי ג לאסור ייגו בשתיה‪ ,‬ואע״ג דלא מל‬
‫ולא טבל‪ ,‬אלא מותרת בשתיה‪ ,‬ולא ם״ל הא דתניאנא הלוקח עבדים מן‬
‫מג( כבר כתבתי‬
‫מב( שאינו מקיים‪.‬‬
‫מא( כ״ה בכת״י וג״ל מ ״ ל ‪• :‬והרחיקה‪.-‬‬
‫שאין בית לברר למי גתמזן רבינו בשם זה אם לרש״י או לרשב״ם או לר״ת‪ ,‬חלק מסי׳‬
‫זה כ׳ ברש״י וראה מ״ש תום׳ ר״ה אין בשם ר״ת אבל גם שם לא כ׳ כל מ״ש רביגו‪.‬‬
‫מה( אולי‬
‫מד( כ״ה חגיי בדקדוקי םוםריס אות ת ובתורת הבית בית ה ריש שער ד‪.‬‬
‫מו( נ״ל שט״ם היא ו‪1‬״ל כדאי׳‬
‫חסר וג״ל כדאי׳ בגמ׳‪• :‬לא באו בכלל גר תושב״‪.‬‬
‫ברש״י‪• :‬דאין לו הנאה בכך אינו מניח ליגע״ או שחםר קודם זה וג״ל כמש״כ תום׳‬
‫ד״ה אין ביישוב סי׳ רש״י‪• :‬ולמ‪0‬ע גוי אחר לא חיישינן שאין הגויים רגילים ליכגם‬
‫בחיר החנות ולמגע ע*מו לא תיישמו כיון דלא פלח לא נגע ולא מגםך• ולס״ז זריך‬
‫מת( = תינוק בן יומו דאי׳‬
‫מז( לעיל נת‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לתקן לשון רבינו כן נלענ״ד‪.‬‬
‫מם( ברור שחסרים כאן דברי הגמ׳‪• :‬רבן שמעון אומר יינו יין נסך״‪.‬‬
‫לעיל נז‪ ,‬א‪.‬‬
‫נא( לעיל נז‪* ,‬‬
‫נ( כמש״כ רבינו לעיל םד״ה אלא יינו‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫שרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫הגויס‬
‫עבודה זרה‬
‫להשיב‬
‫ו מ בגי השפחות גדולים עושים י״נ‪ ,‬זהו םי׳]רושו[‪ ,‬ויש‬
‫עליו‪ ,‬והרואה יבין‪ ,‬מ״מ מ״ש יינו אסור בשתיה כגוי‪ ,‬זה איגו שלא גזרו‬
‫על מגע גוי ביין שלנו אלא מפני ספק נסור‪ ,‬דהא נטל את החבית וזרקה‬
‫בחמתו‬
‫הרי‬
‫לבור ע‬
‫מגעו‬
‫ולא‬
‫הוא‬
‫גזרו‬
‫עליו‪.‬‬
‫מפגי‬
‫וא״ת‬
‫מדידה בקגהנב דכחו הוא וגזרו‪ ,‬אלא ודאי משום‬
‫ספק‬
‫שהוא‬
‫כחו‪,‬‬
‫גםיד‬
‫הוא‪,‬‬
‫ובהא לא אסתפק׳ כלל ע‪ .‬ויש עליו כמו אלה לדקדק אלא שאין לי להאדיר‪.‬‬
‫ובגוי‬
‫עד שישכור‬
‫—‬
‫והא גמי אע״ג דשומר שבתו גד דינו כ ג ו י‬
‫לעגין שביתה‪ .‬כיון דלא מודה כגוי באסורי לאוין שבו‪ ,‬או שאיגו מ ו ד ה‬
‫בעירוב‬
‫לא עדיף מצדוקי‬
‫וביתוסי‬
‫כדאי׳‬
‫בעירוביןנה‪,‬‬
‫ולפי‬
‫חדא‬
‫דעתי‬
‫מיגיהו גקט דהאיכא רוקו ומדרסו ובשולו ואיכא מילי טובאנו‪.‬‬
‫] ד ף סה‪ .‬א[‬
‫שכרו‬
‫הרי הוא כמין שבאומות — מכיר א שיודע וכופר‪.‬‬
‫לעשות עמו ואע‪-‬ג דלא א‪-‬ל לעתות ערב ורמינהי לעתותי ע ר ב‬
‫אין — דהא שלים ליה אגריה‪ ,‬והאיך פרוסה לחודה קימא‪ ,‬אבל באמצע‬
‫היום‬
‫דהא אכתי מאגריה הוא אפי׳ שכרו לחרישה אסור‪ ,‬דההוא‬
‫פרוטה‬
‫פתוכה בכוליה אגריה‪ ,‬והרי הוא כמי שא״ל תהא העברת חבית זה במקום‬
‫חרישת תלם אי‪.‬‬
‫אמר‬
‫אב״ ב רבא אמר — מתגי׳ ג שא״ל העבר לי כל היום ח ב י ו ת‬
‫של התר וכל חבית בפרוטה‪ ,‬הלכד אפי׳ באמצע היום אותה פרוטה א ם‬
‫בפגי‬
‫עצמה היא אסר והשאר‬
‫מותר‪ .‬והשתא דקי״ל‬
‫כ ר י א ד דאמ׳‬
‫אפי׳‬
‫גד( וכמו שפי״ רביגו‬
‫נג( תיל בהא בגר תושב אין ספק כזו‪.‬‬
‫גב( דאי׳ לעיל ס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לעיל דיה ואי זהו‪ ,‬ושבת יש בו גם כרת‪ ,‬ואולי מ״ש רבינו לעיל ‪.‬כריתות״‪ ,‬לאו ‪j$pm‬‬
‫נו( ד*ז כ׳ הםאירי בשם רבינו‪.‬‬
‫נה( סח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ב( כמה פעםים מ י נ ו בכת״י זה סלים מן הגמ׳‪,‬‬
‫א( אולי חסר‪. :‬רבונו׳‪.‬‬
‫שאינן קשורות כלל למ‪-‬ש אחריהן וגם פי׳ אין בכח׳׳י על מלים אלו‪ ,‬ל‪ p‬משער » י‬
‫‪ p‬מסדר וברי רבינו יומו‬
‫שהשי׳ חסר כבר לפני כותב כתיי זה או שדלג עליו‪.‬‬
‫שגירסתו בדברי רבא היתד‪. :.‬הא חדל העבר לי חבית חבית בפרוסה הא חדל העבר‬
‫לי מאד‪ *....‬וכן נראה שגרים גם רש*י‪ .‬וגם בתורת הבית בית ה שער ב דף קלח‬
‫ד( לעיל מס״ ב‪,‬‬
‫נראה גיכ כן‪ ,‬אבל גי׳ כזו לא מאתי וגם בגמ׳ ס‪ .‬לי׳ כן‪.‬‬
‫מרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪193‬‬
‫עבודה זרה‬
‫ח ב י ת כ ח ב י ת ה יוליך הנאה לים המלח והשתי ו מ ו ת ‪ /‬מיהא כל זמן שהיא‬
‫מעורבת‬
‫בהנאה‪.‬‬
‫בהן‬
‫שלא‬
‫אבל‬
‫חבית‬
‫הפרישה‬
‫חבית‬
‫דקתני‬
‫מותרות׳‬
‫וברית׳‬
‫פרוטות‪,‬‬
‫דאע״ג דכמו‬
‫לאבדה‪,‬‬
‫בפרוטה‬
‫לעתותי‬
‫ק׳‬
‫חביות‬
‫והוכר‬
‫אותה‬
‫דאיל‬
‫ערב‪,‬‬
‫בק׳‬
‫פרוטות‬
‫פרוטה‬
‫העבר‬
‫לי‬
‫אסר‬
‫כלן‬
‫היא‬
‫אסר‬
‫וכלן‬
‫ק׳‬
‫חביות‬
‫בק׳‬
‫בקבלנות‬
‫דפליגי אהדדי דמי ז‪ ,‬אפ״ה כיון דכללן‬
‫אחת‪ ,‬שהרי אינו חייב ליתן לו כלום עד שיוליך כל הק׳ חביות ח‪ ,‬דשכירות‬
‫אלא‬
‫אינה‬
‫מרוטה‬
‫של‬
‫בסופה ם‪ ,‬ה״ל ההוא פרוטה‬
‫כגון שידע‬
‫בו שהיא‬
‫מוכללת בכולן‪ ,‬ואעיג‬
‫ובשעת‬
‫חמישית‬
‫פרעון‬
‫איל‬
‫שיחד לה‬
‫הילך‬
‫פרוטה‬
‫ח ב י ת ראשונה ח ו של ב׳ חו של ג׳ וזו של הי‪ ,‬אפ״ה כלן אסורות‪,‬‬
‫בשעת‬
‫שהרי‬
‫לאחרי‬
‫אלא‬
‫השכירות‬
‫לא‬
‫חלקן‪,‬‬
‫ומאי‬
‫הולכת הק׳ חביות‪ ,‬ומני נמי‬
‫רבות׳ קמ״ל‬
‫לעתותי‬
‫ערבי‪.‬‬
‫איל‬
‫העבר‬
‫לי‬
‫ל ת ר מ י לברית׳ כגון ששכרו סתם‪,‬‬
‫בדפ׳]רשתי[‪ ,‬אבל חבית חבית בפרוטה אם עשה כך‬
‫אותה פרוטה א ס ר והשאר מותר‪ ,‬מי׳ ליש׳ ]נא[ דברית׳ ק״ל דקתני נמצאת‬
‫של י״נ‪,‬‬
‫חבית‬
‫דמשמע דלא הוה ידע ליה מעקרא בשעת הולכה‪ ,‬איך‬
‫אפשר לשער שלא היה יודע אותה בשעת שכירות אבל בשעת הולכה מ א ה‬
‫והכירה‪.‬‬
‫ואע״ס‬
‫שלא‬
‫היה‬
‫דשאי‬
‫לעשות‬
‫‪p‬‬
‫שכת‬
‫פותר‪,‬‬
‫והכי‬
‫איתא‬
‫‪,‬‬
‫ב ת ו ם ] פ ת א [ ח‪4‬‬
‫ד‪ (,‬ז״ל הרשב״א בתורת הבית שם‪. :‬ולענץ שסק הלכה כתב הראב״ד ז״ל דהשתא דקיי״ל‬
‫כר״א דאםר בסי כל הצלמים יוליך הגאה ליס המלח ואמי׳ חבית בחבית ה״נ אמי׳ אמר לו‬
‫מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאה לים והשאר מותר״ עכ״ל‪ ,‬וכן *ייד לתקן לשון‬
‫רבינו כאן‪ ,‬כי כותב הכת״י דלג כמה מלים‪ ,‬וגס בהשגות הל׳ מאכלות אסורות ס״ג הי״ח‬
‫ז( שהרי ק חביות בעד ק פרוטות אמר לו‬
‫‪ p‬צ״ל ‪• :‬והשאר״‪.‬‬
‫ססק רבינו כן‪.‬‬
‫ח( כ״כ גם רש״י בד״ה ולא קשיא‪ ,‬והרשב״א‬
‫ולא אמר חביות אלו מ ד ק פרוסות‪.‬‬
‫בתורת הבית שם כ׳ וז״ל‪• :‬כולו אסור ששכר אותו חבית פחיך בכל השכר שהשכר‬
‫אחד הוא וקשיא לי דהא קיי״ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל חבית וחבית שהוא‬
‫מעביר זוכה כנגדה בפרוסה אחת וא״כ למה אסרו* עכ״ל ועיי‪-‬ש מה שתי׳‪ ,‬ולענ״ד קד‬
‫הרשב״א קשה גם על רש״י וגם על רבינו ובתירוצו אין סי׳ רש״י ורבינו מתורצים‬
‫עיי״ש‪ ,‬ועמ י הרמב״ן בחיי‪ ,‬ומ״ש הריטב״א בזה לא זכיתי להבין כלל עיי״ש‪.‬‬
‫ם( קשה ל• אד הלא לעיל ים‪ ,‬כ ובשאר מקומות שבש״ם לא קיי״ל ‪ p‬אלא אדרבה‬
‫כמש״כ הרש א שהעתקתי בהערה ח‪) ,‬ורש״י לא כ׳ ד״ז‪ ,‬אבל אעפ״כ קשר״ שהרי אן• אם‬
‫הגוי יעכב ‪__/‬רו של הפועל )ראה רש •י במתני׳ בריש סרקיןא שכרו מותר שהפועל‬
‫י( וכמש״כ תום׳‬
‫כבר וכה גו(‪ ,‬וי״ל אבל סוף דבר דברי רבינו לא זכיתי להבין וצע״ג‪.‬‬
‫י«> דמםיבחיז ס״ח ה״ד‪.‬‬
‫ד״ד‪ .‬הא ע׳ בדבריהם‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪194‬‬
‫] ד ף סד*‬
‫ב[‬
‫פרק חמישי‬
‫הוה שפיך‬
‫עבודה זרה‬
‫מיש׳]ראל[‪.‬‬
‫‪ — /‬שהיו לוקחים אותו‬
‫בהיתידא קטרח‪ ,‬שעדיין בכיליו של יש׳]ראל[ הוליכה‪ .‬והלא ד ת ה בקיומו‪,‬‬
‫אף משהריקו לכיליו של גוי נאסר בעריבת יץ שבתוכה או במגע הגוי‬
‫הוא‬
‫ד ת ה כקיומו‪ ,‬שאם יבקעו גאדותם ויפסיד הוא הגולפא שלו‪,‬‬
‫שאם‬
‫לא יהיה להם יטלו הגולפא והוא יפסיד ש כ ח ‪ .‬דמתגה בהדיהו‪ ,‬שלא יפסיד‬
‫לעולם הגולפא שלו אע״ג דנמטיידו זיקיזע‪ ,‬א״ג דמייתו כלים דקים א ם‬
‫יבקעו אלה ישימו באלה והוא לא הפסיד כלום‪ ,‬ה׳ צרפתי יג‪.‬‬
‫והוא‬
‫ע‬
‫קםרחיד‬
‫תלמודאסו‬
‫—‬
‫הוא‬
‫דקפריך‪.‬‬
‫כלומר‬
‫גהי‬
‫דלא‬
‫פאגיראסז קעביד שהגולפאסז שכר הספינה‪ ,‬אפיה אסור מ לטרוח באסורי‬
‫הגאד‪-‬‬
‫‪30p‬‬
‫עמהם‬
‫דםתנהיח‬
‫להתנות עם המברוגא להקל מעליהם שכר המעכרא‪.‬‬
‫א״נ‬
‫להם‬
‫כלומר לא היה הוא מעבירם אלא שהיה הולך—‬
‫דיהיב‬
‫להויס קמרי‬
‫החותם שלו להראותו‬
‫— שלא הולך‬
‫למעבורא לומר שע״י‬
‫עמהם אלא שהיה‬
‫גותן‬
‫לקחו היין ויקל‬
‫להם‬
‫בשכרם‪ ,‬כי גכבד היה בעיגיהם‪ .‬וגיל דוקא שלא היו מרבין בשכרו מפגי‬
‫שכד המעברא שכמו כן היו מתנין הגולפי לשאר השפוכאי‪ ,‬אבל אם היו‬
‫מרבין‬
‫בשכרו אסור‪ ,‬ששכר אסר‬
‫שלוחו והמברונא שלוחו‬
‫הנאה הוא נוטל או על‬
‫ידו או‬
‫עיי‬
‫הו*‬
‫יין שנפל ידיחן — דלא בלעי כלל‪.‬‬
‫יב( ברשיי שלפנינו ליי‪ ,‬ואיי האם הי׳ לפני רבינו מהוורא אחרת של רש״י או שכוונתו‬
‫יד( פגי׳ דקדוקי סופרים אות ק ‪:‬‬
‫יג( נ׳ דס‪-‬ס היא מיל ‪. :‬והאי‪.‬‬
‫לםפרש אחר‪.‬‬
‫סו( ‪ 1‬ב למה פי׳ ובמו כן‪ ,‬ומדוע לא‬
‫‪.‬והא קסרח באיםורא ומעביד לה מעבורי‪.-‬‬
‫ניחא לי׳ שאלו שאמרו לאביי שאלו ‪ .p‬ועוד למה לא פי׳ כן גם על שאלת ‪.‬והא‬
‫םז( כיה בכחיי‪ ,‬וניל ש‪1‬״ל‪. :‬באגרא קעביד שהגולפא לאו שכר‬
‫רו‪1‬ה בקיומו״‪.‬‬
‫יז( אפי׳ בחנם כמו שיתנא פן התוספתא שב׳ רבינו לעיל םד״ה אמר‬
‫הספיגה הואי‪.‬‬
‫אביי וכמש״כ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב סוף דף קלח וכן בטור יו״ד קלג‪.‬‬
‫יח( כן גרים רבינו בגמ׳ במקום גי׳ שלנו‪ . :‬ח ד ל למברויא מעיקרא״‪ ,‬אבל גי׳ רביגו‬
‫לא מאתי בשום ססר‪ ,‬רק במאית מצאתי סמך קל שגם הוא זיל גרים כן‪.‬‬
‫יט( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ם‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫היו‬
‫ואם‬
‫סרק חמישי‬
‫עבודה זדה‬
‫‪195‬‬
‫מבוקעות — משום דבלעי ושמא יש בהן ג״ט‪ ,‬וגיל כ‬
‫שאם היו הענבים מרוםות והעגבה נטולה מעוקצה שהיא כמבוקעת ואסור‪,‬‬
‫או‬
‫אפי׳ הוא מרופה וקרובה לינטל מעוקצה אע״פ שלא ניטלה‪.‬‬
‫ומעשה ‪/‬‬
‫לפי‬
‫שאין בהנאתן בנים — פי׳ שהוא גט״ל כגריסין לחומץ‪.‬‬
‫ההוא‬
‫ושרוד\‬
‫לאסור‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫של‬
‫ביתאכא‬
‫דלא‬
‫‪— /‬‬
‫דמי‬
‫והיץ‬
‫לכבשיןכד‪,‬‬
‫ביץכב‬
‫דלאו‬
‫בעיניה‪ ,‬והרי הוא בקנקנים של גוים‬
‫ולא‬
‫שדי‬
‫—‬
‫מפ׳ לה בגמ׳ אנט״ל‪.‬‬
‫יעשנו מרדעת‬
‫כדי‬
‫לתת‬
‫למתוקי‬
‫טעם‬
‫טעמ׳‬
‫בחיטים כג‪,‬‬
‫עביד‪,‬‬
‫ולית׳‬
‫לרבנן כה‪.‬‬
‫‪ — /‬דכית דמלבוש אדם הוה מעיקרא דלמא‬
‫אכתפיה‪ ,‬ותנןכו לא יתן המרדעת מ אפי׳ להוציא הזבל‪ ,‬ובמרדעת‬
‫כלאים קמיידי‪ ,‬ודוקא שאבד בו‬
‫כלאים דלא חזי‬
‫ליה ולא מזדהר‬
‫בגויה‪ ,‬אבל כלאימ הנר׳ מותר לעשות מרדעת אפי׳ מבגד שהיה תחלתו‬
‫משל אדם‪ ,‬דד״א חזי ליה ומזדהר‪ ,‬ומשום אסור רכיבתו על החמור ליכא‬
‫למיחש‪ ,‬דבגד החמור הואכח ותנןכו מרדעת של‬
‫‪ /‬ולאכט יתן ‪. /‬‬
‫והלא ל — פי׳ חלא דאיס׳ לגו חמרא דהיתירא‪ ,‬חמרא לגו חלא —‬
‫חמרא דאיםו׳ לגו חלא דהיתידא‪ .‬אביי אמר אסור לא — כיון דקרב לגבי‬
‫חלא אשתגי ריחיה והיל ריחיה חלא וטעמ׳ חמרא חלא הוא ומין במיגו‬
‫כ( תוספות דבור המתחיל ואם כתבו שכן אמרו בירושלמי ןבפריקץ הלכה ‪,p‬‬
‫וכיון שרבינו כ׳ •ונ״ל״‪ ,‬משמע שפי׳ את הירושלמי בדרך אחרת‪ ,‬וראה מאירי‪ ,‬שאחרי‬
‫שבי ד״ז בשם רבינו ‪ o‬וז״ל‪• :‬וכן יראה מתלמוד המערב שאמרו שם נדלדל חותמן‬
‫כא( כגי׳ הרי״ף‬
‫הרי הן כמבוקעות״ עכ״ל‪ ,‬הרי שכ׳ ‪-‬וכן יראת״‪ ,‬ולא כ׳ וכן אמרו‪.‬‬
‫כג( סי׳ זה כ׳ הרשב״א בחי׳‬
‫כב( ט״ם ו‪1‬״ל‪ :‬והיה‪.‬‬
‫וכ״ה גם בגמ׳ ס‪.‬‬
‫כד( לעיל לח‪ ,‬ב דבידוע שיש בו יין אסור אסי׳ בהנאה‪ ,‬כחזקיה‬
‫בשם רבינו‪.‬‬
‫כו( כלאים ס״ט מ״ד‪.‬‬
‫כה( לעיל כס‪ ,‬ב דמוחרין בהנאה‪.‬‬
‫וחלפה כמותו‪.‬‬
‫כח( והיא רק מוזעת תחתיו‪ ,‬ראה תופי ד״ה הרי‪.‬‬
‫כז( חסר‪• :‬על כתפו״‪.‬‬
‫ל( דבור זה מקומו לקמן לפני ד״ד‪.‬‬
‫כם( והמשך המשנה‪• :‬אץ בהם משוס כלאים״‪.‬‬
‫בת תיהא‪ ,‬וכן תראה ממ״ש רבינו בעצמו‪• :‬דאזל אביי לעיל‪...‬״‪ ,‬ואינני יודע פשר‬
‫לא( צריך לומר •כמשהו״‪.‬‬
‫לדבר איך טעה כותב הכת״י לכתבו כאן‪.‬‬
‫פידוש הדאב״ד‬
‫‪196‬‬
‫במשהו‪.‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫ואע״גלב דאזל אביי לעיל בתד טעמא‪ ,‬התם דלא אשתני בגויה‬
‫כלל אבל הכא כיון דאשתגי ליה כמאן דאשתגי טעמי‪ ,‬ורבא סבר ריחיה‬
‫חלא‬
‫‪ , /‬חמדא הוא בטעמיה וחמרא הוא בשמיה ושגוי ריחו לאו כלום הוא‪.‬‬
‫]דף סו‪ .‬א[‬
‫וחלא‬
‫חלא דחנזרא — דאםד‪.‬‬
‫דשיכרא‬
‫חמירא‬
‫—‬
‫דהיתידא‪.‬‬
‫דחיטי וחמירא דשערי‬
‫—‬
‫לעגין ט ב ל א שגתערבו זה בזה‪,‬‬
‫דטבל וי״ג מין במיגו במשהו ב‪.‬‬
‫ה״ג‬
‫אמר‬
‫אביי בנ״ם‬
‫שנוא והאי חלא דמתקרי‬
‫בתר‬
‫טעמא‬
‫אזלי׳‬
‫רבא‬
‫אמר‬
‫במשהו‬
‫בתר‬
‫‪ /‬אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלי׳‬
‫דתנן — במ׳ ערלה פ״אג תבלין ב׳ או ג׳ שמות ממין א׳ או ג׳ אסו׳‬
‫ומצטדפין ורש״א ב׳ שמות ממין א׳ או ב׳ מיגין משם א׳ איגן מצטרפין‪,‬‬
‫פי׳ ב׳ או ג׳ שמות כי ההוא דתגן במ׳ כלאים ד פול המצרי והחירוב אינן‬
‫כלאים זה בזה‪ ,‬ותגן לעיל מיגיה החיטין והזוגין‬
‫‪ /‬אינן כלאים‪ ,‬ב׳ מיגין‬
‫משם א׳ לר״שד‪ ,‬כגון דלעת יוגי ודלעת המצרית ו‪ ,‬ודוגמתן גמי בתבלין ז‬
‫והכא לגבי ערלה‪.‬‬
‫ואמר‬
‫זזזקיה — ומה טעם מצט׳ והואיל ואין שמ׳]ותיהן[‬
‫שוין‬
‫והם ב׳ מיגין‪.‬‬
‫במיני‬
‫מתיקה — שטעם שגיהם קרובים זה לזה וכשהן‬
‫בקדרה‬
‫לב( פי״ זה עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בחי׳ בשם רבינו‪.‬‬
‫‪1 (1‬״ל‪ :‬מיב‪,‬‬
‫ב( כדאי׳ לקמן עג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫א( כסי׳ תום׳ פסחים ל‪ ,‬א ד״ה אמר‪.‬‬
‫ה( ממה שדייק רבינו‬
‫ד( ס״א מ״ב‪.‬‬
‫שם מ״י‪ ,‬ובססרינו ישנם שינויים עיי״ש‪.‬‬
‫לכתוב ‪,‬לר״ש״‪ ,‬משמע שמ״ש ת״ק ‪,‬או ג״ מסרש רבינו כרש״י שר״ל ג םינץ וג שמות‬
‫אבל בהשנתו בהל׳ מאכלות אסורות פי״ד ה׳׳ו כ׳ רבינו וז״ל‪. :‬כדאמרינן בעלמא ג שמות‬
‫ו( שהן כלאים זה‬
‫והס מין אחד שלשה מינין והם שם אחד אסור ומצטרפין• עכ»ל‪.‬‬
‫בזה כדאי׳ במשנה כלאים פ׳׳א מ״ה‪ ,‬המאית בםוגיין סד״ה ולענין כ׳ פי׳ זה בשם רבינו‬
‫עיי״ש‪ ,‬וע׳ בהשגה הל׳ מאכלות אסורות סט״ז הס״ו שכ׳ וז״ל‪, :‬השמות הללו אסותם הם״‪.‬‬
‫ז( הרמבין בחי׳ כ׳ כגון כרפס של גגה וכרפס של אפר שם אחד הן וב׳ מיגין עכ״ל אבל‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אין‬
‫סרק חמישי‬
‫‪197‬‬
‫עבודה זרה‬
‫טעמן חלוק כלל שהקדרה מתמתקת כל צרכה מביניהם‪ ,‬ואע״פ כשהן‬
‫עצמן טעמן חלוק זה מזה‪ ,‬מ״מ כשהן‬
‫בפגי‬
‫ומצטרפין‬
‫בקדרה טעמן שוה‬
‫לגמרי‬
‫לאסור אותה‪ ,‬ור״ש סבר כיה דחוץ לקדרה אין מתיקותן שוה‬
‫אין מצט׳‪ ,‬ומה שהוצרכתי לפי הטעם לר״ש מפני שאין הטעמ שוה לגמי ]די[‬
‫ולא‬
‫פירשתי בו הטעם מפני שהן ב׳ שמות או ב׳ מינין‪ ,‬לפי שמצינו‬
‫לר״ש‬
‫ענין‬
‫דבי‬
‫אי‪,‬‬
‫שמות ובי‬
‫כדת׳‬
‫מינין‬
‫במעילה ח‬
‫הואיל‬
‫מצט׳‬
‫הבגד והשק והעור‬
‫בשיעור אחד בטפח‪ ,‬כדתי י המקצע מכולן יא‬
‫מחלקן‬
‫ושיעוריהן שוין‬
‫במקצת והם‬
‫‪ /‬אר״ש מה טעם ם‪,‬‬
‫פי׳‬
‫‪ , /‬והכא גמי אם לא שהטעמ‬
‫אין השמות והמיגין מחלקין אותן הואיל ואיןיב אסור א׳ ושעור‬
‫א׳‪ ,‬ור״ש תרתי אית ליה כי ב׳ אסר כגון ערלה וכלאי הכרם אע״פ שהן‬
‫‪,‬‬
‫מין אי ושם אי ושעור אי אין מצט כדאיתי׳ לקמן וב׳ טעמים כגת ב׳‬
‫שמות ממין א׳ או ב׳ מיגין משם א׳ ואע״פ שהן אסור א׳ ערלה או כלאים‬
‫איגן מצט׳‪ ,‬אלמא בתר טעמא אזלי׳ אע״פ שאין שמותן שוין‪.‬‬
‫ורבא‬
‫אמ׳ הא מני ר״מ — ולא כדחזקיה‪ ,‬שאע״פ שלא הושוו לא‬
‫בטעמן ולא בריחן ולא בשמן והם ב׳ מיגים מצט׳ דכתי׳יג לא תאכל ‪,./‬‬
‫וכיון דכללן לאסר במקום אי ה״ל כמאן דנפקי כולהו מחד קרא לאסור‪,‬‬
‫וכל שיעורין‪ T‬שבתורה לאו דוקאטו‪ ,‬דהא איכא חלב ודםםו דלא מצטרפי‬
‫כדאי׳‬
‫בכריתות טז‪,‬‬
‫והאיכא תרומה וכלאי‬
‫הכרם‬
‫לענין ק׳‬
‫ומאתים‬
‫דלא‬
‫מצט׳ כדאי׳ במעילה יז ובמ׳ ערלהיח‪ ,‬אלא כל היכא דאםור א׳ הן כגון‬
‫ערלה‬
‫וערלה אע״פ שהן ב׳ מינין ובי שמות ובי טעמימ מצט׳‪ ,‬א״ג כל‬
‫היכא דמין זר כ הוון כגת חיטים וחיטים או חיטים וזוניןיס ושעורן שוהכ‬
‫רביגו לא כ׳ ד״ז משומ שבהשגות בהל׳ מאכלות אסורות פט״ז הם״ו גראה שם״ל שהן‬
‫ס( נ׳ שחסר הקו‪ ,‬לסמן וכ״ו‪ ,‬והמשך המשנה‪:‬‬
‫ח( יח‪ ,‬זג‬
‫שם א ומין א עיי״ש‪.‬‬
‫יא( וההמשך‪• :‬למושב טפח״‪.‬‬
‫י( שם בגמ׳‪.‬‬
‫•מסני שהן ראויין לסמא במושב״‪.‬‬
‫יד( ברור ש‪1‬״ל ‪• :‬איםורין״‪.‬‬
‫יג( דברים יי‪ ,‬ג•‬
‫י מ ברור שם״ם היא ו‪1‬״ל‪• :‬שהן״‪.‬‬
‫יז( סו‪ ,‬ב‪ ,‬מדסרם שם רק אלו‬
‫גת( ד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫טו( גם הרמב״ן בחי׳ כ״כ‪.‬‬
‫ים( שהם מין א כדאי׳ ריש כלאים‪.‬‬
‫יח( ס״ב מ״ב ומ״ג‪,‬‬
‫שנקראו תרומה‪.‬‬
‫כ( ז״ל המאירי בםוגיץ סד״ה אע״פ‪. :‬מגדולי המפרשים ]וכוונתו לרבינו[ סרשו מ נ ץ‬
‫זה שכל שאין שיעורן שוד‪ ,‬אין גמטרסין לאסור אף כקל שבשניהם‪ ,‬הא אם היה שעורם‬
‫שוד‪ ,‬אמ הוא מין אחד או שם אחד או טעם אחד נמטרסץ אע״ס שהם שני איסורין כגון‬
‫פירוש הראביד‬
‫‪198‬‬
‫ב׳ אסו׳‬
‫אע״פ‬
‫שהם‬
‫לעגין‬
‫ג״ט ואע״פ‬
‫טרק חמישי‬
‫כגת ערלה וכלאי‬
‫שהן‬
‫ב׳‬
‫טעמים‬
‫עבודה זדה‬
‫הכרם או אפי׳‬
‫וב׳‬
‫מצטרפי׳‪,‬‬
‫שמות‬
‫תרומה‬
‫וכלאים‬
‫כללא‬
‫דמלתא‬
‫כל היכא שאין סו שיעודן שוד‪ ,‬אין מצט׳ לאסור אפי׳ כקל שבשגיהם וכל‬
‫שכן למלקות ולקרבן‪ ,‬אבל היכא דשעורן שוד‪ .‬אין נא מין א׳ הוא אע״פ‬
‫שהן ב׳ אסר מצט׳‪ ,‬ואסור א׳ הגה אע״פ שהן ב׳ מיגין וב׳ שמות ו ב י כ ג‬
‫מצמ׳‪ ,‬ולהכי אהגי קרא דלא תאכל כל תועבה‪ ,‬ור״ש לית‬
‫טעמים‬
‫ליה‬
‫צרוף אלא א״כ הן אסר א׳ ושעורן שוה‪ ,‬ובדברים של טעמא עד שיהא‬
‫טעמן שוה‪ ,‬אבל הטין וזוגין או שעורין ושבולת שועל לא מצט׳‬
‫אפי׳‬
‫מאיסור א׳ לפי שאין טעמן שוין‪ ,‬ולגבי טומאה שהיא ענין א׳ ושעורה‬
‫שוה במדדסות אע״פ שהן ב׳ שמות וב׳ מיגין כגת בגד ושק מצט׳ לקל‬
‫שבשגיהםכג‪ ,‬אפי׳כו טומאת מת ושרץ שאין שעודן שוהכג‪ ,‬מי׳ ק״לכד‪ .‬מ״ש‬
‫טומאה‬
‫לעגין‬
‫תרומה כו‬
‫וכלאים‬
‫דאף‬
‫ע״ג‬
‫דלנ״ט‬
‫הן‬
‫תעדובתן כדת׳ במס׳ ערלהכז שאור של תרומה וגצטרפו‬
‫שוין‬
‫לאסר‬
‫את‬
‫‪ /‬ור״ש מתיר‪,‬‬
‫לזרים ולכהגים‪ ,‬אפיה לעגין ק׳ ודי לא מצט׳ כדת׳ בההוא פרקאכח ואיתא‬
‫גמי במעילה כס התרומה ותרומת מעשר וחלה ‪ /‬עולים ‪ /‬ומצטדפי׳ הערלה ל‬
‫‪/‬‬
‫ואיגן‬
‫מצט׳לא‪,‬‬
‫כדאי‬
‫צריכין‪,‬‬
‫הגי‬
‫הוא‬
‫דמצטדפי‪,‬‬
‫ומדשעודן שוה לגיט לשעוריהן נמי‬
‫לגבי טומאה דבגד ושק‬
‫אבל‬
‫תרומה י וערלה‬
‫לצטרפי‬
‫לא‬
‫מיהא לקל שבהן‬
‫כדפ׳]רישגא[‪ ,‬ואיכא למי׳ שיעודין דג״ט‬
‫לא שעוד א׳ הוא למחשביה כשיעורין שוין ולצטדפיגהו אפי׳ במה שאיגן‬
‫ערלה וכלאי הכרם‪ ,‬היה איסור אחי כגון ערלה או כלאי הכרם אע״ם שהן שני שמוח‬
‫ושני מינים ושני סעמיס מטרפים״ עכיל‪ ,‬והנה לסנינו כתב רבינו פעמיים רק »מץ אחד•‬
‫לבד׳ וקי לומר שהכותב דלג פעמיים‪ ,‬ואע״פ שדרכו של המאית ז״ל להוסיף ולגרוע אי‬
‫איזו מילים בדבת הראשונים שמביא את דעותיהם )כדי לבארם וליישבם(‪ ,‬כאן נ׳ יותר‪,‬‬
‫כא( כ׳׳ה בכת״י וברור שס״ם‬
‫שדבת רבינו ה* ונוסחא אחרת היתד‪ ,‬לפני המאית‪.‬‬
‫כב( כיה גם בדבת רבינו שהעתיקם המאית ראה הערה כ‪ ,‬אבל‬
‫היא ת ‪ -‬ל ‪- :‬אפ״‪.‬‬
‫בהשמת בהל׳ מאכלות אםורוח פי״ד ה״ו כ׳ רבינו‪ ,‬שאפילו באיסור אחד בעמן סעם‬
‫כד( ד״ז אינני מבין‪ ,‬ודעתי נוטה לומר‬
‫בג( כדאי׳ מעילה יח‪ ,‬א‪.‬‬
‫אחד ‪,‬וג״ב‪.‬‬
‫כה( = קשה לי‪.‬‬
‫שבמקום ‪-‬אפי׳״ »״ל‪- :‬אבל לא״‪ ,‬אבל אץ הדבר ברור בידי‪ ,‬ו‪1‬״ב‪.‬‬
‫כז( ם״ב מ״ט‬
‫כו( ר״ל לתרומה‪ ,‬והכוונה מ״ש בץ ענין טומאה ובין תרומה וכלאים‪.‬‬
‫ל( ‪-‬הערלה‪ ...‬ואינן צתכין• ליי‬
‫כס( טו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כח( שם מ״א‪.‬‬
‫ועיי״ש במשנה‪.‬‬
‫לא( כדאי׳ להתא במם׳‬
‫לפנינו במשנה שבמס׳ מעילה רק במס׳ ערלה שם איי‪.‬‬
‫ערלה שם מ״ג‪.‬‬
‫סרק המימי‬
‫פידוש הראב״ד‬
‫שוין‪,‬‬
‫אבל‬
‫קצע‬
‫מכלם ועשה בגד‬
‫בין‬
‫לדי‬
‫ת א כ ל לד‬
‫ואהני‬
‫‪199‬‬
‫עבודה זרה‬
‫שיעורי מדרסות שעודן גמור וקצובין הן כדתביא במעילה לב‬
‫לג״ט‬
‫בין‬
‫‪,‬‬
‫‪ , /‬והא דאמר לר״מ דערלה וכלאימ מצט ‪,‬‬
‫למלקות‬
‫קאמר‪,‬‬
‫והכי‬
‫מוכח‬
‫שבכללות הוא״ מ״מ הוי לאויהן מיוחדין‬
‫במעילה לג‪,‬‬
‫ואע״ג‬
‫לכל א׳ ואי‬
‫בין‬
‫דלא‬
‫במקומו‬
‫לד\ לא תאכל למצרפינהו‪ ,‬והכי מפי במעילה לה לגבי פגול וגותר‬
‫‪,‬‬
‫דלעגין אכילה מצט וגפקי להו צרוף מלא יאכל כי קדש לו‪ ,‬כל שבקדש‬
‫פסו׳ בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילה‪ ,‬דלא לקי על אותו לאו אלא‬
‫על‬
‫פלפל‬
‫הלאוין המיוחדין להן במקומן‪ ,‬ומאן ד מ פ י א ג׳ שמות ממין א׳ כגון‬
‫אדיר ו ל ס שחור‪ ,‬טועה הוא‪ ,‬דא״כ מה תיובתיה דדבא מהא והא‬
‫לעגין‬
‫חמירא‬
‫אמר‬
‫רבא‬
‫שמא‬
‫אולי׳‪ ,‬והגי גמי‬
‫דחיטי‬
‫וחמירא‬
‫דשערי‬
‫דחד‬
‫שמא גגהו‬
‫ובתר‬
‫פלפל מיקרי לח‪ ,‬ועוד לס דהוו נמי מין א׳‪ ,‬ומאן‬
‫ד מ פ ׳ מ גמי ג׳ שמות ג׳ איסורין כגון ערלה וכלאים ותרומה‪ ,‬א״א להעמידה‬
‫מכמה אגפי‪ ,‬חדא דהא קתגי לה לקמיה בההוא פרקאמא דתגן תבלין של‬
‫תרומה ושל חולין מב שגפלו לתוך קדרה‬
‫היכי‬
‫פסיק‬
‫‪ /‬וגצט׳ ותבלו ור״ש מתיד‪ ,‬ועוד‬
‫למילתיה דמצט׳ לאםר לכל‪ ,‬האיכא כהגים דשדי להו דהא‬
‫ח ד מיגיהו תרומה הוא‪ ,‬ועוד ממגי מה שיגה את הלשון ולא שגאה בשמותיהן‬
‫ככולה מתגיימג והחי ]כס[ יוסיף עוד‪.‬‬
‫] ד ף סו‪ ,‬ב[‬
‫בת תיהא — ריח גוי ליש׳]ראל[ אם הוצדד לגוי‬
‫ריח חיץ מניחין אותו להריח ביין שלגו‪ ,‬דלא גיחוש שמא יגע בו או שמא‬
‫ישאב מד ממנו לפיו‪.‬‬
‫לד( חסר‪» :‬לאו״‪ ,‬ראה תוססות‬
‫לג( אימי יודע איפה‪.‬‬
‫לב( יה‪ ,‬א‪.‬‬
‫לה רש״י בםוגיין‪.‬‬
‫לו( שמוח בם׳ לי•‬
‫לה( מ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫דבור המתחיל כל‪.‬‬
‫לס( איגגי מבץ‪.‬‬
‫לח( ע׳ הגהות הב״ח אות ב שהרגיש בקר זו ותיתה‪.‬‬
‫מ( ר״ת כדאי׳ בתום׳ שבת סם‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬תבלץ‪ ,‬ובםוגיין ד״ה תבלין כ׳ מתס‪,‬‬
‫מא( שם במס׳ ערלה פ״ב מסיו‪ ,‬ודע שאת קושיות רכינו על נדי ר״ת כ׳ הרמב״ן בחי׳‬
‫םד״ה הא בשם רבינו ומיישבן‪ ,‬אלא שברמב״ן במקום •ר״ת״ כ׳‪ :‬״ר״ת״‪,‬‬
‫מב( מ״ם ו‪1‬״ל‪• :‬כלאי הכרם״ כדאי׳ במשנה שם וגם בדברי רבינו שכ׳ הרמב״ן שם‪.‬‬
‫מג( שם באותו הסרק‪ ,‬והרמב״ן שם מסיי* שבירושלמי מם׳ ערלה מםורש כר״ח‪ ,‬ובספרו‬
‫זה של רבינו תנמא סעמים אחדות‪ ,‬שהראשונים ז״ל מביאים ראי׳ )או פי׳( מירושלמי‬
‫מד( והקלוח שבפיו מחובר ליין שבחבית‪ ,‬ע׳ מאירי וריםב״א‪.‬‬
‫ורבינו אינו מביאה‪.‬‬
‫פידוש הדאב״ד‬
‫‪200‬‬
‫יש׳נראל[‬
‫רבא‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫בדגוי אביי ‪ /‬מ ה — מאםורי הנאה בבונהמו‪.‬‬
‫מותר — אפי׳‬
‫אמר‬
‫אלא‬
‫במתכוין‪ ,‬דכיון דלאו לריחא קאי‬
‫לאכילה ריחיה לאו כלום הוא וה״ל שלא כדרד הנאתן‪ ,‬דבל איסורי הנאה‬
‫אלא‬
‫אינה‬
‫דרד‬
‫הנאתן‬
‫ע״זמס‬
‫דהנאתן‬
‫כדאסי׳‬
‫בפרק א׳ מט‪.‬‬
‫תנור‬
‫ש״ענ‬
‫כדאי׳‬
‫בפס׳מז‪,‬‬
‫אבל‬
‫דודד‬
‫דישאמח‬
‫והדס‬
‫בכד אפור במתכוין‪ ,‬ואי לאו מתכוין אע״ג דאפשד‬
