Complete file: 2439 kb :הקובץ השלם

‫חווית הקרבה למוות‬
‫מחקר אנתרופולוגי בקרב זקנים בבית אבות‬
‫חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"‬
‫מאת‬
‫טובה גמליאל‬
‫הוגש לסנאט אוניברסיטת תל‪-‬אביב‬
‫אוגוסט‪2001 ,‬‬
‫עבודה זו נעשתה בהדרכת‬
‫פרופ' חיים חזן‬
‫ד"ר סשה וייטמן‬
‫פרופ' חוה גולנדר‬
‫הבעת תודה‬
‫לעת קמילת הזקנה התבלטו פני המוות והיו עיקר למחקר זה‪ .‬חובתי הנעימה לומר כי לא היו‬
‫הדברים מגיעים כדי לקט תצפיות‪ ,‬ולא לכדי גיבוש רעיוני‪ ,‬לולא זיכוני מארחיי בחופש להימצא‬
‫בשדה הגיגיהם‪ .‬ידידיי‪ ,‬דיירי בית האבות‪ ,‬שיתפוני בחידות חייהם בנעימות סבר ובהעמקה‪ ,‬כמו‬
‫ראו בחקירה משימה אישית‪ .‬הם סייעו לי להטליא את דמות המוות כמידתו בעיניהם‪ ,‬באופן‬
‫שיכולתי להשיגה ולהנהירה‪ .‬על אלה נתונות להם הוקרתי העמוקה והערכתי‪ .‬תודתי מסורה גם‬
‫למנהלת בית האבות‪ ,‬שבנדיבותה פתחה בפניי יותר משער אחד למעגלי החיים במוסד‪ ,‬ולצוות‬
‫העובדים‪ ,‬אשר התמידו באמונם והבנתם כל כמה שהתמשכה נוכחותי קבועה ומזדמנת‪.‬‬
‫עבודת המחקר הייתה לחוויה אינטלקטואלית מרגשת בזכות שלושת מנחיי‪ .‬במסירות של צוות‬
‫הביאו לבריאתם של רעיונות חדשים‪ ,‬והפיחו רוח במושגים מוכרים‪ .‬ידם רב היה לה גם במלאכת‬
‫עיצוב הטקסט‪ ,‬להוסיף‪ ,‬להדגיש ולהשמיט‪ ,‬מדרבנת לחבור מחדש אל הפרק שכבר נכתב‪ ,‬ולכתבו‬
‫כמו לפעם אחרונה‪ .‬אייחד תודות לפרופ' חיים חזן על שזכיתי בעידודו המתמיד ובמרחב השמור‬
‫עמו לניצני רעיונות‪ ,‬על כי בדרך המלך הובילני בסבך העדין של תפיסות תרבותיות‪ ,‬מסתעפות‬
‫ממחוזות קרובים ומרוחקים‪ ,‬ועל כי בעצתו הגלויה והמשתמעת מצטיירים זקנים כבני אדם;‬
‫לד"ר סשה וייטמן‪ ,‬שפתח בפניי צוהר רחב אל בית מדרשה של סוציולוגיה אחרת‪ ,‬והותיר בידי‬
‫אזמל לפענוח צפונותיו של הקשר החברתי; ולפרופ' חווה גולנדר‪ ,‬שתרמה מחשבות מנקודת מבט‬
‫סיעודית‪ ,‬ושבהשפעתה רותקה שימת לבי להוויית מטפלים כמטופלים‪ .‬עוד יבואו על הברכה‪,‬‬
‫פרופ' ג'יי גובריום מאוניברסיטת פלורידה‪ ,‬על האירוח החם במחלקתו והדרכתו הצמודה‪ ,‬אשר‬
‫הבטיחו מסע עיוני פורה טרם כתיבת העבודה‪ ,‬ולפרופ' יוחנן פרס‪ ,‬שבשיחותינו המזדמנות נידב‬
‫הערות מלוא החופן‪ ,‬והציען כחומר למחשבה‪.‬‬
‫כתלמידה באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬זכיתי במלגות אשר סייעו לי במימון הוצאות המחקר‪ ,‬והיוו‬
‫תרומה רבת ערך‪ .‬תודותיי על קבלת מלגת ההצטיינות לתואר דוקטור‪ ,‬מטעם דקאן הפקולטה‬
‫למדעי החברה‪ ,‬על כספי המלגה מהקרן על שם פרופ' שמעון ברגמן‪ ,‬במסגרת מכון הרצג לחקר‬
‫ההזדקנות והזקנה‪ ,‬ועל הזכייה במלגת כתיבה מטעם האגודה לקרנות מחקר וחינוך‪ ,‬וקרן‬
‫האגודה לדוקטורנטים במדעי החברה‪.‬‬
‫אחתום ברחשי הכרת טובה לחבריי ולבני משפחתי היקרים‪ ,‬שתמיכתם ליותני במשך כל תקופת‬
‫המחקר‪ .‬כנגד התנודות שמזמנת עבודת שדה חיצונית ופנימית‪ ,‬זכיתי להכיר בכל אחד מהם דרך‬
‫משלו‪ .‬תיזכרנה במיוחד תמיכת הוריי‪ ,‬השלוחה אליי תמיד‪ ,‬מסירותם של שמואל ואיתן אחיי‪,‬‬
‫שעשו כל שלאל ידם בתקופת לימודיי בחו"ל‪ ,‬ותרומותיהן של קמליה ולד‪ ,‬יערית בוקק‪ ,‬טלי לב‬
‫ונוגה גלעד‪ ,‬חברותיי‪.‬‬
‫תקציר‬
‫אתנוגרפיה זו מתמקדת בחוויית הקרבה למוות בקרב זקנים בבית אבות‪ .‬טענת המחקר היא כי‬
‫זקנים אלה חברים ב"תרבות מוות" נדירה בגילוייה‪ .‬תרבות זו מתקיימת במרווח שבין מותם‬
‫החברתי כחוסי מוסד למותם הפיזי‪ .‬היא מובנית משיח‪-‬מוות עשיר וממכלול התגובות לתנאי‬
‫חיים קיצוניים‪ .‬העיון המחקרי מתרכז בזהות העצמי לנוכח מציאות של ריקנות ונישול‪ .‬הנחקרים‬
‫הזקנים אינם רק חסרי עתיד‪ ,‬הם אנשים שנכסי זהותם העצמית מדולדלים מאוד‪" .‬תרבות‬
‫המוות" היא פרי יוצרנותם החברתית בנסיבות מיוחדות של זמן ומקום‪ .‬היא מתגלה במגוון פניה‬
‫ובריבוי ממדיה‪.‬‬
‫המחקר מזהה ב"תרבות המוות" ארבע זירות קיום עיקריות‪ .‬הן מופיעות כ"שדות"‪ ,‬המקיימים‬
‫מפגשים חווייתיים בין העצמי והאחר‪ :‬ה"שדה" הראשון מפגיש בין עצמי חי ואחר חי‪ ,‬ובו נחווית‬
‫אשליה של היעדר מוות‪ .‬ה"שדה" השני מפגיש בין עצמי חי‪ ,‬המבקש להתבדל מאחר מת‪ .‬ה"שדה"‬
‫השלישי מפגיש בין עצמי מת‪ ,‬הנסוג מן הסמלים שמייצג אחר חי‪ .‬וה"שדה" הרביעי מפגיש בין‬
‫עצמי מת ואחר מת בתחושה של הזדהות ושותפות גורל‪' .‬עצמיות' ו'אחרות' 'חיים' ו'מוות' הן‬
‫קטגוריות‪-‬מובן המבוססות על תפיסות עולמם של הנחקרים‪ .‬המחקר מתחקה אחר תפיסות אלה‬
‫בהתאם לגישות אינטראקציה סימבולית ופנומנולוגיה חברתית‪ .‬על דרך הצגתן זו של ארבעת‬
‫ה"שדות" נבחנת התימה המרכזית במחקר‪ ,‬והיא ‪ -‬מעמדו של האני נוכח מותו‪ .‬שאלות נוספות‬
‫עליהן משיב המחקר הן‪ :‬אלו משמעויות וייצוגים ניתן לחלץ מתודעת מוות משותפת של דיירי‬
‫בית האבות? כיצד הם מתמודדים מבחינה רגשית עם קרבת המוות? ואלו דפוסים חברתיים‬
‫קשורים בהתמודדות זו?‬
‫שדה המחקר הוא בית אבות ציבורי בעיר מרכזית בישראל‪ .‬המחקר נערך בשיטת תצפית‬
‫משתתפת‪ ,‬במהלך שלושה‪-‬עשר חודשים‪ ,‬בשנים ‪ .1999-1998‬התצפיות התבצעו בכל מרחבי‬
‫המוסד‪ ,‬לרבות מחלקות ה"תשושים"‪ .‬רוב הדיירים משתייכים לקטגוריה הגילית זקנים‪-‬זקנים‪,‬‬
‫ולקטגוריית הדיירים ה"עצמאיים" בתפקודם‪ .‬רובם בעלי סטטוס כלכלי‪-‬חברתי בינוני ונמוך‪.‬‬
‫מאפיינים אלו העניקו לרוב הנחקרים סטטוס של "דיירים וותיקים" במוסד‪ ,‬שהבדילם מן‬
‫הסטטוס שקיבלו "דיירים חדשים"‪ .‬ההבדל התבטא בסגנונות התמודדות עם קרבת המוות‪ ,‬ועם‬
‫משמעות התווית שנושא בית האבות‪.‬‬
‫הפרק הראשון מציין את מקומה של העבודה במפת הספרות‪" .‬תרבות המוות" מוצגת כמובחנת‬
‫מ"תרבויות מוות" אקטואליות שבמוקדן פולחן העצמי‪ ,‬וכנעדרת קודים וסמלים מטקסי‪-‬מוות‬
‫מסורתיים‪ .‬ייחודיותה של התרבות בכך שהיא מופרדת מן העולם החברתי הסובב אותה‪ ,‬ומובנית‬
‫מחומרים הזרים לעולם זה‪ .‬הדבר מתבטא גם בהשוואה לתמונת התרבות העולה מאתנוגרפיות‬
‫אודות עולמם החברתי של זקנים; נמצא כי תרומתן של אלה מועטה להבנת מציאות של חוסר‪-‬‬
‫כל‪ .‬גישות ומושגים תיאורטיים‪ ,‬המצויים בשולי השיח הגרונטולוגי‪ ,‬נמצאים ראויים לעיון‬
‫מחודש בשל התעכבות המחקר על מצב הניתוק הפסיכו‪-‬חברתי‪ .‬משימת פענוחה של "תרבות‬
‫המוות" מוצגת לאור חלקיותם של סטנדרטים תיאורטיים ואתנוגרפיים‪ ,‬ולאור משקל הנגד‬
‫המצוי בפרספקטיבות פסיכואנליטיות ואקזיסטנציאליות‪.‬‬
‫הפרק השני מציג את בית האבות כהקשר בו נבחנים גבולותיה המרחביים והמנטליים של "תרבות‬
‫המוות"‪ .‬משימה זו מושגת על דרך הזיקה בין שלושה מרכיבים‪ :‬מדיניות מוסדית‪ ,‬שינויים‬
‫ארגוניים‪ ,‬ומאפייני הדיירים‪ .‬נטען כי "תרבות המוות" שואבת מתכונותיו של בית האבות כמוסד‬
‫טוטאלי‪ ,‬וכמוסד המצוי במעבר לקראת הפיכתו ל'דיור מוגן'‪ .‬נורמות טיפול וסדרי ניהול של‬
‫אירועי מוות נמצאו כמעצבים את דפוסי היחסים שבין חברי הצוות והחוסים‪ .‬דימוייהם‬
‫העצמיים של הנחקרים ערוכים סביב קו הקץ‪ ,‬ומושפעים מסטריאוטיפים זקנתיים‪ .‬שיחם‬
‫היומיומי זה עם זה רווי באזכורי מוות‪ ,‬הנוגעים למכלול היבטי חייהם‪ .‬הפרק מתאר גם את מידת‬
‫דתיותם של הנחקרים ומציגם כקולקטיב חילוני‪ .‬ההנחה היא כי שאלת ייצוגיו של המוות‬
‫מתחדדת לאור היעדרם של ערכים מסורתיים‪ .‬לפתיח אתנוגרפי זה שייך גם הפרק השלישי ‪-‬‬
‫"עבודת שדה"‪ .‬פרק זה מפרט כמה מהתנסויותיה של החוקרת ב"תרבות מוות"‪ ,‬ואת המשוכות‬
‫שבחציית את הסף התרבותי‪.‬‬
‫ארבעת הפרקים הבאים מציגים את עיקר ממצאי האתנוגרפיה‪ .‬בכל פרק מתוארת מציאות קיום‬
‫אחת ב"תרבות מוות"‪ ,‬המתייחדת בקטגוריות של שיח‪ ,‬פרקטיקות‪ ,‬סימבולים וריטואלים‪ .‬ארבע‬
‫המציאויות משקפות ממדים נבדלים ומורכבים של מצב נישול‪ ,‬הניכר בסדרי המוסד ובמעמדם‬
‫הנפסד של הנחקרים‪ .‬המשותף לממדים‪ ,‬או ל"שדות" אלה‪ ,‬הם גילוייה העקביים של תנועת‬
‫התנתקות פסיכו‪-‬חברתית‪ .‬היא ניכרה בכל "שדה" בנפרד וגם במכלול התרבותי‪ .‬האתנוגרפיה‬
‫מציגה את תושיית הנחקרים אל מול האתגרים שיוצר מצבם‪ .‬פתרונותיהם מגוונים‪ ,‬ומובחנים זה‬
‫מזה ברמות של מוכרות ויצירתיות‪.‬‬
‫הפרק הרביעי מתאר את עולמם המשחקי של הדיירים‪ .‬הממצאים מצביעים על הבניית זירות של‬
‫אשליה‪ ,‬המוציאות מכללן את איום המוות‪ .‬הדיירים משחקים תפקידים‪ ,‬השאולים מעולמות‬
‫הילדות‪ .‬הם מתוארים כמבקשים להקהות את ממשותה של המציאות המיידית‪ ,‬ונוקטים‬
‫מרחקים שונים ממנה‪ .‬האסטרטגיות המשחקיות משמשות אותם במפגשים חברתיים ובפנטזיות‬
‫פרטיות‪ .‬הפרק מתאר גם את תופעות הסטיגמה והרכילות בבית האבות‪ .‬הן מתגלות כמערך‬
‫אסטרטגיות שתכליתן העקיפה העצמת הדימוי העצמי לנוכח המוות‪.‬‬
‫הפרקים החמישי והשישי מציגים מכלול של אסטרטגיות אשר מטרתן להבדיל את היחיד מן‬
‫האחרים‪ .‬דימויים מוסכמים אודות זקנה‪ ,‬חולי ומוות משמשים רקע להבניית יחסיות תפקודית‬
‫בין הדיירים‪ .‬בפרק "חי‪-‬מת" מסמן היחיד את המרחק בינו לבין המוות‪ ,‬המיוצג בדמות האחר‪.‬‬
‫ואילו בפרק "מת‪-‬חי" היחיד מתרחק מדמות אחר המייצגת חיים‪ .‬סמלי החיים והמוות‪ ,‬אליהם‬
‫מגיב היחיד‪ ,‬הנם רבים ומגוונים‪ ,‬וערוכים בשני הפרקים לאורן של קטגוריות מדורגות‪ .‬שני‬
‫הפרקים מתווים את חוויית הקרבה למוות כתהליך המרוצף בתחנות של זמן‪ .‬מעבר לעיקרון זה‪,‬‬
‫בפרק "מת‪-‬חי" מתואר פתרון מסדר שני לאיום המוות‪ ,‬המשקף נסיגה אל עולם סובייקטיבי‬
‫וניתוק מן המציאות‪.‬‬
‫הפרק השביעי מציג מציאות קיום רביעית ב"תרבות מוות"‪ ,‬וחותם את הסיפור האתנוגרפי‪.‬‬
‫בדומה למוצג בפרק הרביעי‪ ,‬גם מציאות זו משקפת הוויה קולקטיבית‪ ,‬אך הוויה זו מתבלטת‬
‫בזרותה ובניתוקה מסביבותיה‪ .‬האתנוגרפיה מתמקדת בפענוח מהות המפגש בין שותפי‪-‬גורל‪ .‬היא‬
‫נסמכת על קודים וסמלים בקרב זקנים הממתינים למוות‪ .‬מוטיבים מן המסורת היהודית נמצאו‬
‫מתאימים לאפיון דפוסי השיח ונוהגי השתיקה של הדיירים‪ ,‬ביניהם‪" ,‬בית תפילה"‪" ,‬בית אבל"‪,‬‬
‫ו"חסד של אמת"‪ .‬המפגש הקולקטיבי מתגלה כזירה לחוויות רוחניות‪ .‬חוויות אלה מבליטות את‬
‫תלות הנחקרים זה בזה ואת נדירותה של תרבותם‪ .‬הם מוצגים לאור שאיפתם לעבור בשלום מן‬
‫העולם‪.‬‬
‫הפרק השמיני דן בממצאי האתנוגרפיה‪ .‬תימות עיקריות בארבעת "שדות" הקיום נערכות מחדש‬
‫וממבט‪-‬על במטריצה של מודל זהויות‪ .‬משמעויות וייצוגי מוות‪ ,‬המחולצים מתרבות הזקנים‪,‬‬
‫מקושרים לעולמות תוכן נוספים בהם נתונים בני אדם‪ .‬המפגש עם האחר מהווה מסגרת‬
‫קונצפטואלית עקבית לארגון המסקנות בדבר מעמדו של האני נוכח המוות‪ .‬במסגרת הדיון‬
‫מנותחת גם תחולתו הכללית של מודל "ארבעת השדות"‪ .‬לבסוף‪ ,‬נמנות תרומות המחקר לחקר‬
‫זקנה ומוות‪ ,‬ומוצגות שאלות פתוחות למחקרים בעתיד‪.‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫פרק ראשון‪ :‬מבוא‬
‫‪ 1.1‬מטרות המחקר‬
‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ 1.1.1‬ייצוגי מוות‬
‫‪2‬‬
‫‪ 1.1.2‬המוות כתהליך מיתה‬
‫‪3‬‬
‫‪ 1.1.3‬תגובות רגשיות כלפי מוות‬
‫‪3‬‬
‫‪ 1.2‬מקומה של "תרבות מוות" בשיח התיאורטי‬
‫‪" 1.2.1‬תרבות מוות" ומוות בזקנה‬
‫‪ 1.2.2‬ייחודה של "תרבות המוות" בשדה המחקר‬
‫‪" 1.2.3‬תרבות המוות" כזירה של התנתקות‬
‫‪4‬‬
‫‪4‬‬
‫‪6‬‬
‫‪8‬‬
‫‪ 1.3‬מודל לניתוח "תרבות מוות" ותימת המחקר המרכזית‬
‫‪ 1.4‬תמצית פרקי האתנוגרפיה‬
‫‪10‬‬
‫‪13‬‬
‫פרק שני‪ :‬בית אבות‬
‫‪ 2.1‬בית אבות ודיירים‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ 2.1.1‬בית אבות קולקטיבי‬
‫‪17‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ 2.1.2‬מראה וצורה‬
‫‪ 2.1.3‬דיירים‬
‫‪ 2.1.4‬קטגוריות טיפול‬
‫‪18‬‬
‫‪18‬‬
‫‪ 2.1.5‬חברי צוות‬
‫‪ 2.1.6‬סדרי ניהול של אירועי מוות‬
‫‪19‬‬
‫‪19‬‬
‫‪ 2.2‬תרבות מוות‬
‫‪20‬‬
‫‪ 2.2.1‬תמונה מגבהים שונים‬
‫‪ 2.2.2‬רטוריקה של זקנה סופנית‬
‫‪ 2.2.3‬מהי "זקנה"?‬
‫‪22‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪" 2.2.4‬מה שלומך"? – קבלת פנים רטורית‬
‫‪27‬‬
‫‪ 2.2.5‬שילוש מטפורי‬
‫‪ 2.2.5.1‬לפני קו הקץ‬
‫‪ 2.2.5.2‬על קו הקץ‬
‫‪" 2.2.5.3‬אחרי" קו הקץ‬
‫‪29‬‬
‫‪ 2.3‬סדרי ארגון ומוות‬
‫‪ 2.3.1‬ישן מפני חדש‬
‫‪ 2.3.1.1‬מראה וצורה‬
‫‪ 2.3.1.2‬דיירים‬
‫‪ 2.3.1.3‬קטגוריות טיפול‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪32‬‬
‫‪32‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫‪ 2.3.1.4‬הרכב הצוות ועבודתו‬
‫‪ 2.3.2‬טוטאליות‬
‫‪ 2.3.3‬מעבריות‪ ,‬טוטאליות‪ ,‬מוות ומודל זהות‬
‫‪ 2.4‬דת‬
‫‪36‬‬
‫‪38‬‬
‫‪40‬‬
‫‪44‬‬
‫‪ 2.4.1‬אלוהים אישי‬
‫‪45‬‬
‫‪ 2.4.2‬תוכן הפולחן‬
‫‪ 2.4.3‬בית כנסת מיותם‬
‫‪46‬‬
‫‪48‬‬
‫‪ 2.4.4‬רעיון המשיח‬
‫‪48‬‬
‫פרק שלישי‪ :‬עבודת "שדה"‬
‫‪ 3.1‬אינפורמנט‬
‫‪51‬‬
‫‪62‬‬
‫פרק רביעי‪ :‬חי‪-‬חי‪ :‬משחק‬
‫‪ 4.1‬נישול‪ :‬מות העצמי‬
‫‪65‬‬
‫‪66‬‬
‫‪ 4.1.1‬חפצים וחפץ‬
‫‪ 4.1.2‬נישול עצמי‬
‫‪66‬‬
‫‪73‬‬
‫‪ 4.2‬החייאה עצמית‬
‫‪77‬‬
‫‪ 4.2.1‬סטיגמה ורכילות‬
‫‪ 4.2.2‬משחק‬
‫‪ 4.2.2.1‬היצמדות‬
‫‪ 4.2.2.2‬תלישות‬
‫‪ 4.2.2.2.1‬סגנונות‪:‬‬
‫פנטזיה‪ :‬משחק על במה אחרת‬
‫התעלמות‪ :‬משחק מול מראה‬
‫התעלמות‪ :‬משחקי "תוצרת"‬
‫משחק בתוך משחק‪ :‬בין פרודיה לנוסטלגיה‬
‫מסיכות של ילדות‬
‫פרק חמישי‪ :‬חי‪-‬מת‪ :‬היבדלות‬
‫‪ 5.1‬שני מודלים‬
‫‪ 5.1.1‬בריחה‬
‫‪ 5.1.2‬חיסון‬
‫‪" 5.2‬צעיר"‪" ,‬זקן מידי" וחמלת המוות‬
‫‪ 5.3‬תוויות כאתרי הגירה‬
‫‪ 5.3.1‬על חומת ההפרדה‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫‪ 5.3.2‬לשבת על הגג‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫‪78‬‬
‫‪88‬‬
‫‪91‬‬
‫‪94‬‬
‫‪100‬‬
‫‪101‬‬
‫‪104‬‬
‫‪107‬‬
‫‪109‬‬
‫‪112‬‬
‫‪118‬‬
‫‪119‬‬
‫‪119‬‬
‫‪122‬‬
‫‪127‬‬
‫‪131‬‬
‫‪132‬‬
‫‪134‬‬
‫‪ 5.3.3‬נקודות יתרון‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬כן "עצמאים"‪ ,‬לא "תשושים"‬
‫‪139‬‬
‫‪ 5.3.3.1‬מדרגות רשמי תפקוד‪:‬‬
‫הקדמה ביצירת רושם‬
‫‪140‬‬
‫‪141‬‬
‫תיקון רושם‬
‫רשמי שיבה מקו הקץ‬
‫‪142‬‬
‫רשמי ערך משפחתי‬
‫‪ 5.3.4‬צורות 'יש מאין'‬
‫‪143‬‬
‫‪143‬‬
‫‪ 5.3.4.1‬שליחות הורית‬
‫‪145‬‬
‫‪145‬‬
‫‪ 5.3.4.2‬בועות אוטונומיה‬
‫‪ 5.3.4.3‬קוממיות‬
‫‪147‬‬
‫‪150‬‬
‫‪ 5.3.4.4‬פני המת‬
‫‪154‬‬
‫פרק שישי‪ :‬מת‪-‬חי‪ :‬הסתלקות‬
‫‪ 6.1‬בשם החי‬
‫‪ 6.2‬בדרך לאחרות עצמית‬
‫‪ 6.2.1‬עיר מקלט‪ :‬רק "בית אבות"‬
‫‪ 6.2.2‬דגל לבן‪ :‬לא "עצמאים"‪ ,‬כן "תשושים"‬
‫‪ 6.2.2.1‬כן "תשושים" וחולים‪:‬‬
‫הזדהות‬
‫גוף ללא רסן‬
‫שמחת עניים‬
‫חבלי הצלה‬
‫‪ 6.2.3‬ביטול‪ :‬לא "דיירים"‬
‫‪ 6.2.3.1‬רפרופי היכרות‬
‫‪ 6.2.3.2‬רשיון ה'מת'‬
‫‪ 6.2.4‬מעל ומעבר‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫‪ 6.2.4.1‬שארים‪ ,‬שארית והרשאה‬
‫‪ 6.2.4.2‬אתגר הנידונות‪:‬‬
‫תנאים של חרדה‬
‫וידוי – וידוא מיתה‬
‫התרצות‬
‫פתרון מדיטטיבי‬
‫‪ 6.2.4.3‬כי זה כל האדם‬
‫דברי הימים‬
‫מודל הישארות הגוף‬
‫‪160‬‬
‫‪162‬‬
‫‪164‬‬
‫‪166‬‬
‫‪168‬‬
‫‪171‬‬
‫‪171‬‬
‫‪172‬‬
‫‪173‬‬
‫‪174‬‬
‫‪174‬‬
‫‪175‬‬
‫‪177‬‬
‫‪180‬‬
‫‪181‬‬
‫‪187‬‬
‫‪188‬‬
‫‪189‬‬
‫‪191‬‬
‫‪192‬‬
‫‪196‬‬
‫‪196‬‬
‫‪198‬‬
‫פרק שביעי‪ :‬מת‪-‬מת‪ :‬אבל‬
‫‪ 7.1‬מראי מקום‬
‫‪' 7.1.1‬מטען' זקנה‬
‫‪ 7.2‬בית תפילה‬
‫‪203‬‬
‫‪204‬‬
‫‪208‬‬
‫‪208‬‬
‫‪ 7.2.1‬מילים ואופני תפילה‬
‫‪ 7.2.2‬זיכרון דברים כדרבנות‬
‫‪210‬‬
‫‪212‬‬
‫‪ 7.2.3‬חשבון גוף‬
‫‪213‬‬
‫‪ 7.3‬סולידריות של כבוד‬
‫‪214‬‬
‫‪ 7.3.1‬אנשים מתים מהלכים‬
‫‪215‬‬
‫‪ 7.3.2‬בין קרב לקרבה‬
‫‪ 7.3.3‬חסד של אמת‬
‫‪216‬‬
‫‪221‬‬
‫‪" 7.3.3.1‬אומללות מרוכזת"‪ :‬פיסות תשליל‬
‫‪224‬‬
‫‪ 7.3.3.2‬שלוש "נשמות טובות"‬
‫‪227‬‬
‫‪ 7.4‬ניחום אבלים‬
‫‪ 7.4.1‬גניבת דעת‬
‫פרק שמיני‪ :‬דיון‬
‫‪ 8.1‬מודל "ארבעת השדות" ומשמעותו של ה'אחר' בחוויות ה'עצמי'‬
‫‪" 8.2‬שדות" ‪ :IV -I‬דפוסים התנהגותיים וחווייתיים‬
‫‪228‬‬
‫‪232‬‬
‫‪235‬‬
‫‪236‬‬
‫‪238‬‬
‫‪" 8.2.1‬שדה" ‪ :I‬אני חי – אתה חי‬
‫‪239‬‬
‫‪" 8.2.2‬שדות" ‪ II‬ו‪ :III-‬אני חי – אתה מת‪ ,‬אני מת – אתה חי‬
‫‪240‬‬
‫‪" 8.2.3‬שדה" ‪ IV‬אני מת – אתה מת ו"שדות" אחרים‬
‫‪241‬‬
‫‪ 8.2.3.1‬רפלקסיביות כאסטרטגיה‪ :‬תרומת האינפורמנט‬
‫‪ 8.2.3.2‬סולידריות של כבוד‬
‫‪ 8.3‬תחולתו הכללית של מודל "ארבעת השדות"‬
‫‪243‬‬
‫‪244‬‬
‫‪247‬‬
‫‪ 8.3.1‬המודל על פי הממד הליניארי‬
‫‪ 8.3.2‬המודל על פי הממד הא‪-‬ליניארי‬
‫‪247‬‬
‫‪248‬‬
‫‪ 8.4‬ריבוי פנים תיאורטי‬
‫‪ 8.5‬סיכום תרומות העבודה והמלצותיה‬
‫ביבליוגרפיה‬
‫‪249‬‬
‫‪251‬‬
‫‪255‬‬
‫‪1‬‬
‫פרק ראשון‬
‫מבוא‬
‫המחקר שלפנינו נערך בקרב זקנים בבית אבות‪ .‬טענת המחקר היא כי נוכחות משותפת של זקנים‪,‬‬
‫החיים על קו הקץ‪ ,‬יכולה לשמש זירה מתאימה לבחינתן של שאלות קיומיות‪ .‬ביסוד השאלות‬
‫שמעלה העבודה קיימת התלבטות מהותית‪ ,‬הנוגעת לעובדת סוף החיים‪ .‬המצב האנושי הוא‬
‫פרדוכסלי; הוא משקף היעדר הלימה בין התממשות המוות‪ ,‬ואי מסוגלותה של ההכרה להשלים‬
‫עמו‪ .‬פרדוכס קיומי זה‪ ,‬לדעת פילוסופים‪ ,‬גוזר על האדם טלטלה תמידית בין רעיונות על נצחיות‬
‫לריקנות טוטאלית )‪ ,(Koestenbaum, 1971; Becker, 1973; Heidegger, 1962‬ומאלצו לתור אחר‬
‫משמעות לחייו‪ .‬העבודה מניחה כי זקנים מחזיקים בתפיסות קיומיות אשר קרבת המוות מקנה‬
‫להן תוכן וערך רב‪ .‬היא רואה בזקנה‪ ,‬המתקיימת בהקשר משותף‪ ,‬פרק זמן ממושך דיו לבחינת‬
‫ההתמודדות עם מוות מהיבטים שונים‪ .‬הנחות המחקר אודות דעת‪-‬זקנים וחשיבותו של המפגש‬
‫החברתי‪ ,‬הביאו לבחירת בית אבות כיעד למחקר אנתרופולוגי‪ ,‬בשנים ‪.11999-1998‬‬
‫הנחקרים ‪-‬דיירי בית האבות ‪ -‬התאפיינו בשיח‪-‬מוות דומיננטי וכופה‪ ,‬עשיר בדימויים ובסמלים‪.2‬‬
‫הם דיברו על המוות כבדרך שגרה‪ ,‬ובפיהם זכתה התימה הקיומית במגוון משמעויות‪ .‬תופעה‬
‫קולקטיבית זו התגלתה כמרכיב מכריע בהגדרת ענייניהם‪ ,‬ובהתרקמותה של "תרבות מוות" ענפה‬
‫לעיניי‪ ,‬החוקרת‪ .‬תחום הסמיוטיקה של תרבות‪ ,‬החוקר מערכות סימבוליות ומסמנות מהווה את‬
‫מסגרת הדיון במושג "תרבות מוות"‪ .‬מושג סמיוטי זה על תרבות רואה את האדם כחיה הנתונה‬
‫ברשתות משותפות של משמעות )גירץ‪ .(1990 ,‬השקפת העבודה היא כי מערכות סימון ופרקטיקות‬
‫חברתיות הן היוצרות את התרבות ואת מבני המשמעות שלה‪ .‬הגישה הקונסטרוקטיביסטית‪,‬‬
‫הקשורה בהשקפה זו‪ ,‬תדריך את עיוננו ב"תרבות" הנחקרים‪.3‬‬
‫בטרם נידרש למהותה של "תרבות המוות"‪ ,‬יוצגו בסעיף הראשון שלושה עניינים מרכזיים‬
‫בספרות על מוות )תנתולוגיה(‪ .‬עניינים אלה יגדירו שלוש ממטרותיו של המחקר‪ .‬הסעיף השני‬
‫יעסוק ב"תרבות המוות" של הנחקרים‪ ,‬כנושא המהווה את מוקד העבודה‪" .‬תרבות" זו תוצג‬
‫לאור אפיוניהן של "תרבויות מוות" אחרות‪ ,‬ולאור ממצאי אתנוגרפיות על זקנים במוסדות‪.‬‬
‫בסעיף השלישי תידון התימה המרכזית במחקר לאור מודל "ארבעת השדות"‪ .‬העבודה מציעה‬
‫מודל זה למטרת מיפוי וניתוח דפוסים ב"תרבות המוות" הנחקרת‪ .‬בסעיף האחרון יתוארו פרקי‬
‫האתנוגרפיה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫מתודולוגית תצפית‪-‬משתתפת נערכה במהלכם של שלושה‪-‬עשר חודשים‪ ,‬ותתואר בהרחבה בפרק ‪ -‬עבודת "שדה"‪.‬‬
‫‪ 2‬המושג שיח מתייחס לצורות מקובלות של חיווי דעה על נורמות ואמונות תרבותיות והשפעתן על התנהגות חברתית ) ‪LeVine,‬‬
‫‪ .(1984‬השיח מבנה ומגדיר אובייקטים של ידע בצורה מובנת‪ ,‬ובאותה עת מוציא מכללו מובנים אחרים )‪.(Barker,2000‬‬
‫‪ 3‬גישה זו מבוססת על כמה מסורות סוציולוגיות‪ :‬אתנומתודולוגיה )‪,(Garfinkel,1967; Heritage, 1984; Pollner,1987‬‬
‫פנומנולוגיה חברתית )‪ ,(Berger & Luckmann,1966; Schutz,1967‬ואינטראקציה סימבולית )‪.(Blumer, 1969‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ 1.1‬מטרות מחקר‬
‫הספרות על מוות דנה בשלוש תימות בסיסיות‪ ,‬והן‪ :‬ייצוגי מוות‪ ,‬המוות כשם אחר לתהליך מיתה‪,‬‬
‫ותגובות רגשיות כלפי מוות‪ .‬מלכתחילה ניתן להתייחס לתימות הללו כהיבטים מהותניים של‬
‫נושא המחקר‪ .‬כלומר‪ ,‬הן יכולות להופיע כהפשטות או עקרונות כלליים בתיאור ההתמודדות‬
‫האנושית עם קרבת המוות‪ .‬סקירה בין‪-‬תרבותית או תיאור סטטיסטי הם מן האמצעים להצגתן‬
‫לאור מבנים פסיכו‪-‬חברתיים בעלי מאפיינים קבועים‪ .‬בניגוד לגישה זו‪ ,‬העבודה לפנינו מבקשת‬
‫לעסוק בשלוש התימות במסגרת הפרשנית של "תרבות"‪ .‬במסגרת זו התימות תופענה כהיבטים‬
‫הווייתיים )קיומיים( במציאות ייחודית של זקנים‪ ,‬המאופיינת בתהליכי משא ומתן סמליים‪.‬‬
‫מצופה כי הן תתרומנה להגדרת הדפוסים ב"תרבות מוות"‪ ,‬ולפענוח תכני המפגשים בין‬
‫הנחקרים‪ .‬הבסיס לציפייה זו יובהר להלן‪ ,‬בתיאור משמעותן של התימות והופעתן כמטרות‬
‫מחקר‪.‬‬
‫‪ 1.1.1‬ייצוגי מוות‬
‫ביחס לתימה אודות מסתוריות ואי‪-‬ידיעה‪ ,‬גרסו תאורטיקנים כי ה"מוות" ביסודו לא‪-‬קיים‪,‬‬
‫באשר‪ ,‬הוא מייצג את תבוסתה הסופית של ההכרה )‪ .(Freud, 1918; Bauman, 1992‬אבחנה זו‬
‫מלמדת על היעדר ייצוג קוגניטיבי למוות‪ .‬לאורה מתבקשת בחינתם של ייצוגים אלטרנטיביים‪,‬‬
‫פרי ייצורה של מציאות חברתית‪ .‬אחת מטענותיה של העבודה היא כי חקר תכניה של מודעות‬
‫אינטר‪-‬סובייקטיבית של שותפים זקנים לשיח‪-‬מוות עשוי להוות מעין הצצה בפתרון לאבסורד‬
‫ההכרתי‪ .4‬היא תבקש לבחון משמעויות וייצוגים‪ ,‬אותם ניתן לחלץ מתודעת‪-‬מוות קולקטיבית‪.‬‬
‫האתגר המחקרי מתחדד לאור דימויים העצמי של הנחקרים הזקנים כאנשים חילוניים‪ ,‬משמע‬
‫–‬
‫מי שאינם נשענים על מערכת ייצוגים דתית‪ .‬מערכת ייצוגי המוות שמעניקה הדת עוסקת בחיי‬
‫הנצח ב"עולם הבא"‪ .‬תאורטיקנים ראו במוטיב "חיי העולם הבא" צורה סמלית אחת‪ ,‬המבטאת‬
‫צורך של בני אדם בהמשכיות קיום‪ .‬מוטיב סמלי זה יוצר 'שידוד מערכות' בין החיים והמוות‪,‬‬
‫ועשוי לייצג חוויות אנושיות מגוונות‪ .‬ראוי להדגיש כי בין חוויות אלה לבין דת ואלוהות לא‬
‫מתקיימת זיקה הכרחית‪ .‬המכנה המשותף לאותן חוויות‪ ,‬הוא היותן סוגים של "מצבות זיכרון"‪,‬‬
‫על ידן מושגת תפיסה של נצחיות סימבולית‪ .‬חוויות אלה כוללות‪ ,‬תורשה ביולוגית וחינוך‬
‫הצאצאים לאותם ערכים )‪ ,(Bowker,1991; Erikson,1950‬יוצרנות בתחום האומנות‪ ,‬הספרות והמדע‬
‫)‪ ,(Bouman,1992; Parsons, 1978‬והאדרת פועליהם של אבות קדמונים )‪ .(Lifton,1973‬מוטיב "חיי‬
‫העולם הבא" בתיאוריות של פרוייד )‪ ,(Freud, 1961‬רנק )‪ (Rank, 1958‬ובקר )‪ (Becker, 1973‬שואב‬
‫ממקור תחושת האחדות הנרקסיסטית‪ ,‬שחווה תינוק בטרם היפרדות האגו שלו מן העולם‪ .‬פרויד‬
‫הסביר התאהבות באדם או באובייקט דתי בצורך ב"תחושה אוקיינית"‪ .‬רנק קישר בין תחושה זו‬
‫לבין השגת שלימות אלוהית‪ .‬בקר‪ ,‬באופן דומה‪ ,‬האיר את החיפוש הבלתי נלאה אחר ה'הירואי'‪.‬‬
‫‪ 4‬הנחה זו נסמכת במיוחד על הקביעה כי "תודעה קולקטיבית היא הצורה הגבוהה ביותר של חיי הנפש‪ ,‬בהיותה מודעות כל‬
‫המודעויות )‪ ."(Durkheim, 1915, p. 444‬ראוי לציין גם כי הביטוי "תודעת מוות קולקטיבית" בעבודה זו‪ ,‬אמנם נתרם מהשראת‬
‫המושג "תודעה קולקטיבית" של דירקהיים‪ ,‬אך רק לעניין השלכותיו של שיח חודרני וכולל במוסד‪ .‬אין הכוונה לרמוז כי השיח‬
‫מתקיים כעובדה הנכפית מלמעלה על הפרטים הנחקרים‪ ,‬אלא לתארו כפרקטיקה של הבנייה‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫לדבריו‪ ,‬החברה עצמה הנה מערכת של קודים להרואיות; החברה בכל מקום הנה מיתוס חי של‬
‫משמעות לחיי האדם‪ .‬תפיסות אלה תעמודנה ברקע סוגיית ייצוגי המוות בחייהם של הנחקרים‪.‬‬
‫‪ 1.1.2‬המוות כתהליך מיתה‬
‫מטרה נוספת של העבודה היא פענוח תימת המוות מבחינת התהליך‪ .‬המחקר יתאר את חוויית‬
‫הקרבה למוות‪ ,‬כפי שהיא מתרחשת בהקשר מוסדי ובמפגשי פנים מול פנים לאורך זמן‪ .‬מחקרים‬
‫על חולים סופניים מציגים תמונה שעיקרה תהליך‪ .‬הדבר ניכר בחמשת שלבי התמודדות‪ ,‬שהותוו‬
‫על ידי קובלר‪-‬רוס )‪ ,(Kubler-Ross, 1969‬במודל שעון‪-‬החול של ווייסמן )‪ ,(Weisman, 1972‬ובמסלולי‬
‫מוות שנמצאו במוסדות טיפוליים )‪ .(Pattison, 1978; Glaser & Strauss, 1968‬תקופת הקץ מצטיירת‬
‫כרצף מעברים ליניארי‪ ,‬ולא כבועת זמן של המתנה‪ .‬החולים נעים מתחנה לתחנה‪ ,‬אשר כל אחת‬
‫מהן מתייחדת במצבי תפקוד‪ ,‬מערכי תגובה‪ ,‬וסגנונות טיפול‪ .‬תרומתם של המודלים הללו לעבודה‬
‫הנוכחית היא בהצעת מסגרת לפענוח המפגש של אדם עם עצמו בהתמודדותו עם מוות‪ ,‬וברמז על‬
‫מבנה הזמן אל קו הקץ‪.‬‬
‫ההבדל המבני בין בית אבות ובית חולים עשוי לעצב תהליכי מוות שונים בשני המוסדות‪ .‬בית‬
‫אבות משופע לרוב בפרקטיקות של פעילות קבוצתית‪ ,‬וחלק ניכר מחוסיו מוגדרים 'עצמאים'‬
‫מבחינה תפקודית‪ .‬בכך יש מקום לבחינת חוויית המוות בקבוצה ואינטראקציות חברתיות‬
‫מסוגים שונים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בבית החולים‪ ,‬המוגדר כמוסד טיפולי בלבד‪ ,‬לא קיימות‬
‫אינטראקציות קבוצתיות מצד המטופלים‪ .‬עובדה זו ביחד עם הגדרות של תלות בטיפול הרפואי‪,‬‬
‫מסיטות את תשומת הלב לניהול המוות על ידי הצוות‪ ,‬ולהשפעתו על חוויית המוות ברמת הפרט‬
‫ומשפחתו )‪ .(Glaser&Strauss,1968‬מסיבות אלה נדרשת השוואה זהירה בין התנהגות הנחקרים‬
‫להתנהגות מטופלים בבתי חולים‪ .‬באותו אופן‪ ,‬יש להקפיד בהשוואה בין תהליכי מוות‬
‫המתרחשים בבית אבות‪ ,‬ובין תהליכים המתרחשים במוסדות טיפוליים כמו הוספיס )‪(hospice‬‬
‫ובית אבות סיעודי )‪.(Ley & Corless,1988‬‬
‫‪ 1.1.3‬תגובות רגשיות כלפי מוות‬
‫המחקר יבחן את משמעויותיה הרגשיות של תופעת שיח‪-‬מוות בקרב הנחקרים‪ .‬סביר לטעון כי‬
‫נושא המוות קשור בתגובה צפויה והיא‪ ,‬חרדה‪ .‬הקורפוס התיאורטי‪-‬מחקרי העוסק בחרדה‪,‬‬
‫מנקודת מבטן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה‪ ,‬הוא גדול לאין שיעור‪ .‬חוקרים מונים על פני ארבעת‬
‫העשורים האחרונים אלפי מאמרים‪ ,‬שהחרדה מצויה במוקד עניינם )‪.(Durlak &Riesenberg, 1991‬‬
‫הדבר מלמד על הבניית הידע אודות התמודדות אנושית עם מוות‪ ,‬התמודדות שזכתה לכינוי ‪-‬‬
‫הכחשה )‪ .(Wass & Neimeyer, 1995‬סארטר היה אחד ממבטאיה המובהקים של גישה חד‪-‬ממדית‬
‫זו‪ .‬הוא סבר כי הרהורים אודות מוות אינם אלא הרהורים על ריקנות קיומית‪ ,‬שיש בהם להגביר‬
‫את חרדת המוות )‪ .(Sartre, 1966‬לאור זאת‪ ,‬יש מקום לשאלה‪ ,‬האם העיסוק המילולי‪-‬חברתי‬
‫במוות מלמד על חוסנם הרגשי של הנחקרים‪ ,‬או שמא הוא אך בבחינת מנגנון הגנה‪ .‬ממצאי‬
‫מחקרים על תגובותיהם הרגשיות של זקנים המתגוררים בקהילה וזקנים במוסד אינם חד‪-‬‬
‫‪4‬‬
‫משמעיים; הזקנים בשתי הקבוצות מוצגים לעיתים כחרדים מפני מוות‪ ,‬ולעיתים כמפויסים‬
‫ומייחלים להופעתו‪ .‬על פי רוב ה"מכחישים" משתייכים לקטגוריה הגילית זקנים‪-‬צעירים‪ ,‬ואילו‬
‫ה"מקבלים" לזקנים‪-‬זקנים )בני ‪ 85‬ויותר( )‬
‫;‪Lieberman & Tobin, 1983; Kalish & Reynolds, 1977‬‬
‫‪ .(Mullins & Lopez, 1982‬חקר חוויית הקרבה למוות בהקשר קולקטיבי יאפשר בחינת הטענה‬
‫הרואה זקנים כ"מקבלי מוות" )‪ .(Restinas, 1988‬מחקרים מלמדים כי תפיסה של יחסיות תפקודית‬
‫מאפיינת דיירי מוסדות‪ .‬תפיסה זו נסמכת על קטגוריות טיפוליות של המוסד בו הם חיים‪,‬‬
‫ומתורגמת על ידם למרחקי מוות שונים ) ;‪Lieberman & Tobin, 1983; Sheehan, 1986; Golander, 1995‬‬
‫‪ .(Gubrium & Holstein, 1999‬סביר לצפות כי תפיסה של מרחק יחסי מן המוות תגרום למגוון‬
‫תגובות רגשיות בקרב הנחקרים ‪" -‬הכחשה"‪" ,‬קבלה" ומה שמעבר להן‪ .‬יתר על כן‪ ,‬גם אם‬
‫מלכתחילה הנחקרים ימלאו תפקיד של "מכחישים" או "מקבלים"‪ ,‬המחקר מאפשר עיון מחודש‬
‫בשתי הקטגוריות האנליטיות‪ .‬בצל דמוניות המוות ואי השגתו בהכרה‪ ,‬סביר לצפות לטשטוש‬
‫הדיכוטומיה בין התגובות הכחשה וקבלה‪ .‬מושג ההכחשה לבדו‪ ,‬לדעת קסטנבאום )‬
‫‪Kastenbaum,‬‬
‫‪ ,(1977‬הוא מושג רחב ולכן לא יכול לקדם את הבנתנו לגבי יחסם של בני אדם למוות‪ .‬הוא ממליץ‬
‫לעסוק בתגובות רגשיות לאורו של הקשר בין‪-‬אישי‪ .‬העבודה רואה בתרבות הנחקרים תצורה‬
‫עשירה של עולמם ההשלכתי לעת מוות‪ ,‬ובכך מבקשת לבחון המלצה זו‪.‬‬
‫‪ 1.2‬מקומה של "תרבות מוות" בשיח התיאורטי‬
‫"תרבות מוות" מאפיינת את דיירי בית האבות‪ ,‬ומהווה מושא לפענוח האתנוגרפי‪ .5‬מעבר לשלוש‬
‫התימות שהוצגו עד כאן‪ ,‬עבודה זו מבקשת לעסוק בעיקר בשאלת ייחודיותה של "תרבות מוות"‬
‫זו ובמאפייניה‪ .‬הצורך בהגדרת ייחודיות תרבותית נעוץ בהתעצבותן של "תרבויות מוות" שונות‬
‫במקומותינו‪ ,‬והנידונות זה מכבר בספרות התנתולוגית‪ .‬בסעיף הראשון יוצג המסר של "תרבויות‬
‫המוות" החדשות‪ ,‬והשלכותיו לתפיסת מותם של זקנים‪ .‬בסעיף השני תיערך סקירה של‬
‫אתנוגרפיות על זקנים‪ ,‬אשר תסייע בהבהרת מציאות המוות של הנחקרים והבסיס לכינוי‬
‫"תרבות מוות"‪ .‬הסעיף השלישי יציג את תיאוריית ההתנתקות כמסגרת קונספטואלית להבנת‬
‫"תרבות המוות" בשדה המחקר‪.‬‬
‫‪" 1.2.1‬תרבויות מוות" ומוות בזקנה‬
‫חוקרים סבורים כי משלהי המאה העשרים ניכרים גילוייה התרבותיים של תופעת "תחיית‬
‫המוות"‪ .‬תופעה זו מאופיינת בכך שתימת המוות זוכה לעניין ולמגוון דרכי מבע‪ ,‬הסותרים מכל‬
‫וכל את תפיסת הטאבו החברתי )‪ .(Walter, 1994; Seale, 1998‬צמיחתם של מוסדות מסוג הוספיס‪,‬‬
‫ועיצובם האישי של טקסי לוויה וקבורה‪ ,‬הם מן הדוגמאות המובהקות לתופעה זו‪ .‬עליהן נוספת‬
‫התבלטותה של תימת המוות בתקשורת ההמונים‪ .‬מומחי תקשורת סבורים כי חדשות לבקרים‬
‫מתקיים סיקורן של זוועות בכל רחבי העולם‪ .‬תמונות מוות מועמסות בזו אחר זו על המסך‬
‫הקטן‪ ,‬וניכרות השלכותיהן הרגשיות בקרב הצופים‪ .(Moeller, 1999) 6‬ניתן להסיק ממכלול זה כי‬
‫המוות מופיע בשיח החברתי היומיומי‪ ,‬ומועצם בזירות של מחלה סופנית‪ .‬המוות מקיפנו מכמה‬
‫‪ 5‬תיאור שיח‪-‬מוות וגילוייה של "תרבות המוות" בבית האבות מופיעים בפרק הבא‪.‬‬
‫‪ 6‬נשים לב כי כינויו של דין וחשבון מאוחר בנושא זה הוא "‪."Compassion Fatigue‬‬
‫‪5‬‬
‫עברים‪ ,‬וחשוב להדגיש כי איננו עוד בחזקת נחלה רחוקה ומבודדת של זקנים‪ ,‬המצויים בקצה‬
‫טווח החיים‪.‬‬
‫המשותף ל"תרבויות המוות" המאוחרות משתקף במשפט הבא‪" :‬בתרבות של אינדיוידואליזם‪,‬‬
‫המייחסת ערך לצורות חיים ייחודיות‪ ,‬המוות הטוב הוא כעת המוות שאנו בוחרים" ) ‪Walter, 1994,‬‬
‫‪ .(p. 2‬יש במשפט זה לומר כי "תרבויות המוות"‪ ,‬הפומביות באופן יחסי‪ ,‬מביאות לביטוי את‬
‫יכולת הבחירה האישית ומיצוי סמכות העצמי‪ ,‬בין אם המדובר באבלם של קרובי המת או‬
‫בסגנונות הפרידה של המצויים על ערש דווי‪ .‬המוות זוכה בתרבויות אלה לעיצוב אישי‪,‬‬
‫רפלקסיבי‪ ,‬במתכונת חסרת תקדים‪ .‬כנגד אובדן אחיזתה של סמכות דתית לעניין מוות‪ ,‬מתעצם‬
‫העצמי לומר את דברו‪ .‬פרדיגמות על 'המוות הטוב' ו'מוות הרואי'‪ 7‬מהוות השראה לנטייה‬
‫רפלקסיבית זו )‪ .(Young & Cullen, 1996; Justice, 1997; Walter, 1994; Seale, 1998‬הרואיות‬
‫אלטרואיסטית של הנופלים בקרב )‪ ,(Clark, 1993; Higonnet, 1993‬והעולה מנוסחי הווידוי והאימה‬
‫של נידוני‪-‬מוות )‪ ,(Davies, 1989, Haag & Conard, 1983‬נמנים במסגרתן של "תרבויות מוות"‪,‬‬
‫הזוכות לעניין ציבורי‪ .‬אתרי הנצחה מפארים את דמותו של החייל ה'אלמוני'‪ ,‬ואילו פרקטיקות‬
‫ההוצאה להורג יוצרות מרחב‪-‬שיח‪ ,‬הנותן פומבי לתלאותיו וגאולת נפשו של העולה לגרדום‪ .‬נכון‬
‫יהא לומר כי התכנים הללו מופנמים על ידי שותפים לשיח החדש‪ ,‬ומעניקים משמעות אישית‬
‫לחוויות קרבת המוות של אנשים 'רגילים'‪.‬‬
‫אם נעמיד במוקד השוואתנו זקנים באשר הם‪ ,‬מוסכם כי מוות בזקנה מצוי מחוץ ל"תחיית‬
‫המוות" שבה מדובר‪ ,‬ומחוץ להגדרת "מערכת המוות" התרבותית )‪Kastenbaum & Aisenberg, 1976‬‬
‫(‪ .‬כלומר‪ ,‬מותם אינו זוכה לפומביות‪ ,‬ואינו שואב מאותן פרדיגמות חיוביות‪ .‬כמי ששרדו חיים‬
‫ארוכים‪ ,‬זקנים מודרים מן השיח על 'המוות הטוב'; מותם בגיל מופלג חסר כל עיטור חברתי‪ .‬אף‬
‫הילת גיבורים‪ ,‬העוטפת את שורדי מחנות הריכוז )‪ ,(Berl, 1948‬מוציאה אותם מן המעגל הזה‪.‬‬
‫ברוח זו‪ ,‬מה שצוין במקורותינו‪.…" ,8‬ואם בגבורות ‪ -‬שמונים שנה…" כלל אינו נחשב עוד‪ .‬ואכן‪,‬‬
‫חוקרים סבורים כי בחברות רבות‪ ,‬ובכללן החברה המערבית‪ ,‬מוות 'בטרם זמנו' הוא לבדו מעצב‬
‫פרספקטיבות על מוות )‪ .(Counts & Counts, 1991‬לטענתם‪ ,‬מקרי מוות מסוג זה מתורגמים‬
‫ל"אובדן חיים"‪ ,‬בעוד מותם של זקנים הוא אך בחזקת "מעבר מן העולם"‪ .‬באופן דומה‪,‬‬
‫התארכות תוחלת החיים משמשת חוקרים להתרכז בעמדות‪-‬מוות של צעירים בלבד )‬
‫‪Wass et al,‬‬
‫‪ .(1988‬התנתקותנו מזקנים הותירה את מותם הטבעי סמוי מן העין‪ ,‬צפוי עד לשעמום‪ ,‬ונעדר שמץ‬
‫תפאורה וניצחון‪ .‬במילים אחרות‪" ,‬לרשותם של אלה‪ ,‬המתים בזקנה מופלגת‪ ,‬הדמנטיים‬
‫והמצויים במוסדות‪ ,‬הרבה פחות הזדמנויות לפוזה הרואית‪ ,‬ולעיתים קרובות הם מוצגים‬
‫כדמויות נעדרות כבוד‪ ,‬מזילות ריר‪ ,‬הממתינות למוות המשחרר מן החיים )‪."(Seale, 1995, p. 612‬‬
‫לדעתי זוהי הבחנה נחרצת וחד‪-‬ממדית בין המשתייכים ל"תסריט ההרואי"‪ ,‬חולים במחלות‬
‫האידס והסרטן‪ ,‬ובין זקנים‪-‬זקנים‪ .‬דומה כי הבחנה זו תואמת את תפיסתם של משקיפים‬
‫חיצוניים על גורלם של זקנים המתגוררים בקהילה וזקנים החיים במוסדות‪ .‬מפרספקטיבה‬
‫מנוכרת‪ ,‬מותם של זקנים הוא מן הסוג הנעדר רווחים כלשהם עבור העצמי‪ ,‬ואף יותר מכך; מוות‬
‫‪ 7‬רעיונות אודות "מוות טוב" או "מוות הרואי" נוגעים בעיקר להבעה עצמית רגשית ביחס למוות‪ ,‬תחושת שליטה בהתרחשויות‬
‫הביולוגיות‪ ,‬עיתוי המוות‪ ,‬תכנון לוויה וקבורה תוך התחשבות ברצונות הנפטר‪ ,‬והבעת צער ואבל ספונטניים‪.‬‬
‫‪ 8‬ספר תהילים פרק צ' פסוק י'‬
‫‪6‬‬
‫זה כרוך בתחושת השפלה וחוסר ערך‪ .‬זהו הרקע לדעה כי "חייהם ומותם של יחידים אלה )זקנים(‬
‫הפכו לסיפורי האימה של זמננו )‪."(Seale, 1995, p. 612‬‬
‫‪ 1.2.2‬ייחודה של "תרבות המוות" בשדה המחקר‬
‫מצבם העגום של זקנים באמריקה של שנות השבעים הביא את אחד מחוקרי הזקנה לשאול‪,‬‬
‫"מדוע לשרוד?" )‪ .(Butler, 1975‬חיבורו מחדד את הזיקה בין נישול זקנים ממסגרות חברתיות לבין‬
‫מה שיתבהר מאוחר יותר‪ ,‬כנישול ממסגרות משמעותיות של מוות; מלבד נטישתם של זקנים על‬
‫ידי בני משפחה‪ ,‬הדרתם ממסגרות תעסוקה ושירותים‪ ,‬והפיכתם לקורבנות של בעלי אינטרסים‪,‬‬
‫מתאר המחבר את הטרגדיה שבמוות נטול כבוד‪ .‬חיבור אחר‪ ,‬שעסק במדיניות מנשלת של מוסד‬
‫גריאטרי‪ ,‬כינה את תנאי החיים הנוראיים של חוסי‪-‬המוסד‪" ,‬מסדרון לגיהינום"‪ .‬מעבר לתיאורי‬
‫סבל קיצוניים‪ ,‬שהדעת אינה סובלת‪ ,‬אין הנחקרים הזקנים מוצגים בחיבור זה כבעלי שליטה‬
‫כלשהי בגורלם )‪ .(Henry, 1963‬גם המחקר הנוכחי מתייחס לתנאי חיים של נישול בבית האבות‪ .‬אך‬
‫בניגוד לעולה מחיבורים אלו‪ ,‬תנאי הנישול המוצגים בו זוכים למעמד אונטולוגי‪ .‬כלומר‪ ,‬העבודה‬
‫בוחנת את הזיקה שבין היעדרם של חפצים אישיים‪ ,‬פרטיות‪ ,‬אוטונומיה וחופש ובין תחושות‬
‫הוויה ואי‪-‬הוויה עצמיים‪ .‬תנאי הנישול אמנם יוצגו כגורמים לחוסים סבל נפשי‪ ,‬אך בכך לא‬
‫מתמצה מובנם החווייתי; הטענה היא כי אין לראות בנישול רק מקור למצוקה אנושית‪ ,‬אלא מצב‬
‫המחולל אי‪-‬שקט וגורר תגובה‪ .‬המחקר ידגיש את צידה היוצרני של תחושת הנישול‪ ,‬כלומר‪ ,‬את‬
‫היותה מקור להבניית משמעויות ולהעצמתן‪ .9‬עמדות הנחקרים ופעלתנותם כלפי סבל הם‬
‫המצויים במוקד העיון‪.‬‬
‫עיון בעולמם הסובייקטיבי של זקנים מצומצם באתנוגרפיות המתרכזות בהיבטי המוסד‬
‫הטוטאלי )‪ .(Marshall, 1976; Gubrium, 1975; Shield, 1988; Woolfson, 1997‬מצבם של זקנים‬
‫באתנוגרפיות אלו מתגלה מבעד לפריזמות פיקוח של המערכת הארגונית‪ .‬שגרת הטיפול‪,‬‬
‫המתוארת בפרטים‪ ,‬מתגלה כאמצעי שליטה ויצירת תלות‪ ,‬המפירה את זהותם המלאה של‬
‫המטופלים )‪ .(Hockey & James 1993‬הפרספקטיבה הארגונית מגלמת במידת מה התלכדות עם‬
‫צופה הזר לחווייתם של זקנים‪ .‬היא מוציאה מכללה תיאור של תרבות המתכוננת בצדם של‬
‫החוסים‪ .‬מה שעולה ממנה לעניין מוות הוא תיאור השלכותיה של התמודדות הצוות לנוכח‬
‫התארעות מוות פיזי‪ .‬התמודדות זו כוללת הסתרת גופות ומידע מן המטופלים‪ ,‬וכך חושפת תמונה‬
‫חד‪-‬ממדית של חסות וחוסר אונים‪ .‬נראה כי פרקטיקות הצוות‪ ,‬הנחשפות באתנוגרפיות אלה‪,‬‬
‫מבטאות מגנניות פטרונית כלפי זקנים‪ .‬מגנניות זו סותרת מכל וכל את צורכיהם של הסמוכים‬
‫למותם‪ ,‬וגם את ייצוגם‪.‬‬
‫אתנוגרפיות אחרות עמדו על הטיה מחקרית זו‪ ,‬המטשטשת את נוכחותם של חוסים זקנים‪.‬‬
‫בתארן הבנייה של חיים חברתיים על רקע קרבת המוות‪ ,‬הן היטיבו להתמקד בעולמם של‬
‫הנחקרים )גולנדר‪ .(Savishinsky, 1991; Myerhoff, 1978 ;1989 ,‬האתנוגרפיות עוסקות בשיח‪-‬מוות‪,‬‬
‫ומקשרות בין נושא המוות לתרבות מוסדית‪ .‬ראוי שנתעכב קמעא על עיקרי האתנוגרפיות הללו‬
‫בשל זיקתן למחקר הנוכחי‪ .‬התוודעותם של הנחקרים למותם באתנוגרפיה של שבישינסקי )‪(1991‬‬
‫‪9‬‬
‫השראה לגישה אקזיסטנציאליסטית זו מצויה בחיבוריו של ויקטור פרנקל )‪.(Frankel, 1959,1967‬‬
‫‪7‬‬
‫נעשית באמצעות התייחסותם לחיות מחמד; אפיזודות בחיי החיות‪ ,‬מותן וקבורתן סיפקו תימות‬
‫סימבוליות עליהן יכלו להשליך את התלבטויותיו של העצמי‪ .‬גולנדר )‪ (1989‬תיארה עמדות כלפי‬
‫מוות‪ ,‬והתמודדות של דיירי מחלקות סיעודיות בבית אבות‪ .‬ממצאיה מלמדים כי למרות‬
‫הסתייגותם הגלויה מלדון בענייני מוות‪ ,‬הדיירים פיתחו שיח ייחודי בנושא‪ ,‬שחלק ממאפייניו הם‬
‫למשל‪ ,‬הומור‪ ,‬הימנעות מהמילה "מת"‪ ,‬עיסוק בניבוי מוות של אחרים‪ ,‬והבחנה בין מיתה "עם‬
‫מזל" למיתה "חסרת מזל"‪ .‬אופי הטיפול‪ ,‬על פי גולנדר‪ ,‬סייע בהנחלת נורמות‪ ,‬המשלבות‬
‫פרקטיקות הימנעות והתחקות סקרנית בצד הדיירים‪ .‬קירבה ומרחק אפיינו את מוסכמות השיח‬
‫והפעולה של הדיירים‪ ,‬המתלבטים תדיר בהגדרת מיקומם האישי והחברתי ביחס למוות‪.‬‬
‫באתנוגרפיה של מאירהוף )‪ ,(1978‬מנותחים מיקרי מוות של כמה מבאי מרכז יום‪ .‬משמעותם‬
‫הסמלית של מנהגים וריטואלים הקשורים במוות שואבת מעושר המסורת הדתית‪-‬יהודית של‬
‫הנחקרים‪ ,‬ומההיסטוריה המשותפת שלהם‪ .‬באתנוגרפיה זו המוות חדל לשמש במתכונתו הידועה‬
‫כאיום בלבד; הוא קיבל מעמד של משאב בכינון יחסים חברתיים‪ ,‬בהגדרת העצמי והנצחתו‪.‬‬
‫העבודה הנוכחית עושה צעד נוסף בכיוון שהתוו אתנוגרפיות קודמות‪ .‬היא מפגישה אותנו עם‬
‫מציאות‪ ,‬המתקיימת במרווח שבין מוות חברתי‪ ,‬הכרוך בזקנה ובעצם החסות במוסד‪ ,‬לבין‬
‫התממשותו של מוות פיזי‪ ,‬בהראותה כי מרווח זה אינו צופן כל רווחה‪ ,‬כי אם מלכודת של מות‬
‫העצמי‪ .‬האתנוגרפיה מעמתת את הקורא עם חוויותיהם של ההולכים אל מותם‪ ,‬מתוך מבטם הם‬
‫על עומק הנישול; אין הם נצפים מבעד לעדשות מדיניות המוסד וסדריו‪ ,‬כי אם כבעלי מבע משל‬
‫עצמם ביחס למציאות הקיצונית‪ .‬על אף הדמיון בבחירת שדה המחקר‪ ,‬האתנוגרפיה שלפנינו‬
‫תאיר על זירות קיום‪ ,‬הנדירות בתיאוריהן של קודמותיה‪ .‬חווית ה'אין'‪ ,‬שאליה נקלעו הנחקרים‪,‬‬
‫מצויה במרכז הזירות האלה‪ .‬ההתמקדות בה מטשטשת את מובנו המוכר של ההקשר כ"בית‬
‫אבות" עבור הצופה החיצוני‪ .‬מחקרי זקנה אחדים‪ ,‬המתארים את שלטון המוות‬
‫) ‪Cartwright et al,‬‬
‫‪ ,(1973; Hockey, 1990‬מהווים מקור השראה לפרספקטיבה זו‪ .‬העבודה תראה כי מצב הנישול הוא‬
‫בבחינת הצתה ל"תרבות מוות" ולסיפור האתנוגרפי‪ .‬היא תדון במקורותיה ובדפוסיה של "תרבות‬
‫המוות" הייחודית כפי שנתגלו בתקופת המחקר‪.10‬‬
‫בנוסף לנאמר עד כה‪ ,‬הצגת ייחודיותה של "תרבות המוות" מחייבת השגת המאוחר בתיאור‬
‫מציאותם של הנחקרים‪ .‬כזקנים‪-‬זקנים‪ ,‬הם משתייכים לשלב לימינלי בטווח החיים‪ ,‬ולמוסד‬
‫המעצים עד מאוד אתגר נפשי זה )‪ .(Turner, 1977‬כפי שעוד נראה‪ ,‬סדרי המוסד מתגלים כמטרה‬
‫לעצמם‪ ,‬ולא כאמצעים להשגת איכות טיפול וטיפוח איכות חייהם של חוסים )‪.(Merton, 1938‬‬
‫השלכותיהם המנשלות של אותם סדרים ניכרות מאוד; הדיירים נגזלים מזכויותיהם הבסיסיות‬
‫לאוטונומיה‪ ,‬עצמאות‪ ,‬בעלות על חפצים‪ ,‬פרטיות וכבוד‪ .‬מדולדלי שליטה בשגרת יומם‪ ,‬הם‬
‫מופרדים באופן ממשי מן העולם החיצון‪ .‬הטריטוריה‪ ,‬שאליה הם נדחקים‪ ,‬אינה מציעה להם דבר‬
‫מבחינה חברתית‪ .‬תודעת המוות הקולקטיבית מנמיכה את רוחם ומצמצמת מאוד את עניינם זה‬
‫בזה‪ .‬הם מעבדים את מותם ימים רבים‪ ,‬בעודם נתונים לתחושת ריקנות‪ .‬זהותם העצמית אין לה‬
‫במה שתאחז‪ .‬היא נועדה להתפרק מנכסיה‪ ,‬מבלי שיוכלו ללטוש מבטם אל הנחמה שבמות‬
‫גיבורים‪ .‬נישולם מכל וכל 'חורץ את מותם למוות'; המוות שלהם דחוק בזירת חוסר משמעות‪,‬‬
‫‪8‬‬
‫ומחקה את דפוסי דחיקתם אל מחוץ לזירות בעלות עניין חברתי‪ .‬לפיכך הנישול הוא בראש‬
‫ובראשונה חברתי‪ .‬הוא מבטא צורה החלטית של קולוניאליזם מן הסוג המעמיק להטביע חותמו‬
‫מבחינה נפשית‪ .‬הגדרה זו חורגת מן המובנים הידועים של המושג קולוניאליזם‪ ,‬כלומר היותו‬
‫מייצג ביטויי פולשנות‪ ,‬כיבוש‪ ,‬וניצול כלכלי )‪ .(Thomas, 1994‬הקולוניאליזם שבו מדובר מגלם‬
‫שליטה טוטאלית במצבי‪-‬תודעה של קורבנותיו )‪ .(Nandy, 1983‬בכוחו למוטט את קירות המגן‬
‫החברתיים כנגד אנומיה – לשבור כל אחיזה ב 'ביטחון אונטולוגי' )בטחון בסיסי בערך הישות‬
‫העצמית( )‪.(Giddens, 1990‬‬
‫המציאות המתוארת מהווה איום קשה מנשוא ‪ -‬ואקום קיומי ‪ -‬ומאלצת יצירת פתרונות‪ ,‬בהם‬
‫ממד ההתנתקות מכריע‪ .‬בין הדוגמאות לפתרונות אלה‪ ,‬ייצורו של "זמן לימבו" מעגלי ונעדר שינוי‬
‫)‪ ,(Hazan, 1980,1984‬התכנסות בהוויית ‪ ,(Csikszentmihalyi, 1990) FLOW‬ורגרסיה )‪.(Chaplin, 1975‬‬
‫במצבים קיצוניים במיוחד‪ ,‬גם התאבדות נשקלת )‪ .(Shield, 1990‬לאור כל זאת‪ ,‬בה במידה שסביר‬
‫להחיל על "תרבות המוות" הנחקרת תובנות מאתנוגרפיות על חיי זקנים במוסד‪ ,‬כך יש לבססן‬
‫בתובנות מהקשרים חברתיים‪ ,‬הסוגרים על בני אדם בתודעה של נידונות – מחנות ריכוז ובתי כלא‬
‫)‪" .(Battelheim,1979; Cohen, 1994; Dooley, 1990; Davidson, 1992; Pawelczynska,1979‬מנטליות של‬
‫מחנה" היא כינוי לתרבות של קולקטיב‪ ,‬המנהל חיים ומוות במחנה ריכוז )‪ .(Cohen,1994‬גילוייה‬
‫באים לידי ביטוי בהתנהגות אגואיסטית ואלטרואיסטית‪ ,‬בדה‪-‬הומניזציה של האחר‪ ,‬במוות‬
‫כתופעה נורמלית שאינה מעוררת פחד‪ ,‬ובתהליך הסתגלני המכונה "רגרסיה"‪ .‬תיאור הזיקה שבין‬
‫שלמות הקולקטיב והישרדותו הפיזית והרוחנית של היחיד עשוי לתרום לניתוח הקשר החברתי‬
‫שמקיימים הנחקרים‪ .‬לעניין בתי כלא‪ ,‬מחקרים העוסקים במוות מתייחסים בעיקר לתופעת‬
‫ההתאבדות‪ ,‬הרווחת במוסדות אלו‪ .‬ההשוואה בין תופעת המוות בבית אבות לזו בבית הכלא‬
‫מתבססת על תפיסת שניהם כמוסד טוטאליים‪ ,‬סטיגמאטיים‪ ,‬ומעודדי התאבדות בצד חוסיהם )‬
‫‪.(Dooley,1990‬‬
‫‪" 1.2.3‬תרבות המוות" כזירה של התנתקות‬
‫התנתקות מן המציאות החברתית‪ ,‬בתנועה רגרסיבית אל תוככי עולם פנימי‪ ,‬יוחסה לזקנים למן‬
‫צעדיה הראשונים של הגרונטולוגיה‪ .‬במסגרת טיעון פונקציונלי הציגה תיאוריית ההתנתקות את‬
‫תהליך הדרתם החברתית של זקנים כבלתי נמנע‪ .‬היא הצביעה גם על סגרגציה‪-‬עצמית של זקנים‪,‬‬
‫המבקשים זירות נוחות להתנהגות פסיבית‪ ,‬ולכינון תחושה של אינטגרציית‪-‬אגו )‬
‫& ‪Cumming‬‬
‫‪ .(Henry, 1961‬על אף שהתיאוריה הציגה פרספקטיבה מערכתית‪ ,‬ומשכה חיצי ביקורת תיאורטיים‬
‫ומתודולוגיים‪ ,‬לא נסתרה משמעותה כאתגר להעמקה במצבם הקיומי של זקנים‪ .‬סקירות‬
‫מאוחרות על התפתחות תיאוריות גרונטולוגיות‪ ,‬כגון תיאוריית הפעילות‬
‫)‪Havighhurst, 1963, 1968‬‬
‫(‪ ,‬תיאוריית הריבוד )‪ ,(Riley, Johnson & Foner, 1972‬ותיאוריית המודרניזציה‬
‫) ‪Cowgill & Holmes,‬‬
‫‪ ,(1972‬מעמידות את תיאוריית ההתנתקות בצל אנליטי‪ ,‬אך עם זאת הן אינן מקהות את חשדנו‬
‫בנטייה שהועצמה בעקבותיה ‪ -‬ה ז ר ת קרבתו של המוות בדיון התיאורטי )‬
‫‪Lynott & Lynott,‬‬
‫‪ .(1996; Achenbaum & Bengtson, 1994‬לאור זאת‪ ,‬ובייחוד לאור התרחבותה הדמוגרפית של‬
‫‪ 10‬יש אולי מקום לשאלה מדוע מתגלה "תרבות מוות" באתנוגרפיה הנוכחית ולא באחרות‪ .‬לדעתי זוהי שאלה הראויה למחקר‬
‫אחר‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫קטגוריית הזקנים‪-‬זקנים בחברה המערבית )‪ ,(Atchley, 1994‬מתבלטת ייחודיותה של התיאוריה;‬
‫היא מוליכה בלא‪-‬פניות את הדמיון המלומד אל זירת שיממון‪ .‬אם נתייחס באופן דומה‬
‫לתיאוריית השלבים של אריקסון‪ ,‬נוכל לומר כי היא מיטיבה להסיע את העצמי עד לקצה גבול‬
‫יכולתו של מנגנון הפיצוי הנפשי‪ ,‬ומכנה זאת בשם "ייאוש" )‪ .(Erikson, 1950‬הייאוש בתיאוריה‬
‫ההתפתחותית שלו מופיע כקוטב המנוגד להשגת אינטגרציית‪-‬אגו בזקנה‪ .‬תחושת אינטגרציית‪-‬‬
‫אגו נובעת מיכולתו של היחיד להתבונן על חייו מפרספקטיבה שלימה ומשביעת רצון‪ .‬לעומתה‪,‬‬
‫תיאר אריקסון את הייאוש כתחושה סובייקטיבית אודות הזמן הקצר מידי מכדי לחיות חיים‬
‫אחרים‪ ,‬שלמים יותר ‪ -‬תחושה שבה כרוכים צער‪ ,‬אכזבה וחרדת מוות‪ .‬ראוי לציין כי שימושים‬
‫תיאורטיים הנעשים במושג ייאוש אינם חורגים בהרבה מהגדרה צרה זו ) ‪Hamachek, 1990; Hogstel‬‬
‫‪ ,(& Curry, 1995‬ולכן ייאוש מוזכר לרוב על דרך שלילת הקוטב החיובי‪ ,‬קרי‪ ,‬אינטגרציית‪-‬אגו‪ ,‬ועל‬
‫דרך סיבות אפשריות לקיומו‪ .‬באופן דומה‪ ,‬טענתי מלכתחילה היא כי הכינוי "ייאוש" הולם את‬
‫מצבם הקיומי של הנחקרים‪ ,‬שכן כדיירי מוסד מופרד הם נתונים לפולשנות‪ ,‬שהאובדנים‬
‫הכרוכים בה עלולים להחליש תהליכי "אינטגרציית אגו" )‪ .(Hogstel & Curry, 1995‬עם זאת‪,‬‬
‫המחקר יוסיף וישלים את תמונת העולם אליה הגיעו שתי התיאוריות הנזכרות; הוא ישפוך אור‬
‫על צורת החיים בזירה יוצאת דופן והעומדת לעצמה‪ ,‬המייצגת ניתוק והתמד‪-‬נסיגה של דור אבוד‪.‬‬
‫בכך מצטרפת האתנוגרפיה לניסיונות אחרים ‪ -‬קונספטואליים בעיקרם ‪ -‬למלא את החלל‬
‫שהותירה תיאוריית ההתנתקות‪ .‬קמינג‪ ,‬במובן מסוים‪ ,‬החלה בכך בהתייחסה למשתנים כגון‬
‫טמפרמנט‪ ,‬חוויה פנימית‪ ,‬ותפקידים חברתיים‪ ,‬המגדירים את תקפות התיאוריה )‬
‫‪Cumming,‬‬
‫‪ .(1963‬אחרים עקבו באמפטיה אחר תהליכי היקשרות )‪ (ATTACHMENT‬נפשיים של הסובייקט‬
‫המתנתק )‪ ,(Kalish & Knudtson, 1976‬ואחר תהליכי התמוטטות חברתית ) ‪SOCIAL BREAKDOWN‬‬
‫‪ .(Kuypers & Bengtson, 1973) (PROCESS‬מעניינת במיוחד גישתו המאוחרת של תורנסטם )‬
‫‪ ,(Tornstam, 1994,1997‬המתיימרת להציג את פרספקטיבת ההתנתקות באופן לו היא "ראויה"‪.‬‬
‫תיאוריית ה‪ GERO-TRANSCENDENCE‬התפתחה‪ ,‬לטענתו‪ ,‬עקב ההערכה כי לתיאוריית‬
‫ההתנתקות תרומה חשובה להבנת הזקנה‪ .‬ה ‪ GERO-TRANSCENDENCE‬היא פרדיגמה מטה‪-‬‬
‫תיאורטית‪ ,‬החורגת מהגדרותיהם הרגילות של גרונטולוגים חברתיים; היא מציגה את הזקנה‬
‫כשלב התפתחותי‪ ,‬השונה מבחינה איכותית מתבניות של אמצע החיים‪ ,‬והראוי לכינוי "פרדיגמה‬
‫אחרת"‪ .‬שלב זה מאופיין בהשתאות מסדרי העולם והטבע‪ ,‬ובנטישת ערכים חומריים‪ .‬פרדיגמה זו‬
‫מציעה לראות בהשלכותיה החיוביות של ההתפתחות הנפשית בזקנה מעין תיקון החל בתנאי‬
‫ניתוק‪ .‬מצופה כי תמונות אינטר‪-‬סובייקטיביות משדה מחקר אנתרופולוגי תעמודנה מחוץ לגישה‬
‫התפתחותית זו‪ .‬עם זאת‪ ,‬אפשר כי ניתוח היחסים החברתיים בזירת הייאוש‪ ,‬ייענה בדרכו‬
‫ובקרוב מושגי לאתגר הקרוי "פרדיגמה אחרת"‪.11‬‬
‫את הגדרת ה'אחרות הפרדיגמטית' בהלכי‪-‬הרוח של זקנים מבסס תורנסטם על ערכי המסורת‬
‫הזן‪-‬בודהיסטית )‪ .(Tornstam, 1994‬הוא משווה בין ערכי התרבות המערבית והתרבות ההודית‪,‬‬
‫ומציג את האחרונים כאלטרנטיבה לא מוכרת אך מתאימה להבנת תהליכים נפשיים בזקנה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫במושג זה מתכוון תורנסטם לתמורה רוחנית בנפש הזקן; מעבר במטה‪-‬פרספקטיבה מתפיסת עולם מאטריאליסטית ופרגמטית‬
‫לקוסמית וטרנסנדנטית‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫בדוגמא זו אני מבקשת להצביע על סוג של השוואה בין‪-‬תרבותית אותו חסרה העבודה הנוכחית‪.‬‬
‫כלומר‪' ,‬אחרותם' של הנחקרים בעבודה זו‪ ,‬שהם חברים זקנים ב"תרבות המוות"‪ ,‬היא קיצונית‬
‫מכדי שיימצאו סטנדרטים בין‪-‬תרבותיים ישירים לפענוחה‪ .‬וכי אילו תובנות מוות תרבותיות‬
‫עשויות להסביר מציאות השקועה בייאוש וחידלון? ומה בין "תרבות המוות" הנחקרת ועושר‬
‫הסמלים המצוי בטקסי‪-‬מוות בתרבויות שונות? נראה כי לא ניתן לנהוג גזירה שווה מטקסים‬
‫ידועים בתרבויות אחרות‪ ,‬אף לא מאותם טקסים הערוכים סביב גופת המת וצער האבלים‪.‬‬
‫לטקסים ממוסדים אלה מייחסת האנתרופולוגיה משמעות של אשרור התרבות הקיימת‪ ,‬שכן‬
‫תפקיד להם בשיקום רגשי וייצוב מערכת ערכים מוסכמת )‬
‫;‪Hertz, 1960; Van Gennep, 1960‬‬
‫‪ .(Malinowski, 1929; Radcliff-Brown, 1964;Turner, 1967‬לעומת זאת‪" ,‬תרבות המוות" של הנחקרים‬
‫היא פועל יוצא של יוצרנותם‪-‬הם בנסיבות מיוחדות של זמן ומקום‪" .‬תרבותם" מופיעה לעצמה‪,‬‬
‫ובדיעבד כתרבות‪-‬נגד למצוי מעבר לגדרות המוסד‪ .‬אין בה סדר וקודים טקסיים‪ ,‬והיא משוללת‬
‫סנטימנטים רגשיים עזים )‪ .(Irish et al, 1993‬תגובות הנחקרים אינן משקפות דפוסי אבל ומבעי‪-‬‬
‫צער מוכרים‪ .‬אפילו חוקרים אינם רואים בתגובות הללו מיצר נפשי‪ ,‬שיש לטפל בו בייעוץ וטקסים‬
‫אישיים )‪ .(Walter, 1994; Seale, 1998‬תהלוכות לוויה הן מן הנחקרים והלאה‪ ,‬כמו גם אמונה‬
‫בישויות רוחניות )‪" .(Metcalf & Huntington, 1991‬תרבות המוות" שלהם לוקה למעשה באותן‬
‫פרקטיקות‪ ,‬אותן מקיימות נחקרות בשדה מחקר אחר )‪ ;(Hochschild, 1973‬נשים אלמנות‬
‫מתוארות ניגשות לחדר הלוויות להיפרד מהגופה‪ ,‬מארגנות סעודת לוויה‪ ,‬ומשגיחות על‬
‫התנהגותם של אורחים צעירים יותר‪ .‬הן גם טוות מיתוסים הקשורים ברוחות רפאים של המתים‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬הן משנעות קודים ממערכות טקסיות מוכרות‪ ,‬שאינן אלא מערכות‪-‬מובן לפענוח‬
‫תרבותן הן‪ .‬בהשוואה לעולמן הסמלי‪" ,‬תרבות המוות" של הנחקרים מייצגת מקרה מיוחד של‬
‫שבר בין חיים ומוות ‪ -‬בין הווייתם לבין המסורת‪ - 12‬שבר המשליך על מלאכת הפענוח‬
‫האתנוגרפית‪ ,‬והופך אותה לאתגר של ממש‪.‬‬
‫‪ 1.3‬מודל לניתוח "תרבות המוות" ותימת המחקר המרכזית‬
‫"תרבות המוות" הנחקרת אינה חד‪-‬משמעית בגילוייה‪ .‬היא מתאפיינת במגוון פנים ובריבוי‬
‫רבדים‪ .‬היא מהווה צומת להלכי מחשבה ופעולה שונים‪ ,‬שלעיתים אף מנוגדים זה לזה‪.‬‬
‫האתנוגרפיה תחשוף את צורותיה המורכבות של תרבות הנחקרים הזקנים בעזרת הצגתן של‬
‫ארבע אפשרויות קיום‪ .‬באמצעות ארגון זה של המצאי התרבותי תיבחן תימת המחקר המרכזית‬
‫– מעמדו של האני נוכח מותו‪.‬‬
‫ארבע האפשרויות הן קטגוריות‪ ,‬שעל פיהן מתייחסים הנחקרים זה לזה באינטראקציות‬
‫יומיומיות‪.‬‬
‫‪ 12‬שבר זה זכה לכינוי ‪.(Lifton, 1979) The Broken Connection‬‬
‫‪11‬‬
‫בקטגוריה הראשונה )‪ (I‬העצמי נחשב "חי" והאחר "חי" )חי‪-‬חי(‪ :‬שניים ויותר נחקרים מסייעים‬‫ליצירת תחושת אשליה של היעדר קיומו של מוות‪.‬‬
‫בקטגוריה השניה )‪ (II‬העצמי נחשב "חי" ואחר "מת" )חי‪-‬מת(‪ :‬נחקרים כיחידים מבקשים‬‫להתבדל מסמלי מוות שנושאים אחרים‪.‬‬
‫בקטגוריה השלישית )‪ (III‬העצמי נחשב "מת" והאחר "חי" )מת‪-‬חי(‪ :‬נחקרים כיחידים מבקשים‬‫לסגת מנוכחות אחרים ולהתעלם מקיומם‪ .‬בעיניהם האחרים נושאים בסמלים לא רלוונטיים של‬
‫חיים‪.‬‬
‫בקטגוריה הרביעית )‪ (IV‬העצמי נחשב "מת" והאחר "מת" )מת‪-‬מת(‪ :‬הנחקרים מגיבים לתחושה‬‫של שותפות גורל הדדית בציפייתם למוות‪.‬‬
‫הגדרת הקטגוריות מקדימה ורומזת על יחסיות‪ ,‬דיאלקטיקה והיררכיה‪ ,‬המאפיינים את‬
‫המפגשים לעת מוות‪ .‬האתנוגרפיה מקדישה פרק לכל אחת מן הקטגוריות‪ ,‬ומפרטת את‬
‫משמעויות החיים והמוות המיוחסות לעצמי ולאחר‪ ,‬מדעת ושלא מדעת‪ .‬בדרך זו היא מתמודדת‬
‫עם האתגר שהוזכר‪ ,‬המסתמן ב"תרבויות מוות" של זמננו ‪ -‬להביא את דברו של עצמי בזקנה‬
‫המאוחרת‪.‬‬
‫במהלך העבודה ישמש המונח "שדה" במקום המונחים "אפשרות קיום" או "קטגוריה"‪ ,‬כיוון‬
‫שהוא מייצג פרספקטיבות סמוכות על זהות ומפגש‪ .13‬זהות‪-‬העצמי היא בגדר תהליך‪ ,‬המתהווה‬
‫במרחב חוויתי בו מצוי האחר‪ .‬שתי הישויות‪ ,‬עצמי ואחר‪ ,‬הן וקטורים בהבניית מציאות‬
‫משותפת‪ .‬כל "שדה" מבין הארבעה מופיע באתנוגרפיה כזירת מציאות‪ ,‬המובנית מן המכלול‬
‫הדיסקורסיבי והפרקטי של המשתתפים‪ .‬הצגה זו הולמת את תפיסת המציאות החברתית של‬
‫הגישה הקונסטרוקטיביסטית )‪.(Gubrium & Buckholdt, 1977‬‬
‫ה"שדה" משלב ייצוגי 'חיים' או 'מוות' של שניים ויותר עצמי‪-‬ים במפגש‪ ,‬ובכך משתקף‬
‫כ"חווייה"‪" .‬חוויה" היא מושג הרלוונטי להבנת הממד הקיומי בתימה הנחקרת‪ .14‬מושג זה ידון‬
‫‪ 13‬בחינת סגנונות תגובה בהקשר בין‪-‬אישי נדרשת להגדרת זהותו של העצמי‪ ,‬ואל חוויית המפגש עם ה'אחר'‪ .‬מטפורת ה"אני‪-‬‬
‫במראה" )‪ (looking-glass self‬הולמת את תפיסתנו באשר למרכזיותה של דמות האחר בהגדרת זהות העצמי; לפיה‪ ,‬היחיד‬
‫רוכש את זהותו העצמית תוך שהוא מתייחס להשתקפויות החברתיות שמספקים לו אחרים‪ .‬בכך מתפתחת רפלקסיביות של‬
‫העצמי‪ ,‬הנחלק לאובייקט וסובייקט‪ ,‬ומתאפשרת השתתפות היחיד בעולם סימבולי של משמעויות ) ‪James, 1890; Cooley,‬‬
‫‪ .(1902; Mead, 1934‬באשר לחוויית המפגש‪ ,‬נידרש לגישת הפנומנולוגיה החברתית‪ ,‬לפיה תהליכי משא‪-‬ומתן מצויים במוקד‬
‫הדיון אודות כינונן של ישויות חברתיות‪ .‬המצויים בסיטואציה נחשבים בראש ובראשונה שותפים )‪ (members‬לבירור‬
‫משמעויותיה‪ ,‬עם שהדבר משליך על תפיסת זהותו של כל אחד מהם )‪ .(Gubrium & Buckholdt, 1977‬השתתפות דיאלוגית‪,‬‬
‫מובהרת גם בגישת המודל המפעיל )‪ ,(activative‬המוסיף ורואה בעצמי לא רק ישות המצויה ביחסים )‪ ,(in relationship‬אלא‬
‫כמבטאה יחסים )‪ .(as relationship‬כל פעולה על פי מודל זה‪ ,‬בין אם היא דיסקורסיבית או אחרת‪ ,‬הנה דיאלוגית בטבעה )‬
‫‪ .(Pearce, 1994‬משמעות הדבר היא כי השותפים פועלים יחדיו ביצירת עצמם ומשמעויותיהם בקונסטלציות שונות של צורות‬
‫חברתיות )‪ .(Anderson & Schoening, 1996‬באופן זה‪ ,‬גם זיהוי‪-‬עצמי )‪ ,(self-identification‬נזקק להכרה אינטר‪-‬‬
‫סובייקטיבית‪ ,‬על מנת לספק בסיס לזהות‪ .‬לשון אחר‪ ,‬אף אחד איננו יכול להבנות את זהותו מחוץ למערכת יחסים חברתית‬
‫והכרתם של אחרים‪ .‬הזהות‪ ,‬לפיכך‪ ,‬היא תוצאה של הדדיות אינטר‪-‬סובייקטיבית במובן בו 'אני עבורך אתה‪ ,‬שאתה משמש עבורי'‬
‫)‪ .(Melucci, 1996, p. 29‬היא תהליך חברתי בו קיימת דיאלקטיקה של זהות )‪ (sameness‬ומובחנות )‪) (differentiation‬‬
‫‪ – (Mead, 1934‬צורה סמיוטית בה הבדל ודמיון נחווים בצורה ויזואלית‪ ,‬אקטיבית‪ ,‬ודיסקורסיבית ‪.‬‬
‫‪ 14‬מובן זה ל"שדה" קשור בטענת שוודר כי כל קבוצה חייבת לייצר מערכת פתרונות לשאלות הנתונות ב"תימות קיומיות"‪ ,‬ביניהן‪,‬‬
‫'מהו העצמי' )‪.(Shweder, 1982‬‬
‫‪12‬‬
‫בעיקר מן הפרספקטיבות הפנומנולוגית והפסיכואנליטית‪ .‬הגישה הפנומנולוגית תורמת להבנת‬
‫התפתחותו וגיבושו של העצמי החברתי )”‪ (“ME‬והספונטני )”‪ .(“I‬לעומתה‪ ,‬הפסיכואנליזה מציעה‬
‫לפרש את תכני המפגש עצמי‪-‬אחר לאור המושג יחסי‪-‬אובייקט )‪ .(Freud, 1938; Bowlby, 1952‬לפי‬
‫גישה זו‪ ,‬נרטיב היחסים בין אם לתינוקה מכונן את האחר כאובייקט השלכתי; דרגת קביעות‪-‬‬
‫האובייקט הקשורה בהתנהגות האם מקרינה על תחושת קביעות‪-‬העצמי ותפיסת האחר ) ‪A. Freud,‬‬
‫‪ .(1952; Mahler, 1961‬על רקע זה העצמי מבקש להצטמצם או להתרחב‪ ,‬על פי האחר‪ ,‬כאובייקט‬
‫סימבולי לאהבה‪ ,‬ועל פי החיים או המוות המיוחסים לו )‪ .(Thomte, 1980‬הדיון הפנומנולוגי‬
‫והפסיכואנליטי מספק גם פרספקטיבה מצמצמת על האחר כאובייקט‪ ,‬בהתמקדו בחוויית‬
‫ההתנגדות‪ .‬הטענה היא כי במגע עם אובייקטים נחווית התנגדות‪ ,‬המאשרת את מציאותם של‬
‫האובייקטים‪ ,‬ומעניקה סימולטנית תחושה של מציאות עצמית מעבר להם וכנגדם )‬
‫‪Schachtel,‬‬
‫‪ .(1959; Schutz, 1971; Bowlby, 1969‬מיד )‪ (Mead, 1934‬הרחיב היבט זה של חוויית אובייקט;‬
‫ההתנגדות הוצגה על ידו כמקור לתהליך ההזדהות )‪ ,(IDENTIFICATION‬תהליך בו היחיד נע‬
‫מידיעת ה"פנים" של אובייקטים לידיעת ה"פנים" של עצמיותו ‪ -‬מהאובייקט לסובייקט‪ ,‬מן‬
‫האחר אל העצמי‪ .‬גישות אלה מאירות על מהותו הקיומית של מפגש אינטר‪-‬סובייקטיבי‪ ,‬וישמשו‬
‫להבנת אינטראקציות שיובאו באתנוגרפיה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מקום מיוחד יינתן לדיאלוג הבובריאני‬
‫'אני‪-‬אתה'‪ .‬הפילוסופיה החברתית של בובר משלבת בין הגישות לעיל בציירה מחד‪ ,‬יחס חיצוני‬
‫ונצלני כלפי האחר‪ ,‬ומאידך‪ ,‬יחס 'אמיתי'‪ .‬ה'יחס האמיתי' משיל מן האחר את דימוי האובייקט‬
‫ומשקף חוויה של התמזגות )‪.(Buber, 1959, 1965‬‬
‫ציונם הסידורי של ה"שדות" מצביע על התקדמות אינטואיטיבית למן 'חי‪-‬חי' ועד 'מת‪-‬מת'‪.‬‬
‫התקדמות זו נתמכת בספרות על התפתחות תפיסת‪-‬מוות‪ ,‬הסדורה בין ילדות וזקנה‬
‫) ‪Kastenbaum‬‬
‫‪ .(& Aisenberg, 1976; Kalish & Raynolds, 1976‬ואולם‪ ,‬הדבר מנוגד לגישה הקונסטרוקטיביסטית;‬
‫עמדתה של הפנומנולוגיה החברתית על האמונות הנוגעות לטווח החיים היא כי "יש להניחן בצד‬
‫…להכניסן לסוגריים‪ ,‬כדברים הנפרדים מימה שבני אדם חשים ואומרים‪ .‬הגישה אינה שופטת‬
‫מראש את מציאות מושאיה… שאלתה החשובה היא‪ ,‬כיצד החברים בעולם היומיום‪ ,‬המנהלים‬
‫משא ומתן‪ ,‬מסכימים ובוחרים את אותם "תכנים" שייחשבו אמיתיים‪ ,‬ועצמאים מהם…)‬
‫‪ ."(Gubrium & Buckholdt, 1977, p. 8‬לאור זאת אין לטעון כי קיים טווח חיים מוגדר וקבוע‪ ,‬שמודל‬
‫ה"שדות" מייצג אותו‪ .‬סדר ה"שדות" מרמז לכל היותר על נסיגה הדרגתית של נחקרים זקנים‬
‫מזירות חיים במוסד‪ .‬מעבר למובן ליניארי זה‪ ,‬מספר ה"שדה" )‪ (IV-I‬הוא רק בחזקת שם‬
‫)נומינלי(‪ .‬כלומר‪ ,‬יש לייחס ל"שדות" מידת נגישות דומה במציאותם היומיומית של הנחקרים‪.‬‬
‫ה"שדות" הם תמונות עולם או דימויי מציאות‪ ,‬פועל יוצא של תהליכי הבנייה תמידיים ומשתנים‪.‬‬
‫הנחקרים אינם בחזקת "דיירי קבע"‪ ,‬בעלי תכונות מיוחדות‪ ,‬המתאימים ל"שדה" זה או אחר;‬
‫ראוי לראותם כ"עוברי אורח"‪ ,‬משתהים למחצה‪ ,‬חווים באופן זמני פחות או יותר‪ ,‬ונתונים‬
‫למעברים בין תפיסות מציאות‪ .‬פעמים מעבר בין "שדות" הוא תוצאה של רצון מודע‪ ,‬ופעמים‬
‫נחקר מגיב כמי שמצא את עצמו במצב נתון מראש‪ .15‬פסיפס הזירות מעולמם של זקנים‪ ,‬יכול‬
‫והוא מקרה פרטי‪ ,‬קוסמולוגיה המוקפת בגדרות אבן‪ ,‬המשקפת הלכי‪-‬רוח בתקופתנו‪ .‬לפיהם‪,‬‬
‫‪ 15‬תפיסת המעברים בין "שדות" דומה להצגת תפיסת העצמי והזמן של חולים כרוניים בספר "ימים טובים‪ ,‬ימים רעים" )‬
‫‪ ,(Charmaz, 1991‬לפיו חולים מגדירים ימים טובים וימים רעים‪ ,‬בהתאם להערכותיהם את מידת הפולשנות של מחלתם‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫עצמיותו של היחיד איבדה את גבישיותה והמשכיותה‪ ,‬לטובת מגוון זהויות‪ ,‬המשמשות במשחק‬
‫של אימוץ והחלפה‪ ,‬ותלויות בהקשרים )‪(Lasch, 1985; Giddens, 1991; Melucci, 1996; Bauman, 1996‬‬
‫‪.16‬‬
‫לסיום סעיף זה‪ ,‬ברצוני לטעון כי ריבוי פניה של התרבות הנחקרת מתבטא בהיקפו של הקורפוס‬
‫התיאורטי‪ .‬לשון אחר‪ ,‬אין התיאוריה מבנה את האתנוגרפיה כי אם האתנוגרפיה יוצרת מתווה‬
‫למגוון תיאוריות‪ .‬תיעוד מדוקדק של פרטי חוויית המוות בבית אבות יחשוף בסוף תהליך העיבוד‬
‫האתנוגרפי‪ ,‬קטגוריות של שיח‪-‬מוות‪ ,‬פרקטיקות‪ ,‬סימבולים וריטואלים‪ ,‬בעושר‪ ,‬אשר מאמץ‬
‫תיאורטי חד‪-‬ממדי להשיגו הוא בגדר יומרה‪ .‬בשל כך‪" ,‬פיזור" תיאורטי צפוי ב"שדות" השונים‪,‬‬
‫באופן המשמיט את תחושת העוגן‪ ,‬המוכרת מחיבורים אחרים‪ .‬ארבעת ה"שדות" מייצגים‪ ,‬איפה‪,‬‬
‫שאיפה לתאר מכלול אפשרויות מנטליות ותרבותיות‪ .‬הם מרמזים על מודעותו של החוקר‬
‫לפוטנציאל הבניית הידע הקיים בעצם בחירתו תיאוריה זו או אחרת‪.‬‬
‫‪ 1.4‬תמצית פרקי האתנוגרפיה‬
‫לסיום אציג בקצרה את פרקי האתנוגרפיה‪ .‬בפתח האתנוגרפיה – הפרק השני ‪ -‬מתואר בית‬
‫האבות כהקשר )‪ (SETTING‬גדוש‪-‬תימות‪ ,‬הגזורות משאלת המחקר‪ .‬היבטיו הארגוניים‬
‫והחברתיים‪ ,‬הקבועים והזמניים‪ ,‬שלובים זה בזה לצורך הצגת תשתית רחבה ל"תרבות‪-‬מוות" ‪-‬‬
‫תרבות שיש בה להקרין אל מחוץ לעצמה‪ .‬בפרק מתוארים פרטי פרטיהם של סדרי המוסד ונהליו‪.‬‬
‫מאפיינים ועמדות‪ ,‬המייחדים את הדיירים כבני "תרבות"‪ ,‬זוכים להבלטה מיוחדת‪ .‬בד בבד נפער‬
‫סדק להציץ בהווייתם הקיומית‪ ,‬ולהיאחז קמעא בנדירותה‪ .‬הפרק השלישי שייך גם הוא לפתיח‬
‫האתנוגרפי‪ ,‬ובו מוצגת "עבודת השדה"‪ .‬הפרק מתמקד בהתנסויותיי כחוקרת בחוויות "תרבות‬
‫מוות"‪ ,‬לרבות התוודעותי למערך ה"שדות"‪ ,‬ולמעברים ביניהם‪ .‬תיאור לבטים‪ ,‬הכרוכים בחציית‬
‫הסף התרבותי‪ ,‬מוחלף בפירוט אסטרטגיות‪-‬מחקר בשיטת ה"תצפית‪-‬המשתתפת"‪ .‬את פרות‬
‫מאמצי השתלבותי בשדה ייחסתי לאיתותי קבלה מצד הדיירים‪ ,‬ולסימני היטמעות עצמית‪ .‬דומה‬
‫כי אסטרטגיית ההיטמעות הולמת את טבעו של נושא המחקר‪ ,‬ועונה על הגדרה מחייבת של‬
‫"השתתפות"‪ .‬פרק זה נחתם בהצגת דמות ייחודית של אחד האינפורמנטים – איש חכם ה"יושב‬
‫בשער"‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫חשוב לציין כי לא רק חילופי‪-‬עיתים‪-‬חברתיים נרתמים לדימויי נוודותו של העצמי‪ ,‬כי אם גם פרדיגמה פסיכולוגית‪ ,‬המאירה‬
‫באור חדש את זיקת העצמי לאובייקט האימהי; לפי בולאס )‪ ,(1987‬משמעות האובייקט הראשוני אינה נשענת על זיהויו כאם‪ ,‬כפי‬
‫שצוין לעיל‪ ,‬אלא על יכולתו לחולל טרנספורמציות‪ .‬דמות האם‪ ,‬הנחווית כתהליך‪ ,‬סופה שהיא אחראית לחלל נעדר‪-‬אובייקט‬
‫בבסיס העצמי‪ ,‬ולאי‪-‬שקט המאלץ בחירת אובייקטים והקשרים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫הפרק הרביעי מתאר תמונת מציאות‪ ,‬המיוצגת ב"שדה" ‪' , I‬אני חי – אתה חי'‪ .‬בראשיתה‪ ,‬נגלית‬
‫מגמת נישול בסדרי המוסד‪ .‬הדיירים מתוארים כחסרי כל; אין הם מחזיקים ברכוש וחפצים‬
‫משמעותיים‪ ,‬אין הם שולטים בזמן ובמרחב‪ ,‬ונדרשים לציית לחוקים שמשננים חברי הצוות‪ .‬אפס‬
‫משאבים מותיר חותם של ריקנות בזהות העצמי של דיירים‪ ,‬ודומה כי הם מגיבים בהכנעה‪ .‬עד‬
‫לכאן זהו סיפורו הקצר של כוח המכונן את ארבעת "שדות" העלילה; כנגד נישול‪ ,‬המדרדר‬
‫לתחושה של מות העצמי‪ ,‬מתחוללות ארבע מציאויות נבדלות‪ .‬מידת זרותן של מציאויות אלה זו‬
‫לזו אינה גדולה‪ .‬מציאות 'חי‪-‬חי' משקפת דמיון בין עצמי ואחר )אני חי‪-‬אתה חי(‪ ,‬והיא תגובת‪-‬נגד‬
‫מובהקת במיוחד לסדרי נישול‪ .‬כפי שנראה‪ ,‬במציאות זו נחשפת תושייתם של יחידים ל"היצמד"‬
‫או ל"היתלש" כנגד סבל‪ .‬כלומר‪ ,‬הם מבקשים לשלוט במרחקים שונים מן הסביבה המיידית‪.‬‬
‫המציאות במוסד מעודדת שיתוף פעולה מורכב ועדין בין חברי קולקטיב‪ ,‬המוציא מכללו את‬
‫השפעתם של חברי הצוות והעובדים‪ .‬מטרת שיתוף פעולה זה לטפח ולתחזק סמלים של חיים‬
‫והנאה‪ .‬הדיירים השכילו להחיל על עצמם את חומרת זהות‪-‬מוות עד כדי המרתה במציאות‬
‫חלופית ודינמית‪ .‬את חומרי הגלם לחיות‪-‬על‪-‬פתחו‪-‬של‪-‬מוות מספק קולקטיב‪ ,‬שאוב בעולם‬
‫משחקי‪ ,‬ונתון להשפעתן של תופעות "סטיגמה" ו"רכילות"‪ .‬משמעות הדבר היא שהדיירים‬
‫משתתפים במשחקים מאורגנים ומייצרים דרמות בין‪-‬אישיות‪ ,‬המחוללים אשליה של חיים‪ .‬הם‬
‫עושים זאת בשני אופנים עיקריים‪ .‬האחד‪ ,‬התעלמות והדחקת קרבת המוות‪ ,‬והשני‪ ,‬האדרת‬
‫הדימוי עצמי לאורך זמן‪.‬‬
‫תמונת המציאות בפרק החמישי מיוצגת ב"שדה" ‪' , II‬אני חי – אתה מת'‪ .‬המפגש מעמת בין‬
‫זהויות נבדלות של עצמי ואחר‪ .‬ב"שדה" זה מתוארת מחאת דיירים כנגד ייצוגי מוות בהופעותיו‬
‫של האחר‪ .‬בראשונה מוצגים שני מודלים קיצוניים ומנוגדים של התמודדות – "בריחה" ו"חיסון"‪.‬‬
‫הם מחולצים משיחם של שני אינפורמנטים‪ .‬המודלים מוחלפים בקטגוריות מדורגות של נסיגה‬
‫מסמלי מוות‪ ,‬המבוססות על האסטרטגיות ודפוסי הפעולה של כלל הדיירים‪ .‬במוקד הדברים‬
‫עומדים אופני השימוש בתוויות טיפול מוסדיות‪ ,‬כגון "דייר עצמאי" ו"דייר תשוש"‪ ,‬לטובת זהות‬
‫של 'חי' ותחושת חיות יחסית‪ .‬בחלקו האחרון של הפרק נפרשות צורות "יש מאין" להבניית חיים‪,‬‬
‫ללמדנו עד היכן נע העצמי כדי להיות נבדל‪ .‬המפגש הבין‪-‬אישי מצטייר כזירה להכחשת מוות‪.‬‬
‫האתנוגרפיה מראה כי מפגשים שונים מצטרפים יחד לכדי קו זמן דמיוני‪ ,‬הדוחק את הקץ‪.‬‬
‫קו הזמן מתמשך והולך בפרק שישי‪ .‬תמונת המציאות‪ ,‬המיוצגת ב"שדה" ‪ , III‬היא של "אני מת‬
‫אתה חי"‪ .‬חילוף זהויות מתבטא מלכתחילה בשימוש של יחידים בסטריאוטיפים זקנתיים; הם‬
‫מדברים "בשם האחר"‪ ,‬ומחילים על עצמם את מטענו החברתי של המוות‪ .‬ב"שדה" זה מפגשים‬
‫אינטר‪-‬סובייקטיביים גוררים תגובת מחאה של העצמי‪ ,‬אך הפעם כנגד ייצוגי חיים בהופעות‬
‫האחר‪ .‬האחר נתפס כשייך לעולם חיים‪ ,‬שאיננו רלוונטי‪ .‬מפניו היחיד מסתגר בחוסר משאבים‬
‫–‬
‫וכוחות‪ .‬ייחוסי מוות לעצמי נדרשים לאותן תוויות טיפול מוסדיות‪ ,‬כב"שדה" ‪ .II‬מטרתם האחת‬
‫היא להפיק רווחים משניים מעובדת קרבת המוות‪ ,‬כלומר השגת תחושת שחרור מעכבות‪,‬‬
‫ומהצורך ליצור רשמים חיוביים‪ .‬מטרתם השניה היא למתוח עד כלות את דרך ה"הסתלקות" מן‬
‫העולם‪ .‬חרדת המוות מוחלפת במעין "התרצות"‪ ,‬ככל שמעזה ההכרה להתבונן בקיצה‪ ,‬ובשארי‬
‫‪15‬‬
‫גוף הכולא אותה‪ .‬בחלק האחרון של נסיגת הדיירים נראה כי הם מתפתים להאמין בחיי נצח‪.‬‬
‫תפיסת "מות העצמי" אינה נכללת בדיווחיהם‪.‬‬
‫הסיפור האתנוגרפי נחתם בפרק השביעי‪ ,‬ב"שדה" ‪' , IV‬אני מת – אתה מת'‪ .‬ה"שדה" מייצג‬
‫מציאות‪ ,‬בה מתקיימת אחרות‪-‬לא‪-‬נודעת של הוויית נדונות משותפת‪ .‬בפתח הפרק מופיע תיאורן‬
‫של תת‪-‬קבוצות עובדים בבית האבות‪ ,‬הנטועות בשולי החברה הישראלית‪ ,‬ונושאות בנטל סמליו‬
‫של מוות‪-‬חברתי‪ .‬הנחקרים הזקנים פוגשים באנשים צעירים‪ ,‬אשר כניסתם בשער ספוגה במטעני‬
‫יציאתם‪ .‬משמעות המפגש היא הזדהות עם מצבם שלהם‪ .‬זוהי פרשנות מקדימה‪ ,‬לזהות‪-‬של‪-‬‬
‫דמיון )'מת‪-‬מת'(‪ ,‬הסוגרת על הנחקרים מכל עבר‪ .‬היא מתחלפת בהמשך בהתחקות אחר הוויית‬
‫יחד של הדיירים לבדם‪ .‬הוויה זו נוצרת מהתוודעותם להיעלמות של דיירים מוכרים‪" .‬מפגש‬
‫'מתים'" הוא שם קוד למציאות אפשרית‪ ,‬עד לזרה‪ .‬קולקטיב הנחקרים נמצא מתנהל בכבדות‪,‬‬
‫מציית לחוקיה של ספירת קיום‪ ,‬הנדמית מנותקת מסביבותיה‪ .‬היא מתקיימת בין לבין יודעי‬
‫דבר‪ ,‬וזרה לשפת היומיום של מקום‪ .‬שכול‪-‬עצמי ממגנט יחידים אל מרכז כלשהו‪ ,‬למצוא זה את‬
‫זה‪ ,‬בנוכחות חסרת פשר‪ .‬הפענוח האתנוגרפי בפרק זה התבסס על מוטיבים בחיי הדיירים‪,‬‬
‫המצטרפים לצייר הוויה רוחנית‪ .‬הוויה זו התגלתה כתחילתו של ניתוק מחיי המעשה‪ .‬טקסטים‬
‫דתיים משלהם הביאו לשימוש במטפורת "בית אבל"‪ ,‬ומופיעים כמסגרות אנליטיות בתיאורם של‬
‫דפוסי מפגש‪ .‬בין "בית תפילה" ל"בית אבל"‪ ,‬בלב סיפורה האתנוגרפי של נידונות קולקטיבית‪,‬‬
‫מתגלה הטוב בצורתו הטהורה‪ ,‬זו הזוכה לכינוי "סולידריות של כבוד"‪ .‬במחוות אלטרואיסטיות‬
‫הדיירים מסייעים זה לזה בהצגת רשמים של תפקוד והופעה חיצונית‪ .‬בכוחם של מחוות אלה‬
‫לשמר כבוד‪ .‬תופעה זו מצטרפת כמפתח כבד‪-‬משקל ל"תרבות מוות" ולהבנת הקשר האנושי‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫פרק שני‬
‫בית אבות‬
‫שתי תכליות חשובות מדריכות את הנטייה האתנוגרפית לייחד פרק לתיאור ההקשר; האחת מכוונת‬
‫להתמצאותו המנטלית של הקורא במאפייניו היותר קונקרטיים וגולמיים של השדה‪ .‬השניה‪ ,‬מעמידה‬
‫את ההקשר כמסגרת מהותית להבנת עבודת הפרשנות‪ .‬כך אנו לומדים מאתנוגרפיות על זקנים החיים‬
‫במוסדות )‪ . (Kayser-Jones, 1981; Hazan, 1984; Gubrium, 1975; Golander, 1989‬בפרק זה ישולבו השתיים‬
‫כדי לעמוד על משמעות מאפייניו הייחודיים של בית האבות לנושא המחקר‪.‬‬
‫מקומו של פרק זה ביחס לעבודה הוא כמקומו של פרוזדור המוליך אל טרקלין – אל העיקר‪ ,‬שלא ניתן‬
‫להבינו אלא אם נצטייד בפריזמות מתאימות‪ .‬העומד כאן למבחן אמונו של הקורא הוא עצם‬
‫הימצאותה של "תרבות מוות"‪ ,‬צירוף מילים המרמז על מציאות נדירה בסביבות חיינו‪ .‬נדירותה של‬
‫תמונת‪-‬עולם זו נכונה אף לנלמד מן הספרות הגרונטולוגית‪ ,‬המתחקה אחר תרבות במוסדות לקשישים‪.‬‬
‫ככלל‪ ,‬אתנוגרפיות ומחקרים שונים על בתי אבות מציגים פרקטיקות חברתיות‪ ,‬המאורגנות סביב‬
‫הכחשת קיומו של מוות כה קרוב‪ .‬לעומתם‪ ,‬הנחת המוצא של עבודה זו היא הפוכה‪ ,‬לאמור‪" ,‬תרבות‬
‫מוות" היא תוצאה של היות סופיות חיי הנחקרים נתונה להתבוננות ישירה ‪ -‬נעדרת ערוצים לנסיגה‪.‬‬
‫אבקש להראות כי מה שמזמן ההקשר‪ ,‬מלכתחילה‪ ,‬מאיץ ואף מאלץ תרבות מעין זו‪.‬‬
‫בד בבד עם היחשפותו של דיאלוג בין נחקרים וההקשר בו הם חיים‪ ,‬נוכל לעמוד על מאפייניהם של‬
‫הצדדים; כמו למשל‪ ,‬בית האבות יופיע גם כמבנה פיזי‪ ,‬מרחבי וביורוקרטי‪ ,‬ואילו נתונים דמוגרפיים‬
‫על דיירים וצוות יצטרפו להשלמת תמונתו של הקשר משמעותי‪ .‬הפרטים ישמשו במלאכת ההטלאה‬
‫לקראת ניסוחן של מגמות‪ ,‬דפוסי התנהגות וכמה מסקנות‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬אף אם אינו מורגל דיו‪ ,‬הקו‬
‫המנחה את הצגת הדברים הוא בהבאת הייחודי לכדי מיצוי תיאורי במטרה לבסס הקש כללי; כך‬
‫יופיע בית האבות גם כזירה יוצאת דופן בהשוואה לבתי אבות אחרים‪ ,‬אך גם כתוחם מציאות חברתית‬
‫מוכרת‪ ,‬ואולי אוניברסלית‪ .‬בית האבות יתגלה כזירת חיים לה פנים רבות ומגוונות‪.‬‬
‫כמה עניינים חוברים לפרק זה בנקודות קישור שונות‪ ,‬והם יופיעו על פי סדר משמעותם לשאלת‬
‫המחקר‪ .‬השאלה עוסקת בייצוגי מוות בקולקטיב‪-‬זקנים חילוני‪ .‬לאחר שאפתח במאפיינים ראשוניים‬
‫וקבועים של בית האבות ודייריו‪ ,‬אזמין את הקורא להתבוננות קצרה ברגעיו של יום אחד בבית‬
‫האבות‪ ,‬המצטרפים כולם לרמז על קיומה של "תרבות"‪ .‬אורחות דיבור וסגנונות של מסר‪ ,‬בצד דיירים‬
‫וצוות‪ ,‬יוצגו לאחר מכן‪ ,‬כאמצעים מעניקי‪-‬תוכן לאותם עולמות תודעה משותפים‪ ,‬ופועלים להבניה‬
‫מתמדת של תרבות ייחודית – "תרבות מוות"‪ .‬מעבריות וטוטליות תוצגנה כשתיים מתכונותיו‬
‫הבולטות של בית האבות כארגון‪ ,‬שהנן בעלות תפקיד בכינונה ותחזוקה של "תרבות מוות"‪ .‬לבסוף‬
‫אדון באופי דתיותם של הנחקרים‪ .‬דתיות הנה בעלת זיקה שונה ל"תרבות מוות"‪ ,‬ואולי נתפסת‬
‫‪17‬‬
‫כרופפת יותר בהשוואה למשתנים שנמנו עד כה‪ .‬עם זאת‪ ,‬זוהי זיקה חשובה להבנת מאפייני התרבות‪,‬‬
‫וקשורה בהגדרת המשאבים העומדים לרשותה‪.‬‬
‫‪ 2.1‬בית אבות ודיירים‬
‫במהלך תקופת המחקר בלטו דפוסי תנועה ושינוי בחיי המוסד בשלושה תחומים‪ :‬איוש תפקידים‬
‫בצוות הניהולי‪ ,‬מראה פיזי של המוסד‪ ,‬והמדיניות המוסדית‪ .‬תיאור סטטי של המבנה הפיזי והארגוני‪,‬‬
‫היה מאלץ במקרה לפנינו בחירתו של פרק זמן מוגבל וחלקי‪ ,‬עיקרו תחילת המחקר‪ ,‬ספק אם סופה‪.‬‬
‫הגבלה זו הייתה עלולה לצייר תמונה בלתי מהימנה‪ ,‬אשר לנוכח תפיסות סטריאוטיפיות של סטטיות‬
‫ונייחות בצד בית אבות וזקנים )‪ ,(Palmore,1991‬אפשר שהייתה יוצרת אשליה שקל להתפתות לה‪.‬‬
‫תיאור של 'לפני ואחרי' עשוי להתגבר מן הסתם על המכשול‪ ,‬אך אין לו מקום בשל הערכת תרומתו‬
‫האתנוגרפית המזערית‪ ,‬ויגיעתו הצפויה של הקורא‪ .‬עקב כך אתחיל בתיאור קצר של מאפייניו‬
‫הקבועים‪-‬ביחס של המוסד‪ .‬טיבה של הדינמיות‪ ,‬כמאפיין ייחודי ומשמעותי בחוויית הקרבה למוות‪,‬‬
‫תשמש במוקד ענייננו בהמשך‪ .‬גישה זו לשדה המחקר מוצאת לה תימוכין בדברי הסיכום של המנהלת‪,‬‬
‫אשר כמו בכוונת מכוון‪ ,‬באחת מפגישותינו האחרונות‪ ,‬אמרה לי‪" :‬בשבילך זה פשוט תזמון כזה יוצא‬
‫מן הכלל‪ ,‬התהליך הזה שעברנו‪ .‬היית כאן לפני השיפוצים"‪.‬‬
‫‪ 2.1.1‬בית אבות קולקטיבי‬
‫בית האבות הוא מוסד ציבורי‪ ,‬וממוקם בעיר מרכזית בישראל‪ .‬בניגוד למוסדות המכונים "בתי אבות‬
‫אינדיוידואלים"‪ ,‬המאפשרים אורח חיים עצמאי‪ ,‬בית האבות הנחקר נכלל במוסדות המכונים "בתי‬
‫אבות קולקטיבים" או "פנימיות"‪ ,‬המיועדים לקשישים‪ ,‬אשר אינם יכולים עוד לדאוג בעצמם לכל‬
‫צורכיהם‪ .‬בהתאם לאחד המקורות‪ ,‬דיירי המוסד‪ ,‬ככל הקשישים המשתייכים לבית אבות קולקטיבי‪,‬‬
‫"מתפקדים כהלכה בטיפול האישי העצמי שלהם )רחצה‪ ,‬הלבשה‪ ,‬אכילה‪ ,‬טיול‪ ,‬קריאה‪ ,‬משחקים‬
‫ועיסוקים שונים(‪ ,‬אך פעולות כמו קניות‪ ,‬בישול‪ ,‬ניקיון החדר וכביסה קשות עליהם‪ ,‬והם נזקקים‬
‫לשירותים אלה מטעם המוסד‪ .‬בפנימייה מקבל כל זוג טבעי חדר‪ ,‬וכל יחיד מקבל חדר לבודד או חדר‬
‫לשניים‪ .‬סדר היום נקבע על ידי הצוות המנהל‪ .‬הדיירים אוכלים בחדר אוכל משותף לכל‪ ,‬בשעות‬
‫קבועות‪ .‬הפעילויות‪ ,‬הטיולים‪ ,‬הכל נקבע על ידי הצוות לטובת כל הדיירים )אגרס‪."(1989 ,‬‬
‫‪ 2.1.2‬מראה וצורה‬
‫בית האבות הוא בניין רב‪-‬קומות גדול‪ .‬הבניין עומד בסמוך לגינה גדולה ומרכז מסחרי‪ .‬בכניסה לובי‬
‫רחב ידיים‪ ,‬העומד בתווך ומחבר את חדר אוכל‪ ,‬הספרייה‪ ,‬חדרי חוגים‪ ,‬משרדים ודלפק קבלה‪ .‬במרכז‬
‫הלובי קפיטריה‪ .‬קומות המגורים הן בנות עשרים ואחת דירות כל אחת‪ .‬הדירות מסודרות בשורה‬
‫‪18‬‬
‫לאורכם של מסדרונות צרים‪ .‬ברוב הקומות יש מקלחות ציבוריות‪ ,‬הממוקמות בפרוזדורים‪ .‬הדירות‬
‫בקומות אלה כוללות רק חדר שירותים וכיור‪ .‬דיירים יחידים מתגוררים‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬בחדר אחד או‬
‫שניים‪ .‬דירות חדשות‪ ,‬בנות שני חדרים ויותר‪ ,‬הנן שלמות; כוללות חדרי מקלחת‪ ,‬שירותים‪ ,‬מטבחון‬
‫וגם מיזוג מרכזי‪ .‬קומות שלישית ורביעית משמשות כמחלקות לדיירים "תשושים"‪ .‬החדרים בקומות‬
‫אלו מאכלסים שני דיירים או שלושה‪ .‬ביניהם גם חדרי‪-‬חולים לטיפול זמני בדיירים "עצמאים"‪ .‬חדרי‬
‫הלובי בקומות אלה משמשים גם כחדרי אוכל וגם לפעילות חברתית‪ .‬סמוכים אליהם דלפקי צוות‬
‫האחיות וחדר הצוות הטיפולי‪.‬‬
‫‪ 2.1.3‬דיירים‬
‫בראשית המחקר מנתה אוכלוסיית הדיירים ‪ 230‬איש‪ ,‬מתוכם ‪ 60‬דיירים "תשושים"‪ .‬בסוף התקופה‬
‫מניין הדיירים עמד על ‪ ,191‬מהם ‪ 53‬דיירים "תשושים"‪ .‬דיירים שמצבם הגופני‪-‬תפקודי הורע‪ ,‬והם‬
‫מוגדרים "סיעודיים"‪ ,‬מועברים לבית אבות סיעודי חיצוני‪ ,‬השייך לאותו ארגון ציבורי‪ ,‬ומצוי בעיר‬
‫אחרת‪.‬‬
‫בתחילת המחקר הממוצע הגילי של הדיירים היה ‪ 85‬שנה‪ .‬לקראת סוף המחקר ירד המוצע הגילי ל‪-82‬‬
‫שנה‪ .‬רוב דיירי המוסד‪ ,‬המכונים "הדיירים הוותיקים"‪ ,‬הם בעלי סטטוס כלכלי בינוני‪-‬נמוך או נמוך‪.‬‬
‫הדיירים ה"חדשים" בעלי סטטוס בינוני‪-‬גבוה‪ .1‬ה"וותיקים"‪ ,‬רובם ככולם היו שכירים‪ ,‬והשתייכו‬
‫להסתדרות העובדים‪ ,‬כאשר יש ב"חדשים" מי שהיו עצמאיים‪ ,‬ועסקו במקצועות חופשיים‪ .‬במוסד‬
‫נמצאו כ ‪ -27‬דיירים עריריים‪ .‬לאורך כל תקופת המחקר רוב דיירי המוסד היו נשים‪ .‬רוב הדיירים‬
‫ממוצא אירופאי‪ ,‬דוברי יידיש וגרמנית‪ .‬כ‪ -64‬דיירים הם ניצולי שואה )לרוב‪ ,‬ברחו מאירופה לפני או‬
‫תוך כדי המלחמה(‪ .‬רובם המכריע מציגים עצמם כלא‪-‬דתיים‪ .‬מניינם של דיירים דתיים או ממוצא‬
‫מזרחי הנו פחות מעשרה‪.‬‬
‫‪ 2.1.4‬קטגוריות טיפול‬
‫הגדרות תפקוד מדריכות את התוויות הפנים וחוץ‪-‬מוסדיות הנוגעות לטיפול רפואי ‪ .‬בין תפקידיו‬
‫השונים‪ ,‬הצוות הטיפולי עוסק במיון והשמה של דיירים‪ ,‬בתוך המוסד ומחוצה לו‪" .‬זקן עצמאי" הוא‬
‫"זקן אשר מבחינת תפקודו מסוגל לבצע פעולות יומיום ללא כל עזרה"‪" .‬זקן תשוש" הוא "זקן אשר‬
‫מפאת תפקודו הירוד זקוק לעזרה חלקית בפעולות היומיום"‪" .‬זקן סיעודי" הוא "זקן שמצב בריאותו‬
‫ותפקודו ירודים כתוצאה ממחלה כרונית‪ ,‬או מליקוי קבוע‪ ,‬הדורש השגחה ומעקב סיעודי במשך ‪24‬‬
‫שעות ביממה‪ ,‬ושנתקיים בו אחד או יותר מאלה‪:‬‬
‫‪ .1‬מרותק למיטה או לעגלת נכים‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ .2‬אין לו שליטה על הסוגרים‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫הערכת הסטטוס הכלכלי נשענת על רמת הכנסתם והגדרתם של הדיירים כעובדים בשוק הישראלי‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫הגדרות אלה נמצאו בחומר שמחזיקה המנהלת במקצועה כעובדת סוציאלית ובתפקידה כחברה בצוות הטיפולי‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫‪ .3‬זקוק לעזרה מלאה או חלקית בפעילויות היומיום‪.‬‬
‫‪ .4‬מתהלך בקושי רב עקב פתולוגיה או סיבוכים כתוצאה ממחלות שונות‪.‬‬
‫למנהלת הגדרות מדויקות ונוחות יותר לשלוש קטגוריות תפקוד אלה; לדבריה‪ ,‬ישנם שישה תפקודים‬
‫יומיומיים‪ ,‬שההגדרות מתייחסות אליהן‪ :‬אכילה‪ ,‬רחצה‪ ,‬הלבשה‪ ,‬ניידות‪ ,‬סוגרים‪ ,‬והתמצאות בזמן‬
‫ובמקום‪" .‬זקן עצמאי" שולט בכל התפקודים‪" .‬זקן תשוש" זקוק לעזרה בשניים מהם‪" .‬זקן סיעודי"‬
‫זקוק לעזרה ביותר משניים‪ .‬למרות בהירות ההגדרות‪ ,‬יש מקום להתחשב בתגובותיו של דייר בתהליכי‬
‫המיון וההשמה‪ .‬לדברי המנהלת "ישנה חשיבות לשיתוף פעולה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אם דייר לא שולט בסוגרים‪,‬‬
‫אך משתף פעולה‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬מסכים ללבוש טיטול‪ ,‬אז הוא יכול להישאר ב"תשושים"‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫אם דייר לוקה רק באחד התפקודים‪ ,‬אך בצורה קיצונית‪ ,‬כמו מצב שהוא לא שולט על סוגרים ו"מורח‬
‫על הקיר"‪ ,‬אז הוא יועבר ל"סיעודי""‪ .‬דוגמא נוספת להשפעת תגובותיו של דייר מתייחסת לקטגוריה‬
‫"זקן תשוש נפש"‪ .‬על פי ההגדרה‪ ,‬זהו "זקן הסובל מבלבול‪ ,‬ירידה בזיכרון כתוצאה ממחלות שונות‪,‬‬
‫אינו מתמצא בזמן ובמקום‪ ,‬וכתוצאה מכך זקוק לעזרה בפעילויות היומיומיות‪ ,‬ולהשגחה במשך כל‬
‫שעות היממה"‪ .‬המנהלת מבחינה בין "תשושים"‪ ,‬העלולים להזיק לעצמם‪ ,‬ובין אלה שאינם כך‪:‬‬
‫"אצלנו יש תשושי‪-‬נפש‪ ,‬שאינם הולכים לאיבוד‪ .‬יכול להיות תשוש‪-‬נפש‪ ,‬שאינו מהווה סכנה לעצמו‪.‬‬
‫הוא נשאר בבית האבות כי הוא נחמד"‪.‬‬
‫‪ 2.1.5‬חברי הצוות‬
‫עבודה זו מגדירה כ"חברי צוות" את כל נושאי התפקידים במוסד‪ ,‬למעט עובדי תחזוקה וניקיון‪ ,‬עובדי‬
‫מטבח‪ ,‬ספרים‪ ,‬וקוסמטיקאית‪ .‬בחברי הצוות‪ ,‬המנהלת‪ ,‬המזכירות‪ ,‬פקידי קבלה‪ ,‬קצין ביטחון‪ ,‬רכזת‬
‫תרבות‪ ,‬מדריכי חוגים‪ ,‬אימהות בית‪ ,‬מטפלים ומטפלות‪ .‬בכך נכלל גם הצוות הטיפולי‪-‬פרופסיונלי‪,‬‬
‫המורכב משלוש עובדות סוציאליות‪ ,‬רופא ואחיות‪.‬‬
‫‪ 2.1.6‬סדרי ניהול של אירועי מוות‬
‫פרקטיקות מסוגים שונים מאפיינות את עבודת הצוות המוסדי‪ ,‬אך לעניינו של המחקר ראוי לתאר‬
‫השתלשלות אירוע מוות‪ ,‬מתחילתו ועד סופו‪ ,‬כחלק מימה שמגדיר את ההקשר – נדבך ביצירתה של‬
‫תרבות הנחקרים‪ .‬שיעור התארעות מוות הוא בין אפס לארבעה נפטרים במהלך חודש אחד‪ .‬שיעור זה‬
‫אינו כולל מקרי אשפוזים בבתי חולים‪ ,‬התכופים יותר‪ .‬אירוע מוות מנוהל על ידי כמה חברי צוות‪,‬‬
‫וראשיתו בפעולת מעקב שגרתית‪ ,‬שלוש פעמים ביום‪ .‬אם הבית עוברת בחדר האוכל משולחן לשולחן‪,‬‬
‫ומאתרת דיירים שאינם במקומם‪ .‬היא בודקת עם פקיד הקבלה אם דייר הודיע כי הוא יוצא או ייעדר‬
‫מן הארוחה‪ .‬במידה והיעדרו של דייר אינו מתועד‪ ,‬אם הבית מתקשרת לחדרו‪ .‬במידה ואינו עונה‪ ,‬היא‬
‫תעלה ותפתח את חדרו‪ ,‬בליווי או בלא ליווי של חבר צוות נוסף‪ .‬איש הביטחון ציין כי על חבר צוות‬
‫ללוות את אם הבית על מנת למנוע מצב שהיא תגנוב משהו מחדרו של דייר‪ .‬כאשר מוצאת אם הבית‬
‫דייר‪ ,‬הנראה כמת או כזקוק לעזרה רפואית‪ ,‬היא מיד מזעיקה אחות ורופא‪ .‬אלה ימליצו על העברת‬
‫‪20‬‬
‫הדייר או הגופה לבית חולים‪ .‬רק שם נקבע מותו‪ .‬לאחר פינוי הגופה מן החדר מחליפים את מנעול‬
‫הדלת‪ ,‬כדי להגן על רכושו של הנפטר מפני גניבות דיירים או עובדים‪ .‬המשפחה מוזמנת לפנות את‬
‫חפציו של הדייר‪ ,‬לאחר שיצאה מתקופת שבעת ימי האבל‪ .‬בתום הפינוי אם הבית בודקת שההליך‬
‫הושלם‪ .‬אחת מן העובדות הסוציאליות ציינה כי אם ניכר הצורך של בני משפחת הנפטר ב"שיחת‬
‫וונטילציה"‪ ,‬היא תיזום שיחה מעין זו‪ .‬השלב האחרון‪ ,‬מבחינת שאריו של הנפטר‪ ,‬הוא סגירת חשבונות‬
‫וחובות עם המוסד‪ .‬מבחינת ניהול אירוע מוות על ידי המוסד‪ ,‬נותרו עוד מהלכים פעילים בודדים;‬
‫כהכנה לאכלוס חוזר של החדר‪ ,‬מנקים אותו באופן יסודי‪ ,‬מסיידים את קירותיו‪ ,‬ומציידים בכל‬
‫הפריטים החסרים‪.‬‬
‫אם אירוע מוות התרחש במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬הצוות הרפואי בודק‪ ,‬ופועל לפינויו המיידי של דייר‬
‫לבית חולים‪ .‬עד להופעת אמבולנס ופינוי‪ ,‬חברי הצוות אינם מגדירים מצבו של דייר כמת‪ .‬זו הסיבה‬
‫מדוע "אין צורך" להרחיק מה שאינו הוגדר כגופה מן הדיירים האחרים‪ .‬הדייר‪ ,‬חי או מת‪ ,‬ימתין‬
‫לפינוי שכוב על מיטתו‪ .‬מודעות אבל אינן נתלות בבית האבות‪ .‬חברי צוות יסירו אותן אף אם תתלנה‬
‫על חומת האבן המקיפה את המוסד‪ .‬חברי הצוות אינם מדברים על אירועי מוות עם דיירים‪ .‬אם שיחה‬
‫על דייר שנפטר החלה ביוזמת דיירים‪ ,‬חברי צוות‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬יטו לסיימה במהירות או להתעלם מן‬
‫היוזמה‪.‬‬
‫‪ 2.2‬תרבות מוות‬
‫דיירי בית האבות ה"וותיקים" או כאמור‪ ,‬רוב דיירי המוסד‪ ,‬הנם בני שמונים שנה ויותר‪ .‬הם מוגדרים‬
‫בספרות הגרונטולוגית כשייכים לקטגוריה של "זקנים" או "קשישים"‪ ,‬בשלב המכונה "בגרות‬
‫מאוחרת" )‪ .(Atchley,1991‬יש המכנים‬
‫אותם "זקנים‪-‬זקנים"‪ ,‬בהשוואה ל"צעירים‪-‬זקנים" ) ‪Neugarten,‬‬
‫‪ ,(1974‬ויש המייחסים להם קטגוריית תפקוד של "‪ ,"NO-GO‬שלישית לקטגוריות "‪ "GO-GO‬ו‬
‫"‪SLOW-‬‬
‫‪ ."GO‬משוללי הזדמנויות להבניית "גיל‪-‬הביניים"‪ ,‬בני קבוצה גילית זו מספחים‪ ,‬שלא ברצונם‪ ,‬את כלל‬
‫הסטריאוטיפים הזקנתיים )‪" .(Rosenwaike, 1985;Palmore,1991‬זוהי זקנה השמורה לאדם לרעתו"‪ ,‬אמר‬
‫לי ישראל האינפורמנט‪ ,‬על דרך ההיקש מן המקורות המסורתיים‪ .‬הנחקרים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מודעים‬
‫להשתייכותם הקטגוריאלית‪ .‬תצפיותיי מראות כי הם הפנימו סטריאוטיפים חברתיים על גילם‬
‫ותפקודם; הם מבטאים קבלה שלהם‪ ,‬וטוענים לתחולתם עליהם כזקנים הקרובים להיקרא ‪ -‬בני‬
‫מוות‪.‬‬
‫המונח "תרבות מוות" מתייחס לכמה עולמות תוכן בהם שרויים הנחקרים‪ .‬כולם עניינים של חיים‬
‫בזקנה המצויה על הסף‪ .‬זהו מובן צר ומוחשי ביותר לטענה כי ההישג הבסיסי של כל אורינטציה‬
‫תרבותית הוא ביכולתה להעניק סדר סימבולי ומשמעות למוות האנושי )‪ .(Kearl, 1989‬יישום‬
‫אנתרופולוגי של תובנה פילוסופית זו נמצא בדברי הנטינגטון ומטקף )‪1979‬ת עמ' ‪" :(2‬עניין המוות‬
‫מכוון את רוב הערכים התרבותיים‪ ,‬על פיהם בני אדם חיים את חייהם ושופטים את ניסיונותיהם"‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫מוות על מוראותיו – מראותיו הפיזיים‪ ,‬גופות ופולחניהן אינו מופיע בממצאי המחקר‪ .‬הדיירים הם‬
‫כעין שבוייו של מחנה ריכוז יוצא דופן‪ ,‬שיתקיים עוד מעבר למותו של האחרון שבהם‪ ,‬ובו המוות הפיזי‬
‫לרוב מוסתר מן העין‪ .‬גילוייו הפיזיים של קדם‪-‬מוות ניכרים ברישומיה המתמידים והמתקדמים של‬
‫מחלה קשה‪ ,‬בנפילה פתאומית‪ ,‬בצורך באשפוז – במה שלפני היהפכות הגוף לגופה‪ .‬גילוייו הפיזיים‬
‫בהווה באים לידי ביטוי גם בריקנות הנוצרת בחלל‪ ,‬שהיה צפוי כי יתמלא בנוכחותו של דייר מוכר;‬
‫כיסאו ריק בחדר האוכל‪ ,‬והיעדרותו ממפגש חברתי‪ .‬גילויים אלה של לפני ואחרי מפרנסים התרחשות‬
‫חברתית – תרבות המתייחסת למוות‪" .‬תרבות מוות" היא מציאות חברתית של "סופנות"‪ ,‬בה קיימת‬
‫תנועתיות סיפית‪ .‬קרבתם הגילית הגבוהה של הנחקרים למותם הפיזי והתייחסותם אליו זימנה ביטוי‬
‫זה‪.‬‬
‫נקודת המוצא הבסיסית ל"תרבות מוות" היא עובדת פטירתם התדירה של דיירים‪ .‬כתגובה למציאות‬
‫זו‪ ,‬רבים רובדי משמעויותיה של המילה "מוות"; "מוות" נוגע בראש ובראשונה להגדרת אובדניה של‬
‫זהות עצמית וחברתית‪ .‬חלקה נובעת מעצם הכרתם של הנחקרים בשיוכם לקטגוריה של "זקנים‪-‬‬
‫זקנים"‪ ,‬חלקה שואבת מתפקידם כ"חוסים" במוסד טוטלי‪" .‬מוות" נוגע גם להשתלטותה של תמונת‬
‫ריקנות לעיני הנותרים חיים‪ .‬תחושת אי‪-‬וודאות באשר למותו של היחיד‪ ,‬חרדה מפני הופעת המוות‪,‬‬
‫היעדר זמן עתיד‪ ,‬ואפשרות ידועה של התאבדות‪ ,‬גם הם מהיסודות לבחירת המילה "מוות"‪ .‬משמעויות‬
‫ראשוניות אלה של מוות ישתכללו ויחשפו את רזיה של "תרבות מוות"‪ ,‬הנוגעים לזיקה שבין "אני"‬
‫ל"אחר"‪.‬‬
‫התיאור בו בחרתי להתחיל‪ -‬תמונות מגבהים שונים‪ ,‬הוא תיאור של עולם תודעה משותף לנחקרים‪ .‬לא‬
‫יהא זה קטע אתנוגרפי של "תרבות מוות" כי אם תיאור סממנים שיש בהם כדי להבטיח את‬
‫הימצאותה של זו‪ .‬תיאור זה הוא סוג של התעכבות‪ ,‬אשר קיבלתי על עצמי במהלכה של תקופת‬
‫המחקר כולה‪ .‬ההתעכבות‪ ,‬המפיקה גודש פרטים בהקשרי מוסד צפויים ומובנים מאליהם‪ ,‬היא בעיני‬
‫תנאי הכרחי לגילויה של תרבות במוסד‪ .‬משמעות הדבר היא כי לא ניתן להסתפק בכך שרטוריקת מוות‬
‫הגיעה עדיי וריתקה את שימת לבי‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ ,‬קיומה של זו מאותת כי ראוי להתעכב היכן‬
‫שמיהרו קודמיי‪ .‬תנועה הפוכת‪-‬כיוון‪ ,‬אל הפנים ההתנהגותי‪ ,‬נחוצה להבנת מקומה של רטוריקה‬
‫במכלול הקיום החברתי‪ .‬באופן זה‪ ,‬אל תנועות מתואמות ואילמות‪ ,‬נעדרות מנהיג‪ ,‬אצרף בהמשך ממד‬
‫אחר – ממד מילולי‪ ,‬הרווי בניסוחים על זקנה סופנית ומוות‪ .‬כוונתי להראות כי שיח חברתי חודרני‬
‫ומשותף חובר לשפת גוף קולקטיבית לכדי תרבות ייחודית מאין כמוה; תרבות שגילוי ייצוגיה‬
‫הסמליים ודפוסיה משמש אתגר לפרקים הבאים‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫‪ 2.2.1‬תמונה מגבהים שונים‬
‫בגבהים שונים‪ ,‬ובפרק זמן של שעות ביקור בודדות‪ ,‬מראות וקולות מתלכדים לכדי מה שניתן לכנות ‪-‬‬
‫תודעה חברתית משותפת‪ .‬קומותיו של בית האבות מייצגות אזורי קיום שונים; מלמעלה למטה‪,‬‬
‫מקומות המגורים דרך מחלקות ה"תשושים"‪ ,‬אל עבר הלובי הגדול‪ ,‬מתעצם והולך רישומה של‬
‫קולקטיביות אפשרית‪ .‬בהחלפת מקומות מקבל הנוסע פיסות מאותה "חופת מוות" בה חיים‬
‫הנחקרים‪ .‬באולמות הגדולים‪ ,‬שם מתעכבים הכל זה ליד זה‪ ,‬ייווכח כי תמרורים בלתי נראים מכוונים‬
‫כמה מתנועותיה של קבוצת הדיירים וקובעים את מקצביה‪ .‬תנועות מתואמות משמעותן מעברים‬
‫חלקים‪ ,‬רחוקים מהתנגשות‪ ,‬במרחב המשותף‪ ,‬הבעות מילוליות של הסכמה‪ ,‬מחוות גוף ודפוסים של‬
‫קשר עין דומים או אף זהים‪ .‬התאום מלמד על תגובות מוסכמות לקודים‪ ,‬אשר לרוב נסתרים מעינו של‬
‫זר‪ .‬בהקשר בו רבים מן הנחקרים הם כבדי חושים‪ ,‬משמע מתקשים בתקשורת‪ ,‬תנועות מתואמות‬
‫עשויות להוות רמז בעל ערך לקיומה של תרבות‪ .‬כמה הגדרות של תרבות עשויות לאשר הבחנה זו;‬
‫לטענת גירץ‪ ,‬תרבות מורכבת מ"מבנים קונצפטואליים" היוצרים מציאות מרכזית עבור אנשים‪ ,‬כך‬
‫שהם "חיים בעולם אותו הם יוצרים" )‪ .(Geertz,1983‬דגש מיוחד לעניין תאום בין יחידים מצוי בניסוחו‬
‫של גודנו‪" :‬תרבות של חברה מורכבת מכל מה שעל היחיד לדעת או להאמין על מנת שיפעל באופן‬
‫המקובל על חבריה‪ ,‬וכדי לפעול בכל תפקיד שהם מקבלים עבור כל אחד מהם" )‪.(Goodenough,1957‬‬
‫דלתות מעלית הברזל נפתחות בטריקה מחרישת אוזניים‪ ,‬באחת מכוונות את תשומת הלב למספר‬
‫הקומה הבוהק‪ .‬כולם עומדים צמודים זה לזה ולמקלות ההליכה‪ .‬זו שניסתה לדחוף עצמה ברגע‬
‫האחרון לא הצליחה כי אין מקום להליכון שלה‪ .‬דחוסים אחרי ארוחת הבוקר‪ ,‬לא מדברים זה עם זה‪,‬‬
‫רק נושאים מבט קצת למעלה‪ ,‬לעבר קיר זה או אחר של המעלית הרבועה‪ .‬תנועות הגוף ביציאה ממנה‬
‫אינן תזזיתיות‪ ,‬כפי שהיו בכניסה אליה; הכל רצו להיכנס‪ ,‬מבלי לתת דעתם‪ ,‬כממהרים לשום מקום‪.‬‬
‫מוצדק או לא‪ ,‬מפנים עוד מקום למי שמבקשת לעלות מן הקומה שלה‪ ,‬בה המעלית עצרה‪ .‬לעלות כדי‬
‫לרדת‪ .‬אחדים נושאים עמם דברי מזון‪ ,‬שלל מן הארוחה האחרונה; גבינה מקופלת בנייר מרופט‪ ,‬פרי‬
‫בשקית או כמה פרוסות לחם‪ ,‬לעיתים אינן מתכנסות היטב בכיס המעיל‪ .‬מבקשים לצאת‪ ,‬כמעט תמיד‬
‫נגלית תמונה של חיכוך מינימלי; על אף דחיפות הכניסה האופייניות‪ ,‬הרגליים משתבצות בריבוע רצפה‬
‫על פי סדר הקומות‪ .‬כך‪ ,‬דומה כי במצוות הוראה נעלמה‪ ,‬המאחרים לצאת עומדים מאחורי‬
‫המקדימים‪.‬‬
‫הם דיברו באישה בעודם הולכים שם בלובי‪ ,‬עד הרגע בו החלו להתגודד לפני המעליות‪ .‬הכל היה בסדר‬
‫עם הדיירת עד שנפלה מכיסאה בחדר האוכל הבוקר‪ .‬הם תיארוה משתטחת על הרצפה ובפיה שיירים‬
‫של גבינה‪ ,‬שלא הספיקה לבלוע‪ .‬הם כבר הסכימו זה עם זה‪ ,‬זוגות ושלשות‪ ,‬מדדים לאט החוצה משם‪,‬‬
‫כי הכלל הוא שאסור לגעת בדייר שנפל‪ ,‬וטוב שהאמבולנס הגיע בזמן ופינה אותה‪' ,‬המסכנה‪ ,‬לא‬
‫זוכרים איך קוראים לה‪ ,‬אבל היא אישה טובה'‪ .‬שוב הם מסכימים‪ ,‬לא יודעים מה יהיה איתה‪ ,‬אם‬
‫תחזור או לא‪ .‬מחר הכסא שלה יעמוד ריק‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫ברגע הפרידה ממש‪ ,‬לא נשמע ההיקש ברוח של 'מה יהיה בסופנו אנו'‪ .‬עומדים מתגודדים מול דלת‬
‫המעלית‪ ,‬קרוב קרוב‪ ,‬זה נושף על עורפו של זה‪ ,‬ואין מי שפוצה פיו לרטון‪ .‬רוח חורפית מנשבת בחוץ‪,‬‬
‫מניעה בחוזקה ענפיו של עץ‪ ,‬הנשקף סמוך לחלונות הלובי הגדולים‪ .‬שתי דיירות מביטות החוצה‪,‬‬
‫ושואלת אחת‪ ,‬מתוך הקהל הממתין‪ ,‬כיצד זה השקית הקרועה נאחזת כה חזק בענף המשתולל‪.‬‬
‫השאלה נותרת תלויה מעל לראשי הממתינים ולא זוכה למענה‪.‬‬
‫נושאים מבטם מעל למשקוף המעלית‪ ,‬עוקבים בסבלנות אחר השתנות המספרים שלה‪ .‬ריחות שריפה‬
‫נכרכים ברעש מכונות ההשחזה‪ ,‬מתערבבים בקולות הגברים העובדים‪ .‬אלה תלויים על סולמות לנוכח‬
‫תקרה פעורה אל תוך חלל אפל‪ .‬פה ושם משתרבבים חוטי חשמל וחלקי פלסטיק שחורים‪ ,‬מופיעים‬
‫בכל פינה עד מתחם המעלית‪" .‬הלוואי ואני כבר אמות!" מתפרץ המשפט מתוך מי בקהל הצפוף‪,‬‬
‫"דופקים ודופקים כל היום על הראש‪ .‬בשביל מה לי לחיות?!"‪ .‬המעלית הגיעה‪ .‬הדיירים נדבקים זה‬
‫לזה ביתר שאת‪ .‬בטרם יעלם עוד גוש אנושי מן הלובי‪ ,‬שואל אחד הדיירים‪ ,‬העומד על יד כפתורי‬
‫המעלית‪ ,‬על אלו מהם ללחוץ‪.‬‬
‫המעלית פולטת דיירים בזה אחר זה אל מסדרונות ארוכים‪ ,‬סדורים בדלתות מוגפות‪ .‬בצדו האחר‬
‫ניבטים מראותיו של מעקה מיוחד‪ .‬המשכו של מעקה הבטון הנמוך הם שלושה צינורות אדומים‬
‫מאוזנים‪ ,‬הסדורים ברווחים שווים זה מעל זה ובצורה מדורגת‪ ,‬במרחקם מדלתות המרפסת‪ .‬הדיירים‬
‫יודעים להסביר כי המעקה המוזר‪ ,‬הוסף לכל דירה ומסדרון לפני כמה שנים כדי למנוע התאבדויות‪ .‬כן‪,‬‬
‫פעם‪ ,‬הרי ידוע‪ ,‬שהתאבדו הרבה דיירים‪ .‬ההתאבדויות היו כ"מחלה מידבקת"‪ .‬עכשיו‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬
‫לנוכח צורת הברזלים‪ ,‬יוכל דייר להתאבד רק אם דייר אחר ירתם לעזור לו‪.‬‬
‫את תמונת הדלתות המוגפות בקומות המגורים מחליפה‪ ,‬כבר מפתח המעלית‪ ,‬תמונה של דלתות‬
‫פתוחות תדיר במחלקת ה"תשושים"‪ .‬ניבט אל החוץ מראם של דיירים ישובים‪ ,‬מכורבלים‪ ,‬שכובים‪,‬‬
‫עירומים למחצה או מכוסים על מיטותיהם‪ .‬בשעת בוקר מאוחרת יושבים כמה דיירים בלובי הקטן‪,‬‬
‫אחד פה ושניים שם‪ ,‬מפוזרים‪ .‬עוד לא הספיקו לעזוב את מקומותיהם מארוחת הבוקר‪ ,‬אך השולחנות‬
‫כבר נקיים והם כבר קיבלו את התרופה היומית‪ .‬עוד מעט תעבור בחדרים רכזת התרבות ותדרבן את‬
‫אלה שבוחרים לבלות במיטה לבוא להצטרף למעגל‪ .‬דייר שפעם היה עיתונאי‪ ,‬וידוע כמי שלמד‬
‫באוניברסיטה‪ ,‬מבקש להרצות על יחסים בינלאומיים‪ .‬סביב שולחן ישבו כשבעה דיירים‪ .‬הוא יאחז‬
‫ברמקול ויחזור על אותו רעיון ממש כמה פעמים‪ .‬הם יקשיבו לו‪ ,‬מהנהנים‪ .‬לא יהיו להם שאלות אליו‬
‫רק דברי תודה מהוססים על ה"הרצאה המעניינת"‪ .‬מציצים בשעון אינספור פעמים‪ ,‬מי שאינם‬
‫נרדמים‪ ,‬מגדירים שוב ושוב את הזמן שנותר עד לארוחת הצוהריים הקרובה‪ .‬הדיירים מתפזרים מן‬
‫המעגל לשבת חזרה במקומם בלובי הקטן ולהמתין אולי מהלכה של שעה תמימה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫אוכלים בשקט גדול‪ .‬מרוכזים כמו בכל מאודם בכברת הדרך הרועדת מן הצלחת אל הפה‪ .‬שחוחים‪.‬‬
‫השקט והתנועה נשמרים גם כאשר יוצאים מן המעלית בחור לבוש מדי עובד‪ ,‬המסיע אלונקה ומי‬
‫שנראה כבן משפחה‪ .‬גם כאשר הם עוצרים במרכז הלובי הקטן‪ ,‬בינותם‪ ,‬ומרימים את אחד הדיירים מן‬
‫הכסא אל האלונקה‪ ,‬וגם תוך שהדבר כרוך בדיבורים ובקריאות לאחות‪ .‬הדיירים השבעים לא ידעו‬
‫להגיד בדיוק מה קרה בזמן שהיו אוכלים‪ .‬אולי הם מכירים את הדייר ש"לקחו אותו"‪ ,‬את השם שלו‬
‫הם לא יודעים‪ .‬לא מדברים עליו‪ ,‬גם לא מבטאים איזו ציפייה שישוב לחיות ביניהם‪" .‬הביטי" הם‬
‫נוטים לפנות אליי לעיתים בקוצר רוח‪" ,‬מי שבא לפה יודע שפה מתים"‪ .‬אי הידיעה נקשרת לדומיה וגם‬
‫לתנועת הידיים שנידב אחד הדיירים‪ ,‬מאחר לארוחה ולא יכול שלא להיות עד למתרחש‪ .‬הוא שילב‬
‫אצבעות באצבעות ובתנועת פנטומימה‪ ,‬שאינה מפרה את השקט‪ ,‬הרימן מחייך אל מול עיניו של הישוב‬
‫באלונקה כאומר‪ ,‬באופן אישי עד מאוד‪" ,‬חזק ואמץ"‪.‬‬
‫דלתות המעלית נפתחות אל חלל לובי‪-‬הכניסה הגדול‪ .‬בקפיטריה עומדות כמה מתנדבות קשישות‪,‬‬
‫שאינן דיירות‪ .‬הן מתלוננות על כך שאין להן תעסוקה במוסד‪ .‬הן מנהלות חיים עצמאיים בביתן ובאות‬
‫מידי יום לשרת את הדיירים‪ .‬אך הדיירים אינם מגיעים לקפיטריה ‪" :‬כל השנים אנו נלחמים על זה‬
‫שאנשים לא באים‪ .‬היינו כותבים מכתבים אישיים לכל אחד‪ .‬כל פעם מדברים עם המנהלת "תראי‪ ,‬מה‬
‫עושים?!" אנשים יושבים כאן בלי לדבר אחד עם השני‪ .‬הם אפטיים‪ .‬יש גם אנשים שאין להם כסף‪ .‬הם‬
‫מוחזקים על ידי הילדים‪ .‬יש גם כאלה קמצנים‪ .‬האנשים פה הם לא חיים‪ .‬הם לא באים"‪ .‬באותה‬
‫נימה פטרונית הוסיפה אחרת‪ " :‬אני לא יודעת אם לאנשים פה יש שמחת חיים‪ .‬הייתה צריכה להיות‬
‫פה מוסיקה שקטה‪ .‬כל כך שקט פה"‪ .‬משליכה מעצמה על החוויה הנגלית לה מידי יום‪ ,‬אמרה עוד‬
‫אחת מהן‪" :‬לא‪ ,‬לא הייתי רוצה להיכנס לבית אבות עלוב כמו כאן‪ ,‬פסיעה אחת למקום אחרון"‪.‬‬
‫זמן ארוחת הצוהריים של הדיירים "העצמאים" מאוחר יותר‪ .‬הם יושבים בלובי‪ ,‬חלקם זקופי גוו‪,‬‬
‫מבטם מרותק בנקודה כלשהי נכחם‪ .‬שורות שורות יושבים בשקט ומביטים קדימה דוממים‪ .‬לרגע‬
‫ארוך נדמה כי הם מקשיבים למישהו‪ ,‬אולי עומד לו מוסתר מן העין מרצה או איש צוות המודיע דבר‬
‫מה‪ .‬אבל לא‪ .‬אף אחד אינו עומד שם‪ ,‬בינם לבין הקיר‪ ,‬ולא ידוע במה הם מסתכלים‪ .‬פה ושם דיירים‬
‫מדברים בשקט‪ ,‬לרגע כל העיניים עוקבות אחר איש צוות צעיר‪ ,‬או בת משפחה לא מוכרת‪ ,‬החולפים‬
‫ביעף‪ .‬הראשים סובבים ושבים למקומם‪ .‬שאון האוטובוסים הנשמע ממרחק‪ ,‬נקישותיה של המעלית‬
‫וצליל הטלפונים מדלפק הקבלה אינו מפריע את "דקות הדומיה" הבלתי רשמיות‪ .‬לפתע כמו ניתן אות‬
‫סמוי‪ ,‬מחלצים הדיירים את איבריהם‪ ,‬קמים כאיש אחד‪ ,‬צועדים בשיירת שלישיות ורביעיות אל חדר‬
‫האוכל‪ .‬אחד או שניים מהם ממהרים לפתוח לרווחה את שתי דלתותיו ולהחזיקן‪ ,‬כדי להקל על‬
‫מעברם של רבים אחרים‪ ,‬חלשים יותר‪ ,‬גוררי הליכונים ומקלות‪ .‬משם ומפה‪ ,‬ברדיוס של כמה‬
‫מהמצטופפים‪ ,‬נזכר שוב דבר נפילתה של 'האישה‪ ,‬בפה שלה היו עוד שיירי גבינה ומי יודע מה איתה‪,‬‬
‫היא באמת אישה טובה'‪ .‬העומדים ליד הדלתות מתבוננים בנכנסים ומנידים ראשם כאות של מענה‬
‫לדברי התודה של הנכנסים‪ .‬עמידתם כמקבלי פנים של מוזמנים באירוע חגיגי‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫בדרך אל המעלית‪ ,‬בציפייה לבואה‪ ,‬בתוכה וממנה – אין זו מעלית מוכרת‪ .‬אינסטרומנט ידוע ככל‬
‫שתהיה‪ ,‬המעלית כמוטיב מעברי נושאת משמעויות ובעיקר פותחת דלתותיה אל מציאות מיידית‬
‫אחרת‪ ,‬בה עדר בני אדם מתעלם משולי קיומו לפנים ולעתיד לבוא‪ .‬דומה כי הם אינם מאמינים‬
‫בהכחשה של מה שמאיים כל כך‪ ,‬מוחשי כל כך‪ ,‬נוגס‪ .‬כל שנותרה היא הדומיה‪ .‬זו המאחדת את הכל‬
‫ומבודדת כל יחיד לעצמו‪ .‬אין מן הנמנע שמישהו יבקש להתבלט‪ ,‬לדבר‪ ,‬לעשות – לנצל את חוסר‬
‫ההתנגדות כדי להביא את דבר עצמיותו‪ ,‬אך בקיום של רגע ועוד רגע ועוד רגע‪ ,‬בו יש סיכוי כי שקית‬
‫הלכודה בענפיו של עץ תמשוך שימת לב‪ ,‬זו רמייה עצמית‪ .‬האני והאחר‪ ,‬המזוהה כבעל חיות כלשהי‬
‫מתמשכת עוד מעט‪ ,‬מצויים בכפיפה שחוחה אחת‪ .‬תמונת מי שהמעלית תוביל אותו אל קומת הקרקע‪,‬‬
‫אל עבר היציאה‪ ,‬זורה אי‪-‬וודאות‪ .‬זו מחוללת שינון של אירוע מבעית‪ ,‬או צמצום עצמי מוסכם למה‬
‫שניתן להפיק מצלחת מרק חם‪ .‬דומה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי המצפה לתרבות צבעונית של שבט נידח‪ ,‬או‬
‫לאקזוטיקה "מהממת"‪ ,‬נדון לאכזבה‪ .‬אם המושג "תרבות" מקפל בתוכו הבטחה להפתיע‪ ,‬כך היא‬
‫תרבותם של הנחקרים‪ .‬אך את המסע יש להתחיל רק משנשמעה "חריקת בלמים צורמנית"‪.‬‬
‫‪ 2.2.2‬רטוריקה של זקנה סופנית‬
‫אינפורמנטים אחדים בבית האבות הציגו את הדיירים כאנשים החוששים לדבר על מוות‪ .‬הערכתם זו‬
‫נמצאה שגויה בתכלית; הזקנה‪ ,‬ובמיוחד‪ ,‬ספיחה‪ ,‬המוות‪ ,‬ניכרו מילולית בכל פינה‪ .‬אתנוגרפיות על בתי‬
‫אבות חושפות רמות שונות של פניות דיירי מוסד לדבר על מוות‪ .‬בקצה אחד עומדת האתנוגרפיה של‬
‫קית' )‪ ,(Keith, 1982‬המתארת חיי קהילה ענפים‪ ,‬אשר מן הסתם שיח מוות בה נדיר יחסית‪ .‬בקצה השני‬
‫מתארת האתנוגרפיה של הוסצ'ילד )‪ (Hochschild, 1973‬שיח מוות עשיר‪ ,‬המלווה פרקטיקות של‬
‫מעורבות במות דיירים‪ .‬החוקרת רומזת כי קהילת דיירים מופרדת‪ ,‬המקיימת חיים אוטונומיים‪,‬‬
‫עשויה להיהפך לתת‪-‬תרבות‪-‬נגד להכחשת זקנה ומוות בחברה המודרנית‪.‬‬
‫רטוריקה על זקנה כשלב בסוף החיים‪ ,‬וכסמן ממשי למוות‪ ,‬משמשת אחת מן הפרקטיקות העיקריות‬
‫במוסד בהבניית זהותם של הדיירים‪ .‬ספרות המנתחת רטוריקה כתופעה חברתית לרוב מציגה אותה‬
‫כפרקטיקה מילולית להשגת שכנוע )‪ .(Sapir & Crocker, 1977‬נתייחס אל רטוריקה בהתאם לאחת‬
‫האפשרויות שמציע קרוקר )‪ ;(Crocker, 1977‬במונחים של מערכת תרבותית נראה במכשיר הרטורי‬
‫אסטרטגיה סמנטית‪ .‬זו יוצרת קודיפיקציה של משמעות‪ ,‬מרכיב ברפרטואר של טכניקות סמנטיות של‬
‫חברה לביטוי "האמת של הדברים"‪ .‬כיוון שהגדרת סממניה התרבותיים של הקבוצה הנחקרת נזקקת‬
‫למאפייני המוסד בו היא מצויה‪ ,‬הערכת הפרקטיקה הרטורית תיעשה על רקע ההקשר‪ .3‬רטוריקה על‬
‫זקנה ומוות נמצאה בכלל ההקשרים בחיי המוסד‪ ,‬ובאינטראקציות בעלות מאפיינים שונים‪ .‬בכוחה של‬
‫רטוריקה דומיננטית זו להעניק גוון סופי לכל מפגש ומפגש‪ ,‬גם אם לא נשאו בחובם רמזים המעוררים‬
‫‪3‬‬
‫השפה הפיגורטיבית‪ ,‬על פי בורק )‪ ,(Burke, 1969‬לא רק מבטאה את מידת הרלוונטיות של אקסיומות תרבותיות לתנאים חברתיים‬
‫נתונים‪ ,‬אלא היא מספקת את התנאים הסמנטיים באמצעותם הפועלים מתייחסים למציאות‪ .‬אותם תנאים הנם כלליים‪ ,‬נוגעים לכל‬
‫ההקשרים החברתיים ועבור כל הפועלים באותה חברה‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫אותה‪ .‬בשל כך ראוי לראות בקודים הלשוניים‪ ,‬במטפורות והביטויים השכיחים במוסד גם סממנים של‬
‫תודעת‪-‬מוות וגם פרקטיקה המתחזקת ומעשירה אותה‪.‬‬
‫‪ 2.2.3‬מהי "זקנה"?‬
‫"זקנה" משמשת בבית האבות כשיחת יום ביומו‪ .‬דיירים נוקטים במילה זו‪ ,‬מגדירים ומוגדרים על ידה‬
‫בצורות שונות‪ .‬הדיירים מצטיירים כמורים אורחותיה של זקנה סופנית‪ ,‬כאילו היה בית האבות‬
‫מעבדה לבחינת משמעויותיה והשלכותיה‪ .‬אין הם מדריכים רק את הזר‪ ,‬הקרב לדעת‪ ,‬כמוני‪,‬‬
‫כסטודנטים רבים הפוקדים את בית האבות; הם משננים משמעויות של זקנה הקרובה למוות‪ ,‬גם‬
‫באזני דיירים "חדשים" וגם בינם לבין עצמם‪ .‬ראוי לציין כי בין שני סוגי הקהלים‪ ,‬צעירים וזקנים‪,‬‬
‫הם עורכים הבחנה ברורה; בין אלה המסוגלים לדעת קורטוב מן הסופנות ובין אלה המקדימים‬
‫בהרבה את זמנם‪ .‬הבחנה זו מעצימה אותם כיודעי דבר‪.‬‬
‫"באה אליי סטודנטית"‪ ,‬סיפרה לי אחת הדיירות‪" ,‬היא צריכה לעשות עבודה על זקנה‪...‬פסיכולוגיה‪,‬‬
‫סוציולוגיה‪...‬היא לא הבינה שום דבר‪ .‬היא לא‪....‬היא לא יכולה להיכנס בפנים‪ .‬בפנים הזקנה קשה‬
‫להיכנס‪ .‬הסברתי לה כל כך הרבה דברים‪ .‬טוב‪...‬היא צעירה‪ .‬היא בת תשע עשרה‪ .‬היא לא עושה עבודה‬
‫עמוקה מהחיים של זקנים"‪ .‬מבחינה ביני ובינה‪ ,‬חשבתי כי לי היא מייחסת הבנה עמוקה‪ ,‬כשאמרה‪:‬‬
‫"מילא‪ ,‬את כבר יודעת כאן כמו כולם‪ .‬את יודעת על זקנה‪ ,‬מה זה זקנה‪ ,‬אבל את יודעת להרגיש אותה?‬
‫לא! מי שלא חי אותה לא מרגיש אותה!" במילים אלה חתמה האינפורמנטית את הקרדיט הגבוה‬
‫ביותר שקיבלתי מן הדיירים כגרונטולוגית‪ .‬לרוב‪ ,‬התייחסויותיהם קבעו עד כמה אדם צעיר רחוק‬
‫מלהבין את הזקנה לאשורה‪ .‬כששוחחנו על זוגיות אפשרית בזקנה הבעתי את דעתי‪" :‬אני חושבת‬
‫שבכל גיל אנחנו זקוקים למישהו קרוב"‪ .‬שוללות דעה זו מכל וכל‪ ,‬כדי לומר כי לגברים אין עוד ערך‬
‫בעיניהן‪ ,‬אמרו לי הדיירות‪" :‬את לא יודעת מה זה זקנה‪ .‬אם פעם תגיעי לזקנה‪ ,‬את תדברי אחרת"‪.‬‬
‫ביושבי עם דיירות פסימיות באשר למצבן‪ ,‬שאלתי אולי אפשר להסתכל על זקנה בצורה חיובית יותר‪.‬‬
‫השיבה האחת בדרך המיוחדת לה‪ ,‬וכמו מובנת מאליה‪" :‬אני לא יודעת בת כמה הגברת‪ ,‬אני רק יודעת‬
‫בת כמה אני"‪ .‬גם דיירת צעירה יותר בגילה‪ ,‬נקטה באותה גישה‪ .‬שאלתיה‪ ,‬תוך כדי שיחה‪" :‬מה זה‬
‫זקן?" והיא השיבה לי‪" :‬זקן זה מי שמרגיש את זה"‪ .‬היא העניקה לתנועת הזמן משמעות בהבנת‬
‫הזקנה בעצם ההשתייכות לגיל ולמצב תפקוד‪ ,‬בהוסיפה‪" :‬אני לא יודעת מה זה זקנה‪ .‬לא ניסיתי"‪.‬‬
‫‪" 2.2.4‬מה שלומך?" ‪ -‬קבלת פנים רטורית‬
‫ברצוני להביא מקצת מתגובותיהם של הדיירים לעניין שהבעתי בשלומם‪ .‬זו תהווה דוגמא בעלת ערך‬
‫בשל שני טעמים; ראשית‪ ,‬היא תמחיש את נגישותה של רטוריקת זקנה ומוות בבית האבות‪ ,‬מבלי‬
‫להקפיד על קטגוריות אפשריות לניתוחה‪ .‬שנית‪ ,‬דוגמא זו תבהיר את ייחודיותה של הרטוריקה כשפה‬
‫המאפיינת תת‪-‬תרבות‪ ,‬מנוגדת לתרבות המקיפה אותה‪ .‬אחרי ככלות הכל‪ ,‬זקנים ושאינם זקנים‪,‬‬
‫פותחים ב"מה שלומך?"‬
‫‪27‬‬
‫השאלה "מה שלומך?"‪ ,‬שאנו שואלים מי ממכרינו‪ ,‬הנה מרכיב טקסי בעל מעמד מיוחד באינטראקציה‬
‫היומיומית )‪ ;(Goffman, 1959‬מצד אחד השאלה הכרחית‪ ,‬ומצד שני יש בה יסוד של אי התכוונות; איננו‬
‫מצפים לשמוע תשובה מפורטת באשר לשלומו של בן שיחנו‪ ,‬אך עצם השאלה מסמן את נגישותנו‬
‫לאינטראקציה עמו‪ .‬ואכן‪ ,‬מי שאינו מכבד כלל זה‪ ,‬מאריך להשיב בעניין‪ ,‬או אינו מציג תמונה קצרה‬
‫חיובית‪ ,‬כפי שמורה המילה "בסדר" וכיוצא בזה ‪ -‬הריהו כמי ששובר הגדרת מצב‪ .‬בבית האבות‬
‫מתהפך תיאור נורמטיבי זה; לא רק שהשואל נענה באריכות‪ ,‬אלא מוצגת פעמים אינספור תמונת‬
‫תפקוד קודרת על דרך מאפייניה של "הזקנה"‪ .‬הצגת זהות עצמית וחברתית של אנשים זקנים‪ ,‬החיים‬
‫בקרבתו של המוות‪ ,‬היא הנורמה השלטת‪ .‬השואל אינו נתפס רק כמי שמגדיר את נגישותו הרגעית‬
‫לנשאל‪ ,‬אלא גם כמי המבקש לעמוד על תמונת המצב לאשורה‪.‬‬
‫בפניותיהם זה לזה‪ ,‬דיירים אינם משתמשים בשאלה "מה שלומך?"‪ .‬אם ביקשו להתייחס לשלומו של‬
‫אחד מהם‪ ,‬ציינו ישירות מה הם רואים או שמעו על בריאותו של הלה‪ .‬כמו למשל דייר למכרתו‪" :‬קרה‬
‫לך כנראה משהו‪...‬מה קרה? את נראית לי לא בסדר"‪ .‬אך גם הבעות עניין כגון זו אינן שכיחות‪ .‬שכן‪,‬‬
‫לרוב‪ ,‬הדיירים מתלוננים כי הם מוקפים באנשים‪ ,‬שאין הם מוצאים עמם שפה משותפת‪ ,‬וחוזרים שוב‬
‫ושוב על הביטוי‪" :‬אין עם לי לדבר"‪ .‬היעדר העניין נובע מכך שכולם שטופים בדיבור יחיד מסוגו ‪-‬‬
‫בעיות בריאות ומחלות‪ .‬עם זאת‪ ,‬הדיירים אומרים דבר אחד‪ ,‬אך באין אלטרנטיבה חברתית‪ ,‬הם‬
‫נאלצים לעיתים לנהוג אחרת‪ ,‬ולהטות אוזן לזולתם‪.‬‬
‫"מה שלומך?" הייתה שאלה שנשנתה במפגשים שבין הצוות המטפל והדיירים‪ ,‬וכן ביני ובינם‪ .‬מבקשת‬
‫לפתוח בשיחה‪ ,‬התקבלתי פעמים רבות במענה‪ " :‬אני זקן" ו‪"-‬מזדקנים"‪" .‬מה שלומך?" השיבה‬
‫דיירת‪" :‬ככה‪ ,‬כמו זקנה"‪ .‬אחרת אמרה‪" :‬כמו זקנים"‪ .‬התייחסויות קצרצרות ונדירות אלו החליפו‬
‫במידה רבה את המוכר לי מאינטראקציות חיצוניות כהתייחסויות שנועדו לפתוח ולקדם את השיחה‬
‫לעניינים אחרים‪ .‬ה"זקנה" בפיהם של הדיירים מציינת מצב רגיל וצפוי‪ ,‬ידוע לשואל ממקורות‬
‫סטריאוטיפיים‪ ,‬ושאינו דורש התייחסות מיוחדת‪ .‬אך פעמים רבות השיבו הדיירים לשאלתי בתארם‬
‫את תמצית מצב בריאותם‪ .‬האחד אמר‪" :‬אני מרגיש ירידה בזמן האחרון‪ .‬יש לי בעיה בעורק הדם‬
‫בראש‪ .‬אני לא ניגש לטיפול כי אני חושב שאין מה לעשות איתי‪ .‬אני זקן"‪ .‬אחר אמר‪ " :‬תגידי לי‬
‫את‪...‬אוה הרגליים כואבות‪ .‬ניסיתי לטפל בבית חולים אבל זה לא עזר"‪ .‬תשובותיהם מלמדות כי אין‬
‫הם רואים כל אפשרות לשיפור במצבם‪ .‬הם חסרי תקווה‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬מבטאים השלמה‪ .‬לשמע‬
‫השאלה "מה שלומך?" אסתר הדגישה זאת כל פעם בפסקנות רבה‪" :‬אני זקנה וטוב יותר כבר לא‬
‫יהיה"‪ .‬כשפתחו דיירים בנימה לא זקנתית‪ ,‬תיאוריהם התפתחו בכיוון קיצוני עוד יותר‪ :‬קניאל‪,4‬‬
‫המסתובב תדיר עם סל רקום קטן בידו אמר‪" :‬חיים‪...‬השאלה איך‪ .‬מחכים לעולם הבא‪ ,‬שמה יותר‬
‫טוב"‪ .‬גאולה‪ ,‬ממחלקת ה"תשושים"‪ ,‬השיבה‪" :‬חיים‪...‬זה חיים זה?! אם אלה חיים אז אני‪.....‬‬
‫‪4‬שם בדוי ככל האחרים‬
‫‪28‬‬
‫)הוסיפה ביידיש("‪ .‬דבריהם חושפים את הקושי בחייהם בהווה‪ ,‬מציגים אותם כמי שוויתרו על צורה‬
‫ידועה ורצויה של חיים‪.‬‬
‫ברגיל שאלתי‪" :‬מה שלומך?" והוזמנתי למציאות שעל קו הקץ; חיים ולא‪-‬חיים‪ ,‬ובתווך זקנה‪,‬‬
‫משמשים בערבוביה‪ .‬פעם "זקנה" סמלה מצב נורמלי של חיים במוסד בו כולם זקנים‪ ,‬ופעם היא סמלה‬
‫עד כמה החיים הם משא כבד‪ .‬כאשר הוצגו החיים כ 'לא חיים'‪ ,‬הם שויכו לתקופה של זקנה‪ ,‬בה‬
‫מתרחשים כעין חיים אחרים‪ .‬תלויים בין חיים למוות‪ ,‬כך הציגו דיירים את "שלומם" בחיי בית‬
‫האבות‪" .‬מה שלומי?" חזרה אחריי דיירת‪ ,‬ומיהרה להשיב‪" :‬לא חיה ולא מתה"‪ .‬בין לבין‪ ,‬מצטרף‬
‫מענה סמלי של יהונתן‪" :‬מה נאמר ומה נצטדק"‪ ,‬אמר בנימה דתית של הצדקת הדין‪" ,‬מה יש לדבר?!‬
‫תגידי את!"‬
‫לאחר שני משפטי הכרות‪ ,‬בהן הציגה עצמה כ"זקנה" שטחה בפניי דיירת תשושה את רצונה למות‪:‬‬
‫"כל כך כבר הייתי רוצה למות"‪ ,‬אמרה‪ .‬היא דיברה על כך משך שעה ארוכה‪ ,‬התשובה לשאלה על‬
‫שלומה הפכה לשיחה על מה שהגדירה כאמצעי לשקט ושלווה – המוות‪ .‬הגעתי אליה בעקבות אחד‬
‫האינפורמנטים‪ ,‬שסיפר לי על דיירת שהוא מכיר‪" :‬היא גרה ב"תשושים"‪ ,‬ממש מול המעלית‪ .‬היא‬
‫אומרת לי כל פעם שהיא רוצה להתאבד‪ .‬היא מדברת הרבה על המוות"‪ .‬דבריו עוררו את תהייתי; הרי‬
‫רבים מן הדיירים מדברים על מוות ורצונם למות‪ ,‬מה יוצא דופן בדיירת זו? מכלל דבריהם של‬
‫אינפורמנטים‪ ,‬מהם למדתי על הרטוריקה המוסדית‪ ,‬ניתן להסיק כי דיירים ייתפסו כחריגים במציאות‬
‫המילולית אם יתקיים אחד משני מצבים‪ :‬או שדיבורם יהא רובו ככולו על מוות‪ ,‬או שיירתעו מלהזכיר‬
‫נושא זה‪ ,‬ואף ינסו להסות את האחרים‪ .‬רוב הדיירים נשמעים לנורמה בלתי כתובה; מדברים הרבה על‬
‫מוות‪ ,‬אך יש בדבריהם התייחסות גם למציאות של חיים‪ .‬בנימה של רוגז המשיך האינפורמנט‪:‬‬
‫"אמרתי לה שכל מה שעליה לעשות זה לעלות לגג ולקפוץ"‪ .‬ביקוריו היומיומיים אצלה ודברי העידוד‬
‫שהשפיע על דיירת‪-‬ידידה זו‪ ,‬שיקעו אותו בתחושת תסכול‪ .‬במציאות אליה שניהם נקלעו‪ ,‬הוא לא הכיר‬
‫'דיבור' אשר בכוחו להפיס את 'דיבורה'‪ .‬אך מה שלא ההין לומר לה‪ ,‬אמר לי‪" :‬תדעי לך שכשמישהו‬
‫אומר שהוא רוצה את המוות‪ ,‬זה לא נכון"‪" .‬אז למה הוא אומר זאת?" שאלתי‪ .‬תשובת הדייר היוותה‬
‫רמז ממשי למציאות רטורית‪ ,‬באומרו‪" :‬זו המחלה!"‪ .‬מבקש לציין כי רבים הם הדיירים‪ ,‬השבויים‬
‫באותה רטוריקה‪ ,‬דבריו משקפים את היותו שבוי בעצמו; הוא נקט במילה "מחלה"‪ ,‬מאותו אוצר‬
‫בלום של שיח זקנה ומוות‪ ,‬ולא במילה אפשרית אחרת‪ ,‬כגון "אפנה"‪" ,‬נורמה" וכדומה‪ .‬אותו שיח‬
‫יומיומי משרת את המבוקרים ואת המבקרים‪ .‬אלה ואלה מצויים במעגל רטורי סגור‪ .‬בזה אין תימה כי‬
‫שלומם של דיירים הוא "מותם"‪ ,‬ומותם הוא "שלומם"‪.‬‬
‫‪ 2.2.5‬שילוש מטפורי‬
‫התחקות אחר מוצא פיהם של זקנים רבים על זקנה ומוות‪ ,‬כמוה כעין פיצוי על היעדר דריסת רגל‬
‫בממשות החוויה‪" .‬תמונות תקריב" אודות רטוריקה יומיומית מפצחות את "קו הקץ" כמטאפורה‬
‫‪29‬‬
‫פופולרית על חיים בזקנה‪ ,‬ומרמזות כי אם תיוותר כמות שהיא ‪ -‬תהא חסרת תוכן‪" .‬קו הקץ" של‬
‫חיים‪ ,‬הנתון בשיג ושיח של דיירים זקנים‪ ,‬מהווה תימה סמלית למשא ומתן ולעיצוב מחדש‪ .‬זוהי‬
‫מטאפורה מרחבית‪ ,‬המורחבת למה שעומד "לפני" ומה שיכול להיות "אחרי"‪ ,‬ומשנה משמעות במה‬
‫ש"מעליה"‪" .‬תמונות תקריב" הן אחד האמצעים עליהם רומז דה‪-‬בונו )עמ' ‪ ,(1994, 20‬בהם ניתן‬
‫להתגבר על בורות של תרבות אחת בנוגע לתרבות אחרת‪" :‬במובן מסוים השפה היא מוזיאון של‬
‫בורות‪ .‬כל מלה ומושג הוכנסו לשפה בשלב של בורות יחסית ‪ -‬בהשוואה לניסיון הגדול יותר והמצטבר‬
‫שיש לנו בהווה"‪ .‬בשל הכוונה לעמוד על טיבה הכללי של רטוריקת הזקנה והמוות בבית האבות כסממן‬
‫תרבותי בעל ערך‪ ,‬ולרמוז על צפונותיה בהמשך‪ ,‬היא תוצג בשלוש קטגוריות בלתי צפויות‪ ,‬ממש כמו‬
‫התרבות ממנה הן נגזרות; "לפני קו הקץ"‪" ,‬על קו הקץ"‪ ,‬ו " "אחרי" קו הקץ"‪.‬‬
‫‪ 2.2.5.1‬לפני קו הקץ‬
‫צורה אחת בהתייחסותם של דיירים לזקנה הנה על דרך הסטריאוטיפ ותוויות חיצוניות מוכרות‪.‬‬
‫סטריאוטיפים הנוגעים לרמת תפקוד‪ ,‬לאורחות חיים‪ ,‬למיניות ועוד כיוצא בזה‪ ,‬נוגעים לזקנה‪ ,‬לא‬
‫למוות‪ .‬בהיות הדיירים מחילים תפיסות חברתיות על עצמיותם‪ ,‬הם ממקמים את עצמם משני צדי‬
‫המתרס; שייכים ולא שייכים; כמי שאינם זקנים הם מתייגים‪ ,‬וכזקנים הם מתויגים‪ .‬יש הטוענים כי‬
‫הזקנה מתויגת בשל סמיכותה למוות )‪" .( Williams, 1986; Atchley, 1991‬לפני קו הקץ" הוא ביטוי‬
‫המדגיש את סמיכותה בלבד‪ ,‬מבטל סממני זהות בינה לבין היות‪-‬קץ‪ .‬מקצת הביטויים השכיחים בפי‬
‫הדיירים בגנות הזקנה היו‪" :‬הזקנה קשה ומכוערת‪ .‬הזקנה לא יפה"‪" ,‬הזקנה היא דבר מ כ ו ע ר "‪,‬‬
‫"הזקנה היא קשה מאוד"‪" ,‬זקנה זה דבר רע"‪" ,‬הזקנה היא לא טובה לגמרי"‪ .‬הפנמתן של הנחות‬
‫מודרניסטיות )‪ (Butler & Lewis, 1973‬נלמדת גם מן האופנים בהם מצביעים הדיירים על ה"זקנה"‪ ,‬אצל‬
‫זולתם‪ .‬ביושבי עם דיירת בלובי‪ ,‬הפסיקה במפתיע את שיחתנו ושאלה בהביטה על דייר שישב במרחק‬
‫מה‪" :‬את רואה מה זה זקנה?!" שאלתי‪" :‬מה זה זקנה?" והיא השיבה‪" :‬זקנה זה הכרס ואיך שהוא‬
‫יושב"‪ .‬הדייר השמן ישב בפישוק רגליים‪ .‬כרסו משתפלת מטה‪ .‬לתמונה לא אסתטית זו בעיניה‪ ,‬שאינה‬
‫בהכרח זקנתית‪ ,‬ייחסה הדיירת משמעות של זקנה‪ .‬בויכוח בבית הכנסת בין חזי‪ ,‬האחראי על תפילה‪,‬‬
‫ודייר אחר‪ ,‬אמר חזי‪" :‬עכשיו אני מבין מה זה "אל תשליכני לעת זקנה""‪ .‬התחושה הלא נעימה שיצרה‬
‫אי ההסכמה ביניהם יוחסה להשפעתה של הזקנה‪ ,‬אם כי גם במקרה זה הייחוס אינו הכרחי‪.‬‬
‫פעמים אינספור הציגו הדיירים עצמם זה לזה במילה "אלטיזכן"‪ .‬מילה זו שימשה גם לתיאור‬
‫התמודדות עם קשיים פיזיים וגם לתיאור מיקום חברתי שולי וחסר חשיבות‪ .‬נענים לשאלתי הבהירו‬
‫שני דיירים‪" :‬אלטיזכן זה דברים ישנים‪ .‬אז אנחנו גם דברים ישנים"‪ .‬בהזדקקם לסיוע קל במהלכה‬
‫של פעולה נטו לומר ‪" :‬אלטיזכן‪ ,‬כבר לא שווה שום דבר"‪ ,‬משמע‪ ,‬לא מסוגל לעזור לעצמי ובטח לא‬
‫לאחרים‪ .‬בהסתייע דיירת בגרירת ההליכון שלה‪ ,‬העירה ‪" :‬ככה זקנים‪ ,‬כלומניקים"‪" .‬אלטיזכן"‬
‫היוותה מילת קוד‪ ,‬שציינה גם אובדן‪ .‬כשחברתי לכמה דיירים‪ ,‬אמרו‪" :‬פעם היה אחרת‪ .‬היינו צעירים‪.‬‬
‫מה את חושבת?! עכשיו אנחנו אלטיזכן"‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫רטוריקה זקנתית התייחסה לא רק לתמונות סטטיות של יושן‪ ,‬כיעור והיעדר רלוונטיות‪ ,‬אלא גם‬
‫לתפיסה של תהליך התכלות‪" .‬אנחנו חלודה"‪ ,‬ציין דייר‪ ,‬משתמש במטפורה שגורה שעניינה אי‪-‬‬
‫הפיכות‪ .‬מאמינים כי אין תיקון למצבי תפקוד‪ ,‬ואין עוד צורך בהתחדשות‪ ,‬התבטאו הדיירים‬
‫בהקשרים מגוונים‪ :‬בארוחת הבוקר הסברתי לדייר שישב מולי כי איני אוכלת ביצה נוספת‪ ,‬כיוון‬
‫שלהערכתי זה מזיק לבריאות‪ .‬השיב הלה‪" :‬בשביל זקנים הכל טוב‪ ,‬זה טוב"‪ .‬בחוג מלאכה‪ ,‬ביקשה‬
‫דיירת להבהיר למכרותיה כי אין טעם עוד ללמוד‪ ,‬באומרה‪" :‬אין לנו סבלנות לספרים‪ .‬כבר קראנו‬
‫הכל"‪ .‬אחד מנשואי הכיליון‪ ,‬הכרוך בהידרדרות פיזית ומשקף אותה‪ ,‬הוא הזמן‪ .‬התנהגות דיירים‬
‫זקנים השתרבבה להגדרת הזקנה על ידי אחת מן האינפורמנטיות‪" :‬תראי‪ ,‬זקן הוא תמיד קודם כל‬
‫ממהר‪ .‬על פי רוב יש הרגשה שאין לו זמן‪ .‬במעלית עולים ורבים‪ .‬אין להם זמן‪ .‬הם תופסים את הזמן"‪.‬‬
‫"למה אין זמן לדעתך?" שאלתי‪" .‬כי בזקנה עומדים במדרגה האחרונה" השיבה‪ ,‬מעניקה מקום נבדל‬
‫למדרגה אחרונה ביחס למה שמעבר לה‪" :‬את עולה כמה קומות‪ ,‬אבל את במדרגה האחרונה"‪.‬‬
‫‪ 2.2.5.2‬על קו הקץ‬
‫זקנה הופיעה גם כאתגר קיומי‪ ,‬אשר מי שאינו עומד בו מצוי על פי תהום‪ ,‬שהוא עלול ליפול לתוכה‪.‬‬
‫"על קו הקץ"‪ ,‬משמע‪ ,‬קרוב מאוד מאוד‪ ,‬כפסע מן המוות הפיזי או הרוחני‪ .‬בדבריהם הדיירים‬
‫מציירים תמונת תפקוד מתנדנדת‪ ,‬מאלצת היאחזות במשאבים מעטים לפני קמילה‪ .‬דומה היה קו הקץ‬
‫כפס צר מכדי שיוכלו לעמוד עליו‪" .‬זקנה זה מלחמה פנימית"‪ ,‬אמרה דיירת‪" .‬אם לא נלחמים איתה אז‬
‫הבן אדם לא מחזיק מעמד )מת(‪ .‬יש דברים יפים בזקנה‪ ,‬אבל על פי רוב זו מלחמה"‪ .‬היא הצביעה בידה‬
‫לפניה כאילו על איזה דבר נחשק‪ ,‬ואמרה‪" :‬את רוצה את זה‪ ,‬אבל את לא יכולה"‪ .‬עוד הוסיפה לתאר‬
‫את רצונותיה היומיומיים‪" :‬אני לא יכולה ללבוש את הגרביים שלי‪....‬אני לובשת‪ ,‬אני נלחמת; אני‬
‫מתכופפת קצת ואחר כך עוד קצת‪ "...‬כך גם ציין ראול‪" :‬אצל אנשים זקנים תמיד מלחמה פנימית‬
‫להמשיך הלאה במה שעוד נותר"‪ .‬הצורך להילחם‪ ,‬הכרוך בהשלמה עם אובדנים‪ ,‬מציג זקנה כצעד לפני‬
‫חידלון‪ ,‬היכול להיות גם נפשי‪" :‬אין דרך נגד הטבע לא להתבגר ולא להזדקן"‪ ,‬הטעים יצחק‪" .‬אדם‬
‫צריך להיות חזק כדי להתגבר על מחשבות קשות‪....‬חלילה הוא יכול להיכנס לדיכאון‪ .‬הוא צריך לקבל‬
‫את מצבו בהתאם לגילו ובהתאם למושבו"‪.‬‬
‫הצגת הזקנה כפרק חיים סופני או כבעלת גילויים סיפיים מקבילה מטפורית בין מחזור החיים‬
‫למחזורי העונות‪ .‬בפעילות חברתית במחלקת ה"תשושים" ביקשה המדריכה שכל דייר יציג את שמו‬
‫ויאמר "באיזה עונה אנחנו נמצאים"‪ .‬הייתה זו עונת החורף‪ ,‬אך אחת הדיירות נטלה חופש לעצמה‬
‫ואמרה‪" :‬אני חיה בסתיו"‪ ,‬מרמזת שסימני החורף כבר ניכרים ‪ -‬עונה המסמלת מצב גרוע מאוד‪ .‬יואל‪,‬‬
‫בשיחותיו עמי‪ ,‬השתמש במטפורה דומה‪ ,‬קושר בינה לבין היחלשות בתפקוד המנטלי‪" :‬טוב‪,‬‬
‫זקנה‪...‬אני קורא את צורת הקיום שלי היום אזור דמדומים‪ .‬זה לא מונח מדעי‪ ,‬זה דמדומים‪ .‬כי לא‬
‫הכל בטוח"‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫‪" 2.2.5.3‬אחרי" קו הקץ‬
‫קטגוריה רטורית של "אחרי" קו הקץ משמשת לציון זקנה הראויה מזה זמן למוות‪ .‬קסטנבאום‬
‫ואיסנברג טוענים כי פעמים זקנים חשים שהם חיים בתקופה‪ ,‬המשתרעת בין חיים שהושלמו ובין‬
‫המוות שמתעכב )‪ .(Kastenbaum & Aisenberg, 1976‬הדבר דומה למה שמתאר אריאס כאופייני לימי‬
‫הביניים; העומד למות מצפה למותו לאחר הפרידה מיקיריו‪ ,‬ומבקש שהמוות ימהר ויופיע )‪.(Aries,1981‬‬
‫קו הקץ בקטגוריה זו הוא סמן חברתי לזמן המקובל והראוי לסוף החיים‪" .‬הזמן הראוי"‪ ,‬על פי שפת‬
‫הדיירים‪ ,‬אינו רגע מותם החברתי‪ ,‬משמע‪ ,‬כניסתם למוסד‪ ,‬אלא נקודת זמן בה רוב צורות התפקוד‬
‫כרוכות בתחושת סבל מיותרת‪ .‬יחסם של דיירים לזקנה חיובית מתמצא בדברי אחד הדיירים‪" :‬אם‬
‫הזקנה היא בבריאות זה בסדר‪ .‬אדם מוכרח להגיע לזקנה‪ .‬המחלות הן המפחידות"‪ .‬הזקנה כמצב חיים‬
‫בלתי נמנע‪ ,‬הייתה יכולה להיחשב ראויה לחיים אם לא הייתה מלווה בסבל‪ .‬מחלות וקשיים פיזיים‪,‬‬
‫הביאו דיירים רבים להתייחס לזקנה עצמה כפרק חיים נוראי‪ ,‬המסמל כשלעצמו את העומד מעבר‬
‫לסיומם של החיים במובנם החיובי‪ .‬כאשר נודע לדיירים כי לא מזמן נפטרה דיירת "מאוד צעירה"‪ ,‬בת‬
‫שישים ושתיים שנים‪ ,‬בגלל מחלת האסטמה בה לקטה‪ ,‬אמרה אחת מהם‪" :‬כשאין חיים )בריאות( ‪-‬‬
‫גמרנו"‪ ,‬מלמדת שמחלה גומרת את החיים‪ ,‬עוד לפני בו המוות הפיזי‪" .‬התרופות הורגות אותנו"‪ ,‬קבלה‬
‫אחת הדיירות‪ .‬כששאלתי מדוע‪ ,‬השיבה‪" :‬מפני שהן מאריכות את החיים‪ .‬בן אדם צריך למות‪ .‬סוף‬
‫האדם למות‪ .‬אז למה צריכים להתענות?!" התרופות‪ ,‬המאריכות את החיים‪ ,‬ציינה הדיירת על דרך‬
‫ההיפוך‪ ,‬מאריכות כביכול את המוות שניתן להרגיש בו‪ .‬בניסיונה של דיירת אינפורמנטית לשכנע כי‬
‫היא מוכנה כבר למוות‪ ,‬אמרה‪" :‬אני לא אמות?! אני צריכה לחכות עד שאני אהיה שמטס )סמרטוט‬
‫שאינו שווה כלום(?!" היא המשיכה‪ ,‬מציינת כי היא חיה חיים שיש בהם מה להפסיד‪" :‬זה לא שלא‬
‫טוב לי‪ .‬טוב לי‪ .‬יש לי נחת מהנינים"‪ ,‬אך הייתה רוצה למות כאשר המוות קוטע את החיים‪ ,‬ולא מוות‪,‬‬
‫הקוטע סוג אחר של היעדר חיים בזקנה מאוחרת‪ .‬בנימה פסקנית הרבה יותר‪ ,‬הקושרת רמת תפקוד‬
‫להגדרת החיים הראויים‪ ,‬אמר דייר‪" :‬תכתבי שהזקנה היא דבר איום ונורא‪ .‬חבל שאין פה את החוק‬
‫שאפשר לתת כדור לזקן וכך לגמור עם החיים"‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫‪ 2.3‬סדרי ארגון ומוות‬
‫בית אבות הוא מוסד מעברי אבסורדי; הוא מוביל את הנתונים בו לשום מקום‪ .‬התנאי להתמשכותו‬
‫הוא אובדנם המוחלט‪ .‬מתנהלים בו חיים‪ ,‬ששום מסגרת ארגונית אחרת אינה מנהלת ‪ -‬חיים של‬
‫נידונים למוות‪ .‬בהיות תפיסה זו משמשת ברקע‪ ,‬אבקש להתמקד בשתיים מתכונות המוסד הנחקר‪.‬‬
‫התכונה הראשונה היא – מעבריות; בתקופת המחקר המוסד היה נתון במעבר מהגדרה ארגונית אחת‬
‫)בית אבות( לאחרת )דיור מוגן(‪ .‬שינויים יסודיים בסדריו התבטאו בצורות ורמות שונות‪ .‬התעכבות על‬
‫תמונת מצב זו תשרת כמה מטרות; ראשית‪ ,‬תבוא לביטוי מלא הגדרת ההקשר בו חיים הנחקרים‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬תהא זו הזדמנות לתהות על אפיוני חברי הצוות וקטגוריות דיירים‪ .‬שלישית‪ ,‬עיקר לענייננו‪ ,‬כפי‬
‫שיוצג בסיכום‪ ,‬ייוחס למעבריות תפקיד בכינונה של "תרבות מוות"‪ .‬התכונה השניה של המוסד היא‬
‫–‬
‫טוטאליות‪ .‬אבקש לרמוז על כוחן של פרקטיקות פנימיות בניהולם של נחקרים מנושלי זהות‪ ,‬וביצירת‬
‫מרחב סימבולי לרטוריקת מוות‪.‬‬
‫‪ 2.3.1‬ישן מפני חדש‬
‫שינויים הנוגעים לאנשי צוות קדמו אך במעט לשינויים במבנה הפיזי של המוסד‪ ,‬ואלה האחרונים עמדו‬
‫ברקע החלת שינויים במדיניות קבלת החלטות‪ .‬כשלושה חודשים לפני תחילת עבודת השדה חלה‬
‫תחלופה בכמה מאנשי הצוות‪ ,‬המאיישים את התחום הניהולי‪ .‬תחלופה נוספת התבצעה תקופה דומה‬
‫לאחר תום המחקר‪ .‬מלכתחילה מנהלת‪ ,‬מזכירות‪ ,‬אשת שיווק ואיש ביטחון החליפו בעלי תפקידים‬
‫מקבילים‪ .‬הראשונים‪ ,‬בשל תפקוד לא תקין "סולקו בבושת פנים" ובהליך מזורז‪ .‬הליך החלפתה של‬
‫המנהלת החדשה‪ ,‬אליה התוודעתי‪ ,‬היה מתון מעט יותר‪ .‬סמוך לתחילת המחקר החלו עבודות שיפוצים‬
‫יסודיות במוסד‪ ,‬אשר הביאו לשינוי פניו ללא הכר‪ .‬בד בבד עם ההתקדמות בעבודות השיפוצים ניכרו‬
‫סימני התמורות ברמת המדיניות המוסדית; הוגדרו מחדש אוכלוסיות היעד‪ ,‬תנאי טיפול ותנאי‬
‫קליטה‪ .‬כללו של דבר‪ ,‬המוסד עבר שינוי ארגוני‪ ,‬שמטרתו הרחוקה )שנה ויותר מתום תקופת המחקר(‪,‬‬
‫כפי הנראה‪ ,‬מעבר קונצפטואלי ‪ -‬מ"בית אבות קולקטיבי" לדגם המכונה "דיור מוגן"‪.‬‬
‫‪ 2.3.1.1‬מראה וצורה‬
‫מבין שלושת סוגי השינויים שפקדו את המוסד‪ ,‬ניכרו במיוחד מראותיהם החדשים של מרחביו‪.‬‬
‫אולמות וחדרים שונים במרחבים הציבוריים מילאו פונקציות חדשות‪ ,‬קירות אפרוריים התחלפו‬
‫בצבעים בוהקים‪ ,‬ריהוט ישן ומתפורר הוחלף בחדש ואופנתי‪ .‬נברשות‪ ,‬עציצים‪ ,‬מראות‪ ,‬ושאר‬
‫אביזרים הוסיפו נופך משלהם למראה האסתטי‪ ,‬שלבשו מזה זמן חדרי המשרדים‪ ,‬חדר האוכל‪ ,‬אולם‬
‫הלובי ודלפק הקבלה‪ .‬חודשים עמדו זה לצד זה מראות יושן והזנחה לצד מראות יוקרה וטעם מחודש‪,‬‬
‫עד להשתלטותם של האחרונים‪ .‬חדר אחר חדר‪ ,‬אולם אחר אולם‪ ,‬החליפו צורה וצבע‪ .‬משנשלמה‬
‫מלאכת השיפוץ בחדר אחד‪ ,‬מיד התפנה לפעילות הדיירים‪ .‬כך מצאו עצמם הדיירים ואנשי הצוות נעים‬
‫‪33‬‬
‫מחדר אוכל ישן לחדש‪ ,‬מחדר מלאכה זמני לקבוע‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬חיי היומיום זימנו הימצאות בתפאורות‬
‫ישנות וחדשות‪ ,‬מתחלפות במהירות ומנוגדות זו לזו‪.‬‬
‫בזמן שהתבצעו עבודות שיפוצים בקומת הלובי של המוסד‪ ,‬התבצעו גם עבודות שיפוצים בקומותיו‬
‫העליונות‪ ,‬קומות המגורים‪ .‬בגמר שיפוצה של הקומה העליונה ביותר‪ ,‬החלו עבודות השיפוץ בקומה‬
‫מתחתיה וכן הלאה‪ ,‬בסדר יורד‪ .‬קומות המגורים הישנות‪ ,‬בהן מקלחות ציבוריות‪ ,‬חדרים קטנים‬
‫ורצפה מהוהה‪ ,‬התחלפו והיו לקומות של דירות מרוהטות‪ ,‬סדורות לאורכו של מסדרון עשוי כעין רצפת‬
‫שיש‪ ,‬ובעלות מראה אסתטי הניכר בכל פינה‪ .‬בתום תקופת המחקר פחות מחצי ממספר הקומות‬
‫שופצו‪ .‬התגוררו בהן דיירים "חדשים"‪ .‬בקומות הישנות התגוררו כל הדיירים ה"וותיקים"‪ .‬שתיים‬
‫מתוכן‪ ,‬הנמוכות ביותר‪ ,‬כאמור‪ ,‬שימשו כמחלקות לדיירים המוגדרים "תשושים"‪.‬‬
‫פינויים והעברתם של דיירים "וותיקים" נעשתה בידי מקבלי ההחלטות בצוות‪ ,‬אך עיקר המלאכה‬
‫נעשתה בידי המוות‪ .‬דיירים "וותיקים" לא נטו להתגורר בקומות משופצות מפאת הדרישה לתוספת‬
‫משמעותית בתשלום החודשי‪ .‬משנפטרו רוב דיירי קומה‪ ,‬שהגיע תורה לשיפוץ‪ ,‬הועברו המעט שנותרו‬
‫לחדרים‪ ,‬שהתפנו מאותה סיבה בקומות נמוכות יותר‪ ,‬ולמחלקת ה"תשושים"‪ .‬אי יכולתו של המוסד‬
‫להכתיב תנאי תשלום חדשים לדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬גרמה לעיכוב במלאכת השיפוץ והאכלוס של‬
‫דיירים חדשים‪ ,‬אמידים יותר‪ .‬הדבר אילץ חיפוש דרכים נוספות‪ ,‬נסמכות על הגדרות תפקוד‬
‫לגיטימיות‪ .‬מלאכת ה"ניפוי" בידי המנהלת מתוארת לא בלי תחושה של תסכול‪" :‬ניפיתי ארבעים איש‬
‫מה"עצמאים" למקומות אחרים‪ ,‬ל"תשושים"‪ ,‬ל"סיעודי"‪ ,‬למקומות פרטיים‪ .‬המגמה בטווח הארוך‬
‫היא לאכלס דיירים ברמה גבוהה‪ .‬את לא יכולה להשאיר פה סמרטוטים וסמרטוטרים‪ .‬נניח יצחק‪,‬‬
‫לאט לאט הוא נהפך לאות ר' )נעשה כפוף(‪ .‬היה עוד אחד‪...‬את זוכרת את ההוא‪...‬גם היה "ר'"‪ .‬עד‬
‫שהסכים לעבור ל"תשושים" לקח לו המון זמן‪ .‬זה פשוט מפריע לאכלוס של מועמדים חדשים‪ ,‬אנשים‬
‫צעירים בני שבעים ושש‪ ,‬בריאים ועשירים‪ .‬מה אני דורשת? אני דורשת ‪ 800-700‬אלף שקל‪ .‬למה‬
‫שיבואו )מועמדים פוטנציאלים( לחלכאים‪ ,‬נדכאים‪ ,‬סמרטוטים וכפופים?!" המנהלת סיפרה כי ניסו‬
‫פעם להונות דיירת ולאשפזה בבית אבות סיעודי באומרם לה כי זהו בית חולים‪" .‬ברגע שנודע לאישה‬
‫הדבר‪ ,‬היא החלה לצעוק‪ ,‬ולדרוש שיחזירו אותה לבית האבות"‪" .‬שיטות" אלה של דילול הדיירים‬
‫ה"וותיקים" עומדות בניגוד חד לתיאורה המדויק‪ ,‬אך הארכאי‪ ,‬של דיירת וותיקה‪ ,‬ואולי ניתן להסבירן‬
‫על פי דבריה‪" :‬פעם היה לנו הרבה כסף והכל אזל‪...‬אבל הם )הנהלה( אומרים שהם לא זורקים בן‬
‫אדם‪ .‬פה מקבלים את כולם; את העשירים ואת העניים"‪ .‬את תחושת התסכול מבהירים במיוחד דברי‬
‫רכזת התרבות‪ ,‬מאחורי הקלעים‪" :‬ייקח אולי חמש שנים עד שאחרון ה"וותיקים" יעזוב‪ .‬זה סיפור‬
‫)קושי גדול( כאן ה"וותיקים"‪ .‬תראי את ההופעה שלהם‪...‬את יודעת‪ ,‬מוכרים דירות‪...‬אדם )חדש(‬
‫שנכנס מוכר כל מה שיש לו‪ ,‬רובם כך‪ .‬אז בשביל מה להיות כאן‪ ,‬אלוהים?!" נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי קצב‬
‫ההתקדמות בעבודות לחידוש ורענון פני המוסד נקבע כשיעור החולי ותמותת הדיירים‪ .‬שיעור "עבודת‬
‫המוות" קבע את שיעור "עבודת ההחייאה"‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫משנשלמה עבודת השיפוץ באזורים הציבוריים בקומת הלובי‪ ,‬והסתמנה תמונה עקבית ואחידה של‬
‫נוחות‪ ,‬הדר ואסתטיקה‪ ,‬התחדדה תחושת המעבריות בין חדש לישן; תחושה זו העתיקה מקומה למה‬
‫שבין ה 'ציבורי' ל 'פרטי'‪ .‬הדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬רוב דיירי המוסד‪ ,‬נעו בין מרחבי מפגש מחודשים ובין‬
‫מה שמכונה בפיהם ה"בית"‪ ,‬חדרם העומד מיושן‪ .‬לעומתם‪ ,‬עבור הדיירים ה"חדשים"‪ ,‬רצף ה'פרטי'‪-‬‬
‫'ציבורי'‪ ,‬במראות הנגלים לעין‪ ,‬אפשר תחושה של עקביות‪ .‬ניגוד זה בממד הפיזי בין הקומות‬
‫האמצעיות הישנות ושאר מרחבי המוסד‪ ,‬מעליהן ומתחתן‪ ,‬הפך אותן למעין מובלעת סמלית‪ ,‬שמקומה‬
‫לא יכירנה עוד‪ .‬הזירה הפרטית המוחשית נשאה סמנים של יושן‪ ,‬הזנחה וקדרות‪ ,‬סמלים אשר‬
‫מפניהם אפשר שהייתה מגנה במוסד כבית אבות ציבורי‪ .‬הדבר ניכר בתלונתה של דיירת וותיקה‪" :‬זה‬
‫חדר ישן ומרופט‪ ...‬אז אני יכולה להיות מרוצה?! קומה עשר עושים אותה יפה‪ ,‬לא שואלים אותי‪ .‬זה‬
‫ביזנס‪ .‬פה תקופה לא נורמלית"‪ .‬תוצאתה של מדיניות השינוי התגלתה כמשעתקת בצורה סימבולית‬
‫תהליכים חברתיים של הדרה ודחיקה של זקנים‪ ,‬כשחקנים חברתיים מיושנים אל תוככי ד' אמות‪,‬‬
‫העומדות כניגוד בינרי לחברתי‪ ,‬המתחדש ומשתנה‪ .‬עדות מעניינת לכך ניתן לראות בהתייחסותה של‬
‫המנהלת להופעתם החיצונית של דיירים "וותיקים"‪ ,‬אלה שאין ביכולתה למנוע את גישתם ללובי‬
‫החדש‪ .‬בהבהירה את הסיבה לבחירתן של כורסאות חדשות‪ ,‬עם משענות גבוהות‪ ,‬לעיתים כדי גובהם‬
‫של הדיירים‪ ,‬אמרה‪" :‬זה תוכנן כך בכוונה עם הארכיטקטית‪ ,‬שהכיסאות יהיו גבוהים‪ ,‬וישברו את‬
‫התמונה של הרבה דיירים‪ ,‬ערמה של דיירים ביחד‪...‬זה כדי שלא יראו אותם"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כשהסבירה‬
‫את הצורך בשולחנות גבוהים בפינת הלובי למשחקי הקלפים‪ ,‬ציינה כי דווקא שם היא רוצה שהדיירים‬
‫ייראו‪ .‬אלו דיירים מתפקדים‪ ,‬בדרך כלל לבושים היטב‪ ,‬והמשחק יוצר תחושה של פעילות נעימה‪ ,‬או‬
‫בלשונה‪" :‬אני רוצה שיראו שבבית יש פעילות"‪ .‬המנהלת השתמשה באסטרטגיות הסתרה וחשיפה‬
‫באותו אולם לובי גדול כדי ליצור עבור דיירים פוטנציאלים‪ ,‬המבקרים שם‪ ,‬תמונה אחידה של צעירות‬
‫ואופטימיות‪ .‬תפיסה זו הדריכה את תגובתה הזועמת לנוכח הירדמותו השכיחה של דייר בלובי‪ ,‬על‬
‫אחת מהכורסאות החדשות‪ .‬היא התקרבה אליו ועל פניה סבר חמור‪ .‬הוא‪ ,‬יודע למה לצפות‪ ,‬הקדים‬
‫לומר‪" :‬אני באמת מצטער‪ ,‬אני צריך לפנות לרופא ולשאול אותו מה אני צריך לעשות )כדי לא להירדם‬
‫בשעות היום(‪ .‬היא השיבה לו‪" :‬למה? אתה ראית שכל אחד הלך לשכב במיטה ואתה היית פה לבד‪.‬‬
‫תשכב במיטה ותישן!"‪ .‬הדייר ניסה להרגיעה בשאלו שאלה רטורית‪-‬אמפטית‪" :‬ואת רוצה שזה לא‬
‫יהיה פה?" היא השיבה במה שנראה היה חוסר סבלנות הולך וגובר‪ ,‬שכן אין זה לה עימות ראשון‪" :‬אני‬
‫רוצה שזה לא יהיה פה‪ .‬זה מאוד חשוב לי‪ .‬תעלה למעלה‪ .‬מה יש לך לעשות פה?! אין אף אחד‬
‫בצוהריים‪ .‬רק אתה‪ .‬תעלה לחדר‪ ,‬תקרא עיתון‪ ,‬תירדם קצת‪ ,‬שעה‪ ,‬תשתה קפה‪ ,‬תרד למטה‪ .‬זה סדר‬
‫יום טבעי! תודה!" אמרה בזעף ועזבה‪ .‬את האפיזודה הזו סיכם בפניי הדייר במילים‪" :‬היא מנסה‬
‫ליצור פה גוף של אנשים עם חיים גבוהים"‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫‪ 2.3.1.2‬דיירים‬
‫הגדרת אוכלוסיית יעד צעירה ואמידה יותר הכתיבה מניפולציות שיווקיות‪ ,‬אשר בצדן יצרו פיצול‬
‫תדמיתי בין דיירים "חדשים" ו"וותיקים"‪ .‬אסטרטגיות השיווק כללו שיתופם של דיירים פוטנציאליים‬
‫בשינוי הקונצפטואלי שעובר המוסד לאורך זמן‪ ,‬הגדרתם כאוכלוסיית יעד חדשה ומועדפת‪ ,‬ותפיסתם‬
‫כמובחנים מן האכלוסיה הוותיקה‪ .‬מנוף זה של הוצאת ישן מפני חדש‪ ,‬יצר "דיירים חדשים"‪ ,‬אשר‬
‫בקיאותם בפירטי השינויים שעובר המוסד‪ ,‬ואופייה של האוכלוסיה הוותיקה בו‪ ,‬שיווה להם מעין‬
‫מעמד של בעלי ברית לצוות‪ .‬דיירת חדשה‪ ,‬צעירה יחסית בגילה‪ ,‬התיישבה במתחם השמור לפקידי‬
‫הקבלה ואימהות הבית‪ ,‬והתלוננה על דיירים‪ ,‬שותפים שלה ושל בעלה לשולחן‪ .‬תלונותיה לבשו אופי‬
‫מכליל ביחס לדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬ה"ממלאים את הצלחות ואחר כך ממלאים את הכלבואיניק"‪ .‬אם‬
‫הבית הקשיבה ואמרה מספר פעמים‪" :‬למה אתם לא עוברים שולחן אם כל כך לא טוב לכם? אני‬
‫מוכנה להעביר אתכם"‪ .‬הדיירת סירבה‪ ,‬מחייכת במבוכה‪ ,‬ומציינת שכנראה גם הם מתחילים להתרגל‬
‫למצב‪ .‬הדיירת לא נזקקה לעזרתה המעשית של אם הבית‪ .‬דומה כי היא ראתה בה אוזן קשבת‬
‫למצוקותיה כדיירת מועדפת‪ ,‬הנאלצת להתחכך עם דיירים בעלי הרגלים רעים‪ .‬תפיסת הצוות את‬
‫הדיירים ה"וותיקים" כלקוחות‪ ,‬שמזה זמן איבדו את מקומם‪ ,‬הובעה בבהירות כמה חודשים לאחר‬
‫תום המחקר‪" :‬לנו יש בעיה עם הדיירים הוותיקים"‪ ,‬התבטאה רכזת התרבות‪ ,‬בכוונה הפעם לקושי‬
‫להכניס שינויים באופן הגשת שלוש הארוחות גם ל "וותיקים"‪ ,‬שאינם סובלים שינוי‪ ,‬וגם ל "חדשים"‪,‬‬
‫שלא מוכנים להסתגל לקיים; "אז אנחנו הולכים על גם מזה וגם מזה‪ ,‬שזה הכי גרוע‪ .‬זאת אומרת‪,‬‬
‫שעד שהדור הזה‪ ,‬סליחה על הביטוי‪ ,‬לא יעבור מכאן‪ ,‬אנחנו בצרה‪ .‬זה מפריע לדיירים "חדשים"‬
‫להיכנס לכאן‪ .‬זה מרתיע"‪ .‬לא היה קשה לנחש לאיזה מן ה"צדדים" מתועלים רגשי האמפטיה שלה‪.‬‬
‫במהלכן של פעולות חברתיות ושלוש הארוחות בחדר האוכל‪ ,‬התפצלו הדיירים לתת‪-‬קבוצות נבדלות‬
‫ברמת בקיאותן בסוד המעברים המתרחשים במוסד‪ .‬המדיניות המבחינה יצרה פסיפס אנושי של יודעי‬
‫דבר ומתעלמים‪ ,‬מקורבים ומרוחקים‪ .‬באחת מן הארוחות הסתובבה בחדר האוכל אישה זרה‪,‬‬
‫מועמדת לכניסה לבית האבות‪ .‬היא סיפרה לי כי בהנהלה הבטיחו לה כי לאחרונה מכניסים דיירים‬
‫צעירים יותר‪ .‬בנימה הבוטחת בדברים ששמעה זה עתה‪ ,‬הדגישה כי היא אישה עצמאית וכי אין היא‬
‫חייבת להשתתף בפעילות הדיירים במוסד‪ .‬היא כן תגיד "שלום‪ ,‬שלום" אבל אין היא חייבת "להיות‬
‫בחברות עם האנשים האלה‪ ,‬הזקנים"‪ .‬על נימה ישירה יותר ליחס הדיפרנציאלי לדיירים "חדשים"‬
‫ו"וותיקים" אנו יכולים ללמוד מדבריה של המנהלת לביתה של אחת הדיירות החדשות‪ .‬הדברים‬
‫נאמרו בנוכחותן של דיירות וותיקות‪" :‬את יודעת שאנו בקשנו מאמא שלך להיות דוגמנית )להכנת‬
‫פרוספקט של בית האבות(?! גם החדר דוגמא וגם האמא דוגמא"‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫‪ 2.3.1.3‬קטגוריות טיפול‬
‫מדיניות ה "הצערה" שנקט המוסד הכתיבה שינוי בהיצעי סוגי הטיפול‪ .‬לאורך כל תקופת המחקר‬
‫התקיימו שתי קבוצות מובחנות על פי רמת תפקוד‪" :‬עצמאים" ו"תשושים"‪ .‬דיירים המתאימים ברמת‬
‫תפקודם לקטגוריית "סיעודיים"‪ ,‬הועברו למוסד סיעודי‪ ,‬השייך‪ ,‬כאמור‪ ,‬לאותה רשת בתי‪-‬אבות‪ .‬כמה‬
‫חודשים לאחר תום המחקר הסתמנה תוכנית חדשה ‪ -‬צמצום וסגירה של מחלקות ה"תשושים"‪,‬‬
‫והמרתן במחלקות "סיעודיות"‪ .‬דיירים‪ ,‬השייכים לקטגוריית ה"תשושים"‪ ,‬כקטגוריית ביניים בין‬
‫"עצמאיים" ו"סיעודיים"‪ ,‬יקבלו טיפול פרטי בדירותיהם‪ .‬משמעות הדבר היא כי דיירים ייחשבו‬
‫"עצמאים" לאורך זמן‪ ,‬ללא קטגוריית ביניים‪ ,‬עד לכניסתם למחלקה סופנית‪ ,‬המחלקה ה"סיעודית"‪.‬‬
‫מעבר המוסד מקטגוריה של "מוסד ציבורי" לקטגוריה של "מוסד פרטי"‪ ,‬הפועל על בסיס רווח‪ ,‬מגלגל‬
‫את האחריות הכלכלית לטיפול ב"תשושים" על הדיירים עצמם‪ ,‬ובסופו של חשבון מרוויח מן העלות‬
‫הגבוהה של הטיפול ה"סיעודי"‪ .‬היבט זה בהגדרה המחודשת של שירותים ועלויות‪ ,‬הביא באופן‬
‫פרדוכסלי להכללתה של קטגוריית טיפול ביורוקרטית )"סיעודי"(‪ ,‬שמשמעותה על פי רוב סופנות‪,‬‬
‫ואשר עד כה הייתה חיצונית למוסד המיושן‪ .‬ואכן‪ ,‬יחסם של הדיירים לבית אבות סיעודי מתמצא‪,‬‬
‫לדברי המנהלת‪ ,‬ברגש פחד‪" :‬הדיירים לא מוכנים לשמוע על הסיעודי‪ .‬בשבילם זה מקום שמתים בו‪.‬‬
‫הם מעדיפים להישאר כאן‪ ,‬רק לא להגיע לשם"‪ .‬לאור נושא המחקר‪ ,‬וממצאים שאספתי אודות‬
‫הגדרת הנחקרים את זירת חייהם בהווה‪ ,‬נראה כי מימושה של "תוכנית מגירה" זו ראוי להמשך‬
‫התבוננות אנתרופולוגית‪.‬‬
‫‪ 2.3.1.4‬הרכב הצוות ועבודתו‬
‫על מנת להשלים את תמונת המעברים המאפיינת את המוסד‪ ,‬אנו שבים אל השינויים שנערכו בהרכב‬
‫אנשי הצוות‪ .‬הליך פיטורין מהיר ובוטה של אנשי מנהלה‪ ,‬והחלפתם בתת‪-‬קבוצה אחרת‪ ,‬זרו פחד‬
‫בקרב אנשי צוות בדרגים נמוכים יותר‪ .‬בנוסף לאופיו של ההליך‪ ,‬גם תכתיביה הנוקשים של המנהלת‬
‫החדשה יצרו תגובות‪-‬נגד מגנניות ואווירה של חשד בקרב העובדים‪ .‬אלה חשו כי מצרים את צעדיהם‬
‫וכי פיטורין עלולים להפוך למציאות פתע‪ .‬השינויים הארגוניים המסיביים ערערו את מעמדם של‬
‫העובדים ה"וותיקים"‪ ,‬מאתגרים שיטות עבודה ישנות והגדרות סובייקטיביות של שליטה‪ .‬המנהלת‬
‫ציינה בפניי כי מוטלת עליה אחריות רבה‪ ,‬אך לצערה היא נטולת סמכויות באשר לקידום עובדים או‬
‫פיטוריהם‪ .‬על תלונות הדיירים בנוגע לאיכות המזון אמרה‪" :‬הלוואי והייתי יכולה להחליף את הצוות‬
‫במטבח בשירותי קייטרינג"‪ .‬צוות שלם ביקשה להחליף לטובת רעיון חדש‪ .‬להערכתה רבים מן‬
‫העובדים אינם מקצועיים ובעלי מוטיבציה נמוכה‪ .‬היא הייתה מאושרת‪ ,‬לדבריה‪ ,‬אם היה בידה לפטר‬
‫ולו חמישה מהם‪ .‬הם‪ ,‬לדבריה‪' ,‬תוקעים מקלות בעגלה שלה'‪.‬‬
‫פקיד קבלה סיפר כי "פעם" היה מעביר את המשמרת בלוויית חבריו‪ .‬מבקש להדגיש כי היום הוא עובד‬
‫תחת פיקוח‪ ,‬אמר‪" :‬זה לא כמו עכשיו‪ ,‬כל דבר שואלים "מי בא?"‪ .‬דוגמא ברורה מאוד לחשש מפיקוח‬
‫על עבודה קיבלתי בשלב מוקדם במחקר‪ ,‬בשהותי בלילה במחלקת ה"תשושים"; במהלך השעה‬
‫‪37‬‬
‫הארוכה בה ישבתי שם‪ ,‬צופה בטלויזיה ובתנועתם הדלילה מאוד של הדיירים‪ ,‬התחלפו אחיות‬
‫המשמרת‪ .‬כל אחת בתורה ניגשה אליי‪ ,‬ושאלה מי אני‪ .‬הצגתי עצמי בכל פעם והזכרתי‪ ,‬בין השאר‪ ,‬את‬
‫המילה "חוקרת"‪ .‬כמה ימים לאחר מכן ניגשה אליי אחת האחיות וסיפרה כי בתשובתי זו המילה‬
‫"חוקרת" יצרה תחושה של לחץ בקרב האחיות‪ .‬הן טעו לחשוב כי אני חוקרת מהמשטרה‪ .‬היא הדגישה‬
‫כי יש הבדל גדול בין הביטוי "עורכת מחקר" ובין "חוקרת"‪ .‬עם התפתחות השיחה בינינו היא התרככה‬
‫קמעא‪ ,‬והודתה כי חשש האחיות קיים על רקע החילופין שהיו בצוות ההנהלה‪" :‬האחיות חשות‬
‫שמשגיחים עליהן כל הזמן וזה לא נעים‪ .‬האחות שראית היום‪ ,‬למשל‪ ,‬לא תמשיך לעבוד כאן‪ .‬זורקים‬
‫אותה כי יש לה פה גדול"‪ .‬פעם אחת שיתפה אותי המנהלת בפיטורי עובדת ניקיון ערביה‪ ,‬הליך הנכלל‬
‫בהגדרת סמכותה‪ .‬הפיטורין התבצעו בעקבות אזהרות מפורשות של עובדים לא לקבל מתנות כסף או‬
‫שוות‪-‬כסף מדיירים‪" :‬היום פיטרנו עובדת ניקיון‪ ,‬שנודע לנו שהיא לוקחת כסף מדיירים שהיא מנקה‬
‫אצלם‪ .‬היא לוקחת חמישה שקלים כל פעם"‪ .‬העניין מיהר לעשות לו כנפיים‪ .‬לפעם אחרת אחת‬
‫מאימהות הבית נשאה עציץ שקיבלה אל שולחנה‪ .‬היא סיפרה לפקידת הקבלה‪" :‬חלילה אין זו מתנה‬
‫מדייר אלא ממטפלת"‪ .‬השיבה הפקידה הוותיקה‪" :‬לא מרשים כלום‪ .‬השנה כלום‪ .‬מה נגיד‬
‫לך‪...‬הדיירים אומרים‪" :‬חבל שהשנה שום דבר אתם לא מקבלים"‪ .‬כל חג הם נותנים שוקולדים‪ .‬עוד‬
‫הוסיפה אם הבית‪" :‬לפני חודש עובדת ערביה קיבלה חמישה שקלים מדייר‪ .‬תוך רבע שעה היא‬
‫פוטרה"‪.‬‬
‫תמונת יחסי הכוח התהפכה‪ ,‬זמן לא רב לאחר שהסתיימה עבודת השדה‪ .‬באחד מביקוריי המאוחרים‬
‫בבית האבות‪ ,‬סיפרה לי המנהלת‪ ,‬לא בלי מרירות בקולה‪ ,‬כי היא מפוטרת‪ .‬פקיד הקבלה גילה את אזני‬
‫בציינו כי העובדים הפעם התלוננו ודרשו להחליפה‪ .‬הם לא יכלו עוד לשאת את סגנון הפיקוח‬
‫והדרישות החדשות‪" .‬היא )המנהלת( נכנסה לחדר האוכל‪ ,‬נטלה את המיקרופון‪ ,‬והודיעה לדיירים‪:‬‬
‫"היום אני עוזבת אתכם‪ ,‬אני חייבת לעזוב""‪ ,‬סיפרה רכזת התרבות‪ ,‬ועוד קבלה‪" :‬לא היה מישהו לידה‬
‫שתאמר שהיא מעבירה לו את התפקיד"‪ .‬באותה העת החל לאייש את המשרה הפנויה מנהל זמני‪ .‬חש‬
‫במצוקת הדיירים‪ ,‬אמר להם‪" :‬אל תדאגו‪ ,‬אני פה"‪ .‬הוא מסר להם מספר טלפון פרטי שלו‪ ,‬מחוץ‬
‫למוסד‪ ,‬מפצה בהגדרת נגישותו‪.‬‬
‫תמורות מהותיות בהרכב הצוות והעובדים הפכו לאפשרות מוחשית‪ ,‬ממשיות כתמורות התמידיות‬
‫בהרכב אוכלוסית הדיירים‪" .‬בישיבה עם ההנהלה והצוות בעניין המעבר של בית האבות לדיור מוגן"‪,‬‬
‫ציינה חברת צוות‪" ,‬הבנו שמדובר בפיטורין"‪ .‬פעמים פיטורין חברו לפטירה באווירה בה נעדרה תחושת‬
‫"קביעות" במיקרוקוסמוס המוסדי‪ .‬אנו נראה כי לא רק זיקת שינוי קיימת בין פיטורין ופטירה‪ ,‬אלא‬
‫גם זיקה סיבתית עקיפה‪ ,‬בה דומה כי תמותת דיירים משפיעה על התנהגותם של העובדים‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫‪ 2.3.2‬טוטאליות‬
‫יש בה במציאות‪-‬מוסד לתרום להבנתנו את התמודדותם של בני אדם עם המוות‪ .‬טבעה של‬
‫הטוטאליות בחיי הנחקרים מוגדר כאן כתוצר כלאיים בין הגדרתו של גופמן )‪ (Goffman, 1961‬ל"מוסד‬
‫הטוטאלי" והגדרתו של קוסר )‪ (Coser, 1974‬ל"מוסד התובעני"‪ .‬גופמן מתמקד בסידורים הפיזיים‪,‬‬
‫המבחינים בין החוסה לעולם החיצוני‪ ,‬ואילו מוסדות תובעניים נסמכים בעיקר על מנגנונים לא‪-‬פיזיים‬
‫ליצירת הפרדה וגבולות סימבוליים‪ .‬הגבולות המושגים במוסדות תובעניים מצטיירים אטומים יותר‪.‬‬
‫ההצטרפות למוסד תובעני בעיקרה הנה וולונטרית‪ ,‬ומשהצטרף‪ ,‬נתון הפרט ללחצים על מנת להחליש‬
‫את הקשרים שלו עם העולם החיצון‪ .‬בכך מאופיינות כתות דתיות‪ ,‬למשל‪ .‬השאיפה להשיג רמת‬
‫מחויבות גבוהה ונאמנות של החברים עומדת ביסוד לחצים אלו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬במוסד טוטאלי‪ ,‬מעצם‬
‫שליטתו על מכלול היבטי חייהם של חוסיו‪ ,‬מתרופפים קשריהם עם העולם החיצון‪ .‬הדבר מסתייע‬
‫בתנאים פיזיים‪ ,‬המפרים את הגבולות בין ספירות המשחק‪ ,‬השינה והעבודה בתוככי המרחב המוסדי‪.‬‬
‫הדרישה לציות וקונפורמיות מכוונת להסדיר חיי יומיום של טיפול תוך חיסכון במשאבים‪.‬‬
‫דימויים המשמשים בידי כמה מן הדיירים‪ ,‬מרמזים על זיהוים של לחצים לציות ועמידה בסדרי‬
‫המוסד הכובלים‪ ,‬ומעידים על השוואתו למוסדות טוטאליים אחרים‪ .‬רפאל אמר לי באחת הפעמים‪:‬‬
‫"אני מרגיש כמו שבוי‪ .‬לא כל אחד עושה מה שהוא רוצה‪ .‬זה כמו משטר‪ .‬הייתי שבוי פעם‪ .‬אתה נמצא‬
‫במצב כזה…לא להרעיש‪ ,‬לא להשתולל‪ .‬יש פה משטר"‪ .‬מלותיו "להרעיש" ו"להשתולל"‪ ,‬הנקשרות‬
‫לעולם הילדות והנעורים‪ ,‬ממחישות ביתר שאת את התנגדותו למצב בו הוא חי‪ .‬אותו דימוי שימש דייר‬
‫אחר במרדנותו נגד תכתיבים בלתי אמפטיים‪ ,‬הגוזרים עליו להימצא במחלקת ה"תשושים"‪ .‬כך הוא‬
‫אמר בקול בוכים‪" :‬אני מקווה שביום חמישי אלך הביתה )לדירתו(‪ .‬הרופא הבטיח לי‪ .‬אם לא‪ ,‬אני‬
‫אשתחרר ואברח‪ .‬אני אלך למשטרה ואגיד שסגרו אותי…" שלא על דרך הדימוי‪ ,‬ובניסיון להסב את‬
‫תשומת לבי לשימוש במילים‪ ,‬אמרה לי בפסקנות אחת האינפורמנטיות‪" :‬את מתעניינת באופן בו אנו‬
‫מנהלים את חיינו…מנהלים?! אנחנו מנוהלים!" ומכאן ואילך הבהירה את כוונתה בהזכירה את מועדי‬
‫האכילה בחדר האוכל‪ ,‬את המכבסה ושאר השירותים היומיומיים הנקבעים על ידי המוסד‪ .‬דיירת‪,‬‬
‫שישבה בסמוך‪ ,‬ביטאה התנגדותה למה שפירשה כגישה פסימית‪ ,‬אך דווקא התנגדות זאת ממחישה‬
‫עד כמה מצומצם חופש הבחירה‪" :‬נכון‪ ,‬קובעים מתי לאכול‪ ,‬אבל יש לך עוד הרבה לקבוע לעצמך‪ .‬יש‬
‫לך חופש להחליט בתוכך"‪ .‬החופש בדבריה נסוג אל תוככי המרחבים המנטליים הסובייקטיביים‪ ,‬כיוון‬
‫שאין הוא מתקיים בסידורים האובייקטיביים בחיי היומיום‪.‬‬
‫הדרישה לציות וקונפורמיות בבית האבות אינה עומדת לעצמה‪ .‬היא קשורה קשר הדוק בחסכון‬
‫במשאבים חומריים וכוח אדם; על החוסים להתאים עצמם לסדרים המבוססים על מחייתה לאורך‬
‫זמן של קבוצה גדולה‪ .‬ככל שהמשאבים הללו נוגעים לרווחתם של החוסים ‪ -‬כך לא אחת מסתמנות‬
‫משמעויות של דה‪-‬הומניזציה בצד טיפול ושמירה על סדר‪ .‬דימויים של חסות והשוואה למוסדות‬
‫דומים מופיעים אז בעוצמה‪ ,‬פורצים את סכר שתיקתם של דיירים בודדים‪ .‬ישראל ממחלקת‬
‫‪39‬‬
‫ה"תשושים" סיפר כי לא יכל לה להשפלה שחש באחת מארוחות הצוהריים‪ ,‬כשראה כי במקום לקבל‬
‫מלפפון חמוץ‪ ,‬חילקו להם "בדלי מלפפון"‪" :‬זה חרה לי‪ .‬עד כדי כך?! זה לא לטעימה‪ .‬אמרתי לאחות‪:‬‬
‫"הביטי‪ ,‬ככה זה צריך להיות?! אני מוחה נגד זה"! היא אמרה‪" :‬אתה יכול לבקש עוד"‪ .‬השבתי לה‬
‫בכעס‪" :‬אני לא כאן בתקן של שנורר‪ .‬אם נותנים משהו‪ ,‬אז שיתנו כמו שצריך לתת לבן אדם‪ ,‬בגודלו‬
‫ובתוכנו ובטעמו""‪ .‬ישראל תאר גם כי האחות נתנה הוראה לצוות המטבח לחלק קופסאות לבן‬
‫פתוחות לדיירים ה"תשושים"‪ ,‬כדי למנוע מצב בו הם ייקחו את הקופסא לחדרם ויאכלו שם‪" :‬אמרתי‬
‫לה‪" :‬אם עכשיו אני אוכל ואני שבע‪ ,‬אבל בשעה שמונה בערב אני מת‪ ,‬רוצה לשתות משהו‪ ,‬אז עכשיו‬
‫אני מוכרח לשתות?! למה? אנחנו לא אנשים?!" פונה אליי‪ ,‬אמר‪" ,‬פעם ראשונה מישהו דיבר‪ .‬היו כל כך‬
‫הרבה דברים‪ ,‬מן דיקטטורה כזאת‪ ,‬סדר‪ ,‬שאני לא סובל‪ .‬האחות הזאת היא כמו בצבא‪ ,‬רסרי"ת‪ .‬את‬
‫בתוך עצמך דוחה אותה‪ .‬אתה מרגיש כמו אסיר"‪.‬‬
‫הדיירים חשים עצמם כשבויים‪ ,‬אסירים או חיילים‪ ,‬הנתונים למרותו של משטר‪ ,‬הפוקד עליהם ומנהל‬
‫אותם‪ .‬דימויים אלה מציירים באותה העת גם קפדנות מוסדית וגם תחושת ניתוק מגורמים מתגמלים‬
‫בסביבה החיצונית – שהם בבחינת תרופה להגדרת החסות‪ .‬הדבר ניכר בהתייחסותם לבית הפרטי‬
‫כנשוא אובדן בלתי הפיך – אובדן של צורת חיים‪ ,‬בה התקיים איזון בינם לבין הסביבה‪" .‬כאן את‬
‫צריכה להתרגל לחיים אחרים לגמרי"‪ ,‬הסבירה לי דיירת‪" ,‬בבית יש לך סדר יום‪ .‬את הולכת פה‪ ,‬את‬
‫הולכת שם‪ ,‬את הולכת לקניות‪ .‬פה את קמה בבוקר…‪.‬מה יש לך לעשות?! להתרחץ ולהתלבש ולרדת‬
‫בשמונה לאכול‪ .‬אחר כך יש חוג‪ .‬אחרי החוג את הולכת לחדר או לחוג אחר"‪ .‬כשהתלוננה על שגרת‬
‫היומיום‪ ,‬הערתי כי אף אחד אינו מכריח אותה ללכת לחוג בו היא משתתפת‪ .‬למרות שהסכימה עמי‬
‫הוסיפה‪" :‬אם אני לא אלך לחוג אז מה אני אעשה? בחדר? שוב?" כך ציירה כעין מעגל פעילות שגור‬
‫שאין יציאה ממנו‪ .‬הדרך היחידה לבסס איזון בין הפנים לחוץ היא בשבירת משטר הזמן‪ ,‬שיוצרות‬
‫שלוש הארוחות במוסד‪ .‬התלות בהן קושרת אף את הניידים שבדיירים בחבל קצר לסביבתו המיידית‬
‫של המוסד‪ ,‬וממילא מבססת את מעורבותם גם בפעילויות אחרות‪ ,‬הקיימות במסגרתו‪ ,‬מטה את‬
‫תשומת הלב פנימה‪ ,‬ועוקרת אותם מן החיים שמעבר לגדר‪ .‬כשהצעתי לדייר לטייל איתי רגלית מחוץ‬
‫לשטח המוסד‪ ,‬אמר‪" :‬את יודעת‪ ,‬אנחנו פה כבולים‪ .‬עוד מעט פה תהיה ארוחת ערב‪ .‬עכשיו חמש וחצי‪.‬‬
‫יש לנו עוד חצי שעה לארוחת ערב"‪ .‬טיולנו לא הרחיק לכת‪ ,‬גם במחוזות העניין בהן עסקה השיחה‪.‬‬
‫רמת חפיפה גבוהה מתקיימת בין הגדרות המוסד ה"טוטאלי" ו"התובעני" ביחס למקורות הזהות של‬
‫המשתייכים; האינטרס המוסדי למזער קונפליקטים במסגרתו גורם לבידוד מיחסים מתחרים‪ ,‬וכך‬
‫מנשל את המשתייכים מעוגנים לבניין הזהות החברתית‪ .‬כך‪ ,‬הם מוצאים עצמם תלויים בעולם‬
‫סימבולי מוגבל‪ .‬ה"טוטאלי" וה"תובעני" שולטים‪ ,‬כל אחד בדרכו‪ ,‬בהגדרת הזהות החברתית של‬
‫המשתתפים כמו בהגדרת זהותם העצמית‪ .‬מנגנונים סימבוליים‪ ,‬בין אם הם נסמכים פחות או יותר על‬
‫תשתית של סידורים מרחביים‪ ,‬הם יוצרים חומות גבוהות סביב שיח פנימי‪ .‬בין קונפורמיות לנאמנות‬
‫קבוצתית של שותפי‪-‬גורל‪ ,‬מצויים נחקרי עבודה זו בתווך; אבקש להראות כי בית האבות בעמדו‬
‫‪40‬‬
‫כמוסד תובעני מבודד אותם ומגן עליהם מכל שיח מתחרה‪ ,‬ובעמדו כמוסד טוטאלי מאפשר יותר מכל‬
‫הצפה וביסוס של השיח הפנימי בכל אחת מפינותיו‪.‬‬
‫בעבודה זו יעשה שימוש במושג 'טוטאליות' כדי לרמוז על תרומתו התיאורטית של גופמן להבנת‬
‫המציאות התובענית אליה נקלעו הנחקרים במוסד‪ ,‬המופיע מלכתחילה כמרחב פיזי‪ .‬במילים אחרות‪,‬‬
‫הדרישה לנאמנות ולמחויבות מופעלת בעיקר מצד הדיירים עצמם‪ ,‬השותפים בשיח‪ .‬מציאות טוטאלית‬
‫יוצרת הכרח ‪ -‬קירוב בין האדם להקשר בו הוא חי‪ .‬אין הוא יכול למלט את זהותו וחוויותיו האישיות‬
‫ממציאות זו‪ .‬בלא גוזמה‪ ,‬תאר זאת האינפורמנט ישראל במילים‪" :‬לפעמים אני חושב שאנחנו נמצאים‬
‫כאן על תקן של תרנגולות‪ .‬אוכלים וישנים‪ .‬אפילו לא מנקים אשפה‪ ,‬כי הכל סגור בלול"‪ .‬ה"אשפה"‪ ,‬על‬
‫דרך ההשאלה‪ ,‬היא כל מה שמיוצר בעולם חווייתי סגור‪ .‬הדייר מודבק במאפייניו של ההקשר‪ .‬הוא‬
‫שבוי של הוויה‪ .‬משמעות הדבר אינה רק וויתור על זהות קודמת וחופשית אלא פינוי מאולץ של מקום‬
‫למוות בתוך הזהות החדשה‪.‬‬
‫רטוריקה כלשהי במוסד טוטאלי היא פרקטיקה חברתית דיפוסית‪ ,‬המצויה בכל‪ .‬היא ביסוד הבניין‬
‫ליחסים חברתיים ותפיסות עולם‪ .‬רטוריקה על מוות בקרב נחקרים בשלבים אחרונים של חייהם‪ ,‬היא‬
‫פרקטיקה הנושאת ונותנת עם סמל לחוויה קיומית טוטאלית‪ .‬וככל שעצום זה מתעצמת זו; טוטאליות‬
‫תימת המוות מצטרפת לטוטאליות תנאי החיים במוסד ביצירת אינטנסיביות של שיח ‪ -‬תודעה אחידה‬
‫ומשותפת‪ .‬סדרי החיים בבית האבות הביאו דיירים לטעון כי הם במצב של "חוסר יוזמה בשביל‬
‫להתייחס למשהו"‪ .‬אינפורמנט סיפר‪" :‬הבנליות מוציאה ממני את תאוות החיים"‪ .‬במציאות חייהם‬
‫של הנחקרים קיימת העצמה סלקטיבית של חוויות‪ ,‬ההורסת "חלקות טובות" של ענייני חיים אחרים‪.‬‬
‫העצמה זו משמשת כעין "זכוכית מגדלת"‪ ,‬המאפשרת לנו להתבונן בהתגלמויות מובהקות של‬
‫התייחסות אנושית למוות‪.‬‬
‫‪ 2.3.3‬מעבריות‪ ,‬טוטאליות‪ ,‬מוות ומודל זהות‬
‫מעברים בחיי היומיום של הדיירים‪ ,‬כפי שתוארו עד כה‪ ,‬אין בכוחם לטשטש את אופיו הטוטאלי של‬
‫ההקשר‪ .‬גופמן )‪ (Goffman, 1961‬מגדיר מוסד טוטאלי כשולט בכל היבטי החיים של חוסיו‪ ,‬בו נעדרים‬
‫הגבולות המפרידים בין ספירות פעילות שונות‪ .‬הגדרה זו אינה נוגעת כלל לרצף דינמיות‪-‬סטטיות‪ ,‬אלא‬
‫לרצף דומיננטיות‪-‬רצסיביות‪ ,‬בזיקה שבין המוסד לחוסה ‪ -‬אינדיוידואל העומד לעצמו‪ .‬ואכן‪ ,‬על אף‬
‫הביטויים הברורים‪ ,‬מצד חברי צוות‪ ,‬להעדפתם של דיירים חדשים‪ ,‬אמידים וצעירים יותר‪ ,‬האחרונים‬
‫החזיקו בתפיסה דואלית מטרידה‪ .‬כשהציגו עצמם אמרו‪" :‬אנחנו חדשים‪ ,‬אנחנו יותר צעירים‪...‬אנחנו‬
‫פורצים את כל המוסכמות שהיו )כאן( אבל לא נותנים לנו‪ .‬הם אוהבים לנהל את הבית כמו שניהלו‬
‫אותו מימי‪...‬הם אמרו לנו "תיקחו בחשבון שאתם חוסים פה"‪ .‬כן‪ ,‬מישהו בכיר בצוות אמר את‬
‫זה‪...‬אבל חוסים הם אלה שבמוסדות סגורים"‪ .‬דיירת המשתייכת לקליקת ה"חדשים" חידדה נקודה‬
‫‪41‬‬
‫זו יותר‪ ,‬באומרה‪" :‬הם לא נותנים הכל‪ .‬הם נתנו את הדבר העיקרי של השיפוצים‪ ,‬שזה ימשוך אנשים‪,‬‬
‫אבל ההתייחסות‪ ,‬הם לא נותנים את זה"‪ .‬ניסיון הפרטתו הכלכלית של המוסד מחד‪ ,‬והתמדת‬
‫מאפייניו הסגרגטיביים‪-‬ציבוריים מאידך‪ ,‬מרמזים על שעתוק חלקי של מגמות חברתיות החיצוניות לו‪.‬‬
‫מבחינת פיזור מוסדות לקשישים על הצירים סגרגציה‪-‬אינטגרציה הומניזציה‪-‬דה‪-‬הומניזציה )‬
‫‪Hazan,‬‬
‫‪ ,(1994‬ייתכן כי עיקרו של השינוי בזהות המוסדית בטווח הארוך; מעבר ממוסד סגרגטיבי‪-‬לא‪-‬הומני‬
‫למוסד סגרגטיבי‪-‬הומני‪ .‬עם זאת עלינו לזכור כי המגמה המסתמנת לקראת שינוי זהותו הארגונית של‬
‫המוסד‪ ,‬לא הושלמה במהלך תקופת המחקר‪ .‬הדיירים הגיבו ל 'מגמה'‪ ,‬מבלי שהשתנתה זהותם‬
‫כחוסים במוסד‪.‬‬
‫דבריהם של הדיירים ה"חדשים" על ייחסן של אימהות הבית להיעדרם מן הארוחות‪ ,‬שהן ציר מרכזי‬
‫על פיו ערוך סדר היום המוסדי‪ ,‬מלמדים על כוחו של התמד לנוכח תהליכי שינוי; רוב דיירי המוסד‬
‫קונפורמיים לסדר יום קבוע‪:‬‬
‫ב ו ק ר‪:‬‬
‫‪ 7:30‬ישיבת דיירים בלובי‬
‫‪ 8:00‬ארוחת בוקר‬
‫‪" 12:00-8:30‬תעסוקה" ‪ -‬פעילות בחוגי מלאכה‬
‫יום אחד בשבוע ניתנות הרצאות במסגרת ה"מכללה" לדיירים "עצמאיים"‬
‫בשעות הבוקר מטפלות מסייעות ברחיצת דיירים‪.‬‬
‫צ ו ה ר י י ם‪:‬‬
‫‪ 12:00‬ישיבת דיירים בלובי‬
‫‪ 13:10-12:00‬ארוחת צוהריים‬
‫‪ 13:30-13:10‬ישיבת דיירים בלובי‬
‫‪ 16:00-13:30‬מנוחת צוהריים בחדרים‬
‫א ח ר ה צ ו ה ר י י ם‪:‬‬
‫‪ 18:00-16:00‬ביקורים של בני משפחה‪ ,‬צפייה בטלויזיה‪ ,‬טיולים בגן‬
‫ע ר ב‪:‬‬
‫‪ 18:30-18:00‬ארוחת ערב‬
‫‪ 19:30-18:30‬הרצאה‬
‫‪42‬‬
‫על עובדה מוסדית זו התלוננו הדיירים ה"חדשים"‪ ,‬כמי שהתנו את כניסתם למוסד בניהול חיים מחוץ‬
‫לזמן הכופה‪" :‬מטרטרים אותנו עם הנוכחות‪ .‬לקח לאימהות הבית יותר מחודש לקלוט שאנחנו לא‬
‫בכל הארוחות פה‪ .‬כל יום בארוחת בוקר ובארוחת ערב הן מתקשרות ואומרות‪" :‬איפה אתם? לא‬
‫ירדתם לאכול"‪ .‬תודה לאל‪ ,‬עכשיו הן יודעות‪ .‬אנחנו יוצאים פעמיים בשבוע לבוקר שלם‪ .‬האינטרקום‬
‫שבודק אם אנחנו עוד בחיים לא צפצף בבוקר‪...‬כשחזרנו בצוהריים אם הבית אמרה לי "אמא‪ ,‬איפה‬
‫הייתם?"‬
‫שינויים במדיניות המוסדית היו המאוחרים ביותר לתת אותותיהם בשגרת המוסד‪ .‬זו הסיבה מדוע‬
‫מעבריות‪ ,‬יותר מאשר השלכותיה הסופיות‪ ,‬תיחשב כמגמה דומיננטית בחיי הדיירים‪ .‬רוב דיירי‬
‫המוסד‪ ,‬כעין "דור מדבר" הולך וכלה‪ ,‬נמצאו מוחזקים בזהות ישנה‪ ,‬ולכן הם בבחינת תושבים‬
‫ה'משנים מקום אך לא משנים מזל'‪ .‬מעתה מצטרפת נטייה זו לעובדת המוות של דיירים ומאירה אותה‬
‫באור אחר‪ .‬נקל יהיה להראות כי מעבריות‪ ,‬השולטת בכל היבטי החיים במוסד טוטאלי‪ ,‬תשלוט בכל‬
‫היבטי חוויית המוות בבית אבות‪.‬‬
‫אף שלא חל שינוי פורמלי בזהות הארגונית של המוסד‪ ,‬זירות חיי היומיום היו משופעות בסממני‬
‫מעבר‪ ,‬מאלצים את הדיירים להגיב‪ .‬חדר אוכל זמני‪ ,‬חומרי בנייה‪ ,‬כלי עבודה‪ ,‬תיקרה גלויה ומעברי‪-‬‬
‫בטיחות מאולתרים בלובי ובמרחבים אחרים‪ ,‬מחוללים תפיסה התהוות‪ ,‬תהליך‪ ,‬היעדר וודאות‪,‬‬
‫וכיווניות‪ .‬זהו גם רישומן של "הצהרות כוונות" של המנהלת וניסיונות "מוזרים"‪ ,‬ורווי בקורת בצד‬
‫הדיירים‪ ,‬להכניס שינויים בסדרי חייהם‪ .‬השיפוצים והתמורות הותירו את הדיירים ללא מקום וללא‬
‫מנוחה‪ .‬אם מלכתחילה ביקשו להם מקלט לעת מוות‪ ,‬כפי שסוברת אחת הגישות לנסיגה חברתית )‬
‫‪ ,(Lieberman & Tobin, 1983‬הרי חיו כנגזלים‪" .‬מה הולכים לבנות ולפוצץ אנשים?!" זעם רפאל‪" ,‬שבעה‬
‫חודשים דופקים לך על הראש כל הזמן בלי הפסקה"‪ .‬מחקה את קריאתם של דפיקות הפטיש אמר‪" :‬‬
‫כל הזמן צא‪ ,‬צא‪ ,‬צא…" מראותיו של המוסד העידו על היותו פרוץ‪ ,‬וסימלו גם את הפקרת תדמיתו‬
‫הציבורית בעיניהם‪ ,‬תדמית שכה בטחו בה‪ .‬שכן‪ ,‬מלכתחילה הצטייר בית האבות כמענה לצרכים‬
‫זקנתיים בעל סדרים ידועים‪ .‬כך‪ ,‬הנחקרים נמצאו מנושלים אפילו מהגדרת וודאות שיכול להעניק בית‬
‫אבות‪ .‬אי הביטחון הארגוני העמיק ביתר שאת את אי הביטחון הקיומי‪ .‬במציאות זו המוות עשוי‬
‫להסתמן כחיזוק שלילי – כוודאות יחידה‪ .‬המוות מסמל מנוחה ומקלט ממציאות רווית סבל סנסורי‬
‫ומנטלי‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי במרירותה של אסתר‪" :‬רע לי פה‪ .‬כל היום יש כאן שיפוצים…דופקים לי‬
‫על הראש‪ .‬אי אפשר לנוח…‪.‬הלוואי והייתי מתה"‪ .‬סביר לטעון כי מציאות השיפוצים מהווה רקע מהותי‬
‫להופעת תימת המוות כרטוריקה חודרנית כל כך‪ .‬מציאות זו העצימה את נוכחות המוות בחיי‬
‫הנחקרים‪.‬‬
‫המוות הועצם לא רק בעמדו כסמל תגמול כי אם‪ ,‬באופן פרדוכסלי‪ ,‬בהיותו איום‪ ,‬שאין לשאת ולתת‬
‫עמו‪ .‬התגלמותו של מוסד בית אבות כמציאות לימינלית בחיי דיירים‪ ,‬מתבטאת בעצם היותו מוסד‬
‫‪43‬‬
‫מעברי לבני אדם‪ ,‬החיים בין שתי זהויות מוגדרות‪ ,‬המתקיימות לפני הכניסה אליו וביציאה ממנו )‬
‫‪ .(Turner, 1977‬היות המוסד כשלעצמו נתון לאילוצי מעבר בין זהויות ארגוניות‪ ,‬שאף להן משמעות‬
‫בכינון זהותם החברתית של דייריו‪ ,‬יוצרת כעין כפילות בחוויית הלימינליות‪ .‬לכפילות זו השלכה לעניין‬
‫"תרבות מוות"; ניתן לטעון כי המעבריות הארגונית מסמלת כרונולוגיה‪ ,‬התהוות לקראת ממשות‬
‫חדשה‪ ,‬אך זו עומדת מחוץ לקיומם של הדיירים‪ .‬אין הם מסוגלים להזדהות עמה‪ .‬דיירת ביטאה זאת‬
‫באומרה‪" :‬למה לי כסאות חדישים?! מה רע באלה?! למה לשנות?! השיפוצים האלה הם לא יהיו‬
‫בשבילנו"‪ .‬מצב זה כופה על הדיירים להתנהג במונחים של שינוי כאשר תפיסת המעבריות של עצמם‬
‫טומנת להם פח מסוכן‪ .‬תגובה דומיננטית של זקנים לליניאריות הזמן‪ ,‬המסומנת בתפיסת שינוי‪ ,‬היא‬
‫התכנסות בזמן לימבו ) ‪ .(Hazan, 1980, 1994; Golander,1995‬הכרונולוגיה הארגונית מעוררת את‬
‫התנגדותם של הדיירים‪ .‬כך נוצר מאבק על שתי תפיסות שונות של זמן‪ ,‬המשמש את התחזקותן של‬
‫תגובות המשקפות את נוכחות המוות‪.‬‬
‫ביטויי הפרטתו של המוסד מציבים את המוסד ואת החברה כתמונות‪-‬ראי‪ ,‬המחוללות השתקפויות‬
‫אינסופיות האחת בשניה‪ .‬בעת ובעונה אחת מופיע המוסד כארגון סגרגטיבי וכארגון אינטגרטיבי‪,‬‬
‫מבחינתן של התפתחויות חברתיות‪-‬כלכליות מאוחרות; מחד‪ ,‬המוסד מהווה זירה מופרדת ונבדלת‪,‬‬
‫ובעלת גבולות חברתיים נעדרי אתגר‪ .‬שכן‪ ,‬יחסי גומלין חברתיים מצומצמים בעיקר לקשר בינו ובין‬
‫בתי אבות דומים‪ .‬מאידך‪ ,‬הגבולות הקונצפטואליים‪ ,‬שהנחו את נורמות החיים וסגנונם במוסד‪ ,‬נפרצו‬
‫באופן המאתגר רישומה של מובחנות מתמשכת‪ .‬מציאות של תמורות‪ ,‬מתלווה לסמלי איכות‪-‬חיים‬
‫בתוככי ההוויה המוסדית‪ ,‬מפקיעה את בית האבות מזרותו‪ ,‬ומעניקה לו קווים של מוכרות‪ .‬עניין זה‬
‫מוצא לו ביטוי מיוחד בדברים של חברת צוות‪" :‬בית האבות היה מתאים לתקופה שהיה מן קיבוץ כזה‬
‫)הקיבוץ בארץ(‪ ,‬תקופה של הרבה שנים‪ ,‬שכבר נגמרה‪ .‬זה ניכר בחיים שלנו‪ .‬גם הקיבוץ בתקופת‬
‫מעבר"‪ .‬אנו רואים‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי בתנועת רשמים מ"אחר" ל"זר" ועד ל"מוכר"‪ ,‬התמורות החלות במוסד‬
‫משקפות ומשתקפות ביחס לעומד מחוצה לו‪.‬‬
‫תיאור מצב אפשרי זה עניין לו בהקבלה ספציפית ‪ -‬מציאות חברתית מקיפה‪ ,‬בה בני אדם חיים‬
‫במקטעי זמן של הקשרים המשתנים במהירות‪ .‬בלא שיתייחס למוסד חברתי כלשהו‪ ,‬מבהיר מלוצ'י )‬
‫‪ (Melucci, 1996‬כי קטסטרופות המיוחסות לעתיד האנושות תרמו להמרת הזמן הליניארי המודרני‪,‬‬
‫בתפיסה של נקודות זמן‪-‬זמן מקוטע של נקודות התייחסות בהווה‪ .‬בני אדם‪ ,‬על פי תפיסות‬
‫פוסטמודרניות‪ ,‬הם נוודים של ההווה; נעים מעולם אחד של חוויה לעולם אחר‪ ,‬מרשת חברתית אחת‬
‫לאחרת‪ ,‬בין ספירות שונות של קודים ושפה‪ .‬לא יקשה‪ ,‬כאמור‪ ,‬לראות בבית האבות‪ ,‬כמקרה מחקר )‬
‫‪ ,(CASE STUDY‬ספירת קיום הומוגנית וסטטית‪ .‬בשל הדרתה החברתית והשקתה למוות‪ ,‬היינו גם‬
‫מצפים למצוא בספירת קיום זו ממדים המנוגדים לספירות חברתיות אחרות‪ .‬ואכן התמורות וקווי‬
‫הדמיון‪ ,‬שתוארו עד כה‪ ,‬נכפו על הדיירים והצוות‪ ,‬הן הופעלו מן החוץ פנימה‪ .‬על כל פנים‪ ,‬ברצוני‬
‫לטעון‪ ,‬כי התמורות ייצרו באופן מלאכותי‪ ,‬רקע עליו אפשר להסביר ריבוי של הקשרים ללא מקום‪ ,‬או‬
‫‪44‬‬
‫לחלופין‪ ,‬תפיסה של מקום המשופע בהקשרים‪ .‬ערפול בזהות המוסד מצטרף לערפול בזהות החברתית‬
‫של דיירים‪-‬זקנים לכדי שידוד מערכות מנטלי והתנהגותי‪ .‬ההשוואה בין צפייה של קטסטרופות בעתיד‬
‫האנושות וצפיית המוות האישי על ידי הדייר הבודד‪ ,‬מכוונת את שימת הלב לתנועה וולונטרית ויזומה‬
‫של דיירים בין הקשרים‪ ,‬אשר תוכנם וצורתם הסופית נקבעת לאור המשמעויות אותם הם מעניקים‪.‬‬
‫התמורות בחיי בית האבות‪ ,‬על השלכותיהן‪ ,‬מהוות אחד מן הנדבכים למודל ארבעת ה"שדות"‬
‫שמציעה העבודה לניתוח חוויית המוות‪ .‬מודל התולה חוויה באינספור זירות מתהוות ונעלמות‪ ,‬המזהה‬
‫מקום עם אתר‪ ,‬וממיר את הקונקרטי באבסטרקטי‪.‬‬
‫‪ 2.4‬דת‬
‫חוויית הנחקרים את הקרבה למוות‪ ,‬מבחינה רעיונית‪-‬סימבולית‪ ,‬דורשת מלכתחילה את בחינת ביטויי‬
‫דתיותם‪ .‬אלה מהווים אחד מנדבכיו החשובים של ההקשר המוסדי‪-‬חברתי בו הם חיים‪ .‬הנחת עבודה‬
‫זו נשענת על תיאוריות ומחקרים רבים‪ ,‬הקושרים בין התמודדותם של בני אדם עם מוות ותפיסותיהם‬
‫הדתיות )‪ .(Beit-Hallahmi & Argyle, 1997; Hamilton, 1995‬יתרה מכך‪ ,‬שאלת המחקר‪ ,‬כיצד הנחקרים‬
‫כקולקטיב חילוני בעל תודעת‪-‬מוות מתמודד עם פרדוכס אי מסומנותו של המוות‪ ,‬מוצדקת לאור‬
‫ממצאים באשר לתרומתה של דת לרווחה נפשית בזקנה )‪ . (Johnson, 1995‬תפיסת הדת כניצחון על‬
‫המוות‪ ,‬ואף כמפייסת סימבולית בין האדם לקצו‪ ,‬באה לידי ביטוי מיוחד בהצהרת נחקרים‪ ,‬בני‬
‫גילאים שונים‪ ,‬כי אילו היו יודעים את מועד מותם היו 'מאמצים לעצמם דת' כחצי שנה קודם לכן )‬
‫‪ .(Baum,1982‬כמה חודשים‪ ,‬שבועות או ימים לפני בוא המוות בזקנה מאוחרת‪ ,‬מעניינת התייחסותם‬
‫של הדיירים‪.‬‬
‫הגדרת המושג "דת" וייחוסה של דת לנחקרים היא מלאכה קונצפטואלית מורכבת‪ .‬אם נתייחס לאחת‬
‫ההגדרות המקיפות‪ ,‬הרי דת היא מערכת של "אמונות אישיות‪ ,‬ערכים ופעולות‪ ,‬הנוגעים לעל‪-‬טבעי‪,‬‬
‫למסתורי‪ ,‬ולנורא‪ ,‬מה שמצוי מעבר לסיטואציות המיידיות‪ ,‬ואשר מתייחס לשאלות של סיבות סופיות‬
‫ומטרות משמעותיות של האדם והעולם" )‪ . (Moberg, 1970‬לדת‪ ,‬לפי מוברג‪ ,‬ישנן שתי אוריאנטציות‪,‬‬
‫האחת אישית‪ ,‬והשניה מוסדית‪ .‬הראשונה משקפת את ערכיו‪ ,‬אמונותיו והתייחסויותיו של‬
‫האינדיוידואל‪ .‬השניה מתייחסת להתנהגויות קבוצתיות‪ ,‬כמו תפילה בציבור וריטואלים אחרים‪.‬‬
‫הדיכוטומיה בין ההיבט האינטרינזי של דת וההיבט האקסטרינזי שלה‪ ,‬עשויה להבהיר את הזיקה‬
‫שקושרת העבודה בינה ובין מוות; כשם שחוויית הקרבה למוות תוצג דרך פריזמה קולקטיבית‪ ,‬משמע‪,‬‬
‫ברבדיה של מה שאני מכנה "תרבות מוות"‪ ,‬כך גם אופי ורמת הדתיות של הנחקרים‪ .‬דיירים נמצאו‬
‫בחלקם כ"מאמינים"‪ ,‬כפי שעוד יוצג להלן‪ .‬חלקם גם מתפללים בינם לבין עצמם‪ ,‬ומייחסים את גזירת‬
‫גורלם ל"אלוהים"‪ .‬עם זאת‪ ,‬קיים פער בין ביטויים אינטרינזיים וסובייקטיביים אלה ובין ביטוייה של‬
‫מחויבות דתית ברמת הקולקטיב‪ .‬יתירה מכך‪ ,‬פעמים רבות מציגים הדיירים עצמם כ"חילוניים"‪,‬‬
‫ודפוסי התנהגותם בקבוצה מלמדים על היעדר מחויבות דתית‪ ,‬או שלילה שלה‪ .‬בשל כך‪ ,‬מגויסת גישתו‬
‫‪45‬‬
‫הפונקציונלית של יינגר )‪ .(Yinger,1970‬בעיניו‪ ,‬כל מערכת של אמונות‪ ,‬המסייעת בפתרון בעיות של‬
‫משמעות בחיים האנושיים הנה דת‪ ,‬בין אם היא נתפסת כדת ובין אם לאו‪ .‬חשובה יותר קביעתו כי‬
‫הצרכים שדת מספקת הם ביסודם פסיכולוגיים‪ ,‬אך דת היא בראש ובראשונה תופעה חברתית‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫אמונות "פרטיות" אינן נחשבות כמרכיבי דת‪ .‬רק פרקטיקות ודוקטרינות המשותפות לקבוצה מלמדות‬
‫על דת‪ .‬הסיבה לכך נעוצה לדבריו בתפיסה כי שאלות קיומיות אינן עניינו של הפרט בלבד‪.‬‬
‫לפנינו מצרף תמונות‪ ,‬החושפות מרכיבים אינטרינזים ואקסטרינזים בהגדרת הדתיות של הדיירים‪.‬‬
‫חוויות סובייקטיביות של אלוהות‪ ,‬השתתפות בטקסים דתיים‪ ,‬כולל בתפילה‪ ,‬ונטילת חלק בדיון על‬
‫רעיון דתי‪ ,‬נושאים בחובם ערכים‪ ,‬אמונות ופרקטיקות‪ .‬אנו נראה כי אלה אינם חוברים לאלה; אין‬
‫בכוחן של אמונות לברוא הוויה דתית של קהילה‪ ,‬גם אין בנמצא רטוריקה סביב רעיונות אלטרנטיביים‬
‫לדת רשמית‪.‬‬
‫‪ 2.4.1‬אלוהים אישי‬
‫"לכל אדם יש רעיון"‪ ,‬אמרה לי צילה‪" ,‬לי יש את האלוהים שלי‪ .‬זה עוזר לי שאני מדברת אתו"‪ .‬היא‬
‫שחזרה הרבה מקורותיה; תיארה כיצד ניצלה בנס מן הנאצים‪ .‬חותמת את הדברים‪ ,‬אמרה‪" :‬בגלל זה‬
‫אני מאמינה שאלוהים איתי"‪ .‬יחס חיובי אחר כלפי האל מתקבל גם מדבריה של זמירה‪" :‬אני מאמינה‬
‫…יש לי מילה אצל אלוהים‪ .‬כשאני מדליקה נרות אני מבקשת שישמור עליי ועל הילדים והנכדים שלי‪,‬‬
‫ואני רואה שאלוהים מקיים את מה שביקשתי עד עכשיו"‪ .‬לא רק שביעות רצון התבטאה ביחסם‬
‫האישי של דיירים לאלוהים‪ ,‬אלא גם כעס וטרוניה‪" :‬אלוהים אצלי מצוי במינוס‪ .‬הוא חייב לי וצריך‬
‫לפצות אותי‪ .‬אני חייתי חיים לא טובים‪ .‬אני לא שבעת רצון מחיי‪ .‬עברתי טראומה של כריתת שד‪ ,‬ואני‬
‫רוצה פיצוי מאלוהים"‪ .‬כששאלתי את בת שיחי מה הייתה מאחלת לעצמה‪ ,‬אמרה כי היא מייחלת‬
‫לזכות בלוטו ולטייל סביב העולם‪ ,‬רק שאינה רואה כיצד הדבר יסתייע בלי עזרת אלוהים‪ .‬כשפגשתי‬
‫דיירת עם אחיה‪ ,‬נתגלגלה השיחה לענייני אמונה‪ .‬אחיה הציג את שניהם כאתאיסטים‪ ,‬אך בנימה פחות‬
‫יומרנית הסביר‪" :‬לאחותי אין אלוהים‪ .‬אלוהים לקח ממנה‪ ,‬עזב אותה‪ .‬ביתה היחידה נפטרה בת‬
‫שלושים‪ .‬בעלה התאבד בקפיצה מחלון מקומה חמישית‪ .‬אז איך יהיה לה אלוהים?! זה אלוהים זה?!‬
‫הוא רק לוקח!" בדברי הדיירים לרוב הוזכרה המילה "אלוהים" כמטפורה‪ ,‬המסייעת לבחינת‬
‫משמעות החיים בעבר ותמצותה לכדי "שורה אחת"‪ .‬יותר מכך‪ ,‬עם הדמות הערטילאית‪ ,‬המרעה או‬
‫מטיבה‪ ,‬אפשר היה לבוא חשבון או להודות‪ ,‬להתחסד ולבקש‪.‬‬
‫האנשת דמות האל ניכרה במיוחד ביחס לאריכות ימים‪ .‬האל הופיע כמתגמל אישי‪ ,‬אם כי בדברי‬
‫הדיירים לא הופיעה סיבת התגמול; מעשיו של המתוגמל או "מצוותיו"‪ ,‬כפי שמורה התפיסה היהודית‬
‫המסורתית של 'מידה כנגד מידה'‪ .‬יהודה אמר בחיוך‪" :‬אני בן תשעים וחמש‪ .‬לא האמנתי שאני אגיע‬
‫לגיל הזה‪ .‬אבל כנראה ש 'אדוני' קצת אוהב אותי ונותן לי עוד חיים"‪ .‬כך גם במסיבת יום הולדת‬
‫לדיירת בת מאה‪ ,‬הנהנו הדיירים למשמע ברכותיה של אחת מהם באומרה‪" :‬אלוהים אוהב אותך"‪ .‬אל‬
‫'ברכת האלוהים' הזו הם הצטוו להצטרף במחיאות כפיים‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫טקס הדלקת נרות שבת צוין פעמים רבות כזירת התייחדות בין אדם לקונו‪" :‬הדלקת נרות או לא‪ ,‬זה‬
‫דבר של אדם עם עצמו‪ ,‬זה דבר אינטימי…‪ ".‬כך שחה לי אחת הדיירות כשביקשתי לדעת מה באשר‬
‫למנהגיה‪ .‬הטקס במוסד נותר טקס התייחדות אישי‪ ,‬למרות שהוא נערך במרחב ציבורי‪ .‬במקורו‪,‬‬
‫הטקס היהודי הוא פרטי‪ ,‬ומצווה על איש או אישה לקיימו בדלת אמות הבית‪ .‬מחשש לפריצת שריפה‪,‬‬
‫אסור השימוש באש בחדרים‪ ,‬ונאלצות הדיירות להדליק נרותיהן בפינה המרוחקת מן הלובי‪ .‬מפגש‬
‫ההדלקה בעל סממנים של עזרה הדדית ואינטראקציה תוך קבוצתית‪ ,‬במה שנוגע להעמדת הנרות על‬
‫תלם‪ .‬מעליה ומעברה של הדאגה לקיומם של מאפייני טקס טכניים‪ ,‬הנפת ידיים וכיסוי הפנים עוצרים‬
‫בבת אחת את זרימת האינטראקציה‪ .‬תנועה סימבולית זו יוצרת חוצץ בין האחת והאחרות‪ ,‬מאחוריו‬
‫כל אחת מתייחדת בלחש תפילה‪.‬‬
‫שינוע משמעות הטקס היהודי כזירה אישית מוצא לו ביטוי מורחב‪ ,‬בהגיע דיירות לשולחן ההדלקה‪,‬‬
‫ובעזיבתן‪ .‬לכל אחת מן הדיירות ההצטרפות לטקס מגדירה רמה אחרת של מחויבות דתית‪ .‬הדיירות‬
‫נבדלות בצורת הישמעותן לתכתיבי ההלכה היהודית‪ .‬כך‪ ,‬הטקס מהווה זירה לביטוי שבין קונפורמיות‬
‫לסתירה פנימית; יש המחלצות מתיקן מטפחת וחובשות אותה לראשן‪ ,‬ויש המדליקות בראש גלוי‪ .‬יש‬
‫המאריכות להשתהות אצל הנרות‪ ,‬ויש העומדות כדי רגע או שניים‪ .‬יש המהדרות בפמוטים ונרות‪ ,‬ויש‬
‫המדביקות מה שבידן לחלב הדולף של נרות זולים‪ .‬בהסתיים הטקס‪ ,‬כמה מהן צועדות בחברותה‬
‫ללובי‪ ,‬מצטרפות לדיירים רבים וממתינות לקבלת שבת‪ ,‬אך כמה מהן ממהרות להספיק ולצפות בסרט‬
‫טלוויזיה של יום שישי‪ .‬משמעותו הרוחנית של הטקס‪ ,‬על פי הדת היהודית‪ ,‬עומדת רק ברווח שבין‬
‫כפות הידיים הצמודות והפנים עצומות העיניים‪ ,‬משמש לרגע כל אחת ואחת‪ ,‬לא את כולן יחד‪ .‬בין פרק‬
‫זמן של חול ופרק שלאחריו‪ ,‬ההתקשרות עם האל‪ ,‬העמידה בתורה כל אחת מן הדיירות‪ ,‬מפגינות את‬
‫שונות יחסן‪ .‬על דרך זו הופרה כל אפשרות לזיקה דתית שווה‪.‬‬
‫‪ 2.4.2‬תוכן הפולחן‬
‫ישראל חובש כיפה‪ ,‬ומתפלל בבית הכנסת‪ .‬מיטתו במחלקת ה"תשושים" מוקפת בספרי קודש‪ ,‬ועל‬
‫לשונו באורח תדיר ציטוטים מן המקורות היהודיים‪ ,‬כמו המשנה והגמרא‪ .‬במילים אלה הוא תיאר את‬
‫סדר הפסח‪ ,‬שנה קודם למפגשנו‪ ,‬דבריו נסמכים על סיפורי כמה מן הדיירים‪" :‬עשו סדר במחלקה‪,‬‬
‫לאלה שיושבים פה‪ .‬אני לא הייתי פה‪ ,‬אבל אמרו לי שלא היה לא טעם ולא ריח‪ .‬האחות‪ ,‬היא ניהלה‬
‫את הסדר )צוחק(‪ .‬בלי מסורת‪ ,‬בלי דעת ובלי דת‪ .‬העיקר אכלו את הכופתאות…אמרתי שאני לא‬