‫שהסיקוהו י —‬
‫נמי‬
‫כמץ‬
‫לאו‬
‫לריחא‬
‫קאי‬
‫ואע״ג‬
‫של‬
‫שרי‬
‫דיש‬
‫בפת גא‪ ,‬ה״מ כגון ערלה גב וכלאים דאסו׳ הנאה ננהו‪ .‬אבל ת ר ו מ ה‬
‫דאינה אסו׳ אלא באכילה‪ ,‬אם אין בה טעם תרומה מותר‪.‬‬
‫]דף םז‪ ,‬א[‬
‫ולוקין‬
‫תהו‬
‫בתיד‬
‫עליו‬
‫כ ל עזטעמו וממשו — פי׳ ממשו זהו כזית א של איםו׳‪.‬‬
‫—‬
‫והוא שגאכל אותו כזית בתוך כדי‬
‫אכילת‬
‫פרס‪,‬‬
‫כגון שהאסור מדובה בתוכה‪.‬‬
‫] ד ף סז‪ ,‬ב [‬
‫טעמו‬
‫פרס‬
‫שאין א‬
‫אכילת‬
‫ושיעורן‬
‫ולא ממשו‬
‫האסור‬
‫—‬
‫מדובה‬
‫שלא אכל מן האסור עצמו כזית‬
‫בתוכו כ״כ‪,‬‬
‫פרס‬
‫ד׳ ב‬
‫ביצים‬
‫הלכד במדי ג להוד‪.‬‬
‫מד‪ (.‬בכת״י ישנן ב או ג מלים שקריאתן אינה ברורה לי‪ ,‬ונ״ל לקראן‪. :‬וקמתהני הנאה״‪.‬‬
‫מו( ואינני יודע מה יענה רבינו על קו׳ חום׳ ד״ד‪ ,‬אביי‪ ,‬ע׳ מהרש״א ומהר״מ וגם בחי׳‬
‫מז( כה‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳ חום׳ לעיל יב‪ ,‬ב ד״ד• אלא‪ ,‬שלא‬
‫זקיני החח״ם סופר למסיכתין‪.‬‬
‫נ( = שבח עצים‪.‬‬
‫מט( לעיל יב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מח( צ״ל‪, :‬ריחא״‪.‬‬
‫ס״ל כרבינו כאן‪.‬‬
‫נב( כדאי׳ פסחים כו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נא( ראה תום׳ ד״ד‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫א( זהו פי׳ של ר׳ אליהו שכ׳ תום׳ סז‪ ,‬ב םד״ה א״ר‪ ,‬ומשער אני שבתום׳ הי׳ כ׳‪:‬‬
‫‪.‬ר״א״‪ ,‬והמונה לרבינו‪ ,‬ומי שהוא פתר ו פ ‪.‬ר׳ אליהו״‪ ,‬וכבר הראיתיך שבתום׳ לעיל‬
‫לס‪ ,‬א ו״ה אמר כ׳‪, :‬ר׳ אפרים ביר דוד״‪ ,‬וגס שם הכוונה לרבינו עיי״ש הערה ה‪.‬‬
‫ודע שכפי׳ רבינו בטעמו וממשו וכ״ו פי׳ גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פס״ו ה״ג‪,‬‬
‫ב( הרמב״ם שם פסק ג‬
‫ועיי״ש בלחם משנה מ״ש בכוונת ו ב ת ר׳ אליהו שבתום׳‪.‬‬
‫ביצים ורבינו לא השיגו‪ ,‬וא״כ גם מכאן יש לערער על הכלל שכ׳ רבותינו האחרונים ז״ל‪,‬‬
‫ג( מלה זו אפשר‬
‫שאם רביגו איגו משיג על הרמב״ס ז‪ .‬א‪ .‬שהסכים לדבריו ואכמ״ל‪.‬‬
‫ד( ד מלים אלו‪. :‬ושיעורן הלכך במדי ]או ‪.‬בשד״[ להו״‪ ,‬ברורות‬
‫לקראה גס ‪.‬בשד״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אע״ג‬
‫או‬
‫דאיכאה‬
‫אחרינא‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זרה‬
‫דפגנוה בהדיה‬
‫—‬
‫שהיה‬
‫‪201‬‬
‫בה מלח‬
‫הרבה‬
‫שלא היה בה כל צרכה ת ה הוסיף פגם על פגמה מותר‪ ,‬דלא בעי׳‬
‫שיהא כל הפגם בשביל האסר‪ ,‬והייגו רבה טעם לפגם‪ ,‬ש״מ מהבא דגט״ל‬
‫‪,‬‬
‫מגבלה‬
‫חזי‬
‫ג מ ר י לה‪ ,‬ונבילה הראויה ל ג ד י ‪ ,‬וקי״ל דאע״ג שפוגמת מעט אכתי‬
‫לגר‪,‬‬
‫כדגר׳‬
‫במ׳ חולין ז‬
‫גבי‬
‫אוכל‬
‫נבלות‬
‫עוף טהור ח נהי‬
‫דבפניו‬
‫לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא ליה‪ ,‬והא ודאי אפשר שלא נפגמה מעט‬
‫בירידתה‬
‫ור״ע‬
‫לתוך מעיו‪ ,‬וק״לט הא דגר׳ בפ׳ אלו עובריןי לגבי טעם כעקר‬
‫יליף לה‬
‫מג״גיא ור״ע‬
‫כדרב חייא לא אסרה‬
‫ת ו ר ה י ב דלאו גט״ל‬
‫הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי א״א דלא פגמה פורתא הלכך חדוש הוא‬
‫ומחדוש‬
‫לא‬
‫גמ׳]רינן[‪ ,‬ומ״ה אצט׳ כל משרת‪ ,‬אלמא מדקא׳ דקדרה‬
‫כת‬
‫יומא נמי חדוש הוא משום פגימת פורתא מכלל דשאר גט״ל אפי׳ בפגימתה‬
‫פורתא‬
‫שרי‬
‫וגמ׳]ריגן[‬
‫להו מגבלה יג‪ ,‬ואיתא‬
‫נמי‬
‫לקמן‬
‫בשמעת׳ ובסוף‬
‫פרקי׳ יד להאי ליש׳‪ ,‬ותו ק״ל גבי שמןטו ודבשםז דאמ׳ אי משום ג״גיא‬
‫‪,‬‬
‫גט״ל הוא‪ ,‬אטו קדרה בת יומא מי ליכא למיחש‪ ,‬וא״איז דאפי קדרה בת‬
‫יומא‬
‫נמי פגמה ליה‪ ,‬אטו מי פגמה ליה כולי האי דפםיל ליה מאכילה‬
‫‪,‬‬
‫ל ג מ ] ר י [ ‪ ,‬השתא הוא גופיה אפי׳ למ״ד דקדדה בת יומא פגמה לא קאמר‬
‫אלא‬
‫דפוגמה פורתא‪ ,‬ולתערובתו פגום לגמרי ופםיל ליה מאכילה יח‪ ,‬וי״נ‬
‫ע״ג‬
‫גרוגרות יט נמי מי פסלי כולי האי‪ ,‬ומילי ניגהו דצריכי עיוגא‪.‬‬
‫ואידך‬
‫אפי׳‬
‫‪,‬‬
‫קדרה בת יומא — פ י ואידך דס״ל נט״ל אסור אמר ל ך‬
‫לדידך דם״ל הא דרב חייא אכתי איבעי לך למילף מג״גיא לאסור‬
‫ה( חמר‪• :‬מילי״‪.‬‬
‫הן בכת״י ואין ספק בקריאתן‪ ,‬ואינני יודע לפרש או לתקן‪.‬‬
‫ח( דבזה מיידי הפסוק שמובא שם‬
‫ז( עא‪ ,‬א‪.‬‬
‫ו( נ׳ שחסר‪• :‬קרויה נבילה״‪.‬‬
‫ס( קר זו בדרך אחרת הקשה גם הרשב״א בחורת הבית‬
‫ראה רש״י ויקרא יא‪ ,‬מ‪.‬‬
‫בית ד שער א דף קם ותירצה‪ ,‬וכן במאירי בםוגיין ד״ד• יש‪ ,‬והס ז״ל לא בשם רבינו‬
‫יב( חסר‪• :‬אלא‬
‫יא( = געולי גויס‪.‬‬
‫י( סםחים מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כתבוה עיי״ש‪.‬‬
‫יג( ר״ל נם״ל גמרינן בםוגיין מנבלה וא״כ סגומה סורתא צריכה‬
‫בקדירה בת יומא״‪.‬‬
‫יד( לקמן עד* ב‪.‬‬
‫להיות אסורה דהא כל נבלה פגומה סורתא כמש״כ רבינו לעיל‪.‬‬
‫טז( לעיל לס‪ ,‬ב‪ ,‬ועי׳ תום׳ לעיל לח‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬אי שכ׳ דסתם כלי‬
‫ט!‪ (-‬לעיל לו‪ ,‬א‪.‬‬
‫גויס אינן בני יומן‪ ,‬וע׳ מאירי ועמ״ש רבינו שם‪ ,‬והמאירי שם ד״ד‪ ,‬והדבש כ׳ מ״ש רבינו‬
‫יט( לעיל סה‪ ,‬ב‪ ,‬וע׳‬
‫יח( בתמיד‪.,‬‬
‫יז( = ואי אמרת‪.‬‬
‫שם ולא מ״ש כאן‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪202‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫דהא פגמה פורתא‪ ,‬מיהו לדידיה לא ס״ל דאע״ג דלאו בת יומא דפגימה‬
‫לגמרי‬
‫סבר‬
‫אסרה רחמ׳ וילפי׳ מינה כ‪ ,‬והכי מוכח בסוף פרקיןכא‪ ,‬ומאן דשדי‬
‫לא פגמה כלל כ‪ ,‬א״ג פגימה פורתה אפ״ה אסור עד שפגום‬
‫לגמרי‬
‫הוא‬
‫דבעי‬
‫כדמפ׳]רישגא[‬
‫ומאן‬
‫לעילכב‪,‬‬
‫ליה‬
‫דמקשי‬
‫במילתיה‬
‫בעלמ׳‬
‫לאוקומיה‪ ,‬א״נ שהיה ס ב ו ר דמאן דשרי בנט״ל אפי׳ לפגימת פורתא שרי‬
‫ולא היא לא שרי ליה‬
‫ליה‪,‬‬
‫עד‬
‫דפגים‬
‫לגמ׳]רי[‪ ,‬שמעתין‬
‫איתרצן‬
‫לה‬
‫וההוא דסוף פרקיןכא נמי אפשר לפ׳ כדפ׳]רישגא[‪ ,‬כי היכי דלא תיקשי‬
‫ל ד בהדי האיך מלתא לעילכב מההוא גודאכג דהכא ובסוף פרק׳ להד פי׳‬
‫דפי׳]דשתי[‪,‬‬
‫ואפשר כי רבנן דהתם הכי הוד‪ ,‬ס ״ ל כ ו דפגימת משהו שדי‬
‫ליד* מיהו אנן לא ס״ל הכי‪ ,‬ותמיה׳ לי שובא דרבנן דהתםכה‪ ,‬דאי ס״ל‬
‫הא ד ד ב חייא וקדרה ב ת יומא פגמה פורתא‪ ,‬ובעלמא נט״ל אפי׳ משהו‬
‫והכא גבי ג״גיא אסור וחדוש הוא איחדית בהו רחמי‪ ,‬מ״ש ד ק ד ד ה‬
‫שרי‬
‫ב ת יומא חדית‪ ,‬והלא גבי שאד אםו׳ פגימת משהו ופגימת טובא כי הדדי‬
‫נגהו‪ ,‬ועוד מי הזקיקם לומר דלא אסרה תודה אלא ב ת יומא‪ ,‬כיץ דחדוש‬
‫לא מצאי גימד גמי דבכל ג ״ ג מ קאמ׳ רחמ׳ וחדוש הוא‪ ,‬וגר׳ דברי ת ל מ י ד‬
‫כי הנהו רבגן בודאי לא ט״ל הא דרב חייא ולא ס״ל כרבגן והכא לדדהו‬
‫כל‬
‫ג״ג אסור ואע״ג דפגמה‬
‫לגמרי דחדוש היא ולא גמ׳‬
‫מינה‪,‬‬
‫דהשתא‬
‫גבלה דגוף האסור הוא כשנפגמד‪ ,‬מאכילה שריא ג״ג דטעמא בעלמא גגהו‬
‫לכ״שמ‪,‬‬
‫אלא ודאי חדוש הוא‪ ,‬ושאר נט״ל מותר‪ ,‬מוטב דגלפיגהו מגבלה‬
‫ולא מג״ג‪ ,‬זהו דעת דרבגן דהתם‪ ,‬והא דקאמ׳ קדרה בת יומא גמי א״א‬
‫דלא‬
‫פגמה‬
‫פורתא‬
‫לטעמי‬
‫דר״מ‬
‫קאמר‪,‬‬
‫כלומד‬
‫אפי׳‬
‫לדידן•‬
‫דט״ל‬
‫כרב‬
‫חייא השתא מיהת הא פגמה פורתא‪ ,‬ואיגהו ס״ל כי בפגימת משהו שרי‪,‬‬
‫הלכד‬
‫להו‬
‫קדרה‬
‫אפי׳‬
‫תימא דקדרה‬
‫בת יומא שרי אפ״ה חדוש הוא‬
‫דשדי‪ ,‬וד״מ לא ס״ל הכי כלל‬
‫בת‬
‫פרקיןכח‬
‫יומא אע״ג‬
‫דפגמה‬
‫דמגבלה‬
‫גמ׳‬
‫דפגימת משהו לא שרי ליה‪ ,‬הלכד‬
‫פורתא דין הוא שתהא אסו׳‪,‬‬
‫והגך‬
‫דםוף‬
‫דאמ׳ וכלן שבשל כס בהן‪ ,‬ס״ל כד״מ וס״ל כרב חייא‪.‬‬
‫כ( כמש״כ גם תום׳ ד״ד! ואידך‪.‬‬
‫בבדק הבית ובמשמרת הבית בית ד שער א דף קט‪.‬‬
‫כג( גיל דט״ם היא וצ״ל‪:‬‬
‫כב( בדבור הקודם‪.‬‬
‫בא( עו‪ ,‬א‪ ,‬ושם לי׳ ״פורתא״‪.‬‬
‫כו( אפי׳ באיגה‬
‫כה( פסחים מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כד( ראה תום׳ ד״ד‪ .‬ואידך‪.‬‬
‫»סוגיא״‪.‬‬
‫כח( עה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫»( = לא כל שכן‪.‬‬
‫בת יומא‪ ,‬שהרי גם בת יומא חדוש הוא‪.‬‬
‫כט( בכ״ה הגי׳‪ :‬״שנשתמש״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫] ד ף סח׳ א[‬
‫סרוחה‬
‫פרק חמישי‬
‫מעיקרא‬
‫‪203‬‬
‫עבודה זרה‬
‫כגון שהיתה מותלעת בחייה‪.‬‬
‫—‬
‫אלא א פ ג ו מ מעיקרא ד״ה מותר — דהוי כגבלה סרוחה מתחלתה‪.‬‬
‫ר‬
‫‪,‬‬
‫דמעקרא‪,‬‬
‫אבל‬
‫י ש נ ן אמ׳‬
‫דהתם איסור גופיה‬
‫הוה פגום‬
‫טפי‬
‫הכא דפגום מעקרא‬
‫עד שלא נעשה‬
‫‪ — /‬שכיון שחמצה כל צרכה הרי מחמץ‬
‫פוסלה מאכילה‪.‬‬
‫שאור‬
‫כי‬
‫מעקרא‬
‫א ס ר ג‪,‬‬
‫הכא אוכל הוא דפגום אבל האסור כשהוא בעיגיה לא פגום‪.‬‬
‫והא‬
‫לה‬
‫ב פ ג ו מ מעקרא‬
‫מחלוקת — ולא דמי לגבלה סרוחה‬
‫ש ל חולין ג‬
‫‪ /‬ובזה כדי‬
‫‪/‬‬
‫—‬
‫וזהו השביח ולבסוף פגום‪,‬‬
‫מפני רבוי שאור באה לידי פגם‪ ,‬שאם לא נפל שם אלא א‬
‫מחמצת‬
‫לב׳‬
‫שעות והיתד‪ .‬ראויה לאכילה‪ ,‬עכשו‬
‫כשהגיע‬
‫‪,‬‬
‫היתה‬
‫ב׳ שעות כבר‬
‫נפסלה‪ ,‬מיהא בתחלה ה ש ב י ח ו שגרם לחמצה בשעה א׳ והיתד‪ .‬ראויה לאכילה‪.‬‬
‫ור״ש‬
‫נפל‬
‫מתיר‬
‫—‬
‫מפ׳ לקמן ד‪.‬‬
‫של תרומה תחלה — ויש בה כדי לחמצד‪ .‬וחמצה כל צרכה‬
‫והיינו השביח ולבסוף פגם‪ ,‬ואע״פ שאין הפגם כולו בשביל תרומה ה‪ ,‬לא‬
‫היתד‪ .‬השאור של חולין לא נפסלה על ידה‪ ,‬מ״מ מסייע לפגם‬
‫גם‬
‫ד ^ ואימ׳‬
‫הבא ו טעם לפגם מותר‪ ,‬וקתני ד״ה אסור‪.‬‬
‫נפל‬
‫של חולין‬
‫‪ — /‬וזהו פגם מעקרא ופליגי‪ ,‬ובהשביח ולבטוף‬
‫פגם ד״ד‪ ,‬אסור‪ ,‬ותיובת׳ דעולא בתרתי‪.‬‬
‫וכ״ת‬
‫ה״נ כר׳ זירא‬
‫—‬
‫כלומר טעמא דרבנן דאס׳‬
‫בסופא משוס‬
‫דלא חשבי ליה לחמוץ יתירה בפגם אלא בשבח‪ ,‬דאע״ג דפסיל ליה מאכילה‬
‫א( נ׳ וט״ם היא ו‪1‬״ל כמו‬
‫מהרש״א על תום׳ ד״ד‪ .‬אמר עולא‬
‫גם בגמ׳ ם‪ .‬וגם בדקדוקי סופרים‬
‫ד( בגמ׳ סח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫סדר משובש‪.‬‬
‫ב( ולא חל עליה איסור מעולם‪ ,‬חף‬
‫בכ״ה‪• :‬אבל״‪.‬‬
‫ג( כ״ה הגי׳‬
‫ותראה שזכה לכתן לדברי רבינו אלה‪.‬‬
‫אות ט‪ ,‬ואינני יודע מדוע כ׳ בעל ד״ם על זה‪ ,‬שהוא‬
‫ו( מלה זו אץ קריאתה‬
‫ד‪ (.‬נ׳ שחסר ‪• :‬שאס״‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪204‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫משביח‬
‫ליה לחמוץ עיסות אחרות‪ ,‬ור״ש דשרי סבר פגום הוא דאפסילה‬
‫מאכילה‬
‫והוי פגום מעקרא‪.‬‬
‫ת״ש נזסופא היין וכ״ת הבא ננזי כדשני והא ק ת נ י נ פ ל‬
‫] ד ף סח׳ ב[‬
‫— אלמא אפי׳ לד״ש ס״ל בחמוץ יתירה פגים הוא לה‪,‬‬
‫ולבסוף‬
‫היכא‬
‫פגם מיהו מורי דאםור‪.‬‬
‫אלא‬
‫ש ״ מ — ותיובת׳ דעולא בתדתי‪.‬‬
‫אלא‬
‫דאסרי‬
‫רישא‪,‬‬
‫אמאי‬
‫רישא‬
‫אצט‪/‬‬
‫דמשביח‬
‫בה‬
‫מבעיא‬
‫_‬
‫פ ש‬
‫י ‪,‬‬
‫ט‬
‫דבגן‪.‬‬
‫אמר‬
‫דמי‬
‫דהשביח‬
‫אביי רישא לר״ש א צ ט ׳ — סד״א גהוי כהשביח ולבסוף פגים‪,‬‬
‫גרם לה לחמצה בשעה ז ובהשביח ולבסוף פגם הא קמודה ד״ש‪.‬‬
‫ור״ש‬
‫ומודיגא‬
‫—‬
‫אמר‬
‫לכו ואסירי‪,‬‬
‫לד‬
‫אבל‬
‫היכא דשבח מעקרא מחמת אסור לבדו אסר ליה‪,‬‬
‫הבא‬
‫באותו‬
‫עצמו‬
‫שבח‬
‫התר היה עמו‬
‫ואין‬
‫התר מצטרף לאיסור‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ואפי ׳‬
‫אסור לאיסור לא מ צ ט ר י ף דתנן‬
‫—‬
‫במ׳ ערלה ח הערלה וכלאי‬
‫הכרם עולין בק״אט ומצט׳ ורש״א אין מצט׳‪ ,‬שאם עלו י ג׳ קבין יא ערלה‬
‫וג׳ של‬
‫כ״היב‬
‫לתוך ק׳‬
‫סאה של‬
‫התר‬
‫אותו‬
‫התר‬
‫מבטל‬
‫הערלה‬
‫בפגי‬
‫עצמה שהיא לו ר״א‪ ,‬ומבטל הכלאים כמו כן בפגי עצמו‪ ,‬ואם היה הכל‬
‫ערלה‬
‫או כלאים היה‬
‫העדשים‬
‫כלן אסו׳‬
‫שאיגו אלא א׳ בקי‪ ,‬והיין שגפל‬
‫לתוך‬
‫בודאי לא אצט׳‪ ,‬אלא או לגלויי טעמא דשאור של חולין תחלה‬
‫דלאו כר׳ זידא הוא אלא משום דפגים מעקרא גמי פליגי‪ ,‬א״נ היא גופה‬
‫אשמעי׳ דיין לתוך עדשים וחומץ לתוך השעורים גט״ל הוא‪.‬‬
‫דהא‬
‫ממאיס מאים — והאיג כנבילה סרוחה מעקרו יד‪.‬‬
‫ח( פ״ב מ״א‪.‬‬
‫ז( חסר מ״ש בגמ׳‪, :‬אחת איסור״‪.‬‬
‫ברורה לי‪ ,‬אבל הענין מובן‪,‬‬
‫יא( ג קבין הם חגי סאה‪.‬‬
‫י( נ׳ וצ״ל‪, :‬גפלו״‪.‬‬
‫ט( ט״ס וצ״ל‪ :‬בר״א‪.‬‬
‫יו( דאפי׳ לר״מ מותר‬
‫יג( אולי ט״ס היא‪ ,‬וצ״ל‪, :‬והוי״‪.‬‬
‫יב( = כלאי הכום‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אלא‬
‫מגבלה‬
‫מעתה‬
‫סרק חמישי‬
‫‪205‬‬
‫עבודה זדה‬
‫‪ — /‬וקםבר שרץ דלא מטמא יבש משום דגמ׳ לה‬
‫הוא‪ ,‬דכתי׳טו‪ ,‬עד דהויא לחה‬
‫בשעתטז מיתה‪ ,‬דוכי ימות מיותר‬
‫הוא‪ ,‬דהא כתו׳ לקמיה הנוגע בנבלתה‪ ,‬אלא ש״מ למדרש ביה כעין מיתה‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫שאם‬
‫נתיבשה בענין שאינה יכולה לחזור לכמות שהיתה א פ י ע״י שריתה‬
‫מעת‬
‫אלא שנתיבשה ע״י‬
‫לעת‬
‫טהוריןיז‪,‬‬
‫בפושרין‬
‫סרוחה‬
‫ואע״פ שאינה‬
‫‪,‬‬
‫מ ל ח וע״י אור ואפי הוא ראויה לגר ע״י שריתה במים ב׳ ימים או ג׳‬
‫טהורין דלאו כעין מיתה הוא‪ ,‬וקם״ד בשרצים נמי מגבלה יח לעגין‬
‫אפ״ה‬
‫טומאתה‬
‫גמי לא לגמרי מיגיה‪ ,‬דאע״ג דיבשים ננהו נמי ליטמאו‪ ,‬ומ״מ‬
‫הדוש הוא ים דהא אי מוסרחים ננהו מטמאי היכא דהוו לחים ים‪ ,‬דהא לא‬
‫ג מ ר ת להו מנבלה לענין ראויה לגר בין לטומאה בין לאסור‪ ,‬ולענין יבשין‬
‫‪,‬‬
‫גמי לעגין טומאה לא תגמרינהו מיגיה ותגן ב מ גדה כ הזוב והגיע והרוק כא‬
‫‪,‬‬
‫לחיןכב‪ ,‬אלא לאו ש״מ לא מאיםי ולאו הדוש נגהו‪ ,‬ורב סבר גט״ל‬
‫אסור‪,‬‬
‫מעקראכג‪ ,‬וה״ה‬
‫מטמ‬
‫וגבלה‬
‫לשרצים‬
‫מינה‬
‫הראויה לגד דקא׳‬
‫רחמנא‬
‫למעוטי‬
‫סרוחה‬
‫דלא אשתני כלל מגבלה‪ ,‬הלכך לגבי לח ויבש גמי‬
‫‪,‬‬
‫ג מ ר י להו‬
‫דלא חדית בהו רחמנא ולא מידי‪.‬‬
‫וה״ג‬
‫לטעמי׳ ] כ ר [ כד שכבת זרע ורוקו של זב כה נטמאו לח ויבש‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫— פ י לדרכו כו דסבריתו ל מ י ] מ ר [ דכולהו מנבלה ילפינן ולא כתוב בהו‬
‫טעמ‬
‫‪,‬‬
‫וםריחי‬
‫בגופיהו‪,‬‬
‫שכבת‬
‫לגבי‬
‫זרע‬
‫ורוקו‬
‫של זב‬
‫מי‬
‫לא‬
‫מודית‬
‫דמאיםי‬
‫לגר אף כשהן לחין אפ״ה מיטמו ולא מקיש להו רחמגא לגבלה‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫א״כ לענין יבשין אמאי מקשי להד לנבלה‪ ,‬אלא ע״כ בגופיהו כ ת ו ט ע מ‬
‫דדהו‬
‫מסריח‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫דלא מגבלה גמ ‪ ,‬ש״ז ראוי‬
‫להזרע‪ ,‬דהיינו כשהוא לח‬
‫דראוי להזרע הוא חוץ מש״ז במעי אשה לאחר‬
‫ג‬
‫‪,‬‬
‫ואפי‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫הוא‬
‫ימים דרחמ׳‬
‫סו( לענ״ד ברור שחסר‪• :‬וכי ימות״‪ ,‬ולס״ז שמתי את הפסיק‪,‬‬
‫כדאי׳ לעיל סח‪ ,‬א‪.‬‬
‫והמשך הסםוק ויקרא יא‪ ,‬לס‪* :‬מן הבהמה‪ ...‬הנוגע בנבלתה יטמא״‪ ,‬ובנדה נו‪ ,‬א‬
‫יז( כדאי׳ נדה נד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫טז( צ״ל‪ :‬״כשעת״‪.‬‬
‫דרשו‪• :‬כי ימות — כעין מיתה״‪.‬‬
‫יח( ברור שחסר יש כאן‪ ,‬ולענ״ד תוכן המלים החסרוח הוא‪• :‬גמר לה והקשה לו אלא‬
‫מעתה ששרץ אסי׳ לח הוי כנבלה סרוחה ואעס״כ אסרו התורה א״כ לענין איסורה לא‬
‫ים( ראה תום׳ ד״ה אלא‪.‬‬
‫גמרינן מנבלה״‪ .‬וראה תוס׳ רי״ד מהדורא תנינא‪.‬‬
‫כב( ואין מטמאין יבשין‪.‬‬
‫כא( והשח והנבלה ושכבת זרע‪.‬‬
‫כ( נד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כד( השלמתי מלה זו ע״ס סי׳ רבינו להלן וגי׳ גמ׳ ם‪ .‬היא‪:‬‬
‫כג( כר״מ לעיל סח‪ ,‬א‪.‬‬
‫כו( נ׳ דצ״ל‪:‬‬
‫כד‪• (.‬ורוקו של זב״ לא מצאתי בשום םסר‪.‬‬
‫•אמר להו ולטעמיכו״‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪206‬‬
‫מעמיה‬
‫כדאי׳‬
‫מוהיו‬
‫והכי‬
‫אית׳‬
‫שבתכח אר״ע‪,‬‬
‫רוקו‬
‫כתי׳‬
‫נמי‬
‫במ׳ נדה כס‪.‬‬
‫הבא‬
‫הכא‪,‬‬
‫נכונים כז‪,‬‬
‫פרק חמישי‬
‫במ׳‬
‫עבודה זדה‬
‫נ מי — בשרצים במותם‬
‫‪ , /‬ורוקו ה״ט דלא מפ׳ טעמי דילה‬
‫דסמיד אמאי דמפ׳ ליה התם ל‪ ,‬והכאלא מיניהו נקט לפרושי‪ ,‬ומאן‬
‫דמפ׳לב האי יבש דנבלה משום דה״ל סרוח לב‪ ,‬טועה הוא‪ ,‬חדא ליש׳ ] נ א [‬
‫דיבש‬
‫לא‬
‫משמע‬
‫ועוד‬
‫הכי‪,‬‬
‫דומיא‬
‫ויבש‬
‫דלח‬
‫דש״ז‪,‬‬
‫והתם‬
‫משום‬
‫אי‬
‫סרחון הוא לח נמי סרוח הוא‪ ,‬ועוד דקא מפיק לה טעמ׳ במ׳ נ ד ה ל ג מכי‬
‫ימות מן הבהמה כעין מיתה‪ ,‬ואי משום דמסרחת הא קא נפקא לן לד מ ל ג ר‬
‫אשר‬
‫בשעריך‪ ,‬ותו לא מידי‪.‬‬
‫] ד ף טט‪ ,‬א[‬
‫אמרטוטי‬
‫נ פ ל לתוך א חלא מאי — פי׳ משביחו או פוגם‪.‬‬
‫אמרטמ‬
‫—‬
‫נ״ל שכבר גפל‬
‫צמרו ב‬
‫נפל‬
‫מעליו ואח״כ‬
‫שם הבשר ועמד בו עד שנתן בו טעם‪ ,‬וההוא ודאי ג״ט לשבח הוא׳ אבל‬
‫היכא שנפל שם בעודו צמרו עליו ג מספקאד לן אי משביח אי פגים‪.‬‬
‫לא‬
‫גרע‬
‫מתרומה — פי׳ אינו בטל‬
‫בפחות מתרומה‪ ,‬מ״ט‬
‫דיהיב‬
‫טעמ׳ עד ק׳‪ ,‬ואע״ג דכל אסר שבתורה בס׳ משערינן עד ס׳ יהיב טעמי‬
‫טפי‬
‫לא‪,‬‬
‫אע״גה חוץ‬
‫מהחמיץו‬
‫ומתבל‬
‫וגריםין‬
‫עד‬
‫דיהבי‬
‫טעמ׳‬
‫ואפי׳‬
‫ביותר מק״אז‪ ,‬עכברא בחלא שגי‪ ,‬כי מפגי תקפו של חומץ כל דבר המרפהו‬
‫מעבה ח מיד גיכר‪ ,‬וס״ל לרביגא דעד ק׳ הוא גכרס‪ ,‬והאי דקאמ׳ מתרומה‪,‬‬
‫כח( פו‪ ,‬א‪ ,‬ואחרי מלת ‪.‬שבת״ חסר‪ :‬״פרק״‪.‬‬
‫כז( שמות יט‪ ,‬סו‪.‬‬
‫‪.‬לורכיכון״‪.‬‬
‫לא( כיד‪ .‬בכת״י ו‪1‬׳ שס״ס היא וצ״ל‪. :‬וחוא״‪.‬‬
‫ל( נדר‪ ,‬נו‪ ,‬א‪.‬‬
‫כס( מ‪ ,‬א‪.‬‬
‫לד( לעיל סח‪ ,‬א‪.‬‬
‫לג( נו‪ ,‬א‪.‬‬
‫לב( לא מצאתי מי שפי׳ כן‪.‬‬
‫ב( ‪.‬ואמרטוטי״ הוא מלשון הקרא ויקרא יג‪ ,‬מ ‪:‬‬
‫א( בכ׳׳ה הגי׳‪, :‬לגו׳׳‪.‬‬
‫ג( הרשב׳׳א בתורת הבית בית ד שער א סוף דף קי כ׳‬
‫‪.‬ואיש כי ינורס ראשו״‪.‬‬
‫ד( בחלא הוי ספק‪,‬‬
‫סי׳ זה בשם רבינו ודחאו‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬ומשם העתיקו הר״ן בסוגיין‪.‬‬
‫אבל בדבר שאינו חריף וחמוץ אין ספק שסוגס‪ ,‬וזהו מ״ש הרשב״א )והר״ן( שם בשם‬
‫ד‪ (.‬נ״ל שמלה זו ט״ם היא וצריכה‬
‫רבינו‪. :‬ואינו סוגם אלא מחמת צמרו״‪.‬‬
‫ז( כדאי׳ חולין צט‪ ,‬א‪ ,‬ואחרי מלת‬
‫ו( צ״ל‪. :‬מהמחמץ״‪.‬‬
‫להמחק‪.‬‬
‫ח( כ״ה בכת״י ונ״ל שצ״ל‪. :‬הרסה‬
‫״מק״א׳ יש בכת״י מקום פנוי למלה א‪.‬‬
‫מעבהו״‪ ,‬ר״ל שאפי׳ דבר הרפה אינו נימוח אלא החומץ מעבהו ומיד נעשה דבר הניכר‪.‬‬
‫ט( לענ״ד להסביר‪ ,‬וביותר ממאה כח החומץ מרובה הוא וממחה את השרץ‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫סרק חמישי‬
‫עבודה זרה‬
‫‪207‬‬
‫‪,‬‬
‫בעלמא קאמ ‪ ,‬ולאו משויי כתרומה‪ ,‬דאלו תרומה אע״ג דאין בו ג״ט‬
‫םי׳‬
‫‪,‬‬
‫אם פחות מק׳ ככל החולין וכפרשי׳יא ואם יותר מ ק הוא אם יש בו נ״ט‬
‫ואם‬
‫אסור‬
‫מותר‪.‬‬
‫לא‬
‫ודלמא‬
‫‪,‬‬
‫כתבלין דתרומה — ומשום דקא איהו תרומה אקשיי ליה‬
‫איהו‬
‫תרומה‪ ,‬וה״פ דלמא עכברא בחלא אפי׳ יותר מק׳ נמי יהיב ט ע מ ‪/‬‬
‫מפני‬
‫תקפו של חומץ‪ ,‬וה״ל חומץ כתבלין של תרומה לקדרה של חולין‪.‬‬
‫רב‬
‫שיער‬
‫אחאי‬
‫בחלא בחנזשין — סבר לא יהיב בה טעם אלא‬
‫בחמשים‪.‬‬
‫והלכתא‬
‫נ״ט‬
‫אידי‬
‫‪ /‬־ ‪ -‬פי׳ בין בחלא בין בשיכרא בם׳‪ ,‬אלמא קםבר‬
‫לשבח הוא‪.‬‬
‫נכרי‬
‫שהיה מ ע ב י ר הניחו בחזקת מ ש ת מ ר — מפ׳ בגמ׳ שפי׳ ממנו‬
‫ס ת ם והלך לו לדרך אחרת‪ ,‬שכיון שלא ידע באי זה דרך יצא לו‪ ,‬או כמה‬
‫מתירא הוא שמא יבוא דרך עקלתון ויצא לו לפניו‪ ,‬או שמא לא‬
‫ישהה‬
‫ישהה כ״כ‪ ,‬אפי׳ שהה הרבה מותר‪.‬‬
‫מודיעו‬
‫פי‬
‫עד‬
‫‪,‬‬
‫שפי‬
‫‪,‬‬
‫ש מ פ ל י ג י ב — כדתניא נמי בגמ׳ לכו ואני אבוא אחריכם‪,‬‬
‫ממנויג ואמר לו אלך עד מקום פלוני יד ואשוב אחריך ע ויש‬
‫אותו מקום בין הליכה וחזרה שיעור סו שתימה וסתימה ונגוב ושהה‬
‫בשיעור‬
‫הזה‬
‫‪,‬‬
‫אםו ‪,‬‬
‫שכיון‬
‫שהודיעו‬
‫השהיה‬
‫והודיעו‬
‫שאחריו‬
‫יבוא אינו‬
‫יא( ״ככל החולין וכדסרשי׳״ ס״ס הן‪ ,‬וג׳׳ל שצ״ל‪• :‬אוסר כל‬
‫י( אולי צ״ל ן ״ממש״‪.‬‬
‫יג( אע״ס שבגמ׳ אי׳‬
‫יב( גי׳ זו לא מצאתיה‪.‬‬
‫החולין״‪ ,‬וכדאי׳ בחולין צס‪ ,‬א‪.‬‬
‫בלשון רבים •חמריו‪ ,‬אחריכם״‪ ,‬שנה רבינו וכ׳ כ״פ )בכל הדבור( לשון יחיד‪ ,‬ולענ״ד‬
‫נתכוון רבינו לאשמעינן בזה‪ ,‬שאם היו הגוים רבים ואחד מהם רואה אס הישראל בא‬
‫והאחר יכול לנגוע אז אסור‪ ,‬והריםב״א ד״ד‪ ,‬כיון כ׳ סברא זו בשם הרמב״ן‪ ,‬והרשב״א בתורת‬
‫הבית בית ה שער ד ריש דף קמה כ׳ ד״ז בלשון •אסשד״ וכ׳ שאינו נראה כן מלשון הברייתא‬
‫יד( את כל דברי רבינו אלה עד סוף הדבור כתבם‬
‫דקתני בלשון רבים עיי״ש‪.‬‬
‫הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמה בשינוי סגנון קצת ממ״ש כאן עיי״ש‪,‬‬
‫סו( ולענ״ד ברור ששיעור זה הוא אחרי‬
‫וראה גם ריםב״א ד״ד‪ ,‬ואם ובר״ן‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪208‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫מתירא שיבוא לפניו בדרך אחרת קרובה מזו‪ ,‬ודוקא שהודיעו מקום ה פ ל ג ת ו‬
‫אבל אם לא הודיעו אע״פ שאמד לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו‬
‫מותר‪,‬‬
‫ממנו‬
‫משום‬
‫ואמר‬
‫דמדתת‬
‫שמא‬
‫לא‬
‫ירחיק‬
‫שאוכל‬
‫כדי‬
‫לשתום‬
‫ולסתום ולנגוב‪ ,‬ואע״פ שלענין טהרות אמ׳ שאם אמ׳ להם לכו ואני אבוא‬
‫שנתעלמו סז‪ ,‬התם משום חשש מגע הוא וחביות פתוחות או‬
‫כית‬
‫אוכלין‬
‫מגולין הן דבהרף עין יכול לנגוע בהן ואינו גכר מגעו‪ ,‬אבל הכא דאיכא‬
‫שתימה וסתימה ונגוב דמגכרא מלתא ומרתת‪ ,‬ואו׳ אגי כי רישא גמי אע״פ‬
‫שהודיעו‬
‫מקום הפלגתו ויש מאותו מקום עד מקום ההפלגה בין בהליכה‬
‫וחזרה שעור שתימה וסתימה וגגוב כיון שלא הודיעו באי זה דרך ישוב‬
‫אע״פ ששהה הרבה מותר‪ ,‬אמר שמא לא יבוא בדרך זו ויבוא בדרך א ח ר ת‬
‫רחוקה כ״כ כדי‬
‫שאיגה‬
‫ישתום‬
‫שישתום‬
‫ויסתום‬
‫ויגגוב‪.‬‬
‫— לשון פתיחת גקב קטן‪ ,‬כגון שתום העיןיז‪ ,‬כלומד כדי‬
‫שיקוב מגופת חבית אפי׳ פ ת י ח ת שיעור קטן כזה אסור‪.‬‬
‫רש״איח כדי ש י פ ת ח — כלומר לגקיבת המגופה לא חיישי׳ כי ד ב ר‬
‫הוא כדמפ׳ בגמ׳יט‪,‬‬
‫הגכד‬
‫שאיגוכ מתחבר יפה‪ ,‬א״ג אין מראה טיט‬
‫‪p‬‬
‫יומוכא למראה טיט של ב׳ ימים‪ ,‬אבל אם שהה כדי פתיחת כל המגופה‬
‫מגופה‬
‫ועשיית‬
‫אחרת‬
‫וגגיבתה‬
‫אסור‪ ,‬והייגו‬
‫חייש לזיופא וד״א לא חייש לזיוסא‪,‬‬
‫זיופא‬
‫דאמ׳‬
‫בגמ׳יט‪,‬‬
‫וד״ש‬
‫שכית שהחבית סתומה במגופה אין‬
‫חוששין שמא יעבירגה ויזייף אחרת תחתיה כמותה‪ ,‬כי מתירא הוא שמא‬
‫יכיר‬
‫יש׳]ראל[‬
‫את‬
‫תכוגת‬
‫מגופתו‬
‫שלא‬
‫היתה‬
‫כזו‪,‬‬
‫ור״א‬
‫דלא‬
‫חייש‬
‫לזיופא כל המגופה‪ ,‬איכא למימר דתייש לשיתומיכב דרבגן‪ ,‬ואע״פכג שהדבר‬
‫קרוב‬
‫להראות יותר מן הזיוף‪ ,‬אפ״ה איכא למיחש שמא היה קל בעיגי‬
‫הגוי לזיף נקב א׳ קטן יותר מכל המגופא‪ ,‬מ״מ קי״ל כתרוייהו דלא חייש‬
‫לא‬
‫לשתימה ולא ל ז י ו פ * וה״מ היכא דלא חדי׳ אבל היכא דחזיי׳‬
‫שהעביר‬
‫אסר‬
‫כגון‬
‫א ת המגופה מפי ח ב י ת והכיר בה מלמסה מקום שיתום וסתימה‬
‫אפי׳ בהנאה דהא ודאי מגעו‪.‬‬
‫שיתעלם מהם ויחזור‬
‫יז(‬
‫טמאות״‪.‬‬
‫‪ (3‬פי׳ של רבינו הוא‪.‬‬
‫לא הקשו בגמ׳ סט‪ ,‬ב‬
‫טז( חסר‪ :‬״מעיניו טהרותיו‬
‫למקום שיכול לראותם‪.‬‬
‫יט( סט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יח( צ״ל‪. :‬רשבג״א״‪.‬‬
‫במדבר כו‪ ,‬ג‪.‬‬
‫כב( כוונת רבינו לפרש למה‬
‫כא( חסר‪ :‬״דומה״‪.‬‬