‫משתתף בסדר כזה‪ .‬זה לא רק סדר לעניים‪ ,‬זה אי‪-‬סדר‪ .‬שום דבר לא אמרו )ההגדה(‪ ,‬שום דבר‪ .‬כפי‬
‫ששמעתי‪ ,‬היא דילגה על הכל‪ .‬מישהו עשה קידוש…ותכף קפצו לתוך המרק"‪ .‬על ליל הסדר בו נכחתי‬
‫ביחד אתו העביר ביקורת מתונה יותר‪" :‬מנהל הסדר צריך להיות בסדר"‪ ,‬התייחס לבנה של אחת‬
‫הדיירות‪ ,‬שהתנדב לנהל את סדר פסח‪ " .‬בהתחלה הוא שר כמו ההמנון "קדש ורחץ"‪ ,‬כאילו הוא נתן‬
‫תוכנית‪ .‬כשבא לביצוע – הוא דילג על הדברים‪ .‬זה לא יפה"‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫דבריו של ישראל מרמזים על עמדתו המסויגת של צוות המוסד מפולחן דתי‪ .‬טקסי שבת ומועדים‬
‫מלמדים על מחויבות מוסדית מסוימת לאורח חיים מסורתי ‪ .‬כפי שבערב פסח נערך שולחן ליל הסדר‬
‫על פי המסורת היהודית‪ ,‬כך גם לקראת סוכות נבנית סוכה‪ ,‬בחנוכה נערכים טקסי הדלקת נרות‬
‫בשמונת הימים וכדומה‪ .‬אלא שבעיני הבקיא בפרטי ההלכה‪ ,‬מאמצי הצוות מסתיימים ביצירת חזות‬
‫חיצונית לפעולה הטקסית‪ ,‬ללא התכוונות בעלת אופי דתי או רוחני‪ .‬הסוכה‪ ,‬שנבנתה סמוך מאוד‬
‫לכניסת החג‪ ,‬לא עמדה במידות וצורה של "סוכה כשרה"; במהלך הברכה על נרות חנוכה חברי צוות‬
‫עמדו מפטפטים או המשיכו כרגיל בעבודתם; כמו כן‪ ,‬לא קיימים אזכורים מוסדיים למועדים פחות‬
‫"פופולאריים" כמו ספירת העומר או תשעה באב‪ .‬בליל הסדר בו נכחתי‪ ,‬ישראל לפתע צעק במלא גרון‪,‬‬
‫מבקש להעיר את שימת ליבו של מנהל הסדר לבעיה הלכתית‪ .‬המנהלת מיהרה אליו וביקשה שיערוך‬
‫לעצמו "סדר פרטי"‪ ,‬מושג שאינו קיים במסורת‪ ,‬לבד ממצבים של מצבי דחק אליהם נקלע יהודי‪ .‬עוד‬
‫בטרם היה סיפק בידם של המשתתפים בסדר ללגום יין מכוס רביעית‪ ,‬עטו עובדי הניקיון הצעירים‪,‬‬
‫וקיפלו במהירות את מפות השולחנות‪ ,‬היכן שהללו כבר התרוקנו בקריאות קולניות‪ .‬סדר של חול גבר‬
‫על סדר של קודש‪ .‬מאמצי הצוות האחראי מתמצים בהסדרת הפעולה הקבוצתית סביב מרכיבי טקס‬
‫מוכרים ומוטלאים זה לזה‪ .‬דומה כי יותר מכל‪ ,‬הדבר מלמד על הרצון לצאת ידי חובה בקיומה של‬
‫מראית‪-‬עין ותו לא‪ .‬כך‪ ,‬יותר מש"הטקסים" מלמדים על כינונו של צביון דתי‪ ,‬הם חושפים את‬
‫היעדרותו‪.‬‬
‫ישראל גילם בהתרעותיו דמות דתית המצויה במיעוט‪ .‬מספר הדיירים הדתיים‪ ,‬החולקים עם קפדנותו‪,‬‬
‫בטל בשישים‪ .‬רוב הדיירים משתתפים בטקסים וארוחות חגיגיות‪ ,‬מבלי ליחס להם משמעות דתית;‬
‫נענים להתקשרויות המזומנות בהם כמפגשים חברתיים‪ .‬בדומה לתפיסתו של דשן )‪ ,(Deshen,1970‬וכפי‬
‫שנמצא באתנוגרפיה של שילד )‪ ,(Shield,1988‬הסימבולים רוקנו מתוכנם הדתי‪ ,‬ועברו חילון באמצעות‬
‫החדרה של תוכן לא קדוש‪ .‬במבט סוקר אל דיירים‪ ,‬שזה עתה גמרו את ארוחת הערב בליל שבת‪ ,‬רק‬
‫אהרון התייחד במלמלו חרש את בירכת המזון‪ .‬תנועת גוו‪ ,‬המתנדנד על דרך ההרגל‪ ,‬כמו ניסתה‬
‫להתגבר על רעש הדיבורים של רבים‪ ,‬שהתפנו לשוחח‪ .‬את הקידוש על היין באותו הערב ערך דייר דתי‬
‫אחר‪ ,‬נושא ביד רועדת את גביע היין‪ ,‬ומכוון פיו למיקרופון‪ .‬הוא החל לברך עוד טרם תפסו כל הדיירים‬
‫את מקומם‪ ,‬ובזמן שהנותרים החלו לנגוס במזון‪ ,‬לא ממתינים‪ ,‬וקרוב לוודאי גם לא מקשיבים‪ .‬שלוש‬
‫נשים ישבו בלובי‪ ,‬בערב יום כיפור‪ .‬בפגשי בהן ציינתי כי הן נראות כמי שכבר מוכנות לחג‪ .‬השיבה לי‬
‫אחת מהן‪ ,‬מעמידה אותי על טעותי ואומרת כי היא לובשת "לבוש יומיומי"‪ ,‬וכי היא 'אפילו לא‬
‫החליפה את בגדיה'‪ .‬כששאלתי אם הן ממתינות ל"ארוחה מפסקת"‪ ,‬מיד תיקנה אותי אחרת ואמרה כי‬
‫זו "ארוחת ארבע"‪ .‬מילים שלהן מול מילים שלי‪ ,‬חול לא מפנה מקום לקודש‪ ,‬גם אם יום כיפורים‬
‫נחשב במסורת ליום קדוש במיוחד‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫‪ 2.4.3‬בית כנסת מיותם‬
‫שעת בין הערביים של יום שישי‪ .‬בבית הכנסת ארבעה גברים ואישה אחת‪" .‬אין מניין בבית הכנסת"‪,‬‬
‫אמרה האישה‪ ,‬משתמשת בביטוי שגור בבית האבות – "אין מניין"‪ .‬מאנישה את המקום הקדוש‬
‫בעיניה‪ ,‬אמרה‪" :‬אני באה לבית הכנסת כדי לא לבייש אותה‪ .‬אי אפשר להשאיר אותה לבדה‪ .‬היא כמו‬
‫בן אדם‪ -‬עלולה להיות לבד‪ ,‬עצובה"‪ .‬בבית הכנסת העומד כמעט ריק‪ ,‬לעיתים שלושה‪ ,‬לעיתים ארבעה‬
‫או חמישה ממבקריו הקבועים מנהלים שיחה חרישית על דבר המניין הלוקה בחסר‪ .‬חזי‪ ,‬האחראי על‬
‫בית הכנסת‪ ,‬סופר בפעם המי יודע כמה את האנשים שהגיעו‪" .‬רק שישה"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬נחכה עוד‬
‫חמישה רגעים‪ .‬יבואו‪-‬יבואו‪ ,‬לא יבואו‪-‬לא יבואו"‪ ,‬אמר כמתרעם‪ .‬מרמז על תקווה שהתבדתה אמר‬
‫אחד המתפללים‪" :‬הצרה היא שמהחדשים )דיירים( לא התווספו מתפללים"‪ .‬באחת מפגישותינו פתח‬
‫ישראל ואמר‪ ,‬מצייר את תמונת בית הכנסת‪" :‬אתמול בתפילת הסליחות היה מצב קשה‪ .‬אין אנשים‬
‫פה כבר…אני פה כבר שש שנים‪ .‬בהתחלה היה תמיד מניין‪ .‬לאט לאט התחיל לרדת; אנשים עזבו‬
‫למוסדות אחרים; אנשים הלכו לעולמם…ומי שבא עכשיו‪ ,‬לא באים הסוג הזה שהולכים להתפלל‪ ,‬ויש‬
‫כאלה שיש להם נטייה לדתיות‪ ,‬אבל אם יש להם הרצאה או זמרת פה‪ ,‬אז הם מושכים לכיוון השני‪.‬‬
‫אתמול ירדתי לבית הכנסת וחסרו שלושה אנשים‪ ,‬אז החזן הלך לגייס אנשים‪ ,‬ובא אחד‪ ,‬הוא הביא‬
‫אחד…והשתבש )התפילה( …המעליות…אז הוא איחר…אני רק מתאר לך צורה של מצב‪ .‬כך המצב כמעט‬
‫כל הזמן בשבתות‪ .‬אין מספיק מניין"‪.‬‬
‫‪ 2.4.4‬רעיון המשיח‬
‫באחת מהרצאות הערב התכנסו דיירים להאזין לשיחה על "המשיח"‪ .‬המרצה סקר בדבריו את רעיון‬
‫המשיחיות בהיסטוריה של העם היהודי‪ ,‬תוך שהוא מנתח מסמכים שונים‪ .‬ספר התנ"ך ומקורות‬
‫מסורתיים‪ ,‬שימשו אך רקע לניתוח קפדני‪ ,‬מרוקן מתוכן כל משמעות מיסטית מתקוות המשיח‬
‫הידועה‪ ,‬בה הוא מופיע על חמורו הלבן‪ .‬בפתח דבריו רימז לבאות‪" :‬האם רק יהודי יכול להיות משיח?"‬
‫ומיד השיבה לו אחת בקהל‪" :‬לכל אחד המשיח שלו!"‪ .‬בדרך פתלתלה עד מאוד הובילו דבריו כדי כך‬
‫שהציונות היא כוונת רעיון המשיח‪ .‬שלא כדרכם‪ ,‬הביעו הדיירים את מעורבותם ושביעות רצונם מן‬
‫ההרצאה וממגישה‪ .‬הם הרבו לשאול שאלות ולהנהן בראשם כאות של הסכמה לדברים‪ .‬שלא כמצופה‪,‬‬
‫בהרצאה הזו הם קיבלו אישור לפועליהם כתורמים בהקמת המדינה‪ .‬כך‪ ,‬החרו החזיקו אחר המרצה‬
‫באומרם‪" :‬כשבאנו ארצה הבאנו את המשיח"‪ .‬ועוד הוסיפה דיירת‪ ,‬מיושבי השורה הראשונה‪:‬‬
‫"המשיח הוא היותנו כמו שאר העמים; חיים על עבודה וחייבים לשאת את החרב"‪ .‬בסופו של המפגש‬
‫נהגו כמי שנדבקו מזילות הרעיון המקודש במסורת היהודית‪ ,‬וייצרו הקבלות משל עצמם; "המשיח‬
‫כבר בא…‪.‬כן!" אמרה אחת הדיירות‪ ,‬ועוד הסבירה לי‪" :‬אם אני אומר לך שמשהו טוב לי‪ ,‬וזה לא‬
‫בהכרח טוב לך – אז המשיח שלי כבר הגיע"; בדרכו החוצה הניף אהרון את ידיו ואמר בחיוך גדול‪:‬‬
‫"אני המשיח!" הגיבה לעומתו דיירת ואמרה‪" :‬כן‪ ,‬הוא אצל האישה שלו יכול להיות משיח"‪ .‬מעגל‬
‫הדיירים הקטן סביב המרצה סגר עליו‪ ,‬וטיפח בקולות הולכים ורמים דעות נגד הדתיים כקבוצה‬
‫המשתלטת על המדינה‪ ,‬ואשר מתחת לכיפה שחבריה חובשים‪ ,‬חורשות כל מיני מזימות‪ .‬תוך רגעים‬
‫‪49‬‬
‫שקעו כולם במפגעים החברתיים של אי הפרדת הדת מן המדינה‪ .‬בין כל הקולות נשמעו חדים דבריה‬
‫של אחת הדיירות‪ ,‬היותר מעורבות בחיי המוסד‪ .‬היא פנתה למרצה ואמרה‪" :‬פחדתי שתשכח להוריד‬
‫את הכיפה‪ .‬אנשים פה לא רואים זאת בעין יפה"‪ .‬דבריה אלה רימזו לסיבת דהרת האסוציאציות‪,‬‬
‫ראשיתן ב"משיח בן דוד" וסופן מתח בין‪-‬תרבותי אקטואלי‪ .‬אילו נמצאה מסגרת רעיונית הולמת‬
‫למכלול הדברים שהושמעו‪ ,‬הרי שהיא הייתה חילונית מעיקרה‪.‬‬
‫הפולחן מרוקן מתוכנו בהעדר כל לגיטימציה לשיתוף בתפיסות מיסטיות של אלוהות‪ .‬באותו האופן‪,‬‬
‫בית הכנסת מכנס אך מתי מעט‪ ,‬תלויים בחסדם של יושבי הלובי להשגת "מניין"‪ .‬הקולקטיב‪ ,‬בדרכים‬
‫האופייניות לו‪ ,‬מגדיר זהות עצמית חילונית‪ ,‬וזהות זו נתמכת בצורותיה של עבודת הצוות‪ .‬לשאלה‬
‫האם הקולקטיב הנחקר נשען על סימבולים ורעיונות במסגרתה של הדת היהודית כדת רשמית לעניין‬
‫משמעות החיים והמוות‪ ,‬התשובה בעיקרה שלילית‪ .‬אין בנמצא שיח דת‪ ,‬אך מתקיים שינוע‪-‬סמבולי‬
‫של רעיונות דת‪ .‬מצב עניינים זה תואם את אחת משש ההגדרות שמציע שינר )‪ (Shiner, 1966‬לתהליך‬
‫החילון המודרני; החילון מוצג כניתוק החברה מן הדת‪ .‬לפי הגדרה זו‪ ,‬הדת נסוגה לספירה הפרטית‪,‬‬
‫והופכת לעניין פרטי‪ .‬הדת רוכשת אופי פנימי לגמרי‪ ,‬וחדלה להשפיע על כל אספקט בחיים החברתיים‬
‫העומדים מחוץ לדת עצמה‪ .‬השאלה היא כיצד בתוככי בית האבות מתקיימת "תרבות מוות" ללא‬
‫הישענות על סימבולים‪ ,‬פרקטיקות ורעיונות דתיים? מה ממלא את החלל של התעסקות יתר בתימת‬
‫המוות? כיצד מתמודדים הנחקרים עם הריק הסימבולי – עם היעדר משמעות והמשכיות שלאחר‬
‫המוות הפיזי?‬
‫נראה כי הקולקטיב מייצר "דת" אלטרנטיבית‪ ,‬המצויה בזיקה כלשהי לדת היהודית‪ ,‬ומתמצה בערכים‬
‫מוחלטים ותחושות משותפות‪ ,‬אך לא ברטוריקה יהודית מוכרת‪ .‬הנחה זו נתמכת בתפיסתו של בלה )‬
‫‪ (Bellah,1971‬על דת ותחליפיה בתקופה המודרנית; תהליך החילון המודרני משמש בעיניו כמיתוס‪,‬‬
‫היוצר תמונת מציאות קוהרנטית מבחינה רגשית‪ .‬הדת היא חלק מן החברה המודרנית כפי שהייתה‬
‫בעבר‪ ,‬אם כי צורותיה הייחודיות עשויות להשתנות‪ .‬לנוכח עלייתן של תנועות דתיות‪-‬רוחניות רבות‬
‫בשנים האחרונות‪ ,‬שותפים לתפיסה זו תאורטיקנים רבים )‬
‫& ‪Luckman,1990; Martin,1991; Stark‬‬
‫‪ .(Bainbridge,1985‬אלטרנטיבה רוחנית תוצג בעיקר בפרק העוסק בשדה קיום רביעי‪ ,‬אשר לדעת רבים‬
‫עשוי להוות מצע לנביטתן של הנחות יסוד של דת ) ‪Klenow & Bolin,1989; Kahoe & Dunn, 1975; Thorston‬‬
‫‪ .(& Powell,1990‬בשדה קיום זה מתעצם עד מאוד המתח בין תפיסת בני אדם כ"בני מוות" לבין‬
‫ראייתם כ"בני אל‪-‬מוות"‪.‬‬
‫* * *‬
‫‪50‬‬
‫במובן מסוים עבודת השדה הנוכחית היא עבודה של "הרגע האחרון"; כמה חודשים‪ ,‬אולי שנה‪ ,‬לפני‬
‫שתושלם מלאכת שינוי פניו של המוסד לכדי זהות ארגונית אחרת – של 'דיור מוגן'‪ .‬בעיצומה של‬
‫תקופה‪ ,‬בה מתמסד בישראל מודל אכלוס זה‪ ,‬עדיין התגלה המוסד כמעוז אחרון של חיים‬
‫קולקטיביים‪ ,‬כפי שהתוו מלכתחילה חלוצי השיטה‪ .‬דיירי המוסד‪ ,‬הנחקרים המרכזיים‪ ,‬מופיעים כמי‬
‫שמגיבים לשינויים תוך שהם מבקשים להיאחז בצורת החיים הציבורית וסדרי יום הנגזרים ממנה‪.‬‬
‫המתח הקיים בין ישן לחדש‪ ,‬בארגון בו לדייריו אין וודאות של חיים‪ ,‬הוצג כהקשר ייחודי גם לכינונה‬
‫של "תרבות מוות" וגם לפלורליזציה של נקודות מבט באשר לזהויות עצמי‪ .‬תודעת‪-‬מוות‪ ,‬הניזונה‬
‫ומזינה רטוריקה יומיומית של סופנות‪ ,‬הצטרפה לסדרים טוטאליים‪ ,‬מקיפים את הדיירים בהוויית‬
‫מוות‪ .‬סביר לטעון כי במוסד סגרגטיבי‪-‬ציבורי הזקנה מקבלת ייצוג חברתי שולי הרבה יותר‪ .‬שלא‬
‫כמצופה‪ ,‬על אף קיומה של רטוריקה ענפה בעניין מוות‪ ,‬שהוא תימה שולית ומודחקת בחברה בת זמננו‪,‬‬
‫הנחקרים אינם מאמצים מה שאפשר לזהות כרטוריקה שולית אחרת במודרנה – רטוריקה של דת‪.‬‬
‫שלילה קולקטיבית של דת רשמית‪ ,‬לא בלי תפיסות מיסטיות בקרב אינדיוידואלים‪ ,‬מהווים במשולב‬
‫רקע הולם לבחינה מחודשת של סמלים וייצוגי תרבות בשאלת קיומו של העצמי‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫פרק שלישי‬
‫עבודת "שדה"‬
‫פעמים רבות רקדתי וואלס‪ ,‬אך לא הייתה כפעם הזו‪ .‬רגליי כמו כשלו‪ ,‬נעו בפניות ובקצב כאילו לא‬
‫רקדתי מעולם‪" .‬אני מצטערת‪ ,‬אינני יודעת לרקוד"‪ ,‬שמעתי עצמי אומרת לרקדן הצעיר במסיבת‬
‫פורים של הדיירים‪ .‬לשמע התנצלות זו‪ ,‬הוא הרפה מעט מאחיזתו‪ ,‬והאט את קצב צעדיו‪ .‬לאחר זמן‬
‫אמר בחיוך‪ " :‬זה בסדר‪ ,‬לא נורא‪ ,‬ממילא אף אחד כאן לא יודע לרקוד"‪ .‬מכריי הדיירים ישבו שורות‬
‫שורות סביב‪ ,‬צופים בשקט‪ .‬מידי פעם נעקרו אחדים ממקומם‪ ,‬מסרבים בקולי קולות‪ ,‬אך נענים‬
‫לבסוף‪ ,‬בצעדי ריקוד הססניים‪ .‬תמונה של שניים שלושה זוגות אחוזים חזק‪ ,‬בוואלס איטי‪ ,‬המסרב‬
‫לשעוט קדימה‪ ,‬התמשכה לה שעה ארוכה מאוד‪ .‬זוג הרקדנים הצעיר‪ ,‬גבר ואישה‪ ,‬הוזמנו להופיע‬
‫ו"לעשות שמח" בעצם הפעלתם של הצופים‪ .‬חיוכיהם האדיבים לא עוררו תגובה דומה של דיירים‪,‬‬
‫ומחוות אקרובטיות הביאו למחיאות כפיים בודדות‪ .‬לנוכח ריקנותה של רחבת הריקודים‪ ,‬גויסתי גם‬
‫אני להצטרף להגדרת מצב של שמחה‪.‬‬
‫דומה כי סיטואציית הריקוד לא הייתה נחרתת בזיכרוני אילולא הרעישה אותי הכרה חדשה‪ .‬ככל‬
‫שהואטו והודגשו תנועותיו של הרוקד עמי‪ ,‬חשתי כי ניטל חלקי באחריות לתמונת הריקוד‪ .‬הנחתי לו‬
‫להוביל אותי‪ ,‬ולטשטש ברוב מקצועיותו את תנועותיי הקופצניות והבלתי מתואמות‪ .‬דקות ארוכות‬
‫התנועעתי בחוסר נוחות לנוכח מאמציו של הרקדן הצעיר‪ .‬לפתע פתאום התחוור לי שאין לו שום‬
‫ציפייה מיוחדת ממני‪ .‬בעיניו הייתי ככולם‪ ,‬נזקקת לאותה מידה של סלחנות וסבלנות‪ ,‬שהוא נדרש לה‬
‫בשעה כזאת‪ .‬משהתיישבתי בכיסאי הוטרדו מחשבותיי בשאלות‪ :‬מדוע מיהרתי "להודות" כי איני‬
‫יודעת לרקוד? הרי אני יודעת! מדוע לוותה אמירה זו בתחושה של הקלה? כיצד זה לא התקוממתי‬
‫לנוכח ההשוואה שערך הרקדן ביני ובין הדיירים‪ ,‬וקיבלתיה בשוויון נפש? הופכת במניעיי אז הבנתי כי‬
‫בחרתי להודות באי יכולת מאשר להתאמץ מעט להתאים צעדיי‪ .‬הייתה זו מעין התערטלות מכל כסות‪,‬‬
‫המבחינה ביני ובין הדיירים‪ ,‬ויתור פנימי על כל עבודת רשמים להצגה עצמית חיובית‪ .‬הייתי אדישה‬
‫לגמרי לשיפוטיו הכמוסים של הרקדן הצעיר‪ ,‬כיוון שבתחושותיי השתייכתי לקהל אשר חדל לצאת‬
‫מגדרו‪ .‬בדיעבד‪ ,‬ולא בלי רגשי סיפוק‪ ,‬הסקתי כי התנהגותי הספונטנית שיקפה הזדהות עמוקה‪ .‬טבעת‬
‫של זקנים הקיפה את זירת הריקודים‪ ,‬ולאמיתו של דבר‪ ,‬הקיפה אותי והשפיעה על התנסויותיי במשך‬
‫חודשים ארוכים‪ .‬התייצבה לנגדי תמונת ראי לא מוכרת‪ ,‬מוחזקת בידיהם של הנחקרים; ניטל ממני‬
‫הרצון לחולל בצעדיו של הרקדן הזר‪ ,‬או ללמדו משהו על צעדיי‪ .‬תחושת ההיטמעות הרגעית שיחררה‬
‫אותי באחת ממחויבות הריקוד‪ ,‬והקהל אליו שויכתי היווה מחסה כנגד כל קריאת תגר אפשרית‪.‬‬
‫בסיטואציה אליה נקלעתי החלתי על עצמי את נקודת מבטם של סובבי‪ ,‬וביקשתי שלא להפריעה‪ .‬גם‬
‫אני מצאתי עצמי מעבר לכל תחרות והעמדת פנים‪ ,‬שמסמלת דמות הרקדן מהיר התנועה‪ .‬נמצאתי‬
‫בעולם שלוו של תנועות איטיות‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫המציאות בה חיים הנחקרים אינה נגישה באופן ישיר למי שאינם שותפים בעולמם היומיומי‪,‬‬
‫והנתפסים כזרים )‪ .(Schutz, 1967; Simmel,1950‬הסובייקטים מנהלים משא ומתן על משמעויות‬
‫בסיטואציות מסוימות בצורה מכוונת ובלתי מכוונת‪ ,‬הרחק מזווית הראיה של המתבונן החיצוני )‬
‫‪.(Goffman, 1974; Douglas, 1976‬תצפית משתתפת הנה אסטרטגיה מיוחדת ושיטה להשגת נגישות‬
‫להיבטים הסובייקטיביים של הקיום האנושי )‪ .(Krieger,1985‬פענוח קוגניטיבי‪-‬תרבותי של המוות‬
‫בבית האבות הוא אתגר‪ ,‬המחייב התייחסות מיוחדת ל"השתתפות" החוקר בחיי נחקריו‪ .‬גירץ )עמ'‬
‫‪ (1990, 230‬מפאר את גישתו המחקרית של רוסו )כהשראה לעבודתו של קלוד לוי‪-‬שטראוס( ‪" :‬את‬
‫הגשר בינינו לבין נשואי המחקר שלנו לא נמצא בפגישה האישית‪-‬שאם וכאשר היא מתרחשת היא‬
‫משחיתה אותם וגם אותנו‪-‬אלא במעין קריאת מחשבות ניסויית"‪ .‬רוסו ניסה על עצמו צורות מחשבה‬
‫הלקוחות ממקומות אחרים או מן הדמיון‪ .‬כדי להוכיח ש"כל רוח אנושית היא זירה של חוויה ממשית‪,‬‬
‫שאפשר לחקור בה מה שמתרחש ברוחותיהם של בני אדם‪ ,‬ויהיו אף הרחוקים ביותר"‪ .‬הבנת מחשבתו‬
‫של הפרא אינה טמונה‪ ,‬לא באינטרוספקציה בלבד ולא בתצפית בלבד‪ ,‬אלא בניסיון לחשוב בדרך שהם‬
‫חושבים בה‪ ,‬תוך שימוש בחומרים שלהם"‪" .‬בינה ניאוליתית" זו עומדת ברקע השתתפותי בשדה‬
‫המחקר‪ .‬חוויות קיומיות של מוות אינן מתמצות באתנוגרפיה המפורטת עד בלי די‪ .‬הבנה ולו חלקית‬
‫שלהן תובעת את השיתוף החוויתי של החוקר עצמו‪.‬‬
‫לנג )‪ (Laing, 1967‬בעל גישה דומה בנתחו את החוויה האנושית בכלל‪ ,‬ואת תפקידו של הפסיכותרפיסט‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬התרפיסט צריך להרשות לעצמו לפעול בצורה ספונטנית ובלתי צפויה בדרך לשבירת תבניות‬
‫ישנות של התנהגות וחשיבה‪ .‬אין שום אלטרנטיבה יעילה להתערטלות מקצועית זו‪ ,‬שכן אפילו‬
‫תיאוריות משכנעות מזניחות את חקר החוויה‪ ,‬ואינן עומדות על הפער החוויתי הקיים בין בני אדם‪.‬‬
‫אני מתייחסת לשלבי הריפוי עליהם הוא ממליץ כאל המלצה למערך שלם של המחקר; הריפוי הוא‬
‫כעין מסע שתחילתו בתנועה מהחיצוני לפנימי‪ ,‬מן החיים לסוג מסוים של מוות‪ ,‬מן המבט קדימה‬
‫למבט אחורנית וכן הלאה‪ .‬סופו של המסע בתנועה הפוכה מהפנימי לחיצוני‪ ,‬מן המוות לחיים‪ ,‬מן‬
‫התנועה לאחור אל התנועה קדימה‪ .‬ה"השתתפות" בשדה תבעה מאמץ להשגת פניות רגשית רבה‬
‫לחוויות מגוונות של הנחקרים‪ ,‬כאנשים זקנים המדברים על מוות ומגיבים לו‪ .‬זהו החלק הראשון של‬
‫המסע‪ .‬חלקו השני‪ ,‬הממליץ על תנועה הפוכה‪ ,‬הוא בעצם הפענוח האתנוגרפי והסקת מסקנות‬
‫תיאורטיות ופרקטיות‪.‬‬
‫סיטואציית הריקוד מסמלת עבורי עמידה כלשהי במשימת ה"השתתפות" האנתרופולוגית בהוויית‬
‫הנחקרים‪ .‬נושא המחקר דרש חתירה בלתי נלאית במסע בו ביקשתי לחבור‪-‬אל‪ ,‬על מנת להיטיב‬
‫ולראות‪ .‬העניין בחוויית המוות בקולקטיב זימן לי תמונות יומיום מפתיעות‪ ,‬הדורשות פענוח מעמיק‪.‬‬
‫ככל שהתקשיתי להבין באופן שכלי‪ ,‬כך ביקשתי לחוות‪ .‬ביקשתי לשים עצמי "כלי" זמני וחסר הגנות‪,‬‬
‫להישטף ברגשות ברגעי האמת של האירועים‪ ,‬ולאחריהם להתבונן מקרוב במכלול תגובותיי‪ .‬השתדלתי‬
‫במודע ובמכוון להיות ניתנת להשפעה‪ ,‬להכיל הלכי רוח וגילויי התנהגות‪ ,‬ללא שיפוט או ברירה‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫היטמעות הייתה אסטרטגית מחקר עיקרית בה השתמשתי‪ .‬הנחתי להם לשיפוטים ולידע מוקדם על‬
‫זקנה‪ ,‬חיי מוסד‪ ,‬וכמעט כל מה שנגלה לעיני‪ .‬שכנעתי עצמי לא לקחת אחריות להגדרות מצב‪ ,‬ולו‬
‫מתמיהות ביותר‪ ,‬אליהן אקלע‪ .‬כל כמה שהדבר דרש ממני משמעת חמורה‪ ,‬כפיתי על עצמי ללמוד‬
‫מחדש‪.‬‬
‫שאיפתי לקנות מקום בעולמם של נחקריי נתנה אותותיה במעגלים שונים בחיי הפרטיים; את רוב‬
‫זמני שיקעתי בביקורים בבית האבות‪ ,‬ובתיעוד חוויותינו לאחריהם‪ .‬מיעטתי לעבוד לפרנסתי וגם‬
‫קשריי עם חברים ומשפחה התרופפו במידת מה‪ .‬תדירותם ומשכם של ביקוריי‪ ,1‬כמו גם בחירתי לבלות‬
‫עם הדיירים את חגי השנה‪ ,‬תרמו במידה רבה לתחושת בידוד לא נעימה‪ .‬ביקשתי להציף עצמי בחוויה‪,‬‬
‫לא לסטות‪ ,‬ולמקד את תשומת הלב ככל האפשר בהגיגיהם של הדיירים‪ .‬גם הביקורים בספריה‬
‫הוקדשו כולם לקריאת ספרות מגוונת בנושא מוות וזקנה‪ .‬נושא זה שלט יותר ויותר בשיחותיי עם‬
‫חבריי ומכריי‪ ,‬אף במפגשים בהם מלכתחילה ביקשתי להינפש קמעא‪ .‬פעמים מחשבות ואסוציאציות‬
‫בעניין המחקר טרדו את מנוחתי עד שנרדמתי‪ ,‬ופעמים אף התעוררתי בתחושה של פתרון לתעלומה או‬
‫חידה חדשה‪ .‬אין זאת‪ ,‬כי בנבירה המתמדת ב"חווית המוות של הדיירים" פשטתי זרועותיי לעטוף את‬
‫שהדהד כחוויית מוות אישית‪ .‬רמזים נהירים במיוחד לכך היוו תנודות ניכרות במצב רוחי‪ ,‬והאופנים‬
‫בהם התבוננתי בנסיבות חיי שלי; טרדת היומיום המשכיחה שאלות קיום‪ ,‬לא עמדה לי הפעם הזו;‬
‫הרחקתי לכת בענייני משמעות‪ ,‬בהשימי עצמי "זקנה"‪ ,‬שואלת לעיתים בייאוש "מהי תכלית הכל"‪.‬‬
‫ניסיוני העיקש להתחקות אחר החוויות‪ ,‬בהן שיתפו אותי הדיירים‪ ,‬הביאני להתבונן אף על סביבות‬
‫חיים רחוקות‪ ,‬ממרכזו של בית קברות‪ ,‬מבעד למצבות זיכרון‪ .‬בסיכומה של עבודת שדה אינטנסיבית‪,‬‬
‫בטוחתני שחוויות הנחקרים לא היו מותירות רושם עמוק כל כך‪ ,‬אילולא אני החוקרת הייתי בוחרת‪,‬‬
‫לטובת המשימה‪' ,‬לעשות לי את המוות' ולא לברוח‪.‬‬
‫ההעמקה בחוויית המוות של הנחקרים התעוררה בתחילת המחקר והתעצמה במהלכו‪ .‬מלכתחילה‬
‫עמידתי כ"אחרת" על פיתחה של תרבות זרה הניעה אותי לחצות קווים‪ .‬תחושת "הלם תרבות"‪ ,‬הציפה‬
‫אותי בצעדיי הראשונים ואותתה לי על משכה ואופייה של כברת הדרך הצפויה‪ .‬לאחר התקדמות מה‪,‬‬
‫עבודת המחקר הסתמנה כאמצעי הצצה‪ ,‬כ"פלירט" בטוח עם מוות של אחרים כה קרובים‪ ,‬ועם זאת‪,‬‬
‫כה רחוקים‪ .‬הזדמנות זו היוותה פיתוי שקשה לעמוד בו‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ 5-4‬פעמים בשבוע‪ ,‬כ‪ -4‬שעות בכל פעם‬
‫‪54‬‬
‫העניין בהיבטים של דת ודתיות בבית אבות‪ ,‬ולא מוות‪ ,‬הוא שהעסיקני בביקורי השדה הראשונים‪.‬‬
‫בשיחות ותצפיות רבות‪ ,‬במהלכם של שבועות‪ ,‬חיפשתי סימנים המעידים על פרקטיקות דתיות‪-‬‬
‫רוחניות במסגרת דת רשמית‪ .‬רמזים שאספתי לימדו אותי כי הדיירים רובם אינם דתיים ואינם‬
‫משתתפים באירועים מקודשים כנושאי זהות דתית‪ .‬בד בבד עם נהייתי אחר עניין זה‪ ,‬נחשף בפניי שיח‬
‫דיירים עשיר ועקבי בנושא זקנה ומוות‪ .‬כמעט בכל אשר הלכתי דיברו דיירים בעניין מותם שלהם‬
‫ומותם של אחרים‪ .‬התחוור לי שתימת המוות חוזרת ונשנית‪ ,‬גם בהקשרים ומפגשים בהם נראה כי‬
‫היא פחות רלוונטית‪ .‬תימה זו מקיפה את הכל‪ .‬כולם נושאים ונותנים בה ועל פיה‪ .‬גילוי זה לווה‬
‫בתחושת הפתעה גדולה‪ .‬כמה חודשים לפני עבודת השדה הנוכחית סיימתי עבודת מחקר בדיור מוגן‬
‫יוקרתי‪ .‬בעבודה תיעדתי אסטרטגיות מתוחכמות של זקנים‪ ,‬המבנות מציאות א‪-‬זיקנתית‪ .‬נטייתם של‬
‫הנחקרים להכחיש את עובדת אובדניהם ומותם הקרב הייתה כה עזה‪ ,‬עד כי לא ההנתי לבטא בנוכחות‬
‫מי מהם את המילה "זקנה"‪ .‬לאחר תקופת המחקר הקודם‪ ,‬עדיין היה חרוט בי הרושם כי אל לי‬
‫לשוחח עם זקנים על "זקנה"‪ ,‬או שעליי לנקוט זהירות רבה בבואי לעשות זאת‪ .‬אך הנה‪ ,‬במוסד‬
‫הנוכחי‪ ,‬לא רק שלא נדרשתי לתחבולות כלשהן‪ ,‬אלא שנחקריי היו רוויים בשיח זקנה מישיר מבט‬
‫וחודרני‪ ,‬מעל ומעבר למשוער‪ .‬הם עיצבו שיח זה בפרטים ופנים‪ ,‬שהסיטו אותי מן העניין הראשוני‪.‬‬
‫חוויית "הלם תרבות" נוצרה כתגובה לשיח עשיר בדימויים של מוות‪ ,‬שהעיד על גישה‪ ,‬הגם פעמים‬
‫בוטה‪ ,‬למותו של העצמי‪ .‬מלכתחילה נחרדתי ופעמים ביקשתי לברוח‪ ,‬לשמור על מרחק‪ ,‬מאלה‬
‫המציירים את מותם בצבעים כה עזים‪ .‬לא יכולתי להשיג מדוע הם שטופים בנושא המושתק ומודחק‬
‫כל כך בסביבתם החיצונית‪ .‬תמהתי כיצד אין הם נחרדים להדמות את קץ ימיהם‪ ,‬מבלי להידרש‬
‫להכחשה‪ .‬התנהגותם של דיירי הדיור המוגן התקבלה על דעתי יותר‪ ,‬בשל יכולתי להזדהות עם גודל‬
‫האימה‪ .‬לעומתה‪ ,‬התנהגותם של דיירי בית האבות‪ ,‬נראתה לי מלכתחילה מסוכנת‪ ,‬זרה עד מאוד למה‬
‫שהחשבתי כנטיות טבעיות‪" .‬עבודת המוות" לבשה פנים רבות והקדימה להימצא בפינות מפגש בחיי‬
‫המוסד‪ ,‬הרבה טרם שהגעתי אליהן‪ .‬בשל כך ראיתיה כסממן של תרבות רחוקה‪ .‬מצב זה הטה את הכף‬
‫וקיבע את תשומת לבי המחקרית מכאן ואילך‪ .‬יותר מכך‪ ,‬גיליתי כי שיח המוות שיקף תודעה‬
‫קולקטיבית‪ ,‬שצבעה את עולמם של הדיירים במפגשיהם ובבדידותם‪ .‬כדי כך שהיו יוזמים עמי שיחה‬
‫בנושא זה‪ ,‬או מטים שיחה לעניין הקרוב לזה‪ .‬באורח כה שונה מדיירי הדיור המוגן‪ ,‬שראו בדמותי‬
‫הצעירה סמל לחיקוי‪ ,‬דיירי בית האבות סימנו את דמותי כלא רלוונטית‪ .‬הרבה מעבר לאילוצי המפגש‬
‫בין צעירה לזקנים‪ ,‬בדרך להיות‪ ,‬נדרשתי עם הנחקרים האחרונים למצות מסלול חדש; לא רק מוכרת‬
‫להם כפי שאני‪ ,‬אלא מוכרת להם כפי שהם‪.‬‬
‫המשימה הציבה בפניי אתגר רגשי מאין כמותו; למדתי עם הזמן כי אם נחרדת אני מן המפגש עם‬
‫המוות ‪ -‬אל לי להראות זאת‪ .‬מותם של הדיירים היה בעיני צפוי ובלתי צפוי‪ .‬מלכתחילה‪ ,‬זמן רב לפני‬
‫שהתפקחתי‪ ,‬כלל לא ציפיתי שדיירים ממכריי ימותו‪ .‬ומשהתוודעתי למותם "נזכרתי" במשמעות‬
‫ההקשר המוסדי‪ ,‬שדשו בו הדיירים בשיחותיהם‪ .‬משמעות זו התמצתה בתפיסה‪" :‬בית אבות הוא‬
‫‪55‬‬
‫תחנה אחרונה‪ ,‬מקום בו מתים"‪ .‬כמה פעמים נשנו וחזרו רגשות תדהמה וחרדה בצדי‪ ,‬מתחלפות‬
‫במבוכה‪ ,‬לנוכח מבטם המגחך של דיירים‪ ,‬עד שהסתגלתי‪ .‬אז‪ ,‬כשכמעט נשלמו חודשיים לשהותו של‬
‫אבנר‪ ,‬הגעתי לבית האבות‪ ,‬וביקשתי בעיני למוצאו‪ .‬ה 'דייר האנגלי' קרב אליי לאיטו בסחבו את‬
‫ההליכון‪ .‬הוא הקדים לומר כי יש לו חדשות טראגיות לספר לי‪ :‬אבנר נפטר‪ .‬דבר המוות הכה אותי‬
‫בתדהמה‪ .‬היה זה עימות ראשון שלי עם מוות של אדם מוכר בבית האבות‪ .‬הייתי זקוקה באותם רגעים‬
‫לאנשים שהכירו אותו‪ ,‬רציתי לספר למישהו‪ ,‬לשתף‪ .‬מוכנית מיהרתי אל פקיד הקבלה ואם הבית‪.‬‬
‫הזכרתי את שמו ושם משפחתו של הדייר‪ .‬אם הבית מיד הנהנה‪ ,‬מסמנת שהיא יודעת על כך זה מכבר‪.‬‬
‫שמעתי את עצמי אומרת בבלבול‪" :‬הרי נדברנו להיפגש… אבל הוא היה בסדר… עצמאי‪ ,‬מה קרה‬
‫פתאום שהוא מת?" אם הבית הסתכלה בי בשקט‪ .‬פניה היו אדישות‪ .‬גם פקיד הקבלה לא הראה סימן‬
‫של תדהמה או השתתפות בצער‪ .‬אני זוכרת את המבוכה אותה חשתי באותם רגעים‪ .‬עמדתי שם כמי‬
‫שמדברת בשפה אחרת‪ .‬סיטואציה זו הבהירה לי עד כמה הייתי זרה לתרבות המשותפת לדיירים‬
‫ולצוות‪ ,‬ועד כמה זו נסתרה מעיני‪ .‬בחרתי לעזוב באותו הרגע ממש‪ ,‬לצאת את בית האבות‪ ,‬ולחשוב‬
‫מחדש על מה שקרה‪ .‬כל זאת‪ ,‬על מנת לאזור כוח‪ ,‬לשוב ולהשתתף‪.‬‬
‫עם שהתמשכה שהותי בשדה למדתי להסתיר את תגובותיי למקרי מוות של דיירים מוכרים ופחות‬
‫מוכרים‪ .‬אט אט גם פחות נדרשתי לשליטה עצמית‪ .‬דיירים בהווה נחשבו למתי המחר‪ .‬חותם של מוות‬
‫ליווה גם את צחוקם וברק עיניהם של החדשים שבדיירים‪ .‬למדתי לצפות לו למוות‪ .‬פעמים הייתי‬
‫מדמיינת את מהלכיו בסוקרי את פניהם של הדיירים היושבים יחדיו; מי קודם למי‪ ,‬מתי‪ ,‬ואם אעדר‪,‬‬
‫תהיתי‪ ,‬האם ירגישו בחסרוני? לא דחקה בי השעה והמרחב כולו עמד לרשותי לצלול מבחינה מנטלית‪,‬‬
‫להתנתק מן המציאות ממנה באתי‪ ,‬תוך שאני מתבוננת בדיירים‪ ,‬ומתאימה את תנועותיי לתנועותיהם‪.‬‬
‫יחסם של הדיירים והצוות‪ ,‬שהוקרן כלפי מלכתחילה‪ ,‬התמיד לאורכה של תקופת המחקר‪ ,‬וסלל את‬
‫דרכי לעולמם‪ .‬יחס זה מתמצה באמון והזדקקות‪ .‬לרוב לא נדרשתי ליותר‪ ,‬פרט להצגת עצמי‬
‫כ"סטודנטית" ה"עורכת מחקר"‪ .‬בתום הפגישה הראשונה עם מנהלת המוסד‪ ,‬היא צילמה עבורי דפים‬
‫בהם מספרי החדרים ושמות הדיירים‪ .‬היא גם ציירה את מבנה התפקידים בצוות‪ ,‬וציידה אותי בשמות‬
‫נושאי התפקידים‪ .‬היא ציינה כי מעתה ואילך היא תתייחס אליי כמתנדבת‪ ,‬והזמינה אותי להצטרף‬
‫לארוחות עם חברי הצוות או הדיירים‪ .‬חברי הצוות בצדם השיבו על שאלותיי‪ ,‬ושיתפו אותי באופן‬
‫פעיל במפגשיהם וטיפולם בדיירים‪ .‬הדיירים נטו ליזום שיחה עמי‪ ,‬בחושבם שאני בת משפחה של אחד‬
‫מהם‪ ,‬לא טורחים לברר של מי‪ .‬כשציינתי כי אני סטודנטית‪ ,‬תגובתם גילתה כי הם מורגלים ב'אנשים‬
‫צעירים‪ ,‬הבאים הנה ללמוד על זקנים'‪ .‬רבים מהם הזמינו אותי לחדרם או דירתם‪ ,‬ובמקרים בהם‬
‫הזמנתי את עצמי ‪ -‬הסכימו מיד‪ .‬פעמים היו שביקשו לדעת בצורה ספציפית מהן שאלות המחקר שלי‪,‬‬
‫כיוון שביקשו לכוון את דבריהם‪ ,‬וכך 'לעזור לי בעבודה'‪ .‬הם שיתפו אותי במצוקותיהם הפיזיות‬
‫והנפשיות‪ ,‬קובלים על יחסי ילדיהם כלפיהם‪ ,‬על אירועים קשים בחיים‪ ,‬ועל כך ש"אין עם מי לדבר"‬
‫בסביבתם החברתית הקרובה‪ .‬כמה מהם אמרו כי הם מודים בפניי בדברים שלא היו מעזים לומר‬
‫‪56‬‬
‫לאחרים‪ .‬יש שכינו אותי "בת משפחה"‪" ,‬הבת שלי"‪" ,‬חברה טובה"‪ .‬כשיישבתי ביניהם‪ ,‬קידמוני‬
‫בברכה כמו את האחרים והמשיכו בשלהם‪ ,‬מרכלים‪ ,‬שרים‪ ,‬מקשיבים להרצאה או אוכלים‪ .‬בכל מקום‬
‫זכיתי במידה רבה של אמון וקבלה‪ ,‬מבלי שעמלתי להשיגם‪.‬‬
‫יחס של אמון משולב היה באווירה של הזדקקות‪ ,‬בה הכל נתונים במידה זו אחרת לכאב וחולשה‪.‬‬
‫במוסד היו מזומנות כל העת תמונות רגעיות רבות‪ ,‬אותן ניתן היה להשלים בדחיפה קלה של עזרה‪.‬‬
‫הדיירים ואחדים מחברי הצוות ייחסו לי מעת לעת תפקידים זמניים‪ ,‬ככל שהסתמנה נגישותי הגבוהה‬
‫במוסד‪ .‬מעט מעט‪ ,‬ובחיפוש רמזים למוכנות שלי‪ ,‬התבקשתי במיני בקשות‪ ,‬ושותפתי בשיחות בהן‬
‫הסקתי על צרכים‪ .‬לא נתפסתי כמחויבת אלא אם התחייבתי בבירור לעניין כלשהו‪ .‬בשיחה עם רכזת‬
‫התרבות‪ ,‬הצעתי לסייע לה בכל "אירוע תרבות"‪ .‬הצעה זו התקבלה בשמחה‪ .‬כך התאפשר לי להיות‬
‫מעודכנת מראש ברבים מן האירועים העומדים להתקיים‪ .‬התבקשתי "לתת יד" בעריכת שולחנות‬
‫במסיבות וימי הולדת‪ ,‬לקרוא לדיירים מחדריהם לפעילות‪ ,‬שהם מאחרים לה‪ ,‬להתנדב ולהרצות על‬
‫נושא זה או אחר‪ ,‬ולעודד‪ .‬פעם הופעתי כצלמת אירוע‪ ,‬פעם כמברכת דייר‪ ,‬שהגיע לגיל תשעים‪ ,‬וגם‬
‫כמשתתפת שווה בפעילות חברתית‪ .‬מבקשת לא לבלוט לעיני הדיירים כממלאת תפקידי צוות‪ ,‬נטיתי‬
‫לרוב לשבת בין הדיירים‪ ,‬קהל הצופים‪ ,‬ולפעול כמותם‪ .‬הדיירים גיששו בצורה דומה בפניותיהם אליי‪.‬‬
‫בלשון בקשה‪ ,‬מלווה בחיוך רפה‪ ,‬הקדימו את פעולותיי הקטנות והמוגדרות של מתן עזרה; הזזת‬
‫השולחן כדי שדיירת תוכל לקום‪ ,‬פתיחת הדלת הכבדה‪ ,‬העמדת הכורסא לפני הטלויזיה‪ ,‬ליווי‬
‫לסופרמרקט ועוד כהנה וכהנה‪ .‬כמו עם חברי הצוות‪ ,‬לרוב יזמתי סוג זה של מעורבות בחיי המוסד‪,‬‬
‫מנסה לצפות מראש מה עשוי להביא לתחושת הקלה‪.‬‬
‫במקרים ספורים‪ ,‬נדירים ויוצאי דופן‪ ,‬צוותי על ידי המנהלת לפעול‪ .‬באחד מהם‪ ,‬קשה במיוחד‪ ,‬עמדה‬
‫דיירת במרכזו של הלובי‪ ,‬וקיללה קללות נמרצות את המנהלת‪ ,‬וכמה מחברי הצוות‪ ,‬בהם חשדה‪,‬‬
‫מטיחה את ראשה בקיר‪ ,‬מנופפת בידיה‪ ,‬בוכה וצועקת‪ ,‬לא מבינה איך מתנכלים לחייה‪ ,‬ומקלקלים לה‬
‫את הטלויזיה‪ .‬סצנה זו נשנתה כל אמת שלא הצליחה הדיירת לכוון את ערוצי המכשיר שברשותה‪.‬‬
‫לאחר שתרופת ההרגעה‪ ,‬שניתנה בידי האחות‪ ,‬לא השקיטה אותה‪ ,‬והיא עצמה שללה כל מתן עזרה‬
‫מחבר צוות בהלהטת גידופים מחרידים‪ ,‬תוך שהיא מנסה לשתף אותי ברוע מזלה‪ ,‬נדרשתי למהר‬
‫וללוותה לחדרה ולסייע לה‪ .‬היה זה מקרה בו כמה מאנשי צוות הסתכלו בדיירת ה 'היסטרית' חסרי‪-‬‬
‫אונים‪ ,‬שומרים על מקומם מאחורי דלפק הקבלה‪ ,‬ונעלבים עד עמקי נשמתם‪ .‬כאילו רק אני‪ ,‬שזכיתי‬
‫לאמונה של הדיירת‪ ,‬ואינה שייכת לחבר המרעים‪ ,‬יכולתי להביא לסיום המעמד המביש‪.‬‬
‫לא רק נדירותן של התביעות למעורבות‪ ,‬גם מעמדי בהן‪ ,‬לימדו אותי כי נתפסתי חיצונית לסיטואציות‪,‬‬
‫ולמערכות החיים במוסד‪ .‬בסיטואציה אחרונה זו קיבל הדבר חדות מיוחדת‪ .‬בעודי בחדרה של הדיירת‪,‬‬
‫לא מורשית להתקרב למכשיר הטלויזיה‪ ,‬היא המשיכה להתלונן ולקלל את הצוות עוד שעה ארוכה‪:‬‬
‫"הם עשו לי כזה אסון‪...‬מגיפות‪ ,‬שריפות‪ ,‬כולירות‪...‬המנהלת שלא תזכה להיות זקנה‪ ,‬שלא תיכנס‬
‫‪57‬‬
‫לבית אבות‪...‬תקבל סרטן ותמות‪ " ...‬אך משפניתי להיפרד ממנה ולצאת‪ ,‬אמרה לי ברכות מפתיעה‪:‬‬
‫"תלכי‪ ,‬מאמאל'ה"‪ .‬ראיתיה מחייכת פתאום ומנפנפת בידה‪ .‬עמידתי בתווך‪ ,‬חיצונית וחסרת כוח‬
‫השפעה‪ ,‬סומנה בידי הדיירת יותר מאשר בידי הצוות‪ .‬במקרה אחר הועמדתי כמשקיפה מן הצד‪ ,‬כמי‬
‫שאין אפילו עניין בעמדתה; בעמדי במסדרון במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ממתינה שדייר יתפנה לביקורי‪,‬‬
‫קרבה אליי‪ ,‬בדרך לחדרה‪ ,‬דיירת‪ ,‬כשעל פניה ארשת צער‪ ,‬המהול בכעס‪ .‬היא עצרה לידי מטה ראשה‬
‫כלפיי‪ ,‬נאנחה ואמרה כי אין לה יותר כוח‪ .‬היא זקנה וחלשה‪ .‬הרוגז רק מוסיף לכך שהיא רוצה למות‪.‬‬
‫הסיבה לכך‪ ,‬סיפרה‪ ,‬היא‪ ,‬שדיירת בחדרה נפטרה‪ ,‬ואת בגדיה העבירו לארון ש ל ה )!( לאחר שציינה כי‬
‫קשה לה העניין הזה‪ ,‬וכי הייתה צריכה לספר למישהו‪ ,‬התקדמה הלאה עם ההליכון‪ .‬מיד אחריה‪ ,‬באה‬
‫במרוצה האחות‪ ,‬מלווה בעובדת נוספת‪ .‬הן נכנסו לחדרה‪ ,‬פתחו את ארון בגדיה של האישה‪ ,‬ושאלו‬
‫היכן בגדיה של הנפטרת‪ .‬בנימה מפייסת הרגיעה האחות את הדיירת‪ ,‬באומרה כי טעויות מן הסוג הזה‬
‫אפשריות‪ ,‬וכי היא מתנצלת על כך‪ .‬ביוצאה‪ ,‬התעכבה האחות גם היא אצלי‪ ,‬עודי ממתינה לדייר‬
‫במסדרון‪ .‬היא סיפרה על התקפי ה 'פרנויה' של הדיירת‪ ,‬על המהומות שהיא מקימה מידי פעם‪ ,‬ועל‬
‫הטיפול הפסיכיאטרי שהיא זקוקה לו‪ .‬בתוך כך‪ ,‬הרחיבה לשתף אותי בסיפוריה על דיירים בעייתיים‬
‫אחרים במחלקה‪ .‬דבריה העמידו אותה כמתמודדת לא רק עם הדיירים‪ ,‬אלא עם בני משפחותיהם‪.‬‬
‫הנהנתי בראשי‪ ,‬מקשיבה לדבריה‪ ,‬ומביעה אמפטיה למצבה‪ .‬בתפסה לפתע כי השתהתה מעבודתה‪,‬‬
‫התנצלה ופנתה לדרכה‪ .‬נותרתי שוב לבדי‪ ,‬עומדת במסדרון‪ ,‬ממתינה עוד כמה דקות‪ ,‬ותוהה על‬
‫משמעות הדרמה שהתרחשה לנגד עיני; בגדי אישה מתה תפסו מקום בארון בגדיה של אישה חיה‪,‬‬
‫ובניהול דין ודברים על דבר הטעות‪ ,‬עמדתי כזר‪ ,‬שדומה כי ניתן לשכנעו בכל נקודת מבט‪ ,‬ולהפליג‬
‫הלאה‪.‬‬
‫היותי חיצונית לחיים במוסד לבשה פנים רבות בייחסם של הדיירים‪ .‬הם סימנו מידי פעם את‬
‫מובחנותי בעמדם על גילי‪ ,‬מראי‪ ,‬ותפקידיי‪ .‬שתיים מגישותיהם בשיחותיהם עמי‪ ,‬הטביעו חותמם על‬
‫זהותי כזרה לקולקטיב‪ .‬ראשית‪ ,‬הדיירים נטו להזכיר בהזדמנויות שונות‪ ,‬ולעיתים בלתי צפויות‪ ,‬את‬
‫עובדת היותי סטודנטית‪ ,‬הצופה בהם ולומדת אודותם‪ .‬הם שאלו אותי לא רק באשר לנושא המחקר‪,‬‬
‫אלא באשר לשיטות המחקר‪ ,‬האם אני עורכת סקר‪ ,‬האם בידי מצוי שאלון‪ .‬יש שגילו עניין במוסד‬
‫ששלח אותי‪ ,‬שואלים האם אני שבעת רצון מן הממצאים‪ ,‬האם הם כאינדיוידואלים מייצגים עבורי‬
‫תפקוד יוצא דופן‪ ,‬וכדומה‪ .‬לעיתים הייתי כה שקועה בסיפור או סיטואציה שדבריהם כמו היו דרושים‬
‫להזכיר לי את סיבת שהותי‪ .‬ישבתי עם כמה דיירות ליד חדר האוכל‪ ,‬ממתינה איתן לרגע בו ייפתחו‬
‫הדלתות וניכנס לחוג יחדיו את ליל הסדר‪ .‬כמותן הופעתי גם אני בבגדים חגיגיים‪ ,‬וכמותן‪ ,‬השתתפתי‪,‬‬
‫מקשיבה לסיפורים נוסטלגיים על לילות סדר משפחתיים‪ .‬כשקמנו ממקומנו להיכנס‪ ,‬מאחלות "חג‬
‫שמח"‪ ,‬ומתערבבות עם האחרים בלחיצות ידיים אמיצות‪ ,‬לפתע ניגשה אליי אחת מן הדיירות ואמרה‪:‬‬
‫"נו‪ ,‬את מצליחה להכניס משהו לכיס?" כשביקשתי לעמוד על כוונתה‪ ,‬נהנתה לציין שהיא תמיד‬
‫הצטיינה בשימוש בביטויים מדויקים‪ .‬הפעם‪ ,‬לדבריה‪ ,‬היא ביקשה לתאר תכלית הימצאותי שם אתם‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫שנית‪ ,‬ויותר מכל‪ ,‬הדירו אותי הדיירים מן הרכילות‪ .‬אין הכוונה שלא שיתפו אותי בדברי רכיל‪ ,‬אלא‬
‫שלדבריהם‪ ,‬במה שנוגע אליי ישנם כללים אחרים‪ .‬לאחר שחלפה רוב תקופת המחקר‪ ,‬מצאתי דיירות‬
‫יושבות בלובי ומודות בפניי כי הן מרכלות‪ .‬הגם שהדבר עשוי להצביע על יחס של אמון ופתיחות‪,‬‬
‫הובהרה לי סגירותה של הקבוצה; כשהתיישבתי לידן‪ ,‬ממתינה שתתפנינה לשוחח‪ ,‬פנתה אחת ואמרה‬
‫בנימת התנצלות‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬אנחנו לא מרכלות עלייך‪ ,‬כי על סטודנט לא מרכלים‪ .‬סטודנט מעריכים‪.‬‬
‫הוא גבוה‪...‬צריך לשמור על דיסטאנס עם סטודנטים‪ .‬מרכלים על זקנים‪ .‬עליהם יש מה לספר"‪ .‬גם‬
‫כשהתלחשו שתי דיירות בנוכחותי‪ ,‬מצמידות פה לאוזן‪ ,‬קיבלתי את אותו המסר‪ .‬ספונטנית יצרתי קשר‬
‫עין עם אחת מהן‪ ,‬המביע את סקרנותי‪ .‬הדיירת מיד הבינה את שפת העיניים שלי והגיבה במהירות‪:‬‬
‫"לא‪ ,‬לא עלייך‪....‬עלייך אי אפשר לצחוק‪ .‬כך נראה לי על כל פנים"‪.‬‬
‫תזכורות מילוליות לכך‪ ,‬שאיני יכולה להשתייך לדיירים כקולקטיב חברתי‪ ,‬הקיפו אותי גם כאשר‬
‫התגוררתי במוסד‪ .‬היה זה באחד מחודשי המחקר הראשונים‪ .‬ביקשתי שלא להחמיץ את ההזדמנות‬
‫לגור בסמוך לדיירים‪ ,‬גם כאשר אושרה בקשתי לתקופה קצרה של שבוע ימים‪ .‬המנהלת העמידה‬
‫לרשותי דירה חדשה‪ ,‬ואת כלל השירותים המוצעים לדיירים‪ .‬סדר יומי היה כסדר היום המוסדי‪.‬‬
‫השתדלתי להופיע כמו כולם בכל הארוחות והאירועים החברתיים‪ ,‬ולבטא בהתנהגותי קונפורמיות‬
‫מלאה לנורמות התרבותיות והמוסדיות‪ .‬הדיירים הבחינו בעקביות הופעותיי וגילו עניין‪ .‬במהרה נודע‬
‫להם באיזו קומה אני גרה‪ .‬רבים מהם הגיבו בתמיהה ובהומור‪ .‬בסוף ארוחת הבוקר הגיע לשולחני‬
‫דייר משולחן אחר ושאל‪" :‬נו‪ ,‬איך זה להיות זקן ביומיים?" הוא צחק צחוק גדול‪ ,‬לא מאפשר לי‬
‫להשיב‪ ,‬ועזב את המקום‪ .‬עומדות זו מול זו במעלית‪ ,‬הסתכלה בי דיירת בסקרנות כשואלת מי אני‪.‬‬
‫חייכתי אליה וסיפרתי לה כי "עכשיו" אני גרה בבית האבות‪ .‬היא השיבה‪" :‬נו‪ ,‬הלוואי ויהיו לנו רק‬
‫דיירים כאלה"‪ .‬לאחר כמה רגעים נעלם חיוכה באומרה‪" :‬לא‪ ,‬אני לא רוצה לקלל אותך"‪ .‬בשיחה‬
‫שניהלתי עם דיירת בלובי‪ ,‬התייחסה גם היא לעניין המגורים במוסד‪ ,‬ואמרה‪" :‬תיזהרי שלא תזדקני‬
‫כאן‪ .‬זה עוד מוקדם‪ .‬אם תהיי כאן תקבלי שיער לבן יפה"‪ .‬מצטרפת אלינו אמרה דיירת אחרת‪" :‬היא‬
‫)אני( הזמינה שבעוד שמונים שנה אז יהיה לה מקום"‪" .‬אזהרה" מקפיצתה של זקנה מדבקת סימנה‬
‫אותי בעת ובעונה אחת כסמוכה לעולמם של הדיירים וכרחוקה ממנו‪ .‬יחס ההומור אותת ביתר שאת‬
‫כי בעניין ההשתייכות לדיירים אין מקום למשא ומתן‪ .‬אני יכולה להימצא בין כתלי המוסד‪ ,‬אך איני‬
‫יכולה להיות אחת מ"דייריו"‪ .‬אחד האינפורמנטים ביטא זאת על דרך המקורות היהודיים‪" :‬את‬
‫תבואי לגור כאן לחסות בצל זקנים‪ .‬שלמה המלך אמר במשלי "כי לזקנים חכמה"‪ ...‬אם אמר‪ ,‬יש‬
‫דברים בגו‪ .‬הצל יכול להיות חיובי"‪ .‬דבריו של הדייר יצרו הבחנה ביני ובין קולקטיב‪ ,‬בעטיה יש צל‬
‫שניתן לי ללמוד ממנו‪.‬‬
‫הידיעה כי נכון לי רק אימוץ חלקי ולמראית עין על ידי דיירים‪ ,‬העוסקים בזקנה כנידוניו של מוות‪,‬‬
‫הכתיבה את האסטרטגיות שנקטתי באיסוף החומר ותיעודו‪ .‬לא הייתה זו קבוצת גיל או קבוצה‬
‫אתנית‪ ,‬שניתן לי ליצור איתה קווים משותפים‪" .‬את צעירה" ו"תגיעי לזקנה ותביני"‪ ,‬שיננו באוזניי‬
‫‪59‬‬
‫הדיירים‪ ,‬באופן שהיה בו לרפות ידיים‪ .‬לכאורה קיבלתי על עצמי את תפקיד המתבוננת החיצונית‪,‬‬
‫מבלי לאתגר את הנחות היסוד הנוגעות לפערי גיל ותפקידים חברתיים‪ .‬בד בבד‪ ,‬ביקשתי לטשטש את‬
‫נוכחותי כ"מי שבאה ללמוד"‪ ,‬והמכוונת לדלות מידע‪ .‬בבואי להיפגש עם דיירים‪ ,‬הנחתי להם ליזום‬
‫שיחה‪ ,‬לבחור את הנושאים‪ ,‬לנהל את השתלשלות הדברים שהשמיעו‪ .‬הייתי בת שיח‪ ,‬המתעניינת במה‬
‫שהם אומרים‪ .‬שאלותיי נטו על פי הכיוון שבקש להתקדם בו בן שיחי‪ ,‬מסייעות להשלים את פרטי‬
‫התמונה‪ .‬כשם שהנחתי לדיירים לגרור אותי בדיבור‪ ,‬כך נגררתי בתנועה ממקום למקום במוסד‪.‬‬
‫אפיזודה אחת הוליכה לאפיזודה אחרת‪ ,‬מן הלובי‪ ,‬אל חדרו של דייר‪ ,‬אל דלפק הקבלה‪ ,‬ומשם אל בית‬
‫הכנסת לפני כניסת שבת‪ .‬הנחתי לחיים במוסד לכוון אותי‪ .‬מידי פעם הצטרפתי לשולחן אחר בחדר‬
‫האוכל‪ ,‬על פי פיזור המקומות הפנויים‪ ,‬ורמזי קבלה מצד הדיירים‪ .‬מעגלי ההיכרויות שלי עם הדיירים‬
‫הלכו וגדלו באופן ספונטני ומזמין; דיירים "חדשים" עבורי צורפו על פי רוב כבדרך אגב‪,‬‬
‫באינטראקציות עם דיירים מוכרים זה מכבר‪ .‬השתדלתי להימנע מנימה רשמית בהתקשרות ראשונית‪.‬‬
‫בסיומה של אינטראקציה מיהרתי לתעד בכתב את הפרטים‪ .‬חלקם סימנתי בזיכרון ושיננתי‪ ,‬עוד טרם‬
‫התפניתי לשבת בפינה מוסתרת ולכתוב‪ .‬מלאכת התיעוד הוקלה בהרבה עם דיירים‪ ,‬שהרשו לי להקליט‬
‫את שיחותיהם‪ .‬עם האינפורמנטים הספורים נקטתי גישה מכוונת יותר; יחסית לאחרים‪ ,‬הם‬
‫התאפיינו לא רק בצלילות דעת‪ ,‬הם גם הביעו פתיחות וגמישות להתבונן במצבם‪ .‬במחיצתם הוזמנתי‬
‫להביע סקרנות ולספקה; יזמתי מפגשים עמם‪ ,‬והשתתפתי באופן פעיל יותר בניהול השיחות‪ .‬לעיתים‬
‫שאלתי שאלות‪ ,‬וגם התעקשתי להבין את משמעות הדברים‪ ,‬שאך נאמרו בלי משים‪ .‬לרוב‪ ,‬לא‬
‫הוטרדתי בעניין קידוד הדברים בזיכרוני; מכשיר ההקלטה‪ ,‬על אף שהוצנע‪ ,‬היה חלק צפוי מן המפגש‪.‬‬
‫השתתפותי המשתלבת בהגיגי הדיירים וחברי הצוות‪ ,‬תנועתם וסדרי יומם סללה את דרכי ללבם; עם‬
‫חלוף הזמן נוצרו יחסי קירבה‪ .‬מנופפים לי לשלום ממרחק‪ ,‬שומרים לי מקום על ידם לפני תחילת‬
‫ההרצאה‪ ,‬ומעמידים פנים מחויכות כנעלבים בעוברי לאכול בשולחן אחר‪ ,‬היו מקצת מן הביטויים לכך‪.‬‬
‫אך שני אופני התייחסות הותירו בי הרושם עד כמה נוכחותי נתפסה מובנת מאליה‪ ,‬ועד כמה חדירים‬
‫נתפסו גבולות עולמי הפרטי ודימויי העצמי‪ .‬נשים בצוות המוסד‪ ,‬איתן נהגתי לשוחח מידי פעם‪ ,‬שיתפו‬
‫אותי לעיתים במצוקותיהן האישיות‪ .‬כבדרך אגב היו נגררות להשערות על ענייני האישיים ולהשיא לי‬
‫עצות‪ .‬גם דיירים השיאו לי עצות על סמך הנחות שלא נבדקו‪ ,‬כאילו הייתי נכדתם הצעירה‪ .‬בחוג לציור‬
‫"זכיתי" לניתוח אישיות מפיה של דיירת‪ ,‬לאחר שהתבוננה בחטף ביצירה שלי‪ .‬דייר‪ ,‬הנחשב "תשוש"‪,‬‬
‫התיישב פעם על ידי בלובי‪ .‬צורת התבוננותו בי הייתה מאוד בלתי צפויה; הוא תיאר לפרטים את שפת‬
‫הגוף שלי‪ ,‬וניסה לאמת כל אחת מהשערותיו המורכבות‪ .‬על אף שאלה היוו סימנים של שייכות‬
‫למחצה‪ ,‬מצאתי עצמי נדרשת לייצב ולהסדיר את גבולותיי‪.‬‬
‫סימן מאתגר פחות לצורה של השתייכות ודמיון‪ ,‬היה יחסם של הצוות והדיירים להיעדרותי הזמנית‪.‬‬
‫כששבתי לבקר בבית האבות לאחר היעדרות של שבוע וחצי‪ ,‬זכיתי לברכות‪-‬שלום לבביות במיוחד מן‬
‫הדיירים‪ ,‬מעירים לי כי מזה זמן רב לא ראו אותי‪ .‬יש מי שציין כי לא ראה אותי זה כמה חודשים‪,‬‬
‫‪60‬‬
‫ואחר שאל עכשיו משסוף סוף שבתי‪ ,‬האם אני מתחילה שוב בעבודתי‪ .‬שיערתי כי שינויים בתפיסת‬
‫הזמן‪ ,‬והמשמעות המתלווה להיעדרותם הסופית של דיירים מוכרים‪ ,‬הם המצויים ברקע תגובתם של‬
‫הדיירים בהם פגשתי‪ .‬הופעתי מחדש נתפסה כמעין "שיבה לעולם החיים"‪ .‬מצאתי עצמי מתנצלת שוב‬
‫ושוב‪ ,‬גם לנוכח תמיהות הצוות‪ ,‬חשה מחויבת להתמיד בנוף האנושי‪.‬‬
‫ספק אם לנוכח המגבלות שציינתי יכולה הייתי להשלים את המסע המחקרי מ"זרה" ל"מוכרת"‪ .‬בין‬
‫"זרה" ל"מוכרת"‪ ,‬גילמתי גם אני את דמות ה"אחר"‪ ,‬משמשת במערכי הזהויות במוסד‪ .‬דמות‬
‫ה"אחר" שיוחסה לי‪ ,‬הופיעה בצורות שונות בעולם ה'חיים' וה'מתים'‪ ,‬בו מצאתי את הדיירים; חיה‬
‫יותר וחיה פחות‪ ,‬כך השתקפתי במראותיהם המשתנות‪ .‬בשבועות המחקר האחרונים נזכרתי בדברי‬
‫האזהרה של דיירת‪" :‬תיזהרי שלא תזדקני כאן"‪ ,‬תוהה אולי לא היו דבריה תלושים כל כך‪ .‬ניתן אולי‬
‫לפרש מחוות של עזרה פיזית מצד הדיירים ואת תהייתם על יכולותיי בדרכים שונות‪ .‬על כל פנים חשתי‬
‫כי זהותי כ"סטודנטית צעירה"‪ ,‬המושיטה יד לסייע‪ ,‬אותגרה במספר סיטואציות; דיירות במהלכה של‬
‫הרצאה שאלו אותי איך זה שאני מצליחה לשמוע את קולו החלש של המרצה‪ ,‬בשעה שהן לא‪ .‬בעמדי‬
‫לשוחח שעה ארוכה הרימה דיירת‪ ,‬המתקשה בשמיעה ובדיבור‪ ,‬כסא עד אליי‪ ,‬וציוותה אותי לשבת‪.‬‬
‫תפקידים שונים ציירו לעומתי את הדיירים לעיתים כמסוגלים‪ ,‬סמכותיים וידענים‪ .‬לקראת סוף‬
‫תקופת המחקר‪ ,‬שובצה גם דמותי ברטוריקה המוסדית על זקנה ומוות‪ .‬בשיחה קלילה עם דיירת‪ ,‬באו‬
‫הדברים לידי כך שציינתי את שנת הולדתי‪ .‬הדיירת הגיבה בשאלה רטורית‪" :‬כל כך זקנה?!" שאלתה‬
‫הבוטה טרדה את מנוחתי‪ .‬אמרתי כי זו לי פעם ראשונה שאני שומעת כי אני זקנה‪ .‬אז פנתה הדיירת‬
‫לאישה אחרת והוסיפה‪ ,‬מה שכבר שמעתי פעמים רבות בבית האבות‪" :‬היא )אני( נראית יותר צעירה‬
‫בכמה שנים"‪ .‬חשתי באותם רגעים את שבטם הכואב של מילים‪ ,‬ההופכות שיפוטיות וסטטיות בתהליך‬
‫העיבוד והשחזור לו נתונים הדיירים‪ .‬באחת נחשבתי פחות צעירה מכפי שחשבתי את עצמי‪ .‬על אף‬
‫רגעיות הסיטואציה‪ ,‬בה נאמרו הדברים‪ ,‬ובשל משמעותם העמוקה לזהותי העצמית‪ ,‬הזכרתי לעצמי כי‬
‫יש לרשותי קבוצות התייחסות "תקפות יותר"‪ .‬מצאתי עצמי מבקשת לנוע לזירה אחרת‪ ,‬בה זהות של‬
‫צעירה "חיה יותר" מקבלת אישור‪ .‬זירה מעין זו יכולתי למצוא גם בין כתליו של המוסד‪ ,‬אם כי במידה‬
‫אחרת מזו שמוצאים להם הדיירים‪ .‬לא רק שיפוטי גיל‪ ,‬כי אם גם שיפוטים ביחס לתפקוד‪ ,‬קידמו פניי‬
‫במפגשים עם הדיירים‪ .‬באחד מימי המחקר האחרונים‪ ,‬חציתי את אולם הלובי‪ ,‬והתעכבתי אצל אחד‬
‫הדיירים‪ ,‬שישב והתבונן בי‪ .‬ברכתי אותו לשלום‪ .‬שלא כדרכו‪ ,‬לא השיב לברכתי במאור פנים‪ .‬רק‬
‫אמר‪" :‬אני כבר מזמן לא מרגיש את הויטאליות שלך"‪ .‬קיבלתי הערה זו כעין אישור לחוויה פנימית‪,‬‬
‫שכן‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם אני נטיתי פחות להרגיש את ה"ויטאליות שלי"‪ ,‬בבקשי להטמיע את הלך הרוח בו‬
‫נתונים הדיירים‪.‬‬
‫זירות החיים במוסד שימשו כמראות דרכן השתקפתי לעצמי בדרגות שונות של חיות‪ ,‬צעירות ויכולת‪.‬‬
‫חווית העצמי בפן זה של זהות הושפעה משני גורמים‪ :‬רבגוניות וסגירות; מחד‪ ,‬זירות החיים סיפקו לי‬
‫היצע רבגוני ומורכב של מקורות להגדרת זהות‪ .‬מאלה שחוויתי ומניתי עד כה היו שיפוטים מילוליים‪,‬‬
‫‪61‬‬
‫מסרים הנוגעים לגבולות העצמי‪ ,‬אופייה של תנועה במרחב הפיזי‪ ,‬וגם אופנים של קבלה חברתית‬
‫ודחייה‪ .‬סגנונות של פעילות‪ ,‬מקומן הפיזי במרחבי המוסד ועוד צדדי‪-‬הקשר הנם דוגמאות למרכיב‬
‫אחד באינטראקציות המושפעות גם מסגנונות תקשורת‪ .‬מאידך‪ ,‬אפיזודות של מפגש חוויתי כסגורות‪,‬‬
‫במובן‪ ,‬שהמסרים בהן על זהותי היה שלם וברור‪ .‬פעם הייתי צעירה ופעם הייתי זקנה‪ ,‬פעם מלאת‬
‫חיות ופעם נטולת חיות‪ .‬משא ומתן על הגדרת זהות נערך לא בתוך מפגש‪ ,‬אלא בין מפגשים‪ .‬כל מפגש‬
‫לעצמו טמן בחובו מסר בודד אחד‪ .‬ה"אחר"‪ ,‬שגילמו הדיירים בנוכחותי ולנוכח אחרים‪ ,‬וה"אחר"‬
‫שגילמתי אני‪ ,‬נולד ברגע‪ ,‬נדמה כשרירותי‪ ,‬אך נותר עבור הנוגעים בדבר‪ ,‬שריר וקיים‪.‬‬
‫במחול אמביוולנטי של זהויות‪ ,‬במקום בו תפיסות של מוות קרוב השתבצו במערכי החיים‪ ,‬השתתפתי‬
‫גם אני‪ .‬אמנם‪ ,‬בתום עבודת השדה נותרתי בעיני הנחקרים מחוץ לתמונת ה"אנחנו" של קולקטיב‬
‫בזקנתו המאוחרת‪ ,‬אך חברתי למנהגים‪ ,‬שולבתי בפן של מציאות תרבותית‪ ,‬אותו אני מבקשת לפענח‪.‬‬
‫יש מקום לטעון כי אסטרטגיית ההיטמעות בה נקטתי‪ ,‬הניסיון לכבוש את קצב וצורת תנועותיי‬
‫המנטליות והפיזיות‪ ,‬הניבה פרי בשלבים מתקדמים של המחקר‪ .‬אילולא עיכבתי עצמי כדי להפנים‬
‫משמעויותיה של זקנה‪ ,‬לא הייתה דמותי נתונה לפנים משתנות של זהויות‪ .‬הייתי נותרת "צעירה"‬
‫לתמיד ובכל מקום‪ .‬הנחקרים הגיבו בצדם להפנמה זו‪ ,‬מתרשמים מגילוייה‪ .‬כך יכולתי להתנסות‬
‫בקורטוב של "שדות" הזהויות שמציע מודל המחקר‪ .‬עם זאת‪ ,‬במפגש בין צעירה לזקנים‪ ,‬במקומם‬
‫הם‪" ,‬שדות" החיים והמוות לא היו נגישים עבורנו באותם אופנים; ברבים מן המפגשים ראו את‬
‫דמותי כ"אחר חי" ואת עצמם כ"אני מת"‪ .‬במעט מזער התהפכה תמונת זהויות זו או התאזנה‪.‬‬
‫להשתתפותי בשדה המחקר היו כמה פנים; הראשונה‪ ,‬הזדהות חווייתית‪ ,‬השניה‪ ,‬השתייכות‬
‫לקולקטיב‪ ,‬והשלישית‪ ,‬נטילת חלק במערכות החיים במוסד‪ .‬סופו של מסע השתתפות אינו אלא סיפור‬
‫עמידה בפתחו של שדה קיום נדיר‪" ,‬שדה" בו הכל רואים עצמם 'מתים'‪ .‬נוכחותי הזמנית ב"שדה"‬
‫רביעי‪ ,‬הייתה סובייקטיבית בעיקרה‪ .‬נוכחות זו הייתה חשובה מאין כמוה להבנת קודים של משמעות‬
‫בתרבות של מוות‪ ,‬הכוללת שדות אחרים‪ .‬היא גם היוותה חידוש בעל ערך בשבילי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לא‬
‫הייתה זו כצורות אחרות של "השתתפות"‪ ,‬שכן היא נעלמה מעיני הנחקרים‪ .‬חוויית ריקוד הוואלס‪,‬‬
‫כושל ככל שהיה‪ ,‬לא נודעה‪ ,‬גם לא יכולה הייתה להיוודע‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫‪ 3.1‬אינפורמנט‬
‫הכרתי את ישראל כשבועיים לאחר תחילת המחקר‪ .‬חברת צוות המליצה עליו כ"איש חכם" וכמי‬
‫ש"כדאי לשוחח אתו"‪ .‬אחות במחלקת ה"תשושים" הצביעה על כיוון חדרו‪ .‬הקשתי בזהירות על הדלת‬
‫הפתוחה ושמעתי אותו‪ ,‬מוסתר מן העין‪ ,‬מזמין אותי להיכנס‪ .‬הוא היה ישוב על מיטתו‪ ,‬חובש כיפה‬
‫סרוגה גדולה‪ ,‬ומוקף בעיתוני היום‪ .‬בצדו השני של החדר מיטה נוספת‪ ,‬עליה היה שכוב שותפו‪ .‬בין שתי‬
‫המיטות עמד כסא ל"אורח שיבוא"‪ .‬הצגתי את עצמי‪ ,‬ומיד התבקשתי במאור פנים לשבת‪ .‬מכאן‬
‫ואליך‪ ,‬רוב ביקוריי בבית האבות כללו מפגש עם ישראל‪ ,‬ותמונה כעין זו פעמים רבות קידמה את פניי‬
‫בבואי‪.‬‬
‫במפגשנו השני‪ ,‬ישראל ביקש לדעת אלו תארים אקדמיים יש לי‪ .‬משעמד על כך שלימודיי כללו‬
‫פסיכולוגיה‪ ,‬הדבר כמו הניח את דעתו‪" :‬התפקיד של הפסיכולוגים הוא לחלוב מן הזולת מה שהוא לא‬
‫מבטא‪ ,‬מה שלוחץ‪ ,‬מה שפורץ‪ ,‬הכל"‪ .‬מידי פעם הוא התייחס אליי כ"פסיכולוגית"‪ ,‬על אף שהבהרתי‬
‫כי אין זה המקצוע שלי‪" .‬אני אדבר את מה שאני צריך לדבר" אמר‪" ,‬ונקווה שעוד מישהו ישמע‪ .‬יהיו‬
‫דברים שאני אגלה או שאת תוציאי ממני בצורה מקצועית‪ .‬אין לי מה להסתיר‪ ,‬ואין לי מה להתבייש"‪.‬‬
‫הוא ביקש כי שתיים מן הקלטות יועברו לבניו‪ ,‬שכן בניסיון לתעד את דבריו‪ ,‬הם הקדימו‪" :‬הם גם רצו‬
‫להקליט אותי‪ .‬הבן אמר שיש לו הצעה‪" :‬אתה תתחיל לדבר כל מה שעולה בראש שלך…"" אבל דומה‬
‫כי הניסיון לא עלה יפה‪" :‬לא יודע מה שקרה לי‪ .‬נכנסתי למן משבר‪ .‬לא הייתי מסוגל‪ .‬לא ידעתי במה‬
‫להתחיל ואיך להתחיל"‪ .‬מעט מעט התברר התפקיד שייחס לי; בעזרתי הוא יוכל להיענות לבקשת בניו‪,‬‬
‫ולהקליט דברים ערוכים במידת מה‪" :‬כששואלים אותי‪ ,‬זה קל יותר‪ .‬יש מסילה ואז אני הולך‪ ,‬אבל‬
‫לעצמי איני יודע מה חשוב ומה לא חשוב"‪ .‬שתיים מן הקלטות הראשונות הועברו כבקשתו לבניו‪,‬‬
‫לאחר שהדברים שוכתבו על ידי‪ .‬בשאר המפגשים‪ ,‬לנוכח תנועת הסליל הרץ‪ ,‬ניכר היה כי ישראל בין‬
‫לבין‪ ,‬משוקע בניהול מותו‪.‬‬
‫מצאתיו בן תשעים ואחת‪ ,‬רצוץ מבחינה פיזית וצלול מאוד בדעתו‪ .‬שישה התקפי לב עבר‪ ,‬ולקה בכמה‬
‫חוליים‪ ,‬הנוגעים למערכות גוף שונות‪ .‬רבות משיחותינו ניהל כשהוא מתנשף ‪ -‬סובל מקוצר נשימה‪.‬‬
‫הניגוד בין מצבו הגופני והמנטלי היה מרשים במיוחד; הייתי מסיעה אותו על כסא גלגלים לחדר‬
‫האוכל‪ ,‬מהלך של כמה צעדים‪ ,‬אך גם מפקפקת בכוחו של זיכרוני‪ ,‬כשביקש להתעכב על פרטים‪.‬‬
‫התקיים גם ניגוד חד בין תחושת קרבתו למוות וההומור האמיץ‪ ,‬באמצעותו תיאר את חוויותיו‬
‫הקשות‪ .‬ככלל‪ ,‬ישראל הפתיע במכלול רובדי התנהגות‪ ,‬עדיהם הגיעו ציפיותיי‪ .‬גישתו הרציוליסטית‪-‬‬
‫הומניסטית השתקפה בכל אשר פנתה שיחתנו‪ .‬המפגשים עמו היו מעניינים מאין כמותם; שנינותו‬
‫וחריפות הגיונו נוצקו גם בעניינים מיסטיים וגם בכאן ועכשיו של מצוקות קיום‪ .‬אל אלה התלוו מבט‬
‫אמפטי וצניעות‪ ,‬על אף ידע ניכר בתחומים רבים‪ .‬התעניינותי "סללה" את דבריו‪ ,‬כפי שציין לפעמים‪,‬‬
‫אך יחסו סלל עבורי דרך פתוחה‪ ,‬ונדירה‪ ,‬בהוויה סובייקטיבית של קרבת מוות‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫ישראל שימש כאינפורמנט ראשון במעלה‪ ,‬לא רק בשל כוח שכלו ותיאוריו‪ ,‬אלא גם בשל תכונותיו‬
‫האחרות; עיסוקו הספונטני במוות לא התמקד רק בעצמו כי אם בדיירים ובצוות‪ ,‬על אורחם ורבעם‬
‫עמד כמה שנים‪ ,‬הן בהיותו "עצמאי" והן בהיותו "תשוש"; הוא התגלה כצופה‪ ,‬אך גם כמעורב מאוד‬
‫בחיי המוסד‪ ,‬מרשה לעצמו להשמיע דברי ביקורת ומחאה‪ ,‬כמו היה דובר מטעם שולחיו‪-‬הדיירים; הוא‬
‫היה מעודכן בחדשות היום‪ ,‬ובמתרחש בארץ ובעולם‪ ,‬בתחומים מגוונים בתרבות ופוליטיקה‪ .‬לעיתים‬
‫הדבר שימש את ראייתו הרחבה‪ ,‬באשר למצבם של הזקנים במוסד הנחקר‪ ,‬ובקיאותו במצבם החברתי‬
‫של זקנים בכלל; ישראל החשיב עצמו דתי‪ ,‬ונטה לציטוטים מן המקורות היהודיים‪ ,‬אך ניתח ייצוגי‬
‫מוות על דרך הביקורת והספק; הוא נטה לאינטרוספקציה וחקירה עצמית‪ ,‬סקרן בלתי נלאה ללמוד‬
‫דבר‪-‬מה חדש‪ ,‬וחושף שניות באישיותו – בין קונפורמיסט ללא‪-‬קונפורמיסט; מעל הכל‪ ,‬הוא ביקש ללא‬
‫לאות להשמיע את דבריו הכנים‪ .‬בתוך כך ללא בושה שיתף אותי בתיאורי סבלות‪-‬גוף‪ ,‬הגם שהיו‬
‫גרוטסקיים‪ .‬ישראל אפשר לי ברוחב לב לעקוב מקרוב‪-‬קרוב אחר הידרדרות מצבו הגופני‪ ,‬מצבי כמעט‪-‬‬
‫מוות‪ ,‬ותגובותיו הרגשיות הבהירות‪.‬‬
‫יותר מפעם הצהיר כי עמי הוא נוהג כנות יוצאת דופן‪" :‬את זוכרת שאמרתי לך באחת מהפגישות‬
‫הראשונות…אתך אני אצטרך לדבר אחרת מאשר עם חתך של אנשים‪ .‬פה אני לא צריך לדבר דברים‬
‫שאינם נכונים‪ .‬אני אומר לך תמיד רק את האמת‪ .‬יכול להיות שאני לא אומר את כל האמת‪ .‬אבל שקר‬
‫אני לא אומר‪ .‬אני מעוניין שאת תוציאי דברים מקצועיים שאת לומדת"‪ .‬ועוד אמר‪" :‬אני מעוניין‬
‫לספק לך מחשבות או מצבים שלי כהווייתם‪ .‬ללא כחל ושרק‪ .‬כמו שאמרתי לך בהתחלה‪ ,‬אנחנו נעבוד‬
‫על דיבור אחר לגמרי…לא כמו בדיבור של אחרים…" כשהיה משוקע בתיאורי מוות‪ ,‬השתמש‬
‫בביטויים "מקברים"‪ ,‬כפי שנהג לומר‪ .‬לעיתים נחרדתי מתיאוריו‪ ,‬עד כי נחלץ לקראתי והיה כמרגיע‪:‬‬
‫"אני מדבר בכנות‪ .‬אמרתי לך בהתחלה‪ .‬אין כאן שום חוכמות‪ .‬אני לא סוטה מימה שאני חושב‪ .‬בן‬
‫אדם לא חי לעולם‪ .‬זה ברור‪ ,‬כן‪ .‬נניח אדם בן תשעים כבר עשה את שלו בחיים‪ .‬הוא צריך עכשיו… הוא‬
‫בכיוון לחיסול‪ .‬אני לא אומר שאני בחיסול‪ .‬כך שלא תהיי כל כך עצובה‪ .‬אני לא אומר את זה באופן‬
‫עמוק כמו שאת תפסת את זה"‪.‬‬
‫עם שהתמידו מפגשנו‪ ,‬היה מוצא דרכים לקשור תוכנו של מפגש אחד עם זה הבא אחריו‪ ,‬והיה כמנהל‬
‫את דבריו לנוכח סביבת מוות שהתרקמה‪ .‬פעם אחת עשה לו סימן לספר לי על עניין כלשהו‪ .‬בפעם‬
‫אחרת‪ ,‬מיד עם בואי ביקש להתחיל להבהיר כוונותיו בעניין אחרון שדיברנו בו‪ .‬המפגשים העניקו‬
‫למחשבות המוות שלו מסגרת התייחסות מסודרת וסדירה‪.‬‬
‫לדידי הוא היה מורה וידיד‪ ,‬ודבריו מהדהדים עדיין במה שנוגע למסע המחקר ולזירות חיי האחרות‪.‬‬
‫אהבתי לסעוד אותו בכל אשר ביקש‪ ,‬התייעצתי עמו‪ ,‬ונחרדתי מאוד באותה פעם בה התאשפז בבית‬
‫חולים; נעדר מחדרו‪ ,‬מיטתו ריקה‪ ,‬וחפציו מסודרים סביבה‪ .‬בעיני כמה דיירים אחרים הוא נתפס‬
‫כ"איש חכם" וכ"מיוחד"‪ ,‬שהפרידה הצפויה ממנו תהיה קשה‪" :‬ברכתי אותו ביום ההולדת שלו"‪,‬‬
‫‪64‬‬
‫אמרה לי דיירת בתקופת אשפוזו‪" ,‬אמרתי לו שישתדל לחיות ולהיות בריא‪ ,‬כי לא יהיה לנו את מי‬
‫לשאול כל מיני מילים‪ .‬הוא בקיא בכל מיני תחומים‪ .‬הוא יודע שפות שונות‪ .‬אני חושבת שיש לו ראש‬
‫של מדען‪ ,‬הוא דייקן"‪ .‬ברוריה‪ ,‬מי שנחשבה מכרה וותיקה של ישראל‪ ,‬הייתה נוהגת לומר לו בפניו‪:‬‬
‫"מה אני אעשה בלעדיך?!" פונה אליי‪ ,‬הוסיפה‪" :‬פה‪ ,‬אין עם מי לדבר‪ ,‬יש לי את הפנינה הזו‪ ,‬את‬
‫ישראל‪ .‬אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו"‪ .‬יכולתי להזדהות עם דבריה; חשתי כי אם ימות‪ ,‬תעלם‬
‫פנינה גם מחיי‪.‬‬
‫התלוויתי אל אחד מבניו‪ ,‬וביקרתי אותו בשבועות האחרונים של חייו‪ ,‬במחלקה סיעודית מחוץ לעיר‪.‬‬
‫שעות ישב שפוף עד מאוד על כסא גלגלים‪ ,‬בין חולים אחרים הנראים כמותו‪ .‬תרופות שקיבל טשטשו‬
‫אותו‪ .‬הוא נטה להירדם‪ .‬לעיתים היה חולף זיק של היכרות בעיניו‪ ,‬והיה מחייך לעומתי‪ ,‬ושוב עוצם‬
‫את עיניו‪ .‬כשפניתי פעם להיפרד‪ ,‬לחש לי בכוחותיו האחרונים‪ ,‬כמו מעומקו של חלום שזה אך הקיץ‬
‫ממנו‪ ,‬כי למרות מה שנגלה לעיני‪ ,‬הוא יודע מה קורה אתו‪ .‬בביקורי האחרון מראהו היה מבהיל; הוא‬
‫ישב חצי ערום על מיטתו‪ ,‬כחוש מאוד‪ ,‬רגליו מקופלות תחתיו‪ ,‬בלא הכיפה הקבועה לראשו‪ ,‬שקט‬
‫ומשמים‪ .‬הוא הביט נכוחה בפנים נפולות‪ ,‬ומבטו כשל מי שעייף במאוד מאוד מן החיים‪ .‬הפעם שוב‬
‫היה צלול‪ .‬לאחר שעה ארוכה‪ ,‬בה ישבתי בדממה לידו‪ ,‬אמר לפתע‪ ,‬לא מביט בי‪" :‬אין לי יותר מה‬
‫לדבר"‪ ,‬ולא יסף עוד‪ .‬בכך חתם את התקשרותנו יומיים לפני שנפטר‪.‬‬
‫שני קטעי הספד חיברתי‪ ,‬נענית לבקשת בניו‪ .‬ציטוטים מדבריו‪ ,‬הקשורים בחייו‪ ,‬ילדיו ונכדיו‪ ,‬שובצו‬
‫בתיאוריי‪ .‬הקראתי אותם מעל לקברו‪ .‬הוזמנתי לטקס אזכרה משפחתי‪ ,‬במלאת שלושים למותו‪.‬‬
‫ראיתי כי הציטוטים מדבריו‪ ,‬שמסרתי בדפים מודפסים‪ ,‬מצאו להם מקום מתאים באלבום שהוכן‬
‫לזכרו‪ .‬לא הופתעתי כאשר נכדתו תיארה בהתרגשות‪ ,‬עד כמה מתאימים הציטוטים לעריכת הנושאים‬
‫באלבום‪ ,‬כאילו ידעתי כיצד יציגו את סיפור חייו‪ .‬ואכן עד מהרה הבחינו בני המשפחה כי לרשותי ידע‬
‫רב אודות יקירם‪ ,‬ורימזו כי הדבר נוגע ללבם‪ .‬שהרי וודאי דברים שסיפר לי לא היה מספר להם‪ ,‬כי אין‬
‫דיבור עם זר כדיבור עם אדם קרוב‪ .‬חשתי את משמעות היותי מדיום מקשר בין האיש לצאצאיו‪.‬‬
‫נבוכה לנוכח הכרה חדשה זו‪ ,‬חברתי אליהם‪ ,‬מעיינת באלבום וצופה בסרט וידאו מיוחד אודותיו‪ .‬בכל‬
‫היה ניכר כי ישראל היה ועודנו דמות מרכזית במשפחה גדולה‪ ,‬המעריצה אותו‪ ,‬מבוגרים וצעירים‪ .‬הוא‬
‫שימש יועץ ומתווה דרך‪ ,‬גם ממקומו במחלקת ה"תשושים"‪ .‬כזקן שבט קדום‪ ,‬הוא היה מושא לכבוד‪.‬‬
‫במעמד משפחתי זה זכרתי את דבר ההבטחה הסמויה‪ ,‬שליוותה את מפגשיי עם ישראל‪ ,‬האיש‪ .‬מקורה‬
‫היה ברצונו הגלוי בהנצחה עצמית‪ .‬מכוחה של הבטחה זו‪ ,‬קיבלתי על עצמי לפרוט קוים נוספים‬
‫לדמותו במקום אחר‪ .‬בעבודתי זו אבקש להביא את דברו‪ ,‬כאינפורמנט‪ ,‬אל כל מקום בו משתקף מבטו‬
‫בתרבות הנחקרים‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫פרק רביעי‬
‫חי‪-‬חי‪ :‬משחק‬
‫סופם של שבועות במוסד ודייר מוצא עצמו מנושל מכמה מקורות ידועים של זהות עצמית‪ .‬סופם‬
‫של חודשים‪ ,‬בייחוד אם בינתיים קיבל סטטוס של "דייר תשוש"‪ ,‬והעצמי הייחודי מרוקן כמעט‬
‫עד תום ממגדיריו‪ .‬היחיד נתון בידי המדיניות המוסדית‪ ,‬הערוכה באינספור פרקטיקות חברי צוות‬
‫ומטפלים‪ ,‬פולשת‪ ,‬משפילה‪ ,‬ומצמצמת אותו ליחידה כמותית‪ .‬מלכתחילה‪ ,‬בעצם הכניסה לבית‬
‫האבות‪ ,‬דייר מקבל על עצמו להיפרד באורח מיידי והדרגתי ממקורות זהות; הוא נפרד מביתו‪ ,‬בו‬
‫התגורר שנים רבות‪ ,‬הוא נפרד מסביבת מגוריו‪ ,‬ולא תמיד נסתר ממנו כי עם הזמן יתרופפו קשריו‬
‫עם חבריו ובני משפחתו‪ .‬בתהליך קבלת ההחלטה להיכנס לבית אבות משחקת תפקיד הירידה‬
‫ברמת ניידות‪ .‬זו מאותתת כי בעתיד הלא רחוק יתגבר הצורך בהשגחה וטיפול‪ ,‬וממילא הבית‬
‫נחשב ל"ארבע קירות"‪ ,‬שיש להיחלץ מהם‪ .‬כך פוחת ערכם של סביבות אישיות קבועות‪ ,‬בפנים‬
‫ובחוץ‪ ,‬ועולה ערכה של צורת החיים במוסד‪ .‬מחיר המענה לצרכים מתבהר בתהליך הערכת אי‬
‫ההמשכיות בפועל ובכוח של צורת החיים הקודמת‪ .‬המחיר הוא נישול ממה שאינו בגדר הכרח של‬
‫פרידה; כמעט מכל מה שניתן להיאחז בו במעבר אל דירה חדשה‪.‬‬
‫אין חדש באשר להערכה כי זקנים בבית אבות‪ ,‬כמו חוסים במוסדות טוטאליים באשר הם‪ ,‬הנם‬
‫בני‪-‬אדם "נבזזים"‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬ברצוני להתעכב על "ביזת העצמות"; עד היכן היא מגעת ותגובת‬
‫הנחקרים אליה‪ .‬מתוך שבכוחם של סדרי מוסד נוקשים לתפוס מקום בעצמי‪ ,‬ולהותיר חלל גדול‬
‫במשאבים העושים להגדרתו‪ ,‬חזקה מאוד האסוציאציה בינם לבין הקרבה למוות‪ .‬יש המייחסים‬
‫את חרדת המוות לחרדה מאובדן האני – היעלמותה של זהות עצמית )‬
‫‪Westman, 1992; Neimeyer,‬‬
‫‪ .(1994‬יתרה מכך‪ ,‬יש הרואים את העצמי המורחב והאינטגרטיבי כתרופה לחרדה זו‬
‫) & ‪Westman‬‬
‫‪ . (Canter, 1986; Neimeyer & Chapman, 1980‬בקשר לסדרי החיים במוסד טוטאלי‪ ,‬נטען כי אלה‬
‫עלולים לחבל ביכולת להשיג אינטגרציית‪-‬אגו בזקנה‪ ,‬משמע‪ ,‬להגביר את החרדה מפני מוות )‬
‫‪ .(Goebel & Boeck, 1987‬למרות ממצאים שונים באשר לתגובת חרדה מפני אובדני זהות‪ ,‬דומה כי‬
‫"חרדת מוות" כמושג‪-‬מנחה עלולה להצר את רוחב היריעה ואף להטעות‪" .‬חרדת מוות" מוזכרת‬
‫כאן רק עבור מה שברגיל נוטים לצפות; גם אם היא תגובה אפשרית‪ ,‬אין היא נחשבת תוצאה‬
‫סופית‪ ,‬כי אם אמצעי להרחבת מושג המוות ושימת דגש על 'מותו של העצמי'‪ .‬ריקנותה של הזהות‬
‫העצמית עומדת בתווך בין חוויית מותם החברתי של הנחקרים למותם הפיזי‪ .‬מעתה נתייחס‬
‫לחוויה אפשרית משולשת בשדה המחקר‪ ,‬הערוכה בסדר‪ :‬מוות חברתי‪ ,‬מות העצמי ומוות פיזי‪.‬‬
‫בהמשך אבקש לטעון כי ריקנות הזהות ברמת יחידים מייצרת תנועה לכדי החייאה מחדש‪,‬‬
‫ביסוסה של חיות אחרת‪ ,‬אשר לא נידונה עד כה בסקירות אתנוגרפיות על מוסדות לקשישים‪.‬‬
‫הסיבה לכך היא כי בשונה מהן‪ ,‬אתנוגרפיה זו אינה מניחה הקשר‪-‬מוסדי כמרחב קיום אשר הנו‬
‫בעל מקורות מגוונים‪ ,‬המשתרע בין מוות חברתי של הנחקרים ומותם הפיזי‪ ,‬אלא רואה בו מרחב‬
‫מדולדל עד מאוד – אתגר לכושר המצאה‪ .‬תמונת אין‪-‬אונות‪ ,‬בצד הנחקרים‪ ,‬והיעדר סימני‬
‫התארגנות והתחברות קבוצתית‪ ,‬איננה אחידה; על אף אלה‪ ,‬הדיירים נצפו נעים בחיות כלשהי‬
‫‪66‬‬
‫מתחנה אחת לאחרת בסדר היום המוסדי‪ .‬שיג ושיח המתקיים אודות מוות בינם לבין עצמם‪ ,‬וכפי‬
‫שעוד נראה‪ ,‬מגדיר את גבולות הקולקטיב‪ ,‬מרמז על מיקומה של הזירה הרלוונטית לקיומו של‬
‫משא ומתן על זהות‪ .‬זירה זו מוגדרת כמכלול האינטראקציות בין הדיירים‪ ,‬והדימויים שכל אחד‬
‫מהם נושא על קבוצת השווים בקרבה הוא חי‪ .‬אילו היינו נשענים על דיונו של דירקהיים באשר‬
‫ל"תודעה קולקטיבית"‪ ,‬היינו מייחסים לקולקטיב הנחקר 'חוכמה' המצויה מעל לתושייתם של‬
‫יחידיו )‪ ;(Durkheim, 1915‬הקולקטיב‪ ,‬כישות חברתית דיאלקטית‪ ,‬מסמל חמסנות כנגד העצמי אך‬
‫גם את מקור חוסנו‪ .‬הדבר נוגע לנטייתם של דיירים לנישול עצמי‪ ,‬ולחלופות הזהות שהם‬
‫מעניקים זה לזה‪.‬‬
‫‪ 4.1‬נישול‪ :‬מות העצמי‬
‫‪ 4.1.1‬חפצים וחפץ‬
‫"…זה ברור שבין מה שאדם מכנה ‪ ME‬ובין מה שהוא מכנה ‪ ,MINE‬קשה למתוח קו מפריד‪ .‬אנו‬
‫חשים ופועלים כלפי דברים מסוימים אשר בבעלותנו‪ ,‬בצורה מאוד דומה לאופן בו אנו חשים‬
‫ופועלים כלפי עצמנו…‪.‬במובן אפשרי רחב ביותר‪ ,‬העצמי של האדם הוא סכום כולל של מה שהוא‬
‫יכול לכנות כשלו‪ ,‬לא רק גופו וכוחותיו הנפשיים‪ ,‬אלא בגדיו‪ ,‬ביתו…המוניטין שלו ועבודותיו‪,‬‬
‫אדמותיו‪ ,‬סוסיו… וחשבון הבנק שלו…‪..‬אם הם עולים ומשגשגים‪ ,‬הוא חש מנצח; אם הם‬
‫פוחתים ונמוגים‪ ,‬הוא חש מדוכא )‪.(William James, 1981/1980, p. 279-280‬‬
‫"במעבר לבית האבות"‪ ,‬תיארה העובדת הסוציאלית את הדיירים‪" ,‬הם מאבדים שמונים אחוז‬
‫מרכושם‪ ,‬ובמעבר למחלקות ה"תשושים"‪ ,‬שוב הם מאבדים שמונים אחוז מרכושם"‪ .‬אובדן כפול‬
‫ומכופל זה נמצא בדגש על טיפול ותחזוק הגוף‪ ,‬בתנאים העושים לקיומו בלבד‪ .‬אובדן מתעצם של‬
‫חפצים כרוך באובדן הדרגתי של פרטיות‪ ,‬ומידת הריווח שניתן למצוא במרחב הפרטי‪ .‬ספרות‬
‫העוסקת במשמעות חפצים לזהות העצמית רואה בהם תזכורות לפעולה‪ ,‬ומשאב ויטאלי לביסוס‬
‫תחושת המשכיות ועקביות )‪ .(Csikszentmihalyi & Rochberg-Halton, 1981; Dittmar, 1992‬הדבר נכון‬
‫גם ככל שאובדן חפצים כרוך במעבר לבית אבות )‪ .(McCracken, 1987‬דיירים "עצמאיים" הביאו‬
‫עמם חפצים בעלי משמעות סימבולית‪ ,‬אישית עד מאוד; הכורסא עליה ישבו לאורך שנים‪ ,‬חפצי‬
‫נוי‪ ,‬כגון מנורה‪ ,‬צלחות מצויירות‪ ,‬תמונות‪ ,‬מעט ספרים‪ ,‬ואלבומים‪ .‬כמעט ולא נמצאו בדירותיהם‬
‫חפצים‪ ,‬שהצד האינסטרומנטלי בולט בהם‪ ,‬כגון רהיטים‪ ,‬חפצים שברגיל מוצאים במטבח או‬
‫בחדר עבודה מכל סוג שהוא‪" .‬כמה שהבאנו דברים מהבית‪ ,‬זה יותר מידי"‪ ,‬לימדה דיירת על‬
‫הניסיון לצמצם בחפצים‪" ,‬איפה לתלות את כל הבגדים‪ ,‬אין מקום‪ .‬יש ארבע דלתות בארון…פה‬
‫לכביסה ופה…אין מקום"‪ .‬הנישול ממקום או מרחב מספיק הוא נישול מחפצים‪ ,‬גם אם הם‬
‫נחוצים בחיי היומיום‪ .‬נישול זה ממשיך ביתר שאת את מה שכבר הוחל‪ ,‬והתקבל על הדעת‪,‬‬
‫בכניסה למוסד‪" :‬ויתרנו על כל הבית"‪ ,‬אמר בעלה של האישה‪" ,‬מה שהיה לנו‪ ,‬הילדים לקחו‪,‬‬
‫והיתר החוצה‪ .‬חודש חודשים‪ ,‬שבוע שבועיים…לחסל"‪ .‬מקבל את תהליך החיסול של חפצים‪ ,‬אך‬
‫גם מצר עליו‪ ,‬אמר‪" :‬הציפור בונה את הקן וצריכה אחר כך לחסל את הקן‪ .‬זה קשה עד שבונים"‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫מאוחר יותר ההשלמה עם חיסול הבית נדרשת למהלך נוסף‪ ,‬גבוה פי כמה‪ ,‬של הצטמצמות‬
‫במרחב צר‪ ,‬וויתור על חפצים נוספים‪ .‬לדיירים במחלקת ה"תשושים" פריטים סימבוליים‬
‫בודדים‪" .‬יש לך מיטה‪ ,‬שידה אחת‪ ,‬פריג'ידר‪ ,‬ומכתב אין איפה לכתוב"‪ ,‬סיפרה לי דיירת‪ .‬נושא‬
‫כאוב זה עורר עוד כמה ממשתתפי ה"פרלמנט" במחלקה להתלונן‪" :‬אין לי אפילו מקום להחזיק‬
‫ספר"‪ ,‬סיפרה דיירת‪ ,‬המוחזקת כמלומדת וצלולה בדעתה‪" ,‬צפיפות איומה‪ .‬בדרך כלל סידרו שלא‬
‫יהיה יותר מידי נוח"‪ .‬ישראל‪" :‬בן אדם יכול לשבת על המיטה ולהתכופף ולכתוב משהו?! אנשים‬
‫שיש להם גב וראש והכל הרוס‪ ,‬שלא תהיה משענת?! כורסא אסור להכניס‪ .‬כורסא! שיהיה לו נוח‪.‬‬
‫אני למשל כל יום פותר תשבץ בעיתון‪ .‬אני יושב על המיטה ויש לי עט לא כל כך טובה‪ .‬העט‬
‫חורקת ויוצא לי אותיות‪ ,‬שבקושי אני מכיר אותן‪ .‬כי אתה יושב לא בנוח‪ .‬היד לא יכולה לעמוד‪.‬‬
‫אתה עושה א' ויוצא לך איזה חיה‪ ,‬איזה צבי…"‬
‫משמעות ההסתפקות בחפצים מועטים אינה רק מרחב צר‪ ,‬כי אם היעדרה של ספירה פרטית‪,‬‬
‫ושיעבוד מלא לסדר‪ ,‬בו חפצי המוסד צריכים לעמוד במרחב הציבורי הפולשני‪ .‬כך דייר מוצא‬
‫עצמו מנושל מזכויות אלמנטריות‪ .‬ישראל‪" :‬האחות הראשית נתנה הרצאה פה על מה שדרוש ולא‬
‫דרוש‪ .‬היא אמרה שהחדר צריך להיות פנוי‪ ,‬שאפשר יהיה להכניס כסא גלגלים ושאפשר יהיה‬
‫להיכנס עם אלונקה‪ .‬לא להחזיק שום דבר אחר‪ ,‬זה מפריע לניקיון‪ .‬אני שמעתי אותה ושאלתי‪:‬‬
‫'יש פה מקום לאנשים גם כן‪ ,‬או רק בשביל האלונקה או הפועלת )ניקיון( שעושה?! בשבילנו יש גם‬
‫כן משהו לעשות פה'?! זה כל כך טיפשי‪ .‬היא אומרת שחדר פה זה כמו בבית חולים‪ .‬אבל בבית‬
‫חולים לא חיים עשר שנים…אמרתי לה‪' ,‬את פשוט מקדירה אותנו‪ ,‬מלשון קודר‪ .‬אני פה משלם‬
‫אלפים לחצי חדר ומיטה צרה‪ ,‬ואין לי מקום לשום דבר‪ .‬ואם אני עושה איזה דבר‪ ,‬אז אני כבר‬
‫חוטא נגד מנהגי המקום‪ .‬אני עבריין כל הזמן‪ .‬הכל צריך להיות במקום‪ .‬אני חי כמו עבריין וכל‬
‫הזכויות שלי זה לשלם כל חודש ולקבל את המינימום שבמינימום'"‪.‬‬
‫ברוניה ישבה בלובי‪ .‬אחת ממכרותיה התקרבה אליה ושאלה‪" :‬מה קרה אתך‪ ,‬לא רואים אותך?"‬
‫השיבה ברוניה בשמחה‪ ,‬המפתיעה רק זר‪" :‬אני נהנית מהחדר‪..‬השכנה שלי )לחדר( הייתה‬
‫מעמידה את כסא הגלגלים בדרך‪ ,‬לא היה מקום‪ .‬עכשיו אני נהנית שהתפנה מקום‪ .‬פינו אותה‬
‫לבית חולים"‪ .‬זו הייתה הסיבה מדוע בחרה להתבודד ולהשתהות בחדר‪ ,‬מעריכה כי בקרוב יכניסו‬
‫לחדר הצר דיירת אחרת‪ ,‬ביקשה לזכות מן ההפקר‪ ,‬ההופך את הדלות הקיצונית לדלות מתונה‪.‬‬
‫עד כמה תנאי החיים מאלצים הגדרות חדשות של מרחב אישי‪ ,‬אפשר היה להיווכח בוויכוח קל‬
‫בין שתי דיירות‪ ,‬בו כל אחת מהן ניסתה להוכיח לחברתה כי היא הסובלת יותר‪ ,‬מן הסיבה כי‬
‫לרעותה יש "עוד מטר אחד בחדר" בו היא יכולה ל"הסתובב"‪.‬‬
‫חפצים נוגעים לא רק לשליטה במרחב כי אם לשליטה בזמן‪ .‬החדר‪ ,‬או הדירה ממלאים פונקציות‬
‫אחדות בלבד בקיום היומיומי‪ .‬הזנה וניקיון הגוף תלויים בקבלת זמני הפעולה המוסדיים‪,‬‬
‫והתחשבות בנוכחותם של דיירים אחרים; כדי לא להפסיד ארוחה יש להגיע אליה בזמן‪ ,‬ואילו‬
‫המקלחות הציבוריות לא תמיד פנויות‪ .‬וגם בעניין זה‪ ,‬למותר לציין‪ ,‬כי קשיי תפקוד הם בעוכרם‬
‫של המבקשים לשלוט בסביבתם‪ .‬כבר הזכרתי את זמני הארוחות כגורם "מקרקע" בתנועת‬
‫הדיירים‪ .‬אפקט זה היה חלש בהרבה אם הדיירים היו מאופיינים בניידות וזריזות‪ .‬ישראל‪ ,‬בצורה‬
‫‪68‬‬
‫האופיינית לו‪ ,‬תאר כיצד הוא מנסה להגיע לארוחה או לעשות משהו‪ ,‬וקשה לו העמידה בזמנים‪:‬‬
‫"השאלה אם אני עומד מעל הזמן או שהזמן עומד מעליי‪ .‬על כל פנים אין תיאום"‪ .‬התייחסותו‬
‫למקורות מרמזת כי קשר את הזמן למילה המסמלת היעדר שליטה מוחלט – מזל‪" :‬אני משתמש‬
‫בתפיסה ש 'בני ישראל הם מעל למזל'‪ .‬אם זה תמיד לטובה אני לא יודע‪ .‬לפעמים המזל הוא כזה‬
‫שהוא לא טוב"‪ .‬ויכוח קולני‪ ,‬שהתגלע בין מטפלת במחלקת ה"תשושים" ודיירת‪ ,‬שלא הגיעה‬
‫בזמן לארוחת הבוקר‪ ,‬כמו הוכיח את דבריו; עד שהדיירת לא הבטיחה כי תשתדל יותר להבא‪ ,‬לא‬
‫פסקה המטפלת מצעקותיה‪.‬‬
‫הצטמצמותה הניכרת של שליטה מתקבלת על פי רוב בכניעה ואף בקבלה‪ .‬תפיסת סוף החיים כמו‬
‫אינה מותירה מקום למלחמה‪ .‬המילה "הרגל" חזרה ונשנתה בהתייחסות הדיירים כפתרון‬
‫לקשיים השונים‪ ,‬אולי מפני שהמוסד נתפס כמשופע באתגרים להסתגלות עצמית חד‪-‬צדדית‪.‬‬
‫"שלא תתנסי במה שאת יכולה להתרגל"‪ ,‬איחלה לי דיירת‪ ,‬מבקשת להמחיש קושי‪ ,‬שאין לערער‬
‫על קיומו‪ .‬תפיסה זו ממחישה אסטרטגיה סבילה‪-‬ביחס של התמודדות עם הסביבה‪ ,‬המכונה‬
‫אקומודציה‪ .‬אסטרטגיות אסימילטיביות הנן פעילות וקשות למימוש מפאת היעדר משאבים‬
‫אישיים‪ ,‬הנובע מהידרדרות במצב בריאות )‪ .(Brandtstadter et al., 1993‬דומה כי לרוב הדיירים אין‬
‫עוד חפץ בחפצים ובמשאבים הקשורים עמם‪" .‬איך אפשר לחיות אחרי כל כך הרבה שנים ללא‬
‫רכוש כלל?" שאלתי את ה "פרלמנט" במחלקת ה"תשושים"‪" .‬אנחנו על אם הדרך"‪ ,‬השיבה לי‬
‫דיירת בפשטות‪ .‬הצטרף ישראל ואמר‪" :‬אדם שלא חי בבית משאיר את הכל מאחוריו‪ .‬ברור שפה‬
‫ובית זה לא אותו הדבר‪ .‬כשאדם כבר זקן הוא לא יכול ליהנות ממה שיש לו"‪" .‬בשביל מה אני‬
‫צריכה רכוש?! אני לא צריכה שום דבר! מה שאנחנו לובשים‪ ,‬זה שלנו"‪ ,‬פסקה אחרת‪ ,‬למרות‬
‫שגם הבגדים האישיים נגועים בחותם המוסד; הם מסומנים במספרים לצורך פעולת המיון שלהם‬
‫במכבסה‪ .‬קבלת תנאי החיים המגבילים‪ ,‬או אולי רציונליזציה שלהם‪ ,‬מאפיינת לא רק דיירים‬
‫"תשושים" כי אם דיירים "עצמאיים"‪ ,‬וגם את אלה המודעים להיותם מבולבלים לעיתים‪.‬‬
‫בעקבות שיחה בחדר האוכל‪ ,‬בשולחן בו הביעה אחת הדיירות מורת רוח מהאופן בו המוסד מנהל‬
‫את חייה‪ ,‬כתבה לי סמדר‪ ,‬היושבת בסמוך‪ ,‬מכתב בו ציינה‪" :‬זהו ביתי בינתיים‪ ,‬ובית מקבלים‬
‫אותו כמות שהוא"‪ .‬היא הציגה גישה מנוגדת‪ ,‬של מי שהסתגלה לבסוף‪ ,‬או יותר נכון‪ ,‬כמי‬
‫שבוחרת להסתגל‪ .‬נימה חיובית אף יותר עלתה מדבריה של דיירת‪ ,‬שלא מצאה את דרכה לדירתה‬
‫בשל בלבול‪ .‬מסתייעת בי‪ ,‬אמרה‪" :‬זה לא נעים שאת באה ואת לא יודעת איפה את נמצאת‪ .‬אבל‬
‫אי אפשר ללכת לאיבוד כאן‪ .‬לאן שאת מגיעה‪ ,‬את מגיעה לאיזה מקום"‪ .‬דומה כי מוגבלותה‬
‫וסגירותה של הספירה הציבורית משמשת לה במצבה יתרון‪.‬‬
‫הפער בין המצוי לרצוי ניכר במיוחד בתמיהותיהם של דיירים "חדשים"‪ ,‬העוסקים עדיין במלאכת‬
‫השוואה מוחשית לפרטי פרטים‪ ,‬בין מציאות החיים ממנה אך זה באו והמציאות במוסד‪ .‬דייר‬
‫"וותיק"‪ ,‬שהציג עצמו כ"איש העולם הגדול"‪ ,‬המורגל בהנאות חיים וסגנון‪ ,‬חתם באומרו‪" :‬ככה‬
‫זה בחיים‪ ,‬אין ברירה‪ .‬אם אני כאן‪ ,‬וחי כמו שאני חי‪ ,‬אז כנראה ככה צריך להיות וככה זה"‪.‬‬
‫לעומתו‪ ,‬דיירת "חדשה"‪ ,‬בשם לאה‪ ,‬הוצגה על ידי אימהות הבית כמתקשה להסתגל‪ .‬כל פעם‬
‫ששוחחנו בימים הראשונים של שהותה‪ ,‬נהגה להתלונן בקול בוכים ובגודש מילים‪" :‬אין פה‬
‫דברים חיוביים‪ ,‬רק דבר אחד‪ ,‬שאני מאורגנת‪ .‬אני רואה מה שיש‪ .‬אי אפשר לשכנע אותי‪ .‬אני‬
‫‪69‬‬
‫יודעת מה יש לי כאן‪ .‬אני רואה‪ .‬אני רואה הכל‪ .‬זה הבעיה‪ .‬את יודעת‪ ,‬בשבוע הראשון ראיתי הכל‪.‬‬
‫בגלל זה רציתי לברוח‪ .‬במקלחת אין שיפוע למים‪ ,‬ארבעה אנשים בשולחן קטן‪ .‬כל כך צפוף‪ ,‬אי‬
‫אפשר לשבת אפילו‪ .‬אני חדשה…מי שישן )וותיק( זה טוב‪ .‬צריך פסיכולוגיה…‪.‬כל דבר קטן"‪ .‬ככל‬
‫שרבו הפרטים‪ ,‬המתארים את האתגרים המשפיעים עליה‪ ,‬והופכים אותה לחסרת מנוחה‪,‬‬
‫הצטיירה גם תמונת החומה שהיא מקיפה בה את עצמה‪ ,‬כמו אין לה אלא שתמצא כוחות‬
‫להשלים‪ .‬שיחה אקראית‪ ,‬על ספסל בגן‪ ,‬התנהלה בין לאה‪ ,‬כדיירת חדשה‪ ,‬ובין חנה הוותיקה‪ .‬לכל‬
‫אחת הגדרת פער שונה בין המצוי לרצוי‪ .‬במפגש הסוציאליזטורי‪ ,‬חנה מלמדת על הבטחתה של‬
‫תושייה עצמית‪ ,‬סובייקטיבית‪ ,‬בהתגברות על מציאות מוסדית מאיימת‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬צריכים לחפש מה שיותר קל בחיים"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬מה‪ ,‬את רוצה לעשות את החיים יותר קלים?"‬
‫החדשה‪" :‬כן"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אי אפשר לעשות את החיים קלים יותר‪ .‬אולי יותר מעניינים‪ ,‬יותר נחמדים‪ ,‬אבל לא‬
‫יותר קלים‪ .‬אפשר להיות נחמדה‪ ...‬המבוגרים עושים מה שהכרח‪ .‬את יכולה לא להתלבש‪ ,‬לא‬
‫לאכול‪ !?...‬גם המחשבות רצות‪ .‬מה זה קל? את יכולה לשכב במיטה ולא לעשות שום דבר?!‬
‫החדשה‪ :‬להפך‪ ,‬אני חיפשתי‪....‬יותר קלים‪ .‬אם הייתי מבשלת לבד ומה שאני רוצה אני אוכלת‪ .‬זה‬
‫יותר קל בשבילי"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬את שוכחת שכשהיית בבית היית יותר צעירה‪ ,‬נכון?"‬
‫החדשה‪" :‬בבית בין הקירות היה לי משעמם‪ .‬בגלל זה יצאתי‪ .‬אבל לא ידעתי שאני לא אוכל‬
‫לאכול‪"...‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אוי‪...‬תראי‪ ,‬האוכל זה רק חושבים שהוא לא טוב‪ .‬אין דבר‪ ,‬זה יסתדר לך"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬השתניתי‪ .‬אני לא אומרת שלכולם אותו הדבר‪ .‬יש כאלה שטוב להם בזקנה‪ ,‬ויש כאלה‬
‫שלא"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אני שלוש עשרה שנה פה"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬אה‪ ,‬שלוש עשרה‪ ,‬אז טוב לך פה עכשיו‪ .‬טוב לך"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬לא‪ ,‬כבר מהיום הראשון‪ .‬מהיום הראשון אז היו שניים בחדר‪ .‬אני לא הכרתי את‬
‫החדר או שום דבר‪ .‬אמרתי לעצמי "חנה‪ ,‬תתרגלי"‪ .‬אמרתי אוה‪ ..‬יש חדר שהוא לא רע‪) .‬מספרת‬
‫על הימים הראשונים של ההסתגלות( אמרתי לעצמי‪" ,‬חנה‪ ,‬קבלי את זה"‪ .‬קבלי את החצי‬
‫המלאה של הכוס‪ .‬החצי הטובה‪ .‬אם הייתי אומרת‪" ,‬אוי לי! רע לי פה! מה אני עושה פה?!" היה‬
‫יכול להיות לי רע‪ .‬קבלתי את זה וזהו זה"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬יש ויש‪ .‬את כל כך הרבה שנים כאן‪ .‬לפני כל כך הרבה שנים היה פה אחרת"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬היה אותו הדבר‪ .‬איפה את גרה?"‬
‫החדשה‪" :‬למעלה למעלה"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אז את בחדרים החדשים‪ .‬נו‪...‬באמת‪ .‬אז את צריכה להגיד ברוך השם‪ .‬את יודעת מה‬
‫זה להתרחץ במקלחת אחת )משותפת(?!"‬
‫החדשה‪" :‬יש לי בעיה במים אין ירידה‪ .‬יש לי חדר יותר גדול?! מה יש מזה?!"‬
‫הוותיקה‪" :‬חדר יותר יפה‪ ,‬יותר מודרני"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬מודרני‪...‬גם בבית היה לי יפה‪ .‬הייתה לי דירה גדולה"‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫הוותיקה‪" :‬זו הצרה הגדולה‪ ,‬שמשווים את הבית לבית אבות‪ .‬מה זה בית‪...‬אין מה להשוות‪.‬‬
‫החיים פה בבית אבות זה משהו אחר‪ .‬כשאת באה לבית אבות את מוכרחה לקבל את כל מה‬
‫שיש"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬עד שלא עוברים את זה לא מאמינים‪ .‬בן אדם שלא עובר את זה הוא לא יודע"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬זה לא נקרא 'עובר'‪ ,‬אני חיה בזה!"‬
‫החדשה‪" :‬בטח שאת חיה‪ ,‬שלוש עשרה שנה‪ ....‬את צריכה להיות מאושרת כאן‪ .‬שלוש עשרה‬
‫שנה‪ ...‬איך אומרים‪ ,‬נכנסים אז נכנסים אבל לצאת זה יותר קשה‪ .‬זה החיים"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬זה החיים וברוך השם"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬ברוך השם‪...‬למה אני אומרת‪...‬ברוך השם שאני עוד הולכת ברגליים ויודעת מה עוד‬
‫מתרחש איתי‪...‬אז אני אומרת ברוך השם‪ .‬בחודש האחרון לא היה לי טוב אבל קצת התרגלתי‪.‬‬
‫את צריכה לבד‪ ,‬את צריכה לבד להסתדר‪ .‬אדם מתרגל לכל דבר‪ ,‬לרע ולטוב"‪.‬‬
‫הסדרת טיפול על כלליו המקצועיים והביורוקרטיים חוברת לתנאי החיים‪ ,‬שתוארו עד כה‪ ,‬לכדי‬
‫חיפצונו של היחיד‪ .‬אלה פועלים כמנגנון השוויה רב כוח‪ .‬יחס שוויוני לנתונים בחסות‪ ,‬השייכים‬
‫לקולקטיב הנאבק על הישרדות‪ ,‬מפקיע אותם מסטטוס חברתי‪ ,‬בו החזיקו קודם‪ .‬בטלהיים )‬
‫‪ (Battelheim, 1979‬מתאר תופעה זו במחנה ריכוז גרמני‪ ,‬בו מסכת שוויונית של עינויים וענישה‬
‫צמצמה עד לאפס פערי סטטוס בין פרופסור יהודי לעבריין‪ ,‬שזה עתה השתחרר מן הכלא‪ .‬יוקרת‬
‫מקצוע ורמת השכלה מקבלים ביטוי קלוש ביותר‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מצד הצוות המוסדי‪ .‬אלה נחשבים‬
‫כסמלים נעדרי שמץ רלוונטיות במציאות של השגחה וטיפול‪ .‬דייר "תשוש" הסביר מדוע אני‬
‫מוצאת אותו‪ ,‬מי שהיה פעם כנר בעל שם‪ ,‬בחדר אחד עם שני דיירים‪ ,‬עמם הוא לא יכול‬
‫להזדהות‪" :‬אני גר פה‪ ,‬אף על פי שמגיע לי חדר אחר לגמרי ובצורה אחרת"‪ .‬כששאלתי מדוע‪,‬‬
‫השיב‪" :‬מפני שאני מכובד וידוע יותר‪ .‬אבל הם לא מחלקים את החדרים לפי זה‪ .‬כמו שאת רואה‪,‬‬
‫אנחנו לא אנשים עניים ולא עשירים‪ .‬אנחנו מבוגרים‪ .‬אנחנו דיירים של בית אבות"‪ .‬בעוד דייר זה‬
‫מייחס את מנגנון ההשוויה לחלוקה לחדרים‪ ,‬דיירת אחרת ייחסה זאת למפגשים המוסדרים‬
‫בחדר האוכל‪" :‬הלא מה זה חברה? יש מעמדות ויש מקצועות‪ .‬פה אין ההפרדה הזאת‪ .‬בשום אופן‬
‫לא‪ .‬אנחנו יכולים להיות במצב שלא ניפגש מחוץ לשלוש פעמים בארוחות‪ ,‬שאחד יושב פה והשני‬
‫שם באיזה מקום"‪.‬‬
‫מצב בריאות רופף וקשיי תפקוד מציבים מלכתחילה את הדיירים בכפיפת סטטוס אחת‪ .‬נעדרי‬
‫משאבים עצמיים‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬אין בידם לטשטש את ליקויי התפקוד בהבניית סטטוס מובחן‪.‬‬
‫דיירת חדשה‪ ,‬המתקשה להסתגל‪ ,‬ביטאה את שלמדה על הסטטוס החדש שעליה לקבל‪" :‬לא כל‬
‫בן אדם אותו הדבר; יש הבדל בין אנשים‪ ,‬אבל כאן אין הבדל‪ .‬הרוב כאן חושבים שבן אדם זה‬
‫זקן"‪ .‬ישראל התנחם בעובדה כי גם בעברו לא מצא להתפאר בסטטוס מקצועי או השכלתי‬
‫כלשהו‪ ,‬כך שתחושת ההשתוות פחות מכאיבה לו‪" :‬יש אנשים הנופלים מאיגרא רמה לבירא‬
‫עמיקתא‪ .‬במצב כזה הם אומרים 'הייתי והייתי'…פרדסנים ובתי אריזה…'ועכשיו מה אני?! יושב‬
‫אוכל וגונח מכאבים‪ ,‬וצריך לצפות שמישהו יביא לי כוס מים'‪ .‬אצלם הפער גדול מאוד‪ .‬שם מצויה‬
‫נקודת השפל‪ .‬לעצמי אני לא יכול להגיד 'פעם הייתי ככה וככה'‪ .‬עדיף להיות בקו מאוזן‪ ,‬כדי לא‬
‫‪71‬‬
‫ליפול נפילה חזקה"‪ .‬הציפייה לכוס מים היא ביטוי לחסות ותלות‪ ,‬מעל ומעבר לקשיים הפיזיים‪.‬‬
‫יש בה משום העמדה של רם המעלה ברמה אחת עם פחות הדרגה‪.‬‬
‫יחס ההשוויה כה מבוסס בשגרת היומיום‪ ,‬שהוא סותר אפילו תפיסות מקצועיות של טיפול‪ ,‬שכן‬
‫לא כולם סובלים מאותה מחלה או לקות גופנית‪ .‬ישראל הדגיש לא פעם כי מן הראוי שהאחות‬
‫תהא מבחינה בין זה לזה‪ ,‬כמו 'אחות רחמנייה'‪ .‬אחת מפעולות הטיפול השגורות‪ ,‬המיועדות‬
‫לחסוך במשאבי זמן וכוח אדם‪ ,‬היא חלוקת תרופות וטיפות עיניים במהלכן של הארוחות‪.‬‬
‫פרקטיקה זו כשלעצמה יוצרת השוויה של מראית עין‪ .‬ישראל‪" :‬הייתה בשולחן סמוך חולת‬
‫סרטן‪ .‬מתוך שהייתה האישה סובלת‪ ,‬הייתה קצת עצבנית‪ .‬כששאלה אם נתנו טיפות עיניים‪,‬‬
‫האחות לא ענתה לה‪ .‬כששאלתי את האחות "למה לא ענית לה"? היא ענתה‪" :‬היא נודניקית"‪ .‬זו‬
‫התשובה שלה לחולת סרטן‪ .‬היא )האחות( מעמידה את עצמה כאילו אנשים הם שווים‪ .‬היא לא‬
‫לוקחת בחשבון שהיא מטפלת והיא צריכה לעזור"‪ .‬היעדרם של גילויי עניין בדיירים‪ ,‬הסובלים‬
‫מכאובים באחרית ימיהם‪ ,‬מהווה אלמנט נוסף בהשטחת זהותם הייחודית של יחידים לכדי‬
‫סטטוס נמוך אחד – סטטוס של חוסים זקנים חסרי שם‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי גם כאשר כלים כל‬
‫הקיצין‪ ,‬לפני מעבר‪ ,‬וכמעט פרידה לנצח‪" .‬החובשים באים עם כסא גבוה ולמטה הם פותחים את‬
‫זה לאלונקה"‪ ,‬סיפרה דיירת‪" ,‬ההרגשה איומה כשלוקחים מישהו לבית חולים…‪.‬העיקר אף אחד‬
‫לא יודע‪ .‬האדמיניסטרציה לא מתעניינת"‪ .‬כששאלתי "למה?" הדיירת פערה זוג עיניים נושאות‬
‫עלבון ואמרה‪" :‬כ כ ה! אנשים הם מספר! את מבינה?!" ראול סיפר כי כשחלה‪ ,‬ושהה במחלקת‬
‫ה"תשושים" החליט יום אחד לחזור לדירתו‪ .‬הוא אסף בשקט את בגדיו ונבלע במעלית‪" .‬עד‬
‫היום" אמר‪" ,‬אף אחד מן הצוות לא העיר לי על כך"‪ .‬אף לא אחד שם לב להיעלמותו‪ .‬חשיבות‬
‫העניין שמגלים חברי הצוות וההנהלה במצבם‪ ,‬ניכרת בדברי הדיירים‪ .‬הצוות נתפס כגורם סמכות‬
‫חד‪-‬ממדי‪ ,‬בהיותו לוחץ לקונפורמיות ומעניש‪ .‬פעמים רבות התעלמותו מנשלת את הדיירים‬
‫מכוחו האפשרי ‪-‬כמתגמל‪.‬‬
‫הדיירים מנועים מצורות חומריות של יחסי חליפין עם הצוות‪ .‬ראינו כי צוות ההנהלה מפקח על‬
‫התנהגותם של חברי צוות‪ ,‬וכי קבלת מתנה או תשלום מדייר מסכנת עובד בפיטורין‪ .‬דיירים אינם‬
‫מורשים להביע תודתם במתנה‪ ,‬גם לא במועדי חגים‪ ,‬בהם היו רגילים להחליף ברכות ומתנות‪.‬‬
‫עובדי הניקיון במוסד הם פועלים ערבים‪ ,‬בחורים ובחורות צעירים‪ .‬קצין הביטחון מתאר אותם‬
‫כעניים מאוד‪ ,‬אשר למרות זאת‪ ,‬אינם צד ביחסי חליפין מקריים עם הדיירים‪" :‬רובם באים‬
‫ממשפחות מרובות ילדים‪ .‬הקבלנים מנצלים אותם‪ .‬העובדים האלה אינם יודעים קרוא וכתוב‪.‬‬
‫אני לא נותן להם חפצים שדיירים זורקים‪ .‬כל פעם הם יכולים לבקש משהו‪ .‬חוץ מזה איני יודע‬
‫אם הדייר יזם את הנתינה או העובד"‪ .‬מעשיהם של העובדים הערבים‪ ,‬ברגע של הסח דעת של‬
‫האחיות במסיבת פורים‪ ,‬מלמד יותר מכל על הדמיון בסטטוס בינם ובין הדיירים; אלה ואלה‬
‫נתונים למרות ולמרירות על תנאי חיים‪ .‬העובדים התגודדו סביב שולחנות הכיבוד‪ ,‬וחפנו‬
‫במהירות רבה סוכריות ועוגיות‪ ,‬תוחבים אותם לכיסי חלוקי העבודה הגדולים‪ ,‬וממלאים את‬
‫פיהם‪ .‬חפצים קטנים של הדיירים‪ ,‬אף שמלכתחילה היו נראים חסרי ערך‪ ,‬לבטח היו יכולים‬
‫לקנות את ליבם של אלה‪ .‬מניעת יחסי חליפין בין דיירים ועובדים על בסיס אישי מוצגת כניסיון‬
‫‪72‬‬
‫להגן על הדיירים מסחטנות וניצול‪ ,‬אך משמעות לה כמנגנון השוויה ובנישולם ממקור נוסף‬
‫אפשרי לדימוי עצמי בעל ערך‪.‬‬
‫הסדרים‪ ,‬לפיהם פועלים חברי הצוות‪ ,‬נושאים מסר‪ ,‬לא רק באשר למותם העצמי של נשואי‬
‫טיפולם‪ ,‬כי גם פעמים באשר לקרבתם למותם הפיזי‪ .‬השוואה בטיפול ויחס של ניכור גם כלפי‬
‫אלה העומדים למות‪ ,‬הן חלק מן הביטוי לכך‪ .‬דוגמא אחרת בוטה במיוחד נוגעת להזנה – איכות‬
‫המזון שהמוסד כופה על חוסיו‪ .‬טרוניות רבות משמיעים דיירים ב"עניין האוכל"‪ ,‬במיוחד בינם‬
‫לבין עצמם‪ .‬הם מתבוססים במשאים‪-‬ומתנים חשאיים על הנאת גוף יחידה‪ .‬נישולם המתמשך‪,‬‬
‫אך הלא עקבי‪ ,‬מתחושת תיאבון‪ ,‬מכריע את שימת ליבם‪ ,‬וממקדה ביתר שאת בצורך כה יסודי‪.‬‬
‫כמו בתהליכי התניה בלתי סדירים‪ ,‬חדר האוכל מופיע כזירת תגמול‪ ,‬שקשה להכחיד את‬
‫משמעותה‪ .‬כך‪ ,‬שלוש הארוחות ביום שוב ושוב מיוחלות להיות נקודות זמן של עונג יחסי‪ ,‬בהן‬
‫טעם האוכל בעל תפקיד מרכזי‪ .‬כמה פעמים הביטו דיירים לפתע בשעון התלוי על הקיר‪ ,‬ממש‬
‫באמצע שיחתנו‪ ,‬והודיעו לי בשמחה בלתי מוסתרת כי עוד מעט שתים עשרה בצוהריים‪ ,‬וזה אומר‬
‫שצריך ללכת לאכול‪ .‬כמה פעמים נפרדו כך מעליי ללא שהיות‪ ,‬עם ברק חדש בעיניהם‪ .‬בכפיפת‬
‫תשומת הלב לקיבולי הגוף ולטעם מונמכת עוד יותר זהותו של היחיד‪ ,‬נבלעת מפאת איתותים של‬
‫מאבק הישרדות‪ .‬דומה כי מצב חברתי‪-‬פיזי זה מצוי אך צעדים ספורים מתיאורי גילוייה של‬
‫אובססיה‪-‬של‪-‬רעב במחנה ריכוז )‪" .(Cohen, 1994‬בבית סוהר האוכל הרבה יותר טוב מזה שאנחנו‬
‫אוכלים"‪ ,‬קבלה דיירת באוזניהם של דיירים שהצטרפו זה עתה להתיישב בשורות הכיסאות‪ ,‬זמן‬
‫מה לפני ארוחת הערב‪ .‬היו מי שהגיעו ופנו מיד לקרוא מה כתוב בתפריט לפני דלת הכניסה‪ .‬הם‬
‫התחילו לעסוק בהשערות שונות ומשונות כיצד ייראה האוכל הערב‪ ,‬בין השאר‪" :‬אולי מערבבים‬
‫את הגבינה עם האטריות"‪ ,‬הרי כתוב "איטריות‪+‬גבינה""‪ .‬על פי רוב‪ ,‬הביטוי "לא מתים מרעב"‬
‫נשנה בפי הדיירים‪ ,‬כשתיארו את איכות האוכל הירודה‪ .‬ביטוי זה מלמד כי על אף התלונות הם‬
‫מסתפקים במועט ונכנעים‪.‬‬
‫הדיירים נצפו כחוטפי אוכל בהזדמנויות שונות‪ ,‬במיוחד במסיבות ואירועים חגיגיים‪ ,‬בהם הוגש‬
‫מזון שמתיקותו אינה מוטלת בספק‪ .‬מחאותיה הידועות של רכזת התרבות נוגעות למצב המביש‬
‫בו "דיירים ממלאים את הכיסים"‪ .‬ישראל סיפר‪" :‬לא רק שחסר טעם‪ ,‬הם מכניסים אי‪-‬טעם‪ .‬אני‬
‫שואל אותם "למה אתם נותנים עוף קשיש?" פעם אמרתי להם שלכאן הם צריכים להזמין טבח‬
‫גריאטרי‪ ,‬שהוא מומחה לעופות זקנים‪ ,‬שידע איך לבשל אותם‪ .‬האוכל דוחה‪ .‬אני שותה לפעמים‬
‫את המרק ולא ממשיך הלאה‪ .‬אני שאלתי דיירים אחרים‪ .‬אני לא חריג‪ .‬איך הם עושים שיפוצים‬
‫גדולים‪ ,‬מבלי להתחשב בדבר אלמנטרי שבאלמנטרי‪ ,‬שהוא האוכל?! היא הדיאטנית דואגת שיתנו‬
‫לנו קלוריות‪ ,‬חלבונים‪ ,‬פחמימות‪ .‬היא לא יודעת שמה שהיא נותנת נופל לפח‪ .‬זה אבסורד‪ .‬פעם‬
‫ראיתי תאטרון מצחיק; ליצן תולה מעיל על המתלה‪ ,‬ואין מתלה והמעיל נופל‪ .‬כאן כל אחד עושה‬
‫את התפקיד הצר שלו‪ ,‬מבלי לבדוק אם אנשים אוכלים או לא אוכלים"‪ .‬גם על סוג האוכל‬
‫התלוננו דיירים‪" :‬האוכל לא מתאים בשבילנו…הקציצה קשה‪ ,‬הגזר קשה…הדברים בשבילנו לא‬
‫מתאימים"‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫באחד מימי חג חנוכה חילקו סופגניות לדיירים במחלקת ה"תשושים"‪ .‬הן נראו מצומקות וקשות‪.‬‬
‫עובד‪ ,‬שהסתובב עם עגלת החלוקה‪ ,‬נראה היה כמשתדל במיוחד בהניחו סופגניה בצלחתו של‬
‫דייר; אם הייתה זו נשמטת ממזלגו על צידה השרוף‪ ,‬היה ממהר להפכה על גבה‪ ,‬וכך להסתיר‬
‫עובדה זו‪ .‬כאילו למראה השקרי היה כוח משתיק משלו‪ .‬דיירת סיפרה כי לעיתים היא שולחת את‬
‫המטפלת שלה לקנות עוף בגריל או נקניקיות שהיא אוהבת‪ .‬כיוון שאין מטבח בחדרה‪ ,‬ואין לה‬
‫זכות להשתמש בתנור שבמטבח המוסדי‪ ,‬היא מחממת את הבשר בדרך לא‪-‬דרך; על גבי‬
‫הקומקום שיש לה בחדר‪ .‬בין דימוי עצמי ומזון‪ ,‬קשרה דיירת "תשושה" אחרת‪" :‬הם נותנים מעט‬
‫בשר וממלאים את הצלחת כדי להבהיל אותך‪ .‬לא לכבודי לדבר על האוכל"‪ .‬נמצא כי האוכל‪ ,‬לא‬
‫זו בלבד שאינו ערב לחך‪ ,‬הוא אינו ערב לביסוסה של תחושת ערך עצמי‪ .‬פעם נוכחתי בכך‪,‬‬
‫כשנאלצתי להזכיר לעצמי כי לי‪ ,‬להבדיל‪ ,‬יש נגישות לאלטרנטיבות; בארוחת הצוהריים הגישו‬
‫אוכל שומני מאוד‪ ,‬שטעמו בלתי נסבל‪ .‬העובדים‪-‬תורנים כבר מילאו את צלחותינו‪ ,‬שתי דיירות‬
‫ואני‪ .‬התחלנו אוכלות‪ ,‬אך הפסקנו מיד נשענות בעווית פה לאחור‪ .‬המזלג לא הובאה אל הפה פעם‬
‫שנייה‪ ,‬היא הוטלה בצלחת‪ .‬שתקנו והרמנו עינינו להסתכל זו בזו רגע ארוך‪ .‬נטלתי ראשונה את‬
‫צלחתי הגדושה ושפכתי את הכל ל"כלבואיניק"‪ .‬כשראו אותי‪ ,‬עשו כך גם הן במלמלן‪" :‬אי אפשר‬
‫לאכול את זה"‪ .‬כנגד הצלחות הריקות שערמנו‪ ,‬נוכחנו לפתע כי נותרנו רעבות‪ ,‬ואילו כלי ההכלה‪,‬‬
‫שמראו וריחו דוחים‪ ,‬מלא עד גדותיו‪ .‬אחת מהן החלה ממלאה את תיקה בפרוסות לחם‪ ,‬בציינה‬
‫כי בזה היא תסתפק‪ .‬עיניהן של השתיים החלו דומעות‪ ,‬מרפקיהן שעונים על השולחן‪ ,‬והן קוראות‬
‫זו אצל זו חוסר‪-‬אונים‪ .‬חשתי שהדמעות חונקות גם את גרוני‪ .‬עזבתי במהירות אל הקפיטריה‬
‫הקרובה‪.‬‬
‫"כמו עדר"‪ ,‬דימה יואל את הדיירים כולם‪" ,‬מגיע הזמן לאכול – נכנסים"‪ ,‬כך מיצה את חמסנותו‬
‫של המוסד והקונפורמיות של דיירים‪ ,‬שתש כוחם‪ .‬הם מנושלים מרכוש‪ ,‬מרחב פרטי ומרחב‬
‫מספיק לתנועה‪ ,‬מזמן אישי‪ ,‬וממקורות חיצוניים של דימוי עצמי בעל ערך‪ .‬ראינו עוד כי מעל לכל‬
‫אלה מרחף מצבו המעברי של המוסד‪ ,‬הנתון בשיפוצים‪ ,‬פרוץ במראותיו‪ ,‬ומנשל את שוכניו מכל‬
‫תחושת וודאות‪ .‬זהות של 'חוסים זקנים' היא כחופה מעל קווי מסגרת של זהות עצמית ריקה‪.‬‬
‫דומה כי רטוריקה של דיירים על זקנה ומוות‪ ,‬יש בה כדי להזדהות עם עמדותיו של החומס – יחסו‬
‫של הצוות‪ .‬תפיסת עמדת הצוות מובהרת בדבריו של ישראל‪" :‬פה הדיירים הם כמו מתי‬
‫מדבר…‬
‫שאמרו להם 'אתם תגמרו'‪ .‬מתי מדבר כשעשו את העגל‪ ,‬עם ישראל הלכו במדבר‪ .‬גם להם היו‬
‫תלונות על מים ובשר ואלוהים אמר‪ ,‬שאתם המתלוננים לא תכנסו לארץ‪ .‬יש שם ביטוי 'פגרכם'‬
‫–‬
‫ביטוי מאוד קשה‪ .‬יש לי הרושם כאילו אנחנו מתי מדבר‪ .‬צריך כבר לגמור אתנו‪ .‬אנחנו עומדים‬
‫לחיסול‪ .‬ככה הרושם שנוצר"‪.‬‬
‫‪ 4.1.2‬נישול עצמי‬
‫הצוות הוא ה 'אחר החי'‪ ,‬ואילו הדיירים הם ה 'מתים'‪ .‬ה 'מתים' מזדהים עם הנחות הצוות‪ ,‬כפי‬
‫שאסירים וותיקים במחנה ריכוז מזדהים עם עמדות המענה‪ ,‬ומחקים כמה מקווי התנהגותו )‬
‫‪ .(Battelheim,1979‬לדיירים דפוסי שעתוק של נישול הזהות העצמית‪ .‬מה שמלכתחילה מוקרן מצדו‬
‫של המוסד‪ ,‬מוצא צורות המשכיות בתוככי קבוצת החוסים‪ .‬ככלל‪ ,‬הם מנשלים עצמם ממקורות‬
‫של היבדלות העצמי לנוכח ולטובת הימצאות בקרב קבוצת השווים‪ .‬בניגוד כה בולט לאסטרטגיות‬
‫‪74‬‬
‫לבניית זהות א‪-‬זקנתית מובחנת‪ ,‬שנמצאו בקרב זקנים‪ ,‬דיירי דיור מוגן )גמליאל‪ ,(1997 ,‬דיירי‬
‫בית האבות פועלים לטשטוש זהות מובחנת‪ ,‬ואימוצה של זהות זקנתית‪ .‬ראשיתה של נטייה זו‬
‫בקונפורמיות קבלה וכניעה‪ ,‬והמשכה יוצרנות קולקטיבית בהפקת זהות חברתית‪ ,‬מתנשאת מעל‬
‫ומעבר לזהותם של יחידים‪ .‬בקרב אסירים במחנה ריכוז התגלתה הנטייה להיכנע ולהיסחף‬
‫בשיגיונותיה של מציאות ההווה הקשה‪ ,‬תוך ויתור על מקורות של זהות מן העבר ועל תקווה‬
‫להיחלץ ולשוב לחיים נורמאליים‪ ,‬מחוץ לגדרות המחנה בעתיד )‪.(Battelheim, 1979; Cohen, 1994‬‬
‫מנושלי עתיד מכוח הטבע‪ ,‬ועבר מעצם היותם במוסד‪ ,‬גם הדיירים ספונים בהווה של קולקטיב‬
‫חברתי‪ ,‬אדיש לגחמות של יחידים‪.‬‬
‫כשביקשתי מדיירים לפרוש משהו מן הביוגרפיה שלהם‪ ,‬לשתף אותי בתכני עברם‪ ,‬היו מי שנענו‬
‫לבקשה‪ ,‬לא לפני שהבחינו ביני כמתעניינת "באמת" לבין הדיירים האחרים‪" ,‬אותם זה בטח לא‬
‫מעניין"‪ .‬היו מי שסירבו בתוקף לשוחח אודות העבר‪ .‬שאלתי את בלהה במה היא עסקה בעברה‪.‬‬
‫היא השיבה בנחרצות‪" :‬העבר אינו חשוב‪ ,‬רק ההווה‪ ,‬היום"‪ .‬דייר אחר הסביר כי אין הוא מעוניין‬
‫להיכנס לסיפורי העבר כי הדבר גורם לו לאי‪-‬שקט נפשי‪ .‬מבכר לשקוע במראה העץ הנשקף מן‬
‫החלון‪ ,‬התמסר לתיאור מפורט של העלים בשלכת‪ .‬אחרת אמרה‪ ,‬תוך כדי משיכות מכחול בחוג‬
‫לציור‪" :‬אני לא מספרת על ההיסטוריה שלי לאף אחד פה‪ .‬אנשים פה לא מספרים"‪ .‬אפיזודה‬
‫מהחוג ליצירה במחלקת ה"תשושים" מגלה נטייה דומה; המדריכה ביקשה לערוך סבב‬
‫התייחסויות של דיירים בסיפור על כלי בעל משמעות מעברם‪ .‬דיירים סיפרו על גביעים‪ ,‬צלחות‬
‫וחנוכיות מבית אבא‪ .‬בהגיע תורה‪ ,‬אמרה נירה בהתרסה כנגד הניסיון הזה‪" :‬כוסות לא אומרות‬
‫לי שום דבר! עזבתי את הבית בגיל שמונה עשרה וחצי‪ .‬כלים מן הבית לא עניינו אותי‪ .‬מה זה‬
‫כלים?!" מכאן ביקשה להפליג בסיפור על פעילותה כחלוצה‪ ,‬עניין חשוב בהרבה‪ ,‬כדי להעניק לעבר‬
‫משמעות של סטטוס חברתי‪ ,‬ואולי לגבור על הנימה המשותפת ליתר הדיירים‪ .‬המדריכה‬
‫התעקשה לשמוע סיפור על כלי‪ ,‬אך הדיירת המשיכה בשלה‪ ,‬טוענת כי רק חברים בתנועה‬
‫החלוצית עניינו אותה‪ .‬דיירת אחרת בסבב התייחסה לדברים אלה באומרה‪" :‬נירה אומרת‬
‫שכלים לא מעניינים אותה כי הייתה בכל מיני חוגים‪ .‬כל אחד מאתנו עד גיל שמונה עשרה היה‬
‫בחוגים; אחד ב"שומר הצעיר" ואחד ב"מכבי"‪ ,‬וכל אחד היה קשור בבית במה שנתנו לו לאכול‪.‬‬
‫אני זוכרת רק את הכלים היפים‪ .‬בטח‪ ,‬כלים זה לא היה מעניין‪ ,‬זה היה יומיומי…" בדברים אלה‬
‫ביקשה דיירת זו לטעון כנגד שימוש בפרט אחר מן העבר‪ ,‬כפי שעשתה קודמתה‪ ,‬על מנת להבדיל‬
‫עצמה מן הקבוצה‪ .‬דוגמא זו מבהירה כי אף שימוש סלקטיבי וחופשי בתכני העבר אינו לגיטימי‪,‬‬
‫גם אם הדיירים נדרשו לדלות מעברם‪ .‬הם נדרשו לעבר לא כאמצעי לביטוי סטטוס מובחן כי אם‬
‫בעקיפין לתרומה להלך רוח קבוצתי‪-‬שוויוני‪" .‬אנחנו לא מספרים אחד לשני מה היה‪ .‬העבר לא‬
‫מעניין‪ .‬אנחנו מדברים על ההווה"‪ ,‬פירשה הניה‪" ,‬יש לנו עבר יותר ארוך ורחוק‪ .‬חיים ארוכים‪,‬‬
‫שזה לא מתקשר אחד עם השני‪ .‬החיים הפכו אותנו לאחרים‪ ,‬מעוצבים‪ .‬צריכים לדבר על האוכל‬
‫וכל מיני דברים שישנם פה"‪ .‬תיאור סטטי עוד יותר‪ ,‬נטול תקווה להתוודעות האחרים לייחודיותו‬
‫של הפרט‪ ,‬סיפקה דיירת אלמנה‪ ,‬וותיקה מאוד במוסד‪" :‬בן אדם מבוגר הוא כמו סגור בתוכו‬
‫בפנים‪ .‬אחד מפחד לספר‪ ,‬אחד מתבייש לספר‪ ,‬אחד חושב שבטח לא מעניין אותם‪ .‬זה ככה…זה‬
‫לא כל כך פשוט"‪ .‬יוסף העניק תוקף לדבריה באומרו‪" :‬אני סגור בתוכי ואינני מגלה את עצמי‪.‬‬
‫פה זה‪' ,‬אתה תחייה את חיי העבר שלך‪ ,‬ואני אחיה את חיי העבר שלי'‪ .‬אין לי כל צורך להתפאר‬
‫‪75‬‬
‫במעשים הרואיים"‪ .‬נטייה זו להתעלם מן העבר ולא לדבר בו‪ ,‬אפשר שהיא מרמזת כי תחושת‬
‫המשכיות‪ ,‬המשתקפת בתגובותיו של האחר‪ ,‬אינה הכרחית לתחושת זהות עצמית )‪.(Hazan, 1983‬‬
‫הביטוי "אין עם מי לדבר" הוא מרכיב דומיננטי ברטוריקה‪ ,‬המאפיינת את דימויים העצמי של‬
‫דיירים‪" .‬אין עם מי לדבר" משמעות לו בפסילת דיירים אחרים כבני שיח‪ ,‬אתם ניתן לחלוק משהו‬
‫מן העצמי הייחודי‪ ,‬גם אם הדבר אינו כרוך בשקיעה מעייפת בסיפורי העבר‪ .‬הדיירים מציגים זה‬
‫את זה כשטופים בדיבור אחד‪ :‬בעיות בריאות ומחלות‪ ,‬דיבור ההופך ענייני הווה אחרים של‬
‫העצמי ללא רלוונטיים‪ .‬לאחר שהביעה דעתה באריכות על חדשות היום‪ ,‬אמרה לי דיירת‪" :‬לא‬
‫הייתי מדברת אתך‪ ,‬אם היית פה אישה סתם ככה‪ .‬הם לא יקשיבו‪ .‬אין להם סבלנות‪ .‬הם רוצים‬
‫לשמוע על בריאות ומחלות‪ .‬להם אין סבלנות לעניינים כאלה‪ ,‬פוליטיקה ומה אני חושבת"‪" .‬אין‬
‫עם מי לדבר‪ .‬יש כאלה שלא מדברים עם אף אחד‪ .‬הם לא מדברים אחד עם השני"‪ ,‬אמרה בצער‬
‫דיירת חדשה‪ ,‬המתקשה להסתגל‪" .‬כל אחד עם הבעיות שלו…מתחילים לדבר רק על הבעיות‬
‫שיש‪ .‬לי יש את הבעיות שלי‪ .‬זה מספיק לי‪ .‬זה החיים‪ .‬אי אפשר לשנות‪ .‬איך שהולך זה הולך‪.‬‬
‫עשיתי חשבון שאני צריכה להתרגל ואף אחד לא יכול לעזור בזה"‪ .‬אסתר שהתה ימים ספורים‬
‫במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬כשצפיתי בה ובשותפותיה לשולחן בארוחת הצוהריים‪ .‬היא עדיין נחשבה‬
‫"חדשה" וביקשה לערוך היכרות על דרך סיפורה האישי; היא ניסתה כמה פעמים לספר לדיירות‬
‫האחרות על נשואי נכדתה‪" :‬אתן יודעות‪ ,‬הנכדה שלי עומדת להתחתן"‪ ,‬אמרה‪ .‬בתגובה‪ ,‬האחת‬
‫הסתכלה בה ואמרה‪" :‬כמה זמן את כאן"? אסתר חזרה על אותו משפט‪ ,‬מבקשת לשתף האחרות‬
‫בשמחתה‪ .‬פנתה אליה הדיירת השניה ואמרה‪" :‬איפה נפלת"? אסתר הרכינה ראשה לצלחתה‪,‬‬
‫חדלה מניסיונותיה‪ .‬באפיזודה זו דומה כי חוותה "סוציאליזציה קשוחה"; היא לא הצליחה‬
‫להעביר את המסר‪ ,‬על כל פנים‪ ,‬לא ניתן לו מקום‪ .‬בסיטואציות של לימוד‪ ,‬בהרצאות הערב או‬
‫במפגשי ה"מכללה"‪ ,‬בדרך כלל משתיקים דיירים זה את זה‪ ,‬לא נותנים מקום לביטוי עצמי‪.‬‬
‫"באנו לשמוע אותך"‪ ,‬חוזרים ואומרים דיירים היושבים בקהל למרצה‪ ,‬אם העז מי מהם לשאול‬
‫שאלות או להביע דעה‪" .‬הדיירים במוסד רגילים להקשיב ולא להשמיע" אמרה לי סמדר‪ ,‬מסבירה‬
‫מדוע לא הרכיבה את השיניים התותבות בבואה לחוג בו נפגשנו‪ .‬דיירת אחרת‪ ,‬במפגש‬
‫"הפרלמנט" שבמחלקת ה"תשושים" ציינה‪" :‬להשמיע כבר לא כל כך יכולים"‪ .‬כשציינתי כי היא‬
‫השמיעה‪ ,‬וכי התרשמתי מכך שיש לה מה להגיד‪ ,‬אמרה בנימה נדירה של סיפוק‪" :‬יש …או יש‪.‬‬
‫שמונים ושש זה חיים‪ .‬אני כבר במלחמת העולם הראשונה הייתי…" לעיתים נראה כי מובן מאליו‬
‫שסבלות הגוף תופסים את מקומו של העצמי בהצגות רשמים יומיומיות‪ .‬כך תירצה דיירת את‬
‫ישיבתה לפתע על ספסל בסמוך לדיירת‪ ,‬אשר באותה עת ניהלה שיחה עמי‪" :‬אין לנו מה להסתיר‪.‬‬
‫כל אחד יודע מה שיש ומה שאין"‪ .‬שואבת מאותה תפיסה ממש‪ ,‬קידמה האחרונה את הראשונה‬
‫בברכה‪ ,‬באומרה כי אין היא מפריעה‪ .‬ריקנותה של זהות עצמית או היעדר מקומה התמצקה במה‬
‫שאמר לי אפי‪ ,‬דייר וותיק‪ ,‬בזמן שסקרו עיניו במהירות את הדיירים‪" :‬אם תעברי פה ותדברי עם‬
‫אנשים ‪ -‬אף אחד אין לו מה לחדש בשבילך"‪ .‬חשיפת סטטוס מן העבר וביטויו של העצמי בהווה‬
‫הן נחלתם של דיירים בודדים בלבד‪ ,‬אלה הפחות קונפורמיים לנורמה שהוצגה עד כה‪.‬‬
‫טענתי זה מכבר כי המציאות הטוטאלית יוצרת הכרח‪-‬של‪-‬קירוב‪ ,‬שמשמעותו‪ ,‬הידבקותו של‬
‫היחיד במציאות בה הוא חי‪ .‬היחיד הוא שבוי של "הוויה קיצונית" )‪.(EXTREME SITUATION‬‬
‫‪76‬‬
‫הוויה זו מוציאה מכללה זירות‪-‬כלי‪-‬קיבול לתוכן של ביוגרפיה אישית‪ ,‬או למאפיינים היסטוריים‬
‫משותפים של שכבות גיל קרובות )‪ .(COHORT‬טענה זו נתמכת בזיקה הנקשרת בין חפצים‬
‫וזיכרונות; חפצים אינם רק מזכירים אירועי עבר‪ ,‬הם הקשרים מטריאליים המעצבים את הבניית‬
‫הזיכרון‪ ,‬כיוון שהם מסמלים קטגוריות תרבותיות ואידיאולוגיות‪" .‬זכירה מתרחשת בעבודת‬
‫חפצים‪ ,‬כמו בעבודת מילים…‪.‬לכלים תפקיד מרכזי…במיוחד עבור זקנים העסוקים בסקירת‬
‫חייהם )‪ ."(Radley, 1990, p.46-59‬זו הסיבה מדוע סיפורים מן העבר‪ ,‬העשויים ללמד על ייחודם של‬
‫הדיירים כאנשים‪ ,‬אינם מובאים כאן‪ .‬הצורך בנישול עצמי‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬בא לידי ביטוי עקבי בין‬
‫הדיירים לבין עצמם‪ .‬במפגש עמי נוצרו כמה סדקים בחומה האחורית של קיומם‪ ,‬שהובילו‬
‫להגדרת ייחודיותם‪ ,‬אך במפגשים מעין אלה נדרשתי לפעמים לכוח שכנוע‪ .‬נתפסת כמי ש"החיים‬
‫עוד לפניה"‪ ,‬הייתי בעיניהם כסמל לחיים שהיו‪ ,‬שאפשר לחוות קורטוב מהם לשעה קלה‪.‬‬
‫ההידרשות למנגנוני הישרדות בהוויה קיצונית לא נסמכת על העבר‪ .‬באורח דומה למדיי‪ ,‬טוען חזן‬
‫)‪ (1983‬כי התנכרות לעבר עשויה להקל על חווית הוואקום החברתי‪ ,‬מנת חלקם של זקנים באשר‬
‫הם‪ .‬בייחוד הדבר ניכר בקרב דיירים קשישים במצב סופני )‪ .(Golander, 1995‬לא רק שהייחודיות‬
‫העצמית של הדיירים עלולה להחוות כאיום‪ ,‬באשר היא היא המתעמתת עם הכחדה‪ ,‬אלא שמול‬
‫כוחות חזקים בהווה היא איננה יכולה לשמש כמשאב נגדי‪ .‬לכן‪ ,‬ניתן לטעון‪ ,‬כי אין לצפות להבדל‬
‫תגובתי בין קבוצות בני‪-‬אדם‪ ,‬שהיו נקלעים למציאות מעין זו‪ .‬ייחודיותם המשוקעת בעברם‪ ,‬אינה‬
‫רלוונטית‪ .‬היא מושטחת‪ ,‬ונהפכת לעלומה במגרסות הסדרים של מוסדות‪-‬מוות כגון זה‪ .‬עניין זה‬
‫מקבל חיזוק בדבריו של פרנקל על אסירים במחנות ריכוז‪" :‬הרצון לחיות מבטא עצמו בהפחתת‬
‫ערך טוטלית של כל דבר‪ ,‬שאינו משרת את האינטרס היחיד הזה" )עמ' ‪.1(Cohen, 1994 ,139‬‬
‫תנאי החיים הקיצוניים‪ ,‬מכפיפים את תשומת הלב באופן מתמיד למצוקת ההישרדות‪ ,‬בעוד‬
‫לאפיזודות ופרטים בחיי היומיום יש רישום או "פנים" של חיים רגילים לכאורה‪ .‬תחת חופה‬
‫ארגונית של טיפול ומעקב‪ ,‬ההוויה הקיצונית אינה יכולה לקבל שם כלשהו‪ ,‬המעיד על מציאות‬
‫נוראה‪ ,‬חסרת כל תקדים מחיי העבר של הדיירים‪ .‬פרט לאינפורמנט זה או אחר‪ ,‬יוצאי‪-‬דופן‬
‫בביקורתם‪ ,‬הדיירים נמצאו נושאים בעולה של המציאות‪ ,‬כאסירים במחנה ריכוז‪ ,‬המותירים את‬
‫"קול הזוועה" לאחרים‪ .‬גילוייה של שגרת חיים לכאורה תוך הנהון כלשהו לרציונליות המוסדית‪-‬‬
‫טיפולית ושחיקת חברי צוות‪ ,‬הופכים לקול פנימי בר‪-‬תוקף‪ ,‬החובר לתפיסת היעדר אלטרנטיבה‬
‫של מגורים בסוף החיים‪ .‬כך עולה מקטעי דבריהם של דיירים‪ :‬ישראל‪ ,‬הביא את דבריה של‬
‫ההנהלה‪ ,‬וציטט את החשיבות שהעניקה לסדרים‪" :‬אין מקום‪ ,‬הם אומרים‪ ,‬זה מוסיף לניקיון‪,‬‬
‫יש מן כאלו…מחפשים את הפסגה של כל דבר‪ ,‬ולא מתחשבים עם הדבר היומיומי שבן אדם נחוץ‬
‫לו‪ .‬הכל בשביל הפסגה של עשיית סדר"‪ .‬ברוריה השיבה‪" :‬מאידך‪ ,‬שיבורכו האנשים שחשבו על‬
‫המקום‪ .‬יש מי שדואג לי‪ .‬שיהיו בריאים‪ .‬הילדים לא יכולים לדאוג הם עמוסים עד הראש"‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫תיאור של נכסי עבר דיפרנציאלים‪ ,‬של אסירים במחנה‪-‬אושוויץ‪ ,‬המחיש את עוצמתו של אתר המוות‪ ,‬על דרך הפרשי פוטנציאל‬
‫בין מצוי ורצוי; הבדלי מין‪ ,‬גיל‪ ,‬סטטוס כלכלי‪ ,‬מומחיות מקצועית‪ ,‬עיר מגורים באירופה‪ ,‬ורמת השכלה‪ ,‬יצרו אתגרי התמודדות‬
‫שונים עם המציאות הברוטלית‪ .‬כך‪ ,‬בדיעבד נקבעו סיכויי הישרדות שונים‪ ,‬והבדלי נגישות ל"תפקידים" במבנה הארגוני של‬
‫המחנה‪ .‬שעבוד העבדים היווה עינוי קשה יותר לנפשו של משכיל בן טובים‪ ,‬בהשוואה לזולתו קשה היום‪ .‬אמנם הדיפרנציאציה‬
‫המוקדמת חוללה רמות סף נבדלות של סבל‪ ,‬אך נזכור כי התנאי ההכרחי לכך היה מציאות נישול אחידה‪ .‬הכותבת התמקדה‬
‫בתגובות לאותם גירויים‪ ,‬אשר שונותן‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬מטשטשת עם חלוף הזמן )‪.(Pawelczynska,1979‬‬
‫‪77‬‬
‫סממנים מרובים של נישול‪ ,‬המעידים על מוסד בעל אופי "קולוניאלי"‪ ,‬הם מסד לדה‪-‬לגיטימציה‬
‫עצמית בצד הדיירים‪ .‬אל מעגל אינסופי זה נשאב דייר חדש‪ ,‬וזהותו נטחנת דק‪ ,‬ככל שיכול לה‬
‫מוסד‪-‬מוות קולקטיבי‪ .‬היכולת "לתת שם" למציאות המכבידה‪ ,‬משקפת יכולת להתבונן מבחוץ‪,‬‬
‫לקיים דו‪-‬שיח עצמי רפלקסיבי‪ .‬היא לבדה עשויה לסלול ולהמציא אלטרנטיבות‪ .‬יכולת זו‬
‫התגלתה פה ושם בהבעת הזעזוע של דיירים "חדשים"‪ ,‬וזו‪ ,‬גם היא שככה והלכה‪ .‬רפלקסיביות‪,‬‬
‫הכורכת עמה השוואתיות הווה עם עבר יצוק וחיובי‪ ,‬עלולה להוות מכשול להסתגלות‪ ,‬באשר היא‬
‫יוצרת דיסוננס חריף‪ ,‬עם שהעתקת מקום למוסד אחר איננה נשקלת‪ .‬הדיירים לא העלו בדעתם‬
‫עד כמה "טיפול" כרוך בפגיעה עצמית‪ .‬גם כשהם נוכחים לדעת‪ ,‬הם כבר רואים עצמם זקנים‪-‬‬
‫זקנים‪ ,‬ועייפים מכדי להתייחד כעצמם‪.‬‬
‫נישול עצמי וסטריאוטיפים זקנתיים מלמדים יותר מכל על תפיסת העצמי כ'מת' והאחר כ'מת' –‬
‫תפיסה שעוד נעסוק בה‪ .2‬פרקטיקות‪ ,‬הן בצד הצוות והן בצד הדיירים‪ ,‬יוצרות קרקע נוחה‬
‫להתמדתה של רטוריקת מוות חודרנית‪ .‬העצמי המנושל נתון לעיצוב מחדש כנגד מוות קרוב‪,‬‬
‫ומצוי בהרמוניה של קיום סיפי עם רבים אחרים‪ ,‬הזהים לו‪ .‬תחושת שותפות‪-‬גורל עשויה‬
‫להתחולל על רקע מציאות חברתית זו‪ .‬התופעה נתמכת בממצאי מחקרים על התנאים היוצרים‬
‫דה‪-‬אינדיוידואציה; הפער בין העצמי האידאלי והעצמי האקטואלי מוביל להזדהות עם הקבוצה )‬
‫‪.(Abrams, 1990; Wicklund, 1982‬‬
‫נקל להראות עד כמה מוות חברתי וירידה בערך עצמי‪ ,‬בסביבה בה יחסי הכוחות מייצרים‬
‫משפילים ומושפלים‪ ,‬גוררים את האחרונים לשקוע בסבילות בציפייה למוות‪ .‬אך סבילות‬
‫ממושכת‪ ,‬תוך שהיחיד חש מסופח לכלל דובר מוות‪ ,‬מהווה מצב המעורר תמיהה; ממצאים‬
‫מחקריים מלמדים כי דיכאון‪ ,‬חרדה ופתולוגיה רגשית הם תגובות צפויות בקרב דיירי בית אבות‬
‫וחוסים במוסדות טוטאליים‪ ,‬אף אם תימת המוות אינה נידונה בהם )‬
‫‪Buckwalter, 1989; Dreyfus,‬‬
‫‪ .( 1988‬יתר על כן‪ ,‬דיכוי הפניות הסובייקטיבית לסקירת העבר מתגלה בדיעבד כויתור על רווחה‬
‫נפשית ושביעות רצון מהחיים )‪ .(Taft, 1990; Lappe, 1987‬כיצד זה‪ ,‬אם כן‪ ,‬מסוגלים יחידים לחיות‬
‫חודשים ושנים כחוסים מנושלי משאבים וכבוד‪ ,‬שאובים בתוך קולקטיב המציע תודעה מנשלת‬
‫בפני עצמה‪ ,‬מבלי שהדבר ייתן אותותיו הקשים במצבם הרגשי?‬
‫‪ 4.2‬החייאה עצמית‬
‫'חי‪-‬חי' מוגדר בעבודה זו כמציאות קיומית‪ ,‬בה דיירים רואים עצמם 'חיים' ורבים מן הדיירים‬
‫האחרים כ 'חיים'‪ .‬תודעת המוות עומדת אך בצד חוויית האובדנות המקיפה אותם‪ .‬מציאות זו‬
‫מתייחסת ברצינות לאמירה של רוסו‪" ,‬אני מתחיל לחיות רק כאשר אני רואה עצמי כמת"‪ .‬תוצר‬
‫הפרקטיקות של מוסד טוטאלי בפרק זה מכונה זהות עצמית ריקה; כינוי זה בעל משנה תוקף‬
‫בשל זיהויים של מנגנוני פיצוי או מילוי‪ ,‬המשמשים באורח סמוי את הדיירים כיחידיו של‬
‫קולקטיב‪ .‬טענתי היא כי באופן דיאלקטי תודעת המוות יכולה להעמיק את האובדנות ועם זאת‬
‫‪ 2‬בפרק על שדה קיום רביעי‬
‫‪78‬‬
‫להוות קרקע פורה לאימוצם של תחליפים‪ .‬כך‪ ,‬לנוכח ריקנות‪ ,‬תוצאתם של רצף אובדנים מחוללי‬
‫כניעה‪ ,‬אשר אינם גובים מחיר רגשי גלוי לעין‪ ,‬יתכן פיצוי חווייתי‪ .‬משמעותו היא העצמה מן החוץ‬
‫של העצמי‪ ,‬שקבל זה מכבר זהות של 'מת'‪ .‬הריקנות המיוצגת בסדרי המוסד‪ ,‬במראה כתליו‬
‫וסממני טיפול‪ ,‬מאלצת דיירים לנהוג ב"עדר" – להסתפח לקולקטיב ולהישען על מקורותיו‪.‬‬
‫משחק‪ ,‬סטיגמה ורכילות‪ ,‬הם שלושה מנגנונים‪ ,‬שיש בכוחם להבנות מציאות 'חיים'‪ .‬הדיירים‬
‫חיים בקולקטיב‪ ,‬המגיב לצוות כ 'אחר' יוצר אתגר‪ ,‬אך מדיר 'אחר' זה מגבולותיו‪ .‬הקולקטיב‬
‫מגיב גם לנטייה לנישול עצמי של רבים מחבריו‪ .‬עיקרו של דבר‪ ,‬שיג ושיח בין היחיד לסובביו‪,‬‬
‫קבוצת בני השווים‪ ,‬מלמד כי אין הם מהווים רקע להתבדלות‪ ,‬כפי שמשמשת קבוצת התייחסות‪,‬‬
‫אלא יותר מכך; קולקטיב השווים משמש משאב משמעותי לזהות היחיד‪.‬‬
‫‪ 4.2.1‬סטיגמה ורכילות‬
‫המונח 'סטיגמה'‪ ,‬ולא 'שיפוט'‪ ,‬הולם את דברי הביקורת‪ ,‬הערכות ודעות‪ ,‬המשמשים את הדיירים‬
‫בהתייחסם זה לזה‪ .‬הסטיגמה היא תווית שיפוטית אחת או שתיים‪ ,‬החוזרת ונשנית כאשר‬
‫דיירים מתארים דייר אחר‪ .‬הכל משתמשים באותן תוויות מוסכמות אודות מושא שיחתם‪ ,‬ללא‬
‫פניות או גיוון‪ ,‬בעוד התוויות משמשות לסימון הייחודי יותר מאשר החריג‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הדיירים‬
‫לרוב אינם פונים זה לזה בשמות פרטיים‪ .‬אלה אינם מוזכרים גם כאשר הם מתארים דיירים כצד‬
‫שלישי‪ .3‬שמות פרטיים משמשים בעיקר לציון חברי צוות‪ ,‬וכך מחליפים את מה שברגיל מיוחס‬
‫לסטיגמה‪ ,‬בסימון גבולותיו של הקולקטיב )‪ ;(Erikson, 1966‬שימוש סלקטיבי בשמות פרטיים‬
‫מלמד כי חברי הצוות אינם נכללים בקולקטיב הדיירים‪ .‬הסטיגמה מסמנת את נשוא השיחה‪,‬‬
‫ושיחה מתנהלת בצילה של זו‪ .‬התווית השיפוטית המתמידה‪ ,‬העוסקת ביחיד בכל אשר יפנה ובפי‬
‫הכל‪ ,‬היא זהות חלופית שמעניק הקולקטיב ליחידיו‪.‬‬
‫על מנת שתוחזק סטיגמה ביחס לדייר‪ ,‬מספיק שצפו כמה דיירים בודדים באירוע לו ייחסו‬
‫משמעות‪ .‬או אז דעות כלשהן‪ ,‬דומיננטיות‪ ,‬צובעות את פרטי העדות לכאן או לכאן‪ ,‬טוב או רע‪,‬‬
‫יפה או מכוער‪ .‬בתום שיחה שהייתה לי עם דיירת‪ ,‬הגיחו שני דיירים משני קצותיו של הלובי‪,‬‬
‫לאחר שהתבוננו בנו בשקט‪ ,‬והמתינו שהדיירת ההיא תעזוב‪ .‬גאולה פתחה ואמרה‪" :‬עכשיו את‬
‫בטח יודעת את כל העצות…שוק הכרמל‪ ,‬את יודעת מה זה?!" המשיך יואל‪" :‬את בטח לא יודעת‬
‫מה זה שוק הכרמל"‪ .‬בביטוי "שוק הכרמל" ביקשו להבהיר לי כי האישה הזו בוטחת בעצמה‪,‬‬
‫וחוצפנית מאין כמותה‪ .‬כשישבתי עם גאולה ושני דיירים נוספים בשולחן אחד בחדר האוכל‪,‬‬
‫נזכרו כי אותה אישה דיברה )איתי( בקול רם על היעדר עניין מיני בזקנה‪ .‬מיד אמרו לי‪" :‬אין‬
‫עניין‪ ,‬אבל היא נכנסה עירומה לחדר שלו‪ .‬היא איומה‪ ,‬איומה‪ ,‬איומה‪ .‬היא הייתה בשורה שלנו‪,‬‬
‫ולמזלנו לקחו אותה"‪ .‬לאחר זמן הצביע שכני לשולחן על דיירת שעמדה במרחק מה‪ ,‬ואמר‪" :‬היא‬
‫כמו זאת‪ .‬היא מקללת יותר גרוע ממנה‪ .‬יש לה פה מלוכלך"‪ .‬החרתה החזיקה אחריו דיירת‬
‫נוספת‪" :‬אחרי מה שאמרה למנהלת‪ ,‬אני הייתי מוציאה אותה"‪ .‬זה היה הדימוי של הדיירת‪,‬‬
‫‪ 3‬הדבר מזכיר את מנהג נטילת השם מזקנים בקרב ה'סמואה'‪ ,‬העברתו לאחר‪ ,‬והחלפתו בתווית נושאת זכויות מצומצמות )‬
‫‪.(Mead, 1961‬‬
‫‪79‬‬
‫שעמה הייתה לי שיחה ערה ומעניינת‪ ,‬דימוי שהופיע כמעט בכל הזדמנות בה משכה את‬
‫התייחסות הדיירים‪.‬‬
‫לא רק אירועים מסוימים מטים שימת ליבם של דיירים לגלגל שוב ושוב שיפוט זה או אחר‪ ,‬גם‬
‫תכונות מיוחדות או אפיונים‪ ,‬הנחשבים מבדילים מספיק‪ .‬יואל הזמין אותי להצטרף לשולחנו‪:‬‬
‫"יש לרשותי שולחן שלם‪ .‬אני אוכל לבד"‪ .‬כשביקשתי לדעת מדוע הוא לבדו‪ ,‬אמר‪" :‬יש עליי‬
‫התווית שאני מכה אנשים ומרביץ להם"‪ .‬באחת הפעמים ביקשתי להצטרף לשולחן בו שלושה‬
‫דיירים‪ .‬יואל התקרב לשולחן ושוב הזמין אותי לסעוד עמו‪ .‬חיה מיד הביעה הסכמתה שאעבור‬
‫לשולחנו‪ ,‬תגובה שלא הייתה אופיינית לדיירים‪ .‬היא לחשה לי שהוא "לא בסדר ולא כדאי‬
‫להתעסק אתו"‪ .‬השניה ניסתה ממרחק להזהיר אותי מאלימותו; בתנועות פנטומימה הראתה‬
‫שידה האחת מרביצה לשניה ולאחר מכן שתי ידיה כמו מרביצות לראשה‪ .‬ביושבי עמו שעה ארוכה‬
‫חשתי כי סיכנתי במידת מה את תדמיתי החברתית בעיני הדיירים‪ .‬הם הסתכלו בי ממושכות‪,‬‬
‫נועצים עיניים בזמן שהטו את גופם ללחוש משהו לשכנם שמעבר לשולחן‪ .‬הסטיגמה גם שימשה‬
‫את הדיירים‪ ,‬בנסותם לכוון אותי כחוקרת‪" :‬היא איננה אקזמפלר"‪ ,‬לחשה לי דיירת בארוחת‬
‫ערב‪ ,‬לאחר שאחת הדיירות בירכה אותי ב"ערב טוב"‪" .‬היא לא מייצגת את האנשים שחיים פה‪.‬‬
‫יש לה פה מלוכלך…איפה היא למדה את זה?! את לא צריכה ללמוד על המוסד ממנה"‪.‬‬
‫מקום מגורים של דייר בעבר יכול היה לשמש כמשאב לסטיגמה‪ .‬למשל‪ ,‬אחת הדיירות ידועה כמי‬
‫שנולדה בצפת‪ .‬כשהמילה "צפת" עולה בסיטואציות שונות‪ ,‬מיד מזכירים את הדיירת הזו "כן‪ ,‬גם‬
‫היא מצפת"‪ .‬באחד ממפגשי החוג במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ישראל סיפר על אירוע‪ ,‬שהתרחש‬
‫בצפת‪ .‬מיד הפנו כמה משתתפים פניהם אל אותה דיירת‪ ,‬יוצרים עמה קשר עין‪ .‬דוגמא נוספת‬
‫לסיבה לסטיגמה היא השתייכותם של ילדיה של דיירת לחרדים מנטורא קרתא‪ .‬עובדה זו הוזכרה‬
‫כל אמת שדיברו דיירים בנשימה אחת על מזגה הרע‪ ,‬חותמים כולם את "חובתם" בציינם שכובע‬
‫היא חובשת רק בשבת‪.‬‬
‫תכונות אופי ומזג מקבלים נופך משלהם‪ .‬כפי שתיאר אחד הדיירים ה"תשושים"‪" :‬לא הייתי‬
‫אומר שיש פה "תשושים"‪ ,‬הייתי אומר "טיפוסים""‪ .‬כמו להבהיר את כוונתו‪ ,‬הוסיף‪" :‬יש פה‬
‫אדם חכם‪ ,‬שמדבר אחרי הארוחה"‪ .‬הפעם יכולתי להסכים – הוא התכוון לישראל‪ .‬המילה‬
‫"טיפוסים" הופיעה פעמים רבות בניסיונם של דיירים לתאר למעני את אוכלוסיית בית האבות‪.‬‬
‫הכל זקנים‪ ,‬המכירים בזהותם החברתית המתויגת מן החוץ‪ ,‬לכן אין בסיס לסטיגמה זקנתית‬
‫אלא לקיומן של סטיגמות בעלות תוכן אחר‪ .‬דיירים דיברו תמיד באופן חיובי על דיירת‪ ,‬עילגת‬
‫בלשונה‪ ,‬עטויה במטפחת‪ ,‬ויושבת לה בצד בעת ההרצאות‪" .‬היא נשמה טובה" אמרו‪ ,‬מסבירים‬
‫אלו מעשים טובים היא עושה למען האחרים‪ .‬הכינוי "צדקת"‪ ,‬הסבירו‪ ,‬לא יתאים לה‪ ,‬כיוון‬
‫שהיא באמת טובה ולא מנסה להעמיד פנים‪ .‬כולם אומרים על דייר "תשוש" כי הוא מוזר‪ ,‬כיוון‬
‫שהוא אוכל מתי שמתחשק לו‪ ,‬וזועם "כל הזמן"‪ .‬על דיירת "עצמאית" בת מאה למדתי שהיא‬
‫"אישה נבונה" עד מאוד‪ ,‬שכן כמעט כל דייר שהתייחס למסיבת יום הולדתה הקרבה‪ ,‬נקט בלשון‬
‫זו ממש‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫הופעה חיצונית מובחנת משמשת סימן לזיהוי דיירים‪ .‬במיוחד כשלא ברור במי מדובר בשיחה‪,‬‬
‫חזרו הביטויים‪" :‬הוא הכפוף‪ ,‬עם הכיפה‪ ,‬זה שהולך עם ההליכון"‪" ,‬היא עם השיער האדום‬
‫והמקל" "זאת אישה בת שמונים ושש כזאת נקיה‪ ,‬כל הכבוד‪ .‬החבר שלה זה הדייר עם הכרס‬
‫הגדולה גדולה"‪ .‬כך‪ ,‬תוויות אינספור משמשות בתקשורת היומיומית של הדיירים‪ ,‬כאלה שניתן‬
‫לארגן אותן סביב מכנים משותפים נוספים‪ .‬השימוש באותן תוויות ממש‪ ,‬אותם ניסוחים ופרטים‬
‫בפי רבים ביחס לדייר בודד‪ ,‬תורם להבניית זהויות בבית האבות‪ .‬תוויות מוסכמות מהוות יחידות‬
‫תקשורת רווחות באשר ליחידים‪ ,‬אופיים ומעשיהם‪ .‬לנוכח נישולם השיטתי של דיירים – הפיכתם‬
‫לחוסים נעדרי משאבים משמעותיים כלשהם – בולטת תרומתן האפשרית של סטיגמות להבניית‬
‫קטגוריות חברתיות וסדר בעולמם‪ .‬הסטיגמה מעניקה ליחיד תפקיד‪ ,‬שהכל יודעים על קיומו‪,‬‬
‫ולפיו נקבעות ציפיותיהם הבין‪-‬אישיות ומבני רשתות התקשורת הפנימיים‪.‬‬
‫הדיון בתופעה זו והשלכותיה המפצות לא יהיה שלם אם לא נתבונן בפרקטיקה רווחת נוספת‬
‫בקרב הדיירים‪ ,‬והיא – הרכילות‪ .‬הרכילות משמשת כזירת הכלה אינטראקציונית של הסטיגמה‪.‬‬
‫נקל להקיש מדברי הדיירים על רכילות‪ ,‬כמו מתוכני האינטראקציות ביניהם‪ ,‬כי הרכילות מנגנון‬
‫חברתי נפוץ מאוד במוסד‪" .‬אין מה לעשות‪ ,‬פה חייבים לרכל"‪ ,‬פסקה דיירת‪ .‬בנימה המרמזת‬
‫ביתר שאת על חשיבותה האפשרית של הרכילות‪ ,‬אמרה דיירת אחרת‪" :‬אי אפשר שלא לרכל כאן‪.‬‬
‫אני חושבת שיש משהו ברכילות‪ .‬יש בזה שקר אבל גם אמת כלשהי‪ .‬אני לא יכולה שלא להקשיב‬
‫לדברי רכילות"‪ .‬חברותיה המאשרות בניד ראש עוד הוסיפו‪" :‬כאן צריך לשמוע מה שמדברים"‪.‬‬
‫על אף תפוצתה של הרכילות‪ ,‬יש בדיירים הרואים בה פעילות פסולה‪ ,‬ואף מייחסים סטיגמה‬
‫חיובית כלפי בודדים הנמנעים ממנה‪" :‬זאת בת גן עדן – היא לא מדברת על אף אחד" סיפרה‬
‫דיירת על בת שיחתה‪ ,‬בהשימה ידה על פיה הקפוץ‪ ,‬כדי לסמן את ההשתדלות שבשתיקה‪.‬‬
‫"האחרים כל הזמן ברר…ברר…"השמיעה כממחישה את פטפטנותם‪ .‬הדיירת בה דובר אישרה‬
‫סטיגמה זאת באומרה‪" :‬כן‪ ,‬כולם אוהבים אותי‪ ,‬בעד זה שאני לא מדברת כלום על אף אחד‪ .‬אם‬
‫אני יודעת משהו אז אני יודעת…"‬
‫ממדי הרכילות ניכרו כל אמת שדיירים קשרו בינה לבין זירה יחסית נדירה בבית האבות –‬
‫החברות‪ .‬נראה כי דיירים המקיימים קשרי חברות נבדלים מן האחרים‪ ,‬בכך שאין הם מרכלים‬
‫זה על זה‪ ,‬ובכך שיחדיו‪ ,‬הם משמשים מושא לרכילות‪ .‬חנה ומזל נחשבות חברות טובות‪ .‬לעיתים‬
‫קרובות הן יושבות יחד בלובי‪ .‬אמרה חנה בפניה של מזל‪" :‬פה חברה קשה להשיג…פה‬
‫האפשרויות הן קטנות‪ .‬אני אדבר גלויות‪ ,‬אם מזל מספרת לי משהו ואומרת "זה בינינו‪ ,‬לא לספר‬
‫לאף אחד"‪ ,‬היא יודעת שאם תגיד כך‪ ,‬אז היא יכולה להיות בטוחה שאף אחד לא ידע‪ .‬אותו דבר‬
‫גם אני"‪ .‬דיירות חברות סיפרו כי למרות חברותן הן משתדלות לא להופיע בציבור יותר מידי ביחד‬
‫"ישבנו שנתיים באותו מקום…הצמידו אותנו‪ ,‬ואז התחילו עם הרכילות"‪ .‬דיירת‪ ,‬שיש לה בן זוג‪,‬‬
‫הוגדרה בחוג למלאכה כמי שהיא במצב טוב יותר מנשים בודדות‪ ,‬אך בהשוואה לאחרונות‪ ,‬אין‬
‫לה אותו הכוח‪" :‬הוא מחכה לה בהרצאות או תופס לה מקום‪ .‬הוא מטייל איתה‪ .‬כן‪ ,‬אבל מרכלים‬
‫עליהם"‪ .‬הספרות מתייחסת לסיטואציה הרכילות כהזמנה להידוק יחסים‪ ,‬והפיכת השותפים‬
‫לאנשי סוד )בן‪-‬זאב‪ .(1993 ,‬מכאן עולה כי הרכילות עשויה לאפיין קשרי חברות ואף לחזק קשרים‬
‫‪81‬‬
‫קיימים‪ .‬כיצד‪ ,‬אם כן‪ ,‬מתיישבת עובדת קיומה של תופעת הרכילות עם הסתייגותם של דיירים‬
‫רבים מקשרי חברות? הרכילות נמצאה במפגשים ארעיים של הדיירים‪ ,‬וניכר כי היא פרי של‬
‫שיתוף פעולה בין מכרים‪ ,‬יותר מאשר בין חברים קרובים‪ .‬אפשר כי מוראותיה של הרכילות‬
‫במוסד‪ ,‬הנתפס כסגור וקטן‪ ,‬הן רקע להסתייגות מביסוסם של יחסי קרבה‪ ,‬שכן בדרך זו ניתן‬
‫להימנע מחשיפה בפני הזולת‪ ,‬בו אין אמון מלא‪ .‬ואולי יותר מכך‪ ,‬אולי במקום בו מצויה תודעת‪-‬‬
‫מוות‪ ,‬קיימת סיבה המצדיקה את מחיר המרחק החברתי‪ ,‬שהוא לא אחר מאשר נישול עצמי נוסף‬
‫ממקורות זהות בעבר ובהווה‪ .‬הקרבה ל'אחר'‪ ,‬שאין וודאות לגבי התמשכותה לאורך זמן‪ ,‬בשל‬
‫הנטישה שבמותו הצפוי‪ ,‬מאיימת על העצמי; היא מעלה את ערכו של האובדן‪ ,‬ומקריבה מראש‬
‫חלקים בזהותו של היחיד )‪ .(Lifton, 1979‬לעומת זאת‪ ,‬רכילות בין מכרים‪ ,‬המטפחת סטיגמות‬
‫ומגלגלת אותן שוב ושוב‪ ,‬עשויה להוות פתרון רצוי לדילמה בין קירבה למרחק רגשי ‪ -‬דילמה‬
‫המופיעה כמוטיב באתנוגרפיה כולה‪.‬‬
‫זימל הבחין בין ה'דיאד'‪ ,‬כתקשורת בין שני אנשים‪ ,‬ו'טריאד' ‪-‬תקשורת בין שלושה‪ .‬ההבדל‬
‫הכמותי בין שני מבני התקשורת אינו מרמז על ההבדל האיכותי ברמת התקשורת; תוספת של‬
‫אדם אחד למערך המתקשרים מעניקה למבנה הדואלי עומק ומורכבות‪ ,‬בשל פוטנציאל‬
‫התלכדותם הקואליציונית של שניים כנגד האחד )‪ .(Wolff, 1950‬מבנה הטריאד מעודד התנגדות‬
‫והסתרת מסרים ברמת מתח בין‪-‬אישי גבוהה יותר‪ .‬גם אם נסכים כי הרכילות משמשת כמנגנון‬
‫השוויה של הכל בעיני הכל )לורנד‪ ,(1993 ,‬לא נוכל שלא להבחין שהתנאי ההכרחי לה הוא מבנה‬
‫טריאד חברתי‪ ,‬המהווה בסיס לתרומתה לתחושת מתח ומודעות להסתרה‪ .‬יש בכוחה של‬
‫הרכילות להעניק משמעות חברתית‪ ,‬עומק וחיות לחלל‪ ,‬המיוצג במצבור של אנשים נוטים למות‪.‬‬
‫אף שבעטיה של הרכילות ובזיקה אליה אין בסיס יציב לאינטימיות בין דיירים‪ ,‬אפשר ומתקיים‬
‫'קשר חיובי' בין רכילות ופרטיות‪ .‬נקל לחשוב כי תנאי החיים בבית האבות מאפשרים תחושת‬
‫פרטיות או ספירה פרטית מצומצמת אך בדלת אמות חדרו של דייר‪ .‬אך דומה כי אין הדבר כך;‬
‫פרטיות עשויה להתקיים בצורתה המופשטת‪ ,‬כמשמעות עולמו הסובייקטיבי של הפרט‪ ,‬מכלול‬
‫ידיעותיו וענייניו‪ .‬ככזו‪ ,‬הרכילות עשויה לחזק את גדרותיה ולבססה; הרכילות נדרשת להכיר‬
‫בנורמות של פרטיות כדי להגדיר לעצמה את הנושאים המעניינים אותה‪ ,‬ובזאת נראה שהיא‬
‫עצמה נדרשת לנורמות שתפקידן למנוע זאת )פרדיננד‪ .(1993 ,‬אם אנו שבים לעניין זהותו של‬
‫היחיד‪ ,‬הרי בעקיפין היכרותו עם נורמת הרכילות גודרת את שבעיניו עניינים שהם אך שלו‪ ,‬בין‬
‫אם הוא מושאה ובין אם לאו‪ .‬בעצם איומה על היקר מכל‪ ,‬הרכילות מבנה עבורו את הספירה‬
‫הפרטית במתחמי ציבוריות‪ ,‬בהן שותפים דיירים רבים‪ .‬תכני הרכילות הם אותם אלה שקשה‬
‫להסתיר‪ ,‬והפכו לנחלת הכלל‪ ,‬ועם זאת הם אלה שהרכילות סימנה כמעניינים ביותר‪ .‬הרכילות‬
‫מתעלמת מקשיי ההסתרה של היחיד בשל דלות מקורותיו‪ ,‬וכך היא יוצרת אשליה המפגישה אותו‬
‫שוב ושוב עם עצמו‪.‬‬
‫הרכילות היא מנגנון פיקוח על התנהגות היחיד‪ ,‬ומסדירה יחסים חברתיים )‪.(Gluckman, 1963‬‬
‫דייר מוצא עצמו נדרש להתנצל‪ ,‬להסביר‪ ,‬ולעמוד על המשמר בפני לחש לשונותיהם של האחרים‪.‬‬
‫הדבר נוגע לתנועותיו הצפויות והבלתי צפויות במרחבים המשותפים בבית האבות‪ .‬דיירת סיפרה‬
‫‪82‬‬
‫כי נהגה לשבת ליד דייר בלובי כמה פעמים‪ .‬ביום קיץ חם אחד העתיקה מקומה ליד המאוורר‪,‬‬
‫ואז "תכף התחילו לדבר…תראו מה קרה לה היא ברוגז אתו…אמרתי שאני לא ברוגז אתו"‪.‬‬
‫אסטרטגיה מנע ‪ ,‬בה נוקטים דיירים על מנת לשלוט ברכילות אודותם‪ ,‬נצפתה בזמן הרצאות‬
‫הערב; דייר קם במהלך ההרצאה‪ ,‬פוסע בריווח שבין שורות היושבים‪ ,‬בתנועות ידיים וראש מנסה‬
‫להסביר לאחרים מדוע הוא מקדים לצאת‪ .‬מגיבים לנורמת הרכילות‪ ,‬לרוב דיירים ה"יוצאים‬
‫באמצע" רומזים על קושי תפקודי‪ ,‬מצביעים על עיניהם ש 'אינן רואות' או אוזניהם ש 'אינן‬
‫שומעות' או 'הבטן הכואבת' –סיבות שאינן ייחודיות להם‪ .‬הם מחייבים עצמם לתת דין וחשבון‬
‫על סיבת עזיבתם‪ ,‬בזירה מרובת עיניים עוקבות ופיות‪ ,‬העלולים לחבור כאויב בפרשנות מעוותת‪.‬‬
‫לעיתים היוצאים משתהים כמה רגעים‪ ,‬מתמידים בתנועות גוף ומלל‪ ,‬עד שהאחרים מגרשים‬
‫אותם בנפנוף ידיים עצבני‪ .‬ה'הפרעה באמצע' מסיטה את תשומת הלב מהם עצמם כנשוא‬
‫התרחשות‪ ,‬וזו כתגובת‪-‬נגד ממהרת לשוב אל המופיע על הבמה‪ .‬מודעים לכך או לא‪ ,‬נראה כי‬
‫באופן זה יש סיכוי לצאת מתוככי הציבור ללא פגע‪ .‬על אסטרטגית מנע אחרת סיפרה אליס‬
‫למכרותיה‪ :‬בעקבות אחד מן העימותים שלה עם האחות‪ ,‬החלה דיירת לדבר אודותיה ולכנותה‬
‫"משוגעת"‪ .‬היא עצמה אינה רוצה להידרש לעניין; לא מעונינת להעמיד את המרכלת במקומה‪ ,‬כי‬
‫"אז היה יוצא סקנדל‪ ,‬והיו יודעים למה אמרה שאני משוגעת‪ .‬היא יכולה להשפיע על כל אחד"‪.‬‬
‫אליס מעדיפה להסתפק בסטיגמה‪ ,‬מודעת לכך שכוחה של הרכילות‪ ,‬או בלשונו של גופמן )‬
‫‪ ,(Goffman, 1955‬כוח ה"פנים" )‪ ,(FACE‬גובר על כל חתירה לצדק‪.‬‬
‫פער גדול בין תפיסותיו הסובייקטיביות של הפרט‪ ,‬וההיגיון הכופה של הקולקטיב התגלה בשיחו‬
‫המר של רפאל‪" :‬לפני כמה ימים הייתי מוכרח לעבור על ידו בחדר האוכל‪ .‬הוא החזיק קנקן עם‬
‫תה חם ושפך עליי"‪ .‬כך סיפר על אחד מן הדיירים‪" .‬עשו ממני צחוק ולעג‪' ,‬איך אתה עומד ככה‪,‬‬
‫תרביץ לו!' )אמרו לו הדיירים( את לא יודעת מה אנשים עשו ממני…הם עשו ממני רכרוכי‪ .‬אנשים‬
‫אומרים‪' ,‬אתה לא מגיב‪ ,‬איך אתה נותן לבן אדם…'‪ ,‬וכל הקהל אומר‪' ,‬תרביץ לו!' אני לא אוהב‬
‫לעשות שערוריות‪ .‬אנשים יחשבו שאפשר לעשות איתי מה שרוצים‪ .‬הם יגידו‪' ,‬הוא מוג לב…אם‬
‫רוצים לשחק – נשחק אתו'‪ .‬זה דבר מאוד טרגי הדבר הזה‪ .‬אנשים מסתכלים עליך בצורה אחרת‪.‬‬
‫זה גרם לי נזק עצום בפני אנשים‪ .‬אחד נהיה ברוגז איתי‪ .‬הוא אמר‪' ,‬אם אתה לא יכול לקום‪,‬‬
‫ולתת לו כמה פליקים או לעשות רעש בהנהלה‪ ,‬אז אני לא מדבר אתך'"‪ .‬שאלתי את רפאל‪" :‬מה‬
‫איכפת לאיש הזה מימך? זה הרי עניין שלך?" והוא השיב לי‪" :‬את אומרת מה איכפת לו‪ .‬זה עניין‬
‫סוציולוגי‪ .‬זה פרסטיז'ה‪ .‬אנשים יכולים לומר‪' ,‬אה…זה בן אדם שאפשר לחרבן עליו'"‪.‬‬
‫כוחם החברתי המפקח של סטיגמה ורכילות מצוי לא רק בתוכן‪ ,‬לשלילה או לחיוב‪ ,‬המתרקם‬
‫מאחורי גבם של מושאיהן‪ ,‬אלא בעצם היותו פשוט ושלם‪ .‬היעדרותם האינטראקציונית של‬
‫מושאי הסטיגמה‪ ,‬והצורך של השותפים‪-‬לרכילות בקשר חברתי‪ ,‬עלולים לטפח את תוקפו של‬
‫תוכן‪ ,‬יהא אפילו שגוי במיוחד‪ .‬למשל‪ ,‬רפאל שוחח עם דיירת‪ ,‬וסיפר כי למי ממכריו הדיירים יש‬
‫"הצלחה בבית כנסת"‪ .‬את ההצלחה הזו הוא ייחס לכך ש"יש לו מאהבת"‪ .‬לשמע דברים אלה‬
‫הדיירת הנהנה בראשה‪ ,‬מאשרת שהדבר בהחלט יכול להיות‪ .‬לורנד )‪ (1993‬סוברת כי סיפור‬
‫הרכילות מספק מידע פשטני על הסביבה‪ ,‬אך בעצם החשיפה‪ ,‬כביכול‪ ,‬של המצוי מאחורי‬
‫‪83‬‬
‫הקלעים‪ ,‬נלווית למידע תחושת וודאות‪ .‬לנוכח תחושת אי‪-‬וודאות שמקרינה תודעת המוות‪ ,‬אפשר‬
‫שזו סיבה נוספת ללחץ לאשר מידע לא מבוסס על דיירים‪ .‬התוצאה היא "זהות מתוייגת"‪,‬‬
‫הגוררת הפנמה של התווית‪ ,‬ומגבירה את יכולת זיהויו של היחיד על ידי אחרים‬
‫)‪Melucci, 1996‬‬
‫(‪.‬שיפוטים על אישיותו של היחיד מתגבשים במפגש רכילותי לכדי תווית עקיבה אחת‪ ,‬המוחזקת‬
‫על כל המשתתפים לאורך זמן‪ .‬כך‪ ,‬אנו מוצאים כי הסטיגמה היא תווית גבישית יותר משיפוט‬
‫ופחות נתונה למשא ומתן‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אירוע פומבי מסוים בו השתתף דייר‪ ,‬המוכן להודות כי הוא‬
‫נוח לכעוס‪ ,‬עלול להוציא לו מוניטין של "איש אלים"‪ .‬דוגמאות נוספות הן הכינוי "קדושה"‪ ,‬למי‬
‫שנהגה בהתחשבות‪ ,‬הכינוי "דתי"‪ ,‬המיוחס למי שגילה בקיאות יחסית בנושא רלוונטי בהרצאה‪,‬‬
‫ו"מיטה חולה" עבור מי שמחתה בזעם כנגד התנהגות הצוות‪ .‬תופעת התמצקות זהות כעין זו‬
‫נמצאה בקהילת דיירים אחרת‪ ,‬ומתועדת בביטוי "דימויי עצמי גבישיים"‬
‫)‪ .(Hochschild, 1973) (SOLID FACE IMAGES‬יש המכנים דימויים אלה בשם ‪ , IMAGO‬ורואים בכך‬
‫נטייה פסיכולוגית לביסוס קוהרנטיות עצמית בזקנה )‪.4(McAdams, 1985‬‬
‫הדיירים‪ ,‬כאמור‪ ,‬על פי רוב אינם פונים זה לזה בשם פרטי‪ ,‬והסטיגמה משמשת אותם בתארם‬
‫את מושא שיחתם‪ .‬איני בטוחה שניתן להסביר תופעה זו בירידה בתפקוד קוגניטיבי‪ ,‬הכוללת‬
‫קשיים בזכירת שמות )‪ .(Kausler, 1994‬להערכתי אפשר שהתופעה משמשת אחת מסממניה של‬
‫"תרבות מוות"; תרבות של אנשים המודעים למותם הקרב‪ ,‬והחוששים מהשלכותיה של‬
‫התקשרות רגשית זמנית‪ .‬כך‪ ,‬סטיגמה ורכילות משמשות את צרכי החיים בעטייה של ידיעת‬
‫המוות; הן גם מעצימות את תכונותיו של היחיד לנוכח ה'אחר'‪ ,‬אך גם משמשות מנגנונים ליצירת‬
‫ניכור‪ .‬המשכיותו של קולקטיב מוות יוצרת סתירה בין צרכי "החייאה" ו"המתה"‪ ,‬שתוצאתם‬
‫העצמת זהותו של היחיד‪ .‬התפקידים החברתיים‪ ,‬שמבנות הסטיגמות עבור דיירים זקנים‪,‬‬
‫פאסיביים וחסרי יכולת התגוננות‪ ,‬משמשים קרבה‪ ,‬המגבילה את עצמה‪ .‬זוהי היקשרות חברתית‬
‫מעגלית‪ ,‬המתקדמת רק עד לשיעור מסוים של חוזק בקשרי גומלין‪ .‬בדרך זו מתחוללת חיות‬
‫כלשהי לקולקטיב בהמתנה; הסטיגמות מארגנות מערכות יחסים ואינטראקציות יומיומיות לכדי‬
‫עולמות תוכן בעלי משמעות‪ .‬ניתן לשוחח‪ ,‬לקבל החלטות‪ ,‬לבטא התנגדות‪ ,‬הסכמה ועניין‪ ,‬באשר‬
‫לאחרים נושאי תוויות‪ ,‬אך לא נושאי ממשות מלאה‪ .‬גופמן )‪ (Goffman, 1968‬ראה את השימוש‬
‫בסטיגמות כעיסוק בפרספקטיבות‪ ,‬ולא בבני‪-‬אדם‪ .‬יש מי שיטען כנגדן; שבאמצעותן הדיירים‬
‫מתייחסים זה לזה דרך פריזמות ארכיטיפיות‪ ,‬המפחיתות עוד יותר ממידת האינדיוידואליות של‬
‫עצמם ופוגמים בה‪ .‬סביר כי טענה כגון זה מתעלמת מ"צורכי החיים והמוות" של הנחקרים‪ ,‬שהם‬
‫תוצאת חיי נישול קיצוניים‪ .‬הסטיגמה לסירוגין מחלצת את ה'אחר'‪ ,‬כמו את הקולקטיב כולו‪,‬‬
‫מזהות 'מת'‪ .‬היא להערכתי מהווה מנגנון משחקי‪ ,‬יעיל במצב לימינלי‪.‬‬
‫מטבען‪ ,‬סטיגמה ורכילות מתגלות למושאיהן‪ .‬דיירים בבית האבות מודעים לסטיגמה שהם‬
‫נושאים‪ ,‬ולהיותם מושא לרכילות‪ .‬הדבר מזמן להם אפיזודות של משחק בשיג ושיח על זהותם‪.‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬בקומת ה"תשושים" התפזרו לאיטן כמה דיירות ממקום ישיבתן בצוותא‪ .‬אחת לחשה לי‬
‫על אחרת‪ ,‬המתרחקת מאתנו‪" :‬היא מותק"‪ .‬האחרונה סבה בבת אחת‪ ,‬ושאלה בחיוך של מי‬
‫‪ 4‬קרוקר )‪ ,(Crocker,1977‬קרוב לוודאי‪ ,‬היה רואה בכך אמצעי רטורי‪ ,‬אסטרטגיה סמנטית לקודיפיקציה של משמעות לביטוי‬
‫ה"אמת של הדברים"‪ .‬עניין זה נקשר לאופן בו רומברג )‪ (Romberg,1992‬התייחסה לשימוש של נחקרים‪ ,‬זקנים בבית אבות‪,‬‬
‫בפתגמים ודימויים; בדומה לקרוקר‪ ,‬ראתה בהם נושאי "משמעות טהורה"‪ ,‬שאינה נדרשת למנגנוני אימות הקיימים בקונטקסט‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫שקלטה דבר הנוגע לה‪" :‬אני מותק?!" תגובתה המהירה‪ ,‬ובטחונה כי בה מדובר‪ ,‬ממחישים את‬
‫הידבקותה של תווית לדיירת וציפייתה כי תתמיד‪ .‬כך‪ ,‬בדומה ליואל‪ ,‬שסיפר כי הוא נושא תווית‬
‫של "מרביץ"‪ .‬רפאל אמר‪" :‬לי הם לא אומרים‪ ,‬אבל הם חושבים שאני לא כל כך מאה אחוז‪ .‬אני‬
‫לא שר במקהלה‪ .‬פעם ביובל אני מצטרף‪' ,‬הוא לא בסדר כבר'‪ ,‬הם אומרים"‪ .‬הדיירים רגישים‬
‫למסרים אודותיהם ומגיבים להם‪ .‬ניכרים ניסיונותיהם הפעילים של דיירים לנצל את הסטיגמה‬
‫והרכילות כמשאבים בבניית זהותם העצמית‪ .‬רפאל נסה לטשטש את הסטיגמה עליו כמבולבל כך‬
‫שבהזדמנויות רבות הצביע בידו על בטנו‪ ,‬ואמר כי יש לו בעיות בקיבה‪" .‬בעיות בקיבה קיבלתי רק‬
‫כשנכנסתי לפה" אמר‪ .‬דיירים הבחינו בכך ש 'קיבתו הולכת לפניו'‪ ,‬אך לאכזבתו הם לא הלכו‬
‫שולל‪ ,‬הם רמזו כי זהו סיפור כיסוי לכך שהוא "מבולבל"‪ .‬דייר אחר תיאר בפניי עד כמה הוא‬
‫מתחרט שמרד בנעוריו בבית הוריו ו"התפקר"‪ .‬הוא לא דתי‪ ,‬אך ביקש במוסד להיות מוכר בתור‬
‫אחד שכזה‪ .‬מכוון כי דבריו יהדהדו‪ ,‬הצביע על דייר בלובי וציין בקול רם‪" :‬הוא לא הטיפוס שלי‪,‬‬
‫אני טיפוס חסידי"‪ .‬בית האבות הוא עולם חברתי‪ ,‬בו ניתן לעצב רשמים באשר לתכונותיו של‬
‫היחיד‪ ,‬לתקן רישומם של זיכרונות‪ ,‬לכונן עצמי אידיאלי‪ .‬משאביו הדלים של העצמי במוסד‬
‫עשויים לרכוש משמעות ייחודית ומחודשת‪" .‬היא הייתה כאן משהו‪ .‬היא לימדה צרפתית ועשתה‬
‫כל מיני דברים"‪ ,‬סיפר דייר על אישתו שנפטרה‪ .‬ישראל סיפר‪" :‬פה אני מורם קצת‪ .‬פה יש בעיות‬
‫קידוש‪ ,‬הדלקת נרות‪ ,‬תפילת מעריב‪ ,‬ספירת העומר‪ .‬אז אני פחות או יותר מתמצא‪ .‬למדתי די‬
‫מעט‪ ,‬אבל דברים בסיסיים נשארו לי‪ .‬הם קוראים לי 'הרב שלנו'"‪ .‬מודעות להבניה של זהות‬
‫עצמית התגלתה בדבריה של גאולה; שאלתי אותה אם תמיד הייתה עם חוש הומור‪ .‬היא השיבה‬
‫כי הייתה "רצינית" לפני כניסתה למוסד‪ ,‬ועוד הוסיפה‪" :‬האמינו בי ולא הייתי צריכה לצחוק"‪.‬‬
‫כשהתעכבתי על משפט זה‪ ,‬הסבירה‪" :‬הייתי צריכה להיות בן אדם כמו שאני בלי לצחוק‪ ,‬אבל‬
‫כאן אני כל הזמן משחקת"‪ .‬שאלתי את ישראל‪ ,‬מי שסביבו התקיים ה"פרלמנט"‪ ,‬כיצד דיירים‬
‫עוסקים בביוגרפיה שלהם‪ .‬תשובתו לימדה על השימוש שהם עושים בקהל המאזינים‪ ,‬בזירות‬
‫שונות בהן הם יכולים להשמיע‪" :‬מדברים ומתפארים קצת‪ .‬יש מתפארים מתוך זה שהם מאוד‬
‫מאוכזבים‪ ,‬והם רוצים להעלות את המורל של עצמם‪ .‬אני יכול לשמוע אותה )דיירת( בזמן אחד‪,‬‬
‫ובזמן אחר היא תגיד בדיוק את ההפך ממה שאמרה מלפני שבועיים‪ .‬ויש כאלה שהן 'דוגריות'‬
‫)כנות("‪ .‬הדיירים נוהגים בהתאם ל"השערת המיתוס"‪ ,‬הסוברת כי ביחסם לעבר הם מבקשים‬
‫לחדש ולתקן את העצמי בהווה‪ .‬הם משימים עצמם גיבורים במרכזה של דרמה‪ ,‬ששווה לספרה‬
‫ולחיות לאורה )‪ .(Lieberman & Tobin, 1983‬הסטיגמה‪ ,‬אפשר שהיא תוצאה של משחקם עם קהלם‪,‬‬
‫ואפשר שאין היא נתונה בידם‪ .‬על כל פנים‪ ,‬היא מהווה תמצית הרושם שנותר באחרים – היא כעין‬
‫מיתוס עצמי המקדם התבוננות רפלקסיבית‪ .‬הסביבה הקרובה מעניקה ליחיד‪ ,‬כדברי גופמן‬
‫עצמיות שאולה‪ ,‬המלוקטת מאפיזודות של תביעותיו להגדרות מצב‪.5‬‬
‫יואל הוא נושא סטיגמה בולט במיוחד‪ .‬כאמור‪ ,‬הוא מסב יחיד לשולחן בחדר האוכל‪ ,‬והשם‬
‫ההולך לפניו הוא שם של אדם אלים‪ .‬הסטיגמה הרחיקה ממנו דיירים‪ ,‬ותוצאתה המיידית היא‬
‫מרחב פיזי גדול פי כמה בחדר האוכל‪ .‬לסטיגמה יש ביטוי מעשי; היא מבודדת ומייחדת את‬
‫הופעותיו בציבור הדיירים‪" .‬היום אני יכול לשאול את עצמי למה אני יושב לבד‪ .‬אם אשאל את‬
‫‪ 5‬זוהי עצמיות שאינה "מצב קיפאון" )‪ ,(frozen state‬בו אינה נזקקת כלל ל'אחר'‪ .‬ועם זאת‪ ,‬בשונה ממקרה של חולים‬
‫דמנטיים‪ ,‬זהות זו אינה מופנמת בהכרח )‪.(Kitwood & Bredin, 1992‬‬
‫‪85‬‬
‫המנהלת‪ ,‬אז היא יכולה לחשוב לשנות את הסטטוס‪ ,‬ואז להושיב לידי עוד אנשים‪ ,‬ואת זה אני לא‬
‫רוצה"‪ ,‬אמר יואל‪ .‬הסטיגמה העניקה ליואל סטטוס ייחודי בבית האבות‪ -‬סטטוס שהוא מעוניין‬
‫לשמר‪ .‬הוא נאות לסעוד בחברתי ובחברת החזן הצעיר מבית הכנסת – המופיע בבית האבות בימי‬
‫שישי‪ .‬בחלקו את השולחן עם לא‪-‬דיירים נשמרת זהותו המובחנת‪ .‬הוא מחזק מובחנות זו בעזבו‬
‫במהירות את חדר האוכל‪ ,‬עוקף את הדיירים‪ ,‬ויושב לרוב בלובי לבדו‪ .‬הוא ממעט לשוחח עם‬
‫דיירים‪ ,‬ונוטה לבלות זמנו בתצפיות עליהם‪ .‬בין אם הסטיגמה משקפת את אופיו או לא‪ ,‬אין הוא‬
‫נאבק לשינוייה‪ ,‬כי אם מסתפק בחיזוקה‪ .‬כמו יואל‪ ,‬כך גם רבים מן הדיירים המאופיינים‬
‫בסטיגמה; הם מחזיקים במרחב הסימבולי שהסטיגמה מעניקה‪ ,‬כמו מכירים בתפקידה המחייה‬
‫את דמותם‪ ,‬אף אם משמעות הדבר היא נתינותם בידי קולקטיב העושה בהם שפטים‪ .‬חוקרים‬
‫מצביעים על מצב בריאות ורמת עצמאות כעל שני משתנים מכריעים‪ ,‬המבחינים בין זקן לקבוצת‬
‫ההתייחסות שלו )‪ .(Bultena & Powers, 1978‬נראה כי בהקשר בו הכל רואים עצמם זקנים ותלויים‪,‬‬
‫וחווים יחדיו את פגיעותה של זהותם‪ ,‬גם סטיגמה עשויה להיחשב כמשאב לסטטוס‪ .‬תמונת מצב‬
‫זו שונה עד מאוד מזו שמתוארת על ידי קית'; באתנוגרפיה שלה נסקרים כמה מקורות אחרים של‬
‫סטטוס בקרב דיירי בית אבות‪ ,‬המקיימים קהילה חיה‪ ,‬במובן שניתן להשוותה לקהילות מוכרות‬
‫אחרות‪.(Keith, 1982) .‬‬
‫קולקטיב מופרד‪ ,‬מייצג עבור המתבונן החיצוני סמל למותם החברתי של חוסיו‪ .‬אך התבוננות‬
‫יתירה בהשלכותיהן של סטיגמה ורכילות‪ ,‬מגלה כי הקולקטיב מקור להרואיות‪ .‬פן אפשרי של‬
‫מודעות לפיקוח חברתי כה הדוק‪ ,‬היא חוויית כוחו של העצמי מול הקולקטיב‪ .‬היחיד יודע כי‬
‫מעשיו ייצרו הד באופנים שגם הוא יכול לשלוט בהם ולצפות אותם‪ .‬הוא ה"גיבור" עליו נסוב‬
‫הסיפור‪ ,‬ואשר הוא שותף סמוי ביצירתו‪ .‬הדבר קשור בעקיפין לטענתו של גוטמן )‪(Gutmann, 1975‬‬
‫כי זקנים‪-‬זקנים כל שנותר להם הוא שליטה מאגית בסביבתם‪ ,‬בשונה מקודמיהם בטווח החיים‪,‬‬
‫המחליפים עם הזמן שליטה אקטיבית בפסיבית‪.‬‬
‫חוסנו של התיאור הסטיגמטי על פני זמן כמוהו כאותיות החקוקות באבן הנצחתו של היחיד‪.‬‬
‫הקולקטיב‪ ,‬עמו מקיים היחיד יחסים סימביוטיים‪ ,‬או יחסי ‪Kalish & Knudtsom, ) ATTACHMENT‬‬
‫‪ ,(1976‬מפצה על אובדניו של העצמי במוסד טוטאלי‪ ,‬באופן מעניק ליחיד משמעות בסוף חייו‪,‬‬
‫ואשליה כי גם לאחר מותו‪ .‬הדיירים התגלו כנוקטים באותה לשון ממש בתארם דיירים שנפטרו‪.‬‬
‫הדיירת "הקטנה והרעה" נחשבה ככזו גם בחייה וגם במותה‪ .‬התיישבתי לשולחן עם שני דיירים‪.‬‬
‫הדיירת השלישית נפטרה כשבוע קודם לכן‪ .‬התחלחלתי מן העובדה שאני יושבת במקומה‪" :‬אוי‬
‫…ישבה פה…‪ ".‬לא הספקתי לסיים את המשפט ושמואל‪ ,‬מי שחלק עם האישה את השולחן‬
‫בשבועות האחרונים‪ ,‬שיסע את דבריי‪" :‬ישבה ואיננה! היא הייתה רעה"‪ ,‬אמר בהדגשה‪" ,‬היא‬
‫צעקה‪ .‬היא הזיזה את השולחן…‪ .‬היא הכניסה את היד לשקית הלחם‪ ,‬ונגעה בכל הפרוסות…"‬
‫המשכתי בגילוי לב‪" :‬אותי זה מפחיד שהיא הייתה פה‪ ,‬והיא כבר איננה"‪ .‬אז השיב שמואל‪,‬‬
‫בנימה המעידה על יחס סתמי‪ ,‬בו הסטיגמה גוברת על הפנמת עובדת המוות‪ ,‬כאילו הדיירת לא‬
‫נפטרה‪ ,‬רק עברה מקום‪" :‬לי היא לא חסרה"‪ .‬עוד זמן מה דובר ב"קטנה הרעה"‪ ,‬שהרבתה‬
‫"לעשות צרות" ולעמוד על שלה‪ ,‬אך מבלי שהדברים נאמרים תוך נשימה לרווחה‪ .‬מי שהלכה‬
‫‪86‬‬
‫לעולמה הייתה "קטנה ורעה" פה‪ ,‬ונותרה "קטנה ורעה" כל אמת שנזכרו בה‪ .‬היא הותירה‬
‫רישומה הקבוע על סובביה‪ .‬נותרים 'חיים' לנוכח פרידה מדיירים מוכרים אחרים‪ ,‬הדיירים‬
‫משננים עוד זמן מה את תכונותיו הסטיגמטיות‪ .‬עובדת המוות אינה משנה את סימני הזיהוי של‬
‫היחיד‪ ,‬היא רק סיבה להמשכיותם‪ .‬נפטר הדייר ש"סעד את זו עם הפרקינסון"‪ ,‬נפטרה מי‬
‫"שהייתה מרצה פה מידי פעם והיו לה ידיעות רבות"‪ ,‬נפטר ה"אנגלי" ו"אמא של ההוא‬
‫מהטלויזיה"‪ .‬הסטיגמה מהווה כאן כעין אזכור קצר של איפיונים דומיננטיים שהכירו כולם‪ .‬לא‬
‫נגזים אם נאמר כי תודות לפרקטיקה הזו הדיירים משיגים מה שמכונה "טרנסנדנטיות מיתית"‬
‫בכך שמובטח כי מעבר למשפחה המצומצמת‪ ,‬מדברים עוד בהם לאחר מותם )‪.(Chidester, 1990‬‬
‫החתירה להירואיות היא אחת התגובות הבלתי מודעות של בני המערב לריק הקיומי המסומן‬
‫במוות‪ ,‬טוען בקר )‪ .(Becker, 1973‬סביר כי הירואיות בהווה ולעתיד היא מתנה בלתי‪-‬מודעת‬
‫שמעניקים נידוני‪-‬מוות לעצמם‪ .‬חיזוק לתפיסה זו אנו יכולים לראות בפרשנות ל'אידאל‬
‫ההתבחנות של העצמי' בחיי היומיום‪ ,‬כפי שהגדיר זימל )‪ .(Simmel, 1978‬בהתבחנות מתמצה דמות‬
‫הגיבור בעידן מודרני אנטי‪-‬הירואי )‪ .(Featherstone, 1992‬דיירת דומיננטית‪ ,‬בעלת תפקיד בקרב‬
‫ה"עצמאים"‪ ,‬עמדה באולם ההרצאות לפני תחילתה של הרצאה‪ ,‬והודיעה מי נפטר לאחרונה‪ .‬היא‬
‫מראש חיברה דברים לזכר הנפטרים‪ .‬בעודה מקריאה מתוך יצירתה העצמית והמנותקת‪ ,‬הנהנו‬
‫הדיירים בראשם זה לעבר זה‪ ,‬משחזרים תוויות זיהוי שגורות‪ ,‬ומשסעים בזיכרון משלהם את‬
‫נאום ה"אחרי מות" שלה‪.‬‬
‫הדיאלקטיקה הקיימת בין תודעת‪-‬מוות וזהות עצמית חושפת בפנינו סגנון התמודדות חברתי‪,‬‬
‫המפתיע בהיבטיו הקונסטרוקטיביים‪ .‬מקורה של ההפתעה להערכתי מצוי בדימויי‬
‫האינדיוידואל‪ ,‬אשר יסודן בתפיסות מודרניות‪ .‬ראשית‪ ,‬תפיסות אלה מייחסות לאינדיוידואל‬
‫שליטה‪ ,‬אוטונומיה‪ ,‬רפלקסיביות ואחריות לגורלו ) ‪.(Giddens, 1991; Erikson et al., 1986‬‬
‫הדיאלקטיקה הנחשפת בבית האבות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שוללת את האפשרות בה היחיד יהיה סוכן‬
‫עצמאי בהבניית זהותו‪ .‬בניגוד לדייר בדיור מוגן‪ ,‬המתגלה כפעיל‪ ,‬יוצרני ויצירתי )גמליאל‪,(1997 ,‬‬
‫דייר בבית האבות‪ ,‬נמצא חסר משאבים‪ .‬חוסר אוניותו היא זו המהווה בסיס לתודעת‪-‬מוות‪,‬‬
‫ולהקרנה חוזרת מצידה על דימויו העצמי‪ .‬הסוכן להבניית זהות‪ ,‬הוא לא אחר מאשר דיירים‬
‫בקולקטיב‪ ,‬הסובבים את היחיד‪ .‬שנית‪ ,‬פרקטיקות מודרניות מאופיינות בהכחשת מוות‪,‬‬
‫ומעמיקות את הדיכוטומיה בין 'מוות' ו'חיים'‪ ,‬ואילו האתנוגרפיה מצביעה על תהליך הבניה דו‪-‬‬
‫כיווני וסותר; אינטראקציות סימבוליות מבנות "תרבות מוות"‪ ,‬ובאותה עת זהויות 'חיות' של‬
‫יחידים‪ .‬הקולקטיב מהווה מקור אובדניו של היחיד‪ ,‬אך גם הרחבה השלכתית שלו‪.‬‬
‫קשר מובהק בין מוות וסטיגמה מתקיים בתופעת ה ‪ VOODOO DEATH‬בחברות מסורתיות;‬
‫מכריו וקרובי משפחתו של קורבן כישוף מתרחקים ממנו‪ ,‬ושוללים כל מתן תמיכה‪ .‬כך הם‬
‫ממקמים אותו בקטגוריה חדשה‪ ,‬באופן שגם הוא מודע לתווית זיהויו‪ .‬הוא נתפס כמי שקרוב‬
‫יותר למתחם הסימבולי של טאבו מאשר לחייה הרגילים והיומיומיים של הקהילה‪ .‬מרקם חייו‬
‫החברתיים מתמוטט‪ ,‬והוא מוצא עצמו מבודד‪ ,‬מבלי שיוכל לצפות לעזרה כלשהי או סימפטיה‪.‬‬
‫המוצא היחיד שיש לו‪ ,‬לקורבן הסטיגמה‪ ,‬יותר מאשר לקורבן הכישוף‪ ,‬הוא המוות‪ .‬מחלה‬
‫המוליכה למותו מופיעה כתגובה ללחצים חברתיים המרמזים על מותו הרצוי – המחלה היא כעין‬
‫‪87‬‬
‫התאבדות )‪ .(Warner, 1941‬תוצאה קיצונית זו של הסטיגמה מלמדת על הפונקציה של תהליך‬
‫התיוג לשימור חברתי‪ .‬בשונה מחברות בנות זמננו‪ ,‬בהן הנתון בסטיגמה נאלץ לשלם במותו‬
‫החברתי‪ ,‬קורבן הכישוף מוסיף לנוע אל מותו הפיזי‪ .‬כוחה המדיר של הסטיגמה ממעגלים‬
‫חברתיים הופך אותה למענישה‪ ,‬מנקודת מבטו של המתויג בלבד‪ .‬על רקע זה מתבלטת משמעותה‬
‫של הסטיגמה בהקשר הנחקר; לא זו בלבד שאינה פוגמת היא אפילו במידת מה רצויה‪ .‬ניתן‬
‫לצפות‪ ,‬וזו אולי רק דוגמא ראשונה במסענו בתרבות הנחקרים‪ ,‬כי במקום בו קולקטיב מכיר‬
‫במותו החברתי‪ ,‬ובקרבת יחידיו למותם הפיזי‪ ,‬תשתנה תפיסת תופעה חברתית זו או אחרת‪ ,‬בכך‬
‫שתעורר חשיבה מחדש על הנחות יסוד‪ .‬כך גם לגבי פרקטיקת הרכילות‪ ,‬המכוננת את התהליך‬
‫הסטיגמטי; רבים הם חסרונותיה של הרכילות‪ ,‬המרמזים על היותה בלתי מוסרית‪ ,‬אך לא נוכל‬
‫להתעלם מכך שהיא מבטאה עניין בבני‪-‬אדם )בן‪-‬זאב‪ .(1993,‬היידגר רואה את הרכילות‬
‫כפשטנית‪ ,‬רחוקה מלעסוק בהיבטים עמוקים ביותר בחיים האנושיים ) ‪ .(Heidegger, 1962‬יתכן כי‬
‫כך הדבר כל עוד אנו עוסקים בתוכן העניינים‪ ,‬שמעבירים בני‪-‬אדם זה לזה‪ ,‬אך לא בהבנת מהותה‬
‫של הרכילות כתופעה חברתית‪ .‬היבטיה והשלכותיה‪ ,‬לעניין החיים הקבוצתיים וזהות‬
‫האינדיוידואל‪ ,‬מתבהרים במיוחד לאור הקרבה למוות‪.‬‬
‫ה'אחר'‪ ,‬המתייג והמרכל‪ ,‬מייצג בעיני היחיד המתויג גבול קיום‪ .‬ה'אחר'‪ ,‬הנתפס כמוקיע‪ ,‬מסמל‬
‫את מותו של העצמי כמכלול סובייקטיבי הידוע רק למושאו‪ .‬היחיד נתון בידי ה'אחר' בהגדרת‬
‫משמעות קיומו‪ .‬הסטיגמה בוחרת ממד אחד במכלול‪ ,‬ואילו הרכילות מרחיבה ממד זה‪ .‬התנגדותו‬
‫של היחיד מלמדת על היותן של השתיים סוג של אלימות ביחס אליו‪ .‬אך אלימות זו‪ ,‬ככל שתהא‬
‫כוחנית‪ ,‬רק מאשרת קיומו של עצמי המאלץ התייחסות‪ .‬אם כך‪ ,‬ה'אחר' האלים עשוי לייצג עבור‬
‫המתויג גם אישור לקיום‪ .‬אישור זה בעל חשיבות לאין ערוך בהקשר בו היחידים מנושלים‬
‫ממשאבים להגדרתו של העצמי‪ ,‬ועל סף היותם מנוכרים לעצמם‪ .‬על דרך המשחקיות‪ ,‬במרחב‬
‫אפשרי ליצירת רשמים‪ ,‬דיירים הוכיחו את תלותם המלאה ב'אחר'‪ ,‬כמאשר את קיומם‪ .‬אחר זה‬
‫הוגדר כקולקטיב דיירים‪ ,‬המוציא מכללו את הצוות‪ ,‬באשר הצוות הוא 'אחר'‪ ,‬המייצג גבול קיום‪,‬‬
‫העושה להמתה רוחנית ‪ ,‬נושא ונותן עם סופנות פיזית‪.‬‬
‫ככלות הכל‪ ,‬מהי תוצאת העצמי הנתון לנישול מוסדי ולאלימות הקולקטיב? נראה כי בהידרשם‬
‫זה לזה הדיירים נותרים עם הגדרה כלשהי של עצמי‪ ,‬אשר הנו פחות מוכר מן העבר‪ ,‬ונכון יותר‬
‫להתבונן במוות‪ .‬בעשותן להחיות‪ ,‬סטיגמה ורכילות צמצמו אפשרויות להמשכיות‪ ,‬וכך חוללו‬
‫ניכור חלקי‪ .‬ניתן לטעון כי בהקשרים מוסדיים‪ ,‬בהם קיימים משאבים לשימור והמשכיות הגדרת‬
‫הזהות של היחיד‪ ,‬אינטגרציית‪-‬האגו היא תהליך שכיוונו הוא מאת‪ .‬זו אולי הסיבה מדוע אותם‬
‫משאבי זהות נרתמים פעמים רבות להכחשת מוות‪ .‬אם אנו מניחים כי על אף ניכורו של העצמי‬
‫בבית האבות‪ ,‬הסטיגמה היא אילוץ להתבוננות רפלקסיבית‪ ,‬הרי שמתרחש תהליך אינטגרטיבי‪,‬‬
‫אלא שכיוונו הוא לשם; חיותו של היחיד‪ ,‬המתבטאת באתגר לזהותו העצמית‪ ,‬היא חיות לקראת‬
‫מוות‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫‪ 4.2.2‬משחק‬
‫מטה‪-‬תפאורה‪ :‬דלת פתוחה‬
‫דלת חדרו של ישראל בקומת ה"תשושים" לרוב הייתה פתוחה‪ .‬גם אם הייתה סגורה לפעמים‪ ,‬אין‬
‫רשות לו לדייר לנעול אותה‪ .‬תמהתי על המענה המיידי והמזמין‪ ,‬שהייתי שומעת מפיו‪ ,‬כל אמת‬
‫שנשמעו נקישותיי‪ .‬מענה זה בא אפילו אם ישב בחדר השירותים‪ ,‬או היה באמצע פעילות אחרת‪.‬‬
‫פעם פתחתי בעניין זה ממש‪ ,‬על דרך משובה‪:‬‬
‫"אתה בטוח שלא נמאס לך לראות אותי פה?"‬
‫"אני תמיד יכול לסגור את הדלת אם נמאס לי"‪ ,‬אמר ברצינות גמורה‪.‬‬
‫תמהתי על מה שנראה היה רחוק מן המציאות‪ ":‬אתה יכול לסגור את הדלת? נראה לי שאתה לא‬
‫יכול"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל לטרוק אותה אני כן יכול!"‪.‬‬
‫האופן בו חתם ישראל את חילופי הדברים רימז‪ ,‬בדרך המשתמעת לשתי פנים‪ ,‬על מצב הדיירים‬
‫כולם; מבחינה פיזית היה כה חלוש‪ ,‬שהותרת הדלת פתוחה או סגירתה בטריקה‪ ,‬זה מה שעוד‬
‫היה יכול לו‪ .‬עם זאת‪ ,‬הדלת נושאת משמעות סימבולית; ראינו עד כמה נבזזה פרטיות הדיירים‬
‫ועמדנו על אי יכולתם לעמוד בפרץ סדרי מוסד פולשניים‪ .‬דלתם פתוחה מבלי שיבחרו בכך‪ .‬דומה‬
‫כי כדי להשיג קורטוב פרטיות ומרחק‪ ,‬נסוגים פנימה גבולות העצמי שלהם‪ ,‬ואילו במצבים‬
‫מאתגרים במיוחד‪ ,‬נאלצים הדיירים לגייס כוחות‪ ,‬לפעול בנחישות‪-‬יתר‪.‬‬
‫משנותרה דלתו של ישראל פתוחה‪ ,‬משמע‪ ,‬קבל בהשלמה את העדרה של פרטיותו‪ ,‬הוזמנתי‬
‫לעולם‪-‬פרי יצירתו–עולם של דימויים‪ .‬כשפניתי לצאת בסיום אחת מפגישותינו‪ ,‬אמר לפתע‪" :‬את‬
‫מוזמנת לבקר‪ .‬אחד אמר פעם לבן שלו‪' ,‬אתה אצלי בבחינת עבד'‪ .‬הבן הסתכל עליו בתמיהה…‬
‫'עבד? למה?' התשובה של האב הייתה‪' ,‬כשבא השר למלך – צריך לבקש רשות להיכנס‪ .‬אפילו‬
‫אסתר המלכה אולי תתחייב בנפשה…אבל עבד נכנס אצל המלך מתי שצריך להיכנס‪ .‬בגלל‬
‫השירות הוא חייב להיות נגיש'‪ .‬אני אומר את זה באסוציאציה‪ ,‬שאת כמו עבד…לא… חלילה…את‬
‫יכולה להיכנס מתי שאת רוצה‪ .‬הדלת פתוחה"‪ .‬בדרך זו הציג ישראל את היעדר פרטיותו‪ .‬בפעם‬
‫אחרת‪ ,‬כשנכנסתי לבקרו‪ ,‬ראיתיו יושב ערום על המיטה‪ ,‬כשרק תחתוניו לגופו‪ .‬מיהרתי לסייע לו‬
‫בלבישת המכנסיים‪ ,‬והערתי כי אולי שכנו‪ ,‬הערום אף הוא‪ ,‬מתבייש מנוכחותי‪ .‬על כך השיב לי‪:‬‬
‫"העבד נחשב לאהוב יותר על השר כי הוא זה שמשרת‪ .‬העבד לא צריך לדפוק אפילו בדלת‪ .‬השר‬
‫מוכן לקבלו בכל זמן‪ ,‬כי הוא רגיל להיות יוצא ונכנס‪ .‬יש פה פרדוכס; העבד הוא חשוב מאוד‪ ,‬הוא‬
‫קרוב מאוד‪ .‬אנחנו לא צריכים את הדיסטאנס הזה‪ .‬התשובה שלי אלייך בכיוון הזה"‪ .‬עזרתי לו‬
‫להתלבש אט אט‪ ,‬בתחושת הקלה כלשהי‪ ,‬ואילו שכנו המשיך להסתובב בחדר בתחתוניו‪ .‬לא היו‬
‫בהתנהגותם סימנים לבושה‪ .‬מטפורת האדון‪-‬עבד שמשה לא רק בהבלגה על ההימצאות מאחורי‬
‫דלת‪ ,‬שלא ניתן לסגרה‪ ,‬אלא גם בהתגברות על גילוייה של תלות‪ .‬רגשי בושה או מבוכה אינם מנת‬
‫חלקו של ישראל‪ ,‬גם כאשר מטפלים רוחצים אותו‪" :‬ממה יש להתבייש?! יש אנשים צעירים בעלי‬
‫אחוזה גדולים‪ .‬יש להם משמש שרוחץ אותם‪ .‬בכלל‪ ,‬אדון צעיר בגיל שלושים‪-‬ארבעים אז הוא‬
‫מתבייש?! ודאי שלא‪ .‬את יודעת‪ ,‬באנגליה יש תואר בבית המלכות שנקרא‪' ,‬אורדן בית המרחץ'‪.‬‬
‫זה עניין של כבוד"‪ .‬דימוייו‪ ,‬שנתלוותה אליהם נימה פסקנית‪ ,‬הגיעו כדי כך שאינטראקציות של‬
‫‪89‬‬
‫תלות ואובדן יכלו להחוות מחדש על דרך ההיפוך; זו המגביהה אותו מעל המטפלים בו‪ ,‬ופולשים‬
‫למרחבו הצר; בה הוא משמש אדון; ובה‪ ,‬העדרה של בושה היא סממן של כבוד‪ .‬הוא השתעשע‬
‫בתפקידים שהציעה לו מציאות חלופית‪ ,‬בה מתקיימות אותן פעולות ממש‪ ,‬אך נושאות משמעות‬
‫חיובית עבורו‪ .‬במציאות זו‪ ,‬לא זו בלבד שאין מקום להתלונן‪ ,‬אלא שרגיעה והנאה ממלאות‬
‫אותה‪.‬‬
‫תמונות ששימשו את ישראל בבימוי תנאי קיומו הושאלו מעולמות שונים; כשלא מצא מה שחיפש‬
‫בארונית הסמוכה למיטתו‪ ,‬העיר כי הדברים שלו עומדים צפופים בה "כמו בצוללת"‪ .‬פעם אמר לי‬
‫בסיפוק‪ ,‬תוך שהוא מצביע על המדף מעל המקרר הקטן‪ ,‬העמוס בכוסות‪ ,‬קפה וסוכר‪" :‬לאף אחד‬
‫כאן אין משק בית כזה‪ .‬הכל מסודר‪ ,‬נקי‪ ,‬ומוכן להגשה‪ .‬מישהו בא – יש לי כוסות"‪ .‬במיוחד‬
‫הרשים אותי האופן בו התפשר עם נוכחותי וקשייו הפיזיים בעת תפילה; הוא נטל את הסידור‪,‬‬
‫וביקש להתייחד עם עצמו כחמש דקות‪ .‬תחילה הסביר כי הוא יתפלל בישיבה בחדרו‪ " :‬אני‬
‫מעדיף לשבת ולחשוב על התפילה‪ ,‬ולא לעמוד ולחשוב מתי אני אשב"‪ .‬כשביקשתי לצאת‬
‫ולהותירו לבד‪ ,‬חייך‪ ,‬ובחר על דרך הדימוי לומר שאין הוא מסכים‪" :‬את לא צריכה לצאת‪ .‬את‬
‫נמצאת בעזרת הנשים"‪ .‬הדימויים יצרו סדר חדש‪ ,‬והתעלו כמעט מעל הכל; הם העניקו משמעות‬
‫נסבלת לצמצום במרחב‪ ,‬לגעגועים לתחושת בית‪ ,‬ואף קבעו את כללי האינטראקציה‪ ,‬באופן בו‬
‫יכול היה להצטייר כמארח‪ ,‬מבלי שקשייו ישמשו כמעמסה על אורחיו‪.‬‬
‫החיים במציאות טוטלית‪ ,‬זו שמשמעה חסרונם הניכר של משאבים מובנים מאליהם‪ ,‬כמו מרחב‪,‬‬
‫פרטיות ואוטונומיה‪ ,‬כרוכים בתפיסת פער גדול בין המצוי לרצוי‪ .‬תחושת אין אונות לנוכח פער זה‬
‫מאלצת נסיגה אל מקורות פנימיים‪ .‬תחושה סובייקטיבית כי "נסתם הגולל"‪ ,‬מחייבת נכונות‬
‫ללכת‪-‬עם‪ ,‬לחבור למה שיש‪ ,‬לא להתנגד‪ .‬רמיזותיהם של דיירים על פנייתם למקורות פנימיים‬
‫ראשיתן‪ ,‬כמדומה‪ ,‬במה שהם מציינים כמשוכות גבוהות לנטייה אנושית ידועה‪ ,‬והיא ‪ -‬התרגלות‪.‬‬
‫ציפורה התייחסה לסדר יום‪" :‬כשעוברים לבית אבות צריך להתרגל להרבה דברים‪ .‬צריך להתרגל‬
‫לחיות עם כל אחד‪ .‬לענות לכל אחד איך שצריך‪ ,‬לא להתרגז…חוץ מזה צריך להתרגל לחיים‬
‫אחרים לגמרי‪ .‬חייבים להתרגל לשגרה‪ .‬בהתחלה זה קשה מאוד‪ .‬אבל מתרגלים וחייבים להגיד‪:‬‬
‫'זהו זה'"‪ .‬ראול‪ ,‬פרט אחד לאחד מאפיינים שונים של חיי המוסד‪ ,‬וחתם‪" :‬אני מאוד לא מרוצה‬
‫מבית האבות‪ .‬יותר מידי מאוחר לעזוב את המקום ולחפש דירה‪ .‬אני התרגלתי לשגרה‪ ,‬למרות‬
‫שאני שונא אותה"‪ .‬גילויי לחץ להסתגלות מרמזים כי תגובות אלימות של דיירים‪ ,‬אם היו‪ ,‬הרי‬
‫שהתבטאו בסיטואציות קיצוניות בלבד‪ .‬רוב הזמן הם השלימו עם קיומה החמסני של "דלת‬
‫פתוחה"‪ .‬תגובתם זו הפוכה לתגובת הרוגז המתמידה של אסירים במחנה עונשין‪ ,‬שחוו‪ ,‬מה‬
‫שמצטט כהן )‪ (Cohen, 1994‬כ "חיי קהילה כפויים"‪ .‬השלמה זו‪ ,‬שכונתה בפי דיירים "הרגל"‪,‬‬
‫הסתייעה בשתי אסטרטגיות משחק‪ :‬היצמדות ותלישות‪ .‬הראשונה‪ ,‬משמעותה התקרבות‪-‬יתר‬
‫למציאות‪ ,‬בה פזורים מוקשים להגדרת העצמי‪ .‬כל כך קרוב‪ ,‬עד כי לא רואים את התמונה כולה‪.‬‬
‫מאמינים בתפקיד המצומצם שהעצמי קיבל והעדרה של מציאות אלטרנטיבית ‪ -‬השחקן על במה‬
‫שוכח שזוהי במה‪ .‬השניה‪ ,‬משמעותה התרחקות‪-‬יתר ממציאות זו‪ .‬המשחק מספק במה אחרת‪,‬‬
‫כה רחוקה עד כי תמונת החיים הקשה במוסד מתעמעמת מאוד‪ .‬קרבה ומרחק מצמצמות את‬
‫הפער המכאיב בין רצוי למצוי‪ ,‬ומעניקות לחיי ההווה מעין חיות‪ ,‬המתקיימת מעבר למחאה‬
‫‪90‬‬
‫רגשית‪ .‬ויניקוט )‪ ,1996‬עמ' ‪ ,(46‬בעניין זה טוען‪" :‬אנו מניחים שמשימת קבלתה של המציאות‬
‫איננה מסתיימת לעולם‪ ,‬ששום בן‪-‬אנוש אינו חופשי מן המתח הכרוך בקישור של מציאות פנימית‬
‫וחיצונית‪ ,‬ושתחום הביניים של החוויה …מספק הפוגה מן המתח הזה‪ .‬תחום ביניים זה הוא‬
‫המשכו הישיר של תחום המשחק של הפעוט ה 'הולך לאיבוד' במשחקו"‪ .‬משחק‪ ,‬כהעמדת פנים‪,‬‬
‫או כעמדה דרמטורגית‪ ,‬מופיע כתחום ביניים של סיפוק‪ ,‬בשל דייקנותו ביחס לקרבה ומרחק‪.‬‬
‫"ההיתפסות )היצמדות( לדברים היא בעת ובעונה אחת גם אובדן עצמיות"‪ ,‬טוען רפ )‪,(1973‬‬
‫"ההתרחקות מן הדברים היא הבסיס לריחוק אדם מעצמו"‪ .‬בהיות רפ עוסק באומנות התיאטרון‪,‬‬
‫משמע‪ ,‬רק ב 'מרחק מן הדברים'‪ ,‬הוא מוצא כי ההזדהות עם בני‪-‬אדם אחרים‪ ,‬חרף התרחקותם‪,‬‬
‫היא זו המתווכת בין העצמי‪ ,‬ובין עולם העצמים שמנגד‪ .‬על רצף שבין היצמדות לתלישות‪,‬‬
‫האסטרטגיה הראשונה מודגמת במשחק שדיירים משחקים עם עצמם‪ ,‬ואילו האחרונה מלמדת‬
‫על הצורך בשיתוף חברתי כדי להשיג מרחק‪.‬‬
‫הערך – "משחק" – נושא בחובו משמעויות רב‪-‬ממדיות‪ ,‬באשר ניתן להתייחס באמצעותו לצורות‬
‫מצורות שונות של תקשורת סובייקטיבית ואינטר‪-‬סובייקטיבית‪ ,‬בקרב בני‪-‬אדם‪ ,‬ברמות‬
‫התפתחויות שונות‪ ,‬ובקרב בעלי‪-‬חיים‪ .‬ואכן‪ ,‬תאורטיקנים שונים התייחסו זה מכבר למאפייניו‬
‫הפרדוכסליים‪-‬חמקניים של ה"משחק" )‪ .(Denzin, 1982; Turner, 1990‬שתי קטגוריות להבנת‬
‫משחקם של הנחקרים‪ ,‬מגובות בתיאוריות שונות; הראשונה עוסקת בפעולה המשחקית כאמצעי‬
‫להשגת תכלית שמחוצה לה‪ .‬או במילים אחרות‪ ,‬משקפת גישה פונקציונלית )רפ‪;1980 ,‬‬
‫‪Huizinga,‬‬
‫‪ .(1950‬השניה‪ ,‬מצביעה על המשחק כעקרון מארגן של מציאות חברתית‪ ,‬בעצם בחינת הזיקה שבין‬
‫המשחק להקשרו החברתי )‪ . (Goffman, 1959, 1974, 1973; Denzin, 1982; Bateson, 1978‬בעמדנו על‬
‫משחקיהם של הדיירים תמוזגנה שתי הקטגוריות לפריזמת ניתוח אחת‪ ,‬בתנועותיה הסיבוביות‬
‫שלוש דפנות‪ :‬האחת‪ ,‬גווני משמעות שייחסתי ל"משחק"‪ ,‬השניה‪ ,‬היותו אמצעי הבנייה של‬
‫מציאות‪ ,‬והשלישית‪ ,‬צורות של קשר חברתי הקשורות במשחקיות‪ .‬מטרתי להראות כי‬
‫המוטיבציה המשחקית‪ ,‬מודעת או לא‪ ,‬משקעת את הדיירים‪ ,‬אם כי לא מעל לראשם‪ ,‬במה‬
‫שנחשב מעל ומחוץ לספירות הישרדות )‪ ,(Huizinga, 1950‬ותוצאתו ‪ -‬זירות של חיים מועצמים‪.‬‬
‫מובניו של "משחק" בפרק זה פרושים על טווח רחב של קטגוריות‪ .‬ראשיתם בהשתעשעות עם‬
‫חומרי מציאות זמינים‪ ,‬כפי שתיחשף תחת הכותרת "אסטרטגיית היצמדות"‪ ,‬וסופם ‪ -‬כללי‬
‫התנהגות בריטואל קדוש‪ .‬מרבית צורות המשחק מופיעות תחת הכותרת "תלישות"‪ .‬על אף‬
‫שחומרי המציאות משמשים בדרמות יצירתיות של הדיירים‪ ,‬הם נתפסים בצורתם הסימבולית‪,‬‬
‫ומשקפים פרספקטיבה מרוחקת מן המציאות הטוטאלית והכאוטית‪ .‬נקודת המוצא לניתוח‬
‫והבנה של סגנונות המשחק‪ ,‬היא גדרותיו של ההקשר החברתי‪ .‬לתלישות המשחקית קודם תיאור‬
‫"מגרש המשחקים"‪ ,‬המובנה בידי הדיירים בהתאם ועל אף כוונות הצוות‪ .‬סגנון משחקי ראשון‬
‫מכונה‪' ,‬פנטזיה'‪ ,‬ומרמז על המשען הדרמטורגי‪ ,‬שנזקקת לו הדרמה הסובייקטיבית הסמויה‪.‬‬
‫יחסי הגומלין בין המשחק כעולם תוכן‪ ,‬והופעת דיירים כשחקנים במפגש חברתי‪ ,‬מנפיקים 'אחר‬
‫חי' בכמה רמות של משמעות; ב"משחק מול מראה"‪ ,‬ב"משחקי "תוצרת""‪ ,‬ב"משחק בתוך‬
‫משחק"‪ ,‬ובמיוחד לשדה זה של קיום – ב"מסיכות של ילדות"‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫הערך "חיים"‪ ,‬בעל קשת מובנים רחבה עד מאוד‪" .‬שדה" 'אני חי‪-‬אתה חי' מכנס מובנים‪ ,‬הנוגעים‬
‫למפגש חברתי אינטראקציוני וזהויות הנגזרות ממנו‪ .‬רבדיה של מציאות נישול ופולשנותה של‬
‫רטוריקת מוות מהווים רקע הקשרי‪ ,‬עליו יש לבחון את משמעויות ה 'חיים' או 'חיות' בפרק זה;‬
‫בחוויות המפצות על אובדניו של העצמי נכללות‪ ,‬למשל‪ ,‬תחושת שליטה עצמית ושליטה בסביבה‪,‬‬
‫תחושה של ערך עצמי‪ ,‬השתתפות ביחסי‪-‬חליפין‪ ,‬נשיאה בדרישות של תפקיד וכדומה‪ .‬אל מול‬
‫תודעת המוות המשותפת‪ ,‬המשקעת דיירים בתחושת נידונות‪' ,‬חיות' נגלית במשחקי "כאילו" של‬
‫לא‪-‬נידונים‪ .‬אחת מצורותיה של אי‪-‬נידונות היא השגת "משמעותיות"‪ .‬זו ניזונה מיכולת להנהיג‬
‫סדר בכאוס הקיומי ולשלוט בתשומת לב‪ ,‬ואין זה משנה מה מרתק אותה‪ .‬כטענתו של‬
‫‪" :(1990) Csikszentmihali‬משמעות החיים היא משמעות‪ :‬לא חשוב מה היא‪ ,‬מהיכן היא מגיעה‪.‬‬
‫מטרה מאוחדת היא מה שמעניקה משמעות"‪ .‬קרקע זו של הגדרות עשויה להנביט הרהורי‬
‫הזדהות בין בני‪-‬אדם באשר הם וביחס לדיירים‪.‬‬
‫‪ 4.2.2.1‬היצמדות‬
‫אסטרטגיית ההיצמדות מתבטאת בהישמעות מלאה לסדר היום המוסדי תוך השגרה עצמית‬
‫לתכתיביו‪ .‬אין המדובר בהכפפה עצמית‪ ,‬באשר הדיירים שתיארו זאת לא גילו את סבלם‪ .‬ההפך‬
‫מכך; ניתן להסיק כי הדבר לדידם בבחינת מוצא‪ .‬ישראל תאר את סדר היום של שכנו לחדר‪ .‬סדר‬
‫יום שגור‪ ,‬שהוא עד לו מידי יום‪ ,‬במהלך שלוש שנים‪ .‬התיאור מובא בשלמותו בשל חשיבות‬
‫ההצצה בצורת הקיום‪" :‬הוא קם בבוקר בחמש וחצי‪ ,‬שש‪ .‬אני אתאר עשרים וארבע שעות‪ .‬הוא‬
‫הולך לשירותים פעם אחת‪ .‬אחר כך חוזר ומתגלח‪ ,‬וכל הזמן קצוב‪ .‬הוא הולך להכין שתייה‬
‫מהמים החמים של אתמול‪ .‬הוא שותה ועוד פעם נכנס )לשירותים(‪ ,‬מתכונן ללכת לאכול בשמונה‪.‬‬
‫בשמונה פחות עשרה בדיוק הוא הולך‪ .‬הוא חוזר בשמונה וחצי‪ .‬פעמיים בשבוע יש התעמלות‪ ,‬ואז‬
‫הוא משתתף‪ .‬פעמיים בשבוע יש רחיצה בבוקר‪ .‬הוא מתרחץ‪ .‬אחר כך הוא יורד למטה‪ ,‬אם יש יום‬
‫יפה‪ .‬עושה טיול יפה בגינה‪ .‬כמה סיבובים פעמיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬ארבע פעמים‪ .‬אחר כך הוא חוזר לשכב‬
‫לנוח‪ .‬הוא רענן הוא לא עייף‪ .‬אחר כך קם כחצי שעה לפני ארוחת צוהריים‪ .‬הוא מכין את עצמו‬
‫גם כן בשביל ללכת‪ .‬בשתים עשרה פחות עשרה הוא הולך‪ .‬הוא יושב בשולחן לידי‪ .‬הוא אוכל‬
‫צוהריים וחוזר‪ .‬אחרי חצי שעה או שלושת רבעי שעה‪ ,‬בא לשכב קצת לנוח‪ .‬אחר כך הוא‬
‫קם…‬
‫בשתיים וחצי ואוכל איזה פרי‪ .‬נכנס לשירותים לפי הצורך‪ .‬הוא נשאר אחר כך לשבת על הכסא‪.‬‬
‫אחר כך מביאים תה‪ .‬אחר הצוהריים הוא הולך לטייל בפרוזדור ולא בחוץ‪ .‬הוא חוזר מהטיול‬
‫ומתיישב‪ ,‬ולפעמים נשכב לשעה או שעה וחצי‪ ,‬וקם כמו עכשיו להתכונן לארוחת ערב‪ .‬חוזר בשש‬
‫וחצי ומכין את עצמו ללינת לילה‪ .‬הוא מסדר יפה את המיטה‪ .‬עד חמש וחצי שש )בבוקר( הוא‬
‫נמצא במיטה‪ ,‬חוץ ממקרים שהוא צריך לרדת לשירותים"‪.‬‬
‫הפעולות הקטנות של חיי היומיום יוצרות רצף בסדר יום מקוטע עד מאוד של השכן לחדר‪.‬‬
‫אכילה‪ ,‬שינה‪ ,‬ואפילו עשיית צרכים מצויים בתזמון מתואם עם סדר היום המוסדי‪ .‬בהיות דייר‬
‫זה נייד‪ ,‬אך בעל ליקויים ניכרים בשמיעה וראייה‪ ,‬הפעולות הכלולות בזמן האישי מלמדות על‬
‫ניסיון עקבי לשמור על איזון בין משמעות ויכולת שליטה )‪ – (Hazan, 1994‬ניסיון המשקף ומשנע‬
‫את מאמצי פעולות הטיפול המוסדיות‪ .‬אך אם זו אכן משמעותן‪ ,‬מעניין במיוחד סידורן השגור‬
‫והקבוע של הפעולות על רצף זמן; שכן סדר קבוע כשלעצמו עלול גם להכשיל במקרים מסוימים‬
‫‪92‬‬
‫מאמצים להשגת איזון‪ .‬לא כך במקרה זה‪ .‬ישראל תאר את הדייקנות הניכרת בסדר הפעולות של‬
‫שכנו‪" :‬ראיתי פעם סרט …שם יש דמות של מנהל בית ספר‪ ,‬שהוא דייקן עד כדי כך‪ ,‬שכשהוא בא‬
‫בבוקר כולם מסדרים את השעונים שלהם בדיוק על השעה שמונה‪ .‬גם הוא )שכנו( כך‪ .‬פעם אמרתי‬
‫לבת שלו שהרכבת לומדת אצלו את הדייקנות"‪ .‬דייקנות קיצונית בסדר היום מצמידה את‬
‫מודעות הדייר למתרחש כאן ועכשיו‪ .‬היא מעבירה אותו בצורה צפויה וודאית מרגע לרגע בקיומו‪.‬‬
‫היא מעניקה לדמותו בעיני עצמו חיות כלשהי‪ ,‬בשעה שאין הוא נדרש להעמיד את תנועותיו‬
‫במבחן של סדרים חיצוניים מן ההווה או מעברו‪ .‬הוא חי כפי שאשליה של סדר יכולה להיות‪.‬‬
‫ההשערה כי סדר יום מייצג פן חיוני של קיום נתמכת בנימת תיאוריהם העצמיים של דיירים‬
‫אחרים‪ .‬כשעמדתי להיפרד מעל ברוניה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪ ,‬החולקת חדר אחד עם שתי דיירות‪,‬‬
‫אמרה לי‪" :‬טובהל'ה‪ ,‬לכי לשלום"‪ .‬ישובה על מיטתה ומקפלת כמה מבגדיה‪ ,‬הוסיפה‪" :‬אני‬
‫מכינה הכל ושוכבת לי עד ארבע וחצי‪ .‬יש לי טלויזיה פה‪ .‬אני שומעת יום יום את החדשות בחמש‪.‬‬
‫עכשיו צריכים לסדר כל דבר‪ ,‬שמהר אוכל לצאת בחמש וחצי לארוחת ערב‪ .‬ככה‪ ,‬וככה‪ ,‬וככה…"‬
‫הדגימה כיצד היא מניחה את הבגדים על ההליכון שלה‪ .‬באחת הפעמים‪ ,‬בהן הארכנו לשבת בלובי‬
‫המחלקה‪ ,‬עד שפועלי הניקיון הופיעו‪ ,‬אמרה לי ברוניה‪" :‬עכשיו מגרשים אותנו‪ ,‬אבל יש מקום‬
‫בחדר עבודה‪ ,‬שמי שיש לו עבודה‪ ,‬מי שרוצה לקרוא דבר מה‪ ,‬יכול‪ .‬ואם לא‪ ,‬הולך הביתה לנוח בין‬
‫אחת וחצי עד שלוש ארבע"‪ .‬הדגש על סדר פעולות צפוי‪ ,‬הכורך גם מנוחה ופנאי‪ ,‬תוך ציות לזמן‬
‫מוסדי‪ ,‬יוצר כעין דחיפות של לקראת משהו‪.‬‬
‫"אלה ימים אחרונים של החיים"‪ ,‬פתחה פעם דיירת והבהירה את הקשר בין הקרבה למוות‬
‫וחשיבות סדר יום‪" ,‬אבל אני תמיד משתתפת בכל הופעה שישנה כאן‪ .‬אז הזמן עובר‪ .‬אוכלים‬
‫בשתים עשרה‪ .‬בשתים עשרה וחצי גומרים‪ .‬הולכים הביתה לנוח‪ .‬בארבע וחצי יש חדשות‬
‫בטלויזיה"‪ .‬יהודה תאר חלק מסדר היום בנימה עליזה‪" :‬אנחנו הולכים לאכול מי ברגל ומי‬
‫בעגלה ומי עם מקל… )כמו בשיר(‪ .‬אנחנו יושבים בחדר האוכל ארבעה לשולחן‪ .‬מופיעות כמו‬
‫ארבע יפיפיות ומגישות אוכל…סופרים…מנה ראשונה‪ ,‬מנה שניה‪ .‬בשר‪ ,‬קומפוט‪ .‬אם קצת יותר‬
‫מוקדם‪ ,‬יש כאלה המספיקים להתרחץ…קוסמטי"‪ .‬שוב ושוב הוא הסתכל בשעון‪ .‬כשאמרתי לו‬
‫את השעה‪ ,‬היה אומר‪" :‬או…אז יש עוד הרבה זמן"‪ .‬שאלתי אם הוא רעב‪ .‬הוא השיב‪" :‬יש לי‬
‫במקרר הרבה אוכל‪ .‬האוכל פה לא טוב…" כשהערתי‪" :‬אולי אתה עייף ורוצה לנוח"‪ .‬אמר‪:‬‬
‫לא‪ ,‬אבל בכל זאת הייתי הולך בזמן לאכילה‪ .‬שם נמצאים כל המכרים שלי‪...‬כולם יחד‪ .‬לא נורא‪,‬‬
‫את יכולה לבקר אותי יותר בפעמים אחרות"‪ .‬הדימויים בהם השתמש יהודה עלולים היו ליצור‬
‫"…‬
‫רושם כאילו ביקש לעצמו "מרחק מתפקיד" )‪ ,(Goffman,1972‬כמרמז על כך שאינו שייך לעולם בו‬
‫"יפיפיות" מגישות את האוכל‪ .‬אך הוא התמיד להתבונן מידי פעם בשעון‪ ,‬התלוי על הקיר‪ ,‬וכשעה‬
‫לפני מועד הארוחה ביקש להיפרד מעליי כדי לפגוש בזמן את מכריו‪ .‬דחיפות ומחויבות אפיינו את‬
‫התייחסותו לזמן העומד לרשותנו‪ .‬זוהי דוגמא מובחנת להיצמדות‪-‬יתר לסדרי המוסד‪ ,‬זו‬
‫המאפשרת הענקת משמעות לזירות הקיום במציאות הטוטלית‪ ,‬ועדיפות להימצאות בהן‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫דוגמא אחרונה לאסטרטגיית היצמדות אינה עוסקת בסדר יום כי אם בסדר אכילה‪ .6‬סדר‬
‫הפעולות של אסתר‪ ,‬מרגע ישיבתה ועד קימתה‪ ,‬קבוע וקפדני‪ .‬כל אחת מארוחות היום שלה היא‬
‫טקס‪ ,‬השובה את תשומת ליבה המלאה‪ .‬היא מגיעה לשולחנה‪ ,‬בו היא יושבת לבדה‪ ,‬ובידה שתי‬
‫שקיות ומקל‪ .‬את המקל היא ממקמת במתלה מתחת לשולחן‪ .‬אחת השקיות‪ ,‬בה יש כרית‪ ,‬מונחת‬
‫על הכסא‪ ,‬והיא יושבת עליה‪ .‬השקית השניה מונחת על הכסא לידה‪ ,‬מתוכה היא שולפת את‬
‫סינרה ולובשת אותו‪ .‬מרוכזת מאוד במצוי על השולחן‪ ,‬היא בודקת בהיסוס במה‬
‫להתחיל…‬
‫‪.‬מכינה לעצמה סלט ירקות‪ ,‬ואחר כך נפנית לשתות את המרק‪ .‬כשמגיעים עובדי המטבח‪,‬‬
‫המחלקים את המנה העיקרית‪ ,‬היא מנהלת ככל האחרים משא ומתן על מה לבחור מן המגשים‪,‬‬
‫ואיך היא רוצה שיונח האוכל בצלחתה‪ .‬היא אוכלת בשקט ובאיטיות‪ .‬בתום הארוחה‪ ,‬היא‬
‫מקנחת במפית את פיה‪ ,‬מרוקנת את הכלים ל'כולבוייניק'‪ ,‬מסדרת אותם זה מעל זה בסדר‬
‫מופתי‪ ,‬מסירה את סינרה ומקפלת אותו בקפידה‪ .‬היא שולפת את מקל ההליכה שלה‪ ,‬לאחר‬
‫שהתייצבה עמידתה‪ ,‬אוחזת בשקיות שהביאה‪ ,‬ועוזבת בצעדים מדודים את חדר האוכל‪ .‬כשהיא‬
‫חולפת על פני שולחנות אחרים היא מברכת "בתיאבון"‪ ,‬ו"שיהיה לכם לבריאות"‪ ,‬מכוונת את‬
‫שימת ליבם מענייני מפגש אל ענייני מגש‪ .‬באלה ובאלה יש משמעות‪ .‬בפעם הבאה סדרי פעולתה‬
‫יופיעו בזה אחר זה באותה חיוניות וסבלנות‪ ,‬כאילו היא מבצעת אותם בפעם הראשונה‪.‬‬
‫"מה שמאפיין התנהגות אוטו‪-‬טלית )‪ ,"(AUTOTELIC‬טוען ‪ ,1990) Csikszentmihalyi‬עמ' ‪" ,(90‬ניכר‬
‫בבירור בקרב אנשים‪ ,‬הנהנים מסיטואציות‪ ,‬שאנשים רגילים תופסים כבלתי נסבלות"‪ .‬המושג‬
‫אוטו‪-‬טליות מתייחס לפעילות חסרת ציפייה לרווח עתידי‪ ,‬הנעשית רק מפני שהיא כשלעצמה הנה‬
‫תגמול‪ .‬אפילו אסירים במחנות ריכוז עשויים לשרוד בקלות יחסית‪ ,‬בזכות הפיכת התנאים‬
‫האובייקטיביים הקודרים לחוויה‪ ,‬הנשלטת באופן סובייקטיבי‪ .‬למשל‪ ,‬הכותב‪ ,‬מביא מהתנסותו‬
‫של אסיר במחנה נאצי‪ ,‬אשר בילה תקופות ארוכות בחקירה מדוקדקת של עצמים סביבו; כיצד‬
‫הם פועלים‪ ,‬מתי יוצרו‪ ,‬מי ייצר אותם‪ ,‬איזה אופי צריך להיות לו ליצרן שלהם וכדומה‪" :‬כאשר‬
‫סיימתי )לחקור( את המיטה‪ ,‬התחלתי לחוש את השמיכות‪ ,‬הערכתי את מידת חומן‪ ,‬בחנתי את‬
‫המכניקה המדויקת של החלונות…")שם‪ ,‬עמ' ‪ Csikszentmihaly .(90‬רואה בכך הצבת מטרות‬
‫משמעותיות‪ ,‬המתאימות ליכולתו המנטלית‪-‬פיזית של היחיד‪ ,‬ומשרתות את ארגון העצמי‪ .‬אלה‬
‫מעבירות אותו ממצב של עבדות אובייקטיבית למצב של שליטה פנימית‪ ,‬של שחרור‪.‬‬
‫ישראל תיאר לא פעם את "ההתאמה התפקודית"‪ ,‬המתקיימת בינו לבין שכנו לחדר‪ ,‬והתורמת‬
‫לתחושת הרמוניה במרחב צר; בעוד הוא עצמו חלוש מאוד בגופו‪ ,‬מרותק שעות למיטה‪ ,‬מתקשה‬
‫בניידות‪ ,‬אך רואה ושומע וצלול בדעתו‪ ,‬מצבו של שכנו הוא מצב‪-‬משלים; הוא מסוגל לטייל‪ ,‬לא‬
‫זקוק אפילו לעזרת מקל הליכה‪ ,‬הוא חזק פיזית‪ ,‬אך "לא שומע ולא רואה"‪ .‬לכל אחד מהם סגנון‬
‫אחר של הצבת מטרות משמעותיות ועיסוק בהן‪ .‬השכן ארגן לעצמו סדר יום מדוקדק‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫ואילו ישראל שלט בסדר פנימי של מחשבות‪ ,‬מוזמנות וערוכות להפליא‪ .‬פעם‪ ,‬סיפר לי‪ ,‬כי נקלע‪,‬‬
‫שלא בטובתו‪ ,‬לחוג לציור במחלקה‪ .‬ה"מורה" הנחה אותו להעביר קו לאורך הדף‪ ,‬כדי שישמש לו‬
‫פרספקטיבה‪' ,‬שיתן לו כיוון'‪ ,‬שכן‪ ,‬אין לו שום גישה לציור‪ .‬הניסיון הזה גרם לו מבוכה‪ .‬כששאל‬
‫את המורה מדוע עליו ללמוד לצייר‪ ,‬השיב הלה כי זו "דרך להעביר את הזמן"‪ .‬ישראל הסביר לו‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫ואולי מבהירה יותר מכל את האבחנה של ‪ ,(1950) Huizinga‬כי מה שמבדיל בין משחק וסדר היא האסטטיקה‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫למורה‪ ,‬כי יש לו הרבה דברים לעשות; בין השאר ובעיקר‪ ,‬יש לו מחשבות לחשוב‪ ,‬וזה די והותר‬
‫בשבילו‪ .‬בפעם בה שוחחנו על הגדרתו את המושג "רוחניות"‪ ,‬אמר‪" :‬אם אני רוצה לפתור לי‬
‫בעיה‪ ,‬אז יש בזה בהחלט רוחניות‪ .‬אני חושב על דברים על בעיות של ילדים‪ .‬אני לא יודע איך‬
‫לעזור 'לו' או בעיה של נכדה‪ .‬זה באמת מעסיק אותי…אומנם אני לא פותר אותם‪ ,‬אבל אני נמצא‬
‫בתוך הבעיה‪ .‬זוהי דוגמא אחת מתוך הרבה בעיות‪ .‬את יכולה להכפיל זאת הרבה"‪ .‬בפעם אחרת‬
‫אמר‪" :‬אני לא חושב שאין לי מה לעשות‪ ,‬אז אני אחשוב‪ .‬אין לי מה לעשות‪ ,‬לא עסוק‪ ,‬לא שומע‬
‫רדיו באותו הזמן‪ ,‬לא קורא עיתון‪ ,‬לא רואה טלויזיה‪ .‬אז אין לי ראש על הכתפיים?! הראש אומר‬
‫'תזכור את הבית‪ ,‬תזכור את הלימוד בחדר‪ ,‬תזכור איזה אמרה‪ ,‬ואני מתעמק בזה‪ .‬אני למשל‬
‫עכשיו בגיל תשעים‪ ,‬תמיד נזכר במה שלמדתי בחדר עד גיל חמש עשרה‪ .‬ובא לי הרבה דברים‪,‬‬
‫שלא חשבתי ולא עיינתי בהם‪ ,‬איזה שבעים שנה‪ .‬היות ובלילה אני לא ישן וביום איני עסוק‪ ,‬אני‬
‫נזכר‪ ,‬וזה מוביל אותי לחשוב על שאלות הלכתיות או אמרות‪-‬תלמוד‪ .‬אני מתעסק בזה במחשבה‪.‬‬
‫אני לא כותב שום דבר‪ .‬יש למשל בהלכה 'שמא'‪ :‬אסור לעשות זה וזה 'שמא'…אסור לנגוע בנר‬
‫דולק בשבת‪ ,‬שמא יחסר לו אור ואז הוא יטה את הנר‪ .‬רבי שמעון אומר במשנה 'אני אקרא ולא‬
‫אטה'‪ .‬בסוף קרא והטה‪ .‬הוא אישר את ההלכה‪ .‬אז יש כאלו עשרות 'שמא'‪' .‬אסור לחמר חמור‬
‫בשבת שמא יכרות ענף כדי להכות בו‪ .‬אסור לנסוע בשבת שמה יתקן גלגל…'‪ .‬לילה אחד לא‬
‫ישנתי‪ ,‬ועשיתי לי חמש עשרה 'שמא' מתוך הזיכרון‪ .‬אני עוסק במשהו‪ ,‬או איזה מילה ב 'אבן‬
‫שושן'‪ ,‬אני מוצא פה מילה כזאת ולא שם‪ ,‬אז אני מדפדף"‪ .‬איני רואה הבדל בייזום‪-‬מטרות בין‬
‫ישראל‪ ,‬שכנו והאסיר‪ ,‬אלא רק לעניין אחד; בעוד השכן והאסיר מבטאים יחס למציאות המיידית‬
‫המקיפה אותם‪ ,‬פעילותו המנטלית של ישראל מבטאת מרחק רב ממנה‪ .‬בכל אחת מן הדוגמאות‬
‫ניכרת דרמה פנימית‪ ,‬כעין השתעשעות‪ ,‬שאינה נזקקת לזולת‪ .‬הדוגמאות משקפות חווית‬
‫‪FLOW‬‬
‫בה "ניכור מפנה מקום למעורבות‪ ,‬הנאה מחליפה שעמום‪ ,‬וחוסר אונים הופך לתחושת שליטה‪.‬‬
‫האנרגיה הנפשית מחזקת את העצמי‪ ,‬במקום ללכת לאיבוד בשירות מטרות חיצוניות )שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ."(69‬כך‪ ,‬חווית התגמול של החיים מומחשת בהווה‪ ,‬ואינה בת ערובה לרווח עתידי היפותטי‪.‬‬
‫'עיסוקיו המרובים' של ישראל בתחום המחשבה מובילות לבחינתן של אסטרטגיות משחק‬
‫סובייקטיביות ‪ -‬פנטזיות‪.‬‬
‫‪ 4.2.2.2‬תלישות‬
‫עבור רוב הדיירים‪ ,‬האלטרנטיבה להשתתפות מלאה בהיצעי המוסד הטוטאלי הנה מצב של‬
‫נייחות מתמשכת ותחושה קשה של שעמום‪ .‬בדומה לחוסיו של מוסד טוטאלי‬
‫)‪Goffman, 1961‬‬
‫(‪,‬ובמיוחד בשל חולשותיהם הפיזיות‪ ,‬המקשות על העסקה עצמית‪ ,‬הדיירים תיארו את השעמום‬
‫כמכה שקשה לעמוד בה‪ .‬יצחק אמר לי‪" :‬אין לי טעם לחיים‪ .‬נפגשים בלובי‪ .‬בבית אין מה לעשות‪.‬‬
‫אני מת משעמום"‪ .‬כששאלתי דיירת‪ ,‬במעמד קבלת תעודות על השתתפות ב"מכללה"‪ ,‬מה‬
‫הדיירים עתידים לעשות בחודשי הקיץ היא השיבה‪" :‬שעמום גדול"‪ .‬כששאלתי במה הם עסוקים‬
‫בחורף‪ ,‬הסתבר כי מבחינתה ה"מכללה" לא עשתה את ההבדל‪ ,‬בסך הכל העסיקה אותם רק‬