‫כג( מכאן‬
‫לפי ר״א לבד וכמש״כ תום׳ שם ד״ד‪ .‬והאידנא‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫המניח‬
‫יינו‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זרה‬
‫‪,‬‬
‫‪209‬‬
‫‪,‬‬
‫‪ — /‬מ פ בגמ׳יט משוס ספיגה כד אצט ‪.‬‬
‫ה ״ ג כ ה הניחו בחזקת משתמר והלך לה ול״ג ברישא מותרכו‪ ,‬ויס״גכז‬
‫דלא כתוב בהו הניחו בחזקת משתמר אלא המניח יינוכח והלך לו בקפנדריא‬
‫‪,‬‬
‫ו נ כ נ ס למדינה‪ ,‬ולפי ה ג י הזוכט נראה כי הקפנדריא היאכט חזקת המשתמר‪.‬‬
‫כלומר‬
‫המבוא שהלך מהם שלא ראו באי זו דרך הלך ולא ראו כניסתו‬
‫‪,‬‬
‫במדינה‪ .‬ודומה לו הא ד א מ ב ג מ ׳ ל בבא להם דרך עקלתון‪ ,‬וק״ללא להאי‬
‫פי‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫אמאי א צ ט ברישא לב ה״ד בחזקת משתמר‪ ,‬לגמרה מהאיך‪ ,‬דכל היכא‬
‫דםירש‬
‫להם ס ת ם ולא ראו א ת דרכו ולא ידעו מקום הפלגתו מותר‪.‬‬
‫הניחו‬
‫בחזקת לג‬
‫והלך‬
‫לו קפנדריא — פ י הקיף דירות הרבה לד‪ ,‬ג״ללה שלא הודיעו‬
‫‪ — /‬כדמפ׳]רישנא[ ברישא‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫כר‪ (.‬גי׳ זו לא‬
‫כד( נ׳ דצ״ל‪* :‬קרון וספינה״‪.‬‬
‫והלאה לי׳ בתום׳ שם‪.‬‬
‫כו( לענ״ד הכוונה‪ ,‬שלא גרםינן ‪.‬אם היה בחזקת המשתמר‬
‫מצאתי בשום ספר‪.‬‬
‫כז( = ויש ספרי גמרא‪ ,‬וכן הוא בגמ׳ שלפנינו וגם בכ״ה‪.‬‬
‫מותר״‪.‬‬
‫כט( אבל לפי גי׳ רבינו י״ל שלא הודיעו שהוא‬
‫כח( חסר‪ :‬״בקרון או בספינה״‪.‬‬
‫מסליג הוי חזקת המשתמר‪ ,‬ראה תוססות דבור המתחיל היכי וע׳ הערה לב‪.‬‬
‫לב( ב״ה בכת״י‪ ,‬ונ״ל שט״ם‬
‫לא( = וקשה לי‪.‬‬
‫ל( סם‪ ,‬ריש עמוד ב‪.‬‬
‫היא וצ״ל‪ :‬״ברייתא״‪ ,‬וכוונת רבינו היא‪ :‬אמאי אצטריך הגמ׳ להביא מברייתא את‬
‫הסירוש על ״חזקת המשתמר״ הו״ל ללמוד ממשנתינו זו וז״ל הרשב״א בחי׳ למםיכתין‬
‫]עודנו בכתב יד[‪ :‬״גמרא היכי דמי בחזקת משתמר‪ ,‬תימא מאי קא מיבעיא ליה דהא‬
‫מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מסליג אסור‪ ,‬אלמא משמע דחזקת משתמר הוי‬
‫כשלא הודיעו שהוא מסליג‪ ,‬ומדברי הראב״ד ז״ל שכתב במתני׳ גבי הלך בקסנדריא משמע‬
‫דאיהו ז״ל מפרש לה הכי‪ ,‬דהשתא מססקא לן הא דקתני אם הודיעו שהוא מסליג אם הוא‬
‫הפך מחזקת משתמר ולומר דכל זמן שלא הודיעו הוי בחזקת משתמר או דילמא הא דקתני‬
‫אם הודיעו שהוא מסליג קאי אחזקת משתמר ולומר שאם הודיעו שהוא מפליג אע״ג דהניחו‬
‫בחזקת משתמר אסור ותזקת משתמר לאו היינו שלא הודיעו שהוא מסליג אלא מילתא‬
‫אחריתי היא ומשום הכי מיבעיא בעי לה היכי דאמי האי חזקת משתמר‪ ,‬ומדברי הרמב״ן‬
‫נראה דמסרש‪...‬״ עכ״ל )ובתורת הבית בית ה שער ד דף קמד כ׳ רק את תי׳ הרמב״ן‬
‫לבד(‪ ,‬והנה הרשב״א ז״ל כ׳‪ :‬״ומדברי הראב״ד ז״ל שפ במתני׳‪ ...‬מש נופ דאיהו ז״ל‬
‫מפרש לה הכי‪...‬״‪ ,‬ולענ״ד משמע ליה להרשב״א ז״ל כן״‪ ,‬ממה שרבינו הקשה כן רק לפי‬
‫הםסרים שלא גרסו המלים‪ :‬״הניחו בחזקת המשתמר״ הא לסי הססרים שגרסו ״בחזקת‬
‫לג( כגי׳ רבינו‬
‫המשתמר״ לא הקשה כלל‪ ,‬וזה מוכיח שדבינו מסרש כמש״כ‪ ,‬ודוק‪.‬‬
‫לעיל ד״ה ה״ג‪.‬‬
‫לד( כרבא בברכות סב‪ .‬ב‪.‬‬
‫לד‪ (.‬דברי רבינו אלה עד סוף‬
‫פידוש הראב״ד‬
‫‪210‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫כאן שיכנס למדינה וירחוץ‪ ,‬שאם הודיעו אע״פ שלא אמר לו באי זה ד ר ך‬
‫יבוא כימ שהשיעור גדול לשתום ולסתום ולנגוב ככניסת המדינה ורחיצה‬
‫אסור‪ ,‬אלא כגון שפי׳ ממנו סתם ולא הודיעו מה יעשה לו‪.‬‬
‫הודיעו‬
‫מקום‬
‫שתפליג — כדפרישי׳ ברישא לו שהודיעו מקום הפלגה ושיעור‬
‫ההפלגה כדי שתימה והודיעו שיבוא אחריו באותה דרך אם שהה‬
‫כשיעור‬
‫זה אסור״‬
‫ודוקא שיש‬
‫במקום‬
‫ההפלגה‬
‫כשיעור‬
‫זה‬
‫אבל‬
‫אםלז‬
‫שם כשיעור זה אע״פ ששהה יותר הרבה מותר‪ ,‬מ״מ דמדתת דלמא השתא‬
‫אתי וחזי ליה‪.‬‬
‫המניח‬
‫היה‬
‫טסות‬
‫נכרי‬
‫‪ — /‬מצריד לה בגמ׳לח‪.‬‬
‫אוכל עמו —‬
‫דולבקי‬
‫בצד‬
‫השלחן‬
‫הוא‪ ,‬והוא‬
‫מקום‬
‫הגהת‬
‫ולגינין וכלי משקד‪-‬‬
‫והניחו‬
‫ויצא — אפי׳ בחזקת משתמד אסור‪ ,‬מ״ט דלא מ ר ת ת מיניה‬
‫אמ׳ הכי משהנחני אוכל ושותה על שלחנו ויצא לו ודאי דעתו היה שאשתה‬
‫מה שלפני ככל רצוני‪.‬‬
‫ו א ם אמר לו — אמ׳לט מעתה‪ ,‬אשץתה[ בעצמי‪ ,‬כי הרשהו על כל‬
‫יינו שבביתו‪ ,‬כי לאותו שעל השלחן לא היה צריד דשות‪.‬‬
‫וםתמ‬
‫‪,‬‬
‫— ברישא דלא חייש לשיתומא‪.‬‬
‫בולשת‬
‫רשות‬
‫לאכול‬
‫— חיל בשעת שלום שאין באין לשלול אלא שיש בהם מ‬
‫ולשתות משםמא‬
‫פתוחות‬
‫בני העיר‪.‬‬
‫אסורות — שמא נגעו‪.‬‬
‫הדבור כ׳ הרשב׳׳א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמה‪ ,‬וגם בחי׳ למםיכתין‪ ,‬בשם‬
‫לו( וכמש״כ רבינו לעיל ד״ד‪,‬‬
‫רבינו‪ ,‬וכן כ׳ גם הריטב״א ד״ד‪ ,‬מתני׳ המניח‪.‬‬
‫לם( אומר הגוי‪.‬‬
‫לח( סס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לז( חסר‪. :‬אין״‪.‬‬
‫מודיעו‪.‬‬
‫מא( »״ל‪. :‬משל״‪.‬‬
‫מ( »״ל‪. :‬להם״‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫סתומות‬
‫עבודה זדה‬
‫‪,‬‬
‫מותרות — א פ י נשתהו שם הרבה‪ ,‬שאם פתחו אותן לא‬
‫היו םותמין‪ ,‬שאין‬
‫בשעת‬
‫פרק חמישי‬
‫‪211‬‬
‫יראת‬
‫בעלים עליהם‪.‬‬
‫מלחמה — לפי שאין‬
‫נפנין אלא על‬
‫השלל ואין מפגין‬
‫עצמן לגםך‪ ,‬מתיראין שמא יתגברו עליהם ויהרגום‪ ,‬והדי הם כנתפם עליו‬
‫‪,‬‬
‫ש א פ י הדבר ידוע שגבגסו מותר‪.‬‬
‫כגנב‬
‫רישא — דקם״ד סופא שהן טמאות משום מגע החמרין עצמן‬
‫מ״ש‬
‫‪,‬‬
‫ק א מ שהם עמי הארץ ורישא נמי קא נגעי‪ ,‬ומתרץ דאין הטומאה מפגי‬
‫החמרין אלא מפני מגע ע״ר‪ .‬אחר שהולך בדרך ואין מקפידין עליו‪.‬‬
‫דבעי‬
‫] ד ף סט‪ ,‬ב [‬
‫אימאמב — אם דאה אותו שהפליגה ליחוש‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫דלמא נ ג ע בפתוחות ופתח הסתומות‪ ,‬קמ״ל דלא חיישי א פ י הפליג מ״המג‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫בדפ ]ריש[‬
‫ואזיל‬
‫ע ל מד ש פ ת‬
‫דמרתת‬
‫דלמא קאי‬
‫אגודא‬
‫דנהרא‬
‫הנהר ורואה אותו מרחוק‪ ,‬הלכך א פ י‬
‫‪,‬‬
‫שהוא‬
‫גבוה‬
‫מקום‬
‫פתוחות מותרות‪ ,‬ואי‬
‫‪,‬‬
‫א ש מ ע י ספינה אבל חנות מר‪ .‬וק״למו מ״ט נ ק ט בחנות יוצא ונכנס‪ .‬דמשמע‬
‫שאם שהה כדי‬
‫שתימא א ם ו‬
‫נ ק ט ליה שאם שהה‬
‫‪,‬‬
‫שישתום אםו ‪,‬‬
‫אע״פ‬
‫אסור‪,‬‬
‫ולמהמח לא‬
‫‪,‬‬
‫אע״פ שלא הודיעו הפלגתו‪ ,‬וא״ת‬
‫אםמז היל‬
‫למתגא‬
‫הודיעו‪ ,‬אלא‬
‫בסופא א ם‬
‫ודאי אם לא‬
‫מדוקיא‬
‫הפליג‬
‫הודיעו‬
‫כדי‬
‫הפלגתו‬
‫שהפליג הרבה מותר מט‪ ,‬ונ״ל כי רישא אורחא דמלתא נקט‪ ,‬שאין‬
‫א ד ם עשוי להניח חנותו לגוי ומפליג‪ ,‬וה״ק אם עשה כמו שדרכו לעשות‬
‫שיוצא‬
‫ונכנס‬
‫הפליג‪ ,‬ולא‬
‫והגיח ד ע ת‬
‫תימא‬
‫שיצא‬
‫הגוי בכך שלא‬
‫בתחלה‬
‫הודיע‬
‫ואח״כ יצא‬
‫הפלגתו‬
‫מותרת‬
‫והפליג‪ ,‬אלא א פ י‬
‫אפי‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫פעם‬
‫ראשונה נ יצא והפליג מותר‪ .‬יוצא ונכנס אורחא דמילתא נ ק ט כדפ׳נרישנא[‪.‬‬
‫מב( כ״ה בכת״י‪ ,‬ונ״ל שט״ם היא וצ״ל‪• :‬אימא דבעי״‪ ,‬ואחת מלת ‪-‬אימא‪ -‬חסד‪• :‬וכ״ו״‪.‬‬
‫מד( בריש בבא בתרא אי׳ שגודא הוא כותל וכן‬
‫מג( אולי ר״ל‪• :‬משום הכי״‪.‬‬
‫מד‪ (.‬חסר •וכ״ו״‪.‬‬
‫סי׳ גם הטו״ז יו״ד קכט םק״א את מלת •גודא״ שבםוגיין‪.‬‬
‫ולסי מ״ש רבינו לקמן ע‪ ,‬א ד״ה מאי‪ ,‬נראה משם שחסר כאן הסירוש על זה‪ ,‬ועיי״ש‬
‫מז( חסר‪• :‬כן״‪.‬‬
‫מו( = וקשה לי‪.‬‬
‫שחזר בו רבינו ממה שמפרש כאן‪.‬‬
‫מט( אבל לקמן ע‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬מאי חזר בו רבינו ופסק שאם‬
‫מח( חסר‪• :‬נקט אם״‪.‬‬
‫הסליג או סגר הדלת אסור עיי״ש וכדבריו שם סםק הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד‬
‫דף קמג וא״י מדוע לא הזכיר את שמו של רבינו בד״ז‪ ,‬והמאירי במשנה ד״ד‪ .‬המניח כ׳‬
‫נ( וע״י דברי רבינו אלה אורו עיני והבנתי‬
‫שרבינו פסק כן עיי״ש מ״ש על זה‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫והא‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫דאמ׳ בהניחו בחזקת המשתמר אפי׳ חביות פתוחות נא מ ו ת ר ו ת‬
‫אפי׳ געל הדלת בפניו‪ ,‬דוקא בספינה וחנות גב שאין לו רשות ליגע ב ח ב י ו ת‬
‫מותרת אבל‬
‫פתוחה‬
‫עצמן‪,‬‬
‫אבל‬
‫לא שהרי אפשר לפשוט ידו וליגע ביין‪ ,‬ואם הסירה היא אפשר‬
‫לפרקה‬
‫מכתפו‬
‫גברי שהיה‬
‫מעביר דוקא סתומה שהיא‬
‫ולהניחה למטה וליגע בה‪ ,‬ו׳ אמ׳נג להנוח מעט‬
‫הורדתיה‪,‬‬
‫הלבד‬
‫אם מלאה היא א ס ר מיד ואפי׳ לא הורידה כלל‪ ,‬והייגו דגר׳ פ״ר ישמעאל מ­‬
‫האי גוי דדרי וקאזיל ישראל אחוריה מליאה אסור‪ ,‬ואם חסרה היא כיון‬
‫שגתעלמה‬
‫מעיגיו‬
‫מחלוקת‬
‫ומראה‬
‫אסר‪,‬‬
‫שמא‬
‫הורידה‬
‫בשל סיד — שאיגו גיכר שתומי‪ ,‬למעלה מתחבר גד‪ ,‬יפה‪,‬‬
‫אחת לכלו‪ ,‬ורשב״ג דשרי משום‬
‫להחליקו‬
‫למטה‬
‫מכתפו וגגע‪.‬‬
‫דלמטה מיהא גיכד שאיגו יכול‬
‫ומתירא הוא שמא כשיםיר‬
‫מגופתו מפגי‬
‫החבית‬
‫יהפכגו‬
‫ויראה ויכיר‪ ,‬ורבגן לא חיישי׳ לכד‪ ,‬סבדי לא מסחפי גוי בהכי‪ ,‬אבל של‬
‫טיט‬
‫שהוא ‪. /‬‬
‫האידנא‬
‫משום‬
‫מ״מ לא מפקדי׳ — אפי׳ בחותם א׳ כי אם בחב״ח‪.‬‬
‫שיבאנו — פי׳ הגאון ר׳ יצחקנז מגיקת‪ ,‬והוא שפי׳ ] ר ש ת י [‬
‫פ״ר ישמעאל נח שמגיחין שפופרת‪ ,‬והתם ודאי אין לו הכר כלל בשל י ד ! ט‬
‫לא‬
‫בחבור ולא במראה לא מלמעלה ולא מלמטה‪ ,‬שהרי מתחלה כמו כן‬
‫לא‬
‫חב״ח‪,‬‬
‫היד‪,‬‬
‫מתחבר‬
‫עם‬
‫האחד‪ ,‬ואיכא‬
‫למיחש לשתומא‪,‬‬
‫הלכד‬
‫בעי׳‬
‫כגון אגגא אפומא דחביתם‪ ,‬ודיירנא ביהםא‪ ,‬שהכל מכוסה ואין בו לחוש‬
‫לשתומא‪.‬‬
‫את לשון הטור יו״ד ריש סי׳ קכם ש פ ‪. :‬הניח נכרי בחגוח ויצא‪...‬״ ולא פ ‪.‬יוצא‬
‫נא( את דברי‬
‫ונכנס• כמש״כ במשנה וברמב״ם הל׳ מאכלות אסורות טי״ב הי׳׳ז‪.‬‬
‫רביגו אלה עו סוף הדבור פ הרשב׳׳א )בסגנונו הוא( בתורת הבית בית ה שער ד דף‬
‫גב( גם את ד״ז כ׳ הרשב׳׳א שם סוף דף קמד בשם רבעו‬
‫קמה בשם רבינו‪.‬‬
‫נג( = והוא אומר‪.‬‬
‫)ועיי״ש מ״ש ע״ז(‪ ,‬וכ״כ גס הרא״ש והריסב״א‪.‬‬
‫גו( כגי׳ הערוך מובא‬
‫נד‪ (,‬עמ״ש לעיל ד״ה רש״א‪.‬‬
‫נד( לעיל ס‪ ,‬א‪.‬‬
‫בתופ ד״ד‪ ,‬מאי וכן גרים גם המאירי בסוגיין ולעיל לא‪ ,‬א ד׳׳ה המפקיד וגם הרימב״א‬
‫נז( הרי״ף בסוגיין‪.‬‬
‫בסוגיין והדקדוקי סופרים לא ציין‪ ,‬ובגמ׳ ס‪ .‬הגי׳ »שיבי״‪.‬‬
‫נס( כ״ה בכת״י ואולי צ״ל‪. :‬אפי׳ בשל סיד״‪.‬‬
‫נח( לעיל סו‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬בת תיהא‪.‬‬
‫סא( כ״ה בכת״י‪ ,‬וברור שס״ס היא‪ ,‬וא״י לתקן‪ ,‬אבל ג״ל‬
‫ס( ןאי׳ לעיל לא‪ ,‬א‪.‬‬
‫שרביגו פ כאן עוד א מהדברים שבסוגייא שם דהוו כחב״ח‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫זונה‬
‫]דף‬
‫ואותו‬
‫דר‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זדה‬
‫‪213‬‬
‫גויה חנורא שרי — לאדם לשתות הימנה שלא ע״פ שאלתם‪.‬‬
‫ע‪ .‬א[‬
‫ההוא‬
‫מליאא חמרא דישראל וגוי א —‬
‫ביתא דחוה‬
‫הבית היה פתוח לר״ה או שהיה בחצרו של יש׳]ראל[‬
‫‪,‬‬
‫ויש ]ראל[‬
‫באותה חצר ב׳ הלבד דלהדי בזעא שרי — שהיה מתירא שמא עומד‬
‫בחח‬
‫הרי‬
‫ורואגי‪ ,‬ואע״ג דאיגו גתפש עליו כגנב שיש לו דשות ביץ ובבית ב‪,‬‬
‫כאותה ששנינו ג המטהר י ע ו של‬
‫הוא‬
‫להאי‬
‫‪./‬‬
‫נכרי‬
‫גיסא אםור — אם שהה כדי שיפתח את החבית‪ ,‬אלא א״כ‬
‫יש עליו חב״ח‪ ,‬וה״מ בבית שאין ד דר בה כגון שאותו ה בית האוצר‪.‬‬
‫ההוא‬
‫ושמעו‬
‫משתמר‪,‬‬
‫דאמרי‬
‫ו‬
‫וגוי — פ י‬
‫יש׳]ראל[‬
‫‪,‬‬
‫זה‬
‫שותה ו יינו וזה‬
‫שותה יינו‪,‬‬
‫קול ת י ג ר א ו קדים ואתא גוי חםרא שרי — מפני שהוא בחזקת‬
‫ואע״ג דה״ל לגוי‬
‫אפי׳‬
‫דשות׳‬
‫היו שגיהם שותים‬
‫למיתב‬
‫מיעו של‬
‫בביתא דומיא‬
‫יש׳]ראל[‬
‫דהמניחז‪ ,‬ואית‬
‫מותר׳ ואי‬
‫ק״לח‬
‫מתני׳ ז היה אוכל עמו דאפי׳ בחזקת משתמד אסור‪ ,‬התם כיון דהניחו אוכל‬
‫ויצא לו מימר אמר דעתו היה שאמזוג אני לעצמי‪ ,‬אבל היכא ששניהם‬
‫יצאו ולא הרשהו לשתות יינו שלא בפניו‪ ,‬אם ט היה בחזקת משתמר‪ ,‬אע״ג‬
‫דאחדיה‬
‫לחזור‬
‫לבבא‬
‫שם‪,‬‬
‫תה‬
‫באפיה‬
‫מוכיח‬
‫מפני‬
‫לפי׳‬
‫שהבית‬
‫בית‬
‫שפי׳ ]דשתי[‬
‫דירה‬
‫ליש׳]ראל[‬
‫בספינה‬
‫וחנות ז‬
‫היה‬
‫דא״נ‬
‫וסופו‬
‫מפליג‬
‫א( ב״ה הגי׳ גם בתורת הבית בית ה שער ד סוף דף קמב ודף קמה ובגמ׳ ם‪ .‬הגי׳‬
‫ב( עמ״ש רבינו‬
‫כבגמ׳ שלנו בהוססת •וגוי״‪ ,‬וראה דקדוקי סופרים אות ע‪.‬‬
‫ד( ר״ל הישראל‪,‬‬
‫ג( לעיל םא‪ ,‬א‪.‬‬
‫לעיל םא‪ ,‬ב‪ ,‬ועמ״ש הרשב״א שם דף קמה‪.‬‬
‫אבל לקמן ד״ה מאי לאו חזר בו רבינו מזה ופי׳ שאפי׳ ישראל דר באותו בית אסור היין‬
‫עיי״ש‪ ,‬וע״ם מ״ש רבינו לקמן כ׳ הרשב״א שם וז״ל‪ :‬ומיהו כשישראל דר באותה בית‬
‫מותרת דכיון שדירת ישראל שם אין לו להשמט ממנו בנעילת הדלת בפניו‪ ...‬והראב״ד‬
‫ז״ל כ ׳ ‪ . . .‬והאי עובדא דביזעא אע״ג דהוה ישראל דר באותה חצר ולא הודיעו שהוא‬
‫מפליג מתוקם כיון שהיה לו לנכרי שייכות בבית דחמריה הוה יתיב בגוויה עכ״ל‪.‬‬
‫ו( מעשה זו לי׳ בגמ׳ שלנו גם לא בגמ׳ ס‪ .‬וגם הראשונים‬
‫ד‪ (.‬חםר‪• :‬בית״‪.‬‬
‫לא הביאוה רק בספר ההשלמה בסירקין ד״ד‪ ,‬ההוא עיי״ש‪ ,‬והמאירי ד״ד‪ ,‬יש כ׳ וז״ל ! •יש‬
‫םסרים שגורםין כאן היו ]הני[ ישראל וגוי דהוו יתבי ושתו חמרא שמעי קל חגרא נפוק‬
‫ואזיל אתא גוי אחד לדשא באפיה‪ ...‬וגירםא זו אינה ברוב הםסרים‪...‬״ עכ״ל‪ ,‬ועיי״ש‬
‫ט( ברור שסלה זו‬
‫ח( = קשיא לך‪.‬‬
‫ז( לעיל סט‪ ,‬א‪.‬‬
‫שהאריך בפירוש מעשה זו‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫פידוש הדאב״ד‬
‫לספינה‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זדה‬
‫וא״נ אחיד לדשא באפיה כיון דםופו לחזור שם אם לא הודיעו‬
‫שמפליג כ ד פ ״ ל י ליש׳]נא[‪,‬‬
‫ההוא‬
‫חנזרא דיש׳]ראל[ הוה יתיב בביתא ויתיב יש׳]ראל[ בעליונה‬
‫טאזע קול תיגרא‬
‫‪ /‬־ ־ נ״ל כגץ שהיו בית ועליה והיה גוי ד ר‬
‫בתקרה‬
‫והיץ מוגה‬
‫למטה‬
‫ויש׳]ראל[‬
‫בעליה והיה ארובה‬
‫ויש׳]ראל[‬
‫רואה אותו כולו מלמעלה ושגיהם גכגסים‬
‫כגגד‬
‫בפתח‬
‫בבית‬
‫הארובה‬
‫הבית‪,‬‬
‫אלא‬
‫שיש מחיצה בכניסתו בין דרד הסולם למקום שהיין עומד בו‪ ,‬שאין יכול‬
‫לראות כלום‬
‫בבית דרד כניסתו ועליתו בסולם עד שיעלה לעליה ויראה‬
‫את יינו דרד הארובה יא‪ ,‬ואין לו דשות ליש׳]דאל[‬
‫לעבר אותה המחיצה‬
‫ולהלוץ בבית עד מקום ייגו אלא מדעת הנכרי‪ ,‬הלכד כ ל זמן שיש׳]ראל[‬
‫עומד בעליה חמרא שרי אפי׳ חביות פתוחות‪ ,‬אבל אם אין ישראל בעליה‬
‫לא‬
‫מסתפי מיניה‬
‫למימד השתא אתי‪ ,‬כיון שאין לו רשות‬
‫כלל‪ ,‬והוא מרגיש בו‬
‫לילד‬
‫בבית‬
‫בפתיחת הדלת ועליית הסולם מיד הוא פורש מן‬
‫היק ובא לו בגחת במקום אחר בבית‪ ,‬משום הכי אצט׳ למיץמר[ כי היכי‬
‫דקדמא אנא‪ ,‬ונ״ל דכי מהנה ליה שמירת הארובה ה״מ ביוםיב אבל בלילה‬
‫כל‬
‫הישן כמי שהלד דמי‪ ,‬וא״נ אפי׳ נעור בלילה בחשכה מי יאיר ליה‬
‫ומי‬
‫למטה‬
‫ישמור‬
‫את‬
‫ייגו‬
‫שלא‬
‫יגע‬
‫הגוי‬
‫בנחת‪,‬‬
‫הלכד‬
‫צריד‬
‫שידור‬
‫וידוריג שם בלילה‪ ,‬ואם יעשה שם הגוי ירגיש בו יש׳]ראל[‪.‬‬
‫ההוא‬
‫ביתא דהחז מליאיד — וייגו של גוי‬
‫מוגח‪./‬‬
‫יא( ולכן אמרו‪ :‬ויתיב‬
‫י( = כדפרישנא לעיל‪.‬‬
‫ם״ס היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫יב( וכמש״כ רבינו לעיל סא‪ ,‬א ד״ה ודקלא עיי״ש בהעי ז‪.‬‬
‫בעליונה וקא חזי לי‪.‬‬
‫יג( נ»ל ששתי מלים אלו מיותרות הן‪ ,‬ויותר נ״ל שצ׳׳ל‪. :‬ויישן שם• וכמו שכ׳ רבינו‬
‫יד( גי׳ זו לא מצאתי אף בספר א וז״ל בעל‬
‫להדיא לעיל סא‪ ,‬א ד״ה ודקלא‪.‬‬
‫ההשלמה ד״ד• ההוא‪. :‬והרב ראב״ד ז׳׳ל גרים ההוא ביתא והוי חמרא וישראל וגוי על‬
‫אחדד‪ ,‬לדשא באפי ואשהכח וקאי ביני דני אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור‬
‫ואי לא חמרא שרי״ עכ״ל‪ ,‬וממ״ש בעל ההשלמה לפני זה תראה שכן גרים במעשה זו‪ ,‬וראה‬
‫מאירי ד״ד‪ ,‬הוזכר עוד‪ ,‬אבל ראה בתורת הבית בית ה שער ד דף קמה שכ׳ מעשה דההוא‬
‫אושפיזא וכ״ו וע״ז כ׳ וזיל ‪. :‬אבל הראב״ד ז׳׳ל פירשה דוקא בשנעל אחריו דומיא דקא‬
‫מותיב מיגר‪ .‬עלה דקתני ננעל הפונדק‪...‬״ עכ״ל‪ ,‬א״כ בדברי רבינו שלפני הרשב״א במקום‬
‫‪.‬ביתא״ הי׳ כ׳ ‪,‬אושפיזא״‪ ,‬והמלים ‪.‬דאחיד לדשא״‪ ,‬הוא כבר פירושו של רבינו‪ ,‬ולא‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫דאחיד‬
‫‪,‬‬
‫פרק חמישי‬
‫לדשא יד אמר רבא אי אית‬
‫עבודה זרה‬
‫‪ /‬לאשתנזוסי — שלא היתה‬
‫מחיצה‬
‫י‬
‫שייטת‬
‫שם על עסקי יינו‪ ,‬ואין עינו של יש׳]ראל[‬
‫אסור‪,‬‬
‫את‬
‫מפסקת בין יינו של גוי ליינו של יש׳]ראל[‬
‫כדתנןטז המטהר‬
‫‪215‬‬
‫בייןטו‪ ,‬דיש לו‬
‫יכולה לראותו כלל‬
‫‪,‬‬
‫רואה‬
‫‪ , /‬אלמא ב ע י שיהא עינו של יש׳]ראל[‬
‫כולו‪.‬‬
‫לית ליה לאישתמוםי — שהיתר‪ .‬מחיצה עשרה מפםיקתן‪.‬‬
‫ואי‬
‫חמרא‬
‫שרי — ת ת פ ם עליו כגגב הוא ואע״ג דאחדיה לדשא‪.‬‬
‫מיתיבי‬
‫‪ /‬או שא״ל שמור‬
‫ננעל‬
‫‪ — /‬והגיחו יושב ומשמד בבית ת‬
‫אע״פ שלא הודיעו שמפליג אסור‪ ,‬דיש לו שייכות גדול על היץ הביתיח‪,‬‬
‫שהכל בשמירתו ועליו לחפש ולדקדק בשמירת היין‪ ,‬א״נ כיון דא״ל‬
‫מפני‬
‫‪,‬‬
‫שמור ה״ל בהודיעו שמפליג קתני רישא ננעל הפונדק יט‪ ,‬פ י שמצא שם‬
‫שנעל‬
‫גוי‬
‫בפניהם‪.‬‬
‫מאי‬
‫איכא‬
‫לאו אע״ג‬
‫למי׳ ] מ ר [‬
‫באותו‬
‫נתפס‬
‫‪ — /‬ואי אקשי לד מאי ננעל אפי׳ לא נגעל נמיכ‪,‬‬
‫כגון שהיה‬
‫‪,‬‬
‫יש ]ראל[‬
‫דד‬
‫שאינו‬
‫באותו חצר אלא‬
‫דר‬
‫בית דכיון דאכםי מעיניה אסור הואיל ויש לו טענה בבית שאינו‬
‫‪,‬‬
‫עליו כגנב‪ ,‬א״נ אין לו טענה אחרת בבית אלא שאמ שמור בין‬
‫שמצאו‬
‫בפנים בין בחוץ אסור כדמפ׳]רישנא[‪ ,‬ואי לא א״ל שמור והניחו‬
‫בפונדק‬
‫‪,/‬‬
‫ואחרי‬
‫ולא‬
‫פתח‬
‫זאת מצאתי‬
‫הודיעו כא‬
‫שמפליג‬
‫מותר‬
‫כדתנןכב‬
‫המניח‬
‫נכרי‬
‫ב ת ו ׳ ] ס פ ת א [ כ ג דכל היכא דאית ליה לאשתמוטי שיש‬
‫לו רשות או בבית או ביין ומצאו שנעל ליה הפתח אפי׳ ב ב י ת שיש׳]ראל[‬
‫דר‬
‫בתוכה או שסופו לחזור‬
‫בה כגון‬
‫חנות‬
‫וספינה‬
‫אע״ג‬
‫שלא‬
‫הודיעו‬
‫שמפליג אסור דכיון שנעל חיישי׳‪ ,‬דתגיא ב ת ו ס ׳ ] פ ת א [ כ ג המגיח ייגו בפונדק‬
‫ונכנס‬
‫ל ד ר ד כ ו אע״פ ששהה לזמן מרובה מותר ואם הודיעו שמפליג או‬
‫טו( מלה זו מיותרת היא מרינה להמחק‪.‬‬
‫עלתה ביד לבדר את הגירםא בגמ׳‪.‬‬
‫יז( רש״י ד״ה ננעל פי׳ וז״ל‪• :‬עמוד מבחוץ ושמור״ עכ״ל‪.‬‬
‫טז( לעיל סא‪ ,‬א‪.‬‬
‫יט( רבינו מפרש שהקושיא היא מרישא ולא כרש״י ד״ד‪,‬‬
‫יח( צ״ל‪• :‬והבית״‪.‬‬
‫‪ p‬כיון שיש לו רשות ליכנם ולחפש ולדקדק‬
‫אסור וע׳ ריטב״א‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫בא( נ״ל דצ״ל‪• :‬בסונדק ולא ננעל הסתח ולא הודיעו״‪.‬‬
‫בשמירת היין‪.‬‬
‫כד( ‪1‬״ל‪• :‬לכרך״‪.‬‬
‫בג( דמםיכתין ס״ח ה״ה‪.‬‬
‫כב( לעיל סס‪ ,‬א‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪216‬‬
‫עבודה זרה‬
‫סדק חמישי‬
‫שנעל הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס למדינה אע״פ ששהה לזמן‬
‫מותר א ם הודיעו או שהפליגה אסר‪ ,‬הנה כי אין לנו לזוז‬
‫מרובה‬
‫מזה‬
‫דכל היכא דלא גתפם עליו כגגב וגעל הגוי בפניו אסר בכל עגיןכה‪ ,‬מ ע ת ה‬
‫ההיא ליש׳ ]גא[‬
‫דישדאל‬
‫ואע״פ‬
‫לגוי‬
‫קמא דתיגרא אבעי לן לפרושה דהא דשרי ר ב א לתמרא‬
‫רשות באותו כו‪,‬‬
‫אע״ג דאחדיה גוי לדשא‪ ,‬מפגי שלא היה לגוי‬
‫דמעקרא זעו תרויהו שתו חמרא‪ ,‬התם מכי גפקו לא הוה רשותא‬
‫למהדר‬
‫לאשתמוסי‪,‬‬
‫בפתחא‬
‫כלל‬
‫בלא דעת׳‬
‫דיש׳]ראל[‬
‫וה״ל‬
‫ואין דעתו גותה הימגו‪ ,‬וההוא מעשה‬
‫ואמר מהאי גיסא ומהאי‬
‫יש׳]דאל[‬
‫כגתפס‬
‫באותו‬
‫דר‬
‫הבית‪,‬‬
‫לגגב‬
‫קמא דהוה‬
‫גיסאכז‪ ,‬אין אגו צריכין‬
‫אפי׳‬
‫אלא‬
‫דירתו‬
‫היתד‪,‬‬
‫דלית‬
‫ביה‬
‫ליה‬
‫בזעא‬
‫ל פ ר ש כ ח ואין‬
‫באותו‬
‫הבית‬
‫ולא‬
‫הודיעו שמפליג כיון שמצא דלת געול בפגיו אפר‪ ,‬וההיא צריכותא דאמ׳‬
‫לעיל כס בספינה וחנות דאמ׳ אבל‬
‫לא‬
‫צריכא‪,‬‬
‫וגבי‬
‫חנות‬
‫נמי‬
‫בספינה דפליג לספיגתיה ועביד אימא‬
‫אמ׳כט‬
‫אבל‬
‫דאפש׳‬
‫חנות‬
‫למה‬
‫ליה‬
‫ליה ל‬
‫לדשא באפיה‪ ,‬ופי׳ ]רשתי[ בשתיהן לא דהא קמ״ל מתני׳ שאפי׳ ראהו שהפליג‬
‫ספינתו ונעל לו דלת בפניו מותר‪ ,‬וחיתי סומד על ליש׳ ] נ א [ קמא דתיגרא‪,‬‬
‫ומעתה‬
‫אין‬
‫לי‬
‫לטמוד‬
‫עליו‬
‫כי‬
‫קטיגור‬
‫הוא‪,‬‬
‫לה‬
‫ומפ׳]רישנא[‬
‫כפשט‪/‬‬
‫כלו׳ ] מ ר [ אבל מפיגה הואיל ואיבעי מפליג ועביד‪ ,‬כלומר אימא אע״ג דלא‬
‫הזי ליד‪ ,‬דאפליג נמי ליחוש דלמא אפליג ו ת חגות‪.‬‬
‫ההוא‬
‫יש׳]ראל[ וגוי דהוה שתו — ת ה לב ודאי שהיה הגוי שותה‬
‫י ע ו ויש׳]ראל[‬
‫את יינו‪ ,‬דאי תרויהו שתו מייגו של ישראל ק׳ א מ ת נ י ׳ ל ג‬
‫היה אוכל‪ ,‬דאפי׳ בחזקת המשתמר אסור‪ ,‬ואית דאמ׳ הא גמי אע״ג שהגוי‬
‫שותה‬
‫עמידתו‬
‫מיינו של‬
‫יש׳נראל[‬
‫מותר‪,‬‬
‫ובגת שלא‬
‫הגיח הלגין‬
‫אלא גטלה והרחיקה מלפניו וה״ל בלגין‬
‫על‬
‫לפגיו‬
‫הדולבקי‬
‫בשעת‬
‫שמותר לג‪,‬‬
‫כה( וכן פסק הרשב״א וגס הביא הראי״ מתוספתא בתורת הבית בית ד‪ ,‬שער ו סוף דף‬
‫כו( חסר‪ :‬״באותו בית או יין״‪.‬‬
‫קמג וכן פסק בסוד ושו״ע יו״ד ריש סי׳ קכס‪.‬‬
‫כח( כמ״ש רביגו לעיל ד״ד‪ .‬דהאי גיסא עיי״ש‬
‫כז( חסר‪ :‬״אסור״‪.‬‬
‫ל( ברור שבמקום ״למה ליה״ צ״ל ‪ :‬״לאחיד״‪.‬‬
‫כט( בגמ׳ סט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בהערה ד‪.‬‬
‫לב( את דברי רביגו עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בתורת‬
‫לא( לעיל סס‪ ,‬ב ד״ה דבעי‪.‬‬
‫הבית בית ה שער ד דף קמה בשם רבינו עיי״ש אלא שהרשב״א כ׳ הדברים בסגנונו הוא‪.‬‬
‫לג( לעיל סט‪ ,‬א‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫‪217‬‬
‫‪,‬‬
‫ואפשר להעמידה‪ ,‬ואשמעי רבותא דמ״מ אמר גוי אפיי לתפלה לא מעכב‬
‫\‪ p‬מעשה דםפינה ברית׳ דשבת אשמעי׳ כאסור‬
‫נפשיה ולא שביק המדיה‪,‬‬
‫גיורא‪.‬‬
‫ההוא‬
‫אריא דנהים‬
‫‪ — /‬הנה לד זה אע״פ שלא היה לו דשות לא‬
‫ב ב י ת ולא ביין כי של יש׳]ראל[ היה הכל‪ ,‬אפ״ה קול האריה נשמע למרחוק‬
‫והנה‬
‫רבא‬
‫לאשתמוטי‬
‫אפשר‬
‫בהכי‬
‫שלא יתפם‬
‫‪,‬‬
‫עליו‬
‫והלא לא היה שם בית דירה ל י ש ] ד א ל [‬
‫דטשינא‪,‬‬
‫ומפני‬
‫כגנב‪,‬‬
‫מה‬
‫התירו‬
‫כלל‪ ,‬אלא אמר כי היכי‬
‫הא לאו הכי הוה אסר‪.‬‬
‫הנהו‬
‫גנבי‬
‫רוב שודאי לה‬
‫יש׳]ראל[‬
‫ננהו‬
‫—‬
‫רוב‬
‫הגנבים שהיו‬
‫רגילים לעלות שם היו יש׳]ראל[‪ ,‬ומאי דמספקא ליה לרב דימילו במעשה‬
‫דפולמוסא אי הוה כספק ביאה משום דפתיחי חבייאת׳ טובא או לא‪ ,‬פשיטא‬
‫ליה לרבא דלא הוי כספק ביאה ומדפתחי תבייאתא טובא ודאי גגעי‪ ,‬אלא‬
‫מ״ט שדי משום דרוב ישראל ננהו‪.‬‬
‫] ד ף ע׳ ב [‬
‫אופיא‬
‫לאשתמוטי‬
‫מגבה‬
‫—‬
‫ההוא‬
‫רביתא — גויהלז היתה‪.‬‬
‫רותחת של יין מצאו לידה‪ ,‬מפיה כי שדיאלח דלית ליה‬
‫הוה‪ ,‬ואי אמרת הא קחזי׳‬
‫דגגעה‪ ,‬אימא לא נגעה ביין אלא‬
‫דחבית׳ שקלה‪ ,‬ואע״ג דהשתא ליכא רותחת התם‪.‬‬
‫אימור‬
‫אתרמויי אתרמי‬
‫—‬
‫דהוה בההיא שעתא‪ ,‬ודוקא אופיא דאיכא‬