‫כשעתיים ביום‪ ,‬אחת לשבוע‪ .‬ביום שהתקיימה שביתה של העובדים‪ ,‬מצאתי את גאולה יושבת‬
‫במחלקת ה"תשושים" סמוך לאחד משולחנות האוכל מצפה‪ ,‬מהרהרת לקראת ארוחת הצוהריים‪.‬‬
‫היא סיפרה‪" :‬נורא משעמם‪ .‬ממש סבל‪ .‬אין מה לעשות‪ .‬טוב שהיה קונצרט היום בבוקר"‪ .‬דיירים‬
‫‪95‬‬
‫השתמשו גם בביטויים "משעמם עד מוות"‪" ,‬שעמום אוכל" וביטויים דומים כדי להמחיש את‬
‫הסבל וחוסר האונים שבאי‪-‬מעש‪" .‬עכשיו סידרתי ספריה לספרים‪ .‬אני כבר לא יכול לקרוא‪ .‬זה‬
‫לא הולך‪ ...‬משעמם"‪ ,‬אמר רפאל‪" ,‬כל הדברים שעשית‪ ,‬תנ"ך‪ ,‬הרצאות…זה לא זה כמו שהיה‪ .‬פה‬
‫אתה כל כך משתעמם‪ ,‬שאתה לא יכול לשלוט על עצמך‪ ,‬אתה מת משעמום…ההודים שורפים את‬
‫עצמם"‪.‬‬
‫תחושת השעמום‪ ,‬העלולה להתבסס בכל רגע‪ ,‬שתי פנים נוגדות לה כמציאות לימינלית; היא‬
‫מייצגת מציאות כאוטית או עשויה להוות מקור ליצירתיות )‪ .(Turner, 1982‬מלכתחילה נראה כי‬
‫אין הזמן הנתון בידי הדיירים נחשב ל'פנאי'‪ ,‬כי אין הוא משקף פניות מ'עבודה'‪ ,‬כפי שאנו‬
‫מעתיקים מן הדיכוטומיה המודרניסטית‪-‬יצרנית )‪ .(Kelley, 1983‬כך‪ ,‬עבור מי שאינו מקיים לפחות‬
‫בתפיסתו‪ ,‬סדר יום מחייב‪ ,‬קבוע ונשלט‪ ,‬השתתפות בפעילות חברתית נמצאת בקצה אחר של‬
‫הרצף בין מעש וחוסר‪-‬מעש‪ .‬בין שעמום למפגש‪ ,‬רוב הדיירים מעדיפים את המפגש החברתי‬
‫בחוגים ובהרצאות‪ .‬מפגש חברתי מאולץ‪ ,‬ומודעות לאילוץ‪ ,‬תורמים לתחושה של מעורבות נמוכה‬
‫במתרחש‪ .‬דומה כי בכך מתמלא אחד התנאים לקיומה של אסטרטגיית משחק נוספת והיא‬
‫התלישות‪ .‬משמעותה של אסטרטגיה זו‪ ,‬כאמור‪ ,‬השגת מרחק‪-‬יתר מן המציאות‪ .‬גילויים של‬
‫משחקי רשמים מודעים ניכרו בפעילויות שונות‪ .‬כמה דיירים בחוג ספורט נצפו מציצים בשעון‬
‫פעמים רבות במהלך תנועות ידיים וגוף‪ ,‬ומביטים בקוצר רוח לצדדים‪ .‬הם נראו כמחקים‬
‫באיחור‪-‬מה את תנועות המדריכה‪ .‬תנועותיהם מרושלות‪ ,‬ואינן מצייתות להנחיותיה המדויקות‪.‬‬
‫הם השתדלו להיראות שייכים‪ ,‬מאלצים את עצמם למעורבות חלקית במלחמתם בשעמום‪ ,‬כאויב‬
‫הנכון להסתער בכל רגע‪ .‬דוגמא אחרת להשלכותיה של מצוקת השעמום‪ ,‬היא התייחסות הדיירים‬
‫להשתתפות בהרצאות הערב‪ .‬נורמה ידועה היא שההרצאה‪ ,‬תהא המעניינת ביותר‪ ,‬צריכה‬
‫להימשך בדיוק שלושת רבעי שעה‪ .‬בין ארוחת הערב לתוכנית החדשות בטלויזיה‪ ,‬הדיירים‬
‫מוצאים שההרצאות הן מוצא מבורך‪ .‬הם ישתתפו רק עד לרגע בו יש להם חלופה אטרקטיבית‬
‫יותר‪ .‬פעמים רבות קמים רבים מהם "בסוף ההרצאה"‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬באמצע דבריו של המרצה‪,‬‬
‫ויוצאים את האולם בטרוניות אליהן מתלווה תפיסה של צדק‪ .‬בהילוכם ובקריאותיהם אינם‬
‫שועים לניסיונות הפיתוי או המחאה מצד העומד על במה ומיקרופון בידו‪.‬‬
‫חולשות גוף‪ ,‬מפגעי העצמי‪ ,‬והשגרה הכפויה במוסד חוברות לקבוצת נסיבות‪ ,‬המדביקות את‬
‫הדיירים זה לזה במקטעים של זמן‪ .‬ההימנעות משעמום‪ ,‬שהיחיד לבדו נכנע לו‪ ,‬היא חיזוק שלילי‪,‬‬
‫המחולל מעורבות חלקית וחיצונית במפגש החברתי‪ .‬כמו שאמרה אחת האינפורמנטיות‪:‬‬
‫"כשאנשים באים לשמוע‪ ,‬זה לאו דווקא מתוך הערכה‪ ,‬אלא בילוי של זמן‪ .‬אין אלטרנטיבה"‪.‬‬
‫האירועים המשותפים מצטיירים באופן זה כחסרי ממשות מלאה‪ ,‬ממש כמושאיהן‪ ,‬הנפטרים בזה‬
‫אחר זה חדשות לבקרים‪ .‬מכותרים בהוויה זו‪ ,‬המוציאה לכאורה כל אפשרות אחרת‪ ,‬הדיירים‪,‬‬
‫פעמים מוצאים עצמם‪ ,‬כמו ישראל‪ ,‬שחקנים במשחק דמוי‪-‬חיים‪ .‬ובמשחק – כמו במשחק – עד‬
‫כמה שהדבר מרוחק ובטוח‪ ,‬הם שאובים במעורבות גדולה‪ .‬בפעמים אלה המשחק נתפס כפעילות‬
‫פנאי‪ ,‬כאילו היה נתון לבחירתם החופשית של הדיירים‪ ,‬ומחלצם מאווירה קודרת‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫מגרש המשחקים‪ :‬בין חיים למוות‬
‫זירת המשחק‪ ,‬כפי שלמדנו מ"חוקי" הופעתן של סטיגמות ושמות פרטיים‪ ,‬מתקיימת בקולקטיב‬
‫הדיירים; חברי הצוות והעובדים מייצגים את גבולותיה של זירה זו‪ .‬תפיסת אחריותם מצד אחד‪,‬‬
‫ונגישותם הגבוהה‪ ,‬מצד שני‪ ,‬בעודם משתייכים לעולם החברתי שמחוץ לגבולות המוסד‪ ,‬עלולה‬
‫לאיים על אשליית המשחק ולאתגר אותה‪ .‬פרקטיקות הקשורות בניהול מוות פיזי נתונות בידי‬
‫חברי הצוות‪ .‬מות דייר הוא ממשות טוטלית‪ ,‬שאין לשאת ולתת עמה‪ -‬אין פתחון פה כנגדה‪ .‬ואכן‬
‫למרות תופעת השמועות‪ ,‬לנוכח ידיעותיו המוחלטות אך המוסתרות של הצוות‪ ,‬כל אמת שנפטר‬
‫דייר‪ ,‬נקטו הדיירים שפת‪-‬גוף‪ ,‬שמשמעה "יד לפה"‪ .‬ישראל‪" :‬אתה רואה שבשולחן הזה הוא‬
‫)דייר( איננו…אז אומרים )שם ידו על פיו והמשיך בלחש(‪" :‬היה חולה… "‪ .‬לא רוצים להפיץ את‬
‫זה…לא רוצים להעציב"‪ .‬שמועות וספיחיהן רק מעבדות עובדות אפשריות בקולקטיב חסר‬
‫האונים ומהדקות את שורותיו‪ .‬הופעתן מאשרת עד כמה הדיירים נתונים לשלטון אלה ה"יודעים‬
‫את האמת"‪ ,‬ומדירים אותם ממנה‪ .‬מן העבר השני‪ ,‬חברי הצוות מייצגים ממשות של חיים‬
‫ויצירת‪-‬חיים‪ ,‬גם היא במובן הפיזי; הם נתונים עדיין לחדוות המיניות‪ .‬כמה התייחסויות של‬
‫דיירים מלמדות כי הם מייחסים לעצמם כקבוצה סטריאוטיפים מיניים ולחברי הצוות פניות‬
‫לאינטראקציה מינית‪ .‬הם מאששים בעקיפין את קביעתו של ויניקוט‪ ,‬כי היצרים הם סכנה‬
‫עיקרית למשחק‪ ,‬כשם שהם סכנה לאני )ויניקוט‪ .(1996,‬מונולוג קולי של דיירת בלובי התקיים‬
‫תוך הנהון מתמשך של דיירות‪ ,‬שרבות מהן הצטרפו באקראי‪" :‬מה אני אגיד לכם‪ ,‬הזקנה‬
‫מצחיקה‪ .‬אני רואה פה דברים שזה מצחיק‪ .‬אנשים מבוגרים אין להם כלום בראש רק גבר‪ ,‬גבר‬
‫גבר‪ .‬מה אישה בגיל כזה ועוד גבר‪ .‬תסתכלי על הגברים איך הם ניראים‪ .‬איככככ…‪..‬‬
‫)פונה אליי( אני רואה אותך את צעירה‪ ,‬יש לך אולי חבר‪ ,‬כל הכבוד את צעירה‪ .‬אבל אנשים יותר‬
‫מבוגרים ממני?! אני כבר שמונים ושש‪ ,‬בשביל מה אני צריכה מישהו?!"‬
‫"בשביל הרגשה טובה"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫"יש לי הרגשה טובה עם נשים‪ .‬מה יכול לעזור לי גבר זקן‪...‬הוא לא יכול לעשות )מצביעה על אזור‬
‫החלציים( למה ללכת עם גבר‪ .‬היה לי חבר גם פה‪ ,‬אבל הוא היה גבר שהתעניין בי‪ ,‬שהלכנו לרקוד‬
‫וכוס קפה‪ ,‬הצגות קולנוע‪ ,‬זה היה עניין ביחד‪ .‬הייתה תקופה‪ ,‬אבל הייתי בת שישים לא בת‬
‫שמונים‪ .‬זה הבדל גדול‪ .‬הגברים האלו יכולים כבר ללכת עם שמלה‪ .‬זה אותו הדבר אין הבדל‪ .‬אין‬
‫להם שום דבר )זקפה(‪ .‬מה גבר יכול לעשות עם הידיים לצבוט את האישה? זה הנאה?!"‬
‫הצטרפה דיירת אחרת‪" :‬את כל הגברים צריכים לשלוח לאיזה מקום שיהיה משהו )זקפה(‪ .‬בגיל‬
‫שמונים אין סיכוי שיהיה עוד משהו"‪.‬‬
‫דיבורים מעין אלה נחשבו בבית האבות כ"גסויות" הנאמרות על ידי מי שיש לו "פה מלוכלך"‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬נראה כי גסויות‪ ,‬כמו שמועות מוות‪ ,‬הן שמותירים הדיירים לעצמם כקבוצה‪ .‬את המימוש‬
‫הם מייחסים לחברי צוות‪ .‬הדבר התבטא גם בדמיונותיהם של דיירים‪ ,‬שישבו סתם כך בלובי‪ ,‬על‬
‫פניהם חיוך קטן‪ :‬יואל‪" :‬הנה למשל יש שמה חתיך‪)..‬עובד( הוא ככה…הוא גבוה מאוד וצריך‬
‫להיות גם בריא‪ .‬אני הייתי חושש לעמוד נגדו‪ .‬בכל עדר ישנו פר הרבעה‪ .‬והוא‪ ,‬אני חושב שהוא גם‬
‫חושב את עצמו לכזה‪ .‬יש לו התכונה הטבעית שהוא מסוגל‪ ,‬לא אגיד להרביע בדיוק‪… ,‬הרבה‬
‫בחורות נמשכות אליו‪ ,‬ליהנות מחסדיו"‪ .‬פעם ראיתי את יואל מחזיק בידו ספר תנ"ך‪ ,‬בעודו‬
‫מסתובב באולם הלובי‪ .‬הוא סיפר לי כי מאוד היה רוצה למצוא את הסיפור האקזוטי בו‬
‫‪97‬‬
‫"בחורים רדפו אחר בחורות בכרמים"‪ .‬מאוד רצה לדעת מה התחולל שם‪ ,‬ונראה כי הרמיזות‬
‫המיניות המצויות בטקסט הלהיבו את דמיונו‪.‬‬
‫מפורסמת התבטאותו של אחד ממנהלי המוסד בעבר‪" :‬אין מה לדאוג‪ ,‬ממזר לא יצא מכאן"‪.‬‬
‫קביעה מלגלגת זו נועדה להקנות גוון דהוי לרמזים קלושים אודות מיניותם של הדיירים‪ .‬תפיסה‬
‫זו תאמה את תפיסות הדיירים‪ :‬מוות ממשי וחיות ממשית‪ ,‬כפי שהם נוגעים בקירוב להגדרת‬
‫האינסטינקטים בסיסיים על ידי פרוייד‪ ,‬מצויים מן הדיירים והלאה‪ ,‬ומגדירים זירת ביניים של‬
‫קיום‪ .‬הדבר מזכיר את האמרה‪ ,‬המופיעה בספרו של סולניק )‪ (Solnick, 1978‬כי הגיל ממית אותנו‬
‫ברכות‪ ,‬כאשר אנו מכחישים את זהותנו המינית‪ .‬בזירה זו‪ ,‬בה שותפים רק הדיירים‪ ,‬הפחות‬
‫ממשי נחווה כמשחק‪ .‬המשחק‪ ,‬עומד מחוץ ל"חיים הרגילים"‪ ,‬המיוצגים בחברי צוות‪ ,‬ובהיחשבו‬
‫"לא רציני" ‪ -‬מהלך קסם על השרויים בו )‪.(Huizinga, 1950‬‬
‫תפאורות להתנגדות וכניעה‬
‫הדיירים בקולקטיב נושאים ונותנים עם היצע "תפאורות" לשם שימור זירת המשחק‪ .‬התפאורות‬
‫נחוצות כרקע למשחק רשמים יומיומי )‪ ,(Goffman,1959‬לא רק בידיהם של יחידים‪ ,‬אלא בעבור‬
‫הקבוצה‪ ,‬המבקשת לעצמה זירות של חיות וערך‪ .‬הן נתונות ומתחלפות‪ ,‬עם שינויי עיתים‬
‫ומועדים‪ ,‬ומייצגות סדרי פעילויות חברתיים‪ ,‬המכוננים בפרקטיקות קבועות של כלל חברי‬
‫הצוות‪ .‬הן אלה הקשורות באירועי חגי השנה‪ ,‬הופעות של אומנים‪ ,‬מסיבות‪ ,‬ופעילויות מאורגנות‬
‫אחרות‪ .‬מראותיהם הפיזיים של מרחבים משותפים במוסד‪ ,‬ונוכחות מפעילים חברתיים חיצוניים‬
‫ופנימיים‪ ,‬זוכים לשם "תפאורות"‪ ,‬שכן הופעתן אינה משקפת את משאלות ליבם של הדיירים‪,‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬אך מותירה להם בחירה אם לסמנן כרקע למשחק או לא‪ .‬תפאורות דוממות ואנושיות‬
‫הופיעו מפעם לפעם כמשאב להגדרה חוזרת ונשנית של זירת משחקו של הקולקטיב‪ .‬באופנים של‬
‫הימנעות והשתתפות נראה הקולקטיב כ"עומד על משמר" הרלוונטיות – רגיש ומודע לפגיעותן של‬
‫דרמות‪-‬אנשים‪-‬חיים )וניקוט‪.(1996 ,‬‬
‫חג פורים בולט ברבגוניותו‪ ,‬בזמנו תפאורות מסוגים שונים; כמה שבועות לפני החג‪ ,‬פינות רבות‬
‫במוסד וקירותיו הגדולים היו מקושטים בסמלים צבעוניים; מסכות‪ ,‬פתגמים‪ ,‬שרשראות נייר‪,‬‬
‫וכדומה‪ .‬המראות הזכירו את ימי בית הספר וגן הילדים‪ ,‬וחוללו תחושת חזקה של ציבוריות‪ .‬כמו‬
‫כן‪ ,‬הופיעו אומנים בריקודים ושירה – ממלאים בתוכן את מסיבת הפורים‪ .‬מעט פחות מזה‪ ,‬חגים‬
‫אחרים‪ ,‬מזמנים בצדם תפאורות טיפוסיות למפגשיהם הקבוצתיים והאקראיים של הדיירים‪.‬‬
‫הסתבר כי אין חברי הצוות יכולים לעשות יותר‪ ,‬פרט להצבת התפאורה והזמנת הדיירים לשתף‬
‫פעולה‪ ,‬וכי האחרונים נוטלים לעצמם זכות בלעדית להחשיב עצמם ראויים או לא ראויים‪,‬‬
‫להראות 'מתים' או 'חיים'‪.‬‬
‫אכזבתה של רכזת התרבות ניכרה מאוד כאשר נעדרו הדיירים מפעילות שארגנה עבורם‪ ,‬עם‬
‫ילדים מבית‪-‬ספר יסודי‪ ,‬הסמוך למוסד‪ .‬היא טרחה הרבה כדי שאלה יוכלו לשבת לצד אלה‪ ,‬סביב‬
‫שולחנות עבודה‪ ,‬ולגזור קישוטים לכבוד חג חנוכה‪ .‬בפעם אחרת‪ ,‬בסיומו של יום שמחת תורה‪,‬‬
‫העדיפו הדיירים לשבת ולצפות בשקט בחסידי חב"ד‪ ,‬המקפצים לקצב מוסיקה רועשת‪ ,‬וספר‬
‫‪98‬‬
‫תורה בידם‪ .‬משולהבים‪ ,‬ככל שניכר הדבר מסומק פניהם‪ ,‬לא הצליחו להוציא את הדיירים‬
‫משלוותם‪ .‬ב"שבוע הבריאות" סודרו כמה דוכנים בלובי הגדול‪ .‬בעליהם ניסו למכור מוצרי‬
‫בריאות ונוחות מיוחדים‪ .‬הדיירים לרוב הדירו רגליהם משוק הפיתויים הבלתי מפתים‪ ,‬במיוחד‬
‫כשנודע כי גם טיטולים לגברים ונשים מוצעים שם‪ .‬ביום הכיפורים מונחות קופסאות מזון על‬
‫השולחנות‪ .‬אינפורמנטים מספרים שרוב הדיירים אינם צמים‪ .‬מעניינות תגובותיהם לשאלות‬
‫בעניין צום‪ ,‬לנוכח נגישותם של הסברים חלופיים‪ ,‬הנוגעים לחילוניות או קשיים פיזיים; דיירת‬
‫אמרה שהיא לא תצום‪ ,‬בציינה‪" :‬אף אחד לא אומר לי מה לעשות"; דייר אחר אמר‪" :‬אני לא צם‬
‫…אני המפקד של עצמי…"‪ .‬לנוכח קופסאות מזון סגורות‪ ,‬הדיירים מציגים עצמם לא מצייתים‬
‫לנורמה‪ ,‬שרבים מחברי הצוות‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מחויבים לה‪ .‬מדוגמאות אלה עולה כי עצם‬
‫ההתנגדות לסמליה של תפאורה‪ ,‬מדגישה את הרצון לשליטה‪ ,‬ואי היכנעות למה שבדיעבד עלול‬
‫להיחשד כמן משחק‪ ,‬בו יש תכתיבים ושותפים חיצוניים‪ .‬לרוב‪ ,‬נוכחותם של אנשי צוות‪ ,‬ברקע של‬
‫מפגש מפעיל המאפשר בחירה‪ ,‬הקרינה‪ ,‬בדרך זו או אחרת‪ ,‬על דמותם של הדיירים‪ ,‬כחוסים‬
‫תלויים וקרובים למותם‪ .‬היא סימנה אותם – חברי צוות ‪ -‬כ"חיים"‪ ,‬דבר שמשחק‪-‬החיים של‬
‫הדיירים לא יכול לו‪ .‬לאחרונים לא נותר אלא "לשבור את הכלים"‪.‬‬
‫לא רק נוכחות חברי צוות ומעשיהם הייתה עלולה לאיים על דימויי החיים של הדיירים‪ ,‬אלא גם‬
‫נוכחותן והתנהגותן של דיירות הנחשבות "שתלטניות"‪ .‬רכזת התרבות סיפרה על "קליקה סגורה‪,‬‬
‫שלוקחת לעצמה תפקידים ציבוריים‪ ,‬ולא נותנת לאחרים להשתלב"‪ .‬תגובת הדיירים לעריצותה‬
‫של הקליקה המצומצמת‪ ,‬אך התוקפנית‪ ,‬היא כניעה והשלמה‪ ,‬גם כאשר התנהגותן פוגעת ביוזמה‬
‫או שאיפה של דייר זה או אחר‪ .‬למשל‪ ,‬דייר חדש‪ ,‬המנחה בחוג לציור‪ ,‬ביקש להציג את ציוריו שלו‬
‫בתערוכה במוסד‪ ,‬אך הן מנעו ממנו‪ .‬הוא לא הביע מחאה ישירה‪ ,‬רק סיפר זאת בהכנעה לרכזת‪.‬‬
‫רפאל‪ ,‬גם הוא הסתפק בתלונות מאחורי הקלעים‪" :‬כשנכנסתי לפה‪ ,‬אני אגיד לך‪ ,‬התחלתי לשיר‬
‫…אבל מה‪ ,‬בכל מקום יש כאלה חזקים והם לא סובלים שמישהו בא ומפריע להם‪ .‬הם בעלי‬
‫הבתים כאילו הירושה שלהם‪ .‬דיכאו אותי ועוד איך‪ .‬החזקים לא נותנים לך‪ .‬זה בא לידי ביטוי‬
‫בכל מיני צורות‪ .‬יש אנשים שיש להם אומץ ודחף ומנסים לדכא את האדם‪ ,‬שלא ירים את הראש‪.‬‬
‫יש להם פרנציפים )עקרונות( אולי זה ירושה מהעבודה שהיו להם תפקידים‪ .‬אתה מוכרח כאן‬
‫להשלים עם זה"‪ .‬בלהה‪ ,‬אינפורמנטית‪ ,‬ניסתה לספק הסבר להיעדרה של תחרות גלויה בין כלל‬
‫הדיירים לגרעין השתלטן‪" :‬יש כמה אנשים כמו חדווה"‪ ,‬הציגה את משמעות תפקידה של דיירת‪,‬‬
‫"היא מוסרת את כל כולה לחברה‪ .‬אני כל פעם נותנת לה מחמאה‪" :‬חדווה‪ ,‬זה יפה מה שאת‬
‫עשית"‪ .‬היא מיד אומרת‪" :‬תודה רבה תודה רבה‪ ,‬את היחידה‪ .‬כולם מקנאים בי"‪ .‬מה יש לקנא‬
‫בה? היא כל כך מתמסרת‪ .‬כל כך עושה"‪.‬‬
‫"את לא חושבת שמתחרים בה"? שאלתי‪.‬‬
‫"רגע אחד"‪ ,‬פקדה על תשומת הלב‪" ,‬התחרות היא מילה יותר מידי טובה‪ .‬כי מישהו לא חושב‬
‫לעשות מה שחדווה עושה‪ .‬חס וחלילה אף אחד לא מזיז את עצמו לעשות"‪.‬‬
‫כיוון שמדובר בקליקה אחת קטנה‪ ,‬ברי כי התנהגותה אינה משקפת את התנהגות הקולקטיב‪.‬‬
‫במקרה שלפנינו‪ ,‬הקליקה הקטנה מוגדרת כיוצאת דופן בביטויי התוקפנות והתחרותיות בקרב‬
‫חבריה‪ .‬ובעניין זה‪ ,‬עוד ראוי לציין‪ ,‬כי שמות חברי הקליקה ידועים‪ ,‬ומשמשים רבים מן הדיירים‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫הדיירים אינם נוטים להיאבק כדי להביא לאיזון בחלוקת התפקידים החברתיים ביניהם‪ .‬הם‬
‫כיושבים על הגדר‪ ,‬פסיביים‪ .‬הקליקה‪ ,‬כמו חברי הצוות‪ ,‬מסמלת עבור רוב הדיירים גבול לזירת‬
‫המשחק‪ ,‬בכך שהיא משעתקת דפוסי התנהגות חיצוניים‪ ,‬הנתפסים כבלתי‪-‬רלוונטיים‪ .‬יחד עם‬
‫זאת‪ ,‬ומבלי שהדבר יעמוד בסתירה‪ ,‬בהוותה תפאורה‪ ,‬הקליקה‪ ,‬זכתה לשיתוף פעולה מצד קהל‬
‫הדיירים בפעילויותיה כולן‪.‬‬
‫דפוסי התנהגות בלתי‪-‬רלוונטיים מסמלים גם דיירים "חדשים"‪ ,‬אלה הנהנים מדירות מרווחות‬
‫ואהדת צוות ההנהלה‪ ,‬ומעורבים בחיים שמחוץ למוסד‪ .‬הדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬קבוצת הרוב‪,‬‬
‫מוקיעים אותם ומתעלמים מהם‪ .‬רכזת התרבות סיפרה‪" :‬הדיירים החדשים הם כמו עולים‬
‫חדשים"‪ .‬כיוון שאין ה"חדשים" מכירים את כללי ההתנהגות‪ ,‬הם משלמים על טעויותיהם;‬
‫למשל‪ ,‬הם חושבים כי הכלל 'כל הקודם זוכה' ראוי להסדיר את מקומות הישיבה בהרצאות‪.‬‬
‫ואילו ה"וותיקים" זועמים על כך שה"חדשים" תפסו את מקומותיהם הקבועים‪ ,‬ומפריעים‬
‫בהרצאות עד שיתפנה מקומם‪ .‬הסברת פנים מאפיינת דיירים "וותיקים"‪ ,‬בינם לבין עצמם‪ ,‬אך‬
‫לא בינם ל"חדשים"‪ .‬הם מתרחקים מאלה המופיעים "לבושים בחליפות"‪ ,‬ומחזקים זה את ידו‬
‫של זה‪ ,‬כאשר המיעוט מצביע על התנהגותם כלא ראויה‪ .‬זוהי שותפות לא רק של נידונים‪ ,‬אלא‬
‫של מי הנושאים על גבם את תווית של חוסים – תווית של נישול‪.‬‬
‫תפאורות יזומות של המוסד‪ ,‬אם כן‪ ,‬קוראות תגר על תפיסות החיים של הדיירים‪ ,‬ואף יותר מכך‪,‬‬
‫עלולות לזהותם עם מי שכבר הולכים לעולמם‪ .‬קריאת תגר נושבת אף מתפאורות של דיירים‬
‫שתלטנים‪ ,‬שכן גם הן אינן קולעות לצרכים; הן חיות יותר מידי‪ .‬בהתייחס לצוות וסוג של דיירים‪,‬‬
‫שוב מועתק פנימה הדפוס ההגדרתי של זירת המשחק; בין סמלי חיים לסמלי מוות‪ ,‬מרמז על‬
‫קיומה של זירה ייחודית עד מאוד של חיות – זירת ה"כאילו"‪ ,‬או כפי שהזכרתי‪ ,‬זירת מה שהוא‬
‫"דמוי חיים"‪ .‬במה הסוחטת זיעתם או דמעתם של שחקנים‪ ,‬רווי כשרון או לא‪ ,‬אינה משמשת את‬
‫הקולקטיב‪ .‬משחק ה"כאילו" הוא עדין שבעדין‪ ,‬רופף עד מאוד בהשקעת מאמץ פיזי או רגשי‪,‬‬
‫ובכל זאת מחולל תמונות שניתן לרגע להאמין בהן‪ .‬מודל ה ‪ FLOW‬של ‪(1990) Csikszentmihalyi‬‬
‫הולם מאוד את שאיפתם של הדיירים‪ ,‬שכן‪ ,‬במודל זה משמעות הפעילות הנה החוויה‬
‫האינטנסיבית עצמה‪ .‬ה ‪ FLOW‬נחווה בצורתו האופטימלית‪ ,‬בין שעמום‪ ,‬המסמל אתגר הפחות‬
‫מיכולתו של הפועל‪ ,‬ובין חרדה‪ ,‬המסמלת אתגר ממשי למסוגלות המוגדרת על ידי העצמי‪.‬‬
‫ניתוח רדוקטיבי מעין זה‪ ,‬המחלץ ומגדיר את קבוצת השחקנים‪ ,‬מרמז על בימוי עלום בעל‬
‫דרישות בלתי שגרתיות‪ ,‬בתחום יחסי אני‪-‬אתה‪ .‬מה טיבם של היחסים הנדרשים כדי לשכנע את‬
‫השחקנים כי בין לבין קצוות חיים‪ ,‬הנחשבים איום‪ ,‬אפשר להאמין כי יש 'חיים'? אלה‪ ,‬קרוב‬
‫לוודאי‪ ,‬צריכים להוות יחסים חלקים‪ ,‬של זרימה והרמוניה‪ ,‬בלתי מחלחלת אל עצמותו הייחודית‬
‫של האינדיוידואל‪ ,‬זו הגלויה אך לו‪ .‬כפי שלא ניתן עוד להפתיע‪ ,‬אלה יחסי‪-‬משחק‪ ,‬המתרקמים‬
‫במקום בו 'חומרי החיים' נקבעים על ידי ה'צורות'‪ ,‬ולא עוד להפך‪ .‬אותם תוחם זימל בגבולות מה‬
‫שהוא מכנה ‪ .(Zimmel, 1950) SOCIABILITY‬אם נעמוד על מאפייניה של צורה חברתית זו‪ ,‬נוכל‬
‫להעריך עד כמה הם הולמים את ה‪-‬היות‪-‬יחד של הדיירים; ה ‪ SOCIABILITY‬היא צורה חברתית‬
‫נעדרת חיכוכים עם המציאות‪ ,‬באשר היא נטולת מטרות‪ ,‬אינטרסים‪ ,‬תכנים ותוצאות חיצוניים‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫כל שאיפתם של החוברים היא להצליח באותו רגע של היות‪-‬יחד‪ .‬אופייה של צורה זו נקבע על ידי‬
‫איכויות המשתתפים‪ ,‬כמו הסברת פנים‪ ,‬עידון ולבביות‪ .‬אם כן‪ ,‬ההיות‪-‬יחד אינו אפשרי ללא‬
‫צמצום ייחודיותו של הפרט‪ .‬כיוון שאין מקום לבטא אינטרסים אגואיסטיים חיצוניים או‬
‫מיידיים‪ ,‬על מנת להסדיר התנהגות בין היחיד לאחרים‪ ,‬לטקט יש משמעות ייחודית ביצירת‬
‫גבולות‪ .‬תכונות אובייקטיביות ייחודיות‪ ,‬המקיפות את הפרט‪ ,‬כגון עושר‪ ,‬תהילה‪ ,‬עמדה חברתית‪,‬‬
‫אינן משחקות שום תפקיד ב ‪ .SOCIABILITY‬אולי רק מעת לעת יבטאו עצמן בניואנסים חולפים‪.‬‬
‫הצגת תכונות אישיותיות ורגשות סובייקטיביים עמוקים נחשבים כחוסר טקט‪ ,‬שכן הם פועלים‬
‫נגד האינטראקציה השולטת בצורה חברתית זו‪ .‬צורת ה ‪ SOCIABILITY‬מחברת בני‪-‬אדם חסרי‬
‫מעמדות‪ ,‬בדמוקרטיה של שווים‪ ,‬לכדי עולם אידיאלי‪ ,‬בו ההנאה של היחיד כרוכה בהנאת‬
‫האחרים‪ .‬זהו עולם מלאכותי בעוד שה"כאילו" אינו שקר אם אינו מודרך על ידי תכליות‬
‫חיצוניות‪ .‬דומה כי צורה חברתית זו של ‪ ,SOCIABILITY‬על מאפייניה‪ ,‬מפרנסת יפה את תחום‬
‫הביניים הקולקטיבי של חיים ומוות; יש בה כדי שכחת עצמיות‪ ,‬וגם השגת איזון עדין בין קרבה‬
‫ומרחק רגשיים‪ ,‬המאפשרת סטטוס‪-‬קוו נסבל‪.‬‬
‫‪ 4.2.2.2.1‬סגנונות‬
‫מאפיינים של ראשית וסוף מציינים גבולותיו של משחק כמובלעת קטנה של קיום במציאות‬
‫דומיננטית אחרת‪ .‬המשחק מבטא עניין כלשהו‪ ,‬כאשר תשומת הלב מתנשאת מעל ומעבר‬
‫למתרחש בהווה‪ ,‬ומשוקעת בהווה אחר )‪ .(Huizinga, 1950‬הוא מחולל חיות ומעניק לשותפים בו‬
‫תפקידים‪ ,‬מכוח רצונם להחיות ועל אף התנאים החסרים‪ .‬בזיקה למאמרו של היידגר )‬
‫‪ ,(Heidegger,1962‬המשחק יוצר שכחת קיום‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬אחד האמצעים הבדוקים לשכחת‬
‫מציאות קיום‪ .‬השחקן מתרפק על פנטזיה משלימה‪ ,‬מתקנת את הבלתי נסבל‪ ,‬ואולי מרחיקה לכת‬
‫עוד יותר‪ ,‬בהציעה מציאות אחרת ‪ -‬של עונג‪ .‬הגדרת מצב ‪ , FLOW‬משרתת ענייננו כאן; הפעולה‬
‫והמודעות מתמזגות‪ ,‬ומפירות את הפרספקטיבה הדואלית‪ .‬הפועל נעשה מודע לפעולותיו‪ ,‬אך לא‬
‫למודעות עצמה‪ ,‬זו המתבוננת‪ .‬התמקדות בהיבט מוגבל של מציאות בעלת אפקט של הוצאת הכל‪,‬‬
‫פרט לחוויה המרכזית עצמה‪ .‬באופן זה מופרת המודעות הרגילה; הביקורתית‪ ,‬הקוגניטיבית‬
‫והצינית – מופר בעצם כל מה שעלול לפגוע באפשרות להאמין‪ .‬עם זאת‪ ,‬בשל הדיוק המתבקש‬
‫בתיאור חוויית הלכודים בלימינליות‪ ,‬כדאי לאמץ את המלצתה של מאירהוף‪ ,‬להתבונן בה פעם‬
‫נוספת‪ ,‬ולחשוד; למרות האתגר הרגשי שבמצב הלימינלי‪-‬סופני ופוטנציאל השכחה שבמשחק‪,‬‬
‫יתכן כי מתקיים יחס דיאלקטי כלשהו בין מצב ‪ FLOW‬למודעות‪ ,‬שכן האחרונה מופיעה כמצב‬
‫ביניים תמידי )‪.(Myerhoff, 1990; Turner, 1977‬‬
‫מיניי ביטויים שונים יש למשחקיות‪ ,‬המוקרנת בזירות אחדות בחיי הדיירים; בפעלם יחד‪,‬‬
‫בהיותם יחידים בספירה הציבורית‪ ,‬או יחידים בדלת אמותיהם‪ .‬היחידים‪ ,‬בינם לבין עצמם‪ ,‬מן‬
‫הסתם‪ ,‬אינם נזקקים לתפאורות שתוארו למעלה‪ .‬הם בוראים קהל דמיוני‪ ,‬אשר תכונותיו‬
‫מבהירות פי כמה‪ ,‬מדוע בנסיגה פנימה נזקקת קבוצת הדיירים‪ ,‬שמגרש המשחקים שלה "בחוץ"‪,‬‬
‫להכפיל את מעשי הגידור משחקנים לא ראויים‪ .‬הפנטזיה‪ ,‬כדרמה משחקית‪ ,‬פורטת בלא מפריע‬
‫קווים לדמותו של 'אחר החי'‪ ,‬עמו נחקרים מגוללים פרשיות‪-‬אהדה‪ .‬תפקידה האחד לרמז על‬
‫תכלית מאמצי הדיירים בסגנונות משחקיהם האחרים; בריאתו של 'אחר' לשיג ושיח קולח של‬
‫‪101‬‬
‫חיות‪ .‬תפקידה השני לגלם את גודל הסטייה של תכני המשחק מן המציאות‪ ,‬אותה מעריך דייר‬
‫אחר‪ ,‬קהלו של המפנטז‪ .‬עם שמגולם גודל הסטייה מגולמת מידת ה מ ע נ ק בצדו של הקהל‪,‬‬
‫לצורך שמירה על הגדרת מצב – המשכיותו של משחק‪ ,‬או מה שניתן לראות כהתכנסות במציאות‬
‫חיונית‪.‬‬
‫פנטזיה‪ :‬משחק על במה אחרת‬
‫הפקרה עצמית לפנטזיה ניכרה בהתנהגותם של דיירים‪ .‬חברי הצוות הטיפולי נטו לייחס את‬
‫צורות התקשורת שלהם למצבי "בלבול"‪ ,‬שאין טעם להעמיק בתוכניהם‪ .‬אך התבוננות יתרה‬
‫עשויה לגלות השתתפותם של דיירים בעולם מופלא‪ ,‬אשר לא זו בלבד שהוא מייצג את קץ הסבל‪,‬‬
‫הוא מקור להנאה‪ .‬ספרות תאורטית מלמדת כי אחת התגובות למצבי חסך היא נסיגה לעולם‬
‫פנטזיה עשיר ומפצה ) ‪ .(Beit-Hallahmi & Argyle, 1997‬ההשתהות בעולם‪ ,‬פרי דמיונם‪ ,‬רשמה על‬
‫פני הדיירים חיוך ממושך‪ ,‬ולעיתים הבעות מעניינות של מסתורין‪ ,‬ואפילו כובד אחריות לגורלו של‬
‫מישהו‪ .‬שושנה ניהלה פעם שיחה עמי‪ ,‬בנוכחותה של אחת ממכרותיה במחלקה‪ .‬היא סיפרה על‬
‫עצמה תוך שהיא מציינת עובדות בלתי נכונות‪ .‬מכרתה הנהנה בעניין‪ ,‬שאלה והעירה כאילו היא‬
‫בטוחה כי יש לדברים שחר ‪ -‬נותנת לפרטים להצטרף לסיפור‪ ,‬המדליק על שתיהן אורות סנוורים‬
‫של במה אחרת‪ .‬אני ‪,‬לעומת זאת‪ ,‬אתגרתי במכוון‪ ,‬בעת שנראתה לי מתאימה‪ ,‬את דבריה של‬
‫שושנה‪ .‬היא הרשימה אותי באופן בו ביקשה להתעלם או לתמרן‪ ,‬כדי לשמר פנטזיות של חיי‬
‫זוגיות ואהבתם העזה של ילדיה כלפיה‪.‬‬
‫חיי משפחה‬
‫שושנה‪" :‬אני אגיד לך את האמת‪ ,‬נמאס לי כאן מהחיים שלי האלה"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מה את רוצה לעשות?"‬
‫שושנה‪" :‬אני רוצה לבשל ‪ ,‬להיות עם הילדים והבעל‪ ,‬להיות בבית"‪.‬‬
‫אני‪" :‬יש לך בעל?"‬
‫שושנה‪" :‬לי יש בעל כאן‪ .‬לי יש חדר ולו יש חדר‪ .‬אנחנו לא גרים בחדר אחד‪ .‬ככה יותר נוח לגור‬
‫לבד‪ .‬אם אנחנו רוצים להיפגש אנחנו נפגשים‪ .‬אוהו‪ .‬יש לי בעל נחמד מאוד‪ .‬הוא גר למטה קצת‪.‬‬
‫קוראים לו ברוך‪ .‬הוא בחור יפה באמת ‪ .‬לא יפה כמו נחמד‪ .‬ההתנהגות שלו‪ ...‬הוא לא יודע‬
‫לצעוק‪ .‬אני אומרת לו שיצעק כמו בעלי היה‪ .‬היה לי בעל והוא מת‪ .‬זה בעל שני‪ .‬זה היה מלאך‬
‫עולמי‪ .‬אין מזל לשום דבר‪ .‬צריך מזל‪ .‬הוא היה כל כך טוב‪ .‬אני גרה פה אבל אני גרה גם שמה‬
‫)בביתה הפרטי הקודם( ‪ .‬בעלי שמה‪ .‬הילדים באים הבן הבת‪ .‬זה דירה אם רוצים להיפגש אז‬
‫נפגשים קצת…‬
‫אף פעם לא הייתי לבד…יש לי גם כן חבר‪ .‬לא בעל‪ ,‬חבר‪ .‬אם מחר הוא לא רוצה אותי 'שלום‪,‬‬
‫שושנה‪ ,‬נעים מאוד'‪ .‬כך עשיתי אתו הסכם‪ .‬מתי שהוא רוצה הוא יכול ללכת‪ ,‬ומתי שאני רוצה אני‬
‫יכולה ללכת‪ .‬לי יש דירה ולו יש דירה‪.‬‬
‫אני‪" :‬אבל לא ראיתי אותך עם מישהו פה"‪.‬‬
‫שושנה‪" :‬הוא תמיד לא בא…"‪.‬‬
‫אני‪" :‬לא ראיתי אותך אתו אף פעם…‪.‬אני פה כבר כמה חודשים"‪.‬‬
‫שושנה‪" :‬גם אני לא ראיתי אותך פה…‪".‬‬
‫‪102‬‬
‫בפגישה אחרת‪ ,‬ישבה שושנה לבד במסדרון המחלקה‪ .‬התיישבתי לידה‪.‬‬
‫שושנה‪" :‬לא מכרתי את הדברים או את הדירה שלי‪ .‬שום דבר לא מכרתי‪ .‬אני לא יודעת שום דבר‬
‫)על התשלום לבית אבות( זו הבת שלי מטפלת בכל‪ .‬הילדים שלי אומרים שהם היו נותנים את‬
‫החיים שלהם בשבילי‪ .‬יותר מידי אפילו"‪.‬‬
‫אני‪" :‬הם באים לבקר?"‬
‫שושנה‪" :‬איך את חושבת? הם מצלצלים לי כל שעתיים‪ ,‬הם מצלצלים‪' ,‬אמא איך את מרגישה?'‬
‫אני אומרת‪' ,‬תעזבו‪ ,‬אל תדאגו…תעשו את העבודה שלכם'‪' .‬אמא‪ ,‬מה את אומרת? אנחנו יכולים‬
‫לעזוב אותך?' הבת שלי אומרת שהם יושבים בערב ואם יש משהו מעניין זה האמא‪ .‬בחיי‪ .‬הם‬
‫שואלים איך אני מרגישה‪ ,‬מה כואב לי‪ ,‬מה הייתי רוצה שיהיה לי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אין להם משהו אחר מעניין?"‬
‫שושנה‪" :‬לא‪ ,‬הם לא מחפשים‪ .‬הם שואלים אותי איזה שמלה חדשה לחג אני רוצה‪ ,‬איפה נעשה‬
‫את החג איפה נהיה‪..‬איפה יש ילדים כאלה?! אני לא רואה שיש לאחרים ככה…שבת תשאל את‬
‫אמא שלה איזה שמלה לקנות לה לחג"‪.‬‬
‫ה 'אחר'‪ ,‬המיוצג בילדיה של שושנה‪ ,‬כמו גם בן זוגה המדומה‪ ,‬בעל יחס של אהבה כלפיה‪ ,‬ובעל‬
‫נכסים אישיים‪ ,‬המרעיפים על דמותה‪ .‬ראיתיה לבושה בשמלות פשוטות‪ ,‬שערה סתור‪ ,‬ופעמים אף‬
‫הדיפה ריח שתן חריף‪ .‬פעם אחת הזדעקה על דבר אבדה‪ ,‬מתאמצת להבקיע את חומת פקודתן של‬
‫האחיות ולהיכנס לחדרה‪ .‬אך מרגע שישבה עם מכרותיה המזדמנות‪ ,‬הרהיבה לשתפן במה שאינו‬
‫קיים‪ ,‬כי אם רק בדמיונותיה‪ ,‬והן בצדן לא סתרו את דבריה‪ .‬כשלא היו מדברות ביניהן‪ ,‬על פי רוב‬
‫ישבו הנשים במרחק זו מזו בלובי של המחלקה‪ ,‬בוהות‪ ,‬או מתבוננות בכל תנועה של אחרים‪ .‬אחת‬
‫המכרות‪ ,‬במצב זה‪ ,‬נהגה לשאת עיניה למעלה‪ ,‬להמהם ובקול בוכים ילדותי‪ ,‬המעיד על איזה‬
‫סבל‪ ,‬לקרוא‪" :‬אמאל'ה…אמאל'ה"‪ .‬בהצטרפה אל שושנה‪ ,‬בבת אחת הייתה מתחלפת תמונת‬
‫החולשה של שתיהן; רגל על רגל‪ ,‬ישבו והקיפו אחד מן השולחנות‪ ,‬בגינונים ובחינניות‪ ,‬כאילו זה‬
‫עתה נפגשו בבית קפה‪ .‬לשמע הסיפורים הן שמרו על טקט‪ ,‬מבלי שייטלו על עצמן אחריות לאיזו‬
‫אמת או דאגה להתבדל‪.‬‬
‫סיפור ה"אכלן"‪ ,‬אותו גוללה מירה‪ ,‬דיירת "עצמאית"‪ ,‬הפתיע במהלכה של שיחה עמי‪ .‬היא‬
‫הצביעה חליפות על חפצים ואזורים בדירתה הקטנה‪ ,‬ממחישה כל צעד ושעל‪ ,‬בתנועות הדמיוניות‬
‫של 'אחר' אנונימי‪ ,‬וחשפה משחק תפקידים רווי מתח‪.‬‬
‫אכלן‬
‫מירה‪" :‬יש לי אחד שאוכל אצלי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מה זאת אומרת?"‬
‫מירה‪" :‬מה זאת אומרת שאוכל אצלי? שאוכל אצלי זה ככה… הוא בא הביתה וזה כבר היה כמה‬
‫ימים ששמתי לב…אז כל יום אני רואה שחסר לי משהו במקרר…‪ .‬אני לא פוחדת‪ .‬כי אילו הייתי‬
‫פוחדת הייתי עוזבת‪ .‬אני באה הביתה אני רואה שעל השיש עומדים כוס‪ ,‬צלחת‪ ,‬כפית ועוד איזה‬
‫משהו…הוא השאיר לי עוד‪ .‬לא די שהוא לוקח לו אוכל…אמרתי את זה לרן )בנה(‪ .‬אילו הייתי‬
‫רואה אותו‪ ,‬אז הייתי הולכת למשטרה ואני יודעת מה שאני מחפשת‪ .‬שם יש אלבומים ויש שם‬
‫‪103‬‬
‫את כל התמונות של האנשים ההגונים במרכאות‪ .‬איזה סימן יש לי‪ .‬אני אף פעם לא ראיתי אותו‪.‬‬
‫ואם אני בבית הוא אף פעם לא יבוא‪ .‬הבן שלי‪ ,‬שיהיה בריא‪ ,‬הוא מכיר את קצין הביטחון שבבית‬
‫האבות‪ .‬אז זה אומר שלא יכולים להיכנס הביתה‪ .‬והבן אומר "מה יש לך…אולי הוא בן אדם שבא‬
‫לאכול אז אולי את עושה מצווה" )צוחקת(…כן אני עושה מצווה גדולה‪ ,‬רחצתי את כל הצלחות‬
‫וכל ה…אז זהו‪ ,‬האכלן הזה השארתי לו פתק‪" :‬כאן לא מסעדה אם בחרת למלא את כרסך דווקא‬
‫אצלי אז אני יכולה להמליץ לך על מסעדות הרבה יותר טובות‪ .‬בתודה" את שמי אני לא צריכה‬
‫להזכיר…‪" .‬ואני מקווה שתיקח את זה לתשומת לבך"‪ .‬הוא המשיך לאכול‪ .‬זה היה מונח על‬
‫השיש חודשיים‪-‬שלושה‪ .‬שיצאו לו העינים שכל יום שהוא אוכל…"‬
‫אני‪" :‬אז את מניחה שהאכלן הוא גבר?"‬
‫מירה‪" :‬כן"‬
‫אני‪" :‬למה?"‬
‫מירה‪" :‬מפני שאישה לא…היא בלי ספק הייתה רוחצת את שניים וחצי הכלים האלה‪ .‬את רואה‬
‫פה על השטיח פסים שחורים לאורך ולרוחב? זה הוא עשה"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מי?"‬
‫מירה‪" :‬האכלן‪ .‬הוא שרטט‪ ,‬מה אני יודעת איך הוא עשה… כן‪ ,‬הוא שרטט‪ .‬ואני רוצה להראות לך‬
‫משהו )היא קמה אל עבר הארונית‪ ,‬מצביעה על הפסים על העץ( תראי‪ ,‬זה החיה הזאת‪ ,‬תסתכלי‬
‫הנה הזנב‪ ,‬הנה הטוסיק‪ .‬אני מנגבת את זה עם רטוב אז זה איבד את ה…פה יש דג למשל )מצביעה‬
‫על צורה דמיונית אחרת( אני חושבת שהאכלן הזה קישט לי את הבית‪ .‬למרות שהיה זמן‬
‫שקיבלתי פרחים‪ .‬הוא עמד ותלש את העלים והשאיר לי קצת עלים לנחמה"‪.‬‬
‫"אז תראי‪ ,‬הוא חושב שאני אישה עובדת‪ .‬המוסד בו אני חיה…אם אני בבית‪ ,‬הוא לא תדרוך כף‬
‫רגלו כאן‪ .‬רק כשאני לא נמצאת‪ .‬אני לא חושבת שהוא פוחד ממני מפני שהוא בטח יותר חזק‬
‫ממני‪ .‬אחרי הכל הוא לא לוקח ממני דברים‪ .‬תראי‪ ,‬אפשר לקחת את השטיחים )היקרים שיש לה(‬
‫וגם לא הייתי יודעת…לא נראה לי שהוא רוצה להרגיז אותי או לגזול ממני…כי את רואה שאני‬
‫מדליקה חשמל מפני… חשבתי יותר טוב שיש אורות שיחשבו גם במקלחת השארתי אור…כדי‬
‫שיחשוב שמישהי בבית‪ .‬ביקשו במשטרה לעשות דבר כזה‪ .‬יודעים שזה משפיע‪" .‬‬
‫שעה ארוכה עסקה מירה בתיאור ה"אכלן"‪ ,‬המבקרה מידי יום‪ ,‬ומותיר סימנים‪ .‬הסיפור ערוך כך‬
‫שיש בו סדר והיגיון כלשהו‪ .‬אמונתה כי הדמות מופיעה רק בזמן שאינה בדירה מנציחה את‬
‫היותה עצמה בעלת תפקיד‪-‬משלים לדמות זו‪ .‬היא‪ ,‬המארחת‪ ,‬מנסה בכל מאודה להתגונן מפני‬
‫דמות פולשנית‪ ,‬לא מסוכנת במיוחד‪ ,‬ואף מתחשבת‪ .‬בזמן שתיארה את מהלכיו המתוחכמים של‬
‫ה"אכלן" ואת תגובותיה היעילות‪ ,‬פניה קרנו במאור מיוחד‪ .‬היא חייכה והייתה מרוצה מהאופן בו‬
‫שלטה באינטראקציה עמו‪ .‬הייתה זו פנטזיה על יחסי‪-‬גומלין‪ ,‬בה יש מי שנזקק לה וחושש‬
‫מנוכחותה‪ ,‬ובה יש משמעות לאופן בו הפעילה דברים מסוימים בדירתה‪ ,‬כמו הדלקת האור‪,‬‬
‫והתריסים הנשארים פתוחים או סגורים‪ .‬הופעתו המתמידה של ה"אכלן" הקנתה לכל אחד‬
‫מחפציה חיות‪ ,‬שכן‪ ,‬היה‪-‬לא היה‪ ,‬בידו לשנות את החפץ או לגנוב אותו‪ .‬כך נדרשה‪ ,‬גם לא נדרשה‪,‬‬
‫לפיקוח תמידי לפרטי פרטים‪ ,‬ונהנתה מתחושת כבוד‪ ,‬בעלות וערך‪ .‬כמו שושנה‪ ,‬ידעה מירה‬
‫לתמרן‪ ,‬ולצקת הסברים‪ ,‬כל אמת שאתגרתי את סיפורה‪ .‬שתי הדיירות שלטו במשחקי דמיון‪,‬‬
‫בהם קל להיות עם 'אחר' מיטיב‪ ,‬אוהב‪ ,‬צייתן ושומר מרחק‪ .‬עמו ניתן לבסס יחסים מתמשכים‬
‫‪104‬‬
‫ושקטים של כבוד הדדי‪ .‬ה 'אחר' מגלם דמות הפוכה לדמות חבר צוות‪ ,‬הנתפס כבעל כוח ומשפיל‪.‬‬
‫קפלן )‪ (Kaplan,1964‬מייחס נטייה מעין זו של חולי‪-‬נפש לעצב מציאות ככל העולה על רוחם ‪ -‬למצב‬
‫תסכול קיצוני‪ .‬וולאס )‪ (Wallace,1956‬סובר כי הפנטזיה‪ ,‬הנתפסת ביזארית‪ ,‬היא בבחינת‬
‫"סינתיזה‪-‬מחדש בצורת מבוך"‪ ,‬כדרך להשיג מערכת דמוית‪-‬תרבות של משמעות‪ .‬בפנטזיה היחיד‬
‫מוצא עצמו ביחסים חברתיים חיוביים עם אחרים‪.‬‬
‫דומה כי קווים בדמות 'אחר' זו מסופרים לדיירים אחרים בספירה הציבורית‪ ,‬ומתוחזקים על‬
‫ידם‪ .‬פנטזיות מעין אלה הם מנת חלקם של דיירים רבים‪ .‬מצאתי כי הם משתפים אלה את אלה‬
‫בקטעים לא ברורים של סיפורים‪ ,‬שהמרכיב הבדיוני ניכר בהם‪ .‬ולעיתים משחקו של האחד נאחז‬
‫בחוזקה בסימני הנהונו של האחר‪ ,‬מתעצם והולך לכדי סיפור ססגוני של הירואיות‪-‬עצמית‪ .‬הדייר‬
‫ה 'אחר' מהווה תפאורה מעודדת למשחקו של הלה בדמויות של חיים‪ .‬משחק ה'חיים' העצמי‪ ,‬לא‬
‫מאותגר ולא נדרש לזהירות והמצאה מחדש‪ ,‬מכוח הנתינה של המקשיב‪ ,‬השומר על טאקט )‬
‫‪.(Goffman,1961‬‬
‫שני דיירים מכרים‪ ,‬גבר ואישה‪ ,‬ישבו בשעת צוהריים שקטה בלובי הריק‪ .‬הם ישבו זה לצד זו‬
‫ועיניהם אחוזות בדמויות ילד וילדה קטנים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬ילדיהם של מבקרים‪ .‬הללו נהנו מן‬
‫הגילוי כי שתי דלתות הזכוכית נפתחות אוטומטית בהתקרבם אליהן‪ .‬מרגע זה יצאו ונכנסו‬
‫בדלתות ללא הרף‪ ,‬תוך שהם זוממים כל העת כיצד להערים עליהן‪ .‬הדייר פתח מבלי להביט‬
‫במכרתו‪ ,‬בטוח שהיא טרודה כמותו בעניין הקטנים‪ ,‬ותאר את חששו לשלומם‪ .‬היא מיד הצטרפה‬
‫לדבריו מבטאה את הסכמתה‪ .‬עוד כמה רגעים חלפו בשתיקה עד שהביע הדייר משהו על‬
‫משאלותיו של הילד‪ ,‬מנחש קדימה ואחורה בפרטים של כעין אגדת ילדים‪ .‬בקבלה קצה חוט‬
‫לידיה‪ ,‬המשיכה הדיירת מאותו מקום והוסיפה עוד מן ההשערות שלה‪ .‬אחר כך הזכירה את הוריו‬
‫של הילד שלא נראו בסביבה‪ ,‬ופתחה כיוון חדש ב"מעניין איפה הם גרים"‪ .‬כך‪ ,‬ישבו שני הדיירים‬
‫והשתעשעו בפנטזיה משותפת על דמות הילד המשחק ועולמו‪ ,‬מופרדים בעצמם מן העולם‪ ,‬אך‬
‫בטוחים זה אצל זו‪ .‬לא הייתה זו אפיזודה של שעמום‪ ,‬גם לא היה בה שמץ קדחתני של‬
‫אקטואליה‪ .‬אך היה בה עינוג קל של מי שהפקירו את כללי האמת‪.‬‬
‫חוויות אפיזודיות מעין זו התרקמו בשפע ובצורה ספונטנית בחיי היומיום של הדיירים‪ .‬הן גילמו‬
‫עד כמה הם נאמנים על עצמם לחבור לבריאתן של מטרות קטנות מרגע לרגע‪ ,‬כל כמה שהן‬
‫דמיוניות‪.‬‬
‫התעלמות‪ :‬משחק מול מראה‬
‫סגנון זה של משחק והבאים אחריו‪ ,‬מזמנים מפגשים בין‪-‬אישיים וחברתיים‪ ,‬בהם דיירים‬
‫מייצגים 'אחר חי'‪ .‬בשל כך‪ ,‬ראוי שנקשר בין שני מושגים‪ ,‬שהוזכרו למעלה‪SOCIABILITY :‬ו‬
‫‪ .FLOW‬יש מן המשותף בין ה 'צורה החברתית' ו 'חוויית המשחק'; שתי אלה מצביעות על היעדר‬
‫צורך במטרות ותגמולים מחוץ לעצמן‪ .‬במציאות חייהם המנושלת של הדיירים‪ ,‬היבט זה מכריע‬
‫בעיצוב אופי יחסיהם החברתיים‪ ,‬ובכללם‪ ,‬המשחק – המשקף עמדה חברתית‪-‬נפשית כלפי המוות‪.‬‬
‫‪105‬‬
‫מות העצמי מקדם צורה משחקית‪ ,‬המאופיינת ב"אובדן אגו" )‪ ,(Csikszentmihalyi,1990‬או ניתן‬
‫לראותו כמקביל לויתור על הבעה של אינטרסים ותכונות אישיות‪ ,‬כפי שלמדנו מזימל‪ .‬על רקע‬
‫זה‪ ,‬ברצוני לטעון כי הצורה המשחקית‪ ,‬השלטת באינטראקציות דיירים‪ ,‬צופנת בחובה "חווית‪-‬‬
‫יחדיו"‪ ,‬הקרובה ל'סולידריות'‪ .‬על מנת לבסס זאת‪ ,‬אביא מפרשנותו של טרנר )‪(Turner,1982, p. 57‬‬
‫למצב ה ‪ ,FLOW‬ממנה נגזרת המסקנה כי ‪ COMMUNITAS‬זו צורה חברתית‪ ,‬בה קולקטיב מצוי‬
‫במצב זה‪ " :‬ה"עצמי"‪ ,‬אשר באורח נורמלי "שובר" בין פעולותיו של היחיד ואלו של ה'אחר'‪,‬‬
‫פשוט הופך לא‪-‬רלוונטי – הפועל משוקע ב‪… FLOW‬אין צורך בעצמי כדי ל"התמקח" על מה‬
‫שצריך או לא צריך להיעשות…המציאות נוטה להיות מפושטת‪ ,‬עד לנקודה בה היא מובנת‪,‬‬
‫מוגדרת ומנוהלת…מודעות מנטלית אכן גוברת‪ ,‬אך השפעתה המלאה נשברת; הסוג המיוחד של‬
‫מודעות של העצמי אובד…ה ‪ FLOW‬פורץ החוצה כלפי הטבע ובני‪-‬אדם אחרים‪ ,‬במה ש‬
‫‪ Csikszentmihalyi‬מכנה‪" :‬אינטואיציות של אחדות‪ ,‬סולידריות‪ ,‬מלאות וקבלה""‪.‬‬
‫שתי תמונות‪-‬תפקיד‪ ,‬עשויות כמה אפיזודות‪ ,‬יוצגו בזו אחר זו‪ .‬הראשונה‪ ,‬עוסקת במשחקו של‬
‫חזי – דייר המשמש בעיני עצמו כאחראי בית הכנסת‪ .‬השניה‪ ,‬מתארת שתי ספרניות בעיני עצמן‪,‬‬
‫בשעה שהן משחקות את תפקידן‪ .‬שלא כסיפור הפנטזיה‪ ,‬בו ניתן לזהות כי העובדות מוטעות‪,‬‬
‫טענת משחק‪-‬של‪-‬תפקיד זוכה לחיזוק‪ ,‬שכן ידוע שהדיירים הללו טוענים לשאת בתפקידים‬
‫בשירותו היומיומי של קולקטיב‪ .‬נשים ליבנו לכך כי הם ממלאים תפקיד במשחק מול מראה של‬
‫עצמם‪ .‬משחק ציבורי מן הסוג הזה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬דורש צורות של התעלמות‪ ,‬בצדם של דיירים‬
‫שחקנים אחרים‪ ,‬במערך 'אני‪-‬אחר' של חיות‪.‬‬
‫אחראי בית הכנסת‬
‫ידוע לכל שאין בבית הכנסת מניין‪ .‬לעיתים נדירות במהלך תקופת המחקר נמצא מניין‪ ,‬וגם אז רק‬
‫לאחר יגיעת חיפוש רבה‪ .‬בימות החול כמעט ואין נפש הפוקדת את בית הכנסת‪ .‬ובימי שישי ושבת‬
‫מופיעים שני אורחים מבוגרים‪ ,‬הגרים בסמוך לבית האבות‪ ,‬ומלבדם כשלושה דיירים‪ ,‬בהם אישה‬
‫או שתי נשים‪ .‬כך‪ ,‬פעמים‪ ,‬מבין המתפללים הגברים‪ ,‬חזי מוצא עצמו יחיד מדיירי המוסד‪ .‬אף על‬
‫פי שבית הכנסת אינו מקום המתפרנס מהופעת הדיירים‪ ,‬חזי הוא בעל תפקיד‪.‬‬
‫שעת בין הערביים של יום שישי‪ .‬חזי כבר פתח את דלת בית הכנסת‪ ,‬שעתיים לפני בוא‬
‫המתפללים‪ .‬כעת הוא עומד שם מצפה לבאים‪ ,‬ובינתיים כותב על שלט הדלת את שעות כניסת‬
‫השבת ויציאתה‪ .‬שלושת הדיירים שעברו את הסף‪ ,‬לא נתנו בשלט זה ולו מבט אחד‪ .‬יושבים‬
‫בשקט‪ ,‬אישה אחת ושני השכנים למוסד‪ .‬הם ממתינים תוך כחכוחי גרון והצצה אדישה בעלוני‬
‫פרשת השבוע שחזי חילק להם‪ .‬חזי נפנה לארון ברזל ופותח במפתח‪ ,‬הנתון רק בידו‪ .‬הוא מחטט‬
‫שעה ארוכה בין המדפים המוסתרים‪ ,‬מוציא בקבוק יין‪ ,‬ומחזיר אותו ותוחב גם כמה חפצים‬
‫קטנים ושקיות לכיסו הגדול‪ .‬על פניו רשומה ארשת של כובד ראש‪ ,‬של מי שמתעסק בעניינים‬
‫חשובים‪ .‬הוא מודיע‪" :‬נחכה עוד כמה רגעים…"‪ .‬כשמונה דיירים גברים נפטרו בשנה האחרונה‪,‬‬
‫וזו הסיבה מדוע 'אין מניין'‪ ,‬כך חוזר הוא ומשנן כמעט מידי שישי‪ ,‬והם מקשיבים לו ומעירים‬
‫משהו‪ .‬הרגעים שהשהה חזי כבר מזמן הצטרפו לרבע שעה‪ .‬הוא מתנער ממקומו‪ ,‬מוסר סידור‬
‫לאישה היחידה‪ ,‬ולוקח לעצמו סידור אחר‪ ,‬ומכריז על "תפילת יחיד"‪ .‬כולם עומדים ויושבים‬
‫חליפות בדממה ממושכת‪ ,‬קול מלמולם של הגברים נשמע הססני ומקוטע ‪" .‬כל אחד צריך לראות‬
‫‪106‬‬
‫עצמו כאילו הוא עשירי למניין"‪ ,‬מתריס חזי בעלותנו מבית הכנסת ללובי‪ ,‬שם ילחץ ידיים ויאמר‬
‫לכמה ממכריו "שבת שלום"‪ .‬פעמיים כבר סיפר לי כי בימי שני וחמישי עולים לתורה‪ ,‬ואז ישנו‬
‫מניין‪ .‬אוכל לצפות בכך אם אופיע בבית האבות בשש בבוקר‪ ,‬הבטיח‪ .‬אך אחד הדיירים‪ ,‬שמע‬
‫והכחיש ביני ובינו את המידע הזה; גם בימי העלייה לתורה אין מניין‪.‬‬
‫בערב חג סוכות חזי הודיע ל"מטבח" שהמתפללים יאחרו לארוחת הערב בחצי שעה‪" ,‬שייקחו את‬
‫זה בחשבון"‪ .‬עלינו מבית הכנסת והצטופפנו שלושה דיירים ואני בסוכה‪ ,‬קטנה מהכיל‪ .‬חזי סיפר‬
‫כי כבר קנה שני אתרוגים‪ ,‬אחד לנשים ואחד לגברים למצווה‪ .‬רוטן על בדידותו במערכת הסמלים‪,‬‬
‫ציין כי מאחר ואין מתפללים‪ ,‬בהחלט אפשר היה לאכול יותר מוקדם‪ ,‬כי תפילת היחיד לא‬
‫התארכה‪.‬‬
‫ביום אחרון לחג חנוכה‪ ,‬עמד חזי להדליק נרות בחנוכיית בית הכנסת‪ .‬באותה עת שהה שם עוד‬
‫מתפלל אחד‪ ,‬האורח הקבוע‪ .‬חזי הסביר בקול רם‪" :‬חנוכייה מדליקים בבוקר ובערב‪ .‬בבוקר בלי‬
‫ברכה ובערב עם ברכה"‪ .‬לאחר שהיטיב נר אחרון‪ ,‬אמר‪" :‬שנזכה לשנה הבאה‪ .‬עכשיו נעשה‬
‫ברכה"‪ ,‬ואז בירך בניגון רם מאוד‪ ,‬בשבילו ובשביל האורח ובשבילי‪ .‬לאחר הברכה לחצנו ידים‪.‬‬
‫חזי פנה מיד לארון העומד בפינה‪ ,‬הוציא פטיש ומסמרים והחל מקים רעש גדול בדפיקותיו על‬
‫הקיר‪ .‬הוא ביקש לתלות משהו‪ .‬הוא סיפר‪ ,‬בסיפוק של בעל תפקיד‪ ,‬כי הגיע מוקדם היום בשביל‬
‫נר אחרון‪" :‬הייתי צריך לנקות את החנוכייה מכל הנרות"‪.‬‬
‫נודע כי נכדו של חזי נהרג אמש בתאונת דרכים‪ .‬ראיתי את חזי עומד ליד דלפק המודיעין בלובי‪,‬‬
‫נשען מלוא כובדו שעה ארוכה ומניח לאחת המטפלות לדבר דברים של השתתפות בצער‪ .‬עיניו היו‬
‫אדומות מבכי ופניו נפולות מאוד‪ .‬לאחר זמן ניעור ממקומו והודיע למטפלת בקולו האופייני כי‬
‫הוא יורד לבית הכנסת כדי "לעשות כמה סידורים"‪ .‬הוא עזב בצעדים נחושים‪ ,‬כאילו נזכר בגודל‬
‫האחריות המוטלת על כתפיו‪ ,‬ואולי כדי להסתופף מפני מוות מבפנים ומבחוץ בבועה של קדושה‪,‬‬
‫אותה הוא שוקד לטפח‪ .‬פעם אמר לי‪ ,‬לאחר שתיאר את נדודי השינה בלילה ואת הצרות הקשות‬
‫המתרגשות עליו‪ " ,‬בית הכנסת כמו מכולת‪ ,‬כן באים אנשים‪ ,‬לא באים אנשים‪ ,‬אני פותח"‪.‬‬
‫ספרניות‬
‫ה"ספרייה" בתקופת השיפוצים היוותה למעשה שני חדרים צמודים‪ ,‬באחת הקומות הישנות‪.‬‬
‫בהם עמדו קרטונים ומדפים מאובקים מלאים בספרים‪ .‬בחדר אחד ישבו שתי ספרניות‪-‬דיירות‪,‬‬
‫מאחורי שני שולחנות כתיבה‪ .‬האחת רשמה פרטים על כרטיסיות‪-‬השאלה ישנות‪ .‬השניה הדביקה‬
‫ספרים קרועים ותיקנה אותם‪ .‬זו השניה נחשבה 'ספרנית אחראית'‪.‬‬
‫הראשונה‪ " :‬אני לא מבינה למה אנחנו צריכות לעבוד בחול המועד‪ .‬ממתי עובדים בחול המועד?"‪.‬‬
‫השניה הרעימה בקולה‪" :‬מה את מתלוננת‪ ,‬בשנה שעברה עבדנו בכל חול מועד‪ ,‬חוץ מפסח‪ ,‬כי‬
‫בפסח יש חמץ"‪.‬‬
‫הראשונה‪" :‬לא נכון"‪.‬‬
‫השניה‪" :‬את והספרנית‪ ,‬מה שמה‪ ,‬לא פתחתם את הספרייה גם ביום שלישי שעבר בגלל חול‬
‫המועד‪ .‬מה זה צריך להיות?! אי אפשר להשאיר את האנשים שבועיים ללא ספר!"‬
‫הראשונה‪" :‬בשנה שעברה לא פתחנו את הספרייה"‪.‬‬
‫השניה‪ ":‬טוב‪ ,‬בשנה שעברה היינו צעירים בשנה"‪.‬‬
‫כיוון שבאותה עת התגוררתי בבית האבות‪ ,‬ביקשתי מהאחראית רשות להשאיל ספרים‪ .‬בתחילה‬
‫היא השיבה בשלילה נחרצת‪ .‬שתקתי‪ .‬לאחר זמן החליטה כי תיתן לי מן הספרים הישנים‬
‫‪107‬‬
‫הארוזים בקרטונים בחדר הסמוך‪ .‬עברנו לחדר הסמוך‪ ,‬כשהיא מדדה באיטיות רבה עם הליכונה‬
‫ומתעקשת לפתוח לבדה את הדלת‪ .‬התיישבתי על כסא ונברתי בין הספרים‪ .‬באותה העת היא‬
‫התיישבה מולי אל שולחן כתיבה‪ ,‬נטלה עט והחלה מקשקשת על כרטיסיות השאלה ישנות‬
‫במיוחד שמצאה‪ ,‬כאילו פוסלת אותן‪ .‬היא סיפרה לי כי היא מוותיקי המוסד; כבר עשרים שנה‬
‫חיה בו‪ .‬הכרטיסיות בידה היו משנת ‪ 1976‬ו‪ .-1978‬אופן התבוננותה בכרטיסיות ריתק אותי‪ .‬היא‬
‫זיהתה את שמות האנשים‪ ,‬דיירים שנפטרו‪ .‬היא הסתכלה בשקט שעה ארוכה בכרטיסיות‬
‫שבידיה כאילו היא מתבוננת באנשים עצמם‪ .‬היא הפכה להיות שקטה ומכונסת בעצמה‪ .‬היא לא‬
‫טרחה לרשום את הספרים שלקחתי‪ .‬בקושי נפנתה להשיב כשנפרדתי ממנה לשלום‪.‬‬
‫לנוכח קיומו של עולם אוטונומי וא‪-‬קונטקסטואלי בביצוע התפקידים‪ ,‬סביר לטעון‪ ,‬בעקבות‬
‫גרטהוף )‪ ,(1970‬כי ה 'אחראי על בית הכנסת' וה 'ספרנית אחראית'‪ ,‬הן שתי דמויות סמליות )‬
‫‪ .(SYMBOLIC TYPES‬דמויות אלה אינן תלויות במשא ומתן חברתי‪ ,‬אך נזקקות להתעלמות בצד‬
‫המבצעים‪ ,‬ושמירה על טקט בצד קהלם‪ .‬המבצעים מופיעים כמעמידי פנים לא מתמידות‪ ,‬נוכחים‬
‫לא נוכחים‪ ,‬בחוסר הרלוונטיות של התפקיד שהם נוטלים על עצמם‪ .‬ואילו קהלם המועט‪ ,‬בדמות‬
‫מתפללים או ספרנית אחרת‪ ,‬נענה לאותה הגדרת מצב‪ .‬יש בכך‪ ,‬כפי שהוזכר‪ ,‬מצב ‪ ,FLOW‬המצוי‬
‫ביחס דיאלקטי עם המודעות המתבוננת של השחקן‪ .‬הדמות הסמלית פועלת במבודד‪ ,‬והעולם‬
‫הוא עולמה‪ .‬היא עומדת מחוץ לזמן‪ ,‬ולכן‪ ,‬מחוץ לשינוי‪ .‬אפשר לראות בכך "אסטרטגיית לימבו"‪,‬‬
‫אשר בכוחה לעמעם חרדה‪ ,‬במיוחד לאור התוודעות בלתי נמנעת‪" ,‬מתוקף התפקיד"‪ ,‬לחסרונם‬
‫של דיירים מוכרים‪ .‬באשר לתוכנה של הוויית לימבו זו‪ ,‬הדמויות הסמליות‪ ,‬הן פועלים‪-‬חיים‪,‬‬
‫החווים‪ ,‬תוך מיזוג מושלם עם משחקם‪ ,‬את דחיפותה של עשייה בעלת גוון מוסרי‪ .‬מוסריות זו‪,‬‬
‫שמקומה לא יכירנה עוד‪ ,‬הנה בעלת קול פנימי האומר "למען אחרים"‪ .‬בחיקוי‪ ,‬שהוא משחק‬
‫דרמתי‪ ,‬טוען ‪) Csikszentmihaly‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(73‬בני‪-‬אדם חווים עצמם יותר ממי שהם באמת‪.‬‬
‫התעלמות‪ :‬משחקי "תוצרת"‬
‫"חוגים" בבית האבות‪ ,‬הם זירה בה דיירים עסוקים ביצירה‪ .‬מבין החוגים האלה‪ ,‬חוג ציור‪ ,‬חוג‬
‫קרמיקה‪ ,‬וחוג מלאכה‪ ,‬הידוע בשם "תעסוקה"‪ .‬שמו של החוג האחרון מרמז על מהותו; מתקיים‬
‫מפגש של יצירה אינסופית‪ ,‬שכל מטרתה היא בקיום התהליך הפעלתני – להעסיק‪ .‬דיירות‪ ,‬על פי‬
‫רוב‪ ,‬מגיעות לחדר המיועד מידי בוקר‪ ,‬ועוסקות כל אחת בסוג מלאכה‪ :‬תפירה‪ ,‬רקמה‪ ,‬סריגה‪,‬‬
‫ועוד מיני אומנויות שתוצאתן תמונות‪ ,‬מפות‪ ,‬וחפצי נוי‪ .‬אלו ואחרים הם "תוצרים" של עבודה‪,‬‬
‫בגינם נוצרת הדמיה של משחק‪ ,‬המקנה לפועלים במפגש "פנים"‪ ,‬יאמר גופמן‪ ,‬של חשיבות‬
‫עצמית‪ .‬בחוג ה"תעסוקה" ראיינתי כמה דיירות בזמן עשייה‪ ,‬בעניין זה ממש‪ .‬התייחסויותיהן‬
‫הכנות מגלות כי השלימו עם מצב‪ ,‬בו מסגרת עבודתן המאומצת אינה תואמת את מבנה התשלום‬
‫המוכר בחברה )‪ ,(Goffman,1961‬וכי עבודה זו היא מפלט‪.‬‬
‫‪108‬‬
‫עבודה‬
‫"אתן משקיעות עבודה בדברים שאתן יוצרות‪ .‬אתן משקיעות מעצמכן…ואחר כך להשאיר את זה‬
‫לבזאר של המוסד‪ ,‬איך אתן מרגישות עם זה?"‬
‫דיירת א'‪" :‬אבל אין גבול…‪".‬‬
‫דיירת ב'‪" :‬אני לוקחת עבודה שלי מפה‪ ,‬אבל יש לזה גבול"‪.‬‬
‫אני‪" :‬זאת אומרת שאתן עושות יותר ממה שצריך"‪.‬‬
‫דיירת ב'‪" :‬נכון"‪.‬‬
‫אני‪" :‬זה לא כואב להשאיר את זה?"‬
‫דיירת א'‪" :‬תראי‪ ,‬אם את עובדת למטרה‪ ,‬אז את עושה את המטרה‪ .‬אם את עובדת לא בשביל‬
‫מטרה…"‬
‫דיירת ב'‪" :‬המטרה היא לשבת‪ .‬אנחנו מתעסקים…"‬
‫דיירת נוספת‪" :‬שנהיה עצלנים כל היום בחדר?"‬
‫אני‪" :‬אתן מרוויחות רק את זה שהייתן עסוקות‪ ,‬אבל לא מרוויחות כסף…"‬
‫הדיירות‪" :‬לא‪ ,‬לא…"‬
‫דיירת א'‪" :‬אבל כשאני נותנת מתנה כל אחד מאוד שמח‪ .‬אני נותנת לחתונות…מאוד שמחו לקבל‪.‬‬
‫אבל יש גבול‪ .‬יש לי כבר רזרווה שלוש וארבע‪ .‬יותר אני לא צריכה‪ .‬היה פעם בזאר‪ ,‬עכשיו אין‪.‬‬
‫קונים גם דיירים וגם אנשים‪ .‬יש כל כך הרבה אנשים ומעט מאוד עושים‪ .‬יש נכדה‪ ,‬יש נינה…מי‬
‫שרוצה קונה‪ ,‬את יודעת‪ .‬הם לא מפסידים פה"‪.‬‬
‫המדריכה מגיעה‪ .‬כמה מן הדיירות מיד מתחילות לשאול אותה מה לעשות עם העבודה שלהן‪ ,‬איך‬
‫להמשיך‪ .‬אחרות יושבות רכונות על עבודותיהן בריכוז רב ובשקט‪.‬‬
‫אני‪" :‬איזה מחשבות עוברות לכן בראש כשאתן כל כך מרוכזות?"‬
‫דיירת‪ ":‬אני חושבת על לדייק‪ .‬לא לעשות טעויות‪ .‬לא אני לא חושבת על דברים אחרים‪ .‬לא‪ .‬בגלל‬
‫זה‪ ,‬זה מרגיע‪ .‬את מבינה‪ .‬אני אז לא חושבת שום דבר‪ .‬רק פה להיכנס במקום )"עין" בסריגה( ולא‬
‫לעשות שגיאות‪ .‬אם נניח אני נכנסת פה‪ ,‬אז זה כבר שגיאה‪ .‬תשומת לב‪ -‬לחשוב מה שעושים‪ .‬אני‬
‫מוכרחה לדייק‪ ,‬שלא יהיה יותר מידי‪ .‬היד עובדת יותר מהר והמחשבות בעבודה"‪.‬‬
‫הן מגיעות בזמן ויוצאות בזמן‪ ,‬ונחושות להתקדם ליצירה הבאה‪ .‬למרות מודעותן לתהליך ‪-‬‬
‫לפורקן ממתח שיוצרת כפיפת גוו מרוכזת וידים עסוקות‪ ,‬הן מקפידות על התוצאה‪ .‬טרנר‬
‫)‪ (Turner,1982‬סבור כי במצבים לימינליים קשה להבחין בין עבודה ומשחק‪ .‬בבלבול זה נתונות‬
‫הדיירות‪ ,‬למרות גילוי ליבן‪ ,‬ואינן יוצרות "מרחק מתפקיד" של 'עובדות'‪ .‬הן הרי 'היו יכולות‬
‫להרשות לעצמן'‪ ,‬לאחר עשרה זוגות של גרביים סרוגות‪ ,‬להתרשל‪ ,‬סתם לפטפט בלי לעשות דבר‪,‬‬
‫ולהאט את הקצב‪ .‬אי אפשר להסביר את דחיפות עשייתן גם לא לגמרי מנקודת מבט של השגת‬
‫ערך עצמי ביחסי‪ -‬חליפין‪ ,‬שכן רוב עבודתן נמכרת לאחרים‪ ,‬שאין הן מכירות ובמחירים נמוכים‪.‬‬
‫בטלהיים )‪ (Battelheim,1979‬מדווח על כפייתם של אסירי מחנה לבצע משימות סיזיפיות חסרות כל‬
‫משמעות‪ ,‬כמו‪ ,‬לשאת אבנים כבדות ממקום אחד לשני‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬האסירים חשו מבוזים‬
‫בעבודה ילדותית ושטותית זו‪ ,‬והם העדיפו לבצע עבודות קשות יותר ונסבלות פחות‪ ,‬ובלבד‬
‫שתחשבנה יעילות‪ .‬עבודה ללא תועלת‪ ,‬משער בטלהיים‪ ,‬תרמה לחוסר אינטגרציה של האסירים‬
‫כאנשים מבוגרים‪ .‬לאור זאת‪ ,‬סביר לטעון כי חופת רשמים של "עבודה" מעניקה חשיבות אישית‬
‫‪109‬‬
‫וקבוצתית ‪ -‬תחושה של חיות ידועה‪ .‬אסטרטגיית ההתעלמות בזירת המשחק הזו‪ ,‬כמו בבאה‬
‫אחריה‪ ,‬היא התעלמות שיטתית מעובדות מושמעות‪.‬‬
‫ציורים‬
‫שאול משמש כמורה לציור בחוג שהקים‪ .‬כמה מציוריו הטריים עומדים על כנים מיוחדים על יד‬
‫המעלית בקומה בה הוא גר‪ .‬בחדר החוג יושבות כשש נשים‪ .‬כל אחת מהן רכונה על עבודתה‪.‬‬
‫שאול מסתובב ביניהן‪ ,‬מספק להן את מבוקשן‪ ,‬דפים‪ ,‬מכחולים‪ ,‬צבעי מים ושמן‪ .‬הן מעתיקות‬
‫ציור מגלויה או מספר‪ ,‬תחילה בעיפרון ואחר כך בצבע‪ .‬אם אינו יושב על השולחן ושותה משהו‬
‫חם‪ ,‬הוא מתבונן בציורים מידי פעם‪ .‬לא שמעתי ממנו הערות מתקנות‪ ,‬כי אם מחמאות לרוב על‬
‫עבודתן של הדיירות‪ .‬לעיתים שאול מתלוצץ עם הנשים‪ .‬יש והם נזכרים באירועים היסטוריים‬
‫משותפים‪ ,‬מנתחים אישיות ציבורית כלשהי ועוברים הלאה‪ .‬הוא מספק לי עיפרון‪ ,‬מחק‪ ,‬ודף‬
‫מתאים‪ .‬אפילו מים בגביע הוא מכין בשבילי‪ .‬נוכחתי בכך שהוא בתפקיד של משרת הקבוצה‪,‬‬
‫ופחות מידי בתפקיד של מנחה‪.‬‬
‫שאול‪" :‬אני לא יודע הרבה על ציור"‬
‫דיירת‪" :‬אולי אתה לא יודע‪ ,‬אבל לצייר אתה מצייר יפה מאוד‪ .‬מעניין מאוד‪ ,‬ועם חומרים‬
‫מעניינים"‪.‬‬
‫שתי דיירות מתחילות להתווכח ביניהן ביידיש‪ .‬אני שואלת את הדיירת לידי במה הדברים‬
‫אמורים‪.‬‬
‫הדיירת‪" :‬את יודעת‪ ,‬שני חירשים מדברים‪ .‬האחד מזמין את השני לדייג‪ ,‬והשני מסרב כי הוא‬
‫אומר שהוא הולך לדוג" )צוחקת(‪.‬‬
‫שאול פונה לערמת ציורים‪ .‬הוא מציגם בפנינו אחד לאחד ואומר למי מהדיירים הם שייכים‪ .‬הוא‬
‫מציין אותם לשבח‪ .‬כן‪ ,‬הוא רוצה לעשות תערוכה ולתלות את הציורים בחוץ‪.‬‬
‫הדיירת מעירה לשאול כי בתמונה האחרונה אין פרופורציה‪ .‬שאול מתבונן בציור שוב ומלמד עליו‬
‫משנה סנגוריה‪.‬‬
‫תמיכה הדדית נותנים הדיירים זה לזה‪ ,‬באפיזודה בה ניסיונות להפר הגדרות מצב מאוזנים‬
‫בדברי תיקון‪ .‬המודעות הגבוהה לאיומו של מצב שעמום מפריעה לדיירים לראות את הימצאותם‬
‫בחוג כתוצאה של בחירה‪ ,‬ולייחס ערך ממשי לתוצריהם‪ .‬עם זאת‪ ,‬על אף שה"מורה" נוקט מרחק‬
‫מתפקיד‪ ,‬לא ניתן לבטל את תפקידו‪ .‬ובתורו‪ ,‬כל הציורים יפים וראויים להרכיב תערוכה‪ .‬כך‬
‫מתמשך ומתקיים‪ ,‬גם אם ניכרות הפרעות של ליקויי תפקוד‪" ,‬חוג ציור"‪ .‬לכגון זה התייחס גופמן‬
‫)‪ (1955‬בתארו כיצד עצמויות השותפות בסיטואציה‪ ,‬נהנות בצורה הדדית ממשען טקסי‪.‬‬
‫משחק בתוך משחק‪ :‬בין פרודיה לנוסטלגיה‬
‫אחד המצבים‪ ,‬בהם שחקנים עושים שימוש בתכונות מבניות של המשחק‪ ,‬סובר גופמן )‪ ,(1974‬הנו‬
‫מצב של "משחק בתוך משחק"‪ .‬בין אם מדובר במחזה בתוך מחזה על במה‪ ,‬או בחיי היומיום‬
‫–‬
‫זהו אמצעי ליצירת אמון במשחק‪ ,‬בתוכו מנוהל משחק אחר‪ .‬סגנונות אחרים של משחק בקרב‬
‫דיירים בחיי היומיום‪ ,‬נהדפים אל מאחורי הקלעים‪ ,‬למען משחקים תיאטרליים זמניים‪ .‬בניגוד‬
‫‪110‬‬
‫לטענת גופמן‪ ,‬דומה כי הדרמה על במה‪ ,‬לא זו בלבד שאינה יוצרת אמון במשחקיות הדיירים‪,‬‬
‫אלא אף מערערת עליה‪ .‬רכזת התרבות נוהגת להזמין דיירים מבית אבות אחר‪ ,‬השייך לאותה‬
‫רשת ציבורית‪ ,‬למפגשים תרבותיים משותפים‪ .‬לרוב‪ ,‬המוזמנים מופיעים בפני המארחים‪ .‬את‬
‫הופעתם ניתן להחשיב כמשחק על במה‪ ,‬העושה למשחקם של הנחקרים‪ .‬תצפיות רבות על‬
‫"התנהגות‪-‬קהל" של הדיירים מלמדות על העדפותיהם; הבולטת בהם היא לשחקנים זקנים‬
‫כמותם‪ .‬במפגשים מעין אלה‪ ,‬ניכרת לעין הזדהותם‪ ,‬ובעקבותיה‪ ,‬התלהבותם מן המשחק ומן‬
‫השחקנים‪ .‬בתוך כך מופגנת גם סלחנותם למעידות‪-‬משחק כאלה ואחרות‪ .‬הם לא ממהרים לעזוב‬
‫לטובת תוכנית חדשות בטלויזיה; משתתפים ויוזמים מחיאות כפיים; מביעים אהדה מילולית‬
‫גלויה לשחקנים; ובקומם מדברים בינם לבינם על ההופעה; ולבסוף‪ ,‬הם סוגרים מעגלים קטנים‬
‫של החלפת חוויות‪ ,‬שעה ארוכה עד שיגיעו למעליות‪.‬‬
‫משחקים פרודיים ונוסטלגיים אינם מן הסוג שדיירים משחקים עם עצמם‪ .‬בשל כך הם מצויים‬
‫בין פרודיה לנוסטלגיה‪ .‬הם עצמם אינם מופיעים על במה בפני דיירי בית האבות או במקומות‬
‫אחרים‪ ,‬פרט לדיירות בודדות‪ ,‬המשתייכות לקליקת ה"שתלטניות"‪ .‬הדיירים רואים עצמם‬
‫"זקנים יותר" ו"עצלנים יותר"‪ ,‬בהשוואה לדיירי בתי אבות אחרים‪ ,‬עמם הם מצויים ב"קשרי‬
‫תרבות"‪ ,‬ומכאן שמופעי הבמה קוראים תגר על משחקים משל עצמם‪ .‬במשחקיהם הם אינם‬
‫צוחקים על מצבם‪ ,‬גם לא מעניקים כל חשיבות לעצמם‪ ,‬כקבוצה בעלת נסיבות היסטוריות‬
‫משותפות‪ .‬דימויים העצמי כחוסים עגום מידי‪ ,‬ורמת התמצאותם זה בעברו של זה נמוכה כדי כך‪,‬‬
‫ששתי צורות משחק על במה נותרות לאחרים‪ .‬באמצעותם של אורחים רצויים אלה הם מסוגלים‬
‫להשלים פערי דימוי ולחוות עצמם כבעלי חיות‪ .‬הם נוטים להזדהות עם השחקנים החיצוניים‪,‬‬
‫וכך תורמים חלקם כקהל אוהד‪.‬‬
‫פרודיה‬
‫באחד המערכונים התחפשה אישה לרופאה של בית אבות‪ ,‬וגבר לדייר חולה‪ ,‬שהגיע אליה‪ .‬היא‬
‫מיד 'הבינה' שהוא משלשל כמו כל דיירי בניין מס ‪) 12‬בבית האבות שלהם(‪ .‬כרופאה‪ ,‬ציוותה עליו‬
‫להפסיק לאכול בחדר האוכל‪ ,‬לאכול צנימים ולשתות הרבה תה‪ .‬הוא ניסה למחות ב"אבל‬
‫דוקטור"‪ ,‬אך היא לא נתנה לו להשיב‪ .‬בסופם של חלופי דברים ביניהם‪ ,‬התברר כי הוא כלל לא‬
‫משלשל; הוא פשוט משתעל‪ .‬היא שמעה זאת ועשתה עצמה נבוכה‪ ,‬מגבירה עוד יותר את צחוקו‬
‫של הקהל‪ .‬לבסוף‪ ,‬פתחה פיה והמליצה בפסקנות שוב על אותה "תרופה"‪ -‬לשתות הרבה תה…‬
‫‪.‬ה"חולה" שאל בכעס את הרופאה האם הוא נמצא בסין‪ ,‬שצריך כל כך הרבה לשתות תה‪.‬‬
‫הדיירים צחקו בכל פה ומחאו כפיהם‪ .‬כשה"רופאה" וה"חולה" החלו לפנות מקומותיהם וחפצי‬
‫תפאורה‪ ,‬הזדקף ה"חולה" ושאל את קהל הדיירים‪" :‬נכון שזה קורה גם אצלכם?‬
‫שלשולים‪..‬ממליצים על תה?" מיד השיבו לו כמה בחיוב‪" .‬העיקר שאתם צוחקים"‪ ,‬חתם‬
‫בחביבות את תפקידו על במה‪ .‬מן העבר השני של האולם‪ ,‬עמד גבר צעיר באותה עת ותיעד את‬
‫המפגש במצלמת וידאו‪ .‬אחת הדיירות בקהל ראתה אותו קרב‪ ,‬ופנתה לומר לי‪" :‬רק שלא יצלמו‬
‫אותנו"‪" .‬מדוע"? שאלתי‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬מפני שאנחנו בבית אבות…‪.‬סבתות"‪ .‬תצפיתו הדייקנית‬
‫של אדם חיצוני‪ ,‬איימה על שימורה של תחושת ההיבלעות בחוויה משותפת‪ .‬הדימוי הבלתי‬
‫משחקי‪ ,‬שהמשחק שומר מפניו‪ ,‬צץ ונגלה מיד במודעותה של דיירת‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫נוסטלגיה‬
‫לקראת סוף תקופת המחקר‪ ,‬באחד מחודשי הקיץ‪ ,‬הופיעו דיירים מבית אבות אחר‪ ,‬השייך לרשת‬
‫המוסדות‪ ,‬אלא שהוא נחשב "בית אבות עצמאי"‪ .‬התיישבתי בין הדיירים‪ ,‬בקהל‪ ,‬כמה דקות לפני‬
‫שתחל ההופעה‪ .‬הדיירות שישבו לידי אמרו שהדיירים מבית האבות ההוא קצת יותר צעירים‬
‫מאלה בבית האבות הנחקר‪ .‬אחת מהם טענה כי הממוצע הוא כמו בבית האבות הנחקר‪ .‬אחרת‬
‫הוסיפה‪" :‬את בני התשעים הם לקחו בשתי הידיים‪ .‬זה האיש על הבמה הוא יותר משמונים‪ ,‬אבל‬
‫הוא נראה טוב"‪.‬‬
‫חדווה‪ ,‬דיירת בעלת תפקיד בוועדת תרבות‪ ,‬פתחה כהרגלה כמידי ערב‪" :‬ערב טוב‪ ,‬לכל החברות‬
‫והחברים‪ .‬אנחנו מארחים אורחים נכבדים מבית אבות ] [ הקרוב אלינו‪ .‬אנחנו שכנים… גם‬
‫פסנתרנית וגם זמר… יהיה שמח‪ .‬הנושא יהיה תולדות הציונות"‪ .‬לשמע הדברים הגיבה דיירת‬
‫שישבה לידי‪" :‬אנחנו לא מכירים את זה…" כאומרת שאין הדבר חדש‪ ,‬ואולי כבר נדוש‪ .‬חדווה‬
‫חתמה את דברי הכיבוד לאורחים במילים‪" :‬אנחנו נקבל אותם במחיאות כפיים‪ .‬אנחנו מאוד‬
‫מעריכים את זה שבאתם"‪ ,‬והתיישבה על מקומה הקבוע בשורה הראשונה‪.‬‬
‫הגבר "בן השמונים" הוא זה שהנחה את ההופעה‪ .‬הוא ביקש מן הדיירים בקהל‪ ,‬למן התחלת‬
‫דבריו‪ ,‬שלא ימחאו כפיים בין קטע לקטע‪ .‬הקהל ציית‪ .‬סביב השולחן על הבמה ישבו שלוש נשים‪.‬‬
‫כנר ופסנתרנית ליוו את ההופעה בנגינה נעימה של שירי חלוצים וקטעים אקטואליים יותר‪.‬‬
‫זו לא הייתה הצגה‪ ,‬כפי שמופיע בלוח המודעות‪ ,‬כי אם מסכת של קטעים ספרותיים‪ .‬המופיעים‬
‫לא שרו בעצמם ‪ -‬הם הקריאו שירה בליווי נגינה‪ .‬פעמים הדיירים הצטרפו בשירה‪ .‬הדיירים‬
‫והמופיעים הגיבו אלה לאלה בהערות שקטות על פרטים היסטוריים משותפים וכבוד הדדי‪ .‬לרגע‬
‫היה נדמה לי כי ההופעה לקוחה מאירוע חג העצמאות או יום הזיכרון‪ .‬הייתה אווירה של‬
‫נוסטלגיה והתרפקות על העבר‪ .‬אחת המופיעות אף הקריאה שיר שכתבה על ילדותה במושבה‬
‫חדרה‪ .‬מן המבט בעיניהם ופניהם הקורנות ניכר כי התכנים נגעו ללבם של הדיירים‪.‬‬
‫אמצע הקיץ‪ ,‬חודש יולי‪ ,‬השמש עוד האירה בשעה כזאת את האולם‪ .‬בעונה יבשה גם מאירועים‬
‫לאומיים‪ ,‬ומשופעת באסוציאציות מיידיות של ים‪ ,‬שמש וקרטיבים‪ ,‬מעט מחוץ למתחם החיים‬
‫של הדיירים‪ ,‬הללו עמדו ב"שירת התקווה" מרטיטה‪ .‬קהל ושחקנים על במה‪ ,‬מביטים אלה‬
‫באלה‪ ,‬שותפים למשחק במציאות רחוקה‪ ,‬חיה ורלוונטית רק בעבורם‪.‬‬
‫בשתי האפיזודות המשחק על במה שיקע את קהל הדיירים בחוויה‪ .‬המשחק היה רק בבחינת‬
‫מדיום לתחושת סולידריות רגעית בין היושבים לעומדים‪ ,‬כדי כך שהיטשטשו הגבולות ביניהם‪.‬‬
‫המשחק על במה‪ ,‬אם כן‪ ,‬לא הופיע כמשחק תיאטרוני אלא כריטואל‪ ,‬שייחודו בכך שאינו מבחין‬
‫בין הקהל למבצעים )‪ .(Turner, 1982‬כוחן המרתק של פרודיה ונוסטלגיה‪ ,‬מבחינת הנחקרים‪ ,‬הוא‬
‫בהיותן משקפות שני משברים של העצמי ‪ -‬נישול מבית וממעגלים חברתיים חיצוניים‪ .‬ניתן‬
‫לראות במשחקים ריטואלים המאפשרים רפלקסיביות לגיטימית‪ ,‬ואולי זירות גדורות למחאה‬
‫בצד אלה הרואים עצמם חיים‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫מסיכות של ילדות‬
‫אין כתקופת הילדות בחיי האדם לייצוג חוויית ה 'אני חי‪-‬אתה חי'‪ .‬עולם הילדות הוא כעין‬
‫פסטורליה מנטלית‪ ,‬מוגנת מתפיסות קיומיות‪ ,‬המאפיינות שלבים מתקדמים בטווח החיים‪ .‬גם‬
‫אם בילדות המוקדמת נטמנים אותם זרעי פורענות של חרדה‪ ,‬במערכת יחסי‪-‬הגומלין בין אם‬
‫לתינוקה )‪ , (Firestone, 1986; Lifton, 1979; Rheingold, 1967‬נותרת נפשו של הילד לאותה עת כקרקע‬
‫בתולה‪ .‬אישוש מחקרי לטענה זו אנו מוצאים בתחום חקר הקוגניציה; חוקרים תמימי דעים כי‬
‫עד לגיל שלוש שנים אין לילד היכולת הדרושה להבנת מושגים הקשורים במוות‪ ,‬כמו מושגי זמן‬
‫וסיבתיות )‪ .(Kastenbaum, 1974; Furman, 1964‬בנתחו את משמעות מושג הלא‪-‬מודע הפרויידיאני‪,‬‬
‫סובר בראון )‪ (Brown,1985‬כי הנצח הוא זירת זמן בה חיים ילדים‪ .‬הפסיכואנליטיקאית בונפרט‬
‫היטיבה לבטא זאת‪" :‬נראה כי ימי הילדות מתפרשים במובן מסוים מעבר לזמן שלנו‪ .‬ימים אלה‬
‫של ילדות – בואו ניזכר בהם – נראים לילד כאילו הם היו נצחיים…‪.‬הזמן של המבוגרים נתפס‬
‫כחדירה מנוכרת לזמן שלו‪ ,‬שבאופן בסיסי הוא אינסופי" )‪.(Bonaparte,1952, p.11-12‬‬
‫לפנינו מצרף של ארבע אפיזודות‪ ,‬החושפות לרגעים ובין השורות מסיכות ילדותיות‪ ,‬שעוטים‬
‫דיירים על פניהם‪ .‬רק מסיכות הן אלה‪ ,‬שכן‪ ,‬כמו במיניי משחקים אחרים‪ ,‬לעולם לא נעדר מבטו‬
‫המפוכח של העצמי; ברקע תמיד מהדהדת רטוריקה סופנית‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬זוהי בעיני גולת‬
‫הכותרת מבין סגנונות המשחקים; המשחק הוא ממלכת הילדים‪ .‬כדי כך ש ‪ (1950) Huiziinga‬סובר‬
‫שמשחק ילדים אינו עניין לבחירה; הם חייבים לשחק‪ ,‬כמו היו בעלי‪-‬חיים‪ .‬אנו נראה כי לזמן מה‬
‫זורמות מחוות של צעדים וצעדים‪-‬שכנגד בין 'אני חי' ו 'אתה חי'‪ ,‬כמו הושיבו הדיירים את עצמם‬
‫בארגז חול‪ .‬ורק כדי לחלץ דימוי זה מאשמת הגוזמה‪ ,‬בטרם נצפה במסכות ילדות‪ ,‬נעיין עוד‬
‫בזאת‪ :‬שעת ארוחת הערב‪ .‬האחות מסתובבת עם עגלת התרופות‪ .‬חג פורים‪ .‬הדיירים קיבלו‬
‫שקיות ממתקים כתוספת חגיגית‪ .‬עמדו שתיים במרווח שבין שולחנות והחלו להתווכח‪ .‬כל אחת‬
‫אחזה ב"אוצר" הצבעוני שקיבלה‪ ,‬מיישרת את קיפולי השקית להיטיב ולהראות‪ .‬אמרה האחת‬
‫לחברתה‪" :‬הליצן שלי יותר יפה"‪ .‬השיבה השנייה‪" :‬הליצן שלי הכי יפה"‪ .‬כשההתנצחות הזו לא‬
‫באה על סיפוקה‪ ,‬קרבו השתיים אל דיירת‪ ,‬שישבה עדיין אצל שולחנה‪ ,‬ודרשו ממנה במפגיע‬
‫לשפוט‪.‬‬
‫בינגו‬
‫גאולה יושבת עם מכריה בחדר האוכל‪ .‬אוכלים ארוחת ערב‪ .‬היא מסבירה לי על משחק הבינגו‬
‫שיש היום‪ .‬חיה‪ ,‬היושבת לצידה‪ ,‬אינה מתנהגת כתמול שלשום; פניה רכונות על צלחתה‪ .‬היא‬
‫אוכלת בשקט ובמהירות‪ ,‬ולא מדברת כלל‪ .‬לפתע היא קמה ונפרדת מאתנו‪ ,‬אומרת שהיא הולכת‬
‫לתפוס מקום באולם בו יתקיים משחק ה"בינגו"‪ .‬גאולה מדברת עם הדייר שנותר על הכסף‬
‫שצריך לשלם במשחק הזה‪ .‬זה עולה שני שקלים‪ .‬היא משתמשת במילים כמו "השקעה" ו"תוכנית‬
‫חיסכון"‪ ,‬כאילו הדבר דורש התייחסות של כובד ראש כזו‪ .‬לה עצמה אין כל דאגה בקשר למקום‪,‬‬
‫חיה תשמור מקום גם בשבילה‪.‬‬
‫לא היה צורך למהר ולתפוס מקומות‪ .‬סביב כעשרה שולחנות באולם המשחק רחב הממדים‪ ,‬בו יש‬
‫מקומות די והותר‪ ,‬יושבים דיירים‪ .‬לפני כל אחד מהם מונח דף עם מספרים גדולים‪ ,‬ולרשות כל‬
‫‪113‬‬
‫אחד מרקר וורוד‪ .‬אחת מאימהות הבית מנהלת את המשחק‪ .‬לצידה מכשיר מיוחד לערבוב‬
‫מספרים‪ .‬ראשית‪ ,‬היא אוספת שני שקלים מכל המשתתפים לתוך שקית‪ .‬בשקלים אלו היא תקנה‬
‫מתנות קטנות‪ .‬היא מוציאה כדור קטן‪ ,‬עליו מסומן מספר‪ ,‬ואומרת בהדגשה ובקול רם כמה‬
‫פעמים איזה מספר יצא לה‪ .‬מי שהמספר מופיע אצלו בדף‪ ,‬מסמן עיגול או איקס‪ .‬כשמישהו צועק‬
‫"בינגו" היא לוקחת את הדף‪ ,‬מעמידה פנים‪ ,‬כפי שאמרה לי‪ ,‬שהיא בודקת את נכונות הסימון‪,‬‬
‫ומעניקה מתנה קטנה‪ .‬ישנם דיירים שלאחר כמה מספרים שואלים אותה אם היא כבר אמרה‬
‫מספר מסוים‪ .‬היא חוזרת בסבלנות שוב‪ .‬קניאל יושב בצד‪ .‬הוא אומר לי שהמשחק לא מעניין‬
‫אותו‪ ,‬ומוסיף כעבור כמה רגעים‪" :‬את יודעת‪ ,‬ככה הזמן עובר"‪ .‬הדיירים רכונים בשקט על‬
‫דפיהם‪ .‬הם נראים מעורבים במתרחש‪ ,‬שולטים ומתוחים‪ ,‬כמו היו לרגע תלמידים‪ .‬הסיטואציה‬
‫מטשטשת הבדלים ודקויות במצבם הגופני או המנטלי‪ .‬אם הבית‪" :‬אני מאוד מבקשת‪ ,‬למי שיש‬
‫בינגו בבקשה לא לקום‪ .‬נגיע אליכם‪ .‬טובה או אני ניגש‪ .‬אז זה ייקח עוד שתי דקות‪ .‬בסדר? שיהיה‬
‫בהצלחה לכולם‪ .‬טוב‪ ,‬אנחנו מתחילים‪ ,‬עשרים ושמונה‪ ,‬עשרים ושמונה…‪.‬שישים וארבע‪ ,‬שישים‬
‫וארבע…" כל אחד מסתכל בדף שלו‪ .‬רכון חמור סבר‪ .‬יש הנראים כמיואשים; אף לא אחד‬
‫ממספריהם עולה בגורל‪ .‬אם הבית מידי פעם מזכירה את הכללים‪" :‬אני אגיש לכם מה שיש לי‬
‫ואני אחלק‪ .‬יש לי קרם ידיים‪ ,‬משחת שיניים‪ ,‬סבון‪ .‬קודם תקבלו פרסים ואחר כך נמשיך‪ .‬מי‬
‫שזכה יצא מהמשחק"‪ .‬היא מחלקת לדיירים מה שהם בוחרים לקבל‪ .‬רק המספרים היוצאים‬
‫מפיה מעניינים את הדיירים‪ .‬הם כלל לא מדברים ביניהם‪ ,‬רק מביטים זה בזה בהפסקות‬
‫הקצרות מעבר לשולחן‪ .‬גם אם זכייה בפרס קטן אינה מעוררת שמחה וגם אם מבע של ייאוש אינו‬
‫קשור במידה של תקווה‪ ,‬דומה כי שום דבר אינו קיים מאחורי דלתו המוגפת של האולם‪.‬‬
‫יום הולדת‬
‫"ימי הולדת הם דבר חשוב לגיבוש ה 'כיתה' שיש כאן )דיירי המחלקה("‪ ,‬אמרה ברוניה בישבנו‬
‫כמה ימים לפני אחת המסיבות המשותפות‪" .‬ימי הולדת אני מעריצה‪ .‬יש להם )לאחיות( פנקס‬
‫אדום‪ .‬הוא אצלם‪ .‬והם יודעים מתי יום הולדת"‪.‬‬
‫מסיבת יום הולדת נערכה לכבודם של כחמישה דיירים‪ ,‬ביניהם ישראל ויהודה‪ .‬את רוב הכיבוד‬
‫הביאו המשפחות‪ .‬זמר שר שירי ארץ ישראל‪ ,‬תוך שהוא מנגן בגיטרה‪ .‬הדיירים ישבו כולם עם‬
‫הפנים אליו‪ .‬הייתה אווירה חגיגית מאוד‪ .‬על השולחנות נפרשו מפות לבנות‪ .‬האורחים והדיירים‬
‫מסביב לשולחנות הערוכים יצרו תמונה רעננה יחסית למה שקיים בדרך כלל‪ .‬ישראל הדליק את‬
‫הנרות וברך‪ .‬אחת הדיירות הסתכלה עליי ואמרה‪" :‬זקנים לא צריכים כבר לעשות יום הולדת‪ .‬זה‬
‫בושה‪ .‬מי שצריך לעשות זה בחורים ובחורות צעירים‪ .‬אני לא מבינה את זה"‪ .‬היא חזרה שוב ושוב‬
‫על אותה תהייה‪ ,‬והמשיכה לשבת שם‪ .‬כשניסיתי לסייע לאחת הדיירות לבחור מקום ולשבת‪,‬‬
‫זעמה אחת אחרת ואמרה לי‪" :‬את מושיבה אותה כאן במרכז ואני כלת השמחה‪ .‬אני צריכה‬
‫לשבת כאן"‪ .‬אמרה ועשתה‪ .‬היא מיד קמה ועברה לשבת קדימה בכסא שהכנתי‪.‬‬
‫כשאחד המברכים בירך "לשנה הבאה"‪ ,‬אמר ישראל בחיוך‪" :‬בהרכב מלא"‪ .‬רכזת התרבות‬
‫הודיעה כי יהודה הגיע לגיל ‪ ,95‬רחש של השתאות עבר בין הדיירים‪ ,‬והם מחאו כפיים‪ .‬יהודה‬
‫הגיב באומרו‪" :‬אני אמנם בן תשעים וחמש אך מרגיש כמו בן חמש"‪ .‬בקושי היה אפשר לשמוע‬
‫אותו‪ .‬הוא דיבר לאט ובשקט רב‪ .‬דיירים קיבלו מהרכזת כלי הקשה‪ ,‬המוכרים מגן הילדים‪,‬‬
‫‪114‬‬
‫ושיתפו עצמם מידי פעם בצליל זה או אחר‪ .‬בנו של יהודה ישב מאחוריו וליטף ממושכות את גבו‪.‬‬
‫גם ילדים אחרים הרעיפו הרבה חום על הוריהם הזקנים‪ .‬החלק הפעיל של הדיירים היה בהזמינם‬
‫את משפחותיהם ליום ההולדת‪ ,‬ובהחליפם ברכות אחד עם השני‪ .‬השאר נעשה בשבילם על ידי‬
‫הצוות האחיות והמשפחות‪ .‬אולי לזה התכוון ישראל כשאמר‪" :‬יום הולדת‪ ,‬יש בזה כאילו כיוון‬
‫חיובי"‪.‬‬
‫במלאת מאה שנים לדיירת צילה‪ ,‬השתתפו דיירים באירוע מיוחד בלובי הכניסה‪ .‬רכזת התרבות‬
‫פתחה‪" :‬צילה היום בת מאה‪ .‬זה יום מאוד מרגש עבור כולנו‪ .‬אנחנו רוצים להתחיל‪ .‬צילה‪ ,‬אנחנו‬
‫הכנו לך פרחים יפים‪ ,‬עוגות‪ ,‬מוסיקה נהדרת‪ ,‬וכל החברים שלך‪ ,‬שנמצאים אתך הרבה שנים‪,‬‬
‫יושבים כאן"‪ .‬חדווה מוזמנת לברך‪" :‬חברות וחברים‪ ,‬אורחים נכבדים‪ ,‬אנחנו כולנו יחד התאספנו‬
‫הערב בביתנו‪ ,‬בבית שלנו‪ ,‬בבית האבות שלנו‪ ,‬אני מתכבדת ברשותכם לברך‪ ,‬בשם הינדה‪ ,‬חברה‬
‫ותיקה שכתבה במיוחד לצילה‪" :‬היו זמנים ולא ישובו עוד‪ .‬מזל טוב ליום הולדתך‪ .‬שפע ברכות‬
‫שלוחות לך מכל ידידותייך…"‬
‫"כעת חברים"‪ ,‬המשיכה חדווה‪" ,‬אנחנו פה משפחה גדולה‪ .‬בשם כולנו בשם כל המשפחה ובשם‬
‫כל הצוות שלנו הצוות העוזר לנו… אני כתבתי בשם כל משפחתנו הגדולה‪ .‬אנחנו כולנו מצדיעים‬
‫לכל החברות והחברים שלנו פה ‪ -‬הבוגרים מבני תשעים ומעלה‪ .‬וכולם חברים‪ ,‬מחיאות כפיים…‬
‫‪.‬אלוהים אוהב אותך‪ .‬ועכשיו מה צריך עוד? רק בריאות‪ ,‬שלווה ואהבה ואריכות ימים עד מאה‬
‫ועשרים שנה‪ .‬שלום לכולנו ולכל העולם"‪.‬‬
‫שיעור‬
‫אחרי ארוחת הערב‪ .‬הדיירים התכנסו כרגיל לשמוע הרצאה‪ .‬חדווה עמדה מוכנה לפני הקהל‬
‫וביקשה למקד קשב‪ .‬היא החלה לומר דברי הקדמה לא רגילים על המרצה‪ ,‬חברתה‪ ,‬דיירת‬
‫"שתלטנית" אחרת‪" :‬אני רוצה משהו לומר לכם‪ ,‬ואנחנו מאוד מאוד נעריך את זה‪ .‬חברתנו‪,‬‬
‫סוניה‪ ,‬בבית חולים וצריכה לחזור לבית חולים‪ ,‬אבל על ההרצאה הערב היא לא ויתרה‪ .‬היא‬
‫ביקשה אישור מן הרופאים לצאת מבית החולים למענינו ועבורנו‪ .‬לכן אנו מאוד מעריכים‪ ,‬ואנו‬
‫אסירי תודה לך על הערב הזה‪ ,‬על ההרצאה הזו"‪ .‬היא השתהתה קמעא כרמז‪ .‬הדיירים מחאו‬
‫כפיים‪ .‬רק אז המשיכה‪" :‬שתהיי בריאה ותחזרי אלינו במהרה בריאה‪ .‬תודה רבה"‪ .‬ושוב נשמעו‬
‫מחיאות כפיים‪ .‬חדווה התיישבה במקומה‪.‬‬
‫סוניה החלה ב 'הרצאתה'‪" :‬ערב טוב לכולם…‪ ".‬אמרה בקול צווחני‪ ,‬מושכת את המילים ‪ .‬כמה‬
‫דיירים שלא שמעו היטב ביקשו שתגביר את קולה‪ .‬סוניה המשיכה בפניות לדיירים ספציפיים‪:‬‬
‫"אריה‪ ,‬אני מעונינת שאתה תשמע! שלמה‪ …,‬סליחה!" צעקה‪ ,‬אך המשיכה‪" :‬שלמה שהוא חזק‬
‫כמו אריה‪ .‬חבר'ה…‪ ".‬קראה כדי להשתיק רחשים קלים‪ ,‬מעמידה פנים כמורה סובלת‬
‫מתלמידים מרדניים‪" .‬אני מבקשת להתחיל…" "בעיה" מן הסוג הזה‪ ,‬של התחלת‪-‬הרצאה‪ ,‬ניכרה‬
‫רק בפעם היחידה הזו‪.‬‬
‫"חבל שאי אפשר להדליק חנוכיה‪ .‬אני רוצה לדבר על מה שהרבה לא יודעים…על חנוכה‪ .‬יש לי פה‬
‫שני ספרים עבי כרס‪ .‬הספרים החיצוניים שהם מחוץ לתנ"ך שלנו‪ .‬משום מה? סיפור חנוכה לא‬
‫מופיע בכתובים שלנו"‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫היא דברה בנימה ורטוריקה של מורה בבית הספר‪ .‬מדגישה במפתיע מילה פה ומילה שם בקול‬
‫רם‪ .‬בידיה החזיקה מידי פעם כרטיסיות‪ .‬שני ספרים חיצוניים היא נופפה רגע באוויר‪ .‬היא‬
‫חילקה מראש פתקאות לחברותיה‪ ,‬מקליקת ה"שתלטניות"‪ ,‬שיקראו קטעים נבחרים בהמשך‪.‬‬
‫"אולי יהיה שקט בבקשה" אמרה בין לבין דבריה המבולבלים על מקורו של החג‪ .‬מישהי בקהל‪,‬‬
‫פנתה לדייר ואמרה‪" :‬אל תעצבן אותה" )את המרצה(‪" .‬אני לא מתעצבנת‪ .‬אני יכולה להפסיק‪ ,‬לא‬
‫איכפת לי…‪.‬אפשר להמשיך? לא איכפת לי מישהו רוצה לעלות לכאן ולהרצות במקומי…‪.".‬‬
‫מהומה על לא מאומה‪" .‬ובכן"‪ ,‬המשיכה המרצה‪" ,‬מה אמרתי?" ביקשה להיזכר בגבינים‬
‫מכווצים‪ .‬מיד נחלצו כמה דיירים להזכיר לה‪ .‬דבריה מתקדמים‪ .‬הדיירת שיושבת מאחוריי כל‬
‫פעם מעירה על הדיירת המרצה‪ .‬היא מעירה כי היא שוכחת כל פעם מה היא אומרת בהרצאות‪.‬‬
‫מישהו שואל שאלה שקשה לשמוע‪ .‬המרצה צועקת‪" :‬לא‪ ,‬לא זה חשוב לדעת"‪ .‬אחר כך היא‬
‫מציינת לשבח את הערתו של דייר‪" :‬דוז פואה" )עשר נקודות(‪" .‬למתתיהו היו חמישה בנים‪ ,‬אז‬
‫זכרו את המילה "איש" )א' וש' ושלושה י' מסייעת לזכירת השמות( זה הייתי בכיתה אומרת‬
‫לילדים‪ ,‬אז קל מאוד לזכור…‪--- ..‬אני טוענת היום‪ ,‬אם היינו מתמזגים עם היוונים לא היה כל כך‬
‫רע; להם יש את היופי לנו יש את המוסר‪ ,‬זה מיזוג יוצא מן הכלל‪ .‬זו הייתה מלחמת תרבות…‪--- .‬‬
‫יש לשים את הנרות על אדן החלון…אני רוצה לספר משהו נס שקרה לי…אני מוכרחה לומר לכם‬
‫כמה זה חשוב לדעת שפות‪ .‬תתחילו ללמוד שפות"‪.‬‬
‫האישה שיושבת מאחוריי מעירה בלחש‪" :‬נו‪ ,‬זה סיפורי התנ"ך…היא כבר סיפרה את זה‪ .‬כל פעם‬
‫היא מספרת‪ .‬מה זה קשור לנס? מספיק לשמוע פעם אחת"‪ .‬הביקורת נאמרה מבלי שתתיק‬
‫הדיירת עצמה ממקומה עד לסוף המפגש‪.‬‬
‫ה'מרצה' המשיכה‪ ,‬בדרכה נקרות אסוציאציות מרובות‪ ,‬וסיפרה על נרות העומדים בחלון‪ ,‬כחלק‬
‫מסיפור אישי‪" .‬מה אני רואה שהציל אותי?"‪ ,‬ביקשה לחולל מתח סיפורי בנימה מפויסת‪ .‬והם‬
‫השיבו לה כמצייתים‪" :‬נרות"‪ .‬והיא כמורה‪" :‬יפה! נרות חנוכה של הדודה שלי"‪.‬‬
‫יזכור‬
‫תפילת 'יזכור' בבית האבות‪ ,‬הנערכת ביום שמחת תורה‪ ,‬ידועה כתפילה חשובה מאוד בעיני‬
‫הדיירים‪ .‬רבים מהם מעידים על עצמם כי הם משתתפים אך ורק בתפילה זו‪ ,‬וכי הם מוכנים‬
‫לקנות מקום לשם כך‪ .‬זוהי תפילה לעילוי נשמות הורים ובני משפחה‪ .‬רגע נדיר של התחברות‬
‫הדיירים הזקנים זה לזה‪ ,‬להדמות עצמם כבנים ובנות יתומים‪.‬‬
‫בית הכנסת‪ ,‬על עזרת הנשים‪ ,‬היה מלא מפה לפה‪ .‬דיירות שאיחרו‪ ,‬עמדו להמתין לתפילה‬
‫במסדרון הכניסה‪ .‬הייתה הפסקה בתפילת הגברים בין קטע לקטע‪ .‬סמוך לפתיחת 'יזכור'‪ ,‬קמה‬
‫אחת הדיירות והזהירה אותי‪" :‬טובה‪ ,‬יש לך אבא ואמא?" השבתי בחיוב‪" .‬אז את אל תתפללי‬
‫את תפילת יזכור‪ ,‬את לא מתפללת!"‪ ,‬אמרה‪ .‬היא הניפה את אצבעה בתנועת אזהרה ושנתה‪" :‬לא‬
‫להתפלל!" כשהייתה בטוחה שהבנתי את כוונתה‪ ,‬שעצם ההשתתפות בריטואל עלולה לחולל‬
‫רעות‪ ,‬שבה למקומה‪.‬‬
‫כשהגיעה תפילת יזכור )"אזכרת נשמות"‪ ,‬כפי שמופיע בסידור( קמו כאחד המתפללים‬
‫והמתפללות לתפילה חרישית‪ ,‬מתייחדים בדמויות אבותיהם ואמהותיהם‪ .‬הם עמדו זקופים ככל‬
‫שיכלו‪ ,‬אוחזים בסידורים או רק מטים אוזן להקשיב‪ ,‬עיניהם מביטות קדימה‪ ,‬אי שם בנקודה‬
‫‪116‬‬
‫גבוהה על הקיר‪ .‬כאילו הייתה זו הרכנת ראש‪ .‬רובם לבשו בגדים חגיגיים‪ .‬הנשים עטו לראשיהן‬
‫מטפחות‪ .‬היה זה רגע יוצא דופן במכלול התכנסויותיהם‪ ,‬בו ניתן היה לחוש קורטוב של קדושה‪.‬‬
‫תפילת החזן הסתלסלה בקול גובר והולך‪" :‬בעל הרחמים ישכינם במנוחת עולמים‪ ,‬ויצרור בצרור‬
‫החיים את נשמתם‪ ,‬בגן עדן תהיה מנוחתם"… "קדושים וטהורים"…"שוכן במרומים המצא‬
‫מנוחה נכונה"‪ .‬וכן ‪" :‬אל מלא רחמים … נשמות דיירי בית האבות שהלכו לעולמם‪ .‬בגן עדן תהא‬
‫מנוחתם ותצרור בצרור החיים את נשמתם‪ ,‬וינוחו בשלום על משכבם ונאמר אמן"‪ .‬התפילה‬
‫נאמרה בנימת חזנות המרעידה את הלב‪ .‬במקצת העיניים שנפגשו עמדה לחלוחית של בכי‪ .‬רבים‬
‫מן ההורים נספו בשואה‪ ,‬ולכך הייתה תפילה מיוחדת‪ .‬כשרגעי הזיכרון מוצו‪ ,‬הכריז החזן ‪":‬תם‬
‫יזכור!" בהכרזה זו השתחררו הדיירים האורחים‪ ,‬והחלו לצאת‪ .‬האורח הקבוע פנה אל עבר עזרת‬
‫הנשים‪ ,‬הניף ידו‪ ,‬כאילו כפו אוספת את כולן ואמר‪" :‬לכל הילדות‪ ,‬ברכה‪ ,‬בריאות"‪ .‬רוב הדיירים‬
‫פינו את מקומם ועברו ללובי‪ .‬מבין האחרונים‪ ,‬מזל‪ ,‬שלא הייתה מרוצה ממקומה על יד דלת‬
‫הכניסה‪ ,‬פנתה לאחראית וביקשה‪" :‬הינדה‪ ,‬בשנה הבאה‪ ,‬אם נחיה ונהיה בריאים‪ ,‬אני רוצה‬
‫שתקבעי לי מקום אחר‪ ,‬רחוק מהדלת‪ .‬לא נוח לי לשבת כאן"‪.‬‬
‫איני רוצה לטעון כי טקס התפילה‪ ,‬או ההתייחדות עם זכרן של דמויות משמעותיות‪ ,‬נחשב לאחד‬
‫מסגנונות המשחק‪ ,‬שתוארו עד כה‪ .‬אך היה זה ריטואל דרמתי‪ ,‬אשר חלק ממגדירי המשחק חלים‬
‫עליו‪ .‬על אי היכולת לשחק את הקדוש‪ ,‬או המקודש‪ ,‬הצביע פיקוק )‪ ,(1990‬בהציגו את המונח‬
‫"ביצוע )משחקי( של הקדוש" כאוקסימורון‪ .‬כל רדוקציה של משמעות מן הצורה‪ ,‬מרחיקה את‬
‫הצורה ממשמעות‪ .‬משמע‪ ,‬לשחק את ה"קדוש"‪ ,‬זה בהכרח להופכו ל"חול"‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הקדוש‬
‫נחווה כאמיתי‪ ,‬רק אם הוא יצוק אל תוך צורה‪ .‬אנו רואים כי קיים יחס דיאלקטי בין מוקד‬
‫המשמעות של הקדוש והצורה החילונית‪ .‬גם בדברי ‪ ,1950) Huizinga‬עמ' ‪ (19‬ניכר יחס דו‪-‬משמעי‪:‬‬
‫"במשחק אנו נעים מתחת לרמת הרצינות‪ ,‬כמו ילדים; אך אנו יכולים גם לנוע מעל הרצינות‬
‫–‬
‫במה שקשור ליפה ולקדוש"‪ .‬כוונתי‪ ,‬אם כן‪ ,‬היא כי הריטואל מעניק לדיירים מסיכות של ילדים‪,‬‬
‫בה במידה שאינם מחזיקים עצמם כמשחקים‪ .‬והדבר נכון גם למצב בו הדיירים מודעים‬
‫להשתתפותם הפעילה בשעת משחק‪ ,‬כדוגמת משחק ה"בינגו"‪.‬‬
‫שני הריטואלים‪" ,‬בינגו" ו"יזכור"‪ ,‬סותרים זה את זה מבחינת המודעות למשחק‪ .‬בשניהם‬
‫התחוללה תמונת חיים בזכות תואמנות‪-‬מחוות גבוהה‪ .‬הדיירים פעלו כמעט כאיש אחד‪ ,‬וללא‬
‫מנהיג‪ .‬הדבר מזכיר את מה שמכנה לורנץ )‪" ,(1970‬התלהקות אלמונית"‪ ,‬של בעלי חיים הפועלים‬
‫במאוחד‪ ,‬כדוגמת להקות של דגים‪ .‬תואמנותם הפלאית של אלה משמשת ככוח שרידה‪ ,‬חוצצת‬
‫בינם לבין אויביהם‪ .‬התואמנות בתנועות הדיירים כה הדוקה‪ ,‬שאינה מצריכה את היחיד לניהול‬
‫רשמים מודע פחות או יותר‪ .‬על היותם כילדים לא ניתן לערער; אין סדקים שתתעורר בהם‬
‫מבוכה בשל אי שמירה על טקט‪ .‬לורנץ מציין כי בהתלהקות האלמונית קיימת "תקשורת" מלאה‪,‬‬
‫אם כי סמויה בין כל היצורים‪ .‬זוהי רק מעין מטפורה למה שאני מעריכה כביטוי מובהק למצב של‬
‫שיתוף טרנסנדנטי‪ ,‬או ‪ .FLOW‬עוצמת החוויה הלימינלית אינה גוזרת נידונות מתמדת ביחס‬
‫למציאות כאוטית‪ .‬תואמנות משקפת עוצמה דרמטית שכנגד‪ ,‬להשגת חיות וסדר‪ .‬באמצעות‬
‫דרמטיזציה של המופשט‪ ,‬של תפיסות בלתי נראות‪ ,‬הריטואל מעניק חיות לשאיפות‪ ,‬וכפי שטען‬
‫גירץ )‪" (Geertz, 1965, p.23‬הסדר‪-‬המתקיים מתמזג עם הסדר‪-‬שאותו‪-‬חולמים לקיים"‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫האפיזודות הנותרות‪" ,‬יום הולדת" ו"שיעור" הנן מילוליות בהשוואה לקודמות‪ ,‬ורוויות‬
‫במטפורות וסמלים של ילדות‪ ,‬אשר הכתיבו הגדרות‪-‬מצב והתנהגות הולמת; דיירי מחלקת‬
‫ה"תשושים" נחשבו "כיתה"; בני התשעים פלוס – "בוגרים"‪ .‬מחוותיה הדרמטורגיות של המרצה‪,‬‬
‫בין לבין קטעי ידע מגובבים‪ ,‬הפכוה "מורה לקבוצה מופרעת של תלמידים"‪ .‬כל כמה שהסמלים‬
‫ילדותיים‪ ,‬הם אומצו בלא מפריע‪ .‬גם אם היה מי שהעריך כי הסיטואציה מגוחכת‪ ,‬הביקורת לא‬
‫נשמעה בקול רם‪ .‬הדיירים לא ביטאו את התנגדותם כלל למסרים‪ ,‬המתנגשים חזיתית עם‬
‫תודעת‪-‬מוות‪ .‬אם ביטא דייר נטייה לתחרות ושליטה‪ ,‬כמו ה 'מרצה' ומכרותיה‪ ,‬או הדיירת‬
‫שביקשה להיות "מלכת המסיבה"‪ ,‬הרי שתנועתם התפרצו ל"דלת פתוחה"‪ .‬לדלת זו שני מובנים ‪-‬‬
‫על כך עמדתי בפתח הדברים‪.‬‬
‫יש מי שיטען כי התנהגות ילדותית של דיירים זקנים צפויה בשל קרבתם למוות‪ .‬המשחק הילדותי‬
‫מוצג כאן כאסטרטגיית הבנייה של זירות 'חיים'‪ .‬אחרים עשויים לראות במנגנון הגנה‪ ,‬המכונה‬
‫'רגרסיה'‪ ,‬מניע למשחק‪ .‬המושג 'רגרסיה' מתייחס לחזרתו של הליבידו לקיבעון מוקדם בשלבים‬
‫אינפנטילים של התפתחות )‪ .(Chaplin, 1975‬פרוייד )‪ (Freud,1953a‬קשר בין התנהגויות ילדותיות‬
‫ובין התעוררות חרדת פירוד‪ .‬הרגרסיה משקפת אי יכולת להתמודד עם מציאות מאיימת‪.‬‬
‫תאורטיקנים סבורים כי הגנות‪ ,‬שבמקורן היוו תגובה לטראומת הפירוד בילדות‪ ,‬מתחזקות עם‬
‫התפתחות המודעות למוות‪ .‬בחיים הבוגרים החרדה ממוות הופכת לכוח המניע מאחורי ביטויי‬
‫רגרסיה ויצירת קשרי תלות‪ .‬כך‪ ,‬כל תזכורת לקיומו של מוות‪ ,‬כגון מחלות‪ ,‬דחייה‪ ,‬או מות‬
‫אחרים‪ ,‬עלול לגרור תגובה דומה )‪.7(Firestone, 1990‬‬
‫הופעתם של דיירים בודדים על 'במת החיים' לעיתים לבשה צורות משכנעות מאין כמותן‪ .‬ברי‬
‫היה לי שאין הם מדברים בשמו של משחק‪ ,‬או בשמם של תמרוני דעת מחוכמים‪ ,‬כי אם מתוך‬
‫תודעת חיים עמוקה‪ .‬בטחוני כי כך הדבר מסתמך על "צורות" התבטאותם; הדברים נאמרו‬
‫כבדרך אגב‪ ,‬בחופזה‪ ,‬וללא התעכבות‪ ,‬וכך‪ ,‬חשפו את המובן מאליו‪ .‬באחת השיחות התלהבה‬
‫דיירת לספר לי אפיזודה מחכימה מחיי עברה‪ .‬היא הקדימה לומר‪" :‬תשמעי סיפור‪ ,‬שאני אזכור‬
‫כ ל חיי"‪ .‬היא הטעימה את המילה "כל"‪ ,‬כאילו זמן העתיד העומד לרשותה משתווה‪ ,‬לפחות‪,‬‬
‫לזמן העבר שלה‪ .‬היא נפטרה חודשיים לאחר מכן‪ .‬לפני שהתרחקה מעליי‪ ,‬בתום אחת משיחותינו‬
‫המזדמנות‪ ,‬לפתע נפנתה גיטה להזכיר את עניין היעדרותן של מזוזות בפתח הלובי המשופץ‪ .‬היא‬
‫ציינה כי לפי האמונה היהודית חשוב לקבוע מזוזה במוסד‪ ,‬שכן‪ ,‬בהיעדרה של זו‪ ,‬צרות מצרות‬
‫שונות עלולות להתרגש על דיירי הבית כולו‪ .‬תמהתי ביני לביני‪ ,‬איזה עוד פורענות טורדת את‬
‫מנוחתה של גיטה‪ ,‬החיה בבית מיוחד‪ ,‬בו דייריו אינם יודעים כיצד יקבלו את היום החדש‪ ,‬חיים‬
‫או מתים‪" .‬את תוכלי לראיין אותי"‪ ,‬הבטיחה דיירת‪" ,‬אם לא אהיה חצי מתה"‪ .‬שאלתי לשלומה‬
‫בעקבות הביטוי בו בחרה‪ .‬היא צחקה לנוכח דאגתי‪ ,‬ואמרה בהנאה‪" :‬אין לך מה לדאוג‪ .‬מה‪,‬‬
‫ראית פעם אדם מת צוחק?! סתם אמרתי "חצי מתה"…זה ביטוי"‪ .‬הביטוי בעיניה רווח גם‬
‫‪ 7‬בבחנו התנהגות אסירים במחנה ריכוז‪ ,‬תיאר כהן )‪ (Cohen,1994‬בהרחבה גילויי רגרסיה מגוונים‪ .‬ניתוחו לא מאפשר היקש‬
‫מלא ממציאות טוטאלית אחת לשניה; הרגרסיה של האסירים מיוחסת למציאות של נישול ברוטאלי ותלות טוטאלית במדכא‪,‬‬
‫וביטוייה נוגעים להזנחה גופנית קשה ביותר‪ .‬האסירים אינם מנהלים "תפאורות" ואינם נוטים לשחק; הם מקרטעים במציאות‬
‫בה סירוב לשתף פעולה‪ ,‬משמע לציית‪ ,‬מסתיים בענישה קשה‪ ,‬ובכללה עונש מוות ‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫בעולמם של צעירים‪ .‬דוגמא נוספת היא במילים‪" :‬חדשות טרגיות"‪ ,‬באמצעותן כינה אחד‬
‫הדיירים את הבשורה כי מי מהם נפטר לפני כמה ימים‪ .‬ביטויים סמליים אלה‪" :‬מזוזה"‪,‬‬
‫"אבלות"‪" ,‬טרגדיה"‪ ,‬שונעו ממציאות חיצונית‪ ,‬בה המוות משחק תפקיד בדרמות מבהילות ולא‬
‫צפויות‪ .‬הנה כי כן‪ ,‬מחוץ לגדרות בית האבות 'דרמות' מאוכלסות גם ב'ריקוד המוות'‪ ,‬ואילו‬
‫בתוככי בית האבות יש ל'דרמה' המשחקית מקום בעניין אחד בלבד ‪ -‬עניין החיים‪.‬‬
‫* * *‬
‫'משחק'‪' ,‬סטיגמה'‪ ,‬ו 'רכילות' ב"שדה" זה הן רק דוגמאות ‪ -‬לומר כי תנועת בני‪-‬אדם מן העבר אל‬
‫העתיד מעמתת אותם‪ ,‬כמו את זהותם העצמית‪ ,‬עם תנועה נגדית – מן העתיד אל העבר; קיום‬
‫לקראת מוות משפיע על צורות החיים ומעניק להן משמעות‪ .‬בתוך כך מה שנתפס שלילי עשוי‬
‫להיחשב חיובי‪ ,‬והריקני עשוי להתמלא‪ .‬רעיון זה מבוטא בדבריו של מרטין בובר )‪:(Buber,1965‬‬
‫"בקיום שלי שני משבים באים מכיוונים מנוגדים…‪.‬בתוכי לא קיים רק הכוח הנע מלידה אל עבר‬
‫המוות; יש גם תנועה מן המוות אל לידה‪ .‬כל רגע שאני חווה את עצמי כאדם חי נובע מן התערובת‬
‫של השניים…כוח נושא אותי אל המוות‪ ,‬ואותו אני מכנה זמן; אבל בפניי מנשבת רוח מוזרה‪,‬‬
‫ואיני יודע באיזה שם לכנותה…‪..‬התהוות ומעבר מן העולם…מתקיימים זה לצד זה בחיבוק‬
‫אינסופי‪ .‬היה זה טיפשי להחשיב את המוות כנקודה של קץ החיים…‪.‬החיים מתפשטים במלואם‪,‬‬
‫המוות משמר את מה שהם רוצים להותיר"‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫פרק חמישי‬
‫חי‪-‬מת‪ :‬היבדלות‬
‫איש או אישה‪ ,‬מבוגרים‪ ,‬מוצאים עצמם יום בהיר אחד בבית אבות‪ .‬היא בדירה גבוהה והוא‬
‫בחדר שידו השיגה לשלם בעבורו‪ ,‬עומדים בשקט על ריבוע רצפה אפור במתחם הפרטי‪ ,‬מסתכלים‬
‫על סביבתם בעיון של ספירת זמן‪ .‬החבילות נפרקו‪ ,‬החפצים הקטנים והבגדים הונחו בארונות‪,‬‬
‫מחזיק המפתחות שלהם תופס מפתח אחד ‪ -‬לכל היותר‪ ,‬שניים‪ .‬מבעד לתריסים‪ ,‬הפעורים תמיד‪,‬‬
‫נגלים מראות גגותיה של עיר רחוקה‪ .‬רחש מכוניות על כביש מעבר לגדר‪ ,‬וקריאות קולניות של‬
‫צעירים בענייני עסק ומפגש חברי‪ ,‬נמוגים באוויר‪ ,‬ואינם חודרים פנימה‪ .‬ימים ראשונים של‬
‫מגורים במוסד הזה‪ ,‬וכבר הבטיחו איש או אישה לעצמם לזכור כי זוהי רק תקופת ניסיון‪ .‬זה‬
‫זמני‪ .‬ביתם הרי עוד עומד על תלו‪ ,‬מצפה להם‪ ,‬בכיליון שלהם‪ ,‬לשוב לחיים משכבר הימים‪ .‬כיצד‬
‫זה עלה בדעתם לשמוע בקולו המתרה של ילדם‪ ,‬ולבדוק אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת כל‬
‫כך?! להתהלך כך‪ ,‬כמה פעמים ביום‪ ,‬בין זקנים‪ .‬טוב שיש מקום כזה לכמותם‪ ,‬הזקנים המסכנים‪.‬‬
‫כל אחד יש לו כאבים פה ושם‪ .‬אלה הקבועים בלובי‪ ,‬כמו היו הכורסאות עצמן‪ ,‬שאינן הולכות‬
‫לשום מקום‪ ,‬נדמים כבעלי מבט עוקב חשדן‪ ,‬או אולי משוגע‪ .‬נאנחים מיני אנחות ללא הפסק לפני‬
‫המילה "זקנה" או לאחריה‪ .‬מוטב היה שיתכנסו בדלת אמותיהם‪ ,‬ויעסיקו את עצמם‪ .‬יש היום‬
‫הצגת תיאטרון בעיר‪ .‬היא מתחילה בשמונה בערב‪ .‬פעם היה הדבר במרחק הליכה של עשרה‬
‫רגעים‪ .‬עכשיו צריך להזמין מונית‪ .‬פקיד הקבלה הבטיח שיעשה כן‪ ,‬אם יוזכר לו מבעוד מועד‪,‬‬
‫באינטרקום‪ .‬אבל מדוע צריכים לו לפקיד? הרי בנמצא כאן טלפון‪ .‬הלא כן?‬
‫איש או אישה‪" ,‬דיירים" מזה זמן‪ ,‬גם להם מנהג להאריך לעמוד מול מראה בחדר השירותים‪,‬‬
‫ולתהות בענייני קיום‪ .‬שאלת 'מי אני ומי הם' צפה ועולה‪ ,‬דוחקת ומשתיקה שאלה אחרת‪' :‬מי אני‬
‫ומה היו חיי'‪ .‬לולא הם‪ ,‬שדמות פניהם וצורתם כמכשפות מרקדות במערת הלובי‪ ,‬היה אפשר‬
‫להיאנח אנחת שפויים בשקט‪ ,‬על מרפסת עירונית‪ ,‬ולגלגל זיכרונות קדימה ואחורה‪ ,‬ללא עזרת‬
‫התמונות מן האלבום‪ .‬הם‪ ,‬שלשונם אינה נאלמת לעולם‪ ,‬מדברים בו במוות‪ ,‬כמו היה אורח רצוי‬
‫בשכונה‪ ,‬שאין לה מה לעשות עם עצמה‪ .‬הם כבר זקנים‪-‬זקנים‪ .‬לוואי כבר היו כמה מהם‬
‫מטופלים ב"תשושים"‪ .‬מי יכול כל פעם לענות על אותה שאלה במשך ארוחה אחת?! "ראש טוב"‪,‬‬
‫משבחים הילדים ואם הבית הנחמדה‪ ,‬אבל לארבעתנו‪ ,‬היושבים סביב שולחן‪ ,‬יש מקל הליכה‪ .‬רק‬
‫נראים דומים‪ .‬לא תמיד רואים מה יש ומה אין ב'קופסה' החשובה‪.‬‬
‫ב"שדה" קיום 'אני חי – אתה מת'‪ ,‬דייר או דיירת עומדים לבדם כנגד קולקטיב תרבותי וספיחיו‪,‬‬
‫המאיימים לשקע גם אותם‪ .‬כברת הדרך הבאה‪ ,‬שמתווה הפרק בעולמם של הנחקרים‪ ,‬מרובה‬
‫בסיפורי אפיזודות ותמונות של דמויות‪ .‬עניינן של אלה להציג אופנים בחילוץ עצמי מ"תרבות‬
‫מוות"‪ ,‬או במילים אחרות – היבדלות לחיים‪ .‬תוכנה של הזהות העצמית כאן אינו כתוכן שדובר‬
‫בו בפרק ה"שדה" 'אני חי‪-‬אתה חי'; בעוד ב"שדה" בו הכל 'חיים' התוודענו לתכנים מגוונים‪,‬‬
‫המגולמים בסטיגמות ייחודיות‪ ,‬בפרק זה אנו עוסקים אך במדרג יחסי של העצמי בין 'חיים'‬
‫ל'מוות'‪ .‬דייר מזהה עצמו כבעל יתרון יחסי ביכולת תפקוד‪ ,‬במדרגי גיל‪ ,‬בהגדרות שליטה‬
‫ואוטונומיה‪ ,‬במידות שייכות לקולקטיב‪ ,‬ועוד קטגוריות בשירותה הצמוד של דיכוטומיה‬
‫‪119‬‬
‫הקיומית מכל‪ .‬הפרק הקודם תאר אסטרטגיות קולקטיב אחדות‪ ,‬המבנות זהויות ייחודיות רבות‪,‬‬
‫ואילו בפרק זה‪ ,‬יחידים נוקטים דרכים שונות כדי להיטיב זהות כללית אחת – זהות של 'אני‪-‬חי'‪.‬‬
‫היחיד אינו מסתפק באופן פסיבי בסטיגמה‪ ,‬המעניקה לו תואר זה או אחר; הוא עושה פעיל‬
‫כעומד לעצמו‪ ,‬מקושר בזיקות שונות ומשתנות לאחרים‪" .‬תרבות המוות" עומדת אך כרקע‬
‫לתביעת היחיד שלו לראות במוות פורענות של ה'אחר'‪ .‬המפגש עם דיירים זמניים וקבועים‬
‫ב"שדה" זה מעלה על נס נפתולי התמודדות של המודעות האנושית עם קיצה‪ .‬המוות הוא‬
‫התבוסה הסופית של השכל‪ ,‬טען באומן )‪ ,(Bauman,1992‬מחרה מחזיק אחר דברי פרוייד‪ ,‬כי "אף‬
‫אחד אינו יכול להאמין במותו שלו" )‪ .(Freud,1918‬אם המוות מייצג ריק מנוכר ובלתי נתפס – הרי‬
‫הוא נחלתם של הנוטים להיכשל בו‪" .‬עולמם" זה אינו עניין לענות בו‪ ,‬אין הוא כעולמות דמויי‪-‬‬
‫חיים‪ ,‬שניתן להתבדל והסתפח אליהם בזירות בית האבות‪.‬‬
‫‪ 5.1‬שני מודלים‬
‫אפתח בתיאור 'בריחה' ו'חיסון' ‪ -‬שני מודלים שונים של היבדלות‪ .‬מודלים אלה מצטיירים‬
‫בגישותיהם הבסיסיות של שני דיירים‪ ,‬המייצגים את שני קצותיו של רצף חיים ליניארי‪ ,‬המותווה‬
‫במוסד; אבנר‪ ,‬דייר "עצמאי"‪ ,‬שזה מקרוב בא‪ ,‬וישראל‪ ,‬דייר "תשוש"‪ ,‬הנחשב וותיק‪ .‬עבודת‬
‫הזהות העצמית השקודה בידי כל אחד מהם מקרינה זהות של 'אני‪-‬חי'‪ .‬תוצאתה של זהות עצמית‬
‫זו להגדרת ה'אחר' היא זהות של 'אחר‪-‬מת'‪ .‬עם זאת‪ ,‬ראוי לעיין בהבדל; בעוד 'אחר‪-‬מת' הנו‬
‫תוצאה ישירה ובוטה של 'בריחה'‪ ,‬באשר ל'חיסון' הוא מייצג תוצאה משתמעת עקיפה‪ .‬עבודת‬
‫העצמי של כל אחד‪ ,‬אבנר וישראל‪ ,‬מיוחדת לעצמה ובעלת השלכות שונות להתמודדות דייר עם‬
‫זהותו לאורך זמן‪ .‬הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר )‪ ,(Buber,1959,1965‬המעמידה 'אני' מול‬
‫'אתה' אנושי ואובייקט‪ ,‬כשתי צורות מפגש עם העולם‪ ,‬משקפת באופן בהיר את ההבחנה בין שני‬
‫המודלים; על פי בובר‪ ,‬אין ה'אני' קיים נפרד‪ ,‬ואין ה'אתה' קיים נפרד‪ ,‬אלא מה שקיים היא‬
‫הזיקה 'אני‪-‬אתה' )‪ ,(I-Thou‬הקודמת מבחינה הגיונית‪ ,‬ומבחינת החוויה ל'אני' ול'אתה'‪ ,‬ביניהם‬
‫יחס אני‪-‬דבר )‪ .(I-It‬יתר על כן‪ ,‬ה'אני'‪ ,‬המופיע בזוג‪ ,‬המקיים זיקה 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬איננו אותו 'אני'‬
‫כבזוג‪ ,‬המקיים יחס 'אני‪-‬דבר'‪ .‬הראשון משקף 'מימוש' ‪ -‬יחס ריאלי אל אנשים ודברים‪ ,‬ואילו‬
‫השני משקף 'התמצאות' – יחס של שימוש באנשים ודברים‪ .‬או כפי שהבליט בובר את ההבדל‬
‫בציינו כי אין 'אני‪-‬אתה' יכול להיאמר אלא בכל לב‪ ,‬ואילו 'אני‪-‬דבר' לעולם איננו יכול להיאמר‬
‫בכל לב )ברגמן‪ .(1974,‬אבקש להראות כי מודל ה'בריחה' מגלם יחס 'אני‪-‬דבר'‪ ,‬בו משוקעים‬
‫דיירים‪ ,‬לעומת מודל ה'חיסון'‪ ,‬המגלם זיקת 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬בדמותו של ישראל‪.‬‬
‫‪ 5.1.1‬בריחה‬
‫אבנר הספיק לשהות במוסד כשבועיים‪ ,‬כשפגשתי בו לראשונה‪ .‬לפני שבחר את בית האבות‬
‫הנוכחי נסע עם המטפלת שלו לכמה מוסדות‪ ,‬המכונים 'דיור מוגן'‪ .‬הוא הזכיר שם של מוסד בו‬
‫חקרתי‪ .‬מוסד זה נחשב יוקרתי ומציע אורח חיים עצמאי לדיירים‪ ,‬אשר ממוצע גילם נמוך מזה‬
‫של הדיירים בבית האבות הנחקר‪ .‬לתמיהה כיצד זה בחר בסופו של דבר לחיות במוסד כאן‪,‬‬
‫‪120‬‬
‫במקום כל כך 'לא מזמין' בשל עבודות שיפוצים‪ ,‬השיב כי הוא רכש דירה בקומה עליונה‪ ,‬משופצת‬
‫זה מכבר‪ .‬הוא לא מרגיש את הקושי עליו מתלוננים רוב הדיירים האחרים‪' ,‬לא שומע שום דבר'‪.‬‬
‫"את יודעת"‪ ,‬אמר בנימה של איש צוות‪" ,‬הדיירים כאן מתלוננים על השיפוצים מפני שאינם שבעי‬
‫רצון מחייהם"‪.‬‬
‫אבנר לא היה יכול כדי כך להתעלם מחוסר הנוחות הכרוך בשיפוצים‪ ,‬שנעשו באולם הלובי הגדול‬
‫וסביבותיו‪ ,‬אולם בעזרת התייחסותו לנושא יומיומי רווח ביקש לומר משהו על עצמו‪ .‬הייתה לו‬
‫סיבה להאמין כי הוא שונה מן הדיירים; הוא סיפר לי כי בעבר גר ליד בית האבות‪ .‬היו לו כמה‬
‫חברים במוסד‪ ,‬והוא נהג להתפלל בבית הכנסת עימם בימי כיפור‪ .‬כיוון שהכירוהו כפעיל פוליטית‬
‫ואקדמית‪ ,‬הוזמן להרצות על מערכת הבחירות באמריקה‪ .‬הוא תיאר את הדיירים בפניהם הרצה‪:‬‬
‫"מאוד לא התרשמתי‪ .‬אנשים פתחו את הפה שלהם"‪ ,‬מחקה את פיהם הפעור בעודם מאזינים‬
‫נים‪-‬לא‪-‬נים להרצאתו‪ .‬הסיבה לבחירתו של אבנר את בית האבות לא נגעה בעניין השיפוצים‪:‬‬
‫"בדיור מוגן אני יודע שהממוצע הגילי נמוך משלי‪ .‬אני לא רוצה להיות במקום שיש יותר צעירים‬
‫ממני‪ ,‬שהם יותר פעילים‪ ,‬כאן אני מרגיש נוח"‪ .‬בכל זאת שאל בהיסוס‪-‬מה על הממוצע הגילי‬
‫במוסד‪ .‬השבתי כי הוא עומד על שמונים וחמש שנים‪ .‬על אף היותו בן שמונים ושש‪ ,‬אבנר ראה‬
‫בכך סימן להיותו צעיר מרוב האנשים‪ ,‬כמעט יוצא דופן‪ .‬הייתה לו 'סיבה טובה' לחשוב כך; הוא‪,‬‬
‫שקיבל סטטוס יוקרתי של "דייר חדש"‪ ,‬אשר עבור שכמותו נערכים השיפוצים‪ ,‬נטה לטעות‬
‫בהגדרת האחרים‪ .‬חי במציאות אסתטית של 'דיור מוגן' ומציאות חברתית של 'בית אבות'‪ ,‬לא‬
‫הייתה זו משימה קשה להבדיל את עצמו‪.‬‬
‫כיוון שגר בקומה משופצת‪ ,‬הייתה לו דירה של ממש; חדר שינה‪ ,‬חדר אירוח‪ ,‬מטבח‪ ,‬שירותים‬
‫ומקלחת צמודים‪ .‬בדומה לדיירים "החדשים"‪ ,‬אבנר הביא עמו לבית האבות רהיטים‪ ,‬תמונות‪,‬‬
‫שטיחים וחפצי ערך‪ ,‬שקישטו את הקירות ומחקו את המראה הסטנדרטי והמוכר של הדירות‬
‫החדשות‪ ,‬המוצעות לאכלוס‪ .‬אך בשונה מהם‪ ,‬הוא בחר להתבודד‪ .‬להיות ולא להיות שייך למוסד‪.‬‬
‫היכרותו המוקדמת עם המוסד ודייריו ובדידותו היחסית צמצמו את מערך התייחסות הצוות‬
‫אליו‪ ,‬כאילו היה אחד מן הדיירים ה"וותיקים"‪ .‬הוא סיפר לי כי הוא מנהל חיים עצמאיים‬
‫כמעט‪ .‬הוא לא משתתף בהרצאות ובפעילויות חברתיות אחרות‪ .‬אין הוא זקוק לכך‪ ,‬הרי הוא‬
‫בעצמו הרצה באוניברסיטה ויכול להרצות לדיירים היום‪ .‬הוא מנוי על עיתון הג'רוסלם פוסט‪.‬‬
‫הוא כותב מכתבים ומשוחח בטלפון עם חברים‪ .‬באחד מביקוריי סיפר לי כי בערב ילך לצפות‬
‫בסרט מחוץ למוסד‪ .‬נזכר כי פעם פגשה בו אחת הדיירות ה"וותיקות" והביעה את פליאתה כיצד‬
‫זה הוא מעז לצאת לסרט לבדו‪ ,‬והוסיף בהנאה גלויה‪" :‬יחסית לאנשים הנמצאים כאן יש לי כוח‪.‬‬
‫כאן לא רגילים לצאת בערב‪ ,‬במיוחד לא לבד"‪.‬‬
‫תפיסת המובחנות הזו במהרה באה לידי ביטוי בזירת המפגש היחידה ‪ -‬בחדר האוכל‪ .‬במהלך‬
‫שבועות ספורים החליף אבנר כמה שולחנות‪ .‬בסיוען של אימהות הבית שבאו לקראתו‪ ,‬מצא עצמו‬
‫בכל פעם מצטרף לשלושה דיירים אחרים‪ .‬פעם הוא לא סבל את 'דעותיו הראדיקליות' של דייר‬
‫אנגלי אחד‪ ,‬פעם טענותיו של דייר אחר נראו לו 'אנטגוניסטיות' ושטותיות‪ .‬בפעם האחרונה‪,‬‬
‫‪121‬‬
‫הושיבה אותו אם הבית ליד שלוש נשים‪ ,‬בעיניו 'מדברות סתם על דה והא או שותקות'‪ ,‬והוא‬
‫ממילא‪ ,‬אמר כמעיד על עצמו‪ ,‬כבר החליט שהוא שותק גם כן‪ .‬הוא לא מסתדר עם האנשים‪.‬‬
‫בתוך כך‪ ,‬מפגישה לפגישה גילה לי משהו על קשייו הפיזיים‪ .‬הוא התעסק עם מכשיר השמיעה‬
‫שלו כמה דקות וביקש את סליחתי שהדבר לוקח זמן‪ .‬בפגישה אחרת אמר כי יש לו בעיות עם‬
‫הפרוסטטה שלו‪ .‬על אף שהתאמץ להסתיר את דאגותיו הודה כי הוא לא בטוח שהמטפלת שלו‬
‫תישאר אתו לאורך זמן כי הוא הולך ונחלש‪ .‬הוא כנראה יהיה "פחות אטרקטיבי עבורה"‪ .‬הוא‬
‫אף פעם לא הזכיר את עניין מצב הבריאות כגורם המבחין בינו ובין הדיירים‪ .‬כרבים מן‬
‫ה"עצמאיים" האחרים‪ ,‬התייחס בפירוט למצבו ולהתמודדות הכרוכה בחיי היומיום‪ .‬לנוכח‬
‫ההיכרות עמו‪ ,‬לא היה זה מפתיע לשמוע כי הוא נכנס לבית האבות כדי להיות תחת השגחה‬
‫רפואית‪ ,‬אך לא מפני שהוא זקן‪.‬‬
‫לאחר כמה שבועות בבית האבות הוא החל לפתע לספר על גילוי שהיה לו ביחס לאנשים העומדים‬
‫למות‪ ,‬מתמקד בשני מקרים שהיה עד להם‪ .‬בראשון תיאר איש זקן‪ ,‬אותו ביקר לפני שנים בבית‬
‫אבות‪ .‬במהלך ביקורו ביקש אבנר להדליק רדיו‪ .‬האיש הזקן אמר לו בתרעומת כי חדשות כלל‬
‫אינן מעניינות אותו‪ ,‬רק כאביו‪ .‬זמן קצר לאחר מכן האיש נפטר‪ .‬לכך צרף אבנר סיפור אודות‬
‫מותה של אישתו‪ .‬לפני מותה ממש היא העבירה את תכשיטיה לחלק הקדמי של ארון בגדים‬
‫בביתם‪ .‬לדבריו‪ ,‬בכך היא ביקשה כי יבחין בדבר ויעשה בהם שימוש כלשהו‪ .‬אבנר טען כי שני‬
‫אנשים אלה ידעו כי הם עומדים למות וסימנו זאת בדרכם שלהם‪" :‬אנשים כנראה יודעים מתי‬
‫הם ימותו"‪ ,‬אמר‪ .‬קושר דבר לדבר‪ ,‬הוסיף כי הוא מקבל את העובדה שאנשים מתים כאן בבית‬
‫האבות‪ .‬כיודע דבר ציין‪" :‬אני יודע שבעוד כמה זמן אני לא אראה עוד כמה אנשים כאן"‪ .‬מעניין‬
‫כי בזה סיפר על ידיעתו המקדימה את מותם של אחרים‪ ,‬ולא כפי שהורו סיפוריו הקצרים‪ -‬ידיעת‬
‫אנשים את מותם שלהם‪.‬‬
‫הכניסה של אבנר לבית האבות לוותה בתחושת מאבק‪ .‬הוא לא נטה אחר הרטוריקה "חיים עם‬
‫זה"‪ ,‬ביטוי שמשמעותו ‪ -‬חיים עם המוות‪ .‬במשך כמה שבועות במוסד הוא התלבט כמו בין שתי‬
‫תפיסות; בין תפיסת חייו הצעירים ביחס לדיירים "הזקנים האחרים"‪ ,‬לבין תפוצת מותם‪ .‬הוא‬
‫לא ראה עצמו נוטה למות‪ ,‬וגם לא שייך עצמו ל"זקנים" במוסד‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הוא לא עמד זמן‬
‫רב בהתבדלות הנוקשה שגזר על עצמו‪ .‬כמעט נשלמו חודשיים לשהותו בבית האבות‪ ,‬כשאמר‪:‬‬
‫"את יודעת‪ ,‬בזמן האחרון יש לי מחשבות על זקנה‪ .‬אני אף פעם לא האמנתי שאני אצטרך לחשוב‬
‫על עצמי בקשר לזה"‪ .‬בתגובה להתעניינותי ביקש לדבר על זה "בפעם אחרת"‪ .‬כשפגשתי בו‬
‫במקרה בחדר האוכל‪ ,‬הוא נחלץ משם בזריזות‪ ,‬שאינה אופיינית לאחרים‪ ,‬ודחה את הפגישה‬
‫ל'פעם הבאה'‪ .‬האם ידע דבר מה? כמה ימים לאחר מכן‪ ,‬הגעתי לבית האבות וביקשתי בעיני‬
‫למצוא את אבנר‪ ,‬שם בקרבת חדר האוכל‪ .‬אמרו לי שהוא נפטר‪.‬‬
‫כמה דרכים נקט אבנר כדי לחוש עצמו 'חי'; הוא בחר לגור בקרב אוכלוסייה‪ ,‬כנגדה העריך כי‬
‫גילו צעיר יותר; תנאי מגוריו היו משופרים ובעלי גוון יוקרתי; הוא מילא דירתו ברהיטיו וחפציו‪,‬‬
‫וכך יצר לעצמו סביבה ביתית המשכית; הוא לא השתתף בפעילויות חברתיות‪ ,‬ושינן לעצמו עד‬
‫‪122‬‬
‫כמה אינו קונפורמי‪ .‬מציאות המוות חדרה לתודעתו של אבנר טיפין טיפין‪ ,‬על אף שהיה מצויד‬
‫בתפיסה זיקנתית של הדיירים עוד טרם כניסתו‪ .‬תמונת הפיות הפעורים בעודו מרצה לדיירים‬
‫כאורח‪ ,‬הפכה בתקופת שהותו ביניהם לתמונה סטטית‪ .‬כיוון שהתמקם במוסד‪ ,‬לא יכול היה‬
‫לראות עצמו כמקודם יוצא ובא‪ ,‬כמי שאינו שייך לגמרי‪ .‬הוא ניסה לחקות מצב זה כשהחליף‬
‫תדיר שולחנות בחדר האוכל‪ ,‬אך לבסוף נכנע כיוון שתמיד ניבטה אותה תמונה‪ .‬כשמצא כי‬
‫תנועותיו המכוונות במרחב המשותף הן חסרות תוחלת‪ ,‬וכי עוד מזומנים לו מפגשי פנים מול פנים‬
‫עם דיירים‪ ,‬גדר עצמו מאותם לא ראויים‪ ,‬העומדים למות‪ .‬בימיו האחרונים עמדה לו עוד מנוסת‬
‫רגליו לשמש מנוסה אחרת; להתחמק מלדבר במוות – מותו שלו‪.‬‬
‫סיפורו של אבנר הוא סיפור פשוט של בריחה‪ ,‬והדבר נובע כמדומה גם מעובדת שהותו הקצרה‬
‫במוסד‪ .‬מותו גדע התוודעות למציאות חברתית‪ ,‬בה נוכחות המוות כה גלויה ובוטה‪ .‬הדרכים בהן‬
‫נקט לשימור זהות של 'חי' משמשות במיוחד בהתלבטויותיהם של דיירים "חדשים"‪ .‬אנו נראה כי‬
‫הללו מאוימים עד שורשי שערותיהם מנוכחות בני קבוצת השווים‪ ,‬ומסרבים לקשור עמם חוטים‬
‫של גורל משותף‪ .‬הם מוצאים עצמם נסים על זהותם‪ ,‬בעודם נסמכים בעיקר על יכולת ניידות‪.‬‬
‫האסטרטגיות הנקוטות בידם כמוהם כנוהגי רושם מגנניים ויזומים של דיירים בדיור מוגן‬
‫)גמליאל‪.(1997 ,‬דומה כי משלא ניתן דין וחשבון עצמי על מצב התבדלות זה‪ ,‬על עצימת עיניים זו‪,‬‬
‫נקל להבחין מהו ומיהו ה 'אחר'‪ ,‬המוחזק כמת‪ .‬זהו 'אחר' בדמות כלל הדיירים‪ ,‬שאין רשות‬
‫פנימית להכירם‪ ,‬שכן‪ ,‬כל אחד מהם מדדה כסמל מוות‪ .‬אך המציאות בה הצטופף אבנר‪ ,‬ומתי‬
‫מעט דיירים‪ ,‬אינה המציאות של רבים; המדברים על מוות ומותם שלהם‪ ,‬והמקיימים בינם‬
‫לבינם צורות של זיקה‪ .‬הגדרת זהותו של 'אחר מת' במציאותם של אלה האחרונים‪ ,‬מפרנסת את‬
‫עיקר פרק זה‪ .‬האתנוגרפיה תלמדנו כי לשיח מוות פן פרדוכסלי‪ ,‬שכן עיתים שיח זה מגונן על‬
‫זהות 'אני חי'‪ .‬עוד נלמד כי משימת הגדרת הזהות‪ ,‬המתקיימת במציאות של נידונים‪ ,‬תובעת‬
‫היכרות עם רבים ממרכיבי הפאזל התרבותי‪.‬‬
‫אם נשוב לאבחנותיו של בובר‪ ,‬נוכל לטעון כי יש בהן בצורות ההיכרות והשיתוף בין הדיירים כדי‬
‫לכונן יחסי 'אני‪-‬דבר'‪ ,‬כקוטב אחד של אנושיות‪ .‬ה'אחר' נודע על חולשותיו‪ ,‬ואלה משמשות‬
‫כזרקור המאיר על חיוניותו היחסית של היחיד‪ .‬היחיד כך משתמש בנוכחות ה'אחר'‪ ,‬בין אם הוא‬
‫דייר מסוים או קבוצת ההתייחסות‪ ,‬לתועלת הדימוי העצמי ) ‪O’Connor & Vallerand, 1994; Bultena‬‬
‫‪ .(& Powers, 1978‬ה'אחר' הוא אובייקט להיפעלותו של האני‪ ,‬וככזה אינו מוכר על צדדיו האחרים‪.‬‬
‫פרקטיקות של נישול עצמי‪ ,‬גם מנכסי העבר‪ ,‬תורמות לקיבוע צדודיתו של 'אחר' חד‪-‬ממדי‪ .‬הדבר‬
‫נכון ל'אחר‪-‬נושא‪-‬מוות'‪ ,‬אך גם ל'אחר‪-‬נושא‪-‬חיים'‪ ,‬כפי שיתואר בפרק הבא‪.‬‬
‫‪ 5.1.2‬חיסון‬
‫מלכתחילה ניתן היה להציג את ישראל כמתבונן מפוקח בסופנותו‪ ,‬בהופעותיהם והיעלמותם של‬
‫סובביו‪ ,‬באופן המרמז כי קביעת ה 'אחר המת' כשלעצמה היא תהליך תנועתי מורכב ומפותל‪,‬‬
‫המעוגן בהגדרות אינסוף של יתרונות יחסיים‪ .‬התחבטותו הגלויה והמפורשת במוות חשפה גישה‬
‫יוצאת דופן לא רק בעיני‪ ,‬אלא גם בעיני עצמו ואחרים‪ .‬מובחנות זו ממש היה בכוחה לגדור אותו‬
‫‪123‬‬
‫כ'חי' עד בלי די‪ .‬רק משהגה בקושי את מלותיו האחרונות‪" :‬אין לי יותר מה לדבר"‪ ,‬יומיים לפני‬
‫שיצאה נשמתו‪ ,‬הבנתי כי הוא רואה עצמו 'מת'‪ .‬אז ורק אז‪ ,‬במחלקה הסיעודית בעיר אחרת‪,‬‬
‫נדמה כי בחר להתכנס מן העולם‪ .‬ביחד עם זאת‪ ,‬הטלאה רציפה של תכני שיחו ממפגש למפגש‬
‫לימדה לא רק על "עליות וירידות"‪ ,‬משמע שינויים בהגדרותיו את עצמו‪ ,‬כי אם תנועה עקבית‬
‫ומתקדמת לקראת חידלון‪ .‬בשל כך אבקש להראות בפרקים הבאים כי יש גם במקצת דבריו‬
‫האחרונים בבית האבות כדי ללמד על תפיסתו את מותו היחסי‪ ,‬בהשוואה למה שהציג במפגשים‬
‫קודמים‪.‬‬
‫למטרת התוויית טווח ההגדרות ל 'אחר מת' בקרב הדיירים‪ ,‬אביא מדבריו של ישראל‪ ,‬אודות מה‬
‫שבחשבון אחרון מתגלה כסוג אחר של 'חייו' ו 'מותם'‪" :‬כשהייתי צעיר הייתי טרוד בפרנסת‬
‫המשפחה‪ ,‬חיים משפחתיים‪ ,‬עם האישה‪ ,‬בעיות…אז היו לי הרבה יותר בקשות )בתפילותיו(‪.‬‬
‫הייתה יותר אינטנסיביות וטרדה‪ .‬הייתי זקוק למשהו‪ .‬הייתה לי דרישה…חיכיתי למשהו‪ ,‬פניתי‬
‫למישהו…אז‪ .‬היום אין לי הרבה בקשות‪ .‬יש לי רק כיוון אחד‪ :‬תן לי לחיות כמה שאפשר‪ .‬תן לי‬
‫אפילו ללכת לעולמי בלי בעיות‪ ,‬בלי כאבים‪ ,‬בלי הטרדה‪ ,‬בלי שמישהו יצטרך לסבול על ידי‪ .‬אלו‬
‫דברים של ‪,‬כמו שאומרים‪ ,‬חיסול‪ .‬גם כאשר אתה מחסל עסק אז אתה לא זורק את הכל‪ ,‬יש לך‬
‫איזה שהוא סידור…שלבים…זה למכור…וזה זה‪ .‬אתה נמצא עכשיו בשלב של כעין כיוון חיסול‪.‬‬
‫אני לא אומר‪ ,‬אני לא בחיסול עדיין‪ .‬עכשיו הדרישות הן שונות לגמרי מאלה שהיו לפני חמישים‬
‫שנה‪ .‬בן אדם לא חי לעולם‪ .‬זה ברור‪ ,‬כן‪ .‬נניח אדם בן תשעים כבר‪ ,‬עשה את שלו בחיים‪ .‬הוא‬
‫צריך עכשיו… הוא בכיוון לחיסול"‪" .‬לפי דבריך‪ ,‬גם אני בכיוון של חיסול"‪ ,‬אמרתי לישראל‪,‬‬
‫מטעימה את המילה 'כיוון'‪" .‬מה? …‪.‬את רחוקה מהמועדון הזה"‪ ,‬אמר בפסקנות‪" ,‬את בכיוון‬
‫החיים‪ .‬את בכיוון של לעשות חיים‪ .‬אני בקטגוריה אחרת"‪.‬‬
‫הביטוי 'חיסול' הוא ביטוי תהליכי‪ ,‬באמצעותו הגדיר ישראל את עתידו הקצר‪ .‬הוא הודיע כי הוא‬
‫רואה את הכיוון אליו נע מצבו הגופני‪ .‬בכך טמון‪ ,‬לדעתי‪ ,‬שורש ההתלבטות באשר להגדרותיו את‬
‫עצמו; מלכתחילה חישבתי לראות בדברים מעין רמיזה על זהות של 'מת'‪ ,‬אך ההכרות לאורך זמן‬
‫לימדה על השתנות ויחסיות‪ .‬יחסית אליי הוא מצוי בקטגוריה אחרת‪ ,‬דהיינו‪ ,‬בקטגוריה של 'מת'‪,‬‬
‫אך לא כך ביחס לדיירים אחרים‪ .‬לדבריו‪ ,‬ראייתו המפוקחת את קרבת המוות האישי‪ ,‬מבדילה‬
‫לאין שיעור בינו לבינם‪ .‬לדידו הוא מפרלטט עם המוות‪ ,‬ואילו הם נמצאים בחשכה מנטלית של‬
‫הכחשה‪" .‬בן תשעים לשוח"‪ ,‬כיוון לדברי משנה‪" .‬כאילו בטל מהעולם‪ .‬כשאתה מגיע למאה אתה‬
‫כבר לא נחשב אפילו‪ .‬עכשיו לא‪ ,‬אני לא רואה את עצמי כאילו עברתי…כי אני עוד בעולם‪ .‬בפרקי‬
‫אבות אומרים לך‪ ,‬היכון לצאת מן העולם‪ .‬אני בכיוון החוץ‪ ,‬אני בהכנה‪ .‬אני מקבל את זה‪ ,‬ברוח‬
‫של זה‪ .‬אני לא אומר אני כבר לא שייך‪ .‬אני בחינה פיזית עוד מסוגל אז אני עם החברה‪ .‬עכשיו אני‬
‫לא הולך לבחירות כי אני לא יכול‪ ,‬יש לי כאבים ובעיות‪ .‬אני לא יכול…אני לא רוצה להשקיע‬
‫בעניין הזה‪ .‬רק בגלל זה אני לא הולך‪ ,‬לא בעד זה שאני יצאתי מן העולם‪ .‬עד לנקודה שאני מגיע‬
‫לנקודה של פירוד מן העולם אני עדיין חש‪ .‬אני יודע שזה צריך לבוא‪ .‬אני יודע להבדיל את זה‪ .‬אני‬
‫חש את זה על עצמי"‪ .‬אם עד 'לנקודה של פירוד מן העולם הוא עדיין חש' וכוחו בפיו לתאר זאת‪,‬‬
‫דומה בעיני כי אין בכוח הבדלה בינו לבין אחרים לשימו 'חי'‪ ,‬לעומת ה 'מתים'‪ ,‬כי אם להפקיע‬
‫את הדיכוטומיה הזו ממשמעותה הרגילה‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫מפעם לפעם‪ ,‬במהלכה או בסיומה של שיחת‪-‬מוות ציין ישראל את מובחנות השגותיו וייחודיותם‪:‬‬
‫"אני לא יודע אם אחרים מדברים ככה‪ .‬יכול להיות שהם לא מדברים…אני פה‪ ,‬כשהזכרתי אחרי‬
‫ארוחה שבן אדם עלול למות‪ ,‬אז הוא )דייר( הזדעזע‪" :‬אל תדבר ככה"‪ .‬הוא לא אמר את זה לי"‪,‬‬
‫הדגיש ישראל את המילה האחרונה‪" ,‬הוא הרגיש על עצמו‪ .‬אני אמרתי איזה דבר שהוא הרגיש‬
‫את עצמו בתוך העניין הזה‪ .‬הוא כבר לא יכול לסבול כהוא זה‪ .‬הוא אומר‪" :‬אל תדבר‪ ,‬אל תדבר‬
‫ככה"‪ .‬כאילו אם לא מדברים‪ ,‬אז הדבר הזה משתנה"‪ .‬מנסה לברר‪ ,‬אמרתי‪" :‬אז אתה לא כזה…"‬
‫והוא השיב‪" :‬אני לא כזה‪ .‬בדיוק!" ישראל הציג עצמו כרציונליסט‪ ,‬כמדבר דברים על בוריים‪ ,‬על‬
‫אף שהוא מגלה אמפטיה לפחדם של אלה‪ ,‬שאינם נוטים להתבונן במוות כמותו‪" .‬אני אגלה לך‬
‫סוד"‪ ,‬אמר ישראל בפגישה אחרת‪" ,‬האנשים פה מונעים את עצמם מלדעת‪ .‬הם פוחדים ממלאך‬
‫המוות‪ .‬איך אומר ביבי‪" ,1‬הם מ‪-‬פ‪-‬ח‪-‬ד‪-‬י‪-‬ם"‪ .‬אני מכיר את עצמי בעניין הזה; אני רואה את עצמי‬
‫יוצא דופן‪ .‬אני מדבר על החיים והמוות כמו ככה זה צריך להיות‪ .‬יש כאן אנשים חלילה וחס‪ ,‬שלא‬
‫תזכירי להם שום דבר‪ ,‬אפילו שהם תשעים ותשעה אחוז מתים כבר‪ ,‬הם לא רוצים לשמוע‪ .‬הם לא‬
‫שואלים אפילו‪ .‬הם פוחדים פחד מוות מהמוות"‪.‬‬
‫באחת מן הפגישות האחרונות‪ ,‬ניתן בדבריו של ישראל הרמז לפענוח דרך "קבלת המוות" שנקט‪:‬‬
‫"אני לא פוחד לדבר כי אני יודע שאיך שלא יהיה‪ ,‬אני אעבור את זה‪ ,‬ואני מקדם את פני הרעה"‪.‬‬
‫ישראל נטל לעצמו זכות לחבור אל ידיעת אי‪-‬קיומו‪ ,‬לחוות ולהתמקד בה‪ ,‬במקום להתכחש לה‪.‬‬
‫חבירה זו אל המוות‪ ,‬אל מה שנחשב אויב‪ ,‬העצימה אותו‪ .‬הוא‪ ,‬המכוון עצמו לשתות מ"כוס‬
‫התרעלה"‪ ,‬רקח בפניי מרשם חיסון; מבקר חמור ביותר של מצבו‪ ,‬עמד מקדים ומעל לביקורתו‬
‫של מתבונן חיצוני‪ .‬הוא חווה בעלות במקום נידונות; תיאוריו‪ ,‬לפני ולפנים של פרטים‬
‫בהתדרדרותו הגופנית‪ ,‬שיקפו את תדמיתו העצמית כמתבונן‪ ,‬שולט ומנבא של התרחשויות‬
‫סופניות‪ .‬הוא כמו החזיק במושכות המוות‪ ,‬וככזה לא ניתן להחשיבו כבעל זהות של 'מת'‪ .‬אם‬
‫תתקיים תפיסת 'מת' ביחס לישראל‪ ,‬יהא לה מקום אך רק במסגרת התייחסות לדברים שלו‬
‫עצמו על רצף הזמן‪.‬‬
‫נגוע בחוליים ומכאובים ברוב חלקי גופו‪ ,‬כל עוד השקיף ישראל במבט ער וצלול‪ ,‬עמד מחוץ ומעבר‬
‫למדמנת המוות‪ .‬חרדת המוות של דיירים ממכריו‪ ,‬אותם דובב לשוחח על גורלם הצפוי‪ ,‬בלמה‬
‫אותו‪ .‬חרדתם ייצגה אי‪-‬חדירות של ה 'אחר'‪ ,‬דרכה קיומו ביקש לפרוץ ולהתרחב‪ ,‬אם כי לא היה‬
‫זה 'אחר'‪ ,‬אותו ביקש להדיר‪ .‬באותו אופן‪ ,‬הגדרת 'אני מת' שלו‪ ,‬לעומת חוקרת צעירה ביחס‪ ,‬לא‬
‫החזיקה מעמד לאורך זמן; בינינו הוא ביקש לבסס שיחות בין שווים‪ ,‬בהן נוטלים חלק שני‬
‫אנשים 'חיים'‪ ,‬המטפחים זה את ידיעותיו של זה‪ .‬כך ביטא זאת באחת הפעמים‪" :‬רכשתי את כל‬
‫הידע המועט שלי מתוך סקרנות‪ .‬גם עכשיו זה סקרנות‪ .‬אני רוצה לדעת מה ההלך רוח שלך‪ .‬איך‬
‫נוצרות השאלות‪ .‬ביידיש אומרים‪' ,‬רוצה לדעת מאיפה הרגליים צומחות'‪ .‬אני לא עובד אצלך ואת‬
‫לא עובדת אצלי‪ .‬אנחנו שווים בזכויות של לשאול ולדבר…‪ ".‬כיוון שמעודו לא למד במסגרת‬
‫אקדמית‪ ,‬שאל אותי בפעם אחרת‪" :‬איך מלמדים באוניברסיטה?" והחל לתאר את שיטת הלימוד‬
‫בבית‪-‬ספר יסודי‪ ,‬כדי לספק לי מצע מפורט להשוואה‪ ,‬המעניינת אותו‪ .‬כשתהיתי מה מקור‬
‫‪ 1‬בנימין נתניהו )ראש ממשלת ישראל בתקופת המחקר(‬
‫‪125‬‬
‫שאלתו‪ ,‬השיב כנותן תשובה מספקת‪" :‬לפני זמן הגיתי בזה"‪ .‬השיחות עמי העניקו לו‪ ,‬לדבריו‪,‬‬
‫מרחב מספק ל"ליבון דברים"‪ ,‬בו יוכל להשקיע עצמו בשקיקה סקרנית הדדית‪ .‬זהו סוג של‬
‫שיחות‪ ,‬הודה לא פעם‪ ,‬שהוא חותר אליהן‪ ,‬בדברו עם דיירים אחרים ‪ -‬עדיין לא נואש לגמרי‪.‬‬
‫ישראל השכיל להתאים עצמו לזירות שיח‪ .‬מתוך כך נחשב כמבין עניין ומעניין‪ ,‬או‪ ,‬במילים‬
‫אחרות‪ ,‬נחשב כיותר ממי שהנו רק בעל משאבים‪" :‬כשאני אומר לבן שלי‪ ,‬שאומר שיבוא בערב‪,‬‬
‫'אולי תנוח בבית ואני מקבל את כיבוד אב'‪ ,‬הוא אומר‪' ,‬לא אבא‪ ,‬אני נהנה להיות אתך‪ .‬זה לא‬
‫עניין כיבוד וחובה‪ .‬אני מעוניין לשוחח אתך על משהו‪ .‬אם אתה מקבל תשובות כאלה‪ ,‬אז זה נותן‬
‫לך הרבה‪ .‬הנכדים זה כבר דור אחר… אני גם לא סבא כזה שמטיף מוסר‪ .‬אני יכול לפעמים‪ ,‬אם‬
‫מתייעצים איתי‪ ,‬אני יכול לתת תשובה לא כמו שהם חושבים‪ .‬הם מקבלים את זה לא במרות‬
‫נפש‪ .‬אני יודע גם מה לא להגיד‪ .‬את יודעת‪ ,‬בעידן המודרני שתי נשים מדברות‪ .‬אחת אומרת‪' ,‬את‬
‫יודעת שהנכד שלי יודע איך ילדים נולדים'‪ .‬השניה אומרת‪' ,‬דני שלי יודע כבר איך שלא נולדים‬
‫ילדים'‪ .‬עם הנכדים אתה צריך לדעת מה לא להגיד‪ .‬אני צריך להסתכל ולקחת את המקום שלי‪.‬‬
‫לא רוצה לדבר כמו מישהו מהעולם העזוב וגם לא לצייר את עצמי כמו איזה הרפתקן או משהו"‪.‬‬
‫"מה זה ה"עולם העזוב""? שאלתיו‪" .‬אני מעולם עזוב"‪ ,‬הסביר מבלי לשייך את עצמו‪" ,‬זה אומר‬
‫שאני מעולם שעבר"‪.‬‬
‫אם נעמיד זו כנגד זו שתי גישות בסיסיות להבניית תפיסת 'אני חי' בהשוואה ל'אחר מת' נראה כי‬
‫גישתו של ישראל ביסודה משקפת מי שמצוי "מעל למוות"‪ ,‬בעוד גישתם של דיירים אחרים‪ ,‬כפי‬
‫שלמדנו מסיפורו של אבנר‪ ,‬מגלה נטייה להדרה והרחקה‪ .‬הגם שפעמים הדיירים נדרשים בתוך כך‬
‫להתקרב‪ ,‬במובנים שונים‪ ,‬אל 'אחר מת'‪ ,‬ורואים עצמם שייכים ל"עולם עזוב"‪ ,‬הדבר נעשה‬
‫לביסוסה של אותה תפיסה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬לישראל הייתה גישה אמפטית‪" :‬יש פה אנשים בקומות‬
‫האלה )"תשושים"( שהם בעלי מום"‪ ,‬הסביר‪" ,‬שמיעה לא טובה‪ ,‬ראיה לא טובה‪ ,‬ביטוי קשה‪,‬‬
‫הצטמקות‪ ,‬תווי פנים כאובים חרותים…‪ .‬מכירים שהאדם סבל וסובל‪ .‬ברחוב אתה לא פוגש‬
‫באופן…פה זה באופן מרוכז‪ .‬אני משתדל להתאים עצמי למצב הזה‪ .‬לא להיות חריג יותר מידי"‪.‬‬
‫גישתו של ישראל מביאה למסקנה כי בניסיון לחוות את חיות העצמי‪ ,‬רוב הדיירים כיחידים‬
‫ביקשו לכונן את חריגותם היחסית בדרך מסוימת; הם נדרשו לפתרונות מסדר ראשון‪ ,‬ואילו הוא‬
‫ניצח על פתרון מסדר שני‪ ,‬מתוך שלא חש את "הבעיה" כמותם‪ .‬הפתרון הננקט ברמת המעלה‬
‫הראשונה‪ ,‬נתפס כאבן נגף של הבעיה שמנסים לפתור‪ ,‬מנקודת ראות של מעלה שניה‪ .‬ישראל‬
‫העניק פירוש חדש לחוויית הקרבה למוות‪ ,‬לכן לא נזקק לנוס על זהותו‪ .‬הוא הוכיח‪ ,‬כדברי‬
‫הפילוסוף אפיקטטוס‪ ,‬כי "לא הדברים עצמם מטרידים אותנו‪ ,‬אלא הדעה שיש לנו על‪-‬אודות‬
‫דברים אלה" )‪.(Watzlawick et al, 1979‬‬
‫בצוהרי היום נכנס לחדרו של ישראל דייר "תשוש" מקומה אחרת‪ .‬הוא עמד במרכז החדר‪,‬‬
‫מתבונן על סביבותיו דקות ארוכות‪ ,‬מבלי שיחליט מה יעשה‪ .‬נכנסתי בעקבותיו‪ .‬ראיתי את ישראל‬
‫יושב במיטתו‪ ,‬ומתבונן בשקט בפולש‪ .‬שאלתי את הדייר אם הוא עבר להתגורר בחדר זה‪ .‬הוא‬
‫אישר באומרו‪" :‬העבירו אותי"‪ .‬כמה רגעים לאחר מכן הגיעה אחות המחלקה‪ ,‬וביקשה שישוב‬
‫למקומו‪ .‬הוא התבונן בה בעיניו המצועפות בשקט‪ ,‬דומה כי הגיב רק למשמע שמו‪ .‬משלא נענתה‪,‬‬
‫‪126‬‬
‫אחזה האחות בידו והוליכה אותו החוצה‪ .‬דקות חלפו עד שהופיע שוב‪ ,‬ועמד כמקודם במרכז‬
‫החדר‪ .‬רותקתי לתמונת הבדלי תפקוד; דייר זה נייד‪ ,‬מהיר וזקוף‪ ,‬ומסתובב כרצונו במרחבי בית‬
‫האבות‪ ,‬אך לוקה מבחינה מנטלית; מגלה סימנים של קשיי התמצאות‪ .‬לעומתו‪ ,‬ישראל נתון‬
‫במצב הפוך; הוא כפוף‪ ,‬וסובל מאוד מתפקוד הלב והרגליים‪ ,‬אך כוח זיכרונו חזק ומחשבתו‬
‫צלולה מאוד‪ .‬ישראל סיפר כי אין זו פעם ראשונה שדיירים מופיעים לעיניו במרכז חדרו‪ ,‬גם‬
‫כשהוא מתעורר משינה‪ .‬הוא רגיל לכך ואין הדבר מבהיל אותו‪ .‬הפער הניכר בין שני תפקודיו‪,‬‬
‫הגופני והמנטלי‪ ,‬התגלם בתמונת המפגש‪ ,‬ורימז על יתרון התפקוד המנטלי בהגדרת חיותו של‬
‫דייר על פני האחר‪ .‬ואכן‪ ,‬בעוד ישראל נהנה מחיזורם של רבים‪ ,‬כולל בני משפחה ואנשי צוות‪,‬‬
‫הדייר הפולש נחשב מוקע בעיני כל‪ .‬תפקוד מנטלי נחשב משאב משמעותי מאוד בקרב אלה‬
‫הרואים עצמם שייכים לקבוצת הדיירים‪.‬‬
‫הייתה זו בעיקר תמונה סימבולית להבדל עקרוני יותר‪ ,‬בין גישתו של ישראל לגישת רבים מן‬
‫הדיירים‪ ,‬שתיפרש בהמשך; הדייר הפולש‪ ,‬כאמור‪ ,‬לוקה בכושר התמצאות‪ .‬אילו לא היה לוקה‪,‬‬
‫סביר כי לא היה עומד שם‪ .‬ישראל‪ ,‬לעומתו‪ ,‬אינו לוקה בכושר זה‪ ,‬ובכל זאת לא נקט דרכים‪ ,‬אף‬
‫לא סמבוליות‪ ,‬לרחוק משם‪ .‬ה"התמצאות" ככושר תפקודי מובילה בסיבוב‪-‬עקיפין ניכר‪ ,‬אך‬
‫מאיר עיניים‪ ,‬להמשגה הבובריאנית; "התמצאות" בדבריו משקפת יחסי מפגש אשר הנם‬
‫אינסטרומנטליים‪ ,‬ולכן מובחנים מזיקת 'אני‪-‬אתה'‪ .‬אם נתמקד בהתנהגות ישראל‪ ,‬הדייר שאינו‬
‫לוקה‪ ,‬הרי היא מגלמת זיקת 'אני‪-‬אתה' ישירה ונטולת מעטה של הגנתיות‪ .‬יחסיו עם הסובבים‬
‫חווים את קיומו המלא של הזולת‪ ,‬או כניסוח בובר‪ ,‬משאילים עבור החוויה עם ה'אחר' את‬
‫הסובייקטיביות העצמית‪.‬‬
‫באחד ממפגשנו ניסח ישראל‪ ,‬בצורה האופיינית לו‪ ,‬תשתית לגישת 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬המתאימה לא רק‬
‫ל"תרבות מוות"‪ ,‬בה השכיל ליטול חלק‪ ,‬אלא גם למפגשי בני‪-‬אדם מחוצה לה ‪ -‬מזכיר לי את גודל‬
‫הספק אליו נדרשת התבוננות אנתרופולוגית‪ .‬דבריו התנהלו בשיחה שקיימנו‪ ,‬לאחר מסיבת‬
‫הפורים במחלקה‪ ,‬בה קיפצו ופיזזו‪ ,‬מחופשים‪ ,‬חברי הצוות וכמה מן הפועלים הערביים‪ .‬הם תלו‬
‫סביב ראשי הדיירים‪ ,‬השקטים ונטולי החיוך‪ ,‬כמה שרשראות צבעוניות‪ ,‬ונתנו בידיהם רעשנים‬
‫שלא נשמעו‪ ,‬מעצמת הרעש שעשו הם‪ ,‬בשכחם את סיבת המסיבה‪ ,‬ובהינתן פורקן ללחציהם‪.‬‬
‫שיתפתי את ישראל בהתרשמותי וציינתי כי פניהם של הדיירים נדמו כקודרות‪ ,‬במיוחד כנגד‬
‫צהלות השמחה של העובדים‪" .‬כל בן אדם‪ ,‬זה עולם בפני עצמו"‪ ,‬פתח ישראל כחכם היושב בשער‬
‫עבודה זו‪" .‬בפני עצמו‪ ,‬עם כל ידיעת הנפש והתכונות‪ .‬זה לא סופי‪ .‬כי כל אדם באמת עולם בפני‬
‫עצמו‪ .‬מחשבות הולכות…ואחר כך נפרדים )אדם מאדם(‪ ,‬הולכים קרוב ואחר כך נפרדים‪ ,‬המצב‬
‫רוח ]לא[ אותו הדבר‪ .‬התנועה הפיזית‪ ,‬גם כן ‪ -‬כל אחד איך שיכול‪ .‬למשל‪ ,‬אם אחד‪ ,‬הרגליים לא‬
‫נותנות לו ללכת‪ ,‬אז הוא עסוק בעצמו עם העניין שלו‪ .‬השני יש לו גם בעיות‪ .‬אני מדבר על בעיות‬
‫מסוימות‪ .‬שמה מתחיל העולם‪ .‬אולי לא כל העולם‪ ,‬אבל חלק מן העולם‪ .‬אי אפשר לעשות הקש‬
‫מבן אדם לבן אדם‪ .‬הלך המחשבות של אנשים אינם הולכים בד בבד‪ .‬אנשים במצב מסוים‪ ,‬אחד‬
‫חושב לכיוון ימין ולוקח לו כיוון‪ ,‬ואחר לכיוון אחר‪ ,‬ושמה זה נפרד ונפרד"‪" .‬אבל בכל זאת‬
‫כשישבתם שם התנהגתם באותה צורה"‪ ,‬אמרתי‪ .‬והוא השיב‪ ,‬מפקיע את דמות הדיירים מכל‬
‫‪127‬‬
‫שימוש של 'מתים הולכים'‪" :‬אבל את לא יודעת כל אחד מה הוא חשב‪ .‬מדברים על מחשבה‪ ,‬הלך‬
‫רוח‪ ,‬לא בביטוי‪ .‬כל אחד בתוך עצמו איך הוא מפענח את הדברים"‪.‬‬
‫גישת חיסון של ישראל‪ ,‬חילצה אותו ממדמנת המוות‪ ,‬אך גם העצימה את קיומו של ה'אחר'‬
‫בעיניו‪ ,‬למרות שנותר 'אחר מת'‪ .‬משוחרר מאימתו של אובדן‪ ,‬הוא התבונן החוצה‪ ,‬ממנו והלאה‪,‬‬
‫מגלה‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬את עולמו הפנימי‪ .‬דמות זקן כישראל‪ ,‬נושאת עצמי טרנסנדנטי‪ ,‬הבזה להוויה‬
‫הגופנית‪ ,‬ומתאחדת עם העולם ללא פחד‪ .‬דמות מעין זו מעוגנת בכמה רעיונות תיאורטיים;‬
‫בממדי ה"טרנספורמציות" עליהן מצביע תורנסטם )‪ ,(Tornstam, 1997‬בהגדרת "רוחניות" של לדר‬
‫)‪ ,(Leder, 1996‬וגם בתפיסותיהם של יונג )‪ (Jung, 1953‬ואריקסון )‪ (Erikson, 1963‬על משימותיה‬
‫הייחודיות של הזקנה‪ .‬מכנה משותף בסיסי של מכלול זה הוא ראיית הזקן כעומד במדרגה אחרת‬
‫של הבנת העולם‪ .‬חכמת החיים שלו לא רק מבססת עמדה של קבלת מוות‪ ,‬כי אם מקנה עונג‬
‫והנאה בדרך לקראתו‪ .‬גישתו של ישראל תלווה מעט מזער את נטיית הבריחה של דיירים‪ .‬היא‬
‫תבוא לביטוי מקיף יותר ב"שדות" הניתוח שבפרקים הבאים‪.‬‬
‫‪" 5.2‬צעיר"‪" ,‬זקן מידי" וחמלת המוות‬
‫מטפורה של העומד על ראש גבעה רמה‪ ,‬וצופה על מכוניות נוסעות בכביש מרוחק‪ ,‬משמשת את‬
‫וייסמן )‪ (Weisman,1972‬לציון יתרון הפרספקטיבה של הצופה על פני הפועל‪ .‬הפועל הוא נהגה של‬
‫מכונית אחת‪ ,‬כל כולו מקדם את פני הבאות‪ .‬הצופה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מודע לכל חלקיו של זמן תנועת‬
‫המכונית‪ ,‬עבר‪-‬הווה‪-‬עתיד‪ ,‬בעת ובעונה אחת‪ .‬האירוע הקיומי של הצופה מחייב אותו לעמוד מחוץ‬
‫לזמן הנצפה‪ ,‬בדיוק כמו בתיאטרון‪ ,‬בו הקהל עומד מחוץ לזמן הכרונולוגי של השחקנים‪ .‬הזמן‬
‫הכרונולוגי קובע את "זמן הבמה" של כל שחקן ושחקן‪ .‬אך כשמתעמעמים האורות ויורד מסך‪,‬‬
‫החותם את פרק המשחק כולו‪ ,‬שוב נתונים הכל‪ ,‬שחקנים וקהל‪ ,‬למרוצת אותם רגעים‪ .‬כך או כך‪,‬‬
‫מול במה מוארת‪ ,‬או כשיורד המסך‪ ,‬לא ברור איזו זירה מעניקה לצופה עמדת שיפוט טובה יותר‪.‬‬
‫הקורא יוכל לעמוד על הדמיון בין כרונולוגיה של 'מתים' וכרונולוגיה בעולם חיצוני להם‪ ,‬המוכר‬
‫לו‪ .‬הוא יקרב לתהות האם הכרוניקה המסופרת היא רמז לכרונולוגיה של חייו‪ ,‬או קטע זר‪,‬‬
‫'אחר'‪.‬‬
‫תפיסת הבדלי גיל ומראה פיזי הנלווה אליהם‪ ,‬שימשו לעיתים במערכות הדרוגים של הדיירים‪,‬‬
‫לשבטו או לחסדו של המוות‪ .‬בסגנונות שונים של הצגה גילית מילולית הציגו יחידים את יתרונם‬
‫כנגד מותו הממשי של דייר מוכר‪ ,‬ומותם הצפוי של אחרים‪ .‬התפיסות נעו בין צעירות וסופנות‪,‬‬
‫מותירות ללא פגע רטוריקת מוות‪ ,‬המציגה את הכל כ"זקנים"‪ ,‬וכך חומקות מסתירה עצמית‪.‬‬
‫ה'אחרים מתים' קיבלו ייצוג בביטויים כמו 'מאוד מבוגרים'‪ ,‬או 'זקנים מידי'‪ .‬תופעה זו נסמכת‬
‫אמנם על נורמות גיל חברתיות וריבוד גילי כקובעי סטטוס יחסי‬
‫) ‪Feinman & Coon, 1983; Dowd,‬‬
‫‪ ,(1980; Riley et al, 1972‬אך‪ ,‬בדומה לממצאיה של הוסצ'ילד )‪ ,(Hochschild,1973‬המוקד מצוי‬
‫ביצירת מרחק מן המוות‪ ,‬או לשון אחר‪ ,‬ב"עיצוב מוות" )‪.(Mullins & Lopez, 1982‬‬
‫‪128‬‬
‫הדיירים ביטאו ציפייתם כי המוות יהא מנת חלקם של המבוגרים ביותר‪ .‬הללו סימלו עבורם‬
‫נקודה עתידית על רצף זמן‪ ,‬הצופנת תנועה לקראתה‪ .‬דייר בן שבעים וחמש סיפר כי כבר הכין‬
‫לעצמו קבר ליד קיברה של אישתו‪ .‬כשתהיתי על פשר חיוכו‪ ,‬בשעה שהוא מדבר בזה‪ ,‬צחק ביתר‬
‫שאת‪ ,‬ואמר‪" :‬החיים הולכים ואני נשאר‪ .‬כולם הולכים ואני אשאר"‪ .‬הוא תפס עצמו צעיר מאוד‬
‫ביחס לדיירים‪ .‬כך גם רפאל‪ ,‬שנהנה לספר‪" :‬אני בן שמונים ואחת‪ .‬אני הכי צעיר"‪ .‬שני דיירים‬
‫אלה הציגו עצמם כיוצאי‪-‬דופן לעניין הגיל‪ ,‬והמוות הטמון בחובו‪ .‬דיירת שבה מבית החולים‪,‬‬
‫לאחר שנעדרה ימים ספורים עקב נפילתה אפרקדן בחדר האוכל‪ .‬בתום ארוחת הערב קרבה‬
‫מחייכת אל שולחן‪ ,‬לידו עמדו שני דיירים ממכריה‪ .‬השניים קידמו את פניה בלחיצות ידיים‬
‫ונשיקות‪ ,‬מברכים מפעם לפעם ב"מזל טוב"‪ .‬הם הציפו אותה בשאלות בעוד סביבם אט אט גברה‬
‫התכונה; דיירים נמשכו גם הם לשמוע סיפור תלאות של אשפוז‪ .‬האישה עמדה במרכז מעגל קטן‬
‫כגיבורה שזה אך שבה לחיים‪ .‬משהתרחקה‪ ,‬סיפר לי דייר כי אף אחד לא האמין שהיא "תצא‬
‫מזה"‪ ,‬שכן "היא זקנה מידי‪ .‬היא בת תשעים וארבע"‪ .‬מקרה נפילתה בגילה החשיבה כ"מתה"‪,‬‬
‫וכשהתאוששה‪ ,‬הייתה כנולדת מחדש‪ ,‬וזכתה להוקרה מיוחדת‪.‬‬
‫בעצם מהלכה של שיחה גלויה שאלתי את הניה‪ ,‬דיירת "חדשה"‪ ,‬אם כבר הספיקה להכיר דיירים‬
‫שהלכו לעולמם‪ .‬תגובתה רימזה על נימה מתגוננת‪" :‬אבל הם מבוגרים‪ ,‬הם בני תשעים‪ ,‬בני מאה‪.‬‬
‫אז מה רוצים?! אצל היהודים זה חיים טובים‪ .‬אחרי שבעים זה כבר מתנה‪ .‬יש פה גם ]בני[ מאה"‪.‬‬
‫היא ראתה עצמה נבדלת מאותם 'זקנים מידי'‪ ,‬שכן ציינה את גילה‪ ,‬שבעים ושש‪ ,‬כצעיר יותר‪.‬‬
‫היא עוד הוסיפה ומיקמה עצמה בין שני סוגים של 'אחרים' באומרה‪ " :‬לילדים אני אומרת שאני‬
‫זקנה כדי שיטפלו בי כשאני צריכה אותם‪ ,‬ושלא יחשבו שאני הכל יכולה"‪ .‬שאלתיה‪" :‬מה זה זקן‬
‫בעיניך?" "זקן זה מי שמרגיש את זה‪ .‬אני לא יודעת מה זה זקנה‪ .‬לא ניסיתי‪ .‬בעצם בשביל‬
‫הילדים אני מבוגרת‪ ,‬לא זקנה"‪ .‬בעיני עצמה נשאה הניה תווית‪-‬אמצע של 'מבוגרת'‪ ,‬בין ילדיה‬
‫המייצגים 'אחר חי'‪ ,‬והזקנים מידי‪ ,‬המייצגים 'אחר מת'‪.‬‬
‫בין "צעיר" ל"זקן יותר"‪ ,‬פטירתם של דיירים צעירים‪-‬ביחס יצרה דיסוננס‪ ,‬שאילץ מתן הסברים‪.‬‬
‫כשנודע בלובי‪ ,‬למשל‪ ,‬כי נפטרה אישה בת שישים ושתיים‪ ,‬חזרו היושבים כהד אחר הגיל‪,‬‬
‫מסתכלים זה בזה כמסרבים להאמין‪" :‬שישים ושתיים…שישים ושתיים…‪.‬איך זה קרה?" הדיירת‬
‫המנצחת על ניהול השמועה‪ ,‬סיפרה כי כששמעה על כך "ברגע הראשון" היא קבלה "צביטה בלב"‪.‬‬
‫היא חשבה לעצמה כי המנוחה איבדה עצמה לדעת‪" .‬היא בכל זאת‪ ,‬בת שישים ושתיים!"‪ ,‬טענה‪,‬‬
‫במבע המוהל רחמנות ותמיהה על סדרי‪-‬עולם בלתי צודקים‪ .‬אחריה הדיירים אשרו‪ ,‬כל אחד‬
‫בדרכו‪ ,‬כי ההשערה הזו סבירה בהחלט‪" .‬אני מתפלא"‪ ,‬אמר ראול‪ ,‬כשנודע לו על מותו הבלתי‬
‫צפוי של אבנר‪" .‬יש במוסד אנשים הרבה יותר מבוגרים ממנו‪ ,‬בני תשעים ויותר"‪ ,‬הסביר‪ .‬אבנר‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬היה בן שמונים ושש‪ .‬וכבר תיארתי למעלה את הכחשתו‪ ,‬כשציין את גילו יוצא הדופן‬
‫בהשוואה לממוצע גילי ידוע‪ ,‬העומד על שמונים וחמש‪ .‬דומה כי אבנר נתפס צעיר בעיני דיירים‬
‫בשל צירופם של שני איפיונים; הוא הופיע במרחב הציבורי ללא עזרים חיצוניים‪ ,‬כבעל רמת‬
‫תפקוד גבוהה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הוא נחשב "דייר חדש"‪ ,‬ובשל התבודדותו לא נודע גילו‪ ,‬גם לא דבר‬
‫מחלתו‪ .‬דייר‪ ,‬שישב סמוך לשולחנו של אבנר‪ ,‬חיווה דעתו על סיבת המוות‪" :‬הוא נפטר מדום לב‪.‬‬
‫גם צעירים מתים מדום לב‪ .‬הוא לא נפטר מזקנה‪ .‬אנשים פה נפטרים מזקנה"‪ .‬כמו כדי לשמר את‬
‫‪129‬‬
‫נקודת המוות העתידית בזקנה מאוחרת‪ ,‬נדרש הדייר להסבר זה‪ .‬אף יותר מכך‪ ,‬ניתן לראות‬
‫בהסבר אסטרטגיה של "שיבוש" מהלכיו הבלתי צפויים של המוות בבית האבות‪ ,‬הנוטל חיים‬
‫מפה ומשם‪ ,‬והמסכן כל אחד במידה שווה‪ .‬ההסבר הציג את הדובר כ'חי'‪ ,‬חסין ממוות לעת עתה‪.‬‬
‫אסטרטגיית שיבוש זו התגלתה באופן מתוחכם עוד יותר בהופעותיו של רפאל; במפגשיו‬
‫החטופים עם דיירים נהג לאחוז לפתע בבטנו ולספר על בעיות קיבה נוראיות‪ ,‬עד כי‪ ,‬כאמור‪,2‬‬
‫הכירו אלה במשחקו המדומה‪ .‬פעם שוחח אתי על כך‪ .‬דבריו היו מבולבלים במידת מה‪" :‬יש לי‬
‫כאן בעיות בקיבה‪ .‬לוחץ לי כאן )מצביע(‪ .‬פה זה מקום מוות‪ .‬אחרי זה‪ ,‬לאן אני אלך? … יש פה‬
‫אנשים עם מעצורים בקיבה"‪" .‬נראה לי שאתה מדוכדך"‪ ,‬ציינתי‪" .‬זה מדכא אותי )מצביע על‬
‫בטנו("‪ ,‬אמר‪" .‬זה מדכא אותך‪ ,‬או מדכאה העובדה שאתה פה?"‪ ,‬ביקשתי שיבהיר‪ .‬רפאל השיב‪:‬‬
‫"העיקר זה )מצביע על בטנו(‪ .‬על זה אני לא מסתכל‪...‬שיש פה הרבה מבוגרים‪ .‬אני משלים עם זה‪.‬‬
‫זה כבר לא מטריד אותי‪ .‬אבל דברים כאלה יכולים להביא למוות )מצביע על הקיבה("‪ .‬רפאל הציג‬
‫עצמו כבעל בעיה פיזית מיוחדת; הבעיה אינה מרפה ממנו‪ ,‬היא מאפיינת ולא מאפיינת דיירים‬
‫אחרים‪ ,‬ועלולה לגרום למוות‪ .‬אם נתעכב על רצף מחשבותיו‪ ,‬דומה כי אפשר לצרפם כך‪ :‬לא יהא‬
‫זה "מוות מזקנה" אם וכאשר‪ -‬שכן‪ ,‬בעקבותיו עומדת השאלה לאן אלך‪ -‬והרי המוסד הוא מקום‬
‫מוות‪ .‬דומה כי ה"מחלה" סיפקה לרפאל ביטחון מדומה כי מחלה לא‪-‬זקנתית בוודאי לא תמית‬
‫אותו‪ ,‬במקום בו שוכן ממילא מוות מסוג אחר‪ .‬החזקת יד על בטן אפשרה לו לדבר על מוות‪ ,‬כמו‬
‫האחרים‪ ,‬מבלי שיהא משויך ל 'מוות שלהם'‪.‬‬
‫ציפייה לקשר בין גיל כרונולוגי וגיל תפקודי ופיזי התבטאה בהתעצם הפער ביניהם‪ .‬פער ממשי‬
‫הציגה דיירת מבית אבות אחר‪ ,‬בהופיעה על במה‪ .‬תפקידה היה של "עולה חדשה מצחיקה"‪ .‬בסוף‬
‫המערכון חבקה את כתפיה חברת צוות‪ ,‬ואמרה לקהל בחיוך גדול‪"" :‬העולה החדשה" הזאת‬
‫צעירה מאוד‪ ,‬שתדעו לכם…‪.‬היא רק בת תשעים ושתיים"‪ .‬לשמע פרט זה‪ ,‬פרצו הדיירים בגל נוסף‪,‬‬
‫רעשני עוד יותר‪ ,‬של מחיאות כפיים‪ .‬הם האריכו להסתכל באישה‪ ,‬משתאים וסקרנים עוד רגעים‬
‫אחדים‪ ,‬גם לאחר שהבמה נתפסה על ידי שחקנים אחרים‪ .‬יש מהם שהנהנו זה לזה באומרם‪" :‬כל‬
‫הכבוד" על צלילות דעתה וחיוניותה‪ ,‬תוהים כמו על תופעה לא טבעית‪ .‬מחקרים על חברות‬
‫מסורתיות מצביעים על ייחוס יוקרה מעין זה למפליאים בביצועיהם‪ ,‬למרות גילם המתקדם )‬
‫‪ .(Mead, 1967;Simmons, 1970‬היה בכוחה של הופעה נמרצת של אישה‪ ,‬מספר שנותיה תואם את‬
‫'גיל המוות' המוסכם‪ ,‬לחולל תחושה של מסתורין והיפעמות‪ .‬היא‪ ,‬דומה כי מורגלת יפה בתגובות‬
‫מעין אלה‪ ,‬הפנתה ראשה ממקום מושבה מידי פעם‪ .‬עיניה המחייכות פגשו ללא הפתעה במבטיהם‬
‫של דיירים‪ ,‬התלויים בה עדיין‪ .‬אפשר כי לדידם היא סמלה ניצחון זמני על המוות‪ ,‬עד כי ההינה‬
‫דיירת שם לקבוע דבר על חמלתו האפשרית‪ ,‬באומרה‪" :‬רק בבתי אבות מאריכים ימים"‪ .‬באורח‬
‫דומה‪ ,‬פעמים דיירים תיארו עצמם כאומרים‪" ,‬גילי מבוגר‪ ,‬אמנם‪ ,‬אך הגוף צעיר"‪ .‬בכך ביקשו‬
‫לרמז כי לא ראוי ששימת הלב תתעכב על הגיל‪ ,‬שכן מה שמת בסופו של דבר הוא הגוף לבדו‪.‬‬
‫שמואל‪ ,‬בן השמונים ושש‪ ,‬ביקש שאשפוט בינו לבין שכנו לשולחן‪ ,‬ואמר‪" :‬תגידי‪ ,‬מי משנינו נראה‬
‫‪2‬‬
‫בפרק חי‪-‬חי‪ ,‬בסעיף "סטיגמה ורכילות"‬
‫‪130‬‬
‫יותר צעיר?" הוא סיפר על ה"סוד שלו" לשימור המראה‪ ,‬מתאר הרגלי אכילה‪ ,‬שמקורם 'רפואה‬
‫טבעית'‪ ,‬ומאחל לי בבוא הגיל להראות כמותו‪.‬‬
‫"צעיר" או "זקן מידי" היוו קטגוריות שוליות ומעורפלות בהתייחסויותיו של ישראל‪ .‬כשמלאו לו‬
‫תשעים ואחת שנה‪ ,‬העיד על עצמו בהומור‪" :‬עכשיו אני צדיק גמור"‪ .‬לתהייתי השיב‪" :‬גמרתי את‬
‫הצ' )בגימטרייה תשעים(‪ ,‬עכשיו אני תשעים ואחת‪ .‬אני צ‪-‬דיק גמור"‪ .‬מיד לאחר חידוד זה‪ ,‬הפליג‬
‫ישראל לספר בדיחה‪ ,‬מהפך 'מוות' ו'חיים' בין 'אני' ו'אתה'‪" :‬היה במלחמת העולם השניה שר‬
‫עבודה‪ ,‬בנו של חייט יהודי‪ ,‬שהגיע לאנגליה מליטא‪ .‬הוא עלה )התקדם( עד שהיה שר… הגיע לגיל‬
‫מאה‪ .‬עשו לו יום הולדת‪ ,‬ואבא אבן‪ ,‬שהיה עוד צעיר‪ ,‬גם היה שם‪ .‬כל אחד ברך את הזקן‪ ,‬ואבא‬
‫אבן גם ברך ואמר‪' ,‬שנזכה בשנה הבאה‪ ,‬שנוכל לחגוג אתך ביחד'‪ .‬אז הזקן אמר‪' ,‬איני רואה שום‬
‫סיבה שלא‪ .‬אתה נראה די בריא'‪ .‬אז גם אני אומר את זה‪" .‬מה אתה אומר?" שאלתי‪" .‬גם אני‬
‫מאחל בימי הולדת‪ ,‬שנזכה כולנו ביחד לשנה הבאה… כי זה באמת בעיה"‪ ,‬צחק‪.‬‬
‫חוש ההומור שימש בידו של ישראל להתעלות על מצבו הסופני‪ .‬עם זאת‪ ,‬דברים שנאמרו‬
‫בבדיחות הדעת‪ ,‬שיקפו באופן מלא את גישתו ה"רצינית"‪ .‬גישתו לקטגוריות גיל הייתה ייחודית‬
‫מאוד במהותה; הוא נטה להתייחס לטווח החיים במבט כולל‪ ,‬ולהגדיר ציפיות תפקודיות חיוביות‬
‫בכל שלב ושלב‪ ,‬גם בשלבי חיים אחרונים‪" :‬המכונה שלי כבר לא עובדת"‪ ,‬תיאר את תפקודו‬
‫הפיזי‪" ,‬אני לא אעשה את זה טרגדיה‪ .‬אני לא אומר שכבר איני שווה שום דבר‪ .‬לפי השנים אני‬
‫שווה למה שאני‪ .‬אם אנשים חושבים לכיוונים אחרים‪ ,‬אז הם עוברים לעצבות…‪ .‬כשהייתי בגיל‬
‫שלושים‪ ,‬חייתי כמו בגיל שלושים‪ .‬כשהייתי בגיל שישים‪ ,‬חייתי וחשבתי כמו בגיל שישים‪ .‬עכשיו‬
‫אני חושב כמו בגיל תשעים פלוס‪ .‬פשוט מאוד‪ .‬אני מקבל את זה" כדי לתת לגישה זו צידוק‪ ,‬נטל‬
‫אסמכתאות מן הכתובים‪ ,‬השגורים על לשונו‪" :‬הנה‪ ,‬שלמה המלך‪ .‬הוא יצר את 'שיר השירים'‪,‬‬
‫את 'קהלת' ו'משלי'‪ .‬האווירה של 'שיר השירים' זה אביב‪ .‬את נכנסת ל'משלי' עם דוגמאות של‬
‫החיים‪ ,‬יראת שמים‪ ,‬יראת חטא ויושר‪ .‬עוד אין לו מחשבות נוגות‪ .‬מגיעה ל'קהלת' ‪ -‬שם מחשבות‬
‫נוגות‪ .‬יש שם הרבה דברים שאי אפשר להבין‪ .‬רואים שמה שחשבת באביב לא חשבת בסתיו"‪.‬‬
‫בדברים אלה הוענקה להן למחשבות‪ ,‬המשקפות במידת מה תפקוד מנטלי‪ ,‬משמעות בכל שלב‬
‫משלבי ההתפתחות‪ .‬כדי כך סבר ישראל כי הוא בחזקת אדם 'חי'‪ ,‬ככל אדם הספון על טווח‬
‫החיים‪ ,‬שתיאר את ההקלה מסבלות גופו שלו כהנאה ממשית‪" :‬בחור בן שלושים עם החבר'ה שלו‬
‫אומר‪' ,‬אך…אתמול הייתי באיזה מקום מצאתי מישהי‪ '...‬בגיל חמישים הוא אומר‪' ,‬היום אכלתי‬
‫בצוהריים משהו יוצא מן הכלל'‪ .‬כשמגיע לגיל שישים‪ ,‬אומר‪' ,‬היום התרוקנתי משהו משהו'‪ .‬כל‬
‫גיל עם ההנאות שלו"‪ .‬נטייה זו של ישראל‪ ,‬להתמקד ב 'יש' תחת ה 'אין'‪ ,‬ביתרון במקום בחיסרון‪,‬‬
‫עמדה לו כדי לפאר היבטים בגילו המתקדם‪ .‬גישות תיאורטיות היו תומכות בטענה כי כיוון שלא‬
‫שימשו קטגוריות גיל בתובנותיו‪ ,‬לא נדרש לחמלת המוות )‪ ;(Leder, 1996; Pruyser, 1975‬בגיל זה או‬
‫אחר‪ ,‬עד כמה שטרח לפרש‪ ,‬חמלת החיים הייתה מצויה כבר‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫‪ 5.3‬תוויות כאתרי הגירה‬
‫שלוש קטגוריות לכינון חיים ולדחיקת ה'אחר' כ'מת' בעולמם של הנחקרים‪ ,‬מרצפות בזו אחר זו‬
‫קו ליניארי של זמן‪ .‬תופעה זו מזכירה עד מאוד את שטען הגל )‪ (Hegel, 1931‬במבט כולל; הזמן‬
‫הוא מה שמחלץ האדם מן המוות‪ .‬קירקגור )‪ ,(Kierkegaard, 1946‬סבור גם הוא כי הזמן הוא מפעל‬
‫אנושי‪ ,‬בהדגישו זיקה הכרחית בין זמן לבין חרדה‪ .‬דומה כי קיים פער בין תודעת מוות משותפת‬
‫ובין תגובות מוות בקרב הדיירים‪ .‬בעניין זה סבור וייסמן )‪ (Weisman, 1972‬כי קיימת קבלה‬
‫אינטלקטואלית של מוות‪ ,‬בד בבד עם הכחשה פסיכולוגית‪ .‬הדבר משתקף בדברי דיירים‪" :‬אני‬
‫רוצה לחיות רק עד שנת אלפיים‪ ,‬כדי לראות איזה בולים יצאו באותה שנה"‪" ,‬אני מבקשת רק עד‬
‫לסוף הפסח‪ ,‬עד לסוף העונה…לבת שלי יש עסק…" פער‪ ,‬המתבטא כך כלאחר יד‪ ,‬עשוי ללמדנו כי‬
‫בניגוד‪-‬מה לטענות חוקרים )‪ ,(Neimeyer, 1994; Mullins & Lopez, 1982‬המייחסים לזקנים חרדת‬
‫מוות פחותה‪ ,‬הנחקרים נדרשים גם הם למנגנוני הכחשה‪.‬‬
‫קטגוריות הזמן נסמכות על הפנמה של חמש תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות; "בית אבות"‪" ,‬מוסד‬
‫סיעודי"‪" ,‬דיירים עצמאים"‪" ,‬דיירים תשושים"‪ ,‬ו"דיירים סיעודיים"‪ .‬אימוצן על ידי הנחקרים‬
‫משקף נטייה של דיירי מוסד לזהות הידרדרות‪-‬תפקוד באחרים )‪ ,(Golander, 1995‬וכך לבסס יכולת‬
‫ניבוי ושליטה )‪ .(Schulz, 1976‬במשחק הבחירה בתוויות ‪ -‬שיפוטיהם של הדיירים ‪ -‬הם מזמנים‬
‫לעצמם מציאות נסבלת‪ ,‬בה הם כמהגרים בין תת‪-‬תחנות אל העתיד‪ .‬ניצול התוויות המוסדיות‬
‫מגלם פרקטיקה הייחודית ל"תרבות מוות"‪ ,‬שכן‪ ,‬בשונה מהתנהגותם של זקנים באתנוגרפיות‬
‫אחרות )‪ ,(Myerhoff, 1978; Keith, 1982, Hazan, 1980‬לרוב‪ ,‬אין לנחקרים משאבי סטטוס אחרים;‬
‫הם ספונים במציאות מנשלת‪ ,‬ואף תורמים לנישול עצמי‪ .‬מציאות זו מאלצת סיגול העדפות‬
‫למגבלות הנתונות בהקשר )‪ .(Brandtstadter et al, 1993‬מבין ארבעת סגנונות התמודדות‪ ,‬המיוחסים‬
‫לזקנים בבתי אבות )‪ ,(Weisman, 1972‬ראוי שנתעכב על שניים‪ :‬התכחשות ונחישות‪ .‬הראשון‬
‫מקיים מסלול של בחירה ושליטה‪ ,‬למרות לחצים סביבתיים לפסיביות‪ .‬לסגנון זה‪ ,‬כקוטב‬
‫התמודדות אחד‪ ,‬ניתן לייחס את הבניית קטגוריות הזמן בצד רוב הנחקרים‪ .‬הסגנון השני מאפשר‬
‫וויתור על בחירה ושליטה‪ ,‬תוך שימור ערך חברתי‪ ,‬יוצרנות והערכה עצמית‪ .‬אין משמעות הוויתור‬
‫כניעה‪' .‬קבלת המוות' יש בה משום טשטוש הזוועה שבו‪ ,‬אך עם זאת גם שימור האינדיוידואליות‪.‬‬
‫טיפול ויחס סטנדרטיים בבית אבות יוצרים אחידות על חשבון האינדיוידואליות של שוכניו‪ .‬כך‪,‬‬
‫בעיקר בסגנון הנחישות כסגנון מחאה‪ ,‬מצוי ערך רב להגדרת 'חיים' כנגד סביבת המוות שמטפח‬
‫המוסד‪.‬‬
‫ה"תחנה הסופית" מתגלה כתווית‪ ,‬אשר מצד אחד‪ ,‬כפי שנראה בקטגוריה הראשונה‪ ,‬מאפיינת את‬
‫הדיירים הבלתי מתפשרים כלל עם המציאות המוסדית‪ ,‬אך מצד שני‪ ,‬עומדת כמסגרת ריקה‪,‬‬
‫לנוכח הבניה שיטתית של הכחשת הסופנות‪ .‬אילו היינו הולכים שולל אחר רטוריקה‪ ,‬שהתווית‬
‫"תחנה סופית" מייצגת אותה‪ ,‬היינו יכולים לצפות לשליטתה הבלעדית של מציאות לימינלית‪ ,‬בה‬
‫סובב ללא הרף זמן לימבו מעגלי )‪ .(Hazan, 1980‬אנו נראה כי ההימצאות בכל תת‪-‬תחנה‪ ,‬משקפת‬
‫ניסיון לאסור את הזמן‪ ,‬שכן‪ ,‬הדיירים מנשלים עצמם מן העבר‪ ,‬ועם זאת מבקשים להתחפר‬
‫‪132‬‬
‫בהווה‪ ,‬כנגד איום עתידי‪ ,‬המיוצג בתת‪-‬התחנה הבאה‪ .‬אם כן‪ ,‬בכל תת‪-‬תחנה עשוי להתרקם זמן‬
‫מעגלי‪ ,‬אך לפרק זמן התלוי בהתמשכותו של אותו מצב תפקוד‪ .‬אפשר לייחס למושג זה את הכינוי‬
‫"זמן קיומי"‪ ,‬שהוא זמן חווייתי של צופה העומד מחוצה לו )‪ .(Weisman, 1972‬מודעותם החזקה‬
‫של דיירים לקטגוריות השונות מטה את הכף‪ ,‬להתמקד כאן במכלול ‪ -‬בהבנייה של זמן ליניארי‪,‬‬
‫ציבורי‪ ,‬בעוד זמן "לימבו" מעגלי יאפיין יותר אפיזודות ב"שדה" קיום רביעי‪.‬‬
‫שלוש תת‪-‬התחנות הקטגוריאליות חושפות אסטרטגיות שונות בידי הדיירים‪ ,‬באמצעותן הם‬
‫משייכים עצמם ומוציאים אחרים‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬מוציאים את עצמם‪ ,‬אך משייכים אחרים‪ .‬אלו הן‬
‫קטגוריות של תפיסות השתייכות‪ ,‬היוצרות "מסלולי מוות" על רקע תהליכי מיון והשמה של‬
‫הצוות הטיפולי‪ ,‬ולכן דומות במידת מה לתהליכי הבנייה של צוות בבית‪-‬חולים‬
‫) ‪Glaser & Strauss,‬‬
‫‪ .(1968‬בתוככי ההקשר המוסדי‪ ,‬תוך שהדיירים נתונים לרטוריקה זקנתית‪ ,‬תפיסות משתנות של‬
‫השתייכות מרמזות כי אין מדובר רק בהתגבשותן של זהויות שליליות‪ ,‬משמע‪ ,‬זהות ממנה דייר‬
‫מחלץ עצמו‪ ,‬אלא גם זהויות חיוביות‪ ,‬לומר‪ ,‬לאיזו רשת חברתית הוא משתייך ) ;‪Hunter et al, 1982‬‬
‫‪ .(Fine & Kleinman, 1983‬ה 'אחרות'‪ ,‬המופיעה בכל קטגוריה‪ ,‬מייצגת מוות‪ .‬מוות מסמל חידלון‬
‫של צורת קיום נוכחית או סוג של סבל; בראשונה דוחים הדיירים את התווית המוסדית‪ ,‬וכל רמז‬
‫להשתייכות לקולקטיב הדיירים‪ .‬בשניה‪ ,‬משתמעת קבלתם את התווית המוסדית‪ ,‬אך ניכרת‬
‫עדיין דחייתם את מכלול הדיירים‪ .‬בשלישית‪ ,‬הם מקבלים את התווית המוסדית‪ ,‬ואת זאת ניתן‬
‫ללמוד מהשתייכותם לחלק כלשהו ממכלול הדיירים‪ .‬אל קטגוריה אחרונה זו משתייכים רוב‬
‫דיירי בית האבות‪ ,‬מבין הדיירים ה"וותיקים"‪ .‬היא מכילה מגוון רחב יותר של אסטרטגיות‬
‫להיבדלות פנימית‪ .‬קטגוריות משלימות לשלוש כאן יופיע בפרק הבא‪ ,‬בהן ה'אחרות' מייצגת את‬
‫ה'חיים'‪ .‬תוכנן של הקטגוריות כאן מצביע על פיחות הדרגתי במשאבים להכחשת הקרבה למוות;‬
‫למצויים בראשונה משאבי סטטוס מגוונים מחוץ למוסד‪ .‬הם לא יוכלו לנצלם ככל שיתדרדר‬
‫תפקודם הפיזי‪ ,‬ויאלצו להתכנס במעגל חברתי פנימי יותר‪ ,‬במיוחד אם להידרדרות פיזית נוספת‬
‫תתלווה הידרדרות מנטלית‪ .‬תנועת הפסד זו מזכירה את מודל שעון החול של וייסמן )‬
‫‪Weisman,‬‬
‫‪ ,(1972‬על פיו‪ ,‬הכחשה מסדר ראשון מתחלפת בהכחשה מסדר שני‪ .‬משתמעת מכך התקדמות גם‬
‫ב"קבלת" המצב האישי; אובדנים בשליטה‪ ,‬שיש לקבלם‪ ,‬הולכים ונצברים‪ .‬חוויה קיומית זו‪,‬‬
‫הייחודית ל"שדה" 'חי‪-‬מת'‪ ,‬מקבילה למסע שבני‪-‬אדם עוברים בבגרותם‪ .‬ניתן לאפיין את המסע‬
‫בהתחלפות שליטה אקטיבית בשליטה פסיבית )‪ ,(Gutmann, 1975‬כמו גם להצביע על השתנות‬
‫הדרגתית באוריאנטציה כלפי מטרות והישגים‪ ,‬תוך כדי התגברות הנטייה לפסיביות והימנעות )‬
‫‪.(Firestone, 1986‬‬
‫‪ 5.3.1‬על חומת ההפרדה‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫קריאת תגר על התווית המוסדית "בית אבות" ועל אפשרות להשתייכות לקולקטיב הדיירים‪,‬‬
‫אפיינה מעטים מן הדיירים ה"חדשים"‪ .‬התווית המוסדית סימלה עבורם שם לאתר מוות‪ ,‬ואילו‬
‫הקולקטיב סימל 'אחר מת'‪ ,‬בשני מובנים; אין הקולקטיב משמש כקבוצת התייחסות‪ ,‬הגם שפער‬
‫גילי בין אלו ה"חדשים" ל"וותיקים" לא תמיד התקיים‪ ,‬ואין הקולקטיב נחשב בעל קיום חברתי‬
‫בעל ערך‪ ,‬במיוחד לאור מעורבויות חברתיות של ה"חדשים"‪ ,‬מחוץ לגבולות המוסד‪ .‬גם תווית‬
‫‪133‬‬
‫המוסד וגם שוכניו נשאו התייחסויות סטריאוטיפיות‪ .‬תפיסות מדירות אלה של היחיד את הכלל‪,‬‬
‫התבססו‪ ,‬כפי שתואר‪ ,3‬על מסרי שיווק וקבלות הפנים של חברי הצוות‪ .‬מעבריותו הארגונית של‬
‫המוסד‪ ,‬מהגדרה של "בית אבות קולקטיבי" לקונצפציה של "דיור מוגן"‪ ,‬חלחלה וחוללה‬
‫דיכוטומיות חברתיות בין "וותיקים" ל"חדשים"‪ ,‬והועידה לאחרונים עתיד טוב יותר‪ .‬מבחינת‬
‫ה"חדשים"‪ ,‬לא זו בלבד שהתנהגות ה"וותיקים" לא תאמה נורמות מוכרות של אנשים‬
‫ה"מכבדים את עצמם"‪ ,‬כפי הידוע מ'דיור מוגן'‪ ,‬אלא הם היו גם בחזקת 'דור הולך ופוחת'‬
‫מבחינה כמותית‪ .‬בשל שתי תפיסות אלה מעורבות חברתית בחיי המוסד נחשבת לא כדאית; זו‬
‫עלולה לאיים בינתיים על סטטוס חברתי‪ ,‬ואף להתגלות כבזבוז אנרגיה על מזי מוות‪ .‬כטענת ברס‬
‫)‪ ,(Baars, 1997‬המוות‪ ,‬בעל הנימה האינדיוידואליסטית‪ ,‬אינו משמש פרספקטיבה משמעותית‬
‫לזקנים הצופים שיש להם עוד זמן רב לחיות‪ .‬דיירי קטגוריה זו עמדו על חומת ההפרדה בין‬
‫העולם החיצון ובין בית האבות‪ ,‬נמנעים מלנהל משא ומתן ונעדרי 'בית'‪ ,‬ככל שתחושת בית‬
‫מעוגנת בשכונה ושכנות‪.‬‬
‫הופעתה ועמדותיה של דיירת אחת‪ ,‬בשם תירצה‪ ,‬שיקפו באופן קיצוני קריאת תגר זו‪ .‬כשביקשה‬
‫פעם ללוות משכנתה ה"וותיקה" ביצה להכנת חביתה‪ ,‬השיבה לה הדיירת כי כבר שבע שנים שלא‬
‫ראתה ביצה חיה‪ .‬אולי אנקדוטה זו מבהירה ביותר את תמונת ה'אחרות' שקיימה תירצה‬
‫לעצמה; לא זו בלבד שבישלה באופן יוצא דופן את ארוחותיה בדירתה‪ ,‬היא אף לא הייתה מודעת‬
‫למצבם של שכניה‪ .‬תירצה בת השבעים ושש‪ ,‬נכנסה לבית האבות שנה לאחר שסיימה עבודת תזה‬
‫בפילוסופיה‪ .‬היא הייתה מזוהה בקרב חברי הצוות כדוקטורנטית‪ ,‬אם כי כבר לא למדה באופן‬
‫פורמאלי‪ .‬היא הציגה את בחירתה לעבור לבית אבות תוך שהיא מתפלספת סביב המושג‬
‫"אגואיזם"‪ ,‬בכוונתה לומר אך זאת‪ ,‬שהיא אינה מעונינת ליפול לנטל על ילדיה‪ .‬רוב תוכני‬
‫השיחות עמה לא נגעו לענייני בית האבות או זקנה‪ .‬אלה כמעט לא עמדו על הפרק‪.‬‬
‫אפיון זה של שיחות עם תירצה שיקף את אופי הימצאותה החברתית במוסד; היא בחרה את בית‬
‫האבות הספציפי בגלל ערכו לקשריה עם העומד מחוצה לו; היא ציינה כי בית האבות מצוי‬
‫במקום עירוני מרכזי מבחינת צריכה תרבותית ואקדמית‪ ,‬והוסיפה‪" :‬יש לי פה חניה לרכב‪ .‬השבוע‬
‫שלי מתוכנן‪ .‬כל הרצאה שאני רוצה אני הולכת‪ .‬אני לא באתי הנה מפני שאני רוצה תוכן‪,‬‬
‫הרצאות‪ .‬לא באתי הנה עם תלות שמישהו ידאג לי"‪ .‬כיוון שמצב תפקודה הגופני טוב‪ ,‬היא‬
‫מסוגלת לנהל חיים עצמאיים לגמרי‪ .‬היא אף נהנית מן השירותים הניתנים במוסד‪ ,‬המשחררים‬
‫אותה מטרחה מיותרת‪" :‬כאן אני מקבלת ביטחון של כל הסידורים של החזקת הבית‪ ,‬ניקיון‪,‬‬
‫וועד הבית…הדברים התחזוקתיים האלה‪ .‬מהם אני משוחררת‪ .‬זה דבר גדול בשבילי"‪ .‬באשר לחיי‬
‫חברה‪ ,‬ומשמעותם למידת מעורבותה בקולקטיב הדיירים‪ ,‬אמרה‪" :‬עם אנשים כאן לא נתקלתי‪.‬‬
‫יש לי חברים בחוץ‪ .‬יש לי חברים מכיתה א'‪ .‬חברות מיוחדת"‪ .‬היא סיפרה כי היא פוגשת מכרים‬
‫באירועים תרבותיים‪ ,‬היא הולכת להרצאות‪ ,‬וזוכה להוקרה רבה גם ממקום עבודתה האחרון‪:‬‬
‫"אני זכיתי למקום עבודה שלא מחק אותי‪ .‬זה נותן לי ייעוד‪ .‬חברה צריכה לטפח מה שראוי‬
‫שיהיה‪ ,‬ולא רק מה שרצוי‪ .‬ראוי שאדם לא נמחק"‪ .‬תעודות הוקרה קישטו מדפים וקירות‬
‫בדירתה‪ .‬תירצה קיימה זהות של מי שעומדת על חומת המוסד לעת עתה‪ ,‬ויונקת מן המשאבים‬
‫‪3‬‬
‫בפרק שני‬
‫‪134‬‬
‫הקיימים מחוצה לו‪ .‬דירתה‪ ,‬הדחוסה ברהיטים וחפצים‪ ,‬נחשבה בעיניה "בית" שאך עברה אליו‪.‬‬
‫מעבריה אל תוך המוסד ומחוצה לו זימנו לה מפגשים חטופים עם דיירים‪ ,‬מהם ניסתה להימנע‬
‫ככל האפשר‪ .‬פעם ביקשה ממנהלת המוסד להסיט לכיוון הפוך את כורסאות הלובי כדי שלא‬
‫תילכד בעיניהם של דיירים בעוברה‪ .‬היא התלוננה כי היא מתביישת בהופעתם של הדיירים שם‪,‬‬
‫ובשל כך ממעטת להזמין אורחים‪ .‬כאמור‪ ,‬היא הייתה לבדה בהימנעות זו‪ .‬שלא כאבנר‪ ,‬לא‬
‫נדרשה לברוח‪ ,‬כיוון שמציאות חדר האוכל לא כפתה עליה את הדיירים כקבוצת התייחסות‪.‬‬
‫בקליקה של דיירים "חדשים"‪ ,‬הסבירו כמה מהם מדוע נקלעו כצעירים ו"עצמאים" לבית‬
‫האבות; הם דואגים "ליום המחר"‪ ,‬לעתידם‪ .‬המוסד‪ ,‬מבחינתם‪ ,‬משנה פניו; טיפול רפואי‬
‫ושירותים אחרים‪ ,‬להם הם עוד יזדקקו‪ ,‬יינתנו באופן פרטי‪ ,‬וממילא יש להם קשרים חברתיים‬
‫ענפים בסביבה הקרובה‪ .‬דיירים אלה אוכלים רק ארוחת צוהריים במוסד‪ ,‬כדי "לא להיות‬
‫קשורים אליו"‪ .‬הם כמעט אינם מופיעים בפעילויות חברתיות‪ ,‬כמו הרצאות וחוגים‪ .‬בהתאם‬
‫לציפיותיהם המטופחות על ידי הנהלת המוסד‪ ,‬אמרה אחת מהם‪" :‬עכשיו לבית כזה לא מתאים‬
‫להגיד 'בית אבות'‪ .‬יש 'בית מוגן'‪ .‬הוסיפה השניה‪" :‬אני חושבת שבתי אבות של פעם לא‬
‫מתאימים לתקופה שלנו"‪.‬‬
‫עמדתי ליד קבוצת דיירות בקפיטריה‪ .‬דיירת מקליקת ה"חדשים" קרבה אליי‪ .‬שאלתיה אם‬
‫הצטרפה היום ל 'מכללה' )הרצאות בוקר חד שבועיות לכלל הדיירים(‪ .‬היא פנתה אליי בפנים‬
‫חמורות סבר והשיבה‪" :‬לא‪ ,‬אני לא… כי אני עדיין לא מספיק אינטליגנטית בשביל המכללה"‪.‬‬
‫נימת קולה נשמעה סרקסטית וממורמרת‪ .‬נכנסתי לאולם ההרצאות ועמדתי קרוב לדלת‪ .‬היא‬
‫באה בעקבותיי ושאלה לפתע‪" :‬מה את עושה כאן? את עושה סקר?" הסברתי לה בפשטות כי אני‬
‫משוחחת עם אנשים‪" ,‬כאן‪ ,‬בבית האבות"‪ .‬מששמעה את המילים האחרונות ציינה בזעף‪" :‬אני‬
‫לא מרגישה את עצמי בבית אבות‪ .‬לא‪ ,‬אני לא שייכת לכאן! אני לא מתאימה לבית אבות!"‬
‫כשביקשתי רשות לשוחח אתה‪ ,‬היא נסוגה ממני והתרחקה‪ .‬כשעיניה אחוזות בי צעדה לאחור‪,‬‬
‫כאילו איים עליה דבר מה מידבק‪ .‬דומה היה כי חוקרת נחשבה בעיניה למתעניינת ב'אחרים‬
‫מתים'‪ ,‬והיא עצמה בחרה להימנע מכל הקשור בהם‪.‬‬
‫‪ 5.3.2‬לשבת על הגג‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫עמדותיהם של דיירים בקטגוריה זו הן עמדות המשקפות תחושת אכזבה; דיירים מוצאים עצמם‬
‫מקבלים את התווית המוסדית‪" ,‬בית אבות"‪ ,‬אך בניגוד לציפייתם‪ ,‬דוחים מכל וכל שיוך עצמי‬
‫לקולקטיב הדיירים‪ .‬לכאורה‪ ,‬קיומה של קטגוריית הדרה זו מלמד על ציפיות סותרות; וכי איזו‬
‫קבוצת התייחסות מחפש דייר פוטנציאלי‪ ,‬המציג עצמו כמשתייך ל"בית אבות קולקטיבי"? עד‬
‫היכן יכולות להרחיק ציפיותיו? נראה כי הייחוסים‪ ,‬שמעניקים יחידים לקולקטיב‪ ,‬נובעים‬
‫מהתנסות בלתי רצויה‪ .‬תוצאותיה הן הכללות חד‪-‬משמעיות על אופי תפקודם של דיירים‪,‬‬
‫והדגשת עובדת היותם כלים מן העולם‪.‬‬
‫‪135‬‬
‫כן בית אבות‬
‫על נדידת הציפיות הרחק מאוד מן "המציאות" למדתי מפי "דיירת חדשה"‪ .‬בימים ראשונים שלה‬
‫במוסד סיפרה זמירה כי היו לה חברות בעיר בה גרה‪ .‬הן היו נוהגות להיפגש בבתי קפה מידי פעם‪.‬‬
‫החברות אולי עוד מקיימות מפגשים‪ ,‬אך המשכיות הקשר עמן נתפסה בעייתית‪" :‬מפה אני לא‬
‫יודעת אם אצא להיפגש איתן‪ .‬יש כל פעם פחות"‪ ,‬טענה זמירה‪ .‬היא תיארה כמה קשה לה‬
‫העובדה כי חברותיה נפטרות בזו אחר זו‪ .‬כמו כדי להבחין ביניהן ובין מה שהיא מצפה מן‬
‫המציאות החברתית בבית האבות‪ ,‬אמרה‪" :‬בגילי אומרים‪' ,‬או בבית אבות‪ ,‬או בבית קברות'"‪.‬‬
‫דיירת אחרת‪ ,‬שתיארה את חוויית הפרידה מחבריה למשחקי הקלפים‪ ,‬כאחת מן הסיבות להיכנס‬
‫לבית אבות‪ ,‬אמרה‪" :‬מזל שאנשים פה לא נפטרים"‪ .‬אלו הן מאותן הצהרות מעטות‪ ,‬שהושמעו‬
‫כמעט רק על ידי דיירים "חדשים"‪ .‬הצהרותיהם מופיעות כבנות לוויה מקלות בכניסה למוסד‪ ,‬אך‬
‫מתחלפות או מתקדרות עם הזמן‪ .‬גם דיירים "וותיקים"‪ ,‬כמו נרתמו להקל על הכניסה של‬
‫ה"חדשים"‪ ,‬בנקטם לשון יפה‪ ,‬מעולם אחר; חזי ברך דיירת ביומה הראשון ב"מזל טוב"‪ ,‬וחיה‬
‫הקדימה פניה של דיירת חדשה אחרת ב‪" :‬שלום‪ ,‬כוכב חדש"‪ .‬מסגרת בית האבות נתפסה חיובית‪,‬‬
‫בלי שהתבססה היכרות מספיקה עם מציאות המוות בתוכו‪ .‬עם זאת‪ ,‬נמצאו דבריה של דיירת‬
‫אחרת‪" ,‬תשושה" וותיקה‪ ,‬מלמדים אף הם על החיוב שהיא רואה בחיי מוסד‪ ,‬אך במה שנוגע‬
‫לגורלה האישי‪ ,‬ורק ביחס למי שהיו חברותיה משכבר הימים‪" :‬הן אמרו לי‪' ,‬מנוחה‪ ,‬אל תלכי!‬
‫אל תלכי לבית אבות! מה תעשי שם?!' וזה באמת היה צודק‪ ,‬אבל הן כבר אינן"‪ .‬שאלתי אותה‪:‬‬
‫"הן צדקו‪ ,‬לדעתך? את היית צריכה להישאר בבית?" והיא השיבה‪" :‬אולי כבר להן יותר טוב‪ .‬הן‬
‫כבר עברו הכל‪ .‬אבל אני זכיתי במה שהן לא"‪ .‬כך קישרה בין המוסד לחיים מוגנים וארוכים‪.‬‬
‫רוב הדיירים תיארו את הצורך בטיפול ומעקב רפואיים כגורם שהכריע לטובת מעברם לבית‬
‫אבות‪ .‬פעמים הציגו עצמם כברי מזל ממש‪ ,‬שנמצא להם המוסד המתאים‪ ,‬ואין הם תלויים בבני‬
‫משפחותיהם או אחרים‪ .‬בית אבות‪ ,‬אם כן‪ ,‬נתפס כמקום מתאים לגילם‪ ,‬שהוא על פי רוב‪ ,‬מעל‬
‫שמונים שנה‪ .‬דיירים "חדשים" הסבירו כי לא הצטרפו לבית אבות עצמאי כדי לחסוך בעתיד‬
‫מעבר נוסף – אל בית האבות הנוכחי‪" :‬אני רציתי שאם נכנסים‪ ,‬אז מקבלים את הכל )כל‬
‫השירותים(‪ .‬אם בחרתי פה‪ ,‬אז עד הסוף"‪ .‬ההבחנה הבאה מוציאה אותם מן הכלל החברתי‪-‬‬
‫תפקודי בבית האבות‪" :‬לא איבדנו את העצמאות‪ ,‬אלא את החיים העצמאיים‪ .‬העצמאות היא כל‬
‫אחד בשביל עצמו‪ .‬פה יש דאגה אחת‪ ,‬שנהיה בריאים"‪ .‬יש מי שאף הציגו את מי שאינו משתייך‬
‫לבית אבות כחסר מזל‪ ,‬כמו היו חיי‪-‬מוסד מוצא יחידי‪" :‬אלה שיושבים בבתים פרטיים‪ ,‬הם‬
‫בודדים…‪.‬אני יודעת!" הבטיחה חדווה למכרותיה בלובי‪" ,‬עובדת סוציאלית יכולה לבוא לביקורי‬
‫בית פעם או פעמיים )בשבוע( לכל היותר‪ .‬אנחנו פה במוסד‪ ,‬זה בסדר"‪.‬‬
‫הדיירים ערכו הבחנה ברורה בין בית אבות רגיל‪ ,‬המוסד הנחקר‪ ,‬ובין בית אבות סיעודי‪ .‬הבחנה‬
‫זו מרמזת על ייחוס חיובי לתווית המוסדית "בית אבות"‪ ,‬להגדרת חיים וייצורו של זמן עתיד‪.‬‬
‫הבחנה זו משלימה ומקבילה להבחנה שערכו נחקרים בין 'דיור מוגן' ו'בית אבות' )גמליאל‪.(1997 ,‬‬
‫כאמור‪ ,‬מסגרת סיעודית מחוץ לעיר קולטת דיירים מבית האבות‪ .‬כך‪ ,‬לעיתים קרובות דיברו‬
‫דיירים במכריהם שהועברו לשם‪ ,‬אל מקום המוחזק כבית‪-‬מוות אחרון ומוחלט‪ .‬אם שמרו על‬
‫קשר רופף עם אותם מכרים‪ ,‬הרי שהייתה בידיהם נקודת התייחסות קונקרטית להבחנה בין‬
‫‪136‬‬
‫המוסדות‪ .‬לצילה היה חבר מימי צעירותה‪ ,‬שהתגורר מספר שנים בבית אבות‪ ,‬ובבוא העת הועבר‬
‫לבית אבות סיעודי‪ .‬היא הייתה מצויה בקשר טלפוני עמו‪ ,‬ופעמיים הלכה לבקרו‪ ,‬ונוכחה‬
‫בהידרדרות מצבו הפיזי‪ .‬היא פסקה מביקוריה‪ ,‬מצטנפת בהבטחה מוסתרת שמעניק "בית‬
‫אבות"‪ ,‬ובאנחה כבדה אמרה‪" :‬הנה אנחנו פה היום‪ ,‬ומי יודע מה עוד מחכה לנו"‪ .‬מנהלת המוסד‬
‫תיארה את הדיירים כנאחזים בהוויה מדומה‪" :‬הם לא מוכנים בכלל לשמוע על סיעודי‪ .‬בשבילם‬
‫זה מקום שמתים בו‪ .‬הם מעדיפים להישאר כאן‪ ,‬רק לא להגיע לשם"‪ .‬מניסיונה עם אחותה‬
‫הבחינה ברוניה בין מקום אחד לאחר‪" :‬שולחים מכאן אנשים מאוד מאוד אומללים…שם‬
‫משוגעים משוגעים"‪ .‬דיירת "תשושה" תיארה את בית האבות הסיעודי כ"מהלך אחרון ונורא של‬
‫בן אדם"‪" .‬אני באמת פוחדת"‪ ,‬סיפרה על אישה ב"סיעודי"‪" ,‬אם אראה אותה‪ ,‬לא אוכל לישון‬
‫בלילות‪ .‬הוא )בנה( אומר שהיא )קרובת משפחה( יושבת על הכסא‪ ,‬והכל היא עושה תחתיה‪ .‬זה‬
‫נורא לראות‪ .‬ככה נעשה עם אנשים‪ .‬מה להגיד לך? לא צריכים להיוולד"‪ .‬אחת הדיירות‬
‫ה"תשושות"‪ ,‬ביקשה פעם להשתמש במוראות התווית של המקום ההוא‪" ,‬מוסד סיעודי"‪ ,‬עד כי‬
‫הזהירה בקול אימהי דייר "תשוש" אחר‪" :‬אם אתה תמשיך‪ ,‬ככה לא לאכול‪ ,‬יעבירו אותך‬
‫לסיעודי‪ .‬אתה שומע?!"‬
‫משהגיעה שעתו של ישראל לעבור לבית חולים סיעודי‪ ,‬תיאר בפירוט את הסיבות לחששו‬
‫מ'המקום ההוא'‪ ,‬וכיצד הוא הצליח לשכנע את הצוות להשאירו במחלקת ה"תשושים"‪ .‬בדבריו‬
‫בית האבות הצטייר באור חיובי‪ ,‬עד כדי סתירה עם דברי הביקורת והסרקזם‪ ,‬שנהג להשמיע כנגד‬
‫הצוות‪ .‬הוא ספר כי בנו הגיע להסכם עם המחלקה על תשלום נוסף של אלף שקלים בחודש )‪7000‬‬
‫שקלים בסך הכל(‪ ,‬כדי שיסכימו עובדי צוות לבוא ולהסיע אותו עם כסא הגלגלים מחדרו לחדר‬
‫האוכל‪ ,‬ויסייעו לו במה שאין הוא יכול‪ .‬לאחר שציין כי בעיני הצוות הטיפולי הוא "שייך‬
‫לסיעודית"‪ ,‬שאלתי אם הוא פוחד לעבור לשם‪ .‬ישראל‪" :‬לא פוחד…זה יגרע מן החיים‪ .‬אתה‬
‫בידים שלהם‪ ,‬אתה לא עצמאי‪ .‬פה אתה בכל זאת עוד ברייה בפני עצמך‪ .‬שמה אתה מתחיל להיות‬
‫מספר‪ .‬יטפלו בך טוב‪ ,‬אני לא אומר‪ ,‬אבל לפי הזמן שלהם‪ ,‬לפי הרצון שלהם‪ .‬אין לך את הברירה‪,‬‬
‫קצת גמישות‪ .‬יש לי פחד מאי הידיעה‪ .‬יש לי פחד מהמצב‪ .‬דבר אחד אני יודע‪ .‬שוב פעם אני צריך‬
‫לדבר בצורה מקברית…‪.‬משמה לא חוזרים! שמה ההמשך…" חזרתי על אותה שאלה‪" :‬אז זה‬
‫מפחיד אותך…" ישראל‪" :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא מפחיד אותי התחנה הסופית‪ .‬כי איך שלא יהיה זה לא‬
‫עניין שאני יכול למנוע את זה‪ .‬אני יותר פוחד מצורת החיים שזה לא טוב לי‪ .‬הדבר )מוות( הכרחי‪.‬‬
‫אין לי מה לעשות‪ ,‬קבילה לקבול‪ .‬אומרים ששמה הרופאים יותר מנוסים‪ ,‬גריאטריה‪ .‬פה‪ ,‬במקום‬
‫הזה‪ ,‬רופא ביתי של קופת חולים‪ .‬אבל בינתיים כשעושים לי כמה אפשרויות‪ ,‬אז אני אשאר פה כי‬
‫אני נמצא ברוטינה שלי פה‪ .‬באמת לא טוב כשמגיעים לגיל הזה‪ ,‬כשמגיעים לבעיות כאלה ומבינים‬
‫עוד מה שהולך"‪.‬‬
‫לא דיירים‬
‫המוסד‪ ,‬על התווית שהוא נושא‪ ,‬נמצא‪ ,‬אם כן‪ ,‬בתווך; בין זקנה בה עלול אדם בבדידותו בביתו‬
‫לחוות עליבות ומושלכות‪ ,‬לבין מראות ומצבים קיצוניים וסטטיים ‪ -‬על פי מוות‪ .‬תמונות מבית‬
‫אבות סיעודי‪ ,‬הנחשבות "זוועתיות"‪ ,‬לא הופיעו בחיי היומיום של הדיירים‪ .‬עם זאת‪ ,‬ידיעה‬
‫כללית על המתרחש בחייהם של זקנים "סיעודיים" השתלטה וצבעה מידי פעם את האופנים בהם‬
‫‪137‬‬
‫ראה היחיד את הקולקטיב‪ .‬הקולקטיב הפך ל 'אחר מת'‪ ,‬קרוב יותר ברצף שבין שני המוסדות‬
‫ל"סיעודי"‪ .‬הפרמטרים הקובעים את היבדלותו של היחיד הנם תפקוד מנטלי‪ ,‬תפקוד פיזי‪,‬‬
‫נורמות משותפות לדיירים‪ ,‬והערכת מעורבותם החברתית‪ .‬פעם נתפסה דיירת בשיחה על דיירים‬
‫שנפטרו ומוכרים לה מבית האבות‪ .‬הבעת פחד הייתה משוכה על פניה רגע ארוך‪ .‬כמו הגיעה‬
‫למסקנה אישית‪ ,‬אמרה לבסוף‪" :‬את יודעת‪ ,‬אני לפעמים רוצה לברוח‪ .‬לא להכיר הרבה אנשים‪.‬‬
‫זה נורא…" כפות ידיה הסתירו את עיניה‪ ,‬כמו ספקה את פניה לנוכח רוע הגזירה‪ .‬היא ביטאה‬
‫באופן גלוי ופשוט מה שביקשו לבטא דיירים בניסיונותיהם המורכבים להבחין עצמם מ'אחרים'‪.‬‬
‫כשתיארו אינפורמנטים את הדיירים‪ ,‬התקבלה תמונה של 'אחר קולקטיבי' מובחן ולוקה‪ :‬שלומי‬
‫ביקש להבהיר לי 'לאן הגיע' כשאמר‪" :‬אני מוצא פה את כל סוגי המחלות…כולם…יש פה‬
‫שחפנים‪ ,‬ויש פה מי שנפטר מחוסר במלח‪ ,‬ויש פה כל סוגי הסוף"‪ .‬נימה של חוסר תקווה התגלתה‬
‫בתיאורה של בלהה‪ ,‬המתפקדת באופן עצמאי‪" :‬יש כאן כל הסוגים; כאלה המתקשים לראות‪,‬‬
‫כאלה המתקשים לשמוע‪ ,‬כאלה המתקשים ללכת‪ ,‬וכאלה שעוד יותר קשה להם"‪ .‬דיירת נוספת‬
‫תיארה סוג אחר של "גיוון" באוכלוסיית הדיירים‪ .‬הפעם התייחסו דבריה למצב מנטלי‪" :‬יש פה‬
‫כל מיני מחלות‪ .‬הכל‪ ,‬הכל‪ ,‬ממש הכל‪ ,‬מאינטליגנציה נמוכה ועד אנשים בלי מחשבה"‪.‬‬
‫"את לומדת על החיים שלנו כאן…?" פתחה בזעף אחת הדיירות ה"שתלטניות" בחדר האוכל‪ .‬לא‬
‫היה סיפק בידי להשיב‪ ,‬וכבר היא פקדה‪" :‬שבי!" התיישבתי מסוקרנת‪ .‬היא סיפרה כי בזה הרגע‬
‫באה אליה דיירת אחת והיא בוכייה‪ .‬היא‪ ,‬הדיירת‪ ,‬ירדה במעלית עם "זקן אחד"‪ .‬הוא השתין‬
‫במעלית ולכלך גם אותה‪" .‬אז תכתבי על זה‪ ,‬תראי איפה אנחנו חיים…" כך חתמה האישה בפנים‬
‫מתרתחות והתרחקה‪ .‬הייתה זו אחת מאותן פעמים בהם דיירים מבטאים יחסם לאופי המקום‬
‫אליו נקלעו‪ .‬חנה ביקשה להסביר את ה"תופעה" הלא רצויה בציינה כי לא מתבצעת סלקציה‬
‫ראויה של דיירים על ידי הנהלת המוסד‪ .‬כך‪ ,‬יחידים מוצאים עצמם שוהים עם 'כל דיכפין'‪" :‬זה‬
‫מה שאת לומדת"‪ ,‬אמרה לי‪" ,‬זה מאוד מסובך‪ ,‬כי הקהל הוא מאוד מגוון ויש פה הרבה אנשים‬
‫שלא יודעים למצוא את החדר שלהם‪ .‬כשהייתי עוד בדיור מוגן )מוסד קודם שגרה בו( השתתפתי‬
‫בהרצאה‪ .‬אמרתי לפרופסור‪" :‬תראה‪ ,‬באתי ל ]דיור מוגן[ ושלחו אותי לבדיקה רפואית‪ .‬אבל מה‬
‫בדקו? בדקו רק את הגוף‪ .‬בדקו יפה מאוד אם אני ראויה להתקבל למוסד‪ ,‬אבל את המשהו‬
‫שיושב על הגוף ]הראש[‪ ,‬בזה לא נגעו"‪ .‬לא חשוב לבדוק מה נעשה פה?! )הצביעה על ראשה( כאן‬
‫אנשים שלא יודעים למצוא את הבית‪ ,‬ופוחדים לעלות במעלית…ואת לא יודעת איך זה משפיע‬
‫עלינו‪ ,‬שאנחנו בחברה של אנשים כאלה…זה רע מאוד‪ .‬זה מדכא‪ .‬חשוב עם מי אני יושבת‪ ,‬באיזה‬
‫חברה אני נמצאת"‪ .‬דברים דומים אמר רפאל‪" :‬אתה פוגש פה כל מיני סוגי אנשים…ואתה אומר‪,‬‬
‫'אוי לי‪ ,‬איפה אני נמצא'‪ .‬אבל מה הפתרון? אין פתרון!"‬
‫כשדיירים "חדשים" חשו מתוסכלים מהתנהגות הדיירים סביבם‪ ,‬היו מעירים בקול רם ובניד‬
‫ראש‪" :‬אוי‪ ,‬איזה מצבים יש פה!"‪ .‬דיירת ביקשה מהמנהלת לסדר לה שותפה לחדר‪ ,‬שתחליף את‬
‫זו שנפטרה‪ ,‬אך בטרם הספיקה המנהלת להשיב‪ ,‬אמרה זו‪" :‬מכולם אין מישהו"; כאומרת כי אף‬
‫לא דייר אחד יכול להתאים לה‪ .‬דיירים תוארו על ידי יחידים כ"ממלאים את הכולבואיניק‬
‫באוכל"‪ ,‬ולכן לא רציונלים‪ ,‬כ"שמים לב לכל דבר קטן"‪ ,‬מפני ש"אין להם מה לעשות"‪ ,‬ואפילו‬
‫‪138‬‬
‫כמי שנוכחותם הקרובה "מסכנת את הבריאות"‪ .‬במיוחד חזר ונשנה הייחוס "משוגעים"‪ .‬דומה כי‬
‫לא היה לייחוס זה ייחוס מתחרה באשר להפגנת עמדה שוללת של 'לא דיירים'‪ .‬אסתר הילכה עם‬
‫ההליכון בלובי‪ .‬לפתע עצרה ואמרה ליושבים ומביטים בה‪" :‬כולם פה אידיוטים"‪ .‬דיירות הסכימו‬
‫ביניהן ואמרו‪ ,‬בהוציאן את עצמן‪" :‬אם היו צריכים להוציא מכאן את כל המשוגעים‪ ,‬לא היו‬
‫נשארים פה אנשים"‪" .‬שיגעון"‪ ,‬יותר מכל ייחוס אחר‪ ,‬ביטל עד לאפס את משמעות נוכחות‬
‫ה'אחרים'‪ ,‬וצייר את הדייר‪ ,‬הנוקט בו‪ ,‬כבודד במערכה איומה‪.‬‬
‫ייחוסים מעין אלה לא עמדו במרחק גדול מביטויי פטרוניות בידי יחידים‪ ,‬המוציאים את עצמם‬
‫מן הכלל‪" .‬הדיירים כאן צריכים עידוד מסוים"‪ ,‬אמר דייר‪ ,‬כשהוא מתייחס לחוג מוצלח במיוחד‪.‬‬
‫בלהה התייחסה לאפטיה של הדיירים‪ ,‬ולפוטנציאל ההחייאה שיש בקיומה של מקהלה‪" :‬בית‬
‫האבות צריך מישהו שככה יפיח חיים בדיירים‪ .‬הדיירים זקוקים לזה‪ .‬אני אוהבת לשיר‪ ,‬אבל אני‬
‫לא רואה עצמי מצטרפת"‪ .‬לרפאל הייתה הצעת ייעול מיוחדת‪" :‬הייתי אומר שפה היה צריך‬
‫לעשות בריכה שאנשים ישחקו וידברו…חתיכה קטנה‪ .‬בריכה זה מחייה את האנשים‪ .‬צועקים‪,‬‬
‫משפריצים‪ ,‬משתוללים קצת"‪ .‬דיירים "חדשים" אף רימזו כי צריך ל"טפל" באורחותיהם של רוב‬
‫הדיירים על ידי פנייה לדרגים גבוהים‪" :‬צריך לדבר עם ההנהלה‪ .‬לא יתכן שדיירים יצאו מן‬
‫ההרצאה מתי שהם רוצים"‪ .‬כששוחחנו על ההתנגדות לכורסאות החדשות בלובי‪ ,‬אמרו דיירות‬
‫חדשות על ה"וותיקים"‪" :‬יש פה דיירים וותיקים שלא סובלים שום דבר חדש"‪ .‬למרות קביעה זו‪,‬‬
‫הן מיד הסכימו שהכורסאות אכן לא מתאימות להם‪" :‬ישנם דיירים המשתינים על הכורסא‪ ,‬כי‬
‫הם לא מספיקים לקום…‪.‬יהיה מסריח"‪ .‬הן הסתכלו במבע גועל אחת על השנייה‪ ,‬ומיד נדברו‬
‫לפתור את הבעיה‪ ,‬שעדיין לא נתנה אותותיה‪" :‬אנחנו נדבר עם המנהלת"‪.‬‬
‫הדיירים פעמים רבות נשללו כקבוצת התייחסות בעיני היחיד‪ .‬הערכתו כי המפגש עמם הוא על‬
‫אם הדרך אל הקץ‪ ,‬ללא עבר וללא שם‪ ,‬שימשה כמחסום רב כוח של חוסר השלמה‪" .‬כולם כאן‬
‫פשוטים"‪ ,‬אמר קניאל‪ ,‬ובזה הסביר מדוע הוא מסתובב כל היום בסביבת המוסד המטופחת‪:‬‬
‫"הגינה נותנת לי הכל…נותנת לי הכל‪ .‬תמיד אני בחוץ"‪ .‬לעומת קניאל‪ ,‬עזרא היה דייר "תשוש"‪,‬‬
‫שחלם לשוב אל ביתו‪ .‬אהדת הדיירים אליו‪ ,‬כפי שהציג את הדברים‪ ,‬הבליטה את שלילתו אותם‬
‫כקבוצת התייחסות‪" :‬אני מחכה שיעברו עוד שמונה חודשים אז נראה אם הדירה בתל אביב‬
‫תתפנה‪ ,‬אז אני יכול לעזוב פה וללכת הביתה‪ .‬אני לא רב ]עם דיירים[ ואני מרגיש שהם אוהבים‬
‫אותי‪ .‬יש איזה דבר‪ ,‬הם באים אליי ושואלים‪" ,‬נו‪ ,‬מה אתה אומר?"‪ .‬אני מרגיש שעושים לי‬
‫קומפלימנטים‪ ,‬שאני יודע יותר טוב‪ ,‬אבל זה לא נכון‪" .‬למה אתה רוצה לחזור הביתה"? שאלתי‪.‬‬
‫"שמה גם האבנים מכירות אותי"‪ ,‬השיב עזרא‪" ,‬את מבינה? שמה‪ ,‬לא יודע איך להגיד לך‪ ,‬נותנים‬
‫לי כבוד גדול השכנים‪ ,‬והאנשים יודעים מה אני ומי אני‪ .‬מה אני אעשה פה?! היה זמן שכל בוקר‬
‫בתשע וחצי הייתי הולך לבית קפה‪ ,‬איפה שישנם בולגרים…כולם מכירים אותי‪ .‬מיד היו קוראים‬
‫לי "עזרא‪ ,‬עזרא"‪ .‬עזרא השווה בין אהדת מכריו משכבר הימים ובין אהדת הדיירים אליו‪ .‬כאן‬
‫וכאן הוא חש עצמו דומיננטי מבחינה חברתית‪ .‬אך הדיירים אינם משמשים לו קבוצת התייחסות‬
‫כלל‪ ,‬לכן אהדתם חסרת כל ערך ואפילו מסמלת עבורו מה שאולי איבד לתמיד‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫‪ 5.3.3‬נקודות יתרון‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬כן "עצמאים"‪ ,‬לא "תשושים"‬
‫רוב דיירי בית האבות מקבלים את עובדת היותם מתגוררים ב"בבית אבות"‪ ,‬ומוקפים ב"זקנים"‪.‬‬
‫בקטגוריה זו נעסוק בשתי צורות; האחת היא התבדלותם של הכל מ"תשושים"‪ ,‬ובכלל זה‬
‫מתבדלים מתוך ה"תשושים" עצמם‪ .‬בהתבדלות זו הדיירים מגיבים בעיקר להבחנה המוסדית‪-‬‬
‫פורמאלית בין שתי הקבוצות‪ .‬השניה היא התבדלותם של "עצמאים" מ"עצמאים"‪ .‬אך בשונה מן‬
‫הקטגוריה הקודמת‪ ,‬היחיד אינו מבחין עצמו מן הקולקטיב‪ ,‬באשר הוא; אלא הוא מבחין עצמו‬
‫מ'אחרים'‪ ,‬הנקרים לעת מצוא‪ .‬אלה נחשבים קבוצת התייחסות מזדמנת‪ ,‬נגזרת מקולקטיב‪,‬‬
‫בעלת מאפיינים ידועים‪ ,‬והמנוצלת להאדרה עצמית‪.‬‬
‫המנהלת סיפרה כי דיירים "עצמאיים"‪ ,‬שהפכו ל"תשושים"‪ ,‬אינם מוכנים להודות בכך‪ .‬לעיתים‬
‫מתקשה הצוות הרפואי לשכנע דייר לעבור למחלקה‪ ,‬ובני המשפחה מגויסים למשימה זו‪ .‬אחיות‬
‫במחלקת ה"תשושים" נוקטות לשון חלקות של פיוס ודאגה‪ ,‬מפתות את הדיירים‪ ,‬שהגיע זמנם‪,‬‬
‫לחשוב על טובתם העצמית‪ .‬אחת הדיירות ה"תשושות" שיחזרה את המעבר שלה למחלקה‪:‬‬
‫"האחות אמרה לי‪" :‬אני מייעצת לך להישאר פה‪ .‬תראי שיהיה לך טוב‪ .‬אתן לך אישה שתתאים‬
‫לך ואת תתאימי לה )שכנה לחדר(‪ .‬אתן לך חדר‪ .‬היא התחילה לדבר על לבי‪ .‬היא ביקשה‪" :‬תשלחי‬
‫לי את הבת שלך‪ .‬אני אדבר אתה‪ .‬היא )הבת( אישה נבונה והיא רוצה שיהיה לך טוב"‪ .‬הבת שלי‬
‫הגיעה‪ .‬היא )האחות( קראה לה‪" :‬שרהל'ה‪ ,‬שרהל'ה"‪ ,‬וכבר לקחה )הבת( את הבגדים משמה עם‬
‫סבל וכבר העבירה"‪ .‬לעומת מעבר זה‪ ,‬סיפרה לי רחל‪ ,‬ביושבה בלובי ה"תשושים"‪ ,‬כי היא חלתה‪,‬‬
‫וזו הסיבה מדוע אני מוצאת אותה במחלקה‪ .‬היא עצמה דורשת לחזור לחדרה בקומה אחרת‪,‬‬
‫למרות סירוב ההנהלה והתחנונים של ביתה‪ .‬היא פשוט "לא רוצה לשמוע מהמחלקה הזו"‪ .‬היא‬
‫רוצה לחזור ל"פינה שלה"‪ .‬התנגדותו של שמעון הייתה חריפה במיוחד‪ .‬כשראיתיו לראשונה‬
‫במחלקה שאלתי אם הוא גר בה‪ .‬הוא השיב בכעס עצור‪" :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬ולא יהיה פה!"‪ .‬ועוד אמר‬
‫בפעם אחרת‪" :‬אני צריך להיות קוקו בשביל להיות פה"‪ .‬הוא תיאר עד כמה הוא מצטער להימצא‬
‫באותה קומה ואת געגועיו לדירתו‪ ,‬אותה הוא מכנה "פנטהאוס"‪ .‬במרירות ניכרת העיד על מצבו‬
‫הנוכחי‪" :‬אני נמצא פה בפירסט קלאס; אחד בן תשעים ואחת‪ ,‬אחד בן תשעים וחמש‪ ,‬ואחד נפל‬
‫מהמיטה‪ .‬כך‪ ,‬היה שמח החג…כואב לי שאני לא בחדר שלי"‪ .‬ראול‪ ,‬לעומתו‪ ,‬ביטא תושייה כאשר‬
‫ביקשו לטפל בו מספר ימים במחלקה; הוא בחר לחמוק ממנה ללא רשות‪ .‬אסטרטגיית הימנעות‬
‫למשך זמן ממושך‪ ,‬הציג אלכס –"עיתונאי" המחלקה‪ .‬כיוון שקיבל את גזירת השהות הקבועה‪,‬‬
‫בחר לדרוש חדר לעצמו בלבד‪ ,‬ללא שכנים )שותפים(‪ ,‬גם אם הדבר כרוך בתשלום כפול‪ .‬הוא הציג‬
‫עצמו כיחיד בכל המחלקה‪ ,‬הנהנה מתנאים מיוחדים‪ .‬הדבר נחוץ לו כדי "להתרכז בכתיבה"‪,‬‬
‫אמר‪.‬‬
‫נתיב ממושך אל עבר העתיד נסלל בסיפורה של דיירת חדשה‪ ,‬בדברה בפני מכריה‪ ,‬ה"חדשים" אף‬
‫הם‪ " :‬אמא שלי נכנסה בשעתו בגיל שמונים ושלוש‪ .‬היא אמרה‪" :‬זהו זו התחנה האחרונה"‪.‬‬
‫ואחרי זמן‪ ,‬שהיא כבר התאקלמה והיה לה טוב שם‪ ,‬וראתה שיש "תשושים" ו"סיעודיים"‪ ,‬היא‬
‫אמרה‪" :‬אני מקווה שזאת תהיה התחנה האחרונה"‪ .‬מכאן פירשה הדיירת‪" :‬קודם התחנה‬
‫האחרונה הייתה דבר מאיים‪ ,‬ואחר כך זה היה משהו טוב כי יש יותר גרוע‪ .‬אז זה הכל יחסי"‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫החלוקה הקטגוריאלית הזו כה מופנמת עד כי דיירים תופסים את המעבר ל"תשושים"‪ ,‬כקפיצה‬
‫ממשית בזמן; מה שהתרחש לפני המעבר נתפס כשייך לעבר הרחוק‪ ,‬או למציאות אחרת‪ .‬אחת‬
‫הדיירות ה"עצמאיות" ישבה בספסל בגן והתבוננה בדיירים ה"תשושים"‪ ,‬הנאספים‪ ,‬בסיוע צוות‬
‫עובדים‪ ,‬לשבת יחדיו תחת עץ‪ .‬הדיירת התמקדה זמן מה ב"תשושה" אחת‪ ,‬וסיפרה אודותיה‬
‫בלשון עבר‪ ,‬ובנימה מרוחקת‪ ,‬כאילו אינה פוגשת בה בהסתובבה בלובי‪" :‬מירה התדרדרה מאוד‪.‬‬
‫אני הייתי כמו אמא שלה‪ .‬אני תמיד שמרתי אותה"‪ .‬היא הפרידה את מכרתה מעולם החיים של‬
‫ה"עצמאים"‪ .‬כיוון שהורגלתי בשיחם של דיירים‪ ,‬התרשמתי כי אם לא הייתי יודעת לאיזו‬
‫"מירה" היא מתכוונת‪ ,‬הייתי טועה לחשוב שהיא מדברת אודות מכרה שהלכה לה מן העולם‪.‬‬
‫האסטרטגיה שנקטה חדווה‪ ,‬אחת הדיירות ה"שתלטניות"‪ ,‬זו החולשת על כל הוועדות‪ ,‬הייתה‬
‫מעניינת במיוחד‪ .‬כשחלתה‪ ,‬התאשפזה כמה ימים במחלקת ה"תשושים"‪ .‬היא החשיבה את‬
‫השהות כ"אשפוז" ותו לא‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬שוחחה עם דיירים‪ ,‬ישבה לצפות עמם בטלויזיה‪ ,‬ואכלה‬
‫אתם בשולחן אחד‪ .‬שלא כמו שמעון‪ ,‬לא הביעה שום תרעומת או התבדלות גלויה‪ .‬שיחה עליה‬
‫ניצחה ב"פרלמנט" סביב ישראל‪ ,‬חשפה את נקודת המבט הייחודית שלה‪" :‬לדעתי מחלקה ד'‬
‫צריכה להיות המחלקה המטופלת הטובה ביותר‪ .‬שוחחתי היום עם המנהלת )נוקטת בשמה‬
‫הפרטי( על הקומה הזאת…אנשים בעלי רמה השכלתית יושבים פה"‪" .‬על פי מה את קובעת זאת?"‬
‫שאלתיה‪" .‬אני קובעת מזה שאני יודעת"‪ ,‬הבטיחה‪" .‬אני מכירה את כל האנשים‪ .‬אני מכירה‬
‫למטה כל אחד‪ ,‬ופה כל אחד‪ .‬אלה שפה היו למטה )"עצמאים"(‪ .‬הם היו וישנם‪ .‬ההיי סוסייטי‬
‫)החברה הגבוהה( התרבותי נמצא פה‪ ,‬האליטה‪ .‬זה מה שאמרתי היום למנהלת‪ .‬בינינו יש‬
‫הערכה"‪ .‬חדווה לא רצתה לראות בדיירים‪ ,‬בקרבם היא נאלצת לשהות‪' ,‬אחר מת'‪ .‬במקום זאת‬
‫העניקה להם סטטוס של "עצמאים שעברו מקום"‪ ,‬ואף הטובים שבהם‪ .‬מסיעה את ה'חיות' שלה‬
‫לכל מקום‪ ,‬היא השוותה אותם אליה‪ .‬כך נהגה להציג את עצמה בהתבדלה כמנהיגה של כלל‬
‫הדיירים במוסד‪ .‬סביר כי בסטטוס החברתי המוכר שלה‪ ,‬התבדלות של התרחקות ודחייה‪ ,‬הייתה‬
‫יוצרת סתירה ומקשה על המשך יחסי‪-‬התפקיד שלה‪ .‬אף אחד מיושבי ה"פרלמנט" לא החשיב כך‬
‫את עצמו או את האחרים‪ .‬מסיכת ה'חיות' שהודבקה להם על ידי חדווה ב"פרלמנט" נתפסה‬
‫כמגחכת‪ ,‬עד כי סנטה בה דיירת באומרה‪" :‬את ראש הממשלה!"‬
‫‪ 5.3.3.1‬מדרגות רשמי תפקוד‬
‫הדיירים‪ ,‬בין אם "תשושים" או "עצמאים"‪ ,‬נמצאו כאוצרי הגדרות ותת‪-‬הגדרות של תפקוד פיזי‬
‫ומנטלי לשימושו של היחיד‪ ,‬המבדיל את עצמו‪ .‬דוגמאות מחקריות לנטייה להדגיש ייחודיות‬
‫בהשוואה לאחרים בקבוצת ההתייחסות קיימות לרוב )‬
‫& ‪Golander, 1995, Keith, 1982, O’Connor‬‬
‫‪ .(Vallerand, 1994‬במובנים מסוימים‪ ,‬התיאורים שיובאו כאן הם בבחינת 'עוד מאותו דבר'‪ ,‬אך‬
‫מוקד ענייננו יהא הגדרת ה’אחר’ כ 'מת'‪ .‬במציאות בה הדיירים לרוב רואים עצמם זקנים‬
‫הנוטים למות‪ ,‬נדרש היחיד למאמץ מיוחד על מנת לגדור עצמו מרושם תובעני זה‪ .‬במחקרי על‬
‫הבניית מציאות א‪-‬זקנתית בדיור מוגן )גמליאל‪ ,(1997 ,‬הראיתי כי דיירים משתמשים בעיקר‬
‫במשאבי ההקשר המוסדי כדי להדגיש את מובחנותם‪ .‬הנחקרים בבית אבות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הם‬
‫מעוטי משאבי מוסד‪ ,‬אך מנצלים את נוכחות קבוצת בני השווים‪ ,‬בהבניית תת‪-‬קטגוריות‬
‫‪141‬‬
‫מורכבות להגדרת חיותם‪ .‬מלכתחילה זהותם כ 'מתים' ב"תרבות מוות" שואבת מקבוצה זו‪,‬‬
‫ובדיעבד נתמכת בה‪ ,‬כפי שראינו בפרק הקודם‪ ,‬אלא שכעת אנו עוסקים בעניינו של היחיד לזהות‬
‫עצמו מובחן כ'חי' מן ה'אחר'‪.‬‬
‫מאמץ מיוחד להבדלה עצמית מן הסובבים הקרובים‪ ,‬השייכים לאותה קטגוריית תפקוד‬
‫פורמלית‪" ,‬תשושים" או "עצמאים" ב"תרבות מוות"‪ ,‬ניכר בדבריה של שילה ‪" -‬עצמאית" וחולה‬
‫במחלת פרקינסון‪ .‬היא ביקשה להבהיר לי תגובתם של דיירים למקרה מוות של דייר‪" :‬הם‬
‫)ההנהלה( משתדלים לא להודיע‪ .‬כשתולים מודעות‪-‬אבל על חומת האבן מחוץ לבית האבות מיד‬
‫משתדלים להוריד אותה‪ .‬לא מודיעים על מוות כי ההודעות האלה אינן טובות לזקנים‪ .‬אני פה‬
‫כבר עשר וחצי שנים‪ .‬כבר היו כאן אלפים שמתו‪ .‬יש אנשים שזה מזעזע אותם‪ ,‬הם נכנסים‬
‫להיסטריה"‪ .‬כשציינתי כי הנה היא ומכריה מדברים על מותו של אבנר‪ ,‬ואינני רואה כי הם עצמם‬
‫בהיסטריה‪ .‬השיבה שילה‪" :‬טוב‪ ,‬אנחנו לא זקנים"‪ .‬לנוכח הרטוריקה אליה התוודעתי‪ ,‬הוספתי‬
‫לשאול‪" :‬מה את מתכוונת כשאת אומרת שאינכם זקנים?" "אנחנו זקנים‪ ,‬אבל לא במחשבה‬
‫כמותם"‪ ,‬האירה שילה את עיני‪ .‬גם לעניין התגובה למוות מי מהם‪ ,‬יש הרואים עצמם מגיבים‬
‫ממרחק‪ ,‬ואילו את תגובתם של האחרים ‪ -‬מתוך שהם קרובים לקצם‪ .‬במצב תרבותי זה נודעת‬
‫לביטויי התפקוד המנטלי חשיבות ממעלה ראשונה‪ ,‬ובשני מובנים; האחד‪ ,‬ביצוע מנטלי למעשה‪,‬‬
‫והשני‪ ,‬יכולת מנטלית להציג רשמי ביצוע מנטלי‪ .‬גם לביצוע הפיזי ישנה חשיבות‪ ,‬אך רישומו בטל‬
‫אם נעדר דייר יכולת מנטלית להדגישו‪ .‬דוגמא מאלפת שראינו‪ ,‬היא רושם היתרון המתקבל‬
‫מתמונה בה דייר "תשוש"‪ ,‬זקוף הגו ומהיר ההליכה‪ ,‬עומד בחדרו של ישראל ונראה כמבולבל‪,‬‬
‫בעוד ישראל בקושי זע במיטתו‪ ,‬ספון בקשיים פיזיים‪ ,‬אך בעל דעת צלולה‪ .‬ניתן לטעון‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי‬
‫בהקשר תרבותי ומוסדי זה‪ ,‬כוחם המתבדל של דיירים נשען ביסודו על הצגה עצמית מילולית‪,‬‬
‫יותר מאשר הצגה של ביצוע פעולות‪ .‬נייחים ושקטים‪ ,‬עיקר כוחם של רוב הדיירים ליצור דירוג‬
‫בתפקודי‪-‬חיים‪ ,‬הוא בפיהם‪ .‬אחלק את מכלול האסטרטגיות המילוליות לארבע קבוצות‪ :‬הקדמה‬
‫ביצירת רושם‪ ,‬תיקון רושם‪ ,‬רשמי שיבה מקו הקץ‪ ,‬ורשמי ערך משפחתי‪.‬‬
‫הקדמה ביצירת רושם‬
‫דיירים המגיבים לקהל מתבוננים הופיעו לעיתים כמקדימי תרופה למכה‪ ,‬ביצרם תפאורה‬
‫חברתית לתפקודם הם‪ ,‬ומבלי שמישהו אתגר את יכולתם‪ .‬באחת מארוחות הערב העתקתי מקומי‬
‫לשבת מול אריק‪ ,‬אשר הופיע בשולחן לפני שני שותפיו‪ .‬הוא מיד פתח ואמר‪" :‬בחרת לך מקום לא‬
‫טוב"‪" .‬מדוע?" שאלתי‪" .‬כי האנשים שיושבים כאן הם לא מי יודע מה‪ .‬זה שיושב כאן הוא על‬