‫למי׳ דאפי׳ בפי החבית לט אלא מגופת החבית או מ כל ד ב ר ידוע שמפי‬
‫לד( את כל הדבור הזה כחבו הרשב״א שם דף קמז בשם רביגו‪ ,‬וחולק עליו‬
‫לו( לקמן ע‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לד‪ (.‬ראה דקדוקי סופרים אות ח‪.‬‬
‫עיין שם היטב‪.‬‬
‫לז( ר״ל גדולה‪ ,‬וע׳ השגת רביגו על הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ב הכ״ג ובתורת‬
‫לח( כן הוא בכת״י‪ ,‬והדברים אינם מובנים ולענ״ד‬
‫הבית שם דף קמז בשם רבינו‪.‬‬
‫לתקן שצ״ל‪• :‬ואפי׳ הכי שריא ואע״ג דלית״‪ ,‬וכותב הכת״י טעה ובמקום ה״אל״ף״ כ׳‬
‫•מי״ם״ ]שהם דומים זל״ז בכתב[ ועוד טעה וצירף את הה״א של הכי למלה הקודמת‬
‫לס( חסר‪• :‬לא נגעה בפי החמת״‪.‬‬
‫והשמים •אע״ג״ כנ״ל ברור ב״ה‪.‬‬
‫מ( במקום •או״ צ״ל‪• :‬אבל״‪ ,‬וז״ל הרשב״א בתורת הבית שם דף קמז)וגם בחי׳ למסיכתין‪,‬‬
‫עודנו בכת״י(‪• :‬וכתב הראב״ד ז״ל דדוקא אופיא דאיכא למימר מגבה דחביתה שקלתה ולא‬
‫נגעה בפומה דחביתא אבל כל דבר ידוע שמפי החבית נםלתו אסור )ובתוה״ב שם‪• :‬ידוע‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪218‬‬
‫פרק חמישי‬
‫החבית‬
‫נומלתו אסור‪ ,‬אע״ג‬
‫חביאת׳‬
‫אי לאו דדובא יש׳]דאל[‬
‫ההוא‬
‫דעתי‬
‫פולנווסא‬
‫דנתפםה עליו‪,‬‬
‫דסליק‬
‫עבודה זרה‬
‫גנבי‬
‫דהא‬
‫ממש כיון‬
‫דפתוח‬
‫הוו הוה אסרי׳ ליה לחמדא‪.‬‬
‫‪ /‬כי‬
‫הוי‬
‫עובדא קנויה‬
‫דר״אמא — ל פ י‬
‫כד היא הגי׳מב‪ ,‬ולא ידענא אי משום דםבר דספק ביאה הוא וטהור‪,‬‬
‫כלומד אע״פ שודאי גכגסו הרי הוא כאלו לא ידעגו בהם אם גכגסו אם‬
‫לאו ומותר מג‪ ,‬ממתגי׳ ב ו ל ש ת שנכנסה לעיר ב ש ע ת מלחמה אלו ואלו מ ו ת ר ו ת ‪,‬‬
‫פתוחות‪,‬‬
‫אפי׳‬
‫וקפריך‬
‫שאין פ נ א י‬
‫אי‬
‫לנסך‪,‬‬
‫משום ד ר ו ב אזלי‬
‫פולמוסאמד‪,‬‬
‫בתר‬
‫ליה מד‪ ,‬אעפ״י שהיתר‪ .‬שעת מלחמה היאך דומה לספק‬
‫ביאה ש ל‬
‫משנתי׳ והלא משגתי׳ אין לגו היכידא בעולם שגגעו בהם כלל הלכך תלי׳‬
‫שלא נגעו בהן שאין להן פגאי לגסך‪ ,‬אבל הכא הרי גפנו והרי גגעו ע ל‬
‫היק‪ ,‬ומתרץ כיון ד פ ת ש ח ב י א ת ׳ טובא‪ ,‬נראה כי לא נפנו על עסק נ ס ו ך‬
‫אלא על עסק שלל‪ ,‬שהיו סבורין שהיה בהן ממץ וכיון שראו את היין‬
‫עזבוהו שאין פגאי לגםך וה״ל בבולשת דמתגי׳‪ ,‬ואע״ג דמתני׳ אין ה י ת ר‬
‫משום‬
‫ספק‬
‫ביאהמו‪,‬‬
‫שאפי׳‬
‫ודאי‬
‫נכנסו‬
‫מותר‬
‫שאין‬
‫‪:‬ןדוקא נקט ליה הכא בספק ביאה‪ ,‬אלא רצו להרחיק‬
‫אע״פ‬
‫שודאי‬
‫גכגסו ודאי‬
‫גגעו‬
‫בגב‬
‫החביות כיון‬
‫לגסך‪,‬‬
‫פגאי‬
‫לאו‬
‫הדבר מאסור ואמי‬
‫טובא‬
‫דחביאת׳‬
‫פתוח‬
‫כשעת מלחמה הואי הרי הוא כספק ביאה‪ ,‬והא דקא׳מז טהור ולא קאמ׳‬
‫ומותר‪ ,‬ליש׳ ]נא[‬
‫ומי‬
‫שמפי ]רש[ מח‬
‫דמתגי׳ גקט דתגן שהיה ר״א אומי ספק‪,‬‬
‫לה‬
‫מתרי‬
‫ספיק׳‬
‫כי‬
‫ההוא‬
‫ספק‬
‫‪ /‬זהו דעתי‪,‬‬
‫דד״אמס‪,‬‬
‫לפי‬
‫דעתי‬
‫טועה הוא‪ ,‬חדא היא מסתפק׳ לן ג וחדא אם נכנסו אם לאו‪ ,‬ת ל ת ספיק״‬
‫שא״א ולא שקלתד‪ .‬מפומא דחביתא אסור( אע״ג דנתססת עליו כגנב דהא גנבי ממש כיון‬
‫דסתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו הוה אסריגן ליד‪ ,‬לחמרא״ עכ׳׳ל‪.‬‬
‫מב( גי׳ רבינו לא מצאתי בשום ספר‪ .‬ועמ״ש בספר ההשלמה‬
‫מא( = דר׳ אלעזר‪.‬‬
‫בפירקץ סי׳ ד בשם רביגו‪ ,‬וצ״ב‪ ,‬ואת המלים אשר לפי השערתי גרס רבינו בגמ׳ הדפסתי‬
‫באותיות אחרות‪ ,‬וע׳ הגי׳ שפ הריטב״א‪ ,‬וגם הגי׳ בחי׳ הרמב״ן בבא בתרא גה‪ ,‬א‪,‬‬
‫מד( חסר‪, :‬ישראל ניגהו״‪.‬‬
‫מג( בכת״י ישנה כאן מלה קצרה שלא ידעתי לסעגחה‪.‬‬
‫מו( ורב דימי‬
‫מה( רבינו לא כתב את גירסתו בקר הגמ׳‪ ,‬רק את פירוש הקושיא‪,‬‬
‫מז( רב דימי‪ ,‬ולפי‬
‫אמר‪ :‬״דספק ביאה הוא״ ועל זה מביא ראי׳ ממשנה דבולשת‪.‬‬
‫גי׳ רביגו שלא גריט בדברי רב דימי‪ :‬״לה כר׳ אליעזר״״ וא״כ ‪.‬״וטהור״ קאי על היין‪.‬‬
‫נ( ד מלים אלו אינגי‬
‫מט( = דר׳ אליעזר‪.‬‬
‫מח( ר״ת‪.‬‬
‫מבין‪ ,‬תדאי ט״ס הן‪ ,‬וממ׳־ש רבינו להלאה נראה שכוונת הדברים היא כן‪ :‬האם רק תרי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫נגהו‬
‫סרק חמישי‬
‫עבודה זרה‬
‫‪219‬‬
‫חד ספק ביאה וחד ספק מגע וחד ספק נסוך‪ ,‬וה״דנא לספק ביאה‬
‫‪,‬‬
‫דר״אמם‪ ,‬וער ] ד [ מתרי ספיקי לאנב משתרי בשתיה כ ד ת ע המניח נכרי‪,‬‬
‫וכלן בתרי םפיקי נגהו׳ לא נד ספק מגע וספק נסוך‪ ,‬וער ] ד [ דהא דר״אגה‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫הוא ד א מ ב מ נדה גו הלכה כר״אנז בארבע‪ ,‬והוא בספק ביאה לאו משנה‬
‫הוא נח‪,‬‬
‫אחר‬
‫לי‬
‫אלא‬
‫ודאי‬
‫צריך‬
‫לפ׳‬
‫‪,‬‬
‫בדפ ]רשתי[‪,‬‬
‫וה‬
‫‪,‬‬
‫צרפתי נס‬
‫‪,‬‬
‫מפ‬
‫‪,‬‬
‫בה‬
‫פי‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫ו ג י אחרת‪ ,‬אגו אין בידיגו לא גי׳]רםתו[ ולא פ י ] ר ו ש ו [ ‪ ,‬וכמדומה‬
‫שיש לדקדק על פי׳ ] ת ש ו [‬
‫מםובית׳‬
‫לא‬
‫שמור סד‪,‬‬
‫מסרה‬
‫דהתם‬
‫הרבה‪.‬‬
‫— מוכרת יץ‪ ,‬על שם םבאך מהול במים ם‪.‬‬
‫—‬
‫דלאו‬
‫מילת׳םא‬
‫הגיח חבית פתוח סח‬
‫דתגיאסב‬
‫ומסר לו‬
‫או‬
‫שאמר‬
‫שמירת‬
‫אלאםג‬
‫כל מה‬
‫לו‬
‫שבבית‪,‬‬
‫אבל‬
‫הכא שסגרה את פתחה בודאי כדי שלא סו תכגס שם הגויה עשתה‪,‬‬
‫ואם‬
‫נכנסה הרי היא גתפשת כגנב‪.‬‬
‫ה ״ ג ס ז הן והא אתמו־סח מסיפיס — כאותה ששנינו סם ראשי מ ם י פ י ם ן‬
‫נא( = והיכא‬
‫ססיקא מסתסקא לן חרא אם נכנסו ואם לאו וחוא אם נגעו אם לאו‪.‬‬
‫דמי‪ ,‬ולענ״ד רבינו ס״ל דר״א מטהר גם בחרא םסיקא של ספק ביאה‪ ,‬וכמו שם״ל רש״י ל‪5‬יל‬
‫ע‪ ,‬א וע׳ ריםב״א בםוגיין וחום׳ כבא בתרא נה‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬רבי‪ ,‬ובחי׳ הרמב׳י׳ן שם‪.‬‬
‫נב( ראה מ״ש ע״ז המאירי למםיכתין ע‪ ,‬א סד״ה כבר ידעת‪ ,‬והדברים ארוכים‪.‬‬
‫נד‪ = (.‬דר׳ אלעזר‪.‬‬
‫נד( ברור שמלת •לא״ ם״ם היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫נג( לעיל סם‪ ,‬א‪.‬‬
‫נז( = כר׳ אליעזר‪ ,‬בסדר טהרות‪ ,‬וע׳ תום׳ בבא בתרא נה‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬רבי‬
‫נו( ח‪ ,‬א‪.‬‬
‫נח( דמשנה דםפק ביאה‬
‫אליעזר )השני(‪ ,‬שמכח קף זו גרסו במשנה רבי אלעזר‪.‬‬
‫נט( כבר כתבתי שאינני יודע למי גתכוין‬
‫אינה מנויה שם במם׳ נדה בכלל הארבע‪.‬‬
‫רבינו בשם זה לסעמים כ׳ רבינו כשם •הצרסתי״ סי׳ שאנו מוצאים אותו ברש״י שלסנינו‬
‫יא( כ״ה בכת״י‪,‬‬
‫ם( ישעיה א‪ ,‬כב‪.‬‬
‫ולסעמיס אינו ברש״י‪ ,‬או שברש״י כ׳ סי׳ אחר‪.‬‬
‫םג( מלה זו ט״ם היא‬
‫סב( לעיל ע‪ ,‬א‪.‬‬
‫ולענ״ד צ״ל ‪ :‬דלא דמיא הא מילתא להא‪.‬‬
‫סד‪ (.‬וכמש״כ רבינו לעיל שם ד״ד‪,‬‬
‫סד( חסר‪• :‬אסור״‪.‬‬
‫וצריכה להמחק‪.‬‬
‫מיתיבי‪• :‬והניחו יושב ומשמר ב ב י ת ‪ . . .‬דיש לו שייכות גדול על היין וחביתי עכ״ל‪,‬‬
‫וראה תורת הבית בית ה שער ד דף קמה שכתב דהתס מסר לו שמירת הבית‪ ,‬ונ״ל שר״ל‬
‫סו( ובהשגותיו על הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות‬
‫שהבית סתוח‪ ,‬וכמש״כ רבינו‪.‬‬
‫סז( אינני יודע‬
‫סי״ג ה״ב כ׳ רבינו שעובדא זו היתד‪ .‬שהיין והבית של ישראל עיי״ש‪.‬‬
‫איזו גי׳ בא רבינו לשלול‪ ,‬וז״ל תום׳ רי״ד מה״ק‪• :‬אין דתניא חצר‪ ...‬נ״ל דלא גרםי׳‬
‫דתניא אלא דאיתמד דאסלוגתא דרב ו ח יוחנן לא אמרי׳ דתניא״ עכ״ל‪ ,‬ואולי לזה נתכוון‬
‫םח( חסר‪• :‬חצר שחלקה״‪ ,‬ובמקום •מסיסים״ צ״ל ן •במסיפיס״‪.‬‬
‫גם רבעו‪.‬‬
‫ע( בספרים של אי‪• ,‬פםפםין•‬
‫סם( מדות פ״א מ״ו‪.‬‬
‫נו‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪220‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫מבדילין בין קדש לחול‪ ,‬והן יתידות נמוכות הרבה קבועות בקרקע ס מ ו כ ו ת‬
‫ואין עשויות‬
‫זו לזו‪,‬‬
‫להכיר‬
‫אלא‬
‫שיכיר איש‬
‫חלקו‬
‫את‬
‫יכנס‬
‫ולא‬
‫זה‬
‫על זה בלא רשות‪.‬‬
‫בגוי‬
‫אין עושה י״נ — אפי׳ הניח את יינו בחצר והגוי עומד ב צ ד‬
‫המסיפיס הזה‪ ,‬אע״ג שאינו נתפס עליו כגנב עד שיהא שם מחיצה ע ש ר ה‬
‫כדאמ׳ בב״בעא לעולם לנתפס עליו כגגב למסיפיס מצי לאשתמוטי במחיצה‬
‫י׳ לא מצי לאשתמוטי ליה‪ ,‬אפ״ה כיון דאין לו רשות לעבור שם היכא‬
‫דלא‬
‫נמצא‬
‫נתפט‬
‫שם‬
‫מותר‪,‬‬
‫אבל‬
‫היכא‬
‫דנמצא‬
‫שם‬
‫מיהא‬
‫עליו כגנב‪ ,‬ובטהרות בין נמצא בין לא נמצא‬
‫חיישי׳‬
‫כיון‬
‫דלא‬
‫טמאות הואיל ולא‬
‫נתפס‪.‬‬
‫פנימית‬
‫אע״פ‬
‫של ח ב ר — ושאין רשות לע״ה לעבוד על החבר‪.‬‬
‫שידו של ע״ה מגעת לשם — קס״ד שהיא חלוקה או במפיפיט‬
‫או במחיצה דאפי׳ במחיצה י׳ יד ע״ה מגעת לשם‪ ,‬כלומר עב לא שחלוקה‬
‫אלא‬
‫במםיפיס‬
‫דנתפם‬
‫בטהרות‬
‫במחיצה י׳‪.‬‬
‫עליו‬
‫כגנב — וג״ל‬
‫בין‬
‫במםיפיס‬
‫בין‬
‫בין ביין גסד יש להדחיק היין והטהדות מן המחיצה כדי שאם‬
‫יעמוד זה בצדה לא יוכל לגגע בהן ממקומו‪ ,‬אבל מתוך‬
‫נר׳ ]אה[‬
‫י׳‬
‫התוס׳]פתא[עג‬
‫שכל דשות אחרת נמנע מלפשוט ידו שם וליגע‪ ,‬ואם עד מחיצו‬
‫היא אף בפשיטות ידו‬
‫ת״ש‬
‫ליש׳ ] נ א [‬
‫במחיצה‬
‫י׳‬
‫בין‬
‫הרי הוא‬
‫כמבעה‪.‬‬
‫רשב״ג אומר ובלבד שלא תהא ידו של ע״ה מגעת לשם —‬
‫ד ת ו ס ׳ ] פ ת א [ ע ו ובלבד שאין ע״ה יכול לפשוט ידו וליגע‪ ,‬כלומר‬
‫ליגע שאם ימצאוהו פושט ידו יתפשוהו כגנב‪ ,‬הא ידו מגעת לשם׳ כלומר‬
‫שאפשר‬
‫ידו מגעת לעבוד וליגע שלא יתפש עליו כגגב‪ ,‬אע״פ שאין ל ו‬
‫עב( נ׳ שלפני מלה זו צ״ל תי׳ של רב ‪, :‬שאני התם שנתפס עליו כגנב״‪ ,‬וע״ז‬
‫עא( ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עג( מהתת פיח‬
‫מפרש רבינו‪, :‬כלומר‪...‬״ כן נלעג״ד ברור‪ ,‬וראה לעיל ד״ה בגוי‪.‬‬
‫וז״ל‪, :‬הנכנס שלא ברשות אפי׳ עומד בצד הטהרות סהורות וכן בגוי אינו חושש משום‬
‫עד‪ (.‬ראה לעיל ו״ה בגוי‪.‬‬
‫‪ 05‬מכאן והלאה דברי רבינו הם‪.‬‬
‫יין נסן״ עכ״ל‪.‬‬
‫עו( טהרות ס״ם ה״ו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫רשות‬
‫סרק חמישי‬
‫‪221‬‬
‫עבודה זרה‬
‫לעבור כגון שהמחיצה פחותה מי׳ אינו שוטח׳ וק׳ לד׳ יוחנן‪ ,‬ואי‬
‫ק״לעז‬
‫‪,‬‬
‫י שאין ידו של ע״ה מגעת לשם ולעיל קרי‬
‫הכא קרי למחיצה‬
‫ליה‬
‫אע״פ שידו מגעת לשם לתירוצא דרב׳ תרוץ דלאו גבי הדדי תניא‬
‫ומר‬
‫בליש׳]נא[‪ ,‬ויש‬
‫לה הכא ומר‬
‫קרי‬
‫דוגמתו‬
‫אלא‬
‫אלו‬
‫בליש׳ ]נא[‬
‫למעלה‬
‫ספק‬
‫בפ‬
‫‪,‬‬
‫דסגי‬
‫קרי‬
‫עובריןעח‬
‫לה הכי‬
‫בבצק‬
‫ולא פליגי אלא‬
‫שבסדקי‬
‫עריבה‬
‫ולא‬
‫מתגית׳‬
‫פליגי‬
‫בעלמא׳ וכאלה רבים בתלמוד‪ ,‬וג״ל דוקא שגגו של חבר‬
‫ליה במחיצה י׳‪ ,‬אם היה גגו של ע״ה למעלה לא‪ ,‬משום‬
‫רוקו שיכול לרוק למטה מידי די׳ עם‪.‬‬
‫ר׳ ישנן גג שאני — ש י ט ל לומר‪ ,‬אימצורי קא‬
‫א״ל‬
‫‪ — /‬פי׳‬
‫מתעסק היתי במיצר ולא ידעתי עד שפשטתי את ידי למעלה‪ ,‬ומ״ה בעי׳‬
‫מתיצה‬
‫י׳ כדי שיזהר מלהגביה ידו שם׳ אבל בחצרות ליכא למימר הכי‬
‫שאע״פ‬
‫ולשחות‬
‫למטה‬
‫שהיתה‬
‫בחלק‬
‫ה״ג‬
‫לשם‬
‫—‬
‫מגביה‬
‫ידך‬
‫על‬
‫המיצר‬
‫מה‬
‫לך‬
‫להעמיק‬
‫ידיך‬
‫שני‪.‬‬
‫ת״ש גגו של חבר למעלה ס מגגו ואע״פ שידו של ע״ה מגעת‬
‫וליש׳‬
‫דתוס׳]פתא[ פא‬
‫אע״פ‬
‫שיטל‬
‫לפשוט‬
‫ידו‬
‫וליגע‪,‬‬
‫ות׳׳ק‬
‫דרשב״ג הוא׳ וליכא לתרוצי כדלעיל במחיצה י ‪ /‬דא״כ במאי פליגי‪ ,‬וק׳‬
‫‪,‬‬
‫לרב•‬
‫אנא‬
‫אצל ב‬
‫דאמרי כרשב״ג — וקא׳ רשב״ג בגגין וה״ה בחצרין‪.‬‬
‫] ד ף עא׳‬
‫יש׳נראל‪!.‬‬
‫א[‬
‫האומנין‬
‫יש׳]ראל[‬
‫ששגרא — פי׳ שעושין מלאכה‬
‫א׳‪ ,‬ואמ׳ לגוי צא ופרעם תחתי‪ ,‬הלך ושגר להם ח ב י ת‬
‫עח( סםחים מה‪ ,‬ב‪ ,‬ראה רש׳׳י שס דבור המתחיל‬
‫עז( = קשיא לך‪.‬‬
‫עט( בכתב יד ישנה כאן מלה אחת שלא ידעתי לסענחה‪.‬‬
‫אלא הא‪.‬‬
‫ס( בגמ׳ שלנו וכן בכ״ה הגי׳‪• :‬בצד״‪ ,‬אבל בתוםסתא אי׳‪• :‬למעלה״‪ ,‬ונ׳ שלזה כיון‬
‫םא( סהרות ס״ס ה״ו‪.‬‬
‫הגרי״פ בהגהתו ש פ ‪• :‬ע״ש וצ״ע״ עכ״ל‪.‬‬
‫ב( נ״ל שגי׳ רבינו במשגה היתד‪• :.‬האומגין‬
‫א( בכ״ה הגי׳‪• :‬ששלח״‪.‬‬
‫‪ to‬ל ישראל״‪ ,‬ובהבאה מן המשנה דלג הכותב על •של״‪ .‬אבל הדשב״א בתורת הבית בית ה‬
‫שער ב דף קלם העתיק המשנה •אומנין ישראלים״ ועל גי׳ זו פ בשם •ויש מפרשים״ את‬
‫פירושו של רבינו‪ ,‬ובחידושיו למםיכתין ]עודנו בכ״י! פ פי׳ זה בשם רבינו ו פ עליו וז״ל‪:‬‬
‫‪222‬‬
‫של‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עד שבאתה לי ג‬
‫יץ‬
‫טרק חמישי‬
‫‪,/‬‬
‫ודוקא‬
‫עבודה זדה‬
‫חייב להם יץ‪,‬‬
‫שלא היה‬
‫אבל‬
‫אם‬
‫התגה עמהס ל ת ת להם ייז בשכוץ אינו דשאי לומד לגוי פרעם תחתי‪ .‬משום‬
‫משמי מה שאגי‬
‫דתחתי‬
‫גמצא‬
‫חייב‬
‫להם דהייגו יעו׳‬
‫פ ד ע דמי אוחו יי״נ‪ ,‬והגה‬
‫לפדעון‪,‬‬
‫אסוד‬
‫ובשעה‬
‫אותו יי״נ על‬
‫שפדע‬
‫המעות‬
‫את‬
‫דמו‬
‫המיוחדין‬
‫גמצא פורע חובו מדמי אסודי הגאה‪ ,‬אבל יכול לומר לו מלטגי‬
‫משכרן‪ ,‬דכיון דאין דעתו לפורען ביץ לא דמי י ע ו קפרע אלא דמי הלואתו‬
‫הוא גותן‪ ,‬וכן אמ׳ בגמ׳ לא יאמר אדם לגוי עול תחתי לאוצר ד — פי‪/‬‬
‫לאוצר המלד שכל א׳ חייב ליתן לו חומש מפירותיו ומייגו‪.‬‬
‫אמר‬
‫ליתן‬
‫ר ב יהודה ה ת ם ה לגוי‬
‫‪ /‬מתיבי לא יאמר — דכיץ דיין חייב‬
‫הגה ממצות ו הגוי הוא גותן לו י״ג והוא פורע‬
‫לאחר‬
‫מכאן דמי‬
‫אותו יין‪ ,‬וכבר פי׳ במשגה‪.‬‬
‫הא‬
‫עגין‬
‫לבסוף‬
‫לא דמיא — והפס עלי דומיא דמלטגי‪ ,‬כלו׳ סלק מעלי‬
‫בכל‬
‫קפרע‬
‫ליה‬
‫שתרצה ז‪ ,‬הגה כי לא צוד‪ .‬אותו ל ת ת לו יץ הלכך כי‬
‫לאו‬
‫דמי יץ‬
‫קפרע‬
‫ליה‪,‬‬
‫הא דאמר ל ע י ל ם אמד לפועליו‬
‫ורב‬
‫מעניגא‬
‫דמתגי׳‬
‫איירי׳‬
‫ואי‬
‫ק״לח‬
‫‪ /‬חושש משום יי״נ‪ ,‬ומוקמי׳ לה בשנשא‬
‫ונתן ביד‪ ,‬הא לאו הכי שרי‪ ,‬ולא חיישי׳ לפריעת הדמים‪ ,‬אלמא לא חייל‬
‫עליהו‬
‫א ס ר בשעת פרעון‪ ,‬והא התם כתחתי דמי‪ ,‬והוא חייב‬
‫לתת‬
‫להם‬
‫״ופירוש זה נראה עיקר משוס דאתי שפיר מאי ואמר עלה בגמרא רב יהודה אמר‬
‫רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מגת המלך כי דברי רב יהווה אמר רב ממין‬
‫למשנתינו אבל לפי הפי׳ הראשון אין עסק לדברי רב במשנתינו זאתי עכ״ל‪.‬‬
‫ג( נ״ל דצ״ל ‪ 5‬״לידן״‪ ,‬וגם נ״ל שצ״ל‪ :‬״עד שלא באתה לידן״‪ ,‬והקו האלכסוני )שהוא‬
‫ו( כדאי׳ גם‬
‫במקום ״וכ״ו״( ר״ל מ״ש במשנה‪ :‬״מותר לומר תן לנו את דמיה״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬מלה זו‬
‫בדקדוקי סופרים אות ש‪ ,‬וכ״ה גס בגמ׳ ס‪ .‬וגס בספר ההשלמה אות ו‪.‬‬
‫אפשר לקראה גם ״התר״‪ ,‬איך שיהי׳ ברור שס״ס יש כאן וצ״ל‪ :‬״מותר לאדם לומר״‪.‬‬
‫ז( את דברי רבינו כ׳ הרשב״א בתורת‬
‫ו( ג״ל דצ״ל‪ :‬״ממותו״‪ ,‬ור״ל של ישראל‪.‬‬
‫הבית בית ד• שער ב וף קלט בסגנונו הוא ז״ל עיי״ש‪ ,‬ובם׳ ההשלמה אות ד כ׳ וז״ל‪:‬‬
‫והרב ראב״ד ז״ל פסק אפיי בשאץ יכול לפייס מנת המלך בדמים מותר כיון דסתמא קאמר‬
‫ליה ולא אמר לו בהדיא שיתן לו מיינו ןולענ״ו דייק בעל ההשלמה כן ממ״ש רבינו‪ :‬״בכל‬
‫ענץ ש ת מ ה ‪ . . .‬״ [ אבל כשאמר לו פול תחתי כמאן דא״ל תן לי מיינך ואני אתן לך‬
‫הומים‪...‬״ עכ״ל וכ״כ גם הריטב״א בשמו של רבינו‪ ,‬והיא ממש כשיסת תום׳ ד״ד‪JCT .‬‬
‫ח( = קשיא לך‪ ,‬קד רבעו ותי׳ כתבם בעל ההשלמה שם בקצור מאו וברשב״א שם ביותר‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫אמר‬
‫טלו‬
‫להם‬
‫פרק חמישי‬
‫ושתו והחגוני‬
‫עבודה זדה‬
‫‪223‬‬
‫גוים‬
‫אפ״ה שרי‪,‬‬
‫היץ‪,‬‬
‫דהא‬
‫תריץ‬
‫התם מפני כי בשעת פריעת המעות אינו לי״נ בעולם שכבר שתו‪,‬‬
‫ופועליו‬
‫גוי‬
‫ומשנשתה אין לו אסור‪ ,‬ולמפרע לא חייל עלייהו אמורא‪ ,‬והיינו כר׳ יוחגן‪,‬‬
‫הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעת פריעת המעות לגוי וכיון‬
‫אבל‬
‫בעולם חייל אסוריה אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו‪.‬‬
‫ראיתיה‬
‫המוכר‬
‫על‬
‫יינו פסק‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫פ י פסק לו דמים בכך וכך הטפיחי‪ ,‬ומשכו‬
‫אותן הדמים ואח״כ מדדו יא לכליו‪ ,‬אע״פ שכליו א ס ר או שנגע בו‪.‬‬
‫דמיו‬
‫מותדין — שכבר קגאו הגוי באותה משיכה ע״י פסיקת דמיו‪,‬‬
‫אבל מדד עד שלא פסק דמיו אסר — דמשיכה בלא פסיקת דמים לא קגייא‪.‬‬
‫המשפך — והיה משהו י ק באותו צלוחית‪.‬‬
‫נטל‬
‫וחזר‬
‫ומדד — באותו משפך‪.‬‬
‫לצלוחית‬
‫של יש׳]ראל[ יב יש בו עכבת יין‬
‫—‬
‫שיש גומא במשפך‬
‫שהיין א ס ר נמשך בו‪ ,‬כל היין הנמדד בו אח״כ א ס ר בהגאה‪ ,‬דיי״ג אסור‬
‫בהנאה‬
‫במשהו‪ ,‬וכן‬
‫בגמ׳יג‬
‫ו ב מ ת נ י י י ו דאגרדמי‪.‬‬
‫המערה‬
‫כל‬
‫מכלי‬
‫‪/‬‬
‫ע״ז‬
‫אסורי‬
‫לא‬
‫בעינן בהו‬
‫דבר‬
‫שבמנין‪,‬‬
‫כדא‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫פ י מכלי מותר לכלי אסר‪ ,‬ומפי לה בגמ׳םו‪.‬‬
‫יי״נ‬
‫אסוו־םז במשהו מ‬
‫מים‬
‫במים — מים של א ס ר בתוך התר‪ ,‬כגון שראוהו שנסך א ת‬
‫המיםיח‬
‫השתחוה‬
‫יי״נ‬
‫—‬
‫למים‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫—‬
‫בכל אלו‬
‫מ פ לה בגמ׳‪.‬‬
‫אסר‬
‫ואוס‬
‫‪,‬‬
‫את‬
‫תערובתן‬
‫בכל‬
‫שהן‪.‬‬
‫וכלן ים במין במינו הן‪ ,‬יי״נ וכל אםורי ע״ז במשהו‪ ,‬שאר‬
‫י( שם כלי‪ ,‬והוא‬
‫ם( םג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫אריכוח וכתב עליו •ואינו מחוור בעיני‪...‬״ עיי״ש‪.‬‬
‫יא( הגוי בעצמו‪ ,‬וכמש״כ הרשב״א בתורת הבית‬
‫פך של חרם‪ ,‬כדאי׳ שבת קנז‪ ,‬א‪.‬‬
‫יג( לקמן עד‪ ,‬א‪.‬‬
‫יב( חסר‪• :‬אם״‪.‬‬
‫בית ה סוף שער ב בשם רבינו‪.‬‬
‫יד( ר״ל בתוספתא דמסיכתין ס״ח ה״כ וז״ל‪• :‬אגרדמן‪ ...‬קדח כמניקת ונפלה ממנה םיפה‬
‫כל שהיא אסורה מסני שםיסה של יין אסורה ואוסרת כל שהיא״ עכ״ל‪ ,‬ולכן כ׳ רביגו‪:‬‬
‫יז( כגי׳ שבדקדוקי‬
‫םז( חסר‪• :‬ואוסר״‪.‬‬
‫סו( עב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫•מתניחא דאגרדמי״‪.‬‬
‫ים( ר״ל וכלן שנמנו במשנה עו‪M ,‬‬
‫יח( חסר‪• :‬או״‪.‬‬
‫סופרים אות ק‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫אמורי׳ כ בעינן דבר שבמנין כדאמ׳ בגמ׳‪ ,‬ואם נתערבו אפי׳ באלף אום׳‬
‫את הכל בהנאה כ‪ ,‬ואיכא נמי אחריתי כגון ערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח‬
‫שאם היו דבר שבמנין ונתערבו אפיי באלף כלן ידלקו׳ וקתני להו להנד‬
‫במ׳ ערלהכא אגוזי פ ר ד וככרות של בע״ה לענין כלאי הכרם וחמץ בפםת‪.‬‬
‫ע״ז — כגון ש ב ד י כ ב ע״ז שגשברה ע״י יש׳]ראל[ וגתעדבו חתיכות‬
‫אחרות‪ ,‬וכן מורות לבובין — שגתבתרובג וגתערבו ולא הוכרו‪.‬‬
‫בחתימת‬
‫ושור‬
‫מהערופה‬
‫בעריפתה תהא כה‪.‬‬
‫צפרי‬
‫מכשיר‬
‫צפרי‬
‫ושער‬
‫שער‬
‫הגסקל — חתיכה כד מבשרה‪ ,‬וכן עגלה ערופה‬
‫—‬
‫גפקא לן כה‬
‫מצורע‬
‫—‬
‫אותה השחוטה כו‪ ,‬וגפקא לן מהקש דמכשיר למכפר‪,‬‬
‫מצורע‪ ,‬מכפר עגלה ערופה במ׳ קדושין כז‪.‬‬
‫נזיר‬
‫—‬
‫גפקא לן התם כת מהכתו׳כט קדוש יהיה גדל פרע‬
‫ראשו‪ ,‬קדושה כתוב בה כהקדש‪ ,‬ול״ש שער גזיר טמא ול״ש שער‬
‫גזיר טהור‪ ,‬מי׳ טמא בקבורה וטהור בשריפה תחת הדוד של שלמיו ל‪ ,‬מ״ט‬
‫משום‬
‫פגול‬
‫טמא‬
‫דשער גזיר טהור דומה להנד דפסולין בהקדש שהן‬
‫ו מ ת ר או‬
‫כיון‬
‫כהגך דגשרפין‬
‫דבשעת‬
‫תגלחתו‬
‫במצותן כגון פר‬
‫עדיין‬
‫לא‬
‫הביא‬
‫בשריפה כגון‬
‫ושעיר הגשרפין‪,‬‬
‫קרבן‬
‫עד‬
‫למחר‬
‫גם‬
‫וגזיר‬
‫איגו‬
‫‪ p‬המנויין במשנתינו שהם איסורי הנאה וכמש״כ רבינו באריכות לקמן עג‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬רב‬
‫ושמואל‪ ,‬והס הם הדברים שט הרשב״א בתורת הבית בית ד שער א דף קג בשם רבינו‬
‫כא( ם״ג מ״ז‪.‬‬
‫עיי״ש‪ ,‬ועיין היטב בדברי המאירי לקמן עד‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬המשנה‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫כב( צ״ב מדוע פי״ רבינו דוזקא בשברים ולא כרש״י שפי בשלימה ונתערבה בצורות כמותה‬
‫כג( שאם לא נתבתרו נכרין הן שהרי צורת עגול יש להן‬
‫שלא געשו לשם ע״ז‪.‬‬
‫נ ח ז״ל המאירי‪» :‬ושור הנסקל ר״ל קודם שנסקל ]וכן פי׳‬
‫כדאי׳ לעיל כט‪ ,‬א‪.‬‬
‫גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות ס״ט ה״ז[‪ ,‬אלא שנגמר דנו והוא מפני חשיבותו וכן כל‬
‫בעלי חיים כמו שהתבאר במסכת זבחים‪ ,‬וגדולי המפרשים ]הכוונה לרבינו[ פירשוה בחתיכה‬
‫כד‪ (.‬בכריתות ו‪ ,‬א ילפינן‬
‫מבשרו וראויה להתכבד‪ ,‬ואין הדברים גראין״ עכ״ל‪.‬‬
‫איסור הנאה בעגלה מדכי וערפו שם את העגלה מלמד שמעונה גניזה נעיי״ש במסורת הש״ס^‬
‫ואת גירסת רבינו לא מצאתי‪ ,‬והא דלא נקם רבינו מ״ש במסיכתין לעיל כט‪ ,‬ב‪ ,‬עיי״ש בתום׳‬
‫כו( שהרי המשתלחת מותרת באכילה כדאי׳ קידושין נז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫דיה כפרה‪.‬‬
‫ל( כדאי׳ נזיר‬
‫כס( במדבר ו‪ ,‬ה‪.‬‬
‫כח( קידושין נח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מ ( מ‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫סרק חמישי‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪225‬‬
‫עבודה זרה‬
‫יכול ליכגס לפגים שהדי מגלח הוא בשביעי ה״ל כפסולי דחוץ‪ ,‬וה״ט לכל‬
‫הקדושין‬
‫הגקברים והם שגויים בתמורה לא פ׳ יש בקדשי מזבח‪.‬‬
‫פטר‬
‫בשר‬
‫חמור — לאחר עריפה לב‪ ,‬וילפי׳לג לה מעגלה ערופה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫בחלב — מלא לב תבשל ג׳ פעמים א׳ אסור אכילה ו א אסור‬
‫הנאה‪.‬‬
‫חולין‬
‫שנשחטו בעזרה‬
‫—‬
‫מלבלב לד‪ ,‬אותו אתה משליך‬
‫‪ /‬׳ וקדשים‬
‫שיצאו כתיבי התם ובשד בשדה‪ ,‬כיון שיצא חוץ‪ ,‬והכי דרשי׳ ביה לה שאם‬
‫נכנם‬
‫לפנים ממחיצתו לו אתה משליד לכלב‪.‬‬
‫ויי״נ‬
‫שנפל לתוך הבור — מפ׳ ליה בגמ׳לז‪.‬‬
‫פרדישני‬
‫ולא‬
‫הדרי בהו — אע״ג דלא נתנו מעות‪.‬‬
‫משיכה‬
‫קנית‬
‫—‬
‫מנות‪.‬‬
‫בגוי אינה קונה‬
‫—‬
‫וכן הדין להגבהה ולכל ההקגאות זולתי‬
‫‪,‬‬
‫מעות דגלי בה ר ח מ מכסף מקגתולח‪.‬‬
‫] ד ף עא‪ ,‬ב[ כביכול לס למגא דגוי ויש בו יי״ג אסור ונאסר כולו‬
‫בהנאה עד שלא משכו מ״ה בעי׳ נתינת מעות תחלה שכבד קנאו במעותיו‬
‫עד שלא נאסר‪.‬‬
‫מלרמאמ‬
‫לאוירא דמנא קנייה‬
‫—‬
‫פי׳ בהגבהה‪ ,‬דס״ד שהכלי מונח‬
‫בכליו מא של גוי‪ ,‬ואי ק״למב הא דגר׳ במ׳ גיטיןמג ב׳ קופות זו לפגים‬
‫לג( בכורות ט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לב( כדאי׳ קידושין נו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לא( לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לד( כדאי׳ קידושין נח‪ ,‬א וחסר כאן‪• :‬תשליכון אותו״‪ ,‬והוא סטוק בשמות כב‪ ,‬ל‪.‬‬
‫לז( עד‪ ,‬א‪.‬‬
‫לו( חסר‪ :‬״אי״‪.‬‬
‫לה( בקידושין נח‪ ,‬א‪ ,‬וראה שם ברש״י‪.‬‬
‫לט( צ״ל‪• :‬כייל״‪.‬‬
‫לח( ויקרא כה‪ ,‬נא‪ ,‬וכםו שדרשו בבכורות יג‪x ,‬‬
‫מא( כ״ה בכת״י ונ׳‬
‫מ( בגמ׳ שלגו הגי׳‪• :‬כי מסא״‪ ,‬ובגמ׳ ס‪• .‬מכי מאסי״‪.‬‬
‫מב( = קשיא לך‪ ,‬את דברי רבינו אלה עד סוף הדבור‬
‫שט״ם היא וצ״ל‪• :‬בידיו״‪.‬‬
‫כ׳ הרשב״א בחי׳ למםיכתין ]טרם נדסם[ בשם רבינו מלה במלה בדיוק כמש״כ כאן‪ ,‬וכן‬
‫מג( עמ» כ‪,‬‬
‫התטב״א עיי״ש שהקשה עליו‪ ,‬וראה גם מאית ד״ה מה שפירשנו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪226‬‬
‫‪ , /‬ומק׳ ]שה[‬
‫מזו‬
‫ומונה‬
‫בקופה מה‬
‫עבודה זרה‬
‫מרק חמישי‬