‫גבול האלצהיימר"‪ ,‬אמר וחיווה בידיו כיצד פיו של האיש נפער ומזיל ריר‪" .‬האיש הזה לא מדבר‬
‫לעניין‪ .‬האישה שתבוא‪ ,‬את כבר תראי‪ ,‬היא שקטה‪ .‬אי אפשר לדבר אתה"‪ .‬שיערתי כי אריק‬
‫מעוניין להבחין עצמו מהם‪ ,‬שמא אצרף רשמיהם הצפויים אליו‪ ,‬ואראה אותו כאחד מהם‪.‬‬
‫"הייתי נותן הרבה כדי לברוח מן השולחן הזה‪ ,‬אבל לא נעים לי לפגוע בהם"‪ ,‬אמר רגעים ספורים‬
‫לפני שהגיעו‪ .‬אכלנו בצוותא כל הארבעה‪ .‬בסוף הארוחה שאל אותי אריק בסקרנות‪" :‬נו‪ ,‬איך‬
‫הרגשת?" כמו מבקש אישור להבחנה שלי בינו ובינם בעצם ההזדהות עם תגובותיו‪.‬‬
‫‪142‬‬
‫כשישבתי לשוחח עם אחת הדיירות ה"תשושות"‪ ,‬הגיעה לובה אל שולחננו‪ .‬היא זמזמה שיר‬
‫וסיפרה בקולי קולות כי היא אוהבת לרקוד‪ .‬היא פרשה ידיה לצדדים ועצמה עיניה למחצה‪,‬‬
‫כמתענגת על מנגינה‪" .‬כשאני רוקדת ושרה זה הלב שלי"‪ ,‬אמרה‪" ,‬היה היום קונצרט במחלקה‬
‫ואני רקדתי קצת"‪ .‬הדיירת ואני הבטנו בה מחייכות‪ .‬קולה של לובה ותנועותיה תבעו שימת ליבו‬
‫של כל מי שהילך בלובי‪" .‬אני שייכת לאלה )במוסד( שהולכים ומטיילים‪ ,‬ולא לאלה שיושבים‪.‬‬
‫אני לא יושבת בספורט על הכסא‪ ,‬כמו כולם‪ .‬הם צריכים את זה‪ ,‬לא אני‪ .‬עליי זה לא משפיע כמו‬
‫על החלשים"‪ .‬במונולוג חסר מעצורים החלה להסביר כי השיניים שבפיה הם השיניים שלה‪,‬‬
‫למרות היותה בת שמונים ושתיים‪ .‬היא הבטיחה כי היא הולכת עם מקל רק מפני שאין לה שיווי‬
‫משקל‪" .‬הנה"‪ ,‬אמרה והניחה אותו על השולחן‪ ,‬והחלה להתכופף ברגליים ישרות‪ ,‬ראשה מכונס‬
‫ביניהן‪ ,‬וכפות ידיה משיקות לרצפה‪ .‬לנוכח הדיירת שישבה לידי‪ ,‬המתקשה לעמוד ללא תמיכה‪,‬‬
‫הציגה לובה‪ ,‬אכן בצורה יוצאת דופן‪ ,‬כי אמנם היא מבוגרת ממנה בשנתיים‪ ,‬אך מתפקדת טוב‬
‫יותר‪.‬‬
‫תיקון רושם‬
‫אינטרפרטציות חיוביות ופתלתלות של דיירים ליוו מצבי מבוכה‪ ,‬בהצגה לא מוצלחת של רשמי‬
‫תפקוד‪ .‬מעניין כי גם דיירים‪ ,‬המוחזקים "מבולבלים"‪ ,‬עמדו במשימה זו של הצגה עצמית‪ ,‬בלא‬
‫כל השוואה לאחרים‪ .‬תפיסת ה 'אחר מת' הייתה מובלעת בעצם פעולת התיקון המילולית‪ .‬למשל‪,‬‬
‫לאחר כמה רגעים של שיחה עם דייר‪ ,‬שהתיישב ביוזמתו לידי בלובי‪ ,‬נכחתי כי הוא שוכח מה הוא‬
‫אומר כל פעם‪ ,‬וחוזר שוב ושוב על אותו משפט ‪ -‬בעיה המיוחסת לזיכרון לטווח קצר‪ .‬לפני שיאמר‬
‫לי שוב‪ ,‬בפעם המי יודע כמה היכן הוא גר‪ ,‬חמדתי לצון לנוכח עיניו הצוחקות תמיד‪ ,‬ומיד הזכרתי‬
‫את הכתובת המדויקת של ביתו‪ ,‬כפי שלמדתי מחזרותיו המרובות‪ .‬הוא חייך לעומתי‪ ,‬מתבונן‬
‫בשקט כמה רגעים‪ ,‬עד שאמר‪" :‬את יודעת )את הכתובת( כי אני כבר אמרתי לך"‪ .‬מודע לבעיית‬
‫הזיכרון שלו‪ ,‬עוד הוסיף‪" :‬סימן שאני אמרתי לך את האמת…שאני לא משקר"‪ .‬על "סימן" חיובי‬
‫זה לכנות דבריו‪ ,‬חזר עוד פעם‪ ,‬כשחזרתי על כתובתו המדויקת פעם שניה‪ .‬ועוד בעניין זיכרון;‬
‫כששאלתי את בלהה לדעתה על ההופעה‪ ,‬שהתקיימה בבית האבות לאחרונה‪ ,‬השיבה‪" :‬היא‬
‫)ההופעה( בטח לא הייתה מרשימה"‪ .‬כשתהיתי על הניסוח בו בחרה להשתמש‪ ,‬הסבירה‪" :‬אם‬
‫אני לא זוכרת‪ ,‬אז לא היה מרשים‪ .‬אם זה היה מרשים‪ ,‬אז זה בוודאי היה מותיר איזה זיכרון"‪.‬‬
‫בלהה לא זכרה את האירוע עליו שאלתי‪ ,‬אך היה לה מוצא מעניין; שאלתי הניחה כי השיפוט‬
‫שלה תלוי בכושר הזיכרון‪ ,‬ואילו תשובתה הניחה את ההפך‪ :‬הזיכרון לגבי האירוע תלוי בשיפוט‪.‬‬
‫אריק סיפר כי כשנכנס לבית האבות ניסו ללמדו את משחק הקלפים‪ ,‬אך הוא לא הצליח לתפוס‬
‫את החוקים‪" .‬אני מעדיף לקרוא ספרים‪ .‬לא תפסתי את המשחק כי כנראה יש לי התנגדות‬
‫פנימית לזה"‪ .‬הוא העדיף תירוץ רגשי על פני קושי שכלי‪ ,‬ובזה לא היה היחיד המבקש לשמור על‬
‫רשמי תפקוד שכלי מכל משמר‪ .‬פגשתי במסדרון דיירת "תשושה"‪ ,‬המוחזקת כצלולה בדעתה‪,‬‬
‫וידידה יחידה של ישראל‪ .‬עמדתי מולה‪ .‬היא התבוננה בי כמה רגעים‪ ,‬לא מזהה‪ .‬היא פנתה‬
‫לישראל‪ ,‬אותו הסעתי על כסא גלגלים‪ ,‬ושאלה‪" :‬זאת נכדה שלך?" הוא השיב בשלילה‪ ,‬ואני‬
‫מיהרתי להזכיר לה מי אני‪" .‬או…‪ ".‬משכה בקולה מופתעת מאוד‪" ,‬איך זה?…בדרך כלל יש לי‬
‫טביעת עין מצוינת…‪.‬את מאוד השתנית"‪ ,‬אמרה וחילצה עצמה מן המבוכה‪ ,‬תופלת בי את‬
‫‪143‬‬
‫ה"אשם"‪ .‬רפאל לפעמים לא מצא דרכו אל דירתו‪ ,‬גם לו דרך משכנעת להעיד על כשריו השכליים;‬
‫פעם ביקשני להביאו אל הדלת תוך שהוא ממלמל ברצינות גמורה‪" :‬אני לא מבולבל‪ ,‬אני רק לא‬
‫יודע איפה החדר שלי"‪.‬‬
‫רשמי שיבה מקו הקץ‬
‫להצגת שיפור במצב גופני התלווה הרושם של לידה מחדש‪ ,‬של חזרה לחיים‪ ,‬וביטחון ביציבותם‬
‫זמן מה‪ .‬חוויית הקרבה למוות כמו העניקה כוחות מסוג אחר )‪" .(Feifel, 1977‬אני עברתי ניתוח לב‬
‫פתוח"‪ ,‬סיפרה בדרמטיות דיירת בחוג תעסוקה‪" .‬טוב‪ ,‬זה הצליח‪ .‬לא רצו )הרופאים( לעשות לי‬
‫את הניתוח‪ .‬אמרו‪' ,‬בגיל הזה אנחנו לא עושים ניתוח'‪ .‬הייתי צריכה לשבת כמו פסל‪ .‬אז אמרתי‪,‬‬
‫'תרחמו עליי‪ .‬אני לא רוצה ככה להישאר'‪ .‬הרופאים אמרו לי‪' ,‬גברת‪ ,‬את תישארי על השולחן‬
‫)תמות על שולחן הניתוחים('‪ .‬אמרתי שזה לא חשוב‪ .‬אני לא צעירה‪ .‬עוד שנה עוד שנתיים לחיות‪.‬‬
‫כמה עוד לחיות? מי יודע? אז אני רוצה או לחיות או למות‪ .‬עשו לי את הניתוח…תודה לאל‪ .‬אבל‬
‫יש כל מיני בעיות‪ .‬לו לא הייתי עושה ניתוח לא הייתי יכולה לחיות‪ .‬אני טיפוס כזה שאני רגילה‬
‫לפעילות‪ .‬אני רוצה לחיות או למות‪ .‬אחד מהשניים"‪ .‬הדיירת סיפרה את סיפור גבורתה שוב ושוב‪,‬‬
‫בהזדמנויות שונות‪ ,‬תוך שהיא מדגישה באופטימיות את ערך החיים‪ ,‬ואת האומץ שהיה לה על‬
‫שולחן הניתוחים‪ .‬הדיירות אישרו שהיא עשתה כמה צעדים אחורנית מן המוות; היא עמדה‬
‫מאחורי קו הקץ ועכשיו הוא העומד במרחק מה לפניה‪.‬‬
‫ישראל נפל במקלחת‪ ,‬איבד את הכרתו והתאשפז‪ .‬ימים לאחר שחזר מבית החולים תיאר את‬
‫החוויה שעבר‪" :‬אולי אני מפתיע אותך במשפטים מקברים…‪ .‬כשאני נפלתי לא הרגשתי בשום‬
‫דבר‪ .‬ההרגשה הזו הייתה יכולה להמשיך לנצח‪ .‬זה היה מיתת נשיקה‪ .‬אבל כשהעירו אותי אחר‬
‫כך‪ ,‬אמרתי‪' ,‬כנראה לא גמרתי את המנה שלי‪ ,‬אז אני ממשיך'‪ .‬אבל קודם חשבתי שזה כל כך טוב‬
‫…אם התעוררתי אז ככה צריך להיות"‪ .‬שאלתיו אם חש הקלה כשהתעורר‪" .‬לא הרגשתי הקלה‬
‫כי מצבי היה קשה מאוד‪ .‬היה קצר בלב‪ ,‬וכנראה כמה רגעים לא הייתה נשימה‪ .‬הלב מאוד נחלש‪.‬‬
‫אמרתי לעצמי למה לי חיים כאלה‪ .‬חשבתי חלילה וחס שאולי אצא נכה‪ .‬חששתי‪ ,‬אבל יצאתי‬
‫בחזרה‪ .‬תשעים אחוז לא בסדר‪ ,‬אבל אני מסתמך על עשרה אחוזים‪ .‬זה חשיבה בתוך עצמי‪ .‬אני‬
‫שמח שחזרתי‪ .‬כנראה ככה זה צריך להיות"‪ .‬חזרתו לחיים של ישראל שינתה את האופן בו שפט‬
‫את מצבו הגופני; "תשעים אחוז לא בסדר" ועדיין היה בו חשש למצוא עצמו נכה‪ .‬אף שלא‬
‫השתנה כהוא זה מצבו הגופני והמנטלי‪ ,‬הוא ראה בהתעוררות מחוסר הכרה הפחת חיים‬
‫מחודשת‪ ,‬לפרק זמן שעוד נכון לו‪ .‬באחת משיבותיו מבית החולים סיפר על טיפול‪ ,‬שהקל במידת‬
‫רבה על הנפיחות ברגליו‪ ,‬ושינה את מהלך ציפיותיו החד‪-‬כיווניות‪" :‬עכשיו שוב אני יכול ללכת‬
‫בעצמי עם ההליכון‪ .‬חשבתי שבן אדם רק יורד‪ .‬ראיתי שיש אפשרות גם לעצור או גם להתחזק‬
‫קצת‪ .‬יש גם אפשרות כזאת‪ .‬כך‪ ,‬מידה מסוימת של פסימיות קצת עצרה‪ .‬זה מעודד אותי"‪.‬‬
‫רשמי ערך משפחתי‬
‫לנוכח קבוצת התייחסות‪ ,‬המאופיינת לעיתים קרובות באדישות ופסיביות‪ ,‬התקשו דיירים רבים‬
‫לשכנע זה את זה כי הם יוצאי דופן בהשתמרות תפקודם‪ .‬בשל כך‪ ,‬הסתייעו באזכור הקונטקסט‬
‫‪144‬‬
‫המשפחתי שלהם‪ ,‬ילדיהם ונכדיהם‪ ,‬כקונטקסט בעל חותמת אישור סופית‪ .4‬בשיחה בין דיירים‬
‫ב"פרלמנט"‪ ,‬הביעה אחת הדיירות את מורת רוחה מהתנהגותם המרוחקת של ילדיה‪.‬‬
‫שאלתה הרטורית הצביעה על העדפתה אותם על פני כל מקור תמיכה אחר‪" :‬מה יש יותר שילדים‬
‫לא מבינים? מי שיבין?" כשהצעתי לה להיתמך באלה המצויים סביבה‪ ,‬אמרה בפסקנות‪" :‬לא!"‬
‫ישראל ביטא ברוח חיובית את חשיבות ילדיו‪" :‬וראה בנים לבניך‪ ,‬שלום על י ש ר א ל "‪ ,‬ציטט‬
‫כמנהגו מן המקורות‪ ,‬ורימז על עצמו‪ .‬הוא התבונן באלבום המשפחתי‪ ,‬על תמונות ילדיו‪ ,‬נכדיו‬
‫וניניו‪ ,‬והראה לי כמה ציורים של אילנות יוחסין‪" :‬זה הדבר הכי חיובי…הכי הכי מה שיש לי‬
‫בחיים‪ .‬מחבבים אותי מכבדים אותי‪ .‬זה מה שמחזיק אותי…כי אני לעצמי אין לי‪ .‬זה נותן לי‬
‫שמחת חיים‪ .‬אני דוגל בזה‪ .‬זה האושר של בן אדם"‪ .‬בפעם אחרת תיאר את המשפחה כמשאב‬
‫מכריע בחייהם של זקנים‪" :‬יש חיובי אצל זקנים מסוימים‪ ,‬שיש להם חיי משפחה טובים‪ .‬יש‬
‫להם ילדים ונכדים טובים‪ .‬יש לך הרגשה שבניך כשתילי זיתים סביב שולחנך‪ .‬זה נותן לאיש זקן‬
‫את היסוד על מה לעמוד‪ .‬זה ממזער את השלילי"‪ .‬לעיתים השתמש ישראל בנקודות מבטם של‬
‫ילדיו‪ ,‬התומכת בהערכתו העצמית‪ .‬פעם אחת ציין זאת על דרך השלילה‪ ,‬בשיחו על מקרה הגניבה‬
‫שקרה אותו במוסד‪" :‬נכון‪ ,‬האירוע הזה מוציא מן השגרה"‪ ,‬אמר כמסכים עמי‪ ,‬אך המשיך‬
‫בעצב‪" :‬אני מתבייש‪ ,‬זה פעם שלישית או רביעית שזה קורה לי…אני פראייר"‪" .‬אתה מתבייש?"‬
‫חזרתי אחריו כשואלת‪" ,‬כן‪ ,‬הילדים שלי יחשבו שאני בטלן‪ .‬הגמרא אומרת 'מה זה שוטה? זה‬
‫שמאבד מה שנותנים לו'‪ .‬לא יודע לשמור‪ .‬אני מתבייש בפני הילדים"‪ .‬הערכתם החיובית של ילדיו‬
‫ונכדיו היא עניין שיש לשמרו‪ .‬מוצג בה פן מפקח חיצוני‪ ,‬המפקיע את ישראל‪ ,‬כמו דיירים אחרים‪,‬‬
‫מן ההקשר הזקנתי‪ ,‬המרובה במקרי גנבות‪ .‬הערכת המשפחה‪ ,‬לדידו של ישראל נעדרת מידה של‬
‫סלחנות‪ ,‬שכן הקריטריון על פיו הוא מבקש להישפט הוא קריטריון של חיים‪.‬‬
‫אבחנת היבדלות של ילדי דיירת "תשושה"‪ ,‬בין אמם לבין האחרים במחלקה‪ ,‬העלתה על נס את‬
‫העובדה שאין היא נזקקת אף למקל הליכה‪ .‬הדבר נאמר כדי לעודד את רוחה‪ ,‬אך חזר ונשנה בפיה‬
‫במפגשי לובי עם דיירים‪" .‬לילדים שלי יש מזל גדול"‪ ,‬הצהירה דיירת אחרת בפני מכרותיה‪,‬‬
‫והסבירה‪" :‬אמא שלהם נשארה עם ראש צלול"‪ .‬לשמע דבר הילדים המוכרים‪ ,‬מכרותיה מיד‬
‫אישרו כי אכן יש לה ראש צלול 'כאילו היא בת עשרים'‪ .‬הייתה אחת שהתעקשה להבין מה הקשר‬
‫בין הצהרה זו לבין מה שדובר בו קודם‪ .‬היא לא זכתה לתשובה מ'בעלת הראש הצלול'‪ ,‬וכבר עברו‬
‫לדבר בנושא אחר‪ .‬היא שתקה כמי שנותרה בדעת מיעוט‪.‬‬
‫"הנכדים שלי אוהבים אותי" סיפרה דיירת בשמחה בלתי מוסתרת‪" .‬הם אומרים לי שאני שונה‬
‫מהסבתא השניה שיש להם‪ .‬אני מצחיקה אותם…יש לי עוד מה לתת להם"‪" .‬יש לי ילדים ונכדים‬
‫מסורים‪ ,‬ויש להם סבתא שהיא לא כל כך סבתא"‪ ,‬אמרה ברוריה‪" ,‬אני מצטיינת בזיכרון טוב‪,‬‬
‫והם מאוד מתפעלים מכך"‪ .‬אחת הדיירות הטיחה על הספסל בגן‪" :‬הזקנה היא דבר מכוער"‪.‬‬
‫שכנתה לחדר ולספסל הקשיבה בשקט לתלונותיה‪ .‬לפתע לקחה נשימה עמוקה‪ ,‬עצמה עיניה‪,‬‬
‫והחלה אומרת בניגון שמח‪" :‬יש לי ילדים‪ ,‬ויש לי נכדים שאוהבים אותי…כמה טוב…אפילו יהיו‬
‫‪ 4‬ראוי לציין כי חשיבות קשרים עם בני משפחה‪ ,‬כמשאבי עצמי מן החוץ‪ ,‬מופיעה באתנוגרפיות ומחקר על רשתות תמיכה של‬
‫זקנים )‪.(Keith, 1982; Gubrium, 1975‬‬
‫‪145‬‬
‫בקצה העולם הם מתקשרים אליי"‪ .‬בזה הבחינה עצמה מכל כיעור בזקנה‪ ,‬ומשכנתה ‪ -‬משויכת‬
‫לעולם הגדול‪.‬‬
‫‪ 5.3.4‬צורות 'יש מאין'‬
‫האתנוגרפיה בפרק זה פורשת צורות של 'יש'‪ ,‬כתבניות הנסמכות על חסרונו של ה'אחר'; על בסיס‬
‫ההבדל היחסי בין תפקוד לתפקוד‪ ,‬ובין הופעה להופעה‪ .‬אך באופן זה‪ ,‬בו נוצר מדרג משוכלל‬
‫ורציף של כשרים‪ ,‬אין ה'אחר' אפסי כי אם שונה‪ ,‬אף אם לנוכח אתגר ההחייאה העצמית‪ ,‬העומד‬
‫בפני דייר‪' ,‬אחר' זה מכונה 'מת'‪ .‬כוונת הסעיף לפנינו להציג צורות יוצרניות של 'חיים'‪ ,‬שמטפח‬
‫דייר יחיד כנגד נוכחותם המאיינת ביותר של דיירים וחברי צוות‪ .‬באין משאבים 'חיוביים'‪ ,‬בעלות‬
‫ערך עד מאוד דרגות של איון‪ ,‬המאיימות על העצמי‪ .‬תגובתם של דיירים מלמדת כי ערכו של‬
‫'משאב חיובי' גדל ככל שמוסיפים לו‪ ,‬בעוד שגדל ערכו של 'משאב שלילי' ככל שמחסירים ממנו‪.‬‬
‫היחיד מופיע כדמות שלימה‪ ,‬שהפקיעה עצמה ממוות‪ ,‬ואיננה נפנית לשאת ולתת כי אם למחות‬
‫ולהתעלות‪ .‬שוב לא נסמכת דמות דייר על קו ליניארי של טווח חיים תת‪-‬תרבותי‪ ,‬עם שהיא‬
‫שייכת לתרבות המוסדית‪ .‬דייר מופיע בדמות הורה‪ ,‬שמצוקת האחרים כמו עומדת לנגד עיניו;‬
‫כנשוא אוטונומיה בלתי מתפשרת; כדמות המתקוממת על גורל לא‪-‬הכרחי‪ ,‬המעוצב בשרירות‬
‫ליבם של חברי צוות; וכדמות נזעקת‪ ,‬אך גם מטפחת זיכרון אל מול דיוקנאות מתים‪ .‬דייר בורא‬
‫עצמו כ'חי' מובן מאליו בהיותו מגיב לצורות אחידות ואטומות של 'מוות'‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.1‬שליחות הורית‬
‫יחס טיפולי מאפיין את התנהגותם החברתית של כמה דיירים‪ ,‬ומתגלה בנימה מעין הורית‪.‬‬
‫דיירים אלה מופיעים כיחידים בשירותו ולטובתו של זולת קבוצתי‪ .‬ביסודה של פעולת הנתינה‪,‬‬
‫או הדאגה‪ ,‬מגולמת התפיסה כי להם יתרון‪-‬משאבים ביחס לקבוצה המסתייעת‪ ,‬ואין הם מצפים‬
‫ליחסי‪-‬גומלין הדדיים‪ .‬פעולותיהם של הדיירים מרמזות על כעין שלוחה חיובית של גוף ה"צוות"‪,‬‬
‫אם כי לא נעשה קישור מעין זה‪" .‬הורות עצמית" מוצגת בספרות כטיפול שאדם מעניק לעצמו )‬
‫‪ .(Firestone, 1994‬מקור נטייה זו בתחושת האומניפוטנציה בילדות המוקדמת‪ ,‬וככזו יש בה כדי‬
‫להשלות את המבוגר באשר ליכולת השליטה בחייו ובמותו‪ .‬סביר כי נחקרים‪ ,‬המעניקים יחס‬
‫הורי לזולתם‪ ,‬מפעילים מנגנון הגנה זה בעבור עצמם‪.‬‬
‫אין בסעיף זה להצביע על דיירים המתנדבים לתפקיד "רשמי" כזה או אחר למען הקולקטיב‪ ,‬כמו‬
‫למשל‪ ,‬גבאי בית הכנסת או דיירת בוועדת עזרה הדדית‪ .‬מדובר ביוזמות אישיות של נתינה‬
‫הכלולות בתפקיד "רשמי" או מחוצה לו‪ ,‬שמקורן תחושה של שליחות‪ ,‬המעוגנת בהערכת נבדלות‬
‫מוגנת מכל פגע‪ .‬אמירה‪ ,‬למשל‪ ,‬היא דיירת "עצמאית"‪ ,‬אותה הציגה רכזת התרבות כמסייעת לה‪.‬‬
‫היא מגיעה למחלקת ה"תשושים" מידי בוקר‪ ,‬ומחלקת בחדרים שתייה חמה‪ .‬אין התנדבותה‬
‫דוגמא מתאימה ל"שליחות הורית"‪ ,‬בשל האופן בו אמירה מבצעת את תפקידה; היא מסתובבת‬
‫בפנים מאוד רציניות בין הדיירים‪ ,‬ממעטת לשוחח עמם‪ ,‬ועושה את מלאכתה בזריזות כדי למהר‬
‫ולעזוב את המקום‪ .‬השהות במחלקה מאיימת עליה‪" .‬היא מיד בורחת"‪ ,‬אומרת הרכזת‪ ,‬והדבר‬
‫מעיד על קונפליקט בהגדרת נבדלותה לחיים‪ .‬הדוגמאות שיובאו כאן‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מלמדות על‬
‫נתינה שאין בה חשש ובריחה‪ ,‬כי אם התגבהות קלה‪ ,‬מנעימה‪ ,‬מעל האחרים‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫לאחר ארוחת הבוקר עדיין ישבו דיירים "תשושים" ליד שולחנם‪ .‬אחת מהם קמה ממקומה‬
‫וכהרגלה החלה סובבת ביניהם‪ ,‬מתעכבת ליד כל אחד‪ ,‬מתכופפת קמעא כדי לשמוע ולהשמיע‪ ,‬תוך‬
‫שידה מלטפת את כתפי זולתה‪ .‬היא שואלת לשלום הדיירים‪ ,‬מתעניינת במצב רוחם‪ ,‬מספרת מעט‬
‫מה היא עושה בין לבין הארוחות‪ ,‬כאילו אינה מכירה אותם‪ ,‬ואין הם אותה‪ .‬חיוך גדול זורח על‬
‫פניה‪ ,‬כשהם מואילים לשתף אותה בפרט זה או אחר‪ .‬יש לה תפקיד של מעודדת יומית‪ ,‬מעונינת‬
‫להקשיב לכל מה שיש להם לומר‪ .‬כשהיא מסיימת את הסבב היא מתיישבת במקומה‪ ,‬וניכרת על‬
‫פניה תחושה של שביעות רצון עצמית‪ .‬המעט הזה שהיא נותנת אין הם יכולים לתת לה או זה‬
‫לזה‪ ,‬כשהם יושבים דוממים ובוהים שעה ארוכה‪ .‬דומה כי לעצמה כי היא כרוח חיה בינותם‪.‬‬
‫דיירת "עצמאית"‪ ,‬שהציגה עצמה צעירה ביחס לדיירים‪ ,‬אמרה‪" :‬זה לא איכפת לי שהם מבוגרים‬
‫ממני‪ .‬אני ידעתי שאני באה לפה‪ ,‬ואני אראה עגלות‪ ,‬ואראה מקל‪ ,‬אבל לא מוכרחים…" "למה את‬
‫מתכוונת?" שאלתי‪" .‬לא מוכרחים להיות חברים שלי‪ .‬לא‪ ,‬אבל אני צריכה לדבר אתם‪ ,‬לעודד‬
‫אותם‪ ,‬להגיד מילה טובה‪ .‬זה לא ככה‪ .‬כולנו רוצים להיות זקנים‪ .‬הקושי הזה שיש לה )לדיירת‬
‫כלשהי(‪ ,‬אני לא יכולה לקחת את זה‪ .‬זה לא עובר אליי‪ .‬יש מרחק"‪ .‬ראיתיה לעת ערב יושבת‬
‫במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ומשוחחת עם קבוצת דיירות‪ .‬כשהבחינה בי קמה ממקומה מחייכת‪,‬‬
‫ואמרה‪" :‬אני כמוך‪ ,‬מדברת עם זקנים"‪ .‬ברדתה עם דיירים "עצמאים" מקומת מגוריה הגבוהה‪,‬‬
‫שאלה לשלומם אחד לאחד‪ .‬כשסיפרו לה על מחלות ואשפוז‪ ,‬אמרה בדעתנות של חברת צוות‪:‬‬
‫"צריך להשלים עם המצב‪ .‬זה מאוד חשוב לדעת להשלים"‪ ,‬מטעימה את המילה האחרונה‪ .‬דלתות‬
‫המעלית נפתחו‪ ,‬והיא פנתה לדיירת אחרת בנימה של חשיבות תפקיד‪" :‬אתך אני אדבר אחר כך"‪,‬‬
‫מחייבת את עצמה לעודד את כולם‪.‬‬
‫הגדילו לעשות בשליחות הורית חדווה וישראל‪ .‬חדווה‪ ,‬כאמור‪ ,‬נחשבת ל"אישיות ציבורית"‬
‫במוסד‪ .‬היא אחת מקליקת ה"שתלטניות"‪ ,‬המקובלת במיוחד על הדיירים‪ .‬היא הציגה עצמה‬
‫כמשתתפת בכל הוועדות‪ .‬עובדת סוציאלית לשעבר‪ ,‬היא יודעת לנהל ישיבות‪" :‬הכל ברוח טובה‬
‫וחברית‪ .‬לא בריב"‪ ,‬סיפרה‪" .‬לא‪ ,‬כל אחד ידבר לפי תורו‪ ,‬לשמוע אחד את השני"‪ ,‬הביאה מדבריה‬
‫בישיבות עם שניים שלושה דיירים‪ .‬ועוד העידה על עצמה‪" :‬אומרים לי שאני נכס פה‪ .‬אני שייכת‪,‬‬
‫אבל אין לי פה עם מי לדבר…זה נותן לי הרבה סיפוק‪ ,‬אני עושה גם בערב את העבודה…" "יש לך‬
‫כאן חברות?" שאלתי‪ ,‬מתכוונת לקליקה‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬כולם פה חברות‪ .‬אני חברה של כולם‪.‬‬
‫כולם בניי"‪ .‬ואכן דיירות התלוננו באוזניי כי חדווה אינה יוצרת קשרים מיוחדים ובלעדיים אתן‪:‬‬
‫"היא חברה של כולם"‪ .‬ניכר מהליכותיה כי היא מתחשבת מאוד ברגשותיהם של הדיירים‪,‬‬
‫ובעקביות מציגה את הפנים החיוביים של ההימצאות יחד‪ .‬היא בוררת בקפידה את המילים כדי‬
‫לתאר מצבים בעייתיים‪ .‬פעם סיפרה לי כי היה ברצונה להחליף‪ ,‬באחת הוועדות‪ ,‬דיירת לא‬
‫מתאימה בדיירת אחרת‪" :‬לא אמרתי לה 'את חולה'‪ .‬אמרתי לה 'את לא בקו הבריאות'"‪.‬‬
‫בשיחתה עם כמה דיירות בלובי‪ ,‬לפתע התערבה בדברים דיירת‪ ,‬הנחשבת "מבולבלת"‪ ,‬וסיפרה כי‬
‫היא "הייתה ב'הגנה'"‪ .‬למשמע הידיעה‪ ,‬הסתכלה בה חדווה בפליאה ואמרה‪" :‬כן? היית בהגנה?"‬
‫הדבר בבת אחת שינה את יחסה הבסיסי המוסתר כלפי הדיירת‪ .‬אז החלה לשבח את הדיירת‬
‫בפניה‪ ,‬ובהדגשה יתירה‪" :‬או…אני מכירה אותך‪ .‬את כל כך נקייה‪ .‬אישה כל כך נחמדה‪ .‬הכל‬
‫‪147‬‬
‫אצלך מסודר"‪ .‬כולן הקשיבו לה בשקט‪ .‬מחווה זו‪ ,‬כמו אחרות‪ ,‬העידה על יחסי הכוחות בין‬
‫חדווה לדיירים אחרים‪ .‬היא שפטה והעריכה בחום את עצמה ואותם‪ ,‬ותמיד זכתה להנהון‪.‬‬
‫תפקידה זה הקנה לה מעמד מיוחד בקרב הדיירים ובקרב המוות‪ ,‬כפי שנתפס בעיניהם‪ .‬כשחלתה‬
‫ושהתה במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ציינה כי לא פסקו הדיירים "עצמאים" ו"תשושים" לעלות אליה‬
‫לרגל‪ .‬הדיירות שישבו סביבה בלובי‪ ,‬מאזינות לסיפורי גבורתה בבית החולים‪ ,‬אישרו פה אחד כי‬
‫ניכר מאוד חסרונה בבית האבות‪ .‬הן אפילו ציטטו דברי הרגעה של דיירים באומרם זה לזה‪" :‬היא‬
‫תבוא‪ ,‬היא תבוא‪ ,‬היא תבוא…"‪ ,‬מבקשים להבטיח את שובה של דמות אימהית‪ ,‬בו בזמן שהם‬
‫חסרים במאוד ביטחון זה באשר למתאשפזים אחרים‪.‬‬
‫שמעו של ישראל נודע כמנהלו של ה"פרלמנט" המצומצם במחלקת ה"תשושים"‪ .‬אין הכוונה כי‬
‫הוא מדבר יחידי במפגשים המאולתרים‪ ,‬אלא מכוון ומנהל את הדברים המושמעים מאחרים‪,‬‬
‫ומפעיל מניפולציות להגביר מוטיבציה לתקשורת‪" .‬יש נשים שהן מקשיבות"‪ ,‬סיפר‪" ,‬אחת באה‬
‫ואמרה‪' ,‬שמעתי שפה מדברים על תנ"ך'‪ .‬דיברתי על זה‪ .‬משלבים כל מיני דברים‪ ,‬אירוע‪ ,‬פסוק‬
‫בתנ"ך שמתאים לאירוע‪ ,‬אמרת חז"ל…לא סתם מדברים על משהו‪ .‬אם יש קשר‪ ,‬אז אני דולה‬
‫מהדלות שלי ואומר"‪" .‬נראה שאתה מנהל את הפרלמנט"‪ ,‬הערתי‪" .‬כן‪ ,‬אני מקשיב ועונה‪ .‬הם‬
‫שואלים אותי‪' ,‬מה אתה אומר על זה וזה‪ ,‬מה אתה אומר על נתניהו‪ ,‬מה אתה אומר על שרה‪,‬‬
‫למה היא נסעה אתו )פוליטיקה ישראלית('‪ .‬אני מחווה דעה‪ ,‬שאחרים יוכלו לומר את ההפך‪ .‬יש לי‬
‫כוונה לזה )פרובוקציה(‪ .‬אם היא )דיירת( אומרת 'כן'‪ ,‬אז אני אומר את ה'כן' לכיוון אחר קצת"‪.‬‬
‫"למה?" שאלתי‪" .‬בכדי שיהיה על מה לדבר‪ .‬בכדי שיהיה עניין"‪ .‬התעניינתי במחווה הזו‪" :‬היית‬
‫פעם בעמדה דומה בה ניהלת דיון?" "אצלנו בחוץ לארץ היה בית פתוח מאוד‪ ,‬לעניים‪ ,‬לאנשים‬
‫שבאו עם כאבים"‪ ,‬הפליג ישראל אל עברו‪" ,‬אבא שלי היה מאוד חכם‪ .‬הייתה לו תבונה טבעית‬
‫לנתח דברים‪ .‬הוא היה בורר במחלוקות שונות גם בין גבר ואישה‪ ,‬מה שבבית דין לא כל כך‬
‫הצליחו לעשות ‪ .‬אני מזה למדתי קצת את דרך התבונה"‪.‬‬
‫ה"פרלמנט" ידע עליות ומורדות בהשתתפות ומעורבות הדיירים‪ .‬דווקא במורדותיו ניכרה‬
‫"הורותו" ‪ -‬חיוניותו היחסית של ישראל‪" :‬הפרלמנט עכשיו נחלש‪ .‬עכשיו אין חומר‪ .‬החומר הוא‬
‫של המקשיבים‪ .‬באים אליי‪ ,‬שאני הגבר היחיד כאן שמתעסק בזה‪ .‬טוב‪ ,‬בקומה הזאת יש אנשים‬
‫שהם נרות כבויים‪ .‬אצלנו במסורת יש כל מיני ביטויים שאומרים שאדם מת‪ .‬הוא חי ובכל זאת‬
‫מת‪ .‬אני אומר 'כבויים'‪ ,‬כי אין בהם התלהבות וחיות"‪" .‬איך אתה רואה עצמך ביחס אליהם?"‬
‫שאלתי‪" .‬אינני יודע‪ .‬יכול להיות שמצבי הנפשי יותר מבוסס‪ .‬הם פגועים גם בנפשם‪ .‬המחלות‬
‫והתלות בזולת…" בישבנו פעם ב"פרלמנט"‪ ,‬ביקשתי להקשיב לטענת אחת הדיירות‪ .‬כשהשתררה‬
‫שתיקה‪ ,‬אמר ישראל לפתע‪" :‬אני אהיה לה לפה"‪ ,‬ופתח בהסברים על עמדותיה ונקודות מבטה‬
‫של הדיירת‪ ,‬מניח כי הוא מסוגל להבהיר את העניין טוב יותר‪ .‬רגשי האמפטיה שרחש לחולשתם‬
‫של האחרים הייתה מהולה בתחושת יתרון מוחלטת‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.2‬בועות אוטונומיה‬
‫"אני מנהלת אוטונומיה בתוך הקולקטיב"‪ ,‬הצהירה בפניי סוניה‪ .‬ביטוי מפתיע זה הקדים דברי‬
‫הבהרה‪" :‬אני שומרת מרחק…יש לי בסך הכל חברה אחת או שתיים‪ .‬אני מושכת בעט…כתבתי‬
‫‪148‬‬
‫איך הרגשתי כשנכנסתי לבית אבות‪ .‬מה עבר עליי ומה עובר עליי‪ .‬אני מתקשרת עם הצוות על ידי‬
‫כתיבה‪ .‬אני כותבת להם"‪ .‬נוכחתי באמיתות דבריה כאשר קיבלתי גם אני כמה ממכתביה בדלפק‬
‫הקבלה‪ ,‬בהם היא מתארת פעילות זו או אחרת במוסד‪ .‬אסטרטגיה זו של סוניה האירה ביחס‬
‫לטיבה של 'אוטונומיה' בקרב הדיירים; על מנת לבסס אוטונומיה‪ ,‬מושא מובהק לנישול המוסדי‪,‬‬
‫לא די בדיבור‪ ,‬כי אם בהתבדלות מובהקת‪ ,‬הלכה למעשה‪ .‬דיירים בודדים נטו כך להבדיל עצמם‬
‫כמה הבדלות‪ ,‬למרות שאין הם מקיימים אוטונומיה ממשית‪ ,‬כי אם למראית עין‪ .‬חשיבותה של‬
‫תחושת אוטונומיה כה מכרעת‪ ,‬כערך תרבותי בכלל ובחיי זקנים בפרט )‬
‫;‪Erikson et al., 1986‬‬
‫‪ ,(Meacham, 1991‬שאף קיומה המדומה מחולל התבדלות לטובת העצמי‪ .‬בתוככי מציאות מוות‬
‫ורטוריקה זקנתית ענפה‪ ,‬המעשה הנבדל נתפס מעל לראשי האחרים; המעשה מתעלם במפגיע‬
‫מאורחותיהם ורכילותם‪ ,‬שונה עד כדי היותו משונה‪.‬‬
‫דיירת סיפרה כי החלה ללמוד בבית האבות לנגן בפסנתר‪ .‬היא התקשרה עם מורה פרטית אחת‪,‬‬
‫המגיעה אחת לשבועיים‪ .‬היא מתיישבת מידי בוקר ליד הפסנתר שבלובי‪ ,‬ומכינה שיעורי בית‬
‫להנאתה‪" .‬כולם הולכים אחרי ארוחת הבוקר‪ .‬הולכים לעשות התעמלות…הולכים"‪ ,‬תיארה את‬
‫האחרים‪ ,‬אך המשיכה בתיאור רישומה של הופעתה בעיניהם‪" :‬יש כאלה שצוחקים שאני מנגנת‬
‫…"זקנה כזאת מנגנת"‪ ,‬הם אומרים‪ .‬אנחנו לא זקנות"‪ ,‬אמרה משתפת בשיפוטה גם את חברתה‪,‬‬
‫"אנחנו צעירות‪ .‬יש מעטים שמעריכים…" "אוטונומיה של תחביב" במקרה שלה נזקקה‬
‫להתעלמות תקיפה‪ ,‬עקבית וממושכת כדי שתצלח‪ ,‬בשונה מזו של המסתייגת וכותבת‪ ,‬שלא באה‬
‫לידיעת האחרים‪ .‬כמו באתנוגרפיה של קית' )‪ ,(Keith, 1982‬גם הנחקרים הפעילו סנקציות על שינוע‬
‫בולט של משאבים‪ .‬ההתעלמות מאחרים ניכרה גם במראהו החיצוני של דייר כבן תשעים‪,‬‬
‫המשתייך ל"מבוגרים יותר"; הוא נהג ללבוש חליפות חדשות‪ ,‬מחויטות‪ ,‬כאילו הוא עדיין משמש‬
‫בתפקידו כעורך דין‪ .‬לשמע התפעלותי מהופעתו האסתטית והמרשימה‪ ,‬אמר‪" :‬מה זה מעניין‬
‫אותי שאחרים פה לא כמוני…אני רואה מה"חדשים" שבאו עכשיו‪ ,‬דווקא בצורה הזאת‪ ,‬אמנם‬
‫בודדים‪ ,‬לא כולם…אולי אני דוגמא‪ .‬בבית אישתי לא נתנה לי לצאת‪ ,‬עד שלא נראיתי מאה אחוז‪.‬‬
‫אני מרגיש יותר נעים ככה‪ .‬גם פה אני שומר על זה"‪.‬‬
‫לברוניה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪ ,‬הייתה הופעה מיוחדת עד מאוד בלובי שבמחלקה‪ .‬כמו לאחרים‪ ,‬היה‬
‫לה מקום ישיבה קבוע בארוחות‪ ,‬אך בשונה מהם‪ ,‬היה זה מקום שהעיד בגאון על נוכחותה‪ .‬שקית‬
‫ובה ניירות הייתה קשורה לכיסאה‪ .‬בין לוח העץ לקיר שמאחורי כסאה עמד סידור תפילה שלה‪,‬‬
‫ועליו הרבה פתקאות‪ ,‬חלקן מלאות בכתב ידה‪ .‬על כסאה היו מונחות גם כריות‪ .‬היא נהגה‬
‫להסתובב בלובי עם הליכון‪ ,‬או כדברי ישראל‪ ,‬עם ה"קונכייה שלה"; ההליכון שלה היה צבעוני;‬
‫עמוס בשקיות‪ ,‬בהן תמונות של דיירים מימי הולדת ותמונות מעברה‪ ,‬דפים מופרדים של איזה‬
‫ספר חשוב‪ ,‬ממנו הרבתה לצטט‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה חפצים קטנים‪" .‬היא סוחבת עיתונים וכלי‬
‫אוכל וגם ספר"‪ ,‬תיאר ישראל את 'דמותה'‪" .‬ככה אני מכיר אותה כל הזמן‪ .‬היא יוצאת לאכול‪.‬‬
‫היא באה קצת מאוחר‪ ,‬אבל היא יושבת הרבה הרבה זמן‪ .‬והיא על יד השולחן מנצלת את הזמן‬
‫לקרוא‪ .‬היות והיא לא יודעת מה תצטרך‪ ,‬אז היא לוקחת את כל החומר הבא בחשבון‪ .‬היא‬
‫מעניינת"‪ .‬ברוניה סיפרה לי כי היא צריכה להיות מוכנה למבקרים לא צפויים‪ ,‬אך מאוד רצויים‪,‬‬
‫מקרב תלמידיה משכבר הימים‪ .‬אף אחד מהם לא בא לבקרה‪ ,‬אך היא תמיד הדגישה כי היא‬
‫‪149‬‬
‫מוכנה לקראת הבאות‪ .‬האוטונומיה שלה הופגנה לא רק בעזרת תמונת ה"קונכייה" ותכניה‪ ,‬אלא‬
‫גם באופן בו ביטאה עצמה בשבתה בצוותא בפעילות דיירים‪ .‬כך סיפר עליה ישראל‪" :‬היא אומרת‬
‫משהו לאיזה עניין‪ .‬היא מתחילה לפתח‪ ,‬ויורדת מהפסים‪ .‬לא מפסיקה לדבר‪ .‬כשהיא מתחילה‬
‫לדבר‪ ,‬אז כולם מחכים שתגמור או שמשתיקים אותה‪ .‬אבל היא עם כל המגרעת הזו חיובית מאוד‬
‫מאוד‪ .‬בן אדם בן חמישים מבקר את עצמו‪ .‬הוא יודע גבול‪ .‬הוא יודע שאלה שסובבים אותו מה‬
‫הם חושבים על זה‪ .‬לפי זה הוא מכלכל את מעשיו‪ .‬היא‪ ,‬אין לה הבלמים האלה‪ .‬מה שבא על הפה‬
‫…היא נזכרת במשהו ואז הולכת רחוק רחוק‪ .‬היא מאבדת את המרכז שלה והמקשיבים‬
‫מתרעמים"‪.‬‬
‫לעיתים דומה היה כי התעלמותו של דייר מן ה'אחרים' באמצעות פעולה יוצאת דופן‪ ,‬נושאת דבר‪-‬‬
‫חיות‪ ,‬היא התעלמות שאי התקיימותה מעל לכוחות נפשו‪ .‬האוטונומיה‪ ,‬במילים אחרות‪ ,‬כמו‬
‫נמצאת מעל ליכולת הבחירה‪ .‬באמצעותה מתרחק דייר מגזר דין מוות של עצמו‪ .‬אלכס‬
‫ה"עיתונאי" לא הסתפק בבחירה לשלם כפליים עבור חדר נפרד במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ובלבד‬
‫שיוכל "להתרכז"‪ ,‬הוא אף יזם הרצאות עבורם‪ .‬בהזדמנויות רבות הציג עצמו כ"איש‬
‫אוניברסיטה"‪ ,‬מבהיר כי בחר בעבר לגור ליד האוניברסיטה כדי שיוכל להסתובב בספריות‪ ,‬שכן‪:‬‬
‫"אי אפשר לכתוב אם לא קוראים"‪ .‬שאלתיו‪" :‬איך אתה מצליח להרצות לאנשים כאן‪ ,‬כשהם‪,‬‬
‫לדבריך‪ ,‬בעלי רמה נמוכה?" "טוב"‪ ,‬אמר נינוח‪" ,‬אני לא מדבר ברמה גבוהה גבוהה…אני מדבר‬
‫בצורה הכי פשוטה…הפעם אדבר על עצמי…אני לא יכול לבוא ולדבר על עצמי סתם‪ ,‬אני אביא‬
‫הרצאה שנכתבה עליי‪ ,‬על ידי אישיות אקדמית מהחוג להיסטוריה‪ .‬הזמינו הרצאה פה‬
‫מהמחלקה‪ ,‬מהתרבות… " הוא הרצה על עצמו ועברו‪ ,‬הנוכח כל כך‪ ,‬כעיתונאי‪ .‬הוא נהג לדבר‬
‫פוליטיקה בטון מתלהם ומעורב‪ ,‬כאילו הוא עצמו מסוכסך בדברים‪ .‬אלכס גם נהג לרדת בערבים‬
‫לחדר ההרצאות ולהשתתף בקהל ה"עצמאים"‪ .‬פעם דרש מדיירת שם לשתוק‪ ,‬קובע שאינה יודעת‬
‫כלום כי היא לא למדה באוניברסיטה כמותו‪.‬‬
‫הוא לא ניסה לשאת ולתת עם הדיירים על משאביו האקדמיים‪-‬עיתונאיים‪ ,‬אלא כפה הגיגיו‬
‫האקטואליים‪ ,‬ואלה שבדבר זהותו המתמשכת‪ .‬כשישבו דיירים "תשושים" להינפש בגינה‪ ,‬דרש‬
‫אלכס לקבל לידיו את המיקרופון‪ .‬הוא הוציא פתק מכיסו‪ ,‬בו היו ערוכים דברים נגד אישיות‬
‫פוליטית ידועה‪ ,‬והחל להשמיצה שעה ארוכה‪ .‬שאר הדיירים‪ ,‬ישובים על כסאות גלגלים‪ ,‬בהו‬
‫נכחם‪ ,‬או עיינו באופן הילוכם של היוצאים ובאים בפתח הבניין‪ .‬המדריכה המתינה להזדמנות‬
‫הראשונה להפסיקו‪ ,‬ולשנות את האווירה‪ .‬כשנאות אלכס לבסוף להיפרד מהמכשיר‪ ,‬אמר כי הוא‬
‫מציע שיכתבו את ה"מאמר" שלו בעיתון בית האבות‪ .‬הוא חי ב"אוטונומיה עיתונאית"‪ ,‬אשר‪,‬‬
‫באופן פרדוכסלי סותרת את עצמה; אינה מעמידה לביקורת את חשיבותה או הרלוונטיות שלה‬
‫בהקשר חסר עניין‪.‬‬
‫גיטה ציינה פעמים אינספור את הערך המקודש של עבודה בעיניה‪ .‬היא קמה כל בוקר בשעה חמש‪.‬‬
‫בשש 'היא כבר יושבת באוטובוס'‪ ,‬נוסעת לעסק של ביתה ועוזרת לה‪ .‬כשהיא שבה לבית האבות‪,‬‬
‫היא מיד מצטרפת ל"מטבח" של המוסד‪ ,‬מתנדבת ‪ -‬לא יודעת רגע מנוחה‪" .‬בלי עבודה"‪ ,‬אמרה‬
‫כברת מזל‪" ,‬יכול להיות מאוד קשה‪ .‬בעבודה אני שוכחת…לא צריכה לחשוב על כל מיני דברים‪.‬‬
‫העבודה בחדר האוכל היא צעצוע לעומת אצל הבת שלי‪ .‬אני בת שמונים וחמש‪ ,‬וקשה לי לנוח"‪.‬‬
‫‪150‬‬
‫כשנאלצה להפסיק לשבוע את עבודתה‪ ,‬יושבת שבעה על אחיה‪ ,‬לא דיברה באבלה‪ ,‬כפי שהביעה‬
‫עד כמה היא נתונה לאתגר קשה‪" :‬אם אני לא עובדת…אם אני חיה ככה בבית כל הזמן…אני‬
‫…‬
‫)מסמנת בתנועת יד על גרונה כרוצה למות( אני לא מבינה איך…איך…אנשים פה כל היום בלי‬
‫לעבוד…לשבת בצוהריים ואחר כך בערב‪ ,‬לא עובדים שום דבר‪ ,‬מה?! זה חיים?! את לא רואה את‬
‫זה‪ ,‬אדום )מצביעה על לחייה( זה מעצבים"‪ .‬היא ציינה כי גם כאשר ישנן פעילויות מעניינות‬
‫במוסד‪ ,‬ואפילו כשנכדיה מופיעים לביקור‪ ,‬היא לא מרשה לעצמה להיעדר מן העבודה‪ .‬כשראוה‬
‫דיירים חולפת‪ ,‬לבושה בחלוק לבן של עובדי מטבח‪ ,‬כינו אותה "סוס עבודה"‪ ,‬שאינו מסוגל לחיות‬
‫בלי טורח‪ ,‬ושהטורח נחשב בעיניה "כיף חיים"‪ .‬בקרבם הייתה לגיטה "אוטונומיה של עבודה"‪.‬‬
‫האש בעצמותיה הובילה אותה לשני "מקומות עבודה"‪ ,‬ממאנת להידבק באווירת חוסר מעש‪ ,‬מנת‬
‫חלקם של דיירים‪ ,‬ואפילו מתפלאת על טבעם של אלה‪.‬‬
‫חיה‪ ,‬בשונה מן המוזכרים עד כה‪ ,‬לא נדרשה למאמץ כלשהו כדי להיבדל לחיים‪ .‬כדי לחוות רושם‬
‫זה ולו לזמן קצר‪ ,‬היא נבחרה לשחק בחברת מי שמייצגים את העולם החברתי החיצוני; שחקנים‬
‫צעירים‪ ,‬הידועים מעולם הבידור הישראלי‪ .‬תפאורת לובי בית האבות על דייריו התאימה לכמה‬
‫מסצנות בסרט‪ ,‬עליו טרח צוות טלויזיה‪ .‬הבמאי ביקש לנדב דיירת בעלת "שיער לבן לבן"‪,‬‬
‫מרשימה במאפייני זקנה חיצוניים‪ ,‬וצלולה בדעתה‪ .‬לתיאור זה התאימה חיה‪ .‬הצילומים החלו‪,‬‬
‫לא לפני שכורסאות הלובי סודרו באופן החוסם דרכם של מפריעים‪ ,‬במעבר אל חדר האוכל‪ .‬לפני‬
‫ארוחת הערב התקבצו דיירים‪ ,‬חוזים בסקרנות במצלמות ובתאורה העזה‪ ,‬נמשכים לתהות אחר‬
‫התכונה הבלתי שגרתית‪ .‬במוקד נגלתה חיה‪ ,‬ישובה על כסא גלגלים‪ ,‬לצורך המשחק‪ .‬הבמאי היה‬
‫מרוצה מההבנה שלה את דרישות התפקיד‪ .‬היה עליה להנהן בשערותיה הלבנות‪ ,‬גבה למצלמה‪,‬‬
‫ולומר משפט קצר לשחקן‪ ,‬היושב מולה‪ ,‬ועיניו כמו מאוהבות בה‪ .‬הדיירים הצטופפו סביב‪ .‬רק‬
‫אחדים מהם ביקשו להבקיע את חומת הכורסאות‪ ,‬ולהגיע אל חדר האוכל‪ .‬חיה הייתה כמו‬
‫מופרדת מכל זה‪ .‬היא הייתה שחקנית‪ ,‬שעצם הבחירה החמיאה לה; היא אמנם נבחרה בגלל‬
‫מראה מובהק של זקנה‪ ,‬אך עוד יותר בשל תפקודה הקוגניטיבי‪ .‬זה פיצה על זה ברושם של חיות‪,‬‬
‫ובעיתוי כה מוצלח של התאספות דיירים‪ .‬היא כה נרעשה מן התפקיד הכפול‪ ,‬שהחלה‪ ,‬כל אמת‬
‫שנקטע הצילום‪ ,‬להעיר בעצמה על משחקו של השחקן הצעיר‪ .‬אנשי צוות הצילום גיחכו בינם‬
‫לבינם‪ ,‬אך היא לא חשה בכך‪ .‬היא הפגינה יחס חם כלפיו‪ ,‬כמו האמינה למבע עיניו וחיוכו‪ .‬פעמים‬
‫כה התלהבה ממשחקה שצחקה בקול‪ ,‬לבדה‪ .‬בתום הצילומים‪ ,‬נפנתה לקום ללא רצון מכסא‬
‫הגלגלים‪ .‬היא ניגשה לבמאי‪ ,‬ואמרה בדרמטיות של משחק כי נהנתה לשתף פעולה‪ ,‬ותיארה היכן‬
‫הם "יכולים למצוא אותה" בפעמים הבאות‪ .‬למכרותיה בשולחן סיפרה בנימת 'זוהר כוכבים'‪:‬‬
‫"אני חושבת שיקראו לי עוד"‪ .‬לדידה קהל הדיירים סביבה התמיד לשבת בחושך עד סופו של‬
‫אותו היום‪ .‬ולדידם של מכונני אוטונומיה אחרים‪ ,‬הקהל ישב בחושך זמן ממושך אף יותר‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.3‬קוממיות‬
‫תנאי הנישול המתמשכים במוסד מציירים את חברי הצוות כחבר מרעים קהה רגשות‪ .‬בדומה‬
‫לממצאים רבים באשר להשפעתם‪ ,‬חברי הצוות הפרופסיונלי והעובדים האחרים קשורים במיגור‬
‫תחושת שליטה והגברת תלותם של הדיירים )‪ .(Baltes & Werner-Wahl, 1987; Solomon, 1982‬כנגד‬
‫לחץ סמוי לביסוס אורינטציה של חוסר‪-‬אונים )‪ ,(Seligman,1975‬המשיק להגדרות בוטות של מות‬
‫‪151‬‬
‫העצמי‪ ,‬אוספים כוח דיירים יחידים להדביר את התווית‪ ,‬להגן על תחושת כבודם העצמי וחיותם‪.‬‬
‫היחיד קם ממרבץ של זקנים 'מתים' להתנער משתיקה‪ ,‬שיש בה קלון‪ .‬זאת הוא עושה למען עצמו‪,‬‬
‫לבדו מול צוות‪ ,‬או בתוככי האחרים‪ .‬סליבן )‪ (Sullivan,1964‬עמד על הקשר בין כבוד עצמי )‬
‫‪ (DIGNITY‬ותחושת חרדה; כשהעצמי מושפל‪ ,‬כאשר לא נשמרים כללי הכבוד על ידי אחרים‪,‬‬
‫מופיעה חרדת מוות‪ .‬קשר זה נתמך בטענה כי המוות מאיים יותר מכל על שלימות העצמי‪ .‬דיירת‬
‫קישרה בין התקוממות יומיומית ובין הקרבה למוות‪" :‬צריך לברך את אלוהים כל יום‪ .‬שאני‬
‫יכולה לשבת לשולחן‪ ,‬ולקבל צלחת נקייה‪ ,‬להסתכל על זה ולהגיד שזה לא‬
‫בסדר‪ ,‬וזה לא בסדר…‬
‫‪.‬שאני עוד יכולה לדרוש מהחיים"‪ .‬דיירים‪ ,‬שלא ראו עצמם זכאים או מסוגלים לדרישה מעין זו‪,‬‬
‫ביטאו לא פעם תחושת מיאוס מן החיים‪ .‬פעם ביקשה דיירת להביא נחמה למי ממכריה‪ ,‬המבכר‬
‫את מותו על חייו‪ ,‬ואמרה דבר בעד ערך החיים לבדם‪" :‬עדיף להיות כלב חי מאשר אריה מת"‪.‬‬
‫היא לא שכנעה את היושבים עמה‪.‬‬
‫בשיח קיצוני במרירותו‪ ,‬תיאר ישראל את הקשר ההכרחי בין שתיקת מושפלים‪ ,‬והגרוע ממותם‬
‫הפיזי – ביזיונם‪ .‬הוא טען‪ ,‬נסער עד מאוד‪ ,‬נגד תופעה בה דייר פונה לאיש צוות‪ ,‬ואיש הצוות איננו‬
‫עונה‪ ,‬ואף לא מראה סימן שהבחין בו‪ .‬זו אחת מן ההפרות של כבוד הדיירים; הם נחשבים‬
‫כאובייקטים ולא כאנשים העומדים בפני עצמם )‪ .(Moody, 1998‬ניתן לראות במונולוג הבא‪ ,‬אחד‬
‫מהביטויים הגדושים‪ ,‬ואולי המכאיבים ביותר במאבק לחיים בתוככי בית האבות‪:‬‬
‫"אין לב! פה יש כאלה דברים‪ ,‬עשרות‪ .‬אני לא יודע מה איתי‪ ,‬יש לי עיניים פקוחות‪ .‬האנשים לא‬
‫מגיבים‪ .‬נעלבים קצת פה ושמה…לא לוקחים את הדבר הזה…סתם‪ .‬האנשים האלה מתרגלים‬
‫לתנאים ומקבלים את זה‪ .‬אני יכול להתרגל לעצמי‪ ,‬לאוכל‪ ,‬אבל ל יחס אני לא יכול להתרגל‪ .‬מזה‬
‫אני לא יכול לרדת‪ .‬על זה אפשר לדבר הרבה‪ .‬המחלה הזו לא לענות היא בכל המוסד‪ .‬למשל‬
‫למטה כשהייתי עוד… )בסטטוס של "עצמאי"(‪ ,‬תפסו אותי כאבים חזקים בחזה עם הלב‪ .‬הרגשתי‬
‫מאוד לא טוב…‪.‬ויצאתי מחדר האוכל‪ .‬אני קורא לאחות שעוברת‪ ,‬שתבוא לעזור לי‪ ,‬והיא לא‬
‫עונה‪ .‬הולכת עוד פעם בחזרה לידי‪ ,‬והיא לא עונה‪ .‬בפעם השלישית פתחתי את הפה בכל הכוח‬
‫שלי‪ ,‬ונתתי כמה צעקות‪ .‬היא כעסה‪" :‬למה אתה צועק?" אמרתי‪" :‬למה את שותקת? הלא אם‬
‫אני צועק וכואב לי ואת עוברת ולא אומרת לי‪' ,‬תכף אני אתפנה ואבוא או רגע אחד'…אני יודע‬
‫לפחות שקיבלת את המסר‪ .‬תני סימן‪ ,‬להגיד ביד ככה )מסמן בידו מחוות 'המתן'(""‪.‬‬
‫"זה לא רק היא‪ ,‬אלא כולם ככה‪ .‬בכל הבית יש מחלה כזאת‪ .‬הם לא מתחשבים בזה שאתה אומר‪.‬‬
‫אני מבקש משהו לשתות‪ ,‬והיא נניח עסוקה‪ ,‬שתגיד‪' ,‬טוב‪ ,‬שהיא עסוקה'‪ .‬היא לא עונה‪ ,‬ולא יודע‬
‫אם קיבלה את המסר‪ .‬אי אפשר להוציא מהם את המחלה‪ .‬זה עושה דם רע לאנשים‪ .‬זה מרגיז‪.‬‬
‫מה זה אומר שאני צעקתי ולא יודעים‪ .‬תענה‪ ,‬תן רמז‪ .‬אם אין לך זמן‪ -‬אני אחכה קצת‪ .‬הדם זה‬
‫הנפש של אדם‪ .‬אתה הופך את הנפש שלי לרע‪ ,‬על שום דבר‪ ,‬על דבר קטן שבקטן‪ .‬בן אדם הופך‬
‫לאויב רע‪ .‬זה משפיע על מצב הרוח‪ .‬זה מוריד לך את המורל‪ .‬כאילו אתה ג'וק שמסתובב פה‪ .‬לא‬
‫רואים אותך לא שומעים אותך‪ ,‬לא מתחשבים"‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫"הבן אדם מתחיל לתפוס את הרע מעבר למציאות‪ .‬הוא מפתח מחשבה יותר רעה‪ ,‬זאת אומרת‬
‫מוסיף לעצמו מן הפנטזיה‪ .‬אני‪ ,‬זה שסובל‪ ,‬רואה כבר יותר ויותר דברים על הנקודה הזו‪ .‬אני‬
‫למשל יכול לחשוב‪ ,‬בזה שהיא רואה שאני צועק שלוש פעמים והיא לא עונה לי‪ ,‬אז אני חושב מי‬
‫יודע )מה עוד יכולה להרע לו(‪ .‬נהג שנוסע ודרס מישהו‪ ,‬ועזב אותו וברח‪ .‬עד כדי כך אני יכול‬
‫לפתח אצלי את הפנטזיה לכיוון הזה שהיא התנהגה‪ .‬למה? כי גם אני בן אדם‪ .‬גם אני מאבד את‬
‫שיווי המשקל של המחשבה‪ ,‬כי אני ממורמר‪ .‬אני דלוק‪ ,‬שרוף‪ ,‬רואה שחורות‪ .‬כאן טמון הדבר‪.‬‬
‫כשלא עונים לי אני כמו אדם שדרסו אותו ועזבו אותו‪ .‬אם היא לא נותנת לי תשומת לב כהוא זה‪,‬‬
‫אז היא עלולה לעשות מי יודע מה‪ .‬היא הורידה אותי בדרגה‪ .‬היא הוציאה אותך משיווי המשקל‬
‫של המחשבה‪ ,‬ואתה נמצא במחשבות ללא ביקורת עצמית‪ .‬הם הביאו אותך לזה‪ .‬היא מזלזלת‬
‫בביקורת שלי‪ .‬כאילו אני כבר לא מדבר אל עצמי אלא מדבר כבר דברים קיצוניים שבקיצוניים‪.‬‬
‫כל הבית הזה נגוע בזה‪ .‬יש אולי יוצאים מן הכלל‪ .‬אני מדגיש את הנקודות הכואבות של מה‬
‫שאדם עלול לחשוב…‪.‬עוד לא פגשתי בן אדם שמדבר על זה כמוני פה"‪.‬‬
‫דיירים "חדשים" עמדו גם הם על תגובתם הסלחנית והמקבלת של הדיירים‪ ,‬לנוכח השתלחויות‬
‫מבעי זלזול מצד הצוות‪ .‬הם השוו אותם לחוסים‪ ,‬השונים תכלית שינוי מדיירי בדיור מוגן‪,‬‬
‫שהכירו‪" :‬שם‪ ,‬הם לא נותנים את עצמם‪ .‬הם עומדים על הזכויות שלהם"‪ ,‬הגדירו את קבוצת‬
‫הרוב במקום אחר‪ .‬לנוכח אתגר‪ ,‬פעלה אחת מהם‪ ,‬לבדה‪ ,‬להתקומם על מצב‪ :‬היא סיפרה על‬
‫הפסקת חשמל יזומה‪" :‬בחצי הבית מלמעלה עד למטה לא היה חשמל‪ .‬התעוררנו בצוהריים )היא‬
‫ובעלה( וראיתי שאין חשמל‪ .‬ירדתי למטה להרתיח מים בקומקום‪ .‬שתינו קפה‪ .‬שאלתי את‬
‫הפקידה‪ ,‬מתי אומרים שזה יחזור? היא אמרה בשש‪ .‬בעשר וחצי נדלק חשמל‪ .‬עכשיו‪ ,‬אני אמרתי‬
‫למנהלת‪" ,‬אם זה יזום איך לא מודיעים למאתיים איש?! הרי זה זלזול שאין כמוהו! חוץ מזה‪,‬‬
‫לדעת‪ ,‬זה חצי נחמה‪ .‬איך עושים דבר כזה?!" השבוע יצא לי לדבר על זה‪ .‬אמרו לי )הדיירים(‪:‬‬
‫"מה את רוצה‪ ,‬מה אפשר לעשות?!" בוודאי שאפשר לעשות‪" .‬אם אתה לא רוצה שזה יקרה פעם‬
‫הבאה‪ ,‬חייבים לעשות"‪ .‬אני חושבת שההנהלה יותר נוח לה שאנשים מקבלים את הדברים"‪.‬‬
‫אפיזודות תקיפות ותוקפניות של יחידים‪ ,‬לא תואמות את ההערכה הגורפת של הדיירת‬
‫ה"חדשה"‪ ,‬האומרת כי הדיירים "אינם עומדים על זכויותיהם"‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬הן מוציאות את‬
‫אותם דיירים מן הכלל‪" .‬הפסיכיאטר"‪ ,‬סיפר יואל‪" ,‬היה מזמין אותי ואומר לי…פה אני יכול‬
‫לצטט‪" :‬אתה מכה אנשים‪ .‬אנשים מפחדים מימך"‪ .‬אמרתי לו שאני לא מכה אנשים‪ ,‬ואנשים לא‬
‫מפחדים ממני"‪ ,‬סיפר יואל‪" ,‬אבל הוא חזר על זה )אותה האשמה(‪ .‬אמרתי לו‪" :‬תראה‪ ,‬תן לי את‬
‫זה בכתב"‪ .‬יואל התחכם בבקשו הערכת התנהגות רשמית‪" .‬אז הפסיכיאטר תפס במה העניין‪,‬‬
‫ולא רצה לתת לי בכתב"‪ ,‬אמר כמנצח‪" .‬לבסוף…אני לא רוצה לומר לך איך כיניתי אותו‪ ,‬מפני‬
‫שאת לא תאהבי את זה"‪.‬‬
‫ישראל סיפר על שתי אפיזודות נוספות‪ ,‬בהן הצליח להעמיד שני עובדים במקומם; עובד מטבח‬
‫ועובדת ניקיון‪" :‬חלק גדול מהאנשים הם אפטיים‪ .‬כשנותנים להם לאכול‪ ,‬הם אוכלים הכל‪ .‬הם‬
‫לא מבחינים בין טוב לרע‪ .‬פעם במשך שישה שבעות נתנו בורקס כבד כמו עופרת‪ ,‬לא אפוי‪ .‬ראיתי‬
‫את זה וזרקתי‪ .‬היו אנשים שלעסו ולעסו‪ .‬אם הם לא קיבלו חולי מעיים‪ ,‬זה רק נס‪ .‬אז מה אני‬
‫‪153‬‬
‫עשיתי? בשבוע השישי אספתי מכמה אנשים את הבורקסים בשקית‪ ,‬עשר חתיכות‪ .‬אמרתי‬
‫למטפלת אחת‪' ,‬תתקשרי למטבח ותגידי שיש בעיה ואני רוצה שמישהו יבוא'‪ .‬היא אמרה שאין‬
‫להם זמן‪ .‬אז אני אמרתי שאם אין להם זמן עכשיו‪ ,‬אז ימצאו זמן כשיבוא מישהו מבחוץ… )איים‬
‫בסנקציה של גורם מפקח( 'יש לי דברים שהם יצטערו אם הם לא יבואו'‪ .‬הוא )העובד האחראי(‬
‫שמע את זה‪ ,‬ורץ מהר מהמטבח‪ .‬הוא בא‪ ,‬מכיר אותי בשם‪ .‬שאלתי אותו‪' ,‬אפשר לאכול את זה?‬
‫כן? טוב'‪ ,‬אמרתי‪' ,‬אני אשאל עוד אנשים'‪ .‬הוא נמס כמו דונג‪ .‬הוא ביקש שלא אספר על זה‪.‬‬
‫שאלתי אותו‪' ,‬איך אתה מעז במשך שישה שבועות לתת לאנשים מבלי שאתה תחשוב שאתה‬
‫מאכיל אנשים במחלות‪ .‬אתה עושה את שלך ולא איכפת לך'‪ .‬הבחור אמר‪' ,‬אני נשבע לך שמהיום‬
‫והלאה לא יקרה'‪ .‬ובאמת כך היה‪ .‬קורה לפעמים…אבל לא בצורה הזו"‪.‬‬
‫סיפור הגניבה בפי ישראל קושר בקשר אמיץ פיטורין ופטירה‪" :‬באה אחת העובדות )הערביות(‬
‫הבוקר‪ .‬לי יש כסף שאני מחזיק… הכנסתי במעטפה לכיס‪ .‬שם אני בטוח שאני בעל הבית‪ ,‬כבר‬
‫גנבו אצלי‪ .‬הבוקר היא באה ואני ישבתי על חלוק הרחצה‪ .‬ביקשתי ממנה )שתסייע לו להתלבש(‬
‫והיא ניגשה‪ .‬היא גחנה עליי יותר מידי זמן‪ .‬כמה שניות יותר מהרגיל‪ .‬היא נכנסה למקלחת‪.‬‬
‫פתאום ראיתי שהכיס ריק‪ .‬הפעמון לא היה בסדר‪ .‬היא הלכה לשירותים כאילו לעשות ניקיון‪.‬‬
‫היא יצאה לרגע‪ .‬אמרתי לה‪' ,‬תביטי‪ ,‬אין לך שום מוצא רק להחזיר לי את הכסף כי אין! במשך‬
‫שלוש דקות לא היה מישהו אחר‪ .‬את טיפלת בי אישית ולקחת את הכסף‪ .‬תחזירי לי את זה…'‬
‫המקרה הזה הזכיר לישראל מעשה גניבה מוצלח של אותה ערבייה‪ ,‬כשנה קודם לכן‪ .‬מאז החליט‬
‫"לשים עליה עין"‪" .‬אז‪ ,‬באותו היום‪ ,‬היא אמרה כמה פעמים‪' ,‬מה נשמע‪ ,‬ישראל? איך אתה‬
‫מרגיש?' היא רצתה לדעת אם אני חושד בה‪ .‬גנב תמיד חוזר לאותו מקום‪ .‬ידעתי שהיא תיפול‪.‬‬
‫היום אמרתי לה‪' ,‬עכשיו את זוכרת… אני מבקש שתחזירי לי מה שלקחת אז'‪ .‬האחות והאח באו‬
‫התחילו לחפש אצלי כמו שמחפשים חמץ‪ .‬כל מיני מגירות…אמרתי להם שהם עושים שטות‪ .‬הם‬
‫בסוף סיפרו לקבלן של העובדות האלה‪ .‬הוא תכף ניגש אליה‪ .‬היא חזרה והכחישה הכל‪ .‬היא‬
‫נשבעה באלוהים ובמוחמד ובמה שיש )מה שלא עזר לה(‪ .‬היא נכנסה לחדר אמבטיה ואמרה‪' ,‬יש‬
‫פה משהו‪ .‬אולי זה שלך'‪ ,‬ומסרה לי כסף קטן‪ .‬אמרתי לה‪' ,‬יפה מאוד‪ ,‬עכשיו תחזירי לי את כל‬
‫הכסף'‪ .‬היא באה ואומרת‪' ,‬הנה מצאתי פה ליד הפח את כל הכסף'‪ .‬היא רצתה להגיד שאני‬
‫התבלבלתי כנראה‪ ,‬ודחפתי את הכסף שם‪ ,‬והיא לא אשמה‪ .‬היא רק עשתה טובה שמצאה את‬
‫הכסף‪ .‬ברור…קיבלתי את הכסף"‪.‬‬
‫הוויית פיטורין הצטרפה להוויית פטירה והולידה את האפיזודה הזו‪ .‬עובדת ערבייה‪ ,‬המועסקת‬
‫על ידי קבלן במשכורת זעומה ובתנאי ניצול‪ ,‬רואה כנגד עיניה אך את הפיטורין אם תהין לדרוש‬
‫שיפור בשכרה‪ .‬עם שהיא משרתת נידונים‪ ,‬עיתים חסרי‪-‬אונים להבחין ולקבול‪ ,‬מזדמנות לה‬
‫הכרעות ברורות מאליהן בין שני סוגי איומי מוות‪ ,‬שלה או שלהם‪ .‬תיאוריית הפעילות השגרתית‬
‫מנבאה התנהגות קרימינלית בחבור שלושה תנאים בזמן ובמקום‪ :‬מטרות מתאימות‪ ,‬היעדר‬
‫פיקוח‪ ,‬ותוקף בעל מוטיבציה )‪ .(Cohen & Felson, 1979‬שלושת תנאים אלה התקיימו במקרה של‬
‫ישראל רק למראית עין; הוא עצמו היווה גורם מפקח ער מאוד‪ ,‬אף שלנוכח הצלחה קודמת‪ ,‬לא‬
‫"נחשד" בכך מלכתחילה‪ .‬באשר למוטיבציית העובדת‪ ,‬נראה כי שחיקה וקונפליקט בעבודה‬
‫‪154‬‬
‫קשורים בהתעללות במטופלים‪ .‬מחקרים מלמדים כי עובדים בבתי אבות‪ ,‬חסרי שביעות רצון‬
‫משכרם‪ ,‬מעורבים בגניבות )‪.(Pillemer & Moore, 1989; Harris & Benson, 1998‬‬
‫תגובות מאבק להגדרת עצמי בעל כבוד וחיות היו פחות דרמטיות על פי רוב‪ ,‬בהשוואה למתואר‬
‫עד כה‪ ,‬אך עם זאת הוכיחו את טענת וייסמן )‪ ,(Weisman,1972‬כי הישרדות בתחושה של חוסר‬
‫אונים ובהיעדר כבוד משמעותה כהיות אדם קורבן‪ .‬דייר דרש במפגיע כי ימלאו לו את הכוס בתה‪,‬‬
‫דיירת "הזכירה" לאחות כי היא "אחות רחמנייה"‪ ,‬ופעמים שמעתי בודדים בנימת כעס מצווים‬
‫על חברת צוות‪" :‬אל תדברי אליי לא יפה!" ראינו למה הייתה מסוגלת אסתר בהאמינה כי חברי‬
‫הצוות קלקלו לה את הטלויזיה‪ .5‬כדי כך מחתה על יחס צוות‪ ,‬שבעברה למחלקת ה"תשושים"‪,‬‬
‫הפכה את היוצרות; במחלקת ה"תשושים" יש לה כבוד ויש לה חיים‪ ,‬הדגישה‪ ,‬הרבה מעבר למה‬
‫שחוותה בסטטוס של "עצמאית"‪" .‬עשו פה ריסוס אז הורידו אותנו ללובי"‪ ,‬סיפרה על הזדמנות‬
‫לבחון את מצבה החדש לעומת ה"עצמאים"‪" .‬ראיתי שהולכים שם פחות טוב ממני‪ .‬הרבה אנשים‬
‫שם עם הליכונים‪ .‬הם נראים לא טוב‪ .‬פה )במחלקה( … הם מטפלים עם כבוד הדדי‪ .‬כבוד הדדי‪,‬‬
‫את מבינה? הם )חברי הצוות המטפלים ב"עצמאים"( עשו ממני סמרטוט… " ועוד קבעה אסתר‬
‫בביטחון‪" :‬איזה מנהלת…היא צריכה להיות עוזרת באיזה בית"‪.‬‬
‫פעם שמעתי את המנהלת צועקת אל תוך שפופרת הטלפון במשרדה‪ .‬היא "דיברה" עם בנה של‬
‫אחת הדיירות‪ ,‬המסייעת בעבודת הגיהוץ במכבסה‪" :‬אני אוציא אותה )מתפקידה במכבסה( גם‬
‫אם היא תצרח עד השמיים"‪ ,‬הבטיחה‪ .‬וכדי לשכנע את הבן כי מהלך זה מוצדק‪ ,‬הוסיפה‪" :‬היא‬
‫כלום‪ ,‬אמא שלך‪ .‬היא לא מסוגלת להועיל"‪ .‬שבועות לפני כן שמעתי את האם‪ ,‬המטפלת בכבסים‬
‫למרות עיוורונה‪ ,‬מתלוננת על תנאי עבודתה‪" :‬אני אוהבת את העבודה הזאת…אני רוצה לדבר עם‬
‫העובדת הסוציאלית…אני רוצה כמה "גרושים"‪ .‬זה מרגיז אותי שאני לא מרוויחה‪ .‬הבן שלי‬
‫אומר‪" :‬אמא‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬בשביל מה לך כסף? אני נותן לך כסף"‪ .‬אני לא רוצה להיות תלויה בו‬
‫ובמתנות שלו‪ ,‬למרות שכל הכסף והדירה בידיים שלו…‪..‬כולם חושבים שזקנים צריכים לעבוד‬
‫בהתנדבות‪ .‬אני לא מסכימה לזה"‪ .‬בזמן שמנהלת המוסד הבהירה בקול גדול‪ ,‬שאף לעבודת‬
‫התנדבות היא לא תצלח‪ ,‬הדיירת התקוממה על גורל זה; להמציא לעצמה סטטוס המשכי של‬
‫'אישה עובדת'‪ ,‬כפי שהכירה עצמה מאז ומתמיד‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.4‬פני המת‬
‫דיוקנאות מתים הצטיירו ונאספו בזיכרונם של דיירים‪ ,‬כשם שהם נצברים בקרב בני‪-‬אדם באשר‬
‫הם‪ ,‬אם כי לא כמשמעותם להולכים על פתחי מוות‪ .‬הספרנית הינדה‪ ,‬הביטה בדיוקנאות מבעד‬
‫לכרטיסי הקורא‪ ,‬עליהם רשומים שמות של דיירים שהכירה‪ ,‬והלכו לעולמם‪ .‬בפרק הקודם‬
‫התוודענו לרגע מיוחד זה של התייחדות‪ ,‬סוגר על מי שחיה כעשרים שנה במוסד‪ .‬דיירים‬
‫"וותיקים" נטו לספר כי התוודעו למותם של דיירים רבים‪ ,‬מוכרים יותר או פחות‪ ,‬במשך שהותם‬
‫עד כה בבית האבות‪" :‬אני פה כבר עשר וחצי שנים‪ .‬כבר היו כאן אלפים שמתו"‪ ,‬אמר דייר‪,‬‬
‫שנפטר זמן קצר לאחר מכן‪ " .‬מזמן שאני פה"‪ ,‬אמרה דיירת‪" ,‬כמה נפטרו‪ .‬אני זוכרת זמנים‪,‬‬
‫‪155‬‬
‫שחדר תעסוקה היה מלא‪ .‬אין עוד אנשים‪ .‬אין‪ .‬אין‪ .‬נפטרו‪ ,‬הלכו ל"תשושים"‪ ,‬הלכו ל"סיעודי""‪.‬‬
‫המתים‪ ,‬כדיוקנאות של פנים‪ ,‬חלקם מיטשטש עם הזמן‪ ,‬ומפנה מקום ל"חדשים" שיבואו תחתם‪,‬‬
‫נשאו‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם סטיגמות‪ ,‬פועל יוצא של עבודת הקולקטיב‪ .‬דיוקנאות פני מתים סימלו את אלה‬
‫שעזבו את העולם וגם את אלה בדרכם לעזוב‪ .‬אל מול פני מתים מעוררות תגובה‪ ,‬הצטופפו דיירים‬
‫קרוב לקוטב ההתעלמות כדי להבדיל את עצמם‪ .‬את הקוטב השני‪ ,‬המנוגד‪ ,‬ייצגו אירועי זיכרון‪.‬‬
‫שכנים כנשאי מוות‬
‫שכן לחדר ושכן לשולחן הם נושאי דיוקן ממשי‪ ,‬ידוע צדודית‪ ,‬מרובה בפרטים ונהיר מבע‪ .‬אי‬
‫אפשר להם לדיירים שלא להתוודע כדי כך לפניהם של שכניהם‪ ,‬גם אם שהותם עד מותם קצרה‪.‬‬
‫דיוקן השכן‪ ,‬זה שמת ונעלם‪ ,‬זה העומד להיעלם לתמיד‪ ,‬וזה שבינתו נעלמה‪ ,‬התגלה כנושא דבר‬
‫זוועה‪ .‬השכן‪ ,‬המסמל צורות של מוות‪ ,‬כופה על יחידים בריחה והתעלמות‪ ,‬חד‪-‬משמעיים בכיוונם‪.‬‬
‫ישראל התוודע למותו הפיזי של שכנו לחדר‪ ,‬בבית חולים בו התאשפז‪ .‬סיפורו שופך אור על‬
‫תגובות דיירים למותם הסמלי של שכניהם‪ ,‬ומאמצי הצוות המוסדי בהסתרת מוות‪" :‬היה מקרה‬
‫בבית חולים‪ .‬נכנסתי לחדר‪...‬יהודי אחד‪ ,‬בגיל שמונים ושש‪ .‬הוא נפל ושבר את הצלעות ואי אפשר‬
‫היה לחבוש אותו‪ .‬היו לו כאבים נוראיים‪ .‬הוא היה צורח כל הלילה‪ .‬שלשום‪ ,‬אני רוצה להגיד לך‪,‬‬
‫זה היה אחד ממקרה המוות…בערב אחד ישבו כל החברה שלו‪ .‬הם ישבו שם עד עשר ורבע‪ .‬זה היה‬
‫מן ערב חפלה‪ .‬זה היה הלילה סופי שלו‪ .‬האנשים יצאו…כל לילה היה יורד מן המיטה לעשות את‬
‫צרכיו‪ ,‬אולי עשר פעמים בלילה‪ .‬אבל אותו הלילה אמרו לו שהוא לא צריך לרדת כל פעם מן‬
‫המיטה‪ .‬שמו לו קטטר חיצוני‪ .‬אחרי חצי שעה הוא מתחיל לצעוק מכאבים‪ .‬האחות הגיעה‬
‫והרגיעה אותו‪ .‬הוא התחיל לצעוק שוב‪ .‬הוא ניסה לצאת מן המיטה עם הסורגים‪ .‬פתאום אני‬
‫רואה שהוא עם רגל אחת מעבר לסורגים‪ ,‬והופ‪ ,‬הוא מעבר למיטה‪ .‬הוא התחיל לרוץ לכיוון‬
‫השירותים‪ .‬באו תכף והרגיעו אותו עם זריקה‪ .‬זה החזיק חצי שעה‪ .‬שוב הוא צעק וקם ויצא מן‬
‫המיטה‪ .‬כנראה לקחו אותו לחדר טיפולים‪ .‬אני התפלאתי על הכוח העל אנושי שלו‪ ,‬וכל המעשים‬
‫הללו‪ .‬אני נרדמתי‪ .‬היה שקט‪ .‬שמתי לב‪ ,‬מעבר לוילון ראיתי את השפיץ של הרגליים‪ .‬חשבתי‬
‫לעצמי טוב שהשקיטו אותו כנראה נתנו לו הרגעה‪ .‬בשעה שש בבוקר אני שומע מאחורי הוילון‬
‫קול בכי של מישהו צעיר ואני לא יודע מה…אני רואה רגליים‪ ,‬אולי נפצע ובכו עליו‪ .‬בא הנכד ואמר‬
‫לי‪' ,‬סבא נפטר'‪ .‬לא ידעתי‪ ,‬חשבתי שהם טועים‪ .‬חשבתי שהוא קובע לעצמו‪ .‬אמרתי‪' ,‬לא‪ ,‬לא…'‬
‫הוא ראה שאני לא מבין אז עזב אותי‪ .‬מתברר כי אחרי ההתקפה השניה הוא נפל ולא קם‪ ,‬נפטר"‪.‬‬
‫"איך הרגשת כשמישהו לידך נפטר?" שאלתי‪ ,‬תוהה ביני לביני על סדרי מוות בבית החולים‪.‬‬
‫"כשקיבלתי גם אני את האינפורמציה‪ ,‬ידעתי ששוכב לידי אדם מת‪ ,‬עד שיבואו לקחת אותו‬
‫להמשך הסידורים שלו"‪ ,‬סיפר ישראל‪ ,‬והמשיך כהרגלו המבורך בפרטים‪" :‬ההרגשה הייתה‬
‫מעורבת‪ .‬אתה זוכר בן אדם פעלתן‪ .‬אתה רואה שהוא קופץ מעל הבריקדות )סורגי המיטה(‪ .‬אני‬
‫לא ידעתי שזה לקח שעה‪ ,‬ואחרי זה הוא גמר‪ .‬לא היה לי זמן לחשוב על זה‪ .‬היה לי קצת מהפיכה‬
‫במעיים ובראש‪ .‬במחשבה ובתחושה התוך‪-‬תוך גופנית עבר עליי התהליך הזה…מעיי התהפכו"‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫בפרק שלישי‪" ,‬עבודת "שדה""‬
‫‪156‬‬
‫סדרי ניהול מוות בבית האבות חוסכים במידה רבה אפיזודות מעין אלה מן הדיירים‪ ,‬בהן הם‬
‫עלולים לצפות במעברים חדים של מכריהם מחיים למוות‪ .6‬הדיירים‪ ,‬מצדם משלימים מגמה זו‬
‫בבריחותיהם מחדרם ובהתעלמותם‪ ,‬מבקשים להשתהות כמה שיותר בזירות של חיים‪ .‬לעיתים‬
‫דמות פני המת רדפה שותפים לחדר‪ ,‬תוך שהיא זורה חרדה‪ ,‬ומטרידה את מנוחתם‪" :‬השכנה‬
‫נפטרה לפני כמה שבועות ואני רוצה לומר לך כמה זה רודף אחריי‪ .‬אני מרגישה את הפנים שלה‪,‬‬
‫שהיא שוכבת‪ .‬כל מיני צורות‪ .‬אני פוחדת…‪.‬היא כמו בחדר כל הזמן‪ .‬אם הבית אמרה שאני‬
‫דיברתי איתה"‪" .‬מתי דיברת איתה?" נדרכתי כלא מאמינה‪" ,‬היא קיבלה חופש‪ ,‬ובאה לבקר‬
‫אותי יום אחד‪ ,‬ואני דיברתי איתה"‪ .‬שאלתי‪" :‬דיברת איתה אחרי שהיא נפטרה?" הדיירת‬
‫הסתכלה בי‪ ,‬לא מופתעת מן השאלה‪ ,‬והוסיפה‪" :‬לא…אבל זה רודף אחריי‪ .‬אני לא חלמתי אותה‪.‬‬
‫אני מתפלאת למה‪ .‬אני לא רוצה להישאר לבד בחדר"‪" .‬הבהובי" דמותה של המתה איימו על‬
‫הנותרת אחריה‪ ,‬כדמות העלולה לספח גם אותה לעולם המתים‪ .‬דיירת אחרת ביטאה זאת‬
‫בנחרצות רבה יותר‪ ,‬בלא כל אפשרות נפשית לנהל משא ומתן עם המוות‪" :‬עד שלא יפנו את החדר‬
‫מהחפצים שלה )של דיירת אחרת שנפטרה("‪ ,‬אמרה בנימת זעזוע‪" ,‬אני לא אירגע"‪ .‬מקרה יוצא‬
‫דופן סימלה הלחלוחית בעיניו של דייר‪ ,‬כל אמת שראיתיו; הוא איבד את אישתו‪ ,‬עמה גר במוסד‬
‫שתים עשרה שנים‪ .‬כששאלתיו אם לא חשב לעבור לדירה אחרת לאחר מותה‪ ,‬השיב בנחרצות‬
‫כנעלב‪" :‬לא‪ ,‬אני חי שם איתה"‪ .‬הוא עדיין "חי" עם דמותה של אישתו‪ ,‬בבועה של זמן ומקום‪,‬‬
‫מבקש להחיות אותה עבורו‪.‬‬
‫שכנים לחדר מסמנים את מותם‪ ,‬כדוגמת שכנו של ישראל בבית החולים‪ ,‬לא באמצעות קפיצות‬
‫מעל הסורגים‪ ,‬כי אם בהתעסקות דוחה‪ ,‬בעיקר בהפרשותיהם‪ .‬יש מהם הדופקים על הקירות ויש‬
‫מהם הצועקים בקולי קולות‪ ,‬מפרים כל אפשרות למנוחה ושקט‪ .‬הבריחה מהם‪ ,‬הניכרת בתחושת‬
‫הזדעקות‪ ,‬מסמלת כמיהה להצטרף לעולם שפוי של חיים רגילים‪" .‬לא היה לי דבר כזה"‪ ,‬פתח‬
‫דייר "תשוש"‪ ,‬בשם עזרא‪" .‬היה אחד לוקח אוכל והולך לבית שימוש לאכול‪ .‬למה? ככה הוא‬
‫אוהב‪ .‬זה לא דבר פשוט‪ ,‬שותף לדירה‪ .‬הוא לוקח את האוכל‪ ,‬איזה תפוח עץ ומשהו בשביל‬
‫לקרוא‪ .‬אני אומר שזה לא נעים…‪ .‬עכשיו הוא בן תשעים ושתיים‪ .‬אני חושב שבגיל תשעים‬
‫ושתיים יכולים לעשות דברים שלא מתאימים לגיל שמונים ושתיים‪ .‬הוא יושב בשירותים כאילו‬
‫הבית שלו‪ .‬איך תתנגד לדבר כזה? זה לא רק שתופס מקום‪ ,‬זה החיים שאני חייתי‪ ,‬בהרבה ארצות‬
‫הסתובבתי‪ ,‬וזה לא מתאים‪ .‬רוצה להמשיך באותם חיים"‪ .‬דיירת אחרת סיפרה על שכנתה‬
‫ה"מורחת על הקירות"‪ ,‬שגרמה לאשפוזה שלה עקב עלייה מסוכנת בלחץ דם‪ .‬כדי להבהיר כי אי‬
‫אפשר להישאר אדישים למצב בעייתי זה‪ ,‬אמרה‪" :‬לא לוקחים לנעל‪ ,‬לוקחים לגוף"‪ .‬מצאתיה‬
‫יושבת באופן קבוע במסדרון‪ ,‬מחוץ לחדרה‪ ,‬אף בשעות מנוחת הצוהריים‪ ,‬כדי לצמצם למינימום‬
‫את נקודות החיכוך עם שכנתה‪" .‬אני כל כך עומדת על זה שאני מוכרחה לצאת"‪ ,‬אמרה כלא‬
‫מאמינה לרחמי הצוות‪ ,‬והוסיפה‪" :‬אסור לי לגור אתה"‪.‬‬
‫"את מכירה את הסיפור על חוני המעגל שקם לתחייה‪ ,‬ולא מצא אף אחד?" שאלה אותי ברוריה‬
‫ידידתו היחידה של ישראל‪" .‬אני כמו חוני המעגל‪ .‬נשארתי ללא חברות‪ .‬אין לי עם מי לדבר! ראית‬
‫את הפרצופים פה?! זה לא הרמה שלי!" דיוקן המת ששימש את ברוריה הייתה שכנתה לחדר‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫כך גם עולה ממחקרים אחרים על בתי אבות )‪.(Gubrium, 1975; Shield, 1988; Woolfson, 1997‬‬
‫‪157‬‬
‫שלא ניתן לה להתעלם מנוכחותה‪" :‬את רואה עם מי אני בחדר?! ככה היא כל היום"‪ ,‬אמרה‬
‫וחיקתה את פני המת של הדיירת‪ ,‬הישנה ופיה פעור לרווחה‪" .‬אני כבר אמרתי לבן שלי שאני‬
‫אשכח לדבר"‪.‬‬
‫זיכרונם לברכה‬
‫'ברכת זיכרונם' של המתים‪ ,‬אינה מכוח פועליהם בחייהם‪ ,‬כי אם בעצם העלאת זכרם על ידי‬
‫החיים אחריהם‪ ,‬למענם של האחרונים‪ .‬דיירות מקרב ה"שתלטניות"‪ ,‬מתגדרות מפני דיוקנאות‬
‫הנפטרים‪ ,‬כמו היו הן עצמן חברות קהילה של חיים‪ ,‬שאין לה סיבה לכפור במתיה )‬
‫;‪Keith, 1982‬‬
‫‪ .(Hochschild, 1973‬עיון בחוברת "ניב לדייר"‪ ,‬המכנסת מפרי עטם של דיירים‪ ,‬כמה פעמים בשנה‪,‬‬
‫ותצפיות בהתכנסויותיהם השגרתיות‪ ,‬מלמדים כי מנהלות זיכרון‪-‬הנפטרים הן שתי דיירות‬
‫מהקליקה הידועה‪ .‬חיבוריהן תופסים את רוב דפי החוברת‪ ,‬והן הן הדורשות למתים בטרם תחל‬
‫הרצאת הערב‪.‬‬
‫חדווה הראתה למכרתה פיסת נייר‪ ,‬ובה דברי ברכה ואזכרה‪ ,‬שחיברה למען זכרו של אחד‬
‫הדיירים‪ .‬זהו חיבור שהקריאה לפני אחת ההרצאות‪ .‬היא סיפרה‪" :‬אין אחד‪ ,‬מזמן שאני הגעתי‬
‫הנה‪ ,‬שלא אזכיר אותו‪ .‬אמרו לי שאסור להזכיר פה‪ ,‬המנהלת לא מרשה‪ .‬אני אמנם הייתי חדשה‪.‬‬
‫לא הלכתי לשאול את המנהלת‪….‬עבדתי עם אנשים והכרתי אנשים…" רימזה על מקצועה‪.‬‬
‫"אפילו שמישהו צריך להופיע אז אני לוקחת את המיקרופון‪ .‬אפילו לא היה לי נעים… שאפילו‬
‫בשבוע אחד הייתי צריכה להזכיר שניים )שנפטרו(‪ .‬הייתה כאן מישהי מקומה שבע‪ ,‬ולפניה או‬
‫אחריה נפטרה עוד אחת…‪.‬היא הייתה בסיעודי‪ .‬בעלה של חנה נפטר‪ ,‬אז אני גם כן הזכרתי אותו‪,‬‬
‫יפה‪ .‬את כל פעולותיו למען בית הכנסת‪ .‬הוא היה וותיק בארץ‪ .‬שאלתי את חנה‪ ,‬והיא אמרה‬
‫שהיא מסכימה"‪" .‬איך הדיירים מגיבים לזה?" שאלתי‪" .‬הו‪ ,‬הם מגיבים‪ ,‬מה זה כולם…הם‬
‫מברכים אותי‪ .‬אני תמיד אומרת להם‪ ,‬בצער רב‪ ,‬שאנחנו משפחה כה גדולה‪ .‬אנחנו משפחה בטוב‬
‫וברע‪ .‬גם בשמחות וגם במקרים אחרים‪ ,‬שלא כל כך שמחים… אלה הם החברים שלנו‪ .‬הם‬
‫המשפחה שלנו‪ .‬הדיירים מקבלים את זה יפה מאוד כל השנים‪ .‬זה כבר תשע שנים שאני פה‪ .‬יש לי‬
‫תיק כזה של כל הדברים שכתבתי…יש לי גם כאלה שמזמינים אותי לימי הולדת"‪.‬‬
‫אפיזודות מונחות של זיכרון‪ ,‬כפי שמתארת חדווה‪ ,‬משרתות בשני אופנים את חיותה שלה;‬
‫ראשית‪ ,‬היא מופיעה כמנהלת האירועים ודוברת מוסכמת בשם זכר הנפטרים‪ ,‬ושנית היא מגלמת‬
‫גם הפעם את תפיסתה האופטימית‪ ,‬ובמידה רבה מתכחשת‪ ,‬ל"תרבות מוות" הסובבת אותה‪.‬‬
‫מתייחדת במושגים מעולם החיים החיצוני‪ ,‬ציינה את בני התשעים כ"בוגרים"‪ ,‬ביום ההולדת של‬
‫גברת בת מאה‪ .7‬גם ברגעי זיכרון משמשות לה אותן תפיסות; היא מכנה את הקולקטיב‬
‫"משפחה" ונוקטת בלשון ההבטחה של מי בעיצומו של טווח החיים‪" ,‬בטוב וברע"‪.‬‬
‫חדווה‪ ,‬המעידה על עצמה בלא מבוכה‪ ,‬כי היא דמות חשובה בקרב הקולקטיב‪ ,‬המקובלת על דעת‬
‫כל ה"וותיקים"‪ ,‬ומביסה כל מתחרה מקרב ה"חדשים"‪ ,‬בעלת תרומה בניהול מוות‪ .‬אמנם‬
‫באיחור של כמה ימים ובעטיפה רכה‪ ,‬היא מביאה את דבר המוות של דייר אל הקהל‪ ,‬אך האקט‬
‫‪158‬‬
‫הזה מתנצח פנים מול פנים עם מפעל ההסתרה של הצוות‪ .‬זהו אקט מחאה של דיירת למען‬
‫הגדרת חיותה המתמשכת‪ .‬צורכי ההכחשה שלה תלויים בהצלחת תמרוני ההכחשה עמם היא‬
‫צובעת את דמות הדיירים כולם‪ .‬היא מקיפה את עצמה‪ ,‬ברגעי משבר‪ ,‬בקהילה חיה של אנשים‪.‬‬
‫פני המת ברגעי זיכרון מעניקים לנזכרים פני חיים‪ ,‬ובמיוחד למנהלת הזיכרון‪ ,‬העושה "למענם"‪.‬‬
‫תמצית תפיסתה מופיעה במילות שיר "הלאה העצבות"‪ ,‬שכתבה תחת כותרת "לזכרה של"‬
‫דיירת‪:‬‬
‫"אני לא סופרת ימים‪,‬‬
‫חבל על הזמן‪.‬‬
‫לוקחת את החיים‪ ,‬כל עוד הם ניתנים‪.‬‬
‫לא סופרת שעות‪,‬‬
‫זה לא מוסיף כלום‪.‬‬
‫העולם הוא יפה ומלא הפתעות‪,‬‬
‫כל עוד נחייה מוטב ליהנות‪.‬‬
‫הלאה‪ ,‬הלאה עצבות‪.‬‬
‫גם זה עניין מיותר‪.‬‬
‫הבה נשמור על הבריאות‪,‬‬
‫ועל זה שנותר"‪.‬‬
‫ללא נוכחותה של חדווה‪ ,‬דיירים כמעט לא העסיקו עצמם בזכרם של דיירים נפטרים‪ ,‬אף יותר‬
‫מכך; הם ביקשו להתעלם‪ .‬פני המת היחידות‪ ,‬להן בחרו לפנות מקום‪ ,‬היו משל יקיריהם‪ ,‬בני‬
‫משפחותיהם וחבריהם‪ .‬שני נרות נשמה עמדו על שידה בחדרו של ישראל‪" .‬אחד בשביל המשפחה‬
‫ואחד בשביל אחותי"‪ ,‬הסביר‪" .‬אחותי היא חולת נפש וקצת מבולבלת‪ ,‬ואני עושה גם בשביל‬
‫המשפחה שלה"‪ .‬ישראל מדליק נר במקום אחותו החיה‪ ,‬כי אין היא מסוגלת למעשה זיכרון זה‪:‬‬
‫"היא לא יכולה להדליק‪ ,‬וגם לשמור שלא תהיה אש בבית"‪ .‬זיכרון פני המת‪ ,‬שמעניקה ההדלקה‬
‫לישראל‪ ,‬מבחין אותו ומעצים את יתרון תפקודו גם אל מול פני החיים לכאורה‪ .‬חפצי נוי קטנים‬
‫ומבהיקים‪ ,‬ותמונות פני אנשים‪ ,‬מוקפות במסגרות מקושטות‪ ,‬עמדו מאחורי זכוכית בויטרינה‬
‫שבדירת הניה‪ .‬היא נעמדה מולם‪ ,‬סוקרת את האוסף בחיוך שקט‪ ,‬והוסיפה בסיפוק בלתי מוסתר‪:‬‬
‫"אלה חפצים של אנשים שכבר מתו‪ ,‬אבל המתנות שלהם חיות"‪ .‬ויטרינת ההנצחה יצרה תזכורת‬
‫של פער זמן בינה ובין המתים האישיים שלה‪ .‬מובלעת החורצת לשונה לתרבות הדיירים המקיפה‬
‫סביב‪.‬‬
‫* * *‬
‫"חייו הקצרים" של אבנר‪ ,‬אשר אף על פי כן‪ ,‬שזורים היו בנשיבת מוות‪ ,‬מגוללים תגובה לסממן‬
‫תרבותי מובהק‪ ,‬והוא טוטאליות התודעה של אי‪-‬וודאות קיומית‪ .‬כנגד עריצותה של זו‪ ,‬המועצמת‬
‫עד ללא הכר במתחם המוסדי‪ ,‬מובנת ומתוחזקת תפיסת תת‪-‬התחנות‪ .‬אל פני אי‪-‬הוודאות‬
‫מצטיירים שני סוגים של חרדה‪ ,‬כהגדרת וייסמן )‪ :(Weisman, 1972‬חרדה‪-‬של‪-‬תאונה ) ‪ACCIDENT‬‬
‫‪7‬‬
‫בפרק הקודם‪ ,‬בסעיף "מסיכות של ילדות"‬
‫‪159‬‬
‫‪ (ANXIETY‬וחרדה‪-‬של‪-‬הקצאה )‪ .(ALLOTMENT ANXIETY‬חרדה מסוג ראשון היא תגובה‬
‫לקטסטרופה מתקרבת‪ ,‬כנגדה לא יצלח כל מאבק‪ .‬היא מסמלת היעטפות במצב בו‪ ,‬אושיות‬
‫הקיום נמוגים‪ ,‬ונמחה הכל‪ .‬לעומתה‪ ,‬חרדה מסוג שני היא חלק מן הבחירה המודעת; אנו נכנעים‬
‫לשליטה חיצונית‪ ,‬אך האובדן שלנו משמר כבוד והערכה עצמית‪ .‬אנו חרדים‪ ,‬אך זו החרדה שלנו‪,‬‬
‫ולא תהיה זו השמדה לשמה‪ .‬עבור בני‪-‬אדם‪ ,‬המצויים על סף מוות‪ ,‬החרדה יכולה להיות‬
‫אנטיתטית ליכולת הקיום הקודמת‪ ,‬ולכן היא בגדר 'תאונה'‪ ,‬או שהיא יכולה להיות עקבית עם‬
‫מה שהוא עדיין שלהם‪ .‬החרדה‪-‬של‪-‬תאונה היא חלק מהיות אדם 'חי'‪ ,‬המדמה פוטנציאל מוות‬
‫בכל רגע‪ .‬כזו היא חרדתם של רוב הדיירים; אי‪-‬וודאות ייסדה תת‪-‬תחנות‪ ,‬אמנם במרחק לא‬
‫גדול‪ ,‬אך למען תנועה מובטחת של קרון הנוסעים‪ .‬חרדה‪-‬של‪-‬הקצאה משמעותה כי המוות שלנו‬
‫שזור בחיינו‪ ,‬הוא בהשגה‪ ,‬למרות שאיננו מושיטים את ידנו להגיעו‪ .‬חרדה מסוג זה מאפיינת‪ ,‬ככל‬
‫הנראה‪ ,‬את מי המסיעים את הקרון הלאה מתת‪-‬התחנה עמה מסתיים פרק זה‪ ,‬המופיעים‬
‫ב"שדה" הקיום הבא‪.‬‬
‫מעשה ההשוואה בין שני מודלים‪ ,‬המיוצגים על ידי תובנותיו של ישראל ותובנות דיירים‬
‫בקולקטיב )'חיסון' כנגד 'בריחה'(‪ ,‬מוכיח כי מתקיימת הפרדה בין התעצמותו הזוחלת של המוות‬
‫ובין הכחשה‪ .‬ההכחשה ביסודה דוחה אפשרות של שינוי‪ .‬היא מפשטת את המציאות ומעוותת‬
‫אותה‪ .‬כחרב פיפיות היא עלולה להכחיש במידת מה את העצמי; כל כמה שנזקק הדייר היחיד‬
‫ל'אחר' להפיח חיים בעצמותו‪ ,‬ככל שמבסס יחסי 'אני‪-‬דבר'‪ ,‬מביא הפסד על קיומו שלו‪ .‬הוא‬
‫דומה לאותה דיירת שפסעה לאחור‪ ,‬עיניה פעורות בחרדה‪ ,‬מאוימת כל כך מן המשתמע כי היא‬
‫לא אחרת מאשר "דיירת בבית אבות"‪ .‬יחסי 'אני‪-‬דבר' בצורתם הקיצונית הם יחסי אני‪-‬עצמי‬
‫נעדרי הרשאה לחוות‪ .‬בו בזמן‪ ,‬ללא הפסק‪ ,‬זוחל המוות כעובדה בלתי ניתנת להכחשה ביותר‪ .‬רק‬
‫האנטיתזה להכחשה‪ ,‬אישור המוות‪ ,‬יש בו תחושה חזקה של מציאות אינדיוידואלית עשירה‪.‬‬
‫יוצרנות 'יש מאין' להתקומם כנגד מסרים טוטאליים של מות העצמי‪ ,‬כדי הפיכתם למות ה'אחר'‪,‬‬
‫מחדדת את שאלת ערך ההכחשה‪ .‬שהרי אין יוצרנות זו מגלמת זמן אשלייתי כי אם עצמיות‬
‫מוכרת‪ ,‬הטופפת בכבודה‪ .‬היבדלות של כבוד על חשבון 'מותו' של ה'אחר' התגלתה בעיקר בצורות‬
‫מסויימות של יחס הורי‪ ,‬ובהזדעקות כנגד מעשיו של שכן לחדר‪ .‬לא הרי זו ככבוד שתבעו דיירים‬
‫באזכור המתים‪ ,‬ובמיוחד בהתראתם בחברי צוות מתרשלים‪ .‬בראשון אילוצי ההקשר הביאו לידי‬
‫טיפוח רשמי אוטונומיה ומרחק‪ .‬בשני פעלו אמנם למען עצמם‪ ,‬אך מתוך שהם מייצגים פגיעות‬
‫דומה של אחרים‪ .‬נראה כי אין כבוד עצמי מתוך הכחשת חיותו של ה'אחר' ככבוד עצמי‪ ,‬שיש‬
‫בשותפות‪-‬גורל‪ .‬לעניין כבוד וכיבודים‪ ,‬כפי שירחיב פרק 'מת‪-‬מת'‪ ,‬לעולם נזקקת זהותו של היחיד‬
‫לזולת‪ .‬לשבט או לחסד‪ ,‬אין זה מסוג הדברים שהיא‪ ,‬הזהות‪ ,‬יכולה להעניק לעצמה )‬
‫‪Goffman,‬‬
‫‪ .(1955‬כל הפרה של כלל זה הנה בגדר פעולה ששכרה יוצא בהפסדה; היא כלולה במסגרת יחסי‬
‫'אני‪-‬דבר'‪ .‬דמותו של ישראל מסייעת גם בכגון זה‪ ,‬וחותמת; עם שנאבק בהוגנות זכה ישראל‬
‫בכיבודיהם של כמה מחברי צוות‪ ,‬בני משפחה ודיירים‪ .‬עומד על סבלם של 'אחרים'‪ ,‬היה כטווה‬
‫קווים משותפים בינו לבינם‪ ,‬ואולי לא בלי קשר לכך‪ ,‬הפליא לתאר הנאות חיים זקנתיות‪ .‬הוא‬
‫התוודע לעומקם של חיים‪ ,‬הנגלים כהפתעה בתשעים ויותר שנותיו‪ ,‬רק באחזו יד ביד עם המוות‪.‬‬
‫באחיזה זו התגבר על הפיתוי לחיות כדי לשרוד‪ ,‬וקיים צו אנושי עד מאוד‪ ,‬לשרוד כדי לחיות‪.‬‬
‫‪160‬‬
‫פרק שישי‬
‫מת‪-‬חי‪ :‬הסתלקות‬
‫כמוטיבים אחרים יצוקים ושגורים בחיי הנחקרים‪ ,‬גם 'עיתון'‪ ,‬סתם‪ ,‬מכנס סממנים לזהות של‬
‫חיים ולזהות של מוות‪ .‬עם זאת‪ ,‬זהו מוטיב מיוחד; סממני חיים‪ ,‬נדבת הסמליות‪ ,‬הם כאשליה‬
‫נגוזה כנגד סממני מוות‪ ,‬נצברים בעטיים של דפי אקטואליה‪ .‬טריוויאלי ככל שיהיה ‪ -‬תמונות‬
‫מעיתון יומי הן תמונות מגלגוליו של סימבול בקרב נעדרי עת‪ .‬קומץ דיירים היו מנויי עיתון‪.‬‬
‫ביניהם אבנר וישראל‪ .‬האחרים הסתפקו בהקשבה לחדשות טלויזיה‪ ,‬על כך מעידה שעטת‬
‫רגליהם והליכוניהם‪ ,‬קוטעת בהחלטיות בוטה את הרצאות הערב‪ .‬אבנר קרא את ה'ג'רוסלם‬
‫פוסט'‪ .‬הוא קיבל אותו מידי יום לידיו בדלפק הקבלה‪ ,‬והיה עולה מיד לחדרו‪ .‬אחת מהפקידות‬
‫ציינה בנימת צער את מותו המפתיע‪ ,‬ואמרה‪" :‬הוא היה צלול‪ .‬הוא קנה עיתון אנגלי יום יום"‪.‬‬
‫במרחק לאין שיעור "לאחר קו הקץ"‪ ,‬המסומן חדשות לבקרים בידי הדיירים‪ ,‬העיד העיתון על‬
‫נוכחותו החיה של אבנר‪ .‬ישראל קיבל את עיתונו בדלפק שבמחלקת ה"תשושים"‪ .‬בשוליו של‬
‫עמוד הכותרת נכתב בעט כחולה שמו המלא‪ ,‬מבטיח שהעיתון יגיע ליעדו‪ .‬בשעות הבוקר קרא‬
‫ישראל כמה מדורים‪ .‬בשעות אחר הצוהריים‪ ,‬סיפר כי הוא ממשיך לקרוא חלקים אחרים‪.‬‬
‫כותרות ראשיות וכותרות משנה הצטרפו כולן למלא בתוכן את סדר יומו‪ ,‬מצמצמות במידה רבה‬
‫חללים של זמן‪ .‬בערב נהג למסור את העיתון השלם לאחת הדיירות במחלקה‪ .‬היא ביקשה ליהנות‬
‫מן המנוי שלו‪ ,‬קוראת את הידיעות באיחור רב‪ .‬וכבר הצטרפה המסירה הזו לארבע שנים תמימות‬
‫של היכרות‪.‬‬
‫דיירים "תשושים" נהגו בשימת לב זמנית בעיתונים‪ ,‬גם הישנים שבהם‪ .‬בלובי המחלקה ישבו על‬
‫כורסא כשידיהם הרועדות מרקידות דפי עיתון ישר או במהופך‪ ,‬ואותיות ותמונות מרצדות מול‬
‫עיניהם‪ .‬ברוניה‪ ,‬אשת ה"קונכייה"‪ ,‬ריפדה את שולי שולחנה בחלקי עיתון מפה ומשם‪ .‬היא אמרה‬
‫שהיא קוראת רק את האותיות הגדולות‪" .‬בפוליטיקה זה קשה להבין" ‪,‬קבלה‪" ,‬אנחנו רגילים‬
‫לשמות אחרים‪ .‬אנחנו כבר הרבה שנים בארץ"‪ .‬אישה‪ ,‬שישבה לידה בשולחן‪ ,‬התבוננה בעיתון‬
‫הפרוש בידיה‪ .‬ברוניה הביטה בה בשקט‪ ,‬ופסקה לאחר רגע ארוך‪" :‬היא לא שומעת‪ ,‬לא יכולים‬
‫לצעוק אליה‪ ,‬אבל היא אישה חכמה‪ .‬אם היא קוראת על פוליטיקה ומבינה‪ ,‬אני לא יודעת"‪.‬‬
‫דיירת קראה בקול רם מאוד כותרות בולטות ממדור הבורסה‪ .‬כשנפנתה להביט סביבה אמרה‪:‬‬
‫"אני לא מתעניינת בעסקים‪ .‬מעניין אותי כל דבר מה שיפה‪ ,‬וכל דבר שעושים בשתי ידיים…יש‬
‫כאן דברים שאני רואה את ההתקדמות בארץ ישראל"‪ .‬אותיות גדולות לצורך אימון בקריאה‪,‬‬
‫לצורך הפגנת מעורבות סיטואציונית‪ ,‬ולמען פיסות מידע מעורפלות של אקטואליה‪ ,‬היו כעדשות‬
‫צרות‪ ,‬במשקפת על ארץ רחוקה‪ .‬דפיו המתקשים של מדור כלכלה נאחזו לרגע והונחו‪ ,‬התגלגלו‬
‫ממקום למקום בלובי ה"תשושים"‪ ,‬כשקרים מעוררי תקווה לרגע‪ ,‬לקשור חוטים לעולם אחר‪.‬‬
‫ביום "פינקניק" הועברו ה"תשושים" לגינה בחוץ‪ ,‬יושבים במעגל בשקט‪ .‬אחת המדריכות‬
‫מקריאה קטעים מעיתון היום‪ ,‬ומדובבת לשיחה כלשהי‪ ,‬לתגובה‪ .‬גם הפעם אין הדבר עולה בידה‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫קרוב מאוד לשם‪ ,‬סמוך לדלפק הקבלה הראשי‪ ,‬יושבת אחת מאימהות הבית‪ .‬פעמים היא‬
‫מעודדת דייר זה או אחר "לעשות מנוי"‪ ,‬ולקבל את העיתון בדלפק‪ ,‬במקום "לרוץ" כל יום אל‬
‫מחוץ לגדר המוסד‪ ,‬לחצות את הכביש‪ ,‬רק כדי להגיע לאחד מהדוכנים המוכרים‪ .‬רפאל נהג לציין‬
‫את העובדה שהוא עצמו עושה זאת יום יום‪ .‬הוא יוצא לקנות עיתון וגם מיני דברים קטנים‪" :‬כל‬
‫יום אני קונה עיתון כדי לדעת את התאריך‪ ,‬ובכל זאת אני שוכח‪ .‬אני לא יכול להבין‪ .‬אחרי יום‬
‫אתה כבר שוכח"‪ .‬עזיבה לפרק זמן קצר את הבניין‪ ,‬טיול רגלי על יד המרכז המסחרי‪ ,‬ושיבה עם‬
‫עיתון תחת זרוע‪ ,‬זורים רק מראית סובייקטיבית של הבקעה אל החוץ‪ .‬העיתון שימש לביקורת‬
‫קפדנית של עיתים‪ ,‬שהספירה המנטלית לא יכלה לה‪ .‬אישה אחת קרבה אליי במפגשינו הראשון‬
‫פנים מול פנים‪ ,‬והגיעה שאלה ללא מענה‪" :‬אני קוראת עיתון‪ ,‬וכדי לזכור אני רוצה לשוחח על מה‬
‫שקראתי עם מישהו‪ ,‬ועד שאני מגיעה לאותו אדם‪ ,‬ומנסה לספר לו מה קראתי‪ ,‬אני שוכחת"‪ .‬גם‬
‫תכני העיתון לא שימשו יפה ניסיונות אימון בזיכרון‪ .‬ובכל זאת היה בו תגמול מתוק של רגעים‪ ,‬בו‬
‫הצטייר כשליח פולשני‪ ,‬אך רצוי‪ ,‬מעולם של 'חיים'‪ .‬אף אם היה תרופה זוטא לניתוק חברתי‪ ,‬לא‬
‫היה לה לספקנות של דעת נעכרת במה שתיאחז‪.‬‬
‫אודות מאבקי כוחות‪ ,‬המתקיימים בדרגי מנהל גבוהים‪ ,‬במסגרתם בית האבות‪ ,‬למדו כמה‬
‫דיירים מכתבות שמצאו בעיתון עדכני‪ .‬עוד לפני שהמנהלת כינסה את ה"עצמאים"‪ ,‬פרשה‬
‫השמועה כנפיים כי מעתה יקצצו בנייר טואלט‪ .‬ישראל ניתח לעומק את היחסים בין מקבלי‬
‫ההחלטות‪ .‬אבנר כבר לא היה כדי לתת דעתו על "פוליטיקה"‪ ,‬אך תמציתה של תמונה זו של עיתון‬
‫התבררה; דיירים אחדים הודו כי אינם יודעים דבר וחצי דבר על המקום בו הם דרים‪ ,‬על ההיבט‬
‫הארגוני שלו‪ .‬בשכבם במיטתם הם כמכופפים ברכיהם אל פניהם‪ ,‬או מותחים את רגליהם‬
‫לאורכה‪ ,‬על פי מה שמצטייר כי גזירה או כרווחה זמנית‪ .‬ידיעת העיתון והדה של שמועה גורמים‬
‫להם לתהות על קנקנו של זה‪ ,‬גם אם אין בכוחם לגייסם עוד יותר‪ .‬ואם בעניין קבלת החלטות‬
‫עסקינן‪ ,‬הם‪ ,‬הדיירים‪ ,‬לעיתים מעידים על עצמם כ'לא יודעים' אף בדבר השכרת דירתם‪ ,‬כספים‬
‫ותשלומים חודשיים בעניין מחייתם‪ .‬הכל בידי הילדים‪ ",‬הבת" או "הבן"‪.‬‬
‫דיירת "שתלטנית" אחת למדה מן העיתון על פטירתה של דיירת "שתלטנית" ממקורבותיה‪ .‬הרי‬
‫היא מנויה‪ .‬לא‪ ,‬היא לא התקשרה למשפחתה של זו‪ ,‬גם לא הלכה לבקר; היא ראתה בעיתון‬
‫ו"חטפה שוק"‪ ,‬וכגיבורה שנחשפה ראשונה לאסון ‪ -‬סיפרה לכולם‪ .‬העיתון נשא פנימה ידיעה לא‬
‫רצויה‪ ,‬תרם משבצת משלו למציאות מוות פנימית‪ ,‬בדיוק כשם שסימלו ידיעות היום‬
‫האקטואליות ביותר בחברה החיצונית‪ .‬העיתון המוסדי היווה כמצבת זיכרון של מתים חדשים זה‬
‫מכבר‪ .‬העיתון החיצוני היה כמצבת שכחה של המכונסים להיאבק על מותם‪ .‬מודעות אבל הכו‬
‫ב"בית אבל"‪ ,‬בגין אלה שהתעקשו להראות עצמם 'חיים'‪.‬‬
‫עיתון יומי‪ ,‬כסימבול של זמן ושותפות קולקטיביים‪-‬גלובליים‪ ,‬מוליכנו למחצית שניה של "שדות"‬
‫קיום‪ .‬מחצית‪ ,‬בה העצמי מתנכר ונכנע לכוח חיים וחיות‪ ,‬מדשדש‪ ,‬נותן למוות חלק נכבד במהותו‪.‬‬
‫מרבית הדיירים‪ ,‬שהפכו בדפיו של עיתון‪ ,‬הפכו במצרך פופולארי מסוג נפוץ עד מאוד‪ .‬עיתון‬
‫כשלעצמו לא שימש סמל סטטוס‪ ,‬אך הוא שימש רשמים ועמדות‪ ,‬הנתלים ברפיון‪" .‬גילו" של‬
‫עיתון‪ ,‬גודל אותיותיו‪ ,‬המדור שאינו נותר במקומו‪ ,‬יתרונו של "מנוי"‪ ,‬וזחיחותו של הבוחר לצאת‬
‫מידי יום מעבר לשער‪ ,‬סופם שהם מנצחים בקרב המוות על החיים בזהותו של היחיד‪ .‬רפאל‬
‫‪162‬‬
‫הודיע כי הוא עולה לדירתו כדי להביא משם עיתון ולקרוא בלובי‪ .‬לאחר דקות אחדות שב על‬
‫עקבותיו מתחנן לעזרה; הוא לא זוכר מאחורי איזו דלת במסדרון נמצאת דירתו‪ .‬פעמים‬
‫התפתיתי מאוד לסקור את הידיעות בעיתונו הרענן של ישראל‪ .‬תוך דפדוף מהיר הקדים הוא‬
‫לומר לי תמציתה של כתבה זו או אחרת‪ .‬כשהתמהמהתי פעם בתוספות שוליות‪ ,‬צדו עיניו‬
‫אותיות מצויירות של המילה "הורוסקופ"‪" .‬את מסתכלת על זה? לי יש דווקא דחייה מזה…אני‬
‫לא יודע…קודם כל‪ ,‬זה לא מדבר לזקנים שום דבר‪ .‬מדברים על עבודה‪ ,‬על אהבה ועל הריון‪ .‬אלה‬
‫דברים שהם כבר לא רלוונטיים לי‪ .‬אותי הכניסו כבר שלוש פעמים להריון‪ .‬זה לא רציונלי‪.‬‬
‫בהורוסקופ אני לא מוצא ש"הנכדים שלך יהיו ככה וככה"‪ .‬אמרתי לזה 'סטופ'‪ .‬זה לא מתאים‬
‫לזקנים"‪ .‬העיתון סימל המשכיות קולקטיבית‪ ,‬כמעט קוסמית‪ ,‬בשעה שהמדור האסטרולוגי‬
‫הדגיש תכנים של עתיד אישי‪ .‬לעניין הראשון נדרש ישראל בכל פעם‪ ,‬מציין כי העולם יתקיים‬
‫בצורה זו או אחרת לאחר מותו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בעיניו‪ ,‬המדור לא רק שאינו מכיר בעתידם של‬
‫זקנים‪ ,‬הם אף אינם נשוא פנייתו לעניין צאצאיהם‪ .‬בכך מצא ישראל הטיה כוזבת‪ ,‬הקוראת תגר‬
‫על המבנה האסטרולוגי כולו‪ .‬זהו מדור המדיר אותו‪ ,‬בוטה עד מאוד בהגדרת מותו החברתי‪.‬‬
‫‪ 6.1‬בשם החי‬
‫בשערו של פרק אתנוגרפי ופרק חיים סופני‪ ,‬המכונה 'אני מת – אתה חי'‪ ,‬ראוי להידרש למקורותיו‬
‫החיצוניים של מות העצמי‪ .‬אלה משקפים תפיסות סטריאוטיפיות רווחות על זקנה וזקנים‪.‬‬
‫תפיסות זקנתיות משונעות בהיסוס‪ ,‬המתחלף בעזוז ואומץ ונשזרות היטב בעצמי‪ ,‬ככל שעקבות‬
‫המקור החיצוני מטשטשים והולכים ‪ -‬ככל שנדרשים דיירים לדפיו המצהיבים של עיתון ישן‪.‬‬
‫מלכתחילה דיירים הצטיירו כמעמידים את תפיסותיי במבחן; האם אאשר את שיפוטיהם‬
‫העצמיים כאילו הקדימו אותי‪ ,‬או שאכחיש בחמימות כל רמז‪ ,‬שיש בו תבוסתנות עצמית‪ .‬כל‬
‫אמת שכיוונתי לחצי הכוס המלאה נוכחתי בהתחזקות טענותיהם של 'זקן' או 'זקנה'‪ ,‬המדברים‬
‫בעד 'זקנתם'‪ ,‬אך נוקטים לשון מוכרת וצפויה של מתייגים חיצוניים )‪' .(Palmore, 1991‬בשם החי'‪,‬‬
‫משמע‪ ,‬בשם תבניות שיפוט‪ ,‬המשמשות בני‪-‬אדם המוחזקים 'חיים'‪ ,‬בסביבתם הקרובה‬
‫והרחוקה‪ ,‬דיברו דיירים להציב עצמם כ'אחרים'‪' .‬בשם החי' מתמוטטות‪ ,‬כמו גם מתחזקות‪,‬‬
‫קטגוריות 'אני חי –אתה מת' ב"שדה" קיום קודם‪ ,‬תלוי במי מדובר‪ .‬לפנינו דוגמאות אחדות‬
‫לשימוש בשיפוטים שיש בהם 'המתה' עצמית ‪ -‬סטריאוטיפיזציה‪ ,‬המקדמת נסיגה‪ ,‬והיחלשות‬
‫יסודות תוקפה של הנטייה להכחשה‪.‬‬
‫"נניח שיש לי רעיונות‪ ,‬ואני פעילה"‪ ,‬החלה בלהה לטעון להפרדה בין זקנה ותרומה חברתית‪" ,‬זה‬
‫הכל עורבה פרח‪ .‬אין לזה שום חשיבות"‪ .‬מושכת גם אני במכחול בחוג לציור‪ ,‬נתפסתי לאתגר‬
‫והשבתי‪" :‬רעיונות שלך יכולים לתרום"‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אפילו לעצמי לא"‪ ,‬השיבה בלהה בביטחון‪" .‬מי‬
‫ירצה לשמוע ממני רעיונות?!" כיוון שהערכתי באופן חיובי את תפקודה‪ ,‬וידעתי כי היא יוצאת‬
‫מידי פעם מבית האבות‪ ,‬מבלה וניידת עצמאית‪ ,‬הצעתי‪" :‬את יכולה להתנדב"‪" .‬איפה?" שאלה‪.‬‬
‫"למשל בבית חולים"‪ ,‬אמרתי‪ .‬בלהה לא נטתה להיפרד מן התבנית החדשה‪ ,‬שאימצה עבור עצמה‪,‬‬
‫זו המשחררת‪ ,‬והשיבה נחרצות‪" :‬לי יש כוח לבית חולים?! לא! אני מביאה איתי מטען וגם חולשה‬
‫‪163‬‬
‫ביולוגית‪ .‬מיותר לגמרי"‪ .‬גם בהתיישבנו סביב שולחנה בחדר האוכל נטתה לזה‪ .‬סיפרתי ליושבים‬
‫כי באותו ערב לא תתקיים הרצאה‪ .‬במקומה יושמעו שירי אהבה‪ ,‬שהרי למחרת יום טו'‪-‬באב‪ ,‬חג‬
‫האהבה‪ .‬בלהה הסתכלה בי בעצב‪ ,‬ואמרה‪" :‬הלוואי שהיה עם מי‪ .‬אני זקנה"‪ .‬בלהה הוציאה‬
‫עצמה ממעגלים שונים כ 'זקנה'; על פי אמונתה‪ ,‬אין היא יכולה להביא תועלת או להעלות כל‬
‫תרומה לא לכלל‪ ,‬לא ביחסים בין‪-‬אישיים‪ ,‬וכמעט גם לא לעצמה‪ .‬לעומתה החזיק ישראל בתפיסת‬
‫זהות זקנתית‪ ,‬תוך שהוא מייצבה על דרך התרומה הייחודית‪ ,‬כמו גם הסטריאוטיפית‪" :‬עגנון‬
‫אמר פעם בנוגע לזקנה‪" :‬אל תזלזלו בזקן‪ ,‬אפילו שהוא לא פעיל כבר‪ .‬גם שעון יש לו רגעים שהוא‬
‫עומד‪ .‬פעמיים ביממה המחוג על שתים‪-‬עשרה‪ .‬גם שעון שעומד‪-‬התפקיד שלו קולע למטרה"‪.‬‬
‫בהמשך דבריו השווה אדם זקן ליין ישן‪ ,‬משמע‪ ,‬לדבר טוב‪ .‬על דרך תפיסות זקנה‪ ,‬שאין בה‬
‫תבוסה‪ ,‬עוד הוסיף‪" :‬אני אומר לפעמים שזה שמקשיבים לי עוד‪ ,‬זה כמו יין ישן וטוב"‪ .‬בין אם‬
‫הזקנה נקשרה להיעדר תרומה חברתית‪ ,‬ובין אם נמצאו המקשיבים בדלת אמות של קיום‬
‫מצומצם‪ ,‬היה בה בהצהרה על זקנה כדי להודיע על נסיגה צפויה כלשהי‪" .‬אני בת תשעים ושלוש"‪,‬‬
‫סיפרה אחת הדיירות‪" ,‬פתאום קפצה עליי הזקנה‪ .‬עד לפני ארבע שנים התנדבתי עוד בויצו‪.‬‬
‫עזרתי לילדים קטנים‪ ,‬שהאבות שלהם נהרגו במלחמה…אבל פתאום הזקנה הופיעה"‪ .‬כך תיארה‬
‫הדיירת את הקשר בין זקנה לאילוץ שבנסיגה‪ ,‬נוקטת ניב ידוע להצגה עצמית‪.‬‬
‫אי היכולת האינטראקטיבית לפרוץ גדרות ולספר על העבר‪ ,‬לרכך את הנסיגה הכפויה‪ ,‬הפכה‬
‫להשתקה עצמית‪ .‬דיירת צייתה להוראה מפורשת ועלומה‪ ,‬נמנעת מלעג‪ .‬עור פנים קמוט מאוד‪,‬‬
‫ורזון ניכר של גוף‪ ,‬נגלו בהופעת אחת ה"תשושות"‪ ,‬עומדת לפני שורת דיירות‪ ,‬ומנסה לנסח‬
‫זיכרונות "חלוציים"‪ .‬דבריה לא היו מובנים כדי צרכם‪ .‬היא חזרה עליהם שוב ושוב‪ ,‬עד שהעירה‬
‫אחת כי אין היא מבינה‪ .‬דיבורה זה של הדיירת פסק כליל‪ .‬רק בטון שקט הוסיפה‪ ,‬כמצדיקה את‬
‫הקושי שהיא יוצרת‪" :‬אני כבר זקנה…אני כבר זקנה‪ .‬חבל שאני מספרת על מה שעבר‪ .‬אני לא‬
‫צריכה לעשות את זה‪ ,‬כי אני כבר זקנה"‪ .‬מעל ומעבר לכל התמקחות גם ביחס לעתיד‪ ,‬אמרה‬
‫דיירת‪ ,‬כרבים אחרים‪" :‬אני זקנה‪ ,‬זהו זה‪ .‬טוב כבר לא יהיה"‪ .‬היו גם מי שהתנדבו לצייר עצמם‬
‫כ'זקני המקום'‪ ,‬משמע "זקנים מידי"‪ ,‬נעתרים לתפיסות סטריאוטיפיות פנימיות וחיצוניות‪ .‬יואל‬
‫סיפר‪" :‬הרופא הזה היה עוד לפני שהגעתי הנה‪ ,‬שעוד לא הייתי כל כך זקן"‪" .‬עכשיו אתה כל כך‬
‫זקן"? שאלתי אותו‪ ,‬מופתעת מהיענותו לקטגוריה לא מחמיאה במוסד‪" .‬גברת"‪ ,‬פתח יואל‬
‫בפנייה רשמית‪ ,‬של מי הכופה על שנינו תבניות מוסכמות‪" ,‬שמונים וחמש… זה לא כל כך זקן?!"‬
‫הפליאו לעשות דיירים אשר ציירו עצמם רחוקים משיגיונות מיניים‪ .‬הם החילו תפיסות ממשיות‬
‫של 'חי' על עצמי 'מת'‪ .‬נבחין בין נטייה זו להדרה עצמית‪ ,‬ובין זו‪ ,‬אליה התוודענו בפרק 'חי‪-‬חי';‬
‫שם הצטיירה זקנתיות קולקטיבית‪ ,‬המוציאה מכללה את חברי הצוות‪ .1‬באחד ממפגשיי‬
‫הראשונים עם רפאל‪ ,‬הוא הזכיר סטודנטית לסוציולוגיה‪ ,‬שבאה כמה פעמים "לראיין" אותו‪ .‬הוא‬
‫ציין כי לאחר כמה מפגשים היא נעלמה "כאילו בלעה אותה האדמה"‪ .‬הדבר הטריד אותו כדי כך‪,‬‬
‫שביקש הסבר אפשרי‪" :‬אני חושב שבגלל שאמרתי משהו שקשור למין… דבר לא יאה לזקן כמוני‬
‫… היא לא חזרה יותר"‪ .‬מפעם לפעם התברר כי הוא משתכנע בהסבר זה‪ ,‬ואפילו מאשים את‬
‫עצמו‪ .‬דבריו של רפאל באחת מפגישותינו האחרונות משקפים עמדת ביניים‪ ,‬לא ברורה דיה‪ ,‬בין‬
‫‪1‬‬
‫בסעיף "מגרש המשחקים‪ :‬בין חיים למוות"‬
‫‪164‬‬
‫סטריאוטיפ עצמי חזק מאוד ובין עניין מיני מוחלש‪" :‬אצלי זה חלש‪ ,‬בכלל לא‪ .‬טוב‪ ,‬אני רוצה‬
‫להסתכל על אישה יפה‪ ,‬לפעמים‪ ,‬אבל משהו אינטימי…לא אין לי חשק‪ .‬יש אנשים בגילי שיש‬
‫להם חשק‪...‬כאן לא שומעים על אונס או על דברים… כמובן אם יש אישה יפה זה מושך אבל עד‬
‫כדי אינטימיות זה כבר לא‪ ,‬אולי יש כאלה שכן‪ .‬יש אחד חם מזג ויש אחד כמוני‪ .‬לי זה לא מפריע‬
‫שאני לא נוגע‪ .‬אחרי שמונים כבר אין חשק‪ .‬לא התנסיתי‪ .‬אין געגוע לזה רק אהבה ככה‪ ,‬סמפטיה‪.‬‬
‫אולי מתחשק פעם לשים את היד‪ .‬רואים אישה יפה אז מסתכלים…אבל ללכת להתפרץ‪ .‬יש רצון‬
‫לגעת‪ .‬אישה יפה רוצים לנשק פה ושם אולי מתעורר משהו…אבל איך אומרים ביידיש – זה חוקן‬
‫קר"‪ .‬שוב הודרך רפאל על ידי החשש משיפוט שלילי‪ ,‬והוסיף‪" :‬אני חושב שדיברנו קצת יותר מידי‬
‫גלוי‪ ,‬לא? אני קצת מרסן את עצמי‪ .‬את לא יודעת איך מדברים פה בגסות"‪ .‬דייר "חדש" כבן‬
‫תשעים ביקש לחסום התקשרות עמו על דרך השלילה העצמית‪" :‬באה אליי אישה אחת ושאלה‬
‫אותי בן כמה אני‪ .‬שאלתי אותה אם היא רוצה עוד ילדים… היא רק שמעה 'עוד ילדים' וברחה"‪.‬‬
‫דיירת ביקשה לשכנע את מכרותיה בלובי כי במסיבת הפורים היא לא תרקוד‪ .‬לאחר שהיטיבה‬
‫להעוות את פניה כאומרת גועל ממגע עם דייר זקן‪ ,‬שוללת מכל וכל אפשרות כי זקן יכול להיות‬
‫בריא וגברי‪ ,‬אמרה‪" :‬אני זקנה בעצמי‪ .‬מה אני אחפש לי זקן"‪.‬‬
‫‪ 6.2‬בדרך לאחרות עצמית‬
‫דרכם של יחידים ב"שדה" הקיום הזה מייעדת ומפרנסת קיומו של 'אני מת'‪ .‬כברת הדרך מכאן‬
‫והלאה‪ ,‬צפופה פחות באנשים‪ ,‬בה מהלך מי שתש כוחו להפיח רוח בגחלים הלוחשות לו את חייו‪.‬‬
‫בפרק הקודם התוודענו לשלוש קטגוריות‪ ,‬תת‪-‬תחנות בזמן ליניארי‪ ,‬בהן שוהים ועוברים דיירים‬
‫בעלי זהות של 'חיים' בנסיגתם מן העולם החברתי החיצוני‪ ,‬על סמליו ותביעותיו‪ ,‬אל תוככי‬
‫מסגרות החיים הפנימיות למוסד‪ .‬תוויות מוסדיות‪ -‬תפקודיות‪ ,‬המוכרות ומוסכמות על הכל‪,‬‬
‫עמדו ביסוד הבניית הזמן‪ ,‬תוך זיקה ל'אחר מת'‪ .‬בפרק זה יתמשך קו הזמן וילך אל תוככי עתיד‬
‫בלתי ידוע‪ ,‬עם שהדיירים מבססים ארבע קטגוריות נוספות על אותן חמש תוויות מוסדיות‪-‬‬
‫תפקודיות‪ .2‬ה 'אחר' יישא הפעם את דברו של ה'חי'‪ ,‬וישמש את מערך הכנותיו של היחיד להפריד‬
‫עצמו מן העולם הזה‪.‬‬
‫קשר גומלין סימביוטי‪ ,‬ראשוני בחייו של בן‪-‬אנוש וחצוב בכל נימי נפשו‪ ,‬משמש כרעיון‪-‬יסוד‬
‫בתיאוריה על בני תמותה )‪ .(Freud, 1938; Becker, 1973; Bowlby, 1952‬פנטזיה‪-‬של‪-‬קשר ) ‪FANTASY‬‬
‫‪ (BOND‬מוטבעת מראשית שפתיים בשד‪ ,‬במיזוג ענוג בל‪-‬ינתק‪ .‬זו הופכת ומתעצמת לנהייה אחר‬
‫תחושת האחדות עם האם‪-‬עולם‪ .‬היא הצפה ועולה הרחק ממוקד הידיעה‪ ,‬במאבק היחיד על‬
‫עצמיותו‪ ,‬לנצח את המוות‪ .‬אחדות בשר ונפש זו של תינוק עם אמו‪ ,‬נחרתת ומתהווה ל"תחושה‬
‫אוקיינית" )‪ .(Freud, 1961‬זו מושא למשאת‪-‬נפש במרוצת כל חייו של האדם‪ ,‬ומכתירה ניסיונותיו‬
‫להנהגה הרואית‪ ,‬להרחבתו והתפשטותו של העצמי‪' .‬אחרים'‪ ,‬מבין בני הלוויה של היחיד‪ ,‬נחשבים‬
‫במפגש ובדרמת החלום כאובייקטים חלופיים‪ ,‬כנכסיה של עצמיותו לפרוץ את גבולות הקיום‪ .‬אך‬
‫יש בהם גם כדי להוות איום‪ ,‬נושא צו נסיגה‪ .‬אם פנטזיה‪-‬של‪-‬קשר מצטיירת בנפש כניצחון‬
‫‪2‬‬
‫מפורטות בפרק הקודם‪ ,‬בסעיף "תוויות כאתרי הגירה"‬
‫‪165‬‬
‫האחדות הגדולה על המוות‪ ,‬הרי שהנטישה‪ ,‬הצפונה בה תמיד‪ ,‬היא מקורה של חרדת השאול‪,‬‬
‫נטולת המגן‪ .‬בשל זיקה אמביוולנטית זו של אהבה לאובייקט‪ ,‬יש הטוענים כי חרדת המוות כמוה‬
‫כחרדת החיים )‪" .(Rank, 1958 ; Fromm, 1941; Firestone, 1984‬אנחנו פוחדים למות‪ ,‬לכן אנו פוחדים‬
‫לחיות‪ .‬ההימנעות מחרדה משמעותה סוג של מוות בחיים"‪ ,‬טוען ריינגולד‬
‫)‪Rheingold, 1967, 204-‬‬
‫‪ .(205‬חרדה נוירוטית מאובדן העצמי מבטאה‪ ,‬לדעת מקרת'י‪ ,‬את החרדה מן החיים )‬
‫‪McCarthy,‬‬
‫‪ .(1981‬נפתולים תיאורטיים אלו מוליכים למסקנה כי הימנעות או התגברות על חרדת המוות‪,‬‬
‫מחייבת חבירה אל אויב בלתי מנוצח‪ .‬משמעותה‪ ,‬המתה עצמית‪ ,‬החזקה במושכות של שיתוק‬
‫עצמי‪ .‬דומה כי זהו מנהגם של הנחקרים‪ ,‬בשלבי חייהם האחרונים‪ ,‬משנשחקו עד דק משאביהם‬
‫מלהתנוסס על דגל‪.‬‬
‫'אחרות'‪ ,‬המגלמת מוות‪ ,‬אינה כ'אחרות'‪ ,‬המגלמת חיים‪ ,‬הגם ששתי תפיסות פסיכו‪-‬חברתיות‬
‫אלו עומדות ביסוד הבניית נסיגה של הנחקרים‪ .‬הראשונה משמשת ניסיונם הבלתי נלאה של‬
‫דיירים לשמר זהות של שייכות לסמלי העולם החיצוני למוסד‪ ,‬בעוד השניה מלמדת על לאות‬
‫וכניעה בפני התביעות‪ ,‬המיוצגות בסמלים אלה‪ .‬על פניהם של דברים‪ ,‬תגובות ל'אחרות של מוות'‬
‫הן תגובות מדורגות של הכחשת מוות‪ ,‬תוך ויתור מתקדם על יכולות שליטה )‪,(Weisman, 1972‬‬
‫ואילו תגובות ל'אחרות של חיים' מרמזות על קבלת מוות‪ ,‬עם שבכל שלב מתגלות אסטרטגיות‬
‫משא ומתן לקידום פני החידלון‪ .‬בשתי הצורות‪ ,‬להתמודד עם הידרדרות תפקוד ב"תרבות מוות"‬
‫של קבוצת השווים‪ ,‬נחוצה החלפתה של אסימילציה באקומודציה‪ ,‬קרי‪ ,‬יצירת איזונים חדשים‬
‫בין יכולות שליטה ומשמעות )‪ .(Hazan, 1994‬בשתיהן ניתן לטעון כי אקומודציה מופיעה כמנגנון‬
‫הגנה כנגד השתלטות דיכאון וייאוש )‪ .(Baltes & Baltes, 1990‬אך רק באחרונה‪ ,‬הנושאת ונותנת עם‬
‫'אחרות של חיים'‪ ,‬יש לו מקום לאבל‪-‬עצמי‪ .‬קבלה פסיבית במהותה‪ ,‬או אף תחושת חוסר‪-‬אונים‬
‫מתעצמת כנגד התגברותם של אובדנים‪ ,‬מקדמת מצב רגשי של אבל מתמשך‪ ,‬מנת חלקם של‬
‫זקנים‪-‬זקנים )‪ .(Tallmer et al, 1984‬הדיון התיאורטי מציג את הפחתת ערכם של חיים כנשוא‬
‫אובדן‪ ,‬כתכלית אבל‪-‬עצמי וצורות של רגרסיה )‪ .(Shneidman, 1980; Firestone, 1990‬בפרק זה‬
‫נעסוק‪ ,‬אם כן‪ ,‬בסגנונות קבלה של מוות‪ ,‬החורגים מכוחו התיאורי של מודל שעון החול של‬
‫ווייסמן )‪ ,(Weisman, 1972‬או מתפיסת השלבים של קובלר‪-‬רוס )‪ ,(Kubler-Ross, 1969‬אך קרובים‬
‫להגדרותיהם של חוקרים אחרים‪ ,‬המגדירים קבלת מוות כ"התוודעות אינטלקטואלית ושקולה‬
‫לאפשרות המוות האישי‪ ,‬והסתגלות רגשית חיובית לתוצאות )‪."(Sinha & Klug, 1987, p.230‬‬
‫בהגדרה זו שני מרכיבים‪ :‬מודעות קוגניטיבית לסופנותו של היחיד‪ ,‬ותגובה רגשית חיובית‪ ,‬או‬
‫לפחות נייטרלית‪.‬‬
‫שני פרמטרים‪ ,‬ידועים מ"שדה" קיום קודם‪ ,‬מצב פיזי והשתייכות חברתית‪ ,‬קובעים מערך נסיגה‬
‫המשכי‪ .‬נראה כי פעמים אין פרמטר אחד כרוך בשני; מצב פיזי לא בהכרח מנחה צורת השתייכות‬
‫לקבוצה חברתית‪ .‬כך‪ ,‬למרות יכולת תפקודית כלשהי‪ ,‬מתקיימת נסיגה מן ה'אחר'‪ .‬התנהגות‪-‬גוף‬
‫ומשמעות קיומם של 'אחרים' בחוויית העצמי תורמים בהצעדת היחיד אל תוככי עולם מסוגר‬
‫ומסתורי‪ .‬אתר הראשונה בתת‪-‬תחנות קטגוריאליות של נסיגה‪ ,‬הוא בית האבות כמתחם פיזי‪.‬‬
‫הדיירים רואים בו עיר מקלט‪ ,‬שאין לחצות את גבולותיה‪ .‬ה'אחרות' תייצג את עולם החיים‪ ,‬עם‬
‫שהוא מתעצם והולך במעבר משלב נסיגה אחד לאחר‪ .‬עולם החיים בראשונה מצוי מעבר לגדר‬
‫המוסדית‪ .‬בקטגוריה שניה דיירים "תשושים" נסוגים מזירות של "עצמאים" ומהדקים את‬
‫‪166‬‬
‫שיוכם למחלקה הטיפולית‪ ,‬תוך שהם מדגישים הידרדרות גופנית‪ .‬בקטגוריה שלישית בא לידי‬
‫ביטוי וויתור על 'אחר' באשר הוא‪ ,‬בסביבותיו של דייר‪ .‬מציאות בית האבות‪ ,‬כמכלול זמן ומרחב‬
‫רווי מרכיבים‪ ,‬מושמת‪-‬לאל בקטגוריית נסיגה רביעית אחרונה; דיירים יחידים נושאים ונותנים‬
‫עם מוות תוך שהם מעמעמים אורותיה של מודעות למציאות יומיומית משותפת‪ .‬כנגד הרשאת‬
‫משפחה וניחוח מוות הם מנהלים חשבון עצמי אחרון‪ .‬עמעום אורות על מציאות חיצונית מכה‬
‫בסנוורים מציאות פנימית‪ ,‬סובייקטיבית עד מאוד בנפשו של היחיד‪ .‬קצה קו ליניארי של חיים‬
‫לקראת מוות‪ ,‬בסופם של שני "שדות" קיום‪ ,‬מקושת ומתעגל‪ .‬תפנית המתרחשת במודעות כמוה‬
‫כמנוסה מלגעת במוות ברגע אחרון‪.‬‬
‫‪ 6.2.1‬עיר מקלט‪ :‬רק "בית אבות"‬
‫רוצח בשגגה מצפה לפורענות אם יהלך חופשי‪ ,‬ואילו הדנים עצמם למוות מבקשים לשקוט בדרך‬
‫אל גזירה‪ .‬ערפל בדפדופי עיתון מחד‪ ,‬והאדרת שמועות ורכילויות פנימיות במוסד‪ ,‬מאידך‪,‬‬
‫משחקים תפקיד בהגדרת הרלוונטיות ‪ -‬בנסיגה מייצוגי חיים‪ .‬הנסיגה הראשונית היא אל תוככי‬
‫בית האבות פנימה‪ ,‬לא רק במובן מרחבי כי אם במובן של מעורבות שכלית ורגשית במתרחש‬
‫סביב‪ .‬אם נתבונן בהגדרת הקטגוריה "כן בית אבות‪ ,‬לא דיירים"‪ ,‬המופיעה בפרק הקודם‪ ,‬נשוב‬
‫להתוודעותם של נחקרים לבית האבות כמרחב קיומי רצוי‪ ,‬בהיותו משמר זהות עצמית של חיים‪.‬‬
‫נדגיש כי העדפתם של הדיירים ב"שדה" הקיום הנוכחי מייצגת נטייה של מי שאינם מעונינים‬
‫בצורות ידועות של אתגרים‪ ,‬כי אם בצורות פחות ידועות‪ ,‬קשורות בהוויות מוות‪' .‬עיר מקלט' היא‬
‫מטפורה לכל סגנונות נסיגה מכאן ואילך‪ ,‬כמו למדו הדיירים בדיעבד דבר עולם המכביד של חיים‪,‬‬
‫בעצם העתקת מושבם לבית אבות )‪.(Weiner, 1984‬‬
‫דיירים הדגישו חששם לצאת את גבולות המוסד בשל הערכת יכולת התמודדות פחותה‪ .‬כל כך‬
‫משוכנעים היו שלא כדאית היציאה‪ ,‬שביכרו לחגוג את חגי השנה בבית האבות‪ .‬רחוקים מבני‬
‫משפחותיהם‪ ,‬הציגו עצמם לעיתים כנחלצים מתחושת קורבנות‪ ,‬מקורה גם מעשי פשע )‬
‫‪Hooyman‬‬
‫‪ .(& Kiyak 1988‬כמה דיירים המתינו בלובי לילדיהם‪ ,‬שיבואו לאספם לחגיגת ליל הסדר‪.‬‬
‫שמעון‪" :‬יבואו להנה ‪..‬אני נוסע לשם"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬אתה חוזר בלילה? אני נוסעת ליבנה לילדים‪ .‬עכשיו אני מצטערת … אה…אין לי כוח"‪.‬‬
‫שמעון‪" :‬הפחד‪ ,‬הפחד‪ ,‬שלא יהיה בדרך הבנדיטים…חסר לך ערבים"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬זה אני לא מפחדת"‪.‬‬
‫שמעון‪" :‬מאיפה אני יכול לדעת אני יכול לקבל כדור בראש"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬אני מצטערת שאני נוסעת‪ .‬הייתי יכולה להיות פה‪ .‬פה באמת יפה…ואני בבית שלי‪ .‬בלילה‬
‫צריכים להחזיר אותי‪ .‬אלטיזכן לא כל כך קל‪ .‬נורא מצטערת"‪.‬‬
‫הערתי‪" :‬אני דווקא חשבתי שאתם מעדיפים ללכת לילדים"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬נו‪ ,‬נכון‪ ,‬אבל בשביל אלטיזכן קשה"‪.‬‬
‫דיירת ניסתה לנחם את דיצה ואמרה‪" :‬אז בשנה הבאה תישארי פה"‪ .‬דיצה השיבה ‪" :‬אם אחיה‬
‫עד אז… ואם לא‪ -‬לא איכפת לי"‪ .‬היא חזרה על כך כמה פעמים באותה צורה‪ ,‬מעיינת בהצהרתה‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫"על מה את חושבת?" שאלתי את אסתר שבמחלקת ה"תשושים"‪ .‬ראיתיה יושבת לבדה‬
‫ומסתכלת נכוחה בחדר שדלתו פתוחה‪" .‬על מה אני חושבת? אני אגיד לך‪ .‬אין לי הרבה מה‬
‫לחשוב"‪ ,‬ביטאה מה שהתברר כאוזלת יד‪" .‬אני חושבת שהנכדה שלי הולכת להתחתן‪ .‬תהיה‬
‫חתונה גדולה מאוד‪ .‬אבל אני לא אוכל להיות בחתונה‪ ,‬בזה שאני מרגישה לא טוב‪ ,‬וזה נורא רחוק‬
‫לנסוע‪ .‬זה באיזה גינה גדולה‪ ,‬באיזה מקום מפואר נורא…איך אני נראית?! איך אני אתלבש?!‬
‫רגליים שלי לא הולכות‪ ,‬ואני לא אוכל לשבת הרבה זמן‪ .‬זה יהיה מאוחר‪ ,‬ולנסוע לשם ולנסוע‬
‫בחזרה‪ ,‬זה נורא מעייף בשבילי‪ .‬את לא יודעת עד כמה אני חלשה"‪ .‬אירוע משפחתי משמעותי זה‪,‬‬
‫מילא את אסתר בשמחה בלתי מוסתרת; היא ניסתה לשתף דיירות אחרות בדבר‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫השמחה לא פרצה את חומת ההשלמה‪ ,‬בה תיארה את אי השתתפותה באירוע‪ .‬היא מצאה מוצא‬
‫מבורך – הכלה והחתן יבואו לביקור חגיגי אצלה‪.‬‬
‫דומה כי בניין בית האבות נתפס לא פעם כמקום מחסה‪ .‬הדיירים ביטאו עצמם כחוסים מפני‬
‫מקרים‪ ,‬צפויים ובלתי נשלטים‪ .‬רחובה של עיר מעבר לגדר נתפס מסוכן‪ ,‬והגינה הגדולה שבחזית‬
‫הבניין כמו נדבקה מידי פעם בסכנה זו‪" .‬אני לא מטיילת בחוץ"‪ ,‬אמרה אחת הדיירות‪" ,‬אני יכולה‬
‫ליפול…אני לא מרגישה את כפות הרגליים"‪ .‬סיפורה ההרואי של דיירת‪ ,‬שנדחפה על ידי רכב נוסע‬
‫כשאך הציבה רגלה "על קצה מעבר החצייה"‪ ,‬עודד דיירות ב'תעסוקה' להנהן בראשן‪ ,‬כאות‬
‫הזדהות עם הפחד שלה מפגעי החוץ‪ .‬הקושי התפקודי‪ ,‬שהוצג כסיבה להימנעות מן הסביבה‬
‫המקיפה את הבניין‪ ,‬לעיתים נתגלה כעילה 'לא מוצדקת' מבחינת הערכת הכשירות הגופנית;‬
‫הדיירים נטו לחזות שחורות‪ ,‬לתאר בפסימיות השתלשלות נסיבותיה של היתקלות הרגל באבן‬
‫סמויה‪ ,‬כאילו הייתה זו האפשרות היחידה המצפה להם‪ .‬הם סימנו לעצמם סייגים לשימור עצמי‪,‬‬
‫מבקשים להימנע מהתנסות‪ ,‬גם אם הם עוד יכולים לה‪ .‬דיירת הציעה לשלם לי כל פעם שאלווה‬
‫אותה בזרועות שלובות‪ ,‬בטיול קטן בגינה‪ .‬סירבתי לתגמול הכספי עם שהבטחתי לה כמה טיולים‪.‬‬
‫סופם של סימני תלות‪ ,‬המאותתים על חוסר‪-‬אונים‪ ,‬שהיא נסמכה על זרועי ביד קלילה‪ ,‬מציינת‬
‫את תוספת הביטחון שבנוכחותי‪ .‬היא אכן הסתובבה ללא עזרי הליכה כלשהם בתוך המוסד‪.‬‬
‫הדבר מזכיר מסר שקיבלתי מדיירת "תשושה"‪" :‬אני צריכה להחליף מספר משקפיים כל חודש"‪.‬‬
‫הערכתי כי התדירות שהיא מציינת גבוהה מידי‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬טוב‪ ,‬אני הגזמתי‪ ,‬אבל בהחלט‬
‫צריך להחליף משקפיים"‪ .‬בניגוד לדיירים‪ ,‬שהעלימו קשיי תפקוד‪ ,‬וציינו את ניידותם‪ ,‬היו‬
‫סיטואציות והקשרים‪ ,‬בהם דיירים 'פיארו' את נפסדותם‪" .‬בשביל מה לצאת בחוץ )לרחוב(?!"‬
‫תהתה דיירת‪ ,‬כמו מזה זמן הייתה נתונה להיגיון אחר‪ .‬היא עוד הוסיפה בנימת גיבורים‪" :‬לבד‬
‫אני לא הולכת אף פעם‪ .‬בשביל מה ללכת החוצה?! כאן יותר טוב‪ .‬בלי אבק‪ .‬יש רוח עכשיו‪ .‬עושים‬
‫פה כמה סיבובים וזה מספיק"‪ .‬בחוץ הציפה השמש‪ ,‬הציפורים צייצו בתוככי עצים‪ ,‬ועלוותם לא‬
‫זעה‪ .‬המשך דבריה של הדיירת רימז על מקור תמיהתה‪ ,‬כמו גם על מקור ההטיה בתיאור מזג‬
‫האוויר‪" :‬אני פה עשר שנים כבר‪ .‬שואלים אותי‪ :‬איך את החזקת מעמד עשר שנים‪ .‬מתרגלים לכל‬
‫דבר‪ .‬כן‪ ,‬זה בית שלנו עכשיו"‪ .‬אפשר שקיימת הקבלה בין עמדה זו כלפי העולם החיצוני ובין‬
‫התייחסותם של אסירים וותיקים במחנה ריכוז; החיים הפנימיים במחנה נתפסו על ידם‬
‫כ'אמיתיים' יותר‪ ,‬ובכך הצדיקו ביטויים של חוסר עניין בעולם המקיף אותם סביב )‬
‫‪.(1979‬‬
‫‪Battelheim,‬‬
‫‪168‬‬
‫עם כל זאת‪ ,‬לרוב‪ ,‬עומק נסיגתם של דיירים הוצג כמידת ההידרדרות בתפקוד‪ .‬כך‪ ,‬האפשרות‬
‫להימצא בחוץ תוארה כאובדן‪ ,‬ואי היכולת כאילוץ ממשי לוויתור‪" :‬אחרי כל כך הרבה שנים‪,‬‬
‫הרגליים לא נותנות לי"‪ ,‬שח לי דייר בניגון עצוב‪" ,‬הייתי מטייל בגינה משבע ועד שמונה‪ .‬שעה‬
‫שלימה‪ .‬עכשיו אני יוצא לטייל בפרוזדור‪ ,‬ורק חצי שעה"‪.‬‬
‫‪ 6.2.2‬דגל לבן‪ :‬לא "עצמאים"‪ ,‬כן "תשושים"‬
‫צעד נוסף בנסיגה פנימה מהווה התכחשותם של דיירים "תשושים" לעולם אותו מייצגים‬
‫ה"עצמאים"‪ ,‬קרי‪ ,‬הימנעות ממעורבות חברתית במרחבים משותפים בקומה התחתונה; בלובי‪,‬‬
‫ובאולם ההרצאות‪ .‬אין זה אומר שאזור זה הפך גבול פיזי לתנועתם במוסד‪ ,‬שכן דיירים‬
‫"תשושים" נמצאו לעיתים מטיילים גם בגינה‪ ,‬אלא שאינם נוטים להשתהות כדי שיחה והחלפת‬
‫ברכות הדדיות עם מכרים מקרב ה"עצמאים"‪ ,‬ואינם משתתפים בפעולותיהם‪ .‬סקירת סגנונות‬
‫ההימנעות של "תשושים" מ"עצמאים" מגלה שתי צורות; הדרת רגליים והדרה עצמית מכל עניין‪.‬‬
‫דומה כי נטייה זו מדגימה באופן מיניאטורי כיצד תורמים זקנים לעניין זרותם ב"ארצם" )‬
‫‪ .(Bromley, 1978‬השאלה היא‪ ,‬מדוע הם נוטים להזרה עצמית? אין זו נטייה להתבדלות מ'אחר‬
‫מת'‪ ,‬שתכליתה העצמת משאבים עצמיים‪ .‬עם זאת‪ ,‬יתכן כי בכך משתמרת תפיסה חיובית של‬
‫משאבים‪ ,‬כאשר הללו אינם מועמדים להשוואה עם 'אחרים חיים' ‪ -‬מבחן שתוצאתו הכושלת‬
‫ידועה מראש )‪ .(Dowd, 1986‬מבחינת השוואות זהות וסטטוס‪ ,‬ראוי לעיין ברעיונו של סנט ) ‪Sennett,‬‬
‫‪ (1970‬אודות "זהות טהורה"‪ :‬אי הנטייה לחצות גבולות קבוצתיים מקורו בהעדפה האנושית‬
‫הבסיסית לאינטראקציה שוות סטטוס‪ ,‬בה צפוי רווח גדול יותר‪ ,‬ואי הפרעה לתחושת הביטחון‬
‫העצמי‪" .‬עריצות" זו של העצמי מאפיינת את החברה המודרנית‪ ,‬ובאה לידי ביטוי בהקשרים‬
‫מגוונים‪ .‬הסברים הנוגעים למאמצי ניהול זהות חיובית אין בהם די במציאות הנחקרת; תווית‬
‫מחלקת ה"תשושים" מוחזקת מעל הכל כתווית שוללת‪ ,‬במיוחד בתרבות זו‪ ,‬בה מתקיימת‬
‫'יחסיות של מוות'‪ .‬נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי הימנעות ממעורבות חברתית מרמזת על צמצום עצמי‪,‬‬
‫והפרדתו מן העולם‪ .‬הדבר משרת את הצורך להתקדם בהשלמה אט אט אל עבר המוות‪ ,‬מבלי‬
‫שחרדה תקום לאיים מרבצה המודחק‪.‬‬
‫בשלב זה של נסיגה‪ ,‬מוקדם באופן יחסי‪ ,‬ההישמעות להוראתן של תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות‬
‫עשויה ללמד על תהליכי סוציאליזציה כלפי מוות בבית האבות‪ ,‬האחראים למכלול תגובות‬
‫משותפות ו"מתאימות" של חוסר‪-‬אונים נלמד‪ .‬הדיירים נוהגים בנסיגה שתחנותיה מוגדרות‬
‫ביורוקרטית‪ .‬הם במידה רבה מחקים דפוסי ניהול מוות על ידי הצוות הטיפולי‪ ,‬שעיקרם הפרדה‬
‫ובידוד של המת מן העולם החברתי ה"נורמלי" )‪.(Gubrium, 1975; Sudnow, 1967, Ward, 1979‬‬
‫בהסתגרות הדיירים נמצאה שניות בין הצגת אי יכולת לבין רתימתה של זו להיעדר רצון‪ .‬הערכת‬
‫כשרים תפקודיים פעמים חסרה הייתה כוח שכנוע‪ .‬אחת הדוגמאות לכך התבהרה בשיחת‬
‫"פרלמנט"‪ ,‬במחלקת ה"תשושים"‪:‬‬
‫אני‪" :‬אני תוהה איך זה לחיות הרבה זמן באותה קומה מבלי לצאת"?‬
‫ברוריה‪" :‬ההכרח הופך להיות הרגל‪ .‬בערב השעמום אוכל…אפשר לרדת למטה )ל"עצמאים"(‪ ,‬יש‬
‫קונצרט‪ ,‬רק שפה אין"‪.‬‬
‫‪169‬‬
‫אני‪" :‬למה אינך יורדת למטה כל ערב?"‬
‫ברוריה‪" :‬יש לי הליכון‪ .‬הוא תופס מקום‪ .‬אני כבר לא שייכת"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אני רואה שם אנשים עם הליכונים"‬
‫ברוריה‪" :‬לא…יש שם מקומות קבועים"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מקומות קבועים‪ ,‬אולי רק בשתי שורות ראשונות"‪.‬‬
‫ישראל‪" :‬הבעיה היא שאין מקום‪ ,‬צריך להידחף‪ ,‬להיות שם שעה וחצי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬ההרצאות לא אורכות שעה וחצי‪ ,‬אלא מחצית הזמן הזה‪ ,‬רק שלושת רבעי שעה‪ .‬אנשים‬
‫באים עם הליכונים‪ ,‬אתה יושב כמעט בכל מקום שתרצה"‪.‬‬
‫ברוריה‪" :‬לי היה מקום קבוע‪ .‬ההליכון הוא מעמסה"‪.‬‬
‫מכאן ואילך ניסיתי לצייר בפני הדיירים כמה אפשרויות להגיע עם הליכוניהם לשורות הפחות‬
‫צפופות באולם‪ ,‬ועד כמה לא הכרחי שהדבר יהא מסובך או קשה‪ .‬הייתי כמדריכת תיירים‪,‬‬
‫המוותרים מראש על טיול‪ .‬ברוריה נכנסה בדבריי‪ ,‬קוטעת אותם בנימה פסקנית של קוצר רוח‪,‬‬
‫מרמזת שאני רחוקה מלהבין‪" :‬לא רוצה! קשה לי להתרכז‪ .‬במאי אהיה בת תשעים ושש"‪ .‬מכל‬
‫הסיבות כולן‪ ,‬חתמה בכובד משקולת הגיל‪ ,‬אומרת שהיא "זקנה מידי"‪ .‬אולם הסיבה המכריעה‪,‬‬
‫כבר ניתנה בחצי פה בתחילת דבריה; היא ראתה עצמה 'לא שייכת'‪ ,‬זרה ומסתייגת מהעולם‬
‫שביקשתי להשיבה אליו‪.‬‬
‫עקבתי אחר מעברה ההדרגתי של אסתר למחלקת ה"תשושים"‪ .‬זוהי אסתר שקבלה לעיתים‬
‫קרובות על בעיות בטלויזיה‪ ,‬וחשדה עד כדי ביטחון של ממש‪ ,‬בכוונותיהם ההרסניות של חברי‬
‫הצוות‪ .‬לפנינו מונולוג של אישה המתרצה לגורלה‪ ,‬אך גם נוקטת מיני תירוצים והצדקות‪ ,‬לא לזוע‬
‫כהוא זה מעולם ה"תשושים"; היא מפחיתה מערכה של צורת החיים הקודמת‪ ,‬המחלקה נתפסת‬
‫בעיניה כמחסה מסכנת הצוות‪ ,‬במחלקה צוות רפואי‪ ,‬המציע יחס מפנק ואימהי‪ ,‬ואפילו את‬
‫הדיירים היא אוהבת‪ .‬כללה של חוויה – אסתר גילתה עולם חדש מופלא‪.‬‬
‫"אני לא יוצאת מכאן‪ .‬אני נשארת‪ .‬אני לא רוצה יותר למעלה )"דירות העצמאים"(‪ .‬הם )הצוות(‬
‫רוצים שאני אשלם להם כסף‪ .‬הם חשבו שאני עשירה‪ .‬את ראית‪ ,‬פה יש חדר יפה‪ .‬פה אני מרגישה‬
‫טוב‪ .‬הם כל כך טובים אליי‪ .‬הם באים להשכיב אותי לישון )צוות מחלקת ה"תשושים"(‪.‬‬
‫מלבישים לי את זה‪ .‬באמצע הלילה באים לראות אם אני בסדר‪ .‬היא מאוד נחמדה‪ ,‬זו שמטפלת‬
‫בתרופות‪ .‬היא מכניסה לי שלוש פעמים ביום טיפות עיניים‪ .‬היא נותנת לי המון תרופות"‪ .‬נימה‬
‫של שביעות רצון מטיפול דאגני התלוותה לקולה של אסתר‪ .‬היא נדמתה כילדה קטנה ופגיעה‪,‬‬
‫המגיבה ליחס אימהי‪ .‬לאחר פרק זמן במפגשנו‪ ,‬אסתר הציגה בגאווה את התעודה שקיבלה‬
‫מה'מכללה' של בית האבות‪ .‬כשהחלה לספר בכך קדרות השתלטה על פניה‪" :‬אני הרבה‬
‫השתתפתי‪ ,‬אבל יותר אני לא הולכת לשמה בשום אופן‪ .‬אני לא רוצה לראות את המנהלת ואת‬
‫הזונות‪ ,‬אימהות הבית‪ .‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬הם יותר גרוע מזה‪ .‬הם הרסו לי את החיים‪ .‬את יודעת כמה אני‬
‫סבלתי‪ .‬שמו אותי לבד‪ ,‬לשבת בשולחן‪ .‬כולם הסתכלו‪ .‬אחר כך שמו אותי עם הכי גרועות‪ .‬פה‬
‫אוהבים אותי ולא יודעים מה לעשות איתי‪ .‬אני פה פרינססה‪ .‬אתמול היו פה הבת עם בעלה‬
‫והנכדה והבן‪ .‬אני רצתי מהשולחן …אז האחות הראשית הביאה לי את הכדורים לחדר‪ .‬היא‬
‫אמרה שאני נהדרת‪ ,‬וכולם אומרים לי קומפלימנטים ומתייחסים אליי כל כך יפה‪ .‬גם הדיירים‬
‫‪170‬‬
‫אוהבים אותי‪ .‬פה אני עם כולם חברה‪ .‬אני לא כל כך אוהבת לדבר עם סתם…אני אוהבת לקרוא‬
‫יותר‪ .‬את הטלויזיה אני מסתכלת רק אחרי ארוחת ערב‪ .‬ככה אני פה מאושרת‪ .‬אני לא אלך‬
‫למטה‪ ,‬בעד זה שאני אראה את אימהות הבית אז אני אקבל פה שבץ לב"‪" .‬את לא מרגישה פה‬
‫מנותקת מאלה שהכרת?" שאלתי‪" .‬אני פה מאושרת מהכל"‪ ,‬מדגישה את המילה מאושרת‪" .‬אני‬
‫לא מנותקת משום דבר‪ ,‬העיקר שאני לא רואה אותם‪ .‬הם קלקלו לי כל החיים שלי‪ .‬הם הכריחו‬
‫אותי לעזוב‪ .‬פה עולה כפול מימה שלמעלה )"עצמאים"(‪ .‬בגללם אני עזבתי רק בגללם‪ .‬אני לא‬
‫חולה‪ .‬אני התרגזתי אז נהייתי חולה‪ .‬את מבינה?! באו לדבר איתי…בשום אופן אני לא רוצה‬
‫לחזור שמה )לדירתה הקודמת ב"עצמאים"(‪ .‬הבן הוציא את כל הדברים אין כבר דברים שמה‪.‬‬
‫אני לא רוצה ללכת אפילו להופעה )באולם הרצאות( כי אני מפחדת לראות אותם‪ .‬אני כל כך‬
‫שונאת אותם‪ ,‬שאני פוחדת שאני אתפרץ עליהם ואתחיל לריב"‪ .‬עומק ההבחנה שערכה אסתר בין‬
‫שני העולמות "עצמאים" ו"תשושים" התגלה לי כאשר הציגה אותי בפני בנה‪ ,‬שבא לביקור‪ .‬על‬
‫אף שביקרתיה גם בחדרה שבמחלקה‪ ,‬סיפרה לו בנקטה לשון עבר‪" :‬היא הייתה החברה שלי"‪.‬‬
‫פעמים הייתה פותחת את פגישותינו באותה נימה מרוחקת‪ .‬כמה ימים במחלקה‪ ,‬וכבר הצטיירה‬
‫לעצמה כמי שהיגרה לארץ אחרת‪" :‬תגידי‪ ,‬מה עם שולה? היא מתגברת על זה?" "איך שם עם‬
‫כולם )ה"עצמאים"(?" בינה לבין העולם שעזבה היו כמה צעדים למעלית‪ ,‬ועוד מרחק של שתי‬
‫קומות בלבד‪ .‬מערך של הסברים "מוצדקים" שימש מנגנון רציונליזציה ותחושת פרנויה מפני‬
‫המרחב החיצוני למחלקה‪ .‬אסתר ביקשה להצטמצם בדלת אמות‪ ,‬מחליפה מה שנדמה‬
‫כ'התנתקות' )‪ (DISENGAGEMENT‬ב'היקשרות' )‪ ;(ATTACHMENT‬ההצטמצמות בעולם‬
‫המחלקה מאפשרת לה להיצמד למקורות המעודדים תחושה של היקשרות ילדותית; צוות טיפולי‬
‫סלחני ואוהד‪ ,‬ודיירים מסבירי פנים‪ .‬הדרך היחידה להשגת היקשרות היא ויתור על שליטה‪,‬‬
‫והצגת פגיעות יחסית )‪ .(Kalish & Knudtson, 1976‬סכימת ההצדקה העצמית להתכנס‪ ,‬במקרה‬
‫הפרטי הזה‪ ,‬הנה עקבית וגבישית‪ ,‬שיש בה כדי לייצג מכלול של דפוסי נסיגה; בית האבות מסמל‬
‫עצמי מורחב‪ ,‬בו יש להכיר באתרים להצטנפות חמימה תוך כדי וויתור על אתרי מחלוקת וכאב‪.‬‬
‫בשל הבחירה להתכנס יש בסיס לטענה כי לא מתרחש פיחות ממשי בהערכה‪-‬עצמית כי אם‬
‫במושג‪-‬העצמי‪" .‬מושג‪-‬העצמי" מצביע על כלל מרכיבי העצמי‪ ,‬ואילו "הערכה‪-‬עצמית" מתייחסת‬
‫לעמדת היחיד כלפי עצמו לחיוב או לשלילה )‪ .(Coopersmith, 1967‬במקום בו הצגתי את "מות‬
‫העצמי" תיארתי גם דפוסי "נישול עצמי"‪ ,‬ובכך ביקשתי לרמוז כי העצמי מנושל ממרכיביו‬
‫ומשאביו‪ ,‬בעוד הנחקרים בוחרים להמשיך את המגמה‪ ,‬מבלי שיביעו עמדה שלילית כלפי עצמם‪.‬‬
‫הדבר מוכח בצעדי התקוממות ומחאה שהם נדרשים להם מפעם לפעם‪ .‬הנטייה‪ ,‬אם כן‪ ,‬להציג‬
‫חוסר‪-‬אונים מגלמת אובדנות במרכיבי העצמי‪ ,‬אך לא שלילה עצמית‪ .‬היחיד מוביל את הישרדותו‬
‫תחת הצגת רשמי תלות‪.‬‬
‫הרצאות הערב ניתנו רק באולם הסמוך לחדר האוכל של ה"עצמאיים"‪ .‬כיוון שה"תשושים" רובם‬
‫ככולם הדירו רגליהם משם‪ ,‬נחשב האולם כמתחם בלעדי של הראשונים‪ .‬לנוכח קבילותיהם‬
‫המרות של ה"תשושים" על מכת השעמום‪ ,‬המציפה אותם מידי ערב‪ ,‬בלטו ה"הרצאות" כסמל של‬
‫עולם אחר‪ .‬פעמים רבות ביקשו ה"תשושים" להמחיש את גבולות קיומם בציינם את העובדה כי‬
‫'אין הם יורדים יותר לשמוע הרצאה'‪ ,‬גם אם ‪,‬כאמור‪ ,‬לא עמדה בפניהם מגבלה תפקודית‪ .‬כך‬
‫שחה דיירת "תשושה"‪ ,‬משהתיישבתי לידה בשעת צוהריים‪ ,‬וסיפרתי כי בלובי למטה לא ראיתי‬
‫‪171‬‬
‫ולו דייר אחד‪" :‬מה‪ ,‬אין אף אחד למטה? לא יכול להיות‪ .‬בטח ישנה איזה הצגה או מה‪ .‬היית‬
‫צריכה להיכנס לאולם החדש‪ .‬אף אחד? כל אחד בבית? לא יכול להיות‪ .‬הם תמיד באולם הגדול‪.‬‬
‫שם זה הנוער העובד והלומד"‪" .‬מה?" לא החנקתי תגובת פליאה‪ ,‬נזכרת באיחור שהיא שחה‬
‫פעמים מתוך הדמיון שלה‪" .‬הסתדרות שם‪ ,‬לא?" שאלה אותי‪ .‬גם אם דלתה מדמיונה היה בו‬
‫היגיון‪ ,‬שביטאו שאר ה"תשושים"‪ .‬האולם שם נתפס כשייך לעולם של חיים צעירים‪.‬‬
‫כשתיאר ישראל את אחת מן הדיירות ה"תשושות"‪ ,‬יוצאות הדופן בעניין זה‪ ,‬אמר‪" :‬היא בקושי‬
‫הולכת‪ ,‬והיא יורדת כמעט כל פעם להרצאה‪ .‬יש לה רצון עז"‪ .‬הרצון‪ ,‬ביסודו תפיסת מציאות‬
‫סובייקטיבית‪ ,‬הוא הנותן במידה רבה‪ ,‬מעלה או מוריד‪ ,‬מחבר או מנתק‪ .‬שושנה תיארה את עולם‬
‫ה"עצמאים" כעולם בלתי רלוונטי ליכולת התפקוד המנטלית שלה‪ .‬היא מהפכת יוצרות וסובבת‪,‬‬
‫להציג את הצטנפותה במסדרונות המחלקה כבחירה בוגרת שלה עצמה‪ ,‬אמרה‪" :‬אני מתעסקת‬
‫לבד עם עצמי‪ .‬אני קוראת‪ ,‬אני מסתכלת באנשים לראות מה שהם עושים‪ .‬טוב או לא טוב‪ ,‬אין‬
‫ברירה‪ .‬מעט מאוד אני יורדת ללובי‪ .‬אין לי שמה… התעניינתי הסתכלתי וראיתי‪ ,‬שחברות שמה‬
‫אני לא יכולה לחפש‪ .‬הם לא בהבנה שלי‪ .‬מה יש לי שם לחפש?!"‬
‫‪ 6.2.2.1‬כן "תשושים" וחולים‬
‫כל כמה שהדבר מנוגד לאסטרטגיות המתוארות בפרק הקודם‪ ,‬דיירים ב"שדה" זה הציגו‬
‫"לראווה" מכאובי גוף ונפש‪ ,‬והידרדרות ממשית ביכולת תפקוד‪ .‬בהקשר בו מדרגות תפקוד‬
‫מטות את כף‪-‬הזהות בקרב בני השווים לכאן או לכאן‪ ,‬הבחירה לעשות כן מעידה על הסתפחות‬
‫לצדו השני של המתרס‪ .‬זהו צד החיים הפוחתים‪ ,‬הקרבה למוות‪ ,‬הדרך להיות 'אני מת'‪ .‬בדרך לא‬
‫להיות‪ ,‬ההכרזה בקול רם בלובי לפני כמה מכרים "אני לא חיה‪ ,‬אני רק קיימת"‪ ,‬או השינון "אני‬
‫לא חיה ולא מתה"‪ ,‬זרועה בסימנים ל'אחרות' עצמית‪ .‬כושרי הגוף והשכל שולחים אותות זעזוע‬
‫ומפרקים צורות של שליטה‪ ,‬משתלטים בעצמם להטביע את מלוא תשומת הלב‪ .‬בגין זאת‪ ,‬לא‬
‫פעם היטיבו דיירים לתאר שינויים דרמתיים שפקדו אותם‪ .‬השינוי שהורגש בעצמי‪ ,‬ומבוטא‬
‫בצורה ישירה‪ ,‬אינו משקף רק הפנמת 'מנטליות' של בית אבות‪ ,‬כי אם בעיקר מעקב קפדני אחר‬
‫תנועות איברים ואופרציות מנטליות‪ .‬הדברים הם בבחינת 'מה שיכולתי לעשות פעם‪ ,‬איני מסוגל‬
‫לעשות עתה‪ ,‬ומי יודע מה עוד צפוי לי'‪ .‬אל אובדנים אישיים‪ ,‬אשר בישרו קמילה‪ ,‬הצטרפה‬
‫הזדהות עם אחרים‪ ,‬המקדימים אך במרחק של צעדים ספורים‪ .‬ראוי לציין כי באשר למפגעי‬
‫תפקוד לא מתקיימת זיקה בין חוסר‪-‬אונים ודיכאון‪ ,‬הגם שהוצגה הכרחית בכמה מחקרים )‬
‫‪ .(Buckwalter, 1989; Dreyfus, 1988‬חוסר‪-‬אונים‪ ,‬הנלמד ומתועל לצורכי מוות‪ ,‬קשור דווקא‬
‫בתפיסת מיקוד שליטה פנימי; הדיירים בוחרים לאמץ את 'תפקיד החולה' )‪ ,(Parsons, 1972‬ומתוך‬
‫כך מכוננים יחסים עם 'אחרים' בעלי משאבים‪ .‬מיחושים והתנהגות בלתי מבוקרת של גוף ונפש‪,‬‬
‫מהווים הצדקות מוחלטות לשיתוק עצמי בלא מחאה רגשית‪.‬‬
‫הזדהות‬
‫ככל שהתבססה חוויית חולשה‪ ,‬המאלצת הרכנת ראש‪ ,‬נתפס ה 'אחר' כמי שניתן להזדהות עם‬
‫מצבו‪ .‬ההזדהות עם סבלו המוחשי של 'אחר' מוכר‪ ,‬הפוכה בתכלית לאסטרטגיה המדירה אותו‬
‫‪172‬‬
‫מתוך קבוצת ההתייחסות הרלוונטית‪ ,‬או הרואה בו סמן ברור ליתרונו של העצמי‪ .‬ההזדהות‬
‫מצרפת את הדובר אל שביל אחד‪ ,‬המקרב אל פתחי מוות‪ .‬הדייר מופיע כמכריז כי לא זו בלבד‬
‫שהבריחה פוסקת‪ ,‬כי אם אין לו אלא שיחיל גם הוא את המוות על עצמו‪ .‬הזדהות מעין זו‬
‫משמשת בסיס לסולידריות כבוד‪ ,‬כפי שנראה בפרק הבא‪" .‬אני מוכן כל יום ללכת )למות("‪,‬‬
‫הבהיר דייר‪ .‬כשביקשתי לדעת איך אפשר להיות מוכן‪ ,‬השיב‪" :‬אני אגיד לך‪ ,‬אני רואה את‬
‫הסביבה שלי‪ ,‬וזה משפיע עליי‪ .‬אם אני רואה מישהו‪ ,‬שקודם היה על ידי‪ ,‬ועכשיו צריכים להביא‬
‫אותו עם כסא גלגלים…או אני רואה מישהי‪ ,‬שפעם שיחקנו ברידג'‪ ,‬והרגליים שלה כבר לא‬
‫הולכות‪ ,‬והיא צריכה שיביאו אותה למיטה…אני חושב שזה יכול לקרות לי"‪ .‬הוא המשיך לספר‬
‫על חוויותיו במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬כשנאלץ לבלות שם עשרה ימים‪" :‬אם אני רואה איך הוא שם‬
‫את המכנסיים עליו‪ ,‬זה משפיע עליי רע‪ .‬אני יכול להיות בצורה הזאת‪ ,‬את מבינה?!" נימת דיבורו‪,‬‬
‫שפיפות גופו‪ ,‬ודיבוריו על מוות‪ ,‬לימדו שאין הוא מבקש לייחס לעצמו יתרון על סביבותיו‪ ,‬אלא‬
‫אומד את הקרבה למצב מאיים כל כך‪.‬‬
‫ביקרתי את נירה במחלקת ה"תשושים"‪ .‬היא נפלה לא מזמן ושברה את עצם הכתף‪ .‬נירה היא זו‬
‫שביקשה במהלכה של פעילות חברתית‪ ,‬כמה חודשים קודם לכן‪ ,‬לעקוף את הוראת המדריכה‪,‬‬
‫ולספר על נעוריה הפעלתניים‪ .‬היא אז העדיפה להבדיל עצמה מ"תשושים" אחרים‪ ,‬המצייתים‬
‫לסיפורי "כלים נאים מבית אבא"‪ .3‬כעת העריכה כי מצבה הפיזי דומה‪ ,‬ואף גרוע יותר‪ ,‬בהשוואה‬
‫לסובביה‪" :‬אני לא לבד בחדר‪ .‬יש לי שכנה‪ .‬היא תודה לאל הולכת‪ .‬אבל גם כן אצלה כל פעם‬
‫מוסיפים לה דם‪ .‬תביטי‪ ,‬בקומה הזאת אין אנשים בריאים‪ .‬כל כך כבר הייתי רוצה למות‪ .‬הקומה‬
‫הזאת כולם אנשים שסובלים‪ .‬הרבה הליכונים‪ .‬אני גם עם הליכון‪ .‬אני כבר לא יכולה לסמוך על‬
‫מקל‪ .‬הם )הצוות( באים ולוקחים אותי לאכול בשולחן )חדר אוכל במחלקה(‪ .‬יש לי המקום שעבר‪.‬‬
‫המקום הקבוע שלי ליד השולחן"‪ .‬שני משפטיה האחרונים רימזו יותר מכל על עזיבת סטטוס‬
‫ה'חיים'; שאלתיה‪" :‬למה את מתכוונת 'מקום שעבר'?" והיא השיבה‪" :‬המקום לפני שנפלתי"‪.‬‬
‫למרות שהיה זה אותו כסא עליו ישבה מאז ומתמיד‪ ,‬הוא נחשב בעיניה ככסא אחר‪ .‬דומה הדבר‬
‫לחוויותיו של מי שעובר משבר גדול או טראומה‪ ,‬ושב לראות את העצמים הקבועים סביבו כבעלי‬
‫ממשות אחרת‪ .‬נירה כינתה עצמה בשמות גנאי על כך שלא נזהרה ונפלה‪ .‬המצב נראה היה בלתי‬
‫הפיך כדי כך שהתמידה לבקש נפשה למות בנוכחותם של מבקריה‪.‬‬
‫גוף ללא רסן‬
‫הדיירים לעיתים תיארו גופם כבלתי נשלט‪ ,‬בלתי נשמע לרצון לבצע פעולות פשוטות ביותר‪ .‬הגוף‬
‫מתמיד להזכיר שהחיים אינם מובנים מאליהם‪ .‬בגוף בריא הרצון מכוון את הגוף להשיג מטרות‬
‫מורכבות ומרובות‪ .‬בגוף דווי‪ ,‬הרצון הפשוט מוכתב – למות‪" .‬הכל קשה‪ .‬לשטוף את השיניים‬
‫קשה‪ ,‬ללכת לאכול קשה‪ ,‬ללכת לשירותים קשה"‪ ,‬סיפרה בשקט דיירת "תשושה"‪ .‬ישראל הרחיב‬
‫עוד על ייסורי גוף מרגע לרגע‪" :‬קשה להוריד את הבגדים‪ ,‬ללבוש בחזרה לכפתר‪ .‬מאמץ גדול…‪.‬‬
‫מעניין‪ ,‬אני מתחיל לחשוב‪ .‬איך בנוי בן אדם‪ .‬כשהוא נורמלי הכל הולך ישר ישר‪ ,‬הולך‪ ,‬שם ידיים‬
‫לאחור‪ ,‬מכפתר‪ ,‬מתגלח אם יש צורך‪ ,‬מתכופף‪ .‬עכשיו כל דבר זה כמו לוליין‪ .‬אתה רואה את קץ‬
‫החיים ממש‪ .‬הלב כל כך מציק‪ .‬זה קשור בחוסר נשימה‪ .‬יש כאבים של הרגל‪ .‬יש עוד‬
‫‪ 3‬בפרק חי‪-‬חי‪ ,‬בסעיף "נישול עצמי"‬
‫דברים…‬
‫‪173‬‬
‫רמ"ח איברים וסש"ה גידים‪ ,‬למה שיכאיבו אני לא יודע‪ .‬הוא הגוף‪ ,‬למרות שאני אומר לו לפעמים‬
‫שהוא לא בסדר‪ .‬זה בסדר‪ ,‬זה הגוף שלי…… עכשיו הפה בוער לי‪ ,‬הלשון מתוך יובש הרבה יובש‪.‬‬
‫העיניים דומעות‪ .‬משהו …הגוף קם עליי‪ ,‬פשוט מאוד‪ .‬ככה שהצד הרוחני הנשמתי של הישות שלי‬
‫עכשיו נח לו בצורה נייטרלית‪ .‬יש עכשיו הבדל גדול במצב רוח‪ ,‬אין האופטימיות הזו‪,‬‬
‫האינטנסיבית‪ .‬אם אתה חושב בחישוב אריתמטי‪ ,‬אתה בא למסקנה שחיים כאלה בגיל כזה‬
‫מיותרים‪ .‬מיותרים! אם לא יותר מזה‪ .‬אני רוצה לנוח‪ .‬פשוט מאוד‪ .‬זה לא כמו בן אדם צעיר‬
‫שקרה לו אקסידנט‪ .‬אומרים לו 'שב בשקט אנו נטפל בך‪ .‬נטפל ברגל‪ ,‬נתקן לך את זה…אתה עוד‬
‫תנהג אפילו'… כן? לי לא אומרים את זה‪ .‬כי לא יכול להיות‪ .‬אפילו אם היו אומרים לי את זה‪ ,‬אני‬
‫לא אקבל את זה‪ .‬אני בא לידי מסקנה האישית שלי שזה…ביידיש אומרים ‪,‬אני אתרגם את זה‪,‬‬
‫'במקום חיים כאלה כדאי חיים יותר טובים'‪) .‬נאנח( זהו‪ ,‬אמרה אופטימית כזו‪ ,‬מלטפת קצת‪.‬‬
‫אבל בתחושה זה לא ככה‪ .‬אי אפשר לקחת )לתקן( לב‪ ,‬שעבר כבר שש פעמים אוטם שריר הלב‪,‬‬
‫והשאיר כל פעם צלקת‪ .‬הגיל לא עוזר לזה‪ .‬הגיל בעוכרו של זה‪ .‬הלב הזה כבר צריך להיות אחרון‪.‬‬
‫הנעליים האחרונים‪ .‬לא מחליפים נעליים כבר‪ .‬עכשיו עושים מעקפים‪ ,‬או החלפת לב או איזה‬
‫ניקוי לב‪ ,‬אני לא יודע…‪.‬אצלי אין‪ ,‬אין‪ ,‬אי אפשר לעשות שום דבר כי מצב הבריאות של האיברים‬
‫האלה הם במצב בהתאם לגיל שכבר לא עושים‪ .‬אז איזה אופטימיות אני יכול להגיד?!"‬
‫שמחת עניים‬
‫"מתי עני שמח?" פתחו מידי פעם דיירים‪ ,‬מבקשים ללמדני דבר חוכמה‪" ,‬הוא שמח כשהוא מוצא‬
‫מה שאיבד"‪ .‬כך גם תיאר ישראל את התחושה שליוותה את השבת כספו שנגנב‪ .‬כך תיארו אחרים‬
‫חוויית מציאת חפץ אישי‪ .‬דומה כי לא בכדי רווחה אמרה זו בין הדיירים; הם חוו ללא הרף‬
‫אובדנים מסוגים שונים‪ ,‬עיקרם אובדן כושריהם‪ .‬פעמים התלוותה לסיפורו של אובדן תפקוד‬
‫תחושת הקלה של שמחת עניים‪ ,‬כי הסיפור היה כרוך במציאה‪.‬‬
‫סיפורו של שמעון הוא על אבדה שנמצאה ואילו סיפורו של ישראל הוא על פתרון מוצלח לבעיה‪,‬‬
‫ועם כל זאת‪ ,‬אלה רק רמזים עקיפים לכלל פשוט המורה‪ :‬כגודל השמחה עומק האובדן‪ .‬ואולי‬
‫בהיפוך לדברי חז"ל‪ ,‬לא "העני חשוב כמת"‪ ,‬כי אם‪ ,‬המת חשוב כעני‪" .‬יום אחד הלכתי לישון‬
‫וקמתי ואין מקל )הליכה("‪ ,‬סימן שמעון את הקושי‪" .‬בבוקר‪ ,‬כמו שאני מרוויח מאה אלף דולר‪,‬‬
‫כך שמחתי לראות אותו"‪ .‬מזלו הטוב שיחק לו תוך שהוא מבאר עד כמה הוא תלוי בעזר חיצוני‪.‬‬
‫בתיאורו של ישראל כיוונה את המהלכים תושייה עצמית‪" :‬אני משתמש במכנסיים כאלו‬
‫)טיטולים("‪ .‬הוא הרים טיטול אחד‪ ,‬פרש לפניי והראה לי‪" :‬זה לגבר עם גומיות‪ .‬ככה…אחר כך‬
‫אני סוגר את זה"‪ ,‬אמר והדגים איך מלבישים את זה‪" .‬זה צריך להספיק ליממה…זה גם שייך‬
‫לנוף של הזקנה‪ .‬טוב שיש לי את זה‪ .‬יש אנשים זקנים שהם מגיעים למצב הזה‪ ,‬הם אובדי עצות‪.‬‬
‫צריך קצת לדעת איך ללבוש‪ ,‬להיות ערני‪ ,‬לא להפוך… זה הצלה‪ .‬לפני כן הייתה לי בעיה של‬
‫הרטבה‪ ,‬תסלחי לי‪ .‬אני עברתי ניתוחים של הפרוסטטה‪ ,‬ניתוחים בתוך השלפוחית‪ ,‬הקרנות‪ ,‬מה‬
‫שאת רוצה‪ ,‬שאני כמו שאומרים‪ ,‬תודות לאל‪ ,‬שהגעתי למצב שיש לי צורה של הצלה‪ .‬אנשים‬
‫במצב שלי כבר לא יכולים‪ .‬הם סגורים לגמרי עם הגדולים האלה )טיטולים מסוג אחר(…זה כבר‬
‫מבודד אותך‪ .‬אתה לבוש‪ ,‬אתה הולך בין אנשים‪ ,‬ואתה מחליף‪ .‬אז היה קשה מאוד…זה אני אגיד‬
‫לך משהו אינטימי…הייתי צריך בלילה לרדת כדי לכבס את התחתונים‪ ,‬את הגטקס והכל‪ ,‬כדי‬
‫‪174‬‬
‫שיהיה למחר‪ .‬בבוקר המטפלת הייתה צריכה לעשות משהו לפעמים‪ ,‬או להוריד או לכבס‪ ,‬עד‬
‫שהיא אמרה שהיא לא תוכל לעמוד בזה‪ ,‬עד כדי כך…‪.‬אני אמרתי לה‪' ,‬רותי‪ ,‬רק קצת סבלנות‪,‬‬
‫אני ככה לא אשאר‪ .‬אני אחפש'‪ .‬חיפשתי‪ ,‬בכל מיני אינדקסים של דברים כאלו‪ ,‬עד שנודע לי‪ ,‬כי‬
‫היו הרבה דברים שלא מתאימים‪ ,‬ואני השתמשתי בזה וזה הציל אותי‪ .‬הציל אותי לגמרי‪ .‬אמרתי‬
‫אז שיש שבעה פלאי עולם וזה הפלא השמיני‪ .‬עד כדי כך זה היה לי…מאז יש כבר כמעט חמש‬
‫שנים עם זה"‪.‬‬
‫חבלי הצלה‬
‫סממני כניעה והתנערות מעולה המכביד של הכחשה הסתמנו גם בהרשאה עצמית לבקש עזרה‪.‬‬
‫פעמים תוכנה של בקשה‪ ,‬ההיתפסות ב'אחר' להושיע‪ ,‬שימשו צוהר רגעי למצבי שבר‪ ,‬כמוהם‬
‫כתהומות של אובדן‪ .‬בכך הסתמן הצורך לשתף במוראות אישיים של חידלון – נטייה שתתבהר‬
‫עוד בפרק הבא‪.‬‬
‫שילה‪ ,‬חולת פרקינסון‪ ,‬סיימה את ארוחת הערב‪ ,‬בלעה כדורים וביקשה לקום ולאחוז בהליכון‬
‫החונה על ידה‪ .‬תחילה ביקשה ממני להסיע אותה עם הכסא רחוק מן השולחן‪ .‬אחר כך ביקשה‬
‫ללוותה אל אולם הלובי‪ .‬אחזתי בזרועה להתקדם; גופה הרזה זע ברעידות מהירות מאוד‪ .‬פעם‬
‫התקדמו רגליה בריצה מהירה בצעדים קטנטנים‪ ,‬ופעם נעצרו בבת אחת ובפתאומיות‪ ,‬עדיין‬
‫מקפצות במקום‪ .‬כיוון שאחזתי בה‪ ,‬אחזו רעידותיה בגופי‪ .‬החוויה הסעירה אותי‪ .‬מיד עלה במוחי‬
‫דימוי של מכונה מקרטעת ללא שליטה‪ ,‬או צעצוע ישן‪ ,‬המופעל במתיחת קפיץ עם סיבובי המפתח‪.‬‬
‫היא הסתכלה בי במבוכה‪ ,‬וסיפרה כי היא נתונה למגבלה הזו כיוון שהכדורים שנטלה טרם החלו‬
‫להשפיע‪ .‬כשתחול השפעתם‪ ,‬הבטיחה בחיוך‪ ,‬יהיו לה צעדים גדולים‪.‬‬
‫אחד מן הדיירים ה"תשושים" מצא עצמו בקומת קרקע‪ ,‬שמתחת ללובי‪ ,‬הנתונה בשלבי בנייה‪.‬‬
‫הוא עמד באחת הגומחות‪ ,‬בגודל חללו של חדר‪ ,‬והחל זועק לעזרה‪ .‬הוא לא זכר איך נכנס לשם‪,‬‬
‫וראה עצמו לכוד‪ .‬הזזתי שולחן אחד כדי לפנות לו מעבר‪ ,‬זה כל מה שנדרש‪ .‬מפוחד מאוד‪ ,‬ביקש‬
‫שאלווה אותו במעלית‪ .‬הוא הוליך אותנו לחדר האוכל‪ ,‬עמד בדלת הכניסה‪ ,‬ואמר כי אינו זוכר‬
‫אם אכל היום‪ .‬הוא ביקשני לשאול את הצוות אם כבר אכל‪ .‬פניו הביעו תחושת אימה‪ ,‬מתחנן‬
‫שלא אעזוב אותו‪ ,‬כי אין הוא יודע לאן ללכת‪ ,‬לאן מועדות פניו‪ .‬הוא נעדר סימנים של אוריינטציה‬
‫במרחב‪ .‬דומה כי נותרה בו הידיעה העמומה כי 'אחרים' בסביבתו יכולים להצילו מפתחה של‬
‫תהום הבלבול‪.‬‬
‫‪ 6.2.3‬ביטול‪ :‬לא "דיירים"‬
‫על רקע חריגותו כנגד זהויות של 'חיים'‪ ,‬מסתייג היחיד מדיירים בשני אופנים; באחד מתגלה‬
‫התעלמות בוטה מנוכחות ה'אחר'‪ ,‬אף אם היא סמוכה ביותר מבחינה פיזית‪ .‬בשניה‪ ,‬הבוטות‬
‫מתחלפת בצורתה והופכת להיעדר עכבות‪ ,‬במה שנחשב מלכתחילה גינוני נימוס‪ ,‬טקט וכבוד‪ .‬רגע‬
‫לפני ויתור על מפגש‪ ,‬דרכים לו לנוטה למות להתל במוות‪ .‬ה'אחר החי' מייצג ישות בעייתית‪,‬‬
‫אתגר מאיים‪ ,‬כנושא את דבר המוות עצמו‪ .‬ההתעלמות ממנו אינה בחזקת החייאה עצמית‪ ,‬כי‬
‫‪175‬‬
‫אם דרך פיוס בין היחיד לישות אחרת‪ ,‬הקרבה לגזול אותו מעצמו‪ .‬ה'אחר' מתגלה כשחקן ראשי‬
‫במשעולים בהם מהלך היחיד לקראת קץ קיומו‪ .‬יש מי שטוען כי הנסיגה מן ה'אחר' הנה‬
‫פונקציונלית; היא מייצגת ניסיון להתמודד עם חוויית דיסאינטגרציה פנימית‪ .‬היחיד שואף‬
‫להפחית את הכאוס ולשמור על תחושה של עקביות‪-‬עצמי )‪ .(Lieberman & Tobin, 1983‬בהתאם‬
‫לתיאוריית ניהול‪-‬פחד )‪ ,(TERROR-MANAGEMENT THEORY‬מודעות עצמית משמשת להפחתת‬
‫חרדת מוות‪ .‬עולה מכך כי בקרב הנוטים למות קיים הצורך להימנע מנסיבות וגירויים‪ ,‬המפריעים‬
‫את מיקודה של תשומת‪-‬הלב בעצמי )‪ .(Greenberg et al, 1997‬אנו נראה כי כדי כך מרוכז היחיד‬
‫בצרכיו‪ ,‬שהוא דומה לאסיר במחנה של נדונים; מצב החירום מנכס את המודעות לשימור עצמי‪,‬‬
‫עם שהדבר מבסס יחס של דה‪-‬פרסונליזציה כלפי ה'אחר' )‪.(Cohen, 1994‬‬
‫‪ 6.2.3.1‬רפרופי היכרות‬
‫צעד נסיגה נוסף מעולם החיים מלווה בחוויית מרחק והיעדר כל מעורבות חברתית עם דיירים‬
‫בסביבתו של היחיד‪ .‬הוא מצוי במרחבים המשותפים כמו בגופו בלבד; רוחו וענייניו‪ ,‬כפי מבט‬
‫עיניו‪ ,‬מצויים הרחק במקום ובזמן‪ .‬קטעי דברים של דיירים לעצמם ול'אחרים' משקפים תחושה‬
‫של תלישות; אחריות אפסית לגורלם של אלה המופיעים מידי יום ליד שולחן האוכל‪ ,‬ליד‬
‫הטלויזיה ובמסדרונות‪ .‬תופעה זו אינה מאפיינת את הכל; היא משותפת לחלקם הגדול יותר של‬
‫דיירים "תשושים" בהשוואה לדיירים "עצמאים"‪ .‬דומה כי אי התייחסות ל'אחר' כמוה כגזירה‬
‫עצמית‪ ,‬לשאת ולתת ביתר שאת עם מה שאינו חיים‪ .‬ה'אחר החי' נושא מכלול של סכנות‬
‫ועיכובים‪ ,‬ואולי גם תסבוכות חסרות כל טעם לנוהה אחר פרידה‪.‬‬
‫רכזת התרבות הדריכה פעילות חברתית בלובי מחלקת ה"תשושים"‪ .‬הדיירים ישבו במעגל‪ ,‬חלקם‬
‫על כסאות‪ ,‬מיעוטם על כסאות גלגלים‪ .‬אחד מהם אחז כרית אדומה‪ ,‬חובק אותה ומאמצה אל‬
‫לוח ליבו‪ .‬עיניו היו נעצמות לכמה רגעים‪ ,‬עד שנשמע שוב קולה של המדריכה‪ .‬הדייר העביר את‬
‫הכרית ליושב לידו‪ .‬המדריכה ביקשה שוב ושוב ממקבלי הכרית לידיהם "לעצום את העיניים‬
‫ולחשוב על אמא"‪ .‬נראה היה שהדיירים משתדלים למלא אחר הוראה זו בכל בדל כוחם‪ .‬לאחר‬
‫שהסתיימה הפעילות‪ ,‬אותה הגדירה המדריכה כ"מרגשת במיוחד"‪ ,‬סיפרה לי על תכליתה; היא‬
‫ביקשה ליצור קשר מחודש בין הדיירים‪ ,‬שישימו לב לנוכחותם של 'אחרים' לידם‪" :‬הם לא‬
‫מתקשרים ביניהם כמעט…הם יכולים לשבת ארבעה לשולחן לאכול‪ ,‬ולא להוציא מילה מהפה"‪.‬‬
‫תיאורה זה הסתבר כמדויק בחלק מתצפיותיי‪.‬‬
‫שעת ארוחת צוהריים במחלקה‪ .‬רוב הדיירים כבר נאספו לשבת על מקומם‪ .‬שקט‪ .‬עובדי המטבח‬
‫עוברים לחלק מזון בצלחות‪ .‬נקישות סכינים ומזלגות מצטלצלים ללא הרף‪ .‬גם שיעול וכחכוחי‬
‫גרון נשמעים‪ .‬רוב הראשים רכונים על צלחות‪ .‬בין מנה למנה נישאות עיניים להביט ביושב ממול‪,‬‬
‫בלא סימן שהעיניים ממש רואות‪ .‬אחת הדיירות ישבה בצד‪ ,‬ראשה נוטה על צידה‪ ,‬נשימותיה‬
‫כבדות‪ .‬היא ישנה‪ .‬כולם אוכלים‪ .‬אף אחד לא ניגש להעיר אותה‪ .‬לפתע נתעוררה ברעד‪ ,‬כמו מתוך‬
‫קורי חלום הביטה סביבותיה‪ ,‬תחילה כדי לתהות על מקום המצאה‪ ,‬ואחר כך במבע של עלבון‪.‬‬
‫היא נחלצה מישיבתה ודידתה אל כסאה‪ ,‬מצטרפת לשלוש דיירות‪ ,‬כבר מסיימות את מנת המרק‪.‬‬
‫‪176‬‬
‫"למה שכחתם אותי? לא איכפת לכם ממני?" תבעה לדעת‪ .‬היא לא זכתה לתשובה‪ ,‬גם לא למבט‪.‬‬
‫היא סיפרה על "חיילים שנפלו במלחמה" בחלום שחלמה זה עתה‪ ,‬תוך שהללו התעסקו בהנהון‬
‫המאשר לעובד עם העגלה ‪ -‬העדפות למנה עיקרית‪ .‬כששאלה את היושבת מולה‪" :‬מה יש במרק?"‬
‫השיבה זו בקצרה‪" :‬לא יודעת‪ .‬אני אוכלת מה שנותנים לי"‪ .‬בכך נחתמה האינטראקציה‬
‫המילולית עד שנתפזרו ארבע נשים‪ ,‬זרות ומוכרות‪ ,‬מן השולחן‪.‬‬
‫פעמים רימזו דיירים על מנהגם זה לחשות ולשקוט על מקומם‪ ,‬מגביהים ואוטמים חומה להקיף‬
‫בה את עצמם‪ .‬ישראל‪ ,‬המציג עצמו כאיש דתי‪ ,‬נקט בצורת קל וחומר‪ ,‬מתוודה על נסיגה מפולחן‪:‬‬
‫"אם היום מישהו מעשן בשבת ואני לא מבקש שיפסיק‪ ,‬אז אני לא פועל נכון מבחינת ההלכה‪.‬‬
‫היום אני אעיר רק על דברים שהם בולטים יותר מידי‪ .‬אני לא אומר למישהו "אל תעשה"‪ .‬אני‬
‫נהייתי יותר מידי ליברלי‪ .‬אני בדת ירדתי קצת‪ .‬אם אהיה קפדן על אחרים‪ ,‬אז אני מרמה את‬
‫עצמי ואת האחרים‪ .‬אז אני אמרתי שביתת נשק עכשיו"‪ .‬ישראל נסוג מקיום חובה דתית בעת‬
‫שהוא נסוג מקיום חובה חברתית‪ ,‬להביע מעורבות בסיטואציה‪ .‬תופעת הנסיגה מפולחן במובן זה‬
‫מאפיינת זקנים )‪ .(Koenig et al, 1988; Johnson, 1995‬פעם תיארתי בפניו את התחלפות תחושותיי‬
‫במעברי‪ ,‬בדרכי לחדרו‪ ,‬מאולם הלובי החדש‪ ,‬שבכניסה לבניין‪ ,‬ועד למרצפות האפרוריות של‬
‫המחלקה‪ .‬לא הגזמתי בצייני את ההיפוך במצב הרוח‪ .‬על כך השיב‪ ,‬חיוך על פניו‪" :‬אני אגיד לך‬
‫משהו‪ ,‬אני כבר יצאתי מהמעגל הזה‪ ,‬ככה שמצב הרוח לא מגיע אליי בכלל‪ .‬פה אין לי שום עניין‪,‬‬
‫יש לי קשר רק עם ברוריה‪ .‬אנחנו יושבים מידי פעם לשוחח"‪ .‬ישראל שם עצמו מחוץ ומעבר‬
‫להלכי רוח‪ ,‬מראות וקולות הסובבים אותו‪ .‬הוא נסוג כמצטופף לקשר בין‪-‬אישי‪ ,‬ממקד בו את‬
‫שארית מעייניו‪ .‬דיירים אישרו נטייה זו בדרכים אחרות‪ ,‬ובאופן טוטלי עוד יותר; להם לא היה‬
‫נשוא קשר ולו אחד במה שנדמה כים של אדישות‪ .‬דיירת ראתה את ישראל לפחות שלוש פעמים‬
‫ביום בחודשים האחרונים‪ .‬תחילה שאלתיה אם היא מכירה אותו‪ ,‬תוך שאני מציינת את שמו‪.‬‬
‫לאחר מכן תיארתי היכן הוא יושב ואת מראהו הייחודי‪ .‬זו הייתה תגובתה‪" :‬לא יודעת…אני אולי‬
‫מכירה…אבל לא זוכרת"‪ .‬לשמע דבריה לא יכולתי שלא להיזכר בתגובה טיפוסית של עד ראייה‪,‬‬
‫המבקש בכל מאודו לא להיות מעורב‪" .‬חברות אין לי"‪ ,‬הבטיחה שושנה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪.‬‬
‫בהמשך דבריה רמז דק למאבק באיזו סכנה‪" :‬אני אגיד לך‪ ,‬חברות היום ואין מחר‪ .‬אני מסתכלת‬
‫והולכת… " העזתי לשאול‪" :‬יש כאן אנשים שהכרת פה והם כבר 'הלכו'?" "לא‪ ,‬לא …פה אני לא‬
‫הסתכלתי כל כך על אנשים‪ ,‬אני אגיד לך את האמת… לא הכרתי אותם שנפטרו"‪ .‬וכמו נבראה‬
‫ההזדמנות להמחיש את הבטחתה לנגד עינינו‪ ,‬הופיע שכנו של ישראל מהלך במסדרון‪ .‬בירכתיו‬
‫לשלום‪" .‬הוא מבולבל"‪ ,‬אמרה שושנה‪ .‬הבהרתי לה כי הוא מתקשה בשמיעה וראייה בלבד‪ ,‬וכי‬
‫מההיכרות שלי עמו אני מעריכה שהוא צלול בדעתו‪" .‬טוב"‪ ,‬ויתרה שושנה‪" ,‬הוא עושה רושם‬
‫טוב‪ .‬הוא לא מדבר הרבה‪ ,‬ולא מסתובב סתם"‪ .‬זו‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬הייתה תמצית קיומו‪ ,‬לעניין אי‪-‬‬
‫קיומו לעתיד לבוא‪ .‬פרשנות זו התבססה מאוד כל אמת שהוזכר דבר אשפוזו של דייר; חמש‬
‫פעמים שאלתי דיירת מתי תשוב מכרתה‪ ,‬הידועה בשמה הפרטי‪ ,‬מבית החולים‪ ,‬וחמש פעמים לא‬
‫נענתה השאלה בשיחה ערה שניהלנו בינינו‪ .‬דומה כי שאלה מסוג זה הצטיירה אך כנושאת‬
‫משאלה מעולם אחר‪ .‬ברוניה הזכירה דיירת בשם חיבה שהמציאה עבורה‪ .‬כשביקשתי לדעת היכן‬
‫היא‪ ,‬סיפרה לי שהדיירת‪ ,‬המוכרת כל כך‪ ,‬כבר לא נמצאת במחלקה‪ .‬שאלתי את ברוניה אם‬
‫נפרדה משכנתה‪ ,‬והיא השיבה בשלילה‪" .‬איך את מרגישה לאחר שהלכה ולא נפרדת ממנה?"‪,‬‬
‫‪177‬‬
‫ביקשתי להתעכב‪ .‬ברוניה נפנתה להשיב לי לאחר ששאלתי פעם שניה‪" :‬מה יכולתי לעשות?! הם‬
‫לוקחים ושולחים"‪ .‬אז הפליגה לדבר על עניין אחר‪ ,‬מתעלמת כאילו לא ארע דבר‪" .‬לוקחים‬
‫ושולחים" היה ביטוי בו הניחה לחברי צוות לסמל את ידו הארוכה של המוות‪ ,‬שאי אפשר להעמיד‬
‫שום אחריות כנגדו‪ ,‬גם כאשר הומצא שם חיבה לשכן רצוי‪.‬‬
‫‪ 6.2.3.2‬רשיון ה 'מת'‬
‫ביטוי מובהק עוד יותר היה לה לנסיגה ממחויבות חברתית‪ .‬היחיד הופיע כאנטי‪-‬קונפורמיסט‪,‬‬
‫השם לאל נוהגי טקט בלתי כתובים‪ .‬הוא נהג כמורד בעל רשיון מיוחד‪ ,‬שאין לדקדק במקורו‬
‫ובאסמכתאות כלשהן‪ ,‬מרמז כי ה 'מת' פטור מעונשם של 'חיים'‪ .‬דיירת ביטאה זאת במילים‪:‬‬
‫"הזקנה אומרת משהו – חושבים שמגיע לי"‪ .‬ההשערה אודות קיומו של דיסוננס בין בחירת מוסד‬
‫טיפולי ובין דרישות נוקשות לציות‪ ,‬עשויה להוות הסבר להתנהגויות מרדניות‪' ,‬שוברות כלים'‬
‫באופיין‪ .‬אחד מן הפתרונות לדיסוננס נוסח כך‪" :‬חתמנו על חוזה אפילו שאנחנו לא יודעים על‬
‫מה חתמנו‪ .‬הם יותר חכמים מאתנו"‪ .‬סביר לטעון‪ ,‬על סמך העדות שנמסרה עד כה‪ ,‬כי לדיירים‬
‫תפיסה של היעדר כוח כנגד אילוצים של תנאי קיום ויחס חברי צוות‪ .‬עם זאת‪ ,‬שתי אפיזודות‬
‫ממחישות כעין פעפוע‪ ,‬ביסוד מה שיתברר בהמשך‪ ,‬כ'עצמת חוסר‪-‬האונים' ‪ -‬ביטוי פרדוכסלי‪,‬‬
‫שראוי לו כאן מקומו‪ .‬בראשונה‪ ,‬ישבתי לצידה של דיירת "תשושה" מול דלפק האחיות‪ .‬לשאלתי‬
‫הבהירה כי היא ממתינה לרופא עיניים‪ .‬ישבו בשורת הכיסאות עוד שלושה דיירים‪ .‬האחיות היו‬
‫טרודות בעיסוקן‪ .‬הרופא לא בא‪ .‬הבטנו בשקט בקיר ממול‪ ,‬באחיות‪ ,‬בנורת הניאון‪ ,‬ברצפה‪.‬‬
‫חיכינו כך שעה ארוכה‪ .‬האישה אמרה מידי פעם בקול חלוש‪ ,‬לאה מלשבור את הדממה‪" :‬נמאס‬
‫לי לחכות"‪ .‬הרופא לא בא‪ .‬אותה מנורת ניאון‪ ,‬אותן מרצפות‪ ,‬זו סדוקה ברישום מעוקל‪ ,‬האחרות‬
‫שלימות‪ ,‬אותן פנים של אחיות‪ .‬הדלת סגורה‪ .‬לפתע החלה האישה לקרב גופה לקצה הכסא‪ ,‬אות‬
‫ברור לרצונה לקום‪ .‬שאלתיה אם היא מבקשת לחזור למיטתה‪ .‬היא שללה את האפשרות הזו‪,‬‬
‫והתרחקה אט אט‪ ,‬צעדים ספורים אל עבר כסאה בחדר האוכל‪ .‬שם ישבה בדיוק באותה תנוחה‪,‬‬
‫ממתינה כשעה נוספת לארוחת הצוהריים‪ .‬לא הייתה המתנה אחרונה זו כמו ראשונה; באחרונה‬
‫הקלה תחושת המרד‪ .‬האפיזודה השניה התרחשה באותו מקום ממש‪ ,‬מול עמדת האחיות‪ ,‬על‬
‫המרצפת הסדוקה‪ .‬חילופי דברים בין מטפלת ודיירת רימזו על זרעי מרד‪ ,‬טמונים בחוסר‪-‬אונים‬
‫של הנוטה למות‪ .‬המטפלת צרחה על דיירת‪ ,‬מאשימה אותה באי עמידה בזמנים‪ ,‬גוערת בה לבל‬
‫תפצה את פיה כלל‪ .‬הדיירת עמדה מהילוכה‪ ,‬ניסתה להתווכח‪ ,‬ולבסוף נאלצה להבטיח כי תשפר‬
‫את התנהגותה‪ .‬על סביבותיה עוד הוסיפה‪" :‬נו‪ ,‬אנחנו כבר גומרים‪ .‬מי שנכנס למוסד‪ ,‬כבר לא‬
‫יהיה לו טוב‪ .‬טוב‪ ,‬כבר לא יהיה‪ .‬ככה זקנים גומרים את החיים"‪ .‬היא אמרה זאת בנימה‬
‫מתריסה‪ ,‬כשהיא מסתכלת סביב כמבקשת את אישורם של מכריה‪.‬‬
‫מודעות להידרדרות גוף וכוחות שכל‪ ,‬המנשלים את העצמי מכל שליטה‪ ,‬סוחפים לתחושת ייאוש‪.‬‬
‫לעיתים נדמה כי דייר חי באפס ציפייה מהבאים בסביבותיו‪ .‬אחת הדיירות קשרה תחושת שיממון‬
‫זו לעניין ציפורניה; אין היא יכולה לשקוד על טיפוחן בעצמה‪ ,‬ועכשיו היא תלויה ברצונן הטוב של‬
‫מטפלות‪ ,‬המפקירות אותה לסבלה ימים רבים‪ .‬אמונת דיירים כי הפקר הוא מנת חלקם‪ ,‬צוינה‬
‫בתיאורו האמפטי של ישראל כמה מהם‪" :‬אין להם הגישה החברתית…הם כאן 'מה איכפת לי‬
‫‪178‬‬
‫מה שכן ומה שלא'"‪ .‬תמונת מצב זו אפיינה יותר את הדיירים בקטגוריית ה"תשושים"‪ .‬כך עולה‬
‫מניסיונה של רכזת התרבות‪ ,‬על דרך החיוב; ניתן היה להסיק מתיאורה על זיקה בין קבלת מות‬
‫העצמי ובין פתיחות יצירתית‪" :‬הדיירים העצמאים אינם משתפים פעולה )בחוג אומנות( כמו‬
‫התשושים‪ .‬אני כמנחה מאוד נהנית עם התשושים דווקא‪ .‬הם פחות עושים חשבון"‪ .‬דומה כי ככל‬
‫שדיירים פחות נאבקים להגדיר עצמם 'חיים'‪ ,‬הם פחות נתונים לאילוצי הפגנת רשמים‪.‬‬
‫השתתפות בחוג אומנות‪ ,‬בו גוזרים ניירות‪ ,‬מדביקים‪ ,‬צובעים ואף מחבקים כרית אדומה‪,‬‬
‫מאיימת על דימויים העצמי של ה"עצמאים"‪ .‬ה"תשושים" 'אינם עושים חשבון'‪ ,‬משמע‪ ,‬אין‬
‫עליהם מורא שיפוטו של ה'אחר'; הם מרפים מאחיזת ההגנות‪ ,‬בד בבד עם התמעטות ימים לחיים‬
‫)‪.(Pruyser, 1975‬‬
‫דברן של שתי דיירות "עצמאיות" מגלה סוד כוחו של המודה בחולשותיו בעיני עצמו ובעיני‬
‫ה'אחר'‪ .‬זהו סודו של 'אני מת' לצורכי הסדרת יחסים‪ ,‬או התנערות טקטית ממחויבות‪" :‬זאת‬
‫שהעליבה אותי‪ ,‬את שומעת? הזמינה אותי לבוא ולראות את הדירה שלה"‪ ,‬פתחה אליס בתיאור‬
‫בעיה בין‪-‬אישית‪ ,‬הנראית לכאורה ללא פתרון‪ .‬אז המשיכה בתיאור גיוסה של חולשה מוכרת‬
‫לטובת היחלצותה‪" :‬אני עשיתי את עצמי כאילו שאני לא מבינה מה היא מדברת"‪ .‬גם אני‬
‫נדרשתי לאותה סלחנות‪ ,‬לנוכח הודאה מוכנית בחולשה זקנתית; גיטה‪ ,‬דיירת העובדת בשתי‬
‫עבודות וצלולה בדעתה‪ ,‬ביקשה שאמתין לה בלובי‪ ,‬מבטיחה לגשת אך לרגע לדירתה‪ .‬המתנתי לה‬
‫כמחצית השעה‪ .‬למחרת הזכרתי לה את הבטחתה‪ ,‬והיא השיבה בחיוך לא מתנצל‪" :‬עכשיו‪,‬‬
‫מהמהל'ה‪ ,‬אני שמונים וחמש‪ .‬יש קצת טרלהלה"‪ ,‬אמרה וסובבה בתנועת בורג אצבע על רכתה‪.‬‬
‫וכבר עברה לעניין הלווייתו של מי שהיה החבר שלה‪ ,‬כמו לחזק רישומה של הסיבה‪ ,‬וכבר ניגשה‬
‫לחתום את הכל‪" :‬מותר לי לשכוח‪ ,‬אה?! נו‪ ,‬לשכוח זה מותר"‪ .‬הסטיגמה שימשה בידה תירוץ‬
‫לכישלון )‪.(Goffman, 1968, P. 21‬‬
‫התנערות מכל מחויבות‪ ,‬זו המגלמת חוסר טקט בוטה‪ ,‬נסמכה על אותו צו שחרור מהגיון החיים‪.‬‬
‫זו נלמדת מאופנים בהם התייחסו דיירים בעיקר אל מי שאינם משתייכים לקבוצת בני השווים‪,‬‬
‫חברי צוות‪ ,‬עובדים וחוקרת‪ .‬התנערות זו מזכירה את הזיקה שקשר פרוייד בין נרקיסיזם לאובדן‬
‫העצמי כאובדן אובייקט; "נרקיסיזם ראשוני"‪ ,‬כמושא רגרסיה‪ ,‬משקף אחדות תינוק‪-‬אם‪ ,‬בה כל‬
‫צרכיו מסופקים‪ .‬יש שראו בכך שלב אוטיסטי‪-‬נורמלי של ינקות‪ ,‬עד שהתפתחות האגו‪ ,‬המבוססת‬
‫על עקרון המציאות‪ ,‬תיתן את אותותיה )‪ .(Freud, 1914; Mahler et al, 1975‬דרישות דיירים להיטיב‬
‫עם עצמם ולענג‪ ,‬מבלי להתחשב בצרכי ה'אחר' ובניגוד להם‪ ,‬מרמזות על נטייה השלכתית כלפי‬
‫'אחר חי'‪ .‬דיירת נהגה לומר למטפלת שלה‪ ,‬זקנה אף היא‪ ,‬וכל הופעתה זועקת עוני‪" :‬עוד פעם את‬
‫לובשת את אותה שמלה?!"‪ .‬פעמים גם רטנה בלעג‪" :‬את יודעת שיש לך אף גדול"‪ .‬המטפלת‬
‫שטחה את מרירותה בפניי מידי פעם‪ ,‬ביושבה ממתינה מחוץ לחדר האוכל‪ .‬פעם זרקה על‬
‫סביבותיה‪ ,‬בעוד המטופלת שלה נסמכת על ידיה‪" :‬היא הורגת אותי ואני אהרוג אותה"‪ ,‬מלמדת‬
‫כי העלבונות שהיא שומעת קשים מנשוא‪ .‬ראיית דברים כנושאי לעג‪ ,‬המכוון אליי‪ ,‬התבססה על‬
‫היכרותי עם דייר בעיתים אחרות‪ .‬הזיקה בין נדירות מפגן של חוסר טקט וזהות של בן‪-‬מוות‪,‬‬
‫התבהרה דווקא במשפט השאלה בו בחר לחתום‪" :‬את לומדת סוציולוגיה…‪.‬בסוציולוגיה יש‬
‫הרבה בחורות‪ .‬בארץ ישראל קשה להתקבל לאוניברסיטה בדרך כלל רק…ברפואה‪,‬‬
‫במשפטים…‬
‫‪179‬‬
‫אבל בסוציולוגיה‪ -‬יכולים להתקבל קל"‪ ,‬כאן השתהה מבטו לבחון את רישומם של דבריו‪" .‬אני‬
‫רואה שאת לוקחת את העבודה שלך ברצינות‪ .‬את יושבת פה בשולחן )בחדר האוכל(‪ ,‬את מכירה‬
‫אנשים מהבית )המוסד(‪ .‬מה תעשי עם הסוציולוגיה שלך? כמה זמן את עוד צריכה ללמוד? כמה‬
‫שנים עשית כבר? אני רואה שאת חושבת שזה רציני‪ .‬את לוקחת את זה רציני"‪ .‬חיוכו לא מש מעל‬
‫פניו כששאל לבסוף‪" :‬אני אזכה לראות אותך עם העבודה?" בפעם אחרת 'טעמתי' סוג אחר של‬
‫'רשיון'‪ ,‬שמעניקים דיירים לעצמם‪ .‬תפילת ערבית בליל שבת טרם החלה‪ .‬ישבתי יחידה בעזרת‬
‫הנשים‪ .‬הופיעה חנה בפתח הדלת‪ ,‬ניגשה אליי וציוותה‪" :‬תעברי מקום‪ .‬אני רגילה למקום שלי"‪.‬‬
‫כסא שלישי‪ ,‬בשורה בה עשרה כסאות‪ ,‬אחת מתוך חמש שורות‪ ,‬התגלה כחסר תחליף‪ .‬מוות‬
‫העניק נימה סמכותית למי שביקש לומר דברו‪ ,‬בין אם ראוי הוא ובין אם לאו‪ .‬כיושבים בשער‬
‫למות‪ ,‬ציירו זקנים את עזיבתם בצבעי כוח‪ ,‬אולי בדומה לקודמיהם בחברות כישוף‬
‫) ;‪Feifel, 1977‬‬
‫‪ .(Simmons, 1970‬קללותיה החריפות של אסתר‪ ,‬היו‪ ,‬כידוע‪ ,‬ניתכות על ראשי כמה חברי צוות‪,‬‬
‫המואשמים בקשירת קשר להוציאה משלוותה‪ .‬מעניינת הזיקה שיצרה בין תחושת התסכול שלה‬
‫ומותה הקרב‪" .‬מה את אומרת? אני מאחלת להם כאלו צרות‪ ,‬כמו מה שהם עושים לי"‪ ,‬אמרה‬
‫ברתחה‪ ,‬מתלבה והולכת מעצם שינון חוסר האונים שלה לעצמה‪" :‬הכל אצלי זה טלויזיה‪ .‬אני לא‬
‫יכולה ללכת לאף מקום"‪ .‬היא עמדה פעם סמוך לדלפק הקבלה וזעקה‪" :‬אם לא תבואו עכשיו‬
‫לסדר לי את הטלויזיה‪ ,‬אני אלך הביתה ואהרוג את עצמי"‪ ,‬כדי כך האמינה שהיא חסרת כוח‬
‫השפעה‪ ,‬ונתונה להפקרה‪ .‬עיקר הרשאתה נעוץ היה בתפיסת ה'מת' שלה‪ ,‬כנגד ה'חי'‪" :‬שהמנהלת‬
‫לא תזכה‪ ,‬שתמות בייסורים גדולים"‪ ,‬התריסה משאלה‪" ,‬יכולים לסחוב אותה לקבר לפניי‪ ,‬ראינו‬
‫כאלה דברים"‪.‬‬
‫רשמי 'רשיון' התעצמו לנוכח אמונתו של דייר בדבר עוולה המכוונת כנגדו‪ .‬אך דיירים מעטים‪,‬‬
‫מסומנים ב 'פראותם'‪ ,‬ההינו לנהוג על דרך טרדות שונות‪ .‬היה בפעולתם כדי להוציא זולתם‪,‬‬
‫שאינם דיירים‪ ,‬משלוותם‪ ,‬גם אם עילה "רציונלית" הסתמאה מן העין‪ .‬דומה היה כאילו אפסו כל‬
‫האמצעים כולם מידי ה'מת' ‪ -‬לנפנף בדבר קיומו‪ .‬אולי בכך יש מקום להרהור שני בדבר‬
‫יסודותיה של מה שמכונה "רשעות"‪ .‬הטרדה מינית הייתה מנת חלקו של מתנדב גרמני צעיר‬
‫במחלקת ה"תשושים"‪ .‬מראו היה אסתטי מאוד לדעת רבים‪ .‬עיניו תכולות גדולות‪ ,‬שיערו בלונדי‬
‫ארוך‪ ,‬וגופו חטוב ושרירי‪ .‬הדיירות ה"תשושות"‪ ,‬לדבריו‪ ,‬ראו בו בחור יפה תואר‪ ,‬ונתנו חופש‬
‫לעצמן לנהוג בו כבאובייקט מיני‪ .‬המוות העניק פריבילגיה לדחף הזה‪ .‬לעיתים קרובות קבל בפניי‬
‫על כך שדיירות נוגעות בו במתכוון‪ .‬אחת מהן העזה לתחוב ידה למכנסיו‪ .‬אחרת שאלה אותו‬
‫במפגיע עם הוא מעדיף לשכב; עמה או עם שכנתה לחדר‪ .‬יש שהתעקשו לייעץ לו על חיי אהבה‬
‫ומין‪ .‬יש שנהנתה לעשות שימוש באזעקות‪-‬שווא; קוראת לו לחדרה‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬ללא כל צורך‪,‬‬
‫מגוננת על עצמה במענה "אז מה?!" והוא יוצא מגדרו‪ ,‬שטוף בזעם של קורבן התעללות‪ .‬בהיפוך‬
‫סימבולי למנהגי בני‪-‬אדם במאה השבע‪-‬עשרה‪ ,‬הגוף כגופה נודע כשרוי במיניות תובענית‪ .‬ה'אחר'‬
‫מופיע כשחקן מבולבל‪ ,‬בין לבין הידועים משכבר ‪ -‬שני אינסטינקטים חזקים‪ .‬כאז כן עתה‪ ,‬דומה‬
‫כי נכון יהא מנקודת מבט כנועה לראות דמות המוות כפניו של מאהב )‪.(Aries, 1981‬‬
‫יוזמתה של קבוצת סטודנטים צעירים כינסה דיירים "עצמאים" לשבת במעגל גדול‪ ,‬ולצפות‬
‫בהתנהגותם של בעלי חיים מבויתים‪ .‬בחורים ובחורות הסתובבו בינותם‪ ,‬מניחים ללטף ראשיהם‬
‫‪180‬‬
‫של חתלתולים וארנבים‪ .‬הגיעה אחת מהם אל יואל‪ ,‬וביקשה להניח בחיקו ארנב‪ .‬הוא הסתכל בה‬
‫במבט מתרה‪ ,‬והודיע כי הוא לא ייגע בו‪ .‬אחר כך התחייכו עיניו ואמר‪" :‬אם אני אלטף ואלקק‬
‫אותך‪ ,‬אז יהיה לי נעים"‪ .‬לנוכח מבע הסתייגות מופתע שבעיניה‪ ,‬צחק ואמר‪" :‬מה יש?! מה‬
‫אמרתי?!" כשבוי של כללי התנהגות אחרים‪ .‬למדריכת הסטודנטים אמר את שבעיניה גם הוא‬
‫חוצה את כל הקווים‪" :‬חתולים לא צריך לגדל – צריך להטביע"‪ .‬פרובוקציות מילוליות אלה‪ ,‬כמו‬
‫אחרות‪ ,‬המושמעות בפי דיירים נחשבות כצורה סובלימטיבית של אגרסיה‪ ,‬בתנאי חיים הנחשבים‬
‫אבסורדיים )‪ .(Golander, 1995‬אחת מאימהות הבית התלוננה כי בהעמדה בפתח חדרו של יואל‪,‬‬
‫הוא טורק בפניה את הדלת בכוח רב‪ ,‬לא מאפשר לה לדבר אתו‪ .‬הסיבה הגלויה לכך הם חשדותיו‬
‫בנוגע להתנהגותה המוסרית; נושא ונותן בתחושת בעלות‪ ,‬היא הצטיירה בעיניו כבוגדת‪ ,‬המנצלת‬
‫את אפלולית מגרש החנייה לסחר בגופה ובסמים עם גבר אחר‪.‬‬
‫בחדר האוכל עמדה אחת מאימהות הבית ליד שולחנם של אפי ומנחם‪ .‬היא התלוצצה עם אפי על‬
‫דה והא‪ ,‬והדבר התפרש על ידי מנחם כסימן לעוינותה האישית כלפיו‪ .‬מנחם העיד על עצמו‬
‫כמתקשה בראייה ושמיעה‪ ,‬ונראה כי בשל כך דימה לשמוע דברים שלא נאמרו‪ .‬תפיסותיו‬
‫השליליות התגברו במיוחד בתקופות בהן רגז על אפי‪ ,‬ונמנע מלדבר עמו‪ .‬בעתות שלום‪ ,‬כשישבתי‬
‫לסעוד עמם‪ ,‬היה נוהג להזכיר לי‪" :‬לאפי את נותנת יותר תשומת לב"‪ .‬אם הבית הזהירה אותי‬
‫לבל אספק לו עילות להתפרצות אלימה‪" .‬הוא מאוד מקנא"‪ ,‬אמרה‪ .‬הוא המתין פעם לאם הבית‬
‫מחוץ לחדר האוכל‪ ,‬וכשיצאה שח לה בטון רועם‪" :‬את זונה‪ .‬אני אספר לכולם שאת רוצה לשכב‬
‫איתי…את רודפת אחריי…אבל אני לא רוצה אותך‪ .‬אני לא יודע איך להיפטר מזונה כמוך"‪ .‬עניין‬
‫זה לא עבר בשתיקה‪ .‬דרך הטיפול בו חושפת מעגל של זהות מוות‪ ,‬המזין את עצמו; אם הבית רצה‬
‫בוכייה למשרד ההנהלה והתלוננה‪ ,‬נעלבת עד עמקי נשמתה‪ .‬המנהלת הענישה את מנחם בכך‬
‫שאסרה עליו לרדת לחדר האוכל כמה ימים )!( אך מעבר למארת החסות של דייר זקן‪ ,‬המתקומם‬
‫על 'עוולה' ומשלם בעוולה נוספת‪ ,‬הדהדו תמיהותיהן של אימהות הבית אודות תגובתה של זו; הן‬
‫טענו כנגדה שהיא התנהגה "בילדותיות"‪ ,‬לא מבינות איזה בסיס יש לה לתחושת העלבון‪ ,‬שהרי‬
‫"צריך להבין שהוא זקן"‪ .‬בשמו של המוות‪ ,‬הרשאה בלתי פורמלית נבנתה לכדי הרשאה עצמית‪,‬‬
‫וחוזר חלילה‪.‬‬
‫‪ 6.2.4‬מעל ומעבר‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫"תחנה אחרונה" כמוה כתחנה ראשונה במסע שהחל בכניסה לבית האבות‪ .‬ראשונים ואחרונים‪,‬‬
‫נוהים ומיטיבים צעדיהם לשביעות רצונם של שאיריהם‪ ,‬בנים ובני בנים‪' .‬אפוטרופסות' גם היא‬
‫מילה העולה בראשונה‪ ,‬לפני פרוק המזוודות להישאר‪ ,‬ומקומה לא נפקד בעזיבה‪ ,‬לעת ישיבת‬
‫ה"שבעה"‪ .‬טרם הסתגלות לחיי המוסד‪ ,‬דייר קשור בשאיריו; חלק ניכר מזהותו מופקד עדיין‬
‫בידם – כהורה שעקר ממקומו‪ .‬כך גם בהסתגלות למציאות מוות‪ ,‬והחלתה על העצמי‪ ,‬ההורה‬
‫הזקן קשוב ליקיריו‪ .‬בכניסה ולעת יציאה‪ ,‬תרבות בני‪-‬השווים‪ ,‬תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות‪ ,‬ועוד‬
‫מן הסמלים המשותפים‪ ,‬עומדים בתווך כמושא נעדר‪ .‬מעל ומעבר לבית האבות ודייריו‪ ,‬יחס‬
‫שארים מהווה אך דוגמא אחת לחוצץ שמניח היחיד בינו לבין דומיו‪ .‬הוא אינו משתייך‪ ,‬לא עוד‪,‬‬
‫אל קבוצות ותוויות שלהן; הוא עומד למות לבדו‪ ,‬מסופח לאתגר הנידונות‪ .‬הוא נפנה לסגת בצעד‬
‫גדול עד מאוד‪ ,‬מעט מזער עד לנפילת המסך ברעש גדול‪ .‬כך מותיר מאחוריו הבל והבלים של עולם‬
‫‪181‬‬
‫זר‪ ,‬המכנס הכל ‪ -‬מעבר לגדרות המוסד ומה שלפני ולפנים‪ .‬הנטייה של אדם להפריד עצמו‬
‫מאחרים ולהתרכז בקולו הפנימי זוהתה על ידי זילבורג כמנגנון הגנה‪ ,‬המכונה "מיוחדות"‪ .‬מנגנון‬
‫זה הוא המעניק ליחיד תחושה של חיסון בפני המוות‪" :‬עלינו לייצב בתוכנו את האמונה‪,‬‬
‫שאנו…‬
‫כל מי שמדבר על עצמו בגוף ראשון‪ ,‬הוא יוצא דופן‪ ,‬זה שהמוות לא יפגע בו כלל ) ‪Zilboorg, 1943, p.‬‬
‫‪.(468‬‬
‫‪ 6.2.4.1‬שארים‪ ,‬שארית והרשאה‬
‫דמות ילדים ונכדים ‪ -‬שארי דייר או דיירת – שבה ועלתה‪ ,‬מתרקמת בחצאי משפטים‪ ,‬כמו גם‬
‫במונולוגים וחילופי דברים‪ ,‬נושאת השלכות לזהות לחיים או למוות‪ .‬ענייני משפחה פעמים נסקו‬
‫מעל לראשי הדיירים‪ ,‬למעלה ממציאות מוסדית‪ ,‬קובעים מצבי רוח‪ ,‬סגנונות של הצגה עצמית‪,‬‬
‫והתהלכות דייר או דיירת בין דומיהם‪ .‬ראינו בפרק הקודם כי דיירים מייחסים להערכות בני‬
‫משפחותיהם תוקף גבוה לאין ערוך‪ ,‬למדוד עצמם 'חיים'; כאשר ילדי דיירים או נכדיהם מעריכים‬
‫את יכולותיהם התפקודיות‪ ,‬כל שנותר הוא להצהיר בגאון הערכה זו‪ ,‬למען ישמעו הנוכחים‬
‫ויכבדו‪ .‬בני המשפחה מייצגים את ה'אחר החי' ב"שדה" זה‪ .‬הם כנושאי תמרורים בוהקים עד‬
‫למאוד‪ ,‬גוברים להדיח תמרורי "תרבות"‪ ,‬אלה שעיקרם‪ ,‬כפי שלמדנו‪ ,‬השוואתיות 'אני‪-‬אחר'‬
‫פנימית‪ .‬עמדות בני משפחה כלפי שארית חייהם של ה'זקן' או ה'זקנה' בבית האבות‪ ,‬ובמיוחד‬
‫כלפי שארית רכוש ונכסים‪ ,‬פורטות על נימי הרשאתם העצמית של ה'זקנים' להיות או לחדול‪.‬‬
‫ידוע לרבים מן הדיירים כי הכניסה לבית אבות תפחית לאין ערוך במעמדם המשפחתי‪ .‬בחלוף‬
‫הזמן מתקהה הזיקה הרגשית בינם לבין יקיריהם‪ .‬מתמעטים והולכים סימני שאלה‪ ,‬הנישאים‬
‫כמתנות‪ ,‬מבני משפחה בעניין שלומם ורווחתם‪ .‬גם השליטה בענייני כספים‪ ,‬בעניין בית שהותירו‪,‬‬
‫ורכוש‪ ,‬עוברת בהדרגה לידי מי שיוותרו אחרי‪ .‬לאחת מן הדיירות היה סטטוס מיוחד בבית‬
‫האבות; היא עבדה בו כפועלת ניקיון במשך שנים‪ ,‬עד יציאתה לגמלאות‪ .‬בשל זכויותיה כעובדת‬
‫ומצבה הבריאותי נאותה ההנהלה לאפשר לה להתגורר בבית האבות בתשלום מופחת‪ .‬לדיירת‬
‫בית בקרבת המוסד‪ ,‬בו דרים שניים מילדיה‪ .‬היא מספרת כי מידי פעם היא הולכת לבקרם‪ ,‬שוהה‬
‫בביתה "לא כאורחת"‪ .‬היא לא העבירה את חפציה מביתה‪ ,‬זו הסיבה שחדרה בבית האבות ריקני‪.‬‬
‫היא מעדיפה לשמור מכל משמר על סטטוס של דיירת‪-‬ולא‪-‬דיירת‪ ,‬מי שעוזבת ולא עוזבת את‬
‫ביתה‪" :‬אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ההרגשה שאני מתנתקת מהם‪ ,‬ועוזבת לבית אבות"‪,‬‬
‫אמרה‪ .‬תכלית ביקוריה התכופים בביתה לשדר כי אין היא מתכוונת לאבד כהוא זה משליטתה‬
‫בהחזקת הבית‪ .‬אחד מהסימנים למילוי משאלתה זו היה העובדה שהתבקשה להשגיח על נכדתה‬
‫הקטנה בבית האבות‪ ,‬בזמן שביתה נעדרה מן הבית; בכך שונע דפוס יחסי החליפין בין הדיירת‬
‫לילדיה אל תוככי המוסד עצמו‪ ,‬ואף היה בכוחו להמרות את פי ההנהלה‪ ,‬בנוגע לכללים פנימיים;‬
‫הנכדה הושארה ללינת לילה עם סבתה‪ ,‬על אף עינם המפקחת של חברי צוות‪ .‬סטטוס ביניים זה‬
‫של דיירת ביחס לשארים הוא מקרה יחיד יוצא דופן‪ ,‬ומעיד על נפסדות המקרה הכללי‪.‬‬
‫שוב ושוב צץ והשתלב ביטוי שהשתגר אצלי מקריאת אתנוגרפיות אחרות – בית אבות כ'פח‬
‫אשפה'‪ ,‬אלא שהפעם במובן המשפחתי‪ .4‬כמה דיירים תיארו עצמם‪ ,‬מופקרים וזרוקים‪ ,‬גם אם‬
‫הם אשר בחרו לקום וללכת‪" .‬מה אני אגיד?!" התמרמרה מנוחה בשיחת "פרלמנט"‪" ,‬אני לא‬
‫‪182‬‬
‫יכולה להגיד 'יש לי ילדים' )מדגישה את המילה 'ילדים'(‪ .‬כן‪ ,‬יש לי ילדים‪ .‬אם אני אגיד איזה‬
‫ילדים יש לי‪ ,‬למה אני לא על יד הילדים…‪ ..‬יכולתי שבבית תהיה לי עוזרת‪ .‬אולי בגלל שאין לי בת‬
‫איני יודעת"‪ .‬היא הצרה על כך שילדיה רחוקים ממנה‪ ,‬ולא ביקשו ממנה להישאר עמם‪" .‬אני רק‬
‫מבקשת שאם יש אדוני )אלוהים(‪ ,‬שאם אני אמות‪ ,‬עשרה רגעים לפני‪ ,‬לדעת להגיד להם…'אתם‬
‫הייתם'…" שאלתיה‪" :‬מה תגידי? 'אתם הייתם' מה?" מנוחה‪" :‬אתם הייתם הסיבה שאני לא‬
‫הייתי בבית‪ .‬זה כואב‪ .‬זה כואב לי"‪" .‬זאת שאלה גדולה"‪ ,‬קבע רפאל בדונו האם כדאי לו לעבור‬
‫לבית אבות אחר‪ .‬הוא חש שקשה לו להסתגל לתנאי החיים ולמנטליות בית האבות‪ ,‬מבטל בעצמו‬
‫כל דרך חזרה‪" .‬כמובן שהילדים לא רוצים את זה…איפה אני אלך? לבת שלי?! למה באים‬
‫למקומות כאלה? נראה שאת מתחתנת‪ ,‬אני סתם אומר‪ ,‬ויש לך בעל וילדים…ואבא שלך רוצה‬
‫לחזור…‪.‬זה טוב? זה עול‪ .‬אי אפשר לגור ביחד‪ .‬אני מבין את זה‪ .‬זוהי בעיה‪ .‬כל בן אדם שנכנס פה‬
‫יש לו בעיות הוא לא בא בשביל תענוג…כי אין לו ברירה‪ .‬אוי‪ ,‬מים עד נפש‪...‬מה אני יכול לעשות?‬
‫לא באים כאן בשביל לחזור"‪ .‬דיירת "תשושה"‪ ,‬חשוכת ילדים‪ ,‬קבלה על יחסו של בן משפחה‪:‬‬
‫"לבן אחותי יש שבעה נכדים…הוא בא וזורק לי את מה שביקשתי‪ ,‬וגמרנו"‪ .‬הוא מוצג על ידה כמי‬
‫שעושה לה טובה‪ ,‬בקנותו לה דברים קטנים שהיא נזקקת להם‪ .‬דיירת "תשושה" אחרת‪ ,‬חולה‬
‫מאוד ואינה יכולה לקום מן המיטה‪ ,‬שכבה שעות מבכה את מר גורלה‪ ,‬שואלת נפשה למות‪.‬‬
‫כשדובבתי אותה לדבר נתגלתה במלוא עוצמתה אכזבתה מיחס בני המשפחה‪" :‬אני מצטערת‬
‫שלא הלכתי עם ההורים שלי בשואה"‪ ,‬אמרה‪ .‬את הדירה שלה השכירו ילדיה ביחד עם התכולה‪.‬‬
‫אנשים זרים משתמשים בחפצים שלה‪ .‬היא מקבלת את שכר הדירה‪ .‬הנכדים הפסיקו לבקרה‪.‬‬
‫מקורות של משמעות התמצו במזומנים לתחזוקתה בבית האבות‪ .‬שאלתי דיירת כמה זמן היא‬
‫שוהה בבית האבות‪ ,‬והופתעתי לשמע תשובתה‪ .‬היא אמרה‪" :‬אני מתביישת לספר…" כשהאצתי‬
‫בה‪ ,‬הוסיפה‪" :‬חמש עשרה שנה"‪ .‬היא סיפרה כי יחסית לאחרים נדמה לה שהיא חיה יותר מידי‪,‬‬
‫כאילו אין זה נאה לה להיוותר אחריהם‪ .‬היא סיפרה כי ציפתה שילדיה ימנעו את כניסתה לבית‬
‫אבות )בגיל "צעיר"‪ ,‬שישים שנה(‪ ,‬אך נחלה אכזבה קשה‪ ,‬והתחושה הזאת מלווה אותה תמיד‪:‬‬
‫"הילדים לא אמרו‪ ,‬אמא‪ ,‬יש לך עוד זמן‪ ,‬אז באתי הנה אחרי שבעלי נפטר"‪ .‬במקום בו מתקיימת‬
‫נורמה של מוות‪ ,‬היא התביישה להחזיק מעמד‪ ,‬לחרוג‪ ,‬קושרת זאת להפקרה שהפקירו אותה‬
‫ילדיה‪ .‬כמה סיפורי שארות מעידים כי בית האבות הופך למקלט מפוקפק לבעלי זהות של 'מתים'‪.‬‬
‫התייחסויות מינוריות‪ ,‬יומיומיות‪ ,‬ופעמים על דרך אגב‪ ,‬מרמזות גם הן על חולשתו‪ ,‬היעדר‬
‫מקומו‪ ,‬ו'מותו' של ההורה הזקן בעיני ילדיו‪ .‬ילדים ציפו כי בדרך לחסות לא רק שתועבר לידיהם‬
‫השליטה ברכוש‪ ,‬אלא שהוריהם יצייתו לדבריהם כמעט בכל עניין‪ ,‬גם אם הוא נוגע לרווחתם‬
‫שלהם בבית האבות‪ .‬פעם התלונן רפאל כי ביתו סידרה לו 'מטפל רוסי'‪ ,‬והדבר אינו לרוחו‪" .‬אני‬
‫רוצה שאת תנסי להתייצב מול הבת שלי כדי למנוע את החיבור הזה"‪ ,‬ביקש‪ .‬הוא תיאר עצמו‬
‫‪ 4‬פוטנציאל ליחסי קונפליקט בין ילדים מבוגרים להוריהם הזקנים מתואר בהרחבה בספרות הגרונטולוגית ) ;‪Finley et al 1988‬‬
‫‪.(Hanson & Saner, 1985; Berman, 1987‬‬
‫‪183‬‬
‫כאובד עצות‪ ,‬כמי שלא יכול לעמוד בעצמו מול כוונותיה הטובות‪ ,‬אך לא אמפטיות של ביתו‪.‬‬
‫כשהצעתי לו לדבר עם עובדת סוציאלית‪ ,‬דחה את ההצעה מכל וכל‪ ,‬כאילו היה בה כדי לעלוב‬
‫ביקירתו‪ .‬ביום חורפי ישבה דיירת בלובי‪ ,‬ותהתה על שיקול דעתם המוטעה של ילדיה בנוגע‬
‫למערכת הביגוד שברשותה‪ .‬כשנכנסה לבית האבות‪ ,‬ילדיה הבטיחו לה כי לא תזדקק למעיל גשם‪.‬‬
‫עכשיו יורד גשם בחוץ‪ ,‬והיא צריכה לנסוע לקופת חולים‪ ,‬ואין לה מעיל‪ .‬מעיל או לא מעיל‪ ,‬כמוהו‬
‫כעמדה נחרצת באשר להזדמנויות תנועה פנימה והחוצה‪ .‬נפקד המעיל כמו לומר כי מקומה של‬
‫זקנה מחוץ לגדרות המוסד לא יכירנה עוד‪ .‬ואולי זקנה היא בעצמה עונה חורפית‪.‬‬
‫גם בעניין תמרורי שארים על מהלכי זקנה של חסות‪ ,‬המקרה של ישראל מייצג מודל אלטרנטיבי‪.‬‬
‫הדבר בא לידי ביטוי הן בעמדותיו כלפי תלות בטיפולם של ילדים והן ביחסם של ילדיו‪ .‬בשיחת‬
‫"פרלמנט" פרש את עיקר תפיסתו כהורה זקן‪" :‬אני אומר להם )לדיירים(‪ ,‬אם הייתם נשארים‬
‫שהילדים יטפלו בכם‪ ,‬ומדברים על הילדים הטובים ביותר שמוכנים לעשות את הכל‪ ,‬היה לכם‬
‫משברים כאלו כל פעם‪ ,‬שהייתם חושבים 'למה אני צריך להפריע להם‪ ,‬למה אני צריך לאכול את‬
‫עצמי כי לא עשו לי זה וזה'‪ .‬אלה דברים של אי הבנה‪ .‬זה מהתהוות המצב‪ .‬אנשים לא מבינים את‬
‫זה‪ .‬אני אמרתי לך פעם )פונה למנוחה(‪ :‬יש שתי עיניים‪ .‬תמיד להסתכל בשתי עיניים להנה ולהנה‪.‬‬
‫אני מודה לאלוהים שאני לא נשארתי )סמוך לילדיו(‪ .‬יכולתי להישאר‪ ,‬והילדים היו באים‪ ,‬והיו‬
‫אנשים שישרתו אותי‪ ,‬והייתי יכול גם כן ככה להמשיך‪ .‬אבל אני ראיתי מה‪ ,‬הוא )בנו( צריך ללכת‬
‫לעבודה שלו‪ ,‬ואני אפריע לו בזה שעכשיו הוא צריך לקחת אותי לרופא? זה לא כמו לפני שמונים‬
‫שנה‪ ,‬שהזקנים נשארו בבית שלהם‪ ,‬והילדים גרו בתוך החצר לידם‪ ,‬ולא היו מוסדות כמו של‬
‫היום‪ .‬היה "מושב זקנים"‪ ,‬שאלוהים ישמור איך זה היה‪ .‬עם כל המגרעות שאני מספר פה )על‬
‫המוסד(‪ ,‬יש כאן אורח חיים‪ .‬יש למי לפנות‪ .‬יש גברות שלא תופסות את זה"‪ .‬בערוב ימיו היטיב‬
‫ישראל לראות במוסד מוצא מבורך מעולם צפוי של יחסים עכורים‪ ,‬הכרח כנגד שיבוש שגרת‬
‫חייהם החופשית של ילדיו‪" .‬מושב זקנים" של פעם‪ ,‬הוא זה שנחשב בעיניו "פח אשפה" משפחתי‪.‬‬
‫הוא סמוך ובטוח ביעילותה של הדרה עצמית‪ ,‬שאין עמה לא קלון ולא 'מוות' מכל סוג שהוא‪ ,‬אלא‬
‫העתקת מקום‪ ,‬לנוחות הכל‪ .‬הוא‪ ,‬כאמור‪ ,‬לא איבד את מקומו הנכבד במשפחות ילדיו‪ .‬על כך‬
‫העידו גם סיפוריו מפעם לפעם‪ .‬על מסיבת יום הולדת‪ ,‬יום בו יקירים מפגינים תודתם על נוכחותו‬
‫בינותם‪ ,‬אמר‪" :‬יש לי שמחה משפחתית‪ .‬המשפחה דוגלים בזה‪ .‬אני לא חוגג את יום ההולדת‪ ,‬הם‬
‫חוגגים בשבילי‪ .‬אני רק המדיום…‪..‬אז אני רואה שיש מי איתי"‪ .‬בסרט וידאו‪ ,‬שהוקרן ביום‬
‫השלושים למותו‪ ,‬נראו צאצאיו מקיפים אותו במעגל‪ ,‬קוראים חיבורים לכבודו‪ ,‬ומקבלים מידיו‬
‫מתנות‪ :‬חנכיות כסף‪ .‬ישראל נטה להתפאר בתגובות ילדיו ונכדיו‪ ,‬מבקש להישיר מבט‪ ,‬בדרכו‬
‫שלו‪ ,‬בעניין המוות‪" :‬אני פעם דיברתי )על מותו(‪ ,‬אבל הם צעירים…" רימז על הסתייגותם של‬
‫ילדיו‪" .‬הם אומרים‪" :‬איך אתה מדבר?! הלא אנחנו צריכים אותך‪ ,‬אתה אבא שלנו"‪ .‬הילדים‬
‫שלי‪ ,‬גם הנכדים‪ ,‬איך אומרים‪ ,‬מחזיקים ממני‪ ,‬כי בשיחות ]אתם[ יש השיטה כמו זאת שאני‬
‫מדבר אתך‪ .‬יש הומור‪ ,‬יש בדיחה ובשילוב עם דברים קשים‪ .‬זה עושה להם מן מרציפן כזה‪ .‬זה‬
‫ממתיק )את הציפייה למוות(‪ .‬הם לא אוהבים לשמוע את זה‪ ,‬כי הם רוצים אותי עוד"‪ .‬תמרור‪,‬‬
‫שהוחזק בידי ילדיו‪ ,‬סימן לו בצורות מצורות שונות‪' :‬אנא‪ ,‬הישאר'‪ .‬כשנסתיימו עבודות שיפוצים‬
‫בקומה אחת‪ ,‬ביקשו ילדיו כי יעבור להתגורר בקומה משופצת‪ ,‬בדירה מרווחת ואסתטית‪.‬‬
‫משמעות הדבר הייתה‪ ,‬בין השאר‪ ,‬תשלום חודשי גבוה פי כמה מהתשלום הנוכחי‪" :‬אבא‪ ,‬אנחנו‬
‫רוצים שתעלה למעלה"‪ ,‬ציטט ישראל את ילדיו‪" ,‬אמרתי להם‪' ,‬ילדים‪ ,‬הכיוון שלי זה למטה‪ .‬אני‬
‫‪184‬‬
‫לא חי בפנטזיות‪ .‬כמו שאצל אחר‪ ,‬אז כך גם אצלי'"‪ ,‬מבהיר כי אינו מעוניין בתנאי חיים משופרים‬
‫כי הוא רואה עצמו בכיוון מיתה‪ .‬תמרור החיים שהעניקו לו ילדיו היה כה חד‪ ,‬עד כי נזקק להסיט‬
‫את החץ המסומן לכיוון נגדי‪.‬‬
‫כל כמה שתמונת היחסים במשפחת ישראל מצטיירת אידילית‪ ,‬יש בוויתורו על מגורים בדירה‬
‫חדשה לרמז על הקשר בין שארים לשארית; כיוון שהוא רואה עצמו בחזקת 'מת'‪ ,‬לעניין הקפדה‬
‫על איכות חיים‪ ,‬הרי הוא מודה בעקיפין כי הוא מבקש להימנע מבזבוז משאביו‪ .‬ההבדל בינו לבין‬
‫דיירים אחרים מתמצה בשאלה מי הוא הדובר בשמו של חיסכון‪ .‬ילדים של כמה מן הדיירים‪ ,‬אף‬
‫שהיו משוחררים מטיפול והשגחה בהוריהם‪ ,‬רקמו קטעי רשמים‪ ,‬עיקרם‪ :‬חייהם של הוריהם‬
‫בבית האבות מיותרים‪ ,‬נוגסים בשארית ירושה‪ ,‬שהובטחה מזה כבר‪ .‬רפאל היטיב לנסח זאת‪:‬‬
‫"יש לי בעיות… שש מאות שקל היום אצל הרופא‪ .‬תהיה פחות ירושה"‪.‬‬
‫מקרי התאבדות של דיירים כפו חזיונות קשים בבית האבות‪ .‬עובדת המכבסה‪ ,‬הנמצאת סמוך‬
‫לחניון מתחת לבניין‪ ,‬עמדה בין קירות אפרוריים‪ .‬היא קיפלה את הכבסים‪ ,‬שחטפו ידיה מן‬
‫הערימה הענקית‪ ,‬מגלגלת בלשונה את גורלם המר של דיירים‪ .‬מילים פרצו ממנה והלאה‪ ,‬ובעיניה‬
‫דמעות חמות‪'" :‬הלוואי שאישן בלילה ולא אקום בבוקר'‪ ,‬כך הם אומרים‪' .‬מה רע בזה?! בלי‬
‫סבל‪ ,‬בלי בתי חולים‪ ,‬בלי כאב ראש‪ .‬בלי להטריד את המשפחה'‪ .‬ויש גם כאלה‪ ,‬במו עיני ראיתי‬
‫ובמו אוזניי שמעתי‪ ,‬הבת אומרת‪' ,‬די‪ ,‬כמה אפשר לסבול?!' זה קשה במיוחד שיש העלאת‬
‫מחירים‪ ,‬שצריך לשלם יותר כסף‪ .‬אין להם אפשרות‪ .‬הבת נמאס לה מאמא‪ .‬פה צריך לשלם‪ .‬ברגע‬
‫שאין הכנסה‪ ,‬אין ביטוח לאומי‪ ,‬אין איזה חיסכון‪ .‬לא יכולים לעמוד בחמשת אלפים שקל‪ .‬זה‬
‫נופל על הילדים‪ .‬אם בת גרושה‪ ,‬או בן גרוש‪ ,‬אין להם כסף לעצמם‪ .‬היו כמה שפתחו את הווריד‬
‫)התאבדות דיירים(‪ .‬היו אנשים‪ ,‬שהיו מקבלים את המכתב של העלאת המחירים‪ ,‬ובלילה היו‬
‫קופצים )מגגו הגבוה של בית האבות(‪ .‬היום יש יותר שמירה‪ .‬ישבתי שמה פתאום קפיצה למטה‪.‬‬
‫בדרך כלל אחר הצוהריים‪ ,‬שאין לי קהל‪ ,‬אני יושבת במשרד‪ .‬פעם אחת ישבתי וראיתי את הזקנה‬
‫חתיכות‪ .‬אם אני אגיד לך חודש הייתי חולה‪ ,‬אל תשאלי‪ .‬היא התפרקה‪ .‬הם הרגישו שהם‬‫מפריעים לחיים של הילדים שלהם‪ .‬היה דייר אחד‪ ,‬שהיה שואל בשביל מה לו כל הסבל הזה‪ .‬מה‬
‫הטעם יש לו בחיים‪ .‬אני גרה ממול‪ .‬הוא עלה למעלה במרפסת והיה הולך ובא‪ .‬חשדו בו שהוא‬
‫רוצה להתאבד‪ .‬תכף צלצלתי לשומר‪ .‬אמרתי לו שיעלה למעלה‪ .‬אחרי שעתיים שמעתי את‬
‫הנפילה‪ .‬כשהם רוצים למות והם מחליטים‪ ,‬הם עושים את זה‪ ,‬שום בית דין לא יכול לעזור…‪.‬‬
‫מסכנים‪ ,‬כבר מר להם בחיים‪ .‬אין מילה טובה‪' .‬מה נשמע? מה שלומך?' הם צריכים לטיפה‪ .‬אפילו‬
‫הכלב‪ ,‬בעל חיים‪ ,‬הוא גם צריך את הלטיפה‪ .‬כשאת נותנת בעיטה הוא הולך‪ .‬היו אנשים‬
‫שמתפרצים בבכי"‪ .‬כהן נוקט באחד מן ההסברים הפסיכואנליטיים‪ ,‬בנתחו מעשי התאבדות‬
‫בקרב אסירים; המתאבד פוגע בגופו כאובייקט שאינו שייך לו ומייצג 'אחר' שנוא‪ .‬אקט ה 'רצח'‬
‫מבטא אינסטינקט הרס ותנועת רגרסיה נפשית )‪ .(Cohen, 1994‬דומה כי תחושת הנטישה‪ ,‬מנת‬
‫חלקם של דיירים מתאבדים‪ ,‬אינה בלתי טעונה בעוינות נגדית כלפי נוטשים‪ ,‬פגיעתם רעה‪ .‬זיקת‬
‫שארים‪ ,‬כמצוידי כוח להרשאת חיי הורים‪ ,‬ידועה הייתה גם בחברות מסורתיות‪ .‬בקרב‬
‫האסקימואים הפולארים האמינו‪ ,‬למשל‪ ,‬שיש לקחת חיי אדם זקן כאשר הם הופכים להיות‬
‫"כבדים יותר מן המוות"‪ .‬מסופר אף על מקרים של המתת זקנים ואכילת בשרם על ידי שאיריהם‪,‬‬
‫‪185‬‬
‫בתקופות של שפל כלכלי והיעדר צייד )‪ .(Simmons, 1970‬חוקרים מגלים כי אחד הגורמים‬
‫המכריעים בהתאבדות זקנים‪ ,‬הוא‪ ,‬אכן‪ ,‬היעדר ביטחון כלכלי )‪.(Stillion et al, 1989‬‬
‫דבריה של הדיירת נירה אישרו קיומן זה של משאלות מוות; היא ביקשה נפשה למות בציירה את‬
‫קיומה כעול על כתפי ילדיה‪ .‬הגעתי אליה בעקבות מה שאמר הדייר שמואל‪" :‬האישה הזאת לא‬
‫מפסיקה לדבר על מוות"‪ .‬דבריה משובצים בהצדקות לעצם חייה בהווה‪:‬‬
‫נירה‪" :‬אני כל כך מעסיקה את הבת ואת הבן‪ .‬יום יום הם רצים‪ .‬הבת לא גרה רחוק‪ ,‬אבל הבן‪...‬‬
‫המכונית לא תמיד אצלו‪ .‬לא נוח לי‪ .‬כשאני אומרת הם אומרים‪' ,‬אוי‪ ,‬אמא‪ ,‬באמת מה את‬
‫מדברת?!' הבת אומרת‪' ,‬אמא‪ ,‬את שוכחת כמה שאת עשית בשבילנו?!' היא עבדה והילדות היו‬
‫קטנות‪ .‬הייתי הולכת לקחת את הקטנה מהגן‪ .‬העמדתי קודם פטיליות‪ ,‬אז כבר העמדתי את‬
‫המרק‪ .‬הלכתי להביא אותן ונתתי להן לאכול עד שאמא באה מן העבודה‪' ,‬אמא‪ ,‬את שכחת כמה‬
‫שאת עשית בשבילנו?!'‬
‫ביקשתי להבהיר‪" :‬אז יש לך זיכרונות טובים"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬עכשיו הזיכרונות כבר ברחו‪ .‬הכאבים הם כאלו שאת חושבת על הכאבים ועל איך‬
‫להתפטר מהכאבים‪ .‬הבת יום יום באה והבן‪ .‬הבת באה לפני הצוהריים והבן אחרי הצוהריים‪.‬‬
‫שיהיו בריאים‪ .‬באמת‪ .‬לא מפני שאני האמא שלהם"‪.‬‬
‫שאלתי‪" :‬למה את אומרת שאת רוצה למות? יש לך נחת"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬זה דבר אחר‪ .‬נחת‪ ,‬נחת‪ ,‬אבל להעסיק אותם כל כך‪ ,‬זה המצפון‪ .‬המצפון לא מאפשר"‪.‬‬
‫אני‪" :‬נראה שהם באים מרצונם"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬הם עושים זאת מרצונם‪ .‬ברצון רב…‪ .‬המסירות של המשפחה כואב לי‪ .‬בזה שהם צריכים‬
‫לבלות את הזמן…‪".‬‬
‫אני‪" :‬יש להם הזדמנות לתת לך"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬את יודעת‪ ,‬יש אימהות שהן דורשות‪ .‬אצלי זה כואב שאני מחזיקה אותם כל כך‪ .‬פשוט‬
‫כואב…‪ .‬אני רוצה כדור כמו סם‪ .‬לו היה כדור‪ ,‬כזה שהיו נותנים‪ ,‬וכך היה אפשר לגמור‪.‬‬
‫כשסובלים החיים לא מעניינים‪ .‬אני רק מרחמת על הילדים כמה היו סובלים אם הייתי עושה את‬
‫זה )מתאבדת(‪ .‬הייתי לוקחת כדור כדי לגמור‪ .‬יש דבר כזה‪ ,‬אבל לא יתנו לי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אם היו נותנים לך‪ ,‬את היית עושה את זה?"‬
‫נירה‪" :‬כן!…‪ .‬יש לי כבר קבר בבית הקברות על יד בעלי כשהוא נפטר‪ .‬קניתי תכף מקום ושילמתי‪.‬‬
‫הזמנתי מצבה רק בלי התאריך‪ .‬השם שלי‪ ,‬המקום שנולדתי‪ .‬הכל כתוב‪ .‬רק התאריך לא‪ .‬אני לא‬
‫רציתי להכביד על הילדים‪ ,‬לכתוב הכל וזה‪ .‬כתבתי תכף וקניתי מקום תכף"‪.‬‬
‫חוקרים מציינים כי בעטיו של גורל ילדיהם‪ ,‬מצבם הכלכלי‪ ,‬מצב בריאותם ויכולת התמודדותם‬
‫עם משימות חיים‪ ,‬זקנים‪-‬זקנים עשויים להפגין יכולת לזרז את מועד פטירתם‪ ,‬גם אם אין הדבר‬
‫כרוך בהתאבדות ממש‪ .‬אובדן הרצון לחיות נותן אותות ניכרים ובלתי הפיכים בתפקודי הגוף‪ ,‬עד‬
‫כדי שיתוק איברים וחידלון‪ .‬מוות בנסיבות אלה נחשב כמבע אהבה לשאירים‪ ,‬תכליתו לשחררם‬
‫מעולם המכביד של חיי ה'מת' )‪ .(Jensen, 1980‬כשדיברה פקידת קבלה במותו המוקדם של אבנר‪,‬‬
‫פסקה‪" :‬הם מתים כי הם מרגישים שלא רוצים אותם יותר"‪.‬‬
‫‪186‬‬
‫פקידת הקבלה גם קשרה בין ירושה להישארות סמלית של דייר‪ .‬עיתוי פינויו של חדר מחפציו של‬
‫הורה נפטר נדמה בעיניה לצורת ביזוי‪ " :‬בני משפחה נזכרים )בדייר( רק מתי שיש מה לקחת‪ .‬את‬
‫פתאום רואה מישהו‪ ,‬שלא ראית אותו עשר שנים כשהדייר היה‪ .‬הוא מתחיל לרוץ‪ .‬מהר ניירות‪,‬‬
‫מהר פינוי‪ .‬תוך יום הוא נעלם‪ .‬אבל את לא ראית אותו עשר שנים פה‪ .‬זה אכזרי מאוד‪ .‬כשאבנר‬
‫נפטר‪ ,‬באו חמישה אנשים דתיים‪ .‬הם עשו את המוות‪ .‬הם היו רק פעם אחת אצלו‪ .‬אני לא מבינה‬
‫אותם‪ .‬נכנסים לחדר של מי שמת‪ ,‬לא לפני יותר משבוע‪ .‬איזה הרגשה?! אחד מהם‪' ,‬זה מה‬
‫שהשאירו לנו?' בו תגיד איזה מילה חמה‪ ,‬כמו שאני מכירה‪ .‬הם לקחו )חפציו של אבנר( עם‬
‫צעקות‪' .‬בשביל מה אני צריך את זה…לא‪ ,‬תשאיר‪ ,‬תשאיר את זה…' יש כאלה שבאים מיד אחרי‬
‫המוות‪ ,‬כדי שלא ישלמו )למוסד( לעוד יום‪ .‬הם אפילו לא נשארים שבעה ימים )כהוראת הלכות‬
‫אבלות(‪ .‬אחרי יום! י ו ם! אנשים באים לפנות את הדירה‪ .‬הם באים מיד‪ .‬הדבר הזה של אנשים‬
‫אחרי הכסף"‪.‬‬
‫ישראל הורשה ללגום ממלוא מנת החיים‪ .‬הייתה לו יד בדבר‪ .‬בהטעימו את ציפייתו למוות‪ ,‬את‬
‫קבלתו המלאה‪ ,‬כרך את זהות 'אני מת' שלו עם השלמת חובותיו לשאריו‪ .‬דבר המתנתו למוות‬
‫טבעי‪ ,‬גואל רק במובן של ייסורי גוף‪ ,‬מגלם תמצית חינוך שנתן לבניו‪ ,‬והשלמת משימות חיים;‬
‫מותו בשלום שזור בחייהם בשלום לעתיד לבוא‪ .‬כשתהיתי פעם על דיבורו‪ ,‬המקבל את המוות‪,‬‬
‫גיליתי לו‪" :‬אני לא סובלת את המחשבה שאני לא אתקיים יותר"‪ .‬ישראל השיב‪" :‬כשהייתי בגילך‬
‫גם אני לא חשבתי כמו עכשיו‪ .‬חשבתי כמוך‪ .‬אז בכלל חשבתי שאסור לי לחשוב על מוות‪ .‬אז‬
‫הייתי במצבים קשים מאוד‪ ,‬ולחץ משפחתי‪ .‬ילדים יתומים נשארו )אישתו נפטרה בצעירותה(‪ .‬מי‬
‫ידאג להם‪ .‬עכשיו דאגות האלה עברתי‪ ,‬כך שאני משוחרר מאותו העול‪ ,‬האחריות‪ ,‬החובה‪.‬‬
‫משוחרר מזה‪ .‬עכשיו יש לי הדרך שלי‪ ,‬היא רק בשבילי‪ .‬עכשיו אני אומר שהדרך שלי…לא‬
‫זקוקים לי‪ .‬לא איכפת לי אם אני אלך ממני‪ .‬עכשיו אין לי חובה למשהו‪ .‬יש לי משפחה‪ ,‬ילדים‪,‬‬
‫נכדים נינים‪ .‬אוהבים אותי זה נכון‪ ,‬אבל החיים עושים את שלהם‪ .‬יעקוב אבינו אמר‪' :‬עוד בני‬
‫יוסף חי? עכשיו אני אמות'‪ .‬זאת אומרת אני אמות בשקט‪ .‬הבעיות שלי נפתרו"‪ .‬סופרים‪ ,‬כותבים‬
‫ועוד‪ ,‬מי שמסוגל לעבוד עד כלות הנפש‪ ,‬הוא לא יכול לדבר כמוני‪ .‬יש לו משימה לסיים תמיד‪.‬‬
‫לגמור את הספר את הציור‪ ,‬את הנושא הסוציאלי על מנת להביא תועלת לעולם‪ .‬הוא לא יחשוב‬
‫כמוני‪ .‬כל הקבלנות שלי בעולם אני כבר גמרתי‪ .‬אז אין דבר שמחזיק אותי‪ .‬רק זה שאני רוצה‬
‫לחיות‪ ,‬להיות עוד עם אנשים‪ ,‬עוד עם הקרובים‪ ,‬אבל לא זה שאני מחויב‪ ,‬שאני צריך להגיע‬
‫למטרה ויעד"‪ .‬תוקף לתחושת השלמה זו מעניקים מחקרים; הם מלמדים על חרדת מוות‬
‫מופחתת לנוכח השלמתן של משימות חיים בזקנה )‪.(Neimeyer & Chapman, 1980‬‬
‫אנשים זקנים נמצאו עוסקים בהכנות מעשיות לקראת בוא המוות )‪.(Kalish & Reynolds, 1976‬‬
‫בדומה לנירה‪ ,‬גם ישראל סיפר לי כי הכין לעצמו קבר‪ .‬הוא הקדים לעסוק בסידורי יום מיתה‪.‬‬
‫נימה של שביעות רצון ליוותה את דבריו‪ .‬הוא דמה כמחזיק חזק במושכות המוות‪ ,‬נדרש גם בזאת‬
‫לטובת יחסים עם ילדיו‪" .‬מה אתה חושב כשאתה עומד ליד הקבר שלך?" שאלתיו‪" .‬כשאתה‬
‫רואה את המקום איפה שתיקבר"‪ ,‬אמר‪" ,‬אתה בטוח בעצמך שלא יהיו לך בעיות אחרי המוות‪,‬‬
‫שהילדים לא יתחילו לריב בעניינים של הוצאות‪ .‬על זה אני פתרתי את הבעיה‪ .‬זה נותן דרך‬
‫בטוחה שלא יהיו מכשולים לרגע הזה‪ ,‬כי זה קורה לפעמים"‪ .‬ישראל הקדים תרופה למכת‬
‫‪187‬‬
‫התנצחותם של שארים על שארית ירושה‪ .‬כך הצטיירו קווים ארוכים ומתמשכים בנחת של‬
‫הישארותו כ'מת' בעולם הזה‪ .‬בהכירו את מה שהיה מגדיר כ 'טבע אנושי' הצדיק את קיומו בפני‬
‫תביעותיהם הצפויות של ה'חיים'‪.‬‬
‫‪ 6.2.4.2‬אתגר הנידונות‬
‫'ניחוח'‪ ,‬מילה מטפורית לקרבה‪ ,‬להתפשטות דבר סמוי‪ ,‬מקיף ולוכד מכל עבר‪ .‬אי אפשר עוד‬
‫לומר‪ ,‬בלתי אם מסכן היחיד את דימויו‪ ,‬כי הדבר לא קיים‪ ,‬לא מצוי‪ .‬יש הכרח להודות בזחילתו‬
‫העיקשת של מוות‪ .‬לעיתים זחילה מהתלת‪ .‬דומה דייר למי שעוצם את עיניו שוב ושוב‪ ,‬בכל פעם‬
‫אומר 'הנני'‪ ,‬מבקש להקדים את העת לאובדן הכל‪ .‬עת מוות היא ללא עת‪ ,‬שגורה בשגרת קימה‪,‬‬
‫רחיצה ואכילה‪ ,‬הרגליים מדדות מטרים ספורים‪ ,‬פעם לכאן ופעם לכאן‪ .‬אין שיניים לחרוק‪.‬‬
‫העיניים מתעלמות ממפגשים מתמשכים עם עיניים אחרות‪ .‬רק במקום הזה זוכים קירות‪ ,‬וכל מה‬
‫שתלוי עליהם למידה גבוהה של תשומת לב‪ .‬המוות מתמהמה כאורח קרוא של סעודת ערבית‪ .‬לא‬
‫נדע אלו תפילות‪ ,‬אם ישנן‪ ,‬מסתלסלות מפי דיירים לעת לילה‪ ,‬אלא רק זאת‪ :‬הם משוועים לפינוק‬
‫שאין כמותו‪ ,‬לישון ולא לקום‪ .‬הם מכנים זאת מוות בנשיקה‪ ,‬או נשיקת מוות‪ ,‬שתצא לה הנשמה‬
‫לבלי שוב‪' .‬מחשבות רעות' הן מחשבות ללא התחלה וללא סוף‪ .‬העיניים‪ ,‬שהן גוף‪ ,‬מסתכלות‬
‫בהתכלות מה שנותן להן בית‪ ,‬סחוף רימה ותולעה‪ ,‬כתצורות האורז‪ ,‬הגודש את הצלחת בשעת‬
‫ארוחת צוהריים‪.‬‬
‫לרוב אין הדיירים מתאבדים‪ ,‬גם לא מבטאים מחשבות התאבדות‪ .‬אין הם נושאים נפשם בכפם‬
‫ביחס למוות‪ ,‬אף שראוי בעיניהם כי יבוא בעת נכונה‪ .‬כל יחיד לעצמו מופיע כמושא נידונות ‪-‬‬
‫סיטואציה נפשית מאתגרת‪ .‬תחושת ההשתייכות מתעמעמת כשיחיד נפנה להתבונן בעצמו‪ .‬הוא‬
‫שח במוות כמו היה זה שלו‪ .‬מרכיב אחד בחרדה נוגע לקניין אישי של מוות‪ ,‬כלומר‪ ,‬אנו חרדים‬
‫ממוות שלא יהא שלנו )‪ .(Weisman, 1972‬ישראל ביטא זאת בשלילתו צורת מוות סתמית ומיותרת‬
‫של "המשחק באש"‪ .‬הוא כינה זאת "מוות טיפשי"‪ .‬כך ביטא זאת באחת הפעמים‪" :‬לא הייתי‬
‫רוצה למות‪ ,‬בזה שמישהו יהרוג אותי או ידרוך אותי‪ .‬אבל זה שאני נעלם מן העולם‪ ,‬מתוך סדר‬
‫עולם‪ ,‬סדר חיים רגיל‪ ,‬אני מוכן"‪ .‬הדיירים שחים במוות ובמרכיביו‪ ,‬לא כפי ששחו עד עתה‪ ,‬אלא‬
‫כמי שתמה מלאכת חיסול מרכולתם‪ .‬סעיף זה מבטא מידה גבוהה‪ ,‬אולי מקסימלית‪ ,‬של המזוהה‬
‫כהתכנסות פנימה והקשבה לציווי על אופני היחלצות‪ .‬הקול הפנימי‪ ,‬מקורו בפנטזית הקשר עם‬
‫האם‪ ,‬נושא בחובו גם מראות דחייה‪ ,‬המשקפות יחס אפשרי של דמות ההורים‪ .‬זהו מנגנון‪ ,‬לדעת‬
‫תאורטיקנים‪ ,‬המסדיר התנהגות לקראת מוות‪ ,‬ומביא לדחיית חוויות חיוביות משותפות )‬
‫‪.(Firestone, 1984‬‬
‫כהן מתאר בריחת אסירים מן המוות השגרתי באמצעות בריאתם של חיים רוחניים‪ ,‬עדיהם לא‬
‫הגיעו ידיים אכזריות של הגסטאפו‪ .‬עיסוקים רוחניים התמצו בכינון תצפיות עצמיות ותצפיות על‬
‫אחרים‪ ,‬תכליתן לתאר ולהבין התנהגות‪" .‬עמדת אנתרופולוג" זו הפריעה מגע בזוועה‪ .‬לעיתים‬
‫ההתפנות לכתיבה ולהתרכזות בציורים מנטליים נשאה עמה הקלה ממצוקה )‪ .(Cohen, 1994‬דומה‬
‫כי לתופעה זו אנו יכולים למצוא מקבילה בקרב הנחקרים; כנגד ה'אחר החי'‪ ,‬שאין מיוחסת לו‬
‫‪188‬‬
‫שום אחיזה במציאות פנימית‪ ,‬מבססים הדיירים מתחם מוגן לשיג ושיח לקבלת מוות‪ .‬במתחם‬
‫זה הם עשויים לצפות‪ ,‬להתוודות‪ ,‬להתרצות ולהזות‪.‬‬
‫תנאים של חרדה‬
‫חרדת מוות היא תגובה רגשית בעלת תנאים משלה; היא לא תופיע כמובנת מאליה אף אם עלה‬
‫באפו של אדם ניחוח מוות‪ ,‬ואולי בשל כך‪ .‬מתבהר והולך כי לא חייו של הדובר‪ ,‬כשלעצמם‪ ,‬הם‬
‫ערך מקודש ביותר‪ ,‬כי אם איכותם‪ .‬הדיירים התגלו צופים בגופם ובפועליהם‪ ,‬כשוקלים תנאים‬
‫מספיקים להישרדות‪" .‬כשסובלים"‪ ,‬אמרה נירה בפשטות‪" ,‬החיים לא מעניינים"‪ .‬העניין היחיד‬
‫הוא בקץ הסבל הנורא‪ ,‬גם אם משמעותו קץ כל הקצין‪ .‬כך גם לטענת חוקרים‪ ,‬המגדירים סוג של‬
‫"קבלת בריחה" של מוות‪ ,‬זה הגואל מייסורים )‪ .(Neimeyer, 1994‬נראה כי הפחד לחיות בתנאים‬
‫מסוימים עלול להיות חזק יותר מפחד המוות )‪ .(Vernon, 1972‬לאה שכבה במחלקת ה"תשושים"‬
‫מבודדת מן האחרים‪ .‬צינורית שת