‫נח מאי הוי כיליו של לוקח ברשות מוכר מד׳ ומתרץ‬
‫‪ , /‬אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח בו׳ ואיכא למי׳‬
‫שאני לענין גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטד‬
‫שאין‬
‫עשויות לשמור מאוירן‪,‬‬
‫מחיצות כלי‬
‫אבל לענין קנייה‬
‫דמנטראמו‬
‫לאויר כלי קגייה וגט גמי מדמשכהמז לאויר חצרה דמגטרא מגורשת‪ ,‬ו ב כ ל‬
‫מקום אויר רשות כרשות דמי לבד משבת דפליגי ד׳ ורבנן מח ב ק ט ג ה מ ס‬
‫שהונחה דאפי׳‬
‫כמי‬
‫צריד הגחה ע״ג משהו לדעת‬
‫בתוך ג׳‬
‫רבגן‬
‫והתם‬
‫ה״ס משום דגמרי לה ממשכן דהוי עקידה והנחה ממש‪.‬‬
‫הלוקח‬
‫גרוטאות מן הגויים‬
‫—‬
‫אפי׳ הוא צורף לא בטלה דאדעתא‬
‫דע״ז לא זבגה גוי‪ ,‬דלא הוה ידע לה נ‪ ,‬אא״ב משום הכי רישא יחזיר דלא‬
‫קגי ליה‪ ,‬אא״ב ע״ז דיש׳]ראל[‬
‫הויא ואיגו רשאי לא למוכרה ולא ליתגה‬
‫במתגה אלא להוליכה לים המלח‪ ,‬אלא לאו ש״מ בגוי מעות קוגות משיכה‬
‫לא‬
‫קגיא‪,‬‬
‫הרי‬
‫וסיפא‬
‫בדין הוא‬
‫צריד‬
‫דלא‬
‫למתגי‬
‫משד‪,‬‬
‫דאע״ג‬
‫משך‬
‫דלא‬
‫הוא שלו בכ״מ שהוא ובעיא גגיזה‪ ,‬אלא משום דתגיא רישא גמצא‬
‫ע״ז‬
‫בהן‬
‫משך‪,‬‬
‫דבמשך‬
‫ובמי‬
‫עמקי׳‬
‫ובמשיכתו‬
‫דאה אותה‬
‫בכורות נא אית להך שמעת׳‬
‫בין‬
‫תגא‬
‫הגרוטאות מ״ה‬
‫כולה בעגין אחריגא ומייתי‬
‫לה‬
‫להגד מתגי׳ לתיובתא לאידך גיסא‪ ,‬וסוף דבר לא השוו דברי גי׳ זו לגי׳‬
‫דבכורות‪,‬‬
‫מקח‬
‫ואגן‬
‫אהאגב כגי׳‬
‫דהתם‬
‫מעות ולא קני ליה‪ ,‬וכבד‬
‫ת״ש‬
‫ודמי‬
‫מפרשי׳‬
‫פי׳]דשתי[‬
‫ליהנב‬
‫רישא‬
‫ומשום‬
‫דאיכא‬
‫פ״ר ישמעאל נג‪.‬‬
‫המוכר יינו — קס״ד שמשכו עד שלא נו מדדו‪ ,‬דאי לא משכו‬
‫הא לא יהיב ליה במאי‬
‫קניא דתשרי‬
‫דמי דיהיב‬
‫ליה‬
‫בתר‬
‫הכי‪,‬‬
‫אלא לאו שמשכו בעוד שהיה בכליו של יש׳]ראל[ ואם פסק לו א ת דמיו‬
‫עד‬
‫שלא מדדו לכליו כ ב ר קנאו בפסיקת דמיו עם משיכתו׳ ולכשימדדנו‬
‫לכליו נאסר‪ ,‬מ״מ דמיה לא יאסרו שכבר נתחייב לו בדמיו קודם שאסר‪,‬‬
‫אלמא‬
‫משיכה‬
‫בגוי‬
‫קוגה‪,‬‬
‫דאי‬
‫אינה‬
‫קונה‬
‫אמאי‬
‫דמיו‬
‫מותרין‪,‬‬
‫לעולם‬
‫מד( חסר ‪» :‬הוא״‪.‬‬
‫ועיי״ש תום׳ ד״ד‪ ,‬והא שתי׳ בדרן אחרת‪ ,‬ועיי״ש רש״י ד״ד‪ .‬דהא‪.‬‬
‫מו( ברשב״א ובריטב״א במקום‬
‫מה( והמשך לשון הגמ׳‪. :‬שאין לה שולים עסקינן״‪.‬‬
‫םז( שם גם במקום מלה זו אי׳‪. :‬מדמסא״‪.‬‬
‫מלה זו אי׳‪. :‬מדמסא״‪.‬‬
‫נ( שיש ע״ז בין הגרוםאות‪.‬‬
‫מס( ‪1‬״ל‪. :‬בקלומה״‪.‬‬
‫מח( כדאי׳ שבת ו‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נג( לעיל ‪ M‬א‬
‫נב( בכת״י ישנה כאן מלה אחת שלא ידעתי לפענחה‪.‬‬
‫נא( יג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫גד( וכמו שפי׳ רבינו לעיל במשנה‪ ,‬עיי״ש העי ‪j‬‬
‫ד״ר‪ ,‬הלוקח וד״ד‪ ,‬אם•‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק חמישי‬
‫‪227‬‬
‫עבודה זרה‬
‫לא קניא ובדלאנה משכו ע ס ק י ‪ /‬אלא שהקדים לו דינר קודם מדידה וקני‬
‫ליה בגתיגת מעות׳ ואע״ג דלגבי יש׳]דאל[ ערבון אינו קונה אלא כנגדה נו׳‬
‫קונהנז׳ שדרכן להעמיד מקחיהן בערבון‪ ,‬א״נ דיגר‬
‫לגבי‬
‫גוי‬
‫אלא‬
‫שהקדים לו מעות‬
‫הרבה נח‬
‫לרוחא‬
‫דמלתא‬
‫ואע״פנח‬
‫לאו דוקא‬
‫שלא פסק‬
‫לו‬
‫דמים נם‪.‬‬
‫דאמר ר׳ ישנן בן נח — אם גזל פחות מש״פ ליש׳נראל[‪,‬‬
‫ת״ש‬
‫‪,‬‬
‫ואע״ג דיש׳נראל[ ל י ש ] ר א ל [ לאו ממוגא הוא׳ גוי ליש׳]ראל[ גהרג עליו‪.‬‬
‫ו א י אמרת — הויא לה כאלו היא שאולה בידו דכל היכא דאיתיה‬
‫ברשותא‬
‫דמרה קמא׳ כדא׳]מריגן[‬
‫ביש׳]ראל[‬
‫ל י ש ׳ ] ר א ל [ ם ‪ ,‬וה״ל כשאולה‬
‫בידו‪ ,‬וקס״ד משום דשקול ממונא דלאו דידיה נהרג׳ ואע״ג דלגבי יש׳]ראל[‬
‫הנגזל לאו ממונא הוא‪ ,‬והא לא שקלה דלא קני ליה‪ ,‬ואי קשיא ל ך אדמותיב‬
‫ליה‬
‫מדר׳ יוחגן ומפחות מש״פ‪ ,‬לותיב ליה מבריתא ומעקר גזילה דתניא‬
‫ע״זסא‪ ,‬על‬
‫בתר]םפתא[‬
‫הגזל‬
‫גזל וגגב וכן י פ ת תאר וכיוצא בהן גוי‬
‫בגוי וגוי ביש׳]ראל[ אסור יש׳]ראל[‬
‫בגוי מותר‪ ,‬איכא למי׳ חדא דהתם‬
‫לא תגי בהדיא גהרג‪ ,‬אסור קתגיםב‪ ,‬ומכלל אסור לא גפיק אע״ג דלא קגי‬
‫ליה‪ ,‬א״ג התם ה״גםג לה כגת דגזל ואכל‪ ,‬דהתם ודאי קגי ליה ומחייב‬
‫בתשלומין‪,‬‬
‫אבל‬
‫היכא דאיתא בעיגיה לא שמעי׳ מיגה‪ ,‬ומהא דר׳ יוחגן‬
‫שמעי׳ אפי׳ אית׳ בעיגיה כדקתגי בסופא בא גוי אחר ונטלה ממנו‪ ,‬אלמא‬
‫קגי לה במשיכה‪.‬‬
‫משום‬
‫דצעריה דיש׳]ראל[ — ולאו משום ממוגא‪.‬‬
‫א ״ ה סד אמאי לא נתן להשבון ־ ‪ -‬אא״ב דקגי ליה‪ ,‬משום הכי לא‬
‫נד‪ (.‬ר״ל אפילו בדלא משכו‪ ,‬שהרי רב אשי קאמר לה וליה ס״ל ומשיכה בגוי אינה קונה‪.‬‬
‫נו( במםלטלין אם משך‪ ,‬וכרב כבבא מציעא מז‪ ,‬ב‪ ,‬ועיי״ש גם עז‪ ,‬ב‪ ,‬וכן פסק הרמב״ם‬
‫נז( קונה הכל בדמים לבד‪,‬‬
‫ה ל מכירה פ״ח ה״ד י‪ 7‬טור וש״ע חו״מ ק» סי״ז‪.‬‬
‫נח( כ״כ גם רש״י ד״ה שהקדים‪ ,‬אלא‬
‫שהרי משיכה בגוי לא מעלה ולא מוריד‪.‬‬
‫שרש״י מפרש הקדים קודם שפסק‪ ,‬אבל רבינו )ירש ״הקדים״ — קודם המדידה‪ ,‬ור״ל אחר‬
‫הפסיקה‪ ,‬א״כ לא ‪1‬ריך לתת מעות הרבה לרוחא‪ ,‬ולכן כ׳ דבינו שאם דינר לאו דתקא‪...‬‬
‫נם( כל ענין זה כ׳ המאירי בד״ה הקדמת בשם‬
‫אז מיידי ״אע״פ״ שלא פסק‪.‬‬
‫ם( שאינו קונה את המילה אלא בשנוי כדאי׳ בבא קמא סו‪ ,‬א‬
‫״יש אומרים״‪.‬‬
‫םא( סוף ס״ם והובא גס בסנהדרין גז‪ ,‬א‪.‬‬
‫וראה חום׳ בםוגיין ד״ה ואי‪.‬‬
‫סב( ואע״ג שבםנהורין שם אמרו וחייב הוא ]ור״ל מיתה[ ורק משוס סיפא דקתני מותר‬
‫תני ברישא אסור‪1 ,‬״ל שם״ל לרבינו דעויף לי׳ להביא היכא ותני ״נהרג״ להדיא‪ ,‬כן‬
‫םד( כ״ה בכת״י אבל ב מ ו‬
‫םג( גי׳ חושד‪ .‬שלא מאתיה‪.‬‬
‫נ״ל ליישב‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫נתן לחשבון דיש׳]דאל[‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זדה‬
‫ב ר מחילה הוא ופחות מש״פ הואיל סה ליה‪ ,‬מי׳‬
‫צעדיה בשעתיה אית ליה‪ ,‬וגוי מיהא ממונא דלאו דידיה שקיל שלא מ ד ע ת‬
‫בעליו‬
‫תו‬
‫וע״כ‬
‫לא‬
‫כתי׳‪,‬‬
‫גבי‬
‫מפטר‬
‫דידיה‬
‫בהשבון דכי כת׳‬
‫אבל בגוי לא‪ ,‬וזה‬
‫ושקלה‬
‫ממוגא הוא ומ״ה‬
‫יש׳]ראל[‬
‫דעת‬
‫גהרג גוי‪,‬‬
‫א״ג‬
‫בר‬
‫רחמ׳סז והשיב את הגזלה‪,‬‬
‫הצרפתי סח‪,‬‬
‫מקניאסו‬
‫בי׳]שראל[‬
‫אלא א״א לא קגי‬
‫דהא דידיה היא ולמאן מחל ליה‪ ,‬והלא הגוי‬
‫ליה‬
‫גוי‪,‬‬
‫לא‬
‫קני‬
‫ליה לעולם‪.‬‬
‫] ד ף עב׳ א[‬
‫‪/‬‬
‫מאי לא נתן לחשבון דאינו ב ת ו ר ת חשבון — כלוטו‬
‫המית׳ א שוב איגו יכול לתקגה לפי שבשביל הצער שצעדו גהרג ואיגו‬
‫יכול‬
‫עוד להעביר מעליו הצער שעשה‪ ,‬אבל ממון ודאי חוזר לבעליו‪,‬‬
‫א״ה‬
‫אימא ס י פ א ב א גוי — וזה ודאי לא ציערו ליש׳]ראל[‪ ,‬ואי‬
‫אמ׳]רת[‬
‫משום דשקיל ממו׳ דלאו דידיה‪ ,‬הא לאו מ י ל ת א היא‪ ,‬שהרי אותו‬
‫יש׳]דאל[‬
‫שהוא בעל הממון איגו מקפיד עליו‪ ,‬ש נ י ת שיצאה פחות מש״פ‬
‫מ ת ח ת יד ישראל בין שיצאה מדעתו בין בע״כ ושוב איגו מקפיד עליה ולא‬
‫גקרא‬
‫גזלן אלא הראשון שגטלו מישראל בע״כ‪ ,‬וההוא ודאי‬
‫גקדא‬
‫גוטל‬
‫ממון שאיגו שלו‪.‬‬
‫אלא‬
‫ש ״ מ משיכה בגוי א י נ ו קונה — וקגייה גוי ראשון ושני ה״ל‬
‫גזלן גמור‪ ,‬ולפי דעתי גוי לגוי ב או גוי לישראל בשוה פרוטה ישגו ב ת ו ר ת‬
‫השבון שחייב לבעליו‪ ,‬אע״ג דלא כתי׳ בהו והשיב‪ ,‬מ״מ כתיב בהו ג מכל‬
‫עץ‪,‬‬
‫‪ /‬ולא תאכל מן הגזל‪ ,‬שאם גזל לא יאבלגו אלא יחזירו‪ ,‬ועוד כדי שלא‬
‫יהא‬
‫חוםא גשכר‪.‬‬
‫שלפנינו ובכ״ה הגי׳‪. :‬ומאי״‪ .‬וממ״ש רבינו להלן נראה ברור שרבינו גרים‪. :‬אי הכי‬
‫סו( אולי ג״ל ‪:‬‬
‫סה( צ״ל ‪. :‬מחיל״‪.‬‬
‫אמאי לא נחן לחשבון מאי לא‪...‬״‪.‬‬
‫סח( כן פי׳ רש״י בעירובין סב‪ ,‬א‬
‫סז( ויקרא ה‪ ,‬בג‬
‫‪.‬כבר קניא״‪.‬‬
‫ד״ד‪ ,‬לא ועיי״ש בתום׳ ד״ה ‪•P‬‬
‫ב( אפי׳ בפחות משוד‪ .‬פרוסה‪.‬‬
‫א( קריאת מלה זו אינה ברורה לי‪.‬‬
‫ג( בראשית ב‪ ,‬מז ומסםוק זה ילסינן בסנהדרין נו‪ .‬ב אסור גזל לגוי‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ההוא‬
‫ומפ‬
‫‪,‬‬
‫כך‬
‫דאמר לחבריה‬
‫פרק חמישי‬
‫‪229‬‬
‫עבודה זדה‬
‫‪ — /‬ומסקנא דאי לא פסק לו דמי לא קנאו‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫רבי האי ב ס מ ק ח ד כנץ שקנאו מן המוכר ואמ׳ לו הקניתיך בדמי‬
‫וכך מעכשו ולכשארצה למוכרה והקרקע עומד ביד הלוקח ה אי הוי‬
‫קני‪ ,‬אי ל א ו קני ליה‪ ,‬וכי אמ׳]רינן[‬
‫כה״ג‬
‫דקני ליה בהכי‪ ,‬ה״מ דלא‬
‫‪,‬‬
‫משכח‬
‫לזבוני טפי אבל אי מצי לזבוני טפי לא קני ליה קמא א מ זוזי‬
‫אנמיה‪,‬‬
‫ו מ ם ת ב ר א ז לי דאי אמ׳ קמא אנא יהיבנא לך טפי כמה דמשכחת‬
‫מיניה‪,‬‬
‫דקני ליה קמא‪ ,‬ולא מצי לזבוני לאידך‪ ,‬דכיון דאקני ליה בההיא‬
‫שעתא בק׳ כ״ש דאקני ליה בק״ק דיש בכלל מאתים מנה‪ ,‬דכי אמ׳]רינן[‬
‫זחי‬
‫אנסיה‪ ,‬היינו דלא בעי ליה האיך למתן ליה טפי‪ ,‬אבל היכא דבעי‬
‫למתן ליה כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא‪ ,‬ואי זבנה לאחרינא בטפי‬
‫ולא אמלך בקמא ובתר הכי שמע קמא ובעי למתן ליה כי האיך מפיק לה‬
‫מיניה‪,‬‬
‫אלא‬
‫דכל כמה דלא אמליך ב ק מ א ח אנוס הוא‪ ,‬ואם לא פסק לו דמים‬
‫אמר לו הקניתיך מעכשו וכשארצה למכרה בכשם שישומו אותה ג׳‬
‫בני‬
‫אדם‪ ,‬הרי הוא כפסק לו דמים וקני ליה כדאי׳ ט‪ ,‬וכת׳ רבי׳ האי י‬
‫ואם‬
‫פסק לו דמים ועשאן חוב עליו הרי הוא כנתינת מעות‪ ,‬הלכך גבי‬
‫גוי דקני מעות ותו לא מתסרי דמי‪ ,‬משך חמריו ופועליו שמביאין תבואה‬
‫אוכל ועדיץ הפי׳ ]רות[‬
‫על כתיפיו או על חמוריהם אע״פ שהכגיסן לתוך‬
‫ביתו לאו משיכה היא ולא מהגיא ליה פסק‪ ,‬מדד דה״ל משיכה גמורה ולא‬
‫פסק לו דמים ידועים ולא מהניא משיכה והיינו פסק עד שלא יא‪ ,‬ואם פרקן‬
‫לתוך‬
‫ביתו שהיא משיכה גמורה ואפי׳ מדד כיון שלא פסק לא קנה‪ ,‬אבל‬
‫פסק אע״פ שלא מדד משפרקן קנה דהויא ליה משיכה עם פסקת דמים‪,‬‬
‫ופשוט הוא‪.‬‬
‫תבן‬
‫ה ת ם הנצוק‬
‫‪ — /‬נצוק — משקה היורד בקלות‪ ,‬הקטפרם —‬
‫משקה היורד במדרן‪ ,‬ומשקה טופח — בין שני אשברונות‪ ,‬כגון ב׳ גוממיות‬
‫זו בצד זו ומשקה טופח על העובי שביגיהם שגוגע לכאן ולכאן כל אלו‬
‫ו( חסר‪• :‬לא״‪.‬‬
‫ד‪ (.‬צ״ל •המוכר״ וכ״כ במקח וממכר שם כמה פעמים‪.‬‬
‫ד( בפרק לו‪.‬‬
‫ז( מכאן והלאה דברי רבינו הס וכתבם הרשב״א בחי׳ למםיכתץ ןעותו בכת״ק בשם‬
‫רבינו‪ ,‬והקשה עליו‪ .‬ושיםת רבינו זו מובאה גם בטור חו״מ רו‪ ,‬וגס במאירי‪ ,‬וחולק‬
‫ח( ב ת ר שחסר‪• :‬לאו״ וגס בדברי רבינו שכ׳‬
‫עליו ג״כ וע׳ גם ברא״ש‪.‬‬
‫י( בספר המקח‬
‫ס( נ׳ ד‪1‬״ל‪• :‬כדאמת׳ ״‪.‬‬
‫הרשב״א שם איתא מלת •לאו״‪.‬‬
‫יא( חסר‪• :‬מדד״‪.‬‬
‫והממכר סרק יא‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪230‬‬
‫עבודה זרה‬
‫סרק חמישי‬
‫אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה — לטומאה — שאם היה מקלח מכלי‬
‫טהוד לכלי טמאיב דרך מדרון מה שבאמצע טהור‪ ,‬וכן אם היו ב׳ גומות‬
‫באחת חולין טמאים ובאחת חולין טהורין ומשקה טופח על העובי ש ב י ג י ה ם י ג‬
‫הטהור טהור‪ ,‬ותמיד׳ לי יו גהי דמשקה טופח איגו חבור גיזול האי מ ש ק ה‬
‫טמא וגטמי למשקה סו טהור‪ ,‬דתגיא בתו׳]ספתא[ טבול י ו ם ם ז חמור במשקין‬
‫מבאוכלין ושבמשקיןיז תחלה לעולם ומטמאין כמה שהןיח‪ ,‬ואיכא ל מ י ׳ ] מ ד [‬
‫משקה‬
‫ט״ייט קאמד‪ ,‬שאם היה משקה‬
‫גומות ומשקה‬
‫תרומה‬
‫ב׳‬
‫תרומה‬
‫בכלי אבן כ שיש‬
‫בו‬
‫כמו כן על העובי אשד‬
‫ביגיהס וגגע ט״י‬
‫בגומא‬
‫א׳ היא פסו׳ ] ל ה [ ואיגה פ ו ס ׳ ] ל ת [ כ א ובתורת חבור גמי לא מטמאין שאין‬
‫משקה טופח מחבר‪ ,‬דתגי׳‬
‫הטומאה‬
‫בתו׳]פפתא[‬
‫דט״יכב אחד משקה שגטמא‬
‫וא׳ שגיטמא בולד הטומאה הדי זה תחלה‬
‫וחבידו לחבירו אפי׳ הן ק׳‬
‫לעולם מטמא‬
‫באב‬
‫חבירו‬
‫ח ח ממשקה ט״י שסוסלין ואין מטמאין‪ ,‬ולא‬
‫לטהרה — שאם היתה גומא ובה ד׳ סאה והיא מקלחת לגומא שלמטה הימגה‬
‫ובין שתיהן יש בהן מ׳ סאה אין טובלין בעליוגהכג שאין התחתונה חבור‬
‫לעליונה‪ ,‬וכן אם המים יורדין מגומא העליונה לתחתונה דרד מדרון׳ ואפי׳‬
‫היו‬
‫שתיהן שוות ומשקה טופח בין זו לזו אינן חבור והטובל ש ם‬
‫בא׳‬
‫מהן לא עלתה לו טבילה‪ ,‬אבל האשבורן — כלומד אם היו ב׳ גומות שוות‬
‫וטופח‬
‫להטפית‬
‫הולד‬
‫מזו‬
‫לזו‬
‫בין‬
‫מלמעלה‬
‫בין‬
‫דרד‬
‫גקב‬
‫שהוא‬
‫גקוב‬
‫יד( את‬
‫יג( ונוגע לכאן ולכאן‪ ,‬כמש״כ רבינו לעיל•‬
‫יב( נ״ל שחסר כאן‪. :‬או שיורד״‪.‬‬
‫קו׳ ואת תי׳ של רבינו כ׳ המאירי בסוגיין עב‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬כשם בשם רביגו‪ ,‬בסגנוגו הוא עיי״ש‪.‬‬
‫סו( שהרי משקה טופח מסמא אסי׳ את הכלי‪ ,‬ראה כלים ס״י מ״ח‪ ,‬ועי מוזרות פ״א מ״ס‬
‫יז( צ״ל‪ :‬״שהמשקיף׳‪.‬‬
‫מז( ס״א ה״ג‪ ,‬ע׳ בתוספתא שלפנינו‪.‬‬
‫ובר״מ ור״ש שם‪ ,‬מ״ב‪.‬‬
‫יח( וכן ססק גם הרמב״ם הל׳ סומאת אוכלין פ״ד ה״ב‪ ,‬ולא כרש״י פסחים לג‪ ,‬ב‬
‫יט( = טבול יום‪ ,‬והגר״א מ״ל באליהו רבא למשנה טהרות ם״ח‬
‫ד״ד‪ .‬בכביצה‪.‬‬
‫מיט פי׳ נ״כ את המשנה בטבול יו* וזכה לכוון לפי׳ רבינו‪ ,‬אלא שהגר״א ז״ל פי׳ כן‬
‫כ( אינני יודע מדוע נקט רבינו »כלי אבן״ דווקא‪,‬‬
‫מכח קר על קטפרס עיי׳׳ש‪.‬‬
‫ו‪1‬״ב‪ ,‬וז״ל המאירי בשם רבעו‪. :‬במשקין של תרומה ונגע טבול יום באחד מהם שפסול‬
‫ואינו פוסל ואם היה משקה טופח מחבר נעשה הכל אחד וטמא ועכשו שאינו חבור האחד‬
‫כב( פ״א ה״ב‪.‬‬
‫כא( כדאי׳ טבול יום פ״ב מ״ב‪.‬‬
‫טהור״ עכ״ל‪.‬‬
‫בג( אבל בתחתונה סובלין וכר יהודה וכמש״כ רבעו בסוף הובור‪ ,‬ורבינו לא ס«ל‬
‫כתום׳ גיטין טז‪ ,‬א ד״ד‪ .‬המוק‪ ,‬אלא רבינו מסרש דקססרס אינו חבור ר״ל רק לגבי‬
‫עליונה וגס לא ס״ל לרבינו כר״ת שם עיי״ש‪ ,‬ומ״ש המאירי בםוגיין ״לטהרה כמד״ וכד‬
‫פרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪231‬‬
‫עבודה זרה‬
‫‪,‬‬
‫כשפופרת הנאד מ• הרי הן חבור והטובל ב א מהן טהור׳ וכן לטומאה אם‬
‫הגומות השוות והוא משקה תרומה והן בכלי אבן כ ונגע ט״י באחד‬
‫היו‬
‫מהן וטופח להטפיח בין זו לזו שתיהן טמאות‪ ,‬דאמ׳כה הגצוק והקטפרם‬
‫‪/‬‬
‫‪,‬‬
‫ה״מ להכשיר העליונה אבל להכשיר התחתונה הוי חבור ל ד יהודה דאית‬
‫ליה‬
‫ך‬
‫גוז־ אחית‪,‬‬
‫כ ד ת נ י א מ ג׳‬
‫גוממיות בנחל התחתונה והעליונה של‬
‫ך‬
‫ואמצעית של מ׳ סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר׳ יהודה או׳‬
‫מאיר‬
‫היה אומר מטבילין‬
‫בתחתונה‬
‫בעליונה ואני או׳‬
‫וחכ״א כאן וכאן‬
‫אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ׳ סאה‪.‬‬
‫אמ׳‬
‫מערה‬
‫ר ב הונא נצוק כז לטומאה‬
‫‪ /‬למנין יי״ן הוי חבור — שאס היה‬
‫מחבית של התר לשל אסור‪ ,‬או שנגע גוי למטה‪ ,‬כל היץ העליון‬
‫אסור‪ ,‬ודוקא שמערה דרך פיה או דרך שוליה‪ ,‬שכולו נמשך אחר הנקב‪,‬‬
‫א ב ל אם היה מקלח מן הצדדין לא עדיף ממגע בלא נצוק ואינו חבור אלא‬
‫לאותו יין שעד הנקב מלמעלה‪ ,‬כההיא מעשה דברזא ד ר ב פפאמז‪ ,‬דמגעו‬
‫הוה‬
‫ולא נצוק הוה‪ ,‬שלא בגופיה נגע‪ ,‬ולא הוה ר ו ב כ ט חבור אלא מה‬
‫שלמעלה מן הנקב‪ ,‬ואי ק ״ ל ל הא גבי מקרה אמה לא ערוב מקואות כשפופרת‬
‫הנאד‪ ,‬והנה כי כלו נעשה חבור בין מלמעלה מן הנקב בין מלמטה‪ ,‬התם‬
‫לאו‬
‫משום דחבור הוא אלא משום‬
‫הוה‬
‫חבור ומה שלמטה מן הנקב נהי דחבור לא הוי‬
‫שהמשקי׳‬
‫אכפת‬
‫לן‪,‬‬
‫העליונים‬
‫וגבי‬
‫יץ‬
‫מעורבים‬
‫נמי‬
‫עם‬
‫העליון‬
‫ערוב הוא‪ ,‬ומה שמן‬
‫התחתונים‪ ,‬וכיון‬
‫נאםרלג‬
‫חבור‬
‫הנקב ולמעלה‬
‫ערוב מיהא הד‪,‬‬
‫דערוב׳‬
‫ותחתון‬
‫לאיהולב‬
‫משום‬
‫לא‬
‫ערובי‬
‫כדפ׳]רישגא[ כח בברזא‪.‬‬
‫כד( כר״ת בתום׳ גיםין םז‪ ,‬א ד״ד‪ .‬הנצוק‪.‬‬
‫דברי המאירי הס ולא מדברי רבינו‪.‬‬
‫כו( חגיגה‬
‫כה( ברור לי שלסני מלה זו חסר‪• :‬הא״ ‪,‬ראה מ״ש רבינו לעיל‪.‬‬
‫כס( ‪ p‬הוא‬
‫כח( לעיל נס‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מ ( חסר הקו האלכסוני‪.‬‬
‫ים‪ ,‬א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ל( = קשיא לך‪.‬‬
‫בכת״י‪ ,‬ונ״ל שמלה זו ט״ם היא וצריכה להמחק‪.‬‬
‫לב( קריאת‬
‫לא( כן הוא בכת״י ונ׳ שצ״ל ‪- :‬אמרי׳ ״‪ ,‬וכ״ה במקואות ס״ו מ״ז‪.‬‬
‫מלה זו אינה ברורה לי ואסשר לקראה ג״ב‪ :‬״לא הוי״‪ ,‬אבל נ׳ יותר כמו שהעתקתי‬
‫בסנים ור״ל שהמים שלמטה מן הנקב כשסוסרת הנאד מעורבים ל״איהו״ היינו המים‬
‫העליונים •לא אכפת לן״‪ ,‬לגבי הכשר המקוה בץ מחובתם למעורבים‪.‬‬
‫לג( חסר‪• :‬משום״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪232‬‬
‫אימא‬
‫אלא‬
‫פרק חמישי‬
‫סיפא האשבורן‬
‫ע״י טופח‬
‫—‬
‫עבודה זרה‬
‫‪ /‬לד‪ ,‬והאמ׳]דת[ דאפי׳ נצוקלה‪.‬‬
‫מהא ליכא ל מ ש מ ע מיניה — אי רישא דוקא תנא רישא אטו‬
‫סיפא דוקא תנא רישא אטו סיפא‪ ,‬מ״מ קי״ל‬
‫סיפא לו‪ ,‬אי‬
‫דנצוק‬
‫חבור‬
‫ליי״ן וכ״ש טופח ל ה ט פ י ח א בין ב׳ כלים‪ ,‬ונ״ל כי היפי דנצוק הוי ח ב ו ר‬
‫ליי״ן משקה טופחלז נמי הוי חבור‪.‬‬
‫]דף‬
‫עב‪,‬‬
‫ב[‬
‫פחסתו‬
‫צלוחיתו‬
‫—‬
‫פי׳‬
‫שנהפכה‬
‫צלוחיתו‬
‫ופחסה‬
‫המשקה תחתיה‪ ,‬בהפיכתו יצא מן היין שבצלוחית וחזר למשפר ת ת ע כ ב לח‬
‫בגומא שבו‪.‬‬
‫ת״ש‬
‫ליתסד‪,‬‬
‫המערה‬
‫איכא‬
‫‪ /‬הא ד ב י נ י‬
‫למי׳ ] מ ר [‬
‫דקמפסיק‬
‫‪ — /‬ואי ק״ללט מה שבכלי העלית נמי‬
‫פסוקי‪,‬‬
‫מ״מ‬
‫ש״מ‬
‫דיש‬
‫חבור‬
‫לגצוק‬
‫לענין יי״ן‪.‬‬
‫תרגומה‬
‫רב ש ש ת‬
‫‪ /‬כ ח גוי דרבנן‬
‫‪ /‬ההוא דנפק — פי כח גוי‬
‫ומגעו היכא דלא שמעיניה ד נ ס ו ד מ איגו אסור אלא מגזירה דרבנן‪ ,‬דגזרו‬
‫עליו ואסרוהו מספק נסור‪ ,‬ובההוא דנפק גזרו משום ספק נםיד אבל האיד‬
‫ד ח ב י ת לא גזרו משום ספק נסוד‪ ,‬והנה כי היה דעתו של רב ששתמא שמי‬
‫שמנסר בשפיכה אינו מגסך אלא מה ששופך אבל מה שבחבית לא‪ ,‬דס״ל‬
‫דנצוק אינו חבור‪ ,‬ומשום דקרקיש ליה שרי דאין דרך נסוך בכך׳ הלבד‬
‫לד( נראה לי שהקו האלכסוני שהוא במקום ‪.‬וכו׳״‪ ,‬ר״ל להטפיח הוי חבור‬
‫לטומאה ולטהרה‪ ...‬הא לענין יין נסך לא הוי חבור‪ ,‬כואיתא בגמרא‪ ,‬וכמו שכתב‬
‫לו( ברור שט״ס‬
‫לד‪ (.‬הוי חבור לענין יין נסך‪.‬‬
‫רבינו לעיל ד״ד‪ .‬אבל‪.‬‬
‫לז( הגאונים כבר פסקו דקי״ל מצוק‬
‫היא וצ״ל נ ‪.‬תנא סיפא אטו רישא״‪.‬‬
‫חבור הוא ליי״נ‪ ,‬כ׳ רבינו שסופה להספידו הוא כש״כ‪ ,‬ואח״כ הוסיף מדעתו ז״ל שגס‬
‫טופח לבד נמי הוי חבור‪ ,‬ועי תורת הבית בית ה ריש שער ה‪ ,‬ומלשונו של רבינו כאן נ׳‬
‫שס״ל שסוסח לבד אוטד בהנאה כנצוק לשיטתו )כמש״כ לקמן* והדבר צ״ב‪ ,‬ועמ״ש בזה‬
‫לח( כ״ה בכת״י‪ ,‬ונ׳‬
‫בב״י יו״ד קכו ד״ד‪ ,‬י״א ומ״ש שם בשם רבינו ירוחם‪.‬‬
‫שצ״ל‪. :‬ונתעכב״‪ ,‬ולפמ״ש חום׳ ד״ד‪ ,‬סחסתו‪ ,‬דברי רבינו צ״ב‪ ,‬עיי״ש‪ ,‬ופי׳ של רבינו‬
‫לס( = קשיא לך‪,‬‬
‫על ‪.‬סחסתו״ חדש הוא‪ ,‬ועמ״ש לעיל נו‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬שסחסו‪.‬‬
‫מ( עמש״כ רבינו לעיל נז‪ ,‬ב ד״ד‪ .‬ההוא‪.‬‬
‫ורבינו כ׳ את תוכן דברי הגמ׳‪.‬‬
‫מא( את דברי רבינו אלד‪ .‬עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בסגנונו הוא בתורת הבית בית ה‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫האי‬
‫דחבית‬
‫פרק חמישי‬
‫‪233‬‬
‫עבודה זרה‬
‫בשתיה במי מותר‪ ,‬מ״מ כ י ה דקי״ל דג״חמב לא אכפת לן‬
‫בהא ד ר ב ששת‪ ,‬דאע״ג דלא מנסך אלא מה שיצא לחוץ‪ ,‬הרי אותו שבפנים‬
‫מחובר הוא למה שיצא לחוץ וא״א בלאו הכי‪ ,‬הלכך כולו אסור בהנאה מג‪.‬‬
‫איל‬
‫קטיפו‬
‫או‬
‫רב מד‬
‫— אע״ג‬
‫להנהו‬
‫נפיצו הקלוח כי‬
‫היכי‬
‫דשקליתו‬
‫דלא‬
‫ליתםר‬
‫מניהו‬
‫מעקרא אפ״ה‬
‫דמי‬
‫אותו היץ‬
‫המדה‬
‫שבכלי‬
‫לנצוק‪ ,‬דילמא אית ביה גומא והוי בה עכבת יין וקאמרי ליה לכולי חמרא‬
‫דידכו‪,‬‬
‫ומפ׳‬
‫הצרפתי מה‬
‫כי‬
‫קטיפי‬
‫ביד‬
‫שתעבירו‬
‫היד‬
‫באמצע‬
‫הקלוח‬
‫קודם שיגיע למטה‪ ,‬נפיצו הוא בכלי עצמו‪ ,‬כלומר יקצרו א ת הקלוח שלא‬
‫‪,‬‬
‫יגיע ראשו בכלי זה וראשו ב בכלי אחד‪.‬‬
‫כי‬
‫משפכיתו חמרא — של ישי]ראל[ מו‬
‫‪,‬‬
‫פי׳מז א פ י בהולכה‪.‬‬
‫דלמא‬
‫אדאזליתומח — פי׳ מכיון שסופו לישפך מכלי לכלי שמא‬
‫יסייע אתכם הגוי בשפיכה מט‪ ,‬שדיוזו עלויה — ודוקא היכא דבעי לשפוכי‬
‫אבל היכא דלא בעי לשפוכי מותר להוליכה אפיי הגוי לבדו אם היא חסרה‬
‫או בעגין שלא נ ליגע בה‪ ,‬אפיי בעגין שיכול הגוי לנגע אם אותו ישי]ראל[‬
‫הולך עמו בצדו שיוכל לשמור את ידו מותר‪ ,‬והא דאמ׳ באידך פירקיןנא‬
‫מג( ומה שיצא לחוץ‬
‫מב( = תצוק חבור‪.‬‬
‫שער ה דף קנא‪ ,‬בשם רבינו‪.‬‬
‫הוי ודאי נסך‪ ,‬ולא רק משום ספק‪ ,‬ואע״ג דלא שמעיניה שנםך‪ ,‬וגס לעיל ם‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬ואי‬
‫כ׳ רבינו שמה שהורק מכח גוי אסור בהנאה‪ ,‬ועמ״ש המאירי בםוגיין ד״ד‪ ,‬גוי שכחו‬
‫בטונה היא ירד נסוך ולכן גם הנצוק לזה אסור בהנאה‪ ,‬ולענ״ד לפי םברו^המאירי י״ל‬
‫קר הש״ך יו״ד קכה ס״א‪ ,‬שהרי בסי׳ קכד םי״ד מיידי בהוצאח ברזא‪ ,‬תדאי שלא הוי‬
‫מה( במי׳ רש״י‬
‫מד( בגמ׳ שלפנינו נוסף‪• :‬חםדא״‪.‬‬
‫דדן־ נסוך‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫שלפנינו לא נמצא סי׳ זה‪ ,‬וכבר כתבתי שאינני יכול לברר למי נתכוון רבינו‪.‬‬
‫מו( לא זכיתי להבין‪ ,‬סשיטא דביין של ישראל עסקינן‪ ,‬וע׳ תום׳ רי״ד‪ ,‬שכ׳ שמדברי רש״י‬
‫נ׳ שהיין היה של גוים‪ ,‬והקשה עליו וז״ל‪• :‬וא״כ מה היה חושש דקא אתי מכחו״‬
‫מז( ברור שלפני‬
‫עיי״ש‪ ,‬ואינני יודע איך נ׳ מדברי רש״י שביין של גוים מיידי‪.‬‬
‫מח( כ״ד‪ .‬בכת״י‬
‫מלה זו חסרות המלים שבגמ׳‪• :‬לא ליקרב גוי לסייע בהדייכו״‪.‬‬
‫מט( בכת״י יש כאן מלה א שלא‬
‫וג׳ שם״ם היא וצ״ל‪• :‬משתליחו״‪.‬‬
‫נא( לעיל ס‪ ,‬זג‬
‫נ( חסר‪• :‬יכול״‪.‬‬
‫יכולתי לסענחה‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪234‬‬
‫מליא‬
‫מבא‬
‫אםו׳נב‪,‬‬
‫התם‬
‫פרק חמישי‬
‫דקאזיל‬
‫עבודה זדה‬
‫אחוריה‬
‫יש׳]ראל[‬
‫דלא‬
‫מנסך מ‬
‫מצי‬
‫ליה ונטריה שדי‪.‬‬
‫גושת׳‬
‫בר גושת׳ — כגון זה נד׳ כלי הואנה שיש לו בפיו ש פ ו פ ר ת‬
‫זקוף ומגיע עד קרקעיתו של כלי‪ ,‬ויש לו שפופרת אחר מוטה בצדו ראשו‬
‫הא׳‬
‫‪p‬‬
‫געוץ בזקוף וראשו האחר גכנס לכלי ריקן בצדו‪ ,‬ושואב‬
‫אדם‬
‫בפיו‬
‫הזקוף והיין יוצא דרך אותו השפופרת וגכגס בכלי הריקן ד ר ך אותו‬
‫והזקוף גקדא גושת׳‪ ,‬והמוטה נקרא‬
‫המוטה‪,‬‬
‫בת גושת׳‪ ,‬והגה‬
‫בא‬
‫ושואב‬
‫מן הגושת׳ והתחיל היין מקלח דרך שניהם‪ ,‬והניח גוי את ידו על הגושת׳‬
‫והפסיקן‪,‬‬
‫אסרת‬
‫אמרו רבא לכל אותו יין שבכלי אפי׳ בהגאה‪ ,‬אמ׳‬
‫ליה אמאי‬
‫הקלוח העולה‬
‫דרך אותה‬
‫לכוליה אפי׳ בהנאה אפי׳ בנצוק‪ ,‬שהרי‬
‫שפופרת‬
‫נצוק הוא או קטפרס לאותו יין שבכלי‪ ,‬שהרי אינו מונח בתוכה‬
‫וסופו לצאת ממנה ולא לתוכה כדרך הנצוק‪ ,‬נהי נמי דאותו הקלוח א פ ו ר‬
‫בהנאה‬
‫מפגי‬
‫ששכשמ‬
‫הגוי‬
‫בחזרתו‪,‬‬
‫אבל‬
‫אותו‬
‫המונח‬
‫מפני‬
‫מה‬
‫אתה‬
‫אוסרו בהנאה‪ ,‬להוי כסתם יי״ננו דאמרנז סתם יי״ננו נפל יין ביין ימכר‬
‫כולו לגוים חוץ מדמי יי״נ שבו‪ ,‬אלא ש״מ כי נ״חנח הוא‪ ,‬והרי הוא כאלו‬
‫הכגים ידו לפגים דרך פיו ושכשך בו דכוליה חבור וכוליה אסור בהגאה‪,‬‬
‫א״ ל שאגי גושת׳ ובת גושת׳ דכולי‬
‫גדיד בתריה‪ ,‬י״מ מפגי שהיין כולו‬
‫הוא לצאת דדך הגושת׳ הוי‬
‫בהפסקת הקלוח כלו משתכשך ואפי׳‬
‫טריד‬
‫אותו המוגח‬
‫מגעת‬
‫בכלי חוץ לשפופרת‪ ,‬וי״מ שכיון שכולו גמשך אחד הגושת׳‬
‫עד למטה הרי אותה הגושת׳ כאלו הוא גופו של כלי ושכשד בו‬
‫גב( המשך לשון הגמ׳ שם‪. :‬חסירא שרי דלא נגע״‪ ,‬ודברי רבינו אלה אינם מובנים כלל‪,‬‬
‫אבל מצאתי בתורת הבית בית ה שער ב סוף דף קלז שכ׳ וז״ל‪ :‬״וכ׳ הרמב״ן ז״ל בשם‬
‫הראב״ד ז״ל הכובא מליאה ואסור דוקא בדאזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטיר ליה‬
‫אבל אזיל בתריה בצוו ומצי מנסר ליה שפיר אפילו מליא נמי שרי דהא חד ליה דלא‬
‫גג( ס״ס וצ״ל ‪:‬‬
‫נ ג ע ‪ . . .‬וכ׳׳כ הראב׳׳ד ז״ל בעצמו בפי השוכר גבי שסוכאי״ עכ״ל‪.‬‬
‫נד( הצורה שבכת״י היא כ״כ לא ברורה עד שלא‬
‫״מנסר״‪ ,‬ראה הע׳ הקודמת‪.‬‬
‫נה( ראה דברי המאירי ד״ד‪ .‬מאחר ויתבררו לך‬
‫מצאתי תועלת להדסיס אותה‪.‬‬
‫נו( קריאת מלה זו‬
‫היטב דברי רבינו אלה‪ ,‬אע״פ שהמאירי שינה והוסיף הרבה‪.‬‬
‫גח( = גצוק חבור‪.‬‬
‫נז( לקמן עד‪ ,‬א‪.‬‬
‫אינה גרורה לי‪,‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫מעט‬
‫פרק חמישי‬
‫‪235‬‬
‫ע בוד ה ז רה‬
‫כולו אסור מפני שכולו משוך לפיו׳ ואנא גט במי כולו משור לאותה‬
‫גושתא‪ ,‬אבל הנצוק הוא מקלח דרך פיו מ״מ הקלוח ח ת לכלי הוא הלכך‬
‫חבור‬
‫אינו‬
‫שבכלי‪.‬‬
‫למה‬
‫קנישקניז‬
‫זה‬
‫—‬
‫כלי הוא שיש בו נקבים הרבה זה למעלה מזה או‬
‫בצד זה ונותנים בו קנים ושותים בני אדם כל א׳‬
‫אם‬
‫היה‬
‫יכול‬
‫הכלי‬
‫‪,‬‬
‫יש ]ראל[‬
‫במקום גבוה ומוטה ע״י‬
‫לשתות‬
‫בקגה זה‬
‫וגוי‬
‫בקנה שלו‪ ,‬והנה‬
‫והיץ יוצא מאיליו דרך הקנים‬
‫בקגה זה׳‬
‫כי‬
‫הגוי‬
‫עושה‬
‫איגו‬
‫כלום אלא שפותח פיו והיין יורד לתוכה‪ ,‬והרי הוא כקערה בעלמא‪ ,‬ואפי‬
‫למ״ד‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫ג״חם‪ ,‬הכא לא קעביד ולא מידי ולא א ס ‪ ,‬אבל קידם פסק הגוי‪,‬‬
‫היין הנשאר אסור כי בשעה שפותח ס• א ת פיו היין היורד חוזר לאחוריו‬
‫שנותן‬
‫לו על שפתיו ומחזירות אותו ומרבה הקלות לפיו של‬
‫‪,‬‬
‫יש ]ראל[‬
‫הגה כי גשתכשד היין בחזרתו וגאסר‪ ,‬וליבאי מגמגם עליוםא‪.‬‬
‫] ד ף עג‪ ,‬א[‬
‫יי״נ‬
‫אסור ואוסר בכל שהו מים ביין ויין במים א בנ״ם‬
‫ס( = נצוק חבור‪ .‬ראה בראשונים שכולם הקשו‪ :‬כיון שהנצוק‬
‫נט( נ׳ דצ״ל ‪• :‬והכא״‪.‬‬
‫םא( הרשב״א‬
‫ם*( ברור שצ״ל‪, :‬׳שסוגר״‪.‬‬
‫אסור היאך אסשר דקנישקניז מותר עיי״ש‪.‬‬
‫בחי׳ למסיכתין ןעודנו בכת״י[ אחת שפ הקושיא שכתבתי בהע׳ ם כ׳ וז״ל‪* :‬וכתב הראב״ד‬
‫ז״ל פירוש הענין בפירושיו כאן ובסוף דבתו אמר ולבי מגמגם עליו לסי שהענין כמו‬
‫זר נחשב ורחוק מן הדמיון במה כת התירו גדול‪ ,‬אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר‬
‫וזה לשונו‪ ,‬חיי ראשי יתתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי כה התר שתייה‬
‫בחבית למאי דלא אחי בברזא כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד‬
‫זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת וישראל פותח פיו‬
‫ושוחה וגוי פוחח פיו ושותה‪ ,‬ואע״ג דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי‪ ,‬דטעמא‬
‫דכי אסתנן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פחחא או בההוא בחא‪ ,‬דאמתנן‬
‫כל מאי דאתי בההוא סתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי‪ ,‬אבל‬
‫קנישקין מאי דאתי בבתא דישראל לא אחי בברזא דגוי‪ ,‬דחמרא בההוא סתחא דקריב‬
‫ליה בגויה נסיק לא שביק האי סתחא ואזיל לסתחא אחריתי‪ ,‬הילכו לאו חבורץ נינהו‪,‬‬
‫ודוקא היכא דקדיס ישראל ופסק אבל אי קתס גוי ופסק אסור מאי טעמא בהדי דסםק‬
‫וםכר לפומיה קא מפיש בבתא דישראל וקא משכשך ליה‪ ,‬ולא שנא מ הוי בחא דגוי‬
‫תתתון או עליון כי קדים גוי ססיק מיהא כוליה אסיר ע״כ״‪ .‬וראה גם בתטב״א לםוגיין‪.‬‬
‫א( כן הוא הסדר גם במשנה שבכת״י המאית ע׳ בסוף ספר המאית למםיכתץ‬
‫אבל לענ״ד מדקאמת בגמ׳ ״ומדרישא במיא דאיסורא‪...‬״ נ׳ שגי׳ זו אינה נכונה‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪236‬‬
‫פרק חמישי‬
‫עבודה זדה‬
‫מזיגה‬
‫— יין במים נ ד י ב שאינו אסור בהנאה אלא א״כ נתערב בו כדי‬
‫שיהא היק מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותים אותו׳ אלא ג אם נ ת ע ר ב‬
‫בהן יין מעט קרוב אגי לומד שאפי׳ בשתיה מותר מפגי שג״ל כי‬
‫נט״ל‪ ,‬מ״מ איני מסופק בכך כי הוא מותר בהגאה‪ ,‬וכך פי׳]רשתי[‬
‫מים‬
‫מפני‬
‫הוא‬
‫בפ״בד‪.‬‬
‫ביין בנ״ט — פי׳ שטעם המים נכר בו מ ע ט ה והוא מ ש ת ב ח‬
‫מזג המים‪ ,‬כי כשהוחזק ו הרבה אין אדם יכול לשתותו שלא יזיקנו‬
‫והמים מכשירין אותו לשתיה‪ ,‬וכיץ שמכשיר הכשר היין הם ז אם‬
‫נתערב‬
‫נ״ט‬
‫לשבח‬
‫שתרפה‬
‫כדי‬
‫מעט‬
‫מחזקתו‬
‫נאסר‬
‫ידם‪,‬‬
‫על‬
‫וכן‬
‫הדין ח‬
‫לכל‬
‫שבתורה כגון בשר נבלה בתבשיל של ירק הדבר ידוע שאם יפול לתוכו‬
‫הרבה כי מרבה טעם לשבח ואם גפל בו מעט ממגו והשביח את טעמו‬
‫אע״פ שאין אותו‬
‫מעט‬
‫תבשיל גאכל ע״י אותו שבח‬
‫עד‬
‫שיופיפו‬
‫עליו‬
‫מטעמים אפ״ה גאסד התבשיל על ידו‪.‬‬
‫כי‬
‫אתא ר ב דימי א״ר ישנן‬
‫‪ — /‬פי׳ והוא מקטף קטופי מ שאין‬
‫החבית חבור לבוד‪ ,‬וגם אין באותו קטוף כדי שיהא בו ג״ט במים שיש‬
‫כשיעור היץ שבבור‪,‬‬
‫בהם‬
‫הלכך ראשון ראשון בטל‪ ,‬וכי‬
‫אמי יין‬
‫ביין‬
‫במשהו‪ ,‬ה״מ כגון שנפל ההתר לתוך האסור מעט מעט שאין כל גפילה‬
‫וגפילה‬
‫של‬
‫התר‬
‫כ ל י כדי שאם‬
‫יפול המים של אסור‬
‫יוכל‬
‫לבטל‬
‫את‬
‫טעמן לגמרי שלא יהא טעם המים גכר ביץ‪ ,‬כגון זה אפי׳ נפל עליו יין‬
‫של‬
‫התר כל היום ראשון ראשון בטל לגבי האסור‪ ,‬ואע״פ שהאסור חוזר‬
‫למשהו לגבי התר‪ ,‬דכיון דבשעת גפילה יש באסור כדי שכגגדו במים יתן‬
‫בו‬
‫טעם אסור‪ ,‬מפני שנאסר בשעת נפילה‪ ,‬ומשנאסר ה״ל יין של אסור‬
‫שהכל‬
‫מין א׳ הוא‪ ,‬וכיון שנעשה יין אפוד אע״ף שנפל עליו וחזר וגפל‬
‫‪ p‬דברי רבינו אלו עד סוף הדבור העתיקם הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ה ריש‬
‫דף קמט מלה במלה בדיוק כמש״כ כאן‪ ,‬ועיי״ש שכ׳ שרבינו חזר בו‪.‬‬
‫ד( לעיל לט‪ ,‬א סד״ה ור׳ יוחנן‪ ,‬ומובאים דברי דמנו‬
‫ג( ט״ס וצ״ל‪ :‬״אבל״‪.‬‬
‫ה( וכמש״כ רבינו בדבור הקודם‪.‬‬
‫אלה בתורת הבית בית ה שער ה דף קנ‪.‬‬
‫ת( כתנת‬
‫ז( נ׳ שמלה זו מיותרת היא‪.‬‬
‫ו( נ׳ שצ״ל‪ :‬״כשהוא חזק״‪.‬‬
‫ט( ז״ל הרמב״ן בחי׳ ד״ד‪ .‬המערה‪:‬‬
‫רבינו במ״ש ״וכן הדין״‪ ,‬אינה ברורה לי‪.‬‬
‫״סי׳ הר״א ז״ל דדוקא במקסף קטוסי אבל אי לא״ה כיון דניצוק חבור כמי שכל החבית‬
‫מעורבת כאן משעת קלוח ראשון דמי‪ ,‬וזה הפי׳ אינו נכון לי״‪ .‬וע׳ גם בר״ן ובמאירי‬
‫י( חסר‪ :‬״כך״‪.‬‬
‫ד״ה קצת‪.‬‬
‫פרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪237‬‬
‫עבודה זדה‬
‫עליו יין של היתר אסור׳ אבל אם יפול האסור לתוך ההיתר אע״פ שהוא‬
‫מין‬
‫במינו׳ כיון שאין באותה נפילה כדי שכנגדה במים יתן טעם׳ אפי׳‬
‫יפול לתוכה כל היום בענין הזה מותר‪ ,‬מפני שראשון ראשון בטל בשעת‬
‫נפילה׳‬
‫ואפי׳ קטוף דחבית שהוא דבר חשוב‪ ,‬ואע״פ שבאחרונה יהיה בו‬
‫אסור כדי ניט‪ ,‬אבל אם היה בנפילת אסור כדי נ״ט בהיתר כנגדו במים‪,‬‬
‫ומים ביין ר ץ במים נמי אם יפול אסור לתוך התר מעט מעט שאין בו‬
‫כדי‬
‫נ״ט אפי׳ יפול‬
‫ראשון‬
‫בכל‬
‫במינו‬
‫לתוכו אסור כל היום מותר׳‬
‫בשעת נפילה יא‪,‬‬
‫ואם יפול‬
‫היתר‬
‫לתוך‬
‫שכבר‬
‫האיסור‬
‫נ ת ב ט ל ראשון‬
‫מעט מעט‬
‫שאין‬
‫גפילה וגפילה כדי לבטל טעם האסור לגמרי בזה יש חלוק בין מין‬
‫לשאינו מינו‪ ,‬מין במינו אע״פ שגפל לתוכו היתר כל היום כולו‬
‫אסור כמו שפי׳׳ אבל בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד‬
‫כדי שלא יהא באסור כדי שלא יהא נ״ט בכל ההיתר מותר׳ ואעפ״כ שההתר‬
‫נאסר‬
‫תחלה׳ והטעם לזה דאין מין בשאינו מינו אוסר‬
‫בנ״ט אלא מפני‬
‫הטעם שנותן בו וכיון שנתבטל טעם האסור מ״מ שוב אין כח בו לאסור‪,‬‬
‫אבל מין במינו אינו נאסר מפני נ״ט שהרי אין טעמו נכר בו כלל אלא‬
‫מפני‬
‫מיעוטו‬
‫נאסר והיין‬
‫שנאסר‬
‫חוזר‬
‫להיות‬
‫כמוהו‬
‫שהוא‬
‫מפני‬
‫מינו‬
‫ושוב אין לו היתר שהמועט נעשה רוב יא‪.‬‬
‫תבן‬
‫ייןיב במשהו יב יין במים ומים ביין בנ״גו מאי לאו — כולה‬
‫מתני׳ דגפל איסו׳ לגו התירא‪ ,‬וכי היכי דמים במים ויץ ביין אין בנפילת‬
‫האסור‬
‫בנ״ט‬
‫דהא‬
‫אום׳‬
‫במשהו‬
‫קאמר‪,‬‬
‫ה״נ‬
‫מים‬
‫ביין‬
‫ויין‬
‫במים‬
‫אין‬
‫בנפילת האסור כדי בנ״ט בהיתר‪ ,‬והנה כיון שלבסוף יהיה בו נ״ט אסור‪,‬‬
‫ותיובתא לרב דימי בין במין במינו ובין לשאינו מינו‪ ,‬דאיהו אזיל ב ת ר‬
‫נפילה ומתני׳ אזיל בתר בסוף‪ ,‬לא כולה מתני׳ בנפילת היתרא לגו אםורא‪,‬‬
‫וכיח‬
‫דאין בה נ״ט מתחלה ועד סוף לית דין דאםורא‪ ,‬ולא תידוק מגה‬
‫מה רישא מיא דאסורא סיפא מיא דהיתירא‪ ,‬אלא להכי מקשי׳ סיפא לרישא‬
‫דכולה‬
‫מתגי׳ היתירא לגו אםורא‪.‬‬
‫כי‬
‫אתא ר ב יצחק‬
‫‪ /‬ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה — ואין‬
‫יא( ראה דברי רבינו אלה ברמב״ן‬
‫הבית בית ד שער ב דף קת‪.‬‬
‫בחידושיו דבור המתחיל‬
‫יב( נ׳ שחסר‬
‫ובתורת‬
‫והא‬
‫הקו האלכסוני‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪238‬‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫אותו הקטוף דבר חשוב יג‪ ,‬ואם אין בו כדי שיתן טעם כנגד המים‬
‫של‬
‫היתד‪ ,‬אבל קטוף דחבית אע״פ שאין בו נ״ט כיון שהוא ד ב ר חשוב‬
‫לא‬
‫בטיל‪,‬‬
‫אם‬
‫הלכך‬
‫דבר‬
‫האסור‬
‫חשוב‬
‫כגון קטוף‬
‫הוא‬
‫דחבית‬
‫שנפל‬
‫בין‬
‫היתירא לתוך האסור או אסור להיתר כיון יד שיש בו כדי ג״ט בין שאין‬
‫בו‪ ,‬אסור‪ ,‬ואם אינו דבר חשוב ואין בו כדי נ״ט בשעת גפילה כגון ק ט ו ף‬
‫של צרצור קטן נפל אסור לתוך היתירא מותר אפי׳ כל היום כולו ד ק מ א‬
‫בטיל‬
‫קמא‬
‫דבתר‬
‫אזלי׳‪,‬‬
‫גפילה‬
‫היתירא‬
‫גפל‬
‫לגו‬
‫אסורא‬
‫האטור‬
‫אם‬
‫דבר חשוב אמוד בכל ענין כדאמ׳‪ ,‬ואם אינו דבר חשוב ונפל עליו ה ה ת ר‬
‫והאסור‬
‫בשפע‬
‫מועט‬
‫שיש‬
‫נפילת‬
‫בעת‬
‫ההיתר‬
‫כדי‬
‫לבטל‬
‫האסור‬
‫טעם‬
‫מותר ואם לאו אסור‪ ,‬ואע״ס שלבסוף יהיה היתר הרבה עד שיבטל‬
‫האסור‪,‬‬
‫וכי אמ׳‬
‫דמהני‬
‫ביה דבר‬
‫חשוב אעפ״כ שאין בו‬
‫נ״ט‬
‫טעם‬
‫ה״מ‬
‫יץ‬
‫ביץ דאסודו במשהו‪ ,‬אבל יין במים דבנ״ט לא מהני ליה חשיבותיה‪ ,‬ש א מ‬
‫אין בו כדי ג״ט בשעת גפילה בטל לגבי היתר‪ ,‬הלכך מתריץ ליה ל מ ת נ י ׳‬
‫דגפל‬
‫היתירא‬
‫סוגין‬
‫דשמעת׳‬
‫לגו אסורא כדרב דימי‪,‬‬
‫וטעמ׳‬
‫דאמוראי‬
‫גגהו‪,‬‬
‫וכל הגך‬
‫אבל‬
‫מילי‬
‫הלכתא קי״ל‬
‫דאפישגא‬
‫לברורי‬
‫כסתם‬
‫מתגי׳ סו‬
‫דתגן אם יש בו עכבת יין אסור‪ ,‬דמשמע עכבת יין כל שהו‪ ,‬ותגיאטז גמי‬
‫אגדדמי׳ גוי‪ ,‬ומפ׳ בתו׳]ספתא[ יז מפגי שטפת יין אוסר‪ ,‬והתם אסו׳‬
‫לגו‬
‫היתירא הוא ואסו׳ משהו ואפ״ה אוסר כל החבית אפי׳ בהנאה הלבד גבי‬
‫יין ביין אוסר במשהו בין היתירא לגו אסורא בין אסורא לגבי היתירא‪,‬‬
‫מי׳יח‬
‫גבי יין‬
‫במים‬
‫ומים‬
‫ב י ק וכן‬
‫לכל‬
‫אמו׳‬
‫הגמוח‬
‫כגון‬
‫חלב‬
‫ודם‬
‫שגמוהו בקדרה שגוף האסור בטל בתוכה וא״א להעלותו משם וכן כל כיוצא‬
‫בהן‪,‬‬
‫ג״ל דהלכתא כותיהויט‪ ,‬שאם יפול האסור לתיד ההיתר מעט‬
‫מעט‬
‫שאין בו ג״ט בשעת גפילה אע״פ שגופל אסור כל היום כולו מותר דראשון‬
‫ראשון בטל‪ ,‬וכיון שגתבטל הדי הוא התר גמור‪ ,‬ולא די לו שאין מצטרף‬
‫עוד‬
‫לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל‬
‫אסור הגופל‬
‫בו אחד‬
‫מכאן‪,‬‬
‫יו( נ׳ דצ״ל‪, :‬בין״‪.‬‬
‫יג( עמ״ש ע״ז הר״ן ו״ה וווקא‪.‬‬
‫לסימן ‪.‬וכו׳״‪.‬‬
‫יז( דמסיכחין ס״ח ה״ב‪.‬‬
‫סז( לעיל נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫סו( לעיל עב‪ ,‬א‪.‬‬
‫יח( את דברי רבינו מכאן ועד ‪.‬ור״ש מתיר״ העתיקם הרמב״ן בחי׳ ו״ה והא בשס‬
‫רבינו ומסיים‪, :‬אלו דברי הרב ז״ל״ ואת הדברים הכתובים שס צריך אתה להשלימם‬
‫לסמ״ש כאן וגם הדשב״א בתורת הבית בית ד שער ב דף קיז כ׳ את תוכן דברי רבינו‬
‫אלה וגם הר״ן בו״ה ולענין הלכה העתיק את דברי רבינו מלה במלה עד ‪,‬כדין התרומה‬
‫יט( ר״ל ר יוחנן ושאר אמוראי‪.‬‬
‫וכן כל כיוצא בזה״‪ .‬וראה גס ריטב״א‪.‬‬
‫פרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫עבוד ה זרה‬
‫ד ת נ ן במ׳ ערלה כ הערלה מעלה את הכלאים‬
‫שאותו‬
‫ועוד‬
‫חולין‬
‫אחרון‬
‫מתבטל‬
‫‪ /‬כיצד נפל‬
‫‪ /‬והכלאים‪ ,‬פי׳‬
‫שם‬
‫בתחלה ונעשית‬
‫שנתבטלה‬
‫גמו׳‪ ,‬והוא שיש באותו סאה מאתים כאותו ועוד‪ ,‬ותנן נמי לעיל‬
‫מ נ ה התרומה מעלה‬
‫שם‬
‫בסאה‬
‫ערלה‬
‫‪239‬‬
‫‪ /‬כיצד‬
‫תחלה יש בה ר׳‬
‫‪ /‬והערלה מעלה‪ ,‬פי׳ כגון התרומה שנתבטלה‬
‫ובאותן ג׳‬
‫כאותו ועוד ערלה הנופל אחר מכאן‪,‬‬
‫קבין ערלה שנתבטל שם תחלה יש בהן ק׳ כאותו ועוד תרומה שנפל שם‬
‫אחר מכאן‪ ,‬הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשות‬
‫גמור אף לבטל אסור הבא עליהן לאחד מכאן‪ ,‬וכ״ש שאין מצט׳‬
‫היתר‬
‫לאסור‪,‬‬
‫עוד‬
‫ודוקא כגון‬
‫הכרם‬
‫ערלה וכלאי‬
‫דמכי‬
‫בטיל אםורייזע א״צ‬
‫להעלותן משם כלל‪ ,‬וא״נ בתרומה לגבי ערלה להתיר התרומה לכהן דה״ל‬
‫תרומה לגבי ערלה לכהן כחולין לגבי ערלה ליש׳]ראל[‪ ,‬אבל תרומה לגבי‬
‫לישראל‬
‫חולין‬
‫כיון‬
‫שצריך‬
‫משם‬
‫להעלותה‬
‫וליתנה‬
‫לכהן‬
‫והיא‬
‫מדמעת‬
‫במקום אחר לפי חשבון תרומה שבו כדתנן בתרומה בא סאה תרומה שנפלה‬
‫לק׳‬
‫םאין של חולין‬
‫שעדין‬
‫‪ /‬דר״א וחכ״א אין מדמעת אלא לפי חשבון‪ ,‬כיון‬
‫יש עליה תורת תרומה אע״פ שנתבטלה בק׳ עדין היא מצטרפת‬
‫לחשבון התרומה שבה לאסור החולין בנפילת התרומה אחרת‪ ,‬דתנן בתרומות כב‬
‫תרומה שנפלה לק׳ ולא הספיק‬
‫מאה‬
‫‪ /‬ור״ש מתיר‪ ,‬דדוקא כפי חשבון‬
‫התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור‪ ,‬וכן הדין‬
‫לכל אםו׳ אחדים שלא גמוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ס׳ של התר ולא‬
‫גמוח כי אם חציו‪ ,‬כיון שהאסור קים שאם יפול לקדרה אחרת יאםר כחלב‬
‫גמור אם יפול עוד בקדרה אחרת וזיתכג אחרת של חלב ונמוחו שגיהם‬
‫יצטרפו‬
‫כולו‬
‫שניהם‬
‫כבר‬
‫במקום‬
‫ותו‬
‫קודם‬
‫לאסור את‬
‫הקדרה‪,‬‬
‫נפילת השני‪,‬‬
‫שהרי‬
‫ולא‬
‫גחשוב‬
‫מצאו‬
‫את הראשו׳ כאלו גמוח‬
‫בעיניה‬
‫שעדיין ראוי‬
‫לאסור‬
‫אחר מ״ה מצטרף עם האחרון כדין התרומה וכן כל כיוצא בהן‪,‬‬
‫גר׳‬
‫במ׳ חולין כד כשהם‬
‫משערים א״ל‬
‫בקדרה‬
‫עצמה‪,‬‬
‫פי׳‬
‫בחרםין‪,‬‬
‫ואמ׳ לה במאי דבלע קדרה‪ ,‬כגון שגפל כזית חלב לתוך קדרה מלאה חס‬
‫והגה‬
‫יש‬
‫האור‬
‫חמישיתו ונסתכל‬
‫עשיריתו‬
‫באותה‬
‫קדרה ס׳‬
‫כאותו זית‪,‬‬
‫בעל הקדרה‬
‫ואחד שעה‬
‫גתמעט‬
‫הרוטב ע״ג‬
‫באותו זית ולא גמח ממגו כי‬
‫אם‬
‫אבל מ״מ נימוח כולו לבסוף‪ ,‬לא נחשב אותו כאלו נפל בשעת‬
‫כא( פ״ה מ״ה‪.‬‬
‫‪ p‬פ״ב מ״ג‪.‬‬
‫כד( ‪1‬ז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫•אחרת וזית‪ -‬צ״ל‪ :‬זו זית‪.‬‬
‫כב( פ״ה מ״ח‪.‬‬
‫כג( ברור שבמקום‬
‫‪240‬‬
‫אסר‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫הרוטב ויאסר שהדי אין בו ס׳ באסור באותה שעה‪ ,‬אלא הרי‬
‫אנו‬
‫רואין אותו בתחלת נפילתו בתוכה והרי היה בו ס׳ באסור ומותר׳ אלמא‬
‫אזלי׳‬
‫בתר נפילה להיתירא‪ ,‬והיכא דנפיל היתירא לגו אסר בשאר אסורי‬
‫אע״פ שנפל לתוכה מעט מעט כיון שלבסוף ירבה שם היתד עד ש י ב ט ל‬
‫טעם‬
‫מותר‪,‬‬
‫האסור‬
‫ונפלו שם חולין‬
‫דתנן‬
‫בתרומות‬
‫סאה‬
‫של‬
‫תרומה‬
‫שנפל‬
‫לפחות‬
‫מק׳‬
‫‪ , /‬והא דאמ׳ במזיד אסור קנסא הוא‪ ,‬דאין מבטלין אסור‬
‫לכתחלה‪ ,‬והכי קי״ל בכ״מ דאע״ג דאין מבטלין אסור לכתחלד‪ .‬אם נ ת ב ט ל‬
‫מאיליו מותר‪ ,‬אלמא אע״ג דבשעת גפילה אסור כי הדר גפל עליה ה י ת ד‬
‫מצטרף בהדיה ומבטל ליה לאסור‪.‬‬
‫כי‬
‫אתא רבין‬
‫‪ — /‬והא דרבין הלכתא היא דבל מין ומיגו ושאיגו‬
‫מיגו טלק את מיגוכה‪ ,‬ולית ליה הא דדב דימי ורב יצחק‪ ,‬כי ד ב ר ידוע‬
‫הוא שהבור יש בו כמה קיתונות ר ץ של אסור הגופל בו מעט הוא דהא‬
‫קיתון של מים מבטל את טעמו‪ ,‬וטעמי דנפל שם קיתון של מים הא לאו‬
‫הכי אומר את כל הבור‪.‬‬
‫שנפל‬
‫שם קיתון של נזים תחלה — קודם שנפל שם האסור‪ .‬ואע״פ‬
‫שאותן המים כבד נתבטלו טעמן ביין של היתר‪ ,‬כשיפול שם האסור יבטלוהו‬
‫המים‬
‫בטעמן‪.‬‬
‫מצא‬
‫מין את מ י ג ו נ ו — מלשון נער את הקדרהכז‪ ,‬כלומד ערבו א ת‬
‫הכל ועשאו כמותו‪ ,‬והנה אין במים כדי לבטל כל טעם היין‪.‬‬
‫מאן‬
‫דמתני‬
‫‪ — /‬לא בעי והיינו דרבין‪ ,‬ומאן דמתני כ ל ו ׳ ] מ ר [ כי‬
‫ר ב שמואל בר׳ יהודה לפרושי מילתיה דרבין א״ר יוחנן אתא ובעי תחלה‪,‬‬
‫ויש דוגמתו בתלמוד כי אמורא זה יאמר לא שאנו על דברי אמורא אחר‪.‬‬
‫] ד ף עג‪ ,‬ב [‬
‫אתמר‬
‫יין חזקיה אמר ור׳ ישנן‬
‫‪ /‬לימא זחקיה‬
‫‪/‬‬
‫דתנן‬
‫‪ /‬־ ־ הגה כי ר״א ס״ל שאם גפל האסור לבסוף אע״פ שאיגו עושה‬
‫לבסוף‬
‫אלא מקצת החמוץ גדול כח האחרץ והרי הוא כאלו עשאו כלו‪,‬‬
‫כה( כדאי׳ במסכת חולין קח‪ ,‬א‪.‬‬
‫כו( חסר‪ :‬״ומור״‪.‬‬
‫כז( חולין קח‪ ,‬א‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫ורבנן‬
‫סרק חמישי‬
‫‪241‬‬
‫ע ב ו ד ה זדה‬
‫םברי לא אמ׳ גדול כח האחרון דכיון דאין כה האסור כדי ליתן‬
‫טעם בכל העיסה מותר׳ והכא נמי לגבי יין מכיון שנפל ש ם כ ח קיתון של‬
‫מים הרי אותו יין של אסור אין בו כדי לאסור כל מה שבבור שהרי אין‬
‫בו כדי נ׳״ט במים׳ כמו שהשאור של תרומה אין בו כדי לחמץ כל העיסה‪,‬‬
‫אך‬
‫בין היץ המותר והיץ האסור נתנו להם טעם יין כמו שהשאור של‬
‫חולין ושל תרומה חמצו את העיסה בין שניהם‪ ,‬והיין האסור והיין המותר‬
‫הרי הם למים כשאור של ת ת מ ה ושאור של חולין לעיסה‪ ,‬כי כשם שאין לא‬
‫בזה כדי ליתן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל כך באלו לא בזה‬
‫כדי י י ת ן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל‪ ,‬כי היין של היתר אע״פ‬
‫שהוא‬
‫מרובה מאד משניהם כיון שאינו‬
‫יכול‬
‫לבטל את היין של אסור‬
‫מפני שהוא מינו הרי הוא כחצי שיעור‪ ,‬והנה אם היו המים ראשו׳ בבור‬
‫ואח״כ נפלו עליהם היין המותר והאסור ונתנו טעם במים אם נפל המותר‬
‫אחרון‬
‫הרי הוא‬
‫הבאים‬
‫לקבל טעם מן היין נופלים באחרונה שגדול כחם הרבה ואין כח‬
‫לחצי‬
‫מותר‬
‫דאזיל‬
‫לדעת ר״א‬
‫בתר‬
‫בתרא‪,‬‬
‫וכ״שכח‬
‫כשהמים‬
‫שעור האסור להיות נעזר מתערובתו ולאסור אותם‪ ,‬אבל אם יפול‬
‫היק האסור באחרונה אע״פ שאין בו כדי לחמץ כל העיסה ואפ״ה כשהוא‬
‫נופל אחרון גדול בחו כשעור שלם לאסור את הכל‪ ,‬והנה חזקיה ם״ל כר״א‬
‫דאזיל‬
‫בתר‬
‫בתרא‪ ,‬וה״ק‬
‫הגדילו‬
‫בהיתר‪,‬‬
‫כלומר אם‬
‫היתר‬
‫הגדיל אותם‬
‫שלא היה שם בבור כי אם היין המותר ויץ האסור ובאו מים של היתר‬
‫ונוספו‬
‫דכיון‬
‫עליהם‬
‫שאין‬
‫והגדילו‬
‫באסור‬
‫כדי‬
‫אותם‬
‫ליתן‬
‫מותר‬
‫טעם‬
‫כדפי׳‪ ,‬ור׳‬
‫יוחנן‬
‫ס״ל‬
‫בכל אין ההיתר מסייעה‬
‫כדבגן‬
‫דאמ׳‬
‫בין שנפל‬
‫בתחלה בין שנפל בסוף‪ ,‬והרי העיסה הזו כאלו לא נפל בה אלא השאור‬
‫של‬
‫תרומה בלבד ולא נתחמצה מן התרומה כלל ומותרת‪ ,‬והכא נמי הרי‬
‫הוא כאלו לא נפל לתור המים כי אם היין האסור בלבד ולא קבלו ממנו‬
‫טעם יין ומותר‪.‬‬
‫כח( היינו לבור שיש בו כבר יין אסור ויין מותר וכמו שכתב רבינו להלן ובזה‬
‫סליג רבינו על רש״י ובעל המאור שםבירא להו שאם נסל המים לבסוף לכולי עלמא‬
‫אסור הכל חוץ אם נפלו מים בשיעור שיבטלו את כל היין המעורב אבל אם נסלו מים‬
‫שבהם רק כדי לבטל אח היין האסור אסור הכל‪ ,‬אבל רבינו ם״ל דלחזקיה כש״כ שמותר‬
‫אם נסלו המים באחרונה וע׳ בתי׳ הרשב״א למסיכתין ]עודנו בכת״ק וכן בתורת הבית‬
‫בית ה שער ה דף קמם שכ׳ דז״ל‪ :‬ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב׳יד‪...‬‬
‫ועוד דלדברי הראב״ד ו״ל אתי שסיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונסל שם קיתון של מים‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪242‬‬
‫ותםברא‬
‫והאמר‬
‫—‬
‫עבודה זדה‬
‫פרק חמישי‬
‫דהכי מפ׳ ליה לפלוגת׳ דחזקיה ור׳ יוחנן‪.‬‬
‫אביי‬
‫—‬
‫וא״כ דחזקיה כר״א ס״ל‪ ,‬דהגדילו בהיתר אמאי‬
‫מותר‪ ,‬והלא היתד לא גסתלק משם‪ ,‬וה״ל זה וזה גורם ואסור לר״א‪ ,‬אלא‬
‫בין‬
‫חזקיה בין ר׳ יוחגן ס״ל זו״גכס מותר‪ ,‬וגם שאור של‬
‫ושל‬
‫חולין‬
‫תרומה שגפלו לעיסה כיון שאין בשאור של תרומה כדי לחמץ הגה אותו‬
‫בטל בק׳ בעיסה של חולין ואפי׳ הוא מין במיגו‪ ,‬מי׳ הכא לגבי‬
‫שאור‬
‫י ק ברואין קנופליגי — כלו׳ כי עגין איסור היין איגו כעגין אסור התרומה‪,‬‬
‫כי אסו׳ התרומה אם יש בו כדי ליתן טעם איגו בטל לעולם ואפי׳ בק״ק‪,‬‬
‫ואם איגו ג״ט אם מין בשאיגו מיגו הוא בטל בק׳ ואם מין במיגו‬
‫בק׳‬
‫אבל‬
‫והוא‪,‬‬
‫יי״ן אם‬
‫אסור‬
‫מין‬
‫בשאיגו‬
‫מיגו‬
‫הוא‬
‫בג״ט‬
‫בטל‬
‫מין‬
‫אבל‬
‫במיגו אינו בטל לעולם‪ ,‬והכא בהא פליגי‪ ,‬חזקיה ס״ל לא אמ׳ רואין א ת‬
‫היין‬
‫של‬
‫היתר‬
‫כאלו איגו‪ ,‬אלא‬
‫שם וגתן‬
‫כיון שהוא‬
‫טעם‬
‫הגה‬
‫במים‬
‫המים כיון שקבלו טעם יץ מ״מ הרי הן געשות יין וה״ל יין אטור מין‬
‫במיגו‬
‫ואין שם‬
‫היותו‬
‫כתחלה‬
‫שאיגו מיגו‬
‫גתיגת‬
‫טעם‬
‫שיבטלוהו ואוסר‬
‫של היין‬
‫האסור‬
‫את‬
‫אלא‬
‫כל‬
‫הבור׳‬
‫אפי׳‬
‫קבלו‬
‫מפגי‬
‫ולא‬
‫המים‬
‫כל‬
‫הסעם מן היין המותר מיד געשה יין‪ ,‬ושוב אין בהם כח לבטל יין האסור‬
‫שהוא מין במיגו‪ ,‬ולית ליה לחזקיה סלק את מיגו‪ ,‬ור׳ יוחגן ס״ל‬
‫מפגי‬
‫רואין‪ ,‬כי לעולם לא יבוא אסור על ידי מותר והמים אע״פ שקבלו טעם‬
‫היק‬
‫המותר לא גחשוב אותם כאלו הן י ק ויהיה היין אסור מין במיגו‪,‬‬
‫אלא‬
‫מ א י ן היץ המותר כאלו לא גתן טעם במים‪ ,‬והגה כימ שאין ביין‬
‫האסור‬
‫כדי‬
‫ליתן‬
‫במים‬
‫ה״ל מין‬
‫בשאיט מיגו‬
‫ובטל‪,‬‬
‫דכל‬
‫מין ושאיגו‬
‫מיגו סלק א ת מיגו כמי שאיגו ושאיגו מיגו ר ב ה עליו ומבטלו‪ ,‬וה״ק חזקיה‬
‫הגדילו‬
‫המים ע ל האטור לבדו שיש בהן כדי‬
‫לבטל כל טעם יין האסו׳‬
‫אבל אין בהם כדי ל ב ט ל טעם המותר והגה כי יש במים טעם יין אסור‬
‫בדפ‪/‬‬
‫א ב ל אם הגדילו המים אף על היק‬
‫המותר שיש בהן כדי‬
‫לבטל‬
‫כל טעם היין מותר‪ ,‬ודי יוחגן אמ׳ אפי׳ לא הגדילו אלא על האםור לבדו‬
‫מותר דאי׳ ליה דואין כדפי‪ ,‬וקי״ל כד׳ יוחגן‪ ,‬ואית דמפ׳ לה להאי שמעת׳‬
‫ב ד י ד אחרת‪.‬‬
‫דההוא לישנא משמע וואי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואח״כ נפל בו קיתון של מים‪...‬״‬
‫כט( = זד‪ .‬וזד‪ .‬גורס‪.‬‬
‫ע״כ‪ ,‬עיי״ש שהאריך בד״ז‪ ,‬וע׳ בריסב״א שחולק על פי׳ רבינו‪.‬‬
‫פרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪'1‬‬
‫כוסות‬
‫ומזגן‬
‫‪243‬‬
‫עבוד ה ז רה‬
‫‪ — /‬ובזה חצי לוג‪.‬‬
‫— פי׳ שנתן בזה ג׳ ל לוג מים ובזה ג׳ לוג מים נמצא בין‬
‫שניהם ק׳ של חולין וא׳ של תרומה ואח״כ ערב החולין והתרומה בשוגג‪,‬‬
‫אם כהן‬
‫א״נ‬
‫הוא וערבן‬
‫בתחלה ולא כדי‬
‫ולחתירה‬
‫לבטלה‬
‫ליש׳]ראל[‬
‫אלא לצורך עצמו ערבן‪.‬‬
‫רואין‬
‫כאלו‬
‫את ההיתר — פי׳ רואין את היין של חולין‪.‬‬
‫אינו‬
‫—‬
‫שם ולא נתן טעם במים‪ ,‬וכיון שאין ביין של תרומה‬
‫‪,‬‬
‫כדי ליתן טעם במים המים מבטלים אותו ב ק ‪ ,‬כי מין בשאינו מינו הוא‪,‬‬
‫שאם נחשוב אותו כאלו הוא שם הרי הוא ניט‪ ,‬וכיון שיש בהם טעם יין‬
‫אע״פ שאותו הטעם אינו בשביל תרומה לבדה הנה המים נעשו יץ והדי‬
‫הן מין במינו כמו שפי׳ למעלה׳ ואין התרומה בטלה מהן עוד בק׳ אלא‬
‫ב ק י א והוא׳ דכי אמ׳‬
‫בשאינו‬
‫מין‬
‫מינו‬
‫בתרומה בק׳ והוא ה״מ בדבר שאין בו נ״ט והוא‬
‫אבל‬
‫בדבר שיש‬
‫בו‬
‫נ״ט אפי׳‬
‫בק״נ לא‬
‫בטיל‪,‬‬
‫ואם‬
‫מין במינו הוא אפי׳ שאין בו נ״ט בעי׳ ק״א והוא‪ ,‬כדאי׳ במ׳ ערלה לא‬
‫ומייתי לה בש״חלב‪ ,‬להקל ולהחמיר מין בשאינו מיגו כיצד גריםין שנתבשלו‬
‫‪/‬‬
‫בין שיש בהן‬
‫מין‬
‫‪ /‬אין בהן בנ״טלג‪ ,‬אבל מין במינו קתני רישא להחמיר‬
‫במינו כיצד כדאי׳ התם לד‪ ,‬מ״ה צריך שנחשוב היין של היתר כאלו‬
‫אינו‬
‫בדפ׳]ירשתי[׳ והא דקתגי‬
‫מים‬
‫בכוס‬
‫של‬
‫מזגן לתרויהו‪,‬‬
‫כאלו ק׳‬
‫חולין‬
‫רבותא הוא‪,‬‬
‫כשעור של‬
‫דלא מבעיא‬
‫דכי‬
‫תרומה‪,‬‬
‫נפלה‬
‫אם‬
‫היו‬
‫בה‬
‫תרומה דבטלה‪ ,‬דהא לתוך ק׳ מים נפלה ורואין את היין של חולין‬
‫כאלו אינן‪ ,‬אלא אפי׳ יש בה נ׳ מן המים מעורבים כ ב ר בכומ של תרומה‬
‫וקבלה‬
‫טעם‬
‫התרומה‬
‫ונאסרה‪,‬‬
‫אפ״ה‬
‫כי‬
‫הדר‬
‫נפלה‬
‫תרומה‬
‫עם‬
‫מזיגתה‬
‫לתוך כוס של חולין שיש בו מזג נ׳ אחרים מצטרפין הנד ן׳ בהדי הנך‬
‫ן׳ ומבטלי לתרומה‪ ,‬והא קמ״ל דלא בעי׳ קיתון של מים תחלה‪.‬‬
‫זה‬
‫הכלל כל ש ב מ י נ ו במשהו רב ושמ‪-‬ואל ד א מ ׳ תרויהו כל אסורין‬
‫שבתורה לה במשהו שלא במינן לו‬
‫חה הכלל לאיתויי — ואי‬
‫ק״ללז כיון‬
‫ל( ע׳ רשב״א תורת הבית בית ה שער ה דף קנ ובריטב״א ד״ה והסברא מ״ש על‬
‫לב( = בשחיםת חולין‪ ,‬בחולץ *ט‪ ,‬א‪.‬‬
‫לא( ס״ב מ״ז‪.‬‬
‫דברי רבינו אלה‪.‬‬
‫לה( חסר‪ :‬״במינן״‪.‬‬
‫לד( ערלה פ״ב מ״ו‪.‬‬
‫לג( חסר הקו האלכסוני לסימן •וכר ״‪.‬‬
‫לז( קו׳ ותירוצו של רבינו כ׳ הרשב״א בחי׳ למםיכתין‬
‫לו( חסר‪• :‬בנותן םעם״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪244‬‬
‫איסו׳‬
‫דבל‬
‫שבתודה‬
‫פרק חמישי‬
‫במשהו מ״ש‬
‫במינו‬
‫עבודה זדה‬
‫הנד‬
‫סיפא לח‬
‫דקתני‬
‫אסר‬
‫אלו‬
‫ואום׳ לס‪ .‬כל התורה נמי הכי הוא‪ ,‬דהא מתני׳ במינן קמיירי דהא מוקמי׳‬
‫לה לקמן לח בדבר שבמנין׳ ואיו לד דבר שבמנין שיוכל להתערב בשאינו‬
‫אלא א״כ נימוח לתוכה‪ ,‬ואם נמוח‬
‫מינו‬
‫לתוכה‬
‫ד ב ר שבמנין‪,‬‬
‫הנה אינו‬
‫אשיבד כי סיפא הוא אסו׳ הנאה שאוס׳ את תערובתן אפי׳ בהנאה דומיא‬
‫והוא‬
‫דיי״ן‬
‫שיהא‬
‫האםו׳‬
‫שבמנין‪,‬‬
‫דבר‬
‫ומי׳‬
‫שאד‬
‫אסו׳‬
‫אום׳‬
‫נמי‬
‫את‬
‫מינן אפי׳ במשהו ממש באכילה כאסו׳ דהכא‪ ,‬וס״ל כד׳ יהודה דמין במינו‬
‫לא בטיל כלל‪ ,‬וה״מ לאכילה אבל להנאה בעי׳ דבר שבמנין כי הנד דקתני‬
‫סיפא‪.‬‬
‫ור׳‬
‫יוחנן ור״ל דאמ׳ תרויהו כל א ס ר ש ב ת ו ר ה מ‬
‫וזה‬
‫הכלל‬
‫הנד‬
‫בסיפא לח‬
‫תעדובתן‬
‫לאתרי‬
‫ט ב ל מ א — ואמורי ע״ז‪ ,‬ואי‬
‫דאוס׳‬
‫בכל‬
‫שהו‪,‬‬
‫התם‬
‫בדבר‬
‫ק״ל‬
‫שבמנין‬
‫מ ט ב ל ויי״ן‬
‫חח‬
‫הא איבא‬
‫קא‬
‫נמי‬
‫מיידי‬
‫כל‬
‫לאמור‬
‫אפי׳ בהנאה אבל טבל ויי״ן אפי׳ דבר שאינו במנין והן משהו‬
‫ממנו אוס׳ א ת מינן כאמו׳ דידהו‪ ,‬וכן לכל אסורי מש׳מב‪.‬‬
‫ייץ‬
‫מ ש ו ם חומרא‬
‫‪ — /‬וק״למג תיפוק לי משום דבר שיש‬
‫מתידין‪ ,‬שהרי יכול לתקנו במקומו‪ ,‬כדתנא בתו׳]ספתא[‬
‫טבל‬
‫לו‬
‫דתרומהמד מעשר‬
‫שנתערב בחולין הרי זה אוס׳ בכל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום‬
‫אחר מוציא לפי חשבץ ואי לאו ארשב״גמה קורא שם תרומה שבו ותעלה‬
‫בק״אמה‪ ,‬ועוד תניא ב ת ר ] ם פ ת א [ מו רש״א כל שיש לו מתירין כגון ט ב ל‬
‫ומעשר‬
‫ואיכא‬
‫ב׳‬
‫והקדש‬
‫וחדש‬
‫לא‬
‫נתנו‬
‫בו חכמים שיעוד‪,‬‬
‫וליתני‬
‫הנד‬
‫נמי‪,‬‬
‫נמי שביעית בתוך שנתה משכלה לחיה מן השדה שצריד לבטלה‬
‫ולחלקה מזון ג׳ סעודות לכל אדם ואום׳ במשהו במינה כדאי׳ ב ת ו ׳ ] ס פ ת א [ מז‬
‫]עודנו בכת״י[ בשם רבינו כמעט מלה במלה‪ ,‬וגם הדיסב״א כתבם בסגנונו הוא עיי״ש‪.‬‬
‫מ( חסד הקו האלכסוני לסי׳ ‪ .‬ו כ ד ״ ‪.‬‬
‫לט( בכל שהו‪.‬‬
‫לח( עד‪* ,‬‬
‫מא( ואולי ‪.‬וזד‪ .‬הכלל‪...‬״ לא הי׳ לסני רביגו בגמ׳‪ ,‬ראה דקדוקי סופרים אות ה‪.‬‬
‫מג( קו׳ זו הקשו גם בתוספות וכ׳‬
‫מב( כ״ה בכת״י ואולי צ״ל‪. :‬ע״ז״‪.‬‬
‫שבירושלמי אי׳ כן‪ ,‬וכבר העירותי שרבינו בספרו זה אינו מביא את הירושלמי‪ ,‬אבל‬
‫בהגרי״פ מציין שכן הוא גם בגמ׳ דיון נדרים נח‪ ,‬א‪ ,‬והרמב״ן והרשב״א בחי׳ הקש׳ קר זו‬
‫מה( בתוספתא שלפנינו אי׳‪:‬‬
‫מד( ס״ה הי״ח‪.‬‬
‫ממ״ש בנדרי* וצ״ב‪.‬‬
‫«ר׳ אלעזר בן ערך אומר קורא שם לתרומת מעשר שבו ועולה באחד ומאה״‪.‬‬
‫מז( ע׳ בתוספתא ש*‬
‫מו( תרומות ס״ה הי״ח‪.‬‬
‫פרק חמישי‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪245‬‬
‫עבודה זדה‬
‫ומייתי לה בנדרים מח׳ ואיכא למימרמט כי בודאי כן הדין לבל נ מתמיהין‬
‫מפני‬
‫מה אום׳‬
‫מפני‬
‫אלא‬
‫במשהו אע״פ שיש‬
‫המעשר‬
‫ומי‬
‫איכא‬
‫מידי‬
‫לא‬
‫בטיל‬
‫באלף‪,‬‬
‫ותרומה שבו‪,‬‬
‫לו מתירין‪,‬‬
‫שהרי‬
‫שהרי‬
‫אין‬
‫לו‬
‫אסור‪.‬‬
‫בק״א‬
‫ואפי׳‬
‫בק׳ והוא‬
‫עצמו‬
‫איסורו‪,‬‬
‫כשם‬
‫כה‬
‫להטה‬
‫משהודמו‬
‫שהגורס לו‬
‫האיסור‬
‫בטל‬
‫אין‬
‫דהתירו‬
‫כך‬
‫וא״ל‬
‫האסור‬
‫שבו אינו‬
‫ממנו‬
‫שיש‬
‫‪,‬‬
‫א׳ להתיר את הכרי מאסור טבל כך יש כח להטה א לאוסרו לכל הכרי‬
‫באסור‬
‫טבל‪ ,‬אבל הנותן טעם נא משהו‬
‫להוסיף‬
‫על אםו׳ ולא למעט על אסו׳‪,‬‬
‫ופרשה שוב אין אתה‬
‫הלכך ילפי׳ להו‬
‫יכול לא‬
‫מתרומת מעשר‬
‫כהיתרו כד אסורה מה היתרו א׳ מק׳ אף אסורו א׳ מק׳‪ ,‬וגבי ט ב ל נמי‬
‫כולהו טבלי׳ לטבל טבל לתרומה גדולה להיתרו כך אסורו ואפי׳‬
‫מקשי׳‬
‫חטה א׳ אוסרת דקולא ותומרא לחומרא מקשי׳נב‪ ,‬והא דתניא טבל בהדי‬
‫הנך‬
‫דיש‬
‫משום‬
‫משום‬
‫דהתידו כך איסורו‪ ,‬כי אשכחן באסור תרומה‬
‫משום‬
‫הכי‪,‬‬
‫לו‬
‫מתירין‪,‬‬
‫לאו‬
‫דחד‬
‫טעמ׳‬
‫ננהו‪,‬‬
‫דדמי להו דיש לו מתירין כי‬
‫דהא‬
‫טעמ׳‬
‫דטבל‬
‫כדפי׳]רשתי[‪ ,‬אלא‬
‫הני מ״ה תנא להו בהדייהו‪ ,‬וי״מ‬
‫אלא טבל אמאי‪ ,‬וא״ת משום שיש לו מתירין כהני שיכול לתקנו‬
‫ממקום‬
‫במקומו‬
‫אחר‪,‬‬
‫מ״מ‬
‫התרומה‬
‫עצמה‬
‫אבודה‬
‫ממנו‬
‫שצריך‬
‫ליתנה‬
‫לכהן‪ ,‬ואם יבטל אסו׳ ט ב ל בשאר אסר‪ ,‬הרי זה משתכר בתרומה והמעשר‬
‫שבו שאין צריכין להרים כדינן בשאר אסר‪ ,‬ואפי׳ למ״דנג שתרומה שלא‬
‫הורמו כמי שהורמו דמיין‪ ,‬ה״מ כי לא בטיל איסוריה עד שהוא בטבלו‪,‬‬
‫אבל היכא דבטיל א ס ר כי איתיה בטבליה תו לא צריך לאפרישינהו‪ ,‬וכשאתה‬
‫מזקיקו עכשו לתרום ולעשר עליו הרי הוא צריך ליתנם לבעליהם‪ ,‬ושני‬
‫ליה ט ב ל נמי אין לו ה פ ס ד נ ו דכהתרו כך אםודו‪ ,‬כלו׳ הרי יכול להתירו‬
‫בחטה‬
‫תרומה‬
‫א׳‬
‫דת׳]נן[‪,‬‬
‫וכיון‬
‫שיכול‬
‫לפטרו‬
‫בחטה‬
‫אין‬
‫לו‬
‫הפסד‬
‫בהפרשת‬
‫שבו הלכך ה״ל כ ד ב ר שיש לו מתירין‪ ,‬ושאר טבלי נמי מקשי׳‬
‫נ( חוברים אינם‬
‫מם( תי׳ זה כ׳ הרמב״ן בשם רבינו וכ׳ שאינו מחוור‪.‬‬
‫מח( נח‪ ,‬א‪.‬‬
‫נ( חוברים אינם‬
‫מט( תי׳ זה פ הרמב״ן בשם רבינו וכ׳ עליו שאינו מחוזר‪.‬‬
‫!מובנים וז״ל הרשב״א בחי׳ למםיכתין‪• :‬והראב״ו ז״ל תרץ והאי טבל ושמעתין וראי‬
‫ובר שיש לו מתירין הוא ויש לו להפריש עליו ממקום אחר ואפי׳ הכי מתמהינן עליה‬
‫נא( ברור כשמש‬
‫אמאי אוסר‪...‬״ וממשיך לכתוב את תי׳ של רבינו בסגנונו הוא‪.‬‬
‫שהמלים •הנותן טעם״ הן ט״ם ואין להן שום מובן‪ ,‬וברור לענ״ו שבמקום מלים אלו‬
‫נב( ובזה מיושב מ״ש תום׳‬
‫צ״ל‪• :‬התרומה״ וכן למותי מוברי הרשב״א בחי׳‪.‬‬
‫נו( ראה וברי הרמב״ן בחי׳‪.‬‬
‫גג( חולין קל* א•‬
‫םו״ה טבל עיי״ש‪.‬‬
‫שירוש הראב״ד‬
‫‪246‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫להו לטבל טביל לתרומה גדולה כדי שלא תחלוק באסור טבל׳ ואין ד ע ת י‬
‫גוזזה‬
‫מ״מ‬
‫הימגו‪ ,‬כי‬
‫צריך‬
‫הוא‬
‫להפריש‬
‫עליו‬
‫התורה או מדרבנן‪ ,‬ועוד תגן במ׳ חלהנה זיתי‬
‫יש לו פרגסה‬
‫על‬
‫מק׳‬
‫או‬
‫מן‬
‫א׳‬
‫תרומה‬
‫מסיקה שגתערבו‬
‫‪/‬‬
‫אם‬
‫‪ /‬ומעשר ב׳ לפי חשבון‪ ,‬הנה כי יש לו הפסד גדול שאף‬
‫הפטור הוא תורם‪ ,‬וגד׳ דהאי מתגי׳ חולקת על מ״ש‬
‫דאב״ע‬
‫למעלה‬
‫קורא ש ם לתרומת מעשר שבו ותעלה בק״א‪.‬‬
‫תנ״ה‬
‫התוס׳]פתא[‬
‫במה אמרו טבל‬
‫ועוד‬
‫סייע‬
‫] ד ף עד‪ ,‬א[‬
‫תערוכתו‬
‫—‬
‫אותם‬
‫משגה במ׳ חלה פ״גנו וסייע א ו ת ם מן‬
‫ממשגה‪.‬‬
‫האי תנא במאי קחשיב‬
‫‪ — /‬דכל ד ב ר שבמנין אוס׳‬
‫כאסורו ואפי׳ באלף‪.‬‬
‫ליתני‬
‫חתיכה‬
‫של‬
‫נבלה‬
‫—‬
‫דדבר‬
‫שבמנין הוא‬
‫להתכבד‬
‫שראוי‬
‫בה לפני האורחין‪ ,‬ותנן במ׳ חולין א אם אין מכירה בתו׳ ב כולן אסורות‪.‬‬
‫ואי‬
‫איסורי הנאה קחשיב — וס״ל דכל שאוס׳ בהנאה אוסר ת ע ר ו כ ת ו‬
‫במשהו כאסודו‪ ,‬הא איכא גמי חמץ בפסח דאסור בהגאה אמאי לא תגי ליה‪.‬‬
‫האי‬
‫הגאה‪,‬‬
‫וס״ל‬
‫תנא ת ר ת י — כלו׳ האי תנא בודאי‬
‫באיסורי‬
‫הנאה‬
‫אין‬
‫אוסר‬
‫את‬
‫לא קתני‬
‫תערובתן‬
‫בהנאה‬
‫אלא‬
‫אלא‬
‫אסורי‬
‫א׳׳כ‬
‫הוא ד ב ר שבמגין‪ .‬מ״ה לא ק ת ג י ג דבר שבמגין וגבלה איהו גופיה שרי‬
‫בהנאה‪ .‬וחמץ גמי אע״ג דאוםר במשהו ה״מ לאכילה אבל להגאה לא אסר‬
‫במשהו‪ ,‬והשתא ד הוה לאקשויי וליתגי ככרות של בעיה לעגין חמץ ב פ ס ח‬
‫נו( מ״י‪.‬‬
‫נד‪ (.‬פ״ג מ״ח‪.‬‬
‫ב( מלה זו בכת״י אינה ברורה‪ ,‬ואם קריאתי‬
‫א( »ו‪ ,‬ב‪ ,‬ובגמ׳ שם ק‪ ,‬א‪.‬‬
‫ג( הלשון מגומגם‬
‫נכונה היא נראה דר״ל‪. :‬בתוכן״‪ ,‬היינו בין שאר החתיכות‪.‬‬
‫והרשב״א בחיי למסיכתין כ׳ וז״ל‪. :‬ולפי מה שפירש כאן הראב״ו‪...‬״ ומשום הכי לא‬
‫קתני נבלה בובר שבמנין והא לא קתני אלא איסורי הגאה וגבלד‪ .‬היא גופה שריא בהנאה‬
‫וחמץ בפסח נמי לא קתני משום דלא הוי דבר שבמנין ונהי ואוסר את תערוכתו איסור‬
‫אכילה במשהו אבל בהנאה אינו אוסר במשהו״ עכ״ל ואח״כ מעתיק את דברי רבינו‬
‫בדבור הבא וע׳ גס בתורת הבית בית ד שער א דף קג‪ ,‬ובמאירי וברמב״ן בחי׳ וריטב״א‬
‫ו( קד רבינו היא‪ ,‬כיון שהתחיל להקשות מחמץ הו״ל להמשיך חיכף‬
‫ור״ן בסוגייי‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫דדבר‬
‫הוא‬
‫חשוב‬
‫ויאמר‬
‫פרק חמישי‬
‫תערוכתו‬
‫עבוד ה זרה‬
‫אלא‬
‫בהנאה‪,‬‬
‫לפי‬
‫‪247‬‬
‫שנויות‬
‫שהן‬
‫במ׳‬
‫‪,‬‬
‫ערלה אקשי ליה ערלה תחלה‪ ,‬ושני לה כבר הם שנויימ ב מ ערלה ומה‬
‫‪,‬‬
‫כאן פ י להלן‪.‬‬
‫שהגיח‬
‫הרי‬
‫אליו למעוטי‬
‫דבר שבנזנין ולאו אסורי הנאה — כלו׳ סתם ה‬
‫‪,‬‬
‫התנא את דבריו ואמ הרי אלו‪ ,‬כ ל ר ולא נמצאו עוד שיהו בהן ב׳ טעמים‬
‫דבר‬
‫שבמנין ואסודי‬
‫הללו‬
‫שיהו‬
‫זולתי‬
‫אלה השנויין כאן ובמ׳‬
‫כדי‬
‫הנאה‬
‫שיאסרו‬
‫ערלה‪ ,‬ואיידי‬
‫ערובן‬
‫בהנאה‬
‫את‬
‫דקאי ביי״ן דאוסד‬
‫בערובו‬
‫בהנאה ת נ א נמי בחולין דאוםר ערובן בהנאה מי׳ ביי״ן במשהו אפי׳ בהנאה‬
‫ואינך‬
‫בתמורה ו פ׳ כל‬
‫כולהו בדבר שבמנין בהנאה והכי מוכח‬
‫האיסר‪.‬‬
‫הלכה‬
‫ז למעשה יי״ן — גמור ליין כ ו א אסור בהנאה אפי׳ במשהו‪.‬‬
‫חבית‬
‫בחבית‬
‫ולא‬
‫הוכרה‬
‫אי זו היתר ואי זו א ס ר הא׳‬
‫סתם‬
‫— כלו׳‬
‫יינם — דאםו׳‬
‫לו‬
‫שנתחלפה‬
‫ח ב י ת של‬
‫מותרת‬
‫אסור‬
‫בשל‬
‫היתר‬
‫בהנאה והא׳ א ס ר‬
‫דרבנן הוא אפי׳ יין ביין‬
‫ימכר‬
‫כולו‬
‫בהנאה‪.‬‬
‫לגוים‬
‫חח‬
‫מדמי אותו יין‪ ,‬ולענין שאד איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא‬
‫בהן‪,‬‬
‫שאגו‬
‫נ״ל‬
‫דנין‬
‫דין‬
‫זה‪,‬‬
‫שאם‬
‫נתחלף‬
‫אוכל‬
‫באוכל‬
‫אפילו‬
‫דבר‬
‫שבמגין כגון אגחי פדך ודכותיהו שהן אוס׳ את כל תעדובתן ה״מ באכילה‬
‫אבל בהנאה אהנייא להו חשיבותייהו דדמיהן אסר לעולם ויוליך הגאה לים‬
‫המלח‬
‫אבל‬
‫תערובתןח מותר בהנאה‪ ,‬ואם נמוחו בשל היתר בזה נשתנה‬
‫דינם מיי״ן‪ ,‬דיי״ן אוסר היין המותר אפי׳‬
‫כגון‬
‫ערלה‬
‫חמץ‬
‫בפסח אם נתערב לו פת‬
‫באכילה‪,‬‬
‫ורכותה אם נמוחו‬
‫בטלין בר׳‪,‬‬
‫בהנאה‪ ,‬ושאר א ס ר ] ר י [‬
‫ומותרים אף‬
‫הנאה‬
‫באכילה‪ ,‬ולענין‬
‫ב פ ת והוא מכבדות של בע״ה הכל אסור‬
‫ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת‪ ,‬דומיא דתבית בחבית‪,‬‬
‫בשל‬
‫ואם‬
‫נמוח‬
‫שלא‬
‫במינו בנ״ט‪,‬‬
‫היתר‬
‫בזה‬
‫משנה‬
‫דינו ם‬
‫מיי״ן‪,‬‬
‫כי יי״ן‬
‫במינו‬
‫במשהו‬
‫אבל חמץ בפסח בין במינו בין בשלא במינו במשהו‬
‫ולהקשות מככתת של חמץ‪ ,‬כן נלענ״ד‪ ,‬ודברי רבינו אלו לא מצאתי בראשונים‪.‬‬
‫ו( כח‪ ,‬א‪.‬‬
‫ה( ראה את דברי רבינו אלו בראשונים שציינתי בהערה ג‪.‬‬
‫ז( את כל דברי רבינו אלו עד סוף הדבור כתבם הרשב״א בחי׳ למםיכתין בשם רבינו‬
‫ח( ברשב״א שם במקום •אבל תערובן״ אי׳‪• :‬והשאר״‬
‫כמעם מלה במלה‪.‬‬
‫ם( ברשב״א שם במקום‬
‫ואחרי •מותר בהנאה״ נוסף‪• :‬כדין חבית של יין נסך״‪.‬‬
‫פירוש הראכ״ד‬
‫‪248‬‬
‫לאכילה‪,‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫דהכי אפסיק׳ הלכת׳ פ׳ כל שעה י‪ ,‬ולענין אסר הנאה דינו‬
‫קל‬
‫מיי׳ץ‪ ,‬שאינו אוסר את תערוכתו בהנאה לא במינו ולא כשאינו מינו אלא‬
‫הוא ממכשירי‬
‫א*כ‬
‫השגויין‬
‫פ׳‬
‫אלו‬
‫המאכל כגון‬
‫עובדיןיא‪,‬‬
‫זיתום‬
‫שהן‬
‫המצרי‬
‫חשובין‬
‫כאלו‬
‫המדי‬
‫ושכר‬
‫חמץ‪,‬‬
‫הכל‬
‫וכיוצא‬
‫וכגגדו‬
‫בהן‬
‫ביי״ן‬
‫בשאיגו מיגו כדא׳]מריגן[ יב בכבשים לדעת חזקיה כי בידוע שגתן לתוכן‬
‫אסר‬
‫יי״ן‬
‫בהגאה‪,‬‬
‫אבל במיגו אפי׳‬
‫במשהו אוס׳‬
‫את‬
‫הכל‬
‫ויין‬
‫בהגאה‪,‬‬
‫במים גמי אם גתערב בו כדי שיהו המים ראויים לשתות על ידו ב ת ו ר ת‬
‫יין אפי׳ ע״י הדחק הרי הוא ככבשים ואסו׳ הכל‪ ,‬ויין יג במים גמי מ ס ת ם‬
‫יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו‬
‫אסר הכל בהגאה‪ ,‬שלא אמ׳ יין ביץ להקל אלא להחמיר‪ ,‬כנ״ל לפי הסוגייא‬
‫כאן‪ .‬והרי״פ כת׳‬
‫המשגה של‬
‫על‬
‫ואום׳‬
‫מעלה אלו אםו׳‬
‫בכל‬
‫שהן‬
‫‪/‬‬
‫דליכא להאי כללא דקי״ל חמץ בפסח אוס׳ במשהו‪ ,‬ואגייר לא מצאתי א ת‬
‫בכל התלמוד שאס׳ חכמים את תערוכתו בהגאה משום חמץ משהו‪,‬‬
‫דבריו‬
‫ואי‬
‫משום‬
‫ג״ט‬
‫הרבה‪,‬‬
‫מתסרי‬
‫אלא‬
‫משום‬
‫עובריןיא‪,‬‬
‫הגד דאלו‬
‫הגהו‬
‫לאו‬
‫משום סו‬
‫ולא עוד אלא שגוף המאכל אינו נעשה זולתו‪,‬‬
‫וכבד‬
‫פי׳מז‬
‫אחד מהן והוא זיתום המצרי דאמ׳ כי הוא תלתא חיטי‬
‫‪ , /‬והוא מעיד על‬
‫אחרים שאינן במשהו‪ ,‬ומאין לנו לדחות סוגייא אחת מדעתיגו בלא ראיה‪,‬‬
‫כי‬
‫בודאי בלי ספק כבר אמדו בכאן שאין כל דבר אוסר א ת ת ע ר ו ב ת ו‬
‫בהנאה‬
‫אלא א״כ הוא‬
‫ד ב ר שבמנין וחמץ‬
‫בפסח‬
‫מזה הכלל‬
‫הוה‬
‫כמ״ש‬
‫כי ככרות של בע״ה אף לעגין חמץ נאמרה‪ ,‬זולתי יי״ן שאוסר במשהו בהנאה‬
‫ואפי׳‬
‫לפי׳‬
‫טיפת יין אוכליז הכל בהנאה כיי״ן גמור‪ ,‬וכמדומה שלא כיון יפה‬
‫ההלכה ושיטפא הוה כי שמא היה‬
‫סבור כי‬
‫לענין אכילה‬
‫קמיירי‬
‫ואינו אלא לענין הנאה כמו שפי׳]דשתי[‪.‬‬
‫] ד ף עד‪ ,‬ב [‬
‫הזיפות‬
‫גת של אבן — כ ב ר פי׳ פ׳ אין מעמידיןיח ד ב ש ע ת‬
‫מעבירין יין עליו כדי להסיר מרירות הזפת‪ ,‬ואע״פ שהוא‬
‫מורק‬
‫יא( פסחים מב‪ ,‬א‪.‬‬
‫י( פסחים ל‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪.‬משנה דינו״ איי‪- :‬דינו חמור״‪.‬‬
‫יג( את תוכן דברי רבינו מכאן עד סוף הדבור כי הרשב״א‬
‫יב( לעיל לח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫בתורת הבית בית ה שער ה דף קנ בשם רבינו‪ ,‬עיי״ש מ״ש על דברי רבינו אלו‪.‬‬
‫יד( אח דברי רבינו אלה כתבם הרשב״א בחידושיו למםיכתין בשם רבינו וראת‬
‫טז( נ ע ׳‬
‫סו( חסר ‪» :‬טשהו״‪.‬‬
‫גס ריסב״א ומאירי ור״ן‪.‬‬
‫יח( לעיל לג‪ ,‬א ד״ד‪,‬‬
‫יז( צ״ל‪ :‬״אוסר״‪,‬‬
‫פסחים מב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫סרק חמישי‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪249‬‬
‫עבודה זדה‬
‫‪,‬‬
‫מ י ם לטיט‪ ,‬כיון שאותו יי״ן הוא אסור בהנאה בודאי א ס ו ליהנות בו א פ י‬
‫‪,‬‬
‫ד ר ך הליכתו לאבוד‪ ,‬ואסור לגבל בו את הטיט ואסור ליתן אותו תוך הצבע‬
‫וכל הנאה בעולם‪ ,‬הלא תראה בחמץ בפסח שאסור ליהנות בו ד ר ך הליכתו‬
‫כדא׳יט שלא יסיק בו‬
‫לאבוד‬
‫‪ , /‬ואפי‬
‫‪,‬‬
‫לד‬
‫‪,‬‬
‫יהודה דאמ׳יט אין ביעור‬
‫חמץ אלא שריפה‪ ,‬בהדי דקשריף לא ליתהני מיניה‪ ,‬וגבי ערלה נמי תנוד‬
‫שהסיקו‬
‫בקליפי ערלה חדש יותץכ‬
‫‪,‬‬
‫‪ , /‬והנה כי כ ב ר הלך האסו לאבוד‬
‫ואפ״ה אסור ליהנות ממנו‪ ,‬ולא אמרינן שתועיל הליכתו לאבוד‪ ,‬אלא כשהגוי‬
‫לשפוך יינו של‬
‫בא‬
‫יש׳]ראל[‬
‫שפך אותו‬
‫שאם‬
‫למקום‬
‫שהוא‬
‫אבד‬
‫בו‬
‫ואין תועלת בשפיכתו לאכילה ולא לשתיה שאינו נאסר כלל באותה שפיכה כא‪,‬‬
‫ומעתה לפי זה הענין אם בא גוי ושפך יינו של יש׳]ראל[‬
‫הוא‬
‫או‬
‫אינו נאסר מן הדין‬
‫לכל‬
‫שפיכה‬
‫ד ב ר שאינו‬
‫באותה שפיכה אלא א״כ שפכו מכלי אל כלי‬
‫אבד‪,‬‬
‫מראיות דקות ונאמ‬
‫אותה‬
‫אבל‬
‫‪,‬‬
‫שהוא‬
‫הדבר‬
‫הטעם כי שמא‬
‫לפניה לקלון מפני שדומה עליה כמי‬
‫העבודה‬
‫בקרקע הנה‬
‫בכך נאסר השפיכה בכ״מ א פ י‬
‫‪,‬‬
‫מוחזק‬
‫עלינו‬
‫שנאסר‬
‫ע״י‬
‫המנסכים לפני ע״ז שופכין‬
‫שמזלפין לפניה‪ ,‬ולפי שדרך‬
‫שלא בפני ע״ז‪ ,‬אבל אין דרכה‬
‫לשפכו לפניה לא ע״ג הטיט ולא ע״ג מקום שהולך לאבוד בזה‪ ,‬וכיון שאין‬
‫‪,‬‬
‫דרך‬
‫מנםכין כן כלל אין אנו מסופקי‬
‫שאם‬
‫שפך לפנינו אינן נאסרין על אותה שפיכה מפני שאין ד ר ך לנסך‬
‫במים‬
‫כלל‪ ,‬נחזור למשנתינו גת של אבן‬
‫‪ — /‬מפני שאבן קשה לבלוע‬
‫לקיום כב‪,‬‬
‫גומאכג‬
‫בזפת‬
‫בולע אותו‬
‫מהרה‬
‫אלא‬
‫א״כ‬
‫מכניסו‬
‫עליו בנסוך‪ ,‬וה״ל כשפיכת מים‪,‬‬
‫הלכך‬
‫אפי׳‬
‫יש‬
‫בהםכת‬
‫יין‬
‫ונתעכב‬
‫בו מעט מן היין דרך עברתו כד‪ ,‬כיון שאינו‬
‫והטמא‬
‫מלאה לה‪ ,‬מצאו משקין כה את מקומן ועברו להן ולא הוסיפו כו‪,‬‬
‫ואותו משהו הראשון שנתעכב שם נתיבש במקומו ולא נתפשט הלחות כדי‬
‫שתתרפה הזפת מעל האבן ויכנס עוד מן היין תחתיה‪ ,‬מ״ה לא בעי קליפה‪,‬‬
‫‪ p‬כדאי* סםחים כו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ים( סםחים כא‪ ,‬א‪.‬‬
‫ישנים וד״ה וישראל‪.‬‬
‫כב( וגת‪ ,‬היא מדכדים‬
‫כא( כדאי׳ לעיל לג‪ ,‬א עמ״ש רבינו שם ד״ד‪ ,‬וישראל‪.‬‬
‫כג( גם לעיל לג‪ ,‬א ד״ד‪,‬‬
‫שאין מכניסים בה לקיומ כמו שאמרו בגמ׳ להלן‪.‬‬
‫ישנים פ רבינו משום גומא בזסת‪ ,‬ור״ל שנשארו מקומות שלא כסם הזפת ורבינו ם״ל‬
‫שהיין שנבלע בזסת הלך לאבוד ומותר‪ ,‬עיי״ש היטב בגמ׳ ובמ״ש רבינו‪.‬‬
‫כה( לענ״ד ר״ל שאר היין‬
‫כד( בשעת הזיפות‪ ,‬כמש״כ רבינו בראש הדבור‪.‬‬
‫כו( על אותו המעט שנשאר בגומא‪.‬‬
‫שמעביר על הזפת‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫ומ״מ‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫גגוב‪,‬‬
‫בעי‬
‫מפגי‬
‫מרק חמישי‬
‫אותו‬
‫משהו‬
‫עבודה זדה‬
‫בגומא‬
‫שגתעכב‬
‫ונתיבש‬
‫עליה׳‬
‫בדי‬
‫להעבירה מעל פגיו‪ ,‬ואפי׳ לא גתיבש עדיין בעי גגוב מפני שהוא בולע‬
‫ממגו‬
‫באותה‬
‫בדמפ׳‬
‫בגמ׳‪.‬‬
‫ושל‬
‫גומא‬
‫עץ‬
‫מגולה‪,‬‬
‫שהאבן‬
‫שהדי‬
‫תשמישו‬
‫תחלת‬
‫ביד‬
‫גוי‬
‫הוא‬
‫‪ — /‬ס״ל לד׳ כל שאין מכגיסו לקיום אע״פ שהעץ קל‬
‫הוא לבלוע יותר מהאבן איגו בולע בשהיית היין מועט כזו כי אם ד ב ר‬
‫מועט‪ ,‬ואמ׳ בתום׳]פתא[ כז בגמ׳ דאפי׳ של חרס גמי באין מכגיסו לקיום‬
‫סגי ליה בנגוב‪ ,‬והטעם לדעת ר׳ כי אינו בולעת בשהייה מועטת‪.‬‬
‫וחכ״א ‪ -‬של עץ‪.‬‬
‫יקלוף‬
‫גומא‬
‫— הזפת‪ ,‬מפגי שהוא ק ל לבלוע יותר מן האבן ושמא יש‬
‫בזפת והעץ‬
‫מגולה‬
‫ממנו‬
‫ונתעכב‬
‫מן היין‬
‫העץ‬
‫בגומא כח‬
‫לבלוע‪,‬‬
‫והנה כי גתרפית הזפת ס ב י ב ת הגומא מפגי הלחות‪ ,‬וכשעבר עליו מיםכס‬
‫גכגס ל ת ו ד ל הזפת דרד אותה הגומא‪ ,‬כי הדבר ידוע שאין הזפת מ ת י ב ש ת‬
‫ומתדבקת‬
‫צריד‬
‫על‬
‫לח‬
‫כמו לא‬
‫דבר‬
‫יבש‪,‬‬
‫ומ״ה‬
‫בעי׳‬
‫קליפה‬
‫ואחר‬
‫הקליפה‬
‫גגוב‪ ,‬וסגי ליה בהכי כי מ״מ אין הכנסתו לקיום ובליעתו מועטת‬
‫בשל עץ‪ ,‬והרי אמ׳ בברית׳ כשאין מזופפין ואפי׳ דרד בהן‪.‬‬
‫ושל‬
‫מים‬
‫ג׳‬
‫חרס — אע״פ שקלף — הרי הוא אסור אלא א״כ‬
‫ימים לב או‬
‫משהה‬
‫י״ב‬
‫חדש‪,‬‬
‫וסיפא‬
‫דמתני׳‬
‫רבנן‬
‫היא‪,‬‬
‫ממלאה‬
‫דשני‬
‫להו בשאין מכניסו לקיום בין מי שבולע הרבה למי שבולע מעט‪ ,‬וקסבדי‬
‫כי החרס שהוא בולע הרבה בולע מהרה אפי׳ כשאין מכניםו לקיום וכיון‬
‫שהבליעה מרובה בשל חרס איגו יוצא עיי גגוב והכי אמ׳ בגמ׳‪.‬‬
‫אמר‬
‫רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגובלג — אלא‬
‫כס( לענ״ד‬
‫כח( אולי חסר‪ :‬״ויכול״‪.‬‬
‫כז( ס״ט ה״א‪ ,‬ומובאה בגמ׳ בםוגיין‪.‬‬
‫ל( דיל בין‬
‫צ״ל‪ :‬״יין״‪ ,‬ור״ל היין שעבר עליו בשעת הזיפות כמש״כ לעיל•‬
‫לב( הטור יו״ד קלה כ׳ ששיטת רבינו‬
‫לא( חסר‪ :‬״על״‪.‬‬
‫הזפת והעץ‪.‬‬
‫היא שלעירוי צריך להסיר הזפת ושהרא״ש חולק בזה וע׳ בר״ן בסוגיין‪ ,‬והנה רבינו ס״ל‬
‫לג( גי׳ זו הובאה בשם רבינו‬
‫שאפי׳ שהיית יב חדש אינה מועילה בלא קליפה‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אם‬
‫סרק חמישי‬
‫‪251‬‬
‫עבודה זרה‬
‫של עץ ושל אבן הוא בעי קליפה והגעלה או קליפה ומלוי מים ג‬
‫ימים׳‬
‫ואם של חרם הוא אצ״ל שצריך הכשר גדול׳‬
‫דאפ‬
‫י‪/‬‬
‫‪,‬‬
‫לא דרך בה‬
‫הלכה כחכמים דלא פגי בנגוב‪ ,‬והטעם כי מפגי שהוא דורך בה כאן שמא‬
‫הזפת‬
‫מתחלחלת ממקום אחר וגכנס יין הרבה תחתיו וכשתהא שם הרבה‬
‫ת ח ת הזפת ה״ל כמכגיםו לקיום ולד״ה אסור כדא׳ לקמ׳ ב ב ר י ת ‪/‬‬
‫א״ד‬
‫כי‬
‫שלא אמרה רבא אלא רבהלג‪.‬‬
‫הא‬
‫‪ — /‬לא דרך בה וסגי ליה בגגוב ושל‬
‫‪ /‬חזיה‬
‫אס היה‬
‫וחדש היה‪.‬‬
‫בהדיה‬
‫האי‬
‫ובעי‬
‫״‬
‫תר‬
‫דאזיל ביה‬
‫‪,‬‬
‫— א מ ודאי דרך בה דהא מלי חמדא כולי‬
‫קליפה והגעלה‪.‬‬
‫הגת והמחץ‬
‫‪ /‬ר׳ מתיר וח׳ אונזר׳ — והייגו דקאמ׳ ב מ ת ג י‬
‫‪,‬‬
‫ושל‬
‫חרס אע״פ שקלף את הזפת הרי זו אסו׳ כרבנן קת׳‪ ,‬ודאמ׳ לקמן‬
‫הגת‬
‫בדזפוסין‬
‫של‬
‫עץ‬
‫ושל‬
‫אבן‬
‫יגגב‬
‫ד״ד‪.‬‬
‫היא‬
‫דאינן‬
‫מזופתין‪,‬‬
‫אבל‬
‫פליגי בה רבגן בשל עץ דבעי קליפה וגגוב ואם היו מזופפות א ס ר דלא‬
‫םני‬
‫בנגוב ואפי׳ אחד קליפה אלא אםו׳ לעולם אלא בהכשר גדול‪ ,‬ומוקי‬
‫לה‬
‫גגוב‬
‫ה״מ‬
‫כשדרך בהן‪ ,‬וכי‬
‫אמ׳‬
‫ב ג ת ומחץ ומשפך‬
‫של עץ ואבן דבעי‬
‫שתחלת תשמישן היה ביד גוי לד‪ ,‬אבל אם גשתמש בהן יש׳]ראל[‬
‫פעם ראשונה וב׳ אע״פ שגשתמש בהן גוי אחר מכאן םגי ליה בשכשוךלד‪.‬‬
‫כדא׳ פ׳ אין מעמידיןלו גבי כסי דפחרא וגבי חצבי‪ ,‬וגת ומחץ של חרס‬
‫שהיה תחלת תשמישן ביד גוי הרי הן אפו׳ לגמרי לז כרבנן‪ ,‬והכי א מ ׳ ל ח‬
‫ברימב״א בםוגיין וראה תורת הבית בית ה שער ו סוף דף קנה ולא הזכיר את שם רבמו‪.‬‬
‫לד( ראה בתורת הבית בית ה שער ו סוף דף קנה וקנו מ״ש בשם רביגו וראה ב״י יו״ו‬
‫קלח שמדברי הרשב״א משמע שהראב״ד אינו מחלק בשל עץ ואבן בין תחלת תשמישו ביד‬
‫לד‪ (.‬המור יו״ד קלח כ״כ בשם הראג״ד‬
‫גוי לבין תחלת תשמישו ביד ישראל‪.‬‬
‫וראה שם בב״י שהסוד למד כן ממשמעות לשון הראב״ד עיי״ש והנה עכשיו נמאנו‬
‫לו( לעיל לג‪ ,‬כ‬
‫שהראב״ד כ״כ להדיא ואולי ראה הסוד את דברי ראב״ד אלו‪.‬‬
‫ועיי״ש בדברי רבינו ד״ה הני וע׳ בחי׳ הרמב״ן שם ובתורת הבית בית ד‪ .‬שער ו דף קנג‪.‬‬
‫לח( לעיל לג‪ ,‬ב ועמ״ש רבינו שם ד״ד‪ .‬כסי‪.‬‬
‫לז( וניתרין רק בהכשר גדול‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪252‬‬
‫בכסי‬
‫היה‬
‫דפחרא‬
‫א׳‬
‫דפעם‬
‫וב׳‬
‫פרק חמישי‬
‫אסור‬
‫עבודה זדה‬
‫לגמרי‪,‬‬
‫וחצבילו‬
‫שחומי‬
‫דארמאי‬
‫אם‬
‫ת ח ל ת תשמישן ביד גוי הרי הן ככלי עץ וסגי ליה בגגוב‪ ,‬וחצבי‬
‫שאיגן שחומי ותחלת תשמישן ביד גוי הרי הן אסר כרבגן לגמרי כדאמ׳‬
‫בגת ומחץ של חרס לרבגן‪ ,‬ואם תחלת תשמישן ביד יש׳]ראל[‬
‫בחצבי‬
‫מדקא׳‬
‫יש׳]דאל[‪,‬‬
‫דסגי‬
‫שחומי‬
‫להו‬
‫בשכשוך‬
‫תחלת‬
‫כשהיה‬
‫בעי גגוב‬
‫תשמישן‬
‫ביד‬
‫מכלל דשאר חצבי שאיגן שחומי לא סגי להו בשכשיד ובעי‬
‫גגוב‪ ,‬מי׳ לעגין כסי דפחדא אמ׳ כי מפעם ב׳ ואילך סגי להו בשכשוד‬
‫ששהייתן‬
‫מפגי‬
‫שתחלת‬
‫מועטת‬
‫היה‬
‫תשמישן‬
‫מאד‬
‫ביד‬
‫טפי‬
‫מחצבי‪,‬‬
‫יש׳]ראל[‬
‫וגת‬
‫ג״ל‬
‫ומחץ‬
‫שהן‬
‫ומשפד‬
‫ראויץ‬
‫של‬
‫לדמותן‬
‫חרם‬
‫לחצבי‬
‫שאיגן שחומי וגבעי להו גגוב ולא לדמותן לכסי דפחרא ותסגי להו בשכשוד‪,‬‬
‫כי שהיית תשמישן דומה לשל חצבי מפגי שהיא תדירה ותשמישן מדובה‪.‬‬
‫דרש‬
‫מן הגוים‬
‫רבא‬
‫צריד‬
‫‪ — /‬פי׳‬
‫כל מי שלוקח‬
‫גת של עץ ואבן מזופפין‬
‫שיקלוף אותה ואח״כ ירתיח אותה בחמין‪ ,‬שמא דרד בהן‬
‫הגוי‪ ,‬אע״פ דשיעי טובא כההוא מעשה דדב פפאלט‪.‬‬
‫גולפי‬
‫—‬
‫של חרם הם כדאי פ׳ אין מעמידיןמ חרס הדרייגי רמי‬
‫להו לחמדיה בגולפיא חוורי ומיץ לחמרא‪ ,‬ליש׳ ]גא[ דגאון‪.‬‬
‫‪ 0‬ח י ף להו אפמיהו ש ת י ם להו אבירצייהו וכו׳ — כי היה סוחף אותם‬
‫לתיד דסקיא פיהם למטה‪ ,‬והייגו ח״א מא‪ ,‬וחתים להו אבירצייהו כי הבריא מב‬
‫שלהם‬
‫פיהם‬
‫הולכת‬
‫למעלה‬
‫מפגי‬
‫שהם‬
‫ספרים מג‬
‫לפי‬
‫שהבדזא‬
‫סמוכה‬
‫לשוליים‪ ,‬ומ״ה היה עושה סי׳ ע״פ הברזא‪ ,‬ואע״פ שאנו צריכים האידגא‬
‫לחב״ח משום שיבא‪ ,‬ה״מ ליין אבל לכלי ריקן כיון דאיכא ח״א לא טרח‪,‬‬
‫וא״ת אפי׳ ח״א למה והלא אם יכניס בו הגוי יין אינו אלא לפי שעה‬
‫ויכול לטהרו בגגוב ואפי׳ בשכשוץ ולמה היה נזקק לטורח החותם‪ ,‬ק ס ב ר‬
‫מא( = חותם אחד‪.‬‬
‫מ( לעיל לב‪ ,‬א‪.‬‬
‫לס( לעג״ד ס״מ ו‪1‬״ל‪. :‬דרבי חייא״‪.‬‬
‫מג( קריאת מלה זו אינה ברורה לי ואינני‬
‫מב( כ״ה בכת״י ונ׳ שצ״ל‪ :‬״הכדים״‪.‬‬
‫יודע לתקנה‪ ,‬וז״ל הרשב״א בחי׳‪ :‬אלא יש לפרש םחיף להו אפומייהו שמהדק דיקולא‬
‫אטומייהו וחחים והיינו חותם אחו וכן עביד אבירצייהו דהיינו נקב קטן שבשוליהם‬
‫שמוציאין משם היין בקלוח‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫כל‬
‫דבא‬
‫הרי‬
‫פרק חמישי‬
‫עבוד ה זדה‬
‫ד ב ר שמכניסו לקיום אפי׳ לא יכגים בו הגוי‬
‫‪253‬‬
‫אלא לפי שעה‬
‫הוא כמי שמכניסו לקיום וצריך מלוי מים ג׳ ימים‪.‬‬
‫הא ברטיבת׳ — אי יש עליה לחות בין מיץ בין מכל‬
‫] ד ף עה‪ ,‬א[‬
‫ד ב ר מקנחה תחלה באפר היטב‪ ,‬ואם נתיבשה משנשתמש בה הגוי משכשכה‬
‫במים‬
‫ידיו ואח״כ‬
‫בשתי‬
‫מקנחה‬
‫יפה‬
‫כדי‬
‫לבטל‬
‫כל‬
‫היץ שבה‪,‬‬
‫הטעם‬
‫ואכתי לא קא חשבי הני מידי אלא תחלה הגגוב בלבד‪.‬‬
‫תרתי‬
‫ותלת — פי׳ תרתי ברטיבת׳ אפר ומים‪.‬‬
‫ושמואל‬
‫אמ׳ דגלת‬
‫—‬
‫ברטיבת׳ אפר ומים ואפר‪ ,‬וד׳‬
‫ביבישתא‬
‫מים‬
‫ואפר ומים ואפר‪ ,‬ושמואל לא קחשיב מיא בתראי‪ ,‬ולא אצט׳ ליה‬
‫אלא‬
‫מים‬
‫תוס׳‬
‫אחרים‬
‫האפר‪,‬‬
‫ומכיון שנוסף לה אפר ודאי‬
‫לבסוף‪ ,‬ולפי שהוא מוסיף אפר א‬
‫אחרונים‬
‫‪,‬‬
‫נוסיף לה כמו‬
‫כן‬
‫על רב לא רצה למנות מים‬
‫כי מסתמא קמטפי חדא אדרב‪.‬‬
‫בפומבדיתא‬
‫מתנו ‪/‬‬
‫—‬
‫ולא קחשיב ר ב מיא בתדאי‪ ,‬ושמואל קחשיב‬
‫לוע‪ ,‬ומ״ה טפי חד מיא אחר אפר בתרא‪ ,‬והיינו דקא׳ ולא פליגי על ר ב‬
‫ולליש׳‬
‫דפומבדית׳‪,‬‬
‫אבל‬
‫לליש׳‬
‫דסורא‬
‫א״א‬
‫דלא‬
‫פליגי‬
‫ושמואל‬
‫קאמ׳‬
‫בתדתי‪,‬‬
‫ד ר ב לא קא׳ אלא חד אפר‪ ,‬ושמואל תרתי‪ ,‬וכיון שהוסיף אפר‬
‫‪,‬‬
‫א״א בלא תום׳ מים שאין ב מימות זה אחר זה ולא ב׳ אפרים לא אפר‬
‫על‬
‫מקום הלח ולא אפר שלא יהיו אחריה מים‪ ,‬צא ולמד דא״א לליש׳‬
‫קמא‬
‫שלא‬
‫הני‬
‫להיות‬
‫יחלקו בשגים‪.‬‬
‫גורגי‬
‫דארמאי‬
‫— לא ידענא מאי היא‪ ,‬וג״ל כי היה ראוי‬
‫מוריגי‪ ,‬מלשון מוריגים א והם כלי הגת כגון הנסרים והם הדפים‬
‫השנויים‬
‫‪,‬‬
‫בברית ‪.‬‬
‫והעדשים‬
‫— הם הים השנויה בברית׳ ב ב ב ״ ב ג ומפ׳‬
‫א( שמואל ב כד‪ ,‬ופי׳ רש״י שם‪ :‬״כלי עץ מלא חרעין‪...‬״‪.‬‬
‫ג( בבבא בתרא םז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫היא במשנה‪.‬‬
‫בגמ׳ג ים‬
‫ב( לפנינו‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪254‬‬
‫טלפחאד‪,‬‬
‫הצרפתי ד‪,‬‬
‫ומפי‬
‫סרק חמישי‬
‫גת עצמה‪,‬‬
‫על‬
‫עבודה זרה‬
‫שם שעגולה‬
‫כעדשה‪,‬‬
‫ונד׳‬
‫כי‬
‫הוא ה ר י ח י פ ו הגז׳ ש מ ג בבריתי‪.‬‬
‫הלולבים‬
‫— נ״ל כי הם הבתולות האמו׳ שם ג‪ ,‬והם כלוגסאות של‬
‫ארז שמעמידין את הקורה על שם שעולין וזוקפין כלולב‪ ,‬וכל אלו גוגעין‬
‫במשקה‪ ,‬ואם גשתמש בהן משק׳ טמאין ובלעו מן המשקה הרי הן טמאין‬
‫בעוד‬
‫המשקה בלוע בתוכן‪ ,‬דתגן במ׳ כלים ז חרסים שגשתמש‬
‫התגודח‪,‬‬
‫והכי גמי הרי הוא סופו לצאת ע״י‬
‫‪ /‬והוסק‬
‫הכבישה מ״ה בעי‬
‫הכשר‬
‫להפליטן‪ ,‬ומכית שיצא המשקה שוב אין להן טומאה דפשוטי כלי עץ גגהו‪.‬‬
‫הדפי]‬
‫והלולבין — ואע״פ שתחלת תשמישן היה במשקין טמאין אפ״ה‬
‫מגי להו בשכשוך‪ ,‬דכיון דלית בהו בית קבול ולא שום מקוד‪ .‬לא בלעי‬
‫כלל‪,‬‬
‫וקילי‬
‫מכל כלי עץ שאין מכגיסו לקיום‪,‬‬
‫והעדשים‬
‫שפי׳ ] ר ש ת י [ ט‬
‫כי הם הריחים‪ ,‬דוקא הריחים העליוגים שאין לה בית מקוה משקה‪ ,‬וג״ל‬
‫כי‬
‫כי‬
‫סגי‬
‫הגאון שפי׳‬
‫בכסי י אפי׳‬
‫בפעם‬
‫ראשו׳‬
‫ובי‬
‫אסר‬
‫וכולה‬
‫כדק׳‬
‫אמ׳י‪,‬‬
‫כסי דפחרא ננהו‪ ,‬מפגי שאם היו כוסות של עץ אפי׳ פעם א׳‬
‫וב׳‬
‫בשכשוך‪ ,‬ומדמי להו לדפין ולולבין מפני ששהיית היין לתוכו מועט‬
‫כשל אלו‪ ,‬ואעפ״כ איגו מקובל עלי כי בעי גגוב כדין משפך של עץ ושל‬
‫א ח ‪ ,‬או שמא הטעתו ה ך מתגי׳ דאמ׳ לק׳ יא כגון מ ס ו ת וקיתוגיות מדיחן‬
‫ומטבילן‪ ,‬אלמא אפי׳ תחלתן היו מן הגוים סגי להו בשכשוך‪ ,‬וטעות הוא‬
‫בידיה‪ ,‬כי בכלי מתכות היא שגויה כדאי יא כלי מתכות אמו׳ בפרשה‪ ,‬אבל‬
‫בשל עץ בעי גגוב‪.‬‬
‫העקולים‬
‫של נסרים‬
‫—‬
‫כ ג מ י ב צירי דדקלא‪ ,‬קליפת הדקל‪.‬‬
‫ד( והוא תרגום של עדשה ראה בראשית כה‪ ,‬לד‪ ,‬וסי׳ זה כ׳ בתוה״ב סוף בית ד‪ .‬בשם ר״ת‪.‬‬
‫ד‪ (.‬רש״י בסוגיין‪ ,‬אבל כמה מעמיס כ׳ רבינו סי׳ גשם ‪.‬הצרפתי״‪ ,‬ולא נמלא ברשיי‬
‫ו( פי׳ זה כי בתורת‬
‫שלפנינו ומ״ש רבינו ‪.‬על — כעדשה״ נ׳ שהיא הוספת רבינו‪.‬‬
‫הגית שם בשם ‪.‬יש מפרשים״ ועמ״ש רבינו להלן ד״ד‪ .‬הופץ‪ ,‬וד״ז לא הוזכר בתוה״ב שם‪.‬‬
‫ט( לעיל ד״ה והעדשים‪.‬‬
‫ח( התנור טמא שסוף המשקה לצאת‪.‬‬
‫ז( פ״ט מ״ה‪.‬‬
‫יא( מה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫י( לעיל לג‪ ,‬ב כ׳ הרי״ף בשם גאון ועמ״ש רבעו שם ד״ד‪ .‬כסי•‬
‫יב( לענ״ד אין סי׳ זד‪ .‬סובב על ‪.‬העקולים של נסתם״‪ ,‬וחסרות כאן אי‬
‫חלתא עיי״ש‪.‬‬
‫בד״ה‬
‫רבינו להלן‬
‫ברור ממ״ש‬
‫וכן ג״ל‬
‫מלים‪,‬‬
‫אחו‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫של‬
‫עבודה זרה‬
‫בצבוץ — לא ידענא‪.‬‬
‫מנגבן‬
‫שאין‬
‫פרק חמישי‬
‫‪255‬‬
‫—‬
‫שמתוך שהן מרופות מתלחלחות ושואבות קמעא ואעם״כיג‬
‫מבנימין לקיום‪.‬‬
‫של‬
‫ע(יפא‬
‫]רשב״ג‬
‫‪ — /‬מפני שהן חלולות שואבות הרבה מישנן י״ב חדש‪.‬‬
‫אומר‬
‫—‬
‫פ‬
‫י ‪/‬‬
‫דברי רשב״ג עד *חרפי ואפלי* תמצא בסוף‬
‫הספר[‪.‬‬
‫הרוצה‬
‫לטהרן מיד — של גת יד‪.‬‬
‫מגעילן‬
‫חולטן ב מ י ס ט ו‬
‫ברותחין — מלבר יד‪.‬‬
‫זיתים‬
‫בשעת עשיית השמן כי‬
‫מניחן‬
‫‪,‬‬
‫פ י מים חמין העשויים להשליך על הזיתים‬
‫—‬
‫‪ p‬דרך הבדדים‪.‬‬
‫תחת הצנור‬
‫‪ -‬־ כי מפני כח המים יורדין עליו כל שעה‬
‫שוטף ומעביר מהן כל המשקה שבלעה ותרויהו קיימי אשיפה וגמי‪.‬‬
‫וכמה‬
‫—‬
‫עונה‬
‫יומי‬
‫גיסן‬
‫עקולין‬
‫נודות‬
‫הוי י!‬
‫—‬
‫צריך להשהותן‪.‬‬
‫בתקופת ימי טבת ותמח‪ ,‬חצי יום וחצי לילה‬
‫ותשרי או‬
‫המים‬
‫שאין‬
‫יום או‬
‫מתכנםין‬
‫לילה לפי‬
‫ששוין‬
‫ומגי‬
‫בצינור‬
‫בהם‬
‫וקנקגים וכל כלים האסו׳ לא םגי‬
‫הלא‬
‫כשהן‬
‫בתוך‬
‫הכלים‬
‫אינם‬
‫בהכי‬
‫מקלחים‬
‫היום‬
‫והלילה‪,‬‬
‫שמימיו‬
‫כי‬
‫ולא‬
‫קלוחן‬
‫בתקופת‬
‫ודוקאטז‬
‫מקלחין‪,‬‬
‫אבל‬
‫ורדיפתן מאי‬
‫רודפים‬
‫הלכך‬
‫בעי‬
‫ג׳ ימים‪.‬‬
‫דהנאייח‬
‫כדוק‬
‫דארמאי — כלים מצגגיןיט בהן היץ‪ ,‬והוא מלשון הגוטה‬
‫שמים כ‪.‬‬
‫טו( צ״ל‪• :‬במי״‪.‬‬
‫יד( ב״ה בכת״י‪ ,‬ואין הכוונה ברורה לי‪.‬‬
‫יג( נ׳ דצ״ל‪• :‬ואע״פ״‪.‬‬
‫טז( דברי רבינו אלו עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בתורת הבית סוף בית ה בשם רבינו‪.‬‬
‫יח( קריאת מלה זו אינה בתרה לי וע׳‬
‫יז( שם במקום •הוי״ אי׳‪• :‬מהני״‪.‬‬
‫יט( גם מלה זו לא ידעתי לסענחה בדיוק‪ ,‬ונראה לי שצ״ל‪, :‬מסננין״‪,‬‬
‫הערה מ‬
‫כ( ישעיה מ‪ ,‬כב‪ .‬וגם מפסוק זה לא יכולתי לעמוד על‬
‫ופ״ש בכ״י ס״ם היא‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪256‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫דמזיא ‪ -‬שעד‪.‬‬
‫דעמרא‬
‫—‬
‫דביתבא‬
‫מישנן‬
‫מתוד רפייותה שואבת מעט ובעיא נגוב‪.‬‬
‫—‬
‫מעת‬
‫י״ב חדש‪ ,‬א״נ מעמידן במימ ג׳ ימיט‬
‫לעת וסגי להו‪ ,‬ומעדה את המים כל מעת לעת‪.‬‬
‫ואי‬
‫איכא בהו ק י ט ר י ש ר י להו — ג״ל דהגדכא תרי קאי דבעי‬
‫לנגב או לישןבב‪ ,‬לפי שאותן שצריכין נגוב צדיכין לשפשף ולקנח אמ׳כג‬
‫בו היין מפני שבלע משהו מן היין ואין יכול לשפשפו אלא א״כ‬
‫שנכנס‬
‫את קשרו‪ ,‬ואם דבר שצריך לישנו הוא אם לא‬
‫התיר‬
‫הנה‬
‫הלחות‬
‫יפה‬
‫מפני שאין האויד שולט בו‪,‬‬
‫אבל דבר שאי״צ אלא הדחה בעלמא‬
‫הקשר‬
‫והרי‬
‫אלמא‬
‫הוא‬
‫לא‬
‫כגוף‬
‫הנכנס‬
‫לתוך הקשד‬
‫התיר את קשרו‬
‫בלע מידי‪ ,‬ואם‬
‫השער‬
‫בשעת תשמישו לא יוכל‬
‫מהודק‬
‫הוא‬
‫הקשר‬
‫שאינו בולע׳ ואם היה‬
‫לא נכנס‬
‫להתיבש‬
‫בו‬
‫יפה‬
‫כלום‬
‫מרופה כשם‬
‫שנכנס‬
‫בו‬
‫היץ כ ך גכגסו בו המים והדיחו אותו‪.‬‬
‫חלתא‬
‫תפורים‬
‫ודקוליןכד דחייטי — סלים‬
‫העשרץ מהוצי׳‬
‫של עץ והם‬
‫בחבל של קליפת הדקל‪.‬‬
‫מדיחן‬
‫—‬
‫דלא‬
‫בלעי כלל‪,‬‬
‫כי‬
‫ההוצין עצמן איגן עשויין‬
‫לבלע‬
‫כלל‪ ,‬ואפי׳ כמשפד של עץ לא הוו‪ ,‬לפי שהן דקי׳ ושלמי׳ וחלקי׳ ובהעברת‬
‫חיץ עליהם לא בלעי כלל‪ ,‬והחבלים של צרי גמי לא בלעי‪ ,‬ואע״פ דאמ׳‬
‫לעיל בעקלין של נסרים דבעי גגוב‪ ,‬התם בזמורות עצמן‪ ,‬ומתוך שדורכין‬
‫בהן משקין ומעגלין אותן הרבה מתרפין ובולעים מעט‪ ,‬אבל הבא הקליפה‬
‫איגד‪,‬‬
‫בולעת‪,‬‬
‫א״ג‬
‫העקלין‬
‫כיון שהם‬
‫כבידים‬
‫על‬
‫השק‬
‫והמשקה‬
‫היוצא‬
‫מן השק עובר עליהן תמיד פעמים ששוהה המשקה בין השק ובין העקל‪,‬‬
‫קריאת המלה הראשונה שבדבוד זה‪ ,‬ונ׳ שזנ״ל כמו שאי׳ בחי׳ הרשב״א למסיכתין ]עודנו‬
‫כא( צ״ל‪ :‬״דאהנך״‪.‬‬
‫בכת״י[ ״הנידוק פי׳ מסננת מלשון הנוטה כדוק שמים׳׳ עכ״ל‪.‬‬
‫כב( כשיטת הרשב״א בתורת הבית סוף בית ה‪ ,‬ופלא בעיני למה לא כ׳ הרשב״א שכן‬
‫ם״ל לרבינו ראה משמרת הבית שם‪ ,‬והר׳׳ן בסוגייו והסוד יו״ד ססי׳ קלה כ׳ שיסה זו‬
‫כד( כגי׳ המובאה‬
‫כג( כ״ה בבת״י ואולי ג״ל ‪» :‬אחר״•‬
‫של רבינו בשמו‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫אבל‬
‫הבא‬
‫בחבל‬
‫מיד מוציאו‪,‬‬
‫הלכך סגי‬
‫להו‬
‫עבודה זדה‬
‫בשכשוך‪.‬‬
‫אבל אם היו‬
‫תפורים‬
‫של צרת׳ מננבן דכי תנא מישנן מפני התפירה ולא מפני ההוצין‪.‬‬
‫] ד ף עה‪ ,‬ב[‬
‫אגו‬
‫סרק חמישי‬
‫‪257‬‬
‫ואי אית בהו קיטרי ־ ‪ -‬בהני תרתי‪ ,‬שרי להו‪ ,‬ומכאן‬
‫למדים כי הלוקח כלים ישגים של עץ מן הגוי כגון אותם שקורין‬
‫גשלוטישכה‬
‫מלטאיכח‪.‬‬
‫או י ג נ ש כ ו שצריך‬
‫מפני‬
‫כקשר‬
‫שהיא‬
‫להתיר כז‬
‫שהוא‬
‫ממנו אותו פשתן שבו הגקרא‬
‫מהודק‬
‫בתוכו‪,‬‬
‫הרבה‬
‫ואותו‬
‫הפשתן‬
‫א ס ר להחזירו בתוכו עד י״ב חדשכז מפני הדורדיא שעליו‪ ,‬ואותו הדורדיא‬
‫אני‬
‫מסופק כס עליה אם יש לה דין חרצנים ח ג י ם והנהו א ס ר בהנאה כט‬
‫בתוך‬
‫י״ב‬
‫חדש ל‬
‫לאו‪,‬‬
‫ואם‬
‫מפגי‬
‫לדמותה‬
‫שיש‬
‫לחרצגים‬
‫חגים‬
‫שהוא‬
‫מבריית היין כמותן‪ ,‬וכל זמן שיש בה טעם יץ היא ראוייה ל ע ר ב אותה‬
‫במשקה אחר כדי לשבח את טעמו כדאילא בחלא דשיכרא דארמאי דמערבי‬
‫בהו דורדיא דיי״ג‪ ,‬ולולי אותו טעם יין שבו אינו ראוי לא לאכילה ולא‬
‫לשתיה‪,‬‬
‫\בך הטעם‬
‫לחרצגים‬
‫תגים שטעם‬
‫היין משבחן ומכשירן לאכילה‬
‫‪,‬‬
‫ה״ל כאלו איתגה לאסו בעיגיה‪ ,‬אך מפגי זו המימרא לב שגא׳ ס ת ם דומיא‬
‫דאבטא דטייעאלג ודומיא דגולפי שחומי לג ולא ראיתי הפרש ביגיהם גםתפק‬
‫עלי הדבר‪ ,‬אבל הדעת אומ׳ כי היא א פ ר בהגאה‪ ,‬הלכך כל ד ב ר שגאסר‬
‫בהנאה מפגי היין המעורב בו אומר אגילד דלא םגי ליה במלוי מים ג׳‬
‫ימים‪,‬‬
‫שלא מצי׳‬
‫היין שאיגו‬
‫הכשר ג׳ ימים אלא‬
‫בולע כ״כ‪ ,‬אבל‬
‫לדבר שאינו נאסר‬
‫בהנאה מפני‬
‫חשוב‬
‫כאלו איתיה‬
‫לדבר שהיין‬
‫שבו‬
‫הוא‬
‫בעיניה לא מציגו הכשר ליי״ן עצמו‪ ,‬הלכך אותו הפשתן אסו׳ הוא בתוך‬
‫כה( מלה זו מנוקדת‪ :‬ג‪ ,‬חיריק‪ ,‬ש‪ ,‬סגול‪ ,‬ו‪ ,‬חולם‪,‬‬
‫בדקדוקי םוסרים אות ט‪.‬‬
‫כז( המאירי בםוגיין ד״ד‪,‬‬
‫כו( מנוקדת‪ :‬י‪ ,‬חיריק‪ ,‬נ‪ ,‬סגול‪.‬‬
‫ט חיריק‪.‬‬
‫כח( מנוקדת‪ :‬מ‪ ,‬םתח‪,‬‬
‫נגוב בשם רבינו וחולק עליו עיי״ש ובטור יו״ד קלח‪.‬‬
‫כט( לענ״ד כתנת רבינו היא כיון שבחרצנים וזגיס אמת לעיל לד‪ ,‬א‬
‫ט‪ ,‬חולם‪.‬‬
‫לחץ )בתוך יב חדש( אםורץ יבשיו נאחר יב חדש( מותתן ובדורדיא לא אמרו אלא‬
‫שלאחר יב חדש מותרין ולא אמת שבתוך יב חדש אסורין עיי״ש בגפו‪ ,‬אבל צ״ב שהרי‬
‫לעיל לד‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬בחר כ׳ רבעו שדורדיא הוי כעין חרצנים וזגים‪ ,‬ואולי לא לאיסור הנאה‬
‫לא(‬
‫ל( כדאי׳ לעיל לד‪ ,‬א‪.‬‬
‫כ״כ וצ״ב וע׳ להלן‪.‬‬
‫לב( אחת יגיעה נלענ״ד לומר שכוונת רבינו »זו המימרא״ י״ל זה המאמר של דורדיא‬
‫שנאמרה םחם בגמ׳ לעיל לד‪ ,‬א שלאחר יב חדש מותר ולא נאמר בה האיסור להדיא‪ ,‬וזו‬
‫דומיא דאבטא וגולמי שאי׳ שם לד‪ ,‬ב שג״כ לא נאמר בהם האיסור להדיא‪ ,‬כן נלענ״ד‬
‫לד( גם ד״ז כ׳ המאית בםוגיין‬
‫לג( לד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לחומר הנושא‪ ,‬ועדיין צ״ב‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫‪258‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫החגורות‬
‫י״ב חדש מפגי אותה הדורדיא‪ ,‬וגם הכלי עצמו צריך להתיר לה‬
‫שלו כדי שיבואו המים בין דף לדף לה מפגי שהוא קשור‪ ,‬וקודם שימלאגו‬
‫מים או שיגעילגו ברותחין צריך לגדוד מעל דפגיו כל הדודדיא שגתיבשה‬
‫חדא כי‬
‫עליו‪,‬‬
‫דבר‬
‫הכשר‬
‫הדודדיא אין לו‬
‫כי‬
‫אם בישון י״ב‬
‫שאיגו‬
‫חדש‪,‬‬
‫שתקבל הגעלה כי הוא דבר הגימוח וכל זמן שלא גמוח לא גכגסו‬
‫המים לתוכו‪ ,‬ועוד כי בודאי לית דין ולית דיין כי קודם שגתיבשו עליו‬
‫השמרים בלע העץ מן היץ הרבה שדבר שמכניסו לקיום הוא ולד״ה ב ע י‬
‫קליפה‬
‫כדי‬
‫המים‬
‫שיבואו‬
‫ולא‬
‫עליו‪,‬‬
‫גרע‬
‫מקשר‬
‫שהוא‬
‫להתירו‪,‬‬
‫צריך‬
‫ואיכא מ״דלו כי להכשר ג׳ ימים א״צ קליפת השמןלז ולא להתיר שום‬
‫ולא נאמ׳ שצריך לח קשרים אלא או לנגוב או לישון אבל‬
‫תפר‪,‬‬
‫למלוי‬
‫ג׳ ימים לא צריך‪ ,‬והטעם לדבריהם כבולעו כך פולטו וכשם שנכנס‬
‫היץ‬
‫כי‬
‫כך נכגס בו‬
‫אם הוא כלי‬
‫המים‪,‬‬
‫מזופת‬
‫והדבר שקול‪,‬‬
‫צריך‬
‫לקלוף‬
‫אלא שיש‬
‫הזפת ואח״כ‬
‫טעם‬
‫בו‬
‫להכריע‬
‫לאםר‪,‬‬
‫בכל‬
‫הבשר‬
‫יכשירנו‬
‫שירצה‪ ,‬כדאמ׳לט בההוא מעצרת׳ דכיון דחזייה דמלא חמרא אמ׳ הא ודאי‬
‫בעי׳ קליפה והכשר גדול מ‪ ,‬ולא םגי ליה בגגוב אחר קליפה‪ ,‬דה״ל כמכניסו‬
‫לקיום‪ ,‬וא״אמא דהכשד מג׳ ימים לא צדיד קליפה‪ ,‬למ״ל למי׳ הא ודאי‬
‫בעי‬
‫קליפה‬
‫געביד ליה הכשר ג׳‬
‫ימים ולא גצט׳‬
‫קליפה‪ ,‬א״ג להגעלה‬
‫גופא לא ליצט׳ קליפה‪ ,‬ונימא כשם שנכנס בו היין כך יכגסו בו המים‪,‬‬
‫וער‬
‫קליפה‬
‫מעת‬
‫תגןלט ושל חרס אע״ף שקלף את‬
‫הזפת‬
‫הדי זו‬
‫שאתה‬
‫אומ׳‬
‫שצריך‬
‫גדול‪,‬‬
‫ועוד‬
‫כיון‬
‫להכשר‬
‫ל ע ת וגם צריך‬
‫לעת‬
‫כל‬
‫מעת לעת‪,‬‬
‫אפר‪ ,‬אלמא‬
‫למלאתן‬
‫ג׳‬
‫בעי‬
‫ימים‬
‫היאך אפשר שהזפת גתקשד‪,‬‬
‫לא ימגעו המים מלהכגס בו אפי׳ שעה א׳ והגה כי חסרו הג׳ ימים מאותו‬
‫מקום‬
‫בשעה‬
‫הזפת והקשר‪ ,‬וגם כשנכנסו בו המים אינם יכולין לצאת שעה א׳‬
‫שמערה אותן מעת לעת‪ ,‬ואגו צריכים‬
‫לערן מעת לעת׳ ועוד כי‬
‫לכלים הזפותים ביד גוי יש לחוש כי שמא קודם שזפתן גשתמש בהן יץ‪,‬‬
‫לה( עיי״ש במאית שכיב בשם רביגו וע׳ תוס׳ לעיל‬
‫ו״ה נגוב בשם רבינו עיי״ש‪.‬‬
‫לו( ב״ה שיטת רש״י ראה טור וב״י יו״ד‬
‫לג‪ ,‬ב ד״ד‪ ,‬קינםא מ״ש בשם הר״י‪.‬‬
‫לז( כ״ה בכת״י וברור שט״ם היא ו‪1‬״ל‪ :‬״השמרים״‬
‫טטי׳ קלה‪.‬‬
‫מ( עמ״ש רבינו שם‪.‬‬
‫לט( לעיל עד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לח( חסר‪ :‬״התרת״‪.‬‬
‫מא( = ואי אמרת‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫והנה‬
‫כי‬
‫פרק חמישי‬
‫אין המים יכולין לבוא‬
‫עבוד ה זרה‬
‫ומכל אלו‬
‫בכ״מ היין‪,‬‬
‫‪259‬‬
‫הדעת‬
‫הטעמים‬
‫מ כ ר ע ת לאיסור וצריך לקלוף את הזפת ולהתיר את הקשרים והדומה להם‪.‬‬
‫שהושיט‬
‫ע״ה‬
‫האשכולות‬
‫מטמא‬
‫והכא‬
‫אוכל‬
‫מדרבנן‪,‬‬
‫וכל‬
‫הגת‬
‫טמאות‬
‫טהורה‬
‫שמקבלות‬
‫בין‬
‫המשקה‬
‫טומאה‬
‫בין‬
‫ממנה‪,‬‬
‫שאר‬
‫דאוכל‬
‫האשכול‪,‬‬
‫בודאי כי כן האמת דאע״ג דאין אוכל מטמא אוכל‪ ,‬מדרבנן מטמא‪,‬‬
‫ואפי׳‬
‫‪/‬‬
‫נוגעות‬
‫‪ /‬ר׳ ור׳ חייא‬
‫באותו אשכול‬
‫‪ — /‬פי‬
‫‪,‬‬
‫בו הרב צרפתי מב כל‬
‫בחולין כדגר׳‬
‫‪,‬‬
‫‪ /‬כיצד‬
‫ב מ סוטה מג נטלה מן הטהורה על הטמאה‬
‫גותן פחות מכביצה כדאי׳ התם‪ ,‬אך לפי זו המש׳ מד יש לדקדק הרבה‬
‫אחר‬
‫פי׳]רושו[‪ ,‬כי‬
‫הגה לא פי׳‬
‫הטעם‬
‫למ״ד‬
‫הגת טמאה‪,‬‬
‫ואם‬
‫תאמר‬
‫הטעם כי הגת מחבר את כולו ועושה אותו כאשכול א׳‪ ,‬הנה כי זה א״א‬
‫להעמידה‬
‫שהרי שנינו מה הכלי מצרף א ת מה שבתוכו להקדש אבל‬
‫לא‬
‫לתרומה‪ ,‬וכ״ש הכא דחולין ננהומו‪ ,‬ועוד להקדש גופיה אין כלי מצרף אלא‬
‫כלי המקודש בלבד והכי מוכח פ׳ הקומץ רבהמז‪ ,‬ואי משום חבור אשכולות‬
‫להדדי דהוו כולהו כחדא‪ ,‬כדתנן במ׳ טהרות פ׳ ראשון מח מקרצי׳‬
‫דגגעי‬
‫גושכות זו בזו ובכרים גושכים זה בזה‬
‫מוגין‬
‫למי׳‬
‫בהם א׳ ושגי‪,‬‬
‫טעמא‬
‫דידיה‬
‫ואית׳‬
‫משומ‬
‫גמי‬
‫חבור‬
‫במ׳‬
‫משקה‬
‫‪ , /‬טעמא דגושכים הא לאו הכי‬
‫טבול יום מט‪,‬‬
‫קאמ׳‪,‬‬
‫אלא‬
‫כדתגיאנ‬
‫מאי אית‬
‫במ׳‬
‫לך‬
‫טהרות נא‬
‫ומייתי לה פ׳ טבול יוםנב חבור אוכלין ע״י משקין חיבורין לטומאה קלה‬
‫ואין חיבודין לטומאה חמורה‪ ,‬ואית׳ גמי כה״ג במשגה במ׳ טהרות נג וכדתניא‬
‫הכא בשרץ שגמצא בריחים ואם היה משקה הולך הכל טמאה‪ ,‬ומקדמי׳ נד‬
‫ליה להגי מימרא ש״מ הכא גמי יש שם משקה הולך אלאנה שהאשכולות‬
‫מפםיקי׳‬
‫את המשקה להטפיח אפי׳ בתוד האשכול‪ ,‬והגה כי אותו הטופח‬
‫שלפנינו‪.‬‬
‫בראשונים‬
‫מב( אינני יודע למי נתכוון‪ ,‬ופי׳ זה לא מצאחי‬
‫מד( כן הוא בכתב יד‬
‫מג( ל‪ ,‬א‪ ,‬וחסר כאן מלת ״חלה״‪.‬‬
‫ואולי ר״ל ״המשנה״‪ ,‬שהרי מה שאי׳ בסוטה שם היא משנה בחלה פ״ב מ״ח ‪,‬וצ״ב‪.‬‬
‫מו( וכ״כ גם תום׳ שם ד״ד‪ .‬הכלי וז״ל‪ :‬״דלא מצינו צירוף‬
‫מד‪ (.‬חגיגה כ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫נ( ואע״ס שהיא‬
‫מם( ס״א מ״א‪.‬‬
‫מח( מ״ז‪.‬‬
‫מז( מנחות כד‪ ,‬א‪.‬‬
‫לתולין״ עכ״ל‪.‬‬
‫משנה כ׳ רבינו ״כדתניא״ וכן תמצא גם לעיל לה‪ ,‬א ד״ד‪ ,‬אסורי עיי״ש בהערה ד‪.‬‬
‫נא( גם במסורת הש״ס זבחים קה‪ ,‬ב מציין תוססתא םהרות אבל אני לא מצאתי תוםסתא זו‪.‬‬
‫נב( זבחים קה‪ ,‬ב וראה השגת רבינו על הרמב״ם הל׳ אבות הטומאה סי״א ה״ו ובכסף‬
‫נד‪ (,‬אולי‬
‫נד( נ׳ דצ״ל ‪ :‬״ומדמדמי׳ ״‪.‬‬
‫נג( ס״ט מ״ח‪.‬‬
‫משנה שם‪.‬‬
‫פירוש הדאב״ד‬
‫‪260‬‬
‫עבודה זרה‬
‫פרק חמישי‬
‫להטפיח מחבר את האוכלין ונמצאת כל הגת טמאה‪ ,‬הנה כי בן נר׳ ה ט ע ם‬
‫למ״ד כל הגת טמאה‪ ,‬ועכשו אנו מתמהין על הטעם דמאן אשכול ו ס ב י ב ו ת י ו‬
‫טמאין‬
‫חבור‬
‫וכל‬
‫הגת‬
‫טהורה‪,‬‬
‫אם‬
‫גאמ׳‬
‫ה״מ לטומאה דאודית׳ אבל‬
‫כי‬
‫ס״ל‬
‫אע״ג‬
‫דטופח‬
‫להטפיח‬
‫הוי‬
‫לטומאת ע״ה לא הוי חבור עד שיהא‬
‫המשקה הולד‪ ,‬וגיהו גמי גהי דאיגו חבור‪ ,‬ליטמא אשכול למשקה ו ל י ה ד ר‬
‫משקה וליטמא לאידד אשכול וליטמא לאידך משקה שבצדו וכן כל הגת‪,‬‬
‫דהתגןנו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה‪ ,‬ותגיאנז המשקין‬
‫אין‬
‫להם שיעור ומטמאין בכל שהן‪,‬‬
‫עד שיבוא‬
‫מורה‬
‫צדק‪,‬‬
‫ועוד‬
‫אמר‬
‫הרב הצרפתי נח כי כן גאמ׳ לעגין יי״ן שאם גגע הגוי בעגבים או ב פ ם ו ל ת‬
‫העגבים שמשליד מקום מגעו והשאר מותר ובלבד שלא יגע במקום משקה‪,‬‬
‫גם‬
‫זה תמה לגו אם יש‬
‫טפח להטפיח‬
‫על‬
‫מקום‬
‫מגעו וטופח‬
‫להטפיח‬
‫על פגי כל הגת כדהוי הכא לעגין טומאה היכי משתרי כל הגת‪ ,‬השתא‬
‫גצוק דלא הוי חבור לעגין טומאה לעגין יי״ן הוי חבור נס‪ ,‬טופח להטפיח‬
‫דלעגין‬
‫טומאה הוי‬
‫חבור לעגין יי״ן מבעיא‪ ,‬ואם מקום מגעו גגוב‬
‫הוא‬
‫הגה אפי׳ כל מקום מגעו גמי מותר‪.‬‬
‫השרץ‬
‫הלוקח‬
‫גקדא‬
‫שנמצא בריחים — ג״ל על הריחימ של גת קאמ׳‪.‬‬
‫כלי תשמיש את שדרכו‬
‫‪ — /‬כל תשמיש של צוגן בעראי‬
‫הטבלה ס‪ ,‬כגון וטבל אזוב במיםסא‪ ,‬לשון הכנסה במים והוצאה מן‬
‫המים‪.‬‬
‫יטביל‬
‫—‬
‫פי׳ ידיחהו ס במים‪ ,‬כדרך תשמישו‪ ,‬ולא דברה המשנה‬
‫גז( אינני יודע איפה תניא כן להדיא‬
‫נו( פרה ט״ח מ״ז‪.‬‬
‫צ״ל‪, :‬ולא״‪.‬‬
‫הרמב״ם הל׳ טומאת אוכלין פ״ו ד‪.‬״‪ 3‬כ׳‪, :‬המשקין מתסמאין כל שהן‪...‬״ עכ״ל וציין‬
‫בכסף משנה שכ״כ גם חוס׳ פסחים יד‪ ,‬א ממשמעות לשון הגמ׳ שם עיי׳׳ש גהגרי״ס‪,‬‬
‫ובגליון הש״ם שם מציין לרש״י שם יז‪ ,‬ב‪ ,‬שכ׳ שבמשנה טהרות פ״ג מ״ג איי שמשקין‬
‫נח( ד״ז כ׳ הרשב״א בחי׳ וגם הריטב״א והר״ן בשם‬
‫מקבלין טומאה בכל שהן‪.‬‬
‫הרשב״ם וממ״ש רבינו ״ועוד‪...‬״ יוצא שגם הפי״ דלעיל הוא של הרשב״ם‪ ,‬וכבד כתבתי‬
‫גט( כדאי׳ לעיל עב‪ ,‬א‪.‬‬
‫שאינני יודע לברר למי מתכתן רבעו בשם ‪,‬הצרפתי״‪.‬‬
‫ס( כן פי׳ גס הרשב״א בתורת הבית בית ד שער ד דף קכו‪ ,‬וגם המאירי והריטב״א‬
‫טא( ג׳ דצ׳׳ל‪, :‬ולקח אזוב וטבל במים״ כדכ׳‬
‫אלא שהס ז״ל לא כ׳ ‪,‬בעראי״‪.‬‬
‫פירוש הראב״ד‬
‫פרק חמישי‬
‫‪261‬‬
‫עבודהזדה‬
‫ע ל טבילת מ׳ סאה‪ ,‬והוצאה מן המים את ההדחה סב בלשון הטבלה‪ ,‬וי״מםג‬
‫המשנה במ׳ סאה ובכלי מתכות‪ ,‬והניחה ההדחה מפני שהיא טהרה‬
‫דברה‬
‫קלה‪ ,‬ופי׳ הטהדה החמודה של מ׳ סאה שאפי׳ לדברים שתשמישם במשקה‬
‫עראי צריך טבילת מ׳ מאה‪ ,‬ומשהזכיר לאותה טבילה בתחלה שוב‬
‫צונן‬
‫לא‬
‫הוזקק לפרשה על כלי‬
‫כלי‬
‫תש